פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

יש לי ילד בן 9 ילדה בת 6 ותינוק בן 10 חודשים. אחת ליום אחה"צ ברגעי שיעמום שני הגדולים מתחילים לריב. הם יכולים להסתדר ולשחק הכי מדהים בעולם ולעיתים לריב עד כדי אלימות אחד כלפי השני. לאחר המריבה הם יכולים לשוב ולשחק כאילו כלום לא קרה. בעניין זה לבעלי ולי יש חילוקי דעות, אני בגישה שלא חייב להתערב, אפילו להתעלם כי הרי בסוף הם פותרים את הבעיה לבד ואז הוא מבקר אותי שאני מתעלמת ולא מתמודדת. הוא בגישה של להפריד בינהם להתערב ולדבר איתם. לפעמים הוא יכול לכעוס על אחד מהם שנפגע רץ לחדר בוכה (בד"כ הגדול) ואז רגשי האשם של בעלי צפים והוא מגיע אליו לחדר לניחום ולשיחות שבעיניי שוב זה לא נכון אם כעסת אז אין מה לבוא ולהתנצל בפני הילד על כך. אני לא יודעת אם אני פועלת נכון או הוא אשמח לעצתך.

שלום נטע, מריבות בין אחים משקפות לעיתים קרובות ברית ייחודית ביניהם, שמטרתה לזכות באהדת ההורים ובמעורבותם. לטעמי, הדרך הטובה ביותר היא אכן התעלמות. בהתעלמות יש מסר חשוב ("אני סומכת עליכם שתסתדרו, ויודעת שגם תעשו זאת"). מסר כזה מעודד ילדים להתמודד עם קונפליקט, ולמצוא את הפתרונות בכוחות עצמם. ובכל זאת, אני מבינה ומסכימה עם הרצון של בעלך להוקיע ולפתור את גילויי האלימות בין הילדים, אך השאלה הגדולה היא האם השיטה שלו אכן עובדת. מסתבר, שכמה שלא נתאמץ, אין לנו *באמת* את היכולת לשמש שופטים, אנחנו לא באמת יודעים מי התחיל, מי ה'טוב' ומי ה'רע' בסיפור הזה, גם אם אנו משוכנעים שכן. לכן, אם הוא מרגיש חובה להגיב, חשוב לעשות זאת באופן עקבי ונחוש, תוך מאמץ להגיב *תמיד* לשניהם, ללא קשר למי התחיל, מי הרביץ ומי הלשין. אפשר להגיב לכל מריבה אלימה בסנקציה שתכוון *לשניהם*, כמו למשל בהתרחקות ("לא מעניין אותי מי התחיל, לא נעים לי אתכם כשאתם מכים וצועקים, אני הולך עכשיו לחדר שלי לנוח, עד שיירגע פה"), במניעת בילוי משותף ("חבל שאתם רבים ככה. התקלקל לי כל המצברוח ולא בא לי כבר לצאת. ננסה שוב מחר"). עליכם להיות מוכנים לאפשרות של הגברת הווליום ולפרובוקציות בניסיון להחזיר אתכם (או את בעלך) לעמדת השופט. כאן רצוי להגיב בשקט ("זה פשוט לא מעניין אותי. אשמח להיות איתכם כשתרגעו"), ולהשתדל לגרום להם להאמין שבאמת לא אכפת לכם. אני יודעת שזה קשה, אבל זה בהחלט אפשרי, ועובד. התנהגותו של בעלך מדגימה היטב את הרווח מן ה'ברית' המשונה אותה הזכרתי בראשית דברי: הבן המוכה קיבל אהדה, הגנה ותמיכה מאבא, והבן המכה, גם אם ננזף ונשלח לחדרו, נהנה מרגשות האשמה והניסיונות לפצות אותו על כך. טקטיקה זו, למעשה, משיגה את ההפך מהמצופה, ולכן אני ממליצה לעשות ניסוי בכיוון עליו המלצתי. מאחלת לכם שיתוף פעולה וסיוע הדדי, במטרה להחזיר את השקט... בהצלחה ליאת

יש לי בת מקסמה, חכמה במיוחד, חברותית ואהובה. בד"כ הכל מצליח לה מיד, אך כשהיא נתקלת בבעיה שאינה יכולה לפתור מיד היא נלחצת (החל מסגירת נעליים ועד תרגיל בחשבון). ארוע כזה קורה אחת ליומיים שלושה ומתבטא בלחץ כבד המלווה בבכי ולאחרונה בכעס ובצעקות. הנטייה להלחץ פוגעת ביכולות שלה. בכיתה היא עדין אחת התלמידות הטובות, אך לאחרונה היא נמנעת מכל סיטואציה שיכולה להקשות עליה מחשש שמה לא תצליח. אני מחפשת דרכי התמודדות. עלתה אפשרות לחפש פסיכולוג או לערוך לה אבחון פסיכולוגי. אשמח להמלצות התנהגותיות או להמלצה על מישהו באזור השרון

שלום רב, לא מזמן נשאלתי שאלה דומה, ולכן אני משחזרת כאן את תשובתי - הישגיות היא תכונה חשובה, המדרבנת את בני האדם לעשייה והצלחה, וככזו, היא מוערכת למדי בחברה המערבית המודרנית. להישגיות יש "אחות תאומה", מוצלחת הרבה פחות, הנראית במבט ראשון דומה מאד - המושלמו?ת (פרפקציוניזם)! אלא שזו משתקת את האדם, והופכת אותו הימנעותי וחרד, חושש להיתפס בכישלונו. לעמדה זו יכולות להיות סיבות שונות, אך באופן כללי מדובר באמונה לפיה בעקבות ההפסד או הכישלון שוב לא נזכה באהבה, בהערכה ובהתפעלות כבעבר. לעיתים קרובות, הורים טובים ואוהבים, מנסים לעזור לילד הפרפקציוניסט באמצעות יותר שבחים והתפעלות, שלדאבון הלב רק מחמירים את המצב. התפעלות-יתר בלתי תואמת, יוצרת אצל הילד תלות באספקה שוטפת של תשואות והערצה, וקושי להתמודד עם מצבים בהם הוא מפסיד, נכשל, או אינו נמצא במוקד תשומת הלב. לכן, חשוב לתמוך בילד, לשמוח בהישגיו, אך לנסות לחזק דווקא את ההשקעה והמאמץ על פני הדגשת התוצרים הסופיים. להדגיש כמה כיף לשחק איתו, ופחות את "מי ניצח?". כדאי לזכור שלמרות כל מה שאנחנו אומרים ("זה לא נורא")ילדים חשים היטב מה עמדתנו האמיתית כלפי הישגים והצלחות, ולכן חשוב שנצליח להיות מודל עבורם, ולהתייחס בסלחנות גם לכישלונות של עצמנו. מקווה שמשהו מרוח הדברים יסייע לכם לגבש עמדה נינוחה יותר מול ילדתכם, ולהתרגש פחות מההתפרצויות שלה. כרגע, אם להסתמך על התיאור שלך, איני רואה צורך בטיפול, מעבר - אולי - להדרכת הורים קצרה. לצורך המלצות, יהיה עלייך לצרף מייל. בברכה ליאת

ליאת שלום, בני בן ה 5 החל לדבר לאחרונה בשפת נקבה ואני ממש מודאגת. אינני בטוחה מדוע הוא עושה זאת, אך חייבת לציין שהוא עושה זאת איתי ועם הגננות שלו. הדבר נמשך כבר מספר חודשים ואינני אומרת לו שהוא אינו בת אלא רק מתקנת אותו וחוזרת אחריו בצורה תקינה אך לא ברור לי - האם זה חלק מההתפתחות התקינה בזהות שלו? ובכלל, איני יודעת לאן לשייך את זה או היכן למצוא חומר מקצועי בכדי להבין יותר מה עובר עליו ולכן, אשמח מאד לעזרתך. דבר נוסף, הדבר קורה כבר כשלושה חודשים. תודה, דורית

שלום דורית, בגיל חמש ילדים כבר מודעים היטב להבדלי המגדר, ובדר"כ דיבורם טוב דיו כדי לשקף הבנה זו. לא ציינת האם היה איחור שפתי כלשהו. לפעמים, בגילים צעירים יותר, ילדים הנמצאים רוב הזמן עם נשים (אימהות, אחיות, גננות ומטפלות), לומדים דרך חיקוי לדבר בלשון נקבה, ובהמשך - מגיבים טוב לתיקון. אני מציעה להתייעץ עם הגננת ועם פסיכולוגית הגן, ולבחון האם מדובר בקושי על רקע התפתחותי. אם לא קיימת בעיה כזו, יתכן שמדובר בהתנהגות לא תואמת-מין, ואפשר לבחון אם יש היבטים נוספים כאלה גם בפעילויות האחרות. התייעצי עם מי שמכירים את הילד מקרוב, ואם תקבלי חיזוק לדאגתך, שווה להמשיך ולהתייעץ. בברכה ליאת

שלום רב , בני אובחן כסובל מאספרגר . לאחרונה חלה הרעה מבחינה התנהגותית בבי"ס ,והחמרה נוספת בקשיים החברתיים עם מצוקה רגשית על רקע זה . הומלץ לנו טיפול CBT במרפאת "בית אחד " . הבעיה שאורך התורים שם 3 חודשים . האם יש מקום אחר מומלץ \פסיכולוג אחר שעובד עם ילדי אספרגר בשיטה זו ? תודה מראש

שלום דני, אני מודעת לבעיית התורים הארוכים ב"בית אחד". ידוע לי שחלק מהמטפלים המנוסים של המרפאה עובדים גם בקליניקות הפרטיות שלהם, ואפשר לברר במרפאה כיצד אפשר להגיע אליהם באופן פרטי. בהצלחה ליאת

האם יש שמות מומלצים של פסיכולוגים בשיטת CBT לנער עם אספרגר ?

שלום דני, מדיניות האתר אינה מאפשרת לנו לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, ולכן אתה מוזמן לצרף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו משתתפי הפורום לשלוח את המלצותיהם במידה ויש כאלה. ממליצה לך להיכנס לפורומים של הורים לילדי אספרגר, ולהתעניין אם יש להם המלצות מניסיונם. בדר"כ הורים חולקים מידע מסוג זה בפורומים. בברכה ליאת

רציתי להתייעץ איתך על בני כיתה ט: אנחנו ממש לא מצליחים להשפיע על בני ולגרום לו לקבל סמכות הורית. הוא כל הזמן רוצה שנניח לו, רוצה לעשות כרצונו. תמיד היו לנו קשיי תקשורת והויכוחים איתו היו מסתיימים בצעקות ובבית יש אווירת מתח. הלכנו להדרכת הורים אך ללא הועיל. בני ברח מהבית לפחות 3 פעמים, גם בבית הספר יש התפרצויות זעם. היום בעלי לא יכל להתאפק והיכה את בני מול עיניי. אני ממש אובדת עיצות. האם לפנות לפקידת סעד, או לשתוק ואז גם אני אשמה. יכול להיות שבעלי עלול להסתבך בגלל שאני אדווח לרווחה ואני לא רוצה לאבד אותו. אך הבן שלי איננה טלית שכולה תכלת: הוא מתגרה בנו, ומרבה להתווכח כל הזמן. ומדבר על פנימייה. מה לעשות?

שלום עמית, כנראה שלא קורה שום דבר נורא לפורום שלנו. פורום סמוך עובר בימים אלה שינוי המעורר סערה וזעם, ויש מי שמנסה לפרוק את זעמו דווקא כאן. אני מציעה להתאזר בסבלנות, ולהתעלם ממטרד זה או אחר הפולש לכאן. הנושא בטיפול. ליאת

שלום ליליאן, אם הדרכת הורים, פנים אל פנים, לא עזרה לכם, אני בספק אם אוכל אני לסייע לכם בעצה מכאן, על סמך מידע מועט כ"כ. כמו שזה נשמע כרגע, המצב מסלים, וכולכם נמצאים בתחושה של חוסר אונים ואיבוד עשתונות. איכשהו, למרות שהלהבות גבוהות, אני מציעה לא להסתפק בכיבוי שרות, אלא לנסות לחשוב על פיתרון כוללני ועמוק, הכרוך בהתייחסות פרטנית (לילד) ומשפחתית גם יחד. לכן, אני ממליצה על פנייה לגורמים טיפוליים, לא כדי 'להסגיר' את בעלך, אלא כדי למנוע את המשבר הבא ואת תהליך ההסלמה. בהצלחה ליאת

בתי לומדת בכיתה י השנה. אני מבחינה יותר ויותר את קשייה לקבל ביקורת. תמיד היא הופכת את הביקורת עליה כלפי הצד השני. כמו כן היא תמיד מתלוננת על כל דבר. תמיד משמיעה את דעתה.מה לעשות?

שלום מושית, לתת ביקורת כך שהיא גם תתקבל בהבנה ובברכה ע"י הצד השני - זו אמנות. מסתבר שזה קשה למדי, ולכן מרביתנו לא אוהבים שמותחים עלינו ביקורת. מתבגרים רכשו לעצמם מוניטין בכל הנוגע לדעתנות, עקשנות והתמקדות בעצמי. מדובר בתהליכים בריאים של גיבוש זהות, הכרוכים לא פעם בחיכוך עם הסביבה, במרד, ובמורת רוח מול כל מה ש'מריח' כמו שיפוטיות וביקורת. אני מציעה לוותר, ככל האפשר, על ניסיונות לבקר, להוכיח או להתווכח, ולקבל את התקופה הרגישה הזו כחלק מתהליך בלתי נמנע, שיוביל בסופו של דבר לעיצובה כאדם בוגר, בעל זהות נפרדת ומגובשת, גם אם לפעמים חושב אחרת מאיתנו. קשה, אך אפשרי. בהצלחה ליאת

שלום רב! תוקינו הראשון בן 8 חודשים,נמצא בבית עם סבא. במהלך המשחק אנחנו שמים לב שהוא זורק צעצועים לרצפה בתנועות הדומות לכעס, צורח כאילו הוא כועס עליהם, שום צעצעו לא מחזיק את תשומת ליבו יותר משנייה , הוא לוקח צעצוע ליד וישר זורק אותו תוך כדי צעקה. בנוסף, לאמא להתרחק מפינת המשחקים, זוחל אליה ועליה ואם היא קמה, פורץ בבחי חזק. גם כן, נראה לנו שהוא כועס גם על אוכל ולפעמים נופל מידיו לרצפה ואם מרימים לו ונותינים, מפרש כאילו לקחו ממנו ובוכה במשך איזה דקה ואחר כך נרגע בפתעומיות וכך כמה פעמים. לסבא מגיב יותר ברוגע, אבל כאשר אחד ההוריו מופיע בשדה ראיתו, פורץ בבכי איסטרי. אנחנו מודאגים מאוד....אולי זה תגובות אגרסיביות ליציאת אמא לעבודה? אולי אנחנו עושים משהו לא נכון? תודה מראש על כל תגובה ועזרה!

ממה שאני יודעת ומכירה זריקת חפצים ואוכל אצל תינוק היא חלק ממשחק התפתחותי תקין ולא בהכרח סימן לאגרסיביות. הבכי שלו על שמרימים את האוכל בחזרה מהרצפה ומגישים לו יכול אולי להתפרש כתחושה שלו כאילו 'קילקלו' לו את המשחק, את היצירה, את השליטה שלו. לגבי הבכי המוגבר כשמגיעה דווקא דמות משמעותית כמו האב- זה הרבה פעמים קורה כיוון שמידת הקרבה יוצרת רגשות בעוצמות גדולות יותר. ויכול להיות שאם אתם רואים שינוי בהתנהגות שלו ביחס לתקופות אחרות בעקבות יציאת האם לעבודה- קרוב לודאי שיש קשר, כי לעיתים תינוקות חווים שינויים בתדירויות המפגשים עם ההורים כסוג של נטישה. הייתי מציעה לכם עם יש לכם חששות ושאלות לפנות להדרכת הורים בטיפת חלב או בכל מקום אחר נוח וקרוב אליכם.

שלום טלי, ההתנהגויות שאת מתארת לא נשמעות חריגות כשמדובר בתינוק, ויתכן שחלק מההסברים של תמר תקפים. אישית, קשה לי להעריך מרחוק מה בדיוק קורה שם, ביניכם, שמצליח להדאיג אותך כ"כ. אני מציעה לך לחפש באתרי ההורות באינטרנט מידע מפורט על ההתפתחות המוטורית, החברתית והרגשית של תינוקות בגיל זה, ולהבין את ההתנהגות של בנך לאור המידע הזה (ופחות על סמך השלכות ופירושים משלך). אם את עדיין נשארת לא שקטה, התייעצי עם אחות טיפת חלב או רופא הילדים, שבוודאי יוכלו להרגיעך. בברכה ליאת

ליאת שלום . בתנו בת שנה ו 11 חודשים , ילדה חכמה , נבונה , חברותית אך גם מאוד מאוד קשורה לאמא שלה(אשתי).לדוגמא: היא הולכת אחריה בבית כל הזמן . ברצוננו לנסוע מזה הרבה זמן לחופשה קצרה , לילה אחד , בסוף שבוע ולהשאיר את בתנו אצל חמותי וחמי . אני מאוד חושש מכיוון שהיא לפעמים מתעוררת בלילות וקוראת לאמא בשביל מוצץ / מים וכדומה ואני תוהה מה יקרה אם היא תתעורר בפעם הראשונה בחייה ולא תראה את אמא / אבא . או שהיא תקום בבוקר בלעדינו . האם הדבר יכול לפגוע בה ? האם זה מוקדם מידי ? יש לציין שהיא מבקרת הרבה אצל הסבתא והסבא , אוהבת אותם , ואף ישנה שם בצהריים פעמים אחדות , אך לא בלעדינו . תודה מראש אבא מודאג

שלום רב, אני חושבת שפרידה של לילה אחד לא נושאת איתה פוטנציאל לנזק, בעיקר אם היא נשארת אצל סבא וסבתא אהובים ומוכרים. גם אם היא תתעורר פעם אחת בלילה ויהיה קצת בכי, זה משהו שהיא והסבים יוכלו לספוג. הערך של חופשה זוגית קצרה, אחת לזמן מה, הוא רב וחשוב, ולכן מחיר של לילה אחד לא שקט בטל בשישים. סעו בכייף! ליאת

שלום, בני בן 4 ,לאחרונה אני מרגישה שהוא פשוט "לא שם עלינו-(עלי ועל בעלי ) " ואני מתכוונת לכך שאם אני כועסת עליו או אוסרת עליו לקבל משהו שהוא רוצה אז הוא אומר אמא מעצבנת, אני לא אוהב אותך ..ואותה התנהגות גם כלפי בעלי, מה שכבר משגע אותי זה שהוא כל הזמן מתבכיין למשל, הוא קורא לי בלילה ואני עוברת לידו ורוצה לחבק אותו אז הוא אומר לי לכי מפה או דוחף אותי ברגליו ומתחיל להתעצבן כי הוא לא מוצא את הבובת פרה שהוא אוהב או שהכריות לא מסודרות בצורה שהשאיר אותן בלילה,וההתנהגות ממשיכה גם כאשר אנו קמים בבוקר, אני מכינה לו לשתות או לאכול ואם אני עושה משהו שאינו לרוחו (לדוגמא אני מוציאה את הכפית מהכוס ואילו הוא רצה לעשות זאת , אזי הוא מתחיל לבכות ולהתעצבן עלי למרות שהוא לא אמר לי שזה היה רצונו), אני מנסה לא להתעצבן עליו ולהיות רגועה ואומרת לו שלא צריך לכעוס ושיאמר את מה שהוא רוצה בלי לכעוס, אך כבר סבלונותי פקעה אני מרגישה שאין לי כוחות להתמודד עם העצבים שלו והתבכינות הבלתי ניגמרת שלו, אני כבר מרגישה שלא כיף לי להיות במחיצתו וזה נותן לי להרגיש רע ,אודה לעזרה מדוע הוא מתנהג כך ואיך להגיב במצבים כאלו, תודה רבה.

שלום מיטל, בהדרכות הורים, אני אוהבת להדגיש שמשפחה אינה גוף דמוקרטי, ולכן ההורים הם מי שקובעים את הכללים ואחראים גם לאכיפתם. עם זאת, המשפחה, כגוף היררכי מובהק, היא חלק מחברה ותרבות דמוקרטית, ולכן נשמרת - גם לילדים הקטנים - זכות המחאה. הדברים שכתבת כאן, מדגימים רעיון זה בצורה יפה. את אוסרת משהו על הילד שלך או אומרת/עושה משהו שאינו לרוחו, ולא מוותרת על עקרונותייך - וזה חשוב. עם זאת, כאשר הוא מביע את מחאתו, כעסו ועצבנותו, את מתקשה לשאת אותם ואותו - וזה קצת בעייתי. אחרי הכל, אם הוא ביקש משהו ולא קיבל, בטח בגיל ארבע, מותר לו לכעוס, להתעצבן ואפילו לבכות. זאת זכות אלמנטרית, וקשה להעלות על הדעת מצב בו הוא יקבל את הגזירה בשמחה. במצב כזה, אני מציעה לתקף את החוויה שלו ("אתה צודק. זה באמת מרגיז ואני מבינה שאתה כועס עלי עכשיו. זה בסדר. עוד מעט אתה תרגע, ונוכל לעשות משהו אחר"), מבלי להיפגע או לכעוס עליו בחזרה. ילד שגדל באווירה שאינה מאפשרת לו ביטוי רגשי אותנטי עלול לגדול לאדם כנוע ומרצה, או לאדם עם קשיים בוויסות הרגשי. נסי להכיל את ביטויי הכעס שלו, גם אם הם נראים לך לפעמים לא תואמים. בהצלחה ליאת

אני מנסה להגיב כמו שרשמת אך מה ואיך להגיב כאשר באמצע הלילה או לפנות בוקר שהוא קורא לי לבוא אליו למיטה ואז מתנהג אלי בזלזול כמו לתת לי בעיטות ולדחוף אותי , מה שאני עושה בדר"כ זה להתעלם וממשיכה לשכב לידו אך איך הוא ילמד שזוהי לא התנהגות , האם יש צורך בלהעיר לו במקרה כזה ? תודה

יש לנו ילדה בת 16 . הבעיה שלנו היא בשעות הערב. הילדה מעוניינת לראות בטלוויזיה את כל תוכניות הריאליטי בעוד שבעלי טוען שכל התוכניות האלה הן תת רמה והוא לא מבין מה יש לראות בתוכניות אלה. כתוצאה מכך או שהילדה הולכת לחדר שלה ורואה את התוכניות לבד בחדר או שבעלי עוזב את הסלון ועובר לעיסוקים אחרים בחדר העבודה שלו. נוצר מצב שבו לא ניתן כמשפחה לשבת ביחד ולראות טלוויזיה כי אין שום דבר משותף שכולם רוצים לראות. מה עושים ??

שלום אורנה, כיום, כשמגוון התכניות והערוצים עצום, כל אחד יכול למצוא לעצמו את תחומי העניין והתוכן, בניגוד לימים הרחוקים של ילדותנו, בהם ישבנו כולנו מול ערוץ יחיד ששידר לכו-לם. אם חשוב לך להפוך את הטלוויזיה למוקד בילוי משותף, יהיה עליכם להקדיש לכך מחשבה, ולפעול בהתאם: או להקליט מראש תכניות שמעניינות את כולכם ולייחד לכך זמן שמתאים לכולכם, או להתאים את עצמכם ללוח השידורים של תכניות אלה, ולהקליט מראש את התכניות ה'פרטיות', ולצפות בהן אח"כ. הפיתרון המעשי יותר, לפחות בעיני, הוא ליזום שיחות, פעילויות ומפגשים משפחתיים משמעותיים שאינם סביב הטלוויזיה. בברכה ליאת

שלום... מדובר באחותי היא בת 12 בכיתה ז' היא ילדה שמאוד קשה לה להתחבר...כשהיא הייתה בבית הספר היסודי שלה לא היה לה חברים כל כך ואז בי"ס שלה נסגר כשהיא סיימה כיתה ה' ואז היא עברה ליסודי אחר ששם היא ממש סבלה חברתית ואחרי כמה חודשים עברה לבי"ס אחר ושם היא סיימה את היסודי...ועכשיו היא בחטיבה ושם יש לה חברה אחת (פחות חברה יותר משהי שגם אין לה חברות) והיא ממש לא מחוברת לכתה שלה היא מאוד עצובה ..איך שמנסים לעלות את זה בשיחה איתה היא בוכה ...רואים שקשה לה...היא לא יוזמת מפגשים היא לא מבקשת להצטרף היא אפילו לא מנסה גם כשמציעים לה..נראה שהיא מיואשת כבר ...היא כל הזמן בבית בטלויזיה או במחשב..מה שמלחיץ קצת יותר זה שנראה שהיא מתחברת כמעט אוטומטית בלי חששות לילדים שקטנים ממנה..היא ניגשת אליהם בלי פחד וקל לה לדבר ולשחק איתם במשחקים ילדותיים ונראה שהיא גם מפתחת התנהגות ילדותית בנוסף לדיבור שלה גם...נורא קשה לה לתקשר..והיא ילדה מאוד חכמה ויפה ... מה עושים???

שלום שלומית, אני ממליצה על פנייה לפסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים ומתבגרים, כדי לחזק את בטחונה ואת התפיסות העצמיות הפגועות שלה. בהמשך, אפשר יהיה לשקול (יחד עם המטפל) טיפול קבוצתי, המיועד לשיפור מיומנויות חברתיות בסביבה ידידותית ומקבלת. בהצלחה ליאת

בני היום בן 14. לפני כשנה סיפר לי הוא זוכר מעשה סדום שבן זוגי ביצע בו כשהיה בן 3. ניסיתי לא להתייחס לאמירות הקשות של בני ואמרתי שיהיה בסדר ושלא ידאג. היום אין לנו קשר עם בן זוגי כבר 10 שנים. האם יתכן שהמעשה הזה ישפיע על בני בעתיד ואם כן כיצד? הוא לא טופל ע"י פסיכולוג כי זה היה מזמן. האם יש קשר בין התנהגותו היום למב שחווה בעבר? היום הוא לא מגיע באופן סדיר לבית הספר, מרבה להישאר בבית, ביסודי סבל מדחייה חברתית, היום מסתובב עם נערי שוליים אשר נמצאו בסיכון. מה עליי לעשות כדי לעזור לבני?

שלום רוית, אני מניחה שתגובתך ה'לא מתייחסת' באה כניסיון לסייע לבנך, אך למרבה הצער, כאשר עולה זיכרון קשה כ"כ, תגובה כזו היא לא הדבר הנכון לעשות. בחוויה של הילד הקטן, הנאנס בביתו, אף אחד לא שמר עליו, לא ראה מה נעשה בגופו, ולא היה שם כדי לעצור את הזוועה. בכל מבוגר שעבר התעללות בילדות, מסתתר הילד הקטן שמבקש לתת עדות. הכאב אינו פוחת עם השנים, ולפעמים הוא מתגבר (יחד עם ההבנה של מה שאירע). אני סבורה שעליך להפנותו מיידית לטיפולו של גורם מקצועי, ולאפשר לו לעבד את הטראומה בקצב שלו בסביבה תומכת וקשובה. וכן, הקשר בין טראומות עבר להתנהגות בעייתית בהווה קיים, ולכן חשוב לטפל בהן. ליאת

שלום, בני חזר מבית הספר וסיפר לי שכינו אותו הומו. לדעתי הוא לא מבין מה המשמעות כי מבירור קצר הבנתי שהוא חושב שהומו זה בן נצמד לבן. לכן הוא החל לשחק עם הבנות בכיתה. למען האמת הוא בן עדין ורגיש מצד אחד אבל דווקא התעסקותו היום יומית היא במשחקי בנים, קראטה, ואני לא רואה שהוא מתעסק בעיסוקי בנות. לכן אני לא יודעת כיצד להגיב. מצד אחד העדינות והרגישות שלו משדרת חשד מסויים לנטייה הומוסקסואלית, ומצד שני הוא מתעסק דווקא בדברים המאפיינים בנים. אני פוחדת שמא יעליבו אותו בכיתה בגלל עדינותו ורגישותו ואולי זה יגרום לו לחקור מה הפירוש"הומו" והוא יתחיל להסחף לנושא. זאת ועוד , אני פוחדת מהעובדה שמעליבים אותו וכולנו זוכרים את המקרה של הילד שהתאבד ואני מאוד פוחדת להיות בסיטואציה דומה. מה עושים? איך מתנהגים ומסבירים לילד? מה צריך לעשות כדי להגביר את בטחונו העצמי בשלב הילדות שהוא שלב מסוכן ומפחיד כדי שלא יפול קורבןלהעלבות מצד ילדים אחרים? האם בכלל ילדים בכיתה ג' (גם המעליבים וגם הנעלבים) אמורים לדעת או יודעים מה המשמעות של המילה "הומו".? האם ילדים בגיל זה יכולים להתאהב בבנים /בנות? בד"כ בכיתה ג' בנים עדיין משחקים עם בנים , והבנות עם הבנות ? או שכבר מתחילים לשחק כולם יחד? אשמל לתשובה, אמא מודאגת

שלום רב, למרבה הצער, הכינוי "הומו" הפך לקללה נפוצה בגיל ביה"ס, מה שמשקף עמדה חשוכה וגזענית המחלחלת אל הילדים מן החברה הבוגרת, השבויה אף היא בדפוסי מחשבה פסולים ומוטעים. עדינות ורגישות אינם 'סימן' להומוסקסואליות, וגם משחק עם בנות או במשחקי בנות אינו מעיד על נטיות מיניות בעתיד. לא הצלחתי להבין האם את מודאגת מהאפשרות שיעליבו אותו, שיקראו לו הומו, או שייחשף לנושא בכלל. אני מזדהה עם החשש שלך מפגיעה ועלבון של הילד שלך. אחרי הכל, אין ילד שלא נפגע או נעלב מפעם לפעם. כהורים, עלינו לחזק את הילדים, לבסס את התפיסות העצמיות שלהם, ולהכין אותם גם לאפשרות של פגיעה מדי פעם. תוכלי לומר לו שאת סומכת עליו, מכירה במעלותיו, ואוהבת אותו על מה ועל מי שהוא. אם את חוששת שיקראו לו 'הומו', תוכלי להסביר לו שהומוסקסואלים הם אנשים כמו כולנו, הבוחרים לעצמם בני זוג בני מינם, ולפיכך אינו צריך להיעלב או להיפגע מאמירה סתמית כזו, שאינה נוגעת למצבו/גילו בשום צורה. תוכלי להרחיב ולהסביר לו עוד על התופעה, כדי לסלק דעות קדומות וחשיבה סטריאוטיפית, להביא דוגמאות לאנשים טובים, יפים או מפורסמים, יוצרים ואמנים הידועים כהומוסקסואליים, ולוודא שהעוקץ ה'קללתי' ניטל מהנושא. אני רוצה להוסיף ולהדגיש שהדיבור על הומוסקסואליות לא הופך אף אחד לכזה, ומאחר וממילא אין לך כל דרך להשפיע על הנטיות העתידיות שלו, אין טעם לקחת אחריות על כך או לדאוג מעכשיו. בברכה ליאת

שלום רב אני אימה לילדה בת 15. לא מזמן נודע לי שמגיל 7-8 שנים לילדה שלי יש עולם דמיוני שמדי יום היא "מבקרת שם": שרה שירים ורוקדת בלהקה, יש לה אבא דמיוני, דמות מאיזה שהיא סדרה (אגב בעולם הדמיוני - אין לה אימא). בעולם הזה קיימים גם אנשים מהחים שלה האמתיים, אבל הם או מתנהגים אחרת או תופסים מקום אחר בחיים הדמיוניים האלו. היא מאוד מתביישת בזה ובטוחה שזה לא נורמלי, אבל לא מפסיקה. חשוב לציין שהיא ילדה מאוד מקובת חברתית, יש לה חברים וחברות רציתי לשאול האם זה נורמלי ואם לא - אז מה עליי לעשות בברכה

שלום לבנה, פגיעה מדאיגה בשיפוט פירושה קושי להבחין בין מציאות לדמיון. כאשר בוחן המציאות תקין, והאדם יודע שיצירי דמיונו אינם מתקיימים באמת, זה מדאיג הרבה פחות. עם זאת, בריחה לעולם של פנטזיה יכולה לשקף טקטיקה הגנתית כנגד מצוקה ובדידות בעולם המציאות, וחשוב להתייחס לזה, ולקדם אותה לקראת התמודדות מסתגלת יותר. בעיני שווה לשקול טיפול פסיכולוגי פרטני, שיסייע לה לגייס כוחות מול המשימות ההתפתחותיות האקטואליות, כמו גם מנגנוני התמודדות יעילים יותר. בברכה ליאת

ההודעה נערכה

שלום נועה, הילד שלך מתמודד כבר זמן ממושך עם עומס רגשי כבד, הנובע משילוב של נסיבות חיים וגורמים התפתחותיים נורמטיביים (מעברים, גיל התבגרות, וכד'). לטעמי, הילד מאותת על מצוקה רצינית, וחשוב שיקבל מענה הולם ומיטבי מאנשי מקצוע. טיפול פסיכולוגי בילדים ומתבגרים כרוך גם בהדרכת הורים, ואין לי ספק שזה יעזור. פני לגורמי הרווחה שטיפלו בכם בעבר, ובקשי עזרה. בהצלחה ליאת

עד כמה באמת לדעתך, משפיעים הנסיבות בגיל הילדות המוקדמת על המתבגר? האם את סבורה כי יש סיכוי שהוא זוכר משהוא מן התקופה עד לגיל שנתיים ושלושה חודשים*********? אני השתדלתי שבהמשך הוא לא יהיה חלק מן ההתנהגויות ********, וגם כשהייתי *******השתדלתי להיות אמפטית אליו ולהכיל אותו. (ההודעה נערכה)

אין טעם להיעלב מהודעות אלימות ומרושעות. הזעם מכוון כלפי ולא כלפייך, ומקורו בתסכול ישן שלאחרונה לא מקבל במה. הנושא מטופל דרך רשויות החוק. בברכה ליאת

שלום אודה לך אם תוכלי להפנות אותי לספרים או מאמרים שעוסקים בנושא של השפעות של גירושים על ילדים לטווח ארוך,כולמר כיצד הגירושין משפיע על הילד לטווח ארוך?ביכולתו ליצור זוגיות בעתיד?מאפייניה וכו...תודה מראש אתי

שלום אתי, ממליצה על ספרם של רביב וכצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו". אם תשלחי אלי מייל ([email protected]) אוכל לשלוח אלייך מאמר מקיף בנושא שכתבתי בעצמי לפני מס' שנים. בברכה ליאת

שלום, יש לנו ילד מדהים בן שנתיים וחודש שנולד לו אח לפני 3 חודשים. הוא בזמן האחרון זורק משחקים נותן לנו מכות שאנחנו מעירים לו ובמיוחד שאנחנו אומרים לו לא. אנחנו מתמודדים עם זה באופן הבא-אני אומרת לו אמא לא מרשה להרביץ -אתה רוצה שאני יתפוס לך את הילדים ,לא נעים לי להיות ליד ילד שמרביץ-אבל הוא ממשיך להרביץ ולפעמים גם מנסה לנשוך. הוא מאד מפותח וורבךית ואנחנו מדברים אינו ואוהבים אותו -הוא גם מתנהג מאד יפה לאח החדש שלו -לפעמים מראה סימני קנאה-אבל אנחנו לא יודעים מה לעשות לו שהוא מרים ידים.... בבקשה תתני לנו עיצה

שלום שני, כדי לא לחזור על עצמי, אני מעתיקה כלשונה תשובה שנתתי בעבר לשאלה דומה - כאשר הילד הופך אלים, עליכם לעצור אותו פיזית (לא בדיבורים והסברים, כי הללו לא יעילים בגיל שנתיים). חשוב לא לבלבל בין חום ואהבה לבין פינוק וחוסר גבולות. בעוד הראשונים רצויים וחשובים, האחרונים טומנים בחובם נזק רב. הורים רבים נוטים להתייחס לקנאת אחים בסוג של הבנה מהולה ברחמים. ילד שמרחמים עליו מרגיש מסכן, מקופח וראוי ל?רחמים. אח קטן, גם אם מקשה על חייו של האח הבכור ומעורר את קנאתו, הוא לא עונש או מכה שיש לפצות עליה. בוודאי שאין להפגין סלחנות כלפי פגיעה אלימה באנשים אחרים, ובוודאי לא פגיעה בהורים. לכן, כאשר הוא מרים יד (ולא חשוב על מי), עליכם לעצור פיזית את המכה, לא לאפשר לו להרביץ, ולהרחיק אותו מכם לזמן קצר כדי שיבין שאתם לא רוצים להיות בחברתו כשהוא אלים. תוכלו לומר משהו כמו "ככה לא נעים לנו. אתה יכול לחזור אלינו כשתרגע. אנחנו אוהבים אותך אבל לא מרשים לך להרביץ!". גם אם הוא בוכה או נפגע, תוכלו להביע אמפתיה, אך להישאר נחושים בעמדתכם "אני מבינה שנפגעת ושלא נעים לך שכועסים עליך, אבל אני לא מרשה לך להרביץ. עוד מעט תרגע ונוכל להמשיך לשחק ביחד". כשהוא נרגע, אפשר להמשיך לשחק, אך לא לעשות דבר כדי לפצותו על הכעס שלכם. אני ממליצה לך לקרוא עוד בפורום, על דרכים להציב גבולות ללא אשמה מיותרת. בהצלחה ליאת

תודה רבה , מה עושים אם בזמן שתופסים לו את הידים הוא עדיין מנסה להרביץ וגם אחר כך או שמנסים להתרחק ממנו והוא מתקרב ומרביץ האם םינת חשיבה עם סטופר מתאימה?? לשבת שתי דקות ??

ליאת שלום, ביתי הבכורה חגגה לפני מספר ימים שנתיים. הילדה שלי חייכנית, מלאה ביטחון, מאד ורבלית וחברותית. אנחנו קשורות אחת לשנייה מאד. בתקוםה האחרונה התחילו ניצני גיל שנתיים שבאים לידי ביטוי בסרבנות כלפי כל דבר (הרבה פעמים אני שואלת את אותה שאלה כמה פעמים כי אני בטוחה שלא התכוונה לומר לא - היא לא מאפשרת לי לסיים משפט ועונה בשלילה) בנוסף, היא צועקת המון (ככל הנראה מתרגזת שאני לא ממש נכנעת לה. יש לי כמה שאלות: איך להתמודד עם הצעקות שלה? (אני לא מצליחה להתעלם מהם מאחר שאלו מסמנות לדעתי מצוקה כלשהי, גם אם מדובר בתסכול רגעי אני לא רוצה/ יכולה להתעלם ממנו) כיצד לעבור את הגיל באופן כללי בשלום כך שהילדה תצמח ממנו ותמשיך להיות אותה ילדה חייכנית ומלאת ביטחון אודה על תשובתך גאיה

שלום גאיה, ברכות ליום ההולדת, וברוכים הבאים אל תקופת המרד הגדול הראשון. כמו שודאי כבר קראת, שנת החיים השלישית מתאפיינת במאבקים על זהות, עצמאות ונפרדות, המלווים בתסכול גדול של הילד על רקע העובדה שהוא עדיין תלותי ונזקק. אני ממליצה לך מאד לקרוא הרבה ככל שתוכלי על גיל זה (יש שפע מאמרים ברשת, ובכלל), זאת, כדי שתוכלי לעמוד מול סצינות הזעם מבלי להיבהל ומבלי לחוש אשמה או מצוקה. ואשר לצעקות - ילדים צועקים בתגובה לתסכול, זעם, אכזבה וייאוש, שלא מצאו עדיין אפיק ביטוי חלופי, מעודן יותר. במפתיע, הילדים מגלים שבלי שתכננו זאת בכלל, הצעקות מביאות איתן יופי של תוצאות: המבוגרים נורא מתרשמים ונבהלים מהצעקות, ובאופן בלתי צפוי מאפשרים כל מיני דברים שעד עכשיו היו אסורים. הילדים מגלים שבאמצעות הצעקות אפשר עכשיו להשיג כל מיני דברים, להשפיע על התנהגות ההורים, ולשנות את המציאות. לכן, כדי שהצעקות יפחתו או יצטמצמו למינימום, חשוב 'לנקות' את כל ההטבות הנלוות להן. אם את מרגישה שבתך צועקת בתגובה למצב מצוקה (תסכול אכן יוצר מצוקה אצל הילד), טפלי במצוקה, מבלי להיענות לדרישה לא הגיונית או לא מתאימה. תוכלי לומר לה כמה את מצטערת בשבילה, תוכלי לחבק, תוכלי להציע הסחת דעת או כל נחמה אחרת, אך מבלי לוותר או 'לסלק' את גורם התסכול הראשוני שעורר את הזעם. כמובן שבתקופה רגישה זו, חשוב להבחין בעזרת שכל ישר ואינטואיציות בריאות, על מה שווה להתעקש ועל מה לא שווה להתעמת, אך את זאת רצוי לעשות לפני שמתחילה המהומה, ובטח לא בתגובה לצרחות. בהצלחה ליאת

בני השלישי אח להנות גדולות ממנו ביותר מעשר שנים.ובעצם כבן יחיד.חכם מאוד בעל אוצר מילים גבוה, מדבר ומספר,סקרן מאוד ספורטאי. מעולם לא נגמל מהרטבה וטיפולים לא עזרו התחלנו במינרין השבוע, למשך חצי שנה. הילד מאוד אוהב חברים אך למרות זאת אינו חברותי במשמעות המילה.מתווכח ורב עם החברים לא נוטה לוותר,כעסן מה שלא גורם לחברים להיות בסביבתו הרבה זמן.ילד של צדק שחייב להעיר על כל דבר שקורה לא כמו שצריך.הוא אינו ילד קליל כמו שקרא בכתוב על המזל שלו ולהפך ילד "כבד" מאוד, וכחן פאלספן על כל דבר יש לו משהו לומר,כל בקשה לעזרה בשיעורים מצידו נגרמרת בכעס מבחינתו...כי לא מקשיב עד הסוף ומתעצבן מהר, הוא מודע לזה אך לא מבין מדוע זה בעיה להתווכח וההסברים לא עובדים. הוא מאוד אוהב דברים של ספורט,טיפוס על עצים,חבלים,קורות,מעקות.אוהב לרכב על אופניים שעות.אך כל הדברים האלו הם עשייה לבד או עם אביו. אני מרגישה שמשהו לא זורם איתו ולא מצליחה לשים את היד על הנקודה הנכונה... רשמתי אותו בעבר לפעילות של חיזוק כישורים חברתיים, אך המנחה טענה שהוא אינו צריך זאת והעבודה שלי איתו מספקת (יש לי ידע בתחום)אך בכל זאת מחפשת דרך להקל עליו את הרגשות ההתנהלות ואולי להפסיק את ההרטבה שכנראה על רקע ריגשי.

פסיכולוג ילדים בטוח יעזור. הרשמי פה

שלום רב, למקרא הדברים שלך התעוררה בי תחושה חזקה של קצוות - ניגודים -של שני כוחות מנוגדים הפועלים אצל הילד שלך. האחד, מאד 'מבוגר' (בכוונה לא אמרתי 'בוגר'), המאפיין לעיתים ילדים הגדלים בחברת מבוגרים. ילדים כאלה נוטים לעיתים למה שאת כינית "כבדות ופלספנות", וזה עלול לסכן אותם בריחוק והסתייגות מצד בני גילם. העובדה שהוא גדל כמו בן יחיד חסכה ממנו את הצורך להתחלק ולוותר לאחיות שלו, ומבחינה זו - לפחות בבית - הוא לא התמודד עם מצבים המכשירים ילד לזירות התובעניות שמחוץ למשפחה. מנגד, הילד שלך עדיין מאד 'ילד', ומאותת (גם דרך ההרטבה, אך לא רק) על צרכים ומשאלות של ילד קטן, וחשוב מאד להקשיב גם לזה. בשל התחושה העמומה שלך (שגם אני הרגשתי) שקשה לשים את האצבע על מוקד קושי ברור, אני מציעה ליזום אבחון פסיכו-דידקטי, שיכוון לקשיים הרגשיים והדידקטיים כאחד. הייתי שמה דגש דווקא על החלקים הרגשיים, החרדות, מנגנוני ההגנה וכמובן - הכוחות, ובהתאם לכך חושבת כיצד יהיה נכון לעזור. יתכן שמסגרת קבוצתית לא התאימה לו, והוא יוכל להרוויח יותר דווקא מעזרה פרטנית, המלווה בהדרכת הורים. בהצלחה ושבת שלום ליאת

מסכימה עם דבריך...כיוון שאין קשיים מיוחדים בלימודים, והוא יחסית תלמיד טוב..כמובן שהעניין הרגשי מופיע בכל מקום..אבל עדיין מבחינה לימודית אין בעיה שדורשת טיפול..האם יש אבחון פסיכולוגי ריגשי בלבד? האם ריפוי בעיסוק ו/או רכיבה טיפולית יכולים לעזור לדעתך?

ליאת שלום, אני מחפשת פסיכולוגית קלינית טובה המתמחה בחרדת אסלה המלווה בהתאפקויות עבור בתי בת ה - 3. תודה מראש.

ואם יש לך המלצות לטיפול בנושא אני אשמח לקבל כל המלצה.

אני ממליץ לך להשאיר פרטים באתר ולקבל הצעות ממטפלים הקרובים לביתך

שלום רב, פרסום של גופים או מטפלים פרטיים מעל גבי הפורום עומד בניגוד למדיניות האתר, ולכן, אם ברצונך לקבל המלצה, כתבי בגוף הודעתך את כתובת המייל שלך, וקווי שההמלצות יישלחו לך לשם. אני אישית לא מכירה פסיכולוגים לילדים באזור זה. בהצלחה ליאת

יש לי בת יחידה בכיתה י אשר לעיתים מסתגרת בעצמה, לדבריה זקוקה לזמן עם עצמה כדי להרגיע את עמה. יש לי קשיים בוויסות רגשי והתנהגותי- כשהיא כועסת היא ממש מתפרצת בצעקות על הסביבה גם אם מדובר בקרובים אליה, לדבריה היא מאוד אמוציונלית, ורגישה. חבריה אומרים לי שהיא כל הזמן מנסה להיות צודקת גם כשהיא טועה היא מתקשה להודות בכך וטוענת שהיא רק בן אדם, לא ניתן לשנות אותה ואם לא טוב להם אז שילכו. היא די דעתנית מולם גם כשאני מנסה להסביר לה שצריך להתגמש אחרת תמצא את עצמה לבד. יש פעמים רבות שפתאום היא קמה והולכת ללא שום הסבר ומתיישבת בצד הרחק מכולם וחושבת עם עצמה. חבריה לא מבינים מה קרה, האם פגעו בה, העליבו אותה. והיא איננה טורחת להסביר מאומה ורק למחרת או כעבור זמן מה היא חוזרת לעצמה כאילו כלום לא קרה. אך החברים עדיין זוכרים את התנהגותה הקודמת ולא מבינים את פישרה. יום אחד הגיע לכיתה והיה טריגר שבעטיו התפרצה בכעס על חבריה והסתגרה בשירותים בבית הספר ולא רצתה לצאת משם. ויום אחר התיישבה יום שלם בסיפרייה ולא הלכה לבית הספר. בשיחה עימה היא מסבירה שצברה הרבה כעסים והאירוע האחרון היה הקש ששבר את גב הגמל לכן היא מסתגרת כדי להתקרר ולהרגע. לדבריה, היא זקוקה לפסק זמן כדי לחשוב על הדברים ולהתבונן פנימה כדי להמשיך את היום. הבעיה שזה לא מובן לחבריה, למוריה, ולא לי. מה לעשות?

שלום ליאורה, קשיים בוויסות מתאפיינים ברגישות-יתר גם לגרייה מתונה יחסית (פתיל קצר), בעוצמת תגובה חזקה במיוחד, ובחזרה איטית לאיזון. קיימת כיום שיטה טיפולית המכוונת, בין היתר, לרכישת מיומנויות וויסות, שליטה עצמית ועמידות טובה יותר למצבי מצוקה. השיטה נקראת 'טיפול דיאלקטי התנהגותי' (DBT), ולדעתי שווה מאד לנסות, בעיקר בגלל שמדובר בנערה צעירה, וכי שיעור ההצלחה בגילים האלה גבוה יותר. פני להתייעצות עם פסיכולוג קליני המתמחה בDBT. בהצלחה ליאת

שלום רב ילדי בן ה- 5.5 מתעסק בחודשיים האחרונים בנושא המות באינטנסיביות רבה, בשאלות ומחשבות שעולות במוחו. הוא משתף אותנו ודמעות זולגות מעיניו. בהתחלה הסברנו לו שזה חלק מהטבע וכל יצור חי מת בסוף, שזה אכן עצוב אבל יש סביבנו תמיד אנשים שאוהבים אותנו שיעזרו לנו להתגבר.גם אם מישהו שקרוב אליו ימות. בזמן האחרון הוא התחיל לדבר על המות שלו, הוא אמר שהוא מרגיש שהוא עומד למות. ככה סתם פתאום בלי קשר לכלום, בהתארגנות של בוקר ליציאה לגן. הוא אמר שכל פעם שהוא לא עסוק במשהו ישר עולות לו מחשבות על מות. מה קורה ואיך מרגישים כשמתים. אנחנו מרגישים שאנו צריכים יותר הכונה בתשובות שכדאי לתת לו בעיקר כשהוא מתחיל להגיד שהוא מרגיש שהוא הולך למות , כי באינסטינקט פשוט בא לי לבכות, וממש עצרתי את עצמי ואמרתי לו שכל פעם שעולה לו מחשבה כזו, שיגיד את המילה שמחה ויחשוב על משהו שמח, או שמיד יעסיק את עצמו במשהו. מה לדעתך אני צריכה לעשות? איך לעזור לו להתמודד עם הפחד הזה? תודה

שלום טל, פחד המוות משותף לכולנו, אך אצל ילדים בגיל של בנך הפחד מתקיף ומשתק במיוחד, בין השאר בהיעדר מנגנונים של הכחשה והדחקה. לדעתי, ניסיונות לברוח בכל מחיר ממחשבה מפחידה, עלולים דווקא להעצים אותה. אני בעד דיבור פתוח וישיר על הגורם המפחיד, עד להקהייה הדרגתית שלו. כמובן שעם ילד קטן הדיבור על המוות יהיה מותאם ומרוכך, אך עדיין בנושא, כמו שלמעשה את עושה. אני צופה שהעיסוק החוזר בזה, לצד פעילויות אחרות, יצירתיות ובריאות, יביא בסופו של דבר להתמתנות ורגיעה. אם החרדה נמשכת בעוצמה שמפריעה לתפקוד, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בשמחות ליאת

הי ליאת שמי אור ואני חד הורית לילדה בת 4 , קשה לספר הכול אז בקצרה הבת שלי בוכה המון או מתבכיינת , נאמר לי בגן שקשה לה להתמודד עם דברים ועם דחיית סיפוקים , הילדה היא הנכדה הכי קטנה מבין הנכדים (כולם בנים) , אני גרה עם אמי והיא מפנקת אותה המון וכל הסביבה גם . איך מתמודדים והאם יש קורסים או מפגשי הורים שהיית ממליצה באיזור שלי - רחובות .

שלום לך, מהתבוננות מהצד בלבד, נראה לי שצריך לבדוק איפה הפינוק שהיא מקבלת, "עוזר" לה לא להתמודד עם דברים, בבית ובגן. אני חושבת, כאמא, שצריך לראות אם אפשר להסביר לה שעליה להמתין לקבלת מבוקשה, ולא לענות לה או "להתעסק" איתה יותר מדי,אם היא ממשיכה לבכות, כלומר לעזור לה ללמוד לאט לאט שהיא תקבל תשומת לב לא דרך בכיינות.נראה לי גם שאם את מחפשת איזשהו מענה מקצועי,צריך לתת בו מקום לאמך כדי לעזור לה לעזור לך ,ולעזור לבתך, בסופו של דבר, להתאפק,להמתין, ולקבל דברים לא דרך "התבכיינות" דעה אישית,וגם קצת מניסיון...

היי אור, שלום גם גלית, פינוק-יתר באמת ידוע לשמצה בכל הנוגע לחינוך הילד לדחיית סיפוק ועמידה בתסכולים. כאשר אנחנו מפנקים את הילד, נותנים לו "שירותים מיותרים" ומתפשרים על הגבולות, ולא אומרים לו "לא" כמעט על כלום, הוא עלול לפתח קשיי הסתגלות, במיוחד בתחום החברתי (אך לא רק!). אני מסכימה שהדרכת הורים יכולה לתרום לחיזוק העמדה ההורית הסמכותית והיעילה, וכל פסיכולוג ילדים יוכל לסייע. תוכלי לנסות להגיע גם לאחת הקבוצות בבי"ס להורים של מכון אדלר, או להסתייע בספרות ההדרכה להורים הנמצאת בשפע על המדפים. בהצלחה ליאת

אני אמא לילד בן 4.5 מקסים חמוד חכם ... כול פעם שהוא הולך לגן הוא היה לוקח איזה צעצוה קטן בלי שאנחנו נשים לב. עד שיום אחד הוא לקח שעון ושמתי לב שהוא איננו.כאשר שאלתי איפו שעון הוא אמר אימא נתתי לילד אחת כדי שיהיה חבר שלי .התחלתי להסביר לו שכדי שיהוי חברים לא נותנים מתנות . אבל זה מאוד הדעיג אותי מה אפשר לעשות כדי שלא יהיה לו בעיות חברתיות בעתיד תודה

שלום טלי, הדאגה העקרונית שלך מוצדקת: אחרי הכל, אנו לא אמורים 'לקנות' את אהבת הזולת בכסף או מתנות. עם זאת, ילדים כל כך קטנים פועלים בדר"כ עם הרבה פחות תחכום, ונהנים לתת ולחלוק דברים עם "החבר הכי טוב", מבלי לתת את הדעת על ערכם הממשי. לטעמי, ההסבר שלך אמור להספיק. תוכלי, במקביל, לבקש מהגננת לשים לב ולבדוק האם קיימת איזושהי בעיה חברתית, עליה הוא מנסה לפצות במתנות. עודדי אותו למערכות יחסים קרובות גם בשעות אחה"צ, ושימי לב לדינמיקה. אם תרגישי שקיים שם חוסר ביטחון וצורך לרצות, התייעצי שוב. בברכה ליאת

תודה על תשובה המהירה.

שלום לצוות הפורום, שמי ויקטוריה,יש לי בת 1.3 חודשים. מחודש אוקטובר,שהיא הייתה בת שנה,החלה ללכת לגן שיש בו 18 ילדים מגיל שנה עד שנתיים. כמעט ואין יום שהיא לא בוכה בבוקר בגן,היא לא עוזבת לרגע אחד מעוזרות של הגננת,היא כמעט ולא משתתפת בפעולויות שיש בגן. בצוהריים ישנה רק שעה - שעה וחצי (למרות בשסוף שבוע היא ישנה בבית בין 2-3 שעות) וזאת סיבה למה בערב מחזיקה מעמד עד שעה 19:30 ואז נשפכת עד הבוקר - ברוב המקרים אנחנו גם מעירים אותה. בבית היא מתנהגת רגיל - ללא בעיות,משחקת,אוהבת לקרואה ספר וכו'. איך אני יכולה לעזור לילדה שלי? כואב הלב לראות אותה כך תודה מראש לעזרה אמא מודאגת

שלום ויקי, בתך עדיין תינוקת, ויש לה צרכים של תינוקת. היא לא באמת זקוקה לפעילויות של הגן, אלא לדמות מטפלת קבועה ויציבה בחייה, שתתן לה תשומת לב מלאה ותענה על הצרכים המיידיים שלה. מסיבה זו, היא נצמדת אלייך בבוקר ובהמשך - למטפלות. בגיל זה חרדת הזרים עדיין מאד גבוהה, וכך גם חרדת הנטישה. אם אינך יכולה להרשות לעצמך מטפלת, ואת מעדיפה שתהיה במסגרת גן, תני לה את הזמן וקבלי בהבנה את הקשיים. במידת האפשר, קצרי לה את יום ה'לימודים', לפחות עד שתתרגל. בברכה ליאת

שלום רב בכל פעם שמקיאים ליד בתי בת ה6 היא מתחילה לצרוח ולבכות עד שמחבקים אותה חזק חזק ומרגיעים אותה . כמו כן היא פוחדת מדברים נוספים פוחדת ללכת לביה"ס , לחוג וכו ילדה חרדתית . האם צריך ללכת לפסיכולוג ? מה בדיוק עושים בטיפול והאם ניתן לרפא אותה ? ואם כן האם מותר לכם להמליץ על מישהו טוב מאיזור דרום ?

שלום אבי, הטיפול בהפרעות חרדה בילדים בהחלט יכול לעזור. מדובר בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, עם או בלי טיפול תרופתי (בהתאם לשיקול דעתו של המטפל). בטיפול מכוונים למערך המחשבות ה'אוטומטיות' הנלוות למצב המאיים (החלק הקוגניטיבי), ובמקביל, יוצרים מערך היררכי של משימות מפחידות, מהקל אל הכבד, ומתאמנים בהפחתת הפחד ויציאה ממעגלי הימנעות. לא מדובר ב'מחלה', ולכן קשה לדבר במונחים של 'ריפוי'. מדובר בדר"כ בהפרעה הפוגעת באיכות החיים, ולכן הטיפול מכוון לשיפור רמת התפקוד והשבת תחושת הרווחה הנפשית של הילד הסובל. אין אנו נוהגים להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום, ולכן אני מציעה לך להיכנס לאתר המטפלים הקוגניטיביים-התנהגותיים הישראלי, ולבדוק ברשימת המטפלים שם, מי עובד עם ילדים באזור שלכם. הנה האתר - http://www.itacbt.co.il/ בהצלחה רבה ליאת

יש לי בן עם תסמונת אספרגר בכיתה ט. השנה חווה פעמיים אכזבה מצד בנות שכבתו. הוא חש תסכול עמוק מאוד נוכח דחייתן של הבנות אותו. הוא אומר כי נגזר עליו לחיות ללא בת זוג וללא ילדים. הוא כל פעם מתאר מחדש כיצד הוא נדחה על ידי בנות ונותר פסימי מאוד בחשיבתו, מצייר תמונה שחורה ללא כל אופציה לתיקווה. הוא כ"כ מתוסכל עד כדי כך שהוא מספר שיוכל להתנשק עם המחשב ותו לא. הוא משמיע באוזניי אמירות כמו: אין לי חשק לחיות, אני שונא את עצמי, טוב מותי מחיי, אני יוצר נזק לכולם ובעיה בעצם קיומי, וממשיך בסידרה של האשמות והלקאה עצמית כמו לא לאכול כל היום, בכיות כל יום שבת וכו'. הוא אינו מסוגל לומר מילה טובה על עצמו או משהו חיובי בחייו. מה לעשות? כיצד לעבור את גיל ההתבגרות בשלום?

היי, אני חושבת שללמד אותו שכל דבר בא בעיתו וכל עקבה זה לטובה. להגיד לו שהעולם לא בורח. יחד עם זאת אולי שלא תהיה לו חברה מהכיתה והשכבה. יש גם מסגרות לאספרגרים. עדי

שלום ליאורה, ההתמודדות עם תסמונת אספרגר, כפי שאמרה לי לא מזמן אמא כמוך, היא מרוץ מרתון ללא קו סיום. כמו כל תסמונת כרונית אחרת, גם כאן הבעיות והקשיים משתנים ו'מתעדכנים' עם הגיל, מציבים אתגרים חדשים, ותובעים היערכות מסוג שונה. למרבה המזל, כיום הצטבר לא מעט ידע בתחום, והיכולת לעזור לילדי הPDD הולכת וגדלה. הדאגה שבנך מעלה בפנייך - כמה אירוני - משותפת כמעט לכל בני ה-14, המוצפים מאד בתקופה זו של חייהם בדחפים ומשאלות הקשורים ליחסיהם עם בנות. זהו גיל של סערות, דחפים, תקוות, ותנודה מתמדת בין תחושת אומניפוטנטיות (אני כל-יכול) לתחושת חוסר אונים וייאוש. הגיוני להניח שאצל מי שממילא מתקשה בהבנת הכללים החברתיים - המצוקה חריפה יותר, ותחושות הייאוש וחוסר האונים מכאיבות יותר. אני ממליצה מאד על סיוע רגשי פרטני, אצל פסיכולוג מומחה בעבודה עם מתבגרים על הספקטרום. תוכלי להתעניין במרפאת "בית אחד" ברמת חן. בהצלחה ליאת

יש תוכנית של החברה למתנסים שנקראת "רעים". אני בתוכנית הזאת ואני מאוד מרוצה. זה תוכנית לפיתוח כלי התמודדות עם קשיים חברתיים ויש להם קבוצות, ילדים, נוער, צעירים ובוגרים. עדי

שלום. בתי כבת 10 מוכשרת, נעימה, חברותית, ועוד ועוד, דבר אחד לא עובר אצלה בשום אופן, אם רואה היא סלילי קלטות, או מגבת מחוררת, או בלון רפוי, וכדומה, היא בורחת מהמקום. ואם אחד האחים שלה מתעקש להראות לה את זה, היא ממש נתקפת בפאניקה בכיות, וכו, היא לא יודעת להסביר מה זה עושה לה למרות שהיא מתארת את התחושות הרגשות כפחד, ראוי לציין שכושר הביטוי שלה בתחומים אחרים הוא נדיר ברמת הדיוק ובתפיסת הענינים על בוריים, השאלה כמובן מה עלי לעשות, וכן אם אפשר -עד כמה ששייך להסביר את הענין במסגרת הפורום, תודה על כל פעלכם אבא דואג

שלום אבי, פחד עז מאובייקט ספציפי (או מס' אובייקטים ספציפיים) נקרא פוביה (או בעת, בעברית), ותוכל לקרוא על כך הרבה מאד ברשת. מדובר בתגובת פחד עוצמתית ממצב או אובייקט שאין בו איום ממשי אובייקטיבי, אך אצל האדם הפובי התפתחה בדרך כלשהי חרדה כלפיו. לפעמים אירוע ספציפי יצר התנייה של הפחד, ולפעמים הסיבות לפחד הפובי נשארות לא מודעות. כך או כך, ניתן וכדאי לטפל בפחד הזה באמצעות טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות. מדובר בדר"כ בטיפול קצר יחסית ויעיל. פנו לפסיכולוג קליני המטפל בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT). בהצלחה ליאת

שלום ליאת, (מתנצל מראש על אורך הפניה) בתנו השניה נולדה לפני כחודש, במזל טוב. עד לפני הלידה,בתנו הבכורה, בת שנתיים וחצי, אשר ניחנת בבגרות נפשית ואינטילגציה ריגשית גבוהה (כמובן יחסית לגילה) התנהלה בצורה רגילה וציפתה לבואה של אחותה. במהלך החודש האחרון להריון (ובכלל), המשכנו כמובן להרעיף אהבה ועשינו הכל כדי להסביר לה שבואה של אחותה לא ישנה מאום ושהיא תהיה אחות גדולה שתלמד את התינוקת כל מיני דברים ותשמור עליה. בתקופה הזו התחיל אצלה גמגום קל,אך הגננת טענה שזה אופייני לגיל. ביום שהגיעה אחותה הביתה- היא לא רצתה לחזור הביתה מהגן, ולבסוף כשהגיעה- "נקשרה" מיד לאחותה והפכה "לאחות הגדולה". היא דואגת לעזור לנו בכל מיני דברים הקשורים לאחותה; מקלחת, החתלה, האכלה, מוצץ וכו'. היא מנשקת אותה בעדינות וממש דואגת (עד כדי בכי) כשאחותה בוכה. בכל הקשור לאינטראקציה שלה איתנו- יש בעיה; היא בוכה מדברים קטנים, שלא הפריעו לה בעבר. היא הפכה לעקשנית ממש ונוטה לא לבצע דברים שאנו מבקשים ממנה. היא בוכה המון(בייחוד בבקרים).כמעט ואין בוקר בו היא לא בוכה! היא נוטה להתלונן על הגן ועל הגננות (שמאוד אוהבות אותה ומרעיפות עליה המון חום ואהבה) באומרה שהיא לא רוצה ללכת לגן. לאחרונה היו מקרים בודדים בהם ברח לה פיפי (מכנסיים, מיטה) דבר שלא קרה מאז היא נגמלה מחיתול (גם בלילה!) באחת הפעמים האחרונות שאישתי סירקה אותה היא גילתה נשירה מסויימת. אך הדבר הכי חשוב והכי נראה לעין, או נשמע לאוזן- הגמגום חזר לה ובתהודה גדולה יותר!!! יש מקרים בהם לוקח לה ממש כמה שניות עד שהיא אומרת את המילה שרצתה לומר (וגם זה בלחישה). אנו מודעים לכל הדיעות והמאמרים בנושא התנהגות הבכור בהגעת ילד נוסף למשפחה, אך כהורים- אנו ממש מודאגים שעובר עליה משהו גדול יותר. מבקשים לדעת מה דעתך בנושא והאם צריכה להתבצע התערבות מקצועית בעניין. תודה מראש, אברהם

שלום אברהם, מזל טוב לרגל הולדת בתכם השנייה! מעבר ללידת אחותה, על כל המשתמע מכך, בתכם הבכורה היא עדיין ילדה קטנה מאד, ויכולתה להתמודד עם השגרה החדשה והאינטנסיבית עדיין מוגבלת. ילדים רבים מפגינים סוג של נסיגה (רגרסיה) בתגובה לשינויים משמעותיים בחייהם. ברוב הגדול של המקרים הם חוזרים לעצמם, ומדביקים את הפערים ללא קושי. לעיתים, על רקע הגעתו של תינוק/ת חדש/ה, הציפיות שלנו, ההורים, מהילד הבכור הופכות גבוהות יותר, שהרי הוא ה'גדול'. במקרה שלכם, מדובר בפעוטה (כמעט תינוקת בעצמה), שמתמודדת עם סוגיות התפתחותיות 'רגילות', כמו גמילה והרחבת אוצר המילים, הכרוכות גם הן בנסיגות נורמליות. אני מציעה להמתין עוד מס' שבועות, לגייס עמדה סלחנית ונינוחה, ובמידה ודאגתכם נמשכת, להתייעץ עם גורם מקצועי, כמו אחות טיפת חלב, רופא הילדים או פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

שלום, תוכלו להמליץ לי על פסיכולוג ילדים באזור גבעתיים, ר"ג ו/או ת"א שעובד עם מכבי. אני חייבת טיפול לבן שלי שסובל מבעיות חרדה ופחדים קשים. תודה

שלום רב, מאחר ואין אנו יכולים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, את מוזמנת לכתוב שוב ולצרף לגוף הודעתך כתובת מייל מעודכנת. נקווה שלמישהו מקוראי הפורום תהיה המלצה, אותה יוכל לשלוח אלייך למייל האישי. בהצלחה ליאת

בס"ד שלום רב ! אחותי בת 19 (אני בת 21 ואחי בן 16) כבר שנה שהיא מגיבה בהתקפות עצבים, צעקות, מילים מעליבות כלפינו וכלפי ההורים בפרט. פעם היא הייתה עוזרת מאוד בבית וכיום כלל לא זה מרגיש כאילו היא בכוונה יוצרת אינטריגות כדי לצאת מהבית ולא להיות איתנו, חלק מהמשפחה. ההורים שלי עובדי עצות והמצב הולך ומדרדר. קשה לי לראות אותם במצב הזה, ואת אחותי שבברור סובלת גם היא. האם אפשר להגיד שזוהי תקופה והיא תעבור? יש טיפול ספציפי שהיית ממליצה לנו ללכת אליו? עדיף שרק אחותי תלך או כל המשפחה? תודה רבה מראש...

שלום מיכל, אחותך נמצאת בגיל בו באופן טבעי מתעורר הצורך להתרחק קצת מבית ההורים ולהיחלץ מלפיתתם (גם אם זו אוהבת ודואגת). אני חושבת שזה בהחלט לא פשוט לחמישה אנשים מבוגרים (מהם שניים לפחות עדיין מתבגרים) לגור בכפיפה אחת, ומבינה את הצורך התכוף לצאת מהבית. לטיפול הולך רק מי שמרגיש מצוקה. ולפיכך, יש לשקול מי יהיה הפציינט בטיפול כזה. אני ממליצה (עוד לפני הפנייה לפסיכולוג) לעודד את אחותך להתנדב לצבא או לשירות לאומי, כדי לרתום את הצורך שלה לעצמאות והתרחקות, (גם)לטובת העם והמדינה. מה את אומרת? ליאת

שלום, יש לי ילדה בת 3 וחצי שנמצאת בין שני בנים הבכור בן 7 בכיתה א והקטן בן 8 חודשים. אני מרגישה שעם כל הסבלנות שלי והרצון הטוב אני לא מצליחה לתת לה את התשומת לב לה היא ראויה. הגדול לוקח ממני המון בגלל היותו בכיתה א ובגלל כמות החברים שיש לו והחוגים שיש לו והקטן מן הסתם לוקח המון אנרגיות ממנו במיוחד שהוא היה עכשיו 3 שבועות חולה. אני מרגישה שהיא מנסה למשוך תשומת לב על ידי זה שהיא מציקה לאח הגדול מרביצה לקטן שופכת כל דבר קורעת והורסת כל דבר. יש לי פעם בשבוע רק איתה שאנחנו הולכות להצגה או ספרייה אבל כנראה זה לא מספיק. אני מקווה שהיא לא תגדל להיות אדם כועס ושלא תשנא אותי דווקא היא שחלום חיי היה שתהיה לי בת מה עושים?

שלום שירה, כפי שכבר כתבתי כאן פעם, אין לי חיבה יתרה למושג "ילד סנדוויץ'", שמרמז על איזו בעייתיות מובנית של הילד, שלרוע מזלו נולד מתי שנולד. כאשר אנחנו מביאים ילדים לעולם, אנו מחוייבים כהורים לדאוג לכל צרכיהם, הפיזיים והרגשיים, ללא קשר לסדר הלידה שלהם. אם את מרגישה שמסיבה כלשהי את מתקשה לספק לבתך את צרכיה באופן טוב דיו, פני להתייעצות עם פסיכולוג קליני של ילדים, ובררי עם עצמך מדוע זה קשה לך. אל תוותרי לעצמך בעזרת המושג "ילדת סנדוויץ'", כי זה לא פוטר אותנו מהחובה והאחריות ההורית. בברכה ליאת

שלום, יש לי ילדה בת 3 ו3 חודשים. ילדה מקסימה ונבונה.נכנסה למעון בגיל שנה ו3 חודשים עד אותו גיל היתה איתי בבית.מאז היא באותו גן עם אותו צוות. מאז שנולדה היא ילדה מאוד רגישה וחמה, מביעה אהבה פיזית ומילולית בכל הזדמנות. אני בהריון בחודש 7 והילדה מאוד מצפה לתינוקת. הבעיה שלנו היא שמאוד קשה לה עם שינויים, כל שינוי- החלפנו ספה בבית, מצעים, הזזת רהיטים...בנוסף היא כל הזמן חוששת מלעבור דירה. בשנה הבאה אנו נאלץ לעבור דירה ולהכניסה למסגרת חינוכית חדשה, אנו חוששים מאוד מהתגובה שלה, ובנוסף איך תתמודד עם הולדת אחות? כיצד ניתן לחזק אותה ריגשית? אנו אוהבים אותה ולא רוצים שתסבול....תודה נעמי

שלום נעמי, יש ילדים שרגישים יותר מילדים אחרים לשינויים בסביבה. ובכל זאת, לחיים יש דינמיקה משל עצמם, והניסיון לשמור ילדים בחממה, ללא שינוי כלל, עלול לגבות מחיר כבד לא פחות - עיכוב התפתחותי, קשיי הסתגלות, קשיי וויסות, ועוד. התפתחות, מעצם הגדרתה, כרוכה בשינויים ובתמורות, בתהליכי בשילה, למידה, הסתגלות. כאשר אנחנו מרחמים על הילדים, חוששים כל הזמן לשלומם (גם נוכח אירועים ושינויים שהם חלק מחיים נורמליים), עלולה להתפתח אצל הילד תחושה שהוא אכן מסכן, סובל וחסר אונים. אם, לעומת זאת, אנו סומכים על הילד שלנו, מכירים ביכולותיו, ומוותרים על הרעיון המעוות לפיו נעשה לו עוול, יש סיכוי טוב שהוא יתייחס לאירועים באופן דומה, וימצא את הכוחות להתמודדות. אני ממליצה לך לעיין בספרם של רביב וכצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו", וללמוד עוד על התמודדות הילד והמשפחה עם שינויים ומשברים. בהצלחה ליאת

בכיתות א-ב למד בני בבי"ס אחד לשאימי הייתה מוציאה אותו משם בסוף יום לימודים. לאחר מכן נאלץ לעבור לבי"ס אחר בשל הקירבה לבית ועצמאות שפיתח לדאוג לעצמו בחימום האוכל ובהתארגנותו כללית בהעדרי. שם למד עד כיתה ה. בקיץ של כיתה ה העתקנו את מקום המגורים לעיר אחרת בקירבת מקום ושם שובץ לכיתה ו'. את שנת כיתה ו התחיל יפה, היה מרוצה מהחברים שקיבלו אותו יפה, היה אהוב על כולם. כעבור חודשיים התלמיד שקלט אותו יפה לכיתה והיה נחשב מקובל החל לכנות את בני בשמות, האשמות והשפלות. הוא גרם לחברים נוספים להיות מושפעים ואף הם החלו לכנותו בשמות גנאי : רמאי, הומו ואף נידו אותו ממשחקי כדורגל בהפסקה. בני לא התייחס בהתחלה לתלמיד הזה והתעלם ממנו אולם ניכרת השפעתו הגדולה על התלמידים והוא החל לסחוף אחריו קהל גדול. גם ילדים שלא היו עם בני בקשר החלו להצטרף לכינויים ולסדרת האשמות נטולות הקשר. חודשיים תמימים בני לא שיתף אותי בהתנהגות חבריו לכיתה עד שיום אחד פרץ בבכי בבית ואמר שאינו רוצה לבוא יותר לבית הספר, היה מעדיף לישון כל היום ולהתעורר רק בשבת. הוא אומר שההעלבות הללו פוגעות בו מאוד ואינו יכול להתעלם יותר. בהפסקות הוא נותר מבודד כי חבריו לא משתפים אותו במשחקים, במהלך היום הוא זוכה לסדרת כינויים והאשמות, בשיעורים מתקשה להתרכז כי חבריו מכנים אותו בשמות והוא מוטרד מאוד מה חושבים עליו. היום הוא אומר שכבר לא מעניין אותו מה יהיה. נראה שהוא חסר תיקווה.אנא עזרי לי כיצד להקל על בני ולעזור לו במצב שאליו נקלע.

שלום ליאורה, כיום, אנו מתייחסים לחרם כיתתי כאל טראומה ממשית שיכולה לעלות לילד המנודה במחירים נפשיים גבוהים, ואף לסכן חיים. לכן, הן אנשי בריאות הנפש והן גורמים במערכת החינוך מתייחסים לנידוי החברתי בחומרה וברצינות רבה. אני מציעה, לכן, לפעול בשני מישורים: ראשית, יש לפנות מיידית למורה, ליועצת ואפילו למנהלת ביה"ס, ליידע אותן במצב ולבקש התערבות מיידית. במידת הצורך, יש לפנות גם להוריו של הילד המתסיס, ולגייס את עזרתם. לצד פעולה חיונית זו, יש לשקול מתן עזרה לילד שלך, כדי לחזקו, להפיג את תחושות הבדידות והמצוקה שלו, ולחזק את החלקים המתמודדים והאופטימיים שבו. זה יכול להישען על משאבים בית-ספריים (שיחות עם היועצת על בסיס קבוע), שימוש במשאבים אחרים במערכת החינוך (טיפול באמנות/תנועה/דרמה, וכו') או טיפול רגשי אצל פסיכולוג קליני. גם נוכחות הורית תומכת וקשובה חיונת מאד בימים כאלה, עם מסרים מעודדים ומחזקים, השומרים על אופטימיות ותקווה לשינוי. אל תישארו עם זה לבד! ליאת

שלום, הבן שלי בן 8 ילד מדהים, חכם וחרוץ פשוט ילד טוב ורגיש. היינו איתו עם חבר באתר מסויים והוא לא רצה לשתף פעולה כנראה פתאום נבהל את מאחד המתקנים ואז החבר הגיע ואני לחצתי על הילד להשתתף כי פחדתי ממה שיגידו עליו אח"כ בכיתה (גם ככה הוא לא הכי מקובל) כל כך כעסתי עליו אמרתי לו דברים שאני אפילו לא מסוגלת לכתוב. אני חושבת שפשוט רמסתי אותו, אני מניחה שאני עם הלחץ שלי עושה את מדי פעם - יתכן שבגלל זה הוא חסר בטחון עצמי , כל הזמן מנסה לרצות. במשך שנה אנחנו נשקיעים בו מאוד בתחום הספורט ( בתחושתי בגילך זה זה מאוד חשוב במשחקים בהפסקה ובשיעורי התעמלות) אבל אולי מי שצריך טיפול זה אנחנו ההורים - הנחייה של איך להגיב איך להעצים? איך היינו אמורים להגיב בסיואציה הזו (היא הייתה ממש הרסנית)

שלום רב, לחץ על הילד, מהסוג שאת מתארת, יכול לשקף מצב בו משאלות וצרכים נרציסטיים של ההורה מבקשים מענה דרך ובאמצעות הילד. לעיתים, הורים הנושאים עמם צלקות ומכאובים מן העבר, מחפשים תיקון ב'סיבוב' הנוסף, שהפעם הוא של הילד שלהם. רמזים למצב כזה אפשר לגלות כאשר אנחנו מגיבים בעוצמה חזקה במיוחד (ולא מותאמת) לאכזבות שלנו מהילד. מבחינה זו - את צודקת. הדרכת הורים, ואפילו טיפול פסיכולוגי להורה עצמו, יכולים לסייע לנו להכיר בנפרדותו של הילד, בהיותו אדם בעל אישיות, צרכים ומשאלות משל עצמו, ובאחריות שלנו (ולא של ילדינו) לתחושת הרווחה בחיינו. מה את אומרת? ליאת

את צודקת..כנראה שאני זו שצריכה את הטיפול. במקרה הספציפי של ילד בסיטואציה חברתית שלא משתף פעולה מבצע פעולות שלא מוסיפות לו הרבה כבוד(אני אעלה על מתקן של תינוקות) ע"י החבר , הפחד שלי היה מהיום שאחרי שאותו ילד יצחק עליו ויקרא לו פחדן.. איך היינו אמורים להגיב באותה סיטואציה?

היי ליאת,זו אני שוב אני מתלבטת במשהו שקשור לבתי בת ה 4.3 בגן . נכנסה זו השנה הראשונה לגן עיריה, שם היא מתנהגת מאוד יפה, ממושמעת. בבית אם את זוכרת, היו תקופות שהיתה סוערת, מרביצה וזה לאחר הולדת אחותה. עם זאת בחודשים האחרונים שיפור משמעותי באמצעות מסר חד משמעי של הרחקה בזמנים של התנהגות כזו והיום כמעט לחלוטין הדבר נעלם. עם זאת, היא סיפרה על פעמיים שלוש בהם ילדה בגן (שאציין שיש לה תגובות אלימות עם כמה ילדים), מרביצה לה. פעם אחת לפני מס' חודשים הגננת עדכנה אותי בעצמה שאותה ילדה נשכה את בתי בחזה, כשהסתכלתי (נבהלתי אך כיון שזה היה לידה נשארתי קרת רוח ושאלתי מה שלומה וככה ) שאלתי את הגננת פרטים על מה שקרה והיא אמרה שהם שמו את אותה ילדה להרגע בצד, ואת בתי שמו להיות ליד הגננת מעט להרגע גם כי בכתה וכן שמו לה קרח. לפני כשבועיים בתי אמרה לי שאותה ילדה נשכה אותה ביד והראתה לי סימן קטן בכף ידה. בבוקר שאלתי את הגננת בצד מה קרה והיא סיפרה שהן מתעמתות הרבה, ולשאלתי איך בתי מגיבה, ענתה "היא בדרך כלל באה אלינו להתלונן. אנו מעודדות אותה לומר "לא" באופן תקיף אך היא בוחרת לבוא אלינו. היא לא מחזירה ולא מרביצה אך אל תדאגי כי צריך עוד זמן עד שהיא תלמד להרגיש בטוחה פה ותשמור על עצמה.." משהו כזה. יש משהו נכון בדבריה משום שאני מכירה את בתי והיא באמת צריכה זמן כדי לבסס לעצמה בטחון אבל נותרתי עם שאלה לגבי היכולת שלה לשמור על עצמה.. נכון שאני שמחה שהיא לא אלימה בגן אך הייתי רוצה לראות אותה אפילו הודפת את הילדה ממנה במצבים כאלו. אמרתי לבתי שאני חושבת שכשזה קורה היא צריכה לומר לה "לא" או להזיז אותה ממנה , והיא אומרת לי "לא", אני לא רוצה, ולא נשמעה מוטרדת מי ידוע מה... ביום שישי שאלתי את בתי "תגידי ממי את פוחדת ממנה"? והיא ענתה לי בקור רוח "לא, את פוחדת ממנה"... באותו רגע ראיתי שהילדה פשוט קולטת אאת החרדה שלי, שאולי היא המשמעותית פה, והחלטתי להרפות, אך שאלתי אלייך איך בעצם לנהוג במצבים שהילד שלנו לא מתגונן ? או שמא בתי "אומרת" לי שהיא יודעת איך ומה לעשות ושאני ארגע? מה את אומרת? הערה": יש מצב, מה שנקרא, שאני מוטרדת יתר על המידה לגבי מה שקורה בכלל לגביה, היא בתי הראשונה, הייתי איתה בחופשת לידה שנה וארבעה חודשים והחיבור בינינו מאוד חזק, מה שמסביר את התגובות הקשות שלה אחרי הלידה של אחותה, וגם מסביר את זה שעד היום בציורים שלה היא מציירת אותי לידה, או אותי כאשר את התינוקת היא מציירת בתוך הבטן שלי...

היי גלית, יופי שאת ממשיכה לעדכן ולשתף. שמחתי לקרוא שבבית העניינים משתפרים, ולהערכתי (כמו שציינת) גם בגן הילדה שלך בסדר גמור. את מתארת שתי אפיזודות בודדות בהן נפגעה מהתנהגות אלימה, אך היוצא מן הכלל מעיד על הכלל, וניתן להבין שבשגרה היא באמת מסתדרת. חשוב לזכור שככל שהילדים מתבגרים (ובמיוחד כשמדובר בילדו?ת), גילויי התוקפנות הפיזית פוחתים משמעותית, ולכן, אין צורך לטרוח לפתח אצלה אסטרטגיות הדיפה, אלא דווקא מיומנויות של הימנעות מקונפליקט ושיתוף פעולה. אני מאמינה שהסברה שהעלית בסוף פנייתך אינה רחוקה מהמציאות - לעיתים קרובות הילדים הבכורים שלנו (עליהם העמסנו את כל מטעני הציפיות והמשאלות שלנו), מעוררים אצלנו סוג של דריכות או דאגה שלא תמיד מעוגנות באירועי המציאות. חשוב להיות מודעים לכך, ולעמוד בפרץ. בברכה ליאת

תודה תודה, כמו תמיד, את מרגיעה. גלית

שלום, ביתי בת 3 וארבעה חודשים. בתקופה האחרונה היא שואלת אותנו שאלות חכמות שלא תמיד קל לענות עליהן. היום בבוקר היא שאלה אותי בדרך לגן "מי בונה את האנשים"? זאת אומרת איך נבראו בני אדם. אנחנו משפחה חילונית לגמרי, השאלה איך מסבירים לילדה בגילה איך נבראנו? בדרך שתאפשר לה בהמשך להחליט בעצמה באיזה דרך היא בוחרת.. תודה מראש על תשובתך, רוני.

שלום רוני, אני מניחה שבגיל 3:4 השאלה אינה מתייחסת לשאלות הבריאה במובן הדרוויניסטי או התיאולוגי, אלא בשאלה כיצד מגיע "גור האדם" לעולמנו. למרבה המזל יש לא מעט ספרי ילדים המספקים הסבר חביב ופשוט על האופן בו נבראים תינוקות. בברכה ליאת

שלום ... יש לי ילד בן שנתיים הוא ילד קצת עצבני אם אומרים לו לא או שהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה הוא דופק את הראש ברצפה או בקיר או בכל דבר אחר כמו שולחן או דלת אין לי מושג מה לעשות כול דפיקה שלו נקראה לי הלב והמצח שלו סימנים אני חייב עצה האם יש טיפול לזה ולאן אני צריכה לפנות או שזה עובר אם הזמן....! תודה רבה מראש אני מאוד צריך עצה דחוף

שלום מריה, הטחת הראש בקיר או ברצפה נפוצה למדי בקרב תינוקות ופעוטות, בדר"כ כדרך לפרוק תסכולים או להירגע. למרות המראה הקשה, התנהגות זו, כשלעצמה, אינה מסוכנת בדר"כ, וכל שעלינו לעשות זה להשגיח שלא יהיו חבלות. התגובה הנרעשת של המבוגרים עלולה דווקא להגביר את שכיחות התופעה, פשוט כי הילד לומד שהיא מזכה אותו בתשומת לב מיוחדת. אין צורך לנסות לעצור אותו או להגיב לחבטות. בברכה ליאת

שלום אני אמא לשניי בנים בני 15 ו 18 דעותייהם מאוד חריגות והייתי רוצה לדעת מה דעתך על דעותיהם של ילדיי. מסמך שמצאתי באופן אקראי (במחשבם) ס.(15) אני מאמין אוגנוסוטיציזם חזק שאומר שאין ביכולת האדם להבין איך היקום נוצר. (1) הנקודה הסופית של החיים היא המשך קיום גזע האנושות למטרת סיפוק.(9.9) המציאות הינה אשלייה בעבור עיין אנושית.(8.9) בני אדם פיתחו את המוח כאמצעי הסתגלות ומראים הצלחה רבה,(7) האינטילגנציה האנושית היא שתביא אותנו להישרדות ומשך הקיום הארוך ביותר.(10) בני אדם חוקרים את כדור הארץ והיקום וכך סיכוייו של האדם להשארות על הכוכב גדל, אנו עושים זאת על ידיי חקר, למידה, ופיתוח. ככל שמספרנו יגדל כך גם סיכויינו. פיזיקה ( אווירודינמיקת מטוסים ) היא דרכי האהובה לתרום את חלקי לאנושות ולמשך קיום האדם למטרת סיפוק. א. (18) הדת היא חסרת כל משמעות, מכייון שאין שבריר של הגיון בדבר. אלא כלא אחרת מטמטום מוחלט, כולל המונח "אלוהים". (לתקופתנו) ואילו לתקופות היותר ישנות הדת היא פתרון גיאוני שחיברנו לעצמנו בישבל לספק את התשובות הנחוצות. לגביי היקום ולמקור היווצרותו נוכל לפענח זאת בהמשך ההתפתחותנו. נכון לעכשיו אני נשאר בדעתו של איינשטיין "היקום היה תמיד , לא נוכל להבין זאת עדיין" למציאות נוכל לקרוא בשמות רבים , אשלייה היא אחת מהן, ! בנקודה כל שהיא נבין שהאויב האמיתי שלנו, הוא לא אחד מאיתנו. סיכויו של היקום לנצח ושלנו הם שווים, (אך שלנו גדל) תתאר לעצמך אסון כל שהוא, שעומד להתרחש ובעזרת הטכנולוגיה והניסיון של היום אין באפשרותינו לחזותו , סימן ש.. חסרים לנו כמה פריטים בפזל, לפי דעתי יש ליקום עוד כמה טריקים מתחת לשרבול. יש חיים מחוץ לכדור הארץ. מה שמפריע לנו מלגדול להתפתח ולהחכים הוא אנחנו. אסטרופיסיקה.

שלום אורלי אני לא מוצאת שום דבר חריג בנאמר. נראה שילדייך סקרניים, ושואלים את עצמם שאלות הנוגעות למהות הקיום האנושי, ליכולתו של האדם להיכנע או להכניע את הטבע למרותו. הם עושים זאת דרך ובעזרת מחשבות ורעיונות של מדענים גדולים ואנשי רוח שקדמו להם. השאלה שיותר מעסיקה אותי היא מדוע את נכנסת בגניבה למחשב שלהם, ומדוע אינך יכולה להתעניין באופן ישיר ברעיונותיהם ותהיותיהם על העולם. חומר למחשבה... ליאת

שלום, בני בן 6 וחצי ,תמיד נמנע ממשחקי כדור , ועכשיו בבי"ס רוב הילדים משחקים בכדורגל והוא לא . בגיל 5 הוא היה בחוג כדורגל, אך לא כ"כ הצליח להשתלב, וחודשיים לפני סוף השנה עזב את החוג. בכלל הוא לא אוהב ריצה ועליה על מתקנים גבוהים, הוא די פחדן ולא אוהב אתגרים פיזיים.אבל יש לו מטוריקה עדינה מצויינת מגיל קטן, והוא חכם מאוד.גם אין לו בעיה להתלכלך ולהיות בחול או להתלכלך במשחק ובצבעים.איך אפשר לדעת אם יש לו בעיה בויסות החושי , או שהוא סתם לא אוהב משחקי כדור ,כי הוא ילד מאוד עדין ומעדיף משחקים שקטים ולא ספורטיביים. תודה על התשובה

שלום רב, הכתובת היא מרפאה בעיסוק, שיודעת לאבחן בעיות בוויסות החושי ולטפל בהן. בהצלחה ליאת

שלום אני אלמונית..ורק רציתי לבקש עזרה בשם אלמוני כי אני לא רוצה שידעו מי אני החיים שלי הם פשוט בושה אחת גדולה ניסתי להתאבד כמה וכמה פעמים..ורשמתי מכתבי פרדה אני בדיכאון ..אני מתםללת על היום הזה שאני ימות...החייםם שלי בזבל אפשר להגיד אני פשוט צריכה עזרה בפורום הזההה

שלום חגית, אני שומעת את המצוקה שלך, ומצליחה לחוש את הכאב והייאוש. למרבה הצער, העזרה שאת יכולה לקבל באמצעות פורום אינטרנטי היא מוגבלת מאד וחלקית, ונראה שמגיע לך הרבה יותר. אם מאחורייך מספר ניסיונות אובדניים, עלייך לקבל טיפול שיסייע לך להפחית את רמת המצוקה ולשפר את יכולתך להתמודד איתה. החיים לפעמים מאד קשים ולא הוגנים, ולכן לא תמיד אנחנו יכולים לבד. פני לעזרה. שולחת לך עידוד ותקווה לטוב ליאת

שלום רב, בני בן 4.7 בעיקרון הוא ילד טוב רוב הפעמים ממושמע חכם יתר על גילו. כשהיה קטן היה נושח המון!! עבר להרבצות שהטמעתו עם הזמן אך אין יום שאינו "מחטיף" פעמיים שלוש ביום. יש לו גם אישיו עם אוכל לא אוכל כל דבר ומכינים לו במיוחד טוסט רק בשבילו. מידי פעם יש לו התקפות זעם כמו למשל כשהולכים לסבתא וסבא שךו כל הדרך הוא שמח אך ברגע שמגיעים למדרגות הדירה מסרב להיכנס ואם מחריכים אותו הוא נהיה אלים והיום אפילו לקח צלחת ושבר אותה על הריצפה. מה עושים אני על סף התמותתות , כל הזמן מתעסקים בו ופחות באחותו הקטנה(בת 2.9). האם צריך עזרה פסיכולוגית או שזה יעבור עם הזמן?

שלום נטלי, את שואלת שאלה קשה - האם יש סיכוי שהתנהגויות בעייתיות יחלפו מעצמן (עם הזמן ועם הגיל), או שצריך עזרה של איש מקצוע. התשובה, גם היא לא פשוטה וחד משמעית. הילד שלך מתקשה מאד כרגע לשלוט ברגשותיו, בעיקר כאשר מדובר ברגשות תסכול וזעם. היכולת הזו אכן משתפרת עם הגיל, וסביר להניח שתהיה מידה של התמתנות בעתיד. עם זאת, כאשר ילד גדל להורים שמתקשים להציב לו גבולות, הוא נמצא בקבוצת סיכון לבעיות רגשיות שונות ולבעיות חברתיות. אלימות היא למעשה מצב שבו אדם אחד 'מתפוצץ' על מישהו אחר, פוגע בו מילולית או פיזית, בנסיבות של התנגשות רצונות (קונפליקט) או זעם. כאשר אנחנו, ההורים, לא מאפשרים לילדים שלנו כל מה שהם רוצים, אנחנו 'מאמנים' אותם בהתמודדות עם קונפליקט, ומציעים להם דרכים לא הרסניות לפורקן והרגעה. לכן, אני סבורה שהדרכת הורים יכולה לתרום לכם מאד מאד, לעזור לכם לסייע לילד שלכם, ולשפר דרמטית את היחסים בבית. ללא קשר, יש שפע רב של כתבות, תכניות טלוויזיה וספרי הורות, המדגישים את חשיבות הגבולות ומציעים רעיונות יישומיים. את מוזמנת לדפדף גם כאן, בפורום שלנו, ולקרוא עוד על דרכי התמודדות עם אלימות ילדים. בהצלחה ליאת

שלום רב, עד היום חשבתי שילדתי בת ה4 בעלת דמיון מפותח ולכן נוטה לחלומות בהקיץ. לאחרונה העניין התגבר ויש פעמים בהם אנחנו מדברים אליה והיא לא שומעת אותנו, ונכנסת לעולם משלה. כעבור חצי דקה היא "חוזרת" אלינו, וכשאנחנו שואלים אותה למה היא לא שמעה, היא עונה שחלמה עם העיניים פתוחות על פיטר פן, או משהו דמיוני אחר. היום זה ממש הבהיל אותי, משום שדיברתי אליה ממש מולה, היא הסתכלה אלי, אבל בהתה. ושוב אחרי ש"חזרה אלי" סיפרה שחלמה או דימיינה. האם יש מקום לדאגה? אם כן, למי כדאי לפנות? האם זו בעיה התנהגותית או פיסית? יש לציין, שמלבד זאת, היא ילדה מאושרת ונורמלית לחלוטין (גם לפי חוות הדעת של הגננת) כמו כן, אין בעיות משפחתיות .

שלום מיכל, מצבים של חלימה בהקיץ בהחלט מוכרים לכולנו, בעיקר אצל ילדים שיכולים ויודעים להפליג על כנפי הדמיון בנקל. הכתובת לבירור 'מקצועי' היא מומחה שינה, שיכול להעריך האם מדובר בגלישה נורמלית לעולם הדמיון או במשהו אחר. התייעצי בתור התחלה עם רופא הילדים שלכם. בכל מקרה, למיטב הבנתי, אין סיבה לבהלה. חלומות פז ליאת

ביתי בת 11 וזו פעם שלישית שתפסתי אותה לוקחת מכספה בהחבא ורוכשת ממתקים לה ולחברות פעמיים נתפשה בעבר למרות בעיותיה במלחמה בעודף משקל קל וכולסטרול. היא מודעת לאיסור וסמכתי עליה פעמיים שלא תחזור על כך אך זה לא עובד היא הוציאה מאות שקלים על כך,אני לא מונעת ממנה ממתקים בבית (באופן מבוקר). הרושם שלי שבנוסף לאהבתה לממתקים היא מנסה גם לרכוש את לב חברותיה למרות שהיא ילדה מאוד חברותית ואין לה בעיה עם חברות אודה לקבלת התיחסות לכך ואם אפשר הפניה לפסיכולוג/ית ילדים בקריות

שלום חגית, אין קושי להבין ולהזדהות עם רצונך לשמור על בריאותה וגזרתה של בתך, ובכל זאת, הירידה למחתרת מאותתת על כך שמשהו בתקשורת שלכן סביב הנושא הזה בעייתי. כמו שכתבתי לפני דקות ספורות בנושא מציצת האצבע, יש מצבים בהם קשה מאד להצליח ללא המוטיבציה הפנימית של הילד. דיאטה היא בהחלט כזו, וחשוב להכיר בקושי, וללמוד לעודד את הילדה ללא שיפוטיות או ביקורת. כדאי לדבר על הכשלים, לכבד אותם, ואפילו לאפשר אותם מדי פעם, כי כולנו בני אדם. אני חושבת שפנייה לייעוץ פסיכולוגי זה רעיון מצויין, ואם תצרפי כתובת מייל, אולי תקבלי המלצות מקוראי הפורום. אני עצמי לא מכירה מטפלים בילדים בקריות. בהצלחה ליאת

שלום רב, לפני כחודש נולדה לנו ילדה שניה, אחיה הבכור בן שלוש וחצי. נקרתה בפנינו הזדמנות להקדים לעכשיו מעבר דירה, שהיה מתוכנן ממילא לקיץ (בסוף שנת הלימודים). המעבר יהיה כרוך בהכרח בהעברת גן וצהרון לבן הבכור, מסגרות שבהן הוא מרגיש שייך וקשור לדמויות המטפלות עד מאוד. מצד שני, הסביבה החדשה תהיה מלאה בילדים בגילו ובני משפחה משמעותיים לו, וגם עבורנו, ההורים, הסביבה החדשה תהיה ידידותית וחמה יותר. תחושת הבטן שלי היא להישאר עם התכנית המקורית של מעבר בקיץ, בסוף שנת הלימודים, ולהתחיל במסגרת החדשה בשנה הבאה, למרות חשש מפספוס הזדמנות שאולי לא תחזור להיכנס לדירה נוחה מאוד בסביבה החדשה. אני לא רוצה בעצם ליצור יותר מידי שינויים בסביבה של הבן הבכור, שמעכל ומסתגל לעובדה שיש לו אחות, עם קשיים מובנים. מצד שני, אולי זה לא נורא כמו שזה נראה לי, ואני סתם מגזימה... מה דעתכם והאם תוכלו לתרום מניסיונכם?

שלום תהילה, לא תמיד יש תשובה נכונה אחת, בעיקר במצבים בהם לכל החלטה יש יתרונות וחסרונות מוצקים וידועים מראש. תחושות בטן הן אינדיקציה לא רעה בדילמות מסוג זה, וגם ניסיון העבר. כלומר - אם, על בסיס ההיכרות שלך עם בנך, את יודעת שהוא ילד מסתדר, סתגלן, easy going, מתחבר בקלות, ו'זורם' עם שינויים בקלות - אפשר לשקול את הקדמת המעבר, במיוחד לאור היתרונות הבולטים שהוא מוליד. אם, לעומת זאת, הילד שלך רגיש, מגיב בעוצמה רגשית גבוהה למשבר ושינוי, מסתגל לאט, מתקשה להיפרד, או עובר כרגע משבר ממשי עקב לידת אחותו, אולי מוטב לחסוך לו את 'מנת-היתר' הזו. לצערי, אין לי תשובה בשבילך, לבד מהעידוד להקשיב לאינטואיציות שלך, אבל גם לסמוך על הילד שלך ועליכם, ולהאמין שכל החלטה שתקחו תהיה כזו שגם תצליחו לעמוד בה. בהצלחה רבה בכל מקרה ליאת (הורים אחרים מוזמנים, כמובן, לחוות דעה בנושא).

שלום, אני אמא לילד בן 5 וחודשיים שמתעתד לעלות בשנה הבאה לכיתה א'. הצוות די בטוח שהוא יכול לעלות ואנו, ההורים, לא) הייתי רוצה לערוך לו מבדק הערכה לגבי המוכנות שלו אך לא דרך העיריה אלא באופן פרטי, למי עליי לפנות לפסיכולוג ילדים, חינוכי? מאיין אוכל לקבל המלצה? אין לי מושג!!!!

שלום מיקי, הכתובת לכך הם אכן הפסיכולוגים החינוכיים. תוכלי להתייעץ על כך עם פסיכולוגית הגן, שבוודאי תוכל להפנות אותך לקולגה שעובדת גם באופן פרטי. למרות שלא שאלת, אציין רק שהנטייה להשאיר ילדים שנה נוספת בגן שלא לצורך התבררה כבלתי מועילה, ואפילו נושאת עמה אפשרות לנזק רגשי. אם צוות הגן בטוח ביכולתו לעלות לביה"ס, למה בעצם לא לקבל זאת? בהצלחה ליאת

שלום, בתנו בת כמעט שלוש, מזה מספר חודשים גמולה מטיטל לצורך פיפי במשך היום, בשביל קקי עדיין מבקשת טיטול לרוב (אם כי התחלנו בתהליך התיידדות עם הסיר לצורך כך...). עד לפני כשבועיים ישנה בלילה עם טיטול והיתה מתעוררת פעם עד פעמיים ומבקשת לעשות פיפי. לרוב, הטיטול היה יבש אך לא תמיד. לפני כשבועיים החלטנו להוריד את הטיטול למשך הלילה ובעיקר בשבוע האחרון כאשר אנחנו באים אליה בלילה היא שוכבת ספוגה בשתן ואנו מעירים אותה להחלפות ולפיפי פעם עד פעמיים בלילה. היו מספר לילות ספורים - כשלושה בהם באה לבקש מיוזמתה לעשות פיפי. בלילות האחרונים התחלנו להעיר אותה בצורה יזומה פעם בלילה אך לרוב קרה ש"פיספסנו" כבר את המועד בו עשתה פיפי. אנחנו אובדי עצות - האם להמשיך כך עד שבסוף יסתדר... האם להעיר יותר הערות יזומות... האם לחזור לטיטול לתקופה קצרה....? אין ספק שהתעוררויות אלו בלילה משבשות את השינה שלה ושלנו... (יש לציין כי יש לנו תינוקת בת שלושה חודשים בבית... אולי קשור גם לצורך בתשומת לב... אם כי לא נראה לי כ"כ בענין הזה...) אשמח לשתובתך

שלום לי, הגמילה מהרטבה בלילה אורכת מעט יותר זמן, ולכן אפשר לחכות מעט עם זה, ולאפשר לה שינה עם טיטול (אולי אפילו עד האביב). לאחר תקופה יציבה של טיטול יבש בלילה, אפשר יהיה להוריד שוב. מבחינתי, מדאיג הרבה יותר שאתם שמים לה חיתול לצורך עשיית הקקי - הרגל הנושא עמו פוטנציאל נזק גדול יותר. השתדלו להיפטר מזה בהקדם. בברכה ליאת

שלום ליאת, בני תלמיד כיתה ז' בן 12 ושמונה חודשים ספורטאי מצטיין, ילד יפה חמוד וחכם (כמובן שאני אובייקטיבית לגמרי), אהוב על חבריו ואפילו חברותיו, אין בעיות של אלימות, אם כי מבחינה לימודית אינו ממצה את הפוטנציאל ולעתים מפטפט בכיתה. אתמול בביה"ס מה שהחל כהתגוששות חברית, יענו "בצחוק" הסתיים בצורה אלימה, בני ספג אגרוף חזק בראשו "החזיר" וע"כ הושעה יחד עם הילד השני ליום אחד. המחנכת אמרה שאם זה יהיה סתם יום חופש זה יהיה כמו פרס בשבילו, מצד שני הנער טוען בתוקף לחפותו, ולכך שלא הייתה לו ברירה והיה צריך להגן על עצמו(על כבודו?) שהוא הצד הפגוע הצודק. בעלי מצדיק את התנהגותו של בני בבחינת אם מרביצים לך תחזיר כדי שידעו שלא כדאי להתעסק איתך וכיו"ב, ולכן נענש כבר מספיק ואין צורך לנקוט בצעדים משמעתיים. כיצד עלי לנהוג, ומה המסר שאני צריכה להעביר לו לדעתך?

היי, לדעתי כדאי לזמן את כל המעורבים בפרשה כדי לדון בדרכים להימנע מבעיות כאלו ולעדכן את היועצת. בעקרון, רק שתדעו, אפשר לפתוח לו תיק פלילי החל מגיל 12. עדי

שלום רב, אני נוטה להסכים עם בעלך, וסבורה שאין להעניש פעמיים על אותה 'עברה'. השעייה מביה"ס היא צעד חמור, והילדים מתייחסים אליה כך, גם אם כלפי חוץ הם מפגינים אדישות או אפילו שמחה על יום החופש. עם זאת, כמו שצויין ע"י עדי, מעורבות באירוע אלים עלולה לסבך את הנער בפלילים, גם אם מלכתחילה לא הוא יזם זאת ו*רק* הגיב. לכן, הייתי נמנעת מצעדים משמעתיים, ומתמקדת בצעדים הסברתיים, הנוגדים את הרוח שמציע בעלך. יש מספיק דרכים להגן על עצמנו, ואלימות נגדית אינה חלק מהן. בעיני, מסר חשוב הוא זה האומר "ילד חכם מתרחק מכל מה שמריח ממנו אלימות וכוח". עם עמדה כזו קשה להסתבך בתקריות אלימות. בדר"כ ילדים הנמנעים מאלימות גם לא 'חוטפים', ואם כן, יש להתערב מיד (ואם צריך, בגיל זה גם פנייה למשטרה היא דרך). כאשר אנחנו מעודדים את הילד שלנו להשיב מלחמה, אנחנו מסכנים אותו בפגיעה. אחרי הכל, לא תמיד אנו יודעים להעריך נכונה את מאזן הכוחות, את אופי היריב וגודל הכנופייה שעומדת מאחריו. נסו להתייחס לאירוע הנוכחי כאל שיעור והזדמנות. בברכה ליאת

בתי בת ה-14 עדיין מוצצת אצבע. בכל הזדמנות שמתאפשר לה, במיוחד במצב של עייפות או לבד, היא מוצצת אצבע ולעיתים גם מלטפת את הלחי או האף עם אצבע המורה והבוהן בפה... כיצד אפשר להפסיק מנהג זה, כל השיוחת וההסברים לא עזרו.

שלום רב, מציצת אצבע עד גיל כזה היא כבר הרגל שקשה להיפטר ממנו, ולכן חשוב לנסות לגייס את המוטיבציה הפנימית שלה (זו שלכם כנראה לא מספיקה). מרגע שהיא תביע נכונות למאמצי הגמילה, אפשר יהיה לנסות לעזור לה באמצעים 'טכניים' כמו הליכה לישון עם כפפות בד, מריחת 'מרה', וכד'. אני מודעת לכך שלא כל עמיתי הפסיכולוגים חושבים כמוני, אך בעיני מציצת אצבע הנעשית בפרטיות או בחברת אנשים קרובים כאמצעי הרגעה, היא לגיטימית גם אם לא מאד חיננית. יש לתת את הדעת לנזק אורתודנטי אפשרי, ובמידת הצורך להתייעץ עם רופא השיניים על דרכים למזער אותו. בברכה ליאת

בני בןו 11 אובחן עם קשב ורכוז ומטופלברטלין.בערב היה לנו ויכוח על מחשב ,יש מחשב אחד בבית בני מאד אוהב לשבת ולגלוש ובפייסבוק מרגע שקם בבוקר עד הערב שהולך לישון. היום כמו בכל ערב ישב במחשב למרות בקשה שלי לפנות לי למס דק זכיתי ל"הלואי ולא תחיי" את משגעת אותי את גורמת לי להתעצבן נורא רציתי את המחשב למס דק ואמרתי לו והבהרתי שזה למס דק מועט,אך הוא בשלו אסור לוותר לאמא.יתר על כך אביו אמר לי רואה למה גרמת?היה כה חשוב לבקש תמחשב ? השאלה מה יותר נכון לעשות?תודגה

שלום רב, עצוב לשמוע עד היכן מוכנים הורים לדחוק את עצמם, לטובת ריצוי הילד שלהם. לטעמי, הגעתם למצב אבסורדי בו הילד שלכם צריך להרשות לכם (או לך) לקבל את מה שמלכתחילה שייך לך. עצוב אף יותר שהתנהגות כה בלתי ראויה כלפייך, מקבלת עידוד מאבא, שכנראה רוצה בעיקר שקט... לא בטוח שעצה קצרה שתקבלי כאן תוכל לתקן עיוות כ"כ שורשי ואבסורדי, ולכן אני מעודדת אתכם לפנות בהקדם להדרכת הורים קצרה, שתסייע לכם להבין את הכשלים ולתקנם. ברמה הפרקטית, כמובן שלא הייתי מאפשרת לילד להמשיך להשתמש במחשב לאחר שדיבר כך אלייך. הייתי מזכירה לו שהמחשב הוא רכוש המשפחה כולה, ומעתה יהיה עליו לבקש את רשותך להשתמש בו, כי את ואבא הם ראשי המשפחה, ואתם תחליטו מעתה של מי הצורך הדחוף יותר. הזכירי לו שדיבור בלתי מכבד כלפייך פוגע בך, גורם לך צער, ומקשה עלייך להתייחס כלפיו בנדיבות. תוכלי להוסיף ולומר שאת משוכנעת שהוא לא רוצה במותך, ובכל זאת, היית שמחה אם היה מצליח להביע את כעסו בדרך פחות פוגענית. בברכה ליאת