פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב. בתי בת 9 חודשים,תינוקת בריאה מתוקה וחיונית בעלת מזג נוח רוב הזמן, מתקשה להרדם. מגיל אפס היא נרדמת בעיקר בעקבות הנקה. היא ישנה בחושך (עדיף גמור) ושקט בבית (שקט אבל לא לחש). בזמנים שממש ממש היה לה קשה להרדם היא היתה נרדמת על כתף אביה או בטיול בחוץ בעגלה אבל אנחנו ממש משתדלים לא להגיע למצב הזה ולכן אני נכנסת איתה לחדר שלנו כשהוא חשוך ומניקה אותה עד שהיא נרדמת. בזמן האחרון היא מתקשה להרדם גם בתנאים הנ"ל ואז אני יוצאת איתה מהחדר ומנסה את מזלי בשלב מאוחר יותר באותם התנאים... זה יכול לקחת שעתיים והדפוס הזה קצת נמאס עלי... אני נגד להשאיר את הילד במיטה עד שהוא נרדם. אשמח אם תסייעי לי בהכנת שלבים עד הגעה למצב של הירדמות עצמאית. חשוב לציין שהיא לא לוקחת מוצץ ואין לה איזה חפץ אהוב במיוחד. (אולי זה משנה-יש לה אח גדול בן שלוש וחצי,היא עברה לגור איתו בגיל חודשיים והוא אוהב לישון עם דלת פתוחה (הגענו איתו לפשרה שנשאיר פתח קטן בדלת והוא הבין ושמח אבל למרות זאת האור של הזריחה מפריע לה)) תודה רבה לך.

שלום תפארת, נדמה לי שלא אוכל להסכים איתך, או לנסח עבורך שלבי ביניים להירדמות עצמאית. ילדים בריאים אמורים להיות מסוגלים לישון בתנאי מחייה סבירים, וניסיון לאנוס את המציאות לכבודם עלול לעכב את השינוי או (כמו שכבר קורה אצלך) ליצור עויינות ומיאוס. יש, בהחלט, ילדים רגישים יותר, המגיבים לאור או לרעש יותר מילדים אחרים, ואפשר להתחשב בזה במידה סבירה. גם תינוקות ופעוטות 'רגילים' עלולים להיות תובעניים למדי סביב גיל שנה, והורים רבים מוצאים את עצמם מפתחים טכניקות הרגעה שונות ומשונות, שיתאימו לילד שלהם. אני מניחה שתצטרכי למצוא את הנוסחה שמתאימה לכם, אך מציעה לך להישאר הגיונית, ולהימנע מטקסים מוזרים או הרגלים משעבדים. השאיפה צריכה להיות, לפחות לטעמי, למצב של קרבה פיזית לתינוק בזמן ההשכבה, אך כזו שתעודד אותו למצוא את הפונקציה המרגיעה בתוכו ומעצמו. כך, למשל, תוכלי לשכב על ידו, אך לא לאפשר לו להירדם עם פטמת השד בפיו. יש לך עבודה... בהצלחה ליאת

החלה תופעה חדשה אצל בני בן העשר -הוא ניכנס להתקפיי חרדה בכל פעם שאני צריכה לצאת בערב מהבית. לא ברור מהיכן זה התחיל-כבר יצא לנו לנסוע האישון לילה להחזרו מבית קרובים... אך זה הולך ומחמיר גם אם הוא נישאר עם אביו הוא בפניקה של בכי נשימה מואצת ותגובה לא הגיונית לגילו ולסיטואציה. אני עם תחושות שאני במעצר בית-דיי מתוסכלת מהמצב כי מצד אחד אני רוצה לעזור-ואין לי את הכלים. -חשבתי על יעוץ פסיכולוגי אך אני חוששת שזה אולי יגרום לו לנזק תדמיתי בעניי עצמו. הוא לא מצליח לרדת לשורש הבעיה רק טוען שאינו מרגיש טוב כשאני לא אומרת לו לילה טוב פנים אל פנים ולא מכסה אותו. איך מנתקים אותו מהתלות המטורפת הזו??? אנא עיזרו לי-אמא כלואה.

שלום הגר, התקפי חרדה או פניקה גורמים סבל רב, הן לילד והן להוריו. מאחר שהמופע הסוער נרשם כחוויה קשה מאד הן אצל הילד והן אצל הסובבים, מתפתח לאט לאט הפחד מפני ההתקף הבא, ונוצרת מערכת שלמה של הימנעויות מכל מה שיכול לעורר התקף נוסף. זהו מצב בלתי רצוי, שעלול לשעבד הן את הילד והן את ההורה, ולכן, הפנייה לעזרתו של איש מקצוע נראית חיונית ורלוונטית. מניסיוני, ילדים אינם ניזוקים תדמיתית מעצם הפנייה לטיפול. סכנה כזו צפוייה דוקא מאורח החיים החרדתי, שהופך את הילד להימנעותי, חריג ובעיקר סובל. פנו להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים קליני, והחזירו לעצמכם איכות חיים. בהצלחה ליאת

נאמר לי שאסור ב3-4 חודש הראשונים שישנו במיטה אלא בעריסה. מה נכון?

שלום יהושע, איני מכירה כל הנחייה לפיה אסור להשכיב תינוק במיטתו. בברכה ליאת

אבל בתשובה למטה לא כתובה התגובה שלך,גם חצי מהשאלה שלי לא הועלתה(אולי בגלל זה גם התגובה שלך לא עלתה..?)אשמח אם תוכלי לשלוח שוב את התגובה..רק אם זה לא מפריע לך..תודה רבה וסליחה!

היי חן, מעתיקה את תשובתי מלמטה - שלום חן, כמו שכתבתי פה, למטה, לגיא לגבי בנו בן ה-7, ילדים שחוו גירושין עלולים לסבול מהשלכותיהם גם שנים רבות לאחריהם, כאשר חוץ מהזעם והכעס על רצף החיים שנקטע, מופיעים גם קונפליקט נאמנות, בושה, אשמה, וקושי לקבל את בן/בת הזוג החדש/ה של ההורה, בעיקר אם נותר הורה אחד בודד ופגוע. עלייך לזכור, שממש כשם שאין לך כל אחריות לגירושי הורייך, כך אין לך שום אחריות לשיקומם. אבא שלך הוא איש מבוגר, ויהיה עליו להתמודד עם הדיכאון שלו ועם בדידותו בכוחותיו שלו. אני חושבת שהרעיון להמשיך בחייך, ללמוד, ולבסס לעצמך עתיד טוב הוא נכון מאד. השאלה מה ללמוד ובאיזו מסגרת היא שאלה חשובה, שלצערי לא אוכל לתת מכאן. עליך לחשוב על כך (ולדעתי יש לך מספיק זמן). ומה עם צבא? שירות לאומי? זו תקופה חשובה בחייה של כל צעירה ישראלית, שמאפשרת מרחב וזמן לפני ההחלטות הגורליות של החיים. בהצלחה ליאת

אני לא בטוחה שזהו הפורום הנכון, אך לא הצלחתי למצוא אחר. בני בכיתה ח' סובל מ ADHD, לומד בכיתה קטנה בבי"ס רגיל, ילד נורמטיבי ומקסים שרק השנה יצר קשרים חברתיים, היום קרה מקרה בבית הספר: בני שיחק עם ילד נוסף וילדה בהפסקה ובסוף המשחק הוא רצה לגעת לילדה בכתף אך היא הסתובבה והוא נגע לה בטעות בחזה וביקש סליחה, לאחר כשעה החלה הילדה לבכות ומבירור קצר שהמורה עשתה הואשם בני בהטרדה מינית. מנהלת בית הספר וכן היועצת לא היו בבית הספר ורק עודכנו טלפונית ע"י המחנכת על סמך השיחה הטלפונית הוחלט כי בני הטריד מינית את הילדה. ביקשתי מהמחנכת מכתב מהמנהלת המפרט את הליך הבירור והמסקנות ורק כך נודה לי כי המנהלת והיועצת כלל לא היו בבית הספר וההחלטה על האישום בהטרדה מינית נעשה טלפונית בלבד. שאלתי היא מה הנוהל לקביעת הטרדה מינית בבית הספר ? האם ניתן באופן כל כך שיטחית להאשים את בני בהטרדה מינית למרות שהוא טוען כי הוא נגע בה בטעות ? מה עושים ?

את בטוח במצוקה אדירה ולא יכולתי שלא להגיב. אין לי מספיק מידע על פרוצדורות להאשמה בהטרדה מינית ואני לא יודעת אם מערכת החינוך בביה"ס יכולה לייצר מעין 'בית דין פנימי' שיכול לפסוק לכאן ולכאן, אבל אני מניחה שהתהליך לא יסתיים באיזה פסיקה אקראית אלא הוא יבדק יחד עם כל הצדדים המעורבים בדבר. אני מניחה שאם העסק יסתבר כמגע תמים ובלתי מתכוון- העניין ילך יותר לכיוון ההסברתי- חינוכי ולא לפלילי. בכל מקרה כל עוד לא היה עד לארוע מאוד קשה להכריע כי כמו בכל תלונה שכזו זה תמיד עומד כגרסא מול גרסא- שגגה מול פגיעה בזדון.

שלום רב, בשל רגישות הנושא, כיום הטיפול במקרים בעלי 'ניחוח' של פגיעה או הטרדה מינית, הוא מיידי וחסר פשרות. בהחלט יתכן שהרגישות הגדולה לנושא גובה לעיתים מחירים של האשמות-שווא או העצמה של אירוע תמים. אני מניחה שהפרוטוקולים הקיימים, גם אם יניעו את המערכת ויכניסו למעורבות גורמים נוספים (בדר"כ את פסיכולוגית ביה"ס, ובמקרים חמורים גם גורמי רווחה), יגיעו לחקר האמת. מעבר לפגיעה והזעזוע שאת ואולי גם בנך מרגישים כרגע, אפשר לנסות להירגע, ולהתייחס לכך כאל תמרור אזהרה שירחיק את בנך מכל הסתבכות נוספת בעתיד. אני משוכנעת שהאירוע המביך לא יגלוש הרבה מעבר לממדיו, שכן מרבית אנשי המקצוע יודעים לזהות אמירת אמת, ואיש אינו שש 'להפליל' נער צעיר אם אין עדות מוצקה להטרדה. חזקי ואמצי ליאת

שלום אני אם לשתי ילדות מקסימות בנות 7.5 ו 3 , אנחנו גרושים כבר 8 חודשים. לאחרונה התגלו אצל בתי הבכורה קשיים, יש ירידה בתיאבון , חוסר רצון ללכת לביה"ס בכל מיני תירוצים , נכיר שהיא תלמידה מצטיינת , אהובה וברורכת חברים, ילדה מדהימה , חמה מלאת שמחת חיים , אינטילגנטית , שלאחרונה מאוד עצובה, אני מבינה שזה חלק מהתהליך ומרעיפה עליה אהבה ותשומת לב אך עדיין שומרת על המסגרת והגבולות דבר שחשוב בעיני , איך ניתן להקל על כאבה? כמו כן בתי הצעירה לא מוכנה להגמל מחיתולים, אני שמה לב כי פרידה זה דבר שקשה לה , היא מאוד חכמה, ושולטת , כשהיא עושה את צרכיה מבקשת מיד שיחליפו לה , אך אינה מוכנה לשתף פעולה , היא גם ילדה מקסימה, חכמה, ברוכה וחמה . איך ניתן להביא אותה לידי שיתוף פעולה ? חשוב לי לציין כי הן רואות את אביהן לפי הסדרי הראייה, אני מעודדת את הקשר , וברור לי שחשוב שיהיה חלק מחייהן , אך לעיתים עומדת באמצע בכל מיני חילוקי דעות ביניהם ורציתי לדעת איך להתנהג במצבים הללו?אצלו אין גבולות , מה שהן רוצות יהיה וזה מעמיד אותי לעיתים בבעייה כי אני מחנכת אותן בדרך מסויימת ובאיזשהו מקום מרגישה שהוא הורס את מה שאני בונה (לדוגמא בכל מפגש ביניהם הוא קונה מתנות בקניון ולי זה נראה מיותר כי אחרי 5 דקות בבית אין לא רואות את זה ) וזה הפך להיות הרגל העיקר לקנות ואני מחנכת אותן להעריך דברים , קונה ומפנקת אך בגבולות ולא בגלל שאני לא יכולה ... תודה על ההקשבה נעה

שלום נועה, לצערי, השאלות שאת שואלת כאן גדולות ורחבות מכדי לקבל מענה בפורום אינטרנטי. גירושין הם אירוע משמעותי ועצום בחייהם של ילדים קטנים, והשפעתם המכאיבה יכולה להימשך גם זמן רב לאחר הגירושין עצמם. באופן כללי, ילדי גירושין נמצאים בקבוצת סיכון לפתח קשיים רגשיים, וכדאי לזכור זאת, ולעקוב בהתמדה אחרי התפקוד שלהם. אני חושבת שמה שאת עושה, כלומר, מתן תשומת לב רבה, חמימות ואהבה, לצד גבולות ברורים מאד, זה הדבר המתבקש, גם אם אינו יכול למנוע לגמרי את הכאב הבלתי נמנע. אם את מרגישה או חושבת שמה שאת עושה אינו מספיק, לא יזיק להתייעץ עם פסיכולוג ילדים, שיוכל להנחות אתכם כיצד לסייע לבנות, ולרכך עבורן את המשבר. בעניין הבדלי הגישות החינוכיות בינך לבין בעלך, אני מציעה לדבוק בדרך שלך, ולא להיכנס למאבקים בעניין זה. ילדים יודעים בדר"כ עם מי אפשר ועם מי אי אפשר להתחכם, וקשה להניח שהתנהגותו של האב תקלקל את החינוך שלך. המשיכי בדרכך, ונסי להגיע להידברות ידידותית ככל האפשר עם האב, גם כי בדרך זו את מצמצמת את הפגיעה בבנות. ממליצה לך בחום על פנייה להדרכת הורים קצרה. סוף שבוע נעים ליאת

שלום רב! בני בן 11 חודשים מוכן להירדם אך ורק בעגלה ללא נידנוד תוך כדי השמעת נעימות ברקע ,את שנת הבוקר שלו הוא ישן בעגלה שניסתי להעביר למיטה הוא בכה ללא הפסקה גם שניסתי ללטף להרגיע לתת מספר דקות להיכנס לחדר שוב הבכי רק התעצם .ניסתי אף להרדים תחילה על הידים תוך כדי נענוע ואז שהוא נרדם הנחתי אותו במיטה והבכי התחיל שוב ,כך גם בשנת הצהריים ישן בעגלה. בערב אחרי טיול ארוחת ערב אמבטיה וסיפור נרדם על הידים ומסכים להירדם במיטה בלי בכי באופן כללי הוא ילד מאוד נינוח אוכל יפה ,נהנה ממשחק ,ילד שמח לחלוטין יש לו סדר יום רק בענין השינה הייתי שמחה לקבל יעוץ האם לאפשר לו להירדם בעגלה? או להמשיך לנסות רציתי לציין שב3 החודשים הראשונים הוא סבל מגזים בעוצמה גבוהה והדרך היחידה להרגיעו היתה ערסול בידים ושינה בעגלה הענין איך עכשיו מרגלים אחרת תודה מראש

שלום אורנית, לפעמים, הגמילה מהרגלים בעייתיים כרוכה בעבודה קשה ונחישות, וביכולת לשאת בכי למשך זמן מה. אני חושבת שהעובדה שבערב הוא נרדם במיטה ללא בעיות, קשורה לכך שמבחינתך אין אופציה אחרת. ביום שתחליטי שהעגלה כבר אינה המקום הראוי לשינה, משהו בנחישות שלך יעבור גם אליו. על השאלה אם השינה בעגלה מזיקה מבחינה אורטופדית או בריאותית, צריך להתייעץ עם רופא ילדים או אורטופד. בברכה ליאת

הילדה שלי מתנהגת כאילו אני צריכה להסכים לכל מה שהיא רוצה. היא מתנהגת כמו קורבן- ילדת סנדביץ של גירושין "טובים" עם שתי משפחות חדשות ואחים חדשים. היא חושבת שהיא מסתדרת לבד. אינסוף פעמים היא לא חוזרת בזמן מבילוי, חוג או בית ספר ולא מספרת או מבקשת רשות לאחר ומנתקת טלפון נייד או לרוב הסוללה נגמרת "בדיוק" לפני שצריך להודיע שהיא משנה תוכניות. עשיתי איתה אינסוף שיחות הסבר בטוב, במקום שהיא אוהבת. אני מותרת לה ולא לוקחת ממנה את החוגים שלה או שאני מבטלת לה בילויים אבל זה רק מחזק לה את ההרגשה שהיא צודקת והעולם נגדה. אני מרגישה חוסר אונים גדול ולא מצליחה להגיע אליה - הסברתי לה אינסוף פעמים מה אני מרגישה ומדוע זה לא מקובל. היא ממשיכה בשלה. אם כבר היא אומרת לאן היא הולכת זה לא לקבלת רשות. היא מתווכחת ולבסוף עושה את מה שהיא רוצה. בבקשה אשמח לקבל יעוץ מה לעשות. אני מיואשת. היא ילדה חיובית חיכנית שמחה...

שלום רב, בתך בת ה-12 עומדת בפתחה של תקופת הנעורים, וכצפוי בשלב זה, חשוב לעדכן את הכללים והגבולות, ולהתאימם למצב החדש, לצרכים החדשים של המתבגר/ת ולאופי הבילוי הנהוג בקבוצת השווים. עם זאת, גם בגיל ההתבגרות נדרשת משמעת, התחשבות ושיתוף פעולה, כמו גם קבלת מרותו של ההורה. כאשר בתך 'מצפצפת' עליך ויוצאת לבילוי בניגוד להסכמתך, אני תוהה כיצד היא מממנת את הבילוי. כמי שיושבת על ה'ברז', יש לך כוח עצום, וכדאי לנצל אותו לפני שפוגעים בחוגים. ועוד משהו. בתך מנצלת את תחושות האשם שלך, ומפעילה אותך באמצעות תלונות על קיפוח. זכרי שנשק כזה מופעל רק כלפי מי שמתרשם ממנו. אם את מתקשה להיפטר מספקות עצמיים ואשמה, ומרגישה שהם מקשים עליך לבסס עמדה סמכותית, פני להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

יש לי בת דודה בת 8, לפני כמה שנים התחילה לדבר על ואל חברים דמיוניים, דיברה אליהם כאילו הם בחדר באופן מפחיד..קראה להם בשמות והלכה לשחק איתם.לאט לאט בנתה לה עולם דמיוני מסביבה והאמינה בכול ליבה שהוא אמיתי.כך זה היה עד גיל 6 בערך, הפסיק לשנתיים ועכשיו שוב חוזר מה לעשות? מה לומר כשהיא שואלת אם שמענו את מה שאחד מחברייה הדמיוניים אמר? היא כבר גדלה והשאלה אם להגיד לה את האמת או לתת לה את ההרגשה שהם אכן אמיתיים? תודה,שלי

שלום שלי, ילדים עשויים לפתח לעצמם עולם דמיוני, בניסיון להתמודד עם סוגיות בעולם המציאות. אין בכך נזק או מקום לדאגה, אם הילד יודע להבחין בין מציאות לדמיון, וכאן יש לנו - המבוגרים - תפקיד, כמתווכים וכמנחים. בעיני, נכון להגיד לילדה כזאת משהו כמו "אני לא שומעת את החברים האלה, כי הם רק בדמיון שלך, ולא באמת". אפשר להוסיף ולומר גם כי "לפעמים זה כיף לשחק ב'כאילו' ולדמיין דברים שהיינו רוצים. אבל חשוב לזכור שזה לא קורה באמת, וזה רק משחק דמיוני". בברכה ליאת

בתי בת שלוש ותשעה חודשים היא ילדה חברותית,חכמה, עצמאית עקשנית ודעתנית מאז ומתמיד רצתה להשמיע את קולה. ביחוד בהתארגנויות בבוקר. לפני שלושה חודשים נולדה לה אחות ומאז עניין ההתארגנויות ומאבקי הכוחות החמיר, לאחרונה היא גם גילתה את האיבר האישי ,הפוט, ולא מוכנה ללבוש תחתונים ומכנסיים ,גם לא לגן ,בטענה ש"הפיפי עדיין לא התייבש" .העניין החמיר והפך לסוג של אובססיה, ניסינו בהמלצת הגננת לבצע טבלת התארגנות עם קבלת דיבקיות סמיילי ביום שאין בעיות התארגנות, העניין עבד כשבוע ואז שוב התחילו צרחות.לקחתי אותה כמה פעמים לרופא כדי לשלול דלקת,תולעים וכו' . כמו כן רצוי גם לציין שהיא אחות למופת וממש מאושרת שיש לה אחות שחיכתה לה המון זמן ולעולם לא אמרה דבר רע עליה. יעצו לי לוותר לה ולא להגיע למאבקים ואז, מעניין התחתונים ,היא עברה לדבר אחר, היא טוענת שהגוף עוד לא התייבש ולא מוכנה ללבוש פיג'מה . היום התקשרו אלי מהגן שהיא בכתה שכואב לה לאחר שעשתה פיפי וקקי בגן, היא מנגבת עם מגבון ולא מוכנה לשים את התחתונים, כשהגעתי לגן היא היתה עם שמלה קצרצרה ועירומה למטה! לכל דבר יש לה תשובות...כאילו בכוונה שאנחנו נתעצבן והיא פשוט מצליחה להוציא אותנו מכלינו ,גם אותי וגם את בעלי שכמובן יותר קשוח ממני.. אשמח לקבל את דעתכם? וכמו כן המלצה להמשך?יעוץ?טיפול? וכו' המצב יצא משליטה אנחנו חייבים עזרה?כמובן אם יש מישהי/מישהו שמומלץ מקופת חולים מכבי עדיף מטעמי תקציב תודה

שלום דלית, אני מציעה להגיע להתייעצות אצל מרפאה בעיסוק, ולשלול בעיה באינטגרציה החושית, שעלולה לגרום התנגדות לסוגי לבוש שונים או אי-נוחות במגע עם חומרים מסוימים. יתכן שמה שנראה כמו מאבק כוח, אינו אלא ביטוי לעצבנות ועוררות שמקורן פיזי. אם תישלל בעיה מסוג זה, אפשר להתחיל ולטפל במאבקי הכוח ביניכם, ולצורך כך אני ממליצה על פגישה אחת או שתיים אצל פסיכולוג ילדים קליני, לצורך הדרכה הורית. בברכה ליאת

תודה, התחלנו ללכת לייעוץ/טיפול אצל פסיכולוג ילדים ונראה לאן זה יוביל. אני לא חושבת שזה משהו פיזי אך ארצה לשלול את האפשרות הזאת גם. לאן הולכים? לאיזו מרפאה? באזור חולון?

התייעצי עם רופא הילדים שלך. הוא יוכל לעזור. בהצלחה

שלום רב אני אמא ל2 ילדים 7.5 הבן ו6 הבת לפני כחודשיים נעתרנו בעלי ואני לבקשות החוזרות של ילדיי להביא הביתה כלב ולא עשיתי לטעמי מספיק בדיקות לגביו חוץ מזה שהוא מחוסן ,תעודות וכוי הכלב לא מפסיק להשתין בבית ולעיתים קרובות גם עושה קקי (דבר שמחמיר,לאחרונה) למרות שאנו מוצאים אותו 3 פעמים ביום והוא עושה בחוץ הרבה . אני כבר מיואשת ממנו ונגעלת כבר מהבית אבל מה שמטריד אותי ולכן אני פונה אליכם הוא ביתי היא התחילה כיתה א ומבחינה רגשית היה לה קשה היא בין הקטנים בכיתה. ביתי מאוד מאוד קשורה לכלב ומטפלת בו במסירות בבוקר מוקדם היא יורדת איתו למטה כך גם שהיא חוזרת מבית הספר ובער עם בעלי באמת מהכוון הזה אין לי אליה שום תלונות שזאת היתה הסיבה שבגללה נמנעתי קודם מלהביא כלב והיא אכן מקיימת את הבטחתה ויורדת איתו . אני מרגישה שעדיף לעשות את הצעד הזה עכשיו ולא לדחות שוב ושוב כי כבר עמדתי בפני היאוש הזה כבר לפני כחודש עם מכת קרציות בבית ,אין לי כוח בשבילו יותר . חשבנו בעלי ואני להגיד לה שהוא חולה והווטרינר אמר כי לא טוב שיהיה עם ילדים והשאיר אותו אצלו. כבר ביומיים האחרונים אני אומרת לה כי הוא חולה אחרת איך הוא עושה את צרכיו בלי סוף בכל מקום . היא לוקחת את זה מאוד קשה ואמרה לי כי לא זורקים כלב בגלל שהוא חולה והוא כמו בן אדם בשבילה ואם זה היה לה ,כמובן שאני מסבירה שיש הבדל והוא כלב וכו' ,מה לעשות ? איך לעשות ? איך למלא לה את החלל הזה ? אנא חיזרו אלי דחוף ,שרית 0522619187

תקחי אותו לאילוף. כך תהנה ממנו הבת שלך שעושה רושם אחראית אך מאוד צריכה את הכלב, וכך גם הבית ישאר נקי. פשוט אילוף לכלבים.

שלום שרית, ההחלטה על אימוץ כלב הביתה אינה פשוטה, והיא כרוכה בנכונות להיערך לכל ההשלכות - חינוך לניקיון, טיולים, הדברת פרעושים וקרציות, הוצאות על מזון, חיסונים וטיפולים רפואיים, וכמובן (כמו שא' כתבה נכון) אילוף במקרה הצורך. כאשר מתרחש ה'נס', ונוצר הקשר בין הכלב ובעליו, הכלב מקבל מקום חשוב ומשמעותי בלב ובמשפחה, וההחלטה למסור אותו עלולה לגבות מחיר רגשי (גם אצל הכלב). עם זאת, כאם המשפחה, גם לך יש זכויות וצרכים, ויש להתחשב גם בהם. אם את חושבת שלא תוכלי להשלים עם נוכחות כה דומיננטית, ותרי על הכלב, לא לפני שתמצאי לו בית חם, ותכיני את בתך לפרידה בדרך ישירה ואמיצה, תוך אמירת האמת. העלמת הכלב תוך סיפור כיסוי שקרי, פסולה בעיני. אם, בכל זאת, תחליטי שאת נענית לאתגר, ומאפשרת לבתך ליהנות מנוכחותה של חיית מחמד יקרה, פעלי למיגור הטפילים (זה לא מאד מסובך, אני אומרת תוך כדי גירוד עקיצת פרעוש...) ולאילוף הכלב לעשיית צרכיו מחוץ לבית. בעיני, המאמץ משתלם. בית עם כלב הוא בית שמח! בהצלחה ליאת

בן שנתיים ועשרה חודשים איך להגיב כשהוא מילל? אם הוא רוצה משהו הוא מבקש בקול מתבכיין אם הוא משחק עם ילד אחר והילד הזה חוטף לו צעצוע, הוא בא אליי בקול בכייני ואומר לי - הוא לקח לי... (ברור שזה לא בסדר שהוא חטף לו אבל זה עדיין לא אומר שהוא צריך לילל) אנחנו אומרים לו לדבר בקול רגיל ולפעמיםזה עובד באותו רגע אבל בפעם הבאה שקורה משהו הוא שוב מיילל לפעמים בוכה

שלום עינת, ילדים נבונים מאמצים לעצמם טקטיקות שעובדות. ילד יללן הוא מי שלמד שבאמצעות היבבנות הוא מצליח לגייס את המבוגרים במהירות ויעילות, ולהפעיל אותם בשירות צרכיו. לדעתי, מה שיביא את השינוי הוא פעולות ולא דיבורים. כלומר, במקום הסברים או בקשות כמו "דבר רגיל!", מוטב לשים לב לאופן בו אנו עצמנו מופעלים על ידו. נסו לעודד אותו לפעילות עצמאית ופתרון בעיות בכוחותיו הוא, תוך התעלמות מהתנהגותו המתבכיינת וחיזוק התנהגות בוגרת ועצמאית. בהצלחה ליאת

בתי התחילה השנה גן חדש. בשנים קודמות היא אהבה מאוד מאוד ללכת לגן, אך השנה היא כל הזמן מבקשת להשאר בבית ומתלוננת שלא טוב לה בגן ואין לה חברות. אחהצ אני מפגישה אותה עם מספר בנות והיא משחקת איתן יפה אבל היא טוענת שהן לא חברות שלה. (מהבנות וגם מהגננת אני יודעת שהן משחקות יחדו בגן). אבל החוויה שלה מהגן היא לא טובה. בחודש האחרון היא הפסיקה לאכול את ארוחת הבוקר שאני שולחת לה (היא בדרך כלל אוכלת מאוד יפה).היא מגיעה הביתה רעבה והרבה פעמים כעוסה. אני לא יודעת מה לעשות גם בקשר לתחושות שלה שמנוגדות למה שהגננת מספרת וגם בקשר לארוחת הבוקר. תודה דנה

שלום דנה, על כל שינוי בתיאבון או בהרגלי האכילה של הילדה, אני מציעה להתייעץ עם רופא הילדים. אין להסיק על בעיה פסיכולוגית לפני ששוללים בעיה בריאותית מעבר לכל ספק. ולגבי התלונות החברתיות - בדרך כלל, ילדים חברותיים ו'זורמים' במסגרת אחת, משחזרים את מעמדם גם במסגרת חדשה, אף אם זה לוקח מעט יותר זמן. כדאי לזכור שבתך מתחילה למעשה רק עכשיו את חיי החברה האמיתיים שלה. החברויות של גיל שנתיים ושלוש הן עדיין מאד בוסר, וקשה להסיק מהן על כישורים חברתיים בעתיד. אפשרות נוספת היא, שההתעניינות והקשבת היתר שלך לתלונות שלה מעודדות אותן באופן כלשהו, ונותנות להן 'נפח'. לפעמים, בגלל רגישות יתר שלנו לנושא החברתי (או בגלל צלקות ישנות שלנו, ההורים) אנו מצפים שהילדים שלנו יחוללו סוג של תיקון. לא תמיד זה קורה באופן או בקצב לו אנו מצפים. אני חושבת שבגיל ארבע וחצי זה מוקדם מכדי להתחיל לדאוג. יש לפעמים תקופות קשות בחיי ילד, שחולפות מעצמן. נסי להיות שם בשבילה, ולסמוך עליה. בהצלחה ליאת

שלום בת שלי בת שנתים ושמונה , הולכת לגן מגיל שנה וחודשיים , בגן הגננת/סעיית כל הזמן מתלננות אליה במיוחד בזמן האחרון , הן אומרות שלא יכולות להשטלת אליה היא לא מקשיבה עושה מה שהיא רוצה עונה להם בחזרה היתה לי שיחה כבר עם מנהלת שאמרה לי שהילדה כמו גוש עצבים כשמרימים אליה טיפה קול מתחילה לנשוך את עצמה לתלוש שיער לפני יומיים נתנה מכה ל2 ילדים (לפני זה לא אמרו לי שהיא מרביצה), המנהלת אמרה לי לפנות ליעוץ/טיפול דחוף ,היא הוסיפה אולי כדאי לתת לילדה טיפות הרגעה . בבית הילדה חד משמעית לא מתנהגת ככה נכון היא עקשנית ,מאוד פעילה לא תמיד מקשיבה מפעם הראשונה אבל אני מוצאת דרך בצורה רגוע להסביר לה .(לפעמים זה לוקח לא מעט זמן ומאמצים אבל זה עובד). היום כששאלתי מה הם עושים מנהלת הגן אמרה לי שכשהיא מאנישה אותה ואומרת לשבת על הכיסא הילדה מתחילה לבכות אומרת אמא.. אמא.. והמנהלת אמרה לה "עם התנהגות כזאת אמא לא תבוא לקחת אותך " ככה מדברים עם ילדה קטנה ??? שאמא לא תבוא לקחת אותה . מבקשת עזרתך ,אולי אני צריכה להחליף גן אולי הבעיה בגן אני כבר לא יודעת למי לפנות כשהתקשרתי לקופת חולים אמרו לי שרק מגיל 3 שנים ניתן לפנות ליעוץ פסיכולוגי .

תחליפי גן דחוף!!!! אין ילדים בעייתים יש סביבה לא תומכת ולא מכילה ובמקרה שלך סביבת הגן שלה ממש אלימה נפשית! אני מזועזעת ממה שהילדה עוברת בגן ומסימני המצוקה שהיא משדרת (תלישת שיער ,פגיעה בעצמה ע"י נשיכות) ומתעלמים מהם במקום לעזור לה.

שלום רב, גם בעיני ההתנהלות של הגן נשמעת בעייתית, אך אני מציעה לא לבזבז זמן על חיפוש אשמים, אלא לפנות לאבחון ב'מכון להתפתחות הילד' של קופת החולים שלכם, שבהחלט מטפל בילדים בגיל זה. כרגע, אני מבינה שיהיה לך קשה לבטוח בצוות הגן, ומצד שני, לא ברור כיצד בתך תגיב למעבר משברי כזה. בדר"כ אני חושבת שמוטב להוציא ילד ממסגרת בעייתית גם במחיר משבר זמני. בגלל התנהגותה הקיצונית של בתך, אני מציעה לא לגרום לה זעזועים עד לאחר האבחון. בברכה ליאת

שלום יש לי ילדה בת שנתיים שלא מדברת. רק ממלמלת מעט. כל הבדיקות תקינות. בעלי ואני מאוד מודאגים מהמצב הזה. האם זה עלול להשתנות והיא תדבר במסגרת גןובאמצעות סייעת בגן או לא?

שלום ליטל, לא ציינת מי בדק אותה, אך אם מדובר בגורם מקצועי מתחום התפתחות הילד אפשר לסמוך על זה. יש ילדים המתחילים לדבר באיחור, ואין בכך כדי להעיד דבר על האינטליגנציה שלהם או על התפתחותם בעתיד. בברכה ליאת

שלום רב , אני אם חד הורית לילדה בת 9 חודשים . בימים האחרונים ניסיתי להכניסה למסגרת מעון של נעמת . אני מגיעה איתה ונשארת מעט ולאחר מכן נפרדת ונשארת מחוץ לדלת לצפות בה . הילדה בוכה ( בפעם האחרונה במשך 20 דקות רצוף) , עוברת ממראה למראה בגן(יש מראות גדולות) ומרביצה בהן ובוכה . היא לא מסכימה להיות בישי הגננות (היא יותר משתוללת ובוכה בידיהן)ואני חסרת אונים .... כמו כן, אציין כי היא לא לוקחת מוצץ ואין לה שום עיניין "להקשר" לבד מסויים כגון חיתול או משהו מרגיע מהבית . האם כדאי כרגע לוותר על עיניין הגן? האם כדאי לי להשאר איתה כמה ימים ביחד ורק כשתרגיש בטוחה לעזוב? רק אציין כי בבית (אני גרה עם אימי) אין לה בעיה עם זה שאני עוזבת . אבקש את עצתך. תודה רבה , אסנת

שלום אוסנת, בגיל 8-9 חודשים מתפתחת אצל תינוקות חרדת הנטישה המפורסמת, והם נוטים להגיב בבכי מר כל אימת שהם נשארים עם דמות לא מוכרת. אם, דווקא בשלב זה, מחליטים להכניס ילד לגן, רצוי לנהל את המהלך תוך התחשבות בחרדה הזו. אני ממליצה על הדרגתיות במשכי הזמן בהם היא נשארת לבדה. כמובן ששהות שלך יחד איתה תסייע לה להתיידד עם סביבת הגן, עם הצוות ועם הילדים האחרים. כשאת הולכת, עשי זאת לזמנים קצרים. תחילה רק לחצי שעה עד שעה, ובהמשך, האריכי את משך הזמן בהדרגה, בהתאם להתנהגותה של בתך. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 2 ותשעה חודשים איך להגיב ואיך להתנהג כשהוא בא אליי ואומר לי שמרביצים לו אני אפרט - כשאנחנו הולכים להיפגש עם ילדה מהגן (לפעמים המפגש כולל 2 או 3 ילדים) הילדה מרביצה לו (מכה ביד) בלי סיבה. זה יכול לקרות בלי סיבה או כשהיא מנסה לחטוף לו צעצוע והוא לא נותן לה,היא גם נושכת. אני מקפידה להשגיח ולהסתכל על איך שהם משחקים.אני הולכת ואומרת להם לא לחטוף, לשחק ביחד או שכל אחד בתורו,אם מישהו מזיז את היד של ילד מהמשחק אני עוצרת אותו עם היד שלי ואומרת לא לעשות את זה כאשר הגישה של האמהות האחרות היא להיות בסלון ולא לקום עד שמישהו בוכה... ברור לי שאני לחוצה מידי מהאפשרות שמישהו ירביץ לבן שלי כי אני יודעת שהוא ילד טוב והוא לא מרביץ מה להגיד לו כשהוא בא אליי ובכלל איך להגיב בסיטואציה שאני רואה שמרביצים לו? יש לציין שבד"כ כשהאמהות האחרות רואות שהילד שלהן מרביץ הן מעירות אבל זה לא משנה את ההרגשה הלא טובה שלי ואת הפגיעה של הבן שלי. להפסיק להיפגש עם הילדה המרביצה? לא להתערב? אני לא רוצה ללמד אותו להחזיר למרות שלעמים נורא בא לי שהוא יחזיר כפליים לא תמיד נעים לי להעיר לילד אחר ליד אמא שלו

שלום רינת, הגיל הרך (שנתיים-שלוש) ידוע בהיותו רווי יצרים ודחפים, ולכן האינטראקציות החברתיות בגיל הזה ספוגות תוקפנות. זה קורה בשל הקושי של הקטנטנים לווסת ולאפק דחפים, לעמוד בתסכולים או לוותר. נוכחותם של המבוגרים חיונית מאד בשלב זה, הן כמתווכים והן כשומרים ומגינים מפגיעה. אם את רואה אירוע 'אלים' בין החברים הקטנים, אני חושבת שההתערבות נחוצה, ולפעמים גם ההתרחקות והפרדת הכוחות. מאחר ובגיל הרך ילדים אינם מתרשמים מהסברים מילוליים, יש לפעול מיידית בכל פעם שמישהו מתקשה לרסן את הדחפים ופוגע באחרים. אם את מרגישה שאין לך שותפו?ת לגישה, תוכלי לצמצם את המפגשים קצת, ולתת לילדה ה'מרביצנית' הזדמנות נוספת בעוד מספר חודשים. כפי שהזכרתי כאן כבר בעבר, בדר"כ היוזמה למפגשים החברתים בגיל הזה היא של האימהות, בין השאר כדי להתאוורר קצת, אך זה מחייב אותן למעורבות והשגחה. בעיני, הגישה שלך נכונה, ואין סיבה שתישארי בסביבה בה בנך אינו מוגן מפגיעה. בברכה ליאת

נולדו לי לפני חודש תאומים. נאמר לי שעד חודש 5-6 עדיף להכניס לפעוטון כי מאוחר יותר הם מפתחים חרדת נטישה קשה יותר להעביר אותם לפעוטון!. אני מנסה לשקול אורך חופשת לידה

שלום יהושוע, אכן, חרדת הנטישה המפורסמת של תינוקות מופיעה במלוא עוצמתה בחודשים ה 8-10 לחייהם. השמתם בפעוטון בגיל זה עלולה להיות קשה יותר בהשוואה לחודשים מוקדמים יותר, בהם הם אינם בררניים מאד, ומאושרים בקלות כל עוד צרכיהם הפיזיים מסופקים. אישית, אני סבורה שבשנת החיים הראשונה עדיפה מסגרת ביתית (גם מטפלת) על פני מסגרת חינוכית רבת-משתתפים, למרות הציפייה להסתגלות מעט קשה יותר. מזל טוב וחופשה נעימה ליאת

שלום, בני בן 4.4, נכנס השנה לגן חדש, אם כי הכיר את הצוות והגן עוד קודם מאחר ואחותו ביקרה בגן בשנה החולפת. מתחילת השנה, מדווח לי שהוא נצמד לסייעת מנסה להתחמק מכל פעילות יצירה ונמנע מלהשתתף בחוגים המתקיימים בגן. בבקרים הוא אומר שאינו רוצה ללכת לגן אבל לא בוכה או מתנגד.מאוד מתבייש להתקל במקרה בילדי הגן והוריהם ומסתיר את פניו בכל פעם שזה קורה. בגן הקודם העדיף את חברת הבנות, רוב הזמן,ואיתן גם העדיף לבלות אחה"צ. מה אפשר לעשות כדי לעזור לו להשתחרר מהמצב הזה? קשה לנו לחשוב שהוא לבדו רוב שעות היום ולא מתקשר עם בני גילו. לציין שאני מזמינה מעת לעת חברים והוא גם הולך לפעמים אבל הוא בהחלט לא מתלהב להזמין חברים חדשים.

שלום מיקי, לא בטוחה שקיבלתי את התמונה כולה, ולמקרא הדברים עלו אצלי מספר כיווני מחשבה. יתכן שמדובר בשילוב של שתי בעיות שונות, האחת - ביישנות או חרדה מפני אנשים זרים או מצבים לא מוכרים. זה יכול להסביר את הרתיעה שלו מחוגי הגן, המתנהלים בדר"כ ע"י אנשים מן החוץ שמגיעים אל הגן אחת לשבוע. הבעיה השניה (רתיעה מעבודות יצירה בגן) יכולה להיות קשורה לרגישות תחושתית כלשהי, ושווה לבדוק את זה אצל מרפאה בעיסוק. אני מציעה לבקש מהסייעת בגן "לאוורר" קצת את ההיצמדות שלו ושלה, ולעודד אותו ליותר מגע ומעורבות עם אנשים אחרים. המשיכי להזמין חברים הביתה, ולעודד אותו להתארח בבתים אחרים. הוא לא מתלהב מזה, כי המפגש החברתי גוזל ממנו כוחות, אך מפעם לפעם זה יהיה קל יותר. ביישנות היא במידה רבה תכונת אישיות, וככזו יש לקבל ולכבד אותה, גם אם היא יוצרת הכבדת מה בשנות הילדות. כמו שזה נשמע כרגע, זה לא מאד חמור, ולא הייתי עושה הרבה מעבר. אם תרגישי בעתיד שמתפתחת בדידות חברתית או הימנעות של ילדים מקרבתו, פני להתייעצות עם גורם מקצועי. בהצלחה ליאת

שלום ליאת כתבתי לך ב5/11 לפני כעשרה ימים תחת הכותרת: "רגרסיה בגמילה מחיתולים לילדה בת שנתיים וחמישה חודשים" בנתיים החלטנו ביחד עם הגן לקחת לשרותים במועדים קבועים פחות או יותר. אכן זה עוזר אולם עדיין נראה שאם היא עייפה כועסת או יש אווירה פחות רגועה וממוקדת רק בה היא מפספסת הרבה בגלל שאנחנו כבר כמעט חודש בדבר הזה ולי קצת נגמרת הסבלנות להכיל את הפיפי בבית מבלי לכעוס וגם בגלל שיש לי תחושה שהיא הייתה רוצה לפעמים להיות עם חיתול ובנוסף בגן היא בין הגדולים ויש רק עוד ילדה שגמולה אז נראה לי שאולי כן נכון להציע לה חיתול בקיצור יש לי תחושה שאנחנו יותר מידי זמן מחזיקים משהו שאולי כרגע היא לא רוצה אני בטוחה שכשהיא תרצה היא תצליח ללא בעיה[ במשך חודשיים הייתה גמולה לגמרי} שוב תודה מנעמי

שלום נעמי, אני חושבת שלא מדובר ברעיון טוב, אך מרגישה שההחלטה להחזיר את הטיטול כבר התקבלה אצלך. למרות שבעיני זה חבל ולא רצוי, אין כל ספק שבתך תיגמל בסופו של דבר בהצלחה. בשמחות ליאת

הבת שלי מפחדת מאוד ממחטים. זו בעיה כי אני רוצה לחסן אותה נגד סרטן צוואר הרם (גרדסיל) והיא לא מוכנה אפילו לשמוע על כך. מה לעשות?

שלום רב, שאלה טובה. החיסון מפני סרטן צוואר הרחם יכול להיות בהחלט מציל חיים, ועם זאת, זכותה הבסיסית של בתך על גופה תקפה ולגיטימית. אני מציעה להתמקד בהסברה, ולהציע כל עזרה בהתמודדות עם הפחד, כולל (אולי. צריך לשאול רופא) מתן תרופת הרגעה לפני מתן החיסון. בפחד ממחטים בהחלט אפשר לטפל, עם או בלי קשר לחיסון, ועושים זאת באמצעות טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות, אצל פסיכולוג קליני המתמחה בגישה טיפולית זו. שווה לנסות. בהצלחה ובריאות ליאת

שלום, אני בת 32 אם לילדה בת 3 ונמצאת בהריון בחודש חמישי. הילדה שלי ילדה מקסימה ונבונה, יחד עם זאת קשורה אלי בצורה קיצונית (מאז ומתמיד). היא הולכת לגן עד שעה 13:00 וחוץ מהגן לעולם לא עזבתי אותה עם בבייביסיטר או מטפלת. הפעמים היחידות שנפרדנו היו לסידור קטן והיא נשארה עם אביה. אני מרדימה אותה בלילה ולכך היא רגילה מאז שנולדה (כלמור, אני שוכבת לידה במיטה עד שנרדמת, היא לא מוכנה שאביה ישכב איתה). אני מאוד מפחדת מהיום שבו אצטרך ללדת. מה אעשה? אני מקווה שלא יהיה לי צורך לשהות בבית חולים יותר מ-24 שעות, אך אין לדעת. כיצד להכין אותה לכך? ובכלל היא ילדה מדהימה אבל מאוד קשה לה עם שינויים, האם יש דרך להכין אותה לעתיד לבוא? לעיתים אני מפחדת שעשינו טעות להביא ילד נוסף, אני רוצה שיהיה לה טוב... תודה נעמי

שלום נעמי, גם לו היית מחוברת לבתך 24 שעות ביממה, כל ימיה, לא היית יכולה לחסוך ממנה מצוקה וסבל, פשוט משום שאתן שתי ישויות נפרדות, עם צרכים ורצונות שונים. את מספרת שלא עזבת את ילדתך אף פעם, ובכך למעשה פעלת בשירות הצרכים או החרדות שלך, מבלי לאפשר לבתך להיעזר ולהתנחם בעזרתו של אדם אחר, למשל אביה. מצב זה הוא - כמובן, כמובן - ניתן לתיקון, ויפה שעה אחת קודם. בעיני, הלידה היא אירוע חגיגי ומשמח, גם בשל העובדה המשמחת שלבתך הגדולה ולאביה תהיה הזדמנות נהדרת לבלות קצת בלעדייך. אני מאמינה שהיא תהיה לגמרי בסדר, וגם אם יהיה לה קצת קשה, היא עשויה לגלות שאפשר לעשות כייף גם עם אבא, גם עם סבתא, ואולי אפילו עם בייביסיטר. לידת אח קטן אינה עוול לילד הגדול, אלא מתנה גדולה. גם אם ייתכנו קנאה וקשיים אחרים, ילדים נהנים בסופו של דבר מההזדמנות לגדול יחד, ולחלוק לאורך השנים את השמחות (וחלילה גם את המכאובים) שמזמנים החיים. אני מציעה לך ללמוד לסמוך על בתך, ועל יכולתה להסתדר בלעדייך. אם את תגלי אמון ביכולותיה, ותשחררי קצת, יצמחו גם בה הכוחות. יש לא מעט ספרי ילדים העוסקים בלידת אח קטן. זו אחת הדרכים להכינה לכך, אך אין בה די. בעיני, כדאי לאפשר לה ולאביה לבסס את היכולת להתנהל יחד, ורצוי להתחיל בכך כבר בימים הקרובים. תני לו לרחוץ, להאכיל ולהשכיב, תוך שאת עושה משהו אחר או יוצאת מהבית. בעוד מספר שבועות, לאחר הלידה, הנוכחות הפעילה של בעלך תהיה מצילת-חיים עבורך, וצריך להכין גם אותו... :-) בהצלחה, ולידה קלה ליאת

הי ליאת כתבתי לך ב10/11 בהקשר להשפעות של הגירושים של הורי עלי ולא ענית לי.. מאוד אשמח אם תוכלי לענות,זה חשוב לי מאוד. תודה!

שלום חן, עניתי לך למטה. לא ברור לי מדוע לא ראית את התשובה. נסי שוב ליאת

מדובר בילד ששני הוריו עוורים והם בתהליכי גירושים. אמו הייתה בדכאון בחורף שעבר וזה כנראה השפיע הרבה על הילד. לפני כמה חודשיים התחילו אצלו התקפים בהם הוא ממלמל לעצמו, מתנדנד ולא מגיב לסביבה. באחת הפעמים האמא שהיא דודה שלי פנתה לטיפול נמרץ ומשם הפנו אותה עם הילד לאיתנים (כפר שאול). הילד אושפז לכמה ימים ואז שוחרר לאשפוז יום. בשבוע שהיה באשפוז יום היה לו שוב התקף ואז החליטו הרופאים על אשפוז מלא. עבר מאז חודש במהלכו גם החלו באבחון. הילד מאוד סובל מהעובדה שהוא נשאר שם בלילה והמקרי הקשים שהוא רואה שם. כל שבוע ההורים נפגשו עם הפסיכיאטר המטפל שהראה נכונות שלאחר כמה שבועות הילד ישוחרר לאשפוז יום מה גם שמצבו השתפר מאוד. בגלל שהאווירה בבית לא רגועה אני הצעתי את עצמי לקבל אותו לאחר סיום בית הספר בשעה 17:00 ולוודא שבבוקר חוזר שוב בהסעה לבית חולים. אני בת 38, נשואה ללא ילדים והילד נמצא אצלי בכל שבת מאז שנולד. עכשיו מסרבים לשחרר אותו ומאיימים בתביעה. מה אפשר לעשות? איזה מסגרות למצב כזה קיימות עוד בירושלים. תודה

שלום יולי, הסיפור שלך נשמע מורכב ועצוב. אני מבינה שיש גורמים מקצועיים בתמונה, וחוששת שכל דבר שאגיד יהיה בבחינת התערבות לא אחראית בנושא שאינו נהיר לי עד תומו. כשמדובר בתחלואה נפשית, ההתמודדות עשויה להיות רבת חודשים ואפילו שנים, ואני רוצה לקוות שהנוכחות האכפתית שלך תסייע לילד ולהוריו, גם אם כרגע את מרגישה שידך קצרה מלהושיע. אני שולחת לך עידוד וכוח להתמודד עם הבאות, ומצטערת על שאין לי שום דבר חכם יותר לומר לך כרגע. היו חזקים ליאת

ליאת שלום רב, יש לי שולשה בנים, הבכור בן 6 יליד נובמבר , נשאר שנה שניה בגן חובה ותאומים בני 3. הבעיה העיקרית שלי היא עם התנהגות הבכור כלפי אחיו. הם מאוד אוהבים אותו, פשוט מעריצים וסוגדים לו באופן מדהים, מנסים לחכות את התנהגותו, לבושו ואת כל מהלכיו. הוא לעומתם מתנהג אליהם בחוסר כבוד, כאילו הם שק החבטות שלו. מרביץ להם , מציק להם, חוטף מהם צעצועים וכל המשתמע בכך. הם תמיד ידאגו שהוא יקבל כל דבר שנותנים ומחלקים להם והוא לעומתם רכושני מאוד לפרטיות שלו ולא מוכן לשתף אותם בשום פעילות ולא חולק עימם דבר. התנהגותו מתבטאת בדרך בה ציינתי כלפי שניהם באותה המידה וזה הופך את התנהלות הבית כל אחר הצהריים לבלתי נסבלת כאשר שלושתם ביחד. הוא מודע להתנהגותו וכששואלים אותו מדוע הוא מתנהג כך הוא עונה שהם מציקים לו..., אני מרגישה שכל הזמן הוא "עושה דווקא כיוון שהוא מחפש תשומת לב, אך חשוב לי לציין שהוא מקבל תשומת לב רבה, אני דואגת מידי פעם לבלות עימו לבד בכדי שיהיה לו זמן איכות. הוא מתנהג בצורה כזו גם כאשר בעלי נמצא עימם לבד וגם כאשר אנו מבלים כל המשפחה ביחד. אשמח לעצתך המהירה, מה אני ובעלי יכולים לעשות בכדי לשנות מצב זה. תודה מראש.אורלי

שלום אורלי, קנאת אחים היא סוגיה מוכרת ונפוצה, גם אם לכאורה אין אנו מוצאים לה הצדקה. נוכחותו של אח צעיר יותר נחווית לעיתים קרובות כניכוי בלתי נמנע מסך תשומת הלב של ההורים, וכשמדובר בתאומים, נדמה שהקנאה מוכפלת בשניים. אני מציעה לא לנסות להיאבק בזה, או לכעוס על הילד הגדול בגלל "שאין לו סיבה לקנא", ובמקום זאת, לנסות להבין לליבו ולהכיר בתחושותיו. אין להרשות לו להרביץ או להתנהג בתוקפנות לאחיו הקטנים, אך בה במידה אני מציעה לוותר על הרעיון לפיו עליו לאהוב אותם בכל מחיר או לוותר להם בגלל גילם. נסו לכבד את רגשותיו, ולחלץ אותו מה'נישה' של הילד הרע. אם תקראי שוב את הדברים שלך, תוכלי לראות בנקל עד כמה התיאור שלך חד-צדדי, ומבהיר חד משמעית מי הטובים ומי לא. האם אפשר להציג את הנעשה במשפחה שלכם באופן פחות שיפוטי ויותר סלחני? אולי אם את תראי את הדברים באור רך יותר, תתפוגג חלק מהעויינות שלו כלפיהם וכלפיכם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת אני מחפשת המלצה לפסיכולוג/ית בחיפה, לנער בגיל 13 עם בעיות של גיל התבגרות, ואנטי לפסיכולוגים. אודה לתשובתך נירית

שלום נירית, התקשרי אלי במשך היום ואנסה לעזור בהפנייה. טל- 052-3106667. בברכה ליאת

שלום, אני אמא לילדה מקסימה בת שלוש, לילדה קשה מאוד לומר שלום ברגע שמגיעים למקום עם אנשים בין אם הם מוכרים או לא היא מתחפרת ברגליי ולוקח לה המון זמן ליצור קשר עם אותם אנשים , אם אילו מנסים לומר לה שלום ולתת לה נשיקה היא מגיבה בכעס ובעצבנות ועלולה אף להכות. התופעה גם חוזרת בעת פרידה מאותם אנשים, גם אם שיחקה איתם ונהנתה מאוד ברגע שהולכים היא לא מעוניינת לומר שלום לאותם אנשים על אף הפצרותיי והסברי כי זה לא מעשה יפה , כמו"כ ברגע שהיא לא מעוניינת לבצע פעולה כלשהיא ואותו אדם מנסה לדובב אותה היא מגיבה בעצבנות ומיד צועקת ואמרת דיייי אני די חסרת אונים באיך לטפל בבעיה ניסיתי להתעלם כמובן שלא עוזר ואף מחריף, ניסיתי להסביר היא מסבירה כי היא מבינה ובפעם הבאה תאמר שלום ניסיתי להעניש ע"י לא לתת פרס (ממתק) באותו היום ...לצערי גם לא עוזר .... זה ממש גןרם לי לחשוב להפסיק להתראות אם אנשים כי אילו לעיתים נעלבים ממנה חשוב לציין כי מדובר גם באנשים קרובים מאוד כמו סבא סבתא דודים וכו' שהילדה מאוד אוהבת אך לא מעוניין לברך לשלום בהגעה ובעזיבה

שלום פנינה, התיאור שלך מדגים יופי איך אנחנו, המבוגרים, יוצרים במו ידינו בעיות, יש מאין. פעוטות בני שלוש מתקשים לציית לגינוני דרך ארץ, שכן הם לא הפנימו עדיין את מערך הקודים החברתיים וכללי ההתנהגות הנאותים. מי שנעלב מפעוט בן שנתיים או שלוש שלא אומר שלום, יצטרך, עם כל הכבוד, למצוא דרך להתגבר על כך, ולסלוח. אני ממליצה לך בכל לבי להמשיך ולהתעלם מההתנהגות הזו, שבינתיים תפחה לממדי "דווקא". תרצה - תגיד שלום, לא תרצה - לא תגיד. כל התעקשות או ענישה רק יחריפו את הבעיה, יגבירו אצל בתך את המרמור והעוינות כלפייך וכלפי ה'דודים'הנעלבים. מקווה שלא תכעסי אם אצטרף לבתך לקריאה האומרת: דייי! בשמחות ליאת

שלום, אני זקוקה נואשות לעזרה יש לי ילדה בת 12 בעייתית מאוד כמעט כול יום עובר בבעיה דבר שלא ניראה לה לא הולך כמו שצריך היא מתחילה לצעוק ,להשתולל ,לזרוק חפצים (הילדה מטופלת ברטלין 30 מ"ג ביום) אני ובעלי כל הזמן מנהלים איתה שיחות ,ערבתי את המחנכחת שלה גם היא מדברת איתה ודבר לא עוזר ביום שבת היא התנהגה שוב לא יפה אמרתי לה שהיא לא הולכת לבת מצווה שהיא מוזמנת יום שלישי כי לא התנהגת יפה השאלה אם לעמוד מאחורי העונש? איזה עוד עונשים אני יכולה לנקוט? לדעתי יש לבעיה של חוסר שליטה עצמית. השאלה אם יש צורך לתת לה כדורי הרגעה בנוסף לרטלין שיעזרו לה להתמודד עם הלחצים וווהעצבים כי פשוט אני כבר לא מסוגלת להתמודד איתה.

שלום אוריה, על התאמה של טיפול תרופתי יש להתייעץ עם פסיכיאטר, אבל נדמה לי שלפני שמשתיקים ילד עם תרופות הרגעה, יש למצות את כל החלופות הטיפוליות, המכוונות ומתייחסות לקושי ולמצוקה של בתך. ברשותך, אפסח על שאלתך בעניין העונש, כי נדמה לי שאתם כבר ממילא במסלול של עימות, ועונש שרירותי ומכאיב כזה עלול לדרדר את המצב אף יותר. אני מאמינה שבתך, ממש כמוך, זקוקה נואשות לעזרה, והיא מבקשת טיפול, גם אם בשפה בוטה ומכעיסה. לטעמי, המע הנכון כרגע ההוא טיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוג/ית קליני/ת המתמחה בעבודה עם בני נוער ובהדרכת הורים. בברכה ליאת

שלום רב בתי בת שנתיים ו-4 חודשים. כבר מגיל צעיר יותר בו הייתה אמורה לישון לילה שלם ולא לאכול בלילה הייתה מתעוררת פעמים רבות בלילה בוכה (אולי ביעותי לילה?) ודורשת לאכול. המצב כבר השתפר עד כדי שינה לילה שלם ואכילה פעם אחת בלילה או בכלל לא. ואז אירעה לבעלי תאונה אשר הרחיקה אותו מהבית לכמעט 3 חודשים. בזמן האישפוז והניתוחים שלאחר התאונה בתי לא ראתה אותו בכלל כשבועיים ולאחר מכן הוא אושפז לחודשיים וחצי לשיקום בהן הוא היה מגיע כול סוף שבוע או חג הביתה (וגם הייתי לוקחת את הבנות אליו כול כמה ימים בכדי שיבקרו אותו בשיקום)כמו כן אציין שיש לה אחות בת 6. בתקופה זו שוב חזרו הבעיות בלילה התעוררות, בכי חזק אפילו אתארו היסטרי ודרישה לאכול אינספור פעמים בלילה. בתחילת אוקטובר הוא חזר הביתה והיא די אמביוולנטית אליו יש פעמים בהן היא רוצה אליו אבל פעמים רבות בהן היא דוחה את קרבתולגמרי (ולפני כן היא הייתה קשורה אליו מאוד). היא בוכה המון, מתקשה לישון אינה ישנה מספיק וכול זה ממש מדאיג אותי. כבר איני יודעת מה לעשות. האם כול זה הנו כתוצאה מאותו אירוע בו חוותה היעלמות של אביה לזמן ארוך? בתי הנה ילדה בריאה, חייכנית, מדברת יפה ומובן, מתקשרת, פיקחית מאוד ולא ניכרת שום בעיה אבל לאחרונה הלילות בלתי נסבלים וכך גם התנהגותה. אין לי לילות ואיני ישנה מכיוון שעליי להתעורר אליה המון פעמים . לאן לפנות? תודה שרון

אציין עוד שבמעון הגננת אינה רואה התנהגות חריגה וכלל אינה רואה את הדברים עליהם אני מדברת.

שלום שרון, כמו שאת בודאי משערת, יקיצות הלילה, כולל הדרישה למזון, אינן מתרחשות מחמת הרעב, אלא מספקות צורך אחר. ההשערה שלי היא שחלק מאי השקט והמתח שלה מועתק אליה ממך, ונראה ששתיכן משלמות את מחיר הטראומה שעברה המשפחה. העובדה שבגן היא מתפקדת ללא דופי, מחזקת את ההשערה שיש כאן משהו הקשור ליחסים שלכן, ולצורך שלה לקבל אותך באופן מלא ובלעדי, ללא הסחות והפרעות. הארוחות הליליות מספקות את הצורך הזה יופי, ומכאן כנראה הקושי לוותר עליהן. תוכלי לנסות לגמול אתה מההרגל בכוחות עצמך, בעזרת נחישות ועבודה עקבית (ישיבה שקטה לצידה, ללא דיבור או האכלה), אך בעיני עדיף להיעזר בפסיכולוג ילדים שיוכל לחזק אותך בתהליך ולהתאים תכנית פעולה מותאמת וברת ביצוע עבורכם. מאחלת הרבה בריאות לכולכם, ולילות שקטים ליאת

יש לי ילדה בת 7 שפוחדת מאוד מכלבים. כשהיא נתקלת בכלבים ברחוב היא רועדת כולה ובורחת מהם. מה עושים במצב כזה?

שלום ליטל, ראי תשובתי לסאמ, שתי קומות מתחתייך. בהצלחה ליאת

שלום יש לי ילדה בת 7 שפוחדת לישון לבד במיטה שלה וישנה במיטה שלי. מה עושים במצב כזה?

שלום ליטל, אם נוכחותה במיטתך מפריעה לך, הגיעי את לחדרה, ושבי לצד מיטתה עד שתרדם. כדי להקל על המעמסה והעייפות, אפשר לעשות תורנות עם אבא, או לארגן מזרן נוח לצד מיטתה שיאפשר לך לתת את התמיכה והנוכחות בלי לאבד שעות שינה יקרות. בהצלחה ליאת

שלום.. 1.בני בן 6 מפחד להתקרב או ללטף חיות כמו חתולים ,ארנבים... הוא כך מילדותו האם זה אומר משהו? יש להדגיש שהוא ילד חכם בריא ומבין עניין ,אך בכל פעם שנוסעים לגן חיות או נתקלים בחתול אצל חברים הוא משתגע אפילו לא רוצה להיות איתו באותו חדר ,חברים שלו התחילו לצחוק עליו על זה ,מה אפשר לעשות? ותודה 2.בני בכיתה א' עם מורה קשה ורצינית שכמעט אין לה רגש,הוא והרבה ילדים התחילו לא לאהוב כיתה א' אפילו אמר לי היא לא אוהבת את הילדים,דיברנו עם היועצת והיא התחילה לטפל בעניי ע"י שיעורי גיבוש וכל מיני הדרכות למורה,הדבר שמדאיג אותי שהתנהגותו השתנתה בבית גם כן ,הוא מתעצבן מהר הראקציה ששלו חדשה מתחיל לזרוק לעשות בלגן וזה לא היה קודם,אני מנסה לדבר איתו על מה מפריע לו באותו רגע והוא מסרב ולא רוצה לדבר איתי...זה לא היה קודם האם זה קשור לכיתה א'? האם זה קשור לגיל 6 בכלל?

שלום סאם, אם תסכימי לא לגלות לאיש, אספר לך שגם אני לא מתה על חתולים או מכרסמים, לא מלטפת אותם, ולא מתלהבת לשהות איתם באותו חדר. אף פעם לא טרחתי לחשוב מה זה אומר עלי, חוץ מזה שאני כנראה טיפוס של כלבים (יש מן חלוקה כזו, לאנשי חתולים ואנשי כלבים)... ואם בכל זאת נישאר רציניים, אציין שילדים רבים פוחדים בשנות ילדותם מבעלי חיים ספציפיים (או מכולם) ופחד זה הוא ברוב המקרים נרכש. אפשר, כמובן, לטפל בזה באמצעות טכניקות טיפול קוגניטיביות-התנהגותיות, או לחכות שהפחדים יתמתנו עם הגיל או ייעלמו כליל. אשר למורה, אוכל לומר שבעיני מורה טוב הוא לאו דווקא מורה 'אוהב' או מלטף. מורים ואנשי חינוך אמורים לעשות את מלאכתם במסירות ובמקצועיות, ולהשאיר לנו, ההורים, לספק לילדים את גילויי החיבה, החמימות והרגש. לצד האהבה והחום שאנו רוצים וצריכים להעניק לילדינו, אנו מחוייבים גם לחינוכם (גם את זה המורים לא יעשו במקומנו), ובתוך כך גם ללמדם להתנהג עפ"י כללי התנהגות אלמנטריים, שאינם פוגעניים כלפי אדם או רכוש. לכן, אני ממליצה לך מאד לא לערבב את שני העניינים: אם את סבורה שבנך חש מצוקה או מתקשה בבית הספר, טפלי בכך ותני לו את מלוא התמיכה והעזרה, ועם זאת, עם כל ההבנה למצוקתו, אין להרשות לו להשתולל ולחצות גבולות, ויש לטפל בזה באופן ענייני ועקבי, כמו בכל התנהגות תוקפנית אחרת. בברכה ליאת

שלום, יש לי ילדה בת 3 שלאחרונה פיתחה תחביב מדאיג. היא לוקחת שקיות \ קופסאות ושמה בתוכן כל מה שנקלע בדרכה- דפים, עטים, טושים, שלטים, כלים מפלסטיק, חוטים....היא ממלא שקיות ולא רוצה שנגע בהן או שנזרוק מתוכן דברים. בהתחלה חשבנו שזה נחמד אך עכשיו זה כבר מדאיג. האם היא מפתחת תכונות "אוגרת"? מה עלינו לעשות , כדי שזה יפסיק? לכל מקום היא לוקחת איתה שקיות (לטיול, לארוחות אצל משפחה, לגן). וכל הבית מלא שקיות עם "זבל". האם יש סיבה להתנהגות כזו? אגב, אני בהריון די בהתחלה ולא סיפרנו לה על כך האם יש קשר? אשמח לעזרה, תודה נעמי

שלום נעמי, יתכן ששקית ה"זבל" משמשת מעין אובייקט מעברי, וכי מה שנדמה בעיניך כזבל נתפס בעיניה כחפצים בעלי משמעות וערך. העובדה שהיא נגררת עם השקית לכל מקום מחזקת השערה זו, וכך גם ההתעקשות שלה שדבר לא ייזרק מתוכה. ילדים עשויים להיצמד לצעצוע פרוותי או שמיכה מרופטת, וגם אם נודף מהם ריח הגיהנום בכבודו ובעצמו, הם אינם מוכנים שיעבור כביסה, תיקון או שיפוץ. כשחפץ המעבר מסיים את תפקידו, הילד זונח אותו מעצמו. כרגע, לא הייתי עושה דבר מלבד להפסיק לדאוג. :-) ליאת

שלום, בתי בת 3.5. מאז ומתמיד היה לה קשר מצויין עם האבא, מה שנקרא "ילדה של אבא", ואכן אביה מעניק לה הרבה תשומת לב ו"כיף" איתו כך שיש סיבה טובה לקשר טוב. לאחרונה המצב הוקצן. בחופשה משפחתית לפני מספר חודשים היא נצמדה אליו באופן אובססיבי וממש דחתה את השהות והקירבה אלי. כשחזרנו הביתה העניינים מעט התמתנו, אבל באופן מובהק יש העדפה של אבא על פני אמא. לדוגמא - אני מתקרבת אליה ומחבקת אותב - היא משתחררת מהחיבוק והולכת לאבא. הקשר בינינו טוב מאד, וזה בעיקר כאשר אבא לא באיזור. אז אנחנו עושות יחד יצירות, מדברות, והיא נהנית וגם מתקרבת ומחבקת. אבל כשאבא בסביבה - לרוב מגע פיזי והבעה של אהבה מופנית כלפיו. למותר לציין שלמרות שזה לא משהו שנעשה כדי להכאיב או להעליב, זה מאד פוגע. מבחינת התפתחות הילדה - מפותחת יפה שפתית, מנטלית ופיזית. חברתית היו מאז ומתמיד נושאים של ביישנות, קושי להיפתח במקומות חדשים (למשל לגן חדש), ורגישות יתר (נוטה להעלב מהר), אבל לרוב לאחר זמן מה במקום חדש היא מתאקלמת יפה ורוכשת גם חברים. יש לנו עוד ילדה בת שנה ו-8, איתה הכל הרבה יותר קל תמיד. היא מעדיפה אותנו באופן שווה, למרות שלפעמים היא רואה את הגדולה אומרת "אבא אבא" ומחקה אותה, כך שקיים חשש שגם היא "תתקלקל"... כשהיא נולדה היה עניין של "חלוקת ההורים" - לרוב אני הייתי עם הקטנה (מתוקף ההנקה והשהות איתה בחופשת לידה) ומטבע הדברים התקרבות של הגדולה לאבא, אך זה עבר לאחר זמן מה, וכעת זה חזר שוב. מה עלינו לעשות? האם יש בכלל טעם לנסות לשנות את איך שהיא מרגישה? האם לא לנסות לשנות את זה אלא רק את דפוסי ההתנהגות שלה? תודה אלינור

שלום אלינור, אם נתבונן, אנו ההורים, באומץ לב וביושר אל תוך ליבנו פנימה, ודאי נגלה כי כל אחד מהאנשים היקרים לנו תופס וממלא שם חלק כלשהו, הייחודי רק לו, ואשר אינו דומה לחלק המוקדש לאדם אחר. הציפייה שילדינו יאהבו אותנו באופן כזה או אחר, כך ולא אחרת, יותר או פחות מהאופן בו הם אוהבים אנשים אחרים, היא בלתי ריאלית. הביטויים הרגשיים שמפגינה בתך כלפייך, לעולם יהיו צבועים בטיב האינטראקציה ביניכן, ופחות בטיב הקשר שלה עם אביה. אני מציעה לך לעשות מאמץ אמיתי ולפרגן לקשר המיוחד שלה עם אביה. זכרי שקשר זה אינו גורע מאהבתה אליך, ואינו מסכן את היחסים ביניכן. בברכה ליאת

שלום ביתי בת 3.5 ( בוגרת לגילה ורגישה מאוד)ביקשה ממני לקרוא לה את סיפור שלגיה בסיפור הזה יש מילים כמו: להרוג, רעל וכד לטעמי היא עדין קטנה לסיפור כזה ושינתי טיפה את הנוסח -עידנתי את המילים ובעלי חושב שצריך לקוא את את הסיפור כפי שהוא רציתי לדעת האם בגיל כזה יש טעם לחשוף אותם למונחים כאלו?מה נכון לעשות? אשמח לקבל הכוונה תודה

שלום קרן, אגדות הילדים הקלאסיות הן חלק מאבני היסוד של חברה ותרבות, וגם אני סבורה ששינוי העלילה או ריכוכה נוטל ממנה את טעמה, ועושה עוול גדול גם ליצירה וגם לילד. לתכנים של האגדות יש משמעות וחשיבות עבור הילד הקטן, דווקא בהיותם עוסקים במהות החיים (והמוות), במשאלות ובדחפים התוקפניים, ובחרדות הבסיסיות של בני האדם באשר הם. חלק מהתכנים עלול להיות מפחיד מדי עבור ילדים בני שלוש-ארבע, ולכן, לפחות בעיני, מוטב לחכות קצת עם האגדות הללו, על פני סילופן. יש שפע של ספרות ילדים לגיל הרך, המותאמת לעולם התוכן הרלוונטי להם. התמקדי בסיפורים אלה עד שתרגישי נוח ובטוח לחשוף את בתך גם לאגדות הקלסיות. בברכה ליאת

יש לי ילדה בת 3 שגמולה שנה מפפי אך קקי עדיין מתעקשת לעשות בתחתונים או בחיתול. לאחרונה החלה למרוח את הקקי על ילדים בגן או על קיר הגן. ממה זה נובע? למי עלי לפנות ליעוץ?

שלום שני, התנהגות רגרסיבית כזו יכולה להיות קשורה לקשיים התפתחותיים או רגשיים, ואולי תגובה לתהליך גמילה שלא עלה יפה והסתבך. אני מציעה לפנות למכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלך. תוכלי להתייעץ תחילה עם רופא הילדים שלך, שיפנה לגורם המתאים. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי בת בכיתה ב'. רגישה מאוד , בוגרת לגילה ומצליחה בלימודים. מדי ערב אנחנו משוחחות ביננו והיום היא ספרה לי שהיא בהפסקות היא נמצאת רוב הזמן לבד. בכיתה יש רק 11 בנות וציינה בפני ש9 בנות נגררות אחרי "מלכת הכיתה" ובכל פעם שבתי מנסה להתקרב "המלכה" מגרשת אותה. קצת הופתעתי כי באות אלינו חברות אחר הצהריים והייתי בטוחה שבתי מקובלת בתי ספרה לי שהן לא רוצות לשחק איתה כי הן מפחדות שלא יהיו בחבורה הגדולה של הבנות ואם משיהי בכל זאת מתייחסת אליה הן מציינות שזה המעשה הטוב שהן עשו ליום(יש נוהג בכיתה של מעשים טובי) בהמשך לשיחתינו בתי אמרה"שהיא רוצה שיחקו איתה מהלב ולא בגלל המעשה הטוב"  בקיצור, בעייתי היא שבתי מרגישה בודדה ואני לא יודעת כיצד לעזור לה. אני לא רוצה להתערב אבל אני רוצה לעזור. הצעתי לה שתנסה להתקרב למלכת היתה (שכנראה מחרימה את בתי בגלל שהיא עומדת על שלה ולא מוותרת לה כמו בנות אחרות- דברי בתי) כשהייתי בגילאי היסודי סבלתי מ יחס חברתי ואני לא רוצה שבתי תחווה זאת גם. בבקשה עזרי לי , תודה

שלום מירית, למרבה הצער, בקצה הפירמידה החברתית אין הרבה מקום, ולצד מלכת הכיתה יש מספר מצומצם של שושבינות נבחרות. הבשורה הטובה היא, שבתחתית הפירמידה, נמצאות די הרבה ילדות, מרביתן נחמדות ומשתפות פעולה, ותמיד אפשר למצוא בהן את החברות הטובות והנאמנות, שיוכלו להישאר שנים רבות יחד. לדעתי, במקום להציע לה לנסות להשתרבב לחבורת הנסיכות (ולהסתכן בדחייה), מוטב לסייע לה בבניית חוג חברות יציב ותומך, מקרב הבנות הידידותיות יותר, גם אם יש שם קצת פחות זוהר. אם את חושבת שמדובר בחרם ממש, עליך לפנות מיידית למורה או ליועצת בה"ס, שכן כיום המדיניות היא של התערבות והפסקת החרם בכל מחיר. עודדי את בתך להזמין חברות מהקבוצה ה'נמוכה' יותר בהיררכיה הכיתתית (כמובן מלי לומר לה זאת), חזקי אותה, ונסי להתפעל ולשמוח מהישגיה החברתיים. הזכירי לעצמך שהיא ואת אינן אותה אחת, והשתדלי לסמוך עליה ולא לתקן באמצעותה את מכאובי הילדות שלך. אני רוצה לקוות שאת עצמך הצלחת לרכוש לעצמך חברות קרובות, לשמוח בהן, ולהתגבר בעזרתן על הסבל שסבלת בילדותך. בברכה ליאת

שלום, ביתי בת 3.5 בוגרת לגילה אבל מאוד רגישה ביקשה שנקראה לה את סיפור שלגיה בסיפור יש מונחים של רוצה להרוג, תפוח מורעל וכד האם צרכים לקרוא סיפרים בגיל כזה כפי שהם או שצרכים טיפה לעדן את הדברים אני קראתי לה עם שינוי נוסח ובעלי טוען שאני טועה אשמח לקבל חוות דעת מקצועית איך להתמודד עם מילים כאלו תודה קרן

שלום יש לי ילדה בת 7 שפוחדת לצאת מהבית בגלל כלבים. כשהיא רואה כלבים ברחוב היא ממש מבוהלח ובורחת. וגם פוחדת לישון לבד בלילה וישנה במיטה לידי ולא במיטה שלה. מה עושים במצב כזה?

שלום מורן, הדרך הטובה והטבעית ביותר להתגבר על פחד מכלבים, הוא לאמץ הביתה גור קטן, ולגדל אותו לצד הילדים באהבה ושמחה. כך כולם מרוויחים, והבית הופך שמח יותר וכייפי. אפשר לטפל בזה בעזרת איש מקצוע, פסיכולוג ילדים קליני, שיצור עבור הילדה היררכיה של משימות, באמצעותן תוכל להתיידד עם אובייקט הפחד שלה (כלבים, במקרה שלכם) ולהתגבר עליו. אפשר, כמובן, גם לא לעשות כלום, ולחכות שהפחד יתמתן עם הגיל, ויחלוף ככל פחדי הילדות האחרים. בברכה ליאת

בתי בת 4וחצי שנה שניה בגן הילדים הגננת המליצה לי לערב פסיכולגית מהגן בגלל בעיה חברתית לטענתה קשה לה ליצור קשר עם ילדים אחרי, היא מדברת בשקט ובקושי משתתפת ברקודים. היא רוקדת רק מתי שהיא רוצה ועדיין לא יושבת בשירותים, רק בסיר ועומדת על שלה אני לא רוצה לערב פסיכולגית האם זה נכתון או להקשיב לגתתננת?

שלום מעיין, לגננות יש, בדרך כלל, את הבסיס הרחב להשוואה, והן יכולות לזהות באופן לא רע עיכובים התפתחותיים או חריגות. לפעמים, כמו כל איש מקצוע אחר, הן גם טועות. לכן, כאשר עולה ספק סביב השאלה אם יש או אין בעיה אצל הילד, מוטב להתייעץ עם גורם מקצועי נוסף, שיוכל לחוות דעה מהימנה. התערבותה של פסיכולוגית הגן או תצפית שתעשה על הילדה, לא תגרום שום נזק. אדרבא, היא תוכל לאתר בעיות או עיכובים, אם יש כאלה, ולהמליץ על דרכי טיפול אם צריך. זכרי שהתערבויות טיפוליות בשלבים המוקדמים של הילדות יכולות לחסוך המון צרות וקשיים בעתיד. אני מציעה לך לנצל את העובדה שהערכת הפסיכולוגית ניתנת לך כרגע בחינם, ולבקש ממנה חוו"ד. זה בטוח לא יזיק, ואולי בכלל רק ירגיע. בברכה ליאת

ליאת שלום בתי שעוד 3 חודשים תהיה בעזרת ה בת 6 כל הזמן משחקת כאילו שהיא תינוקת למרות שאני לא משתפת איתה בעולה במשחק זה שלה ומראה לה ואמרת לה שזה מרגיז אותי היא לא מפסיקה כל הזמן כאלו שהיא תנוקת אצבאות בפה ממלמלת כמו תנוקת אומרת עשתי קקי עשתי פפי וכאלה מה עושים ? כמו כן היתי רוצה לעדקן אותך שהמצב אם אחיה בן ה 5 עוד מעט כרגע בסדר נהגתי אתו כמו שהמלצת להזכירך יעצת לי לומר לו אני אוהבת אותך אשמך לתת לך חיבוק שתרגע ושאני גרושה המצב כרגע עם הילד טוב רגוע ואידיאלי ועל כך לך התודה

היי דפנה, אני שמחה לקרוא שחל שיפור ביחסים עם בנך, ושהעניינים נרגעו קצת. כל הכבוד לך! ולשאלתך. ההתנהגות של בתך משותפת לדי הרבה ילדים שמאמינים, בתמימותם, כי האהדה והחיבה כלפיהם תגבר אם יתנהגו כ'קטנים'. ילדים לומדים די מוקדם בחייהם שהמבוגרים נוטים להקדיש יותר תשומת לב לתינוקות ופעוטות, ולהרעיף עליהם חום ואהבה באופן בלתי אמצעי. הידיעה הזו מקבלת תוקף כאשר יש אח קטן בבית, שאולי - לזמן מה - 'קוטף' את עיקר המחמאות, ונהנה משפע תשומת לב והתעסקות. ה'התיילדות' שאת מתארת אכן עלולה לעצבן, בעיקר כי זה נראה בעינינו, המבוגרים, קצת חסר תחכום, דביק ונטול חן. אך אם נזכור שלילדים בני 6 או 7, באמת אין תחכום, והם באמת מקנאים נורא באחיהם הקטנים ועייפים מלהיות ה"גדולים והמתחשבים", נוכל להתייחס לכך ביתר סלחנות. תזכרי, שככל שאת מתעצבנת ודוחה אותה יותר, כך מחתגברת אצלה תחושת החסך והקיפוח, ותחושות הקנאה בכל אותם ילדים קטנים שמקבלים (בחוויה שלה) יותר ממנה. וכך, ככל שאת מתרחקת, הצורך שלה להידבק גובר בהתאמה. לכן, אני מציעה - לפחות לזמן מה - לנסות לשתף פעולה עם ההתפנקות הזו. תוכלי לשחק איתה ב'כאילו', להחליף לה חיתול דמיוני, ולדבר אליה בקול הצייצני השמור לתינוקות. נסי לעורר אצלה צחוק והנאה מהמשחק המשותף, ולדחוף לפיה בקבוק או מוצץ, כדרך האבסורד. החזיקי אותה בחיקך, נענעי אותה כמו תינוקת, ושירי לה שיר. ואז, אחרי זמן מה, תוכלי לומר בחיוך, שאת מתגעגעת לילדה הגדולה והנהדרת שלך, שאפשר לספר לה סיפור, ללכת איתה לקניון, ולעשות יחד איתה כייף של גדולים. אם היא ממשיכה לדבר בקול של תינוקת, התעלמי, ועני לה באופן ענייני. אני רוצה להאמין שעם כמות האהבה שתקבל ממך בלי מאמץ, יפחת הצורך שלה לגייס אותך בדרך הלא חיננית הזו. בהצלחה ליאת

אני מאוד מודה לך על המון עזרה שאני נעזרת בך את פשוט גדולה ומצילה המון אנשים אני אכן אנסה שיטה זו שהצעת מתוך ההבנה שהבת שלי היא ילדה קטנה ולא לדרוש ממנה להיות גדולה חכמה ומתוחקמת יש לכל אחד מילדי פעם ביום חצי שעת משחקים אתי אני הולכת להציע לה שעכשון בחצי שעה הקרובה היא תינוקת ואני אמא ורק לחצי שעה הזו ולא אחכ במהלך היום תודה שבת שלום וישר כוח גדול

הי כתובת המייל שלי להמלצות היא [email protected]

מזכירה לקוראי הפורום שנורית מחפשת פסיכולוג נוער המתמחה בבעיות קשב וריכוז, העובד באזור ת"א. את המלצותיכם, אנא שלחו לנורית למייל שפרסמה כאן. בהצלחה ליאת

שלום לכם אני מחפשת פסיכולוג/ית (רצוי פסיכולוגית) ילדים מומלץ באזור ר"ג,גבעתיים. עבור ילד בן 15. אם אתם מכירים מישהי/ו שהוא חבר מכבי אז זה בכלל מעולה. מכירים?

היי אתה יכול לפנות למוקד מכבי והם יפנו אותך.

שלום דגנית, מאחר ופרסום שמות מטפלים בפורום עומד בניגוד למדיניות האתר, את מוזמנת לצרף כתובת מייל עדכנית, ולקוות שיישלחו לך המלצות לשם. בהצלחה ליאת

שלום רב ביתי אובחנה כאסמתית בגיל 4 אך מזה למעלה משנה לא חוותה בעיית נשימה ולכן לא הסתובבה עם משאפים לשום מקום - מיותר לציין שאם היתה נדרשת למשאף - זה באחריותי היה. לפני שבועיים בחוג הגלגיליות שלה בו היא מתאמנת זו השנה השנייה חוותה התקף אסתמה - לחץ נשימתי והחלה לבכות ולחשוש לחייה ביחוד שאף אחד לא ידע מה עושים - חיפשו מאף ולא מצאו ואני לא הייתי מחוץ לחוג אלא נסעתי הביתה - בעלי הגיע בזמן לקחת אותה וראה שכמעט ונרגעה - ורק דווח לו על המקרה מאז היא חווה סיוטים- בכי כל יום - אינה יודעת מה לעשות לא מעוניינת להכנ לחוג מחד אך מאוד אוהבת את החוג אנחנו ההורים לא מלחיצים שוחחנו איתה רבות - אמרנו העיקר שתהי מאושרת אך היא מתעקשת שהיא רוצה נוכחותי בחוג . במשך 2 השיעורים האחרונים זה מה שהיה לאחר שהתעקשה ובכתה רבות והסכמת המורה נכנסתי אך איני מעוניינת עוד. מכיוון שהיא יודעת את זה - היא החלה לבכות בבית הספר - אפילו המורה התקשרה היום ליידע אותי מה עושים? הסברנו שזה לא חובה ואנחנו לא מתאכזבים אם תחליט שלא - אך כנראה שהחוג זה לא שורש הבעיה אלא החוויה הרעה שחותה בו בכל מקום אחר - אין לה בעיה להשאר - הולכת לבית הספר - ימי הולדת ונשארת לבד. מה עושים???? מה אומרים שיתןלה הרגשה אמיתית שלא חייבים את החוג ואם מתעקשת איך עוזרים לה להתגבר על הפחד - כל מה שהצעתי סירבה (שתצא לבדוק שאנימחוץ לדלת, שאני אכנס כל כמה דקות ותראה אותי, אנ נותנת היום משאף איתה + היא לוקחת לפני החוג ליתר ביטחון- מה לא ניסיתי???) תודה מראש

שלום מירב, אני חושבת שחוויה כה מפחידה, שנחוותה כמסכנת חיים, יכולה להותיר רושם עז על ילדה כה קטנה, ולעורר פחדים אמיתיים (שיש להם ממד מציאותי ומוצדק). בעיני, בעיקר בשל העובדה שמדובר באירוע טראומטי שהתרחש רק לפני שבועיים, אפשר להיענות לבקשתה של הילדה, ולהצטרף אליה לחוג לשניים שלושה מפגשים, עד שיחזרו אליה הביטחון ותחושת השליטה. אל תשכחי שלכל מקומות האחרים (בי"ס או ימי הולדת) לא נקשרו אירועים כה טראומטיים, ולכן, אפשר להבין את הפחד הגדול שמתעורר רק (ודווקא) שם. ההתעקשות שלה להמשיך להגיע אל החוג ראויה להערכה, ולדעתי רק בגלל האומץ, מגיעה לה כל התמיכה וההיענות. לאחר מס' מפגשים בהם תהיי נוכחת, וכאשר זכר האירוע יתפוגג במקצת, תתחילי לסגת בהדרגה אל מחוץ לחדר, ולהאריך את השהות שלה בלעדייך. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

בנוסף לכל הפחדים הגיע אתמול מביס בוכה - לדברי המדריכות של הצהרון - בכי לא רגיל ולא אופייני לה בכלל כי ילד אחד קטן ממנה אמר שיביא אח גדול שירביץ לה... היא נכנסה ללחץ - שוב בכי לתוך הלילה והבוקר יצאתי לבי"ס לבקשתה לשוחח עם המורה שזה לא יקרה - לא עזר שאמרנו בבית שהילד התבלבל וזה לא יקרה ושיש ילדים שאומרים כל מיני דברים כדי להפחיד שוחחתי עם המורה אמרה לה בשיחה שהנושא יטופל והיא תשאר לילדה בהפסקה היא נכנסה לכיתה אחרי הכל עם פנים עצובות ומתח בגופה - רואים את זה השאלה שלי - מה? מה עושים? כאילו דבר רודף דבר - ואולי יש קשר - היא לא ילדה עם ביטחון שקרוב לקרקע כמו במקרים שאני מספרת עליהם - ילדה חברותי חייכנית ונבונה. האם תשומת הלב הזו שאנו נותנים כעת למקרים יוצרת מצבים שהיא דורשת עוד תשומת לב? איך מבחינים בין פחד ומצוקה אמיתית - שזה יתכן לבין זה שהיא כעת אולי מחפשת תשומת לב - ולא במודע המצב רוח והתגובות שלה בהתאם. מחד - אם אתעלם - לא טוב ואם אתיחס יותר מידי - אולי גם זה לא בריא מה דעתך?? תודה מראש נקווה לטוב...

שלום לך.. שמי הוא איציק ואני בן 17 וחצי.. בשנה האחרונה צצה לי בעיית מתן שתן.. הבעייה היא כזו: אני לא יכול לתת שתן ליד חברים.. למשל בצידי הכביש.. או שמחכים לי.. או שמסתכלים עלי.. או שאני נמצא במקום ציבורי רועש.. או למשל היום.. הייתי במקום שיש בו שירותים חימים בטילו מבית ספר.. ניסיתי כמה וכמה פעמים להשתין ולא הצלחתי.. ויש לי לחץ חזק.. היו גם מצבים שבהם חיכיתי שהמקום יהיה נקי מאנשים ונכנסתי להתפנות ועדיין לא יוצא לא.. זה כאילו שאני חושב בראש שמחכים לי.. או שסופרים לי את הזמן כשאני נמצא בשירותים וכאלה.. אני מאוד אבל מאוד אשמח אם תוכלו לעזור לי לפתור בעיה זו.. אני לא יודע מה אני אעשה בצבא.. תודה . איציק.

שלום איציק, הבעיה ממנה אתה סובל מוכרת, ונקראת "שלפוחית ביישנית". אם תקליד את המונח בגוגל, יוחזרו לך הפניות לאתרים המספקים הסבר מקיף על התופעה ועל הדרכים לטפל בה. ככלל, מדובר בצורה ספציפית של חרדה חברתית, והטיפול בה הוא קוגניטיבי-התנהגותי, כמו ברוב הפרעות החרדה. יש לך מספיק זמן עד לצבא, כדי לפנות ולקבל עזרה, וגם להצליח להתגבר ולמתן את החרדה. אני מעודדת אותך להגיע לטיפול. תוכל לעשות זאת דרך קופת החולים שלך, לאחר התייעצות עם רופא המשפחה שלכם, או אצל פסיכולוג פרטי. בהצלחה ליאת

היי, שמי גיא ואני נשוי פעם שנייה, הילד השני שלי מנישואי הקודמים שחי עם גרושתי מתנהג באלימות כלפי ילדים אחרים בבית הספר במיוחד, הוא ילד מאוד נבון וציוניו מהגבוהים בכיתה אבל הוא מתנהג באלימות כלפי הילדים, זורק אבנים ומכה ילדים, בנוסף הוא גוזר את הספרים שלו, משחית את הציוד שקנינו לו לבית הספר (עפרונות , מחקים, מחברות...) , מתחצף למורים בקיצור ההתנהגות שלו אלימה ביותר, בנוסף הוא אוכל את העור באצבעות הידיים והרגליים ופוצע את עצמו בצורה חריפה, יש לציין שלילד לו חסר כלום הוא מקבל המון חום ואהבה גם ממני וגם מגרושתי (רשמנו אותו לכמה שיותר חוגים, קנינו לו פלייסטיישן עם משחקים רבים, פעמיים בשבוע אני או גרושתי יוצאים איתו למשחקיות הקיצר לא חסר לו דבר...). דוגמה יפה לאלימות מחוץ לכותלי בית הספר קרתה בסוף השבוע כאשר לקחתי אותו ואת ילדי הבכור לפיצריה והזמנו פיצה כאשר ישבנו בשולחן אותו הוא בחר פתאום הוא הרים כיסא וזרק אותו לכיוון החלון שך הפיצריה (זו דוגמה של דפוס התנהגות אלים גם מחוץ לכתלי בית הספר..)הקיצר המצב לא טוב ואשמח לקבל עצות לטיפול בבעיה....יש לציין שבמידה ואנו עורכים לו שיחות כדי להבין את הסיבה להתנהגותו האלימה אנו מקבלים כל פעם את אותה התשובה שהוא איננו יודע מדוע הוא מתנהג כך, בנוסף במידה ואנו מאיימים עליו שנפסיק לו את החוגים והיציאות הוא מגיב בצורת לעג ושמח על כך...

שלום גיא, ילדים שחוו גירושין, כקבוצה, נמצאים בסיכון לפתח קשיים רגשיים ובעיות התנהגות. כאשר מתערערת המערכת המשפחתית, שאמורה לספק לילד את צרכיו הפיזיים והרגשיים, להעניק לו תחושת שייכות וביטחון, מופיעות, כמעט בהכרח, תגובות רגשיות קשות אצל הילדים, וקשיים בהסתגלות. ילדים יכולים להגיב לגירושי ההורים (גם שנים לאחר הגירושין עצמם) בכעס גדול, בהתפרצויות זעם ובהתנהגויות הנראות חסרות שליטה או בקרה. אצל ילדים צעירים נראה יותר התפרצויות זעם, בהשוואה לילדים הבוגרים יותר, אצלם התוקפנות תקבל ביטוי בדרך של התקפות מילוליות. לפעמים, הכעס לא מתבטא באופן ישיר כלפי ההורים, והוא מועתק למורים, לילדים אחרים, או כלפי רכוש. עפ"י המחקרים, קבוצת הגיל של בנך (6-12 שנים), היא הפגיעה ביותר, ומתאפיינת גם בצורך חזק לאחד מחדש את ההורים. לפעמים ילדים מגלים שהתנהגותם ה'נוראה' גורמת להורים להתאחד ולשתף פעולה. בשל מורכבות המצב, כפי שעולה מדבריך, אני מציעה לפנות ולקבל עזרה של איש מקצוע (פסיכולוג ילדים קליני או מטפל משפחתי המנוסה בעבודה עם משפחות גירושין), ולא להוסיף על קשייו של הילד גם התמודדות עם ענישה ספורדית. לדעתי חייבים לגבש מדיניות אחידה, לאחר מחשבה והבנה של מקור הקושי, ולפעול באחריות כדי להרגיע את הילד בבית ובביה"ס. הוא זועק לעזרה. פנו להתייעצות בהקדם בהצלחה ליאת

בת 13, בשנה שעברה היתה מאד מקובלת חברתית. מתחילת השנה החברות שלה "לא סופרות" אותה. היא לא מוכנה לדבר על זה, כועסת מאד שהנושא עולה ומכחישה את הבעיה. יושבת בבית שעות לבד בטלויזיה, ישנה, מרגישה לא טוב פיזית. מה עושים?

שלום אלמונית, המעבר לחטיבת הביניים מביא איתו שינויים ניכרים הן בזירה האקדמית והן בזירה החברתית, כאשר הקריטריונים להעדפות החברתיות והבינאישיות מתעדכנים ומתעצבים מחדש, ברוח בוגרת יותר. ילדים שהיו במרכז עלולים לזוז קצת לשוליים, ולהפך, ו'קליקות' חברתיות נוטות להתפרק ולהיבנות מחדש, לאור ההעדפות המשתנות. אם בביה"ס היסודי, הכוכב הכיתתי היה מלך השערים בכדורגל, הרי שבחטיבת הביניים זה לא בהכרח יעזור לו להישאר בצמרת, ויהיה עליו להפגין כישורים חדשים ושונים, כמו למשל נכונות לעזור, לפרגן, לגלות נאמנות והתחשבות, ואולי גם לרכוש את הג'ינס הנכון. אני מציעה לעקוב אחרי השינויים, ולנסות לעזור לבתך להבין מה קורה, ולמה. עזרי לה לחשוב על בנות נוספות כעל 'אופציה' לבילוי משותף, ולעדכן את ההעדפות שלה לאור הנסיבות החדשות. אני רוצה לקוות שמצב הרוח הקודר משקף משהו זמני, ושמה שמתפרש בעיניה כנטישה גורפת יתברר כתנועה חברתית שמאפשרת גם לה הזדמנות לשינוי ושיפור. בהצלחה ליאת

הי,אני דתיה בת 17 וחצי אולי השאלה שלי לא כלכך מתאימה לפורום, אבל אנסה.. אני נמנת על זרם מסוים ששונה מבני משפחתי-דרך חיים מסוימת בתוך המגזר הדתי.מבחינתי ומבחינת מה שחקרתי לפני שהחלטתי שאני הולכת בדרך זו,הדרך אמיתית, מענינת ומשמחת אותי,אך מבחינת משפחתי ועוד "דרכים" במגזר,הדרך נראית לא הכי הכי. אני מאוד מבולבלת ורוצה לדעת מה עושים במצב כזה,סה"כ זה דבר טוב ולא רע אבל אני לא יודעת אם להחליט ללכת על זה או לא.אם אחליט ללכת על זה אצטרך להתנהג כפי שהדרך מורה,לשים פס על אנשים שמתנגדים לה, להיות שונה ממשפחתי. בעצם זו החלטה שקובעת את דרכי בחיים ואני רוצה לעשות זאת בצורה אמיתית,שלא אחרי תקופה אעזוב אתזה.. איך אני יכולה להיות בטוחה בעצמי,בדרך שלי,בהמשך?.אני מודעת לזה שזו שאלה שאולי אני צריכה להפנות לרב או לאיש מקצוע דתי,אבל ראיתי בתשובותיך לאנשים את הרצונ שלך לעזור מכל הלב ואת הניסיון הרב שלך ואני מקוה שתוכלי לעזור לי.. תודה מראש ויום נפלא.

שלום לך מתלבטת, את נמצאת בגיל בו מתעורר ביתר שאת הצורך לבחון מחדש את תפיסות העולם והערכים של בית ההורים, לרענן אותם לאור האמונות והדעות שרכשת, ולפעמים גם לזנוח אותם לטובת רעיונות חדשים, מושכים או משכנעים יותר. הצורך הזה חוצה תרבויות ודתות, והוא משותף לאנשים צעירים המבקשים לעצמם זהות מגובשת, בנפרד מזו של הוריהם. לפעמים, נטישת הדרך היא זמנית, כחלק ממרד הנעורים הנורמלי, ולפעמים מדובר בהתמסרות אמיתית לרעיון ודרך חדשה, שהתגבשו בתהליך איטי של בדיקה והסתגלות. אני חושבת שכדי להיות משוכנעת בבחירות שלך, עלייך להרשות לעצמך זמן לספקות ולמחשבה, מבלי למהר. זכרי שבחירה בדרך חדשה ושונה עלולה לשמוט (לפחות לזמן מה) את הבסיס הבטוח והחם שמעניקים לך הבית והמשפחה, ואולי אפילו הקהילה בה את חיה כיום. לפעמים אפשר להתנתק רק כאשר קיימת תשתית חברתית וקהילתית מוצקה, עליה אפשר לסמוך ולהישען במקרה שהקהילה הישנה תפנה עורף. אני מקווה שכל החלטה שתקבלי על עצמך תהיה מתוך שלמות ושיקול דעת, ומאחלת לך חירות אישית ומחשבתית. בהצלחה ליאת

שלום יש לי ילדה בת 14 שאני גרושה מאבא שלה קרוב ל10שנים.בשנתיים האחרנות כל מריבה הכי קטנה נגמרת בזה שהיא אומרת לי שתעזוב את הבית ותעבור לגור לאבא.זה כבר בלתי נסבל,אי אפשר להגיד לה מילה ישר נכנסת לאיסטריה ותוקפת.איך להתנהג איתה?

שלום רונית, נערות מתבגרות בנות 14 יכולות להוות אתגר רציני בכל משפחה, ואני מניחה שבמשפחה גרושה הקשיים עלולים להקצין אף יותר, בהיעדר דמות האב שתמתן את העימותים ה'נשיים'. האיום לעבור לגור עם אבא שואב את כוחו מעצם זה שהוא מבהיל אותך כ"כ. למה בעצם? אולי אם תעבור לכמה זמן לגור אצל אביה, היא תעריך יותר את השהות איתך? ואולי בכלל זה רעיון טוב, שיביא רגיעה לשתיכן? ומה, בכלל, אומר על כך אביה? ליאת

בני יהיה בעוד חודשיים בן 4. ילד חכם ונבון. הבעיה היא שהוא מאד מפונק ומה שהכי מציק לנו זה שהוא מאד לא מתחשב באחרים....אתן מ"ס דוגמאות: 1. הוא קם באמצע הליילה. לא תמידברור למה.ולפעמים כן . בוכה בכי היסטרי, צועק, מבקש שנדליק לו קצת את האור. אני מנסה להרגיע אותו, מדליקה לו קצת את האור אבל הוא רוצה יותר חזק, ויותר חזק....אני מסבירה לו שלא ניתן להדליק אור מלא כי אחותו נמצאת בחדר והוא עלול להעיר אותה. אותו זה לא מעניין. הוא בוכה, וצורח ובסופו של דבר היא מתעוררת מהצעקות, ואח"כ אבא שלו...והבית כמרקחה...בכי של הילדים. צעקות שלנו ההורים....כעסים... 2. שבת בצהריים אחרי שחזרנו מטיול מעייף רצינו כולנו ללכת לישון. הילדה (בת שנה וחצי) כמעט כבר נרדמה אבל הוא לא רצה לישון. כולם במיטות שלהם ופתאום אנחנו שומעים שהוא פתח את התריס, נכנס לתוך המיטה של הילדה והתחיל להשתולל. כששאלנו אותו למה , הוא אמר שאחותו התעוררה ולא ישנה... כמובן שבסופו של דבר אף אחד מאיתנו לא ישן. כעסנו שהוא לא מתחשב באחותו, בהורים שלו....הסברתי לו שאם הוא לא נרדם או לא יכול לישון שילך לסלון וישחק במשהו אבל שלא יעיר אותנו... 3. כל בוקר אני נוסעת עם בעלי באוטו ומורידה את הילדים בגנים, כאשר הוא מחכה באוטו. היום לא הרגשתי טוב והייתי בדרכי לרופא. אמרתי לבני שהיום אבא יקח אותו ואמא תחכה באוטו כי היא לא מרגישה טוב אבל אותו כמובן זה לא עניין....בכי, צרחות... שאלתי- האם זה נורמלי לגילו להתנהג באגואיסטיות שכזו ? אני יודעת שיש שלב בהתפתחות שנקרא השלב האגוצנטרי אך האם לא אמור היה לעבור כבר את השלב הזה ? או שזה נובע מפינוק ? מה עלינו לעשות ? בסה"כ מדובר בילד מאד חכם, פיקח חברותי עם קסם אישי (כך אומרים לי תמיד בגן) שרגיל לחלוק ולשתף (פעם היה עושה זאת יותר בקלות משום מה.... )גם עניין דחיית סיפוקים עדיין מאד קשהלו.... עליי לציין שבגן אין שום בעיות איתו והגננות לא מבינות על מה אני מדברת.... אנא עצתכם. תודה.

שלום מירה, השלב של החשיבה האגוצנטרית מאפיין ילדים צעירים, והכוונה היא לכך שהם אינם מסוגלים לאמץ את נקודת מבטו של האחר, ותופסים את העולם דרך נקודת מבטם בלבד. זה שונה במקצת מה'אגואיסטיות' במובנה המקובל, המאפיינת אדם שחושב רק על עצמו ולא מתחשב בזולת. ילדים בכל הגילים מסוגלים ובדר"כ גם רוצים לשתף פעולה ולהתקיים בהרמוניה עם בני משפחתם. בעידן שלנו, הורים רבים טורחים ומתאמצים להעניק לילדיהם מכל טוב, ומרעיפים עליהם אהבה ופינוק, מבלי לדרוש דבר בתמורה. הנתינה וההתחשבות זורמים עפ"י רוב בכיוון אחד, מבלי שתינתן לילדים הזדמנות לגלות את חדוות העשייה למען הזולת. החינוך לשיתוף פעולה והתחשבות דורש מחשבה ועבודה קשה, הנעשות בצורה עקבית. כדי שילדים ילמדו להתחשב בצרכים שלנו, ההורים, עלינו להכיר בהם בעצמנו, ולא לוותר עליהם מלכתחילה. חשוב לדרוש מהם התחשבות בחיי היומיום, לשבח ולתגמל אותם על כל התנהגות פרו-חברתית, וכמובן לשמש דוגמא אישית, ולנהוג בילדים התחשבות וכבוד בה במידה. יש לא מעט ספרי הדרכה להורים, המדגישים היבט זה בחיי המשפחה, ומציעים דרכים ליישום רעיונות של שיתוף והתחשבות. למשל "ילדים האתגר" של דרייקורס. בברכה ליאת

הי אני גרה בת"א ומחפשת פסיכולוג/ית באזור... דחוף... תודה מראש

שלום נורית, מאחר ופרסום שמות מטפלים בפורום עומד בניגוד למדיניות האתר, את מוזמנת לצרף כתובת מייל עדכנית, ולקוות שיישלחו לך המלצות לשם. בהצלחה ליאת