פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

מחפשת המלצה לפסיכולוג ילדים באזור יקנעם חיפה, לילד בן תשע שסובל מחרדה ודכאון. אשמח לתגובה למייל.

שלום שחר, את כתובת המייל יש לצרף לגוף ההודעה, כדי שתהיה גלויה לעיני הקוראים, בתקווה שיהיו להם המלצות. אני עצמי לא מכירה מטפלים בילדים באזור זה. בהצלחה ליאת

והפעם עם המייל [email protected]

בני בן ה6 לומד בכיתה א'פסיכולוג בית הספר ערך לו אבחון TATואיבחן שהילד סובל מבעיות נפשיות מה עושים????

שלום רב, TAT הוא מבחן יחיד, המהווה חלק מבטריית המבחנים השלמה, המספקת תמונת מצב על מצבו של הילד. כמבחן יחיד, ערכו של ה-TAT(וגם התוקף שלו) נמוך יותר בהשוואה לאבחון מלא, ולכן יש להתייחס אליו בזהירות המתבקשת. בדר"כ, לכל אבחון יש סיבה, ומתוך הממצאים נגזרות גם מסקנות והמלצות ליישום. אני מציעה לבקש מהפסיכולוג המאבחן הסבר מפורט על הממצאים, והמלצות פרקטיות לגבי ההמשך. כמובן שאם מדובר בקשיים רגשיים, חשוב להגיע לטיפול מתאים, אצל פסיכולוג ילדים קליני, מטפלת בהבעה (אמנות, מוזיקה, וכד'), או להדרכת הורים - הכל בהתאם להמלצות המאבחן. בהצלחה ליאת

האם זה מספיק אבחון של פסיכולוג חינוכי כדי לקבוע "בעיות נפשיות? בעקבות האבחון הילד מופנה לבית ספר מיוחד "לבעיות נפשיות" ועדת ההשמה מתייחסת ברצינות לאבחון !אני לא ! מה עושים

שלום רב, יש לנו 2 ילדים - ילד (בן שנה וחצי) וילדה (בת שלוש שנים ו3 חודשים).מזה שנה אנו נאלצים מתמודדים עם "הגיל המגעיל" של הילדה הגדולה. "לא רוצה" -זאת התשובה שלה לכל דבר. הקושי העיקרי שלנו הוא בעיקר בבוקר, בלהאיר ובלהלביש אותה וגם בהשכבה בערב. ההתארגנות לקראת השינה מתחילה באופן קבוע בסביבות השעה 19:30, בשעה 20:30 היא כבר במיטה, לוקח לה הרבה זמן להירדם , לפעמים היא נרדמת רק בסביבות השעה 23:00. ניתן לציין שהיא ישנה בגן (לא קבוע). בבוקר מתחיל הסיוט: השתוללויות, זריקה של חפצים, בכי, צרחות, התגלגלות על הרצפה בהיסטריה. הכל נגמר במצב רוח אבוד ויום הרוס, אומנם זה לא קורה כל יום, זה בא בתקופות ונמשך שבועיים בערך. הבן הקטן רואה הכל ולצערי מתחיל לחכות את ההתנהגות. באופן כללי היא ילדה חביבה, דואגת ואוהבת , עם אופי שקט . חיפשנו סיבות בגן הילדים , הגננות משבחות אותה, היא תמיד (אבל תמיד) הולכת לגן ברצון. מה לעשות? האם צריך לשנות משהו? קשה לנו לשמור על קור רוח והסבלנות נגמרת. תודה מראש על התשובה

שלום אירנה, קשה לייחס שנה שלמה של התמודדות מהסוג שאת מתארת ל"גיל המגעיל" (אני מניחה שאת מתכוונת ל"גיל שנתיים הנורא"). זה נשמע יותר כמו מאבקי כוח וקושי שלכם להכתיב סדר יום באופן מותאם לצרכים של כולכם. לא תיארת מה קורה בין 20:30 לשעה 23:00, ולמה כ"כ קשה שם. יכול להיות שבשעות האלה היא מקבלת אתכם סוף סוף לעצמה, וקשה לה לוותר על כך בקלות. גם תלאות הבוקר יכולות להיות דרך לא מודעת לגרום לכם להתעסק רק בה, וחשוב לנסות להקשיב לזה, ולנסות לייחד לה זמן איכות לא דרך הצרחות והזעם. אני ממליצה מאד על הדרכת הורים קצרה, שתוכל לסייע לכם בהתארגנות טובה יותר מול הילדים, בשני קצותיו של היום, כדי לא לקלקל את היום כולו, וחשוב יותר - כדי לא לקלקל את היחסים במשפחה. בברכה ליאת

היי, הבן שלי יונתן סובל מבעיות בבוקר בבית הספר. כשאנו מגיעים לשער כל בוקר הוא מתחיל לבכות. כשהמורות תופסות אותו הוא מכה אותן בפרצוף ומנסה לבעוט בהם. מה את חושבת על זה? - לא נתנתי להם אישור לעשות את זה. אז בכללי: מה את חושבת-לתת אישור לזה או לא? ואיך למנוע את הבכי בבוקר? תודה, ליאור.

שלום ליאור, לא ציינת בן כמה בנך, אך אפשר להניח שהוא בכיתה א' או ב'. כדי לדעת כיצד לפעול, חשוב לדעת מה הסיבה לבכי - האם זו חרדת פרידה? האם קיים קושי כלשהו בביה"ס עצמו? קשיים אקדמיים או חברתיים? האם קרה משהו בבית לאחרונה? לידת אח? אירוע טראומטי אחר כלשהו? האם הוא רואה אתכם, ההורים, מספיק בשעות אחה"צ והערב? האם לאחר הפרידה מכם בבוקר הוא נרגע ומתפקד כשורה? האם יש לו קשר טוב עם מחנכת הכיתה, והאם ניסיתם להיעזר בה לצורך הפרידה ממך? אשמח לקבל מעט יותר מידע כדי לחשוב על הצעות לעזרה. ליאת

הילד ביקר אצל חבר אתמול. כשהחזרתי אותו התברר לי כי החבר ביקש ממנו ללקק לו את הבולבול. הילד אמר כי החבר אמר לו המון פעמים הוא ביקש מהחבר שישחקו במשחק אחר אבל בסוף הסכים. גם החבר הבטיח כי יתן לו משחק במתנה והילד שלי הסכים. כשחזר הוא סיפר לי אבל אמר כי עשה משהו מגעיל. הייתי מזועזעת מדובר בילדים קטנים ואיני יודעת איך להתייחס לנושא? מה לעשות עם זה ? דברתי עם בני והסברתי לו שלא עושים דברים כאלה ושלהבא לא יסכים לעולם לעשות דבר כזה אפילו אם מבוגר מבקש ממנו או ילד הוא לא מסכים. ואם מבקשים ממנו דבר כזה הוא מתקשר לאמא שתבוא לקחת אותו. אבל אני עדיין מזועזעת.... אני לא יודעת מעבר לזה מה לעשות אולי אם נדבר בזה יותר מידי נהפוך את זה ל"אישיו"מצד שני זה לא יכול בלי כלום....

שלום לך, אני מסכימה איתך מאד, וסבורה שחייבים להתייחס לעניין ולהבטיח שמעשה כזה לא יישנה. חשוב לא לזרוע פניקה, אך להבהיר חד משמעית שמדובר במשחק שאינו מקובל בשום מקרה. לטעמי, חשוב ליידע גם את אמו של הילד השני, לא בטון מאשים או מתקיף, אלא כשיתוף פעולה כנגד אויב משותף. הסבירי לאם השניה כי עליה לוודא שבנה לא נפל קרבן לבקשות דומות, או נחשף לנושא דרך ערוץ תקשורת בלתי הולם כלשהו. חשוב לעודד את הילדים שלנו לשתף אותנו בכל דבר חריג או בלתי נעים שקורה להם, ולדעתי, הסיכוי לכך עולה כאשר התגובות שלנו נשארות ענייניות, לא היסטריות, אך תקיפות ןברורות. בברכה ליאת

ליאת שלום, אני כותבת לך ועצבות ממלאת את ליבי. הילדה שלי כבר בת אחת עשרה וחצי, ילדה יפיפיה, חתיכה שמאוד מנסה להתאים את עצמה לחברה. היא סובלת מבעיות רגשיות וחוסר בטחון ואנו מטפלים בה באמצעות תרפיה באומנות. כמעט כל יום היא באה אליי במבט כואב ושואלת אמא,איך להיות מקובלת? והיא משתפת אותי בזה שילדים מעליבים אותה מדי פעם, וכל מיני דברים שקורים שאינם תורמים לדימוי העצמי שלה. כמובן שדיברתי עם היועצת והמורה מספר פעמים. הלב שלי נקרע, זאת ילדה שהכל קשה לה, בלימודים היא לא מצליחה ומקבלת שיעורים פרטיים באופן קבוע, בחוגים היא לא הצליחה להתמיד, והיום אין לה כלום חוץ מהבית, המחשב ויש ילדה מהכיתה שגם היא לא מקובלת שלפעמים הן מדברות. האמיני לי שהיא ילדה יפיפיה שכל ילדה היתה חולמת להראות כמוה ואני לא אומרת את זה סתם, זה באמת המצב. בשנה הבאה היא בחטיבה ואני ממש מודאגת... אודה לך על עצה שבה אוכל להשתמש, תודה

שלום יאנה, הלב אכן נחמץ למראה ילד בודד. ובכל זאת, כמו שנכתב כאן לא פעם, בפסגה נמצאים מעט מאד ילדים. הרוב הגדול של הילדים נמצא במעגלים הרחבים יותר שסביב קומץ ה'מקובלים' ה'מגניבים'. אני מציעה שבמקום לרחם על בתך, עודדי אותה לוותר (גם אם בצער) על המשאלה להיות "מקובלת", ובמקום זאת, למצוא לעצמה חברות קרובות ונאמנות, אותן אפשר למצוא בכל כיתה, גם אם אינן הבנות שבצמרת. העובדה שהמעבר לחטיבה קרוב דווקא מנחם, וטומן בחובו פוטנציאל לשינוי. בחטיבה בדר"כ מתערבבות הכיתות, ויש הזדמנות להכיר ילדים חדשים. גם הקריטריונים ל'מקובלו?ת' מתעדכנים עם הגיל, כשהילדים הטובים והחכמים זוכים להערכה שלא תמיד הייתה שם קודם. אם, בכל זאת, את חוששת שהמצוקה של בתך משמעותית ומדאיגה, פני להתייעצות עם פסיכולוג/ית קליני/ת. בהצלחה ליאת

אגם, בני נולד ילד נוח, מרצה, מקשיב ושמח. לפני כחודשיים התחילה אצלו עצירות פסיכולוגית שטופלה באמצעות חוקנים בהמלצת רופא. עבר ואחרי חודש שוב. הוא עוצר את הצרכים 5-6 ימים- לא מתפקד, לא יכול לשחק,ף רוב הזמן רץ בבית ובגן.חשוב לציין שנולדה לו אחות קטנה לפני 7 חודשים.שעד כה הוא היה בסדר ובזמן האחרוטן מעט מציק לה.ץ בנוסף לכך בשבועיים האחרונים הוא פורץ כל גבול אפשרי, כל הזמן בוכה ועושה מה שאסור ומרגיז. שאלתי היא: האם זה נורמלי? 1. מה עושים עם עצירות זו?ממאמרים שקראתי הבנתי שיש לשחרר לחץ ומתי שהוא רוצה הוא יוציא ושזה סמפטום ולא הבעיה. 2. האם כדאי ללכת לפסיכולוג? מה הטיפול , בעצם,? תודה, אם כואבת

אם יקרה, כמו שאת מבינה, העצירות של אגם (בן כמה הוא?) היא כנראה אחת התגובות שלו להולדת אחותו. נשמע שכילד שרגיל להיות נוח ומרצה, הוא מנסה לעצור את הכעס הטבעי והנורמלי שמתעורר אצלו בעקבות התחרות החדשה עם אחותו. במובן הזה, טוב שהוא קצת מרשה לעצמו גם להרגיז ובכך לספר לכם כמה הוא עצמו מרוגז. לכם כהורים יש תפקיד מרכזי בטיפול בעצירות. ככל שתוכלו להקשיב לתחושות של אגם ביחס לשינוי שחל בבית (כעס, פחד, קנאה וכו'), ולתת לו רשות קצת לצאת מתפקיד הילד הנוח והמרצה, כך הוא ירגע מהר יותר ויסתגל לשינוי. בכל מקרה, זה ייקח זמן. על מנת לעזור לו, אני ממליצה לכם לפנות לפסיכולוג/ית לצורך הדרכת הורים. רק אם זה לא יעזור, אפשר יהיה לשקול טיפול לאגם עצמו. בהצלחה, ליאורה - פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום מיטל, לא נותר לי אלא לחזק את דבריה של ליאורה, שבאה לעזרי בנדיבות מקצועית ברוכה. בהצלחה לאגם ותודה לליאורה (את מוזמנת!) ליאת

שלום ליאת, בתי בת ה4.5, גמולה זמן רב גם בלילה, אבל יש המון מריחות של קקי על התחתונים. (כמה פעמים ביום). בעבר טופלה ע"י מרפאה בעיסוק בשל קשיים בויסות החושי, והתעקשות שלה שלא נחליף חיתולים עם בקקי. טיפול בדיאטה סנסורית עזר לה וגם לנו (מבחינת המודעות שלנו). לפני מספר חדשים התיעצנו עם פסיכולוגית התפתחותית בגלל החשש שהיא מפתחת אנקופרזיס. היא ייעצה לנו להתייחס בקבלה מוחלטת לבריחות של הקקי, ולהגיב בענייניות. מאז אכן יש שיפור, אבל יש עדיין בעיה לא פתורה. שאלותי: מה כדאי לעשות? האם יש משהו פיזיולוגי שכדאי לשלול? יש לציין שמאז היותה תינוקת עשתה קקי הרבה ובקלות (הלוואי על כולנו). מודה לך מראש על תשובתך אתי

שלום אתי, לפני טיפול פסיכולוגי באנקופרזיס או הצטאות, אנו מחוייבים להפנות את הילד לבדיקה רפואית, לשלילת בעיה פיזיולוגית המשפיעה על יעילותם של שרירי הסגור. רק אז אפשר לדבר על בעיה פסיכולוגית, הגם שהסיכוי לכך באמת גדול יותר. אם מדובר "רק" במריחות קלות, הייתי מציעה להשקיע באימון הילדה בניגוב יעיל יותר, אולי בעזרת מגבונים לחים, או בהחלפת התחתונים בכוחות עצמה. המשיכו לטפל בנושא באופן ענייני, ללא תגובות כלשהן (חיוביות או שליליות) כדי 'לנקות' ככל האפשר רווחים משניים מצד אחד, או פוטנציאל לפגיעה בדימוי העצמי, מצד שני. הבשורה הטובה היא שזה לא יימשך לנצח... בברכה ליאת

שלום רב לך, הנני אם גרושה כבר 4 שנים ויש לי ילד בן שש וחצי ילד מקסים ונבון,הוא עכשיו בכיתה א' וזה כבר קרו שני מקרים של אלימות בביה"ס עד כדי כך שהמחנכת שלו רשמה לי הערה ביומן. הוא ילד שבקושי רואה את אביו(הבעיה מצד אביו),יש לילד התקפי זעם ובכי ופינוק בלתי פוסק עד כדי אלימות פיזית כלפיי וכלפיי בן זוגי המתגורר עימנו,וגן לאחרונה לילדים בכיתה. ניסיתי כל דרך להגיע אליו גם בדרך של עונשים וגם בדרך של הסברה ושום דבר לא עוזר. אחרי פגישת יעוץ עם יועצת בי"ס הבנתי שהוא לא רוצה להרביץ אבל "משהו משתלט עליו" אני מבקשת בכל לשון של בקשה תעזרי לי או תפני אותי (אני מתגוררת בחיפה ) תודה

שלום רב, חוקרים שעסקו בהשפעות הגירושין על ילדים הבחינו כי שכבת הגיל שבין 6-8 שנים היא הפגיעה במיוחד. ילדים בגיל זה חשים ומודעים למלוא עוצמתו של המשבר המשפחתי, מבלי שיעמדו לרשותם הגנות מתוחכמות כנגדו. רגשות הכעס מקבלים ביטוי התנהגותי ברור ומוחצן. מאפיין נוסף של ילדים בגיל זה הוא הניסיון לשמור אמונים לשני ההורים, למרות מאמציהם של אלה להטות את הכף, כל אחד לצדו. עוד מצאו החוקרים, כי בנים, יותר מבנות, הם בעייתיים יותר, וסיכוייהם "להיכנס לצרות" בתוך ומחוץ לביה"ס גבוהים יותר. הצורך בחיבור ההורים מחדש חזק ביותר בגיל זה. הילדים מדגישים עד כמה חסר להם האב, כאשר כאב זה מתגבר אף יותר לנוכח מאמציה של האם להשתמש בילד כנגד אביו. כאשר קונפליקט הנאמנות גובר, יגיב הילד בהתפרצויות זעם ובאי-יציבות רגשית. לאור זאת, אפשר להבין ללבו של הילד שלך, להבין את ההתנגדות שלו לבן הזוג החדש שלך, ולהכיר בצורך הדחוף בעזרה. לצערי, איני מכירה מטפלים בילדים באזורכם, אך תוכלי לנסות להתעניין אצל רופא הילדים שלכם, ולבקש את המלצתו. תוכלי, כמובן, גם לשלוח הודעה נוספת עם כתובת מייל מעודכנת בגוף ההודעה, ולקוות שמישהו מקוראי הפורום יוכל להמליץ על מטפל טוב באזור חיפה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, יש לי שניי בנים,בן שלוש וחצי ובן שנתיים,שנייהם ילדים מקסימים,מדהימים חכמים וממושמעים שיהיו בריאים,וזאת בעקבות עבודה קשה שלי. הבן הגדול הוא נשמה טובה,עוזר מבין וכ"ו אך בזמן האחרון כאשר אנחנו בביתם של הסבים והסבתות(משניי הצדדים)הוא מתנהג מאוד שונה,מדבר לא יפה,צועק,מתחצף,מרים יד ואפילו לא אוכל,התנהגות זן הינה חריגה מאוד משום שאינה חוזרת על עצמה ביומיום.אני ובעלי מוצאים את עצמנו משכנעים אותו לאכול ולגביי ההתנהגות בסוף זה נגמר בעונש או בבכי. אני בשלב מסויים מאבדת את סבלנותי ואומרת דברים שלא נותנים לי מנוחה למשך שבוע.יש לציין שאני אמא מאוד סבלנית וילדיי הינם בעדיפות ראשונה,אני נתנהגת איתם לפיי הספרים ואולי פה הבעיה???אומרים לי שאני לא נותנת להם חופשיות ורודפת אחריהם יותר מדיי,זו אני,אני מאמינה שילד צריך שהורה יכוון אותו ולדעתי הם עדיין קטנים בכדי לישון מחוץ לבית לבד. בבקשה עזרי לי... איני רוצה לטעות ולהרוס את כל מה שהשגתי עש היום. ##דבר נוסף,בזמן האחרון הבן הגדול נהייה מאוד סטרילי (אני יודעת שזה באשמתי)והוא גם בכל הזדמנות רוצה לנקות-לשטוף,לנקות אבק וכ"ו,דבר שמלחיץ אותי מאוד מאוד...מה זה מסמל? בבקשה,נסי למצוא מענה במהרה... תודה רבה

שלום מורן, פנייתך נגעה ללבי, ועוררה אצלי (שוב!) את המחשבה על המושג המפורסם שטבע הפסיכואנליטיקאי וויניקוט - "אם טובה דיה". את מציינת עד כמה את מסורה לחינוך ילדייך, וכמה עבודה את משקיעה בלגדל אותם "לפי הספר". אבל כמו שוויניקוט אמר, לא מוכרחים להיות אמא מושלמת (זה גם לא ממש עובד), מספיק להיות אמא טובה דיה... למרות שעיסוקי ופרנסתי כרוכים בהדרכת הורים, אני ממליצה לך להניח קצת לספרים וליועצים, ולהתחיל להקשיב לאינטואיציות שלך ולמה שמכתיבים לך לבך ואהבתך לילדייך. עלייך לזכור שמדובר בשני ילדים קטנטנים, עם דחפים, משאלות, מרץ ואפילו תוקפנות שחייבים למצוא מוצא. ילדים (גם הטובים והמנומסים שבהם) אוהבים להשתולל, להוציא מרץ, להשתובב ולעשות שטויות מדי פעם. זה אינו מעיד על חינוך רע, אלא על מזג ילדותי ובריא, המבקש פורקן ושמחת חיים. את צודקת. ילדים לפעמים מוציאים מהדעת, והם נוטים לעשות זאת דווקא ברגע הלא מתאים, מול עיניים זרות, לפעמים ביקורתיות, ממש כאילו ביקשו לעשות לנו פאדיחה קבל עם ועדה. אני חושבת שכדי להצליח, חשוב למצוא את האיזון הנכון בין הצורך הקריטי בגבולות וכללי התנהגות, לבין הצורך להרפות מדי פעם, ולחשוב על מה שווה להתעקש ועל מה לא. הנה, בכל זאת קיבלת עוד עצה... בהצלחה ושבוע טוב ליאת

היי ליאת, כנראה שבאמת צריך להרפות קצת ואת זה אני צריכה ללמוד-איך מרפים.בכל-אופן תודה על התגובה אנסה ליישם אותה. לגביי שאלתי השנייה -שהילד כל הזמן רוצה לנקות-לשטוף להוריד אבק וכ"ו,עדיין לא קיבלתי תשובה.האם אני צריכה לדאוג??אשמח לתשובתך. בתודה מראש מורן

שלום. בני

שלום ליאת, הודעתך 'ברחה' בלי התוכן... נסי שוב ואענה בשמחה. ליאת

ילד בן11 וחצי שנים לא מוכן לישון לבד שיהיה איתו מישהו בחדר לאחרונה אחיו יצאו לצבא והוא נשאר לישון בחדר לבד אבל צריך להשאר עם אור ושלא נרדם עד שהוא נרדם ובמידה ונרדם וקם בלילה לא יכול לישון לבדמפחד גם להשאר בבית לבד גם עם אחותו אבל ללכת אם חברים לשחק עצמאי האם צריך לקחת אותו לשיחות מה הטיפול לזה

שלום רב, אני מציעה להגיע להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים קליני, לתאר בפירוט את ההתנהלות בבית, ואת המידה בה הפחדים שלו משתלטים על סדר היום (והלילה) של הבית כולו. לפעמים אפשר להסתפק בהדרכת הורים, שתסייע לכם להיערך נכון יותר ולעזור לו להתמודד, ולפעמים מומלץ טיפול בילד עצמו (בדר"כ טיפול באוריינטציה קוגניטיבית-התנהגותית). בהצלחה ליאת

שלום לך יש לי ילד כמעט בן חמש אמי באה לישון איתנו כל לילה היא בת 80 ובני מתנהג אליה לא יפה טוען שיש לה ריח של בריחת שטן זה אמיתי אבל אני אומרת לו לא יפה זאת סבתה והיא מבוגרת וגם אתה פעם תהיה מבוגר והוא לא מוכן שניתן לה בבוקר מעדו טוען שזה שלו גם אם אני מביאה עוד מעדן אומר לה לכי לבית שלך אני לא רוצה שתשני כאן יש לך ריח לא טוב ואני קנתי ממתקים נתתי לה לתת לו וזה עזר תחילה נישק אותה והתקרב אלייה אך שוב חזר לי נראה שהוא מגיב כאילו נולד לו אח תינוק כי לוקחים ממנו את התשומת לב האם צדקתי מה עושים אין לי ברירה אני חייבת שאמי תישן אצלי אין לי אופציה אחרת הבאתי לה עובדת זרה ברחה וגם השניה אמי חולת אולצהימר ולא יכולה לגור עם אף אחד רק אצלי טוב לה אני ובעלי אוהבים אותה ומפנקים אותה תשובה דחוף בבקשה עדן

שלום עדן, ההחלטה לאפשר לאמא לגור בביתכם, להעניק לה זקנה מכובדת לצד אוהביה, היא החלטה אמיצה ומעוררת התפעלות. ובכל זאת, זו החלטה שלך ושל בעלך, ועליכם לקבל ולכבד גם את הבחירה של בנכם לא להתקרב או לנשק את סבתא. אני מציעה לערוך שיחה עם הילד, לאפשר לו לבחור את מידת הקרבה לסבתו, ועם זאת, *לא* לאפשר לו להתחצף או לפגוע בכבודה בשום דרך אחרת. לתחושתי, חלק מההתנגדות שלו קשור לניסיונות שלכם לאלץ אותו לאהוב אותה, לנשק אותה או להתקרב אליה יותר ממה שנכון לו. אם תכבדו את ההעדפה שלו, יתכן שחלק מההתנגדויות וההתבצרויות שלו יפחתו ואולי אף ייעלמו. אשמח לשמוע עדכונים בברכה ליאת

יש לי 3 ילדים את השלישית ילדתי לפני חודש. הבן הגדול שלי בן 4 יש בו כעסים מתחילת שנת הלימודים הוא זרק על בעלי נעל וסטר לו, לי הוא לא מעז להתנהג כך כי אני יותר קשוחה. אבל גם עונש לא עוזר כבר...

שלום הילה, מזל טוב לכם עם הולדת הבת השלישית!! לגדל שלושה ילדים זה לא עניין קל, וכדי שתצליחו לשרוד מבלי להפוך כל יום למשימה בלתי אפשרית, עליכם לבסס שגרה מוגדרת היטב, בה כל אחד מבני הבית (גדולים וקטנים) יידע מה מצופה ממנו, מה מקובל ובלתי מקובל במשפחה, מה מותר ומה אסור. הבן הבכור שלך הוא עדיין ילד קטן, והוא זקוק להרבה תשומת לב, אהבה ויד מכוונת. כאשר אתם מאפשרים לו לנהוג באלימות כלפיכם, אתם מותירים אותו מאד בודד ומפוחד ("אם אני, הקטן, יכול להרביץ לאבא ולזרוק עליו חפצים, הוא כנראה כ"כ חלש, ולא יכול לשמור עלינו"). כאשר הילד שלכם זורק חפצים או מנסה להכות, יש לעצור אותו פיזית, ולהרחיקו מכם לזמן מה. אל תסגרו אותו בחדר ואל תענישו בעונשים פיזיים, כי הללו יוצרים אצל הילד תחושה קשה של "אין לי מה להפסיד". במקום זאת, עדיף ליצור מצב בו הוא מפסיד אתכם לזמן מה. "לא נעים לנו איתך כשאתה מרביץ וזורק דברים, ולכן אין לנו ברירה. זה מעליב אותנו ופוגע בנו, ולכן תישאר רחוק קצת". תנו לו להבין שאתם פגועים, כעוסים ושלא בא לכם עליו ככה. אל תתפתו להגיב לבקשות סליחה או לניסיונות התקרבות, לפחות למשך שעתיים. נסו לא להיגרר להסברים ותוכחות מילוליות, אלא לפעול בעקביות: בכל פעם שהוא מנסה להכות, אתם עוצרים אותו, מתרחקים, ונשארים 'קרירים' למשך כשעתיים. מעבר לזה, נצלו כל רגע בו הוא מקסים ומשתף פעולה, כדי להזכיר לו כמה הוא נהדר ואהוב. כך, יש לקוות, תגרמו לו להרגיש שכדאי לו יותר להיות ילד טוב. אם את מרגישה שאתם מתקשים לבד, פנו להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני. זה עושה קיצור דרך משמעותי. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת 5 ויש לה פחד גדול מרופאים. היא לא מוכנה ללכת לרופאים וכשכבר מגיעים, היא פורצת בבכי היסטרי ולא מוכנה לשתף פעולה. אשמח לקבל עצות להתמודדות עם העניין. תודה

שלום לך, פעם, כשהילדים שלי היו קטנים (ובכו נורא אצל הרופא, בדיוק כמו ילדתך), מישהו אמר לי "תשמחי שהם בוכים שם. זה סימן שהם לא מגיעים אליו הרבה ולא מתרגלים לזה...". לצערי, בהמשך, פה ושם גם התרגלנו, אבל זה כבר סיפור אחר :-) ובכל זאת, כדי 'לשחוק' קצת את הפחד, תוכלי לארגן בבית ערכת רופא, רצוי עם אביזרים כמה שיותר 'אמיתיים' (מקלות גרון, תחבושות, סטטוסקופ ישן, מזרקים מפלסטיק, וכד'), ולהזמין את בתך "לרפא" את כל מי שבסביבה. דרך טובה נוספת, זה לנסות להגיע אל הרופא לאו דווקא כשאתם חולים, למשל כדי להגיד לו חג שמח, שנה טובה, חורף בלי שפעות, או סתם להביא אליו עציץ קטן של תודה. זה עשוי לחזק את הקשר ולתרום להפחתת האיום. כדאי לזכור שהפחד מרופאים בדר"כ מועבר אל הילדים באופן לא מילולי או סמוי מההורה הלחוץ בעצמו, ולכן עדיף שלפחות בפעמים ה'קריטיות' מי שילווה את הילד יהיה ההורה היותר גיבור בבית. גם אם שום דבר לא יעזור, תתנחמי בזה שבסופו של דבר הפחד, או לפחות ה'הצגה' אצל הרופא, עוברים עם הגיל. בריאות ליאת

שאלה כללית בעקבות פרשת "פייסבוק" והילד שהתאבד, שהייתי שמח לשמוע את דעתך לגביה. אין לי עניין בפרטי המקרה הספציפי כמובן, אבל אני מנצל אותו לשאלה כללית. הורי הילד מספרים, כך על פי הדיווחים בתקשורת, כי היו שואלים אותו מה קורה בביה"ס, מי מציק לו וכדומה, והוא תמיד ענה שהכל בסדר. השאלה היא איך נמנעים מהמצב הזה, מה עושים, אם אפשר בכלל לעשות, ולו בשלב הרבה יותר מוקדם, כדי לשמור על פתיחות של ילד שמשתף את הוריו במה שעובר עליו.

שלום רועי, שאלה טובה וחשובה. היכולת לקיים מערכת יחסים פתוחה וכנה עם ילדינו כרוכה בלוליינות לא פשוטה, בין הרצון הטבעי להיות "חברים" שלהם מצד אחד, ודמויות סמכות מחנכות ואחראיות מצד שני. הילדים שלנו גדלים ומשתנים עם הגיל, ויחד איתם משתנים וגדלים גם האתגרים שלנו, ההורים, לאור הצרכים, הסכנות והאיומים המתעדכנים אף הם. לתחושתי, אין מתכון נכון אחד ליצירת מערכת יחסים הרמונית, פתוחה וכנה בין בני אדם בכלל, ובין הורים וילדים בפרט. נכנסים לכאן כ"כ הרבה גורמים - אישיותיים (שלנו ושל הילד),משפחתיים, תרבותיים, חברתיים ואחרים - עד כי בלתי אפשרי 'ללכוד' את הנוסחה המנצחת. העובדה שמקרים עצובים כמו זה האחרון הם נדירים יחסית, מעידה על כך שברוב הבתים זה איכשהו עובד. ובכל זאת, אף אחד מאיתנו אינו חסין, ומוטלת עלינו האחריות להישאר דרוכים, עם אצבע על הדופק. כחברה דמוקרטית, אנו נוטים לקדש ערכים כמו 'פרטיות', 'מרחב אישי', 'זכויות בסיסיות', 'חופש דיבור ומחשבה', ואני יודעת שהורים רבים, בעיקר נאורים ואינטליגנטים, נמנעים במודע מכניסה לאזורים הפרטיים של ילדיהם, נמנעים מכל מה שמריח ממנו "חקירה", ומעדיפים להישאר בעמדה של השגחה פסיבית. לעיתים נלווה לכך רציונל כלשהו ("אני סומך על הילד שלי. הוא ילד טוב"). עמדה כזו, בשילוב עם סדר יום מטורף שלנו ושלהם, מרחיבים לעיתים קרובות את "השטח המת", הנותר מחוץ לתחום הראייה שלנו, מחוץ למודעות שלנו, מתחת לראדאר שלנו. אם כל אחד מאיתנו יחשוב לרגע עם עצמו, ויברר עד כמה הוא מכיר באמת את הילד שלו. יודע מה הוא אוהב ושונא, איזה תכניות טלוויזיה הוא אוהב ולמה, מה הוא באמת עושה כשהוא נמצא עם החברים שלו, איפה הוא מבלה ביום שישי בערב ומה שותים שם, מי הילדה שהוא אוהב בבי"ס ומה היא חושבת עליו, מה הוא עושה אם נגמר לו הכסף ואין לו איך לחזור הביתה, מתי העליבו אותו בפעם האחרונה, מה הוא עושה כשמעליבים אותו, האם קשה לו בשיעור תנך, מה הוא חושב על המורה שלו, באילו אתרי אינטרנט הוא גולש, מה הוא יודע על סקס, סמים ואלכוהול, האם כאב לו משהו השבוע, איזה מותגים הוא מעדיף, כמה סוכר הוא אוהב בקפה או בתה שלו, ולאיזה מקום הוא הגיע בריצת 100 מ'.... אפשר, כמובן, להמשיך בזה שעות. אם נהיה מספיק אמיצים, נודה בוודאי שאנחנו לא תמיד יודעים מה שלום הילדים שלנו באמת. לעיתים קרובות אנחנו מסתפקים בלהיות 'מכון התקנים', לברר אם הכל בסדר בביה"ס, ולנזוף כשמשהו משתבש. אוכל לומר לך ביושר, רועי, שילדים רבים שיושבים אצלי בקליניקה מביעים הכרת תודה עמוקה רק מעצם העובדה שאני יושבת ומקשיבה להם בסקרנות ועניין, משחקת איתם, שואלת שאלות ועונה תשובות. נדמה לי שהילדים צמאים מאד לסוג כזה של התעניינות וקרבה כמעט בכל גיל. הורים שמכירים בכך ומספקים מענה מכבד וטוב דיו , יכולים להבטיח במידה סבירה שילדיהם יוכלו לפנות אליהם בשעת צרה, ירגישו מוגנים ועטופים, ויידעו שיש להם על מי לסמוך. לא בטוח שקיבלת מענה. הנושא מעולם אינו נסגר. אשמח אם הורים נוספים ירצו לשתף כאן במחשבותיהם ותחושותיהם. אנא עשו זאת. שבת שלום ליאת

הזו שמתאר איזו התנדנדות בין פלישה לגבולות הפרטיים לבין אדישות. אני יכולה לומר שכמטפלת הנושא הזה כל הזמן עולה בתוך המפגשים- התענינות שיכולה ממש להחוות בעיני הילד כרדיפה ובפגיעה בגבולות ומצד שני- פינוי מקום ושחרור שנחווה כמו נטישה. אני חושבת שדרך סבירה להתמודד עם הפער הזה הוא לעשות איזה שיחת הכנה לילד שמאפשרת לו את המרחב ההורי המתעניין בלי לפגוע באוטונומיה שלו. לומר לילד למשל שאנו כהורים מאוד מתענינים בקורה אותו ומעונינים לדעת על חייו, האם יעדיף שנשאל או ישתף בעצמו. אני חושבת שגם מודלינג של שיתןף בין בני הזוג יכולים מאוד לשפר את היכולת הזו. גם הפיכת השיתוף למשהו שמובנה בזמן ובמקום (נניח סביב השולחן האוכל, סביב איזה משחק וכו') יכולה מאוד לעזור. שיחה כשלעצמה לבדה יכולה להחוות כמשהו מאיים כי לא כל הילדים מאוד מילוליים. אצלי בקליניקה דווקא הדיווח על חוויות משמעותיות נעשה תוך איזה משחק שמהווה הסחת דעת כביכול מתכנים שיכולים להיות מציפים. הקשר שנוצר הוא תנאי מקדים לשיחה אחרת זה יכול להחוות כניתוח בלי הרדמה.

שלום אני לא בטוח שזה הפורום הנכון משום שאיני יודע אם הבעיה פיזיולוגית או פסיכולוגית, אבל ננסה בכל זאת: בתנו בת כמעט 3 ישנה מעט מדי לגילה. בגן היא ישנה כשעתיים בצהריים (מ 13:00 עד 15:00) ולדברי הגננות היא מראה סימני עייפות בולטים כבר ב 12:30. עם הגעתה הביתה היא מתפקדת באופו נורמאלי, ואחרי האמבטיה, בסביבות 20:00 היא נכנסת למצב של עוררות מוגברת ומתחילה לשחק דווקא בזמן הלא מתאים. אנחנו משכיבים אותה במיטה בערך ב 20:30, אבל היא רחוקה מללכת לישון. היא קוראת לנו בתירוצים שונים, יורדת מהמיטה או פשוט נשארת במיטה ומדברת עם עצמה במשך שעות. לבסוף היא נרדמת רק בסביבות 22:00. בבוקר אנחנו מעירים אותה כבר ב 6:15 כי אני צריך להגיע לעבודה מוקדם. מה שאומר שהיא ישנה בקושי 10 שעות ביום שאמורות להיות פחות מדי. ניסינו לבקש בגן שיתנו לה לישון רק שעה וחצי בצהריים במקום שעתיים אבל לא הייתה לזה השפעה על השינה בלילה, ואנחנו כמובן מיואשים ומותשים. יש לציין שהילדה לא שותה קולה/אוכלת שוקולד ודברים כאלו המכילים קפאין. מה יכולה להיות הבעיה ? מה עוד ניתן לעשות ?

שלום גיא, כרגע, סדר היום של ילדתכם (הקטנה מאד!) אינו מותאם לצרכיה, אלא לאילוצים חיצוניים. זהו מצב לא אופטימלי, ואני לא מצליחה לחשוב על פתרונות קסם, מלבד לנסות להתאים את סדר היום אליה ולא להפך. כמובן שתוכלו להתייעץ גם עם מומחי שינה, כדי לשלול בעיה ממקור אחר. מעבדת שינה טובה כזו ישנה באוניברסיטת ת"א, אצל פרופ' אבי שדה. בברכה ליאת

שלום.יש לי חברה מאוד טובה שיש לה בעיה גדולה ואני רוצה לעזור לה.הוריה על סף גירושים עם מריבות בבית..היא קטנה-בת 15 ואחיה הגדול(20)מכה אותה בצורה תמידית(מתרץ את מעשיו בכך שדואג לה שלא תצא עם בנים כי טוען שטוב לא יצא מהם) אך הוא מכה אותה באלימות ונוהג להציק לה ולהשפיל אותה(מילולית) הוריה לא במצב של לעזור לה עכשיו,הם גם לא ממש רואים מה קורה. משטרה אין לה מצב להזמין כי אביה אוסר עליה לעשות אתזה.היא ממש כבר שבורה ואני רוצה לעזור לה להחלץ מזה רק שאני לא יודעת איך(.אני בת 18)אשמח אם תיעצו לי מה כדאי שתעשה(חוץ מפנימייה, דיבור עם אחיה.כי אין לה אפשרות לכך)תודה ויום מקסים.

שלום לך חברה, את באמת חברה טובה והמקרה שאת מתארת מדאיג מאד, אסור בשום פנים ואופן לאח של חברה שלך להכות אותה או להשפיל אותה בכל דרך. אני מצרפת לך כאן את המס' של קו החירום הארצי למניעת אלימות במשפחה ולמען ילדים בסיכון-1-800-220-000הוא פועל 24 שעות ביממה, תתקשרי אליהם כמה שיותר מהר והם ידריכו אותך מה צריך לעשות. זה באמת דחוף וטוב שאת עירנית ודואגת. בהצלחה

שלום רב, אלימות בתוך המשפחה שואבת את כוחה, בין השאר, מהמחשכים ואווירת הסוד שנכפית על הקורבן, הן מצד הגורם האלים והן מצד בני המשפחה האחרים, שחוששים להכניס גורמי חוק לחייהם. ולכן, הנשק כנגד אנשים אלימים הוא ההוצאה לאור, והכנסת גורמי רווחה לתמונה. הסבירי זאת לחברתך, ופני לטלפון שקיבלת מהסטודנטית (תודה!). המשיכי להיות תומכת וקרובה, דווקא בתקופה השברירית של היציאה אל האור. בברכה ליאת

שלום, בני בן ארבע בעוד כחודש, ילד שובב שעומד על שלו ועם בטחון עצמי, אך שמתי לב שכאשר אני או בעלי נימצאים איתו בגן שעשועים או בקניון ויש מפגש עם ילדים אחרים שלא בגן שלו או ילדים קטנים ממנו שלוקחים לו כדור לדוגמא בגימבורי הוא לא נילחם על הכדור ומסתכל עלי או על בעלי שנעזור לו, אציין שכאשר אני צופה בו גן וגם שאלתי את הגננת הוא ילד שכן עומד על שלו ולא מוותר לילדים אחרים שצריך, אם כן מדוע זה ככה רק ליד הוריו ? כי זה נראה כאילו אין לו בטחון לידינו והוא צריך את עזרתינו אך הוא ממש לא צריך כיון שיש לו בטחון,אודה לתגובה , תודה

שלום לך, יכולים להיות לכך שני הסברים (לפחות) שעולים בדעתי כרגע. האחד, שמשהו בהתגייסות המלאה שלכם לעזרתו יצרה אצלו תחושה שאתם תפתרו עבורו את הבעיה טוב יותר ומהר יותר, (או שאינכם נותנים לו בכלל הזדמנות לפעול בכוחות עצמו). הסבר אפשרי אחר הוא ש(אולי) משהו בתגובה שלכם בעבר גרם לו להאמין שגילויי אסרטיביות/תוקפנות זוכים מצדכם לביקורת או התנגדות, ולכן הוא בוחר לוותר על כך כשהוא במחיצתכם. תבדקי אם את יכולה להתחבר לאחד מההסברים האפשריים האלה ולנסות לשנות משהו בדפוס הישן. כמובן שייתכנו גם הסברים אחרים... הבשורה הטובה היא שבהיותו בגן התנהגותו נתפסת נורמטיבית ולא מדאיגה. זה טוב. בברכה ליאת

ההיתי מעוניינת לקבל המלצה לילדה שסובלת ככל הנראה מכאבים פסיכוסומטיים הגורמים לה אף לקום בלילה ( באזור הבטן העליונה , לא במעי) היא לא הולכת כבר כשבועיים לבית הספר ולאחר בירור מקיף מאוד כולל בדיקות דם אולטרה סאונד וגסטרוסקופיה לא נמצאה כל סיבה פיזית. אני אובדת עצות - אנא יעצי לי מה עלי לעשות ולמי לגשת - אינני מעוניינת ללכת באמצעות קופת החולים אלא באפן פרטי. ( יש לציין אזור גוש דן ) תודה רבה

את מוזמנת להתקשר אלי 052-3106667 או לכתוב למייל [email protected] ותקבלי המלצה על פסיכולוג ילדים מצויין בת"א.

שלום דר ביתי בת 10 והיא מתלוננת שאין לך חברה צמודה מהכיתה כמו לכל בת אחרת. היא די חברותית, ילדה שמחה ומתוקה, חייכנית וחרוצה. והיא לא מבינה מדוע היא לא מצליחה לרכוש חברה אחת טובה, מי שהיא באמת רוצה!!! איך אפשר לעזור לה? אשמח לקבל עזרה בבקשה

שלום רב, חלק מכישורים חברתיים תקינים זו היכולת לקרוא נכון את המפה החברתית, ולהגיב נכונה לרמזים חברתיים. כאשר הילד שלנו רוצה להתחבר דווקא עם מישהו שאינו פנוי אליו או לא מעוניין בחברתו, זה עצוב ולא נעים, אך גם לא "סוף העולם". לעיתים, ילדים משתוקקים לחברתם של הילדים המקובלים, כדי לזכות בחלק מה'תהילה' שדבקה בהם. מסתבר שהפוטנציאל לחברו?ת קרובה ונאמנה קיים לאו דווקא ב'צמרת'. אני מציעה לך לנסות לכוון אותה לילדות הנחמדות שישמחו בקרבתה וחברתה, גם אם הן לא ה'בחירה הראשונה' שלה. עודדי אותה לארח בנות שעד עתה לא הייתה מאד קרובה אליהן, זאת כדי להרחיב את המעגלים הפוטנציאליים בהם תוכל למצוא חברות חדשות. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 5 . לפני כחצי שנה בערך אני ובעלי נפרדנו, ואני והילד מחוסר ברירה העתקנו את מקום מגורינו לאזור אחר. הילד התאקלם מצויין בגן החובה החדש שלו ובכלל לכל איזור המגורים. יש לציין שעזיבתו של האבא היתה לו מאד קשה , מלווה בהמון בכי, שאלות על העתיד להתרחש וכמובן עצב גדול. את התקופה הכי קשה איכשהוא צלחנו עם המון תמיכה רגשית שהענקנו לו אני ואבא שלו. אביו שומר עימו על קשר יציב וקבוע ואני בתור המחנך העיקרי שלו תומכת בכל דבר. בחודש וחצי האחרונים הגננת של הילד פנתה אליי ואמרה שהילד חסר מנוחה בגן, קופץ מפעילות לפעילות מבלי לסיים את הקודמת, מציק ואף מכה ילדים, בשעת ריכוז הוא לא מסוגל לשבת דקה אחת במקומו ולעתים קרובות מוצא עצמו שוכב על הרצפה. חשוב לי לציין שהגננת מעורבת מאד במצבנו המשפחתי, משתדלת מאד לתמוך בו, באסיפת ההורים אמרה שהוא מוכן מאד לכיתה א' ואין שאלה בכלל האם יעלה. אומרת שמבחינה קוגניטיבית הוא מבין הגבוהים בגן. דרך המכון להתפתחות הילד הבאנו פסיכולוגית שצפתה בו ולא ראתה שום בעית קשב וריכוז. לטענתה למרות שלא היה מסוגל כ"כ לשבת בריכוז הוא ענה על כל שאלה שהגננת שאלה במפגש והיה עירני מאד. דיברתי איתו מספר פעמים על כל נושא האלימות בגן וההשתטחויות בזמן הריכוז, אך למרבה הצער השיחות שלי לא עוזרות ובימים האחרונים הגננת דיברה איתי וטענה שהילד ממש זועק לעזרה. היא נתנה דוגמא למעשי ונדליזם שלו באחד ממרכזי הפעילות בגן וכשביקשה שיסדר את הבלאגן שעשה הוא לא הסכים. אני לא יודעת מה לשאול בעצם. האם לדעתם יש מקום לשקול טיפול רגשי ואם כן איזה. האם זו תקופה שעם המון תמיכה תחלוף בסופו של דבר? אודה לכל עצה .

במידה ותמליצי על טיפול כלשהוא לילד. אודה מאד אם תמליצי לי במייל כמובן על מטפל שמקבל דרך קופ"ח מכבי. תודה

שלום לילי, לאור מה שאת מתארת, אפשר להניח באמת שמדובר "רק" בקשיים רגשיים, שמקורם ככל הנראה בהתפרקות המשפחה. אני חושבת שבנך יוכל להפיק תועלת עצומה מטיפול רגשי אצל פסיכולוג ילדים קליני או מטפלת באמנות, שיספקו מרחב מכיל ובטוח לביטוי כל קשת הרגשות, כולל רגשות הזעם והאגרסיה אותם הוא פורק כרגע במעשי הוונדליזם. אני מציעה לא לוותר על הטיפול, כדי שיוכל להגיע לכיתה א' עם יותר פניו?ת ורגיעה. לגבי סוגי הטיפול בקופת החולים שלכם תוכלי לברר במרכז המידע של הקופה או דרך רופא הילדים שלכם. בהצלחה ליאת

אני בן 13 ואני סובל מפחד דיכאון וחרדות כמעט תמידיות. אני מפחד לצאת מהבית, אני נכנס לדיכאון וסובל מפחד תמידי. אני נמצא בסביבה אשר מקעפה אותי מחום ואהבה אך בכל זאת אני לא מרגיש בטוח, בשום מקום. לא משנה מה אני מנסה בשביל להעביר את המחשבה שלי מנושא המוות אך בכל מקום הוא מקיף אותי. אני שומע על מקרי מוות שונים ומשונים ומקרים אשר קורים לאנשים צעירים יותר ממני וממשפחתי ואני לא יכול להפסיק לחשוש לחיי ולחייהם בכל מקום ובכל מצב. אני ממש מפחד ממקרים בסרטי אימה למרות שאני לא צופה בהם בככל אך אני שומע וקורא אליהם. אני מפחד ממש לחיי בכל מקום שאני הולך ואני חיי בפחד תמידי. בבקשה תוכלי לעזור לי?

שלום גיל, מאד קשה להתנהל בעולם עם רמות חרדה כאלה, בעיקר כאשר החרדה משתלטת על היום שלך, ומפריעה לך לתפקוד השוטף. למרות החוויה הקשה בה אתה שרוי, פחד המוות נפוץ מאד, וכמעט כל אדם חווה אותו בשלב זה או אחר של חייו. הבשורה הטובה היא שהפחד הזה חולף, אם לא לבד, אז בעזרת מבוגר קרוב קשוב או בעזרת איש מקצוע מנוסה, שרגיל לפגוש בעבודתו פחדים כאלה. העובדה שאתה מוקף במשפחה חמה ותומכת משמחת מאד. אני מציעה לך לשתף את ההורים במה שעובר עליך, ולבקש מהם לסייע לך. תוכל להדפיס עבורם את תשובתי, ולשקול יחד איתם פנייה לטיפול פסיכולוגי קצר, שייתן לך כלים להתמודד עם המצוקה. אני מזמינה אותך לקרוא גם את תשובתי לרון, שכתב על פחד המוות כאן, בתחתית הדף, בתאריך 20.12.10 בהצלחה ליאת

מתנצלת על כך שנשמטת לי... עניתי לך למטה. בהצלחה ליאת

בתי בת ה 12 התלוננה בחודש האחרון על פחדים וחששות.היא חושבת שיש מישהו שרודף חריה במשך כל שעות היום ופוחדת להיות לבד בבית או להתקלח בלי נוכחותי.בימים אחרונים התלוננה על כאבי ראש ולאחר שיחה איתה היא אומרת שיש לה קול בראש שמדבר אליה ללא הרף וזה מה שגורם לה לכאבי ראש עזים.הקול מדבר אליה גם בשעות הלימודים בעיקר באופן שלילי לדוגמא: שהיא טיפשה ולא מבינה כלום, אם אני מעודדת אותה אז הקול אומר לה שאני משקרת וכו..אני מאד מודאגת ואיני יודעת איך להתמודד עם בעיה זו ואף פניתי לשרות פסיכולוגי במקום מגוריי אך רשימות ההמתנה ארוכות... מה עושים?

שלום יפעת, אני מציעה לפנות, לפני הכל, לרופא הילדים שלכם, ולבקש חוו"ד נוירולוגית. רק אחרי שתשללו גורמים פיזיולוגיים-נוירולוגיים אפשריים, אפשר יהיה לשקול את הכיוון הנפשי. בברכה ליאת

אני מניחה שאני אכתוב הרבה כמו שככה אנו מתלבטים לגבי ילדנו. בננו בן ארבע וחציוהוא "מחלוק" למספר ילדים. 1. מצד אחד מאוד נבון ופיקח, ילד שמח , חברותי אוהב מאוד חברהלפני כחודשיים וחצי נולדה לו אחות, מאוד דואג לה ועוזר. יודע להעסיק את עצמו לבד וכייף לראות כיצד עושה זאת. 2. מצד שני מגיל מאוד צעיר בוכה מכל דבר. לוקחים לו משהו-בוכה, לילד אחר יש משהו שלו אין-בוכה, ילד הרביץ לו-בוכה, בטעות ילד נפל ונפל עליו או עבר לידו ולא נראה לו-בוכה ועוד בטענה שהוא הרביץ לו... יש לציין שאין לו וויסות בבכי הוא צורח!!!! בקיצור יש ימים שכל הזמן רק בוכה (אנו בטוחים שזה לא מתסכל רק אותנו גם הבכי וגם חוסר הנעימות מהחברה אלא גם אותו) 3. ומצד שלישי הוא מאוד קונדסון ואוהב להיות במרכז העניינים ולהצחיק (לא תמיד זה בזמן הנכון ובמקום הנכון) והוא נגרר אחרי ילדים אחרים-אומרים לו משהו לעשות עושה אחריו. גם אם זה דברים שליליים. כמו לזרוק חפצים מעבר לגדר בגן וכו'... 4. דבר נוסף הוא אוהב מאוד "להעלים" חפצים. תמיד חייב להחזיק משהו ביד או להכניס לכיסים . תמיד חוזר מהגן או מסבתות עם דברים. בחלקם מבקש רשות ובחלקם לא. וכמובן אם ביקש ואמרו לו-בוכה. בכל הנושאים האלו אנו מסבירים לו ומדברים איתו ונראה שמקשיב ואפילו מסביר בעצמו מדוע עליו לא לעשות זאת אך 2 דקות אחכ כאילו שכח על מה דיברנו. אנו מאוד מתוסכלים ממצבים אלו ושוקלים ללכת לאבחון בהתפתחות הילד. האם בנוסף ישנם דברים שעלינו לעשות על מנת להפחית התנהגויות אלה? מצטערת על האורך פשוט קצת מעט מתוסכלים...תודה

הוא גם מאוד דעתן. הכל צריך ללכת לפי הדרך שלו. אם לא-בוכה!!!

שלום א', סליחה ש'ברחתם' לי. זה היה לא בכוונה... ולעצם שאלתך - ילד שבוכה מכל דבר הוא ילד שלמד שבאמצעות הבכי הוא משיג הטבות וזכויות שאולי לא היה מקבל בדרך אחרת. כדי לבחון האם השערה זו נכונה, נסי לשחזר כיצד אתם פועלים ואיך אתם מגיבים לבכי. באופן דומה, גם התנהגויותיו הבעייתיות האחרות, קשורות במידה רבה לאופן התגובה שלכם. אסביר - אם הילד שלכם בוחר להפר את הכללים (למשל לזרוק חפצים מעבר לגדר, או לעשות שטויות בבית, או להעלים חפצים ללא רשות), זה בגלל שהוא נוכח שהוא יכול לעשות זאת מבלי לשאת בתוצאות. את יודעת, הסברים ותוכחות לא מאד מרשימים ילדים קטנים. גם אם אנחנו מאלצים אותם "לבקש סליחה", אין לדברים משמעות אמיתית בעיניהם, ובקשת הסליחה אינה משקפת חרטה והפנמה של האיסור. כדי שילד ילמד להתנהג עפ"י הכללים, יש לאכוף אותם בצורה חד משמעית ועקבית. הפרת כללי ההתנהגות אינה 'קונדסות' אלא פגיעה ברכוש או בכבודו (לפעמים גם בגופו) של אדם אחר. לכן, כדי להכחיד התנהגויות שליליות, יש לנקוט *פעולות!* ולא דיבורים. אם הוא זורק חפצים מעבר לגדר הוא גם זה שיאסוף אותם חזרה, ואם זה בלתי אפשרי או מסוכן, הוא לא יוכל לשחק בחצר לזמן מה ("עד שתדע להתנהג בחצר כמו ילד גדול, שלא עושה שטויות"). אם הוא לוקח חפצים בלי רשות, עליכם לדאוג שיחזיר אותם ויתמודד עם אי הנעימות הכרוכה בכך. כאשר אמרים לו "לא" והוא צורח, אפשר להביע השתתפות בצערו, אך אין להיכנע לרצונו ולוותר לו. אפשר לעזור לו להתגבר על האכזבה ולשבח אותו על יכולת ההתאפקות, גם אם הוא בוכה, אך לא להיכנע ולוותר, כדי לשבור את התפיסה לפיה ניתן להשיג הכל דרך הבכי. אם את חושבת שלא תוכלי לעשות זאת בכוחות עצמך, תוכלי לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

ביתי בת ה-7 התחילה לפני 3 שבועות לפחד ממחלות (אחיה הקטן חלה בשפעת). כל מחלה שהיא שומעת עליה היא חוששת שתהיה גם לה ולא עוזרים השיכנועים וההסברים שלא כל מחלה מדבקת וגם אם כן ניתן להבריא ממנה. חשבתי שזה צורך בתשומת לב ונתתי אבל זה לא הפסיק. ניסיתי להתעלם וזה לא הפסיק - מה עושים? הבכי והחששות הם על בסיס יומי וברמה של שאלות בנושא (את בטוחה שאני לא חולה, אני מפחדת להתעלף וכד') כל כמה דקות. אולי יש לך המלצה על פסיכולוג ילדים באזור כפס-הוד השרון-רעננה

שלום גליה, פחדי ילדות נורמטיביים, גם אם נמשכים כבר שלושה שבועות, עדיין אינם מחייבים פנייה לפסיכולוג. אי מניחה שהחשיפה לרעיון של התעלפות או איבוד הכרה הגיע מאיפשהו, והוא הותיר בה רושם עז ומאיים. במקרה של ילד עם חרדה עזה ממחלות, אני מציעה לבחון באומץ גם את עצמנו, ולהפעיל מידה של בקרה ושליטה על התגובות והאמירות שלנו בנושא. יכול להיות שהדאגה לבריאותו של הבן (שפעת החזירים שוב מרימה ראש, ומעוררת לפעמים גם אצל המבוגרים דריכות וחרדת-יתר) הביאה לתגובתיות-יתר בבית, מה שלא תורם לשלוות הנפש של הילדה. בכל מקרה, אני מציעה להתייחס בקצרה לנושא, ולהמשיך במסר הקצר והמרגיע ש"אם תהיי חולה זה לא נעים, אבל גם לא נורא". חשוב להימנע מעיסוק יתר בנושא, ולוותר על ניסיונות פיצוי, פינוק או יתר תשומת לב הניתן דווקא בהקשר הזה. ברוב המקרים זה מספיק, והחרדה חולפת. אם תראי שהנושא ממשיך להעיק, ושניכרת פגיעה בשגרת היום, אפשר יהיה להמשיך ולהתייעץ. בברכה ליאת

כשהילד מספר לי שהרביצו לו בגן אני מיד עונה שזה בטח לא היה לו נעים, אני שואלת אותו מה הוא עשה אחרי שהילד הרביץ לו והוא עונה לי שאמר לו "די זה לא נעים לי" (בקול חלש ונעלב) הגננת אמרה שהוא נוטה לבכות מהר ולגשת אליה וכשהם מנחים אותו להגיד משהו לילד הוא דורש שיבואו איתו. ידוע לי שישנם הורים בגן שהתגובה שלהם היא הרביצו לך תחזיר אני לא בעד אם כי עמוק בלב הייתי שמחה אם היה קצת מחזיר ומרתיע. מה עלי לעשות, מה דעתך על ההתנהלות שלו יש לציין שהוא ילד מאוד אהוב בגן בקרב הילדים ובקרב הצוות וישנם תקופות בהם הגננת מתארת אותו כמנהיג הגן, הוא דעתן ומצחיקן. לא ברור לי בגיב בכזו כניעות לסיטואציות הללו

שלום לך, עמדתי בנושא ברורה מאד, ונתתי לה ביטוי לא פעם בפורום ובהדרכות הורים. ילד שאינו פועל באלימות הוא נכס, והלוואי שהיו עוד ילדים כאלה בכל גן וכיתה. למרבה הצער, הגישה של "מרביצים לך - תחזיר!" מעבירה מסר בעייתי, לפיו קונפליקט (ובמיוחד קונפליקט אלים) פותרים באמצעות (עוד) כוח. אני שמחה על ההזדמנות לנצל את הבמה הזו, ולהפציר בהורים כולם לשנות את תפיסותיהם בנושא, ולהתחייב למסר גורף לפיו אלימות היא לא הדרך. אם הילד שלך הפך מנהיג בזכות דעתנותו, חכמתו ויכולתו להשתמש בהומור, הוא מצוייד כבר בכלים הנכונים. זה אמנם לא מבטיח לו חסינות מפני אקטים אלימים פה ושם, אך זה מקטין מאד את הסיכוי להסתבך בצרות, ומגדיל את סיכויו לפתח מעגל חברתי איכותי, הנשען על ערכים של כבוד ושלום. אנא קראי גם את תשובתי לרוזה, כמה קומות מתחת, לשאלה שכותרתה "העלבות בגן". בברכה ליאת

תודה על תשובתך המחזקת. עוד שאלה קטנה בנושא, האם זה בסדר להנחות את הילד להגיב בקול תקיף (טוב נו, קצת לצעוק) באמרו "די,זה לא נעים לי, אני לא מסכים שתרביץ לי". כשהצעתי לו להגיב כך אמר לי שהוא (הילד שהרביץ) יבהל וזה לא נעים לצעוק (כנראה שזה התגובה שקיבל מהגננת כששמע בקולי). ניסתי להסביר לו שזה באמת לא נעים לצעוק אבל זה גם לא נעים שמרביצים ושבמקרה כזה הוא יכול לצעוק עליו כדי שיפסיק. מה דעתך?

בני בן ה-10 חווה אנקופרזיס מזה 5 שנים.היינו בטיפול בין 4 שנים שלא סייע. עשיתי הפסקה וכעת אני רוצה לנסות שוב טיפול, אבל עם מטפלת אחרת. האם יש לך המלצה על פסיכולוג באיזור רחובות/יבנה/אשקלון (עדיף מישהו בעל הסכם עם קופ"ח כללית) האם צריך פסיכולוג קליני? התפתחותי? תודה מראש

שלום טובי, אם, לבד מהאנקופרזיס, בנך אינו סובל מבעיה התפתחותית כלשהי, הכתובת היא פסיכולוג קליני. אם קיימת בעיה התפתחותית במקביל, יתכן שדרושה גם נקודת המבט של הפסיכולוג ההתפתחותי. בכל מקרה, אין לי המלצה בשבילך כי איני מכירה מטפלים באזורך. אם תוסיפי לכאן כתובת מייל בגוף ההודעה, אולי קוראים אחרים יוכלו לשלוח לך המלצה. בהצלחה ליאת

בני (12) ילד מבריק שכלית אך מתקשה מבחינה רגשית. כך למשל כשאחותו הצעירה אומרת לו כי היא אוהבת אותו, הוא מגיב בתוקפנות מילולית (די, תפסיקי מעצבנת). הוא מתעלם מבנות כיתתו ומתרגז כשאני שואלת אותו למשל מה שם אחת הילדות. הוא ילד ביישן ושקט בכיתה ועם חברים, אך מוערך על ידי חבריו בזכות חכמתו, עדינותו ויכולותיו הספורטיביות כיצד אוכל לסייע לו להביע את עצמו רגשית?

שלום הילית, בנך נמצא בתפר שבין תקופת ה'חביון' (בה הקשר עם בנות נתפס במקרה הטוב כקשר ידידותי ומרוחק, ובמקרה הפחות טוב כאסור, כפדיחה או כמשהו מעורר בושה ודחייה), לבין תקופת ההתבגרות, בה ההתעניינות בבנות הולכת וגוברת, וכך גם הדחפים המיניים המציפים. בתקופת ה'תפר', ההתעוררות והסקרנות המינית מביאים איתם הרבה עצבנות, בושה ותחושות אשמה, שנרגעות בהדרגה עם הגיל. כרגע זה לא נשמע מדאיג או פתולוגי, לפחות ככל שזה נשמע מכאן. אני מציעה להניח לו, ולהמשיך להביע רגשות כלפיו גם אם תגובותיו צוננות או דוקרניות. זה יעבור ליאת

שלום רב! בזמןהאחרון גילינו תופעה בה הילד בגיל 3.5 משתפשף על הכרית,מזרון וכדומה איננו יודעים כיצד להתנהג ואיך להגיב הוא בן ראשון לאחר 3 בנות.אנו מנסים להתעלם מהתופעה. היום שמענו מאחותו בגן שהענישו אותו כי גם שם התופעה החלה. נשמח לקבל תשובה מקצועית בנושא

שלום יורם, אני מניחה שאתה מתכוון לאוננות, וחשוב לזכור שמדובר בהתנהגות בריאה ונורמלית אצל ילדים. אין להעניש ילדים על אוננות, כדי לא ליצור עמדה בעייתית כלפי מיניות וקשיים עתידיים. הדרך הנכונה להגיב במקרה כזה, זה לעצור את הילד ולהסביר לו שהוא יוכל להמשיך לעשות את מה שהוא עושה רק כשהוא לבד, בחדרו. הסבירו לו שגם אם מדובר בפעולה שנעימה לו, נהוג לעשותה בפרטיות, ללא נוכחותו של אדם אחר (ממש כמו שהיית עושה לו ראית אותו מחטט באף, רק בלי המילה "מגעיל" בבקשה...) בברכה ליאת

שלום, בתי בת 3.5 והיא ילדה שקטה, נעימה, יצירתית במיוחד (לפי דברי הגננות) ומבצעת משימות באופן מושלם עם הרבה סבלנות. לאחרונה אני מגלה כי בבית היא מתנהגת בדיוק ההפיך מרביצה, צועקת ומתחצפת. כמו כן, היא מתקשה להיפרד ממני בבוקר בגן למרות שמאוד נחמד לה. היא ילדה שניה בין 4 ילדים. אני חושבת שמאוד קשה לה עם שינויים והיא אוהבת סדר מובנה ולוחות זמנים קבועים ומוסדרים. אני לא מבינה למה בבית היא מתנהגת אחרת ואני נדרשת לכעוס עליה בכל פעם מחד ומייד אחר כך היא מבקשת סליחה ורוצה להתנהג יפה. בבית כולם יודעים לא לגעת לה בדברים כי היא שומרת עליהם מכל משמר למרות שגן משתפת את אחיותיה רק אימתי שמתחשק לה. אודה לעצה בדחיפות

שלום ענת, הבדלי התנהגות קיצוניים בין הבית לגן מאותתים בדר"כ על כך שהבעיה נעוצה בסביבה ובהגדרת כללי ההתנהגות בכל אחד מהמקומות, ולאו דווקא במאפיינים של הילד עצמו. אם הבת שלך מתנהגת בחוצפה ואלימות בבית (ולא בגן) זה בגלל שהיא למדה שבבית זה אפשרי, ואולי אפילו מתגמל במידת מה. את מזהה אצל בתך צורך בסדר וקביעות, ואני מציעה לך לנסות לרתום את הידיעה הזו כדי לנסות להבנות את הסביבה של בתך גם בבית. עליכם לכבד את הצורך שלה בפרטיות ככל הנוגע לחפצים שלה, ובתמורה לדרוש התחשבות דומה בצורך שלך, למשל, ביחס מכבד ובשיתוף פעולה. נסי להיצמד לסדר יום פחות או יותר קבוע ויציב (שחיוני מאד כשמדובר בפעוטות), ולהתחשב בה ובקושי שלה כאשר חורגים מהשגרה. מה שאף פעם לא מזיק, זה לשכלל את העמדה הסמכותית שלנו, וללמוד להציב גבולות בדרך מכבדת ועקבית, שאינה גולשת לכעס ועויינות כלפי הילד. בברכה ליאת

ראשית, תודה רבה על התשובה המהירה. אני בהחלט מסכימה שבבית אנחנו מוותרים לה יותר והיא מנצלת את העובדה. יחד עם זאת, אלימות אינה דבר מורשה בבית ואנחנו מאוד מקפידים על כך. אודה לקבל עצות אך לקבע את הסכמות ההורית ואך לשנות את מחשבתה שבבית היא יכולה להתנהג כך למרות שאסור. היא ילדה חכמה ובוגרת באופן מיוחד מאוד. פשוט גם אחותה הקטנה מתחילה להתנהג כמוהה. כנאה שאני לא מספיק סמכותית. אשמח לקבל עצות וטכניקות לשיפור

שלום רב אנחנו בטיפול שעזר להפסיק אלימות בבית שהייתה במשך ארבע וחצי שנים. לא מדובר במשהו קשה אבל בהחלט סטירות ופליקים לילדה בערך פעם בחודשיים וצעקות וגערות על בסיס יומיומי. האלימות כרגע פסקה כמעט לחלוטין בעקבות בטיפול ושאלה שלי: האם הנזק שבוודאי נגרם לילדה הינו הפיך או שתמיד יישאר משהו? היא בת ארבע וחצי?

שלום גלית, ילד שנופל קורבן לאלימות פיזית או מילולית, בעיקר מצד מי שאמורים להגן עליו, לאהוב אותו ולדאוג לכל צרכיו, עלול לאבד אמון בבני אדם, להתקשות לסמוך על אנשים, לפתח עוררות ודריכות יתר וכתוצאה מכך גם קשיים רגשיים שונים. אין ספק שחוויה מתקנת יכולה לסייע לילד להתגבר על חוויה מוקדמת טראומטית, ולהחזיר לו את האמון בהוריו ובאהבתם. אני רוצה להאמין שטעויות שנעשו לצד אהבה גדולה לעולם ניתנות לתיקון, ונזקיהן מחלימים באופן כמעט מלא. המשיכו בתהליך, וכל הכבוד על הנכונות להיעזר ולעשות שינוי. ליאת

הילדה שלי בת 4 ויש שני ילדים שבזסמן האחרון מכניים אותה בשמות גנאי הילדה שלי לא מעליבה בחזרה איזה כילים יש לתת לה כדי להתמודד עם ההעלבות ????????? דיברתי גם עם הגננת כבר פעם שניה

שלום רוזה, אני מציעה לצייד אותה ב"משפטי-נגד לא אלימים", שיתנו לה, מצד אחד, תחושה שלא נשארה ללא 'תחמושת', ומצד שני תחושה שאינה נגררת לאלימות. "יכולתי לומר גם עליך דברים לא יפים, אבל אני לא עושה את זה כי אני חברה טובה" או "קללות זה נשק של ילדים חלשים". או "מה שאתה אומר לי פוגע ומעליב, וכדאי שתדע שזאת אלימות". אני מציעה להמשיך לנדנד לגננת בעניין זה, ולבקש ממנה להקדיש לזה זמן ולשמור על בתך בזמן שהותה בגן. מעבר לכל זה, כדאי לזכור שמדובר בילדים בני 4, ובגיל זה התופעה רווחת, אך חולפת מעצמה. לא מוכרחים להתרגש... בשמחות ליאת

הי, אשמח לקבל מייל המלצה על פסיכולוג קליני ילדים גילאי 6 מאזור ת"א/רמת גן/גבעתיים תודה מראש [email protected]

שלום דלית, שלחתי לך המלצה למייל. מקווה שיצליח... ליאת

גם אני מחפשת פסיכולוג ילדים באזור ר"ג גבעתיים. תודה.

מישהו מכיר פסיכולוג / פסיכולוגית ילדים לטיפול בפחדים באזור כפ"ס - רעננה - הוד השרון?

אולי מנהלת הפורום תוכל לעזור לי - ביתי בת ה-7 התחילה לפני 3 שבועות לפחד ממחלות (אחיה הקטן חלה בשפעת). כל מחלה שהיא שומעת עליה היא חוששת שתהיה גם לה ולא עוזרים השיכנועים וההסברים שלא כל מחלה מדבקת וגם אם כן ניתן להבריא ממנה. חשבתי שזה צורך בתשומת לב ונתתי אבל זה לא הפסיק. ניסיתי להתעלם וזה לא הפסיק - מה עושים? הבכי והחששות הם על בסיס יומי וברמה של שאלות בנושא (את בטוחה שאני לא חולה, אני מפחדת להתעלף וכד') כל כמה דקות.

בני בן ארבע בעוד כחודש, רציתי לשאול לגבי התנהגותו המוזרה , הוא ילד שובב אוהב להשתולל אך כנגד יש לו את הסבלנות לסדר איתי את צעצועיו ,או לראות סרט שעתיים ללא תזוזה, מה שאני לא מבינה זה שאין לו סבלנות כאשר הוא מבקש ממני : אוכל או חטיף ,הוא רוצה שזה יהיה עכשיו ומיד ,אפילו דקה הוא לא מוכן להמתין (עד שאני למשל מביאה לו את בקשתו הוא ממשיך לבקש ולילל כ-10 פעמים וזה ממש מעצבן ומלחיץ )ומה גם שכאשר מסרבים לו למשהו הוא ממש מתעצבן וזועם, האם זה נורמלי כיון שיש סתירה בהתנהגותו שכן אין הרבה ילדים שיש להם סבלנות לסדר חדר אך כנגד ההתקפי זעם וההתעצבנות המהירה שלו ,(אספר לדוגמא גם שהוא מתעורר לפעמים בלילה ומתבכיין כאשר אני שואלת אותו מה כואב או מה קרה הוא עונה לי בהתבכיינות כך שאני לא מבינה את דבריו וכאשר אני שואלת אותו בשנית הוא מתעצבן עלי וכועס) אודה לתגובה בנידון,תודה

שלום רב, הפער שאת מצביעה עליו אינו מוזר בעיני כלל. לא מדובר בהבדלי "סבלנות", אלא בקושי לשאת תסכול. כשהילד שלך מסדר את החדר או רואה סרט, הוא פועל בהתאם לרצונו ולמידת העניין שלו בדברים. תסכול נוצר כאשר יש התנגשות של רצונות, או כאשר עליו לדחות סיפוק. במצב כזה, הילד שלך מוצף ברגשות תסכול ואכזבה, ומתקשה להתאפק. ילדים צעירים מתקשים עדיין להתמודד עם רגשות אלה בהצלחה, והתגובה שאת מתארת אינה מאד יוצאת דופן בגיל ארבע. עם זאת, עלינו לעזור לילדים 'להתאמן' במצבים של תסכול מתון, כדי שיוכלו לשכלל את המיומנות הזו, וללמוד לווסת את עצמם. תסכול מתון נוכל לזמן לילדים בכל פעם שנבקש מהם להתחשב, לחכות קצת, להסתפק רק בממתק אחד בסופר, לסיים את המשחק וללכת למקלחת, לכבות את הטלוויזיה וללכת לישון, וכד'. לפעמים קל לנו יותר לוותר (כדי שלא יהיה בכי), ואז אנחנו מחמיצים הזדמנות לאימון חשוב זה. חושבת שתצליחי? ליאת

עוזרת לו להתמודד עם המצבים שתארת ?

כאשר הוא פורץ בבכי או בזעם כביטוי לתסכול שלו, עלייך להישאר שקטה, מתקפת ("אתה כועס, אני יודעת"), ולא להיכנע לרצונותיו כדי שיפסיק לבכות. אני מזמינה אותך לדפדף עוד בפורום שלנו ולקרוא תשובות דומות. כתבתי על כך המון בעבר. בהצלחה ליאת

צהריים טובים, לבתי בת 12 התגלתה סוכרת נעורים הרופא היה נחמד הסביר על השימוש באינסולין לנטוס שהיא תזריק פעם ביום ואינסולין אפידרה שיכסו את האוכל שלה, נראה שהיא לא מתנגדת (כמובן לא מאושרת מזה) אבל השאלה שלי אם כדאי לדבר איתה על זה באופן פשוט להסביר מה קורה לה

שלום יפעת, אין לי כל ספק שלבתך מגיע הסבר אמיתי ומפורט ככל האפשר על מחלת הסכרת, על השלכותיה המיידיות (אין צורך לשרטט אופק מאיים, אלא להתמקד בהווה ובעתיד הקרוב), ועל אורח החיים שהיא מכתיבה. ידוע לי שבמרפאות הסכרת של הילדים (כמו למשל בביה"ח שניידר) יש הרבה מאד חומר הסברה מותאם לילדים, ואף ימי הדרכה מרוכזים סביב השימוש במזרקים או במשאבות אינסולין. נסי לברר באחד המרכזים הללו לגבי חומר המותאם לגילה. הרבה בריאות ליאת

שלום ליאת! לי יש 2 ילדים מקסימים בת-5 ובן-3.5 . הבעיה היא שאני קונה להם משחקים והם לא שומרים עלהם: אני קונה להם משחק חשיבה הם קורעים את הקופסה,בכול דרך אפשרית מלכלים את הבית ולא שומרים על סדר.... שלא תביני לא נכון,אני מאוד נותנת להם חופשיות ולא חוסכת מהם להתלכלך תוך כדי משחק.אבל,זה הרס של דברים בבית.. אני יוצאת מדעתי וצועקת עליהם.סתם דוגמא: בשבת קניתי להם משחקים בבוקר שאני ובעלי ישנו הילדים קמו ופיזרו את כול הקלקר בכול הבית. איך אני יכולה ללמד אותם שצריך לשמור על המשחקים או על נקיון הבית?

שלום אלינור, את מעלה כאן שתי שאלות קרובות, אך שונות. האחת, מתייחסת לחינוך לשמור על רכוש (משחקים במקרה שלכם), השניה, כיצד ללמד ילדים לשמור על ניקיון סביבתם. הילדים שלך הם ילדים נבונים, והם למדו שללא כל קשר להתנהגותם, הם נהנים מאספקה שוטפת של גירויים חדשים וצבעוניים, וכשהאחד נהרס, נשבר או הולך לאיבוד - מיד יבוא משחק חדש ויחליף אותו. אני זוכרת היטב שהבאתי פעם מתנת יום הולדת לילד חמוד, ששבר אותה לנגד עיני מספר דקות לאחר שקיבל אותה ממני. למרות שהמתנה עלתה בכסף רב, הדבר לא נראה מוזר, לא בעיני הילד ולא בעיני הוריו, שהמשיכו לדבר ולחייך כאילו שלא קרה שום דבר. כדי שילדים יעריכו וישמרו על רכושם, עלינו לדאוג לכך שהנזק והאובדן יורגשו, לפחות לזמן מה. כיום, ילדים מקבלים משחקים ומתנות יקרות עוד לפני שלמדו לרצות ולהשתוקק אליהם. מה שנמצא בשפע מאבד מערכו, בוודאי כאשר יש לו תחליף מיידי. לכן, כדי שילדייך יעריכו את המשחקים שברשותם, דאגי למנן כראוי את הקניות, ולסייע להם בהתנהלות עם המשחקים בחדר. הסבירי להם שלא דורכים על קופסאות קרטון, שלא מוציאים או מפזרים משחק אחד עד שלא אוספים את כל החלקים של המשחק הקודם, הסבירי כיצד פותחים וסוגרים קופסת משחק, והקצי מקום מוסכם בארון או על מדף המשחקים אליו יחזור המשחק בתום הפעילות. עם ילדים צעירים כמו שלך, רצוי להישאר עם מידה של עירנות, ולהשגיח שלא תהיה השתוללות הרסנית. משחק שניזוק או נשבר, אפשר לנסות להדביק או לתקן יחד, גם אם הוא זול מאד בעינייך. כך אנחנו - המבוגרים - מקנים ערכים של שמירה על רכוש וכבוד לחפצים. כמובן שמשחק שנהרס עקב התנהגות הרסנית לא יזכה לתחליף חדש. כבוד לחפצים הוא חלק מהתייחסות רחבה וכוללת יותר כלפי הסביבה המיידית שלנו, והסביבה הרחוקה יותר. גם כאן, יש לנו, המבוגרים, תפקיד חשוב בהקניית הרגלים נאותים. אם הילדים שלכם פיזרו את כל הקלקר בבית, הם ודאי עשו זאת מסקרנות ועניין. אם את קמה, כועסת, ומנקה אחריהם, לא בטוח שלמדו את השיעור. אני ממליצה לנסות לשתף את הילדים (גם הקטנטנים) בתהליך סידור הבית ונקיונו, אפילו אם עזרתם מיותרת מבחינתך. ילד קטן שאוסף את המשחקים שלו, מרים את הבגדים שלו מהרצפה, מוריד את הצלחת לכיור או למדיח, או אוסף את העלים היבשים בחצר, מרגיש גאווה וסיפוק על כך שנטל חלק במשימות הבית, בעיקר אם הוא מקבל על כך מחמאות ושבחים. אם נחזור אליכם, זה יופי שאת מאפשרת חופשיות והתלכלכות, אך עלייך לזכור לאפשר, בה במידה, את ההזדמנות לאסוף, לסדר ולנקות (גם אם אח"כ תצטרכי לנקות אחריהם). ואם כבר מדברים על ניקיון הסביבה, חשוב להקנות הרגלים של כבוד והתחשבות גם כשמדובר בסביבה הרחבה יותר - לא זורקים ניירות ופסולת גם ברחוב, גם לא מחלון המכונית או בטיול בטבע. בשמחות ליאת

בני בן 5.5, אובחן מגיל שנתיים כדיספרקסי (דיספרקסיה התפתחותית חמורה) ולאחרונה המרפאה בעיסוק מזהה dcd (תסמונת הילד המסורבל). עקב קשיי דיבור חמורים, נובעות בעיות רגשיות קשות מאוד, שאמנם התמתנו השנה (פחות אלים, יותר משתף פעולה במפגשים בגן הילדים) אך עדין נדחה ע"י חברים בגן, בוכה בקלות מכל הערה או סירוב ומאוד מאוד רגיש. רופאה התפתחותית של מכבי הפנתה לשפ"ח לאבחון ואלו מחזירים אותי בחזרה למכון להתפתחות הילד לפסיכולוגית התפתחותית. אנו אובדי עצות בסוגיה זו והילד זקוק לטיפול פסיכולוגי דחוף. נודה לעצתך.

שלום רב, גם לטעמי, הכתובת היא במכון להתפתחות הילד, מאחר ובשפ"ח הדגשים הם אחרים. חזרי לרופאה והסבירי שהשפ"ח לא יכול לתת מענה מדויק לבעיותיכם. בקשי ממנה הפנייה למכון להתפתחות הילד, או שתפני לפסיכולוגית התפתחותית באופן פרטי. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, הבן שלי בן שנתיים, הולך לגן מיוני והחליף גן בתחילת השנה. רוב הזמן ואחרי תקופת הסתגלות של כשבועיים-שלושה, אין איתו בעיות בללכת לגן, על אף שהוא תמיד מעדיף את חברתנו ומציין זאת בדרכים שונות. עם זאת הוא לא בטוח בגן כמו שהוא בבית, את זאת אני יודעת מהסתכלות וגם משיחה שיזמתי עם הגננת. הוא פטפטן בלתי נלאה, ובגן מדבר מעט מאוד. בגן הוא מתנהג "יפה" (לא אוהבת את המונח, אבל הכוונה ברורה) ומתמרד רק בחיקינו. בחזרות לחגיגות או פעילויות או משתתף בצייתנות, וכשמגיע רגע האמת אחה"צ כשכל ההורים באים לחגיגה וכו', הוא נשאר בצד (שוב, בחיקינו) ולא רוצה לקחת חלק. כך גם ביום הולדתו בגן, הוא היה "דובי לא לא" ולא שיתף פעולה, ולא הרגשתי שמדובר בהפגנת כח אלא בחולשה שנובעת מההמולה ותשומת הלב הרבה. הוא נלחם על רצונותיו בבית אבל בגן - או בסיטואציות חברתיות אחה"צ - הוא לא חוטף צעצועים וכשחוטפים לו, מפנה מבט אלינו ומבקש ישועה. הוא מקבל מאתנו המון אהבה, גירויים ועניין, אנחנו משתדלים לתת לו חופש בחירה איפה שאפשר ולפתח את הדברים שייחודיים לו ועם זאת אני מרגישה שאין לו מספיק בטחון עצמי (לפחות עדיין) כפי שהייתי מאחלת לו לחיים. הוא טוב מדי, ממושמע מדי, לא מעז מספיק, לא נלחם מספיק. איך אפשר לעזור לו בעניין?

שלום, הילד שלך עדיין פעוט, וגם אם הוא "תלמיד" גן מאז יוני, עדיין מותר לו להתבייש בחגיגות הגן, ולבחור לשבת בחיקך, בעיקר כשמדובר באירוע רב משתתפים. (זאת הזדמנות להפנות את השאלה הזו אלינו, ההורים, ולחשוב ביושר ובאומץ איך היינו מרגישים לו היינו מתבקשים יום בהיר אחד לעלות על במה ולהופיע בפני עשרות עיניים זרות, מבלי לטעות ומבלי להתבייש. לרובנו - לפחות אלה מאיתנו שאינם שחקנים מקצועיים או חובבים - זה היה קשה מנשוא, ואין סיבה שהילדים שלנו יעשו זאת בגיל שנתיים-שלוש כנגד רצונם). העובדה שהילד שלך טוב וממושמע, אינו חוטף חפצים באלימות, מכה או נלחם, צריכה לשמח אותך, ולאותת לך שחינכת את הילד שלך נכון. יש עוד דרכים להתמודד, ואותן יהיה עליו ללמוד עם הזמן (לבקש יפה, להתחלק ולהמתין בתור, לשאת ולתת, ולפעמים גם לגייס עזרה ממבוגר). כאשר הוא תולה בכם מבט חסר ישע, תוכלו לנסות ולומר לו "אנחנו סומכים עליך, תסתדר בכוחות עצמך!". זוהי אמירה מעודדת ומצמיחה, בניגוד להיחלצות מהירה מדי לעזרתו, שעלולה באמת להחליש אותו ולחזק אוריינטציה של קורבן. תני לבנך עוד זמן, הוא יהיה בסדר. בהצלחה ליאת

הי ליאת, אני עדיין מוטרדת, כיוון שלא מדובר רק בחגיגות או בארועים רבי משתתפים. גם ביומיום יש פער משמעותי בין הבית לגן: בבית הוא לא מפסיק לדבר, לבטא את עצמו ואת רצונותיו, בגן הוא כמעט ולא מדבר ואם עושה זאת, זה רק אחד על אחת עם הגננת (נניח, כשמחליפים חיתול) ופחות עם הילדים האחרים. מעציב אותי לחשוב שרוב היום (עד 16:00 למעשה) הוא מדחיק את רצונותיו, מאווייו, מחאותיו, וגם את ביטויי הסיפוק והשמחה, ולא נותן להם דרור. אני תוהה אם אפשר לעזור לו או לשנות משהו בגישה הכללית שלנו כהורים, אם בכלל זה לא מאוחר מדי... תודה על תשומת הלב.

אני נתקלתי בבעיות מאוד לא טובות אצלי בנוגע לאלימות מהצד שלי... לבת זוגתי בעיקר מספר פעמים לאימי ולאחותי... אני מוכרח לציין שילדות קשה עברה עלי , לא מצדיק את מעשי פוסל אותם בכל דרך שהיא. היא משגעת אותי בכוונה ואומרת דברים שמשגעים אותי ואני פשוט רואה שחור ולא חושב קדימה ומגיע למצב שאני דופק לה בוקסים לפנים וממש דופק לה את הראש בקיר או משהו זה ממש קטע פסיכופתי אני כותב את זה ובהלם מעצמי ושאני נרגע אני כאילולא זוכר מה עשיתי ומתחרט כלכך וכואב לי כלכך על זה עם אימי ואחותי הייתה תקופה של אלימות מצידם ואני פשוט הגבתי במילולית ופעם אחת ויחידה שלא חזרה מאז הגבתי בידיים ... מתוך הגנה עצמית אבל עם החברה זה כאילו היא עושה הכל רק כדי שאני יתפוצץ ואני מגיע למצבים שאני מתחיל לבכות מעצבים להרביץ לעצמי והיא אוהבת לראות אותי ככה לא מצליח להבין למה.. כרגע אנחנו לא חברים אבל עדיין יום יום ביחד ועושים כל מה שאפשר ביחד .. אני בן 22 והיא בת 19

שלום רב, אתה צודק. זאת באמת בעיה רצינית, וטוב שאתה מודע אליה ומכיר באחריותך להתנהגות האלימה. לקיחת האחריות שלך עדיין אינה מלאה, כי אתה מאמין (בטעות!!!) שהחברה שלך עושה לך דווקא, ונהנית לעצבן אותך. גברים אמיתיים אינם מגיבים באלימות כלפי נשים וחסרי ישע *בשום מקרה*, גם כאשר הם מאד מאד כועסים. אני חושבת שהעובדה שאתה צעיר בעל מודעות נותנת תקווה גדולה לשינוי, ומפצירה בך להגיע לטיפול מקצועי, בו תלמד לנהל את רגשותיך בצורה טובה ולשלוט בכעס שלך מבלי להפעיל אלימות. תוכל לפנות לאחד הגופים הבאים ולפעול בהמלצתם - מרכז גליקמן לטיפול באלימות במשפחה 03-6492469/03-6492470 עמותת ל.א. לחימה באלימות נגד נשים 24 שעות 1-800-353-300 קו חירום למניעת אלימות במשפחה: 1-800-220-000 בהצלחה ליאת

שלום לכולם בני בן ה-7, בכתה א', אינו מתחבר לילדים בני גילו לא מוצא עניין במשחקי הבנים, (כדורגל וכו .... ) ילד מאוד נבון וחכם, המורים מציינים שהוא המוביל בכתה בקריאה וכתיבה, חשבון .... אך, לא מוצא עניין בילדים בכתה אפשר לראות שהוא יותר מתעניין בחברים של אחותו הצעירה ממנו בשנה, הוא אוהב את הבית יותר מאשר לרוץ ולהשתולל... כאשר אנו מעניינים אותו בדברים, יש התעניינות ורצון אך מהר מאוד הוא מתעייף ולא מוצא עניין.... אשמח לתגובה תודות

שלום גולן, תהליכי בשילה והתפתחות מתאפיינים בפערים (נורמליים!) בין תחומי התפקוד השונים, מה שיוצר לעיתים מצוקה אצל הילד, בעיקר אם הוא 'ממריא' בתחום אחד, וקצת איטי בתחומים אחרים. ילדים מחוננים או אינטליגנטיים מאד יוצרים לעיתים קרובות ציפייה להצטיינות דומה גם בתחום המוטורי, החברתי או הרגשי, וכשזה לא קורה מתעוררות מטבע הדברים דאגה ואכזבה. יכול להיות שזה מה שקורה אצל בנך, המעדיף פעילות שקטה בבית על פני פעילות ספורטיבית נמרצת (לגיטימי - אנחנו מדינה דמוקרטית...). יתכן שגם מבחינה רגשית, הוא מתקשה לשאת קונפליקטים ותסכולים, ולכן מעדיף אינטראקציות עם ילדים צעירים יותר, שאינם "נותנים לו פייט". אפשרות נוספת שעולה בדעתי היא, שהילד שלכם למד שההצטיינות האקדמית שלו מזכה אותו בהרבה אהדה והתפעלות, ולכן הוא משקיע משאבים עצומים בתחום זה, עד כדי דילול הכוחות והפניו?ת לתחומים אחרים. כדי שילד יוכל וירצה לעסוק בפעילויות כלשהן, רצוי להתאימן לאופיו וליכולותיו, ולדאוג שיהיו מתגמלות ומהנות עבורו. נסו להשקיע בכך מעט יותר מחשבה, ובמידת הצורך גם להשלים עם מי שהוא, ולקבלו כך. במידה ואתם מרגישים שההימנעות החברתית מבני גילו נמשכת לאורך זמן, אני מציעה לפנות להתייעצות עם גורם מקצועי, שיעריך האם יש צורך בטיפול רגשי. בברכה ליאת

אני בת 36.5 נמצאת בחודש תשיעי להריון והאבא נמצא בחו"ל עזב לאחרונה בשל לחצים נפשיים, וצורכי עבודה הינו תושב חו"ל. לצערי נשארתי לפני לידה וברשותי ילד בן 7 השרוי גם במצב מאוד קשה מכיוון שאינו יודע מה הצופן העתיד וחושש מפני הגעת תינוקות חדשה לעולם.האבא של התינוקות רוצה שאעבור להתגורר עימו בחו"ל ושאני אשאיר את הילד שלי בן ה-7 עם אביו ובחזקתו. אני נמצאת במצב נפשי מאוד קשה ומרגישה חוסר מסוגלות בהתמודדות מול מצב מתוסבך שכזה, מצד אחד אני חושבת שאין לי את היכולת לטפל ב-2 ילדים קטנים ומצד שני אינני רואה איך אצליח לעזוב ילד קטן בן 7 ולנסוע מכאן. מבחינה כלכלית מצבי בכי רע והנני מתגוררת כרגע עם הורי איני יודעת איך להגיע לאיזשהו פתרון נורמלי למצב זה אשמח לתשובתך המהירה

בשום פנים ואופן לא לעזוב את הילד בן ה-7 .אנחנו המבוגרים האחראים והילדים אסור שישאו במחירים של בעיות המבוגרים. מה ילד בן 7 אשם ?מדוע אמור להקרע מעל אימו בגיל כה רך? תפתרי את בעיותיך תוך כדי השארת שני הילדים ברשותך. הקיים והעתיד לבוא.

שלום שרון, אני מפצירה בך לפנות מיידית לגורמי הרווחה בעירך, ולקבל סיוע מעובדת סוציאלית שתוכל להעריך יחד איתך את היתרונות והחסרונות של כל החלטה שתקחי. מדובר בהחלטות גורליות מאד, הן עבורך והן עבור ילדייך, ולכן יש לקבל אותן לא מתוך מצוקה, אלא לאחר שיקול דעת שיביא בחשבון את הצרכים של כולכם. אל תישארי עם זה לבד בשום אופן! בהצלחה ליאת

שלום אנא אמא לתינוק יחיד בן שנה ושבעה חודשים. למען האמת מאז שהוא נולד הוא עצבני וכול הזמן בוכה אנא מאד מתסכלת ולא יודעת מה לעשות איתו הוא כול הזמן רוצה שאני אהיה בסביבה שלו לא רוצה שאף אחד ייגע בו ואם נוגעים בו הוא משתולל כשאני משאירה אותו בגן הוא נתחיל לצרוח ואחר כך שהו נרגע הוא לא נותן לי לעשות כלום אם הוא רואה שאני עושה משהו הוא מתחיל לבכות רוצה שאני ירים אותו כול דבר מרגיז אותו החלפת בגדים מקלחת וכוו אפילו עם ילדים קטנים כמעט ולא משחק רוצה שאני יבוא אליו מתי שהוא משחק בקיצור אני מיואשת לא יודעת מה עושים המצב בביתבלתי נסבל אשמח לעזרה

שלום, האם הגננת מדווחת על משהו חריג בהתנהגותו? האם הוא נמצא במעקב התפתחותי כלשהו? טיפת חלב? אני שואלת כי התיאור שלך יכול להתאים לכל מיני מצבים (למשל בעיה תחושתית הניתנת לטיפול ומעקב אצל מרפאה בעיסוק). אני מציעה לך לגשת לטיפת חלב או לרופא הילדים שלכם ולהתייעץ. אם כל ההיבטים הפיזיולוגיים-בריאותיים נשללו, אפשר יהיה למקד את המאמצים בהדרכה הורית. בברכה ליאת

שלום ליאת, מכל מני סיבות החלטנו להעביר את ילדתנו בת השנתיים וחצי לגן אחר באמצע השנה. מצאנו גן אחר ומקסים, ואנחנו מתלבטים לגבי התהליך עצמו. האם נכון לספר לה בהדרגה שעוברים גן ולתת לה כמה ימים להתרגל לרעיון או פשוט לבצע את השינוי בהקדם מתוך אמונה שהיא יכולה להתמודד עם האמת ? ועוד דבר- הגן שאליו אנחנו מעוניינים לעבור הנו גן לשנת לימודים אחת, כלומר- בשנה הבאה היא תצטרך לעבור שוב (יחד עם אותה קבוצה מהגן שלה) לגן עיריה. אנחנו בעיקר מתלבטים לגבי איך נכון להתנהל מולה, האם להעביר אותה מהר ככל האפשר או לתת לה שבוע להתרגל ?

שלום מיכל, אני לא מבינה למה את מתכוונת כשאת שואלת על "לתת לה שבוע להתרגל". לטעמי, אם החלטתם שהגן בו היא נמצאת כרגע אינו ראוי, יש להוציאה משם (אפשר גם מהיום למחר, לאחר הסבר קצר) ולהעבירה לגן החדש. בתקופת ההסתגלות לגן החדש חשוב לאפשר לה מידה של הדרגתיות, כמו שהייתם עושים בספטמבר. בהצלחה ליאת

שכחתי לציין שעד גיל 5 הוא היה הולך לחברים.ומאז הוא התחיל לפחד ללכת לחברים הוא אומר שהוא יתגעגע אליי והוא מפחד לא לראות אותי ושאני רחוקה.(אפילו שזה באותו היישוב) הוא התחיל ללכת ל-3 חברים בודדים ולאף אחד אחר הוא לא מוכן. בכיתה א' היה להם טיול והוא לא היה מוכן ללכת לבד וסבתא שלו התלוותה אליו. לפני יומיים היה לו טיול והוא רצה שסבתא שלו תבוא איתו והמורה אמרה שלא כדאי צריך לתת לו להתמודד. ולבסוף יצא שהוא לא הלך,למרות שניסיתי לשכנע אותו בממתקים ושאני יביא לו פלאפון שיידבר איתי שום דבר לא עזר. ניסיתי לשוחח איתו למה זה ככה ממה הוא חושש או מפחד והוא פשוט אומר לי אני מפחד לא לראות אותך ושאני אהיה רחוק ממך ואם סבתא היתה באה הייתי הולך. אני לא יודעת ממה זה נובע אבל אני משערת שזה כתוצאה מכך שהוא ראה תמונה של סבא שלו ז"ל ושאל את הסבתא שאלות איך הוא מת?ואז סבתא אמרה כי הוא היה חולה ומבוגר אז הוא התחיל לשאול אם גם אני ימות שאני אהיה זקנה ופשוט התחיל לפחד שאולי הוא לא יראה אותי יותר. יכול להיות שזה חרדת נטישה?אני לא יודעת כי הוא מפחד בדברים מסויימים ואם הוא הולך ל-3 חברים ז"א שאין לו חרדת נטישה אחרת הוא לא היה הולך בכלל לא? אני זקוקה לתשובות לגביי שתיי השאלות ששאלתי אותך תודה

אני חושבת שלא מדובר בחרדת נטישה אלא בחרדה כוללת, המחריפה כאשר הוא מתרחק ממך. העובדה שהוא הולך לחברים מסוימים משמחת, ויש לעודד אותו להמשיך בכך, ללא ביקורת על כך שזה "רק" לשלושה. זכרי שבכל חרדת פרידה יש מרכיב חזק של חרדה גם אצל ההורה, וכאמור, אני ממליצה לטפל בזה בעזרת איש מקצוע מיומן. בהצלחה ליאת

שלום ליאת. בני מפחד מכל דבר כל עוד אני לא בסביבתו. לישון בלילה הוא לא ישן בחדר שלו הוא אומר שהוא מדמיין דמויות מפחידות, להתקלח הוא משאיר דלת פתוחה וכל רגע קורא לי שאני אדבר איתו,כנ"ל שירותים כל שניה קורא לי אמא אמא ורוצה שאני אדבר איתו עד שהוא יוצא מהשירותים. יש לציין שיש לו אחות בת 7 שמשדרת לו יותר ביטחון ושהיא לא מפחדדת מכלום הוא ישן בחדר עם אחותו מה שגם גורם להם לצחוק/להתווכח/לפני השינה וגם מעכב להם את השינה,ברגע שזה עובר כל גבול אני עומדת על כך שילך לישון בחדר והוא נכנס להיסטריה שהוא לא מוכן ללכת לישון בחדר,(למרות שיש מנורת לילה וטלויזיה דלוקה ומנורה דלוקה במסדרון)ולבסוף יוצא שאני מתפשרת שהוא ישן בסלון(הוא מגיע למצב שהוא כל כך בוכה ואפילו אומר אני שונא את האמא הזאת על זה שאני כאילו גורמת לו ללכת לחדר למרות שהוא מפחד. אני לא יודעת איך להתמודד עם המצב זה מייאש שאני לפעמים צריכה ללכת לשכב לצידו עד שיירדם ולבסוף אני נרדמת איתו. מה לעשות?

שלום גלית, את מתארת מצב מורכב, של חרדות המשתלטות על כל ההתנהלות בבית. אני בספק אם אפשר יהיה לפתור מצב כזה באמצעות עצה באינטרנט. לטעמי, מרכיב חשוב בחרדות של הילד הן תגובות ההורים אליו, ונדמה לי שכרגע את מאד מגוייסת ומאד מופעלת ע"י החרדות שלו. גם אני חושבת, כמו המורה שלו, שחשוב לתת לו להתנסות ולהתמודד עם הפחד בכוחות עצמו, אך לדעתי - אם זה לא קרה עד עכשיו, יהיה לך קשה לבד. אני ממליצה על פנייה לפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להנחות אתכם צעד צעד, ולספק לילד אסטרטגיות יעילות להרגעה עצמית ולשינוי דפוסי המחשבה הקטסטרופליים. אם אתם גרים באזור המרכז, אני ממליצה מאד על מרפאת החרדה בביה"ח שניידר, המנוסה מאד במקרים כגון אלה. בהצלחה ליאת

שלום! בני השלישי והקטן בן שנתיים וחצי,החל לאחרונה מידי פעם פשוט להתיישב על הרגל שלי ופשוט מתחכך. הדבר מאד מציק ומפריע לי. הייתי פשוט רוצה לדעת - האם זה דבר נורמלי (ברור שלא, השאלה עד כמה) ממה זה בא, והאם צריך לטפל בזה ואיך, האם לתת לו בנתיים לעשות זאת או לא, (כשאני לוקחת לו לפעמים את הרגל הוא יכול גם ממש להתחנן ש"הוא רוצה את הרגל"). אשמח מאד אם תענh לי תשובה בהקדם, תודה רבה! חוה

שלום חווה, אין לאפשר לילדים שלנו להשתמש בנו (או בכל אדם אחר) למטרות אוננות. הסבירי לבנך שזה לא נעים לך, ושלא יוכל להמשיך להתחכך ברגל שלך יותר, גם אם זה נעים לו. הצורך, כמובן, נורמלי וטבעי, ובנך יצטרך למצוא את הדרך שלו בסיפוק צרכיו. גם במקרה שיעזוב את הרגל שלך, יהיה עלייך להבהיר לו שמדובר בפעילות שיוכל לעשות רק בפרטיות, בחדרו. בברכה ליאת

שלום ליאת, אשמח להתייעץ איתך לגבי בני בן ה-4. מאוד מתקשה להפרד ממני בבוקר וללכת לגן, למרות שמאוד אוהב את הגן. כשאני באה לקחת אותו בצהריים מתקשה להפרד מהגן. כלומר, מתקשה מאוד במעברים ומגיב באופן עוצמתי מאוד בבכי, צעקות, לא מוכן ללכת (להכנס או לצאת מהגן). הילד מפונק מאוד ומתקשה לקבל גבולות למרות שאני לא מוותרת (כשזה חשוב) ובאופן כללי מתקשה להרגע כשלא מקבל מה שרוצה. אני שואלת האם יש לך איזה רעיון/המלצה מה כדאי לעשות או ספר בו אוכל להעזר (בהמשך לשאלתי הקודמת בעניין ההמלצה על ספרים). המון תודות, דקלה

שלום דקלה (וסליחה על ההמתנה...), יש ילדים שבגלל מרכיבי אישיות/מזג, מתקשים יותר מאחרים לווסת את עצמם במצבים טעוני רגשות. ילדים אלב זקוקים להבנייה ברורה של הסביבה, כדי שיהיה להם קל יותר לדעת מה צפוי וכיצד עליהם להתנהג. סביבה שאינה עקבית ובהירה, יכולה להכביד עליהם אף יותר, להחריף את עוצמת התגובה, ולהקשות בכך הן על הילד והן על הוריו. כמו שאת מבינה נכון, הצורך בהצבת גבולות נאותה הוא קריטי, ותוכלי לעשות זאת בצורה שיטתית, הן בעזרת קריאה והן בעזרת הדרכת הורים מסודרת. הרשת מלאה בכתבות, ראיונות (סופר-נני עושה זאת נהדר) ועצות בנושא (מעבר לספרים עליהם המלצתי). בעיני, הדרך הנכונה במקרה שלכם זה להיעזר בשניים שלושה מפגשים של הדרכת הורים. חומר הקריאה יוכל להוסיף ולחזק את מה שתלמדי בעזרתו של איש מקצוע. בהצלחה ליאת