פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

אשמח לקבל המלצות ממך או מכל מי שרואה את המייל הזה. תודה רבה

שלום אביב, אנא צרפ/י מייל לגוף הודעתך, והמלצות יוכלו להישלח אליך דרכו. אנו לא נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. מישהו בכל זאת התעקש לפרסם כאן בניגוד לנהלים (והודעתו נמחקה), אז אולי הרווחת... ואולי לא.... בהצלחה ליאת

בתנו בת 3, ומצב הגמילה שלה הוא כזה: בשעות היום ללא חיתול ואין פספוסים כלל, פיפי עושה בסיר/בית שימוש ואילו בשביל קקי היא מבקשת חיתול ועושה בחיתול. בלילה ניסינו ועקב פספוסים רבים החזרנו את החיתול בלילה. הסידור הזה נמשך כחודשיים-שלושה אלא שלאחרונה החלה אצלה סוג של חרדת-קקי. כשהיא צריכה אז לא רק שהיא מבקשת חיתול אלא שהיא מתפשטת לגמרי ומבקשת שיאספו לה את השיער וכל זה מפחד שהבגדים או השיער יתלכלכו. רק ככה היא מוכנה לעשות. הסברים וויכוחים לא עוזרים ואם לא מפשיטים אותה מייד ואוספים לה את השיער היא פשוט מתאפקת ולא עושה. לא ברור לנו מה גרם לשינוי. מה ניתן לעשות ? האם "לזרום איתה" ולא להתנגד ? נראה שהחרדה הזו שלה רק הולכת ומתגברת...

שלום גיל, למרבה הצער, מדובר בתופעה נפוצה, שמקורה בנוהג המשונה של החזרת החיתול לצורך עשיית קקי. מדובר בשיבוש בתהליך הגמילה, שניתן למנוע בקלות. בתהליך התקין, מרגע שהוחלט על הסרת החיתול, שוב אין מחזירים אותו, גם לאחר תאונות ופספוסים. לפעמים, כאשר הילד 'מפספס' ובורח לו קקי, הוא מקבל תחושה שהקקי שלו מגעיל, מלוכלך ומסריח ומפתח עצירות. ההורים הדואגים מחזירים את החיתול מתוך רחמים על הילד, ומציעים לו לחזור לסידור ה"ישן והטוב". כך, למעשה, משתבש התהליך, ועלול להסתבך אף יותר בהמשך, כמו במקרה שלכם. אני מציעה להסיר את החיתול לגמרי ("את כבר ילדה גדולה, ואני בטוחה שתצליחי לעשות קקי גם בסיר"). אמרי לה שהקקי אינו מלוכלך או מסריח, ובודאי שלא יגיע עד לשיער. הזכירי לה שאם היא תתלכלך, תעזרי לה להתנקות, ובזה סיימי את הדיון. תני לטבע לעשות את שלו, ודאגי לתזונה מעודדת יציאות. זכרי שעצירות גם של מס' ימים אינה מסוכנת ולא צריך לנקוט בפעולות מיוחדות. אם את רואה שהיא צריכה להתפנות, הציעי לה את הסיר, ואפשרי לה לגשת לשם בזמנה. אם את סבורה שלא תצליחי לעמוד בזה בעצמך, פני להדרכה אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

שלום רב, מבקשת מאוד המלצה על פסיכולוג/ית דרך קופת חולים "מכבי" בעיר כפר סבא או רעננה למתבגר בן 14 דחוף? אני יודעת שאי אפשר להמליץ באתר, אשמח אם תשלחו אלי במייל. תודה על עזרתכם [email protected]

שלום גלי מקווה שתקבלי המלצות למייל. בהצלחה רבה ליאת

שלום ליאת, קודם כל רציתי להודות לך על התשובות המהירות. לא פעם פניתי אלייך בשאלה מטרידה ותמיד תשובתך המרגיעה הגיעה בזמן. לשאלתי: הנני אם חד הורית לבן 5.5. את בני ילדתי מתרומת זרע. לא פעם בני שואל אותי על אביו והיכן הוא. די קשה להסביר לילד קטן שהוא נולד מתרומת זרע. תמיד אני אומרת לו שיש לו אבא שהוליד אותו אבל הוא לא חי איתנו. לא יודעת עד כמה התשובה מספקת אותו, אבל אני מנסה להסביר לו כמה ברמת היכולת המתאימה לגילו. וכך חוזר חלילה, מידי פעם צצות השאלות. אתמול קיבלנו מהגננת תרשים של עץ המשפחה. מאחר והגננת יודעת את הסטטוס המשפחתי שלנו היא אמרה לי תשני את התרשים בהתאם למה שאת חושבת. האם לדעתך אני צריכה לשנות את התרשים, למחוק את הצד של האבא, הסבא והסבתא, או להשאיר את הצד השני ופשוט לא למלא אותו. מה נכון מבחינה רגשית לילד? אני חוששת שאם אמחק את הצד השני בתרשים, דווקא זה יכול לעורר יותר שאלות מצידו, אחרי שהוא יראה את התרשימים של שאר הילדים בגן. כיצד לדעתך עלי לפעול? אודה לך על תשובתך. בברכה קרן

שלום קרן, אין תשובה חד-משמעית לשאלה שלך, והיא תלויה במידה רבה באקלים המשפחתי שלכם, במה מדובר ובמה שלא מדובר. אני חושבת שבחרת בהסבר הנכון - יש לילד אבא, אך הוא לא איתכם. כמו שאת כבר יודעת בעצמך, כל גיל יביא איתו שאלות חדשות, ובהתאמה גם התשובות יילכו ויהפכו מורכבות יותר. אני מאמינה שיגיע הזמן בו תוכלי לומר לו עד כמה רצית בו, גם במחיר של הריון ולידה ללא שותף פעיל. כרגע, נראה שתשובותייך מספקות, לפחות עד שיגיעו השאלות הבאות. בעניין העץ המשפחתי, אני הייתי מתחילה מזוג ההורים שלך, ומשם - מטה - אל הדור שלך (כולל האחים והאחיות שלך, אם יש כאלו), ואז אל הענף החשוב שלו. כך יש סיכוי שהעץ לא ייראה חסר או לא סימטרי, והוא ידגיש את ההמשכיות והעושר המשפחתי שלכם, כפי שהוא. בשמחות ליאת

שלום, בני הבכור הוא עדין ורגיש. אומנם הוא אוהב את הדברים השייכים למגדר שלו כגון, משחקי בנים,כדורגל, קראטה, תחפושות בנים, בגדי בנים, צבעים ודברים השייכים לבנים, אבל מטרידה אותי ההתנהגות העדינה שלו והרגישות שלו,וחוסר הביטחון שלו, ולפעמים הוא בא אלינו למיטה בלילה ורצה לישון איתנו. הוא ילד מקובל על חבריו ועצמאי. האם זו התפתחות תקינה ולמעשה כך אמור להתנהג בן תשע עד שהוא הופך לנער ואז לגבר? או התנהגותו מעידה על דבר לקוי או סימן לנטייה מינית הפוכת מגדר בעתיד? האם ילד בן 9 הוא עדין ורגיש בגלל שהוא ילד עדיין וצריך לחכות שיתבגר עוד? שהוא נולד מאוד עטפנו אותו וריפדנו אותו בצמר גפן, היינו מסכימים שישן איתנו במיטה ואז מעבירים אותו למיטתו. האם יש לכך קשר למה שקורה היום?

שלום רב, עדינות ורגישות הן תכונות אישיותיות, והן מאפיינות גברים ונשים ללא קשר לנטיותיהם המיניות. חוסר ביטחון ומעבר למיטת ההורים (בגיל תשע) הם דברים שכדאי לטפל בהם, בעיקר כדי לשפר את איכות החיים של הילד ומשפחתו. בברכה ליאת

תודה רבה, איך ניתן לשפר ולטפל בחוסר ביטחון של ילד? מה לעשות כדי שיפסיק לבוא ולרצות לישון במיטתנו? אגב, זה לא קורה כול יום. אולי פעמיים בחודש

שלום רב, מבקשת מאוד המלצה על פסיכולוג/ית דרך קופת חולים "מכבי" בעיר כפר סבא או רעננה למתבגר בן 14 דחוף? אני יודעת שאי אפשר להמליץ באתר, אשמח אם תשלחו אלי במייל. תודה על עזרתכם

גלי, אנא הוסיפי את כתובת המייל שלך ל*גוף ההודעה* כדי שגם הקוראים ייראו אותה. בהצלחה ליאת

היי ליאת, מה לעשות? בני בן 3 מיילל כשהוא מבקש משהו טעים,הוא אומר את זה בטון יללני כשהוא רוצה מים, הוא מבקש בטון יללני כנ"ל לגבי דייסה,משחק וכוי'... הרבה פעמים אנחנו אומרים לו לבקש שוב בקול רגיל לפעמים מתעלמים ונותנים לו מה שביקש במקרים שבהם הוא מדבר בקול רגיל, אני מחמיאה לו.אני אומרת איזה כייף שאתה מדבר בקול רגיל, זה נעים לי. אבל הקול המתכיין,המייל לא נעלם.מה עושים? וגם, כשהוא לא רוצה משהו או כשמשהו מפריע לו הקול הוך להיות קול של קוטר של רגזן וגם פה אני אומרת לו תגיד שאתה לא רוצה או תבקש שיפסיק , שיזוז וכוי'...איך להגיב כדי לגרום לו להגיב בצורה נעימה.אינני רוצה שיהפוך להיות רגזן הוא אומר הרבה אוף ודי מקווה שהבהרתי את עצמי טוב ושתוכלי לעזור לי שוב.

שלום לי, שתי הגישות (התעלמות מהבקשה או התעלמות מהיללות) יכולות להיות יעילות, ובלבד שתנקטי בהן בעקביות. לפעמים התוצאות מגיעות לא בקצב שהיינו רוצים, אבל הן מגיעות... בעניין הרטינות הרגזניות, אפשר לנסות את הגישה הפרדוקסלית - נסי לענות לו לזמן מה באותו אופן, ואפילו בהגזמה. לפעמים סוג של "מראה" מגחיכה עושה את העבודה. זכרי, כמו תמיד, שילדים עושים את מה שמבחינתם 'עובד'. אם לא תתעסקו יתר על המידה בטון הדיבור שלו, סביר שיחזור לדבר כרגיל. בשמחות ליאת

להתעלם ולתת לו את מבוקשו או להתעלם ממנו ולא להתייחס אליו עד שהוא משנה את הקול לקול רגיל? אם הוא מבקש לראות דיסק בקול יללני - לא להעיר על הטון ולשים לו דיסק או שלא לשים לו דיסק עד שהוא לא משנה את הטון? סליחה על כל השאלות והדוגמאות...

שלום רב, ביתנו בת 11 אינה אוהבת ללון מחוץ לבית, אפילו לא אצל סבתה אותה היא מאד אוהבת. לדבריה, כל בכל פעם שהיא מנסה לישון מחוץ לבית, הערב עובר בנעימים עד הרגע בו צריך ללכת לישון. כל פעם שאספנו אותה באמצע הלילה..נהגנו לומר לה שלא קרה שום דבר, וביננו דיברנו כי העניין ודאי יחלוף עם הגיל. כעת ביתנו מבקשת שנעזור לה למצוא פתרון (ניסינו לשלוח חפץ מהבית..)כיוון שהיא מעוניינת לישון אצל חברות ובפרט להשתתף במחנה הצופים. אשמח מאוד לקבל את תגובתך, בברכה, קרן

שלום קרן, כמו שכתבתי לפני מס' דקות ללילי שלום, יש ילדים שאינם אוהבים לישון מחוץ לבית, וזה לא מאד מדאיג. ברוב המקרים, הבעיה נפתרת כאשר עולה המוטיבציה הפנימית של הילד להתגבר, יחד עם המודעות לכך שהוא מפסיד לא מעט בגלל הפחד. כדי שהיא תצליח לשהות במחנה צופים ולשרוד את הלילות, עדיף להרכיב מערך משימות ביניים עוד קודם לכך. מניסיוני (עם הילדים הפרטיים, אלא מה...) כשהמוטיבציה מתגברת עולה הנכונות להתנסות שוב ושוב, ולאפק תגובות 'אוטומטיות' ("בואו לקחת אותי, עכשיו!") לטובת רפרטואר חדש (למשל שיחת טלפון מרגיעה מהבית לפני השינה). במקרים מסוימים אפשר לפנות לעזרת טיפול פסיכולוגי, אם כי אני לא משוכנעת שזה תמיד מצדיק את המאמץ. מותר שלילד יהיו חולשות קטנות, בעיקר אם הן אינן פוגעות משמעותית בתפקוד השוטף שלו. גם זה יעבור בסוף.... בהצלחה ליאת

שלום לך! אני אמא לילד בן שנתיים ותינוק בן 3 חודשים. הילד ה"גדול" מתנהג בצורה נוראית! זה החל עוד לפני לידת אחיו הקטן. אם משהו לא התנהל כמו שהוא רצה, אז היה זורק או מטיח את ראשו ברצפה. לאחרונה עושה הרבה פעמים דווקא, גם כשמענישים אותו ומסבירים לו, הוא כביכול מבין, אבל זמן קצר אחרי כן זה שוב חוזר.לדוגמא: אם אוטו צעצוע לא נוסע כמו שצריך אז הוא זורק אותו בחוזקה ברצפה, מטיח את ראשו ולפעמים גם רץ ומרביץ לכולם בבית כולל התינוק -מנסה אבל אני מגנה.לא ניתן לעצור אותו בהתפרצות הזעם שלו... עד עכשיו הוא היה בבית עם מטפלת וב3 חודשים האחרונים גם איתי והתינוק והמטפלת עד הצהריים.בשבוע הבא הוא הולך לגן. לא נראה לי שהוא סובל מחוסר תשומת לב כי כולנו נותנים לו אקסטרה תשומת לב, איתי זה קצת קשה בגלל התינוק אבל משתדלת כמה שאפשר בזמנים שהתינוק רגוע או ישן. והמטפלת המדהימה 100 % איתו, משחקת ולא נותנת לו להשעמם... אבא שלו כשחוזר מהעבודה בסביבות 18:00 משחק איתו הרבה וגם בסופי שבוע, ועוד יותר: כבר שלושה חודשים מאז לידת התינוק יושן איתו בחדר (במיטה נפרדת) כדי שלא ירגיש לבד כי התינוק איתי בחדר. כיצד ניתן לחנכו להתנהגות חיובית יותר ופחות אלימה? תודה

שלום רב, גיל שנתיים מפורסם כאחת התקופות הסוערות בילדות המוקדמת, המתאפיינת בסערות רגשיות, התפרצויות זעם (טנטרום) ומאבקים מרים עם ההורים על שליטה ועצמאות. באופן מוזר, הקשיים הללו מעידים על התפתחות תקינה ונורמלית, ולאו דווקא על בעיה פסיכולוגית. הילד ה"גדול" שלך מיטלטל בין שתי תחושות חזקות ומנוגדות. האחת, תחושת כל-יכול ("אני חזק, אני יכול לעשות הכל לבד!"), ולצידה תחושת חוסר אונים ונזקקות גדולה להורה. כאשר הוא לא מצליח לעשות את מה שרצה, ומגלה את חוסר האונים שלו, מגיע התקף הזעם הבלתי נמנע, שקשור גם לקושי לשאת מתח ותסכול וליכולת המוגבלת לווסת את התוקפנות שלו. אני מציעה לך לחפש בגוגל כל מאמר אפשרי בנושא "גיל שנתיים הנורא", כדי להבין את מאפייני הגיל, ואת הצורך לעמוד מול זה בגבורה (סלחנות מצד אחד, אך נחישות וסמכות מצד שני). הבשורה הטובה היא שזה עובר... בהצלחה ליאת

שלום ליאת אני מחפשת פסיכולוג מומחה לאבחון בשלות לכיתה א' מאיזור תל אביב. אודה לך אם תוכלי לשלוח לי למייל המלצות (אולי יותר מאחת, כי בינתיים למאבחנים אחרים שהתקשרתי יש מקום רק ביוני). תודה מראש ורד [email protected]

שלום ורד, אבחון בשלות לכיתה א' מגיע לך ללא תשלום במקרה שהגננת ממליצה על כך. תוכלי לבדוק עם פסיכולוגית הגן, שתפנה אותך לאבחון בשפ"ח. בהצלחה ליאת (אם יש לקוראי הפורום המלצות, הם מוזמנים לשלוח למייל).

הי ליאת יש לי ילדה בת שנה ו4 חודשים (השנייה שלי .) עד לפני כ 3 שבועות היא הייתה נרדמת לבד בערב במיטתה (יש לה מיטת נוער נמוכה כי היא ילדה שובבה ויכולה לקפוץ ממיטת תינוק.) בזמן האחרון מידי ערב היא יוצאת ממיטה ויוצאת אלינו לסלון היא לא מוכנה לישון לבד, אנחנו מכניסים אותה 20 פעם למיטה והיא יוצאת נשכבת עלינו ונרדמת. ואני עושה אוירה של לילה מכבה אורות מנמיכה את הטלויזיה אבל זה לא עוזר... דפוס התנהגותה זהה לילדי הגדול שגם הוא לא ידע להירדם לבד מהיותו תינוק ורק לקראת גיל שנתיים זה הסתדר אצלו. בתי ישנה בחדרנו איתי ועם בעלי מכיוון שלא היה מקום בחדרו של בני. אנו עוברים דירה ען שבועיים והיא תישן עם אחיה בחדר. אך מה לעשות עם עניין השינה? היא לא מתייאשת זה היא יכולה לצאת במשך 3 שעות מהחדר מה עושים???????????

שלום קרן, את מתארת דפוסי השכבה בעייתיים, ותולה אותם בילדים ש"לא יודעים להירדם לבד". אוכל להסתכן ולומר שאין שום דבר בעייתי או חריג אצל ילדייך, מלבד הרגל רע שהתבסס בעזרתכם האדיבה :-) ילדים יודעים ומסוגלים להירדם בכוחות עצמם, אך כדי שזה יקרה חשוב ליצור עבורם מסגרת ברורה ועקבית. הילדה שלך התרגלה לישון עליכם בסלון פשוט כי זאת אופציה. כי אפשרתם לה את זה. אם חשוב לכם לגמול אותה מההרגל, הקדישו לכך כמה ערבים ברצף, שבו ליד מיטתה בשקט עד שתירדם, מבלי להרשות לה לקום. אם אין לכם התנגדות מראש לכך שהיא תישן עליכם בסלון, וותרו על המאבק המקדים (20 פעם הלוך ושוב רק מלמדים אותה שהמילה שלכם היא חסרת ערך). החליטו מה חשוב, ופעלו בהתאם. בהצלחה ליאת

הי אני כבר יושבת ליד מיטתה של ביתי שבוע וחצי כל לילה לוקח לה שעה כמעט עד שנרדמת, ניסתי לצאת מחדרה כמה פעמים והיא ישר קמה מהמיטה, לכן חזרתי לשבת לידה עד שתרדם. עד מתי לעשות כך? מתי היא אמורה לישון לבד כבר?????????????זה מייאש

יש לי ילד 12 יש לו עוד שני אחים בוגרים בן 24 ובת 20 האבא שלו עובד בחול ומגיע אחד ל-3 חודשים הבן מאד רגיש וצמוד אלי לא מוכן לישון אצל חברים אצל בני דודים ואפילו לא לנסוע עם דודים שהוא מאד מחובר אליהם לטיול רציתי לדעת האם בגיל כזה זה מוגזם שהוא לא נפרד ממני ומה לעשות.

שלום לילי, יש ילדים שלא אוהבים לישון מחוץ לבית, וזה כשלעצמו אינו בהכרח מדאיג. בחרדת פרידה מההורה יש כמעט תמיד מרכיב כלשהו של הדדיות. אני מתכוונת לכך שהחרדה של הילד משרתת באופן כלשהו צורך לא מודע של ההורה לא לשחרר את הילד. אם את סבורה שמדובר בתופעה חמורה, הפוגעת בתפקודו של הילד ופוגמת באיכות החיים שלו, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים/מתבגרים קליני. הטיפול מלווה בדר"כ גם בהדרכת הורים, ובכך 'מכסה' גם את מרכיב החרדה אצלך, אם קיים כזה. בברכה ליאת

שלום, יש לי שני ילדים,בת 7 ובן בן 4. לפני כמה ימים נכנסתי לחדר שלהם, שניהם שכבו על המיטה והבן מיהר להרים את מכנסיו והבת נבהלה מכניסתי גם היא. כששאלתי אותם מה הם עושים הבן ענה שאחותו אמרה לו להוריד את המכנסיים והתחתונים ואז היא דיגדגה אותו עם העיפרון שם. היא אמרה שהוא הכריח אותה והיא ציירה לו על הבולבול. הייתי ממש צריכה לאסוף את רגשותי לנוכח המראה, בתוך תוכי הייתי נסערת ומבוהלת אבל אמרתי לה שאני גאה בהם שהם מספרים לי אבל שאני בשום פנים ואופן לא מרשה שהם יגעו אחד לשני באברים האינטימיים. לבת אמרתי שאין דבר כזה הכריח אותי ונתתי לה דגומה שבהירה שזו בחירה שלה. המקרה הכניס אותי לחרדות, האם יש שם הטרדה מינית, האם עם האח או שמא עם אחר ואז יש כאן תוצר של חיקוי. שאלתי את הבת אם מישהו אחר ביקש ממנה לעשות כזה משהו והיא אמרה שלא ולא נעים לה שאני שואלת אותה שזה מביך ושהיא רוצה שאפסיק כמו כן השביעה אותי שלא אגלה לאף אחד. החלטתי להפסיק לקלח אותם ביחד, מה עוד עלי לעשות, מה דעתך.

שלום שרה, גם אם משחקי ילדים כאלה הם עניין רווח ונפוץ בילדות, הם בלתי ראויים, וחשוב לחזק אצל שניהם את המסר המבהיר חד משמעית שאין לגעת באיברים המוצנעים של האחר או להרשות נגיעה באיברים שלנו. מעבר לכך, חשוב להישאר ערניים ולהגביר את ההשגחה. לא בטוח שהמקלחת המשותפת גורמת לגירוי היתר. לפעמים דווקא שם זו הזדמנות טובה לחדד את הנושא, לספק את הסקרנות הויזואלית, ולהדגיש שוב את גבולות המותר והאסור באווירה פתוחה וידידותית. בברכה ליאת

יש לי שני בנים בני 8 ו -12. הם עסוקים כל הזמן בלהטיל דופי אחד על השני, ובהלשנות אחד על השני. וגם כועסים כשאחד מהם מקבל יותר. כשהם משחקים יחד הם לא מסתדרים: רבים כל הזמן עד כדי בכי. כשאני צופה מהצד אני שמה לב שהבכור מצליח להרגיז את הצעיר ולהקניט אותו במין ערמומיות. והצעיר תמים יותר. אני כמעט ולא מתערבת בעינייניהם אך כשאני מתערבת אני אומרת: תסתדרו בעצמכם. ניסיתי להנהיג שיטה של העצמת החיובי -כל פעם כשאחד מהם מוותר, מתייחס בכבוד, יקבל פרס קטן וצנוע. זה החזיק זמן מה ולא יותר. בעלי נוקט עמדה לטובת הצעיר כי הוא רואה שהוא "נופל בפח" של הבכור. ואז הוא צועק עליו וכעת לבכור שלי יש דימוי עצמי נמוך: תמיד אתם מאשימים אותי, גם אח שלי עושה דברים ואני לא מלשין, כעת אני אלשין. הדבר יוצר שינאה גדולה ביניהם. מה לעשות??

שלום שירה, כשילדים עסוקים כל הזמן בהטלת דופי והלשנות, זה בדר"כ כדי לזכות ברווח כלשהו על חשבון האחר. ה"רווח" קשור כמעט תמיד במעורבותם של ההורים, ובנקיטת עמדה שלהם כלפי ילד זה או אחר. כל ניסיון שלנו, המבוגרים, לשפוט או לקחת צד הוא בעייתי, פשוט כי אין לנו באמת את היכולת לכך. זאת ועוד - בדר"כ ההלשנות והמריבות אינן משקפות מאבק בין הילדים, אלא דווקא ברית או שיתוף פעולה במטרה להפעיל את ההורים ולהזמינם אל הסיטואציה. נראה שאת מבינה את הרציונל התיאורטי שבדברי ואת הצורך לא להתערב או לנקוט עמדה, אך מתקשה ליישם זאת בהצלחה או לפעול מתוך שיתוף עם בעלך. במקרה כזה, שווה לשקול הדרכת הורים קצרה, שתסייע לכם לבסס עמדה עקבית מול הילדים ולשפר את איכות התקשורת בבית. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, אנחנו נוסעים בקרוב לשליחות בארה"ב, עם ילדה בת 10, ילד בן 8 וילדה בת 3. האם יש לך רעיון כיצד להכין את הילדים לקראת הנסיעה? ועל מה לשים את הדגש? תודה

שלום אלישבע, ילדים הם יצורים סקרנים והרפתקנים מטבעם, ואפשר לרתום תכונות אלה כדי לסייע להם בהתארגנות לפני ותוך כדי המעבר. עם הילדים הגדולים הייתי מתמקדת במידע ענייני אודות הארץ החדשה, העיר בה תגורו (אטלס, תמונות, סרטי טלוויזיה) בעלי החיים האופייניים, גובה הבניינים, אופי האוכלוסייה, וסוג האוכל. ככל שתפחיתו עמימות, כך יהיה קל יותר. יש, כמובן, גם את נושא השפה, שהוא נושא קריטי, וכאן הייתי מנסה לגייס את מרב ההרפתקנות - משחקים להרחבת אוצר המילים באנגלית, לימוד שירים באנגלית, רכישת תכנות ידידותיות לילדים ללימוד אנגלית, סרטים מצויירים ללא תרגום אותם תראו יחד, וכד'. זכרו שילדים סופגים את האטמוספירה הביתית ותופסים את המציאות במידה רבה דרך עיניהם של ההורים. אם אתם 'מספיגים' את האירוע בסקרנות, התלהבות ורוח טובה (לצד החששות הטבעיים), ילדיכם יתייחסו למעבר בדרך דומה. את, כמובן, מוזמנת לשתף אותנו גם משם בחוויות שלך, אולי לטובת הורים אחרים שיעמדו בפני דילמה דומה. סעו לשלום ועשו חיים! ליאת

בתי בת השלוש וחצי גמולה מזה מספר חודשים ואינה מפספסת כשמדובר בפיפי, יציאות היא פשוט מתאפקת (אין לה עצירויות) ולא עושה לא בחיתול ולא ותחתונים (ממש קצת מידי יום וזה לא נחשב) ובטח אין על מה לדבר שירותים, זאת אומרת שיציאות היא פעם בשבוע אולי עד כדי כך שהגענו עם חום גבוה מאוד 40 למיון ומצאו שיש דלקת בשתן שהגיע לכליות, באותו היום נתנו לה שמן פרפיןמשהו כזה אחרי שעתיים לא היתה לה הרבה בררות היא הוציאה חבילה של שבוע (סליחה על התיאור הלא נעים) ומאז השמן לא עוזר לה היא פשוט מתאפקת ימים על גבי ימים ולא מוכנה לעשות בשום מקום אני לא מדברת איתה על זה אני לא כועסת מן הסתם, אני לא מלחיצה אותה, שום דבר מנסה לתת לה כל מיני מאחלים שתוציא באופן מיידי, שום דבר לא עוזר, אחרי שבוע אולי יותר אז היא מוציאה מה עושים?

שלום שני, אני לא רופאה, אך למיטב הבנתי זיהום בדרכי השתן אינו נגרם מעצירת צואה, אלא מזיהום חיידקי או ויראלי. יש אנשים שמחזור היציאות שלהם אינו יומיומי, והם בכל זאת בריאים ושמחים. עיסוק יתר של ההורים במחזורי היציאות של ילדיהם עלול ליצור בעיה יש מאין, ולכן אני ממליצה מאד להניח לנושא. המשיכי לסייע בתזונה עתירת סיבים, ולא להתערב מעבר לזה ביציאות שלה. הטבע חכם, ואם נותנים לו לעשות את שלו אין סיבה שהוא יאכזב. בשמחות ליאת

מבקשת המלצה לפסיכולגית לנערה מתבגרת-באזור השרון דרך מכבי

שלום שרון אנא צרפי מייל לגוף הודעתך, והמלצות יוכלו להישלח אלייך דרכו. אנו לא נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. בהצלחה ליאת

[email protected]

שלום רב, בני תלמיד כיתה ב', כבר מהגן הייתה לו בעיה לגשת להתפנות אלא אם כן הגננת או המטפלת היו לוקחות אותו. מאז שהתחיל ללמוד בביה"ס העניין בעייתי יותר מכיוון שהוא לומד עד 3 בצהריים ולפעמים מרטיב בדרך חזרה הביתה. דיברתי עם צוות ביה"ס, היועץ קיים איתו כמה פגישות אבל זה לא כל כך עזר, הפיתרון שהוצע הוא שהמורה תלווה אותו לשירותים, אבל הוא טוען שהוא מובך מכך, מצד שני הוא לא מרגיש בנוח להתפנות בזמן ההפסקה כי יש הרבה ילדים בשירותים. כל פעם יש לו תירוץ אחר מדוע הוא לא מסוגל להתפנות בביה"ס (למשל שהשירותים מלוכלכים, אבל גם כשהוא קיבל אישור להכנס לשירותים אחרים נקיים יותר הוא לא הסכים). אני מאוד מוטרדת, כיצד ניתן לטפל בבעיה? אשמח אם תוכלו להמליץ לי על גורם מטפל שיוכל לעזור. תודה מראש.

שלום דניאלה, אם הפיתרונות הפרקטיים שהוצעו לו לא עוזרים, יתכן שמדובר בחרדה פחות 'רציונלית', וכדאי לטפל בזה. לדעתי, פסיכולוגית ביה"ס יכולה לתת מענה, ובמידת הצורך להפנות אתכם לפסיכולוג ילדים קליני, רצוי כזה עם אוריינטציה קוגניטיבית-התנהגותית. בהצלחה ליאת

שלום! יש לי ילד בן 3, חכם מאוד לפני כשבועיים חגגנו לו מסיבת חלקה גדולה עם כל הדודים הוא דיבר על זה כול הזמן שיתף את הגננות וסיפר להם שאמא קנתה לו בגדים חדשים והוא יחלק שקית ממתקים בשבוע האחרון הוא מופנם לא מדבר רוצה רק לישון שואלים אותו מה כואב לך הוא אומר כלום רוצה רק לישון יש לו פרצופים כועסים מנסים לדרבן אותו ניקנה לך הפתעות נותנים לו ממתקים וזה לא קונה אותו הוא בשלו בוכה על כול דבר וכול הזמן ישן לא אוכל כלום יש לו אחות בת שנה וחצי שהוא מאוד אוהב אותה אני בחודש תשיעי בהריון השלישי הוא הילד הבכור בבית. ילד שכולם אוהבים אותו ומפנקים אותו מכול הצדדים בשבוע הזה חגג לנו גם עם חום אני לא מבינה למה הוא נימצא במצב הזה ואיך אפשר להוציא אותו מזה?????

הילד החכם שלך מתאבל על השיער הארוך ש "נלקח" ממנו לפתע.. את מספרת שלפני שבועיים חגגתם לו מסיבת "חלקה".. ייתכן וזוהי תגובת אבל לשיער ...

שלום חנה, יכול להיות ששיר צודקת (חשבי למשל על אישה שעוברת אחרי שנים של שיער ארוך לתספורת קצוצה...), אבל בהחלט יכול להיות שמדובר בשפעת הויראלית העונתית, שבחרה בתזמון לא מתאים. אני מציעה להתייעץ עם רופא הילדים, ולהתאזר בסבלנות. בברכה ליאת

הי, יש לי ילדה בת 7 וחצי - חכמה להפליא- בכיתה ב', השבוע היא החליטה שהיא קונה מוצץ במקום ממתק והחלה להשתמש בו תכופות - לישון איתו ולחפש אותו כל רגע בבית (על אף שאני מנסה להעלים לה אותו), אתמול בשיחה עם אבא שהסביר לה שזה לא כדאי ולא מתאים לה היא טענה שהיא רוצה לחזור להיות תינוקת, קצת מוזר לי, היא בת יחידה ומקבלת את כל תשומת הלב האפשרית חום ואהבה בלי סוף (אך גם קשיחות כשצריך), מה יכולה להיות הסיבה להתנהגות זו ומה עלינו לעשות כדי להניע אותה מהשימוש במוצץ. תודה רבה

שלום ל', בתך נתנה לך סוג של הסבר לתופעה: היא רוצה לחזור להיות תינוקת. מה גורם לה לכך זאת כבר שאלה אחרת, ויתכן שהיא מאותתת בכך על צורך כלשהו בתשומת לב מיוחדת/מגע קרוב או טיפול אינטנסיבי מצדכם. ברמה הפרקטית, הייתי מציעה להתעלם מהמוצץ מצד אחד, ומנגד, להזמין אותה לקשר קרוב ונעים איתכם, המתאפיין ב"כייפים" של גדולים. יתכן שהיא מחקה נסיגה זמנית של מישהו אחר, שמצידו סובל כרגע מהולדת אח או אחות קטנים. שווה לעשות בדיקה בקרב חברותיה הקרובות. בכל מקרה, אני ממליצה להניח לה, ולהתייחס למוצץ רק באופן ענייני, כמו למשל - "אני לא מבינה אותך כשאת עם הדבר הזה בפה, אשמח אם תוכלי לדבר אלי בלעדיו". כאן חשוב מאד להישמע עניינית ולא נוזפת או כועסת, כדי לא לבסס סוג של מאבק סביב המוצץ. קשה, אך אפשרי... בהצלחה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 7 וילדה בת 3 וחצי. אני נורא חרדה בזמן האחרון מסיפורי הזוועה ששומעים, על האונס שהיה בבית קפה ארומה על כמות הפדופילים שגדלה והולכת. לבן שלי אין ולא יהיה בזמן הקרוב מחשב בחדרו האישי. המחשב נמצא בפינה בסלון. בנוסף, עשינו לו שם משתמש משלו עם כל החסימות האפשריות שאנחנו מכירים. הסברתי לילדים שלי שלא הולכים ולא מדברים עם אנשים זרים ושלא כל האנשים הם אנשים טובים. גם יהודים אמרתי - כשנשאלתי אם אני מתכוונת לערבים. אבל עדיין אני חרדה האם באמת הם מבינים את משמעות הדבר. הבת שלי מאוד אוהבת את הסיפור חנהלה ושמלת השבת היום כאמא אני רואה בזה סיפור מאוד לא חינוכי ותמיד אני מסבירה לה שמה שעשתה הילדה זה לא דבר נכון לעשות.יש לי ספר ישן ישן שאני לא זוכרת את שמו על ילד בשם אלעד וכל עמוד זה סיפור שצריך ללמוד ממנו למשל אלעד לבד בבית ויש דפיקה בדלת מה לעשות, כשמישהו מציע לאלעד שוקולד בגינה, להיכנס לים לבד ספר מעולה שדרכו אני מחדירה להם את הנושא. השאלה אם זה מספיק. איך מסבירים שזה תקף גם לאנשים שאולי מכירים שכנים למשל... אשמח אם תכווני אותי למאמר בנושא

שלום שירה, למרות שאנחנו שומעות את אותן חדשות ממש, קשה לי להסכים עם האמירה לפיה העולם מטורף. אני מעדיפה לגדל ילדים עם אמונה בעולם טוב, עם יכולת לבטוח ולהאמין לאנשים שסביבם, ועם זאת לשמור על עצמם ככל יכולתם מלהסתבך בצרות. אני רוצה להאמין שסיפורה של חנה'לה מניח את היסודות להתנהגות פרו-חברתית, ליכולת לראות ולהזדהות עם מצוקתו של החלש/הזקן, ולתחושה של אחריות אישית וחברתית. הנזק הפוטנציאלי שנושא עמו סיפור כזה בטל בשישים מול המסרים החיוביים, כך בעיני. ובכל זאת, בעולם שלנו יש גם רוע, חולי ואפילו מופרעות, ומוטלת עלינו אחריות כבדה, להגן על ילדינו, ולבודד אותם ככל האפשר ממגע עם סכנה. כמו שאת יודעת כבר, קיימים בשוק ספרי ילדים המכוונים למטרה זו ממש, המדריכים את הילדים לסרב לפיתויים מצד אנשים זרים. אני מאמינה שחשוב להישאר מאוזנים, ולהימנע ממסע הפחדה מאיים. עיסוק יתר בסכנה עלול לפתח אצל הילדים תחושה מתמדת של עצבנות, עוררות-יתר ותחושת רדיפה, ולפגוע ביכולתם לתפקד בדרך מסתגלת בסביבתם. בעיני, עד שילדים לומדים להבחין בין טוב ורע, עלינו להדק את ההשגחה עליהם, ולאפשר להם מידה של תמימות וחופש תחת המטריה השומרת שלנו. לצערי, איני מצליחה לחשוב כרגע על מאמר רלוונטי בנושא, אבל שווה להמשיך לחפש. בברכה ליאת

שלום, הבן שלי יהיה בספטמבר בגיל 1.5. כיום הוא בן שנה ונמצא עם מטפלת עם עוד ילד אחד גילו. אני מאוד מתלבטת באיזו מסגרת לשים אותו - האם משפחתון עם 5 ילדים או בגן שיכיל כ- 20 ילדים ? מצד אחד, מפחדת שיתנוון במשפחתון שמתנהל בבית המטפלת בגלי גינת משחקים ועם מעט ילדים, מצד שני, מפחדת שיהיה לו קשה להתסתגל לגן עם הרבה ילדים, גם מכיוון שהוא ילד בכור והוא רגיל להיות לבד וגם בגלל שכיום נמצא בחממה עם ילד אחד בלבד אצל מטפלת. הייתי שמחה לדעת מה מומלץ מבחינת ההסתגלות הנפשית של ילד בגיל זה ? על מה הפסיכולוגים ממליצים ? תודה.

שלום קרן, ילד חייב, בכל גיל, לקבל מענה מספק לצרכיו המוטוריים, הקוגניטיביים, הרגשיים והחברתיים. בימינו, הוצאת ילד מביתו למסגרת חינוכית נעשית ברוב המקרים ככורח, כדי לשחרר את ההורים לעבודתם. עקרונית, המסגרת המשפחתית יכולה לספק את מרב הצרכים של הילד, עד אשר הוא מגיע לגיל שנתיים-שנתיים וחצי, אז יש חשיבות למפגש ולאינטראקציות החברתיות עם בני גילו. בגיל שנה וחצי בנך עדיין אינו זקוק למסגרת חינוכית, אלא אם את זקוקה לה כסידור שמרטפי. אם זה המצב, עדיף למצוא מסגרת עם מה שפחות ילדים, כדי שבנך יהנה ככל האפשר ממרב תשומת הלב של הדמויות המטפלות. בברכה ליאת

שלום, כמידי בוקר אני מעירה את בני בשעה 6:00. (הוא הולך לישון בשעה 19:30). אני יודעת שקשה לו לקום מיד ולכן אני מעירה קצת לפני, כך שהקימה תהיה נעימה יותר ללא לחץ. בזמן האחרון הוא מתעורר ומסרב לקום מהמיטה. הוא לוקח למיטתו משחקים ומשחק להנאתו. כאשר ברקע אני משמיעה לו שמאוחר מאוד וצריך לצאת בזמן. מה לא עשיתי: טבלת מדבקות, פרס בכל סוף שבוע אם הוא יקום מהר ויתארגן בזמן - זה עזר בדיוק לשבוע ימים. הבוקר זה היה אחד הבקרים הקשים שלי איתו. הערתי אותו בשעה 6:00 כמו כל בוקר, בשעה 7:00 עדיין הוא שיחק במיטה, כאשר בשעה 7:15 אנחנו צריכים להיות בחוץ. גם כאשר אני מציעה לעזור לו, הוא לא מאפשר לי לעזור לו הוא מקשה עלי ומסרב לשתף פעולה. כל בוקר חוזר חלילה, אני יוצאת מהבית אחרי שהרמתי את קולי וכעסתי עליו ויצאתי כועסת מהבית, דבר אשר אני מנסה למנוע אותו בכל בוקר ובכל בוקר הוא מצליח להכניס אותי למעגל הזה. תשאל השאלה האם הוא מעוניין ללכת לגן - התשובה היא : "אימא אני מעדיף להיות איתך בבית" . כל הבירורים שנעשו עם הגננת האם משהו מציק לו בגן - תשובתה היתה - טוב לו בגן. אודה לך מאוד אם תוכלי לייעץ לי שיטה אחרת (שאולי לא שמעתי עליה) כיצד להפוך את הבקרים לנעימים יותר וללא כעסים. תודה אלישבע

שלום אלישבע, נדמה לי שלקום מהמיטה בשש בבוקר, בעיקר בחורף, זה לא כייף לאף אחד (ככה לפחות אני מאמינה), ולכן, בתור התחלה, הייתי מוותרת מראש על הציפייה שהוא יקום בשמחה ויתלבש בזריזות. כך לפחות לא תתאכזבי... יכול להיות שהתשובה שלי אינה "פוליטיקלי קוקרט", ובכל זאת אקח סיכון ואומר לך, שלא תמיד ולא עם כל הילדים אפשר שהכל יילך תמיד 'בנעימים'. כשאת מעירה אותו בבוקר, הישארי לצידו, תני לו להבין (בלי כעס) שאינך מתכוונת "להמליץ לו לקום בזמנו החופשי", אלא להביא אותו בזמן לגן. תני לו לבחור - "אתה חושב שתצליח להתלבש לבד, או שאתה צריך עזרה?". תהיה תשובתו אשר תהיה, אל תעזבי את החדר, ודאגי שיתחיל להתארגן תוך שאת מסייעת היכן שצריך. אל תאפשרי משחקים נעימים בבוקר - זה לא הזמן. הסבירי לו שיוכל לשחק רק אם יישאר זמן לפני היציאה לגן. כמו שאת מבינה, אין פתרונות קסם, אלא רק עבודה קשה, נחושה ועקבית. ילדים אינם מתחנכים לבד, וגישה סלחנית מדי או פסיבית של ההורים עלולה להוביל בסופו של דבר לקונפליקטים ולכעסים מהם רצינו להימנע מלכתחילה. שולחת לך כוח ועידוד ליאת

יש לי ילד בן 6.5 בכיתה א' וילדה בת 3.5. הילד בן ה - 6.5 חרד מאוד ! לאחותו בת ה - 3.5. אם שנייה הוא לא רואה אותה, הוא נכנס להיסטריה ורץ בכל הבית לחפש אותה, השבוע כשלא ענתה כשהוא קרא לה, ואחרי שחיפש אותה ולא מצא, הוא התחיל לבכות בהיסטריה ! (היא סתם התחבאה וכנראה גם עושה לו בכוונה כי יודעת שזה מדאיג אותו), זה התחיל פחות או יותר לפני כחצי שנה שחיכינו למעלית, ואני (בטעותי) נכנסתי שנייה הביתה כי שכחתי משהו, הגדול נכנס אחרי והקטנה נכנסה למעלית והתחילה לעלות ולרדת איתה, אני נכנסתי להיסטריה (מודעת לכך שזה כנראה ממני) ומאז הוא חרד לה ברמות שזה (לדעתי) מפריע לו מאוד. שאלתי אותו לגבי זה והוא אמר לי: "הלוואי שלא הייתי דואג לה כ"כ ומפחד שיקרה לה משהו". קשה לי עם זה שעל הכתפיים הקטנות שלו, הוא סוחב את הדאגה הזו לאחותו. בנוסף, בזמן האחרון יש לו "כיחכוחים" מהגרון האם יש קשר למשהו ?איך מטפלים בזה ? למי עליי לפנות על מנת לקבל טיפול ? לתשובתך המהירה, אודה. ענבר

שלום יעל/ענבר קשה לקבוע בוודאות על סמך התיאור שלך האם הכחכוחים הם 'טיק' אודיטורי או לא, ולכן אני מציעה - לפני הכל - להתייעץ עם רופא הילדים שלכם ולשלול בעיה פיזית. גם אם מדובר ב'טיק', אין הרבה מה לעשות מלבד הפחתת גורמי הלחץ בחייו. עם ובלי קשר ל'טיקים', החרדה של בנך משקפת צורך חזק בשליטה, גם על משהו שמראש לא נמצא באחריותו. אני מבינה שהאירוע ההוא הותיר בו רושם עז, כולל התגובה ההיסטרית והטבעית שלך, אך כרגע חשוב לעשות מאמץ לשחרר אותו מתחושת האחריות. כדי שזה יקרה, עליו להאמין ולהרגיש *באמת* שיש מבוגר אחראי בסביבה, ושהאחריות לשלום הילדים נמצאת באופן מלא עליו. לא ציינת עד כמה הוא נדרש בפועל להשגיח על אחותו, והאם (אפילו לתפיסתו) הוא מחוייב לשלומה. אני מציעה, ולו לזמן מה, לנקוט גישה קצת פרדוכסלית, ובכל פעם שהוא נכנס ללחץ ומתחיל לחפש אותה, להגיד משהו כמו "אתה משוחרר. אני אחראית עליה והכל בסדר". אל תנסי להרגיע אותו או לעזור לו בחיפושים, אל תנזפי בה, וגם אל תרחמי עליו. פשוט אמרי בקצרה "זה עניין שלי. אני שומרת על כולכם!". אני מאמינה שגישה אסרטיבית וסמכותית כזאת (כשהיא נעשית בצורה אותנטית) תוכל לשפר את המצב משמעותית. את מוזמנת לעדכן בהמשך ליאת

ליאת שלום, תודה על התגובה, אני מנסה את הגישה הזו כבר כמה ימים, מבהירה שאנחנו (בעלי ואני) הם אלה ששומרים ושאין לו מה לדאוג, אני רואה על פניו שזה מפחית בצורה משמעותית את הלחץ שלו והוא אפילו אמר לי: "אז אני יכול לשחק בשקט... ?" כמעט בכיתי כשהוא אמר את זה... אנחנו ממשיכים עם הגישה הזו ובמקביל אני מחפשת פסיכולוג/ית חרדות מומלצת... אשמח אם תוכלי להמליץ לי (אפשר גם דרך הכללית - מגורים באיזור המרכז). תודה רבה, ענבר

הבת שלי התחילה עכשיו הסרת שיער ברגליים, היא בת 19, הבת הקטנה שהיא בת 15 רוצה גם להתחיל...אני לא יודעת אם לאפשר לה..הן לא מפסיקות לריב על זה..ואני פשוט חוששת שהיא צעירה מדי להתחיל עם זה...מה לעשות? לאפשר לה כדי לסיים את הריבים הללו ביניהן?

שלום ג'ני, לא ברור לי מדוע איסור שיצא מטעמך יוצא דווקא על הבת הגדולה, ועל מה בעצם הן רבות. ההחלטה על העיתוי הנכון להורדת שיער אינה סוגייה פסיכולוגית, והיא תלויה במידה רבה בהרגשתך כאמא. בעיני, כאמא ולאו דווקא כפסיכולוגית, אין הבדל מהותי בין גיל 15 לגיל 19 בנושא זה, ולכן אולי לא שווה להתעקש. בהצלחה ליאת

בעיניי גיל 15 זה ממש לא צעיר בשביל להתחיל הסרת שיער לצמיתות, אחיינית שלי היא באותו גיל והיא התחילה עכשיו הסרת שיער בבית, היא קנתה את מסופר פארם את המכשיר החדש שנקרא מי, ואין על זה הגבלה מבחינת גיל, כי דיברנו עם השירות לקוחות שלהם, פשוט צריך השגחת מבוגר זה הכל, אז אין בעיה שתאפשרי לה גם להתחיל אם היא מעוניינת.

שלום, מה אפשר להגיד לילד בן 3 לעשות כשהוא כועס? פעם אחת אמרתי לו שיקח צבע ויצבע על הדף כמה שהוא כועס בפעם אחרת הוא אמר לי בזמן כעס שהוא מרביץ לדלת, אז אמרתי לו שילך לקחת בובה וירביץ לבובה ,לא לדלת. פעלתי נכון? תוכלי לתת לי עצות נוספות איך לעזור לו להתמודד עם כעס וגם עם רגשות אחרים כמו עצב ועלבון... תודה רבה

שלום מילי, כעס, עצב ועלבון הם חלק מרפרטואר הרגשות הנורמלי, ורוב הילדים לומדים להתמודד עמם מבלי לגלוש להתנהגויות הרסניות. אצל ילדים צעירים, התוקפנות תקבל ביטוי גולמי יותר, ולכן נראה לא פעם מכות, נשיכות, שריטות ומשיכות בשיער. השאיפה היא להחליף התנהגויות פוגעניות כאלה בדרכים מעודנות ולגיטימיות יותר. כאשר את מציעה לו להרביץ לבובה את מחליפה את אובייקט היעד, אך לא פועלת לעידון התוקפנות. זה, כמובן, עדיף על להרביץ לילד אחר, אך לא אידיאלי. ציור - טוב יותר. פעילות גופנית נמרצת - טוב יותר. תיפוף חזק - טוב יותר. ככלל, פעילויות משחק, עבודה, ספורט ויצירה הן הדרכים הטובות וה'מתורבתות' לביטוי רגשות עוצמתיים בכל גיל. בשמחות ליאת

הרבה פעמים אני חסרת ביטחון בהורות שלי,בתגובות שלי ובתשובות שלי ואת מכוונת אותי תודה רבה!

שלום, אני בני בה-10 מאובחן כמחונן על (IQ 154 ) ובנוסף בגיל 6 מאובחן כלוקה ב-ADHD עם דגש על ה-H. מחוננות שלו באה לידי ביטוי בכל התחומים ההומניים כמו היסטוריה, תנ"ך, גאוגרפיה, ביולוגיה, וכן במדעיים מדוייקים במיוחד בפיזיקה. הוא ילד חכם בצורה בלתי רגילה ויחד עם זאת שנון, בעל חוש הומור וחן אישי רב. אחד הקשיים שמלווים אותו מילדות רכה זה קושי בקריאת סיטואציות חברתיות ובהבנה והפנמה קודים חברתיים. הרבה פעמים הוא פוגע או מעליב לא מתוך כוונת תחילה אלא מתוך קושי להבין מה כל כך מעליב או פוגע במה שהוא עשה. הרבה פעמים הוא מתקשה להבחין מתי נגמר המשחק, ומתי "די". גם כאשר הצד השני מבקש ממנו לחדול הוא מתקשה להפסיק כי הוא חושב שזה עדיין חלק מהדינמיקה של המשחק. קשה לו להבין שסף הרגישות הוא שונה מאדם לאדם, קשה לו לחבד את הגבולות ואת הפרטיות של הצד השני, הוא מתקשה להפנים את המוסכמות החברתיות. יש לו המון חברים והוא אהוב ואהוד אך הרבה פעמים חבריו נפגעים ממנו וכועסים עליו והוא לא מבין מדוע ולפעמים מסתובב בתחושה ש"מחפשים אותו". אנחנו עובדים על הנקודה הזאת כבר הרבה שנים והוא מודע לקושי שלו ומאוד רוצה להשתפר בתחום הזה אך מרגיש שחסרים לו כלים. אומנם הוא עבד עם פסיכולוגית התפתחותים וגם עם מאמן אישי אך עדיין אין תוצאות מספקות בנושא. ודווקא בגלל חוכמתו הבולטת הפעם הזה ניכר עוד יותר. מאחר והוא לגמרי אוטודדנט, ילד ספר ולמידה עצמית, חשבתי שיכול לעזור לו לקרוא ספר או שניים בנושא מיומנויות חברתיות. האם יש לך המלצות לספרים, מאמרים או אתרי אינטרנט שעוסקים בתחום? אולי יש איזשהו משחק, מחשב או קופסא שממחיש את הדברים? אציין שבשל האינטלגנציה הגבוהה הוא יכול לקרוא די בקלות גם ספרי מבוגרים. תודה.

שלום תמר, ילדים מחוננים נמצאים בסיכון לקשיים חברתיים, בין השאר על רקע היעדרו של מכנה משותף עם חבריהם (או צמצום ניכר שלו). בעיני, הפיתרון שאת מציעה (למידת מיומנויות חברתיות מספרים) עלולה להעמיק את התהום בינו לבין חבריו. ממש כשם שאי אפשר ללמוד שחייה מחוץ למים, כך איני רואה תועלת רבה בשיפור מיומנויות חברתיות מחוץ לזירה החברתית. אני מציעה להתעקש על טיפול פסיכולוגי, תחילה פרטני ובהמשך קבוצתי, שיסייע לו להבין את הקונבנציות החברתיות בסביבה מוגנת. בהצלחה ליאת

האם יש לך המלצות על קבוצה מיומנות חברתית בירושלים?

שלום ליאת, הנני אם חד הורית לבן 5.5. השבוע הגננת עשתה אסיפת הורים אישית לכל הורה. במהלך השיחה הגננת הראתה לי תיקייה עם עבודות יצירה וציורים שלו ושיבחה אותו על ההתקדמות ברמת הציורים ועל הדיוק בציורים. ואז צד את עיני ציור שהוא צייר את עצמו בפרטי פרטים: ראש עם שיער, אוזניים, פה, ידיים, טבור ואף בולבול. די הופתעתי שהוא שם דגש על הטבור ועל איבר מינו. ואז שאלתי את הגננת למה הוא צייר את איבר מינו? היא אמרה לי זה טבעי לגילו ושהוא מגלה את השוני בין שני המינים. כאשר שאלתי אותו למה ציירת בולבול, הוא אמר לי "כי זה שייך לגוף שלי ויש לי בולבול". אני אפילו רוצה לצייר את עצמי עושה פיפי. לאמיתו של דבר זה די הפתיע אותי, כי אני מחנכת את הבן שלי שאבריו המוצנעים הם שלו בלבד ואם יש לנו אורחים בבית הוא יודע שלא מורדים מכנסיים לפני שמגיעים לשירותים. גם כאשר אנחנו בחוץ וצריכים פיפי בהול, תמיד אני מסבירה לו שהולכים לחפש פינה שלא רואים אותנו. זה בסיס החינוך שלי בבית והוא בעצמו יודע "שגופי הוא לרשותי בלבד". אז נכון שהוא לא חשף את איבר מינו ושזה רק ציור, אבל בעידן של היום מאוד מייחסים חשיבות לציורים של הילדים, רציתי לדעת האם הציור שלו הוא חלק מההתפתחות המינית שלו, התואמת את גילו? בברכה קרן בברכה קרן

שלום קרן, ציור ספונטני של איברי מין בציוריהם של ילדים אינו מאד שכיח, ויכול להעיד על התעסקות בנושא. סביב גיל חמש ההתעסקות בגוף ובהבדלים בין המינים אכן בשיאה, ולכן הציור לא מאד מפתיע או מדאיג. בברכה ליאת

בתי בת 4.5 יש לה כיחכוחים בגרון שמופיעים כשהיא לחוצה ממשהו או שפשוט עובר עליה משברון בכל אופן זה הופיע לראשונה בגיל 2.5 לפני מעבר לגן חדש (לפחות זאת נראית לי הסיבה היחידה שהיתה אז) ומאז יש חודשים שזה מופיע ויש חודשים שנעלם. כבר בדקנו ריאות ונוירולוגית... אמרו לנו שזה פשוט נפשי . בנוסף לכיחכוחים לפעמים היא מגרד ממש חזק את החזה ושורטת את עצמה זה קורה לפעמים גם בגב... אני ממש עובדת עצות , לא יודעת איך לעזור לה היא אומרת ש"השיעול" מפריע לה ליד הילדים (לא כואב לה או משהו..) מה עושים? לקחת אותה לטיפול פסיכולוגי? פוחדת שאולי המצב יחמיר... היא ילדה מאד ביישנית כשהיא איתנו היא דיי צמודה אלינו ,לא מסכימה ללכת לחברים אם אנחנו לא מצטרפים אליה (ילדים מהגן כבר מגיעים בלי הורים אלינו) לא מוכנה ללכת לחוגים כי אנחנו לא נהיה איתה שם.. בגן הגננות אומרות שהן לא רואות שום בעיה שהיא עומדת על שלה ויש לה חברים והיא חייכנית והכל אבל בבית הכל שונה. לפני חצי שנה נולד לה אח קטן שגרר אחריו כמובן שינוי גדול בשבילה אך עדיין הייתי רוצה לפתור לה את בעית הכיחכוח הזה אשמח לעצות תודה

שלום רב, 'טיקים' קוליים או מוטוריים מופיעים אצל ילדים צעירים בתקופות של עומס רגשי, וברוב המקרים הם חולפים מעצמם, ללא טיפול, כשהמצוקה שוככת. כרגע, כדי לעזור לה, תוכלי לנסות להפחית גורמי לחץ בחייה, להיות קשובה וזמינה עבורה, ולסייע לה בהתמודדות עם פרידות זמניות מכם. לא בטוח שטיפול פסיכולוגי הוא הכיוון. בעיני, עדיפות מספר פגישות של הדרכת הורים, שינחו אתכם כיצד להתנהג מולה בבית, וכיצד להפחית את הרווחים המשניים שהיא מקבלת דרך חרדת הפרידה שלה. בהצלחה ליאת

תודה על תגובתך למי הכי נכון לפנות כדי להדריך אותנו , ההורים??

היי ליאת, שאלה לי אלייך לגבי בתי בת ה 4 וכמעט וחצי שלגביה כבת ראשונה יש לי שאלות רבות... היא עדיין עם מוצץ, ועדיין איננו חשים כי היא בשלה לכך. יש דברים אחרים שאנו עובדים איתה על העצמאות שלה לדוגמא לכבות טלויזיה כשמסיימת לצפות, להניח בעצמה את בקבוק השתיה על השולחן כשמסיימת לשתות בספה (עד לאחרונה היינו עושים זאת ...),לנגב טוסיק לבד, לפשוט מכנייסם ולעיתים חולצה. לני כמה ימים ראיתי שהיא רוצה לגרוב גרביים בעצמה ועשתה זאת נפלא, מדוייק על כף הרגל כמו שאיש מאיתנו לא עושה, ואז שבה למקום בו היא מבקשת שנגרוב לה ומבלי משים גרבנו לה. היום אמרתי לה שאנחנו צריכים ללמוד לעושת זאת בחזרה והיא ממש התנגדה לכך וביקשה שאעשה זאת בעצמי. אציין כי יש הרבה דברים שאומרת כי "אין לי כוח אי עייפה" לדוגמא לאסוף צעצועים ואנו עושים זאת ביחד איתה ותוך חלוקה מי אוסף מה. השאלה היא מה מצופה מילדה בגיל כזה לעשות לבדה? האם דרישותינו מוגזמות? תחושתי היא שלא, שהיא יכולה לעשות זאת, ויותר קל לה להיתלות בנו. אציין כי בימים אלה, עם גדילתה של אחותה ה"תינוקת" שהיום היא כבר בת שנה וחצי, היא "מתיילדת" מדברת הברות לא ברורות,מילים קטועות, אז אנו שואלים אותה "מה? לא הבנתי" ואז היא מדברת "לעניין" מה את אומרת? למה לצפות מבחינת מיומנויות יומיומיות ממנה? תודה

שלום גלית, את שואלת שאלה קשה, כי קשה מאד לנסח 'גזירה שווה' עבור כל הילדים בני ה-4 (או כל גיל אחר). ברמת היומיום, יש לעודד את הילדים לשכלול מיומנויות בסיסיות של טיפול עצמי (לבוש, הרגלי ניקיון בסיסיים כמו צחצוח שיניים, סיבון הגוף, ניגוב הטוסיק, אכילה עצמאית, שריכת שרוכים, איסוף המשחקים בסביבה המיידית, וכו'). אני בכוונה משתמשת במילה "שכלול", כי לפעמים גם אם הילד מסוגל לבצע פעולה מסוימת, היא עדיין מצריכה ממנו סוג של מאמץ. גריבת גרביים עצמאית בשעה של פנאי אינה דומה לגריבת גרביים בבוקר, כשצריך להתארגן במהירות ולתאם בין פעולות הכרחיות נוספות. כמו תמיד, גם כאן נדרשים היגיון סביר ושכל ישר, ובעיקר הקשבה לאינטואיציות ולתחושות הבטן שלנו. אפשר לשאול את הילדה "מה עם הגרביים? תסתדרי, או שאת רוצה עזרה?". אני מציעה להקשיב גם לצורך להיות עוד קצת קטנה, ולאזן בינו לבין הגאווה על הישגים והצלחות של ילדה גדולה. שניהם קיימים בה, בו בזמן, וככל שנחזק את האחד, כך נחליש את האחר. בהצלחה ליאת

אני בת 17 וחצי. כל פעם כשיש דיון בכיתה אני מתקשה מאוד להביע את עצמי בחופשיות. יש איזהשהו גמגום קל, דפיקות לב. כשעליי להכין מצגת בפני הכיתה עם שתי חברותיי לא הצלחתי להשחיל משפט למרות שהיה לי מה לומר, אך חששתי, וגם הייתה השתלטות של חברותיי על הדיון ובסוף אי מרגישה אפס מוחלט. אני גם במועצת תלמידים ולא מצליחה לדבר, אני חוששת שמא יצחקו עליי, לא אהייה מספיק ברורה, אולי לא מעניינת כלל, ממש חוסר ביטחון משווע. ויש לי מה לומר והרבה אך אני לא מעיזה. תמיד אני משמיעה משפטים בשקט והאחרים קולם גבוה משלי והם באישיותם כובשים ממני בדרך שהם מציגים את הדברים. אני אציין כי אני דואגת להכין את עצמי בבית לקראת הדיונים, לומדת את החומר הייטב, אך יוצאת כאילו הייתי מיותרת שם. וכולם יודעים שאני הכנתי את המצגת ולא אמרתי מילה. מה לעשות? אני מרגישה רע כי יש לי מה לומר...

שלום יונית, את יודעת, לא כולם מסוגלים לעמוד ולדבר בפני קהל. מסתבר שאפילו אנשים שמתפרנסים מזה (אנשי אקדמיה, זמרים ושחקנים) סובלים מתופעות של "פחד במה" או "פחד קהל", המשתקים אותם לזמן מה לפני רגע האמת. למזלך, כפי שאת מציינת, למרות שכמעט לא הוצאת הגה, כולם יודעים שאת זו העומדת מאחורי המצגת, ולפיכך אני מניחה שאת זוכה להערכה (לפחות) על כך. כעיקרון, הדרך לטפל בפחדים מסוג זה, כרוכה בהקהייה הדרגתית של הפחד באמצעות חשיפה הדרגתית לסיטואציה המאיימת. במילים פשוטות, אם תעשי זאת שוב ושוב, הפחד יפחת ואולי לבסוף גם ייעלם. בדר"כ אין לנו הזדמנות לעשות זאת באופן טבעי במציאות (אלא אם את באמת מורה או אמנית במה), ולכן פונים לעזרתו של איש מקצוע, פסיכולוג קוגניטיבי-התנהגותי, שייצור עבורך ויחד איתך, מערך היררכי של משימות לתרגול, מהקל אל הכבד. לפעמים, במקרים קיצוניים, נעזרים גם בטיפול תרופתי בנוגדי-חרדה. אולי לא תגיעי למופע בקיסריה, אך אני מאמינה שעם עזרה תוכלי להשתתף בדיונים בכיתה. בהתחלה זה יהיה קשה מאד, בהמשך, קשה, ולבסוף - אולי - עניין של מה בכך. בהצלחה ליאת

שלום! אני אמא ל-3 בנים בני 13 15 17 הבן הגדול ניתק את היחסים עם כל בני הבית שמתבטא גם בלא לדבר איתנו כל הנסיונות לחזור ולדבר עולים בתוהו יש לציין שיש לו חדר נפרד והוא סגור כל היום שם עם המחשב הוא כועס על כל דבר קשה לי לתקשר אתו אני מרגישה שאני זקוקה לגורם שלישי שיאחה את הפצעים ואני אשמח לקבל הפניה לאדם שיכול לנתח מה גורם לילד לכעוס ולמרוד אנני רוצה לאבד אותו ולכן זקוקה ליעוץ והפניה אני מאזור ב"ש תודה

שלום חנה, מרד וכעס של מתבגרים יכולים להיות סוערים מאד, ולצבוע את חיי הבית (לפחות זמנית) בצבעים כהים. לא ציינת כמה זמן נמשך המשבר, ובכל זאת כדאי לציין שמה שנראה כמו סוף העולם בזמן אמת אינו תמיד כך. לעיתים קרובות, הבן הבכור מעביר אותנו לראשונה בדרך החתחתים של גיל ההתבגרות, שהופכת פחות ופחות נוראית מילד לילד. אני מאמינה שלא כ"כ מהר מאבדים ילד, ומציעה לך להתעקש עליו, ולנסות שוב ושוב לתקשר איתו, ללא משחקי כבוד. תוכלי לנסות לפנות לעזרתה של יועצת ביה"ס, שאולי תצליח להרגיע אותך, ואולי גם להמליץ לך על מטפל טוב באזורכם. אם תוסיפי לכאן גם כתובת מייל, אולי תקבלי המלצות מקוראי הפורום. בהצלחה ליאת

אשמח לקבל דרך אתרכם מטפל פסיכולוגי באיזור ב"ש או אשמח לקבל מס' טלפון שלך תודה

יש לי ילדה בת שלוש קצת שובבה, מלאת מרץ שלא יושבת רגע אחד, חמודה, אוהבת לשחק ולעשות כל מה שבני גילה עושים. אומנם למעלה משבוע אני מגלה עליה סימני עצבות עייפות חולשה ורצון לישון כל הזמן (והיא ילדה שלא ישנה צהריים בכלל לא אוהבת). בגן בוכה מרבית הזמן ושוכבת לה בשקט ולא משחקת, מרגיש לי ולגננת שעובר עליה משהו רציני.. מבחינה גופנית-היא מתלוננת שכואבת לה הבטן, הגרון, אבל הרופא לא מצא כלום וטוען שהיא בריאה ובסדר. טרם עשיתי בדיקות דם, אעשה זאת השבוע. אך ברצוני לשאול אותך- מה יכול לעבור על הילדה שלי? מה קורה איתה? היא יכולה לחוות סוג של "דיכאון" בכלל? או שאולי קרה לה משהו או מישהו עשה לה משהו ואני לא יודעת? קצת קשה לדובב אותה כי היא לא מספרת הרבה.. תעזרי לי תודה. אפרת

שלום אפרת, דיכאון של ילדים בדר"כ נראה אחרת מזה של המבוגרים, והוא יתבטא בעצבנות, אי שקט ושינויים בהרגלי האכילה והשינה. הייתי מתמקדת כרגע בבירור הגופני, ורק אם תישלל לחלוטין בעיה בריאותית, אפשר יהיה לפנות לערוץ הנפשי. כמובן שלא אוכל לדעת מה קרה לה. תיאורטית - כל טווח האפשרויות פתוח, ולצורך אבחנה יש צורך בהתייעצות עם גורם מקצועי פנים אל פנים. בריאות ליאת

אני מודה על התשובה. תוצאות בדיקות הדם יצאו תקינות. אך עדיין היא עייפה כל הזמן ורוצה לישון, אומרת "אוף" מרבית הזמן ואייני יכולה להצביע על בעיה מסוימת או משהו שמטריד אותה, אך שמנו לב כי היא נוגעת באיבר מינה כל הזמן. יודעת אני שבגיל זה (3) הם מגלים את עצמם אבל עד כדי כך?

מישהו מכיר פסיכולוג מומלץ שמקבל גם דרך הכללית ?

שלום רב, פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום עומד בניגוד למדיניות האתר, ולכן, כדי לקבל המלצה יש לציין את אזור המגורים ולצרף לגוף ההודעה כתובת מייל אליה יוכלו להישלח המלצות. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 3.5, דודו בן ה 22 עם ת.ד ופיגור קל. כיום בני עדין לא מבחין בחריגות אם כי מידי פעם פונה אליו בהערות כמו תשים חגורה, תזהר בכביש (בדרך כלל לא נותן הוראות כאלה למבוגרים, וככל הנראה שמדובר בחיקוי ההתנהגות שלנו כלפי הדוד). השאלה היא מתי להסביר לו שדודו מיוחד ולא כמו שאר האנשים בגילו ואם כן איך? עד כה האמנו שאין צורך לספר וביום שיעלו שאלות נענה. לאחרונה עולות בנו מחשבות, לאור העובדה כי הדוד בעל פיגור,קריאת מציאות לקויה, קושי במובחנות בין מגע ראוי למגע שאיננו ראוי אנו חוששים כי העדר מידע זה יכול לפגוע בו בצורה זו או אחרת. מה דעתך?

שלום דפנה, ילדים ערים לחריגויות מוקדם מכפי שאנחנו משערים, ויכול להיות שקיימת בו כבר עתה מידה של מודעות, גם אם בוסר, לכך שיש לו דוד מיוחד ושונה. העובדה שהוא פונה אליו אחרת, גם אם זה התחיל כחיקוי, מעידה על סוג של דאגה או חמלה כלפי מי שזקוק להשגחה, בכביש למשל. אני סבורה שיש להמתין לשאלות, ולתת עליהן מענה ענייני. עד אז, אפשר לטפטף מידע מפעם לפעם, ואמירות כמו "שחר הוא קצת מבוגר וקצת ילד, ולפעמים הוא צריך עזרה" או "לשחר צריך להסביר לפעמים שוב" או "אנחנו אוהבים את שחר גם אם הוא קצת שונה ולא כמו כולם". אם אתם חוששים שהדוד יכול לפגוע בדרך כלשהי בילד (כמובן שללא זדון) אל תשאירו אותם יחד לזמן ממושך ללא השגחה, בעיקר כדי שהילד לא יחווה משהו שיקשור בטעות את תסמונת דאון למסוכנות. בברכה ליאת

תודה על התיקון, אבל גם כך הוא גאון של אמא. תני לו לפרוח.... :-)) ליאת

הי ליאת, כרגיל אני מוטרדת... לא יודעת אם בצדק, אבל כבר יותר מדי זמן שאני שמה לב לשני דברים בהתנהגותו של הבן שלי שעלולים להפריע לו בעתיד, לדעתי. הראשון, בבית הוא מלך - אסרטיבי, מנהל את העניינים, כל הזמן מוצא עניין וממציא תעסוקות. בחוץ - גן, גינה, כל פורום אחר, הוא פשוט חסר בטחון וזה כואב לי מאוד. הטון שלו יורד והוא מדבר בשקט (הוא מדבר מגיל חצי שנה, ורבלי ביותר, לא מפסיק לדבר, לדווח, ולתעד בקול כל צעד וצעד, יודע מספרים, צורות, צבעים ומזהה אותיות), הוא נמנע מעימותים, מרוסן ומאופק מדי - לדוגמא, אם ירצה לקחת צעצוע מילד אחר, הוא ירקע ברגליו, יסתכל עלי ויאמר "אני רוצה את זה", אם יחטפו לו ינהג כנ"?ל ולא יחטוף חזרה, אם ילדים נמצאים על מגלשה בגינה הוא יהסס מלעלות ויעדיף לחכות שהיא תהיה פנויה. בעיני זה קצת קיצוני ואני לא יודעת מה לעשות. הדבר השני, קשור או לא, הוא שהוא מעדיף חברת מבוגרים. בגן הוא הכי קטן בקבוצתו אבל מפותח יותר מכמה וכמה ילדים הגדולים ממנו בשנה או יותר, ועדיין, הוא כמעט לא מדבר עם הילדים האחרים אלא רק עם הגננות ובעיקר כשהם אחד על אחת. הוא משחק עם אחרים בגן אבל לא מתקשר יותר מדי, כאילו הוא יודע שזה אבוד כיוון שאין מי שיענה לו. כשהזמנו הביתה חבר מהגן בגילו, שאינו מדבר, הוא שיחק איתו אבל דיבר אל אמא שלו. אני לא צריכה לספר לך כמה בטחון עצמי הוא ערך חשוב בחיים, במובנו הבסיסי ביותר, חשוב לי להקנות לו את הכלי הזה, מצד שני, אולי אני זו שגורמת לו להיות כל כך מאופק? מרוסן? מחושב? מהוסס? אולי עשיתי טעות כלשהי בעבר שגרמה לו להיות כזה, להגיב כך (או לא להגיב כשצריך)? איך מחזקים אותו והאם זה הפיך בכלל? אציין שהוא היה איתי בבית עד גיל שנה וחצי ואנחנו מאוד קשורים. הוא קרוב גם לאביו, לסבתא שלו ולדודה שלו. תודה גדולה.

שלום רב, לעיתים קרובות, ילדים שמעדיפים חברת מבוגרים הם מי שמתקשים להתמודד עם בני גילם, ועם התסכולים והאכזבות שמזמנות להם אינטראקציות 'שויוניות'. אם תחשבי על כך, מבוגרים אינם נוטים להתעמת או להתעקש מול ילדים קטנים. אדרבא,הם נוטים לוותר להם, להיענות לדרישותיהם, ולפעול מהר וביעילות כדי "שיהיה שקט". ילדים, לעומת זאת, אינם וותרנים גדולים, וכשהם נמצאים בינם לבין עצמם הם נדרשים לאיפוק, לוותרנות, להמתנה בתור וליכולת להתחלק. הם נאלצים להתמודד, בין השאר, גם עם תוקפנותם של ילדים אחרים. ילד שהתרגל לנוכחות מגוננת-יתר של הוריו, יתקשה לתפקד ביעילות מול חברים, ויצפה שהם (ההורים) יפתרו עבורו כל קונפליקט. כאשר ההורים נופלים למלכודת הזו, הם אולי עוזרים לו בטווח הקצר, אך חוסכים ממנו את ההזדמנות להתמודד בכוחות עצמו, ולהתאמן בפתרון קונפליקטים. וכך, נראה ילד שבבית הוא 'כוכב', ומתנהג כמנהל את סביבתו (והוריו), בעוד בחוץ הוא חסר אונים ובלתי יעיל. אני מאמינה שמצב כזה בהחלט הפיך, אך הוא דורש נחישות ואומץ מההורים, שחייבים ללמוד להרפות קצת, ולאפשר לילד התמודדות עצמאית עם מהמורות. מלבד זאת, חשוב מאד לשנות גם את ההתנהלות בבית, להציב גבולות לילד, ולחשוף אותו לרמת תסכול הגדלה בהדרגה. הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים יכולה לקצר משמעותית את התהליך. בהצלחה ליאת

תודה, ליאת. תשובתך המקצועית יצרה מחלוקת ביני לבין בן זוגי: אני הבנתי (ומשתדלת לעשות זאת לאחרונה מיוזמתי) שאם הילד נקלע, לידנו, לסיטואציה של עימות, יש לתת לו להתמודד איתה. אם הוא פונה אלינו לעזרה, חשבתי לומר לו "אני בטוחה שתצליחו להסתדר", "שחקו יחד" או "אם הוא חטף לך קח לו בחזרה". אני לא יכולה להתעלם לגמרי אם הוא פונה אלי לעזרה. בן זוגי טוען שהתשובות האלה אינן כלים להתמודדות, וכי עד שהילד לא יתנסה במצב שבו הוא "עם הגב לקיר", הוא לא יפתח כלים להתמודדות. במילים אחרות: מה עושים בפועל? (חשוב לי לציין כי הוא כן יודע לשחק עם בני גילו ואף עם גדולים ממנו בשנה-שנתיים, גם כאלה שהוא לא מכיר, ולפעמים מחכה למפגשים כאלה, העניין הוא ש: 1. עם ילדים שאינם מדברים הוא לא מדבר 2. הוא משחק יפה ורק כשיש סיטואציות עימות הוא מבקש את עזרתנו).

שלום ליאת, ראיתי בשיחות קודמות התייחסות לילד שמדבר על מוות או חושש שהקרובים לו ימותו, אצלנו עניין המוות עולה בצורה שונה, בני בן ה6 מדבר בריגעי כעס על להרוג.. את אחותו בת ה 9 את החבר לגן שהרגיז אותו וכו', הסברתי לו מה המשמעות, כמה שכולנו נהיה עצובים אם יקרה דבר כזה ומישהו שאנחנו אוהבים ימות, שזה דבר מאד חמור להרוג, הוא ילד מאד פיקח עם סף תיסכול נמוך ורעיונות יצירתיים להדאיג... איך להגיב? אפילו הגענו לדבר על העונשים למי שהורג, היום היה השיא, והוא שם בהחבא סכין בתיק....מה לעשות?

שלום רב, מעבר לחרדה הטבעית והמובנת מהאפשרות שיממש את איומיו, אני מודאגת לא פחות מעוצמת התסכול והזעם, שאינם מוצאים פורקן מספק בערוץ לגיטימי (ומעודן) כלשהו. אני ממליצה מאד על פנייה לטיפול רגשי (אולי במקרה זה עדיף טיפול בהבעה - טיפול באמנות, דרמה, תנועה, וכד'), במסגרתו יוכל הילד לפרוק את הכעסים שלו בדרכים יצירתיות אך לא הרסניות. במקביל, ממליצה על הדרכת הורים שתתן לכם כלים לעמוד מול התקפי הזעם, לעזור לו להתמודד עם תסכול ולאפק דחפים תוקפניים הרסניים. עד אז, אני מציעה לתת יותר 'אוזן' למצוקה שלו ("בוא ספר לי למה אתה כועס כ"כ. אם רוצים להרוג מישהו, זה סימן שהוא באמת באמת עצבן אותך נורא"). כך את יוצרת מרחב לדיבור על הכעס, ולא מכבידה עליו עוד יותר עם תוכחות/נזיפות/איומים. בהצלחה ליאת

אני מורה מתקנת של ילד בן 8,שבשיעורים הראשונים הוא לא הישיר מבט והיה מכונס וחסום, ופתאום אחרי 6-7 פגישות והרגיש בנוח, התחיל לספר סיפורים דמיוניים שלא היו ולא נבראו על משטרות וגנבים ושרדפו אחריו וכו',ומה שהכי מטריד אותי , שיום אחד הוא פתאום סיפר שהיתה לו עוד מורה, ואם אשמע מה היא עשתה אני אפול מהכיסא-כך הוא התבטא.אח"כ עם דיבוב מצידי הוא סיפר שההיא נגעה בו במקומות שונים וביקשה גם שהוא יגע בה וכו'-ובפגישה השנייה הוא אמר לי-כל מה שסיפרתי לך-סתם אמרתי והכל שקר. ומדובר על ילד חרדי שלא חשוף לשום דבר.מה עושים?

שלום אילנה, אני מציעה להתייחס ברצינות לנאמר, ולפעול בהתאם. עלייך להרים טלפון לפקידת סעד בלשכת הרווחה העירונית, לדווח לה על הנאמר ולפעול בהתאם למלצותיה. צריך להביא בחשבון גם את האפשרות שהילד עובר פגיעה בתוך המשפחה. מזכירה לך שחובת הדיווח חלה עלינו, גם במקרים של ספק. את מוזמנת לעדכן ליאת

הי ליאת שמי ורד אשמח להמלצה לפסיכולוג קליני באיזור תל אביב לבני בן ה 5.5 . לצורך הדרכת הורים כיצד להתמודד איתו בסיטואציות מסוימות ועבודה על סף תסכול נמוך שיש לו. תודה ורד [email protected]

שלום ורד, שלחתי לך המלצה למייל. בהצלחה ליאת

שלום, בני סיפר לי היום שהוא מאוהב בזמר צעיר ומעריץ אותו. בנוסף יש לו פנים יפות והוא יפה בעניו. האם הוא מבין או אמור להבין את משמעות דבריו והאם זה מצביע על כיוון מסויים בנוגע להעדפותיו המיניות בעתיד? בסה"כ הוא מתנהג כמו בן, כלומר, כדורגל, משחקי בנים, חוג קראטה, וכו'. אבל הוא עדין ורגיש מצד שני.האם ילדים בגיל זה אמורים להתאהב בבנות ? או בנים... פעם הוא סיפר לי שלעגו לו מספר חברים בכיתה וכינו אותו הומו. הוא לא נראה שהבין מה המשמעות של המילה , כי הוא הסביר לי שהומו זה אחד שנצמד לבנים. ולכן הוא התרחק טיפה מקבוצת הבנים שיחק עם הבנות זמן מה. הוא גם לא התרגש מהמקרה, ודווקה מי שלעג לו הם מחבריו הטובים. הוא מאוד מקובל בכיתה בקרב כולם. מה דעתך על כול הסיפור והאם עלי לחשוב שמתפתח משהו בזהותו המינית? איך להתנהג ? תודה על תשובתך

שלום רב, הערצת 'כוכבים' נפוצה מאד בקרב ילדים ובני נוער, ואין בתופעה זו כשלעצמה כדי לרמוז על נטייתם המינית העתידית. למרבה הצער, הכינוי "הומו" הפך לסוג של קללה בגיל הילדות, מבלי שהמקלל או הקורבן באמת נותנים את הדעת על מלוא משמעותה של ההומוסקסואליות. זה מכעיס ומקומם, וחשוב מאד בעיני שהורים הנחשפים לנוהג נפסד כזה יספקו את ההסבר הנאות, תוך שמירת כבודו של כל אדם, יהיו נטיותיו אשר יהיו. מאחר וממילא אין לנו דרך להשפיע על בחירותיו והעדפותיו המיניות של הילד שלנו, אין צורך בנקיטת פעולה מיוחדת, מלבד זו המובנת מאליה - לתמוך, להכיל ולאהוב אותו על מי ומה שהוא. בשמחות ליאת

בהודעתי הקודמת ציינתי שאני מחפשת פסיכולוגית קלינית וחינוכית לבתי בת ה-12 שיש לה adhd אך שכחתי לציין שהפסיכולוגית צריכה להיות מאיזור תל-אביב והמרכז

בתי בת ה-12 היא בעלת adhd, השנה אובחנה אצלה גם דיסלקציה. המאבחנת גילתה רגישות רגשית גדולה בגלל הבעיה הלימודית ופגיעה בדימוי העצמי והמליצה דחוף לפנות לפסיכולוגית. בנוסף לילדה יש בעיות התנהגות וחוצפה, גניבה (של חפצים או כסף) מקרובי משפחה וגם בגיל 4 עברה תקיפה מינית חד פעמית ע"י נער בן 14 שלאחרונה נזכרה בכך והדבר מציק לה.אני צריכה המלצה על פסיכולוגית קלינית וחינוכית שמומחית בילדים עם הפרעות קשב

שלום דורית, אנא צרפי מייל לגוף הודעתך, והמלצות יוכלו להישלח אלייך דרכו. אנו לא נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. בהצלחה ליאת

שלום! ביתי לומדת בכיתה יב ילדה בריאה בנפשה, חכמה, אינה שותה או מעשנת. בעייתה צניות ברמה מוגזמת המרגיזה את המורים. היא החליטה לפני כשבועיים שהיא מפסיקה ללמוד בבית הספר ולא פרטה מה הסיבה. לדעתי הפסיקה לתת אמון במערכת החינוך שלא ידעה להכיל אותה. מורות מסוימות שכן הצליחו "לגעת" בה מודות שהיא אכן ילדה חכמה ומיוחדת. שוחחתי הבקר עם מנהל בית הספר. הילדה אינה יודעת והיא רוצה ללמוד בגרות בקידום נוער, לי זה נשמע מזעזע אך אני רוצה את טובת הילדה, יש לנו תודה לאל בית יציב ותומך, האם לזרום איתה? או מה? תודה מראש.

שלום אלמוגית, לצערי, איני יודעת מה פירוש הדבר "בגרות בקידום נוער". אני מציעה לך להפנות את שאלתך לפורום "ייעוץ חינוכי" בהנהלתה של שירלי קליין (כאן באתר) ולשמוע ממנה מה זה אומר. בעיני, לפעמים עדיף 'לזרום' עם פיתרון לא מושלם, מאשר להיכנס למאבק ולהפסיד בגדול. אני מניחה שיש סיפור כלשהו סביב הרצון לעזוב את ביה"ס כמעט על קו הסיום. בעיני, שווה להשקיע מאמץ ולהבין מה קורה שם, לפני שמקבלים החלטות. בהצלחה ליאת

אני אם חד הורית רווקה בת 45 מתגוררת עם בני בן 4 עם הורי , אתמול חגגנו לבני יום הולדת , כאשר אבי ניכנס להתקלח להזכיר אבי אדם לא בריא יש לו בעית ריאות ונשימה , לאחר המקלחת לפני שהילדים הגיעו לחגוג עם הבן שלי אבי ישב על הכיסא לא חש בטוב כנראה כתוצאה מירידת לחץ דם הוא נפל , הילד ראה שאבי נפל והוא החל לבכות , המחזה לא היה נעים אני ואימי הרמנו את אבי על הכיסא הרגעתי את הילד הסברתי לו שלכל אחד יכול לקרות שהוא נופל , השאלה עם לא יהיו השלחות לילד ? האם הילד יפגע מהסיטואציה ? בהמשך הליצן יגיע היה שמח הילד שכח לא הסכיר כלום על המקרה אבי נירגע והכל חזר לקדמות , שוב השאלה אם הילד ניפגע ? כדאי לשוחח איתו על המקרה או להמשיך בשגרה ? אני מזכירה הילד בן 4 הוא מאד מאד חכם ורגיש . אשמח ליעוץ תודה טלי .

שלום טלי, קשה מאד (אם לא בלתי אפשרי) לבודד את הילדים שלנו מאירועים בלתי נעימים או אפילו מפחידים. תאונות קורות, ולפעמים - לא עלינו - גם אסונות ואובדנים. רוב בני האדם, כולל ילדים, מצליחים לשרוד אירועי משבר ללא נזקים פסיכולוגיים קשים - זאת, בכפוף לאופי האירוע, לעוצמת הנזק, ולמעגלי התמיכה הזמינים. לאור מה שאת מספרת, נראה שבנך הצליח להתגבר על רגעי הדאגה והפחד. תוכלי לנסות ליזום שיחה קצרה על 'מה שקרה', לתת את המידע הרלוונטי ("סבא נפל וזה היה מבהיל, אבל הוא התגבר. סבא יצטרך לשמור על עצמו יותר, כדי לא ליפול שוב"). אם זה מתאים לאופי המשפחה שלכם, אפשר להשתמש בהומור כדי לתת לאירוע נופך קליל יותר. תני לו לחבר שיר מצחיק על המקרה ("סבא תיזהר אחרי מקלחת, שלא תיפול ותשבור את ה..."). לא לכולם זה מתאים, אבל למי שכן - זו שיטה נהדרת... מאחלת לכולכם בריאות טובה, ושולחת ברכת מזל טוב ליום ההולדת! ליאת

רבות דובר על הכנסת אח חדש למשפחה וההתמודדות של האחות הגדולה. אך מה עושים אם לא ברור מה לעשות? בתי בת שנה ועשרה חודשים ובעוד כארבעה חודשים אני אמורה ללדת. במהלך החודש האחרון הופיעו אצלה תופעות רבות הקשורות כמעט כולן ליחס שהיא דורשת ממני, היא מתעוררת בלילות ומוכנה להרדם רק עלי, היא מוכנה שרק אני ארחץ, אספר, אשחק, אחזיק. אני חייבת לציין כי במהלך החודשיים-שלושה האחרונים הפסקנו לה את הסימילק ואת ההחזקה על הידיים ואנחנו מאוד משתמשים במושג "גדולה" בנושאים אלה ("את כבר גדולה לא צריכה על הידיים בואי אני אתן לך יד אחת.."). הדבר נעשה בתיאום זמנים ועניינים מול הגננת. דבר נוסף הוא שהיא ילדה מאוד מאוד מפותחת ונבונה לגילה ואני חושדת שהיא מרגישה את הבאות ומנסה "להתיילד" כדי לקבל יותר תשומת לב. היא עברה לקבוצת ה"גדולים" בגן וייתכן שאיבדה בכך פריווילגיות כאלה או אחרות של"קטנים" מותר ול"גדולים" לא. האם עלינו לספר לה כבר בשלב הזה על הולדת האח? כיצד יש לנהוג איתה בכל מקרי ההתיילדות השונים? שני דברים אחרונים, אני אומנם בשבוע יחסית מתקדם (23) אך לא רואים עלי כמעט בכלל את ההריון בשלב זה למרות שבגן היא כבר ציינה בפני הגננת מספר פעמים את העובדה שלאמא יש פלפילון בבטן, ולבסוף, היא מתקרבת לגיל שנתיים ואנו מתמודדים במקביל עם כל תופעות ה"לא רוצה" וובניית הגבולות ולא יודעים להחליט אם כל התופעות קשורות לגיל ההתמרדות הזה או שהן קשורות להריון. תודה מראש, נטע

שלום נטע, תינוקות ופעוטות עדיין אינם מסוגלים לחשיבה מופשטת (אם וכאשר...), וחשיבתם מתאפיינת בקונקרטיות (כאן ועכשיו...). מסיבה זו, אני מאמינה שהתנהגותה ה'מתיילדת' קשורה לעצם היותה עדיין פעוטה קטנה מאד, כמעט תינוקת, ופחות להבנה כלשהי של רעיון ההריון והלידה המתקרבת. הרעיון של פילפילון בבטן של אמא עלול, גם הוא, לבלבל ולהרתיע ילדה עם חשיבה קונקרטית, שבהחלט יכולה להאמין שיש לך בבטן גור פילים. עם כל הכבוד לספר הפילפילים, למה בעצם לא לדבר על תינוק? כרגע, לפחות ככל הנוגע ללידה המתקרבת, אני סבורה שאינך צריכה לעשות הרבה, מלבד להמשיך להיות קשובה לצרכים הנורמטיביים של ילדתך, תוך היענות סבלנית מצד אחד, ושמירה על עצמך ועל כוחותייך (גבולות, אלא מה?) מצד שני. הפירוש המעשי של עמדה כזו היא שלא ילדתך היא זו שתקבע (תסכים) מי ירחץ/ילביש/ירדים אותה, אלא אתם. כשהיא מתעוררת בלילה, גשי למיטתה והישארי לצידה, אך אל תרשי לה להירדם עלייך או במיטתך. זכרי שהרגלים 'רעים' הם כאלה שאנחנו, ההורים, סיגלנו: אנחנו הרשינו ואפשרנו אותם, ולכן עלינו האחריות לגמול את הילדים מהם. אם את חושבת שתתקשי לעשות זאת בכוחות עצמך, פני להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

אני בעלת צהרון בגילאי גן עד כיתה ג. יש אצלי ילד בגן חובה,חכם ומתוק. כל פעם שילד אחר לא נותן לו משהו, או לא פועל לפי רצונו הוא אלים כלפיו. הוא עובר בין כל הבנים ומנסה אותם. מעשי האלימות שלו מתבטאים במכות ואפילו ילדים מתלוננים שהוא מנסה לחנוק אותם. האלימות מתחילה להיות מסוכנת. כיצד אפשר להתמודד. אני כמובן שיתפתי את ההורים ודרשתי טיפול

שלום ג' הטיפול בהתנהגות אלימה, לפחות כפי שאני רואה זאת, חייב להתמקד הן ברמת הפרט (טיפול רגשי לילד המתקשה לשלוט ולווסת את תגובותיו) והן ברמת הסביבה, כלומר, הבנייה ברורה מאד של כללי המותר והאסור, עם חשיבה על מערך חיזוקים וסנקציות שיסייעו לילד לקשר בין מעשיו לתוצאותיהם (החיוביות או השליליות). במקרה של הצהרון, עלייך להיות ברורה מאד, ולפעול כך שכל התנהגות אלימה תגרור אחריה תוצאה בלתי רצויה עבור הילד המכה, כמו הרחקתו מהקבוצה לטובת פעילות יחידנית או הצמדתו למבוגר אחר, שיעסיק אותו (לא כפרס!) בפעילות פורקת אנרגיה. לא קל, אך אפשרי. בהצלחה ליאת

בני בן ה3 ילד מקסים (נכון אני משוחדת) אם חיוך שגם הגננות אומרות שקשה לעמוד בפניו. אבל הוא מתהפח בקלות גם בבית הוא יכול לצפות טלויזיה ופתאום בלי שום סיבה לתת לאחותו מכה לפנים. שיטת הלהושיב בעונש לא עוזרת הוא רק בוכה ,אני אהיה ילד טוב, אני רוצה להיות ילד טוב.... ושום דבר לא עוזר. אנחנו משתדלים להוציא אותו לפעילויות ספורט, אבל זה נראה מחמיר כשהוא משועמם או עייף. מה אפשר לעשות...איך לעזור לו ולנו?

בני בן 4 ואני חוששת כי קיימת בעיית התפתחות. הילד לא זוכר צבעים למרות שאנחנו מלמדים אותו וחוזרים איתו כל פעם מחדש הוא כאילו לא תופס מה שמסברים לו וכל פעם מחדש מתקשה בזיהוי הצבע אציין רק שמדובר בצבעים כמו:צהוב ירוק סגול את השאר הוא מזהה כמו כן הוא לא מצליח לספור עד 10 תמיד נתקל בקשייםומדלג על 3 ומיד עובר ל4 הוא מסרב להפטר מהחיתול בתוקף למרות כל זאת הוא ילד נבון וחכם בכל שאר התחומים אך אני חושבת שאני צריכה לקבל יעוץ לגבי אבחנה נכונה כי תחושתי אינה טובה אשמח לקבל תשובה מפורטת ולקבל את חוות דעתך המקצועית תודה רבה.

שלום לי, כדי לקבל תשובה מפורטת וחו"ד מקצועית, עלייך להגיע לאבחון מסודר, ולתת רקע רחב ומפורט על הילד והמשפחה. אני נוטה להקשיב לתחושות הבטן של האימהות ולקחת אותן ברצינות. לכן, מציעה לך לשוחח על החששות שלך עם רופא הילדים שלכם, ולבקש ממנו הפנייה למכון להתפתחות הילד. שם תוכלי לקבל אבחון התפתחותי מקיף, ובמידת הצורך גם לקבל טיפול מסייע. בהצלחה ליאת

שלום.השאלה שלי תשמע קצת מוזרה בהתאם לגילי אבל זה מצבי..אני הייתי ילדה מאוד ביישנית ומופנמת ביסודי,חברותי לא שמעו את קולי..כשהגעתי לתיכון מאוד נפתחתי ויש לי מקום מאוד חברותי בכיתה.אבל בעיה אחת שמבחינתי היא מאוד משמעותית,נשארה לי.אני אף פעם לא שרתי עם חברותי או רקדתי(אני כבר 12 שנה עם אותן חברות)וזה מאוד קשה לי כי אני אוהבת לשיר אבל יש מין מחסום שחוסם אותי כל פעם ששרים,אני מפחדת מהתגובה של הבנות.אני לא תינוקית בכלל!ולכן אני לא מבינה מה חוסם אותי.אשמח אם תוכלי לעזור לי.תודה ויומקסים!

שלום רב, אכן שאלה לא שגרתית... :-) עבור אנשים ביישנים ומופנמים, פעילויות כמו שירה או ריקוד נתפסות כמשימה מאתגרת, בהיותן מתבססות על אילתור ושחרור. אם תחשבי על כך, בפעילות כזו אין כללים ברורים, וגם אם יש איזו מסגרת כללית מאד, כל אחד מאיתנו יוצק לתוכה את "כתב היד" האישי שלו. הגוף שלנו, ממש כמו מיתרי הקול, הם כלים שיש ללמוד להפעיל. אם את מציינת שאת אוהבת לשיר, אני מבינה שאת דווקא עושה 'אימונים' בנושא, אך עושה זאת כשאת לבדך. אם חשוב לך להיות מסוגלת לשיר ולרקוד מול חברותייך (דבר שלא הצלחת לעשות 18 שנה), אני מציעה לחשוב על משימות צנועות יותר בתחילה. תוכלי לנסות לשיר בחיק המשפחה, לרקוד מול האחים שלך, או להירשם לשיעורי מחול או פיתוח קול שיסייעו לך לחוש יותר בטוחה ומקצועית. בקרוב תתגייסי לצבא, ושם תוכלי לזייף בקולי קולות בעודך צועדת בשלשות לחדר האוכל בטירונות. גם זו יכולה להיות נקודת המפנה שלך. וברצינות - חרדה חברתית מהסוג שאת מתארת, יכולה להגיב מצויין לטיפול קוגניטיבי התנהגותי קצר. אם זה חשוב לך, טפלי בזה. בהצלחה ליאת

שלום, אנחנו מתכננים לצאת לשליחות לחו"ל, ואני אשמח לדעת מתי ואיך מבשרים לילדים? (בני 6.5 ו -3.5) בברכה

שלום יעל, לא ציינת מתי אתם אמורים לצאת, אז אני מניחה שמדובר על הקייץ הקרוב. אני מכירה את התיאוריות בנושא, הממליצות להמתין עם בשורות משמעותיות כדי לא להעמיס על הילד ציפייה ומתח מיותרים. אני אישית מאמינה שילדים הם חלק מהמשפחה, ולכן, מרגע שהנושא רלוונטי עבורכם, הוא רלוונטי גם עבורם. כאשר מתחילה בבית אווירה של סוד או מחתרת, כאשר אי אפשר לדבר בטלפון באופן חופשי, או לשוחח עם חברה בנושא - הפוטנציאל לנזקים גדול יותר. לכן, אני מציעה לשתף אותם בנושא באופן כללי. לספר שאתם עומדים לנסוע לחול בקייץ, ושזה ייקח עוד זמן מה. ממילא ילדים קטנים לא מבינים את מלוא המשמעויות של מעבר כזה, והם יקבלו אותו באופן בו זה יוצג להם. לבן הגדול אפשר (וצריך) לספר יותר, ולנצל את הזמן שנותר להכנה מעשית יותר (למשל ללמוד את השפה, ללמוד על הארץ אליה תסעו, ואולי אפילו לפגוש משפחות שאמורות לשהות איתכם בחו"ל, כדי לרכך את המעבר מהבחינה החברתית. סעו בשלום וייצגו אותנו בכבוד... ליאת