פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

Hi, sorry for writing in English, I have a problem with my PC. Appreciate if you could answer in Hebrew. My son is 5 years old. When I came to pick him up from his day care (Tzaharon) today, his kindergarten told me that yesterday he asked one of the new boys there (3.5 years old) to come with him to the toilet and touched the private parts of his body. From this reason the little kid was afraid to come to the day care today. I was shocked and talked with my kid about it, while mentioning that we should respect others’ privacy and that it is not acceptable to touch other kids, same as no one can touch him. When I told him that he denied that he did it although I was very calm and didn’t show anger. I have to mention that it is the first time my kid touches someone (at least that I know about it) but there were 3 different incidents in the past when he express sexual interest; The first one was last year when I was told that one boy from his day care asked him to undress to “show” him (the other boy initiated it), the second one was when I saw him showing his organ to one of the girls in his kindergarten and the third one was when my husband found my son and other friend going together to the toilet in our house and didn’t allow them to go together. In all 3 cases we talked with our son the same as we did today. I am very worried. First because it looks like that although we talk with our boy, he continues to be involved in such cases and doesn’t understand the limits, and second because he keeps denying it. What else should I do? Should I update his morning kindergarten about the last case? I know she talks about it with the kids, but should I ask her to keep an eye on him? On one hand I’m afraid that he will continue with this behavior, but on the other hand I wouldn’t want to give him a feeling that he is bad. Should I go with him to professional psychologist at this stage?

שלום רב, את יודעת, השאלות שלך עוררו בי לא מעט מחשבה. כמו שכבר כתבתי כאן פעם, בימים הרחוקים של ילדותנו, משחקים של "רופא וחולה", "אבא ואמא" וכד', היו שכיחים מאד, ואיש לא ראה בהם משהו נורא כ"כ. הסקרנות סביב הגוף ואיבריו המוצנעים תמיד הייתה שם, וילדים מצאו את הדרכים המקוריות לעקוף את האיסור ולהציץ בהם. כיום, הרגישות לנושא רבה מאד, והמשחקים התמימים של פעם קיבלו כותרת חדשה של "התנהגות מינית בלתי ראויה" או אפילו של "הטרדה מינית". רוב הילדים, מצליחים לקבל את ההסבר שנתת, ולהפנים את המסר. עם זאת, יש ילדים שהסקרנות והעניין המיני שלהם גבוהים יותר, וקשה להם לאפק את הדחף, בעיקר כאשר נקרית בדרכם הזדמנות נוחה לכך. אפשרות מדאיגה יותר, היא שהעיסוק המוגבר באיברי המין משקף (חלילה) פגיעה כלשהי שהילד חווה, שעלולה ליצור גריית יתר לא תואמת גיל. אם אפשרות כזו נראית לא רלוונטית במקרה שלכם, כל שעלייך לעשות זה להגביר את הפיקוח ולהדק את הגבולות, ואולי באמת גם ליידע את הגננת, ולבקש ממנה לסייע בהסברה ופיקוח בין כתלי הגן. בברכה ליאת

Thank you Liat for your professional answer. Indeed, I can't stop thinking from the time I was updated by the kindergarten. How would you suggest to start talking with my kid in order to be sure he didn't experience such thing and in a way he'll feel comfortable to tell me? Should I refer to the incident while talking with him or make it totally different conversation?

ילדב בת שנה ו8 חד' -עדיין לא הולכת לגן. בגילה, יודעת לספור עד 20, מדברת ברהיטות, מבטאת את עצמה היטב. יודעת לזהות את כל הצבעים, יודעת להבדיל בין להבדיל בין ימין לשמאל, שרה כבר כ20 שירים ללא טעויות ולבדה וכו' האם ייתכן והיא מחוננת? האם להפסיק ללמד אותה -כדי שלא ישעמם לה בגן (כשתכנס לגן)? האם חשוב להכניס אותה לגן? (היא איתי בבית ולא נראה שמשתעממת, אחה"צ היא בחברת ילדים, יוצאים לגן שעשועים וכו?

שלום גלי, ילד מחונן הוא מי שהשיג ציון גבוה במיוחד במבחן משכל, המועבר בדר"כ לילדים בגיל ביה"ס היסודי. בגיל שנתיים קשה להעריך את מנת המשכל, וגם אין כל צורך בכך. המשיכי ליצור עבורה סביבה עשירה ומגוונת, לחשוף אותה לחוויות מעניינות ולגרות את סקרנותה בכל דרך. בעיני, רצוי להימנע מלמידה מכוונת לאוריינות (קריאה וכתיבה), שכן הרלוונטיות שלה לילדים בגיל זה מועטה. החל מגיל שנתיים-שנתיים וחצי, תרומתו של הגן הופכת משמעותית, בעיקר מהבחינה החברתית. אם את נהנית כרגע להמשיך ולגדלה בבית, זה לגמרי בסדר, לפחות כל עוד את מצליחה לחשוף אותה לעושר סביבתי מטפח. בברכה ליאת

האם חריקת שיניים - בקרב ילדה בת שנה ו8 חודשים אמורה להדאיג/ מהווה בעיה ריגשית? מדובר בילדה חכמה במיוחד, יודעת לזהות את כל הצבעים, מדברת הכל, מבטאת את עצמה בצורה יוצאת דופן, סופרת עד 20, שרה שירים ללא עזרה וכו' לאחרונה, שמתי לב שהיא חורקת בשיניה מדי פעם בצורה נכרת לעין. במיוחד כשהיא עייפה או עצבנית וזה מדאיג אותי. חשוב לציין, שנולד לה אח, כיום הוא בן 4 חודשים. והיא די מציקה לו, לוקחת לו את צעצועיו, מחטיפה לו וכו' אך יש גם בטויי אהבה כמו: חיבוק ואמירה" אני אוהבת את לביא" (אך עדיין זו היא שמקבלת את מירב תשומת הלב) האם יש סיבה לדאוג? האם לבקש ממנה להפסיק לעשות את זה? אשמח לתשובתך

שלום גלי, חריקת שיניים היא תופעה נפוצה מאד, והיא מתרחשת בדר"כ מתוך שינה, אך גם בשעות הערות, ללא מודעות לכך. אצל ילדים ופעוטות, התופעה נפוצה למדי, ובדר"כ חולפת מעצמה, ללא נזק. הקשר בין חריקת שיניים למתח נפשי אינו חד משמעי, ולכן הטיפול בתופעה הופך יותר ויותר "שייך" לרופאי השיניים. כרגע, בגלל גילה הצעיר של בתך, והעובדה שמדובר בשיני חלב, אין צורך בהתייחסות מיוחדת או טיפול. אם אינך שקטה, התייעצי עם רופא שיניים של ילדים. בברכה ליאת

אני בת 25 ומדובר באחי, בית הורי הוא בית קשה מאד - ואני סבלתי בילדותי מאמא שלא מתפקדת כאמא, ואבא עצבני בטרוף, הרבה כעס וביקורת בבית והורים שחיים בריב מתמיד, אבא אומר משהו מיד אמא אומרת הפוך ולהפך - זה ממש על קצה המזלג. בעקבות רגישותי הרבה פיתחתי הפרעת אכילה קשה שאני סובלת מממנה עד עצם היום הזה ואני חושבת שלמתח בבית יש חלק ניכר במחלתי...(ואני לא באה בשביל להאשים) ולעצם השאלה - יש לי אח בן 9 שאני מזהה אצלו קשיים רגשיים ניכרים המתפתחים אצלו כמו עצב תמידי, סף תסכול נמוך, קשיי התארגנות ניכרים (כמו שינה מאוחרת וכו') ואף בטויים סומטיים כמו כאבי בטן בלתי פוסקים וכו' הורי מסרבים ללכת לטיפול בעצמם, ואף מתכחשים לבעיותיו ומסרבים לשלחו לטיפול, מה אני יכולה לעשות כדי להצילו -פשוטו כמשמעו? בבקשה עני לי כי הוא חשוב לי מאד תודה מראש

שלום שירה, נדמה לי שכבר דיברנו בעבר (אם לא - אני מתנצלת). אני ממליצה לעשות כל מאמץ לטפל בעצמך, ולתת לעצמך הזדמנות לחיים בריאים ומלאי משמעות. אשר לאחיך, תוכלי לעזור לו בעצם נוכחותך התומכת, קרבתך, ההקשבה והחמימות שלך. כמו שאת ודאי יודעת, אי אפשר לטפל בקטין ללא הסכמת הוריו, אלא בהוראת בית משפט. מניסיוני אוכל לומר לך, שמטופלים בוגרים לא מעטים המגוללים סיפורי ילדות מאד קשים, זוכרים ומוקירים דמויות מיטיבות שהפציעו בחייהם, וזרעו בהם תקווה ונחמה. מקווה שתצליחו, שניכם, להתגבר על הקשיים ולצמוח לקראת חיים טובים יותר ובריאים. בהצלחה ליאת

בני בן שלןש וחודשיים. אמר לי תוך כדי ארוחת ערב " שאני אהיה גדול אני אהיה בת" שאלתי אותו למה? לא ענה שאלתי מה הוא רוצה לעשות כמו בת אז הוא אמר לצחצח שיניים עניתי שגם אבא מצחצח שיניים מה עוד רוצה לעשות לא ענה. זן הפעם השנים שעולה הנושא שהוא יהפוך לבת. האם התגובה שלי בסדר? איך אני אמורה להגיב למשפטים כאלו. מדובר בילד עם אחות קטנה בת 5 חודשים ואב שכמעט לא נמצא בבית בשל עבודתו.

שלום מיקה, ילדים צעירים סקרניים מאד כלפי בני המין השני, ולעיתים מביעים משאלה להשתייך אליו. ברוב המקרים, המשאלה משקפת נסיבות חיים ספציפיות, כמו מערך הזדהויות עם דמויות בסביבה המיידית, ופחות בעיה מגדרית. השיחה הקטנה שניהלת איתו נראית בעיני תגובה מתאימה בהחלט. אפשר להוסיף לזה גם אמירות כמו "נכון. לכל אחד מהמינים יש את ה'כיפים' שלו, ולפעמים אנחנו רוצים להיות מישהו אחר. אבל בסוף בסוף, לכל אחד מתאים להיות כמו שהוא נולד, ואתה, כמו אבא, תגדל להיות יופי של גבר". בשמחות ליאת

בני בן שלוש וחצי, בחצי השנה האחרונה בני מתעצבן מאוד מהר מכל דבר, לדוגמא אם לא מרשים לו משהו או שפעם הוא ניתקע בי וקבל מכה הוא הגיב בכעס, צרח עלי בקולי קולות ואמר לי "לכי מפה " כל הורידים בפנים שלו בלטו כאילו הוא מקבל איזה התקף זעם חזק ומרים את אישוניו מעלה בעצבנות, אינני יודעת איך להתמודד עם התקפים אילו, בעלי ואני ממש חסרי אונים ולא יודעים איך להרגיע את הילד אציין שפעם הוא לא היה כזה,בנוסף עלדתי תינוקת לפני כחודשיים אך ההתנהגות הזו החלה כבר בחצי השנה האחרונה ועכשיו התגברה יותר, אודה לעזרה איך להתמודד מולו כיון שנראה לי שהוא מתעצבן כל כך חזק שהוא החל להתלונן בלילה על כאבי ראש, תודה

האם את מוכנה להתבונן מהצד ולראות היכן את יכולה לשפר את היחסים שלך איתו ? כל התנהגות של ילד מגיעה מהרגשות שלו , אפשר להתבונן לראות היכן אפשר להפוך את המרחב ההתפתחותי של הילד ליותר מעצמים ויותר נעים לך לו ולכל מי שבסביבה.... אני אשמח לעזור ,אם את מוכנה להתבונן ולהכנס לתהליך למידה והתפתחות שלך ושלו ... תשאירי את האימייל שלך

שלום ניקיטה, יש ילדים שנולדים עם מזג סוער וקושי לווסת רגשות, מה שעלול להפוך אותם פגיעים לתקריות דרמטיות מהסוג שאת מתארת. לפעמים רגישות-היתר נעוצה בקשיים באינטגרציה החושית, ואז נראה ילד עם עוררות ודריכות מתמדת, כאשר כל גירוי - גם מתון - מעורר תגובתיות עזה. לפעמים, ה'התפוצצות' קשורה לנטיה לפרש אירועים ומצבים כ"מכוונים נגדי", ולצורך להתגונן כל הזמן. בדר"כ דפוס כזה מאפיין ילדים גדולים יותר. לפעמים, התקף הזעם אינו אלא תוצאה של פינוק, כאשר לילד אין שום כלים להתמודד עם תסכול, פשוט כי כולם תמיד מתאימים את עצמם אליו. ילד כזה לא יודע ולא מצליח להתמודד בהצלחה עם מצבי תסכול, ומגיב בזעם גולמי לכל מצב קונפליקט. כדי לדעת איך להגיב, חשוב להבין את המקור לקושי. בכל מקרה, עמדה נינוחה ורגועה של ההורים, שאינה מיטלטלת או מושפעת מהתקפי הזעם, תמיד נחוצה. אני ממליצה מאד על פנייה להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני (לא לפני ששללתם כל בעיה רפואית אצל רופא הילדים שלכם), כדי ללמוד איך להגיב נכון בזמן התקף כזה. בברכה ליאת

שלום, בני בן שלוש וחצי בכל ערב הוא כבר מוכן לישון (כלומר לאחר מקלחת וסיפור) כבר בשמונה בערב אך מושך את הזמן ואינו נירדם עד 10 בלילה, כשעתיים לוקח לנו להרדימו, בעלי ואני מותשים וחסרי אונים , איננו יודעים מה לעשות, אציין שהילד מאוד עייף ושפוך אך מתנגד לישון , כאילו לא נותן לעצמו להירדם , אם זה לברוח מהמיטה או לבקש לאכול או לברוח לסלון ולהתיישב מול הטלויזיה, אציין שהוא אף פעם לא היה חובב שינה אך כמעט יותר מחצי שינה אנו פשוט נילחמים איתו כל לילה מחדש ואין לנו פשוט כוחות לזה . מה עושים על מנת לגרום לו לישון הוא עייף אך הוא לא נותן לעצמו להירדם כך שיוצא שכל יום נירדם ב-22:00 וקם ב-06:30 או 7:00 כבר נהיה לו סימנים אדומים מתחת לעיניים , ,. אודה לעזרה .

שלום מיטל, ראשית, אם ההשכבה נמשכת שעתיים, שווה לשקול להזיז את שעת ההשכבה קדימה, ולחפש את 'חלון הזמנים' המתאים יותר למצב העייפות של הילד. מעבר לכך, מאימתי שהחלטתם על שעת ההשכבה, אין לאפשר לילד לצאת מהמיטה, לאכול או לשבת בסלון, גם אם זה יהיה במחיר זמני של ישיבה לצד מיטתו. ילד בן שלוש וחצי אינו אמור לנהל את סדר היום בבית, וגם לא "להסכים" לו. את הכללים אתם, ההורים, קובעים, ואתם גם האחראיים לאכוף אותם. כל עוד אתם מאפשרים לו את ההילולה המשפחתית מדי ערב, יש להניח שהוא יתקשה לוותר עליה, גם אם הוא מאד עייף. אני מציעה לנסות ליצור טקס שינה קבוע, אחרי ארוחת הערב, של סיפור, שיר, נשיקה וחיבוק לילה טוב, ולאחר מכן אין לאפשר ירידה מהמיטה. אני מזמינה אותך לקרוא כתבה בנושא, המפרטת עוד באותו עניין. הנה כאן - http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/950/734.html ליל מנוחה ליאת

שלום בתי גמולה מטיטולים כבר מגיל שנתיים בספטמבר התחילה ללכת לגן חדש (גנון) ומדי פעם מפספסת קקי ועושה בתחתונים בבית זה לא קורה לה כי האמת שאם אני רואה סימנים שהיא רוצה אז אני שולחת אותה לשירותים אבל בגן לא כך כך מסתכלים ויכול להיות שהיא משחקת בחצר מתאפקת עד שכבר לא יכולה וזה בורח לה מה לעשות במקרה כזה? אני מדברת איתה המון אבל השאלה אם זה עוזר תודה

שלום לילך, לדעתי, הדיבור בנושא מיותר, ועלול להלחיץ ולגרום לנסיגה גדולה אף יותר. אם מדובר בפספוסים אקראיים, הייתי ממליצה לבקש מצוות הגן לעודד אותה להגיע אל השירותים בזמנים קבועים (למשל אחרי ארוחת הבוקר או הצהריים), ולשבח אותה בכל פעם שהיא מצליחה לעשות קקי בסיר או באסלה. אם מדובר בהצטאות תכופה, אני מציעה להגיע לרופא הילדים שישלול בעיה ממקור אורגני, ואם הכל בסדר, להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני, ולגבש דרכי תגובה מתאימות (כמו, למשל, לעודד אותה להחליף בעצמה את התחתונים בכל פעם שהיא מפספסת). בהצלחה ליאת

בני בן 4 וחצי ובגיל 3 וחצי גם היה מפספס לפעמים בגן. החלטנו שלא מדברים על כך, מתעלמים, ואם התופעה היתה מתרחשת היו מחכים לי הבגדים המלוכלים בתא, וכך הייתי יודת. כאשר הפסקתי להתייחס התופעה נעלמה.

שלום! בני בן 3.5 ילד יחיד. (אני בתחילת הריון שני ועדיין לא שיתפנו אותו בזה). לאחרונה חלה התדרדרות בהתנהגותו, עד לא מזמן היתה לו שיגרה שבד"כ התנהלה תקין כגון: להתלבש, להתרחץ, לצחצח שיניים, ללכת לגן וכו, גם אם הוא לא תמיד רצה לעשות משהו, אחרי מספר מילים, או הצבת עובדה שלי שככה צריך לעשות - הוא היה מתרצה ועושה. גם אם היה מתפתח איזשהו מאבק כוחות או משא ומתן בד"כ היינו מוצאים פתרון. לאחרונה השיגרה הפכה להיות מאבקי כוחות בלתי נסבלים. כל דבר הוא קודם כל אומר "לא", אם אני מנסה לדבר איתו או להציב עובדה הוא ישר מתחיל לבכות ולאחרונה גם לצרוח עלי, כל דבר שלא קורה בדרכו שלו זוכה להתקפות זעם, צעקות וצרחות. אם אני מתעלמת הוא יכול לעמוד לידי, לבכות ולהשתולל במשך שעות. (דרך אגב ההתנהגות זהה גם עם אביו) בדרך כלל זה נגמר בזה שאחד מאיתנו ניגש אליו, מחבק אותו בלי לדבר ואז הוא נרגע. אחרי שהוא נרגע אנחנו מסבירים לו שההתנהגות שלו לא נעימה לנו. ניסינו בעבר לשים אותו בחדר "להרגע" אבל עוד לפני שאנחנו מושיבים אותו הוא כבר יוצא - גם אחרי 20 פעם. אתמול הוא שוב קיבל התקפת זעם בעקבות משהו שלא מצא חן בעיניו. החלטנו להעניש אותו ולסגור אותו בחדר. כל כמה דקות פתחנו את הדלת ושאלנו אותו אם הוא רוצה להפסיק לבכות - זה לקח 4 שעות ובסוף הוא הבין שאסור לו לצאת מהחדר אבל ישב במיטה ובכה במשך שעתיים עד שניגשתי אליו. אנחנו מותשים ומתוסכלים ולא יודעים כיצד לפעול ואיך להגיב להתנהגות הזו. מה הדבר הנכון לעשות? האם עונש בחדר הוא אפקטיבי? האם התעלמות היא הדרך הנכונה? מה לעשות ואיך להגיב כשהוא צורח עלי? (דבר חדש שאין לי מושג איך להתמודד איתו) תודה מראש

שלום רב, נראה כי מה שהחל כמאבקי כוח אקראיים, גדל ותפח למאבק איתנים, שנקלע למבוי סתום. ילד בן שלוש וחצי הננעל בחדרו, בוכה, למשך שעות עלול לצאת בסופו של דבר מן החדר בתחושה עמוקה של מרירות, השפלה ובדידות. גם מי שנמצא מן העבר השני של הדלת, עלול לסבול מתחושת החמצה, אשמה וצער עמוק. אני רומזת לכך שבמלחמות כוח וכבוד בין הורים וילדים אין מנצחים! בגדול, אתם צודקים. אין לאפשר לילד להתחצף, לקלל או לפגוע בצורה אלימה באדם או רכוש. גם הסנקציה המרחיקה את הילד מהסיטואציה היא סנקציה לגיטימית, ובלבד שהיא נעשית נכון וביעילות. בבואנו להעניש ילד או לחנכו, עלינו לנהוג מידתיות, ולהתחשב בגילו וביכולתו הרגשית. כאשר הילד שלנו מתנהג רע, עונש ההרחקה נעשה כדי לשדר לו מסר חד משמעי: "לא נעים לנו איתך כשאתה מתנהג ככה. אנחנו אוהבים אותך ונשמח לשהות במחיצתך כשאתה חמוד. לכן, עד שלא תשנה את התנהגותך, אנחנו מעדיפים שתתרחק". לא מדובר ברעיון של כליאה, אלא בניתוק מגע פיזי, "כי לא נעים לנו ככה". אם הילד מתקשה להישאר בחדר, או בוחר להמשיך את בדיקת הגבולות, עדיף להימנע מלנעול אותו בחדר. במקום זאת, נוכל להרחיק את עצמנו, ולהסתגר בחדר אחר למשך מספר דקות. כך עובר המסר, הנתק הזמני מתאפשר, וזאת - מבלי שנקטנו באקט הברוטלי של הנעילה בחדר. כדאי לזכור שילד כ"כ צעיר מתקשה לווסת את עצמו, ובמצבים טעונים מאד כמו זה שתיארת, מוטב להגיש לו סולם לרדת מהעץ, ולא להתעקש להכניע אותו או להשפילו. אני ממליצה לך לנסות להיעזר בספריו של חיים עומר ("שיקום הסמכות ההורית" ואלו שבאו אחריו), המציעים דרכים יעילות לשיפור העמדה הסמכותית תוך וויתור על מאבקי הכוח. בהצלחה ליאת

הי,אני בת 17,ישלי בעיה שמפריעה לי ,כל מגע באיזור הבטנ שלי גורם לי לקפיצה,וממש צמרמורות.אני דתיה ולכן אין לי מגע עם גברים,גם בתור ילדה לא קיבלתי אהבה(מגע,חיבוקים,וכו). אתמול היתי אצל רופאת משפחה וכשהיא נגעה לי בבטן ממש לא יכלתי!הרגשתי כמו התנגדות של הגוף.אני מפחדת שזה יהיה לי בעתיד גם בחיי נישואים. מה אני יכולה לעשות(חוץ מטיפול פסיכולוגי..?)

שלום שירה, אינני חושבת שמה שאת מתארת, כשלעצמו, מחייב פנייה לטיפול פסיכולוגי. ההתייחסות לגוף ולאיבריו המוצנעים צבועה במידה רבה בקודים התרבותיים שלנו, וכנערה דתייה, שהתחנכה על ערכים שמרניים של צנעת הגוף, תגובתך נראית טבעית ומובנת. היכולת לקיים מגע אינטימי עם בן הזוג שלך תתפתח בהדרגה, והחרדה תפחת (כך יש לקוות) ככל שיעמיק הקשר ותעמיק ההיכרות. גם כאשר בני זוג מרגישים נוח וחופשי זה עם זו, יש לכל אחד מהם אזורי גוף בהם המגע נעים יותר או פחות. כאשר הקשר טוב וחברי, ההעדפות הללו מוכרות גם לבן הזוג, שמתחשב בכך ומתאים את שפת הגוף שלו לזו של בן/בת הזוג. אל דאגה... ליאת

שלום ליאת, יש לי ילד בן 4 , ילד מקסים וחכם שמבחינה שכלית מפותח יותר מבני גילו(מזהה את כל האותיות ומתחיל אפילו לזהות הברות, העניין הוא שיש הבדל גדול בין האינטלגנציה השכלית לרגשית וזה מתבטא מאוד לאחרונה , הוא עבר השנה מגן פרטי בו היה כשנה לגן מועצה, ויש לו בעיה איך לגשת לחברי ולשחק , הוא מציק להם , מפרק להם מה שבנו וכל מיני "מעשי קונדס" כניראה על מנת למשוך את תשומת ליבם, הוא נעשה די חוצפן לאחרונה גם בבית וגם בגן וזה אומר שימוש במילים לא יפות כמו "סתומה" שהוא קרא לסייעת או שאם אני מעירה לו אז הוא חוזר אחרי כל מילה שלי במן זלזול, לאחרונה יש לי כמעט כל יום שיחה קצרה עם הגננת על מה הוא עשה היום , היום למשל נשך ילדה אחת (פעם שנייה בשבועיים האחרונים את אותה ילדה) וזה חדש מאוד נושא הנשיכות. כל הערה שמעירים לו הוא מיד אומר "לא חבר שלך" "אני ארביץ לך" "אחליף אותך" וכו'. אני חייבת לציין עניין חשוב , יש לו בבית אח בן 9 שדי מרגיש שליטה עליו , אם זה כל דבר שהוא מקבל הוא מיד חוטף או במקרה הטוב הופך אותו למשותף,וכן עד לפני שבוע היה מרביץ לו בתדירות די גבוהה עד שהצלחתי לעשות לזה סוף(כמעט לגמרי) ע"י כך שאמרתי לו להרביץ לאחיך = לא לצאת לחברים (וחברים מאוד חשובים לו) וזה עזר. מאוד קשה לי עם מה שקורה אני מוציאה המון אנרגיות על הנושא הזה ומרגישה שאני לא מצליחה לעלות ממה נובעת ההתנהגות שלו אשמח לשמוע עצות ממך תודה

שלום סיגל, נדמה לי שהשאלה "ממה נובעת ההתנהגות שלו?" חשובה פחות מהשאלה "כיצד מפסיקים אותה?". בניגוד לפעוטות בני שנתיים שלוש, ילדים בני ארבע כבר מצופים להפעיל מידה של שליטה על הדחפים שלהם, ולהפעיל איפוק במצבים טעוני קונפליקט. ילד שמכה ונושך בגיל ארבע, מתחצף ומתקשה לכבד את סמכותו של המבוגר, זקוק לתשומת לב מיוחדת, ולאימון היכולת לווסת רגשות בצורה טובה. למרבה הצער, שיחות והסברים אינם מספיקים, ויש צורך לפעול מיידית בכל פעם שהוא מכה, מתחצף או מתעלם מסמכותו של המבוגר. המטרה היא, ללמדו שהתנהגות אלימה ופגענית תגרור אחריה תוצאה בלתי רצויה מבחינתו, כמו למשל הרחקה פיזית מהמקום או הפסד של צ'ופרים והנאות מתוכננות. נוכחות הורית סמכותית ועקבית, המכתיבה את סדר היום בבית ואת כללי ההתנהגות בו, חיוניים לכל ילד בכל מצב, ובעתות משבר היא חיונית אף יותר. גם אם לדעתך השינוי בהתנהגותו אינו אלא תגובה לאירוע כלשהו שהתרחש בחייו, אני מאמינה כי המענה הטוב עבורו זו נוכחות סמכותית ונוסכת ביטחון. את גילויי האהבה והחום חשוב לתת בשפע, אך יש ליזום ולקשור אותם לפעמים בהן הוא משתף פעולה, ומתנהג באופן מאופק ובוגר. לטעמי, הסיכוי להצליח עולה בעזרת הדרכת הורים ממוקדת, שתסייע לכם ליישם המלצות אלה ביעילות. בהצלחה ליאת

הי יש לי בת בת שנה וחודשיים. מרבה מאוד לשחק ולפזר צעצועיה ולאחרונה שמנו לב שבעת משחק היא מפעילה רק את יד ימין - מריהמ חפצים, מושיטה לאחרים ובאותו הזמן וביד שמאל שלה היא חייבת להחזיק צעצוע , ממש בחוזקה. (ואפילו במקלחת היא אוחזת צעצוע ביד זו)ולא מרפה ממנו. ואם מנסים לקחת לה אותו היא מתחילה לבכות. מעבר לכך החפץ שהיא מחזיקה או בכלל בסביבת חפצים משחקים יש לה העדפה מאוד ברורה רק למה שהוא בצבע כתום בלבד!!! למרות שאותו חפץ בדיוק כמו קוביה או חישוק יכול להיות קיים גם בצבעים אחרים ובאותה צורה בדיוק. ראשית חשוב לנו לדעת האם יש משמעות לאי הפעלת יד שמאל ? האם יש לכך סיבתיות? (מצד שני כאשר היא מקרבת כפית לפיה או משהו אחר היא עושה זאת ביד שמאל) מה ניתן לעשות כדיי לגרום לה להפעיל את יד שמאל? שמנו לב שאחת ההשלכות לאי הפעלת שמאל גורמת למוגבלות בתנועה לדוגמה כאשר היא זוחלת- זוחלת לרוב זחילת גחון שהחלה בגיל 11 חודשים, היא זוחלת על צד ימין תוך שהיא אוחזת חפץ ביד שמאל. בימים האחרונים החלה להעמד תוך שהיא נשענת על הספה, אך חוסר השימוש ביד שמאל מקשה עליה חשוב לציין שהיא ילדה מאוד פעלתנית, סקרנית, תקשורתית חייכנית . מבחינה מוטורית היה עיכוב בהתפתחות שלה אך היא כבר דיי מצליחה לגשר עליו. ומעבר לכך האם להעדפת צבע כתום ישנה גם משמעות? ענין השמאל מאוד מדאיג אותנו נשמח לקבל את התייחסותכם לנושא

שלום מירב, בגיל שנה עדיין לא מתגבשת דומיננטיות של יד, ועם זאת, אי הפעלה עקבית של יד כלשהי מחייבת בירור של פיזיותרפיסטית או גורם רפואי/התפתחותי כלשהו (ליתר ביטחון). תוכלי לברר עם אותם גורמים האם לבררנות החזותית יש סיבה התפתחותית כלשהי. אני חוששת שלא אוכל לתת תשובה בנושא זה מכאן, בלי לראות את הילדה. בברכה ליאת

שלום , בתי בת שנתיים ו3 חודשים , החלה את הגן הפרטי השנה בספטמבר ,לפני שבועיים החלנו תהליך גמילה מחיתול מה שקורה היום בפועל הילדה לא עושה בגן בסיר אלא רק בבגדים או מתאפקת כל היום . להבדיל מהבית שיושבת ועושה .. אינני מרוצה כלל מהתנהלות הגן ומעוניינת להעבירה לגן חדש , השאלה מה לעשות עם הגמילה ? האם זה עלול להפריע? מה יכולות להיות ההשלכות של המעבר לגן חדש על הגמילה ? חייבת עזרה בהקדם תודה שירי

שלום שירי, התאקלמות בגן חדש, ממש כמו גמילה מחיתולים, צורכת משאבים נפשיים רבים, ומטילה לזמן מה מעמסה ניכרת על הילדים ועל הוריהם. במצב הרצוי, עדיף להפריד את שני התהליכים הללו, ולא להעמיס אותם על הילד בו זמנית. אם כבר התחלת בתהליך הגמילה, ובבית הכל הולך למישרין, אל תסיגי את המהלך, ונסי לקדם אותו בכל מקרה, גם במסגרת החדשה. הגיוני להניח שהאנרגיה שתופנה אל תהליך הקליטה בגן החדש עלולה לא להספיק לכל המשימות כולן, ולכן יש לצפות לנסיגות, פספוסים או תאונות של פיפי/קקי. אורך רוח, סבלנות ואהדה כלפי הילדה בהחלט יכולים לעזור כאן, וגם אם יהיו קשיים זמניים, הם יחלפו בסופו של דבר. בעיני, עדיף משבר קליטה בגן חדש על פני השארת ילד למשך שנה שלמה במסגרת מזניחה או בלתי ראויה. בהצלחה והרבה כוחות ליאת

בני התחיל לשאול אותי לאחרונה המון שאלות החל במה זה כל דבר שהוא רואה ברחוב וכמו כן שאלות על הגוף שלי. הוא מצביע על החזה שלי ומתעניין בו, נוגע בו סוגר את החולצה שלי מספר שהציצי של אמא זה לחלב לתינוק ותיאר בפני את כל משפחתו הקרובה ששתו חלב מהציצי של אמא. איך עלי להגיב לשאלותיו? בנוסף רציתי לשאול, יש לו אח קטן בן שנה. בני הגדול מקנא ביחס שהקטן מקבל אבל הוא מביע זאת במעין מלחמה על תשומת לב. איך עלי לפעול כדי להעביר לו את המסר שאמא אוהבת אותו ולשחרר אותו מן הקינאה הזאת כדי שיוכל להנות ממה שהוא עושה ולא להיות כל הזמן במצב של תחרות עם אחיו הקטן? מחכה לשמוע ממך, תודה רבה.

שלום נינה, ההתעניינות של בנך משקפת סקרנות אמיתית כלפי גופך וכלפי השדיים שלך כמספקי חלב (אולי כחלק מהקנאה שלו באחיו התינוק), ופחות כאיברי מין. אני מציעה להישאר עניינית, ולהשיב לו ש"הציצי של אמא באמת נועד להנקת תינוקות, וגם אתה ינקת ממנו כשהיית תינוק קטן. אבל עכשיו אתה כבר לא יונק, ולכן הציצי יישאר מתחת לחולצה, וכבר לא נוגעים או משחקים בו". את המסר על אהבתך רצוי להעביר באמצעות מעשים והתנהגות, ולא באמצעות הסברים מילוליים. זכרי שבנך הבכור עדיין פעוט רך בעצמו, וזקוק למלוא תשומת הלב שלך. נסי לקבל בהבנה את גילויי הקנאה שלו, ולהעניק לו מזמנך ואהבתך ככל שמאפשרות לך הנסיבות. בברכה ליאת

שלום רציתי לדעת מה הדרכים לבדוק איזה סוג טיפול מתאים לילד כיתה א שיש לו התקפי זעם חזקים וארוכים מידי כמה שבועות. אני מתלבטת אם ללכת איתו לטיפול פסיכולוגי ואיך לדעת אם הפסיכולוג יהיה אמין וידע לעזור לו?

שלום שיר, התקפי זעם הם סימפטום של בעיה כלשהי, אותה יש לאבחן במדויק. הטיפול המתאים נקבע רק לאחר שמתגבשת אבחנה (הפרעת קשב וריכוז? הפרעה מרדנית מתנגדת? הפרעת התנהגות? דיכאון? חרדה?). פסיכולוג קליני של ילדים הוא כתובת ראויה. כדי לדעת אם הוא אמין, עלייך לוודא שמדובר בפסיכולוג מורשה, הרשום בפנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות, שנועד להבטיח רמה נאותה של מקצועיות ואמינות. תוכלי להתייעץ עם רופא הילדים שלכם, ולבקש את המלצתו. בברכה ליאת

שלום ליאת, בתי בת 3.8 סובלת מפחדים ואתן כמה דוגמאות: קשה לה מאד שאנחנו יוצאים מהבית, לא מוכנה שבייביסיטר או סבתא שלה ישמרו עליה ולא משנה אם זה אצלנו בבית או אצל הסבתא בבית. מפחדת מתוכניות מסויימות בטלויזיה וכן ממעברים בין התוכניות כלומר כאשר נגמרת תוכנית שהיא ראתה היא מתחבאת עד שהיא מוודאה איזו תוכנית מתחילה. מפחדת מכל מיני חפצים כמו מסכות, רמקול בצורת גולגולת, סוגי חפצים שמרעישים. מפחדת מצלצול בדלת, זה ישר מקפיץ אותה מפחדת מאנשים זרים, כלומר כל עוד לא מסתכלים עליה ולא פונים אליה הכול בסדר, ברגע שמדברים איתה היא בוכה או שהיא מתחבאת מאחוריי ומחזיקה לי את הרגל. כל הפחדים שציינתי, שברגע שמגיעים לסוטאציה זה מלווה בצרחות ובכי חזק, לפעמים ריצה וחיפוש מקום להסתתר ולפעמים רעידות בגוף. אודה על תגובתך המהירה. יעל

שלום יעל, יש ילדים רגישים, המגיבים בחרדה למצבים חדשים, רועשים או בלתי צפוים. לפעמים זו רק חרדה, ולפעמים זה 'יושב' על בעיה אחרת, למשל קושי בוויסות חושי. אני מציעה להגיע למכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלכם, ולבקש הערכה של מרפאה בעיסוק ופסיכולוגית התפתחותית. רק אחרי שתישלל כל בעיה ממקור אורגני/התפתחותי אפשר יהיה להתמקד בטיפול בחרדה. בהצלחה ליאת

הי ליאת, הבן שלי יהיה בן שנתיים בחודש הבא, מפותח לגילו על פי כל קנה מידה, ורבלי מאוד, תקשורתי מאוד, חכם בצורה יוצאת דופן, רגיש מאוד, יש לו מזג טוב והוא קשור מאוד אלינו, ההורים, אבל גם פתוח לאחרים וכן השתלב בגן לא רע אחרי חודש לערך, ואחרי שעבר לקבוצת הבוגרים (בקבוצת בני גילו הוא השתעמם ולא אהב את הצוות, זה היה מאוד מורגש). לאחרונה אנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים עם מצבים חדשים שקשורים, אולי, לגיל שנתיים המפורסם, אולי לעובדה שהוא התחיל גן אחרי שהיה שנה וחצי איתי בבית, אולי לעובדה שנולדה לו אחות קטנה לפני חודשיים, ואולי להכל יחד. ואנחנו רוצים לשאול אותך: מה נכון לעשות - ואיך? 1. זריקת חפצים / אוכל - כבר עברנו את השלב בו עשה את זה מסקרנות לפני שנה בערך, זה הפסיק כמו שהתחיל, אבל לאחרונה הוא החל לחזור על המנהג הזה ואנחנו מתוסכלים: זה מסוכן ועלול לפגוע במישהו, זה גורם לנו לעבוד קשה (להרים או לנקות) וזה לא תמיד נאות ומנומס. להעיר כמובן לא עוזר, הכעסים שלנו לא מרתיעים אותו משום מה, הוא יודע שזה אסור כי הוא אומר לעצמו "למה אתה זורק?" ועדיין לדעתי עבר יותר מדי זמן כדי שההרגל יימשך. נלוות לזה התנהגויות "דווקא" נוספות שלא היו אופייניות לו כלל עד לא מזמן. 2. דחיפות ומכות - פתאום יום אחד הוא התחיל להרביץ. בלי קשר לסיטואציות עימות, אלא כדי לבדוק את תגובותינו, השליליות כמובן, וגם כאן כלום לא עוזר. הוא מחקה אותנו ואומר, תוך כדי, "למה אתה מרביץ?" וממשיך להרביץ. במקביל החל לדחוף. ילדים ש"תקועים" לו באמצע המגלשה בגינה, ילדים בגן, לא באופן אלים וכוחני אלא בגישה של "הם מפריעים לי בדרך", ואף אומר תוך כדי זה: "להזיז". 3. בעניין אחר ובאותו עניין - בגן שלו מקובל להושיב בצד ילד שדוחף או מרביץ ולתת לו "לנוח". אנחנו לא בעד ענישה ואין לי מושג איך הם עושים את זה בדיוק ובאיזו טרמינולוגיה אבל אשמח לקבל עצתך בעניין ענישה או טיפול בכך, כי אנחנו רוצים להיות מתואמים. 4. התמודדות עם ילדים אחרים - מאז ומתמיד הוא לא נאבק על "רכושו", וכשילדים לקחו לו צעצועים בגינה הוא פשוט עבר לשחק במשהו אחר. כעת הוא עומד מתוסכל כשלוקחים לו אבל לא עושה דבר, אלא מסתכל עלינו שנושיע אותו ואומר "תבקש", "תבקש", כפי שאמרתי לו בעבר. אני מתוסכלת שלימדתי אותו לבקש, אבל הוא לא תמיד מקבל. אני גם רוצה ללמד אותו לא לחטוף ולקחת לאחרים אבל מצד שני כן לקחת חזרה משהו ששייך לו ושנלקח ממנו בלי רשות. איך - לעזאזל - עושים את זה נכון? סליחה על האורך, אבל אנחנו מקפידים מאוד על צעדים נכונים לטווח הארוך בגידולו ובחינוכו ולא רוצים לטעות... תודה רבה.

שלום רב, אתחיל דווקא מהסייפא של דברייך, שהעלה בי חיוך - חשבתי על כמה קשה אנחנו עובדים כדי להקפיד על הצעדים הנכונים, וכדי לא לטעות בחינוך הילדים, ועל כמה זהירות זו מתעתעת, ולא מבטיחה כלום. המשאלה לא לטעות בחינוך הילדים כמוה כמשאלה לא להיכנס אף פעם למינוס או לא לעלות במשקל. כולנו נורא רוצים, אז מה... כמובן שלא תוכלי לקבל דרך הפורום הסבר מקיף וממצה, שישמור עלייך מטעויות. לצורך כך נועדו הספרים (וגם הם לא ימנעו את הטעות...). אני חושבת שספרה של סלמה פרייברג "השנים המופלאות", יכול לתת לך מענה בדרך חיננית במיוחד, למרות שהוא ספר כמעט בן 50. אני אוהבת את האופן בו היא (פרייברג) מתארת את הפעוט "רודף התענוגות", שבגיל שנתיים טרם פיתח את "מערכת הפיקוח" על הדחפים. כל אימת שהוא נדרש לטפל בייצר "קפריזי", הוא אומר לעצמו בקול "לא, לא, אסור!", תוך שהוא מפר את האיסור בחן. לפעמים, לרדוף אחר שוחר התענוגות הקטן וחסר המעצורים יכול להיות מאד מעייף, ולכן הורים רבים מוותרים, או הופכים להיות נוקשים-יתר. המשימה שלנו, היא לנסות להתאים בזהירות את התביעות שלנו ליכולות של הילד, ולאכוף אותן בנחישות ורגישות. לא נעניש אותו בחומרה על זריקת אוכל או מכות, אך נשמש עבורו כמווסתים, ולא נאפשר התנהגות כזו. אפשר לעשות זאת בדרך של הרחקה פיזית מהשולחן או מהקורבן, רצוי עוד קודם למעשה, ולגרום לו להבין שאינכם אוהבים זאת. בעיני, אין טעם בהסברים מילוליים, אלא בפעולות, המלוות במלל קצר והחלטי - "אסור להרביץ!" או "אנחנו לא זורקים דברים על הרצפה!". אפשר להציע פעילות מסיחה או כל דבר אחר, אך אין לאפשר לו להמשיך בהתנהגותו או להגיב אליה באופן לא עקבי (פעם בכעס ופעם בסלחנות). לא קל... בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת ה - 7 אובחנה בעבר כילדה בעלת נטייה חרדתית. כל שינוי קטן באורח חייה, כל פרידה מאיתנו ההורים (אפילו בבית הספר), כל מעבר (אפילו הקטן ביותר בין בית ספר לצהרון למשל) מערער את בטחונה ומכניס אותה ללחץ המתאפיין בחששות לחייה, ברעידות בגוף, בכאבים שונים בגוף ובעוד סמפטומים המאפיינים חרדה. בעבר, היא טופלה אצל ד"ר לפסיכולוגיה חינוכית בשיטת ה - cbt ולאחר תקופה של מס' חודשים היה שיפור (אני גם רואה את רכיב הזמן כמשמעותי בהטבה). לאחר מעבר דירה לעיר אחרת הפסקנו את הטיפול ולאחרונה לקחנו אותה לפסיכותרפיסט, אצלו התקיימו כ - 15 מפגשים. בחודש האחרון, חלה נסיגה משמעותית במצבה. היא החלה לפתח פחד מפני שנת לילה וחלומות רעים, היא חוששת שיקרה לה משהו רע, היא פיתחה כאבי אזניים וראש חזקים מאור והרופא כרגע, לפי בדיקה שטחית, שלל דלקת, היא מדברת המון על כאבי בטן, לא מעוניינת ללכת לצהרון וכו'. משיחה שערכתי עם מכרה שעובדת בבי"ח טירת כרמל, היא אמרה כי ביתי וגם אנחנו כמטפלים עיקריים זקוקים לייעוץ של פסיכולוג קליני מומחה לילדים ועפ"י עצתה הפסקנו את הטיפול אצל הפסיכוטרפיסט. אני ובעלי ממש חסרי אונים ואובדי עצות, הלא ישנם סוגים שונים ורבים של מטפלים: פסיכ' קליניים וחינוכיים, טיפוליים והתנהגותיים וכן תרפיות למינהן כמו באמנות ומגוון כ"כ רחב של תתי תחומי התמחות בתחום בריאות הנפש שאיננו יודעים כבר מה לעשות ולמי לפנות. כמובן שאנו לא מעונינים "לשגע" ולבלבל את הילדה ולטרטר אותה מאחד לאחר. מה שבטוח הוא שהיא צריכה (וגם אנחנו) עזרה מיידית היות והיא מאוד סובלת!! לכן, אשמח אם תוכלי לעשות לי סדר בראש ולומר לי מי בעל המקצוע הטוב ביותר עבור ביתנו ואם יש שם מומלץ למישהו באזור פרדס חנה אני מאוד אודה לך.

שלום ליאת, המונח "פסיכותרפיה" בנוי משתי מילים: פסיכה=נפש, ותרפיה=טיפול. פסיכותרפיסט הוא מי שמטפל בנפש, וזה יכול להיות פסיכולוג קליני, פסיכיאטר, עובד סוציאלי קליני, ומטפל בהבעה (באמנות, מוסיקה, דרמה, תנועה, וכד'). כל אנשי המקצוע שמניתי עברו מסלול הכשרה ממושך (תואר שני לפחות), שהכין אותם לעבודתם כפסיכותרפיסטים, והם מורשים עפ"י חוק לתת טיפול נפשי. כשמדובר בילדים, נדרשת הכשרה ספציפית, שכן הטיפול בילד גוזר פרקטיקות עבודה ייחודיות, דרך המשחק, האמנות, וכו'. ילדים או מבוגרים המאובחנים כחרדתיים, עלולים לסבול מאפיזודות חוזרות של חרדה לאורך חייהם, והם באמת רגישים יותר לשינויים, ומגיבים בלחץ למצבים עמומים או לא מוכרים. טיפול טוב אמור, בין השאר, לעזור למטופל להכיר את הדפוסים האישיותיים שלו, להסכים לוותר על מידה מסויימת של שליטה, ולבסס טכניקות של הרגעה עצמית. פסיכולוג קליני של ילדים, בעיקר כזה המתמחה בטכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות, בהחלט יכול לתת מענה טוב לבעייה שלכם, אך כמוהו גם אנשי מקצוע מהסקטורים שפורטו לעיל. המפתח להצלחת טיפול הוא הקשר שנוצר בין המטפל למטופל (לפעמים קוראים לזה כימיה), והיכולת להתמיד בטיפול ולהתמסר לתהליך. כשמדובר בילדים, ההורים הם בני ברית חשובים, וגם להם חלק מרכזי בהצלחת הטיפול או בכשלונו. אני מציעה למצוא את איש המקצוע עליו תוכלו גם אתם לסמוך, זאת כדי לא 'לזגזג' בין טיפולים ואנשי מקצוע. בהצלחה ליאת

תודה על שהקדשת מזמנך ליתן לי תשובה כה מפורטת. אכן, עשית לי קצת סדר לגבי עולם מונחים שאינו מוכר לי. האם את תוכלי להמליץ על איש מקצוע מאיזור פרדס חנה, חדרה..

תודה על שהקדשת מזמנך ליתן לי תשובה כה מפורטת. אכן, עשית לי קצת סדר לגבי עולם מונחים שאינו מוכר לי. האם את תוכלי להמליץ על איש מקצוע מאיזור פרדס חנה, חדרה..

שלום, אני יודעת שזה משהו נפוץ ונורמלי אך לא בטוחה איך להגיב. הילד שלי מאד שמח כשחבר מהשכונה / מהגן מגיע אליו אך בכל פעם שמגיע אליו הבייתה הוא קופץ על כל דבר שהחבר נוגע בו ואומר "זה שלי" . אני מבקשת שלא יחטוף, מסבירה שזה שלו אך זה יהיה לא יפה אם לא יתן גם לחבר שבא לשחק. זה לא עוזר ואני חוששת שאם זה יימשך לא ירצו לבוא אליו. האם אני צריכה להכריח אותו לתת את הצעצועים? אשמח לקבל עיצה איך להגיב

שלום לך, היכולות החברתיות, כמו גם היכולת לווסת דחפים תוקפניים ולהתמודד עם תסכול, עדיין לא מפותחות בגיל שנתיים וחצי, ובדר"כ אינן מאפשרות חליפין חברתיים או משחק משותף כמו שאפשר לראות בגילאים בוגרים יותר. המוטיבציה למפגשים החברתיים בגיל זה היא יותר של האימהות, ופחות של הילדים, ולכן הן גם אלה שצריכות לתווך ולסייע במפגשים הללו, שעלולים להיות נפיצים ודחפיים. אם את רואה שהילד שלך מתעקש ולא מוותר, הניחי לו. היכולת לוותר ולהמתין בתור מגיעה בגיל מבוגר יותר, בכפוף לתהליכי בשילה והתפתחות. כרגע, אפשר לוותר על מפגשים חברתיים ארוכים, ואין להסיק מהתנהגותו על היעדר כישורים חברתיים שיפריעו לו בעתיד. סבלנות... ליאת

בני בן שנתיים וחצי היום בגן השעשועים שמתי לב למספר תופעות, אשמח אם תאמרי לי, האם התנהגויות הללו חריגות, ומה הוא המקובל לגיל זה בקבוצת השווים. *הילד ניסה לטפס מכיוון המגלשה, הטכניקה כמעט נכונה (שליחת ידיים קדימה, וניסיון עליה) - ניסה פעם אחת וויתר בקלות. *הילד נדחף על ידי ילד אחר בן גילו, ולא הגיב כלל, אפילו לא אמר מילה *הילד לא שיחק עם בני גילו, העדיף אפילו לעלות למתקן מסולם אחר ולא מאותו סולם שכל בני גילו בחרו לעלות בו *לעיתים הסתובב, כאשר לא ברור לו מה הוא רוצה לעשות *לא השתתף בפעילות יחד עם בני גילו (משחקי תופסת/מחבואים וכו) אשמח להתייחסות - הבעת עמדתך לגביי המצב + תיאור האוםייני לגיל זה. סופשבוע נהדר, אמא מודאגת

שלום מרי, בנך עדיין פעוט בן שנתיים וחצי, ובגיל זה מופיעים הניצנים הראשונים של המשחק המשותף, כאשר רוב הזמן הילדים משחקים זה לצד זה, ולא זה עם זה. גינת המשחקים היא אכן אתר מזמין לפעילות, אך יש לזכור שבדר"כ המפגשים שם הם עם ילדים לא מוכרים, בגילאים שונים ומגונים, וגם המתקנים מיועדים לילדים מטווח גילאים רחב. ילד בגיל זה אינו אמור לשחק מחבואים ותופסת,וההתנהגות החקרנית שלו (התבוננות וניסיון להבין "מה קורה פה") נראית בהחלט תואמת. ההתנהגויות שפרטת, כשלעצמן, אינן מעוררות דאגה או חשד למשהו חריג, ככל שאפשר להעריך על סמך תיאור מרחוק. בברכה ליאת

שלום, בתי בת שנתיים ותשעה חודשים סובלת כבר קרוב לחצי שנה מבעיה של עצירת צואה. היא איננה מרשה לעצמה 'לשחרר את החבילה' והדבר מלווה בבכי, בכאבים ובסבל רב. האם יש פתרון יעיל ומהיר לתופעה זו? תודה.

שלום אריאלה, לפני שמייחסים את העצירות לגורמים פסיכולוגיים, יש לשלול את כל ההיבטים הרפואיים. אני ממליצה להתייעץ עם רופא הילדים שלכם, שיוכל לסייע אולי בפתרונות ברמה הפיזיולוגית. בבית, אפשר לנסות לעזור עם תזונה עתירת סיבים. לא ציינת האם התחלתם בתהליך הגמילה מחיתולים, והאם להערכתך יש קשר בין העצירות לבין תהליך זה. אם את סבורה שמדובר בהתנגדות לגמילה, כדאי לפנות להתייעצות קצרה עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

שלום, ילד שלי בן 4,5. השנה הוא התחיל גן חדש וכל בוקר כשגננת אומרת לו מה שלומך, הוא מוריד עיניים ולא עונה. הוא אומר לי שהוא מתבייש. אני רואה שהתנהגות זו חוזרת כלפי כל אנשים שהם לא קרובים.בקרב אנשים מוכרים אין תופעות ביישנות. אנחנו מנסים לשוחח איתו כל יום ולהסביר שזה חשוב לענות כששואלים והוא חייב להתגבר על תחושת ביישנות ובעלי אפילו איים עליו (במילים כמובן) שיעבירו אותו לגן טיפולי של ילדים עם בעיות תיקשורת. אני לא חושבת שדרך של בעלי נכונה. האם יש דרכים להתמודד עם ביישנות? או שזה יסתדר לבד עם הזמן?

שלום טניה, ביישנות היא תכונת אישיות, ובדרך כלל היא יציבה למדי לאורך זמן. ובכל זאת, גם ילדים ביישנים, מצליחים בסופו של דבר להתגבר על נטייתם זו, ולתפקד בסדר גמור בסביבתם הקבועה. עם כל הכבוד (ויש כבוד!) לבעלך, האמירה שלו מיותרת ומזיקה, ועלולה רק להחריף את הבעיה ולהוסיף חרדות נוספות. אם לבנך אין כל בעיה התפתחותית- תקשורתית, האמירה הזו חסרת שחר. אם, לעומת זאת, קיים חשד לבעיה כזו, היא בודאי אינה תלויה במשהו שבנך יכול לעשות או לא לעשות, והניסיון להאשימו במצבו או לאיים עליו בהגלייה למסגרת החינוך המיוחד, הוא בלתי ראוי, לא מכבד ומזיק מאד. עשי הכל כדי להפסיק אמירות כאלה. בברכה ליאת

שלום. ביתי החלה בשבועיים האחרונים לאונן בתדירות מאד גבוהה. מרגע שחוזרת מבית הספר מחפשת כל הזדמנות להיכנס למיטה ולאונן. בתחילה התעלמנו כדי לא לייצר תחושה שלילית סביב זה אך התדירות נראית לי גבוהה מדיי, היא ניגשת לעשות שיעורים ומפסיקה כל הזמן כדי להיכנס למיטה לכמה דקות. אתמול התחילה לעשות זאת גם אצל דודה שלה בבית (במיטה בחדר). דיברתי איתה ואמרתי לה שזה בסדר לגעת בעצמה במיטה שלה בפרטיות ושגם אני עשיתי זאת כשהייתי ילדה. האם כדאי לאמר עוד משהו? מתי זה צריך להדאיג? אני מפחדת שתתחיל גם בבית הספר.

שלום רב, האוננות כשלעצמה אינה מדאיגה, אלא רק המינון הגבוה, שיכול להעיד (אולי) על התגברות של מתח לאחרונה, אותו היא פורקת באמצעות פעילות זו. נסי לבחון האם קרה בזמן האחרון משהו שיכול להגביר את רמת המצוקה, העוררות או המתח. שוחחי איתה כדי לברר אם יש משהו מיוחד שמעיק עליה, אולי אפילו בלימודים או בתחום החברתי. עם או בלי קשר למה שתמצאי, אפשר לכוון אותה בעדינות לסוגים נוספים של פעילות מעניינת או פורקת מתח, כמו פעילות גופנית נמרצת, יצירה, מפגשים חברתיים, שמיעת מוסיקה, וכיוב'. הדגישי שוב שהאוננות חייבת להיעשות רק במיטתה, בפרטיות, ולא מחוץ לבית. בשמחות ליאת

שלום רב, שמי לילך. יש לי ילד מקסים בן 3 וחצי ותינוקת מתוקה בת חצי שנה. פנייתי זו היא בנוגע לבני הבכור. אקדים קצת ואומר שהוא ילד חכם ונבון, עקשן מאוד ומניפולטיבי. בנוסף, הוא ילד די פחדן. פוחד מליצנים, מבובות אדם גדולות, מבע"ח, ממתקנים שמתאימים לגיל שנתיים ומעלה כמו קרוסלה ממונעת של מטוסים שעולים ויורדים ולעיתים גם מצעצועים מסויימים כמו חיפושית מהלכת וכד'. בשבועיים האחרונים נוספו לפחדים הללו דבר נוסף. בעיקר בבית, הוא פוחד להיות בלעדיי בחדר אחר; לדוגמא, אם אני מחתלת את הקטנה הוא רודף אחרי לחדר בזמן שפועלת בטלויזיה תכנית שהוא אוהב ובד"כ לא מוכן להפסיד, או שאם אני יושבת עם התינוקת בסלון ומבקשת ממנו להביא לי מוצץ שלה מהחדר, הוא לא מוכן ומבקש שאבוא איתו. וגם בלי קשר לתינוקת (אם רצית לקשור את זה)- אם אני ניגשת לבשל הוא לוקח פאזל ומתיישב איתו ליד המטבח. כל הדברים שציינתי לא היו לפני שכל זה החל. לפני כן הוא היה ילד עצמאי ובוגר. כל אלו ועוד, נלווים לפחד הכי משמעותי שרציתי לדבר עליו והוא: בשבועיים האחרונים, כשהוא הולך לישון, אני או בעלי מספרים לו סיפור ומברכים בלילה טוב. לאחר מכן הוא לא מוכן שנעזוב את החדר בשום אופן עד שהוא נרדם. הוא דורש "שנישאר לשמור עליו". עד לפני שזה התחיל הוא היה ילד שרק אומרים לו לילה טוב והוא מרדים את עצמו לבד תוך כרבע שעה. לפעמים הוא היה נוהג לקרוא לי או לבעלי מס' פעמים ולבקש מים או סתם להגיד לנו עוד משהו (גם את זה נהגתי "לחתוך" מהר). אין לו בחדר טלויזיה, אך הוא לוקח מוצץ (בלילה בלבד) ומחבק דובי רך ונעים. ניסיתי להתמודד עם העניין הזה בכמה דרכים; בהתחלה ניסיתי להתעקש ולא להסכים להישאר בחדר בזמן ההירדמות. אמרתי לו שאני לא יכולה ושיש לי דברים לעשות והסברתי לו שאני שומרת עליו חזק חזק בלב – זה לא עניין אותו וגרר התעקשות יותר גדולה מצידו המלווה בצרחות ובכי ובסוף גם ירידה מהמיטה. במקרה הזה הוא "ניצח" ונאלצתי להישאר בחדר עד שהוא נרדם. כשראיתי שזה לא עובד החלטתי "לכבד" את הפחד ולהישאר בחדר בזמן ההירדמות, כמה ימים שזה יקח, עד שזה יעבור. חשבתי שאולי יש משהו בחדר שמפחיד אותו, הוצאתי את היונה שהייתה תלויה על המנורה, החלפתי סדין עם ציורי כלבים וכו'. בעלי הביא לו תמונה שלנו מהחתונה שתשמור עליו, קניתי לו ציפור מיוחדת שאפילו המוכרת בחנות אמרה לו שהיא שומרת על ילדים בלילה. כלום לא עזר. בשלושת הימים האחרונים נשארתי בטווח ראיה שלו אך לא בתוך החדר. זה היה בסדר מצידו. לפחדים הנ"ל אני חושבת שקדם אירוע שאולי גרם לו לטראומה; דיברתי עם אחי (רפי) וחברתו (שני) באינטרנט, עם מצלמה, בתוכנת "סקייפ". אח של שני (מאור) הצטרף לשיחה ופתאום ראינו את מאור מתחפש – יש בתוכנה כל מיני אפקטים של הוספת שפם או כובע וכד'. בני נכנס להיסטריה רצינית מזה תוך צרחות אימה. כמובן שמיד סגרתי את החלון במחשב אך נראה לי שהאירוע נחרט עמוק במוחו. אני אומרת את זה כי כשניסיתי לשאול אותו מה מפחיד אותו הוא ענה: "מאור מתחפש". אני עונה לו שאין יותר מאור וזרקנו אותו לפח (במחשב). בנוסף הוא משחק במחשב הרבה פחות ממה שהיה קודם. אודה לעצתך איך להמשיך מפה היות והפחד שלי הוא שאם אמשיך להיות לידו כשהוא נרדם זה יהפוך להרגל ואז גם כשהפחד יעבור, אם הוא יעבור, ההרגל יישאר. זה מאוד מפריע לי בגלל העובדה שמעולם לא הייתה לו בעיה להירדם וזאת מגיל ינקות! בנוסף מה לעשות עם העובדה שהוא לא מסוגל לשהות לבד בחדר שאני לא נמצאת בו. אציין שמחוץ לבית הבעיה הזו לא קיימת (דוגמת גן השעשועים – שם הוא משחק לבד עם חברים ואני יושבת בצד). תודה מראש, לילך מנטש [email protected] טל': 050-8651180 הפנייה נכתבה בגוף ראשון אך הכוונה ברוב המקרים היא "אני ובעלי".

שלום לילך, הופעת הפחדים בגיל הרך מעידה בדר"כ על התפתחות קוגניטיבית ורגשית תקינה, על התפתחותו של הדמיון, ואפילו על קיומו של שיקול דעת! פחדים נורמטיביים כגון אלה חולפים ברוב המקרים בעצמם, בעיקר כאשר ההתייחסות של הסביבה אוהדת ועניינית. נוכחותו המנחמת והמרגיעה של ההורה ע"י מיטת הילד אינה בהכרח מניחה את היסודות להרגל רע. כדי שזה לא יגלוש לשם, חשוב לסיים את טקס ההשכבה הרגיל (שיר, סיפר, נשיקה וחיבוק), ואחריו - גם אם את נשארת בקרבתו בחדר - לא לקיים כל אינטראקציה עם הילד. אפשר לשבת בשקט לצידו, לקפל כביסה או לקרוא משהו עם אור קטן. כך אנחנו מצמצמים למינימום את ה"רווחים המשניים" מהפחד, ולא הופכים אותו הזדמנות לבילוי משפחתי משעשע או מעורר. ובעניין הטראומה שעוררה התחפושת של מאור - ילדים בגילו של בנך עדיין לא רכשו את מה שפסיכולוגים מכנים 'קביעות אובייקט'. הם עדיין לא מבינים שמאור נשאר מאור גם אם פניו משתנים. מסיבה זו, ילדים רבים ממררים בבכי בחג פורים, כאשר כל האנשים המוכרים משתנים פתאום או מסתתרים מאחורי איפור/מסיכה/פאה/זקן/שפם. תוכלי לנסות ולרכך את הפחד בדרך של הקהייה איטית וזהירה. אפשר לארגן בחדר ארגז תחפושות ידידותי, עם חפצים ואביזרים לא מאיימים, איתם יוכל לשחק בעצמו ולהרגיש מידה של שליטה על השינוי. תני לו להלביש בתחפושת את הדובי המוכר, ולהדגיש שזו "אותה הגברת בשינוי אדרת". לפעמים זה קצת עוזר. אשמח לשמוע עדכונים... בהצלחה ליאת

ליאת שלום. ראשית אני מודה לך מאוד על תגובתך. לגבי ההשכבה אנחנו אכן יושבים ליד החדר, כשהוא רואה אותנו ולא מדברים איתו עד שהוא נרדם. לפעמים הוא מתעורר באמצע הלילה וכשהוא לא רואה אותנו הוא בא אלי למיטה. אני לא מרשה את זה ולכן אני או בעלי הולכים לישון לידו - אבל גם לזה אני פוחדת שהוא יתרגל. אתמול קניתי לו מסיכות פנים בדמויות של חיות והוא מאוד אהב אותן. השתעשענו איתן וכדבריך, הדגשתי שמאחורי המסיכה זה הוא או אני ואנחנו רק מתחפשים לחיות. הוא קיבל את זה באהבה ואפילו חזר אחרי ואמר שלא מפחיד להתחפש. ציינת שהפחדים חולפים ברוב המקרים מעצמם אבל לצערי אני לא רואה את באופק... מקווה שזה אכן יקרה מתישהו. תודה רבה, לילך.

בני יליד אמצע ספטמבר. הוא נמוך ביחס לבני גילו וחשבתי באם זה ייטיב איתו להשאיר אותו שנה נוספת בגן, לפני העליה לכיתה א' (כיום הוא בן 5 וחודשיים). הגננת (גן עירייה) טוענת שהוא צריך לקבל טיפול של "ריפוי בעיסוק" מכיוון שאינו יודע לשבת בריכוז גבוהה זמן רב ולהתמודד עם בעיות הקשורות בעבודות ידניות. איך אוכל לדעת שכדאי להשאיר אותו שנה ושאכן זה ייטיב עימו? על אלו דברים יש להתבונן בכדי לקבל החלטה טובה יותר?

שלום רב, ההחלטה על השארת ילד שנה נוספת בגן חייבת להיעשות רק במקרים הנדירים של חוסר בשלות גורף, שאי אפשר יהיה להתגבר עליו במסגרת כיתה א'. כרגע יש לכם המון זמן, בו תוכלו להגיע להערכה של מרפאה בעיסוק/פסיכולוגית/גננת שי"ח, שיוכלו להעריך את מידת הקושי ולטפל בו במהלך השנה. כדאי לזכור שבגיל הזה שנה זה המון זמן, ועזרה נכונה ורלוונטית יכולה לחולל פלאים, ולקדם ילד במידה ניכרת. אל תשבו בחיבוק ידיים. השתדלו לעשות הכל כדי לאבחן את הקשיים מבעוד מועד, ולטפל בהם במסגרת שנה זו. גם תהליכי הבשילה הטבעיים עושים את שלהם, ולכן אין טעם להעריך עכשיו את מידת ההתאמה לכיתה א'. עשו זאת שוב אחרי פסח. בברכה ליאת

יאת שלום, בני בן שלוש וילד חכם ושמח. לאחרונה הוא מחטט באף בכל הזדמנות. מהי הדרך הנכונה להפסיק את המנהג המקסים הזה? אני מעירה לו אבל לא נראה שזה משפיע..

שלום יערה, ילדים קטנים לא מאד מתרשמים מכללי הנימוס, והם נוטים לחטט, לגרד, ולעשות דברים 'מפדחים' שונים ומשונים, בדיוק ברגע הלא מתאים... כמי שאחראים להקנות להם הרגלים נאותים, עלינו לגרום להם להבין שהתנהגויות מסוימות לא יזכו אותם בתפארת ושבחים. אם את רואה את בנך מחטט באף, העירי לו שיוכל לעשות זאת רק בהימצאו לבד, ודאגי להרחיק אותו מחברתך (בעדינות והתחשבות, אך בנחישות) אם אינו מתייחס להערותייך. הדגישי שיוכל לחזור ולשהות בקרבתכם כשיצליח להתאפק. ברמה הפרקטית והקונקרטית, שמירה על אף נקי ומקונח יכולה לעזור, ולהפחית את תחושות אי הנוחות שלו, כמו גם את הצורך לחטט. בשמחות ליאת

שלום ליאת, ביתי בת 7, בכיתה ב. היא מיודדת מאוד עם ילד מכיתתה, משחקת איתו בהפסקות בבית הספר,והם נפגשים לעיתים רחוקות בביתנו. המורה שלה פנתה אלי וסיפרה לי שהם מתנשקים בפה מול כל ילדי הכיתה, היא מעירה להם על כך, אך התנהגות זו נמשכת. ילדתי ילדה אוהבת וחמה, ואיני יודעת האם וכיצד להעיר לה על כך מבלי שייכנסו לליבה פחדים מיותרים. אשמח לשמוע מה דעתך. תודה

שלום רב, גם אני חושבת שנשיקות 'בוגרות' אינן חלק מרפרטואר ההתנהגות של ילדים בכיתה ב', ואין לזה מקום עדיין. לטעמי יש מקום לשוחח עם הילדה על מה נכון, ראוי ונהוג בגילה, על צנעת הגוף, ועל הצורך להמתין עם מגע מסוג זה לגיל מבוגר יותר. כאשר הדברים נאמרים ומוסברים באופן ענייני, איני רואה סיבה שהם יעוררו פחדים. נשיקות בפה אינן משקפות בגיל זה אהבה וחום, ושווה לבדוק כיצד הן נכנסו לרפרטואר שלה. אם זה חלק מהבעות החיבה אצלכם בבית, נדמה לי שרצוי להפסיק עם זה, או, לפחות, להסביר שזה בלתי תואם כשמדובר על אנשים שמחוץ למשפחה. בברכה ליאת

שלום ליאת ביתנו הקטנה נגמלה בגיל שנתיים ושלושה חודשים מפיפי וקקי בשעות היום ללא קושי. בשבועיים האחרונים התחיל לברוח לה פיפי ובהדרגה הגענו לכך שהיא לא מבקשת לעשות פיפי בשרותים אלא בורח לה פיפי ואז היא אומרת "אוי פיפי" אנחנו מנקים, לפעמים היא עוזרת לנקות אני מזכירה לה שפיפי עושים רק בשרותיים ומנסים לא לעשות מזה ענין. לקקי היא תמיד מבקשת לשרותים. יש לה בדרך כלל הרבה מאוד פיפי במשך היום ופעם פעמים קקי כך שרוב היום היא בעצם עושה פיפי בתחתונים. בגן גם בורח לה אבל לפעמים היא כן מבקשת לשרותים והם מנסים להציע לה לשרותים בזמנים קבועים כחלק מסדר היום בגן. אתמול היא בקשה חיתול בשעות הבוקר אחרי שברח והם שמו לה חיתול. מעט פרטים שיעזרו ילדה שניה לאח בן חמש וחצי יש הרבה תחרות וקנאה ורצון להיות גדולה מאוד מפותחת לגילה בכל התחומים מאוד סוערת ואני חושבת שאנחנו הורים שמתקשים לשים גבולות נמצאת שנה שניה בגן משפחתון ברוח אנטרופוסופית 12 ילדים על שלושה אנשי צוות] אנחנו מרוצים וסומכים על הצוות השנה היא מהגדולים בגן אחד מאנשי הצוות הוא אבא של החברה הכי טובה שלה בגן ואני יודעת שיש הרבה קנאה והקטנה שלנו מרבה להרביץ לחברה. דיברתי על כך עם הגננת והם מנסים לשחרר את האבא לילדים אחרים ולאפשר לקטנות לשחק ליד איש צוות אחר בקייץ הייתה עליה של תוקפנות והיא נוטה לפעמים להרביץ בגן דיברתי על כך עם הצוות הבנתי שבשבועיים האחרונים הם יותר עקביים ותקפים בתגובה[ פסק זמן של דקה ביחד עם איש צוות] נראה שזה עוזר נראה לי שיש קשר בין נסיון שלה לשלוט יותר על ההרבצות בגן לבין שחרור השליטה במקום אחר? הנטייה שלי הייתה לראות בכך קריאה של להיות יותר קטנה וחשבתי להציע שוב חיתול סליחה אם יצא ארוך מידי ... אשמח מאוד לעזרה תודה, נעמי.

שלום נעמי, קשה לי לומר האם יש קשר בין הקושי להתאפק עם הפיפי לקושי לשלוט בדחפים התוקפניים, מעבר לכך שמדובר בשתי משימות התפתחותיות תובעניות עבור ילדים בגיל 2-3. בשני המקרים הילדים נדרשים לאיפוק, כדי להפוך ל"בני תרבות". לתחושתי, בריחת הפיפי היא עדיין חלק מתהליך הגמילה הראשוני, שעלול להשתבש קצת לפעמים, כולל נסיגות זמניות. בעיני, אם כבר קיימת גמילה מהקקי, והושגה הצלחה חלקית גם בגמילה מהפיפי, לא כדאי להחזיר חיתול, למרות אי הנוחות הזמנית. נסו ליזום יותר הליכות לשרותים או ישיבה על הסיר, ולתגמל על כל הצלחה בעידוד והתפעלות. בנושא המכות, הייתי משקיעה מעט יותר מחשבה ומאמץ, ומהדקת מעט יותר את אכיפת הגבולות גם בבית, כדי לאמן את יכולת האיפוק והעמידה בתסכולים. גם אם את מזהה אצל בתך את המשאלה להיות קטנה, נדמה לי שלא יהיה נכון לסגת יחד איתה לאחור, אלא דווקא לגרום לה לסגל התנהגויות ויכולות 'בוגרות' יותר, לגלות את יתרונותיהן ולשמוח בהן. בהצלחה ליאת

לליאת מי זאת שירלי קליין ולמה היא עונה במקומך? האם שהיא כותבת את לא עונה? זה מבלבל ולא נוח. אנחנו רוצים את התשובות ממך. בתודה אלמונית

אלמונית שלום, עלי לציין שאני לא עונה במקום ליאת. הפורום הוא של ליאת שהנה פסיכולוגית קלינית, והיא זו שמורשת לענות בדרך הפורמלית בפורום. אבל פורום הנו מערכת פתוחה לכלל הציבור, ואינו טיפול פרטני חסוי. האדם שכותב בפורום צריך להיות מודע לחשיפה, ולכך שיש עוד אנשים שיכולים להגיב לשאלתו. צר לי על הבלבול שגרמתי לך. כוונותי היו טובות, מתוך ניסיוני המקצועי והאישי כאמא לארבעה ילדים. כפי שקראת בהודעתה של ליאת - השבוע היא תמעט להכנס לפורום עקב נסיבות אישיות, ולכן נוצר מצב שרק תשובותי נראו. מאחלת לך כל טוב. שירלי

שלום, אני חד הורית לילד בן 6, ילד יחיד.ילד חכם ומאוד רגיש. מה אפשר לעשות כאשר הוא באופן עקבי לא מסוגל לקבל את כללי המשחקים? קשה לו מאוד להפסיד במשחק ולעתים הוא נמנע למשחק בחברה בגלל זה. איתי ובקרב המשפחה הוא לא מסוגל להפסיד והרבה פעמים המשחק איתו נגמר בבכי, הוא מסרב לקבל ניצחון של מישהו אחר, ואם הוא רואה שהוא הולך להפסיד הוא לא ממשיך לשחק אלא בוכה ומתרגז. אני נותנת לו לעתים לנצח פעם אחת כדי שיוכל "לספוג" ניצחון שלי בפעם הבאה. דבר נוסף- בקרב ילדי המשפחה הקרובה הוא חייב כל הזמן להיות בשליטה על הסביבה, ואם משהו לא נעשה פי רצונו הוא בוכה ומתרגז ואף מושך בשיער, רק לקטנים ממנו, לבני גילו הוא לא מעז. מה דעתך? איך אפשר לעזור לו? תודה

היי, שולחת לינק לשאלה דומה שקיבלה מענה בעבר. אם יהיו שאלות נוספות, ראי עצמך מוזמנת. http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-4420#message-4420 שבת שלום ליאת

תודה ליאת, קראתי את התשובה. ומה אפשר לעזור לו בקשר לכך שהוא לא זורם עם הסביבה , והכל חייב להיות לפי רצונו, במשפחה הקרובה .לדעתי הוא לא זורם ולא גמיש עם הסביבה שלו. לגבי ביה"ס- יש לו בכיתה חבר טוב,אבל הוא נמנע ממשחקי כדור ,למשל כדורגל, לדעתי זה גם כי הוא חושש להפסיד . מאוד אודה לך על תשובה, הוא ילד מאוד רגיש והייתי מאוד רוצה לעזור לו.

בני בן שניתיים ושיבעה חודשים פעוט מדהים מפותח מוטורית מעל הממצוע פעוט גאון עדין לא מדבר. הפעוט כועס הרבה מתפרץ , תוקפני, לא אוהב לאכול, קשה לו להסתגל לדברים חדשים אך ברגע שמתחילים מתקשה להפסיק אותםלדוגמה מקלחת, וכדומה. לפני חודש וחצי הוא נתקף בהתקף חרדה במשך 7 שעות הוא בוכה והיה היסתרי ושום דבר לא עזר להרגיעו ביום שלמחרת הגענו לבית חולים והילד הופנה לפסיכולוית ופסיכולוגית הפנתה אותנו לטיפול משפחתי, התפתחות הילד וקלינאית תקשורת. הקלינאית איבחנה אחרי כמה דקות שילד סובל מויסות חושים ובגלל זה יש לו חרדות בנתיים אנחנו מחכים לתור לפסיכולוגית ילדים וריפוי ועיסוק איך אפשר להקל על הגוזל הקטן שלי הוא סובל כל כך אני יציין שיש לי ילד בן 3.7 שנים תודה ממתינה לתשובה

שלום ורד, כאשר קיים קושי בוויסות חושי, הילד חווה את העולם כ'הפצצה' בלתי פוסקת של גירויים: הכל נחווה בעוצמה גבוהה מדי או חלשה מדי, כאשר הגרייה, המגיעה מכל החושים, אינה עוברת אינטגרציה טובה, ולכן הקלט החושי נתפס כ'מתקיף'. ילד כזה עלול להרגיש כל הזמן עוררות ודריכות בשל הקושי לסנן גירויים לא רלוונטיים, ורמת החרדה שלו עולה בהתאם. לכן, סביבה מתונה, רגועה ומותאמת יכולה להקל עליו. השתדלי לא לחשוף אותו למצבים לא מוכרים, עמומים או כאלה הכרוכים בגרייה עודפת. אם הוא כבר נכנס לחרדה, השתדלי להישאר רגועה ושקטה ככל האפשר, ולסייע לו להיאסף ולהירגע בקרבתך. נסי להקשיב לצרכים שלו ולשפת הגוף שלו, ולהיענות בהתאם. נסי להבין איזה מגע נעים לו ואיזה מציק. האם הוא נרתע מרעשים/אורות חזקים או דווקא זקוק להם. האם יש מזונות ומרקמים אותם הוא מעדיף על פני אחרים. השתדלי לא להתעקש איתו על מה שלא חייבים, וחכי להדרכת אנשי המקצוע.בהצלחה ליאת

בתי בת השבע החלה בחודשים האחרונים לשנות את התנהגותה. היא בת יחידה להורים גרושים. תמיד הייתה מלאת ביטחון עצמי ובסה"כ עד התקופה האחרונה לא היו בעיות רציניות. בתקופה האחרונה חל שינוי משמעותי בהתנהגותה: שתלטנות - מנסה לשלוט ולהשתלט על כל מצב, בכיתה, עם החברות וגם בבית. תוקפנות - מילולית במיוחד ולאחרונה הייתה גם אלימות פיזית בבית הספר. חוצפה וזלזול באנשים וחפצים. עקשנות וחוסר יכולת להודות בטעויות או/ו להפסיד (זה דווקא לא חדש וזאת בעיה שרודפת אותנו שנים) בסה"כ היא ילדה טובה, חברותית ומקובלת וכמו כן היא תלמידה מצטיינת ובמישור זה אין לנו בעיות. מצד שני היא ילדה מאוד חזקה כך שנוסה הצבת הגבולות שאני ואביה עובדים עליו במשותף בתקופה האחרונה עדיין לא נושא פירות. התחלנו תהליך של הדרכה הורית אך בנתיים בשבועיים האחרונים הבעיות הופכות ליום יומיות וגורמות הרבה עוגמת נפש לילדה וגם לנו. ברור לי כי כל שתיארתי הוא רק סימפטום לבעיה האמיתית אותה אני לא מצליחה לאבחן. אשמח לקבל את חו"ד בנושא וכן המלצה האם לפעול במקביל בעוד מישור מעבר להדרכה ההורית (ברמה המקצועית). זאת פעם ראשונה בחיי האימהיים שאני מרגישה שהאינסטינקטים שלי לא מובילים לפתרון ואני די נואשת. תודה!

שלום רב, יופי שהתחלתם בתהליך של הדרכת הורים. נראה שהצורך בכך רלוונטי מאד לאור מה שאת מתארת. בדר"כ אני מעדיפה שלא להתערב בתהליך טיפולי שהחל, בעיקר בשל העובדה שהמידע המועבר אלי דרך הפורום הוא לעולם חלקי מאד ומוגבל, ולכן המטפל בפועל הוא הכתובת לכל השאלות. ובכל זאת, השאלה שלך הזמינה למחשבה, ואני רוצה להציע את האפשרות שבתך הקטנה מרגישה (אולי) שהוריה הגרושים מתאחדים סביב הקשיים והבעיות שלה, ומשתפים פעולה רק או בעיקר במצבים אלה. מה את אומרת? ליאת

שלום רב, ביתי בת שלוש ושמונה חודשים, ילדה עדינה מאוד, נעימת הליכות, מסודרת, פשוט ילדה טובה. בגן היא אינה מנסה להתמודד עם מצבים שאינם נעימים לה, למשל כאשר לוקחים לה משהו היא בוחרת לוותר או פשוט לעמוד במקום וליבב. לרוב אפילו אינה פונה לגננת או לסייעת לספר על מקרה כזה או אחר. בבית היא עומדת על שלה, לא מוותרת אם מרגישה שלא צריכה לוותר גם לא לחברים שבאים. כיצד אוכל לעזור לה להתמודד בצורה טובה יותר? יש לה מספר מצומצם של חברים, איתם היא מאוד פעילה, אבל היא אינה פונה לילדים בעלי התנהגות מוקצנת או אגרסיבית (אולי מתוך פחד?!?) האם יש למי לפנות לייעוץ בנושא? האם זהו גיל בו ניתן לפנות לפסיכולוג עם ילדים? והאם בכלל יש טעם? תודה, אילנה.

שלום אילנה, את מספרת שבסביבה הבטוחה והמוכרת, בתך יודעת ומצליחה לעמוד על שלה, ונדמה לי שזאת בשורה טובה. היכולת להבחין מתי אפשר וכדאי להתעקש ומתי לא, היא יכולת חשובה, בעיקר בעולם האלים בו אנו חיים. לפעמים, ההחלטה "עם הטיפוס הזה אני לא מתעסקת" היא החלטה נבונה, ואפילו מצילת חיים. לא בטוח שכדאי לשנות זאת. ובכל זאת, אם את חוששת שמדובר בדפוס כנוע ומרצה, נסי לעודד גילויי עצמאות ואסרטיביות בבית, גם כאשר זה לא מאד נוח עבורך. חזקי אותה כשהיא עומדת על דעתה ומתעקשת, ונסי לתגמל אותה במצבים בהם היא עומדת על שלה. פעמים רבות הורים מביעים דאגה מול מה שנראה כמו וותרנות ויבבנות, אך כאשר הילד מנסה לפעול בדעתנות ואסרטיביות מולם הם מתקשים לקבל זאת. בדקי את תגובותייך באומץ ויושר, והתאימי אותן למגמה שאת מנסה לקדם. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן שנה וחודש ומתעורר מספר פעמים במשך הלילה. האם עלי להאכיל אותו כאשר הוא מתעורר (הנקה) או שיש להרגיל אותו לישון שינה רצופה? אם כן- כיצד מומלץ לעשות זאת? שאלה נוספת:האם כאשר אני משכיבה אותו לישון במהלך היום או בלילה חשוב שאהיה איתו בחדר? בתודה מראש

שוב שלום, הנה, שאלת ההמשך שלך מספקת את התשובות לשאלות שהעליתי כאן למטה. ולשאלתך - ילד בן שנה כבר אינו זקוק, עקרונית, לארוחות לילה, ומצופה שהוא יישן לילה מלא. לתינוקות (כמו לילדים ומבוגרים) יש כמה מחזורי שינה במהלך הלילה, והם עלולים להתעורר מדי פעם בבכי. אני מציעה לנסות ולהרגיע שלא באמצעות האכלה, כדי לגמול אותו מארוחות הלילה. הישארי קרובה, שקטה ורגועה ליד מיטתו, מבלי להציע את השד. ברוב המקרים הניסיון להרגיע באמצעות ההנקה ממלא את הצורך של האם ופחות משקף את הרעב של התינוק, ולכן אפשר להציע בקבוק מים או הרגעה מילולית קצרה, ולעודד את הילד לחזור לישון. גם במהלך היום, אין צורך להיות עם התינוק בחדר. אפשר להשכיב אותו במיטתו ולעזוב את החדר, זאת כדי שילמד להרגע בכוחות עצמו, ללא תלות בנוכחותך הצמודה. זכרי שלעיתים קרובות, את ההרגלים מהם הכי קשה לנו להיפטר יצרנו בעצמנו, מחוסר מחשבה קדימה. נסי להימנע מיצירת הרגל רע, ויפה שעה אחת קודם. בהצלחה ליאת

שלום רב, באיזה גיל מומלץ להעביר את התינוק/הילד לישון בחדר נפרד? תודה

שלום רב, בניגוד לבעלי החיים בטבע, גורי האדם הנולדים וגדלים בסביבה בטוחה מטורפים ואיתני טבע, יכולים לישון במיטה משל עצמם ואף בחדר משלהם כבר מיום היוולדם. יש הורים הבוחרים להשכיב את התינוק בחדר אחר מרגע הגיעו הביתה, ויש מי שמעדיפים להישאר קרובים ולישון בסמוך אליו. שתי הגישות קבילות מהבחינה הפסיכולוגית, ואין הנחייה אחת גורפת, שתתאים לכולם. אם התינוק שלך בן שנה, אינו מתעורר בלילה לינוק, ומסוגל לישון לילה מלא, איני רואה סיבה להשאירו בחדרכם. גם אם הוא עדיין מתעורר בלילה, אפשר להעבירו לחדר אחר, ולהגיע אליו להרגיעו במידת הצורך, כשהוא מתעורר. חלומות פז ליאת

אני לא מאמינה למה שאני קוראת?? תינוק בן יומו צריך לישון לבד בחדר?? ואין בעיה עם זה?? לא ייאמן. אם הקשבת לעצה זו את טפשה. תינוק צריך את אמא, כמה שיותר, לפחות בשנה הראשונה!

שלום אני אתחיל מההתחלה כדי לא להסתבך. בתי בת 3 ממש אוטוטו ויש לי עוד תינוקות בת 7 חודשים ואני בהריון שלישי בחודש חמישי נכנסה לגן עיריה השנה בכללי הבת שלי מאוד רגישה ילדה שקטה בהתחלה טובה ואוהבת לעזור היא מאוד חכמה ממה שאני שמה לב ממש מגדילה ראש אני חושבת מעבר לגילה אפילו.. לפני שבועיים התחילה אצלה רגרסיה כמו להעשות בתחתונים (בהתחלה רק פיפי ואחרי זה גם וגם) ונהיתה עובר רגישה... עכשיו היא התחילה לעשות גם בגן צרכים היום אחרי שעשה פעמים הגננת התקשרה שאני אבוא לקחת אותה מהגן ולא היתה מוכנה להחליף לה.. אני רוצה לציין שבתחילת השנה שלה הילדה שלי סיפרה לי שהגננת תפסה לה את היד חזק ושמה אותה לעונש והדלת היתה סגורה בחצר ושהתקשרתי לגננת מיסתבר שזה היה נכון והגננת אמרה לי שהיא שמה אותה לשמה לעונש באמת אבל הדלת הייתה חצי פתוחה והיא היתה איתה בקשר עיין הילדה ניראת לי שמחה דווקא לא עצובה כשהיא חוזרת אני מאוד אשמח לעזרה כי אני עובדת עצות כרגע מה צריך לעשות וממה להתחיל ואולי ביכלל זה ביגלל ההריון הנוחכי שלי והלידה של אחותה השניה שרק בת 7 חודשים תודה מראש..

שלום דניאלה, בתך עוד לא בת שלוש, ולמרות שיש לה אחות קטנה (ועוד אחת בדרך), היא עדיין פעוטה. התנהגויות רגרסיביות אופייניות לילדים הנמצאים במשבר זמני או מצוקה, וחשוב להקשיב להן ולהיענות לצורך שעל הפרק. אם נחשוב על ה'סימפטום' שאת מתארת (הרטבה והצטאות), נוכל לשער שבאמצעותו היא מבקשת את הטיפול הבסיסי ביותר, הכרוך במגע קרוב ואינטימי. הצטערתי לשמוע שהגננות אינן מוכנות להחליף לילדה כה קטנה, מה שיכול לחזק את המוטיבציה שלה להרטיב וללכלך את תחתוניה. אם היא תלמד שבכל פעם שהיא עושה קקי במכנסיים אמא מגיעה אל הגן, הסיכוי שהתופעה תיעלם קטן יותר. אני מציעה לשוחח עם הגננת, ולבקש ממנה להשתדל להימנע מלקרוא לך אל הגן. במקביל, בבית, נסי להעניק לה את מלוא תשומת הלב, ולגרום לה להאמין שלגילה הבוגר יש יתרונות. אם היא מקבלת את הרושם שהתינוקת הקטנה זוכה במלוא תשומת הלב שלך, היא תעשה הכל כדי להביאך אליה באמצעות המאפיינים התינוקיים. אם את רואה שהתופעה נמשכת, אני מציעה להתייעץ עם פסיכולוגית הגן ולקבל הדרכה. בהצלחה ליאת

בוקר טוב, יש לי ילד בן 4 יש לו גם אח בן 6...) שהוא פשוט מרביץ בגן ללא סיבה, בתחילת השנה הוא היה מקסים ובשבועיים האחרונים כל יום אני מגיעה לגן ואני שומעת על אלימות שהוא מפנה כלפי ילדים וכלפי משחקים. מה עושים? אני רוצה לציין רק שאין לו בעיה התפתחותית שהיא והכל תקין, אבל אני מפחדת שהו יגרום לנזק בלתי הפיך לאחד הילדים בגן (הוא נותן בוקסים בבטן ומעיף צעצועים לאוויר) אודה למציאת פיתרון והמשך טיפול על מנת למגר זאת כמה שיותר מהר אמא מודאגת

שרון שלום, איןילד שמרביץ סתם. אם עד כה הוא התנהג טוב, ורק בשבועיים האחרונים יש שינוי בהתנהגות, צריך לבדוק מה מפריע לו, ומה גורם לו להתפרץ בצורה כזו חריפה. שוחחי עם הילד, ונסי לברר מה מפריע לו, והאם יש משהו שמציק לו. חשבו ביחד על דרכים שבעזרתן ניתן להתמודד עם כעסים ועם תסכולים - תני לו דוגמאות מחיי היומיום שלך. הסבירי לו על פגיעה גופנית בזולת - כשנותנים אגרוף בבטן זה כואב ולא נעים. בנוסף, בדקי האם היה שינוי כלשהו בבית או בגן. שוחחי עם הגננת, ובקשי את עזרתה. כמו-כן, תאמרי לו כל בוקר, שאת אוהבת אותו, ושאת סומכת עליו שיבקש עזרה מהגננת כשמשהו או כשמישהו מפריע לו. מאוד חשוב לעודד אותו על כל התקדמות, ומעשה טוב, ולשקף את רגשותייך - "מאוד שמחתי לשמוע מהגננת שהתאפקת היום גם כשכעסת.." בקשי מהגננת לחזק אותו ולעודד אותו במהלך שעות הגן. בהצלחה שירלי

שלום שרון, לצערי, לבעיות אלימות קשות אין פיתרונות קסם מרחוק. בדר"כ תוקפנות בוטה מהסוג שאת מתארת משקפת קשיים בוויסות ובעיכוב דחפים (מה שלא מאד חריג בגיל ארבע). הטיפול בבעיות מסוג זה מתחלק לשניים: כיוון אחד הוא הטיפול באירוע הנקודתי, כלומר, נקיטה של סנקציות ברורות ומיידיות כל אימת שהילד מתנהג באלימות כלפי בני אדם או רכוש. הכיוון השני מכוון לשיפור מיומנויות הוויסות והשליטה העצמית של הילד, זאת דרך יצירת סביבה מובנית, בה כללי המותר והאסור ברורים מאד, ונאכפים בעקביות. אני ממליצה מאד על הדרכת הורים, שתסייע לכם להגדיר עבורו את הכללים בבית, ולאמן אותו בהתמודדות עם תסכולים ללא אלימות. פנו לפסיכולוג ילדים קליני (או לפסיכולוגית הגן) לצורך הכוונה. בהצלחה ליאת

אשמח אם תיצרי איתי קשר

התייעצות חשובה מאד!! אני בת 25 ומדובר באחותי, בית הורי הוא בית קשה מאד - ואני סבלתי בילדותי מאמא שלא מתפקדת כאמא, ואבא עצבני בטרוף, הרבה כעס וביקורת בבית והורים שחיים בריב מתמיד, אבא אומר משהו מיד אמא אומרת הפוך ולהפך - זה ממש על קצה המזלג. בעקבות רגישותי הרבה פיתחתי הפרעת אכילה קשה שאני סובלת מממנה עד עצם היום הזה ואני חושבת שלמתח בבית יש חלק ניכר במחלתי...(ואני לא באה בשביל להאשים) ולעצם השאלה - יש לי אח בן 9 שאני מזהה אצלו קשיים רגשיים ניכרים המתפתחים אצלו כמו עצב תמידי, סף תסכול נמוך, קשיי התארגנות ניכרים (כמו שינה מאוחרת וכו') ואף בטויים סומטיים כמו כאבי בטן בלתי פוסקים וכו' הורי מסרבים ללכת לטיפול בעצמם, ואף מתכחשים לבעיותיו ומסרבים לשלחו לטיפול, מה אני יכולה לעשות כדי להצילו -פשוטו כמשמעו? בבקשה עני לי כי הוא חשוב לי מאד תודה מראש

שירה שלום, מאוד נגע לליבי דאגתך לאחיך. אכן צריך לבדוק ממה נובעים קשייו , אך יש כאן מורכבות, מכיוון שאת אינך האפוטרופוסית שלו אלא הורייך, והם אלו שצריכים לתת את הסכמתם לטיפול בגיל זה. לכן צריך לשוחח עימם שוב, ולהסביר את המחיר שבנם משלם (לטוב ולרע). אם התופעות הללו מופיעות בביה"ס, ניתן לפנות לצוות ביה"ס, שיעזור בהדרכה והכוונה להורייך. את כאבי הבטן, כדאי לבדוק אצל רופא על-מנת לשלול בעיה רפואית. בדרך אגב, אני מקווה שאת דואגת לעצמך כמו שאת דואגת לאחיך. לימים טובים שירלי

שלום שירה, נדמה לי שכבר דיברנו בעבר (אם לא - אני מתנצלת). אני מצטרפת להמלצותיה של שירלי, ומפצירה בך לעשות כל מאמץ לטפל בעצמך, ולתת לעצמך הזדמנות לחיים בריאים ומלאי משמעות. אשר לאחיך, תוכלי לעזור לו בעצם נוכחותך התומכת, קרבתך, ההקשבה והחמימות שלך. כמו שאת ודאי יודעת, אי אפשר לטפל בקטין ללא הסכמת הוריו, אלא בהוראת בית משפט. מניסיוני אוכל לומר לך, שמטופלים בוגרים לא מעטים המגוללים סיפורי ילדות מאד קשים, זוכרים ומוקירים דמויות מיטיבות שהפציעו בחייהם, וזרעו בהם תקווה ונחמה. מקווה שתצליחו, שניכם, להתגבר על הקשיים ולצמוח לקראת חיים טובים יותר ובריאים. בהצלחה ליאת

מדובר בילדה חכמה במיוחד, יודעת לזהות את כל הצבעים, מדברת הכל, מבטאת את עצמה בצורה יוצאת דופן, סופרת עד 20, שרה שירים ללא עזרה וכו' לאחרונה, שמתי לב שהיא חורקת בשיניה מדי פעם בצורה נכרת לעין. במיוחד כשהיא עייפה או עצבנית וזה מדאיג אותי. חשוב לציין, שנולד לה אח, כיום הוא בן 4 חודשים. והיא די מציקה לו, לוקחת לו את צעצועיו, מחטיפה לו וכו' אך יש גם בטויי אהבה כמו: חיבוק ואמירה" אני אוהבת את לביא" (אך עדיין זו היא שמקבלת את מירב תשומת הלב) האם יש סיבה לדאוג? האם לבקש ממנה להפסיק לעשות את זה? אשמח לתשובתך

מאוד חשוב גילה של הבת.

איילת שלום, צר לי שלא הבחנתי בכותרת, בה כתבת את גילה של בתך. תינוק חדש במשפחה "מערער" את המבנה המשפחתי הקיים - אמא, אבא וילדה-ויוצר מבנה חדש - אבא, אמא, ילדה ותינוק. בתך שבמשך שנה ושמונה חודשים היתה "התינוקת" בבית, נהפכה בין לילה ל"אחות הבכורה". יכול להיות שבתך מרגישה שהיא "הודחה" ממקומה, ושכבר אין היא היחידה והמיוחדת בשבילכם (בראייה שלך - אני בטוחה שאתם נותנים לה המון תשומת לב). אמרת שבתך חכמה מאוד, על כן סביר להניח שהיא קולטת דברים ואינה יודעת כיצד להתמודד עמם. תינוק חדש זקוק לטיפול רב, ומושך את מלוא תשומת הלב אליו. חריקת שיניים אכן מורה על קושי רגשי. תפקידכם להקנות לבתכם ביטחון, לאהוב אותה, ולגרום לה להרגיש חשובה ושייכת. אולי אפשר לחשוב על תפקידים קטנטנים אותם יכולה לבצע, כמו להביא לאמא טיטול חדש להחלפה - אז היא תתפוס את מקומה במשפחה כ"אחות בוגרת וגדולה". כולי תקווה שבתכם תרגיש בטוחה ושייכת במערך המשפחתי החדש, ושחריקת השיניים תעלם לכשבאה שירלי

שלום איילת, חריקת שיניים היא תופעה נפוצה מאד, והיא מתרחשת בדר"כ מתוך שינה, אך גם בשעות הערות, ללא מודעות לכך. אצל ילדים ופעוטות, התופעה נפוצה למדי, ובדר"כ חולפת מעצמה, ללא נזק. הקשר בין חריקת שיניים למתח נפשי אינו חד משמעי, ולכן הטיפול בתופעה הופך יותר ויותר "שייך" לרופאי השיניים. כרגע, בגלל גילה הצעיר של בתך, והעובדה שמדובר בשיני חלב, אין צורך בהתייחסות מיוחדת או טיפול. אם אינך שקטה, התייעצי עם רופא שיניים של ילדים. בברכה ליאת

אורחי הפורום, קוראים וכותבים, בשל נסיבות אישיות (דווקא משמחות), נוכחותי בפורום תהיה דלילה בימים הקרובים. מקווה לחזור לתפקוד מלא במחצית השניה של השבוע. עד אז, היעזרו זה בזה, כפי שאני רואה שכבר קורה. אשתדל להשיב מחר על חלק מהשאלות שנותרו. ליל מנוחה, וסליחה ליאת

ברכות חמות ומזל טוב!

חושבת עלייך הערב. בשמחות :-)

שלום רב, בני בן התשע בעל איחור התפתחותי ,לומד בכיתה מקדמת,סובל מקשב וריכוז וחרדות. נעשה נסיון תרופתי(רספירדל, רטלין לסוגיו,פריזמה ,נוילפטיל ) שלא צלח .הופיעו תופעות לוואי והפסיכיאטרית כבר מפחדת לתת תרופות, שמא ינזק.והפנתה אותנו לרפואה משלימה -פרחי באך ונסיון עם ריכוזית ,אך לא רואים שינוי. בביהס' כבר מיואשים לאור נסיונות תרופתיים שלא מועילים,אין למידה ,יש פחד מהצגות , טקסים ,יציאה להפסקות,התבודדות ועצב. ונאמר לנו שהילד חריג בין חריגים ושלא מתאים למסגרת.(לא רוצים אותו) לאחר שבשנה שעברה טופל ברטלין LA והיה שיפור ניכר בתפקוד,אך החרדות גברו והילד הפך לשלד. בבית יש קשיים בהסתגלות לאחר חופשות ,הצטאות ודיבור רב בענייני פגיעות גוף. והמנעות מהצגות ,סרטים,טיולים למערות , מגיב בבכי רב במהרה. אציין שמטופל מגיל 6 אצל פסיכולוגיות (התחלפו במהלך השנים בנסיבות שונות). מה עוד אפשר לעשות? הילד מרגיש במצוקה. תודה שולי

שולי שלום, עקב קשייו הרבים והקושי שלכם בראותו סובל, יכול להיות שיש צורך לשקול מעבר לבית ספר, שיכול לתת מענה יותר טוב לקשייו. נראה לי שהמערכת אינה יודעת כיצד להתמודד איתו, ומשאירה אותו - חרד, פגוע ובודד. לבנך מגיע להיות במקום שבו ירגיש שייך, רצוי ובעל ערך. מגיע לו להיות שמח ומאושר. בטוחני שמעבר לקשייו, ישנו ילד מקסים ומתוק - הילד שלכם. נכון שיש מחיר במעבר לביה"ס מיוחד , אך גם בהשארותו במסגרת הרגילה המחיר אינו פשוט. הייתי ממליצה לכם להתייעץ עם צוות ביה"ס (יועצת, מחנכת...), ועם הגורמים שמטפלים בילד ולשמוע דעתם ואז להחליט לגבי הצעד, שנכון ביותר בעבורו. בהצלחה שירלי

תודה רבה . כל צוות ביהס בקו אחיד שאינו מתאים להם,קשה להם איתו וחושבים שכדאי שילך לביהס מיוחד למרות יכולתיו הקוגנטיביות הטובות . אפילו פסיכולוגית ביהס שאבחנה אותו בשנה שעברה טענה שצריך להשאר בביהס זה ולא מתאים לביהס מיוחד.עכשיו לאור המצב חושבת שכן(לא בפה מלא מיישרת קו עם מנהלת ביהס). השאלה אם גם שם לא ילך לאיבוד , הקשיים ילכו איתו לכל מקום. שולי

שלום שולי, את מתארת מורכבות גדולה, ושנים של טיפולים תרופתיים ואחרים, שלא הועילו. את מציינת שרק בשלוש השנים האחרונות "התחלפו פסיכולוגיות מסיבות שונות". את יודעת, כדי שטיפול באמת יועיל, חשוב למצות אותו ולהתמיד בו, ואני תוהה איך זה שכל כך הרבה ניסיונות לעזור לו ולכם לא הצליחו. אני תוהה גם, איך אוכל אני, מכאן, להציע משהו חדש שכן יעזור. למרבה הצער, אין פתרונות קסם, ונדמה לי שהעצה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה, זה לנסות להסכים להישאר בטיפול, להתמסר לאדם אחד בו את מצליחה לבטוח, ולאפשר לילד שלך להישען על איש מקצוע לאורך זמן. לפעמים לזמן יש משמעות, וחשוב לאפשר לקשר הטיפולי להעמיק ולהתמיד כדי שהשינוי יתרחש. בהצלחה ליאת

שלום רב בקשר לבני בן 21 סטודנט מצליח נפרד מחברתו לאחרונה היה לו קשה בתחילה אך לאט לאט התגבר הראשונה שקיים איתה יחסי מין מרגיש כרגע מדוכדך ומאלץ את עצמו להיות עם חברים ואומר שבעצם לא טוב לא ושזה לא קשור לחברה שנפרדה ממנו כי השלים עם זה, ואומר שמרגיש קצת חסר ביטחון שהוא לא דומיננטי בחברה כמו בעבר האם יתכן שזה נובע מזה שכרגע אינו מקיים יחסי מין הוא יודע שעבר מעין אובדן איך עלי לחזקו או לעודדו תודה על התשובה

ורד יקרה, פרידה מבת זוג הנה חוויה לא פשוטה, שיכולה לפגוע בדימוי העצמי ובביטחון שלנו. למרות זאת, פרידות הן חלק מהניסיון, מהתמודדות ומהלמידה בחיינו. אנו ההורים לא יכולים לעטוף את ילדינו מבלי שיחוו - כעס, תסכול ופרידה. עם כל הכאב שאת מרגישה, אין "נשיקת קסם" של אמא שתסיר את הכאב. תהי שם בעבורו, הציעי לו אוזן קשבת, אך תני לו להתמודד עם הפרידה. נראה לי שבנקוף הזמן בטחונו ישוב, והוא יהיה פנוי לקשר נוסף. חשוב לציין, שאם עוברת תקופה, ובנך אינו שב לאיתנו, ניתן להציע לו עזרה מקצועית. לימים טובים ומאושרים. שירלי

תודה על התשובה עלי לציין שמה שהוא חש שרע לו מסביב לא קשור לפרידה של החברה מאז הפרידה עברו 3 חודשים הוא ואני מודעים מה קורה אחרי פרידה. הוא לומד עם סטודנטים שגדולים מגילו אוהב להיות בשמחה וכעת מרגיש שעבר שינוי כאילו מכריח את עצמו לדבר ומרגיז אותו שהוא בקושי מוצא ענין על מה לדבר עם החברים האם להמשיך להתאמץ לדבר לקבל את עצמו כמושהוא או שהוא בעצם מכחיש שזה בגלל החברה תודה את די מעודדת אותי אבל אני צריכה דרך מה לאמר לו כי הוא די משתף אותי ושוב תודה על ההדרכה

שלום ורד, השאלה שלך חשובה - כיצד נדע אם המצוקה והדיכאון הם "רק" תגובה לאירוע חולף, או שיש להם מרכיב יותר כרוני או 'עצמאי', ללא תלות באירועים חיצוניים כלשהם. זאת שאלה חשובה, כי היא גוזרת שני סוגים שונים של התערבויות מסייעות. כמי שחיה שנים רבות עם הילד שלך, את ודאי מכירה אותו, ויודעת לומר האם בעבר, לפני הפרידה מהחברה (ואולי אפילו קודם), הוא הצליח ליהנות מחייו, לפגוש חברים, להתעניין במתרחש סביבו, להיות מקובל בקרב בני גילו, לחוש בטוח בקבוצה החברתית שלו ובקרב בני משפחתו, לאכול ולישון טוב, ולשמור על מצב רוח חיובי רוב הזמן. אם התשובה לכל אלה היא חיובית בדר"כ, אפשר להניח שמה שהוא חווה כרגע 'צבוע' בצבעים הקודרים של הפרידה, ויחלוף עם הזמן, כמו ששירלי כתבה לך. אם, לעומת זאת, היו גם קודם לכן ניצנים של דכדוך, חוסר ביטחון וקשיים חברתיים, יתכן שהפרידה 'הדליקה' אצל בנך פוטנציאל רדום כלשהו של דיכאון או מצוקה, ואז כדאי מאד לפנות לעזרה מקצועית. הבנתי מדברייך שבנך הוא עתודאי (ואולי רק סטודנט רגיל אך צעיר). בכל מקרה, חשוב לדעת שלימודים באוניברסיטה הם עניין תובעני ביותר, ויש לא מעט סטודנטים צעירים (במיוחד הפרפקציוניסטים שבהם, אם כי לא רק) שהעומס העצום נותן בהם אותותיו. אני מציינת בהקשר זה את שירותי הייעוץ לסטודנט, המספקים טיפולים פסיכולוגיים במחיר מוזל מאד. לדעתי, זה פיתרון נהדר עבור בנך, שכרגע מתמודד עם רמות מצוקה גבוהות. תוכלי להביע אמפתיה והבנה לתחושותיו, להישאר זמינה וקשובה עבורו, ולהציע לו (אם מתאים לך) סיוע כספי למימון הטיפול. בהצלחה ליאת

שלום בני בן 5 ו-11 חודשים.החלטתי מיוזמתי להשאיר אותו שנה נוספת בגן חובה, כייון שהראיתי התנהגות ליצנית, מתגרה בילדים אחרים על מנת למשוך תשומת לב,לפיכך חששתי שלא יהפוך ל"הליצן" שבכיתה.אחרי שהוא חזר לגן, כל יום אומר שמשעמם לו, שהגן מעצבן, שהוא לא מתאים (לדעתי זהו אמירה של הגננת שמאוד התנגדה להישארות שלו עוד שנה). עכשיו אני מרגישה שאולי כבר פגעתי בו, גרמתי לו להתבייש מהגיל ומעצם עובדה של עוד שנה בעתיד. האם זה יהי נכון לבקש עכשיו להכניס אותו לבית הספר? אם אנו ממשיכים בגן, איך כדאי לי להגיב לאמירות שלו (כל ההסברים שלי למה זה קרה כנראה לא עובדים) ובאופן כללי איך כדאי להתנהג,להעסיק אותו על מנת שלא יתמקד בזה יותר מדי? תודה רבה מראש.

תנסו להכניס לבית ספר בכל הכוח. כן, כנראה, הוא לא היה צריך להישאר בגן. הרבה פעמים ילדים נשארים בגן כשאין צורך, בין אם אין להם בעיה בכלל (ורק הסביבה מפרשת את התנהגותם כבעיה) ובין אם יש להם בעיה שהישארות בגן איננה המענה ההולם כלפיה. בעיקרון אין לי כ"כ הרבה זמן לפרט עכשיו אבל אני אגיד לך בקצרה - הישארות בגן, בייחוד כאשר היא לא במקומה, עלולה לגרום הרבה נזק. אם כבר עכשיו הוא מתלונן המצב לא טוב, וזה בלשון המעטה. אני בעצמי נשארתי בעבר בגן ואני מתחרטת. היום, כאשר אני עוסקת בתחום לקויות הלמידה, אני רואה עד כמה צעד זה הוא חסר תועלת ומרבה נזק. ילדים רבים, במקום לעבור אבחון ולקבל טיפול בבעייתם (הלימודית או האחרת) נשארים בגן. אח"כ הקשיים, אם היו כאלה בלימודים ובחברה, חוזרים ובענק בבית הספר. בקיצור, אני לא מציעה להשאיר ולגרור, אני יותר ממליצה לאבחן ולטפל אם יש צורך. ולשאלתך - כן. תחפשי ואת צריכה לחפש בנרות בית ספר שיהיה מוכן לקבל אותו עכשיו, אבל תגלי שהחיפוש השתלם. קל ביותר להשלים חודשיים של לימודים מאשר להשלים אח"כ שנת לימודים שלמה (כשתידרש קפיצת כיתה). בהצלחה!

שלום אסיה, למרות שגם אני נמנית על מתנגדי ההישארות בגן שנה מיותרת נוספת, איני בטוחה שכרגע זה הזמן הנכון להעלותו לכיתה א'. המעבר מהגן לכיתה א' הוא מעבר חגיגי ו'מתוקשר', ונעשה בספטמבר, כאשר כל הגורמים בביה"ס מכוונים לקליטת התלמידים החדשים. כרגע, את מרגישה צער וחרטה בגלל מה שנתפס בעינייך כהחלטה שגויה, ואני מציעה לנסות לא להמשיך באותו קו, ולא לפעול מתוך דחף רגעי ללא מחשבה. את הטעות (אם זו אכן הייתה טעות - לא בטוח שאי פעם נדע בוודאות) אפשר יהיה לתקן בדרך אחרת. כרגע, הזכירי לגננת וגם לו, שההחלטה להשאירו שנה נוספת בגן נעשתה מתוך מחשבה ושיקול דעת, ולא מתוך רצון להזיק לו. אני אישית מאמינה שטעויות הנעשות מתוך אהבה לעולם אפשר לתקן. נסי לת לשנה הזו הרבה משקל, ולנצל אותה לקידומו של הילד במגוון תחומים. תוכלי להעשיר אותו באמצעות חוגים שונים ומגוונים, קריאה באזניו, ביקור בתערוכות ומוזיאונים לילדים, הרחבת מעגל החברים שלו, וכמובן גם אימון ושכלול מיומנויות הקשב והריכוז שלו. רק אם תתני לשנה הזו משמעות ותוכן, ותפעלי באקטיביות לקידומו של בנך, היא תפסיק להיתפס בעיניכם כשנה מבוזבזת, ותקבל משקל וערך. בהצלחה ליאת

א הי, אצלנו התהליך היה בדיוק הפוך - כל כך רצינו להשאיר את הבן שלנו שנה נוספת בגן והגננת התנגדה בכל תוקף. כעת אנחנו משלמים מחיר כבד - הוא עד היום ממשיך להוציא את כל הכעסים שלו על חבריו ללימודים למרות שבבית הוא ממש מתנהג למופת. אנחנו בדיעבד מודעים לכך שזו היתה טעות חיינו להעלותו לכיתה א' וגם המחנכת שלו וכן היועצת חושבות כמונו. לצערי, בגלל היותו של הילד חכם במיוחד הגננת אמרה כי זה יצור אצלו תסכול. ואכן, בלימודים הוא מצליח מאד ונחשב לילד החכם של הכיתה אך חברתית - קיים פער עצום. הוא עדיין מרגיש קטן ונפשית ממש לא נמצא שם. מקווה שישרוד ואנחנו נשרוד איתו. שיהיה לכם בהצלחה, באמת.

שלום, בני בן 3.3 מתקשה מאוד בדחיית סיפוקים ונוטה להתפרצויות בכי רבות. בכלל כל דבר, כל בקשה או דבר מה נעשה בבכי. אנו אומרים לו שבבכי לא ישיג דבר ובאמת לא נותנים לו עד שמבקש יפה - אבל חוזר וחוזר חלילה- הגישה הזו לא עוזרת. אני מאוד מוטרדת מההיבט הריגשי אצלו. כרגע הוא בגן פרטי עם עוד 14 ילדים ואני כבר דואגת לשנה הבאה שיהיה עם 35 ילדים. אתמול למשל, הזמנתי לראשונה חבר מהגן ואני זו שתיווכתי ביניהם והפעלתי אותם. אז אם הוא לא מנצח במשחק באולינג הוא בוכה. ואם אני מגישה להם לשתות והחבר ביקש את הכוס האדומה לפני הבן שלי, אז בני החל לבכות שהוא רוצה - לא נתתי לו. ובכל משחק ששיחקנו אם החבר יודע את התשובה והבן שלי לא - אז חרב עולמו. אני מסבירה לו שככה זה, פעם אתה יודע, מצליח ו/או מנצח ופעם מישהו אחר. בגן הגננת מתארת מצב דומה - אם היא מזמינה מכל הקבוצה 2 ילדים ובני לא ביניהם, הוא מתחיל לבכות. אתמול היא חילקה חישוקים לכל הילדים והבן שלי לא רצה, אז היא נתנה את שלו לילד אחר - שוב הוא בכה בכי מרורים והגננת הציעה לו חישוק אחר- אבל הוא רצה רק את זה שהילד האחר קיבל - כמובן שהיא לא נתנה לו. הגננת מתארת שהוא גם נצמד לילדים כל הזמן וזה ממש מציק. גם בבית כל הזמן נצמד לאחותו בת שנה, נותן לה יד ומושך אותה, תופס לה בראש או שטופח לה על הראש, כופה עליה שתשב במקום מסויים ותראה את ההצגה שהוא עושה ובכלל כל הזמן סוחב אותה ומושך אותה והיא נופלת בגלל זה ובוכה והוא מקבל עונש בחדר סגור. יש לציין שאנו מאוד עיקביים בתגובות שלנו אליו ולא מוותרים לו בכלום גם אם הוא בוכה וצורח. לדעתי אני אפילו נוקשה מידי - יכול להיות שאתמול שהחבר הגיע לראשונה ובני היה נרגש, הייתי צריכה לגלות יותר גמישות איתו. הייתי שמחה לקבל קצת עצות איך לנהוג עמו. תודה אמא

שלום רב, בנך עדיין פעוט, ובגילו, היכולת לווסת תסכול ואכזבה או לדחות סיפוקים עדיין מוגבלת מאד. כהורים, עלינו לאמן את הילדים במיומנות הזו, אך יש לעשות זאת בהתאמה לגילו וליכולותיו של הילד. כאשר אנו מעמתים את הילד שלנו עם תסכול גדול מדי, הוא עלול להגיב בזעם או בייאוש. הילד שלך באמת מתקשה להתמודד עם תסכולים, ולא בטוח שהדרך היא "לא לוותר לו בכלום". כשאנחנו מדברים על הצבת גבולות נכונה, הכוונה היא *לא* להפוך את החיים למאבק מתמיד או למערכת של איסורים נוקשים, אלא לשילוב של חום, אהבה והתחשבות יחד עם אכיפה עקבית של כללי עשה ואל תעשה, המבטיחים איכות חיים לכל בני המשפחה. כאשר בנך בוכה "בכי תמרורים", אין טעם לכעוס עליו, לבקר אותו או ללעוג לו. תחושת האכזבה או הזעם שלו אותנטית, וחשוב לעזור לו לזהות אותה ולקרוא לה בשם. כדי לעזור לו למתן את עוצמת התגובה, אפשר לנסות להסיח קצת את הדעת, להציע תחליף אפשרי או (לפחות) להשתתף בצערו. באופן מאד בלתי מקורי, אציע גם לך לבדוק את האפשרות של פנייה להדרכת הורים קצרה, שתעזור לך להתכוונן באופן מדוייק יותר לצרכים האקטואליים של בנך. בהצלחה ליאת

יש לי ילדה בגיל 4 ומאז שהיא בגיל שנתיים היא מסדרת משחקים בשורות . אטבי כביסה , בובות , צבעים, בעצם כל משחק שניתן לה היא מסדרת בשורה ארוכה לאורך הבית ולפעמים בצורת ח זה משגע אותי כי זה לא משהו שראיתי אצל ילדים אחרים ... בבקשה תפתרי לי את התעלומה ..

אתי יקרה, גם לי יש ילדה בת חמש, שמסדרת חפצים בשורות. לא חשבתי על כך כגורם בעייתי, מכיוון שהיא ילדה שמחה וטובת לב. אז ראשית אל תשתגעי, כי אנחנו כבר שתיים (לא רק אצלך), ושנית, ראי את התפקודים האחרים שלה - בגן, בבית - האם הכל תקין ? והאם קשה לה לפרק את הסידור אחרי שעשתה שורות ? מעניין לשאול את הבנות מדוע הן עושות כך ?? אם תהיה תשובה מעניינת אכתוב לך. מזדהה - שירלי

שלום אתי, אם במהלך *שנתיים*, מאז גיל שנתיים ועד היום, המשחק של בתך נותר כזה, דהיינו סידור כפייתי של עצמים בשורות ישרות, הייתי ממליצה לברר מעט יותר - האם היא מקיימת תקשורת תקינה עם הסובבים? האם היא יוצרת קשר עין עם ילדים/אנשים אחרים? האם היא מסוגלת לסוג משחק שונה עם ילדים בני גילה? מה קורה אם מישהו מפר את הסדר הכפייתי? האם מופיעות תגובות זעם או חרדה? אם מעבר לסידור זה, היא מתנהגת ככל ילד רגיל, מסוגלת לשחק ולתקשר עם ילדים אחרים, ואינה חריגה בעיני הגננת, אפשר להניח לזה. אם את מרגישה שמשהו בתחומים שציינתי אינו כשורה, פני להתייעצות נוספת, כדי להרגע. בברכה ליאת

בתי נגמלה מהרטבת יום סביב גיל 4. מהרטבת לילה נגמלה לתקופות קצרות.עד היום מרטיבה פעם-פעמיים בשבוע. כעת אנחנו רוצים להתחיל טיפול פסיכולוגי, מבחינה פיזיולוגית אין בעיה. כילדה היא ציירה אנשים ללא אזניים,(האם מרמז על משהו?) היא ילדה קטנה פיזית וגדולה בגיל בכיתה,היא תמיד צריכה להיות במרכז, בהרכב המשפחתי היא ילדת אמצע, ביחסיס בינינו ההורים יש עליות וירידות מאוד משמעותיות, לפני שנתיים דובר על פרידה, ובסוף לא...אבל הילדה מבינה, לפני שנה גילינו שהיא גנבה לי כסף מהארנק, היינו בטיפול מספר חדשים,המטפלת ידעה גם על ההרטבה. בדיעבד היא לא התחברה למטפלת.נשמח לשמוע דעתך והפניה למטפלים באזור חיפה

שלום שרית, האם ניסיתם לטפל בבעיית ההרטבה בעזרת עזרים טכניים (זמזם או פעמון)? תוכלי להתייעץ בפורום הרטבה באתר זה או להגיע למרפאת הרטבה מטעם הקופ"ח שלכם. אין ספק שליחסי זוגיות מעורערים יש השפעה קריטית על הילדים, בעיקר כאשר חרב הפרידה או הגירושין מתהפכת מעל לראשם. הילדים נכנסים אז למצב של עוררות ודריכות מתמדת, ומתקשים להרגע. איני יודעת מה היה מצבכם המשפחתי אז, כשהייתה בטיפול, ועד כמה הייתם אתם פנויים ללוות את התהליך באופן מיטבי. אולי עכשיו, כשהעניינים נרגעו קצת, טיפול פסיכולוגי יהיה יעיל ומוצלח יותר. אישית, איני מכירה פסיכולוגים לילדים באזור חיפה, אך אם תצרפי לכאן כתובת מילל מעודכנת, אולי יגיעו לך המלצות מקוראי הפורום האחרים. אני מציעה לך לפנות לעזרתו של רופא הילדים שלך. בדר"כ הם מכירים מטפלים טובים. בהצלחה ליאת

אכן ניסינו פעמון בליווי של ד"ר קושניר, ללא הצלחה.אם משיהו מכיר פסיכולוג מאזור חיפה אשמח להמלצות

שלום! ילד שלי בן 8, שנתיים לאחר הגירושים שלנוהתחיל להיות מאוד חרד מכל דבר, הוא לא רוצה ללכת לימי הולדת של חברים כי אולי יהיו שם ילדים שהוא לא מכיר, הוא מפחד ללכת לבד מבית הספר הביתה, למרות שבית הספר ממש קרוב- 5 דקות הליכה, הוא לא נשאר לבד בבית אפילו אם אני הולכת לזרוק זבל, הוא בא איתי.אם אני מאחרת לדקה לקחת אותו מבית הספר אני מוצאת אותו בוכה ליד הכיתה. שנה ראשונה של גירושים הוא עבר דווקא מצויין אבל שנה אחרונה כשאבא שלו עבר לגור רחוק מהעיר שלנו, קודם היה גר באותו עיר, פתאום התחילה ירידה והוא כל הזמן דואג וחרד. איך אפשר לעזור לו?

נשמע כאילו למרות פרוק הקשר- כל עוד האב היה קרוב פיזית זה נתן לבנך תחושת מוגנות, וכשנוצר הפער הגאוגרפי- תחושה של ריחוק. חשוב לברר האם ההתרחקות היתה רק גאוגרפית או גם רגשית מצידו של האב, והאם היחסים בינך ובין זוגך לשעבר עברו גם הם תהליך כזה של ריחוק רגשי. ילדים מאוד רגישים לכל שינוי וקולטים כל מיני מסרים שלא נאמרים בהכרח באופן גלוי. כמובן שטיב הקשר בין ההורים משפיע על תחושת המוגנות של הילד, וגם ארגון הקשר עם האב. הבן יכול לחוות התרחקות פיזית של האב כנטישה ואז ירידה בדימוי העצמי ובתחושת המוגנות ולכן תגובות חרדתיות כלפי כל אקט של התרחקות מההורה- מתוך חשש קונקרטי מנטישה שתחזור על עצמה. אפשר לשאול אותו לדעתי מה מפחיד אותו באמת, מה הוא חושב שיכול לקרות אם תצאי רגע מהבית ולא תהיי קרובה אליו. יכול להיות מאוד שהוא יוכל לומר מה המחשבה שעולה בתוכו ויכול להיות גם שלא. בכל מקרה חשוב לדעתי לומר לו במפורש שאת איתו אוהבת אותו ודואגת לו ולא תעזבי אותו. חשוב גם לשמוע את זה מהאב- מעין הבטחה משותפת להמשיך לשמור ולהגן עליו גם אחרי שהחיים הזוגיים שלכם כהורים הפכו נפרדים.

לא, לא היתה התרחקות רגשית מצד האב, הוא דווקא משתדל מאוד, מדבר בטלפון לפחות 3 פעמים ביום, בא לבקר, לוקח בחגים, כל שבת שניה. שאלתי את הילד מה יקרה אם אני לא יבוא לקחת אותו, אז הוא אמר:"אז אני אמות" קשר ביני לבין גרושי דווקא השתפר, יחסים קורקטיים, אני הולכת הרבה לקראתו , אם הוא רוצה להחליף יום ביקור או להתחלף בשבתות או סתם לקחת את הילד ביום לא מתוכנן, תמיד מסכימה, תמיד תומכת בקשר שלו עם הילד. אבל הילד במצב חרדתי מאוד. הוא אמר לי כרגע, שכשהוא יגדל הוא יהרוג את עצמו. שאלתי : למה? אז הוא אמר, כי נמעס לו מהחיים האלו.

שלום ויקי, אם תדפדפי בפורום שלנו, תראי בוודאי לא מעט פניות בנושא חרדות ופחדים, אצל ילדים בכל הגילים ומכל מיני משפחות, לאו דווקא אחרי גירושין. עם זאת, כפי שציינה איילה, ילדי גירושין הם בהחלט קבוצת סיכון מבחינה זו, הן בשל העובדה שרצף חייהם נקטע בצורה דרסטית, והן בשל הקושי של ההורה המשמורן (בדר"כ האם) להישאר דמות סמכותית נוסכת ביטחון. לפעמים מתעוררות דאגות ממשיות הנוגעות לעתיד הקרוב והרחוק ("מה יהיה אם יקרה משהו לאמא? מי יישאר איתי? מי ישמור עלי? מי שומר על אמא?"). כל אלה, ועוד, עלולים להניח את היסודות לקשיים רגשיים מסוגים שונים. אני מציעה לפנות ליועצת ביה"ס או פסיכולוגית ביה"ס, ולשתף אותן במה שסיפרת כאן. לביה"ס יש משאבים שיכולים להועיל מאד במקרים כמו שלכם (למשל טיפול באמנות או טיפול בדרמה וסיפור או טיפול בתנועה), וכדאי לנצלם לפני שבנך יוצא מקבוצת הגיל הזכאית לכך. גם הדרכת הורים קצרה יכולה לעזור לך, ולהנחות אותך לדרכי התמודדות הולמות בבית. אם את מרגישה שהפחדים מפריעים לתפקוד של הילד בחיי היומיום, פני לפסיכולוג ילדים קליני, והחזירי לכם איכות חיים. בהצלחה ליאת

אני כבר קבעתי פגישה עם פסיכולוגית של בית הספר אני מקווה שזה יעזור, יש גם יועצת, אבל חשבתי שהיא יכולה לייעץ רק בעניין של בעיות לימודים ולא בעיה רגשית.זה נכון?

היי ליאת כתבתי אז, רגע לפני שנכנסנו לתהליך של הדרכה, בנוגע לקושי עם הבת הגדולה בת ה 4(קשיי התארגנות בבוקר,מאבק כוחות, לעיתים אלימות וכו) רציתי לעדכן כי התחלנו בתהליך, שם הבנו כי משהו בספונטניות שלנו כלפיה, השתבש, מרוב חיפוש אחר "מתכון"או משהו בטוח שיפחית את הקשיים. מה סשאני עושה עם עצמי בינתיים,זה כמה שיותר : א- להשאר רגועה מולה כשמנסה לבדוק גבולות, להוציא את עצמי מראש ממצבים עם פוטנציטאל למאבק (למשל כשמשכיבים בערב,אומרת שרוצה "לסדר רגע את התחתונים" ואם פעם הייתי ממתינה עד שתסדר ומתעצבנת, היום אני אומרת לה שאני יוצאת וכשתסיים לסדר אשוב ואהיה איתה לומר לעילה טוב ולכסות- וזה עובד יופי), וגם, לחזור למקומות בהם אני מערסלת או מרימה אותה, כשבא לה להתפנק. גיליתי בהתרגשות, כי כשבתי בת השנה וחודש החלה ללכת, אני רואה שכל אחת מהן,בדרכה, היא "גם קטנה וגם גדולה" ולא "או או"- בטח כפי שאני עצמי רוצה להתרפק,להתפנק ולנוח. למה אני מקדימה ? א כדי לשתף בהתקדמות, אבל גם כדי לתהות, מה קורה באתם מצבים בהם עדיין היא מתקשה להכיל תסכול (נניח ביקשה ממתק ונאמר לה כי תקבלו אחרי האוכל. היא כעסה, נדנדה לי ואחרי שהסברתי לה פעמיים או שלוש, התעסקתי בענייניי ואז החלה לעשות תנועות של בעיטה, בתחילה באויר ובהמשך ממש אליי.אמרתי לה "סליחה,אני לא מרשה,לא נעים לי ועכשיו אני לא רוצה להיות איתך כי את בועטת" והתרחקתי..התחלנו לאכול והיא אומרת "אני אתנהג יפה" שוב ושוב.. ואני המשכתי לאכול כששוב אמרתי לה שהיא לא התנהגה יפה ואני עדדיין כועסת.ואז כעבור זמן קצר לתדהמתי היא ממש הרביצה. הרמתי אותה בתקיפות והנחתי אותה על הספה ואמרתי לה שעכשיו תשאר רחוקה.. בסופו של דבר היא נדנדה עד שנרגעה,אכלה ואז בקשה את הממתק והחלטנו שלא מגיע לה (הרביצה כדי לקבל ממתק) וזה מה שהסברנו והיא "השלימה עם זה". יש לי תחושה שבגדול עשיתי דבר נכון אבל שוב, למה זה שוב קורה? האם זו תנודתיות מעצם מערכת החסים? האם משהו אחר? מה אני לא עושה שמכחיד את ה"קטעים" האלה לגמרי אגב זה קורה עכשיו הרבה פחות, קשה לי אפילו להעריך

גלית היקרה, לגדל ילדים להיות הורים זה לא פשוט (ולי יש ארבעה...). העבודה היא יומיומית וללא חופשות (24/7). מאוד התרגשתי לקרוא את מכתבך. נראה שאת משקיעה משאבים רבים בחינוך הילדה, ובחרת להעזר בהדרכה בעת הקושי - ועל כך יישר כח. התפקיד שלנו הוא באמת להיות עקביים ולא להתייאש. בסופו של דבר המאמץ ישא פרי - רק שהתהליך אינו מיידי. הדיבור הפנימי שלך - מצויין. בנוסף, אני מקווה שאת מוצאת את הזמן גם לעצמך, כמו: התעמלות או פגישה עם חברות. מאוד חשוב - אמא טובה זו אמא שקודם כל דואגת לעצמה, כדי שיהיה לה כח לטפל בילדייה בדרך הטובה ביותר. שולחת לך הרבה עידוד על הדרך וכוחות להמשך. שירלי

שלום גלית, אני שמחה לקרוא שאת נעזרת ורואה שינוי. יופי. ובכל זאת, אם כבר פנית, אשתף אותך במחשבות שלי על האירוע שתארת. את יודעת, בתך בת הארבע היא אמנם בתך הבכורה והגדולה, אבל צריך לזכור שמדובר בילדה רק (!) בת ארבע, וכשמדובר בסנקציות שאנו נוקטים כלפי ילדים בגיל זה, הן חייבות להיות מידתיות ומותאמות ליכולתם הרגשית. לפעמים אנחנו נאלצים ללהטט בין שני מצבים בעייתיים. האחד, שהילד שלנו מכעיס נורא, עובר את הגבול, ואז מבקש סליחה מתוך ציפייה שנמחל לו בתוך רגע כאילו לא קרה דבר. מצב בלתי רצוי שני, הוא כאשר הילד שלנו *באמת* מביע חרטה ו*באמת* רוצה להיות ילד טוב, ואנו ממשיכים להקשות את לבנו, ולא נותנים לו הזדמנות לרדת מהעץ. במצב הראשון, הילד לומד לצפצף על דמות הסמכות, ובמקרה השני הוא צובר טינה ומרירות. נדמה לי שכדי שהחינוך לגבולות יהיה יעיל, חשוב לנסות למצוא את האיזון בין שני מצבי הקיצון הללו. יכול להיות שבמקרה שתארת, אפשר היה לתת לה סולם לרדת מהעץ, ולהבטיח לה ממתק בהמשך היום. זכרי שעבור ילדה בת ארבע, להתאפק זה לא דבר פשוט, בטח כשהיא נדרשת "להתנהג יפה", בלי שבעצם ברור לה לגמרי מה זה אומר. נסי להישאר ברורה יותר וגמישה (למשל "אני מבינה שאת מחליטה להתנהג יפה ואני שמחה על כך. בואי נסיים לאכול ונדבר על הממתק מאוחר יותר"). כך נשארת לה התקווה, ומתגברת המוטיבציה להיות טובה ולשתף פעולה. בהצלחה ליאת

היי ליאת את צודקת בכל מה שאמרת ודווקא במקומות הללו אני כל הזמן משאירה את התקווה ואומרת שהיא תוכל לקבל אחר כך ממתק,סיפור, או כל דבר מה שאי אפשר לתת לה כעת מכל מיני סיבות. אני מציעה לה אפילו ,כשהיא סוערת, "גום" שזו מילה של שתינו שמשמעותה "להיות אצל אמא בידיים" (לא כשהיא מרביצה כמובן).תקווה אני מציעה וגם תדירות התנהגויות אלו פחתה מאוד ועדיין שאלתי היא כשהן מופיעות- למה הן כבר לא נעלמות....

ליאת שלום, למעלה משנה עברה, מאז התייעצתי עימך כאן לגבי בני שהיה בגיל 15 המתנכר לאחיו הצעיר ממנו בשנתיים ואינו מדבר עימו, זאת לאחר שנים רבות של התעמרות בו ושנאה עד שביום אחד פשוט הפסיק לחלוטין לתקשר עימו. יעצת לי אז לא להתערב, אמרת שזכותו של אח להחליט מה יהיה טיב הקשר שלו עם אחיו. עשיתי כדברייך ובאמת לא התערבתי. מאז, למעלה משנה, ואין שום דיבור . המרחק הולך וגדל עם הזמן. גם אם יראה אותו באיזשהן נסיבות בחוץ, יתעלם כאילו אינו מכירו. לא ניראה לי במקום לקחת איש בוגר (16.5 ) לפסיכולוג . לייעץ לו טיפול, זה כאילו "לבקר" אותו, (להגיד לו שהוא זקוק לטיפול) דבר שאני מאוד ניזהרת מפניו. שוב, אשמח לשמע את דעתך, על כך שעבר כ"כ הרבה זמן, מן הסתם ה"ילד" כבר לא כ"כ ילד, ואמור היה להיות "בוגר" כבר ולהפסיק את החרם הזה, אך לא כך הוא הדבר. מה עוד אוכל לעשות מלבד להתעלם? מאוד כואב לי. לא מכירה מיקרים שכאלו בגיל הזה. מכירה הרבה מאוד ברוגזים של שנים בין אחים ואחיות, אבל בגיל מבוגר יותר כשהם כבר אנשים ובעלי משפחות. בגיל כה צעיר, עדיין לא שמעתי. אני רוצה לציין שלצעיר זה מאוד קשה. הוא ילד חם , אוהב, טוב ומפרגן.ההתנכרות הזו, פשוט הורסת כל חלקה טובה באופיו של הצעיר. (15).

שלום דליה, נדמה לי שאת עושה הערכת-יתר לגבי הרסנותו של הבן הבכור ביחס לאחיו הצעיר, ועמדה זו, הזכורה לי מאז פנייתך הראשונה, יכולה להסביר את העויינות העצומה שהצטברה אצל הגדול. כאשר אנחנו יוצרים חלוקה ברורה וחד משמעית של טוב ורע, מתעלל וקורבן, פוגע ונפגע, אנחנו גם (אולי) חוטאים לאמת, וגם מגבירים את הניכור והעויינות בין האחים. אני מציעה לך לפנות לפסיכולוג המתמחה בעבודה עם ילדים ומתבגרים, להציג בפניו את הבעיה, ולבקש ממנו הנחייה כיצד לפעול. יתכן שהוא יוכל להאיר עבורך משהו שאינך מצליחה לראות או לקבל, ויתכן שיציע התערבות מסוג אחר, שתקל עליכם. עד אז, אני מציעה לך לרענן את ההתבוננות שלך על ילדייך, ולנסות להיות אמפתית גם לקושי של בנך הגדול. אולי אם תצליחי בכך, משהו ישתנה. בהצלחה ליאת

בנים גידלתי ורוממתי..... כמה קשה. תודה על תשובתך אשקול כמובן בכובד ראש את עצתך.

שלום רב, ראשית אגיד לך שקראתי כל מיני הודעות בפורום והתרשמתי ממך ומהגישה שלך לטובה. את מאוד נעימה ומסבירה את עמדתך ואת המצב וזה נעים לקרוא. כל הכבוד!! אני גננת בגן של 10 ילדים ויש לי בגן ילד בן שנה ו-3 חודשים (הוא בין הגדולים בגן). הוא ילד מקסים ומתוק, מאוד מאוד חכם. אוהב מאוד מגע (לעיתים מגע חזק ולכן חשבתי גם על בעיה בוויסות חושי), במהלך היום הוא פתאום בא אלינו ומחבק אותנו, מניח את הראש והוא עושה זאת גם לילדים האחרים. עם הילדים האחרים זה היה קצת שונה - הם לא תמיד אוהבים את עניין החיבוקים ממנו, זה לא נעים להם כי הרבה פעמים הוא בעצם רוכן עליהם (רוב הילדים עדיין זוחלים והוא הולך ונשכב עליהם ומניח את ראשו עליהם). גם אם הילד מתחיל לבכות, הוא ממשיך בשלו. לפני שבוע המצב החמיר והוא התחיל עם גילויי אלימות לא קלים כלפי הילדים האחרים. האלימות מופנית בעיקר כלפי ילדה קטנה שלנו בגן, אבל לא רק! הילדה יושבת והוא הולך אליה ומכה בה בגב או בראש ללא קשר לזה שקרה משהו או לא לפני כן. אתמול הילדה ישבה והורידה את עצמה לכיוון זחילה - הילד התקרב אליה הרים את גופה מעט ודחף אותה שוב לכיוון הרצפה. היא קיבלה מכה בראש והוא המשיך לתת לה מכות בגב. אחר כך הוא נתן "בוקס" לילדה אחרת. דבר נוסף שארצה לספר לך זה שכשאנחנו בחצר הוא עולה על צעצוע של סוס ומתנדנד המון ובחוזקה. השבוע הוא עשה זאת והתחיל להירדם תוך כדי שהוא עדיין מתנדנד. מעבר לזה הוא ילד מקסים עם חיוך כובש ואנחנו ממש אוהבות אותו ומעניקות לו חום. הוא מבין הוראות ומבצע אותן וכו'. אני הדרכתי את הסייעות שעובדות איתי שברגע של גילוי אלימות אנו מרחיקות אותו מהסיטואציה בלי לומר לו כלום, מושיבות אותו על כיסא לדקה ופונות לילד שנפגע ומחבקות אותו. הוא היה בוכה בכיסא ואחרי דקה הייתי אומרת לו באסרטיביות שאני לא מרשה להרביץ, ואם הוא ירביץ שוב הוא יחזור לכיסא (ממש ני משפטים ולא הרצאה שלמה) ואז הייתי נותנת לו להמשיך לשחק. האמת היא שהתחלנו בזה רק אתמול אבל אני רוצה להתייעץ איתך אם זו באמת הגישה. אני ממש רוצה לעזור לו כי הילדים כבר מתחילים לפחד ממנו ובוכים כשהוא רק נוגע בהם ואני מאוד מפחדת שמשהו מסוכן יקרה להם). אני גם רוצה לדבר עם אמא שלו בתחילת השבוע - אשמח אם תוכלי לכוון אותי בשיחה איתה כדי לעשות את זה ברגישות. דבר אחרון - ניסיתי לחשוב מדוע זה התחיל דווקא בשבוע שעבר וחשבתי שאולי זה קשור לכך שאבא שלו נסע לחו"ל בשבוע שעבר והוא יראה אותו רק בתחילת שבוע הבא כי בנוסף לחו"ל, אימא שלו ואחותו נוסעות לסופ"ש והאבא יצטרף אליהם (הילד יישאר עם הסבא והסבתא). אשמח מאוד לעזרה והכוונה ממך, שבת שלום, שני

שלום שני, בחרת לך מקצוע לא קל בכלל, ובתוכו, את קבוצת הגיל המאד מאד יצרית :-)) ילדים קטנים, בעצם תינוקות, בגיל בו אנו דנים, מתקשים מאד לווסת בצורה טובה את הדחפים, התסכולים והרגשות שלהם בכלל, ואת אלה התוקפניים בפרט. בעיני, קשה לדבר בגיל הזה במונחים של 'אלימות', ואולי מתאים יותר לדבר על תוקפנות או קשיי ויסות. בעיני, התגובה שהצעת מאד נכונה, ומלמדת את הילד בצורה עניינית ופשוטה שהתנהגות פוגענית מהסוג שתארת תגרור אחריה הרחקה וסנקציה לא נעימה. חשוב לציין בהקשר זה, שרצוי מאד שלא לקרוא לזה 'עונש', כדי לא לדחוק אותו לנישה של הילד הרע או הבעייתי. אם אתן מכירות בטמפרמנט הסוער של הילד, אפשר לנסות למנוע מראש את הפגיעה בילדים בדרך של סובלימציה ועידון: תנו לו שפע הזדמנויות לפרוק את המתח והצורך במגע בדרכים לגיטימיות (גלגולים על השטיח, ריצה, תיפוף חזק על סיר מתכת, ריקוד סוער, וכד'). בעניין השיחה עם האם, הייתי עושה הכל כדי להימנע מ'להתלונן' על הילד, ומתמקדת בשאלה לגבי וויסות חושי. תוכלי לומר שאת מזהה אצלו מזג סוער, גם אם חינני, ומציעה לבדוק עם מרפאה בעיסוק אם קיימת בעיה בוויסות. הסבירי שאת רואה אצלו צורך תכוף במגע חזק, שעלול להיות לעיתים עוצמתי ומפתיע, ושחשוב לעזור לו *לפני* שהנטייה הזו תגרום לילדים אחרים להתרחק. אשמח לשמוע איך היה. בהצלחה ליאת