פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום לך יש לי ילד כמעט בן חמש אמי באה לישון איתנו כל לילה היא בת 80 ובני מתנהג אליה לא יפה טוען שיש לה ריח של בריחת שטן זה אמיתי אבל אני אומרת לו לא יפה זאת סבתה והיא מבוגרת וגם אתה פעם תהיה מבוגר והוא לא מוכן שניתן לה בבוקר מעדו טוען שזה שלו גם אם אני מביאה עוד מעדן אומר לה לכי לבית שלך אני לא רוצה שתשני כאן יש לך ריח לא טוב ואני קנתי ממתקים נתתי לה לתת לו וזה עזר תחילה נישק אותה והתקרב אלייה אך שוב חזר לי נראה שהוא מגיב כאילו נולד לו אח תינוק כי לוקחים ממנו את התשומת לב האם צדקתי מה עושים אין לי ברירה אני חייבת שאמי תישן אצלי אין לי אופציה אחרת הבאתי לה עובדת זרה ברחה וגם השניה אמי חולת אולצהימר ולא יכולה לגור עם אף אחד רק אצלי טוב לה אני ובעלי אוהבים אותה ומפנקים אותה תשובה דחוף בבקשה עדן

שלום עדן, ההחלטה לאפשר לאמא לגור בביתכם, להעניק לה זקנה מכובדת לצד אוהביה, היא החלטה אמיצה ומעוררת התפעלות. ובכל זאת, זו החלטה שלך ושל בעלך, ועליכם לקבל ולכבד גם את הבחירה של בנכם לא להתקרב או לנשק את סבתא. אני מציעה לערוך שיחה עם הילד, לאפשר לו לבחור את מידת הקרבה לסבתו, ועם זאת, *לא* לאפשר לו להתחצף או לפגוע בכבודה בשום דרך אחרת. לתחושתי, חלק מההתנגדות שלו קשור לניסיונות שלכם לאלץ אותו לאהוב אותה, לנשק אותה או להתקרב אליה יותר ממה שנכון לו. אם תכבדו את ההעדפה שלו, יתכן שחלק מההתנגדויות וההתבצרויות שלו יפחתו ואולי אף ייעלמו. אשמח לשמוע עדכונים בברכה ליאת

יש לי 3 ילדים את השלישית ילדתי לפני חודש. הבן הגדול שלי בן 4 יש בו כעסים מתחילת שנת הלימודים הוא זרק על בעלי נעל וסטר לו, לי הוא לא מעז להתנהג כך כי אני יותר קשוחה. אבל גם עונש לא עוזר כבר...

שלום הילה, מזל טוב לכם עם הולדת הבת השלישית!! לגדל שלושה ילדים זה לא עניין קל, וכדי שתצליחו לשרוד מבלי להפוך כל יום למשימה בלתי אפשרית, עליכם לבסס שגרה מוגדרת היטב, בה כל אחד מבני הבית (גדולים וקטנים) יידע מה מצופה ממנו, מה מקובל ובלתי מקובל במשפחה, מה מותר ומה אסור. הבן הבכור שלך הוא עדיין ילד קטן, והוא זקוק להרבה תשומת לב, אהבה ויד מכוונת. כאשר אתם מאפשרים לו לנהוג באלימות כלפיכם, אתם מותירים אותו מאד בודד ומפוחד ("אם אני, הקטן, יכול להרביץ לאבא ולזרוק עליו חפצים, הוא כנראה כ"כ חלש, ולא יכול לשמור עלינו"). כאשר הילד שלכם זורק חפצים או מנסה להכות, יש לעצור אותו פיזית, ולהרחיקו מכם לזמן מה. אל תסגרו אותו בחדר ואל תענישו בעונשים פיזיים, כי הללו יוצרים אצל הילד תחושה קשה של "אין לי מה להפסיד". במקום זאת, עדיף ליצור מצב בו הוא מפסיד אתכם לזמן מה. "לא נעים לנו איתך כשאתה מרביץ וזורק דברים, ולכן אין לנו ברירה. זה מעליב אותנו ופוגע בנו, ולכן תישאר רחוק קצת". תנו לו להבין שאתם פגועים, כעוסים ושלא בא לכם עליו ככה. אל תתפתו להגיב לבקשות סליחה או לניסיונות התקרבות, לפחות למשך שעתיים. נסו לא להיגרר להסברים ותוכחות מילוליות, אלא לפעול בעקביות: בכל פעם שהוא מנסה להכות, אתם עוצרים אותו, מתרחקים, ונשארים 'קרירים' למשך כשעתיים. מעבר לזה, נצלו כל רגע בו הוא מקסים ומשתף פעולה, כדי להזכיר לו כמה הוא נהדר ואהוב. כך, יש לקוות, תגרמו לו להרגיש שכדאי לו יותר להיות ילד טוב. אם את מרגישה שאתם מתקשים לבד, פנו להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני. זה עושה קיצור דרך משמעותי. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת 5 ויש לה פחד גדול מרופאים. היא לא מוכנה ללכת לרופאים וכשכבר מגיעים, היא פורצת בבכי היסטרי ולא מוכנה לשתף פעולה. אשמח לקבל עצות להתמודדות עם העניין. תודה

שלום לך, פעם, כשהילדים שלי היו קטנים (ובכו נורא אצל הרופא, בדיוק כמו ילדתך), מישהו אמר לי "תשמחי שהם בוכים שם. זה סימן שהם לא מגיעים אליו הרבה ולא מתרגלים לזה...". לצערי, בהמשך, פה ושם גם התרגלנו, אבל זה כבר סיפור אחר :-) ובכל זאת, כדי 'לשחוק' קצת את הפחד, תוכלי לארגן בבית ערכת רופא, רצוי עם אביזרים כמה שיותר 'אמיתיים' (מקלות גרון, תחבושות, סטטוסקופ ישן, מזרקים מפלסטיק, וכד'), ולהזמין את בתך "לרפא" את כל מי שבסביבה. דרך טובה נוספת, זה לנסות להגיע אל הרופא לאו דווקא כשאתם חולים, למשל כדי להגיד לו חג שמח, שנה טובה, חורף בלי שפעות, או סתם להביא אליו עציץ קטן של תודה. זה עשוי לחזק את הקשר ולתרום להפחתת האיום. כדאי לזכור שהפחד מרופאים בדר"כ מועבר אל הילדים באופן לא מילולי או סמוי מההורה הלחוץ בעצמו, ולכן עדיף שלפחות בפעמים ה'קריטיות' מי שילווה את הילד יהיה ההורה היותר גיבור בבית. גם אם שום דבר לא יעזור, תתנחמי בזה שבסופו של דבר הפחד, או לפחות ה'הצגה' אצל הרופא, עוברים עם הגיל. בריאות ליאת

שאלה כללית בעקבות פרשת "פייסבוק" והילד שהתאבד, שהייתי שמח לשמוע את דעתך לגביה. אין לי עניין בפרטי המקרה הספציפי כמובן, אבל אני מנצל אותו לשאלה כללית. הורי הילד מספרים, כך על פי הדיווחים בתקשורת, כי היו שואלים אותו מה קורה בביה"ס, מי מציק לו וכדומה, והוא תמיד ענה שהכל בסדר. השאלה היא איך נמנעים מהמצב הזה, מה עושים, אם אפשר בכלל לעשות, ולו בשלב הרבה יותר מוקדם, כדי לשמור על פתיחות של ילד שמשתף את הוריו במה שעובר עליו.

שלום רועי, שאלה טובה וחשובה. היכולת לקיים מערכת יחסים פתוחה וכנה עם ילדינו כרוכה בלוליינות לא פשוטה, בין הרצון הטבעי להיות "חברים" שלהם מצד אחד, ודמויות סמכות מחנכות ואחראיות מצד שני. הילדים שלנו גדלים ומשתנים עם הגיל, ויחד איתם משתנים וגדלים גם האתגרים שלנו, ההורים, לאור הצרכים, הסכנות והאיומים המתעדכנים אף הם. לתחושתי, אין מתכון נכון אחד ליצירת מערכת יחסים הרמונית, פתוחה וכנה בין בני אדם בכלל, ובין הורים וילדים בפרט. נכנסים לכאן כ"כ הרבה גורמים - אישיותיים (שלנו ושל הילד),משפחתיים, תרבותיים, חברתיים ואחרים - עד כי בלתי אפשרי 'ללכוד' את הנוסחה המנצחת. העובדה שמקרים עצובים כמו זה האחרון הם נדירים יחסית, מעידה על כך שברוב הבתים זה איכשהו עובד. ובכל זאת, אף אחד מאיתנו אינו חסין, ומוטלת עלינו האחריות להישאר דרוכים, עם אצבע על הדופק. כחברה דמוקרטית, אנו נוטים לקדש ערכים כמו 'פרטיות', 'מרחב אישי', 'זכויות בסיסיות', 'חופש דיבור ומחשבה', ואני יודעת שהורים רבים, בעיקר נאורים ואינטליגנטים, נמנעים במודע מכניסה לאזורים הפרטיים של ילדיהם, נמנעים מכל מה שמריח ממנו "חקירה", ומעדיפים להישאר בעמדה של השגחה פסיבית. לעיתים נלווה לכך רציונל כלשהו ("אני סומך על הילד שלי. הוא ילד טוב"). עמדה כזו, בשילוב עם סדר יום מטורף שלנו ושלהם, מרחיבים לעיתים קרובות את "השטח המת", הנותר מחוץ לתחום הראייה שלנו, מחוץ למודעות שלנו, מתחת לראדאר שלנו. אם כל אחד מאיתנו יחשוב לרגע עם עצמו, ויברר עד כמה הוא מכיר באמת את הילד שלו. יודע מה הוא אוהב ושונא, איזה תכניות טלוויזיה הוא אוהב ולמה, מה הוא באמת עושה כשהוא נמצא עם החברים שלו, איפה הוא מבלה ביום שישי בערב ומה שותים שם, מי הילדה שהוא אוהב בבי"ס ומה היא חושבת עליו, מה הוא עושה אם נגמר לו הכסף ואין לו איך לחזור הביתה, מתי העליבו אותו בפעם האחרונה, מה הוא עושה כשמעליבים אותו, האם קשה לו בשיעור תנך, מה הוא חושב על המורה שלו, באילו אתרי אינטרנט הוא גולש, מה הוא יודע על סקס, סמים ואלכוהול, האם כאב לו משהו השבוע, איזה מותגים הוא מעדיף, כמה סוכר הוא אוהב בקפה או בתה שלו, ולאיזה מקום הוא הגיע בריצת 100 מ'.... אפשר, כמובן, להמשיך בזה שעות. אם נהיה מספיק אמיצים, נודה בוודאי שאנחנו לא תמיד יודעים מה שלום הילדים שלנו באמת. לעיתים קרובות אנחנו מסתפקים בלהיות 'מכון התקנים', לברר אם הכל בסדר בביה"ס, ולנזוף כשמשהו משתבש. אוכל לומר לך ביושר, רועי, שילדים רבים שיושבים אצלי בקליניקה מביעים הכרת תודה עמוקה רק מעצם העובדה שאני יושבת ומקשיבה להם בסקרנות ועניין, משחקת איתם, שואלת שאלות ועונה תשובות. נדמה לי שהילדים צמאים מאד לסוג כזה של התעניינות וקרבה כמעט בכל גיל. הורים שמכירים בכך ומספקים מענה מכבד וטוב דיו , יכולים להבטיח במידה סבירה שילדיהם יוכלו לפנות אליהם בשעת צרה, ירגישו מוגנים ועטופים, ויידעו שיש להם על מי לסמוך. לא בטוח שקיבלת מענה. הנושא מעולם אינו נסגר. אשמח אם הורים נוספים ירצו לשתף כאן במחשבותיהם ותחושותיהם. אנא עשו זאת. שבת שלום ליאת

הזו שמתאר איזו התנדנדות בין פלישה לגבולות הפרטיים לבין אדישות. אני יכולה לומר שכמטפלת הנושא הזה כל הזמן עולה בתוך המפגשים- התענינות שיכולה ממש להחוות בעיני הילד כרדיפה ובפגיעה בגבולות ומצד שני- פינוי מקום ושחרור שנחווה כמו נטישה. אני חושבת שדרך סבירה להתמודד עם הפער הזה הוא לעשות איזה שיחת הכנה לילד שמאפשרת לו את המרחב ההורי המתעניין בלי לפגוע באוטונומיה שלו. לומר לילד למשל שאנו כהורים מאוד מתענינים בקורה אותו ומעונינים לדעת על חייו, האם יעדיף שנשאל או ישתף בעצמו. אני חושבת שגם מודלינג של שיתןף בין בני הזוג יכולים מאוד לשפר את היכולת הזו. גם הפיכת השיתוף למשהו שמובנה בזמן ובמקום (נניח סביב השולחן האוכל, סביב איזה משחק וכו') יכולה מאוד לעזור. שיחה כשלעצמה לבדה יכולה להחוות כמשהו מאיים כי לא כל הילדים מאוד מילוליים. אצלי בקליניקה דווקא הדיווח על חוויות משמעותיות נעשה תוך איזה משחק שמהווה הסחת דעת כביכול מתכנים שיכולים להיות מציפים. הקשר שנוצר הוא תנאי מקדים לשיחה אחרת זה יכול להחוות כניתוח בלי הרדמה.

שלום אני לא בטוח שזה הפורום הנכון משום שאיני יודע אם הבעיה פיזיולוגית או פסיכולוגית, אבל ננסה בכל זאת: בתנו בת כמעט 3 ישנה מעט מדי לגילה. בגן היא ישנה כשעתיים בצהריים (מ 13:00 עד 15:00) ולדברי הגננות היא מראה סימני עייפות בולטים כבר ב 12:30. עם הגעתה הביתה היא מתפקדת באופו נורמאלי, ואחרי האמבטיה, בסביבות 20:00 היא נכנסת למצב של עוררות מוגברת ומתחילה לשחק דווקא בזמן הלא מתאים. אנחנו משכיבים אותה במיטה בערך ב 20:30, אבל היא רחוקה מללכת לישון. היא קוראת לנו בתירוצים שונים, יורדת מהמיטה או פשוט נשארת במיטה ומדברת עם עצמה במשך שעות. לבסוף היא נרדמת רק בסביבות 22:00. בבוקר אנחנו מעירים אותה כבר ב 6:15 כי אני צריך להגיע לעבודה מוקדם. מה שאומר שהיא ישנה בקושי 10 שעות ביום שאמורות להיות פחות מדי. ניסינו לבקש בגן שיתנו לה לישון רק שעה וחצי בצהריים במקום שעתיים אבל לא הייתה לזה השפעה על השינה בלילה, ואנחנו כמובן מיואשים ומותשים. יש לציין שהילדה לא שותה קולה/אוכלת שוקולד ודברים כאלו המכילים קפאין. מה יכולה להיות הבעיה ? מה עוד ניתן לעשות ?

שלום גיא, כרגע, סדר היום של ילדתכם (הקטנה מאד!) אינו מותאם לצרכיה, אלא לאילוצים חיצוניים. זהו מצב לא אופטימלי, ואני לא מצליחה לחשוב על פתרונות קסם, מלבד לנסות להתאים את סדר היום אליה ולא להפך. כמובן שתוכלו להתייעץ גם עם מומחי שינה, כדי לשלול בעיה ממקור אחר. מעבדת שינה טובה כזו ישנה באוניברסיטת ת"א, אצל פרופ' אבי שדה. בברכה ליאת

שלום.יש לי חברה מאוד טובה שיש לה בעיה גדולה ואני רוצה לעזור לה.הוריה על סף גירושים עם מריבות בבית..היא קטנה-בת 15 ואחיה הגדול(20)מכה אותה בצורה תמידית(מתרץ את מעשיו בכך שדואג לה שלא תצא עם בנים כי טוען שטוב לא יצא מהם) אך הוא מכה אותה באלימות ונוהג להציק לה ולהשפיל אותה(מילולית) הוריה לא במצב של לעזור לה עכשיו,הם גם לא ממש רואים מה קורה. משטרה אין לה מצב להזמין כי אביה אוסר עליה לעשות אתזה.היא ממש כבר שבורה ואני רוצה לעזור לה להחלץ מזה רק שאני לא יודעת איך(.אני בת 18)אשמח אם תיעצו לי מה כדאי שתעשה(חוץ מפנימייה, דיבור עם אחיה.כי אין לה אפשרות לכך)תודה ויום מקסים.

שלום לך חברה, את באמת חברה טובה והמקרה שאת מתארת מדאיג מאד, אסור בשום פנים ואופן לאח של חברה שלך להכות אותה או להשפיל אותה בכל דרך. אני מצרפת לך כאן את המס' של קו החירום הארצי למניעת אלימות במשפחה ולמען ילדים בסיכון-1-800-220-000הוא פועל 24 שעות ביממה, תתקשרי אליהם כמה שיותר מהר והם ידריכו אותך מה צריך לעשות. זה באמת דחוף וטוב שאת עירנית ודואגת. בהצלחה

שלום רב, אלימות בתוך המשפחה שואבת את כוחה, בין השאר, מהמחשכים ואווירת הסוד שנכפית על הקורבן, הן מצד הגורם האלים והן מצד בני המשפחה האחרים, שחוששים להכניס גורמי חוק לחייהם. ולכן, הנשק כנגד אנשים אלימים הוא ההוצאה לאור, והכנסת גורמי רווחה לתמונה. הסבירי זאת לחברתך, ופני לטלפון שקיבלת מהסטודנטית (תודה!). המשיכי להיות תומכת וקרובה, דווקא בתקופה השברירית של היציאה אל האור. בברכה ליאת

שלום, בני בן ארבע בעוד כחודש, ילד שובב שעומד על שלו ועם בטחון עצמי, אך שמתי לב שכאשר אני או בעלי נימצאים איתו בגן שעשועים או בקניון ויש מפגש עם ילדים אחרים שלא בגן שלו או ילדים קטנים ממנו שלוקחים לו כדור לדוגמא בגימבורי הוא לא נילחם על הכדור ומסתכל עלי או על בעלי שנעזור לו, אציין שכאשר אני צופה בו גן וגם שאלתי את הגננת הוא ילד שכן עומד על שלו ולא מוותר לילדים אחרים שצריך, אם כן מדוע זה ככה רק ליד הוריו ? כי זה נראה כאילו אין לו בטחון לידינו והוא צריך את עזרתינו אך הוא ממש לא צריך כיון שיש לו בטחון,אודה לתגובה , תודה

שלום לך, יכולים להיות לכך שני הסברים (לפחות) שעולים בדעתי כרגע. האחד, שמשהו בהתגייסות המלאה שלכם לעזרתו יצרה אצלו תחושה שאתם תפתרו עבורו את הבעיה טוב יותר ומהר יותר, (או שאינכם נותנים לו בכלל הזדמנות לפעול בכוחות עצמו). הסבר אפשרי אחר הוא ש(אולי) משהו בתגובה שלכם בעבר גרם לו להאמין שגילויי אסרטיביות/תוקפנות זוכים מצדכם לביקורת או התנגדות, ולכן הוא בוחר לוותר על כך כשהוא במחיצתכם. תבדקי אם את יכולה להתחבר לאחד מההסברים האפשריים האלה ולנסות לשנות משהו בדפוס הישן. כמובן שייתכנו גם הסברים אחרים... הבשורה הטובה היא שבהיותו בגן התנהגותו נתפסת נורמטיבית ולא מדאיגה. זה טוב. בברכה ליאת

ההיתי מעוניינת לקבל המלצה לילדה שסובלת ככל הנראה מכאבים פסיכוסומטיים הגורמים לה אף לקום בלילה ( באזור הבטן העליונה , לא במעי) היא לא הולכת כבר כשבועיים לבית הספר ולאחר בירור מקיף מאוד כולל בדיקות דם אולטרה סאונד וגסטרוסקופיה לא נמצאה כל סיבה פיזית. אני אובדת עצות - אנא יעצי לי מה עלי לעשות ולמי לגשת - אינני מעוניינת ללכת באמצעות קופת החולים אלא באפן פרטי. ( יש לציין אזור גוש דן ) תודה רבה

את מוזמנת להתקשר אלי 052-3106667 או לכתוב למייל [email protected] ותקבלי המלצה על פסיכולוג ילדים מצויין בת"א.

שלום דר ביתי בת 10 והיא מתלוננת שאין לך חברה צמודה מהכיתה כמו לכל בת אחרת. היא די חברותית, ילדה שמחה ומתוקה, חייכנית וחרוצה. והיא לא מבינה מדוע היא לא מצליחה לרכוש חברה אחת טובה, מי שהיא באמת רוצה!!! איך אפשר לעזור לה? אשמח לקבל עזרה בבקשה

שלום רב, חלק מכישורים חברתיים תקינים זו היכולת לקרוא נכון את המפה החברתית, ולהגיב נכונה לרמזים חברתיים. כאשר הילד שלנו רוצה להתחבר דווקא עם מישהו שאינו פנוי אליו או לא מעוניין בחברתו, זה עצוב ולא נעים, אך גם לא "סוף העולם". לעיתים, ילדים משתוקקים לחברתם של הילדים המקובלים, כדי לזכות בחלק מה'תהילה' שדבקה בהם. מסתבר שהפוטנציאל לחברו?ת קרובה ונאמנה קיים לאו דווקא ב'צמרת'. אני מציעה לך לנסות לכוון אותה לילדות הנחמדות שישמחו בקרבתה וחברתה, גם אם הן לא ה'בחירה הראשונה' שלה. עודדי אותה לארח בנות שעד עתה לא הייתה מאד קרובה אליהן, זאת כדי להרחיב את המעגלים הפוטנציאליים בהם תוכל למצוא חברות חדשות. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 5 . לפני כחצי שנה בערך אני ובעלי נפרדנו, ואני והילד מחוסר ברירה העתקנו את מקום מגורינו לאזור אחר. הילד התאקלם מצויין בגן החובה החדש שלו ובכלל לכל איזור המגורים. יש לציין שעזיבתו של האבא היתה לו מאד קשה , מלווה בהמון בכי, שאלות על העתיד להתרחש וכמובן עצב גדול. את התקופה הכי קשה איכשהוא צלחנו עם המון תמיכה רגשית שהענקנו לו אני ואבא שלו. אביו שומר עימו על קשר יציב וקבוע ואני בתור המחנך העיקרי שלו תומכת בכל דבר. בחודש וחצי האחרונים הגננת של הילד פנתה אליי ואמרה שהילד חסר מנוחה בגן, קופץ מפעילות לפעילות מבלי לסיים את הקודמת, מציק ואף מכה ילדים, בשעת ריכוז הוא לא מסוגל לשבת דקה אחת במקומו ולעתים קרובות מוצא עצמו שוכב על הרצפה. חשוב לי לציין שהגננת מעורבת מאד במצבנו המשפחתי, משתדלת מאד לתמוך בו, באסיפת ההורים אמרה שהוא מוכן מאד לכיתה א' ואין שאלה בכלל האם יעלה. אומרת שמבחינה קוגניטיבית הוא מבין הגבוהים בגן. דרך המכון להתפתחות הילד הבאנו פסיכולוגית שצפתה בו ולא ראתה שום בעית קשב וריכוז. לטענתה למרות שלא היה מסוגל כ"כ לשבת בריכוז הוא ענה על כל שאלה שהגננת שאלה במפגש והיה עירני מאד. דיברתי איתו מספר פעמים על כל נושא האלימות בגן וההשתטחויות בזמן הריכוז, אך למרבה הצער השיחות שלי לא עוזרות ובימים האחרונים הגננת דיברה איתי וטענה שהילד ממש זועק לעזרה. היא נתנה דוגמא למעשי ונדליזם שלו באחד ממרכזי הפעילות בגן וכשביקשה שיסדר את הבלאגן שעשה הוא לא הסכים. אני לא יודעת מה לשאול בעצם. האם לדעתם יש מקום לשקול טיפול רגשי ואם כן איזה. האם זו תקופה שעם המון תמיכה תחלוף בסופו של דבר? אודה לכל עצה .

במידה ותמליצי על טיפול כלשהוא לילד. אודה מאד אם תמליצי לי במייל כמובן על מטפל שמקבל דרך קופ"ח מכבי. תודה

שלום לילי, לאור מה שאת מתארת, אפשר להניח באמת שמדובר "רק" בקשיים רגשיים, שמקורם ככל הנראה בהתפרקות המשפחה. אני חושבת שבנך יוכל להפיק תועלת עצומה מטיפול רגשי אצל פסיכולוג ילדים קליני או מטפלת באמנות, שיספקו מרחב מכיל ובטוח לביטוי כל קשת הרגשות, כולל רגשות הזעם והאגרסיה אותם הוא פורק כרגע במעשי הוונדליזם. אני מציעה לא לוותר על הטיפול, כדי שיוכל להגיע לכיתה א' עם יותר פניו?ת ורגיעה. לגבי סוגי הטיפול בקופת החולים שלכם תוכלי לברר במרכז המידע של הקופה או דרך רופא הילדים שלכם. בהצלחה ליאת

אני בן 13 ואני סובל מפחד דיכאון וחרדות כמעט תמידיות. אני מפחד לצאת מהבית, אני נכנס לדיכאון וסובל מפחד תמידי. אני נמצא בסביבה אשר מקעפה אותי מחום ואהבה אך בכל זאת אני לא מרגיש בטוח, בשום מקום. לא משנה מה אני מנסה בשביל להעביר את המחשבה שלי מנושא המוות אך בכל מקום הוא מקיף אותי. אני שומע על מקרי מוות שונים ומשונים ומקרים אשר קורים לאנשים צעירים יותר ממני וממשפחתי ואני לא יכול להפסיק לחשוש לחיי ולחייהם בכל מקום ובכל מצב. אני ממש מפחד ממקרים בסרטי אימה למרות שאני לא צופה בהם בככל אך אני שומע וקורא אליהם. אני מפחד ממש לחיי בכל מקום שאני הולך ואני חיי בפחד תמידי. בבקשה תוכלי לעזור לי?

שלום גיל, מאד קשה להתנהל בעולם עם רמות חרדה כאלה, בעיקר כאשר החרדה משתלטת על היום שלך, ומפריעה לך לתפקוד השוטף. למרות החוויה הקשה בה אתה שרוי, פחד המוות נפוץ מאד, וכמעט כל אדם חווה אותו בשלב זה או אחר של חייו. הבשורה הטובה היא שהפחד הזה חולף, אם לא לבד, אז בעזרת מבוגר קרוב קשוב או בעזרת איש מקצוע מנוסה, שרגיל לפגוש בעבודתו פחדים כאלה. העובדה שאתה מוקף במשפחה חמה ותומכת משמחת מאד. אני מציעה לך לשתף את ההורים במה שעובר עליך, ולבקש מהם לסייע לך. תוכל להדפיס עבורם את תשובתי, ולשקול יחד איתם פנייה לטיפול פסיכולוגי קצר, שייתן לך כלים להתמודד עם המצוקה. אני מזמינה אותך לקרוא גם את תשובתי לרון, שכתב על פחד המוות כאן, בתחתית הדף, בתאריך 20.12.10 בהצלחה ליאת

מתנצלת על כך שנשמטת לי... עניתי לך למטה. בהצלחה ליאת

בתי בת ה 12 התלוננה בחודש האחרון על פחדים וחששות.היא חושבת שיש מישהו שרודף חריה במשך כל שעות היום ופוחדת להיות לבד בבית או להתקלח בלי נוכחותי.בימים אחרונים התלוננה על כאבי ראש ולאחר שיחה איתה היא אומרת שיש לה קול בראש שמדבר אליה ללא הרף וזה מה שגורם לה לכאבי ראש עזים.הקול מדבר אליה גם בשעות הלימודים בעיקר באופן שלילי לדוגמא: שהיא טיפשה ולא מבינה כלום, אם אני מעודדת אותה אז הקול אומר לה שאני משקרת וכו..אני מאד מודאגת ואיני יודעת איך להתמודד עם בעיה זו ואף פניתי לשרות פסיכולוגי במקום מגוריי אך רשימות ההמתנה ארוכות... מה עושים?

שלום יפעת, אני מציעה לפנות, לפני הכל, לרופא הילדים שלכם, ולבקש חוו"ד נוירולוגית. רק אחרי שתשללו גורמים פיזיולוגיים-נוירולוגיים אפשריים, אפשר יהיה לשקול את הכיוון הנפשי. בברכה ליאת

אני מניחה שאני אכתוב הרבה כמו שככה אנו מתלבטים לגבי ילדנו. בננו בן ארבע וחציוהוא "מחלוק" למספר ילדים. 1. מצד אחד מאוד נבון ופיקח, ילד שמח , חברותי אוהב מאוד חברהלפני כחודשיים וחצי נולדה לו אחות, מאוד דואג לה ועוזר. יודע להעסיק את עצמו לבד וכייף לראות כיצד עושה זאת. 2. מצד שני מגיל מאוד צעיר בוכה מכל דבר. לוקחים לו משהו-בוכה, לילד אחר יש משהו שלו אין-בוכה, ילד הרביץ לו-בוכה, בטעות ילד נפל ונפל עליו או עבר לידו ולא נראה לו-בוכה ועוד בטענה שהוא הרביץ לו... יש לציין שאין לו וויסות בבכי הוא צורח!!!! בקיצור יש ימים שכל הזמן רק בוכה (אנו בטוחים שזה לא מתסכל רק אותנו גם הבכי וגם חוסר הנעימות מהחברה אלא גם אותו) 3. ומצד שלישי הוא מאוד קונדסון ואוהב להיות במרכז העניינים ולהצחיק (לא תמיד זה בזמן הנכון ובמקום הנכון) והוא נגרר אחרי ילדים אחרים-אומרים לו משהו לעשות עושה אחריו. גם אם זה דברים שליליים. כמו לזרוק חפצים מעבר לגדר בגן וכו'... 4. דבר נוסף הוא אוהב מאוד "להעלים" חפצים. תמיד חייב להחזיק משהו ביד או להכניס לכיסים . תמיד חוזר מהגן או מסבתות עם דברים. בחלקם מבקש רשות ובחלקם לא. וכמובן אם ביקש ואמרו לו-בוכה. בכל הנושאים האלו אנו מסבירים לו ומדברים איתו ונראה שמקשיב ואפילו מסביר בעצמו מדוע עליו לא לעשות זאת אך 2 דקות אחכ כאילו שכח על מה דיברנו. אנו מאוד מתוסכלים ממצבים אלו ושוקלים ללכת לאבחון בהתפתחות הילד. האם בנוסף ישנם דברים שעלינו לעשות על מנת להפחית התנהגויות אלה? מצטערת על האורך פשוט קצת מעט מתוסכלים...תודה

הוא גם מאוד דעתן. הכל צריך ללכת לפי הדרך שלו. אם לא-בוכה!!!

שלום א', סליחה ש'ברחתם' לי. זה היה לא בכוונה... ולעצם שאלתך - ילד שבוכה מכל דבר הוא ילד שלמד שבאמצעות הבכי הוא משיג הטבות וזכויות שאולי לא היה מקבל בדרך אחרת. כדי לבחון האם השערה זו נכונה, נסי לשחזר כיצד אתם פועלים ואיך אתם מגיבים לבכי. באופן דומה, גם התנהגויותיו הבעייתיות האחרות, קשורות במידה רבה לאופן התגובה שלכם. אסביר - אם הילד שלכם בוחר להפר את הכללים (למשל לזרוק חפצים מעבר לגדר, או לעשות שטויות בבית, או להעלים חפצים ללא רשות), זה בגלל שהוא נוכח שהוא יכול לעשות זאת מבלי לשאת בתוצאות. את יודעת, הסברים ותוכחות לא מאד מרשימים ילדים קטנים. גם אם אנחנו מאלצים אותם "לבקש סליחה", אין לדברים משמעות אמיתית בעיניהם, ובקשת הסליחה אינה משקפת חרטה והפנמה של האיסור. כדי שילד ילמד להתנהג עפ"י הכללים, יש לאכוף אותם בצורה חד משמעית ועקבית. הפרת כללי ההתנהגות אינה 'קונדסות' אלא פגיעה ברכוש או בכבודו (לפעמים גם בגופו) של אדם אחר. לכן, כדי להכחיד התנהגויות שליליות, יש לנקוט *פעולות!* ולא דיבורים. אם הוא זורק חפצים מעבר לגדר הוא גם זה שיאסוף אותם חזרה, ואם זה בלתי אפשרי או מסוכן, הוא לא יוכל לשחק בחצר לזמן מה ("עד שתדע להתנהג בחצר כמו ילד גדול, שלא עושה שטויות"). אם הוא לוקח חפצים בלי רשות, עליכם לדאוג שיחזיר אותם ויתמודד עם אי הנעימות הכרוכה בכך. כאשר אמרים לו "לא" והוא צורח, אפשר להביע השתתפות בצערו, אך אין להיכנע לרצונו ולוותר לו. אפשר לעזור לו להתגבר על האכזבה ולשבח אותו על יכולת ההתאפקות, גם אם הוא בוכה, אך לא להיכנע ולוותר, כדי לשבור את התפיסה לפיה ניתן להשיג הכל דרך הבכי. אם את חושבת שלא תוכלי לעשות זאת בכוחות עצמך, תוכלי לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

ביתי בת ה-7 התחילה לפני 3 שבועות לפחד ממחלות (אחיה הקטן חלה בשפעת). כל מחלה שהיא שומעת עליה היא חוששת שתהיה גם לה ולא עוזרים השיכנועים וההסברים שלא כל מחלה מדבקת וגם אם כן ניתן להבריא ממנה. חשבתי שזה צורך בתשומת לב ונתתי אבל זה לא הפסיק. ניסיתי להתעלם וזה לא הפסיק - מה עושים? הבכי והחששות הם על בסיס יומי וברמה של שאלות בנושא (את בטוחה שאני לא חולה, אני מפחדת להתעלף וכד') כל כמה דקות. אולי יש לך המלצה על פסיכולוג ילדים באזור כפס-הוד השרון-רעננה

שלום גליה, פחדי ילדות נורמטיביים, גם אם נמשכים כבר שלושה שבועות, עדיין אינם מחייבים פנייה לפסיכולוג. אי מניחה שהחשיפה לרעיון של התעלפות או איבוד הכרה הגיע מאיפשהו, והוא הותיר בה רושם עז ומאיים. במקרה של ילד עם חרדה עזה ממחלות, אני מציעה לבחון באומץ גם את עצמנו, ולהפעיל מידה של בקרה ושליטה על התגובות והאמירות שלנו בנושא. יכול להיות שהדאגה לבריאותו של הבן (שפעת החזירים שוב מרימה ראש, ומעוררת לפעמים גם אצל המבוגרים דריכות וחרדת-יתר) הביאה לתגובתיות-יתר בבית, מה שלא תורם לשלוות הנפש של הילדה. בכל מקרה, אני מציעה להתייחס בקצרה לנושא, ולהמשיך במסר הקצר והמרגיע ש"אם תהיי חולה זה לא נעים, אבל גם לא נורא". חשוב להימנע מעיסוק יתר בנושא, ולוותר על ניסיונות פיצוי, פינוק או יתר תשומת לב הניתן דווקא בהקשר הזה. ברוב המקרים זה מספיק, והחרדה חולפת. אם תראי שהנושא ממשיך להעיק, ושניכרת פגיעה בשגרת היום, אפשר יהיה להמשיך ולהתייעץ. בברכה ליאת

כשהילד מספר לי שהרביצו לו בגן אני מיד עונה שזה בטח לא היה לו נעים, אני שואלת אותו מה הוא עשה אחרי שהילד הרביץ לו והוא עונה לי שאמר לו "די זה לא נעים לי" (בקול חלש ונעלב) הגננת אמרה שהוא נוטה לבכות מהר ולגשת אליה וכשהם מנחים אותו להגיד משהו לילד הוא דורש שיבואו איתו. ידוע לי שישנם הורים בגן שהתגובה שלהם היא הרביצו לך תחזיר אני לא בעד אם כי עמוק בלב הייתי שמחה אם היה קצת מחזיר ומרתיע. מה עלי לעשות, מה דעתך על ההתנהלות שלו יש לציין שהוא ילד מאוד אהוב בגן בקרב הילדים ובקרב הצוות וישנם תקופות בהם הגננת מתארת אותו כמנהיג הגן, הוא דעתן ומצחיקן. לא ברור לי בגיב בכזו כניעות לסיטואציות הללו

שלום לך, עמדתי בנושא ברורה מאד, ונתתי לה ביטוי לא פעם בפורום ובהדרכות הורים. ילד שאינו פועל באלימות הוא נכס, והלוואי שהיו עוד ילדים כאלה בכל גן וכיתה. למרבה הצער, הגישה של "מרביצים לך - תחזיר!" מעבירה מסר בעייתי, לפיו קונפליקט (ובמיוחד קונפליקט אלים) פותרים באמצעות (עוד) כוח. אני שמחה על ההזדמנות לנצל את הבמה הזו, ולהפציר בהורים כולם לשנות את תפיסותיהם בנושא, ולהתחייב למסר גורף לפיו אלימות היא לא הדרך. אם הילד שלך הפך מנהיג בזכות דעתנותו, חכמתו ויכולתו להשתמש בהומור, הוא מצוייד כבר בכלים הנכונים. זה אמנם לא מבטיח לו חסינות מפני אקטים אלימים פה ושם, אך זה מקטין מאד את הסיכוי להסתבך בצרות, ומגדיל את סיכויו לפתח מעגל חברתי איכותי, הנשען על ערכים של כבוד ושלום. אנא קראי גם את תשובתי לרוזה, כמה קומות מתחת, לשאלה שכותרתה "העלבות בגן". בברכה ליאת

תודה על תשובתך המחזקת. עוד שאלה קטנה בנושא, האם זה בסדר להנחות את הילד להגיב בקול תקיף (טוב נו, קצת לצעוק) באמרו "די,זה לא נעים לי, אני לא מסכים שתרביץ לי". כשהצעתי לו להגיב כך אמר לי שהוא (הילד שהרביץ) יבהל וזה לא נעים לצעוק (כנראה שזה התגובה שקיבל מהגננת כששמע בקולי). ניסתי להסביר לו שזה באמת לא נעים לצעוק אבל זה גם לא נעים שמרביצים ושבמקרה כזה הוא יכול לצעוק עליו כדי שיפסיק. מה דעתך?

בני בן ה-10 חווה אנקופרזיס מזה 5 שנים.היינו בטיפול בין 4 שנים שלא סייע. עשיתי הפסקה וכעת אני רוצה לנסות שוב טיפול, אבל עם מטפלת אחרת. האם יש לך המלצה על פסיכולוג באיזור רחובות/יבנה/אשקלון (עדיף מישהו בעל הסכם עם קופ"ח כללית) האם צריך פסיכולוג קליני? התפתחותי? תודה מראש

שלום טובי, אם, לבד מהאנקופרזיס, בנך אינו סובל מבעיה התפתחותית כלשהי, הכתובת היא פסיכולוג קליני. אם קיימת בעיה התפתחותית במקביל, יתכן שדרושה גם נקודת המבט של הפסיכולוג ההתפתחותי. בכל מקרה, אין לי המלצה בשבילך כי איני מכירה מטפלים באזורך. אם תוסיפי לכאן כתובת מייל בגוף ההודעה, אולי קוראים אחרים יוכלו לשלוח לך המלצה. בהצלחה ליאת

בני (12) ילד מבריק שכלית אך מתקשה מבחינה רגשית. כך למשל כשאחותו הצעירה אומרת לו כי היא אוהבת אותו, הוא מגיב בתוקפנות מילולית (די, תפסיקי מעצבנת). הוא מתעלם מבנות כיתתו ומתרגז כשאני שואלת אותו למשל מה שם אחת הילדות. הוא ילד ביישן ושקט בכיתה ועם חברים, אך מוערך על ידי חבריו בזכות חכמתו, עדינותו ויכולותיו הספורטיביות כיצד אוכל לסייע לו להביע את עצמו רגשית?

שלום הילית, בנך נמצא בתפר שבין תקופת ה'חביון' (בה הקשר עם בנות נתפס במקרה הטוב כקשר ידידותי ומרוחק, ובמקרה הפחות טוב כאסור, כפדיחה או כמשהו מעורר בושה ודחייה), לבין תקופת ההתבגרות, בה ההתעניינות בבנות הולכת וגוברת, וכך גם הדחפים המיניים המציפים. בתקופת ה'תפר', ההתעוררות והסקרנות המינית מביאים איתם הרבה עצבנות, בושה ותחושות אשמה, שנרגעות בהדרגה עם הגיל. כרגע זה לא נשמע מדאיג או פתולוגי, לפחות ככל שזה נשמע מכאן. אני מציעה להניח לו, ולהמשיך להביע רגשות כלפיו גם אם תגובותיו צוננות או דוקרניות. זה יעבור ליאת

שלום רב! בזמןהאחרון גילינו תופעה בה הילד בגיל 3.5 משתפשף על הכרית,מזרון וכדומה איננו יודעים כיצד להתנהג ואיך להגיב הוא בן ראשון לאחר 3 בנות.אנו מנסים להתעלם מהתופעה. היום שמענו מאחותו בגן שהענישו אותו כי גם שם התופעה החלה. נשמח לקבל תשובה מקצועית בנושא

שלום יורם, אני מניחה שאתה מתכוון לאוננות, וחשוב לזכור שמדובר בהתנהגות בריאה ונורמלית אצל ילדים. אין להעניש ילדים על אוננות, כדי לא ליצור עמדה בעייתית כלפי מיניות וקשיים עתידיים. הדרך הנכונה להגיב במקרה כזה, זה לעצור את הילד ולהסביר לו שהוא יוכל להמשיך לעשות את מה שהוא עושה רק כשהוא לבד, בחדרו. הסבירו לו שגם אם מדובר בפעולה שנעימה לו, נהוג לעשותה בפרטיות, ללא נוכחותו של אדם אחר (ממש כמו שהיית עושה לו ראית אותו מחטט באף, רק בלי המילה "מגעיל" בבקשה...) בברכה ליאת

שלום, בתי בת 3.5 והיא ילדה שקטה, נעימה, יצירתית במיוחד (לפי דברי הגננות) ומבצעת משימות באופן מושלם עם הרבה סבלנות. לאחרונה אני מגלה כי בבית היא מתנהגת בדיוק ההפיך מרביצה, צועקת ומתחצפת. כמו כן, היא מתקשה להיפרד ממני בבוקר בגן למרות שמאוד נחמד לה. היא ילדה שניה בין 4 ילדים. אני חושבת שמאוד קשה לה עם שינויים והיא אוהבת סדר מובנה ולוחות זמנים קבועים ומוסדרים. אני לא מבינה למה בבית היא מתנהגת אחרת ואני נדרשת לכעוס עליה בכל פעם מחד ומייד אחר כך היא מבקשת סליחה ורוצה להתנהג יפה. בבית כולם יודעים לא לגעת לה בדברים כי היא שומרת עליהם מכל משמר למרות שגן משתפת את אחיותיה רק אימתי שמתחשק לה. אודה לעצה בדחיפות

שלום ענת, הבדלי התנהגות קיצוניים בין הבית לגן מאותתים בדר"כ על כך שהבעיה נעוצה בסביבה ובהגדרת כללי ההתנהגות בכל אחד מהמקומות, ולאו דווקא במאפיינים של הילד עצמו. אם הבת שלך מתנהגת בחוצפה ואלימות בבית (ולא בגן) זה בגלל שהיא למדה שבבית זה אפשרי, ואולי אפילו מתגמל במידת מה. את מזהה אצל בתך צורך בסדר וקביעות, ואני מציעה לך לנסות לרתום את הידיעה הזו כדי לנסות להבנות את הסביבה של בתך גם בבית. עליכם לכבד את הצורך שלה בפרטיות ככל הנוגע לחפצים שלה, ובתמורה לדרוש התחשבות דומה בצורך שלך, למשל, ביחס מכבד ובשיתוף פעולה. נסי להיצמד לסדר יום פחות או יותר קבוע ויציב (שחיוני מאד כשמדובר בפעוטות), ולהתחשב בה ובקושי שלה כאשר חורגים מהשגרה. מה שאף פעם לא מזיק, זה לשכלל את העמדה הסמכותית שלנו, וללמוד להציב גבולות בדרך מכבדת ועקבית, שאינה גולשת לכעס ועויינות כלפי הילד. בברכה ליאת

ראשית, תודה רבה על התשובה המהירה. אני בהחלט מסכימה שבבית אנחנו מוותרים לה יותר והיא מנצלת את העובדה. יחד עם זאת, אלימות אינה דבר מורשה בבית ואנחנו מאוד מקפידים על כך. אודה לקבל עצות אך לקבע את הסכמות ההורית ואך לשנות את מחשבתה שבבית היא יכולה להתנהג כך למרות שאסור. היא ילדה חכמה ובוגרת באופן מיוחד מאוד. פשוט גם אחותה הקטנה מתחילה להתנהג כמוהה. כנאה שאני לא מספיק סמכותית. אשמח לקבל עצות וטכניקות לשיפור

שלום רב אנחנו בטיפול שעזר להפסיק אלימות בבית שהייתה במשך ארבע וחצי שנים. לא מדובר במשהו קשה אבל בהחלט סטירות ופליקים לילדה בערך פעם בחודשיים וצעקות וגערות על בסיס יומיומי. האלימות כרגע פסקה כמעט לחלוטין בעקבות בטיפול ושאלה שלי: האם הנזק שבוודאי נגרם לילדה הינו הפיך או שתמיד יישאר משהו? היא בת ארבע וחצי?

שלום גלית, ילד שנופל קורבן לאלימות פיזית או מילולית, בעיקר מצד מי שאמורים להגן עליו, לאהוב אותו ולדאוג לכל צרכיו, עלול לאבד אמון בבני אדם, להתקשות לסמוך על אנשים, לפתח עוררות ודריכות יתר וכתוצאה מכך גם קשיים רגשיים שונים. אין ספק שחוויה מתקנת יכולה לסייע לילד להתגבר על חוויה מוקדמת טראומטית, ולהחזיר לו את האמון בהוריו ובאהבתם. אני רוצה להאמין שטעויות שנעשו לצד אהבה גדולה לעולם ניתנות לתיקון, ונזקיהן מחלימים באופן כמעט מלא. המשיכו בתהליך, וכל הכבוד על הנכונות להיעזר ולעשות שינוי. ליאת

הילדה שלי בת 4 ויש שני ילדים שבזסמן האחרון מכניים אותה בשמות גנאי הילדה שלי לא מעליבה בחזרה איזה כילים יש לתת לה כדי להתמודד עם ההעלבות ????????? דיברתי גם עם הגננת כבר פעם שניה

שלום רוזה, אני מציעה לצייד אותה ב"משפטי-נגד לא אלימים", שיתנו לה, מצד אחד, תחושה שלא נשארה ללא 'תחמושת', ומצד שני תחושה שאינה נגררת לאלימות. "יכולתי לומר גם עליך דברים לא יפים, אבל אני לא עושה את זה כי אני חברה טובה" או "קללות זה נשק של ילדים חלשים". או "מה שאתה אומר לי פוגע ומעליב, וכדאי שתדע שזאת אלימות". אני מציעה להמשיך לנדנד לגננת בעניין זה, ולבקש ממנה להקדיש לזה זמן ולשמור על בתך בזמן שהותה בגן. מעבר לכל זה, כדאי לזכור שמדובר בילדים בני 4, ובגיל זה התופעה רווחת, אך חולפת מעצמה. לא מוכרחים להתרגש... בשמחות ליאת

הי, אשמח לקבל מייל המלצה על פסיכולוג קליני ילדים גילאי 6 מאזור ת"א/רמת גן/גבעתיים תודה מראש [email protected]

שלום דלית, שלחתי לך המלצה למייל. מקווה שיצליח... ליאת

גם אני מחפשת פסיכולוג ילדים באזור ר"ג גבעתיים. תודה.

מישהו מכיר פסיכולוג / פסיכולוגית ילדים לטיפול בפחדים באזור כפ"ס - רעננה - הוד השרון?

אולי מנהלת הפורום תוכל לעזור לי - ביתי בת ה-7 התחילה לפני 3 שבועות לפחד ממחלות (אחיה הקטן חלה בשפעת). כל מחלה שהיא שומעת עליה היא חוששת שתהיה גם לה ולא עוזרים השיכנועים וההסברים שלא כל מחלה מדבקת וגם אם כן ניתן להבריא ממנה. חשבתי שזה צורך בתשומת לב ונתתי אבל זה לא הפסיק. ניסיתי להתעלם וזה לא הפסיק - מה עושים? הבכי והחששות הם על בסיס יומי וברמה של שאלות בנושא (את בטוחה שאני לא חולה, אני מפחדת להתעלף וכד') כל כמה דקות.

בני בן ארבע בעוד כחודש, רציתי לשאול לגבי התנהגותו המוזרה , הוא ילד שובב אוהב להשתולל אך כנגד יש לו את הסבלנות לסדר איתי את צעצועיו ,או לראות סרט שעתיים ללא תזוזה, מה שאני לא מבינה זה שאין לו סבלנות כאשר הוא מבקש ממני : אוכל או חטיף ,הוא רוצה שזה יהיה עכשיו ומיד ,אפילו דקה הוא לא מוכן להמתין (עד שאני למשל מביאה לו את בקשתו הוא ממשיך לבקש ולילל כ-10 פעמים וזה ממש מעצבן ומלחיץ )ומה גם שכאשר מסרבים לו למשהו הוא ממש מתעצבן וזועם, האם זה נורמלי כיון שיש סתירה בהתנהגותו שכן אין הרבה ילדים שיש להם סבלנות לסדר חדר אך כנגד ההתקפי זעם וההתעצבנות המהירה שלו ,(אספר לדוגמא גם שהוא מתעורר לפעמים בלילה ומתבכיין כאשר אני שואלת אותו מה כואב או מה קרה הוא עונה לי בהתבכיינות כך שאני לא מבינה את דבריו וכאשר אני שואלת אותו בשנית הוא מתעצבן עלי וכועס) אודה לתגובה בנידון,תודה

שלום רב, הפער שאת מצביעה עליו אינו מוזר בעיני כלל. לא מדובר בהבדלי "סבלנות", אלא בקושי לשאת תסכול. כשהילד שלך מסדר את החדר או רואה סרט, הוא פועל בהתאם לרצונו ולמידת העניין שלו בדברים. תסכול נוצר כאשר יש התנגשות של רצונות, או כאשר עליו לדחות סיפוק. במצב כזה, הילד שלך מוצף ברגשות תסכול ואכזבה, ומתקשה להתאפק. ילדים צעירים מתקשים עדיין להתמודד עם רגשות אלה בהצלחה, והתגובה שאת מתארת אינה מאד יוצאת דופן בגיל ארבע. עם זאת, עלינו לעזור לילדים 'להתאמן' במצבים של תסכול מתון, כדי שיוכלו לשכלל את המיומנות הזו, וללמוד לווסת את עצמם. תסכול מתון נוכל לזמן לילדים בכל פעם שנבקש מהם להתחשב, לחכות קצת, להסתפק רק בממתק אחד בסופר, לסיים את המשחק וללכת למקלחת, לכבות את הטלוויזיה וללכת לישון, וכד'. לפעמים קל לנו יותר לוותר (כדי שלא יהיה בכי), ואז אנחנו מחמיצים הזדמנות לאימון חשוב זה. חושבת שתצליחי? ליאת

עוזרת לו להתמודד עם המצבים שתארת ?

כאשר הוא פורץ בבכי או בזעם כביטוי לתסכול שלו, עלייך להישאר שקטה, מתקפת ("אתה כועס, אני יודעת"), ולא להיכנע לרצונותיו כדי שיפסיק לבכות. אני מזמינה אותך לדפדף עוד בפורום שלנו ולקרוא תשובות דומות. כתבתי על כך המון בעבר. בהצלחה ליאת

צהריים טובים, לבתי בת 12 התגלתה סוכרת נעורים הרופא היה נחמד הסביר על השימוש באינסולין לנטוס שהיא תזריק פעם ביום ואינסולין אפידרה שיכסו את האוכל שלה, נראה שהיא לא מתנגדת (כמובן לא מאושרת מזה) אבל השאלה שלי אם כדאי לדבר איתה על זה באופן פשוט להסביר מה קורה לה

שלום יפעת, אין לי כל ספק שלבתך מגיע הסבר אמיתי ומפורט ככל האפשר על מחלת הסכרת, על השלכותיה המיידיות (אין צורך לשרטט אופק מאיים, אלא להתמקד בהווה ובעתיד הקרוב), ועל אורח החיים שהיא מכתיבה. ידוע לי שבמרפאות הסכרת של הילדים (כמו למשל בביה"ח שניידר) יש הרבה מאד חומר הסברה מותאם לילדים, ואף ימי הדרכה מרוכזים סביב השימוש במזרקים או במשאבות אינסולין. נסי לברר באחד המרכזים הללו לגבי חומר המותאם לגילה. הרבה בריאות ליאת

שלום ליאת! לי יש 2 ילדים מקסימים בת-5 ובן-3.5 . הבעיה היא שאני קונה להם משחקים והם לא שומרים עלהם: אני קונה להם משחק חשיבה הם קורעים את הקופסה,בכול דרך אפשרית מלכלים את הבית ולא שומרים על סדר.... שלא תביני לא נכון,אני מאוד נותנת להם חופשיות ולא חוסכת מהם להתלכלך תוך כדי משחק.אבל,זה הרס של דברים בבית.. אני יוצאת מדעתי וצועקת עליהם.סתם דוגמא: בשבת קניתי להם משחקים בבוקר שאני ובעלי ישנו הילדים קמו ופיזרו את כול הקלקר בכול הבית. איך אני יכולה ללמד אותם שצריך לשמור על המשחקים או על נקיון הבית?

שלום אלינור, את מעלה כאן שתי שאלות קרובות, אך שונות. האחת, מתייחסת לחינוך לשמור על רכוש (משחקים במקרה שלכם), השניה, כיצד ללמד ילדים לשמור על ניקיון סביבתם. הילדים שלך הם ילדים נבונים, והם למדו שללא כל קשר להתנהגותם, הם נהנים מאספקה שוטפת של גירויים חדשים וצבעוניים, וכשהאחד נהרס, נשבר או הולך לאיבוד - מיד יבוא משחק חדש ויחליף אותו. אני זוכרת היטב שהבאתי פעם מתנת יום הולדת לילד חמוד, ששבר אותה לנגד עיני מספר דקות לאחר שקיבל אותה ממני. למרות שהמתנה עלתה בכסף רב, הדבר לא נראה מוזר, לא בעיני הילד ולא בעיני הוריו, שהמשיכו לדבר ולחייך כאילו שלא קרה שום דבר. כדי שילדים יעריכו וישמרו על רכושם, עלינו לדאוג לכך שהנזק והאובדן יורגשו, לפחות לזמן מה. כיום, ילדים מקבלים משחקים ומתנות יקרות עוד לפני שלמדו לרצות ולהשתוקק אליהם. מה שנמצא בשפע מאבד מערכו, בוודאי כאשר יש לו תחליף מיידי. לכן, כדי שילדייך יעריכו את המשחקים שברשותם, דאגי למנן כראוי את הקניות, ולסייע להם בהתנהלות עם המשחקים בחדר. הסבירי להם שלא דורכים על קופסאות קרטון, שלא מוציאים או מפזרים משחק אחד עד שלא אוספים את כל החלקים של המשחק הקודם, הסבירי כיצד פותחים וסוגרים קופסת משחק, והקצי מקום מוסכם בארון או על מדף המשחקים אליו יחזור המשחק בתום הפעילות. עם ילדים צעירים כמו שלך, רצוי להישאר עם מידה של עירנות, ולהשגיח שלא תהיה השתוללות הרסנית. משחק שניזוק או נשבר, אפשר לנסות להדביק או לתקן יחד, גם אם הוא זול מאד בעינייך. כך אנחנו - המבוגרים - מקנים ערכים של שמירה על רכוש וכבוד לחפצים. כמובן שמשחק שנהרס עקב התנהגות הרסנית לא יזכה לתחליף חדש. כבוד לחפצים הוא חלק מהתייחסות רחבה וכוללת יותר כלפי הסביבה המיידית שלנו, והסביבה הרחוקה יותר. גם כאן, יש לנו, המבוגרים, תפקיד חשוב בהקניית הרגלים נאותים. אם הילדים שלכם פיזרו את כל הקלקר בבית, הם ודאי עשו זאת מסקרנות ועניין. אם את קמה, כועסת, ומנקה אחריהם, לא בטוח שלמדו את השיעור. אני ממליצה לנסות לשתף את הילדים (גם הקטנטנים) בתהליך סידור הבית ונקיונו, אפילו אם עזרתם מיותרת מבחינתך. ילד קטן שאוסף את המשחקים שלו, מרים את הבגדים שלו מהרצפה, מוריד את הצלחת לכיור או למדיח, או אוסף את העלים היבשים בחצר, מרגיש גאווה וסיפוק על כך שנטל חלק במשימות הבית, בעיקר אם הוא מקבל על כך מחמאות ושבחים. אם נחזור אליכם, זה יופי שאת מאפשרת חופשיות והתלכלכות, אך עלייך לזכור לאפשר, בה במידה, את ההזדמנות לאסוף, לסדר ולנקות (גם אם אח"כ תצטרכי לנקות אחריהם). ואם כבר מדברים על ניקיון הסביבה, חשוב להקנות הרגלים של כבוד והתחשבות גם כשמדובר בסביבה הרחבה יותר - לא זורקים ניירות ופסולת גם ברחוב, גם לא מחלון המכונית או בטיול בטבע. בשמחות ליאת

בני בן 5.5, אובחן מגיל שנתיים כדיספרקסי (דיספרקסיה התפתחותית חמורה) ולאחרונה המרפאה בעיסוק מזהה dcd (תסמונת הילד המסורבל). עקב קשיי דיבור חמורים, נובעות בעיות רגשיות קשות מאוד, שאמנם התמתנו השנה (פחות אלים, יותר משתף פעולה במפגשים בגן הילדים) אך עדין נדחה ע"י חברים בגן, בוכה בקלות מכל הערה או סירוב ומאוד מאוד רגיש. רופאה התפתחותית של מכבי הפנתה לשפ"ח לאבחון ואלו מחזירים אותי בחזרה למכון להתפתחות הילד לפסיכולוגית התפתחותית. אנו אובדי עצות בסוגיה זו והילד זקוק לטיפול פסיכולוגי דחוף. נודה לעצתך.

שלום רב, גם לטעמי, הכתובת היא במכון להתפתחות הילד, מאחר ובשפ"ח הדגשים הם אחרים. חזרי לרופאה והסבירי שהשפ"ח לא יכול לתת מענה מדויק לבעיותיכם. בקשי ממנה הפנייה למכון להתפתחות הילד, או שתפני לפסיכולוגית התפתחותית באופן פרטי. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, הבן שלי בן שנתיים, הולך לגן מיוני והחליף גן בתחילת השנה. רוב הזמן ואחרי תקופת הסתגלות של כשבועיים-שלושה, אין איתו בעיות בללכת לגן, על אף שהוא תמיד מעדיף את חברתנו ומציין זאת בדרכים שונות. עם זאת הוא לא בטוח בגן כמו שהוא בבית, את זאת אני יודעת מהסתכלות וגם משיחה שיזמתי עם הגננת. הוא פטפטן בלתי נלאה, ובגן מדבר מעט מאוד. בגן הוא מתנהג "יפה" (לא אוהבת את המונח, אבל הכוונה ברורה) ומתמרד רק בחיקינו. בחזרות לחגיגות או פעילויות או משתתף בצייתנות, וכשמגיע רגע האמת אחה"צ כשכל ההורים באים לחגיגה וכו', הוא נשאר בצד (שוב, בחיקינו) ולא רוצה לקחת חלק. כך גם ביום הולדתו בגן, הוא היה "דובי לא לא" ולא שיתף פעולה, ולא הרגשתי שמדובר בהפגנת כח אלא בחולשה שנובעת מההמולה ותשומת הלב הרבה. הוא נלחם על רצונותיו בבית אבל בגן - או בסיטואציות חברתיות אחה"צ - הוא לא חוטף צעצועים וכשחוטפים לו, מפנה מבט אלינו ומבקש ישועה. הוא מקבל מאתנו המון אהבה, גירויים ועניין, אנחנו משתדלים לתת לו חופש בחירה איפה שאפשר ולפתח את הדברים שייחודיים לו ועם זאת אני מרגישה שאין לו מספיק בטחון עצמי (לפחות עדיין) כפי שהייתי מאחלת לו לחיים. הוא טוב מדי, ממושמע מדי, לא מעז מספיק, לא נלחם מספיק. איך אפשר לעזור לו בעניין?

שלום, הילד שלך עדיין פעוט, וגם אם הוא "תלמיד" גן מאז יוני, עדיין מותר לו להתבייש בחגיגות הגן, ולבחור לשבת בחיקך, בעיקר כשמדובר באירוע רב משתתפים. (זאת הזדמנות להפנות את השאלה הזו אלינו, ההורים, ולחשוב ביושר ובאומץ איך היינו מרגישים לו היינו מתבקשים יום בהיר אחד לעלות על במה ולהופיע בפני עשרות עיניים זרות, מבלי לטעות ומבלי להתבייש. לרובנו - לפחות אלה מאיתנו שאינם שחקנים מקצועיים או חובבים - זה היה קשה מנשוא, ואין סיבה שהילדים שלנו יעשו זאת בגיל שנתיים-שלוש כנגד רצונם). העובדה שהילד שלך טוב וממושמע, אינו חוטף חפצים באלימות, מכה או נלחם, צריכה לשמח אותך, ולאותת לך שחינכת את הילד שלך נכון. יש עוד דרכים להתמודד, ואותן יהיה עליו ללמוד עם הזמן (לבקש יפה, להתחלק ולהמתין בתור, לשאת ולתת, ולפעמים גם לגייס עזרה ממבוגר). כאשר הוא תולה בכם מבט חסר ישע, תוכלו לנסות ולומר לו "אנחנו סומכים עליך, תסתדר בכוחות עצמך!". זוהי אמירה מעודדת ומצמיחה, בניגוד להיחלצות מהירה מדי לעזרתו, שעלולה באמת להחליש אותו ולחזק אוריינטציה של קורבן. תני לבנך עוד זמן, הוא יהיה בסדר. בהצלחה ליאת

הי ליאת, אני עדיין מוטרדת, כיוון שלא מדובר רק בחגיגות או בארועים רבי משתתפים. גם ביומיום יש פער משמעותי בין הבית לגן: בבית הוא לא מפסיק לדבר, לבטא את עצמו ואת רצונותיו, בגן הוא כמעט ולא מדבר ואם עושה זאת, זה רק אחד על אחת עם הגננת (נניח, כשמחליפים חיתול) ופחות עם הילדים האחרים. מעציב אותי לחשוב שרוב היום (עד 16:00 למעשה) הוא מדחיק את רצונותיו, מאווייו, מחאותיו, וגם את ביטויי הסיפוק והשמחה, ולא נותן להם דרור. אני תוהה אם אפשר לעזור לו או לשנות משהו בגישה הכללית שלנו כהורים, אם בכלל זה לא מאוחר מדי... תודה על תשומת הלב.

אני נתקלתי בבעיות מאוד לא טובות אצלי בנוגע לאלימות מהצד שלי... לבת זוגתי בעיקר מספר פעמים לאימי ולאחותי... אני מוכרח לציין שילדות קשה עברה עלי , לא מצדיק את מעשי פוסל אותם בכל דרך שהיא. היא משגעת אותי בכוונה ואומרת דברים שמשגעים אותי ואני פשוט רואה שחור ולא חושב קדימה ומגיע למצב שאני דופק לה בוקסים לפנים וממש דופק לה את הראש בקיר או משהו זה ממש קטע פסיכופתי אני כותב את זה ובהלם מעצמי ושאני נרגע אני כאילולא זוכר מה עשיתי ומתחרט כלכך וכואב לי כלכך על זה עם אימי ואחותי הייתה תקופה של אלימות מצידם ואני פשוט הגבתי במילולית ופעם אחת ויחידה שלא חזרה מאז הגבתי בידיים ... מתוך הגנה עצמית אבל עם החברה זה כאילו היא עושה הכל רק כדי שאני יתפוצץ ואני מגיע למצבים שאני מתחיל לבכות מעצבים להרביץ לעצמי והיא אוהבת לראות אותי ככה לא מצליח להבין למה.. כרגע אנחנו לא חברים אבל עדיין יום יום ביחד ועושים כל מה שאפשר ביחד .. אני בן 22 והיא בת 19

שלום רב, אתה צודק. זאת באמת בעיה רצינית, וטוב שאתה מודע אליה ומכיר באחריותך להתנהגות האלימה. לקיחת האחריות שלך עדיין אינה מלאה, כי אתה מאמין (בטעות!!!) שהחברה שלך עושה לך דווקא, ונהנית לעצבן אותך. גברים אמיתיים אינם מגיבים באלימות כלפי נשים וחסרי ישע *בשום מקרה*, גם כאשר הם מאד מאד כועסים. אני חושבת שהעובדה שאתה צעיר בעל מודעות נותנת תקווה גדולה לשינוי, ומפצירה בך להגיע לטיפול מקצועי, בו תלמד לנהל את רגשותיך בצורה טובה ולשלוט בכעס שלך מבלי להפעיל אלימות. תוכל לפנות לאחד הגופים הבאים ולפעול בהמלצתם - מרכז גליקמן לטיפול באלימות במשפחה 03-6492469/03-6492470 עמותת ל.א. לחימה באלימות נגד נשים 24 שעות 1-800-353-300 קו חירום למניעת אלימות במשפחה: 1-800-220-000 בהצלחה ליאת

שלום לכולם בני בן ה-7, בכתה א', אינו מתחבר לילדים בני גילו לא מוצא עניין במשחקי הבנים, (כדורגל וכו .... ) ילד מאוד נבון וחכם, המורים מציינים שהוא המוביל בכתה בקריאה וכתיבה, חשבון .... אך, לא מוצא עניין בילדים בכתה אפשר לראות שהוא יותר מתעניין בחברים של אחותו הצעירה ממנו בשנה, הוא אוהב את הבית יותר מאשר לרוץ ולהשתולל... כאשר אנו מעניינים אותו בדברים, יש התעניינות ורצון אך מהר מאוד הוא מתעייף ולא מוצא עניין.... אשמח לתגובה תודות

שלום גולן, תהליכי בשילה והתפתחות מתאפיינים בפערים (נורמליים!) בין תחומי התפקוד השונים, מה שיוצר לעיתים מצוקה אצל הילד, בעיקר אם הוא 'ממריא' בתחום אחד, וקצת איטי בתחומים אחרים. ילדים מחוננים או אינטליגנטיים מאד יוצרים לעיתים קרובות ציפייה להצטיינות דומה גם בתחום המוטורי, החברתי או הרגשי, וכשזה לא קורה מתעוררות מטבע הדברים דאגה ואכזבה. יכול להיות שזה מה שקורה אצל בנך, המעדיף פעילות שקטה בבית על פני פעילות ספורטיבית נמרצת (לגיטימי - אנחנו מדינה דמוקרטית...). יתכן שגם מבחינה רגשית, הוא מתקשה לשאת קונפליקטים ותסכולים, ולכן מעדיף אינטראקציות עם ילדים צעירים יותר, שאינם "נותנים לו פייט". אפשרות נוספת שעולה בדעתי היא, שהילד שלכם למד שההצטיינות האקדמית שלו מזכה אותו בהרבה אהדה והתפעלות, ולכן הוא משקיע משאבים עצומים בתחום זה, עד כדי דילול הכוחות והפניו?ת לתחומים אחרים. כדי שילד יוכל וירצה לעסוק בפעילויות כלשהן, רצוי להתאימן לאופיו וליכולותיו, ולדאוג שיהיו מתגמלות ומהנות עבורו. נסו להשקיע בכך מעט יותר מחשבה, ובמידת הצורך גם להשלים עם מי שהוא, ולקבלו כך. במידה ואתם מרגישים שההימנעות החברתית מבני גילו נמשכת לאורך זמן, אני מציעה לפנות להתייעצות עם גורם מקצועי, שיעריך האם יש צורך בטיפול רגשי. בברכה ליאת

אני בת 36.5 נמצאת בחודש תשיעי להריון והאבא נמצא בחו"ל עזב לאחרונה בשל לחצים נפשיים, וצורכי עבודה הינו תושב חו"ל. לצערי נשארתי לפני לידה וברשותי ילד בן 7 השרוי גם במצב מאוד קשה מכיוון שאינו יודע מה הצופן העתיד וחושש מפני הגעת תינוקות חדשה לעולם.האבא של התינוקות רוצה שאעבור להתגורר עימו בחו"ל ושאני אשאיר את הילד שלי בן ה-7 עם אביו ובחזקתו. אני נמצאת במצב נפשי מאוד קשה ומרגישה חוסר מסוגלות בהתמודדות מול מצב מתוסבך שכזה, מצד אחד אני חושבת שאין לי את היכולת לטפל ב-2 ילדים קטנים ומצד שני אינני רואה איך אצליח לעזוב ילד קטן בן 7 ולנסוע מכאן. מבחינה כלכלית מצבי בכי רע והנני מתגוררת כרגע עם הורי איני יודעת איך להגיע לאיזשהו פתרון נורמלי למצב זה אשמח לתשובתך המהירה

בשום פנים ואופן לא לעזוב את הילד בן ה-7 .אנחנו המבוגרים האחראים והילדים אסור שישאו במחירים של בעיות המבוגרים. מה ילד בן 7 אשם ?מדוע אמור להקרע מעל אימו בגיל כה רך? תפתרי את בעיותיך תוך כדי השארת שני הילדים ברשותך. הקיים והעתיד לבוא.

שלום שרון, אני מפצירה בך לפנות מיידית לגורמי הרווחה בעירך, ולקבל סיוע מעובדת סוציאלית שתוכל להעריך יחד איתך את היתרונות והחסרונות של כל החלטה שתקחי. מדובר בהחלטות גורליות מאד, הן עבורך והן עבור ילדייך, ולכן יש לקבל אותן לא מתוך מצוקה, אלא לאחר שיקול דעת שיביא בחשבון את הצרכים של כולכם. אל תישארי עם זה לבד בשום אופן! בהצלחה ליאת

שלום אנא אמא לתינוק יחיד בן שנה ושבעה חודשים. למען האמת מאז שהוא נולד הוא עצבני וכול הזמן בוכה אנא מאד מתסכלת ולא יודעת מה לעשות איתו הוא כול הזמן רוצה שאני אהיה בסביבה שלו לא רוצה שאף אחד ייגע בו ואם נוגעים בו הוא משתולל כשאני משאירה אותו בגן הוא נתחיל לצרוח ואחר כך שהו נרגע הוא לא נותן לי לעשות כלום אם הוא רואה שאני עושה משהו הוא מתחיל לבכות רוצה שאני ירים אותו כול דבר מרגיז אותו החלפת בגדים מקלחת וכוו אפילו עם ילדים קטנים כמעט ולא משחק רוצה שאני יבוא אליו מתי שהוא משחק בקיצור אני מיואשת לא יודעת מה עושים המצב בביתבלתי נסבל אשמח לעזרה

שלום, האם הגננת מדווחת על משהו חריג בהתנהגותו? האם הוא נמצא במעקב התפתחותי כלשהו? טיפת חלב? אני שואלת כי התיאור שלך יכול להתאים לכל מיני מצבים (למשל בעיה תחושתית הניתנת לטיפול ומעקב אצל מרפאה בעיסוק). אני מציעה לך לגשת לטיפת חלב או לרופא הילדים שלכם ולהתייעץ. אם כל ההיבטים הפיזיולוגיים-בריאותיים נשללו, אפשר יהיה למקד את המאמצים בהדרכה הורית. בברכה ליאת

שלום ליאת, מכל מני סיבות החלטנו להעביר את ילדתנו בת השנתיים וחצי לגן אחר באמצע השנה. מצאנו גן אחר ומקסים, ואנחנו מתלבטים לגבי התהליך עצמו. האם נכון לספר לה בהדרגה שעוברים גן ולתת לה כמה ימים להתרגל לרעיון או פשוט לבצע את השינוי בהקדם מתוך אמונה שהיא יכולה להתמודד עם האמת ? ועוד דבר- הגן שאליו אנחנו מעוניינים לעבור הנו גן לשנת לימודים אחת, כלומר- בשנה הבאה היא תצטרך לעבור שוב (יחד עם אותה קבוצה מהגן שלה) לגן עיריה. אנחנו בעיקר מתלבטים לגבי איך נכון להתנהל מולה, האם להעביר אותה מהר ככל האפשר או לתת לה שבוע להתרגל ?

שלום מיכל, אני לא מבינה למה את מתכוונת כשאת שואלת על "לתת לה שבוע להתרגל". לטעמי, אם החלטתם שהגן בו היא נמצאת כרגע אינו ראוי, יש להוציאה משם (אפשר גם מהיום למחר, לאחר הסבר קצר) ולהעבירה לגן החדש. בתקופת ההסתגלות לגן החדש חשוב לאפשר לה מידה של הדרגתיות, כמו שהייתם עושים בספטמבר. בהצלחה ליאת

שכחתי לציין שעד גיל 5 הוא היה הולך לחברים.ומאז הוא התחיל לפחד ללכת לחברים הוא אומר שהוא יתגעגע אליי והוא מפחד לא לראות אותי ושאני רחוקה.(אפילו שזה באותו היישוב) הוא התחיל ללכת ל-3 חברים בודדים ולאף אחד אחר הוא לא מוכן. בכיתה א' היה להם טיול והוא לא היה מוכן ללכת לבד וסבתא שלו התלוותה אליו. לפני יומיים היה לו טיול והוא רצה שסבתא שלו תבוא איתו והמורה אמרה שלא כדאי צריך לתת לו להתמודד. ולבסוף יצא שהוא לא הלך,למרות שניסיתי לשכנע אותו בממתקים ושאני יביא לו פלאפון שיידבר איתי שום דבר לא עזר. ניסיתי לשוחח איתו למה זה ככה ממה הוא חושש או מפחד והוא פשוט אומר לי אני מפחד לא לראות אותך ושאני אהיה רחוק ממך ואם סבתא היתה באה הייתי הולך. אני לא יודעת ממה זה נובע אבל אני משערת שזה כתוצאה מכך שהוא ראה תמונה של סבא שלו ז"ל ושאל את הסבתא שאלות איך הוא מת?ואז סבתא אמרה כי הוא היה חולה ומבוגר אז הוא התחיל לשאול אם גם אני ימות שאני אהיה זקנה ופשוט התחיל לפחד שאולי הוא לא יראה אותי יותר. יכול להיות שזה חרדת נטישה?אני לא יודעת כי הוא מפחד בדברים מסויימים ואם הוא הולך ל-3 חברים ז"א שאין לו חרדת נטישה אחרת הוא לא היה הולך בכלל לא? אני זקוקה לתשובות לגביי שתיי השאלות ששאלתי אותך תודה

אני חושבת שלא מדובר בחרדת נטישה אלא בחרדה כוללת, המחריפה כאשר הוא מתרחק ממך. העובדה שהוא הולך לחברים מסוימים משמחת, ויש לעודד אותו להמשיך בכך, ללא ביקורת על כך שזה "רק" לשלושה. זכרי שבכל חרדת פרידה יש מרכיב חזק של חרדה גם אצל ההורה, וכאמור, אני ממליצה לטפל בזה בעזרת איש מקצוע מיומן. בהצלחה ליאת

שלום ליאת. בני מפחד מכל דבר כל עוד אני לא בסביבתו. לישון בלילה הוא לא ישן בחדר שלו הוא אומר שהוא מדמיין דמויות מפחידות, להתקלח הוא משאיר דלת פתוחה וכל רגע קורא לי שאני אדבר איתו,כנ"ל שירותים כל שניה קורא לי אמא אמא ורוצה שאני אדבר איתו עד שהוא יוצא מהשירותים. יש לציין שיש לו אחות בת 7 שמשדרת לו יותר ביטחון ושהיא לא מפחדדת מכלום הוא ישן בחדר עם אחותו מה שגם גורם להם לצחוק/להתווכח/לפני השינה וגם מעכב להם את השינה,ברגע שזה עובר כל גבול אני עומדת על כך שילך לישון בחדר והוא נכנס להיסטריה שהוא לא מוכן ללכת לישון בחדר,(למרות שיש מנורת לילה וטלויזיה דלוקה ומנורה דלוקה במסדרון)ולבסוף יוצא שאני מתפשרת שהוא ישן בסלון(הוא מגיע למצב שהוא כל כך בוכה ואפילו אומר אני שונא את האמא הזאת על זה שאני כאילו גורמת לו ללכת לחדר למרות שהוא מפחד. אני לא יודעת איך להתמודד עם המצב זה מייאש שאני לפעמים צריכה ללכת לשכב לצידו עד שיירדם ולבסוף אני נרדמת איתו. מה לעשות?

שלום גלית, את מתארת מצב מורכב, של חרדות המשתלטות על כל ההתנהלות בבית. אני בספק אם אפשר יהיה לפתור מצב כזה באמצעות עצה באינטרנט. לטעמי, מרכיב חשוב בחרדות של הילד הן תגובות ההורים אליו, ונדמה לי שכרגע את מאד מגוייסת ומאד מופעלת ע"י החרדות שלו. גם אני חושבת, כמו המורה שלו, שחשוב לתת לו להתנסות ולהתמודד עם הפחד בכוחות עצמו, אך לדעתי - אם זה לא קרה עד עכשיו, יהיה לך קשה לבד. אני ממליצה על פנייה לפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להנחות אתכם צעד צעד, ולספק לילד אסטרטגיות יעילות להרגעה עצמית ולשינוי דפוסי המחשבה הקטסטרופליים. אם אתם גרים באזור המרכז, אני ממליצה מאד על מרפאת החרדה בביה"ח שניידר, המנוסה מאד במקרים כגון אלה. בהצלחה ליאת

שלום! בני השלישי והקטן בן שנתיים וחצי,החל לאחרונה מידי פעם פשוט להתיישב על הרגל שלי ופשוט מתחכך. הדבר מאד מציק ומפריע לי. הייתי פשוט רוצה לדעת - האם זה דבר נורמלי (ברור שלא, השאלה עד כמה) ממה זה בא, והאם צריך לטפל בזה ואיך, האם לתת לו בנתיים לעשות זאת או לא, (כשאני לוקחת לו לפעמים את הרגל הוא יכול גם ממש להתחנן ש"הוא רוצה את הרגל"). אשמח מאד אם תענh לי תשובה בהקדם, תודה רבה! חוה

שלום חווה, אין לאפשר לילדים שלנו להשתמש בנו (או בכל אדם אחר) למטרות אוננות. הסבירי לבנך שזה לא נעים לך, ושלא יוכל להמשיך להתחכך ברגל שלך יותר, גם אם זה נעים לו. הצורך, כמובן, נורמלי וטבעי, ובנך יצטרך למצוא את הדרך שלו בסיפוק צרכיו. גם במקרה שיעזוב את הרגל שלך, יהיה עלייך להבהיר לו שמדובר בפעילות שיוכל לעשות רק בפרטיות, בחדרו. בברכה ליאת

שלום ליאת, אשמח להתייעץ איתך לגבי בני בן ה-4. מאוד מתקשה להפרד ממני בבוקר וללכת לגן, למרות שמאוד אוהב את הגן. כשאני באה לקחת אותו בצהריים מתקשה להפרד מהגן. כלומר, מתקשה מאוד במעברים ומגיב באופן עוצמתי מאוד בבכי, צעקות, לא מוכן ללכת (להכנס או לצאת מהגן). הילד מפונק מאוד ומתקשה לקבל גבולות למרות שאני לא מוותרת (כשזה חשוב) ובאופן כללי מתקשה להרגע כשלא מקבל מה שרוצה. אני שואלת האם יש לך איזה רעיון/המלצה מה כדאי לעשות או ספר בו אוכל להעזר (בהמשך לשאלתי הקודמת בעניין ההמלצה על ספרים). המון תודות, דקלה

שלום דקלה (וסליחה על ההמתנה...), יש ילדים שבגלל מרכיבי אישיות/מזג, מתקשים יותר מאחרים לווסת את עצמם במצבים טעוני רגשות. ילדים אלב זקוקים להבנייה ברורה של הסביבה, כדי שיהיה להם קל יותר לדעת מה צפוי וכיצד עליהם להתנהג. סביבה שאינה עקבית ובהירה, יכולה להכביד עליהם אף יותר, להחריף את עוצמת התגובה, ולהקשות בכך הן על הילד והן על הוריו. כמו שאת מבינה נכון, הצורך בהצבת גבולות נאותה הוא קריטי, ותוכלי לעשות זאת בצורה שיטתית, הן בעזרת קריאה והן בעזרת הדרכת הורים מסודרת. הרשת מלאה בכתבות, ראיונות (סופר-נני עושה זאת נהדר) ועצות בנושא (מעבר לספרים עליהם המלצתי). בעיני, הדרך הנכונה במקרה שלכם זה להיעזר בשניים שלושה מפגשים של הדרכת הורים. חומר הקריאה יוכל להוסיף ולחזק את מה שתלמדי בעזרתו של איש מקצוע. בהצלחה ליאת

שלום ליאת אשמח אם תוכלי להמליץ על ספרים בנושאים של הצבת גבולות יעילה ועזרה לילד עם קושי בויסות החושי. תודה רבה וברכת המשך עבודה מקודשת דקלה

היי דקלה יש הרבה ספרי הדרכה בנושא הצבת גבולות ושיפור התקשורת בבית. הנה למשל - http://www.hebpsy.net/community.asp?id=27&cat=article&articleid=912 יש גם את ספריו של חיים עומר ("שיקום הסמכות ההורית" ועוד) ויש את הספר הישן והטוב "ילדים: האתגר" של דרייקורס, שהוא אכן קצת מיושן אבל קריא מאד ושופע דוגמאות, ורוח מכון אדלר מרחפת על פני המים... בעניין הוויסות התחושתי אני פחות מעורה, ולכן איני הכתובת. צריך לשאול מרפאה בעיסוק. כל החומר שברשותי מתמצה במאמרים באנגלית, ואם תרצי אוכל לחפש אותם ולתת לך את הרפרנס. קריאה נעימה ליאת

שלום, בתי בת 5 וחודשיים. ילדה באמת נבונה ובעלת יכולות. לאחרונה שמתי לב שהיא חוזרת עם מכנסיים ותחתונים מסריחים ומלוכלכים מפיפי וקקי. בהתחלה דיברתי איתה יפה והסברתי לה שעליה לשים לב יותר ולהפסיק משחק באמצע ולגשת בזמן לשירותים. בגלל שהגמילה היתה קשה, לקחה שנה שלמה והיתה סוג של התמרדות מצידה ורק כשהרפנו היא בחרה להפסיק, זה גורר אצלי תגובות ריגשיות ואני ממש כועסת עליה. אני מסבירה לה שבסוף הילדים יתרחקו ממנה בגלל הריח. שהיא ילדה גדולה וזה לא מתאים לגילה, שהיא בוגרת ונבונה ושאנחנו לא אמורים להזכיר לה כל הזמן לגשת בזמן לשירותים. אני רואה אותה מגיעה למצב של שילוב רגליים והתאפקות. מה כדאי לעשות? להתעלם? לגשת לייעוץ? זה מרגיש כאילו זה הולך שוב לתגובה רגשית כלפיי.

היי גלית, את צודקת. נראה ששוב נכנסתן למאבק סביב הקקי, וכדאי ללמוד לעצור את זה מבעוד מועד, לפני שהבעיה תחריף או תהפוך לכרונית. בעיני, שווה להשקיע בהתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להעריך (על סמך ההיסטוריה שלכם והדינמיקה המשפחתית) האם יש צורך בטיפול רגשי לילדה או שאפשר להסתפק בהדרכת הורים. עד אז, אני מציעה לך לעשות הכל כדי להימנע ממאבק. כשאת רואה אותה עם מכנסיים רטובים או מלוכלכים, אמרי בלי שום כעס "אני רואה שברח לך פיפי/קקי. בואי ואעזור לך להחליף בגדים כדי שיהיה לך נעים". אף מילה על זה שהיא מסריחה או על זה שילדים יתרחקו ממנה. חשוב שהיא תבין שאת אוהבת אותה ומקבלת אותה גם כשהיא מלוכלכת או "ריחנית". זה מאד לא קל, אני יודעת, אבל היחסים ביניכן והדימוי העצמי שלה חשובים יותר מכל, וצריך לשמור עליהם, גם במחירים זמניים כגון אלה. בהצלחה ליאת

שלום רב אני סטודנט לאדריכלות, נמצא כעת בתהליך כתיבה של סמינר תיאורתי המתקשר לפרוייקט הגמר שלי. בסמינר אני חוזר לילדות שלי. גדלתי במשתלה של הוריי בתוך העיר, יחד עם אחי הייתי מבלה שעות במשחקים במשתלה. הזיכרון החד ביותר שלי הוא שהינו קוטפים פרחים ועלים, מתבוננים מקרוב ו"נכנסים" פנימה אל עומק העלים. שם בעולם הדמיוני של עורקי העלים היינו שוחים, קופצים ועוד.. רציתי לרשום כמה משפטים בסמינר שהם ניתוח פסיכולוגי של ה"תופעה" ואולי יש אפשרות להפנות אותי למאמר או ספר בנושא. אשמח לתגובה

שלום רזרז, הצלחת לסקרן אותי. הפיתוי המיידי הוא ללכת לכיוון התיאורטי שעניינו דמיון ופנטזיה, השכיחים מאד בילדות. אבל מחשבה נוספת, העלתה אצלי כיוון נוסף, שזוכה לאחרונה להרבה מאד התעניינות בעולם הפסיכולוגיה. אני מדברת על המושג mindfulness (קשיבות), הלקוח מתרבויות המזרח, ומכוון ליכולת המופלאה להשתחרר מלפיתתו של העבר ומהדאגות ביחס לעתיד, ולהתמקד ב"כאן ועכשיו". הקשיבות לעצמך או למה שקורה סביבך היא מיומנות חשובה, והיא דורשת יכולת התבוננות צרופה, נקייה מרעשים. היכולת להתבונן ולהיות קשוב נמצאה קשורה ליכולות הסתגלות טובות, לבריאות נפשית, וליכולות קוגניטיביות משופרות. כשאני חושבת על הילד הקטן, המצליח להתבונן על עורקי העלה ו'להיכנס' לתוכם, האסוציאציה המיידית שלי היא mindfulness. יש די הרבה חומר כתוב בנושא זה, לפחות בספרית מדעי החברה. נסה ותהנה ליאת

שלום רב, אשמח לעזרה, ביתי בת 3.5 מועמדת לניתוח שקדים עקב בעית דום נשימה בשינה. אני מעוניינת לדעת כיצד עליי להכין אותה לניתוח, כמה זמן לפני, באיזה מילים להשתמש, ומה הסיבה לניתוח (הרי היא לא יודעת שהיא לא נושמת טוב בלילה). כמו כן על איזה שלבים עליי לתת דגש: כמו למשל הכנת האינפוזיה ביד, החלפת הבגדים, חדר ההרדמה , המסכה, האישפוז הכאבים ועל המזון בימים הראשונים. אשמח לעזרתכם בהקדם, תודה מראש,

שלום שרונה, שולחת לך לינק לתשובה דומה שנתתי לא מזמן. אם יהיו שאלות נוספות, את מוזמנת. הנה- http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-37877#message-37877 בהצלחה והרבה בריאות ליאת

יש לי אובססיה על ניקיון ולמרות כל סוללת המטפלים שעברתי שהורו לי להישאר בחרדה ולא לבצע את הטקס שטיפת הידיים אפילו שעשיתי כך ולא ביצעתי את הטקס במשך שבועות אבל עדיין המחשבה ממשיכה להציק לי על כך שידי לא נקיות מה עושים?

שלום קובי, לפעמים עדיף לתגבר את הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי גם בתרופות. השילוב בין השניים נמצא יעיל יותר מכל טיפול לבדו. פנה להתייעצות עם פסיכיאטר. בברכה ליאת

אני מקווה שזה המקום הנכון.. אני פשוט נואשת ומתוסכלת יש לי ילד מדהים בן שנה וחצי, הוא חכם בצורה בלתי רגילה, ילד אוהב וחייכן. הבעיה היחידה שיש עם הילד שמגיל מאוד מאוד קטן הוא מושך בשיער, מגיל חודשיים בערך זה התחיל ולאחר תקופה זה הפסיק והוא התחיל גן חדש ושם זה חזר ובגדול... הוא פשוט לא מניח לאף ילד, הוא מושך להם בשיער עד שהוא קורע להם את השערות, כל חבר שבא אליו הביתה חוטף ממנו על ימין ועל שמאל ואני כל הזמן עסוקה בלנסות להרגיע את החבר שבא לבקרו ואת האמא שלו ובמקביל כועסת על הנסיך שלי.. וכל יום אני חוזרת לגן ושומעת כמה הוא משך לילדים בשיער ואת המבטים המיואשים שלהם מהילד.. אני לא יודעת איך לגרום לו להפסיק למשוך בשיער.. אני מתוסכלת ברמות קשות ביותר.. כי הוא ילד מדהים ואני מקבלת אותו ואני לא רוצה שהוא חריג ושאף ילד לא יתקרב אליו.. אני אודה לך על כל עזרה שהיא

שלום טלי, מאחר וילדים בני שנה וחצי אינם נמצאים לבדם ללא השגחה, אני מציעה לך להתייחס אל משיכת השיער כאילו ראית אותו מתקרב לשקע החשמל עם מסמר ארוך: קומי במהירות, והרחיקי אותו מהקורבן. כך תצילי את הילדים מפגיעתו, ותשדרי מסר ברור שאינך מוכנה לאפשר לו לפגוע באיש. מסתבר שגם לנסיכים צריך לשים גבול :-) בהצלחה ליאת

לי יש אותה בעיה עם ילד בן 10 חודשים שנושך ומושך השיער לילדים בגן. השאלה אם זה ניתן לחינוך בגיל כזה על ידי כעס או עונש? ועוד שאלה : האם זה מעיד משהו על הפרעות התנהגות שיהיה בוגר יותר?

בלילות האחרונים שמתי לב שהבן שלי בן 14.5 חורק שיניים - דבר שלא היה בעבר אשמח לדעת מה ניתן לעשות בכדי לעצור את חריקת השיניים - החריקה אצלו מאוד חזקה ואני שומעת את החריקה עד חדר השינה שלי - כאילו הוא לועס ביסלי

שלום איריס, הכתובת במקרה כזה הוא רופא השיניים. לעיתים, במקרים של חריקת שיניים שנזק בצידה, הוא ממליץ על סד לילה מיוחד, המתלבש על השיניים ומונע את השחיקה. יש תיאוריות הרואות בחריקת שיניים ביטוי לרמת לחץ מוגברת. אם את חושבת שיש בחייו גורמי מתח מיוחדים כרגע, רצוי לפעול להפחתתם. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן הכמעט 4 חורק שיניים כמעט בכל לילה, לרוב הוא נרדם עם המוצץ ואז מוציא אותו וברגע שאני שומעת את החריקות שיניים שהן כ"כ חזקות עד כדי כך שמצליחות להעיר אותי משנתי ,אני מחזירה לו את המוצץ לעוד מס' דקות, חשבתי לגמול אותו מהמוצץ אבל כרגע זה קצת עוזר. מה אפשר לעשות ולאן לפנות בגיל כזה?

שלום רב, שאלתי היא לגבי בני בן ה3 ילד פירח מאוד בעל אוצר מילים נרחב, הכעיה היא שהוא מאוד אלים, פותר בעיות מייד במכות בימים האחרונים החל לנשוך מאוד בגן ומאוד חזק בשל כל סיבה שלא נראית לו באותו רגע, השאלה היא מה ניתן לעשות?

רציתי להוסיף כי לפני 3 שבועות נולדה לבני אחות קטנה , הוא מתנהג למופת כלל לא מקנא מקסים, עוזר לנו מאוד יש סיכוי שיש קשר בין הדברים אך גם לפני כן הוא היה מאוד אלים , לא מוכן לתת לילדים לשחק במשחקים שלו, רואה ילדים בפארק וישר אומר להם שהם פויה פיכסה וכו... רוצה להרביץ ללא כל סיבה אני רוצה לפתור את העניין לפני שבגן יתייחסו אליו כעושה בעיות סדרתי ... תודה!

שלום רינת, כמו שנכתב כאן לא פעם בפורום, פעוטות בגיל שנתיים-שלוש מתקשים עדיין להפעיל ביעילות מנגנונים של וויסות רגשי, ולכן יכולת העמידה בתסכולים מוגבלת. אצל ילדים עם מזג סוער, נראה יותר ביטויים של תוקפנות, הן כלפי ילדים אחרים (או מבוגרים) והן כלפי חפצים. מסיבה זו, חשוב מאד לאמן את הילדים כבר מראשית חייהם, להתמודד עם מצבי תסכול. היום נוהגים לקרוא לזה "גבולות". ילד מפונק, שהוריו מתקשים להציב לו גבול ולומר לו "לא", לומד לחשוב בטעות כי הוא מרכז העולם, וכי דברים אמורים להתנהל תמיד בהתאם לרצונו. כאשר הוא נתקל במישהו אחר העומד בדרכו (לוקח ממנו צעצוע או תופס לו את הנדנדה בפארק), הוא לא מצליח להכיל את הסיטואציה ו'מתפוצץ'. המעבדה החברתית הטובה ביותר היא המשפחה. כאשר אתם, ההורים, מתרגלים את הילד באכזבות קטנות, במצבים בהם אינו מקבל מה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה, במצבים בהם הוא נדרש להתאפק, להמתין, לוותר, להתחשב, אתם למעשה מניחים יסודות טובים למציאות החברתית בחוץ. הולדת אחות קטנה (מזל טוב!!!) יכולה להציב בפני ילד קטן מציאות חדשה, בה הוא נדחק מהעמדה הבלתי מעורערת של הבן היחיד, למצב בו הוא נדרש בעל כורחו להתחלק בתשומת הלב ולדחות סיפוק. מבחינות רבות, הולדת אח חדש מצילה לעיתים את הבן הבכור ואת הוריו, מחלצת אותו בהכרח מהעמדה ה'רודנית' ואת הוריו מהמעמדה המעניקה ללא גבולות, ומאלצת את כולם להסתגל למציאות החדשה. יש בשוק לא מעט ספרי הדרכה להורים, המייעצים כיצד להציב גבולות ביעילות, ואם את מעדיפה את הדרך הקצרה והיעילה, תוכלי לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

אתמול בבית הספר במהלך ההפסקה בני בן ה-16 נקלע לויכוח עם נער אחר, העניין הסתיים במכת אגרוף לאפו של בני, הוא דימם ונסוג, המורה התקשרה אלי ומיד הגעתי ולקחתי אותו לצילום, האף בסדר ומעט נפוח אבל האגו פגוע מאד. הנער השני הורחק לשלושה ימים, הוריו התקשרו להתנצל ולנסות להפגיש בניהם, הנער עצמו התקשר בכדי להפגש עם בני ולשוחח על העניין, בני צרח עליו וטרק לו את הטלפון. (אני רוצה לציין שכבר כמה שנים שבני אינו מקבל את עצמו באופן מלא וטוען כל הזמן שהוא פחדן עם פנים נחמדות מדי, שקט, רזה מדי, וותרן ולכן קל למי שרוצה לעשות רושם על החבר'ה לרדת דווקא עליו מתוך הנחה שהוא לא יעשה כלום בעניין. דווקא בחודשים האחרונים הוא תפס גובה, התחיל להתאמן במכון כושר ונראה היה שבטחונו העצמי גובר, יש לו גם מספר לא מבוטל של חברים והוא מוזמן ויוצא די הרבה). ובחזה לאירוע, היום בני הלך לבית הספר באיחור וחזר מוקדם בטענה שכואב לו. הוא ניסה ללמוד למבחן ולא הצליח, הוא טוען שהעניין לא יצא לו מהראש, שהוא יצא פראייר ואפס, שכולם מרחמים עליו ושהוא חייב לפרק את הנער השני, מצד שני הוא קורא לעצמו פחדן וטוען שלא יהיה לו אומץ לעשות כלום. הוא בוכה מדי פעם ומתפרץ בזעם תוך דפיקות על הקירות והדלתות. אנחנו מוטרדים מאד. אמרתי לו שאומץ אינו קשור למכות אלא לאופי חזק, חברות וכו', כלום לא נראה כחודר אליו, הוא פגוע ומושפל בצורה קיצונית ומרגיש חסר אונים וכך גם אנחנו, הוריו.

שלום אבי, התיאור שלך נגע ללבי. מי מאיתנו לא חווה את הזעם הנורא הממלא אותנו לאחר אירוע משפיל או מבזה? אני מבינה את בנך מאד, ויכולה להזדהות עם תחושותיו. ובכל זאת, עלינו ללמוד להירגע, לחזור לנקודת הבסיס שלנו, ולבצר את התפיסות העצמיות שלנו, כדי שלא יקרסו מול ההתקפה הבאה. הדברים שאתם אומרים לו באמת יפים ומחזקים בעיני, ואני מקווה שהם יסייעו לו לשרוד את האירוע הנוכחי. גם אם נדמה לכם שהוא נאטם, אין לי ספק שמה שנאמר בכנות אותנטית, בסופו של דבר נכנס אל הלב, ומביא נחמה. ובכל זאת, לאור ההיסטוריה שאתה מתאר, של חוסר ביטחון, התכנסות ופגיעה בדימוי הגוף ובדימוי העצמי, הייתי שוקלת (בזהירות, לא בכל מחיר) מתן סיוע פסיכולוגי, שיחזק את המגמה הנוכחית של ה'הזדקפות' שלו. דבר נוסף שאפשר לעשות, זה לרשום אותו, חוץ מחדר הכושר שזה יופי, גם לחוג של אמנויות לחימה, שם יוכל לעדן את הזעם והאגרסיות המצטברים בו, המופנים כרגע בעיקר אל עצמו. מה אתה אומר? ליאת

אני אם יחידנית לילד בן שנה ו 10 חודשים. מאחר ונולד מתורם לא ברור לי כיצד עליי להתייחס לנושא האבא בגיל זה. ברור לי שהוא שומע את המילה בגן אבל בבית לא והוא לא מבין.אני לא יודעת כיצד עליי לפעול- כשאני מקריאה לו סיפור אני משנה את המילה אבא לאמא, אבל אולי זה לא נכון. אבקש ייעוץ והכוונה כיצד עליי לפעול.

שלום ירדן, אני מניחה שכאשר לקחת על עצמך להביא ילד בסיועו של תורם, גיבשת עמדה בסיסית כלשהי סביב שאלת שיתופו של הילד. את ודאי יודעת שחיים בצילו של סוד אינם רצויים, לא לך ולא לילד שלך. ולכן, מה שממילא יתגלה וידובר בעתיד, מוטב שיחלחל אל תודעתו של הילד מיום שהוא עומד על דעתו, ויותאם לגילו וליכולת ההבנה שלו. אבות הם חלק מהחיים של כולנו, ולכן אין טעם (בעיני) למחוק מהלקסיקון שלכם ומהסיפורים שלכם את המילה 'אבא'. אדרבא, האבא שבסיפור יכול לספק הזדמנות להציף את הנושא, ולעודד את שניכם להתחיל לעסוק בו יותר ויותר, בהתאם לשאלות שיועלו ע"י בנך. ההחלטה מה לומר ואיך, תלויה בסיפור שלך, ב'אני מאמין' שלך, באופי התרומה (בנק הזרע? תורם מוכר?) ובהיבטים הקשורים לילד עצמו. לאור הפנייה שלך, ומידת המבוכה ואי הידיעה העולה מהדברים, אני ממליצה לך לפנות להתייעצות וליווי מקצועי, לפחות בשלב ראשוני זה. אני מאמינה שתידרשי לשאלות נוקבות ומורכבות, יותר ויותר, ככל שהילד שלך יגדל ויתבגר, ורצוי שהתשובות יהיו מוכנות, ויוכלו להינתן ממקום שקט ובוטח. בברכה ליאת

נא עזרי לי למצוא פסיכולוג קליני טוב לילדתי בת 4 וחצי באיזור חולון. אשמח לקבל המלצות. [email protected] בברכה, דינה

שלום דינה, איני מכירה פסיכולוגים בחולון. אם את רוצה המלצה על פסיכולוג ילדים טוב בת"א, את מוזמנת להתקשר אלי לטל' - 052-3106667. אם תכתבי שוב, ותצרפי כתובת מייל בגוף הודעתך, אולי מישהו מקוראי הפורום ישלח לך המלצה על מטפל/ת בחולון. בברכה ליאת

שלום, לאחותי יש ילדה בת 7 (עוד מעט) והיא בכיתה א'. היא מתנהגת באופן בלת רגיל לגיל שלה. היא יכולה להיות חכמה ויכולה להיות פחות חכמה. הבעיה איתה שהיא נוטה לא להקשיב לאחרים, כולל הורים ומבוגרים אחרים. היא משועממת מהר מהרגיל. אם היא משחקת, היא נוטה להחליף משחק אחרי כמה דקות. היא יכולה ליצור בלגן וכשיבקשו ממנה לסדר, היא תתעצבן. היא לא אוהבת שאומרים לה מה לעשות. עכשיו, אחותי ראתה את כל התוכניות האפשריות של סופר נני גם בארץ וגם בחו"ל וכל הניסיונות כשלו. הילדה לא אכפת לה מכלום. היא התנהגה לא יפה - אז היא לא הלכה לפסטיגל. היא עשתה משהו אחר - אז היא לא הולכת לחברות. זה כאילו לא מזיז לה שמענישים אותה. שכועסים עליה. ממש כלום. אחותי כבר לא יודעת איך לגשת אליה ואיך לפנות אליה. זה נורא מתסכל לראות אותה ככה. אני כל היום חושבת מה לומר לה, אבל אין לי תשובות. אני לא יכולה לפתור את הבעיה הזו. אני מאוד רוצה לעזור לה, אבל אין לי איך. הפתרון האחרון שלי הוא לפנות אליך למענה. אודה לך אם אקבל תשובה בהקדם.

שלום רב, לפעמים, כאשר כל העצות הוירטואליות אינן עוזרות, יש טעם לנסות לגשת להדרכת הורים פנים אל פנים, במטרה להתחקות אחרי החסמים שמונעים מההורים להצליח במשימה. לפעמים, הורים יודעים ומבינים באופן עמוק מה נכון לעשות, ובכל זאת, משהו בדינמיקה המשפחתית, במורכבות של ההורים או הילד, בהיסטוריה המשפחתית או בגורמים אחרים נוספים, מפריע ליישום יעיל של הידע. אם את מבקשת לעזור, תוכלי להציע לאחותך לפנות להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת