פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, בני בן השנתיים, שמח ומשתולל בדרך כלל ללא כל בעיה חריגה. כשהיה בן שנה, שמנו לב לכך שהוא מתנהג מוזר כאשר קרובת משפחה מסוימת מגיעה לביקור אצלינו. (היה בוחן אותה ואת כל תנועותיה) כיום המצב החמיר. כאשר היא הגיע אלינו לחגיגת יום ההולדת שלו, הוא התחיל לבכות כשראה אותה והיה בפאניקה מוחלטת. הוא פשוט קפא וחיבק אותי חזק ולא הסכים להסתכל עליה. מה אפשר לעשות במקרה זה ? האם להימנע מהפגישות איתה ? האם יש משהו לעשות כאשר קורית הפגישה ?

שלום קובי, לא ציינת האם יש לדודה הזו מאפיינים חיצוניים כלשהם שיכולים להצדיק את הרתיעה של הילד. עלינו לזכור שילדים צעירים מתרשמים מאד מפגמים פיזיים חיצוניים, ש'שוברים' את הסכימה המוכרת של הגוף השלם. הם עלולים להיבהל מעיוותים, נכויות או מוזרויות מהם המבוגרים למדו להתעלם. אם מדובר במשהו כזה, אני מציעה לתת הסבר קצר, ולאחריו פשוט לא ללחוץ, ולכבד את הרתיעה של הילד. אפשר לוותר לו על המפגשים היזומים, או לשתף בכך את הדודה, להתנצל ולבקש ממנה להתאזר באורך רוח כלפי תגובותיו. חשוב לזכור שפעוטות בני שנתיים אינם מצטיינים בנימוסים והליכות, ורצוי לא לפתח ציפיות גדולות בנושא זה. בעיני, התגובה הרצויה במקרה זה היא התעלמות. בשמחות ליאת

שלום ליאת ילדי בן ה- 5.5. אמור לעלות לכיתה א' בשנה הבאה. הילד מאוד נבון וחברותי מצד שני הגננת מתלבטת לגבי המוכנות הרגשית שלו שהיא מגדירה סף תסכול נמוך שבא לידי ביטוי בהתפרצות בבכי או הקנטה של ילדים אחרים בסיטוצאיות מסוימות. הדבר פחות ניכר בבית, למרות שגם בבית זה קורה לפעמים. אנחנו מאוד משתדלים לעבוד על זה איתו בבית. לדעתי זו לא סיבה לא להעלות ילד נבון לכיתה א' יחד עם חבריו, אני חוששת שהדבר יכול לגרום לו נזק לדימוי העצמי והבטחון העצמי שלו. בכל זאת רציתי לקבל ייעוץ איך להתמודד עם זה בלי לעשות מזה "אישיו" בנוסף, הוא נמנע מלצייר כבר שנה ויותר אני לא יודעת אם בגלל שמישהו העיר לו הערה לא נעימה, או בגלל סיבה מוטורית. בכל מקרה לדעתי גם זה אולי הסיבה לתסכול שלו – בנושא זה אנחנו מתחילים לטפל בריפוי בעיסוק (והאמת מההיבט הזה אני פחות מוטרדת). ואשמח לשמוע את דעתך וכן לקבל למייל המלצה לפסיכולוגית ילדים מעולה שמתאימה לטיפול בזה : להדרכה שלנו ההורים ואולי גם עם הילד תודה מראש ורד

שלום ורד, עד ספטמבר יש עוד המון זמן בו אפשר לפעול לקידומו של הילד, גם אם מדובר בחוסר בשלות רגשית. בשלות רגשית פירושה, בין השאר, היכולת לשאת אכזבה, תסכול, הפסד ודחיית סיפוק. עליו ללמוד לקבל סמכות, לכבד כללים וגבולות, ולשכלל את ביטויי התוקפנות שלו. על כל אלה אפשר לעבוד במסגרת המשפחתית, בעזרת הנחייה הורית. כל פסיכולוג ילדים קליני או חינוכי יכול לסייע כאן, ולא מוכרחים לנסוע מרחקים בשביל זה. נסי לברר בסביבתך הקרובה ולקבל המלצות ממקורבייך. אין לי ספק שגם המרפאה בעיסוק תוכל להמליץ לך על מישהו טוב באזורכם. בהצלחה ליאת

תודה על תשובתך התכוונתי להמלצה לפסיכולוג מצויין מאיזור תל אביב. אם תוכלי לשלוחל י למייל פרטים אשמח מאוד. תודה ורד

בני בגן חובה, חברותי, נעים, החל בהתנהגויות מוזרות כבר תקופה די ארוכה, של התבכינויות, עצבנות. לא רוצה ללכת לחבר (שהצטרף לגן בשנה שעברה) ואז במקרה התברר שאותו חבר פוגע ומעליב אותו ללא הפסקה. התברר לי שאותו ילד משתלט על כל הילדים, קובע מי ישחק עם מי, הוא ראש של חבורה בגן ומחליט מי יצטרף ומי לא. בני מאוד נעלב עד כדי שלא רוצה לבוא אל הילד, שמזמין אותו ולא רוצה להשתתף בפעילויות שהילד נמצא בהן. יש לציין שיש להם חבר משותף. שהו ה-חבר של בני. איך עלי לנהוג?

שלום שרון, הילד שלך יודע, ככל הנראה, מה טוב ונכון עבורו ומה לא. הוא מסרב ללכת לילד שאינו מתייחס אליו יפה, ולכן אין צורך ללחוץ עליו או לשכנעו אחרת. תני לו לבחור את חבריו כראות עיניו. אם, לעומת זאת, את סבורה שהילד הזה פוגע בבנך באופן אקטיבי או מבודד אותו מילדים אחרים, הייתי מציעה לנסות ולפעול בעזרתה של הגננת ולהפסיק זאת. בברכה ליאת

בני בן 3 ואני מפגישה אותו עם חברים מהגן.לפעמים מזמינים אלינו ולעמים הולכים לבית החבר/ה. אני נתקלת לא פעם בסיטואציות שבהן הוא רוצה צעצוע שנמצא אצל החבר ואז הוא פונה לחבר ומבקש את הצעצוע. החבר מסרב ואז בני בא אליי ואומר לי "הוא לא נותן לי" אני אומרת לו - תבקש ממנו בני - הולך לבקש, החבר מסרב שוב בא אליי - הוא לא נותן לי אני אומרת לו - תגיד לו שתשחקו בזה ביחד או תגיד לו שתחליפו -אתה תיתן לו את שלך ולהיפך או קצת אתה וקצת הוא הוא הולך, עושה את מה שאמרתי לו והחבר מסרב ואז הוא שוב בא אליי מה עושים? האם אני נוהגת בסדר? לפעמים אני בעצמי לא יודעת מה להגיד ואז אני מרגישה חוסר אונים כמו הבן שלי מה נכון ומה לא נכון? אנא עזרתך

שלום טל, ילדים בני שלוש עשויים להיות מאד רכושניים, ובעיני יש לכבד זאת. את מציעה לילד שלך - בצדק רב - לנסות לבקש מהחבר לשתף אותו במשחק. אלא שיש עניין נוסף אותו אנחנו צריכים להסביר לילדינו (בכל הגילים) - כאשר אנחנו מבקשים משהו ממישהו, עלינו להביא בחשבון את האפשרות שנקבל "לא", ועלינו לכבד זאת. זה מסר חשוב, ומיומנות חברתית הכרחית. לעיתים קרובות (שוב, באשמתנו כהורים) הילדים שלנו מבלבלים בין בקשה לדרישה. נדמה להם שאם מבקשים יפה, האחר חייב להיעתר. זאת, כמובן, טעות נפוצה. לכן, תוכלי לומר לילד שלך "תנסה לבקש ממנו יפה, אבל אם הוא לא ייתן לך, תצטרך לשחק במשהו אחר כי זה שלו, וכרגע קשה לו להתחלק". בברכת "כל ישראל חברים" ליאת

האם זה נכון גם הפוך? חבר שמדיע לשחק עם בני בבית שלנו והבן שלי לא רוצה לתת צעצוע שלו.לבקש מהבן שלי פעם אחת שייתן קצת לחבר ואם הוא מסרב להניח לו? אני לא מצליחה להבין לגמרי כי אני מחנכת את הבן שלי לחלוק ואז כשמגיעים לבית של ילד אחר אני צריכה להגיד לו שהחבר לא חייב לחלוק?!

שלום בני בן השנתיים וחודש מסרב לאסוף צעצועים כך יוצא שאני ואביו אוספים אנחנו דורשים אבל הוא לא אוסף ואפילו מראים לו -איך מלמדים אותו. שאלה נוספת -אחרי טקס השינה הוא נשאר במיטה ולא יורד ולוקח לו זמן להרדם -והוא מבקש נשב בחדר שלו עד שהוא ירדם -אז אנחנו יושבים וזה לוקח בערך חצי שעה עד שעה -אפילו שאנחנו לא מדברים איתו ולא מתייחסים איך נגמלים מזה מה אומרים לו. בברכה , שני

היי שני, שולחת לך שני לינקים לכתבות ב'מעריב' בהן לקחתי חלק. את מוזמנת לחזור ולשאול אם תרגישי שלא קיבלת מענה מספק. בברכה ליאת http://www.nrg.co.il/online/55/ART2/163/648.html?hp=55&cat=313 http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/950/734.html

תודה -לפי מה שהבנתי אנחנו צריכים לאסוף ביחד נכון ?? וגם לעשות מזה טקס הבעיה היום שאנחנו אומרים לו לאסוף הוא אומר אבא אמא לאסוף -הוא כזה חכם !!! מה עושים ??

שלום רב זקוק להפנייה ואו המלצה , ילדי בן 12 אנטי שעוריי בית , נעלב בקלות , חצוף , ולא משתף פעולה , אמו שחוץ מלשאול אותו מה נשמע לאחר חזרתה מהעבודה , מה עם שעורי הבית , הילד לא אוהב לעשות שיעורי בית , אוהב במיוחד את המחשב , יוצא לחוג כדורסל , אבל מאוד מוחצן ודעתן אומר לכולם מה שחושב ,ואני חושש להתנגות זו , מאוד חכם חריף . מה עושים כדי לאזנו .?? תודה

שלום רב, אם נודה על האמת, רוב הילדים הנורמליים לא מתים על שיעורי הבית שלהם, ומנסים איכשהו להתחמק מזה. כשלעצמו, לא מדובר במשהו מדאיג במיוחד מהבחינה הפסיכולוגית. אבל שים לב לשאר הדברים שתיארת: אם עיקר התקשורת עם ההורים ממוקדת במאבק סביב הכנת השיעורים, תחשוב כמה קשה לוותר על ה'בעייתיות' בנושא. אפשר לשער כי הילד שלכם כעוס ומתנגד, אולי כי הצורך שלו בהתעניינות, תשומת לב, הכלה ותמיכה לא פוגש את המענה המדויק. אני מציעה לנסות לשנות גישה, להתעניין בו יותר, ולהקדיש יותר זמן ותשומת לב מעבר לנושא הלימודים. אם אתה מודאג וחושב שיש דברים מעבר, פנו לייעוץ. בברכה ליאת

שלום, זקוקה דחוף לרעיונות יצירתיים להתנהלות שפוייה בבית. בני בן 8 עם הפרעת ADHD בטיפול עם ריטלין ובתרפיה רגשית. יש לנו בעיית התנהלות קשה בבית, בעיקר סביב ההתארגנות בבוקר והמקלחת בערב, שמשרה אווירה לא נעימה על כולם. הילד מצליח להוציא אותנו ההורים מדעתינו בכל מה שקשור לשני הדברים האלו: לוקח לו זמן להתעורר, לצחצח שיניים, להתלבש, לאכול (אנחנו מייבים אותו לאכול כריך לפני שתיית הכדור). בערב, זמן המקלחת שלו תמיד נמרח מעבר לסביר ומלווה תמיד בנידנודים שלנו שיזדרז ואז בצעקות...לא עוזרים השיחות, העונשים, הטלת הסנקציות, שעון מעורר, לקיחת זמנים וכו'. הגענו למצב שכבר ממש נמאס לנו מההערות של עצמינו אבל אנחנו לא רואים דרך אחרת מאחר ואם נניח לו, שום דבר לא יזוז. יש לנו בת נוספת בת 6 איתה בדר"כ הכל זורם, פרט לכך שהם מתחילים להציק אחד לשני, או שהיא נסחפת אחרי ההתנהגות שלו... אשמח מאוד לעזרתך.

שלום טל, "הגענו למצב שכבר ממש נמאס לנו מההערות של עצמינו אבל אנחנו לא רואים דרך אחרת מאחר ואם נניח לו, שום דבר לא יזוז". אני מצטטת אותך בתקווה שתבחיני באבסורד המוכר: אנחנו ממשיכים לדבוק בהתעקשות יוצאת דופן באסטרטגיות פעולה בלתי יעילות, שאינן עובדות, ואף מקלקלות את מערכות היחסים בבית. דיבור בלתי פוסק, הערות וצעקות, לא רק שאינם יעילים, הם גם פוגעים אנושות בערכן של המילים שלכם, וממילא גם בכוח שלכם כדמויות סמכות. אין לי ספק, שאילו בנכם היה (חלילה!!!) מוגבל פיזית, רתוק למיטה או לכיסא גלגלים, הייתם מתאימים את סביבת הבית ואת העמדה הפסיכולוגית שלכם כך שיתאימו לצרכים המיוחדים של הילד. באופן מפתיע, רבים מאיתנו לא מצליחים להפנים את ההבנה שילדי ה-ADHD לא עושים דווקא, לא 'מוציאים מהדעת' בכוונה ובטח שלא רעים או עצלים. מצבים מסוימים, במיוחד כאלה הדורשים התארגנות מורכבת, הערכת זמן וקביעת היררכיה של סדרי עדיפויות, מקשים מאד על ילדי ה-ADHD, קושי מכאיב ומייאש. וכאילו לא די בקושי האובייקטיבי, מצטרפים לכך קיתונות הזעם מהסביבה, שמייחסת להם זדון או חוסר התחשבות, ומענישה אותם על הסרבול והאיטיות. אני מציעה לרכוש את ספרה של לאורה וולמר "האיידיאייצ'די שלי", וללמוד עוד ועוד על ההפרעה. רק אחרי שתהיה הבנה מלאה של הקשיים, המוגבלויות והיכולות, אפשר יהיה לחשוב יצירתית איך להעביר את הבוקר בשפיות. אני מציעה לוותר על העמדה הנאבקת, ולאמץ עמדה חדשה - מסייעת, קשובה ומבינה, שתעזור לכם לחלק את משאבי הבוקר והערב לטובת המשפחה כולה. אם תנסו לרתום את הכוחות המושקעים היום בצעקות, נדנודים והטלת סנקציות לעזרה בהתארגנות, סיוע טכני אמיתי, ובמחשבה על פרסים וחיזוקים, אין לי ספק שכולכם תרוויחו בגדול. בהצלחה ליאת

היי באבחון שביצעה קלינאית תקשורת בגן עלה כי בתי בת ה- 4.5 לא מתאימה לגילה הכרונולוגי מבחינת: הכללה הפשטה רצף חיקוי משפט מורכב הסקת מסקנות אסטרטגיית חשיבה והומלץ לגשת לאבחון מעמיק יותר אצל קלינאית תקשורת. בנוסף שמנו לב שהיא חרדה באופן קיצוני מאנשים לא מוכרים,סביבה לא מוכרת, לא נרדמת מבלי שנשב על ידה עד שתרדם ואף בורח לה פיפי כאשר מתעקשים איתה וגורמים לה לה לכעס ובכי. בדוח שכתבה הגננת (לצורך הביקור אצל הקלינאית) צויין שהיא נלחצת כאשר יש מסיבות ימי הולדת בגן, לא משתתפת במפגשים שאינם משחק, כאשר הגננת פונה אליה בשאלה היא מתביישת לענות. מבחינה חברתית אין בעיה יש לה חברות והיא אף מנהיגה את המשחקים איתן לעתים. אני חושבת שהבעיה העיקרית שלה היא החרדות והפחדים שאולי נובעים מחוסר ביטחון עצמי? אציין שיש לה אחות גדולה בת 8 והיחסים בינהן נהדרים. עד עכשיו ייחסתי את ההתנהגויות שלה לפינוק אולם עם קבלת האבחון של הקלינאית והימשכות עניין הפחדים אני די אובדת עצות מה עושים

שלום אירית, קשה להעריך מרחוק מה בדיוק מוקד הקושי של ילדתך. זה יכול להיות כל אחד מהדברים שציינת (בעייה תקשורתית, חרדות, פינוק) וכולם גם יחד. אני מציעה להגיע לאבחון במכון להתפתחות הילד, שם תהיה התייחסות רחבה לכל הקשיים, ובמידת הצורך גם מענה רחב ומותאם. אין סיבה להיכנס לתחושות ייאוש וחוסר אונים - כיום יש אנשי מקצוע מיומנים, שיודעים לקדם את הילדים המתקשים ולהחזירם לרמת התפקוד הנורמטיבית (כולל, כמובן, הדרכת הורים בהתאם). חשוב תחילה לאבחן נכון, ואז לטפל נכון. בהצלחה ליאת

הבן שלי בן 8 והוא תמיד אומר שהוא יודע איך מביאים ילדים ומתחיל להסביר לי שצריך שהאיבר מין של הילד לגעת באיבר של הילדה וני מתחמקת ולא יודעת מה לענות לו שלא יהיה יותר מדי לגיל שלו . אני צריכה דחוף תשובה שתספק אותו ושלא יגרום לו שום נזק התפתחותי ומיני.....

שלום קרול, לא בטוח שכולם יסכימו איתי, אבל ככל הנוגע ליופיו של הטבע, אני בעד האמת הפשוטה. כל ניסיון לעוות או לטייח את האמת יוצא איכשהו רע. הייתי מסתפקת בהסבר נכון, המותאם ליכולת ההבנה (הקיימת כבר, כנראה) של ילד בגילו. הייתי אומרת משהו כמו "נכון, איבר המין הגברי חייב לגעת באיבר של האישה, ואז להיכנס למקום מיוחד בתוך גופה שנקרא נרתיק, ותפקידו להעביר את הזרעון אל הרחם והביציות שבבטן האישה". תוכלי להמשיך ולפרט עוד, אם תרצי, על המפגש בין הזרע לביצית, ועל פלא הבריאה. אישית, איני רואה כל דרך בה הסבר כזה יכול לגרום נזק התפתחותי או מיני. להפך. בשמחות ליאת

שלום אני תלמיד בכיתה י' בזמן האחרון המורה שלי למתמטיקה כל הזמן מקריאה את השם משפחה שלי לא נכון ולכן כמה ילדים כל הזמן צוחקים עלי בגלל זה. אני לא יודע האם לגשת אליה בסוף השיעור ולדבר איתה, או לשלוח לה הודעה במשו"ב או להתעלם, כי אני פוחד שאם אני אגש אליה ואדבר איתה היא תיעלב ותשנא אותי כי אני יודע שמורים לא אוהבים כשמזכירים להם שהם עשו טעות... אני יודע שזו בעיה לא משמעותית אבל זה ממש פוגע בי כשצוחקים עלי במיוחד מול כל הכיתה... אז מה לפי דעתך כדאי לי לעשות? תודה

שלום לך, אני בעד שתתקן אותה, ושתעשה את זה ברוח טובה, פנים אל פנים. תוכל להקדים הקדמה קצרה (ומרככת), להגיד לה שיש לך בקשה קטנה ממנה, שאולי בשבילה זה באמת עניין פעוט, אבל לך זה עושה צרות עם החבר'ה. הדגם לה כיצד מבטאים את השם שלך, ותתחייב שבתמורה אתה עושה שיעורים במשך שבועיים לפחות. בהצלחה ו...שרק אלה יהיו הצרות שלך עם המורה למתימטיקה... ליאת

האם את מאמינה בtime out והולדינג? אני מרגישה שזו המצאה חדשנית ואופנתית ובפועל יוצרת נזק רגשי לילד. מה את חושבת?

שלום קרן, במשלי נאמר "חנוך לנער על פי דרכו", ולפיכך 'שיטות' חינוך המופעלות באופן שרירותי לעולם לא יתאימו לכולם. אני אוהבת לצטט בהקשר זה גם את חנניה רייכמן החרזן המופלא, שכתב - "היו לי, עד הנישואים, שלוש שיטות חינוך-בנים. שלושה בנים לי יש עתה - ולא נותרה לי שום שיטה." כמו שאת ודאי מבינה, אני מאמינה שלפעמים יש טעם רב להרחיק ילד לזמן מה מהסיטואציה הבעייתית, או להחזיקו בחיבוק מרסן עד יעבור זעם, ועם זאת, יש ילדים שעבורם הרחקה עלולה להיחוות כנטישה וההולדינג כהשפלה. הכל תלוי... אשמח אם תוכלי לשתף אותנו מה עוזר לך להתמודד עם התפרצויות הזעם של הילד. תמיד טוב לשמוע עוד רעיונות. בברכה ליאת

ביתנו בת שנתיים ושלושה חודשים מסרבת בתוקף לצחצח שיניים. יש לציין שבאופן כללי היא בתקופת מרד גיל שנתיים. פעם הסחת דעת הייתה עוזרת אבל היום היא מאוד עקשנית. היא גם לעיתים קרובות מסרבת לעשות פיפי (היא חצי גמולה) בסיר למרות שהיתאפקה כל הלילה וקמה עם חיתול יבש, ואז לפעמים הפיפי בורח בכל מיני מקומות. אנא עזרתך לאיך להגיב ואיך להתנהג בעיקר לנושא ציחצוח השיניים. תודה רבה.

שלום רון, לפני שחושבים על פיתרון, כדאי להבין את הסיבות להתנגדות שלה. התנגדות לצחצוח השיניים יכולה להיות קשורה למרד כללי ומאבק כוח התואם לגיל, אך גם מסיבות אחרות, כמו התנגדות למשחה ולטעם החריף, עצלנות של בוקר/ערב, בעיה תחושתית, ועוד. אם אתם חושבים שמדובר במאבק כוח, אני מציעה לסגת לזמן מה, כדי לא לפתוח חזית מיותרת. "אין הצגה אם אין קהל", ולפיכך, כשאין במי להילחם אין טעם לשלוף את הנשק. "לא צריך!". נדמה לי שמס' שבועות ללא צחצוח עדיפים על קלקול היחסים. אם הבעיה היא הטעם, אפשר לוותר על המשחה, ולהסתפק בפעולת הצחצוח. אפשר להפוך את זה לאירוע משעשע, בעיקר אם עושים זאת יחד, עם אחד ההורים. הפטנט שעבד אצלי בבית, היה התייחסות לצחצוח השיניים כאל משהו חשוב ש(רק!) אנשים 'גדולים' עושים, עד שהילדים ביקשו "ערכה" משלהם, כדי שיוכלו לצחצח גם. בהצלחה ליאת

תודה רבה

שלום, בני הבכור בן 10. ילד עם בעיות רגשיות, סף תשכול נמוך מאוד, בעיות קשב וריכוז (לוקח ריטלין). לאחרונה יש לנו בעיה מאוד קשה בבקרים לשלוח אותו לבית ספר. הילד פשוט לא רוצה. לוקח לי חצי שעה לשכנע אותו לקום וללכת לבית הספר. ניסינו טיפולים שונים - שום דבר לא עוזר. נכון לעכשיו מתחילים טיפול רגשי אצל פסיכולוג קליני גבר (היחידי שהצליח לעזור לו היה מטפל גבר) דרך מכון מעוף. בינתיים - איך אני יכולה להתמודד עם התפרצויות של הבוקר? לשכנע אותו שבית ספר זה חובה?

יש אבא בתמונה?

שלום אנבל, מאחר והתחלתם טיפול פסיכולוגי, אני מציעה לדון בשאלות אלה עם המטפל, שאמור לתת גם הדרכה הורית. ככלל, לפחות לדעתי, ההשכמה בבוקר, כמו גם ההליכה לביה"ס, אינן נתונות לדיון או וויכוח, וכל ניסיון לקבל מהילד הסכמה או לשכנע אותו (כדברייך), הוא מיותר. כאשר את מנסה לשכנע אותו להסכים לקום וללכת לבי"ס, את מעניקה לו את האשלייה שהדבר בידיו. לכן, במקום לבזבז בבוקר זמן יקר על דיבורים ושכנועים, אני ממליצה על פעולות - עזרי לו לקום, פיזית, להתלבש ולהתארגן, עם מה שפחות נזיפות ו'נאומים'. תוכלי לומר (פעם אחת בלבד) שאת מבינה שנורא לא בא לו לקום, במיוחד כשכ"כ קר בבוקר, ובכל זאת זה לא נתון למו"מ. תוכלי להשאיר לו את הבחירה אם הוא רוצה להעביר את הבוקר בנעימים או בעצבים, ופעלי בהתאם: עודדי ושבחי אותו על שיתוף הפעולה שלו (גם אם הוא מוחה או מתעצבן. מותר, אנחנו בדמוקרטיה...), ועזרי לו בנחישות תקיפה במקרה של התנגדות. אני מאמינה שעמדה נחושה ונחרצת, יחד עם הרבה אהדה והבנה, היא הפיתרון במצבים כאלה. הבשורה הטובה היא שבקיץ הכל פשוט יותר... בהצלחה ליאת

ככה שסידורי הבוקר הם עלי

הילדה שלי (השלישית במשפחה) נכנסה השנה בגיל 2.5 לגן פרטי (חצי יום). היא נהנית בו, לומדת ומבלה עם בני גילה (יש לה חיבור נהדר עם הילדים). הבעיה שהגננת יוצאת בסוף השנה לפנסיה. בחיפושינו אחר גן פרטי לשנתיים הבאות (אנחנו נכניס אותה לגן עירוני רק בעוד שנתיים וחצי), לא הצלחנו ליפול מהכסא לגבי שום גן שראינו (אני מודה שיש לנו סטנדרטים גבוהים). נוסף על כך, מסתבר שאמורה להיוולד לה אחות, ושאשתי תשאר בבית לפחות עוד שנתיים עם התינוקת. אחד הרעיונות שהוצע הוא להשאיר אותה בבית: להעשיר אותה באמצעות פגישות עם ילדים אחרים המתחנכים בהום סקולינג ולהעניק לה חוגים אחר הצהריים, עד שתגיע לגן חובה (בגיל 5.5) אין ספק שיש כאן פן כלכלי, אבל הוא לא העיקר. השאלה היא האם אנו עלולים לגרום לה נזק בעיקר בתחומים השילוב החברתי? ההתפתחות הרגשית ואולי גם עלולים לגרום לעיכוב התפתחותי? אשמח לתגובה בנושא

שלום רב, חינוך ביתי אינו שם נרדף להשארת הילד בבית, אלא לתכנית חינוכית מובנית, המותאמת לצרכים האקטואליים של הילד, מבלי להזניח שום תחום. הישארות בבית עד גיל שנתיים וחצי או שלוש אינה מצריכה בדר"כ היערכות מיוחדת, שכן רוב צרכיו של הילד מסופקים די והותר גם בסביבה הביתית הרגילה. סביב גיל שלוש, הצרכים החברתיים של הילד הופכים קריטיים מאד, וכך גם הצרכים הקוגניטיביים והמוטוריים, המקבלים מענה מדוייק ומותאם במסגרת החינוכית החוץ-ביתית. הגן מספק שפע של גרייה (תכנים, חומרי יצירה, חצר עשירה במתקנים, חברת ילדים, טיולים, חוגי העשרה, מפגש עם מבוגרים שאינם הוריהם, התנסות בפעילויות מוטוריות מגוונות, ועוד) שלא תמיד מתאפשרת במרחב הביתי. אם אתה סבור שאשתך ואתה תוכלו לספק את כל זה באופן מיטבי, הסיכויים לנזק או חריגות מצטמצמים משמעותית. בברכה ליאת

יש לי שאלה- בני כבן 7 והוא שנה ראשונה בכיתה א' . הוא תלמיד טוב מאוד ואין לו בעיות למידה . מורתו מציינת כי הינו נבון , בעל תפיסה מהירה . אך בכל זאת יש לי עימו בעייה שאני מתקשה להתמודד עימה - כל יום אחרי ביה"ס הוא עושה לי בעיות עם שיעורי הבית . אינו רוצה לעשותם וכול פעם זה מתנהל בויכוחים . הוא רוצה לעשות בסלון , וכשהוא בסלון הוא מתמרח ובורח החוצה לשחק.מערכת אינו רוצה להכין , איני יודעת כיצד להתמודד עם הסוגיה ? אני מנסה להקנות לו הרגלי למידה , אני מנסה ללוות אותו ולהיות לצידו כאשר הוא עושה שיעורים (למרות שהוא אינו זקוק לי בכלל ) , אך ללא הועיל. מה עושים? בפרט שמדובר בילד נבון .. ששיעורי הבית אצלו זו אינה בעיה והוא עושה אותם בזריזות ללא כל קושי . מאיפה זה נובע ? אני יודעת שתלמידים שיש להם קשיים לימודיים אינם אוהבים לעשות שיעורים , כיוון שזה מפגיש אותם עם הקשיים , אבל כאן המקרה הוא אחר. אנא עזרי לי !

שלום עינת, כיתה א', ובמידה רבה גם כיתה ב', עניינה רכישת הקריאה, הכתיבה וראשית החשבון, ולכן מדובר בלמידה 'טכנית' בעיקר, המתמקדת בשכלול המיומנויות. שיעורי הבית נועדו לסייע לילדים להתאמן על חומר הלימוד ולבסס הרגלי למידה נאותים. ילד ששולט בקריאה וכתיבה, עלול להשתעמם מאד משיעורי הבית, אשר כאמור מתאפיינים בחזרתיות 'טכנית'. בנוסף, טווח הקשב של ילדים צעירים הוא קצר למדי, ומה שנראה להורים כמשהו קצר שנגמר צ'יק-צ'ק, עלול להירשם בחוויה של הילד כמעמסה מעצבנת. נדמה לי שמה שקורה לכם כרגע, זה שבמקום להקנות לילד שלך הרגלים של לומד עצמאי, את מלמדת אותו לשנוא את הכנת השיעורים, והופכת אותם למוקד של מאבק וריב. את בודקת אותו, מכריחה אותו להתיישב על השיעורים דווקא כשאין לו חשק, יושבת על ידו גם כשאין בכך צורך אמיתי, ומשדרת לו שהוא לא יכול לבד. אני מציעה להניח לילד שלך לנוח אחרי ביה"ס, להירגע מול טלוויזיה או מחשב, או סתם לשכב ולחלום קצת. זה צורך אמיתי אחרי שעות ממושכות בביה"ס בהן הוא נדרש לשבת ולמלא הוראות. בשעות אחה"צ עודדי אותו להכין את השיעורים בעצמו, בלי לבדוק (למחוק, לתקן או להעיר). תוכלי לשלוח לו מדי פעם הערות מחזקות ומעודדות כמו "איזה יופי לראות אותך עובד יפה בעצמך!" או "כל הכבוד על זה שאתה תלמיד חרוץ שאפשר לסמוך עליו!". זכרי ששום דבר נורא לא באמת יקרה גם אם הוא יפספס משהו. המורות מביאות בחשבון אפשרות כזו, ובדר"כ הן סלחניות בכיתה א'. הזכירי לעצמך שמדובר בילד קטן, שהצורך לשחק או ליהנות עדיין חזק יותר מדברים רבים אחרים. זה טבעי ונורמלי. אין לי ספק שזה עלול להיות לא קל עבורך לזוז קצת, אבל לטעמי שניכם תרוויחו מכך הרבה, גם אם השיעורים לא יהיו מושלמים ופה ושם הוא ישכח מחברת. מה את אומרת? ליאת

אני רואה שיש פה שאלות של הורים, ובעיקר על ילדים קטנים אבל אני כבר לא יודעת לאיפה לפנות. אני בת 14 ונמאס לי כבר מהכול, אני לא סובלת את החיים שלי, מחכה כל יום לרגע שאני אגיע הביתה ואוכל פשוט לשכב במיטה ולשכוח מהכול. בבצפר כמעט ואין לי חברים, החברה הכי טובה שלי עזבה אותי וזה משגע אותי שעכשיו היא ממש מקובלת. אני מחפשת מה לעשות בהפסקה ובדר"כ אני פשוט יושבת במקום שלי ושומעת מוזיקה ומרחמת על עצמי וכולם חושבים שאני חננה ולא מזמינים אותי לשום מקום,ולמה שיזמינו? אני לא מעניינית או מצחיקה והם אף פעם לא דיברו איתי, רק ריכלו מאחורי הגב. אני יודעת שזה נורא מעצבן אותי שמישהו לא קשור מצטרף לשיחות המעטות שיש לי אז אני לא רוצה לעשות את זה לאחרים. בקיצר בצפר זה סיוט! בבית יש לי ציפיות לא מציאותיות מההורים ואני סובלת מזה. גם אם קיבלתי ציון מעולה בהקבצה א' פלוס הם אומרים לי זה טוב אבל את יכולה לקבל 100 (אני ממש לא יכולה!) ומכריחים אותי ללמוד כל היום. אמא שלי היא בנאדם ילדותי ומריר ואני פשוט לא יכולה להבין אותה. היא לא יכולה לעשות כלום בלי לקבל אישור ממישהו! היא באה לדבר בטלפון ושואלת את אבא שלי:"נראה לך שכדאי לי להגיד ככה וככה?" ואני כבר לא יכולה לשמוע את כל החפירות שלה. הגעתי למצב שאני מתחמקת מהם ואוכלת בארוחה משפחתית מהר מהר שאני לא אצטרך לשמוע את כולם אומרים דברים מטומטמים וחסרי פואנטה. אמא שלי כל הזמן אומרת שאני שמנה ומסתכלת עלי במבט כזה של בוז כל פעם שאני אוכלת. היא מעמיסה לי צלחות ענקיות בכל ארוחה וקונה מלא דברים משמינים (כי "אני לא הבנאדם היחיד בבית") ואז מתפלאת למה אני עולה במשקל ומתחילה לצעוק עלי ולספר לכל החברות שלה.והגעתי ממקום שאני מתייעצת איתה על הכול (זה כי הייתי רזה ויפה) לזה שאני לא אומרת לה אפילו שהיה לי ריב עצום עם חברה ולא רוצה להגיד לה מה עובר עלי כי אני יודעת שהיא תכעס ותצעק ותבקר וזה לא נמנע לא משנה כמה פעמים דיברתי איתה(וגם אחותי דיברה איתה המון והיא אמרה שהיא תשתנה. כן,בטח). אני במשקל תקין אבל אני מרגישה כאילו אני שוקלת 100 קילו בגללה. וגם בגללה התחלתי להשוות את עצמי לבנות ואני ממש שמנה ביחס אליהן,אני כל הזמן חושבת על זה. אני מנסה לדלג על ארוחות בלי שהיא תדע אבל היא לא נותנת לי.היא קוראת לי שקרנית, היא פעם שאלה אותי (בציניות) רוצה פסיכולוג? ואמרתי לה כן אבל היא לא הסכימה. כבר לא יכולה לשמוע את הקול שלה וברצינות בא לי להרוג אותה. אין לי חיים בבית, אין לי חיים בבצפר,אני לא יכולה יותר,מה לעשות?

שלום בר, המצב שלך נשמע באמת לא פשוט. קשה מאד להרגיש טוב בסביבה כ"כ שיפוטית ולא מכילה, גם אם יש בבסיס כוונות טובות. אחת הסכנות של הימצאות בסביבה כזו, היא "הידבקות" (כמו הידבקות במחלה), ממש כמו שקורה לך: גם את, כמו אמא, שופטת את עצמך בחומרה, מדברת על עצמך בשפה שיפוטית וביקורתית ("אני לא מעניינית או מצחיקה"), ומתקשה להאמין שאפשר לחבב אותך או למצוא בך עניין. מסתבר שכאשר אנחנו לא חברים של עצמנו, קשה לנו למצוא חברים מבחוץ. לכן, לתפיסתי, הדבר החשוב ביותר כרגע, זה להפסיק לרחם על עצמך, וללמוד להכיר ביכולות ובכוחות שלך, למרות הכל. הזכירי לעצמך שאין בעצם כל סיבה לשנוא אותך או להתרחק ממך, וכך אולי תוכלי לחזור ולהתקרב לבני כיתתך. אשר למצב בבית, אני מסכימה מאד שטיפול פסיכולוגי יכול לסייע מאד, בעיקר בגלל שטיפול במתבגרת בגילך כולל גם הדרכת הורים. תוכלי לשוב ולבקש מאמא פגישה אצל פסיכולוג, ואם את חוששת שתהיה התנגדות מצידה, נסי אצל גם אצל אבא. אפשרות נוספת זה לפנות ליועצת ביה"ס, לשתף אותה בקשיים, ולבקש ממנה לעזור לך לשכנע את אמא להסכים לטיפול. שולחת לך כוח ותקווה לשינוי ליאת

שלום אנ אמא לילד בן שנה ושמונה חודשים. מאז שנולד התינוק שלי עצבני מאד ובוכה כול הזמן ( יכול להיות שזה בגללי כי בתקופת ההיריון הייתי מאד עצבנית) אני חסרת אונים ולא יכולה להסתדר איתו הוא כול הזמן בוכה ברחצה ובהחלפת בגדים הוא ממש משתולל . הוא לא אוהב שנוגעים בו וגם לא אוהב לשחק הרבה עם ילדים אחרים אם אני אומרת לו משהו הוא מתחיל לצעוק ולהשתולל הוא גם דבוק אליי לא רוצה שאני ישאיר אותו לשניהה לבד למרות שבבוקר הוא הולך לגן ואז אחרי שאני הולכת הוא בוכה 5 דקות ואז נהיה רגוע כך אומרת הגננת הבעיה היא שהוא כול הזמן עצבני ומתלונן גם נמאס לא מהדברים במהירות ואז מתחיל לבכות ועוד... אנא ממך תעזרי לי אני לא יכולה לךכתוב הכול כי יש הרבה דברים

שלום אמירה, הקושי העצום ניכר מדברייך, גם אם אינך מספרת הכל. את יודעת, מחקרים מצאו קשר בין הלך הרוח של האם לבין זה של תינוקה, בעיקר בתקופת הינקות. אני לא חושבת שנולד לך תינוק עצבני בגלל שהיית עצבנית בהריון, אבל אין ספק שההתקשרות הראשונית בין האם לתינוק לאחר הלידה מושפעת הן ממאפייני המזג הבסיסיים של התינוק והן ממצבה הנפשי/רגשי של האם. זה קצת כמו טנגו בשניים - השפעת גומלין הדדית, המתקיימת כל הזמן. תינוק רגזן ועצבני עלול לעורר אצל האם הטרייה תחושת חוסר אונים וחוסר מסוגלות, ובכך לגרום לה בעקיפין להיות פחות יעילה ופחות בוטחת. כשהאם פחות רגועה, התינוק יותר עצבני ותובעני, וחוזר חלילה. למרות האמור כאן, כדאי להזכיר שאימהות רבות מתקשות להסתגל באופן מיידי לתפקידן החדש, אך הן מתאוששות בהמשך, לומדות להכיר את הצרכים של התינוק שלהן, ומצליחות לתפקד מצויין כאימהות טובות ומסורות. אין לי ספק שגם במקרה שלכם זה יכול להצליח, אם תקבלי את העזרה המתאימה. כרגע, הילד הפעוט שלך נצמד אלייך, מתקשה לתפקד בלעדייך ולפעמים גם בנוכחותך. אני חושבת שהדרכה הורית (או אולי פסיכותרפיה שתתמקד בך ובצרכים שלך) יכולה להיות בעלת השפעה עצומה על הקשר ביניכם, ולשחרר את שניכם מהתלות הסימביוטית זה בזו. מעודדת אותך ושולחת לך כוחות לקראת השינוי. ליאת

ליאת שלום , אנחנו מחפשים המלצה על פסיכולוג באזור גבעתיים רמת גן קרית אונו ליעוץ וטיפול לילדה בת 3. אשמח אם תוכלי להמליץ. תודה רבה

שלום רינת, תתקשרי אלי לטל' 0523106667 ואולי אוכל לעזור בהמלצה. ביי ליאת

בתי בת ה10 ילדה מקסימה אבל ביישנית ולכןלדבריה אין לה חברות והיא מרגישה בודדה. קשה לה להתחבר לבנות בהם היא מעוניינת האם את מכירה פסיכולוגית טובה שתוכל לעזור לה ןלי באזור בקעת אונו. תודה

שלום רב, לצערי, איני מכירה מטפלים לילדים באזורכם. תוכלי להוסיף לכאן פניית המשך עם כתובת המייל שלך, ולקוות שלמישהו מקוראי הפורום תהיה המלצה עבורך, אותה יוכל לשלוח לך לתיבת הדואר הפרטית. בהצלחה ליאת

הי בני בן השנתיים בעייתי מאוד באוכל בבית, במשך היום כשהוא בגן הוא אוכל מעולה ואפילו מבקש עוד מנה בבית הוא אינו מוכן לאכול כלום חוץ מציפס ונגטס מוכנים וגם את זה לאחרונה הוא אוכל ממש מעט, בכל סופ"ש אני ממש מחכה שיגמר בכדיי שילך לגן ויאכל. אני ממש מודאגת הוא לא אוכל אצלי ירקות בכלל ולא שום דבר מזין הרופא אמר לי להגיש לו לצלחת אוכל ואם הוא יתעקש לא לאכול אז לא לתת לו שום דבר אחר ולהסביר לו שזה האוכל, הבעיה שהוא מאוד עקשן והוא מסוגל פשוט לא לאכול כלום כל היום וזה לא מזיז לו בכלל ואז בלילה הוא מתעורר ומבקש את הבקבוק שלו אז קורה שבגלל שאני לא רוצה להרעיב אותו הוא אוכל 2-3 פעמים בלילה בקבוק תמי"ל וזה פשוט לא נורמלי. הוא שוקל 10 ק"ג (בן שנתיים) אבל הרופא אמר שכל עוד הוא מתפתח כל הזמן באותו קצב אז אין לי מה לדאוג ואכן הוא נולד במשקל נמוך 2290 ק"ג ועלה במשקל לאט מאוד, הוא מאוד פעיל ואנרגטי שמח וחזק מאוד אבל אני מאוד דואגת. אני כמעט בטוחה שהוא פשוט משחק איתי ולא אוכל כי הוא מרגיש שזה מאוד חשוב לי ואני נלחצת מזה. אני פשוט לא יודעת מה לעשות בכדיי לגרום לו לאכול..

שלום ליאת, כמו שאת מבינה, נכנסתם לסוג של מאבק סביב האוכל, ועד שלא תהיי מסוגלת להרפות, יש חשש שזה יימשך. הרעב הטבעי שמתעורר אצל הילד בכל פעם שהוא לא אכל, הוא בן ברית חשוב שלך, שכדאי לנצל. תוכלי, כדי לנסות לרדת מהעץ, להציע לבנך לבחור בין שני סוגים של אוכל (לפעמים העובדה שיש לו בחירה עוזרת, בעיקר בגיל שנתיים בו המאבק לעצמאות 'בשמים'). העובדה שכל השבוע הוא אוכל טוב בגן מרגיעה, ולכן לא בטוח שההתעקשות שווה את המחיר הגבוה של קלקול היחסים. אני חושבת, כמו הרופא שלך, שאפשר לסגת מהמאבק, ולו כדי לא להשתתף במשחק שלו. שולחת לך אומץ וכוח ליישם את מה שאת יודעת. שבת שלום ליאת

אני כבר די הרבה זמן מסבירה לו שזה האוכל ואם הוא לא אוכל את זה אז הוא לא יקבל דבר אחר לאכול אבל שוב אני אומרת שזה פשוט לא מזיז לו! אין לו בעיה לא לאכול, הוא נעמד באותו מקום ומבקש ביסקויט או ביגלה למשל ופשוט חוזר על זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ונדמה שהוא לא מקשיב בכלל כשאני מסבירה לו שזה לא אוכל ומגישה לו דבר אחר, הוא לא מפסיק עד שהוא יקבל את זה. אין לי בעיה להרפות אבל אני דואגת כי הוא מסוגא לאכול כל היום ולחיות על 2 בקבוקי תמי"ל שהוא מקבל בבוקר ובערב (2 בהנחה שאני לא אביא לו גם בלילה)אז מה את מתכוונת לסגת מהמאבק? לשים לו צלחת ולא להגיד כלום כשהוא לא אוכל? מה בדיוק לעשות??

שלום רב! הבן שלי בן 2.5 מפחד מאוד להשאר לבד בחדר בכל מצב - לא תלוי בשעת היום, לא משנה כמה אנשים ישנם עוד בבית, לא משנה אם אני מדברת איתו מהחדר השני ומנסה להרגיעו - הוא מתחיל לבכות ובדרך כלל בא אחריי לכל מקום כולל שירותים. הדבר היחיד שמונע את המצב - אם תשומת הלב שלו מוסטת למשהו אחר מעניין כגון סרטים מצויירים. על בסיס זה נוצרות בעיות נוספות: (או בעקבות הבעיות האלה נוצר המצב - אני לא יודעת). הוא עדיין יושן אצלינו בחדר - כבר מגיל שנה אנחנו חושבים להעביר אותו לישון בחדר שלו, אך הרגלי ההרדמות שלו (שאני יודעת כי אינם נכונים לפי הספר - נגיד, מישהו מאיתנו תמיד נשאר בחדר עד שהוא נרדם). היו לנו הרבה נסיונות לשנות את הרגלי ההרדמות שלו - פחות או יותר מוצלחים, אך בסופו של דבר חזרנו להתחלה מכל מיני סיבות ומצבים, - כשהוא היה חולה, למשל... הבעיה, שכרגע אני לא יודעת איך אני ארגיל אותו להרדם לבד אם הוא כל כך מפחד להשאר לבד בחדר גם במשך היום. השאלה האם זה בכלל תקין בגיל הזה? מה שכן, הוא ילד מאוד ביישן, שבעבר בכלל היה מוותר על כל דבר לילדים אחרים, אך למד עם הזמן מאת לעמוד על שלו. (בבית, כמובן, הוא מוציא את התיסכולים עלינו כולל להרביץ לי ולבעלי - התופעה שאנחנו עובדים עליה וזה באמת השתפר מאוד בזמן האחרון) תודה מראש על העזרה

שלום לנה, בגיל שנתיים וחצי, הקושי להירדם לבד עדיין נחשב נורמטיבי, והעובדה שדורי דורות של הורים כמעט בכל התרבויות מנענעים עריסה, שרים שירי ערש ומספרים סיפורים לפני השינה מדגישה את האוניברסאליות בנושא. המשיכו לעשות כל מאמץ להרדים אותו במיטתו, רצוי בחדר שלו, בנוכחותכם נוסכת הביטחון. השקעה אינטנסיבית עכשיו יכולה לחסוך לכם קשיים גדולים יותר בעתיד, ולכן המאמץ שווה. גם החרדה שלו בשעות היום תחלוף אם תפסיקי להילחם בה. נסי להתעלם מהעובדה שהוא הולך אחרייך, ולהימנע מלהגיב לכך בהסברים, נזיפות או תנחומים. זכרי שהתייחסות מיוחדת לחרדה עלולה לחזק אותה, ולהפחית את המוטיבציה של הילד לוותר עליה. כרגע בנך עדיין קטן מאד, וזמינותך הפיזית חשובה עבורו מאד. סבלנות... ליאת

היי! תודה על התשובה! יש לי עוד שאלה, אם אפשר! כמו שאמרתי, הקטן מתפרץ בבית על כל "לא" שמקבל - זה מתבטא בלהרביץ לי ולבעלי, להשתכב על הרצפה וגם לזרוק כל מה שיכול לתפוס לכל הכיוונים. מה שאסור להרביץ - אנחנו אומרים לא כל הזמן לפי איך שהומלץ - וזה עובד לאט-לאט. מה עושים עם זה שהוא זורק דברים? יותר נכון לשאול, איך לתת לו להוציא את הזעם הרגעי שפורץ מתוכו ובדרך כלל מייד חולף? אילו חלופות לתת לו במקום לזרוק דברים?

כתבתי הודעה וכתבתי לה המשך (כמה הודעות למטה), אז אולי לא שמת לב. הנה ההודעה שלי שוב: שלום בני בן 4 בגן טרום חובה. כחודש-חודשיים אחרי תחילת שנת הלימודים הגננת דיווחה לי שהוא מתחבר לילדים בעלי התנהגות "שלילית", גם התחיל לדבר לא יפה לגננות, לירוק ולהציק לילדים, כחיקוי לילדים אחרים. גם בבית הוא מדבר מילים לא יפות, מתנהג בצורה שלילית וכמעירים לו הוא מקלל ("מטומטמת", "דפוקה", "מעצבנת" וכיוצא בזה). דווקא בחודש האחרון היתה הטבה, אבל בימים האחרונים הוא חזר לסורו ולפני מס' דקות הגננת התקשרה והודיעה לי שהיא רוצה שנפגש לשיחה. סיפרה שהוא מדבר לא יפה, מקלל את כולם, הוריד את המכנסיים ועשה פיפי בחצר איפה שכולם משחקים וכשמעירים לו אז שוב "מטומטמת" וכו'. אציין שהילד עבר אבחון שגילה שהכל בסדר פרט לבעיה קלה מאוד בדיבור, היה מטופל בריפוי בדיבור וזה שיפר לו את הביטחון העצמי. עשכיו הוא מדבר רגיל. הוא די חסר ביטחון ולכן אולי נגרר אחרי "גורמים שליליים". בבית עשיתי איתו "הסכם": כל אחר-צהרים וערב (בלי קשר להתנהגות בגן) שהוא יתנהג יפה, אני מציירת לו "סמיילי" על לוח. אם שבוע שלם יהיו "סמיילים" - הוא יקבל מתנה. זה עבד מצוין שבוע. השאלה מה לגבי הגן? אני לא יודעת עד כמה זה חמור. אני די אובדת עצות. הפסקתי את העבודה שלי אחרי השיחה עם הגננת, כי אני לא מסוגלת להמשיך. מאוד מודאגת. בינתיים דיברתי בערב עם הילדון והוא אמר לי שהוא לא עשה פיפי בחצר, אלא בגן שעשועים היה צריך פיפי והלך לצד, "איפה שמותר", הגננת לא היתה שם אלא אחת המטפלות,היא כעסה עליו אז הוא נפגע וקרא לה "מטומטמת". זה ילד שלא משקר, גם אם הוא מתנהג לא יפה הוא מודיע לי, אז אני סומכת עליו במאה אחוז. בכל מקרה אמרתי לו שכשהוא נמצא בגן הוא צריך להישמע למטפלות ולא לענות בחוצפה. השאלה היא למה הגננות לא מסוגלות לטפל בזה בעצמן? הרי אם אטיף לו אחרי שעות הגן זה לא יהיה אפקטיבי. היום אני נפגשת איתה ואני אגיד לה. בכלל, הרבה הורים מתלוננים שהגננת הזו עושה "דרמה" מכל פיפס ומצד שני כשיש בעיה אמיתית, לא מדווחת. תודה ויום טוב.

אמא יקרה, אני מתנצלת שדילגתי עלייך. זה כנראה שילוב של עייפות והעובדה שלא היית "אדומה"...סליחה. ולשאלתך - אני מסכימה איתך מאד, וחושבת שאין טעם להעניש ילד פעמיים, בגן ובבית. מסיבה זו חשוב לתת גיבוי מלא לגננות, ולאפשר להן לאכוף את כללי ההתנהגות בגן כפי הבנתן. אם אינך סומכת על צוות הגן, זה כבר סיפור אחר, אבל לא ניכנס לזה עכשיו. כרגע, כל עוד הוא בגן, עליו לציית לכללים של הגן (גם אם יוצאים מגבולותיו אל גן השעשועים). למרות האמור כאן, יש חשיבות עצומה למה שקורה לכם איתו בבית, ועמדה סלחנית כלפי הפרה בוטה של הגבולות או כלפי התנהגות מחוצפת ולא מכבדת, עלולה להחריף מאד את המצב, ולהביא לבעיות חמורות הרבה יותר בעתיד. נדמה לי שאם הפסקת לעבוד עקב תחושות חוסר אונים וייאוש, את זקוקה לעידוד ועזרה של איש מקצוע. אני לא מתכוונת לטיפול פסיכולוגי אלא להנחייה הורית קצרה, שתסייע לך לפעול באופן נחרץ ויעיל בבית. אם הילד שלך מרשה לעצמו לקרוא לך מטומטמת ודפוקה, זה אומר שבחוויה שלו אין מעליו דמות סמכותית ששומרת ומגנה עליו. הוא עלול לתפוס אותך כחלשה ולא סמכותית, ואת עצמו כנטוש וחסר הגנה מצד אחד, או שיכור זכויות (זמנית) מצד שני. שיטת הפרסים יכולה לעבוד מצויין, אם עושים זאת באופן מושכל, עקבי ומסודר, תוך הגדרה ברורה מתי כן ומתי לא מקבלים את התגמול. חשוב, במקביל, לחשוב באופן יצירתי על סנקציות שליליות (תוצאה טבעית של מעשיו והתנהגותו) שיגרמו לו להבין שהוא רק מפסיד מהתנהגותו המחוצפת. אני ממליצה לך מאד להיעזר בכל זאת בהדרכה הורית, ולהרוויח מחדש את היחסים שלך עם בנך. אני מניחה שפניה להדרכה ועזרה תניח גם את דעתה של הגננת, שבודאי תסכים לשתף פעולה ולסייע מצידה. מה את אומרת? ליאת

הי ליאת, תודה על התשובה. אני מסכימה איתך מאוד שהדרכה הורית תעזור. אציין שבבית הוא הפסיק כמעט לגמרי לקלל ולהשתמש במילים לא יפות, כי כשהוא עשה כן, הצבתי לו גבולות בכך שאמרתי לו שכל עוד הוא מתחצף, אני לא מוכנה להימצא בחברתו/לשחק איתו/לספר לו וכו'. הבעיה היא רק בגן. דיברתי עם הגננת והתברר שכל הסיפור הזה הוא רק יומיים. גם הגננת היתה חולה ולא היתה כמה ימים, וגם אנחנו עוברים דירה, כך שיכול להיות שזה משפיע עליו. מכל מקום, סיכמנו שאם זה ממשיך בשבוע הבא, אני מבקשת שתבוא היועצת החינוכית ותצפה עליו ותשוחח איתי מה עושים לגבי ההתנהגות בגן. לא ניכנס לזה, אבל התגובות של הגננת מאוד מוזרות. תודה ושבת שלום

שלום קוראים לי א. אני מנתניה מחפשת פסיכולוג , מרגישה כל הזמן מבולבלת , מרדנית ושאף אחד לא מבין אותי , צריכה מישהו לדבר איתו ושיבין אותי באזור נתניה והסביבה תודה מראש

שלום א.פ את מוזמנת להתקשר אלי 052-3106667 או לכתוב לי למייל [email protected] ואוכל לתת לך המלצות על מטפלים באזור. ליאת

מידי פעם יש לנו ויכוחים שונים עם הילדה המתבגרת שלנו. במסגרת הויכוח הטונים עולים והיא לפעמים גם מתחצפת. האם אנחנו כהורים יכולים להגיד לה שאם היא ממשיכה להתחצף אז אין לה מקום אצלנו בבית ושתצא מהבית? אם התשובה כן, אז כיצד אנחנו כהורים מתמודדים עם עזיבתה את הבית ? מחכים שהיא תחזור לבד ? מחפשים לאן היא הלכה ? בקיצור, מה עושים אם היא באמת יוצאת מהבית במקרה כזה. אם התשובה לא, איזה פתרון יצירתי יכול לעזור לנו למנוע מהסיטואציה לחזור על עצמה ?

שלום יוסי, כמו שאתה כבר מבין לבד, לא כדאי לאיים בסנקציות שלא נוכל לעמוד בהן. יש כאן פוטנציאל לנזק כפול: א. אנחנו גוזרים על עצמנו כמה שעות (ואולי יותר) של דאגה. ב. אנחנו מלמדים את הילדה שלמילה שלנו אין ערך (הרי אנחנו לא באמת מתכוונים לסלק אותה מהבית, ולכן העונש אינו מרתיע ואינו משיג את מטרתו). אכן נדרשת כאן יצירתיות. אני יכולה לחשוב על שתי אסטרטגיות כלליות. האחת, הגדרה מחודשת של המושג "חוצפה". אתה יודע, ילדים מתבגרים הם "יצורי-פרא", המו?נעים לעיתים קרובות ע"י סערה הורמונלית ומאבק נורמלי ובריא(!) על זהות ונפרדו?ת. בגיל זה הסערות אכן דרמתיות, ואפשר להיות מעט יותר סלחניים לביטויים הנפלטים להם ב"עידנא דריתחא". אפשר להחליק לה קצת, כאילו לא שמעתם, ובכך לחסוך את המהומה מלכתחילה. אם בכל זאת נחצו הגבולות, ונאמרו מילים שאינכם יכולים להבליג עליהן, אני מציעה לעבור לאסטרטגיה השנייה, והיא נקיטת פעולה נחושה, אך כזו המכינה את הנערה לעולם המבוגרים. אני מתכוונת לניתוק מגע, ממש כפי שהייתם עושים לו אחת השכנות שלכם דיברה אליכם באופן בוטה ומעליב: התרחקות, הימנעות ממגע ושיח עד יעבור זעם. כהורים, לא נוכל לסלק את הילדים שלנו מהבית, וגם לא להסתלק מחובותינו ההוריות. אך נוכל לתת לנערה שהתחצפה את התחושה שהיא "הפסידה" אותנו למספר שעות (ואפילו יותר), הפסידה את הצ'ופרים מאיתנו, ואת הנחמדות שלנו, עד יעבור זעם. אני מציעה להינתק *רק* עד שהכעס שלנו נרגע באופן טבעי, ולא להיכנס לתקופות ממושכות של ברוגז שרירותי. אחרי הכל, מדובר בנערה מתבגרת, שזקוקה עדיין לנוכחות הורית תומכת, גם אם היא קצת 'בועטת' לפעמים. מה אתה אומר? ליאת

שלום רב, בני יהיה בן 5 בספטמבר ויעלה לגן חובה. כיום הוא בגן טרום טרום חובה אשר נמצא מתחת לביתינו. כל ילדי הגן הבוגרים עוברים לחטיבה צעירה בבית ספר בשכונה ממול ושם מתרחש ג'ונגל שלם...ילדי הגן בהפסקה עם ילדי כיתה א', הגדולים מול הקטנים, הצקות ומלחמת מעמדות. עד כאן הרקע...שאלתי והתלבטותי הרבה היא היכן לרשום אותו...האם לרשום אותו עם כל ילדי גילו לחטיבה הצעירה או להשאירו באותו הגן כגדול (עם הקטנים שעולים לטרום טרום)יש לציין שהוא קורה לילדים בגן התינוקים וכי הוא מאד רוצה ללכת לחטיבה הצעירה. אני חוששת לשלוח אותו לשם כי הוא ילד מאד רגיש מאד לא עם מרפקים והילדים שנרשמו לשם הם ילדים מאד חזקים ומאד לוחמניים. מה עושים? אני ממש ממש מתלבטת...אשמח לקבל את תגובתך...תודה מראש...

שלום שיר, באופן כללי, אני נוטה להאמין שילד צריך להישאר בחברת בני גילו, ולהתמודד עם תביעות המציאות גם אם הן מורכבות. אני מודעת לרתיעה של הורים מסוימים ממסגרות רב-גיליות, אך מאמינה שלא מדובר בג'ונגל, אלא במסגרת מאתגרת ומעשירה, את הגדולים והקטנים כאחד. בעיני, ניסיונות להשאיר ילדים ב'חממה' אינה מקדמת אותם, ועלולה לסכן אותם בתחושת חריגות, בדידות חברתית וספקות עצמיים. אם הילד שלך בסה"כ מתפקד היטב, ולא סובל מקשיי הסתגלות, אין סיבה לדאגה מיוחדת. זו דעתי, אך היא אינה תורה מסיני... בהצלחה ליאת

בני בן שנתיים וחצי מרביץ כל הזמן לילדים בגן. כל יום שאני באה אומרים לי שהוא הרביץ. שבאים אליו ילדים הביתה הוא זורק עליהם משחקים ומרביץ להם. כיצד עליי להגיב האם אני צריכה להגיב על האירועים בגן. אני מרגישה מיואשת מפחדת שלא יהיו לו חברים בגלל זה תודה

שלום רחל, ילדים בני שנתיים-שנתים וחצי עלולים להיות תוקפניים מאד, מאחר והם מתקשים לאפק דחף ולהתמודד עם תסכולים. כשמדובר בגן, ממילא אין לך שליטה על התנהגותו, ולכן אין ברירה אלא לאפשר לגננת לפעול כראות עיניה וניסיונה, ולחזק אותה בדרכה. בבית, יש לפעול בנחישות בכל פעם שהוא מנסה להכות, לעצור אותו פיזית ולהרחיקו מהסיטואציה עד שיירגע. בעיני, בגיל זה עוד אין טעם להזמין חברים הביתה, מה גם שממילא זה נגמר רע. ילדים מתחילים לשחק זה עם זה (ולא זה לצד זה) רק לקראת גיל שלוש. אם את מתעקשת על חיי חברה אחה"צ, הישארי לידו להשגחה, ואל תאפשרי לו לפגוע בחברים. מעורבות נכונה שלך, יחד עם הצבת גבולות נאותה בבית, תאפשר לו להתגבר על התקופה הזו מבלי לרכוש מוניטין של 'בריון'. אם את מתקשה לעשות זאת בעצמך, תוכלי לפנות להדרכת הורים קצרה, ולקבל כלים מעשיים. אני מזמינה אותך לדפדף לאחור בפורום שלנו, ולקרוא עוד בנושא. בהצלחה ליאת

בני בן 10. הוא תלמיד טוב מאד, חברותי ואחראי. אך כשמגיע למצבים של כעס או תסכול, גם כתוצאה מדברים חסרי חשיבות, הוא "ננעל" בכעס ויכול להגיב באימפולסיביות ולהתפרע ללא מעצורים. במצבים אלה הוא יכול להתחצף למורים, לסרב למלא הוראות, לברוח, וכו'. כשנרגע ומדברים איתו הוא טוען שלא מצליח להשתלט על הכעס, וכו'. הוא מאד משתדל, ניסינו לעבוד עם חיזוקים וכו' אך עם הצלחה מוגבלת (הוא מצליח מספר ימים ושוב מועד...). מטופל אצל פסיכולוג קליני שהפנה אותנו לפסיכיאטר כדי לבדוק טיפול תרופתי. (אין משהו פטולוגי). הפסיכיאטר ממליץ על מתן ETUMIN 10 מ"ג ליום כדי "לעזור" לו. מצד שני שמענו על תופעות לוואי לא פשוטות לתרופה הזו. האם יש כיוונים אחרים לא תרופתיים שכדאי לברר? האם שווה לקחת את הסיכון של מתן תרופה לילד כה צעיר?

שלום פופי, לכל תרופה יש תופעות לוואי אפשריות, ולפיכך כמעט כל טיפול תרופתי (גם ברפואת הגוף) אינו אלא סיכון מחושב של עלות מול תועלת. מניסיוני, תרופות אנטי-פסיכוטיות במינונים נמוכים (למרות הרתיעה הראשונית שהן מעוררות אצל ההורים) מביאות להקלה דרמתית אצל ילדים עם בעיות התנהגות. לגבי השלכותיה של התרופה הזו - יתרונותיה מול סכנותיה, אני מציעה לדון עם הרופא הפסיכיאטר שרשם אותה. כיוונים לא תרופתיים קיימים תמיד (פסיכותרפיה לסוגיה) אך השילוב של השניים יכול להיות טוב מכל אחד מהם לחוד. כדאי לזכור שגם למצב מתמשך של בעיות בתפקוד הלימודי והחברתי יש מחיר כבד, וזה שיקול משמעותי במאזן העלות-תועלת. בהצלחה ליאת

שלום בני בן 4 בגן טרום חובה. כחודש-חודשיים אחרי תחילת שנת הלימודים הגננת דיווחה לי שהוא מתחבר לילדים בעלי התנהגות "שלילית", גם התחיל לדבר לא יפה לגננות, לירוק ולהציק לילדים, כחיקוי לילדים אחרים. גם בבית הוא מדבר מילים לא יפות, מתנהג בצורה שלילית וכמעירים לו הוא מקלל ("מטומטמת", "דפוקה", "מעצבנת" וכיוצא בזה). דווקא בחודש האחרון היתה הטבה, אבל בימים האחרונים הוא חזר לסורו ולפני מס' דקות הגננת התקשרה והודיעה לי שהיא רוצה שנפגש לשיחה. סיפרה שהוא מדבר לא יפה, מקלל את כולם, הוריד את המכנסיים ועשה פיפי בחצר איפה שכולם משחקים וכשמעירים לו אז שוב "מטומטמת" וכו'. אציין שהילד עבר אבחון שגילה שהכל בסדר פרט לבעיה קלה מאוד בדיבור, היה מטופל בריפוי בדיבור וזה שיפר לו את הביטחון העצמי. עשכיו הוא מדבר רגיל. הוא די חסר ביטחון ולכן אולי נגרר אחרי "גורמים שליליים". בבית עשיתי איתו "הסכם": כל אחר-צהרים וערב (בלי קשר להתנהגות בגן) שהוא יתנהג יפה, אני מציירת לו "סמיילי" על לוח. אם שבוע שלם יהיו "סמיילים" - הוא יקבל מתנה. זה עבד מצוין שבוע. השאלה מה לגבי הגן? האם יש מקום להדרכה הורית? אולי טיפול? (איזה שאלה? בטח שכן....). אני לא יודעת עד כמה זה חמור. אני די אובדת עצות. הפסקתי את העבודה שלי אחרי השיחה עם הגננת, כי אני לא מסוגלת להמשיך. מאוד מודאגת. תודה ויום טוב

ליאת, סליחה על האורך, פשוט כואב לי הנושא הזה. דיברתי הערב עם הילדון (בארוחת ערב אנחנו מדברים על ענינים יום-יומיים, איך היה היום שלנו, איך היה בגן וכו'). הוא סיפר לי ש"היום התנהגתי יפה בגן". אמרתי לו שהוא יכול לספר לי כל מה שהוא רוצה שקרה בגן ואני לא אכעס עליו, אלא אקשיב ואנסה לעזור לו, ואז הוא סיפר לי שהוא לא עשה פיפי בחצר ליד כולם, אלא כשהם שיחקו בגן השעשועים הוא היה צריך פיפי, הלך לעץ בצד ("איפה שאני ואת עושים פיפי כשאנחנו הולכים לגן שעשועים" ו"איפה שמותר, ליד העגלה של הזבל") ועשה פיפי. זה כל הסיפור, לא "התפשט ליד כל הילדים בחצר ועשה פיפי", כמו שאמרה הגננת בדרמטיות בצהריים. ואז אחת המטפלות צעקה עליו. הוא כנראה נפגע וקרא לה "מטומטמת". אציין שהוא לא ילד שנוהג "לשקר" אלא תמיד מספר מה באמת היה. הוא גם ילד נוח לבריות בדרך כלל (אם כי עקשן כמו פרד), ובסופו של דבר מפנים ומטמיע דברים. נכון שלפעמים הוא מתהפך 360 מעלות ועושה שטויות. אני בכל מקרה אמרתי לו שאחרי הגן כשהוא איתי, אני אחראית עליו ואז הוא יכול לעשות מה שאני מרשה לו, אבל כשהוא בגן הוא צריך לשמוע לגננות, ואם אומרים לו לא, הוא צריך לעשות מה שאומרים לו ולא לענות בחוצפה. אבל בינינו, מה הן רצו, שהוא יעשה בתחתונים? הלוא הם היו מחוץ לגן ואין מצב שהיה מספיק לשירותים. אז אני מסכימה שזה לא בסדר לקלל ושצריך לטפל בבעיה של המילים הלא יפות, אבל כשהגננת מתקשרת אלי באמצע היום, כבר העליתי בדמיון הכי פרוע שלי שהוא התפשט, רץ ערום ליד כולם עם הבולבול בחוץ ועשה פיפי. השאלה היא למה בגן לא מסוגלים להתמודד עם ילד בן 4 ולישם לו גבולות? למה צריכים להתקשר להורים באמצע היום? מה בדיוק הן רוצות שאעשה? אני לא חושבת שאחרי הגן אני צריכה להטיף לו על משהו שקרה בגן, אני לא רואה טעם, כי אז זה נהיה "אישיו", אלא הגננות צריכות לטפל בזה באותו הרגע. ככה אני חושבת, או שאולי אני טועה? תודה שהגעת עד הלום ומצטערת על האורך.

איך להגיב כשבני בן השלוש אומר שהוא לא רוצה את אבא? יש לציין שבעלי הוא אדם,בעל ואבא מקסים לא צועק בטח שלא מרביץ ואוהב את הבן שלנו כמובן.אגזים ואומר שאני מקווה שהבן שלנו ייצא דומה יותר (באופי) לבעלי מאשר לי. ולמרות כל זאת, כשאנחנו חוזרים מהגן ואני אומרת לו שאבא מחכה באוטו או בבית הוא אומר – אני לא רוצה את אבא אני לא יודעת מה לענות לו, אני אומרת שכייף עם אבא שאבא חמוד שאבא אוהב אותו...וזה לא עוזר הוא ממשיך בשלו ואחרי כמה דקות הוא שוכח מזה

שלום לי, בעיני, ניסיונות מלאכותיים לגרום ל"קירוב לבבות" בין אחים או בין ילד להורה, הם מיותרים ונושאים עמם פוטנציאל מזיק. אם את חושבת שיש מקום להדק את הקשר בין בנך לאביו, השתדלי לזוז קצת, ולאפשר להם זמן יחד. נסי לצאת בשעות הערב, ולתת לבעלך הזדמנות להרוויח את אמונו ואהבתו של בנך, ללא תיווך. אם הילד אומר "אני לא רוצה את אבא" התעלמי, והימנעי מלסנגר עליו. ההגנה שלך מחלישה אותו בעיני הילד, והופכת את הנושא ל"אישיו".(כל הנאמר כאן נשען באופן מוחלט על הדיווח שלך, לפיו מדובר באבא מקסים, שכמובן אינו פוגע בילד). בברכה, ליאת

שלום, בני בן ה- 6 נכנס השנה לחטיבה צעירה, בא משולבים ילדי גן חובה עם ילדי כיתה א'. כהקדמה, בני הוא ילד מאד חכם, אולי מכפי גילו, ילד לא פיסי, סף כאב מאד נמוך, נמנע ממשחקי כדורגל כדי שלא יבעטו בו, נמנע ממגלשות כי הוא פוחד, לא רוכב על אופניים וכו' (מתחילים בירור לגבי ויסות חושי). בכל מקרה, שנה שעברה עבר לגן חדש יחידי מכל הגן ותוך שבוע השתלב בצורה מדהימה. השנה קשה לו. מתחילת השנה קיבל אולי 2 טלפונים להזמנה אחה"צ, לא מעוניין בהזמנת חברים, למעט 2 ילדים שהיו איתו שנה שעברה, שגם הם לא חברי נפש שלו. עם בירור עם הגננת מספר פעמים, טוענת שהוא מאד פעיל ואנרגטי בגן, ילדים אוהבים אותו, לפעמים צריך את הלבד שלו, מחובר לילד אחד משנה שעברה. היא לא רואה שום סיבה לדאגה. התייעצה עם יועצת ביה"ס, שעל פי שאלות שענתה לה, אמרה כי לא נראית שום בעיית השתלבות. אבל בשם האלוקים, איך יכול להיות שמספטמבר השנה הוא לא מוזמן לילדים ולא רוצה להזמין או ללכת? אני ממש מיוסרת. נ.ב, מסר לי שרוצה להיות חבר של "החזקים" בגן, שהם כמובן לא מחשיבים אותו כי הוא לא משחק כדורגל, מגדיר עצמו "כמעט הכי גרוע בגן בכדורגל", נראה לי שהשנה שהכוח הפיסי מתחיל לבוא לידי ביטוי מאד קשה לו, כי החוזק של בני הוא בראש. כשאמרתי לו שהגננת מוסרת שהוא "מקסים" הוא ענה לי "כי אני תמיד יודע את כל התשובות לכל השאלות במפגשים". אגב, הילד טוען שטוב לו בגן. כי אנו שוקלים להעביר אותו לביה"ס אחר בתחילת השנה, שם יש לו שני חברים, מהם החבר הטוב שלו משנה שעברה. עזרו לי, מה לעשות?

שלום חן, למרבה הצער, בעיות אינן נפתרות במעבר לבי"ס אחר, אלא אם מטפלים בהן עצמן. זאת אמירה כללית, אך רלוונטית גם במקרה שלכם. בנים שאינם 'פיזיים', עלולים למצוא את עצמם (לפעמים, לא תמיד) קצת מחוץ למוקד החברתי, בעיקר בגילאים בהם הכדורגל הוא העיסוק המרכזי, המאחד סביבו את חבורת הבנים ה"חזקים" (כפי שבנך קורא להם). עם כל ניסיוני לא ליפול לאמירות סטריאוטיפיות, ספורט הוא אכן מכנה משותף גורף כשמדובר בבנים, ואפשר לנסות לקרב את בנך לפעילות פיזית כלשהי, בהדרגה ועם הרבה עידוד. מעבר לכך, חשוב לעודד אותו לפתח את כל התחומים האחרים בהם הוא טוב, ולהרחיב את המעגלים החברתיים שלו בשעות אחה"צ, דרך חוגים הקרובים לתחומי העניין שלו. עד הבירור התחושתי, אני ממליצה להקשיב למה שהילד שלך אומר, ולהאמין לו כשהוא אומר שטוב לו בגן. מסתבר שיכול להיות טוב ביותר מדרך אחת... בברכה ליאת

אז כמו שבקשת: הילד בכיתה ד' ואתמול שלחו לי אותו לפסכיאטר לקבלת כדורים מרגיעים. לאחר השפעה של שעה שהייתי צמוד אליו בבית הספר רציתי ללכת. המורות החזיקו אותו. עוד פעם. לא יכולתי ללכת כי ממש נשבר לי הלב. יש לילד קשר טוב עם מחנכת הכיתה. הוא בן 10. ועוד שאלה: האם זה אופייני לגילו? ליאור.

שוב שלום ליאור, בגיל 10 ילדים אינם אמורים לבכות ולהיצמד להורה בשער ביה"ס, ולפיכך לא מדובר בהתנהגות אופיינית לגיל. עם זאת, יש ילדים (בכל הגילאים) הסובלים מהפרעות חרדה שונות (פוביית בי"ס, חרדת פרידה, ועוד), המפריעות להם לתפקד, וכשהבעיה נפתרת, הם מצליחים לחזור ולתפקד היטב. אני חושבת שפנייה לפסיכיאטר ילדים זה רעיון מצויין, כי קיימות כיום תרופות טובות להרגעת חרדות, הפועלות ביעילות כמעט ללא תופעות לוואי. מעודדת אתכם לפעול, ולהחזיר לילד שלכם את הביטחון ואת איכות החיים. בהצלחה ליאת

האם אפשר גם בלי תרופות?

מחפשת המלצה לפסיכולוג ילדים באזור יקנעם חיפה, לילד בן תשע שסובל מחרדה ודכאון. אשמח לתגובה למייל.

שלום שחר, את כתובת המייל יש לצרף לגוף ההודעה, כדי שתהיה גלויה לעיני הקוראים, בתקווה שיהיו להם המלצות. אני עצמי לא מכירה מטפלים בילדים באזור זה. בהצלחה ליאת

והפעם עם המייל [email protected]

בני בן ה6 לומד בכיתה א'פסיכולוג בית הספר ערך לו אבחון TATואיבחן שהילד סובל מבעיות נפשיות מה עושים????

שלום רב, TAT הוא מבחן יחיד, המהווה חלק מבטריית המבחנים השלמה, המספקת תמונת מצב על מצבו של הילד. כמבחן יחיד, ערכו של ה-TAT(וגם התוקף שלו) נמוך יותר בהשוואה לאבחון מלא, ולכן יש להתייחס אליו בזהירות המתבקשת. בדר"כ, לכל אבחון יש סיבה, ומתוך הממצאים נגזרות גם מסקנות והמלצות ליישום. אני מציעה לבקש מהפסיכולוג המאבחן הסבר מפורט על הממצאים, והמלצות פרקטיות לגבי ההמשך. כמובן שאם מדובר בקשיים רגשיים, חשוב להגיע לטיפול מתאים, אצל פסיכולוג ילדים קליני, מטפלת בהבעה (אמנות, מוזיקה, וכד'), או להדרכת הורים - הכל בהתאם להמלצות המאבחן. בהצלחה ליאת

האם זה מספיק אבחון של פסיכולוג חינוכי כדי לקבוע "בעיות נפשיות? בעקבות האבחון הילד מופנה לבית ספר מיוחד "לבעיות נפשיות" ועדת ההשמה מתייחסת ברצינות לאבחון !אני לא ! מה עושים

שלום רב, יש לנו 2 ילדים - ילד (בן שנה וחצי) וילדה (בת שלוש שנים ו3 חודשים).מזה שנה אנו נאלצים מתמודדים עם "הגיל המגעיל" של הילדה הגדולה. "לא רוצה" -זאת התשובה שלה לכל דבר. הקושי העיקרי שלנו הוא בעיקר בבוקר, בלהאיר ובלהלביש אותה וגם בהשכבה בערב. ההתארגנות לקראת השינה מתחילה באופן קבוע בסביבות השעה 19:30, בשעה 20:30 היא כבר במיטה, לוקח לה הרבה זמן להירדם , לפעמים היא נרדמת רק בסביבות השעה 23:00. ניתן לציין שהיא ישנה בגן (לא קבוע). בבוקר מתחיל הסיוט: השתוללויות, זריקה של חפצים, בכי, צרחות, התגלגלות על הרצפה בהיסטריה. הכל נגמר במצב רוח אבוד ויום הרוס, אומנם זה לא קורה כל יום, זה בא בתקופות ונמשך שבועיים בערך. הבן הקטן רואה הכל ולצערי מתחיל לחכות את ההתנהגות. באופן כללי היא ילדה חביבה, דואגת ואוהבת , עם אופי שקט . חיפשנו סיבות בגן הילדים , הגננות משבחות אותה, היא תמיד (אבל תמיד) הולכת לגן ברצון. מה לעשות? האם צריך לשנות משהו? קשה לנו לשמור על קור רוח והסבלנות נגמרת. תודה מראש על התשובה

שלום אירנה, קשה לייחס שנה שלמה של התמודדות מהסוג שאת מתארת ל"גיל המגעיל" (אני מניחה שאת מתכוונת ל"גיל שנתיים הנורא"). זה נשמע יותר כמו מאבקי כוח וקושי שלכם להכתיב סדר יום באופן מותאם לצרכים של כולכם. לא תיארת מה קורה בין 20:30 לשעה 23:00, ולמה כ"כ קשה שם. יכול להיות שבשעות האלה היא מקבלת אתכם סוף סוף לעצמה, וקשה לה לוותר על כך בקלות. גם תלאות הבוקר יכולות להיות דרך לא מודעת לגרום לכם להתעסק רק בה, וחשוב לנסות להקשיב לזה, ולנסות לייחד לה זמן איכות לא דרך הצרחות והזעם. אני ממליצה מאד על הדרכת הורים קצרה, שתוכל לסייע לכם בהתארגנות טובה יותר מול הילדים, בשני קצותיו של היום, כדי לא לקלקל את היום כולו, וחשוב יותר - כדי לא לקלקל את היחסים במשפחה. בברכה ליאת

היי, הבן שלי יונתן סובל מבעיות בבוקר בבית הספר. כשאנו מגיעים לשער כל בוקר הוא מתחיל לבכות. כשהמורות תופסות אותו הוא מכה אותן בפרצוף ומנסה לבעוט בהם. מה את חושבת על זה? - לא נתנתי להם אישור לעשות את זה. אז בכללי: מה את חושבת-לתת אישור לזה או לא? ואיך למנוע את הבכי בבוקר? תודה, ליאור.

שלום ליאור, לא ציינת בן כמה בנך, אך אפשר להניח שהוא בכיתה א' או ב'. כדי לדעת כיצד לפעול, חשוב לדעת מה הסיבה לבכי - האם זו חרדת פרידה? האם קיים קושי כלשהו בביה"ס עצמו? קשיים אקדמיים או חברתיים? האם קרה משהו בבית לאחרונה? לידת אח? אירוע טראומטי אחר כלשהו? האם הוא רואה אתכם, ההורים, מספיק בשעות אחה"צ והערב? האם לאחר הפרידה מכם בבוקר הוא נרגע ומתפקד כשורה? האם יש לו קשר טוב עם מחנכת הכיתה, והאם ניסיתם להיעזר בה לצורך הפרידה ממך? אשמח לקבל מעט יותר מידע כדי לחשוב על הצעות לעזרה. ליאת

הילד ביקר אצל חבר אתמול. כשהחזרתי אותו התברר לי כי החבר ביקש ממנו ללקק לו את הבולבול. הילד אמר כי החבר אמר לו המון פעמים הוא ביקש מהחבר שישחקו במשחק אחר אבל בסוף הסכים. גם החבר הבטיח כי יתן לו משחק במתנה והילד שלי הסכים. כשחזר הוא סיפר לי אבל אמר כי עשה משהו מגעיל. הייתי מזועזעת מדובר בילדים קטנים ואיני יודעת איך להתייחס לנושא? מה לעשות עם זה ? דברתי עם בני והסברתי לו שלא עושים דברים כאלה ושלהבא לא יסכים לעולם לעשות דבר כזה אפילו אם מבוגר מבקש ממנו או ילד הוא לא מסכים. ואם מבקשים ממנו דבר כזה הוא מתקשר לאמא שתבוא לקחת אותו. אבל אני עדיין מזועזעת.... אני לא יודעת מעבר לזה מה לעשות אולי אם נדבר בזה יותר מידי נהפוך את זה ל"אישיו"מצד שני זה לא יכול בלי כלום....

שלום לך, אני מסכימה איתך מאד, וסבורה שחייבים להתייחס לעניין ולהבטיח שמעשה כזה לא יישנה. חשוב לא לזרוע פניקה, אך להבהיר חד משמעית שמדובר במשחק שאינו מקובל בשום מקרה. לטעמי, חשוב ליידע גם את אמו של הילד השני, לא בטון מאשים או מתקיף, אלא כשיתוף פעולה כנגד אויב משותף. הסבירי לאם השניה כי עליה לוודא שבנה לא נפל קרבן לבקשות דומות, או נחשף לנושא דרך ערוץ תקשורת בלתי הולם כלשהו. חשוב לעודד את הילדים שלנו לשתף אותנו בכל דבר חריג או בלתי נעים שקורה להם, ולדעתי, הסיכוי לכך עולה כאשר התגובות שלנו נשארות ענייניות, לא היסטריות, אך תקיפות ןברורות. בברכה ליאת

ליאת שלום, אני כותבת לך ועצבות ממלאת את ליבי. הילדה שלי כבר בת אחת עשרה וחצי, ילדה יפיפיה, חתיכה שמאוד מנסה להתאים את עצמה לחברה. היא סובלת מבעיות רגשיות וחוסר בטחון ואנו מטפלים בה באמצעות תרפיה באומנות. כמעט כל יום היא באה אליי במבט כואב ושואלת אמא,איך להיות מקובלת? והיא משתפת אותי בזה שילדים מעליבים אותה מדי פעם, וכל מיני דברים שקורים שאינם תורמים לדימוי העצמי שלה. כמובן שדיברתי עם היועצת והמורה מספר פעמים. הלב שלי נקרע, זאת ילדה שהכל קשה לה, בלימודים היא לא מצליחה ומקבלת שיעורים פרטיים באופן קבוע, בחוגים היא לא הצליחה להתמיד, והיום אין לה כלום חוץ מהבית, המחשב ויש ילדה מהכיתה שגם היא לא מקובלת שלפעמים הן מדברות. האמיני לי שהיא ילדה יפיפיה שכל ילדה היתה חולמת להראות כמוה ואני לא אומרת את זה סתם, זה באמת המצב. בשנה הבאה היא בחטיבה ואני ממש מודאגת... אודה לך על עצה שבה אוכל להשתמש, תודה

שלום יאנה, הלב אכן נחמץ למראה ילד בודד. ובכל זאת, כמו שנכתב כאן לא פעם, בפסגה נמצאים מעט מאד ילדים. הרוב הגדול של הילדים נמצא במעגלים הרחבים יותר שסביב קומץ ה'מקובלים' ה'מגניבים'. אני מציעה שבמקום לרחם על בתך, עודדי אותה לוותר (גם אם בצער) על המשאלה להיות "מקובלת", ובמקום זאת, למצוא לעצמה חברות קרובות ונאמנות, אותן אפשר למצוא בכל כיתה, גם אם אינן הבנות שבצמרת. העובדה שהמעבר לחטיבה קרוב דווקא מנחם, וטומן בחובו פוטנציאל לשינוי. בחטיבה בדר"כ מתערבבות הכיתות, ויש הזדמנות להכיר ילדים חדשים. גם הקריטריונים ל'מקובלו?ת' מתעדכנים עם הגיל, כשהילדים הטובים והחכמים זוכים להערכה שלא תמיד הייתה שם קודם. אם, בכל זאת, את חוששת שהמצוקה של בתך משמעותית ומדאיגה, פני להתייעצות עם פסיכולוג/ית קליני/ת. בהצלחה ליאת

אגם, בני נולד ילד נוח, מרצה, מקשיב ושמח. לפני כחודשיים התחילה אצלו עצירות פסיכולוגית שטופלה באמצעות חוקנים בהמלצת רופא. עבר ואחרי חודש שוב. הוא עוצר את הצרכים 5-6 ימים- לא מתפקד, לא יכול לשחק,ף רוב הזמן רץ בבית ובגן.חשוב לציין שנולדה לו אחות קטנה לפני 7 חודשים.שעד כה הוא היה בסדר ובזמן האחרוטן מעט מציק לה.ץ בנוסף לכך בשבועיים האחרונים הוא פורץ כל גבול אפשרי, כל הזמן בוכה ועושה מה שאסור ומרגיז. שאלתי היא: האם זה נורמלי? 1. מה עושים עם עצירות זו?ממאמרים שקראתי הבנתי שיש לשחרר לחץ ומתי שהוא רוצה הוא יוציא ושזה סמפטום ולא הבעיה. 2. האם כדאי ללכת לפסיכולוג? מה הטיפול , בעצם,? תודה, אם כואבת

אם יקרה, כמו שאת מבינה, העצירות של אגם (בן כמה הוא?) היא כנראה אחת התגובות שלו להולדת אחותו. נשמע שכילד שרגיל להיות נוח ומרצה, הוא מנסה לעצור את הכעס הטבעי והנורמלי שמתעורר אצלו בעקבות התחרות החדשה עם אחותו. במובן הזה, טוב שהוא קצת מרשה לעצמו גם להרגיז ובכך לספר לכם כמה הוא עצמו מרוגז. לכם כהורים יש תפקיד מרכזי בטיפול בעצירות. ככל שתוכלו להקשיב לתחושות של אגם ביחס לשינוי שחל בבית (כעס, פחד, קנאה וכו'), ולתת לו רשות קצת לצאת מתפקיד הילד הנוח והמרצה, כך הוא ירגע מהר יותר ויסתגל לשינוי. בכל מקרה, זה ייקח זמן. על מנת לעזור לו, אני ממליצה לכם לפנות לפסיכולוג/ית לצורך הדרכת הורים. רק אם זה לא יעזור, אפשר יהיה לשקול טיפול לאגם עצמו. בהצלחה, ליאורה - פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום מיטל, לא נותר לי אלא לחזק את דבריה של ליאורה, שבאה לעזרי בנדיבות מקצועית ברוכה. בהצלחה לאגם ותודה לליאורה (את מוזמנת!) ליאת

שלום ליאת, בתי בת ה4.5, גמולה זמן רב גם בלילה, אבל יש המון מריחות של קקי על התחתונים. (כמה פעמים ביום). בעבר טופלה ע"י מרפאה בעיסוק בשל קשיים בויסות החושי, והתעקשות שלה שלא נחליף חיתולים עם בקקי. טיפול בדיאטה סנסורית עזר לה וגם לנו (מבחינת המודעות שלנו). לפני מספר חדשים התיעצנו עם פסיכולוגית התפתחותית בגלל החשש שהיא מפתחת אנקופרזיס. היא ייעצה לנו להתייחס בקבלה מוחלטת לבריחות של הקקי, ולהגיב בענייניות. מאז אכן יש שיפור, אבל יש עדיין בעיה לא פתורה. שאלותי: מה כדאי לעשות? האם יש משהו פיזיולוגי שכדאי לשלול? יש לציין שמאז היותה תינוקת עשתה קקי הרבה ובקלות (הלוואי על כולנו). מודה לך מראש על תשובתך אתי

שלום אתי, לפני טיפול פסיכולוגי באנקופרזיס או הצטאות, אנו מחוייבים להפנות את הילד לבדיקה רפואית, לשלילת בעיה פיזיולוגית המשפיעה על יעילותם של שרירי הסגור. רק אז אפשר לדבר על בעיה פסיכולוגית, הגם שהסיכוי לכך באמת גדול יותר. אם מדובר "רק" במריחות קלות, הייתי מציעה להשקיע באימון הילדה בניגוב יעיל יותר, אולי בעזרת מגבונים לחים, או בהחלפת התחתונים בכוחות עצמה. המשיכו לטפל בנושא באופן ענייני, ללא תגובות כלשהן (חיוביות או שליליות) כדי 'לנקות' ככל האפשר רווחים משניים מצד אחד, או פוטנציאל לפגיעה בדימוי העצמי, מצד שני. הבשורה הטובה היא שזה לא יימשך לנצח... בברכה ליאת

שלום רב לך, הנני אם גרושה כבר 4 שנים ויש לי ילד בן שש וחצי ילד מקסים ונבון,הוא עכשיו בכיתה א' וזה כבר קרו שני מקרים של אלימות בביה"ס עד כדי כך שהמחנכת שלו רשמה לי הערה ביומן. הוא ילד שבקושי רואה את אביו(הבעיה מצד אביו),יש לילד התקפי זעם ובכי ופינוק בלתי פוסק עד כדי אלימות פיזית כלפיי וכלפיי בן זוגי המתגורר עימנו,וגן לאחרונה לילדים בכיתה. ניסיתי כל דרך להגיע אליו גם בדרך של עונשים וגם בדרך של הסברה ושום דבר לא עוזר. אחרי פגישת יעוץ עם יועצת בי"ס הבנתי שהוא לא רוצה להרביץ אבל "משהו משתלט עליו" אני מבקשת בכל לשון של בקשה תעזרי לי או תפני אותי (אני מתגוררת בחיפה ) תודה

שלום רב, חוקרים שעסקו בהשפעות הגירושין על ילדים הבחינו כי שכבת הגיל שבין 6-8 שנים היא הפגיעה במיוחד. ילדים בגיל זה חשים ומודעים למלוא עוצמתו של המשבר המשפחתי, מבלי שיעמדו לרשותם הגנות מתוחכמות כנגדו. רגשות הכעס מקבלים ביטוי התנהגותי ברור ומוחצן. מאפיין נוסף של ילדים בגיל זה הוא הניסיון לשמור אמונים לשני ההורים, למרות מאמציהם של אלה להטות את הכף, כל אחד לצדו. עוד מצאו החוקרים, כי בנים, יותר מבנות, הם בעייתיים יותר, וסיכוייהם "להיכנס לצרות" בתוך ומחוץ לביה"ס גבוהים יותר. הצורך בחיבור ההורים מחדש חזק ביותר בגיל זה. הילדים מדגישים עד כמה חסר להם האב, כאשר כאב זה מתגבר אף יותר לנוכח מאמציה של האם להשתמש בילד כנגד אביו. כאשר קונפליקט הנאמנות גובר, יגיב הילד בהתפרצויות זעם ובאי-יציבות רגשית. לאור זאת, אפשר להבין ללבו של הילד שלך, להבין את ההתנגדות שלו לבן הזוג החדש שלך, ולהכיר בצורך הדחוף בעזרה. לצערי, איני מכירה מטפלים בילדים באזורכם, אך תוכלי לנסות להתעניין אצל רופא הילדים שלכם, ולבקש את המלצתו. תוכלי, כמובן, גם לשלוח הודעה נוספת עם כתובת מייל מעודכנת בגוף ההודעה, ולקוות שמישהו מקוראי הפורום יוכל להמליץ על מטפל טוב באזור חיפה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, יש לי שניי בנים,בן שלוש וחצי ובן שנתיים,שנייהם ילדים מקסימים,מדהימים חכמים וממושמעים שיהיו בריאים,וזאת בעקבות עבודה קשה שלי. הבן הגדול הוא נשמה טובה,עוזר מבין וכ"ו אך בזמן האחרון כאשר אנחנו בביתם של הסבים והסבתות(משניי הצדדים)הוא מתנהג מאוד שונה,מדבר לא יפה,צועק,מתחצף,מרים יד ואפילו לא אוכל,התנהגות זן הינה חריגה מאוד משום שאינה חוזרת על עצמה ביומיום.אני ובעלי מוצאים את עצמנו משכנעים אותו לאכול ולגביי ההתנהגות בסוף זה נגמר בעונש או בבכי. אני בשלב מסויים מאבדת את סבלנותי ואומרת דברים שלא נותנים לי מנוחה למשך שבוע.יש לציין שאני אמא מאוד סבלנית וילדיי הינם בעדיפות ראשונה,אני נתנהגת איתם לפיי הספרים ואולי פה הבעיה???אומרים לי שאני לא נותנת להם חופשיות ורודפת אחריהם יותר מדיי,זו אני,אני מאמינה שילד צריך שהורה יכוון אותו ולדעתי הם עדיין קטנים בכדי לישון מחוץ לבית לבד. בבקשה עזרי לי... איני רוצה לטעות ולהרוס את כל מה שהשגתי עש היום. ##דבר נוסף,בזמן האחרון הבן הגדול נהייה מאוד סטרילי (אני יודעת שזה באשמתי)והוא גם בכל הזדמנות רוצה לנקות-לשטוף,לנקות אבק וכ"ו,דבר שמלחיץ אותי מאוד מאוד...מה זה מסמל? בבקשה,נסי למצוא מענה במהרה... תודה רבה

שלום מורן, פנייתך נגעה ללבי, ועוררה אצלי (שוב!) את המחשבה על המושג המפורסם שטבע הפסיכואנליטיקאי וויניקוט - "אם טובה דיה". את מציינת עד כמה את מסורה לחינוך ילדייך, וכמה עבודה את משקיעה בלגדל אותם "לפי הספר". אבל כמו שוויניקוט אמר, לא מוכרחים להיות אמא מושלמת (זה גם לא ממש עובד), מספיק להיות אמא טובה דיה... למרות שעיסוקי ופרנסתי כרוכים בהדרכת הורים, אני ממליצה לך להניח קצת לספרים וליועצים, ולהתחיל להקשיב לאינטואיציות שלך ולמה שמכתיבים לך לבך ואהבתך לילדייך. עלייך לזכור שמדובר בשני ילדים קטנטנים, עם דחפים, משאלות, מרץ ואפילו תוקפנות שחייבים למצוא מוצא. ילדים (גם הטובים והמנומסים שבהם) אוהבים להשתולל, להוציא מרץ, להשתובב ולעשות שטויות מדי פעם. זה אינו מעיד על חינוך רע, אלא על מזג ילדותי ובריא, המבקש פורקן ושמחת חיים. את צודקת. ילדים לפעמים מוציאים מהדעת, והם נוטים לעשות זאת דווקא ברגע הלא מתאים, מול עיניים זרות, לפעמים ביקורתיות, ממש כאילו ביקשו לעשות לנו פאדיחה קבל עם ועדה. אני חושבת שכדי להצליח, חשוב למצוא את האיזון הנכון בין הצורך הקריטי בגבולות וכללי התנהגות, לבין הצורך להרפות מדי פעם, ולחשוב על מה שווה להתעקש ועל מה לא. הנה, בכל זאת קיבלת עוד עצה... בהצלחה ושבוע טוב ליאת

היי ליאת, כנראה שבאמת צריך להרפות קצת ואת זה אני צריכה ללמוד-איך מרפים.בכל-אופן תודה על התגובה אנסה ליישם אותה. לגביי שאלתי השנייה -שהילד כל הזמן רוצה לנקות-לשטוף להוריד אבק וכ"ו,עדיין לא קיבלתי תשובה.האם אני צריכה לדאוג??אשמח לתשובתך. בתודה מראש מורן

שלום. בני

שלום ליאת, הודעתך 'ברחה' בלי התוכן... נסי שוב ואענה בשמחה. ליאת

ילד בן11 וחצי שנים לא מוכן לישון לבד שיהיה איתו מישהו בחדר לאחרונה אחיו יצאו לצבא והוא נשאר לישון בחדר לבד אבל צריך להשאר עם אור ושלא נרדם עד שהוא נרדם ובמידה ונרדם וקם בלילה לא יכול לישון לבדמפחד גם להשאר בבית לבד גם עם אחותו אבל ללכת אם חברים לשחק עצמאי האם צריך לקחת אותו לשיחות מה הטיפול לזה

שלום רב, אני מציעה להגיע להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים קליני, לתאר בפירוט את ההתנהלות בבית, ואת המידה בה הפחדים שלו משתלטים על סדר היום (והלילה) של הבית כולו. לפעמים אפשר להסתפק בהדרכת הורים, שתסייע לכם להיערך נכון יותר ולעזור לו להתמודד, ולפעמים מומלץ טיפול בילד עצמו (בדר"כ טיפול באוריינטציה קוגניטיבית-התנהגותית). בהצלחה ליאת

שלום לך יש לי ילד כמעט בן חמש אמי באה לישון איתנו כל לילה היא בת 80 ובני מתנהג אליה לא יפה טוען שיש לה ריח של בריחת שטן זה אמיתי אבל אני אומרת לו לא יפה זאת סבתה והיא מבוגרת וגם אתה פעם תהיה מבוגר והוא לא מוכן שניתן לה בבוקר מעדו טוען שזה שלו גם אם אני מביאה עוד מעדן אומר לה לכי לבית שלך אני לא רוצה שתשני כאן יש לך ריח לא טוב ואני קנתי ממתקים נתתי לה לתת לו וזה עזר תחילה נישק אותה והתקרב אלייה אך שוב חזר לי נראה שהוא מגיב כאילו נולד לו אח תינוק כי לוקחים ממנו את התשומת לב האם צדקתי מה עושים אין לי ברירה אני חייבת שאמי תישן אצלי אין לי אופציה אחרת הבאתי לה עובדת זרה ברחה וגם השניה אמי חולת אולצהימר ולא יכולה לגור עם אף אחד רק אצלי טוב לה אני ובעלי אוהבים אותה ומפנקים אותה תשובה דחוף בבקשה עדן

שלום עדן, ההחלטה לאפשר לאמא לגור בביתכם, להעניק לה זקנה מכובדת לצד אוהביה, היא החלטה אמיצה ומעוררת התפעלות. ובכל זאת, זו החלטה שלך ושל בעלך, ועליכם לקבל ולכבד גם את הבחירה של בנכם לא להתקרב או לנשק את סבתא. אני מציעה לערוך שיחה עם הילד, לאפשר לו לבחור את מידת הקרבה לסבתו, ועם זאת, *לא* לאפשר לו להתחצף או לפגוע בכבודה בשום דרך אחרת. לתחושתי, חלק מההתנגדות שלו קשור לניסיונות שלכם לאלץ אותו לאהוב אותה, לנשק אותה או להתקרב אליה יותר ממה שנכון לו. אם תכבדו את ההעדפה שלו, יתכן שחלק מההתנגדויות וההתבצרויות שלו יפחתו ואולי אף ייעלמו. אשמח לשמוע עדכונים בברכה ליאת

יש לי 3 ילדים את השלישית ילדתי לפני חודש. הבן הגדול שלי בן 4 יש בו כעסים מתחילת שנת הלימודים הוא זרק על בעלי נעל וסטר לו, לי הוא לא מעז להתנהג כך כי אני יותר קשוחה. אבל גם עונש לא עוזר כבר...

שלום הילה, מזל טוב לכם עם הולדת הבת השלישית!! לגדל שלושה ילדים זה לא עניין קל, וכדי שתצליחו לשרוד מבלי להפוך כל יום למשימה בלתי אפשרית, עליכם לבסס שגרה מוגדרת היטב, בה כל אחד מבני הבית (גדולים וקטנים) יידע מה מצופה ממנו, מה מקובל ובלתי מקובל במשפחה, מה מותר ומה אסור. הבן הבכור שלך הוא עדיין ילד קטן, והוא זקוק להרבה תשומת לב, אהבה ויד מכוונת. כאשר אתם מאפשרים לו לנהוג באלימות כלפיכם, אתם מותירים אותו מאד בודד ומפוחד ("אם אני, הקטן, יכול להרביץ לאבא ולזרוק עליו חפצים, הוא כנראה כ"כ חלש, ולא יכול לשמור עלינו"). כאשר הילד שלכם זורק חפצים או מנסה להכות, יש לעצור אותו פיזית, ולהרחיקו מכם לזמן מה. אל תסגרו אותו בחדר ואל תענישו בעונשים פיזיים, כי הללו יוצרים אצל הילד תחושה קשה של "אין לי מה להפסיד". במקום זאת, עדיף ליצור מצב בו הוא מפסיד אתכם לזמן מה. "לא נעים לנו איתך כשאתה מרביץ וזורק דברים, ולכן אין לנו ברירה. זה מעליב אותנו ופוגע בנו, ולכן תישאר רחוק קצת". תנו לו להבין שאתם פגועים, כעוסים ושלא בא לכם עליו ככה. אל תתפתו להגיב לבקשות סליחה או לניסיונות התקרבות, לפחות למשך שעתיים. נסו לא להיגרר להסברים ותוכחות מילוליות, אלא לפעול בעקביות: בכל פעם שהוא מנסה להכות, אתם עוצרים אותו, מתרחקים, ונשארים 'קרירים' למשך כשעתיים. מעבר לזה, נצלו כל רגע בו הוא מקסים ומשתף פעולה, כדי להזכיר לו כמה הוא נהדר ואהוב. כך, יש לקוות, תגרמו לו להרגיש שכדאי לו יותר להיות ילד טוב. אם את מרגישה שאתם מתקשים לבד, פנו להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני. זה עושה קיצור דרך משמעותי. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת 5 ויש לה פחד גדול מרופאים. היא לא מוכנה ללכת לרופאים וכשכבר מגיעים, היא פורצת בבכי היסטרי ולא מוכנה לשתף פעולה. אשמח לקבל עצות להתמודדות עם העניין. תודה

שלום לך, פעם, כשהילדים שלי היו קטנים (ובכו נורא אצל הרופא, בדיוק כמו ילדתך), מישהו אמר לי "תשמחי שהם בוכים שם. זה סימן שהם לא מגיעים אליו הרבה ולא מתרגלים לזה...". לצערי, בהמשך, פה ושם גם התרגלנו, אבל זה כבר סיפור אחר :-) ובכל זאת, כדי 'לשחוק' קצת את הפחד, תוכלי לארגן בבית ערכת רופא, רצוי עם אביזרים כמה שיותר 'אמיתיים' (מקלות גרון, תחבושות, סטטוסקופ ישן, מזרקים מפלסטיק, וכד'), ולהזמין את בתך "לרפא" את כל מי שבסביבה. דרך טובה נוספת, זה לנסות להגיע אל הרופא לאו דווקא כשאתם חולים, למשל כדי להגיד לו חג שמח, שנה טובה, חורף בלי שפעות, או סתם להביא אליו עציץ קטן של תודה. זה עשוי לחזק את הקשר ולתרום להפחתת האיום. כדאי לזכור שהפחד מרופאים בדר"כ מועבר אל הילדים באופן לא מילולי או סמוי מההורה הלחוץ בעצמו, ולכן עדיף שלפחות בפעמים ה'קריטיות' מי שילווה את הילד יהיה ההורה היותר גיבור בבית. גם אם שום דבר לא יעזור, תתנחמי בזה שבסופו של דבר הפחד, או לפחות ה'הצגה' אצל הרופא, עוברים עם הגיל. בריאות ליאת

שאלה כללית בעקבות פרשת "פייסבוק" והילד שהתאבד, שהייתי שמח לשמוע את דעתך לגביה. אין לי עניין בפרטי המקרה הספציפי כמובן, אבל אני מנצל אותו לשאלה כללית. הורי הילד מספרים, כך על פי הדיווחים בתקשורת, כי היו שואלים אותו מה קורה בביה"ס, מי מציק לו וכדומה, והוא תמיד ענה שהכל בסדר. השאלה היא איך נמנעים מהמצב הזה, מה עושים, אם אפשר בכלל לעשות, ולו בשלב הרבה יותר מוקדם, כדי לשמור על פתיחות של ילד שמשתף את הוריו במה שעובר עליו.

שלום רועי, שאלה טובה וחשובה. היכולת לקיים מערכת יחסים פתוחה וכנה עם ילדינו כרוכה בלוליינות לא פשוטה, בין הרצון הטבעי להיות "חברים" שלהם מצד אחד, ודמויות סמכות מחנכות ואחראיות מצד שני. הילדים שלנו גדלים ומשתנים עם הגיל, ויחד איתם משתנים וגדלים גם האתגרים שלנו, ההורים, לאור הצרכים, הסכנות והאיומים המתעדכנים אף הם. לתחושתי, אין מתכון נכון אחד ליצירת מערכת יחסים הרמונית, פתוחה וכנה בין בני אדם בכלל, ובין הורים וילדים בפרט. נכנסים לכאן כ"כ הרבה גורמים - אישיותיים (שלנו ושל הילד),משפחתיים, תרבותיים, חברתיים ואחרים - עד כי בלתי אפשרי 'ללכוד' את הנוסחה המנצחת. העובדה שמקרים עצובים כמו זה האחרון הם נדירים יחסית, מעידה על כך שברוב הבתים זה איכשהו עובד. ובכל זאת, אף אחד מאיתנו אינו חסין, ומוטלת עלינו האחריות להישאר דרוכים, עם אצבע על הדופק. כחברה דמוקרטית, אנו נוטים לקדש ערכים כמו 'פרטיות', 'מרחב אישי', 'זכויות בסיסיות', 'חופש דיבור ומחשבה', ואני יודעת שהורים רבים, בעיקר נאורים ואינטליגנטים, נמנעים במודע מכניסה לאזורים הפרטיים של ילדיהם, נמנעים מכל מה שמריח ממנו "חקירה", ומעדיפים להישאר בעמדה של השגחה פסיבית. לעיתים נלווה לכך רציונל כלשהו ("אני סומך על הילד שלי. הוא ילד טוב"). עמדה כזו, בשילוב עם סדר יום מטורף שלנו ושלהם, מרחיבים לעיתים קרובות את "השטח המת", הנותר מחוץ לתחום הראייה שלנו, מחוץ למודעות שלנו, מתחת לראדאר שלנו. אם כל אחד מאיתנו יחשוב לרגע עם עצמו, ויברר עד כמה הוא מכיר באמת את הילד שלו. יודע מה הוא אוהב ושונא, איזה תכניות טלוויזיה הוא אוהב ולמה, מה הוא באמת עושה כשהוא נמצא עם החברים שלו, איפה הוא מבלה ביום שישי בערב ומה שותים שם, מי הילדה שהוא אוהב בבי"ס ומה היא חושבת עליו, מה הוא עושה אם נגמר לו הכסף ואין לו איך לחזור הביתה, מתי העליבו אותו בפעם האחרונה, מה הוא עושה כשמעליבים אותו, האם קשה לו בשיעור תנך, מה הוא חושב על המורה שלו, באילו אתרי אינטרנט הוא גולש, מה הוא יודע על סקס, סמים ואלכוהול, האם כאב לו משהו השבוע, איזה מותגים הוא מעדיף, כמה סוכר הוא אוהב בקפה או בתה שלו, ולאיזה מקום הוא הגיע בריצת 100 מ'.... אפשר, כמובן, להמשיך בזה שעות. אם נהיה מספיק אמיצים, נודה בוודאי שאנחנו לא תמיד יודעים מה שלום הילדים שלנו באמת. לעיתים קרובות אנחנו מסתפקים בלהיות 'מכון התקנים', לברר אם הכל בסדר בביה"ס, ולנזוף כשמשהו משתבש. אוכל לומר לך ביושר, רועי, שילדים רבים שיושבים אצלי בקליניקה מביעים הכרת תודה עמוקה רק מעצם העובדה שאני יושבת ומקשיבה להם בסקרנות ועניין, משחקת איתם, שואלת שאלות ועונה תשובות. נדמה לי שהילדים צמאים מאד לסוג כזה של התעניינות וקרבה כמעט בכל גיל. הורים שמכירים בכך ומספקים מענה מכבד וטוב דיו , יכולים להבטיח במידה סבירה שילדיהם יוכלו לפנות אליהם בשעת צרה, ירגישו מוגנים ועטופים, ויידעו שיש להם על מי לסמוך. לא בטוח שקיבלת מענה. הנושא מעולם אינו נסגר. אשמח אם הורים נוספים ירצו לשתף כאן במחשבותיהם ותחושותיהם. אנא עשו זאת. שבת שלום ליאת

הזו שמתאר איזו התנדנדות בין פלישה לגבולות הפרטיים לבין אדישות. אני יכולה לומר שכמטפלת הנושא הזה כל הזמן עולה בתוך המפגשים- התענינות שיכולה ממש להחוות בעיני הילד כרדיפה ובפגיעה בגבולות ומצד שני- פינוי מקום ושחרור שנחווה כמו נטישה. אני חושבת שדרך סבירה להתמודד עם הפער הזה הוא לעשות איזה שיחת הכנה לילד שמאפשרת לו את המרחב ההורי המתעניין בלי לפגוע באוטונומיה שלו. לומר לילד למשל שאנו כהורים מאוד מתענינים בקורה אותו ומעונינים לדעת על חייו, האם יעדיף שנשאל או ישתף בעצמו. אני חושבת שגם מודלינג של שיתןף בין בני הזוג יכולים מאוד לשפר את היכולת הזו. גם הפיכת השיתוף למשהו שמובנה בזמן ובמקום (נניח סביב השולחן האוכל, סביב איזה משחק וכו') יכולה מאוד לעזור. שיחה כשלעצמה לבדה יכולה להחוות כמשהו מאיים כי לא כל הילדים מאוד מילוליים. אצלי בקליניקה דווקא הדיווח על חוויות משמעותיות נעשה תוך איזה משחק שמהווה הסחת דעת כביכול מתכנים שיכולים להיות מציפים. הקשר שנוצר הוא תנאי מקדים לשיחה אחרת זה יכול להחוות כניתוח בלי הרדמה.

שלום אני לא בטוח שזה הפורום הנכון משום שאיני יודע אם הבעיה פיזיולוגית או פסיכולוגית, אבל ננסה בכל זאת: בתנו בת כמעט 3 ישנה מעט מדי לגילה. בגן היא ישנה כשעתיים בצהריים (מ 13:00 עד 15:00) ולדברי הגננות היא מראה סימני עייפות בולטים כבר ב 12:30. עם הגעתה הביתה היא מתפקדת באופו נורמאלי, ואחרי האמבטיה, בסביבות 20:00 היא נכנסת למצב של עוררות מוגברת ומתחילה לשחק דווקא בזמן הלא מתאים. אנחנו משכיבים אותה במיטה בערך ב 20:30, אבל היא רחוקה מללכת לישון. היא קוראת לנו בתירוצים שונים, יורדת מהמיטה או פשוט נשארת במיטה ומדברת עם עצמה במשך שעות. לבסוף היא נרדמת רק בסביבות 22:00. בבוקר אנחנו מעירים אותה כבר ב 6:15 כי אני צריך להגיע לעבודה מוקדם. מה שאומר שהיא ישנה בקושי 10 שעות ביום שאמורות להיות פחות מדי. ניסינו לבקש בגן שיתנו לה לישון רק שעה וחצי בצהריים במקום שעתיים אבל לא הייתה לזה השפעה על השינה בלילה, ואנחנו כמובן מיואשים ומותשים. יש לציין שהילדה לא שותה קולה/אוכלת שוקולד ודברים כאלו המכילים קפאין. מה יכולה להיות הבעיה ? מה עוד ניתן לעשות ?

שלום גיא, כרגע, סדר היום של ילדתכם (הקטנה מאד!) אינו מותאם לצרכיה, אלא לאילוצים חיצוניים. זהו מצב לא אופטימלי, ואני לא מצליחה לחשוב על פתרונות קסם, מלבד לנסות להתאים את סדר היום אליה ולא להפך. כמובן שתוכלו להתייעץ גם עם מומחי שינה, כדי לשלול בעיה ממקור אחר. מעבדת שינה טובה כזו ישנה באוניברסיטת ת"א, אצל פרופ' אבי שדה. בברכה ליאת

שלום.יש לי חברה מאוד טובה שיש לה בעיה גדולה ואני רוצה לעזור לה.הוריה על סף גירושים עם מריבות בבית..היא קטנה-בת 15 ואחיה הגדול(20)מכה אותה בצורה תמידית(מתרץ את מעשיו בכך שדואג לה שלא תצא עם בנים כי טוען שטוב לא יצא מהם) אך הוא מכה אותה באלימות ונוהג להציק לה ולהשפיל אותה(מילולית) הוריה לא במצב של לעזור לה עכשיו,הם גם לא ממש רואים מה קורה. משטרה אין לה מצב להזמין כי אביה אוסר עליה לעשות אתזה.היא ממש כבר שבורה ואני רוצה לעזור לה להחלץ מזה רק שאני לא יודעת איך(.אני בת 18)אשמח אם תיעצו לי מה כדאי שתעשה(חוץ מפנימייה, דיבור עם אחיה.כי אין לה אפשרות לכך)תודה ויום מקסים.

שלום לך חברה, את באמת חברה טובה והמקרה שאת מתארת מדאיג מאד, אסור בשום פנים ואופן לאח של חברה שלך להכות אותה או להשפיל אותה בכל דרך. אני מצרפת לך כאן את המס' של קו החירום הארצי למניעת אלימות במשפחה ולמען ילדים בסיכון-1-800-220-000הוא פועל 24 שעות ביממה, תתקשרי אליהם כמה שיותר מהר והם ידריכו אותך מה צריך לעשות. זה באמת דחוף וטוב שאת עירנית ודואגת. בהצלחה

שלום רב, אלימות בתוך המשפחה שואבת את כוחה, בין השאר, מהמחשכים ואווירת הסוד שנכפית על הקורבן, הן מצד הגורם האלים והן מצד בני המשפחה האחרים, שחוששים להכניס גורמי חוק לחייהם. ולכן, הנשק כנגד אנשים אלימים הוא ההוצאה לאור, והכנסת גורמי רווחה לתמונה. הסבירי זאת לחברתך, ופני לטלפון שקיבלת מהסטודנטית (תודה!). המשיכי להיות תומכת וקרובה, דווקא בתקופה השברירית של היציאה אל האור. בברכה ליאת

שלום, בני בן ארבע בעוד כחודש, ילד שובב שעומד על שלו ועם בטחון עצמי, אך שמתי לב שכאשר אני או בעלי נימצאים איתו בגן שעשועים או בקניון ויש מפגש עם ילדים אחרים שלא בגן שלו או ילדים קטנים ממנו שלוקחים לו כדור לדוגמא בגימבורי הוא לא נילחם על הכדור ומסתכל עלי או על בעלי שנעזור לו, אציין שכאשר אני צופה בו גן וגם שאלתי את הגננת הוא ילד שכן עומד על שלו ולא מוותר לילדים אחרים שצריך, אם כן מדוע זה ככה רק ליד הוריו ? כי זה נראה כאילו אין לו בטחון לידינו והוא צריך את עזרתינו אך הוא ממש לא צריך כיון שיש לו בטחון,אודה לתגובה , תודה

שלום לך, יכולים להיות לכך שני הסברים (לפחות) שעולים בדעתי כרגע. האחד, שמשהו בהתגייסות המלאה שלכם לעזרתו יצרה אצלו תחושה שאתם תפתרו עבורו את הבעיה טוב יותר ומהר יותר, (או שאינכם נותנים לו בכלל הזדמנות לפעול בכוחות עצמו). הסבר אפשרי אחר הוא ש(אולי) משהו בתגובה שלכם בעבר גרם לו להאמין שגילויי אסרטיביות/תוקפנות זוכים מצדכם לביקורת או התנגדות, ולכן הוא בוחר לוותר על כך כשהוא במחיצתכם. תבדקי אם את יכולה להתחבר לאחד מההסברים האפשריים האלה ולנסות לשנות משהו בדפוס הישן. כמובן שייתכנו גם הסברים אחרים... הבשורה הטובה היא שבהיותו בגן התנהגותו נתפסת נורמטיבית ולא מדאיגה. זה טוב. בברכה ליאת