פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, בני בן 3.3 מתקשה מאוד בדחיית סיפוקים ונוטה להתפרצויות בכי רבות. בכלל כל דבר, כל בקשה או דבר מה נעשה בבכי. אנו אומרים לו שבבכי לא ישיג דבר ובאמת לא נותנים לו עד שמבקש יפה - אבל חוזר וחוזר חלילה- הגישה הזו לא עוזרת. אני מאוד מוטרדת מההיבט הריגשי אצלו. כרגע הוא בגן פרטי עם עוד 14 ילדים ואני כבר דואגת לשנה הבאה שיהיה עם 35 ילדים. אתמול למשל, הזמנתי לראשונה חבר מהגן ואני זו שתיווכתי ביניהם והפעלתי אותם. אז אם הוא לא מנצח במשחק באולינג הוא בוכה. ואם אני מגישה להם לשתות והחבר ביקש את הכוס האדומה לפני הבן שלי, אז בני החל לבכות שהוא רוצה - לא נתתי לו. ובכל משחק ששיחקנו אם החבר יודע את התשובה והבן שלי לא - אז חרב עולמו. אני מסבירה לו שככה זה, פעם אתה יודע, מצליח ו/או מנצח ופעם מישהו אחר. בגן הגננת מתארת מצב דומה - אם היא מזמינה מכל הקבוצה 2 ילדים ובני לא ביניהם, הוא מתחיל לבכות. אתמול היא חילקה חישוקים לכל הילדים והבן שלי לא רצה, אז היא נתנה את שלו לילד אחר - שוב הוא בכה בכי מרורים והגננת הציעה לו חישוק אחר- אבל הוא רצה רק את זה שהילד האחר קיבל - כמובן שהיא לא נתנה לו. הגננת מתארת שהוא גם נצמד לילדים כל הזמן וזה ממש מציק. גם בבית כל הזמן נצמד לאחותו בת שנה, נותן לה יד ומושך אותה, תופס לה בראש או שטופח לה על הראש, כופה עליה שתשב במקום מסויים ותראה את ההצגה שהוא עושה ובכלל כל הזמן סוחב אותה ומושך אותה והיא נופלת בגלל זה ובוכה והוא מקבל עונש בחדר סגור. יש לציין שאנו מאוד עיקביים בתגובות שלנו אליו ולא מוותרים לו בכלום גם אם הוא בוכה וצורח. לדעתי אני אפילו נוקשה מידי - יכול להיות שאתמול שהחבר הגיע לראשונה ובני היה נרגש, הייתי צריכה לגלות יותר גמישות איתו. הייתי שמחה לקבל קצת עצות איך לנהוג עמו. תודה אמא

שלום רב, בנך עדיין פעוט, ובגילו, היכולת לווסת תסכול ואכזבה או לדחות סיפוקים עדיין מוגבלת מאד. כהורים, עלינו לאמן את הילדים במיומנות הזו, אך יש לעשות זאת בהתאמה לגילו וליכולותיו של הילד. כאשר אנו מעמתים את הילד שלנו עם תסכול גדול מדי, הוא עלול להגיב בזעם או בייאוש. הילד שלך באמת מתקשה להתמודד עם תסכולים, ולא בטוח שהדרך היא "לא לוותר לו בכלום". כשאנחנו מדברים על הצבת גבולות נכונה, הכוונה היא *לא* להפוך את החיים למאבק מתמיד או למערכת של איסורים נוקשים, אלא לשילוב של חום, אהבה והתחשבות יחד עם אכיפה עקבית של כללי עשה ואל תעשה, המבטיחים איכות חיים לכל בני המשפחה. כאשר בנך בוכה "בכי תמרורים", אין טעם לכעוס עליו, לבקר אותו או ללעוג לו. תחושת האכזבה או הזעם שלו אותנטית, וחשוב לעזור לו לזהות אותה ולקרוא לה בשם. כדי לעזור לו למתן את עוצמת התגובה, אפשר לנסות להסיח קצת את הדעת, להציע תחליף אפשרי או (לפחות) להשתתף בצערו. באופן מאד בלתי מקורי, אציע גם לך לבדוק את האפשרות של פנייה להדרכת הורים קצרה, שתעזור לך להתכוונן באופן מדוייק יותר לצרכים האקטואליים של בנך. בהצלחה ליאת

יש לי ילדה בגיל 4 ומאז שהיא בגיל שנתיים היא מסדרת משחקים בשורות . אטבי כביסה , בובות , צבעים, בעצם כל משחק שניתן לה היא מסדרת בשורה ארוכה לאורך הבית ולפעמים בצורת ח זה משגע אותי כי זה לא משהו שראיתי אצל ילדים אחרים ... בבקשה תפתרי לי את התעלומה ..

אתי יקרה, גם לי יש ילדה בת חמש, שמסדרת חפצים בשורות. לא חשבתי על כך כגורם בעייתי, מכיוון שהיא ילדה שמחה וטובת לב. אז ראשית אל תשתגעי, כי אנחנו כבר שתיים (לא רק אצלך), ושנית, ראי את התפקודים האחרים שלה - בגן, בבית - האם הכל תקין ? והאם קשה לה לפרק את הסידור אחרי שעשתה שורות ? מעניין לשאול את הבנות מדוע הן עושות כך ?? אם תהיה תשובה מעניינת אכתוב לך. מזדהה - שירלי

שלום אתי, אם במהלך *שנתיים*, מאז גיל שנתיים ועד היום, המשחק של בתך נותר כזה, דהיינו סידור כפייתי של עצמים בשורות ישרות, הייתי ממליצה לברר מעט יותר - האם היא מקיימת תקשורת תקינה עם הסובבים? האם היא יוצרת קשר עין עם ילדים/אנשים אחרים? האם היא מסוגלת לסוג משחק שונה עם ילדים בני גילה? מה קורה אם מישהו מפר את הסדר הכפייתי? האם מופיעות תגובות זעם או חרדה? אם מעבר לסידור זה, היא מתנהגת ככל ילד רגיל, מסוגלת לשחק ולתקשר עם ילדים אחרים, ואינה חריגה בעיני הגננת, אפשר להניח לזה. אם את מרגישה שמשהו בתחומים שציינתי אינו כשורה, פני להתייעצות נוספת, כדי להרגע. בברכה ליאת

בתי נגמלה מהרטבת יום סביב גיל 4. מהרטבת לילה נגמלה לתקופות קצרות.עד היום מרטיבה פעם-פעמיים בשבוע. כעת אנחנו רוצים להתחיל טיפול פסיכולוגי, מבחינה פיזיולוגית אין בעיה. כילדה היא ציירה אנשים ללא אזניים,(האם מרמז על משהו?) היא ילדה קטנה פיזית וגדולה בגיל בכיתה,היא תמיד צריכה להיות במרכז, בהרכב המשפחתי היא ילדת אמצע, ביחסיס בינינו ההורים יש עליות וירידות מאוד משמעותיות, לפני שנתיים דובר על פרידה, ובסוף לא...אבל הילדה מבינה, לפני שנה גילינו שהיא גנבה לי כסף מהארנק, היינו בטיפול מספר חדשים,המטפלת ידעה גם על ההרטבה. בדיעבד היא לא התחברה למטפלת.נשמח לשמוע דעתך והפניה למטפלים באזור חיפה

שלום שרית, האם ניסיתם לטפל בבעיית ההרטבה בעזרת עזרים טכניים (זמזם או פעמון)? תוכלי להתייעץ בפורום הרטבה באתר זה או להגיע למרפאת הרטבה מטעם הקופ"ח שלכם. אין ספק שליחסי זוגיות מעורערים יש השפעה קריטית על הילדים, בעיקר כאשר חרב הפרידה או הגירושין מתהפכת מעל לראשם. הילדים נכנסים אז למצב של עוררות ודריכות מתמדת, ומתקשים להרגע. איני יודעת מה היה מצבכם המשפחתי אז, כשהייתה בטיפול, ועד כמה הייתם אתם פנויים ללוות את התהליך באופן מיטבי. אולי עכשיו, כשהעניינים נרגעו קצת, טיפול פסיכולוגי יהיה יעיל ומוצלח יותר. אישית, איני מכירה פסיכולוגים לילדים באזור חיפה, אך אם תצרפי לכאן כתובת מילל מעודכנת, אולי יגיעו לך המלצות מקוראי הפורום האחרים. אני מציעה לך לפנות לעזרתו של רופא הילדים שלך. בדר"כ הם מכירים מטפלים טובים. בהצלחה ליאת

אכן ניסינו פעמון בליווי של ד"ר קושניר, ללא הצלחה.אם משיהו מכיר פסיכולוג מאזור חיפה אשמח להמלצות

שלום! ילד שלי בן 8, שנתיים לאחר הגירושים שלנוהתחיל להיות מאוד חרד מכל דבר, הוא לא רוצה ללכת לימי הולדת של חברים כי אולי יהיו שם ילדים שהוא לא מכיר, הוא מפחד ללכת לבד מבית הספר הביתה, למרות שבית הספר ממש קרוב- 5 דקות הליכה, הוא לא נשאר לבד בבית אפילו אם אני הולכת לזרוק זבל, הוא בא איתי.אם אני מאחרת לדקה לקחת אותו מבית הספר אני מוצאת אותו בוכה ליד הכיתה. שנה ראשונה של גירושים הוא עבר דווקא מצויין אבל שנה אחרונה כשאבא שלו עבר לגור רחוק מהעיר שלנו, קודם היה גר באותו עיר, פתאום התחילה ירידה והוא כל הזמן דואג וחרד. איך אפשר לעזור לו?

נשמע כאילו למרות פרוק הקשר- כל עוד האב היה קרוב פיזית זה נתן לבנך תחושת מוגנות, וכשנוצר הפער הגאוגרפי- תחושה של ריחוק. חשוב לברר האם ההתרחקות היתה רק גאוגרפית או גם רגשית מצידו של האב, והאם היחסים בינך ובין זוגך לשעבר עברו גם הם תהליך כזה של ריחוק רגשי. ילדים מאוד רגישים לכל שינוי וקולטים כל מיני מסרים שלא נאמרים בהכרח באופן גלוי. כמובן שטיב הקשר בין ההורים משפיע על תחושת המוגנות של הילד, וגם ארגון הקשר עם האב. הבן יכול לחוות התרחקות פיזית של האב כנטישה ואז ירידה בדימוי העצמי ובתחושת המוגנות ולכן תגובות חרדתיות כלפי כל אקט של התרחקות מההורה- מתוך חשש קונקרטי מנטישה שתחזור על עצמה. אפשר לשאול אותו לדעתי מה מפחיד אותו באמת, מה הוא חושב שיכול לקרות אם תצאי רגע מהבית ולא תהיי קרובה אליו. יכול להיות מאוד שהוא יוכל לומר מה המחשבה שעולה בתוכו ויכול להיות גם שלא. בכל מקרה חשוב לדעתי לומר לו במפורש שאת איתו אוהבת אותו ודואגת לו ולא תעזבי אותו. חשוב גם לשמוע את זה מהאב- מעין הבטחה משותפת להמשיך לשמור ולהגן עליו גם אחרי שהחיים הזוגיים שלכם כהורים הפכו נפרדים.

לא, לא היתה התרחקות רגשית מצד האב, הוא דווקא משתדל מאוד, מדבר בטלפון לפחות 3 פעמים ביום, בא לבקר, לוקח בחגים, כל שבת שניה. שאלתי את הילד מה יקרה אם אני לא יבוא לקחת אותו, אז הוא אמר:"אז אני אמות" קשר ביני לבין גרושי דווקא השתפר, יחסים קורקטיים, אני הולכת הרבה לקראתו , אם הוא רוצה להחליף יום ביקור או להתחלף בשבתות או סתם לקחת את הילד ביום לא מתוכנן, תמיד מסכימה, תמיד תומכת בקשר שלו עם הילד. אבל הילד במצב חרדתי מאוד. הוא אמר לי כרגע, שכשהוא יגדל הוא יהרוג את עצמו. שאלתי : למה? אז הוא אמר, כי נמעס לו מהחיים האלו.

שלום ויקי, אם תדפדפי בפורום שלנו, תראי בוודאי לא מעט פניות בנושא חרדות ופחדים, אצל ילדים בכל הגילים ומכל מיני משפחות, לאו דווקא אחרי גירושין. עם זאת, כפי שציינה איילה, ילדי גירושין הם בהחלט קבוצת סיכון מבחינה זו, הן בשל העובדה שרצף חייהם נקטע בצורה דרסטית, והן בשל הקושי של ההורה המשמורן (בדר"כ האם) להישאר דמות סמכותית נוסכת ביטחון. לפעמים מתעוררות דאגות ממשיות הנוגעות לעתיד הקרוב והרחוק ("מה יהיה אם יקרה משהו לאמא? מי יישאר איתי? מי ישמור עלי? מי שומר על אמא?"). כל אלה, ועוד, עלולים להניח את היסודות לקשיים רגשיים מסוגים שונים. אני מציעה לפנות ליועצת ביה"ס או פסיכולוגית ביה"ס, ולשתף אותן במה שסיפרת כאן. לביה"ס יש משאבים שיכולים להועיל מאד במקרים כמו שלכם (למשל טיפול באמנות או טיפול בדרמה וסיפור או טיפול בתנועה), וכדאי לנצלם לפני שבנך יוצא מקבוצת הגיל הזכאית לכך. גם הדרכת הורים קצרה יכולה לעזור לך, ולהנחות אותך לדרכי התמודדות הולמות בבית. אם את מרגישה שהפחדים מפריעים לתפקוד של הילד בחיי היומיום, פני לפסיכולוג ילדים קליני, והחזירי לכם איכות חיים. בהצלחה ליאת

אני כבר קבעתי פגישה עם פסיכולוגית של בית הספר אני מקווה שזה יעזור, יש גם יועצת, אבל חשבתי שהיא יכולה לייעץ רק בעניין של בעיות לימודים ולא בעיה רגשית.זה נכון?

היי ליאת כתבתי אז, רגע לפני שנכנסנו לתהליך של הדרכה, בנוגע לקושי עם הבת הגדולה בת ה 4(קשיי התארגנות בבוקר,מאבק כוחות, לעיתים אלימות וכו) רציתי לעדכן כי התחלנו בתהליך, שם הבנו כי משהו בספונטניות שלנו כלפיה, השתבש, מרוב חיפוש אחר "מתכון"או משהו בטוח שיפחית את הקשיים. מה סשאני עושה עם עצמי בינתיים,זה כמה שיותר : א- להשאר רגועה מולה כשמנסה לבדוק גבולות, להוציא את עצמי מראש ממצבים עם פוטנציטאל למאבק (למשל כשמשכיבים בערב,אומרת שרוצה "לסדר רגע את התחתונים" ואם פעם הייתי ממתינה עד שתסדר ומתעצבנת, היום אני אומרת לה שאני יוצאת וכשתסיים לסדר אשוב ואהיה איתה לומר לעילה טוב ולכסות- וזה עובד יופי), וגם, לחזור למקומות בהם אני מערסלת או מרימה אותה, כשבא לה להתפנק. גיליתי בהתרגשות, כי כשבתי בת השנה וחודש החלה ללכת, אני רואה שכל אחת מהן,בדרכה, היא "גם קטנה וגם גדולה" ולא "או או"- בטח כפי שאני עצמי רוצה להתרפק,להתפנק ולנוח. למה אני מקדימה ? א כדי לשתף בהתקדמות, אבל גם כדי לתהות, מה קורה באתם מצבים בהם עדיין היא מתקשה להכיל תסכול (נניח ביקשה ממתק ונאמר לה כי תקבלו אחרי האוכל. היא כעסה, נדנדה לי ואחרי שהסברתי לה פעמיים או שלוש, התעסקתי בענייניי ואז החלה לעשות תנועות של בעיטה, בתחילה באויר ובהמשך ממש אליי.אמרתי לה "סליחה,אני לא מרשה,לא נעים לי ועכשיו אני לא רוצה להיות איתך כי את בועטת" והתרחקתי..התחלנו לאכול והיא אומרת "אני אתנהג יפה" שוב ושוב.. ואני המשכתי לאכול כששוב אמרתי לה שהיא לא התנהגה יפה ואני עדדיין כועסת.ואז כעבור זמן קצר לתדהמתי היא ממש הרביצה. הרמתי אותה בתקיפות והנחתי אותה על הספה ואמרתי לה שעכשיו תשאר רחוקה.. בסופו של דבר היא נדנדה עד שנרגעה,אכלה ואז בקשה את הממתק והחלטנו שלא מגיע לה (הרביצה כדי לקבל ממתק) וזה מה שהסברנו והיא "השלימה עם זה". יש לי תחושה שבגדול עשיתי דבר נכון אבל שוב, למה זה שוב קורה? האם זו תנודתיות מעצם מערכת החסים? האם משהו אחר? מה אני לא עושה שמכחיד את ה"קטעים" האלה לגמרי אגב זה קורה עכשיו הרבה פחות, קשה לי אפילו להעריך

גלית היקרה, לגדל ילדים להיות הורים זה לא פשוט (ולי יש ארבעה...). העבודה היא יומיומית וללא חופשות (24/7). מאוד התרגשתי לקרוא את מכתבך. נראה שאת משקיעה משאבים רבים בחינוך הילדה, ובחרת להעזר בהדרכה בעת הקושי - ועל כך יישר כח. התפקיד שלנו הוא באמת להיות עקביים ולא להתייאש. בסופו של דבר המאמץ ישא פרי - רק שהתהליך אינו מיידי. הדיבור הפנימי שלך - מצויין. בנוסף, אני מקווה שאת מוצאת את הזמן גם לעצמך, כמו: התעמלות או פגישה עם חברות. מאוד חשוב - אמא טובה זו אמא שקודם כל דואגת לעצמה, כדי שיהיה לה כח לטפל בילדייה בדרך הטובה ביותר. שולחת לך הרבה עידוד על הדרך וכוחות להמשך. שירלי

שלום גלית, אני שמחה לקרוא שאת נעזרת ורואה שינוי. יופי. ובכל זאת, אם כבר פנית, אשתף אותך במחשבות שלי על האירוע שתארת. את יודעת, בתך בת הארבע היא אמנם בתך הבכורה והגדולה, אבל צריך לזכור שמדובר בילדה רק (!) בת ארבע, וכשמדובר בסנקציות שאנו נוקטים כלפי ילדים בגיל זה, הן חייבות להיות מידתיות ומותאמות ליכולתם הרגשית. לפעמים אנחנו נאלצים ללהטט בין שני מצבים בעייתיים. האחד, שהילד שלנו מכעיס נורא, עובר את הגבול, ואז מבקש סליחה מתוך ציפייה שנמחל לו בתוך רגע כאילו לא קרה דבר. מצב בלתי רצוי שני, הוא כאשר הילד שלנו *באמת* מביע חרטה ו*באמת* רוצה להיות ילד טוב, ואנו ממשיכים להקשות את לבנו, ולא נותנים לו הזדמנות לרדת מהעץ. במצב הראשון, הילד לומד לצפצף על דמות הסמכות, ובמקרה השני הוא צובר טינה ומרירות. נדמה לי שכדי שהחינוך לגבולות יהיה יעיל, חשוב לנסות למצוא את האיזון בין שני מצבי הקיצון הללו. יכול להיות שבמקרה שתארת, אפשר היה לתת לה סולם לרדת מהעץ, ולהבטיח לה ממתק בהמשך היום. זכרי שעבור ילדה בת ארבע, להתאפק זה לא דבר פשוט, בטח כשהיא נדרשת "להתנהג יפה", בלי שבעצם ברור לה לגמרי מה זה אומר. נסי להישאר ברורה יותר וגמישה (למשל "אני מבינה שאת מחליטה להתנהג יפה ואני שמחה על כך. בואי נסיים לאכול ונדבר על הממתק מאוחר יותר"). כך נשארת לה התקווה, ומתגברת המוטיבציה להיות טובה ולשתף פעולה. בהצלחה ליאת

היי ליאת את צודקת בכל מה שאמרת ודווקא במקומות הללו אני כל הזמן משאירה את התקווה ואומרת שהיא תוכל לקבל אחר כך ממתק,סיפור, או כל דבר מה שאי אפשר לתת לה כעת מכל מיני סיבות. אני מציעה לה אפילו ,כשהיא סוערת, "גום" שזו מילה של שתינו שמשמעותה "להיות אצל אמא בידיים" (לא כשהיא מרביצה כמובן).תקווה אני מציעה וגם תדירות התנהגויות אלו פחתה מאוד ועדיין שאלתי היא כשהן מופיעות- למה הן כבר לא נעלמות....

ליאת שלום, למעלה משנה עברה, מאז התייעצתי עימך כאן לגבי בני שהיה בגיל 15 המתנכר לאחיו הצעיר ממנו בשנתיים ואינו מדבר עימו, זאת לאחר שנים רבות של התעמרות בו ושנאה עד שביום אחד פשוט הפסיק לחלוטין לתקשר עימו. יעצת לי אז לא להתערב, אמרת שזכותו של אח להחליט מה יהיה טיב הקשר שלו עם אחיו. עשיתי כדברייך ובאמת לא התערבתי. מאז, למעלה משנה, ואין שום דיבור . המרחק הולך וגדל עם הזמן. גם אם יראה אותו באיזשהן נסיבות בחוץ, יתעלם כאילו אינו מכירו. לא ניראה לי במקום לקחת איש בוגר (16.5 ) לפסיכולוג . לייעץ לו טיפול, זה כאילו "לבקר" אותו, (להגיד לו שהוא זקוק לטיפול) דבר שאני מאוד ניזהרת מפניו. שוב, אשמח לשמע את דעתך, על כך שעבר כ"כ הרבה זמן, מן הסתם ה"ילד" כבר לא כ"כ ילד, ואמור היה להיות "בוגר" כבר ולהפסיק את החרם הזה, אך לא כך הוא הדבר. מה עוד אוכל לעשות מלבד להתעלם? מאוד כואב לי. לא מכירה מיקרים שכאלו בגיל הזה. מכירה הרבה מאוד ברוגזים של שנים בין אחים ואחיות, אבל בגיל מבוגר יותר כשהם כבר אנשים ובעלי משפחות. בגיל כה צעיר, עדיין לא שמעתי. אני רוצה לציין שלצעיר זה מאוד קשה. הוא ילד חם , אוהב, טוב ומפרגן.ההתנכרות הזו, פשוט הורסת כל חלקה טובה באופיו של הצעיר. (15).

שלום דליה, נדמה לי שאת עושה הערכת-יתר לגבי הרסנותו של הבן הבכור ביחס לאחיו הצעיר, ועמדה זו, הזכורה לי מאז פנייתך הראשונה, יכולה להסביר את העויינות העצומה שהצטברה אצל הגדול. כאשר אנחנו יוצרים חלוקה ברורה וחד משמעית של טוב ורע, מתעלל וקורבן, פוגע ונפגע, אנחנו גם (אולי) חוטאים לאמת, וגם מגבירים את הניכור והעויינות בין האחים. אני מציעה לך לפנות לפסיכולוג המתמחה בעבודה עם ילדים ומתבגרים, להציג בפניו את הבעיה, ולבקש ממנו הנחייה כיצד לפעול. יתכן שהוא יוכל להאיר עבורך משהו שאינך מצליחה לראות או לקבל, ויתכן שיציע התערבות מסוג אחר, שתקל עליכם. עד אז, אני מציעה לך לרענן את ההתבוננות שלך על ילדייך, ולנסות להיות אמפתית גם לקושי של בנך הגדול. אולי אם תצליחי בכך, משהו ישתנה. בהצלחה ליאת

בנים גידלתי ורוממתי..... כמה קשה. תודה על תשובתך אשקול כמובן בכובד ראש את עצתך.

שלום רב, ראשית אגיד לך שקראתי כל מיני הודעות בפורום והתרשמתי ממך ומהגישה שלך לטובה. את מאוד נעימה ומסבירה את עמדתך ואת המצב וזה נעים לקרוא. כל הכבוד!! אני גננת בגן של 10 ילדים ויש לי בגן ילד בן שנה ו-3 חודשים (הוא בין הגדולים בגן). הוא ילד מקסים ומתוק, מאוד מאוד חכם. אוהב מאוד מגע (לעיתים מגע חזק ולכן חשבתי גם על בעיה בוויסות חושי), במהלך היום הוא פתאום בא אלינו ומחבק אותנו, מניח את הראש והוא עושה זאת גם לילדים האחרים. עם הילדים האחרים זה היה קצת שונה - הם לא תמיד אוהבים את עניין החיבוקים ממנו, זה לא נעים להם כי הרבה פעמים הוא בעצם רוכן עליהם (רוב הילדים עדיין זוחלים והוא הולך ונשכב עליהם ומניח את ראשו עליהם). גם אם הילד מתחיל לבכות, הוא ממשיך בשלו. לפני שבוע המצב החמיר והוא התחיל עם גילויי אלימות לא קלים כלפי הילדים האחרים. האלימות מופנית בעיקר כלפי ילדה קטנה שלנו בגן, אבל לא רק! הילדה יושבת והוא הולך אליה ומכה בה בגב או בראש ללא קשר לזה שקרה משהו או לא לפני כן. אתמול הילדה ישבה והורידה את עצמה לכיוון זחילה - הילד התקרב אליה הרים את גופה מעט ודחף אותה שוב לכיוון הרצפה. היא קיבלה מכה בראש והוא המשיך לתת לה מכות בגב. אחר כך הוא נתן "בוקס" לילדה אחרת. דבר נוסף שארצה לספר לך זה שכשאנחנו בחצר הוא עולה על צעצוע של סוס ומתנדנד המון ובחוזקה. השבוע הוא עשה זאת והתחיל להירדם תוך כדי שהוא עדיין מתנדנד. מעבר לזה הוא ילד מקסים עם חיוך כובש ואנחנו ממש אוהבות אותו ומעניקות לו חום. הוא מבין הוראות ומבצע אותן וכו'. אני הדרכתי את הסייעות שעובדות איתי שברגע של גילוי אלימות אנו מרחיקות אותו מהסיטואציה בלי לומר לו כלום, מושיבות אותו על כיסא לדקה ופונות לילד שנפגע ומחבקות אותו. הוא היה בוכה בכיסא ואחרי דקה הייתי אומרת לו באסרטיביות שאני לא מרשה להרביץ, ואם הוא ירביץ שוב הוא יחזור לכיסא (ממש ני משפטים ולא הרצאה שלמה) ואז הייתי נותנת לו להמשיך לשחק. האמת היא שהתחלנו בזה רק אתמול אבל אני רוצה להתייעץ איתך אם זו באמת הגישה. אני ממש רוצה לעזור לו כי הילדים כבר מתחילים לפחד ממנו ובוכים כשהוא רק נוגע בהם ואני מאוד מפחדת שמשהו מסוכן יקרה להם). אני גם רוצה לדבר עם אמא שלו בתחילת השבוע - אשמח אם תוכלי לכוון אותי בשיחה איתה כדי לעשות את זה ברגישות. דבר אחרון - ניסיתי לחשוב מדוע זה התחיל דווקא בשבוע שעבר וחשבתי שאולי זה קשור לכך שאבא שלו נסע לחו"ל בשבוע שעבר והוא יראה אותו רק בתחילת שבוע הבא כי בנוסף לחו"ל, אימא שלו ואחותו נוסעות לסופ"ש והאבא יצטרף אליהם (הילד יישאר עם הסבא והסבתא). אשמח מאוד לעזרה והכוונה ממך, שבת שלום, שני

שלום שני, בחרת לך מקצוע לא קל בכלל, ובתוכו, את קבוצת הגיל המאד מאד יצרית :-)) ילדים קטנים, בעצם תינוקות, בגיל בו אנו דנים, מתקשים מאד לווסת בצורה טובה את הדחפים, התסכולים והרגשות שלהם בכלל, ואת אלה התוקפניים בפרט. בעיני, קשה לדבר בגיל הזה במונחים של 'אלימות', ואולי מתאים יותר לדבר על תוקפנות או קשיי ויסות. בעיני, התגובה שהצעת מאד נכונה, ומלמדת את הילד בצורה עניינית ופשוטה שהתנהגות פוגענית מהסוג שתארת תגרור אחריה הרחקה וסנקציה לא נעימה. חשוב לציין בהקשר זה, שרצוי מאד שלא לקרוא לזה 'עונש', כדי לא לדחוק אותו לנישה של הילד הרע או הבעייתי. אם אתן מכירות בטמפרמנט הסוער של הילד, אפשר לנסות למנוע מראש את הפגיעה בילדים בדרך של סובלימציה ועידון: תנו לו שפע הזדמנויות לפרוק את המתח והצורך במגע בדרכים לגיטימיות (גלגולים על השטיח, ריצה, תיפוף חזק על סיר מתכת, ריקוד סוער, וכד'). בעניין השיחה עם האם, הייתי עושה הכל כדי להימנע מ'להתלונן' על הילד, ומתמקדת בשאלה לגבי וויסות חושי. תוכלי לומר שאת מזהה אצלו מזג סוער, גם אם חינני, ומציעה לבדוק עם מרפאה בעיסוק אם קיימת בעיה בוויסות. הסבירי שאת רואה אצלו צורך תכוף במגע חזק, שעלול להיות לעיתים עוצמתי ומפתיע, ושחשוב לעזור לו *לפני* שהנטייה הזו תגרום לילדים אחרים להתרחק. אשמח לשמוע איך היה. בהצלחה ליאת

שלום יש לי ילדה בת 6 שעלתה לכתה א וילדה נוספת בת שנה וחצי. הילדה הגדולה מאז ומתמיד הייתה ילדה שפוחדת וניבהלת מכל דבר. לאחרונה הפחדים החלו להחמיר. היא מפחדת מכל חיה שמתקרבת אליה, פוחדת לעלות במדרגות. הביטוי של הפחד מאוד מוקצן היא ממש בוכה וכל גופה רועד מפחד. בנוסף כשפונים אליה היא נבהלת וקופצת. גם המורה בבית הספר אמרה שזה מדאיג אותה. אתמול המורה מבית הספר התקשרה אליי מפני שהילדה בכתה לדבריה בכי תמרורים במשך 3 שעות ורק אז הצליחו לדובב אותה והיא הסבירה שהיא מתגעגעת אליי. הילדה כל לילה מתעוררת ומיד רצה למיטה שלי- פוחדת להירדם לבד ולישון לבד- למרות שהיא ישנה עם אחותה. אני מדי יום בבית, עובדת 4 פעמים בשבוע בין 8-17. את רוב הזמן אני מקדישה לה ובקושי יוצא לי להיות עם התינוקת. מה עליי לעשות, האם זהו מצב תקני? הילדה היא ילדה טובה מאוד, מנומסת , שקטה, "מכורה" לטלויזיה תלותית בחברותיה

שלום גלית, מצב של דריכות וחרדה מתמדת אינו מצב תקין, שכן הוא גוזל מהילדה שלך וממך המון כוחות. לתחושתי, מה שנחוץ כרגע זו הדרכת הורים, שתעזור לך לזהות את הדינמיקה שהתפתחה ביניכן, המייחדת לכל אחת מכן תפקיד מוגדר בדרמה שתארת. על אף המצוקה המאד גדולה שבתך חווה, יש גם הרבה רווחים משניים לסיפור הזה, וכדאי יהיה לחשוב על דרכים למנוע זאת. בעיני, בהדרכת הורים טובה תוכלי ללמוד כיצד להישאר נענית וקשובה, מבלי לגלוש לפינוק יתר ומערך פיצוי שרק מחריף את הקושי. בהצלחה ליאת

בני בן 9+. לפני כ- 3 שנים חווה פחד קיצוני כששהה בחדר ללא חלונות בעת הפסקת חשמל (היסטריה, צרחות). מאז ועד היום מפחד מחושך, מלהיות לבד בחדר/בקומה בבית. בדר"כ ישן רצוף בלילות וגם אם מתעורר חוזר לישון עצמאית. בשנה האחרונה תגובותיו לפחד השתנו: הוא מספר שהוא מפחד מהחושך (הבנה של המצב) בניגוד להכחשה עד כה, אולם לפחד יש גם ביטוי פיזי. בעת הפסקת חשמל בבית של חבר הוא התיישב על ספה וטען שהרגליים רועדות לו ושאינו יכול לקום. לאחר שיחה עימי (כ- 20 דקות) חזר לשיגרה. שאלתי היא האם יש מקום לאבחון מקצועי או שמא להמשיך לתת לו תמיכה רגשית כהורים + הקראת ספרים בנושא למשל? בעלי ואני חלוקים בדעה מה לעשות ובעיקר לא רוצים שמצב הפחד יתקבע. תודה מראש.

שלום תמר, התגובה שתיארת יכולה ליפול לקטגוריה של הפוביות הספציפיות, המתעוררות לעיתים בעקבות אירוע טראומטי מזוהה. השאלה אם לטפל בכך או לא, תלויה במידה רבה במידה בה הפחד הפובי מפריע לתפקוד השוטף בחיי היומיום. אחד ה"יתרונות" של הפוביה, הוא עצם היותה ייחודית לאובייקט ספציפי אחד. לפעמים אפשר לחיות עם זה, ולפעמים זה מקשה מאד. בעיני, שווה לטפל בזה, או לפחות לעשות מאמצים בבית, לעזור לו להילחם בפחד. אפשר לעשות זאת בדרך של הקהייה הדרגתית (כיבוי האור באופן רצוני למשכי זמן קצרים, כדי להקהות בהדרגה את עוצמת התגובה שלו, או לכסות את העיניים כך שיוכל להסיר את הכיסוי בעצמו, ואז להאריך לאט לאט את זמן החושך). סוג כזה של טיפול חייב להיעשות במנות קטנות מאד, בהסכמה של הילד, ומתוך נכונות אמיתית להתגבר על מפלצת החושך. חלק חשוב מתהליך זה הוא מערך של תגמולים ופרסים הניתנים לאחר כל הצלחה, גם אם היא צנועה מאד. דרך נוספת להפחתת עוצמת הפחד, היא להגביר אצלו את תחושת השליטה. משחקי מחשבה בנוסח "מה אוכל לעשות אם...", מעודדים את הילד לחשוב על פיתרונות אפשריים עבורו. חשוב להקשיב ברצינות למה שהילד אומר, כי יכולים להסתתר בדבריו פיתרונות יעילים להפליא ומעשיים מאד. אם תרגישו שאינכם מצליחים לבד, ושקיימת מצוקה ניכרת, פנו לאיש מקצוע. בהצלחה ליאת

לגבי חפץ מן העבר. בני בן שמונה עשרה. איןלי שום תלונות. כמובן שהוא אינו מושלם, אבל לא משהו שאין באחרים. בכל אופן, השאלה של האם לגבי חפץ מן העבר העלתה בי הרהורים, בני עם אותו הקלמר מכיתה א' ועד סוף התיכון, בשום אופן לא רצה שאקנה לו חדש בשום שלב. כל שנה אני בסוף השנה מכניסה למכונת הכביסה, והוא עדיין ניראה כמו חדש. עכשיו לכשסיים את התיכון, חשבתי שהנה ברוך השם אפשר לתרום אותו כי מצבו מעולה.(מה שמראה לך שהוא גם שומר על הדברים שלו באופן קיצוני) כיבסתי כרגיל, וכשאמרתי לו שאני רוצה למסור אותו התנפל עלי, מה פתאום. הוא שומר אותו לאוניברסיטה. "הוא במצב מצוין, אין לי שום סיבה לתת אותו הוא יכול להמשיך ולשמש אותי ואני אוהב אותו." (בליבי, חשבתי לעצמי, רק שלא ייתן אותו בעוד כמה שנים לבן שלו כשיעלה לכיתה א') אני המומה. עוד לא ניתקלתי בדבר כזה. אחיו הצעיר ממנו בשנתיים כבר החליף מאה קלמרים. האם יש איזשהו ניצוץ של כפיתיות? תודה

ענת שלום, לפני מספר ימים צפיתי בטלויזיה בתוכנית, שעוסקת בשינוי ובשיפוץ דירה. הדיירים מחוייבים למכור או למסור חפצים שאינם בשימוש. לא הופתעתי לגלות עד כמה הם קשורים לכל מיני פריטים מן העבר, כמו חולצת טריקו ישנה מגיל ההתבגרות או לציורים ישנים. אחת השיטות בתוכנית היא לצלם את החפץ האהוב,שמעורר זיכרונות ולשמור אותו כתמונה באלבום. אם אכן מדובר "רק" בקלמר, שכמו שציינת הנו במצב טוב, מה הבעיה, שבנך יילך איתו לאוניברסיטה (היה יותר מדאיג אם לא היה רוצה ללמוד ולהתפתח, לא?) גם הרעיון של חפץ העובר בירושה נשמע לי מצויין, בעיקר כשהוא מהול בניחוח של חוויות ילדות ולימודים של בנך. אני בטוחה שגם לך יש חפצים, ש"הולכים" איתך בדרכי החיים כבר שנים...אלו הם זכרונותינו שחבויים בתוך החפץ. שיהיה לו בהצלחה בהמשך דרכו ולך הרבה נחת שירלי

האמת היא שהוא תמיד אהב ללכת לביה"ס מעולם לא היו לי בעיות בכל הקשור למסגרות הלימודים במהלך חייו. גם את הילקוט ביקש שאכבס ואשמור לו ,"לאוניברסיטה" כדבריו. תודה לך ושבת שלום

שלום, בני בן שנה. הוא אינו מרדים את עצמו במיטה אלא נרדם על הידיים שלי או כשהוא שוכב לידי בספה בחדר שלו אחרי ששתה חלב בחדר שלו.לפעמים אני מקריאה לו סיפור. כמובן כשבחדר יש רק מנורת לילה והוא מבין שהולכים לישון.בלילה (לפעמים אחרי שעתיים שינה ולפעמים בארבע בבוקר) הוא מתעורר ולא מוכן לחזור לישון במיטה שלו ואנחנו מביאים אותו למיטה שלנו. כולם אומרים לי שאני לא פועלת נכון והוא חייב ללמוד להרדים את עצמו, אך האמת שלנו זה לא מפריע ונראה לי שהוא קטן מדי ועדיין לא מספיק מבין ע"מ להרדים את עצמו לבד בחדר. בעניין השינה איתנו זה קצת מפריע אך נסבל. רציתי לדעת אם אני פוגעת בבני בדרך שבא אנחנו מתנהלים או שאין בכל כל פסול. אשמח לשמוע את עצתך...

שלום קרן, אין ספק שתינוקות אנושיים, ממש כמו כל יתר הגורים בטבע, נרגעים ושואבים ביטחון מנוכחותם הנעימה והמנחמת של ההורים. לקראת השינה בלילה, תינוקות וילדים קטנים מעדיפים את קרבתם של ההורים, והם נרדמים מהר יותר וטוב יותר כשהם סמוכים לגופם או נישאים בזרועותיהם. מאחר שבני האדם כבר אינם מתגוררים במערות או ביערות, ותינוקותיהם מוגנים מפני טורפים ומזיקים, התפתחה יכולתם של תינוקות, פעוטות וילדים לישון במיטה (ואפילו בחדר) משל עצמם. כאשר הם מתקשים להירדם, או מקיצים בלילה בעקבות חלום רע, משתמשים התינוקות בהוריהם כבפונקציה מרגיעה. בהדרגה, אנו מצפים שהם יפתחו את הפונקציה המרגיעה בתוכם, ויוכלו להירדם ולהירגע גם בכוחות עצמם. כאשר את לוקחת את התינוק שלך למיטתך, את למעשה מרגילה אותו לישון בסמוך לגופך, ומגבירה את התלות שלו בך ובקרבתך. נוסף על כך, את מרגילה אותו גם למיטה שלכם, בידיעה ברורה שמתישהו זה יפסיק להיות לכם נוח או נעים, ושתצטרכו לגמול אותו מזה. לכן, התשובה שלי אינה חד משמעית: אם את חושבת שתוכלי להעניק לו מעמד של אזרח שווה זכויות במיטה הזוגית שלכם, ולשאת זאת לאורך זמן, אין כל סיבה לפעול. אם, לעומת זאת, זה לא מאד נוח לך, ואת חושבת שהפרטיות והנוחות שלך חשובים גם הם, עשי הכל כדי להפסיק את הנוהג הזה עתה. כאשר הוא מתעורר, הגיעי לחדרו, שבי לצד מיטתו כמה דקות ללא אומר ודברים, והמתיני עד שיירדם שוב, מבלי להציע לו שום פעילות. אל תציעי מרצונך את מיטתכם, גם אם הפיתוי לשינה מהירה קיים. מאמץ של כמה לילות כאלה יכול להיות משתלם מאד, ובעיקר חסכוני מאד במשאבים רגשיים שמאבקי הלילה המיותרים עלולים לגבות מכם. בהצלחה ליאת

בני בן שנה. הוא נמצא במשפחתון מגיל 5 חודשים. במשפחתון יש 2 מטפלות ו-6 תינוקות. אני מאוד מרוצה מהמטפלת ומהחום והאהבה שהילד מקבל. הבעיה היחידה שאין במשפחתון חצר ואין לו הפעלות, קריאת סיפור. בקיצור אין מעבר לחום ואהבה,שכרגע זה מצויין אבל אני מתחילה לחשוב שבני צריך קצת מעבר וחשבתי להעביר אותו במאי כשהוא יהיה בן שנה וחצי לגן חדש שיספק לו גירויים נוספים וחשובים. אני ממש מתלבטת אם להשאיר אותו במשפחתון עד ספטמבר או להעביר אותו במאי ואז הוא גם יהיה החדש היחיד ויקבל יותר תשומת לב, דבר שיקל על ההסתגלות שלו וכמובן יהנה וילמד ויתפתח... מה לעשות? תודה

שלום קרן, משפחתון, כפי שמשתמע משמו, הוא סידור שמנסה לדמות בית ומשפחה, וככזה, אמור לספק את צרכיו הבסיסיים של התינוק/הפעוט. בגלל התחרות הגדולה על לבם ואמונם של הלקוחות, החלו גם המשפחתונים והמסגרות הלא פורמליות האחרות, להתהדר בקשת רחבה ומפתה של 'תוספות', שחלקן זרות מאד לצרכיו האמיתיים של התינוק. ילד בן שנה אכן זקוק לגרייה והעשרה, אך הוא בהחלט יכול לקבל אותן במסגרת המשפחתית הקטנה, גם אם זו אינה כוללת תכנים דידקטיים פורמליים או מתקני חצר מפוארים. מטפלות עם גישה חמה וקשובה, המעניקות נוכחות חיונית ושמחה, סביבה בטוחה ועשירה בגירויים, וטיפול פיזי מסור, יכולות לתת מענה מספק בגילאים הללו. לקראת גיל שנתיים, כאשר קיימת בשלות קוגניטיבית ורגשית, אפשר לשקול מעבר למסגרת גדולה ומאתגרת יותר, הן ברמת התוכן והן ברמת האינטראקציות החברתיות והפעילות המוטורית שהיא מציעה. את הסיפור והדקלום אפשר להשאיר לשעות הפעילות איתכם, ההורים, וכך גם תבטיחו את האיכות והמינון ההולמים את יכולתו של הילד שלכם. בהצלחה ליאת

שלום, בני הבכור יהיה בן 1.4 בספטמבר הקרוב ואני מאוד מתלבטת אם להעביר אותו לגן או למשפחתון כיום הוא נמצא בבית המטפלת יחד עם עוד 2 ילדים. ציינת שלקראת גיל שנתיים פעוטות צריכים את הגירויים והמסגרת היותר מאתגרת האם העברה למשפחתון בספטמבר יכולה להיות מעין תחנת ביניים? האם לחכות עוד שנה כשיהיה ב"ה בן 2.4 להכניס לגן זה לא מאוחר ויכול לפגוע בקשיי הסתגלות או שמא יחסר ממנו משהו? תודה

אני מורה בכיתה ב ונפגשתי עם ילד בכיתה שצייר ציור של ילד בעל סממנים מיניים חזקים(אברי מין גבריים ונשיים מובלטים)מהכרותי עם ציורי ילדים קלסיים בגיל כזה זה הבהיל אותי כי זה מאוד לא סביר.. האם עלי לבדוק עוד סממנים ולהדליק נורה אדומה לגבי ספק אם עבר חוויה שלילית ? או שיש בפסיכולוגיה התיחסות להתפתחות המינית הנורמלית שמלווה בתחושות והבעות ציוריות כאלה?, הם יש קשר להתנהגות אלימה או שלא נוטים לקשר בין הדברים? אודה להתיחסותכם. בברכה

שלום ליאורה, ניתוח ציורי ילדים, כאשר הוא נעשה ע"י איש מקצוע מנוסה, יכול ללמד לא מעט על עולמו של הילד ועל התכנים המעסיקים אותו. הציורים מלמדים גם על חרדה, על קשיים התפתחותיים, על תפיסות עצמיות, ולפעמים רומזים גם על חוויות של פגיעה או הזנחה. עם זאת, הניתוח חייב להיעשות בזהירות, ולצד כלים אבחוניים נוספים, המאששים או מפריכים את ההשערות הראשוניות. ציור הכולל איברי מין, כשלעצמו, אינו מעיד בהכרח על חוויה של התעללות מינית. ילדים צעירים עסוקים מאד בגוף ובהבדלי מגדר, ולפעמים הדבר מקבל ביטוי בציורים שלהם. ובכל זאת, אם אינך שקטה, ולהערכתך יש בסיס כלשהו לדאגה, תוכלי לבקש מפסיכולוגית ביה"ס להציץ על הציורים, ולהעריך אם יש בהם סממנים מדאיגים. כל הכבוד על תשומת הלב והעירנות. ליאת

בננו בן ה 4.5 התחיל לפני כחודשיים גן חדש. ילד מאוד חברותי, מתנהג יפה, לעיתים בשובבות ככל ילד בגילו. מאז שהתחיל את הגן החדש, החל לקלל בצורה שאינה מתאימה לילד בן 4.5 (קללות רציניות ביותר!!!) עושה דברים שיודע שאסור לו לעשות, סוג של "שובבות יתר". משיחה עם צוות הגן ומסיטואציות שראינו בעצמנו ברור לנו שמקור התנהגות זו היא חברות עם ילד בגן אשר מתנהג בצורה דומה. כאשר נמצא בסביבתו הופך להיות ילד אחר.דווח לנו שבגן עושים הפרדה ביניהם בזמן האוכל, בזמן המשחקים וכו'. נושא הקללות מטריד אותנו בעיקר. לבננו גם אח קטן שחוזר אחר הקללות. האינסטינקט שלנו להוציא את בננו מגן זה. אך מעשה זה אינו מבטיח דבר. כמו כן איננו רוצים להעביר אותו שוב הסתגלות קשה לגן חדש. לא נראה לנו גם מתאים לאסור עליו לשחק עם אותו ילד, שכן יש לנו הכרות וידידות טובה עם הוריו. נשמח לעצה בנושא.

ההזדהות עם התנגדות שלילית מאפיינת הרבה פעמים ילדים בגיל הזה שמחפשים לבנות את זהותם. בהזדהות עם ה'רע'- יש תחושה של כוח ועוצמה שמאפשרים גם תחושת שליטה, נפרדות והעדר תלות בסמכות- בדומה להזדהות עם גיבורי- על המספקים את הפנטזיה על אומניפוטנטיות ועצמאות. מהבחינה הזו זה לא נשמע לי כמשהו חריג או מעורר דאגה גם אם די מעיק. כרגע הוא בודק גם את גבולות המציאות- כמה תאפשר לו הסביבה החינוכית את פרוק המסגרת- וזה יכול להיות אפילו ניסיון חיובי ומצמיח עבורו- בין הצורך לביטוי עצמי להתיחסות למסגרת. להעביר את הילד מהגן אולי יפתור את הבעיה באופן זמני- אבל תמיד יצוץ בהמשך הדרך איזשהו מנהיג אחר שיעורר את הדחף שוב ללכת איתו ולקבל את הכוח הנשגב...

רותם שלום, אני מאוד מסכימה עם איילה, שהתנהגות שלילית נותנת אונות וכוח. כאן נכנס לתמונה תפקיד מאוד חשוב שלנו כהורים - להוות מודל לילד ולהיות משמעותיים בעבורו בגיבוש זהותו. למשל, כאשר הוא מקלל בבית, לגשת אליו ולומר לו בגובה העיניים שאצלינו בבית לא מקללים, שאצלינו בבית מדברים בכבוד זה אל זה ועוד..המסר צריך לעבור בצורה חד משמעית וברורה. וכמודל אתם צריכים לא לקלל (גם לא קללות "לא רציניות"), ולדבר בכבוד זה אל זה - כך ילמד הילד להתנהג לפי ערכי החינוך שלכם, למרות התנסויותיו בגן. על כל שינוי קל עודדו אותו, ואמרו לו כמה הוא מדבר בנעימים וכמה כייף לכם לשמוע אותו כך. בהצלחה - שירלי

שלום רותם, מעבר להערות ולעצות שנתנו איילה ושירלי, אוסיף כמה מילים משלי. באופן אישי, איני נוטה להתרגש מאד מקללות (רציניות?) של ילדים בני 3-4-5. הקללה אינה אלא מילה, שרוכשת את כוחה הכמו-מאגי מעצם תגובתם של המבוגרים. ילדים קטנים מגלים עד מהרה, שבאמצעות מילה אחת קטנה הם מצליחים לחלץ מהמבוגרים תגובות עוצמתיות (בהלה; כעס; עלבון; זעזוע), ששום מילה אחרת לא מצליחה לעורר. הם לא בדיוק מבינים את משמעות המילים, אך לומדים שיש כאן משהו מיוחד וחריג. לפעמים, התעלמות אדישה עדיפה על פני נאומים ותוכחות, שלא מאד מרשימים ילדים קטנים. אני מסכימה מאד שחינוך לכבוד וערכים מתחיל בבית, וכמו שאמרתי כאן לא פעם, אני מאמינה שקשה מאד לקלקל בית טוב. לכן, נסו למקד את המאמצים שלכם בחינוך עקבי, בהצבת גבולות יעילה, ובחיזוק מעמדכם כדמויות סמכות ומודל התנהגות. לתפיסתי, זהו הנשק הטוב ביותר כנגד השפעות שליליות, עליהן אין לנו כמעט שליטה. חזקו ואמצו ליאת

שלום רב, בתי בת שנה וחודש קשורה מאוד מאז הלידה שלה לשמיכה מסוימת. היא חייבת לחבק וללטף אותה כדי להרדם. לאחרונה באמצע היום היא חשה צורך ללטף את השמיכה, רצה לחדר שלה ומלטפת את השמיכה ממש בתחושה של אופוריה (מגלגלת עיניים, מגרגרת וצוחקת). אני חוששת שהיא ממש מכורה לחפץ הזה, האם זה מעיד על איזו בעיה פסיכולוגית? יש לציין שלפני חודשיים התחילה משפחתון... תודה רבה!

ענת שלום, התנהגות בתך הנה נורמטיבית ומאפיינת ילדים רבים בני גילה ואף מבוגרים ממנה. השמיכה נותנת לה ביטחון ושייכות למקום נעים וטוב כמו הבית שלה. בעיקר בשלבי מעברים (מאמא למשפחתון או לגן) חשוב לאפשר לה "להתרפק" על השמיכה. אם זו אינה פוגעת בה למה לא ?? גם לנו המבוגרים יש חפצים "שהם שלנו" ושאנו אוהבים "להתכרבל" בהם (שנותנים לנו תחושת ביטחון ושל "בית"), כך שאין לך ממה לחשוש - תני לה לגרגר ולצחוק איזו מתוקה וחמודה... שירלי

שלום ענת, ההיצמדות לאובייקט מעבר אינה מעידה על בעיה פסיכולוגית, אלא על התפתחות בריאה ונורמלית. ילדים עושים שימוש בחפצי מעבר בתקופה הקריטית בה הם עוברים ממצב של תלות מוחלטת בהורה למצב של יותר ויותר עצמאות. בדר"כ מדובר בשנת החיים השניה והשלישית, כאשר חלה התרחקות פיזית בין הפעוט לאמו, ושוב אין היא יכולה לספק לו נחמה והרגעה בכל רגע נתון. החפץ הנבחר מייצג עבור הפעוט את קרבתה המנחמת של האם, ומאפשר לו את ההכרה ההדרגתית בכך שהוא ישות נפרדת ועצמאית. הצורך של בתך במגעה הרך של השמיכה נראה מובן על רקע העובדה שזה עתה החלה את המשפחתון. הרשי לה להשתמש בה ככל שיידרש, מבלי לדאוג בשל כך. ועוד הערה חשובה - החפץ המעברי נבחר ע"י הילד, וככזה, מוטב לאפשר לו להישאר "כפי שהוא" עבור הילד. לפעמים, מתוך רצון טוב, ההורים מכבסים את השמיכה או את בובת הפרווה המסמורטטת, ובכך נוטלים מהן את כוחן המנחם והנוסך ביטחון. אני מציעה להתאפק, ולהניח לילדה ליהנות מהשמיכה שלה, עד שתחליט להיפרד ממנה מרצונה. בשמחות ליאת

בני בן שנה ועשרה חודשים.מספר פעמים ניסינו אני ובעלי לקלח אותו באמבטיה -כאשר אני יחד איתו באמבטיה- אך ניראה כי מפחד.זה מתבטא בהרמת רגל כדי לצאת מהאמבטיה. ביללות. לא מוכן לשבת.מה ניתן לעשות כדי לשכנע אותו? הוא כבר גדול מדי בשביל להמשיך להתקלח באמבטיה של התינוקות.

שלום גליה, כמו שכתבתי לדניאל שתי קומות מתחת, אחת הדרכים להתמודד עם חרדה ופחד, היא ליצור היררכיה של משימות, המדורגות מן הקל אל הכבד. כרגע, הייתי מנסה לשים את אמבטיית התינוקות בתוך האמבטיה הגדולה, ובהדרגה, ליידד אותו עם הפרוצדורה החדשה. אם יהיו מחאות, נסו לקצר את התהליך, אך הישארו רגועים ונחושים, בלי לסגת. גם משחקים וצעצועי מים מושכים יכולים לשמש כתמריץ. נסו ותהנו... בהצלחה ליאת

גליה שלום, עולמם של הפעוטות מלווה לעיתים בפחדים ובחששות משינויים - מתינוק קטן שרוחץ באמבטיה קטנה, אני עובר לאמבטיה גדולה "ומפחידה".צריך לנסות ולהבין ממה הוא מפחד. כדי להקל על ילדכם את המעבר, ניתן למשל להזמין חבר (שאין לו קושי באמבטיה), ולעשות "חגיגת רחצה" או לשתף אותו בקניית צעצוע מיוחד לאמבטיה, "שיתרחץ איתו", או (אם זה מתאים לכם) להראות לו את אחד מכם מתקלח בשמחה (אפילו בשירה), או לתת לו בובה (גם אם זה ספיידרמן) לרחוץ אותה, וכל דרך יצירתית אחרת, כדי ליצור חוויה נעימה ברחצה. אני לא הייתי נכנסת למאבק כוח עם הילד, אולי הוא עדיין לא בשל למעבר. אם אין בעיה בטיחותית, והניסיונות היצירתיים אינם עובדים היתי נותנת לו להתרחץ באמבטיה הקטנה או בגיגית קטנה. בהצלחה - שירלי קליין

שלום רב בני בן 4 בעבר היה בגן תקשורתי, כבר לא בהגדרת PDD וכרגע נמצא בגן שפתי. רמת השפה שלו יחסית גבוהה ועיקר הבעיה שלו היא רגשית/התנהגותית. הדבר משפיע גם על יצירת קשרים עם בני גילו. אנחנו מחפשים מטפלת רגשית, באופן פרטי. האם לפנות לכיוון של פסיכולוגית ילדים או טרפיסטית בתנועה או עובדת סוציאלית קלינית ? אשמח לקבל המלצה למטפלת רגשית טובה שיכולה להתאים. הומלץ לי על פסיכולוגית התפתחותית וארצה למסור את שמה לחוות דעת שלא בפורום, אם יש דרך כזו... אודה לתשובתך

שלום גלית, אני חושבת שהדרך הטובה ביותר לחפש (ולמצוא!) מטפלת טובה, זה להישען על המלצות של הורים אחרים שהתמודדו עם בעיה דומה. ממליצה לך על שיטוט בפורומים של הורי pdd (אין לי ספק שאת מכירה אותם, ואם לא - כדאי להכיר) והתייעצות שם. זכרי שאחרי הכל, הגורם שמנבא טוב מכולם הצלחת טיפול זה לאו דווקא ה'טייטל' של המטפל, אלא הקשר שנוצר בינו לבין הילד. מטפלים בהבעה המנוסים בעבודה עם ילדי הספקטרום יכולים לעשות עבודה מצויינת, וכך גם כל המטפלים האחרים שמנית. מאחלת לכם דרך צלחה ליאת (טל' 052-3106667, אם תרצי להתייעץ אישית).

אז ככה יש לי אחד בגיל 8 שמפחד להשאר לבד בכל מקום בבית. הוא לא מסוגל להשאר בחדר לבד, הוא כל הזמן צריך שמישהו יהיה איתו אם זה במקלחת ואם זה כשהוא צופה בטלוויזיה או מכין שיעורים. ניסיתי כמה פעמים להסביר לו שאין לו ממה לפחד וזה פשוט לא עובד. כשאני שואל אותו ממה אתה מפחד הוא אומר שהוא מפחד לפחד, הוא אומר שכשהוא לבד בחדר והוא מסתכל לצד הוא מפחד לראות מישהו שבא לעשות לו רע. ניסיתי כל מיני דרכים כמו להגיד לו "ואם האיש בא לתת לך סוכרייה?" הוא ישר ענה לי בכך שאמר "ואם יש רעל בסוכרייה?". גם במקרה שאני מדבר איתו ותוך כדי שיחה אני עולה לטון גבוה בדיבור הוא ישר נבהל כולו ומחבק אותי. זה כבר בלתי נסבל ואמא שלנו כבר מתרגזת עליו. בחוץ אין לו בעיה להיות לבד וגם שהוא חוזר מבית ספר כשיש לו מפתח הוא נשאר בחוץ ומחכה שמישהו יגיע... מה אפשר לעשות בנידון? איך ניתן לטפל בבעיה הזאת?

אח*

שלום דניאל, פחדים הם עניין שכיח מאד בשנות הילדות, ואחיך נמצא בדיוק בגיל שבו פחדי המפלצות והיצורים הדמיוניים כבר נעלמו, ופינו את מקומם לפחדים 'מציאותיים' יותר, כמו גנבים, מחבלים, חוטפי ילדים, וכד'. רוב הילדים מצליחים להתגבר, בסופו של דבר, על הפחדים הללו, ולתפקד כמו שצריך. חלקם, מגלים שדרך ובאמצעות הפחד הם מקבלים המון צ'ופרים ותשומת לב, כמו למשל ליווי צמוד אפילו בין חדרי הבית. אני חושבת שהשיחה הנחמדה שעשית לו ("ואם האיש בא...") היא כיוון טיפולי אפשרי אחד (בשפה המקצועית קוראים לזה טיפול קוגניטיבי), והוא יעיל מאד בהתמודדות עם הפחד. כיוון נוסף הוא הכיוון ההתנהגותי, המזמין את המטופל להתמודד בכל פעם עם משימה 'קטנה', עד שבהדרגה הוא מצליח להתמודד עם הפחד הגדול. תוכל לנסות לאמן אותו במשימות חלקיות (מקלחת לבד עם דלת פתוחה כשאתה בחוץ), ולעודד ולשבח על כל הצלחה, כדי שימשיך להתגבר... יופי של אח אתה... בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בתי בת ה- 7 סובלת משעירות יתר (בעיקר בגפיים התחתונות). דבר זה מעסיק אותה יתר על המידה.הדבר מתבטא בזה שהיא מבקשת ממני לגלח את רגליה ואף הגענו למצב שהיא ביקשה ממני להסיר את שערותיה בשעווה (למרות שהיא יודעת שזה כואב מאוד). בעלי ואני הגענו למצב שאנחנו לא יודעים כיצד לנהוג במצב זה. מצד אחד כואב לנו עליה שהיא כל כך מתביישת ברגליה השעירות אבל מצד שני זה נראה לנו מוקדם להתחיל בזה. אודה לך אם תוכלי לייעץ לנו כיצד לנהוג במצב עדין זה. גלית

שלום גלית, את צודקת. בתך עדיין צעירה מכדי להתחיל להשתעבד לפרוצדורות טיפוח מכאיבות (ומיותרות). ממש כשם שילדות אינן מתאפרות או לא מורשות (תודה לאל!) לעבור ניתוחים אסתטיים, כך גם הורדת השיער מהרגליים נדחית עד לגיל מאוחר יותר. אין לי ספק שבתך אינה היחידה המתמודדת עם פלומת שיער מיותרת על רגליה, ואפשר להזכיר לה זאת, תוך הדגשת מעלותיה וקסמה. כרגע, מאחר והחורף והמכנסיים הארוכים בפתח, אפשר לנשום קצת, ולדחות את הדיון בנושא עד לקיץ הבא. גם זה משהו... חורף נעים ליאת

לגלית שלום רב, אני מאוד מזדהה איתכם לגבי הקונלפיקט של מה לעשות במצב כזה. בתי בת התשע שהנה ילדה יפה וחכמה, סובלת גם כן משיעור יתר, וגם אנחנו התלבטנו רבות לגבי העניין. מה עושים ? בכל בחירה יש כאב. אם מחליטים להשאיר, ואם מחליטים למרוט. בקיץ האחרון עשינו יחד טיפול בשעווה, שבו עמדה בגבורה, אך בכאב גדול. אחרי כמה טיפולים היא לא ביקשה עוד. בנוסף חיזקנו אותה ללא הפסקה על הדברים שבהם היא כן טובה ומצליחה.הבחירה היתה קשה ולא פשוטה כלל. ולשאלתך...בכל בחירה יש מחיר. אם הילדה משלמת מחיר חברתי כבד או יש פגיעה בדימוי העצמי שלה (שאותו אנו "סוחבים" עד שארית חיינו), הייתי שוקלת לפנות לאשת מקצוע כמו קוסמטיקאית, שתסייע לכם בתהליך ותייעץ לכם מה לעשות (יכול להיות שהילדה תקבל את עמדתה של אשת מקצוע שתאמר לה שהיא עדיין צעירה מידי.). בד בבד עליכם לבדוק איזה נפח תופס המראה החיצוני שלה בחייה, האם רק השיעור ברגלים מפריע לה ? וכמה היא אוהבת את המראה שלה ? . כמו-כן יש צורך להראות לה שאין אדם שהוא מושלם, (זה חלק מהיחודיות ומהיופי שלנו) , ולחזק אצלה את התכונות הטובות שבה. ליבי איתכם - בהצלחה שירלי קליין

לליאת שלום! בתי בת 13 שנה שניה בחטיבה,בשנה ראשונה חוותה כאב רגשי,בת כיתתה(היתה חברתה הטובה ביקשו להיות יחד באותה כיתה) חגגה יום הולדת והחליטו חלק מהבנות לחגוג בבית קפה לאחר הלימודים,בתי שמעה זאת כנראה מילדה אחרת וחשבה שכל הבנות בכיתה מוזמנות,ולכן הצטידה בכסף ואמרה של לאחר יום הלימודים הן חוגגות,ואז בשעות הצהריים היא מתקשרת בוכה שאבוא לאסוף אותה מתחנת האוטובוס,כשבאתי היא בכתה ואמרה שילדה אחת אמרה לה שהיא לא מוזמנת וכששאלה את חברתה כביכול הטובה היא ענתה שאין לה מושג מי מוזמן,הרגעתי אותה ומאז היא לא בקשר עם אותה ילדה, אך מאותו מקרה נראה לי שירד לה הביטחון (גם ככה הוא לא היה בשמים) היא מאד מופנמת יש לה קומץ קטן של חברות, והיא גם לא מרבה לבלות,אני מעודדת אותה להרשם לחוג כלשהו אך היא לא מעונינת, יש לציין שהיא ילדה מאד יפה וחטובה וגם בלימודים היא די בסדר,כיצד אנו בהורים יכולים לעזור לה ולתת לה ביטחון? תודה! מירב

שלום מירב, חטיבת הביניים היא מעין גשר או תחנת מעבר בין שנות הילדות של ביה"ס היסודי, לשנות התיכון, המתאפינות בבגרות מסוג חדש. גם ההתנהלות הבינאישית והחברתית משתנה מאד, כשחטיבת הביניים היא התקופה השברירית שבתווך. לפעמים, חברויות טובות של גיל הילדות לא שורדות את המעבר הזה, בעיקר על רקע השינוי בהעדפות ובעמדות כלפי העולם בכלל, וכלפי אנשים וחברויות באופן יותר ספציפי. אני חושבת שאין טעם להתעקש על קשרים ישנים, אלא על ביסוס מערכות יחסים חדשות, עם מכנה משותף רענן, המותאם לגיל. בעיני, קומץ קטן של חברות יכול להיות נכס של ממש בכל גיל, ולא מוכרחים לטפח אוגדה שלמה של חברים וחברות כדי להרגיש טוב ובטוח. יש ילדים שנוח להם יותר בקשרים של אחד על אחד או בחבורה קטנה, וזה לא בהכרח מעיד על בעיה. אם את חושבת שבתך סובלת מפגיעה משמעותית בביטחון העצמי ובדימוי העצמי, אפשר לשקול פניה לטיפול רגשי, שיכוון לשיקום התפיסות הללו ולקבלה עצמית מלאה יותר. בברכה ליאת

שלום רב הייתי מעוניינת לדעת האם בהסתגלות לגן ישנה גם תופעה של העלאת חום של הילד (בן שנתיים) או תסמיני מחלה אחרים. הילד נבדק אצל רופא ולא נמצאה שום מחלה. התופעה חוזרת על עצמה במשך כחודשיים. אשמח לתשובה בנושא תודה

שלום רב, אני עצמי לא נתקלתי בתופעה של העלאת חום עצמונית בתגובה למצב משברי, בטח לא לאורך חודשיים. ממליצה על המשך בירור רפואי. האם בדקתם כיוון של מחלת נשיקה? בריאות ליאת

שלום, בתי בת 3 , התחלנו גמילה לפני חודשיים. בתחילה עשתה פיפי בשרותים + קקי בסיר. הגמילה לא היתה חלקה מהרגע הראשון אבל מזה כחודש המצב החמיר מאוד. היא לא מוכנה לעשות קקי בכלל לא בטיטול ולא בשרותים. כמובן שהכל מלווה בבכי הסטרי , מבקשת שנקלח אותה למרות שזה עתה סיימנו להתקלח , מבקשת שנחליף לה טיטול כל 5 דקות (ואנו מחליפים) . כששואלים אותה למה להחליף, אומרת שעשתה קקי (מה שכמובן לא נכון). זה מגיע למצב של בכי של שעות בערב עד שלעיתים יוצא לה הקקי (פעם ב3-4 ימים). כרגע המצב היא שהיא בבוקר הולכת עם תחתונים לגן, בגן מבקשת טיטול ומקבלת אחרת היא לא רגועה. בבית המצב בערב קטסטרופה . בנוסף לכל הקלחת הזו נולדה לה אחות קטנה לפני כשבועיים. איך פותרים את הבעיה? היאוש גובר. תודה. נירית

שלום נירית, ההתנהגות שמתוארת יכולה להתאים לשני 'פרופילים' אופייניים (לפחות), האחד, של רתיעה וגועל מהקקי, המתפתחים לעיתים בעקבות תגובות ישירות או עקיפות של המבוגרים המתייחסים לקקי של הילד כאל דבר מלוכלך/דוחה/מגעיל/מסריח. הסבר אפשרי נוסף קשור, כמובן, ללידת האחות, ולמשאלה של הילדה הבכורה לקבל טיפול פיזי ו'צפוף' באמצעות הרגרסיה להתנהגויות תינוקיות. אני מציעה שלא להחזיר לה חיתול, לא בגן ולא בבית, ולהימנע מהתעסקות יתר בנושא. כשהיא בוכה ומבקשת קקי, לוו אותה לסיר או לשרותים, והשתדלו להישאר סבלניים ורגועים. אל תיבהלו מבכי וצרחות, ונסו לשמור על טון דיבור שקט ומרגיע ("אני רואה שאת צריכה קקי, ומסכימה לשבת לידך עד שהוא ייצא. אנחנו לא שמים יותר חיתול, כי את כבר ילדה גדולה"). צריך להביא בחשבון, שכמו אצל כל ילד שנולד לו אח קטן, התואר "ילדה גדולה" לא ממש אטרקטיבי בעיניה, ועדיף מבחינתה להיות הקטנה והאהובה. לכן, עליכם לעשות מאמץ לגרום לה להבין את יתרונותיה של הבכורה, ולהדגיש את הרווחים שיש לסטטוס הזה. לא פשוט, אך אפשרי. בהצלחה, והרבה מזל טוב ליאת

יש לי ילדה בת שנה ושמונה וגמולה כבר כמעט שלושה חודשים. הגמילה באה ממנה בעקבות גמילה של ילדים של חברות. הגמילה הלכה ממש חלק בלי פיספוסים בכלל אבל מאז שחזרה לגן חזרה לפספס יש ימים בכלל לא ויש ימים של פעם אחת לפחות שאלתי היא: האם זה קשור לגיל? והאם כדאי לי להחזיר טיטול? (גמולה גם בלילה) תודה רבה

שלום ימית, פעם, בימים הרחוקים של חיתולי הבד, תהליך הגמילה התחיל הרבה יותר מוקדם מהנהוג כיום, והמוטיבציה של האימהות המותשות הייתה ברורה ומובנת. כיום, בגלל הקלות והנוחות שמעניקים החיתולים החד-פעמיים, קיימת נטייה לדחות את תהליך הגמילה, ויש הרואים בכך את אחת הסיבות לרבות מבעיות ההפרשה (הרטבה והצטאות). העובדה שתהליך הגמילה עבר יחסית חלק רק מחזקת את הטענה שאפשר לעשות זאת קודם, ושהבשלות הפיזיולוגית הבסיסית קיימת. פספוסים ונסיגות המגיעים לאחר שהילד כבר גמול, עלולים להתרחש בכל מקרה, והם משקפים, לרוב, קושי זמני או התמודדות רגשית אצל הילד, ופחות תקלה בתהליך הגמילה. מסיבה זו, אני ממליצה להתייחס בסלחנות לפספוסים שלה כרגע, ולראות בהם חלק מתהליך ההסתגלות לגן. בעיני, זה יהיה לא נכון להחזיר את החיתולים בשלב זה. בברכה ליאת

שלום רב, הנני פונה מחוסר ברירה ומבקש עזרתכם ביעוץ ראשוני. הילד שלנו מדרדר, כבר כמה שנים הוא פשוט התחלף, מדבר ברוב הזמן בצעקות, מתחצב איתנו ועם המורים, לא מסתדר עם חברים בכיתא, פשוט הפף לילד לא מבוקש, ואפילו בעייתי. כך התחיל בבית הספר היסודי ועכשיו עבר לכיתא ז' ורק מחמיר. כללי הוא מאוד חכם, אך לא מסודר, לא מעיניין אותו שום דבר למעט כסף, אוכל, בילויים. אך בצד השני הוא מנגן על חצוצרה, קורא ספרים...כל יום אנו מקבלים טלפונים ממורים שונים על התנעגותו. אני כאבא ניסיתי להפעיל "כח", אבל גם זה לא עוזר...האם יש מומחים לבעיות הנ"ל? אודה לכם על תגובה מהירה.

שלום רב מישל, איכשהו, למרות שאני שומעת את המצוקה שלך ובטוחה שלא קל לכם איתו, הרגשתי חיבה לילד שלך, שהצטייר בעיני כילד מיוחד, אוהב חיים, חכם ודעתן. ואולי זו בכלל החולשה שלי לנגני כלי נשיפה... ובכל זאת, עם כל האהדה, נראה שנקלעתם למצב בעייתי, ושאתם מתקשים לתפקד מולו באופן סמכותי ויעיל. חייכתי לעצמי כשציינת שכל מה שמעניין אותו זה כסף, אוכל ובילוים, ותהיתי מי מממן את התחביבים האלה? תהיתי גם, האם מי שיושב על הברז הפיננסי (יש לי ניחוש מי זה) יודע לרתום את העובדה הזו לשינוי המצב, ולשינוי יחסו כלפי המבוגרים במשפחתו (בתור התחלה). נדמה לי שתוכלו להפיק תועלת מהדרכת הורים קצרה, שתסייע לכם לבסס דפוסי תקשורת חדשים בבית, והתנהלות אסרטיבית יותר מול ניסיונותיו למתוח את הגבולות. אני מסכימה ש"כוח" אינו עוזר במצבים כאלה, ועלול לפגוע אף יותר במערך היחסים השברירי ממילא שבין הורים למתבגרים צעירים. הכתובת, בעיני, היא פסיכולוג ילדים קליני או מומחה בהנחייה הורית עם ניסיון בעבודה עם מתבגרים. בהצלחה ליאת

שלום, גם לי יש ילד מנגן בפסנתר בן 12.5 בכיתה ז' ששינה התנהגות לרעה. יש לי גם בת גדולה יותר כך שאני יכולה לומר לך שני דברים: א. כיתה ז' זה השיא של גיל ההתבגרות מבחינת חוצפה ומתיחת גבולות וכל מה שיבוא אחר כך יהיה פחות נורא. מניסיון. כיתה ז' זה בית ספר חדש (חטיבה) עם כיתה חדשה והוא צריך למצוא מחדש את מקומו החברתי בכיתה. יש חוקים חדשים ומורים חדשים והוא עוד לא מרגיש שייך. עם זאת יש גבולות שאותם אין לעבור כמו גילויי אלימות למיניהם. ב. אולי אולי אולי אני אומרת את זה ממש בזהירות, אולי יש לו הפרעת קשב וריכוז ואז ריטלין יעזור. אם היו לו בעבר בעיות התנהגות "קטנות" אז בגיל ההתבגרות זה מתעצם. מקווה שעזרתי.

אני צריכה עזרה ולא ל כך יודעת למי לפנות. יש בן יחיד בן 10 שמשקר ולוקח כסף בלי רשות. הוא בוגר, מבין ובכל פעם מביע חרטה, מבטיח שזה לא יקרה אבל...לצערי הרב זה ממש לא מצליח לו.

שלום רב, במקרים של בעיות התנהגות עקשניות, שאינכם מצליחים לפתור בכוחות עצמכם, מומלץ להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. לפעמים, אם הגניבה משקפת בעיות רגשיות, הטיפול מתמקד בילד עצמו. אם, לעומת זאת, התנהגותו של הילד משקפת בעיה בתקשורת המשפחתית, בצורך לבחון את הגבולות או לזכות בתשומת לבו של ההורה, ההתערבות תתמקד בהדרכת הורים. אני מעודדת אותך לפנות ולהיעזר ליאת

בני בן 7 בכיתה ב' ויש לא פחד ממורים שצועקים בכיתה ולאו דווקא עליו. קשה לו כאשר נכנס מורה מחליף לכיתה. אין לו בעייה עם שינויים בבית אבל אם משהו משתנה בבי'ס זה מכניס אותו לפחד. איך אפשר לעזור לו להתגבר על הפחד?

שלום מירב, לא בטוח שמה שנראה כמו פחד ממורים הוא אכן כ"כ ספציפי. יש לא מעט ילדים שהרעיון של נזיפה וכעס עליהם הוא כה בלתי נסבל, עד כי ההתנהלות שלהם מול דמויות סמכות הופכת כנועה ומרצה. לפעמים, הורים לילדים כאלה מתחילים "ללכת על ביצים" רק כדי לא להחריד את הילד, ומשתדלים לרכך עבורו סיטואציות טעונות קונפליקט. מאחר והמציאות היא בדר"כ פחות מתחשבת, לא בטוח שהתחשבות-יתר היא הפיתרון. אני מציעה לנסות להתנהל איתו באופן רגיל, להסביר לו שכעס (ואפילו הרמת קול) הם חלק מהתנהלות סבירה בבית ובכיתה, ושאתם בטוחים שהוא יצליח להתמודד גם אם יכעסן עליו מדי פעם. מקווה בשבילו שיעז מדי פעם להפר את החוקים, רק כדי לגלות שהשד אינו נורא כ"כ..., בהצלחה ליאת

בני בן שנה ו10 חודשים. אני מגדלת אותו לבד בהיותי חד הורית ויש עוד מתבגר בבית בן 12 שהקטן מאוד אוהב אותו והם מסתדרים. בשבוע האחרון אני רואה התנהגות מוזרה, הקטן צובט אותנו עד כאב ממש עד שאנו צועקים. כמו כן בכי שלו יכול להימשך שעה שלמה ברציפות תוך שהוא כבר מקיא מרוב בכי ומאמץ ואחרי שעתיים נרדם גמור שהוא נאנח באפיסת כוחות. אין משהו חדש שקרה בבית. הוא איתי כל היום הוא ללא מסגרת, וחצי מהזמן על הידיים, הוא לא אוהב זרים, ובמיוחד מגלה פחדים מהמין הזכרי, הגרוש שבא לבקר את הגדול וקולו מאוד עמוק ומחוספס, מאוד מרתיע את הילד אני לא נותנת לו כמעט לגעת בו. באופן כללי הקטן חי באוירה טובה של שמחה צחוק מוסיקה ומשפחה של הוריי שקרובים אלינו ומתראים. אינני מבינה מה פשר ההתנהגות, הוא תולש לי את השיער עד שאני צועקת מכאב, או ששורט את פניי בתנועות של גירוד ציפורניו על פניי. האם זו תחילתו של גיל שנתיים הנורא? מה הוא רוצה לומר בזה? נסיון של שליטה אולי? ממש נואשת, אין לי אפשרות לממן לו פסיכולוג, אשמח להדרכתכם.

שלום מרים, איני חושבת שבנך הקטן צריך פסיכולוג, אך נדמה לי שתוכלי להרוויח מאד מהדרכת הורים ממוקדת, שתסייע לך להציב לו את הגבול באופן יעיל. באופן כללי, אין לאפשר לשום ילד, בשום גיל, לפגוע פיזית בהוריו או באנשים אחרים, ועליך לפעול מיידית להפסקת הנוהג הנפסד הזה של צביטות, שריטות, או משיכת השיער. אחרי הכל, מדובר בילד קטן מאד שניתן לעצור בנקל, ואני מתקשה להבין מדוע אתם מאפשרים לו לפגוע בכם עד הצורך לזעוק מכאב. בכל פעם שהוא מתנהג כך כלפייך, קומי והתרחקי ממנו, ואמרי בתקיפות "לא! אני לא מרשה!". התנהגות תקיפה ובלתי מתפשרת כזו, אם תונהג בעקביות, אמורה להפסיק זאת. אני שבה ומעודדת אותך לפנות להדרכת הורים, שבהיותה קצרה יחסית וממוקדת, אינה אמורה להכביד על הכיס יותר מדי. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני אמא לתינוקת בת חצי שנה, ואמורה לחזור לעבודה בעוד כשבוע. התחלנו הסתגלות אצל במשפחתון, והתינוקת שלי לא הפסיקה לצרוח ולא היתה מוכנה לאכול כלום. בבית היא יונקת ואוכלת פירות, אבל במשפחתון היא לא היתה מוכנה לקחת בקבוק (בבית כן לוקחת, עם חלב שאוב) ואפילו לא היתה מוכנה שהמטפלת תתן לה את הפירות (לבסוף אני האכלתי אותה שם את הפירות). מה לעשות? איך להקל עליה את הפרידה וההתאקלמות בגיל כל כך צעיר? תודה רבה מראש!

שלום הדס, אכן לא קל! תעשו את ההסתגלות למשפחתון לאט לאט ובהדרגה, ואם תצליחי להפחית את רגשי האשמה שלך (שמחלחלים ממך אל התינוקת), היא תסתגל בסופו של דבר...כמו כולם. בהצלחה ליאת

ליאת, תודה רבה לך על התשובה המהירה, אבל יש לך עצה טובה איך לעשות את הפרידה הזו לקלה יותר? האם להישאר איתה במשפחתון? מתי ללכת? איך להיפרד? מתי לחזור? תודה, הדס

צריכה דחוף המלצה לפסיכולוגית ילדים טובה עבור ביתי בת ה - 4 הסובלת מלחץ נפשי הגורם גם לבעיות בריאותיות פיסיות אחרות עדיפות לאזור חולון דחוף!!! תודה, קארין

שלום קארין, מציעה לך לפנות למכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלך. אם תצרפי לכאן כתובת מייל מעודכנת, אולי יגיעו אלייך לשם המלצות מקוראי הפורום. אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. בהצלחה ליאת

[email protected]

שלום רב! ילדי בן 2.5, הוא הולך לגנון מגיל שנה וחצי ועד לפני כ-חודשיים היה מתקשה להפרד מאיתנו בבקרים, הפרידה היתה מלווה בבכי שנמשך כדקה (זאת שמענו מאחר והיינו ממתינים מחוץ לשער הגן במרחק שאפשר לשמוע). בשבוע שעבר חזר בני מהגן ובערב לפני השינה סיפר שהגננת "נו, נו, נו" שהיא צעקה "שקט", שהוא ילך לישון, ואז הוא צבט את בטנו כמו שלשים בצק ואמר "ככה" ושוב הזכיר את שמה. לפעמים מגיע בני עם סיפורים על חויות שעבר בגן ולאחר שסיפר פעם אחת הוא בדר"כ לא חוזר על הסיפור - אך במקרה הזה ניסיתי -על אף שהייתי בשוק- לשנות נושא או אפילו את שם הנזכרים בסיפור אבל הוא התעקש וחזר שוב על אותם פרטים, באותו לילה הוא התעורר ובכה ובקש שאשב לידו עד שנרדם. למחרת הוא שוב חזר על הסיפור עם אותם הפרטים ואז כבר שאלתי אותו שאלות על המקרה והוא חזר שוב ושוב על אותו מקרה. באותו יום השארתי אותו בבית איתי למרות שהוא בקש ללכת לגן, בערב התקשרתי לגננת וסיפרתי לה על המקרה - היא לא ידעה על מה אני מדברת והציעה שאבוא בהפתעה לבקר במשך היום, ושאולי כדי לקחת את הילד לפסיכולוג שימצא מה הבעיה- עליי לציין שאני מכירה את הגננת קרוב ל-10 שנים ואילו הגן פועל רק שנתיים או שלוש שנים, שמעתי רק בקורות טובות ותמיד היא נותנת מפתח לבוא לבקר במשך היום חוץ מזה שבני מאוד אוהב ללכת לגן - אני מאוד מבולבלת ומרגישה אמא נוראית אם אכן קורה משהו שאינני יכולה לאתר, מעבר לזה קראתי בספר שאולי הוא חלם את המקרה וקשה לו להבדיל בין חלום למציאות- בעלי מציע שנוציא אותו מהגן, וחוץ מהגן כל פעילות שהיא אני נמצאת ומלווה אותו באופן צמוד- מה עליי לעשות?

שלום נורית, כמו שכתבתי לדנה, שתי קומות מתחתייך, כל עוד קיימת לנו היכולת לבחור, עלינו להשתדל ולמצוא עבור ילדינו את המסגרת האיכותית ביותר, שתאפשר לנו להיפרד מהילדים בשקט ובידיעה שהם מופקדים בידיים טובות. כמו שאת עצמך אומרת, קשה לדעת בביטחון מלא האם בנך נחשף להתנהגות לא ראויה כלפיו. השאלה היותר חשובה כרגע היא, האם תוכלי להמשיך ולבטוח בצוות הגן, ולהשאיר שם את בנך בתחושה של ביטחון ושקט. אחרי הכל, הביטחון והאמון שלנו (ממש כמו הספקות) עוברים גם אל הילד שלנו, ומשפיעים על הסתגלותו ורווחתו. הקשיבי לתחושות הבטן שלך, ופעלי בהתאם. לצערי, לא אוכל להכריע עבורך בשאלה קריטית זו. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, לבתי המקסימה בת ה- 4, בורח לפעמים קקי בתחתונים. היא נגמלה לפני כשנה בקלות, ולפני כחדשיים גם נגמלה בלילה. לפני שנגמלה ביום היינו בטיפול של מרפאה בעיסוק בגלל הפרעה בוויסות חושי, כשאחד הסימפטומים היה שהיא לא רצתה להחליף חיתול מלוכלך בקקי. הדיאטה הסנסורית עזרה מאד. לפני שלושה חדשים עשינו טבלת חיזוקים במשך שבועיים, עם מתנה קטנה בכל יום נקי ומתנה גדולה בסוף שבוע שהיה נקי. היה שיפור גדול, אבל לאחרונה שוב יש המון פספוסים. לפעמים אלה רק מריחות קטנות, ולפעמים היא ממאנת להחליף ולהתנקות. האם מדובר באנקופרזיס? איך לדעתך כדאי להתייחס? תודה מראש

שלום מירב, אם נשללה כל בעיה רפואית, הרי שההצטאות אכן יכולה להיות קשורה לאספקטים רגשיים שחשוב לנסות ולהבינם.אני מציעה להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להנחות אתכם כיצד לגבש דרכי תגובה מתאימות, שלא יחריפו את התופעה אף יותר. אני מודעת לכך שבעיה זו מאתגרת מאד את גבולות הסבלנות של ההורה, ולכן לפעמים קשה מאד להתגבר על כך ללא עזרה. מעודדת אותך להתחיל, ועד אז להימנע מכעס או לעג, ולהשתדל לסייע לה לרכוש מיומנות טובה של החלפת תחתונים עצמאית. בהצלחה ליאת

שלום נכנסנו בתחילת השנה לגן חדש(חובה). מתחילת השנה בני נתקל בגילויי אלימות מצד בנים בגן: מכות, צביטות, נשיכה ועוד...ממש מגוון. כל פעם זה ילד אחר. לאחר שיחה עם חברה שהיתה באותו גן וחוותה אותו דבר עם בנה ולאחר שיחה עם הגננת הבנתי כי הגננת לא מצליחה להתמודד עם האלימות(לא מודה כמובן) ואפילו באופן לא מודע מעודדת אלימות בעצמה. היא טוענת שאני צריכה ללמד את הבן שלי להחזיר והעבירה את האחריות אלי. הבן שלי לא מעוניין להחזיר, הוא אומר ש"אסור להחזיר"-חוזר על דברי הגננת מהמפגשים. כאשר ראיתי שהלגטימציה שהגננת נתנה לו בנוכחותו פוגעת בו יותר מאשר מועילה, חזרתי בי ואמרתי לו שיעשה כפי שעשה עד עכשיו ויילך לגננת כדי שהיא תטפל. הילד המקסים שלי רוצה לבוא למקום מוגן ולשחק בכיף. הוא לא רוצה להחזיר ולא רוצה שייתנו לו מכות. אני לא יכולה להכריח אותו להשתמש באלימות. אבל מה עושים עם גננת כזו לא "חינוכית"??? יש בגן אלימות מאוד גדולה וברור שזה נובע מניהול לא נכון של הגננת ולא בגלל הילדים. חשבתי כבר להעבירו גן אבל זה יהיה מוצא אחרון עבורי מאחר וזה גן חובה יחיד בישוב שלנו שהילדים ממשיכים ביחד לכיתה א'. אם אוציא אותו מהגן הוא יצטרך להתאקלם מחדש בכיתה א' שוב. אני מתכוונת גם לפנות לפסיכולוגית של הגן ובמקרה הצורך לפיקוח כי השיחות עם הגננת לא עוזרות. השאלה אם זה לא יחמיר את המצב יותר. הגננת תשמור לי טינה בוודאות ואני חוששת שבני לא ייפגע מכך. מה גם שהיא כבר גננת שנים ולא נראה לי שאצליח "לחנך" אותה. מה דעתך?

שלום דנה, על פני השנים הארוכות שהילדים שלנו מבלים במערכת החינוך, יש לנו מעט מאד שליטה על מי שמחנך אותם, ולכן, אני מאמינה שכל עוד עומדת בפנינו הבחירה והשליטה, מחובתנו לנצל אותה. אם ברשות המקומית יראו שהורים מוציאים את ילדיהם מהגן בגלל אלימות, אולי השינוי המתבקש יבוא משם. בעיני, לא נכון ולא ראוי לתת לילד להינזק במשך שנה שלמה במסגרת גרועה רק כדי לחסוך לו "משבר קליטה" בן שבוע-שבועיים בשנה שלאחר מכן. אם תחשבי על כך עוד, ודאי תוכלי לראות את האבסורד. אם אינך יכולה לפעול באופן מיידי לשינוי הגישה המעודדת אלימות, הוציאי את ילדך החמוד משם, ואפשרי לו ליהנות מהשנה האחרונה בגן הילדים באווירה בטוחה ושוחרת שלום. בהצלחה ליאת

ליאת, שלום רב. יש לנו ילד בן 12, מגיע מבית שערכים, וכבוד האדם ,ואמינות אלו דברים מהותיים מאוד. בשנה שעברה , לאחר השתלשלות דברים עם אחת המורות, הפריע בשיעורים, לא הביא את הציוד שנדרש, לא הכין שיעורים, בכיתה התבקש מאחת המורות שניצור עימה קשר. הוא מרח אותה ובסופו של דבר לא העביר את המסר. לאחר שהבנתי שמשהו עובר עליו (סיפר לי ברמזים), יצרתי קשר עם המחנכת שלו. הגענו לשיחה עימה ועם הילד היה נוכח, והסתבר שהסתיר מאיתנו את המידע תקופה די ארוכה. הענשנו אותו: לא נפגש עם חברים במשך תקופה בה בדקנו מה קורה איתו מול המורה המקצועית, משהובהר לנו שחל שיפור משמעותי, הקלנו לו בעונש. שוחחנו עימו רבות על נושא הסתרת מידע מאתנו, והבהרנו לו שמה שלא יהיה, הוא חייב להעביר לנו מסרים, גם אם הם לא נעימים. לפני מס' ימים, הפריע בכיתה, שוב אצל אחת מהמורות המקצועיות, והתבקש להעביר את מס' הנייד שלי. המורה טוענת שהעביר לה מס' שגוי. הילד עומד על שלו וטוען שהעביר לה מס' תקין, יתירה מזאת, טוענת שלא מספיק שמפריע בשיעור, גם "חשף" נתונים מהמחברת שלו בזמן הכתבה: העתקה,כן? היא "סגרה" איתו את הנושא בכך שכתב לה מכתב התנצלות... הילד לא סיפר לי על התקרית, המורה צילצלה הביתה, הוא דיבר איתה, ולא עידכן אותנו...עליתי על המקרה רק ע"י דליית המידע ממנו. אנו חשים חסרי אונים בכך שקשה לנו להאמין לו, אפילו בדברים פשוטים. לעיתים כשהוא אומר ש:אין שיעורים", אני מצליבה מידע מול חבריו מהכיתה בצורה דיפלומטית... אני יודעת שזה לא תקין, כמו כן, אני יודעת שאנו זקוקים לעזרה מקצועית....אודה לך על הכוונה...

שלום סוזן, אם תקראי שוב את מה שכתבת, תוכלי - אולי בזכות המבט ה'מרוחק' מעט - להבין מדוע בנך בוחר להסתיר מכם מידע ו'לכופף' את האמת. ילדים המאמינים שהאמת תסבך אותם בצרות, נוטים להימנע מאמירת האמת. מסתבר שגם אנחנו, המבוגרים, נוהגים באופן דומה, ומבלפים פה ושם כדי לא לקבל על הראש... כהורים הדוגלים בערכים של אמת וכבוד האדם, אל לנו לשכוח שילדינו אינם מכונות מושלמות, והם מו?עדים, לא תמיד מכינים את כל השיעורים, שוכחים מחברות מפעם לפעם, ואפילו מפריעים בשיעור לפעמים. כאשר אנחנו מגיבים לאפיזודות כאלה ביד קשה מדי, או בענישה חמורה, אנחנו מפחיתים את הסיכוי לגילוי לב ואמירת אמת אצל הילדים. כרגע, הכרזת (גם אם לא בקול רם) על בנך כעל שקרן סדרתי, ואת בולשת אחריו ומצליבה מידע כדי שהאמת לא תחמוק ממך. יכול להיות שבגישה זו תגיעי לשורש הדברים ותגלי כל פאשלה, אך את עלולה לקלקל בשל כך את יחסייך עם הילד, שיעדיף להמשיך ולהתנהל במחתרת, מתוך תחושת מרמור וכעס. בעיני זה מחיר גבוה מדי. אני מציעה לשוחח עם הילד, ולהבהיר לו שאינך אוהבת את התנהגותו בביה"ס, וגם לא את השקרים שלו, אך בשל אהבתך ורצונך לשמור על קרבה ותקשורת פתוחה עמו, את מוכנה להתחיל לסמוך עליו יותר, ולוותר על משחקי חתול ועכבר. אם את מגלה שהיה אירוע לא נעים בביה"ס, נסי להישאר רגועה, ולנקוט בדרך של שיחה והסברה על פני התפרצות זועמת או ענישה חמורה. זכרי שילד שמרגיש בטוח ומגובה בבית, מוותר על ההכרח להגן על עצמו באמצעות השקר. בהצלחה ליאת

ילדתי בת 9.5 האוכל בשבילה הוא מרכז העינינים מבנה גופה מלא אני ובעלי אובדי עצות מצד אחד אנו מודעים לכך שאם נעיר לה יתר על המידה לגבי האכילה זה עלול להוביל אותנו לתוצאה ההפוכה אודה לך אם תנחי אותנו כיצד עלינו לנהוג? תודה.

שלום מירב, אני מסכימה איתך מאד, וסבורה שהתייחסות רבה מדי לנושא האוכל, בעיקר אם נלווית לכך נימה שיפוטית או מוכיחה, עלולה להפוך את האוכל לזירת מאבק. אני מציעה להתייעץ על כך עם רופא הילדים ו/או תזונאית ילדים, ולחשוב על דרכים לשמור עליה בעקיפין מהשמנת-יתר. זכרי שאת זו ששולטת על מה שמגיע אל המקרר ואל ארונות המטבח, ואפשר לצמצם את כמות הקלוריות דרך שם. במקביל, שווה לבחון האם האוכל ממלא תפקיד כלשהו בוויסות רגשות קשים או בהפחתת מצוקה שאינה מקבלת מענה אחר. טיפול בגורמי לחץ בחייה (אם קיימים כאלה) יוכל למתן את העיסוק באוכל. בברכה ליאת

יש לי שאלה – כשהבת הקטנה שלי היתה בת 4 (לפני 6 שנים) חליתי בסרטן, עברתי כימותרפיה והקרנות , והיום הכל בסדר. במהלך הכימו, כשהייתי עם קרחת, היא קיבלה את זה בצחוק שהיה אופייני לילדים – צחקה לי על הקרחת ואפילו התגאתה והראתה אותה למי שרק רצה לראות או לשמוע. לאחר 3 שנים בערך החלה לשאול על המוות ועל המחלה ואז לקחתי אותה לפסיכולוגית ילדים אצלה טופלה במשך שנה וחצי. במקביל ערכתי לה איבחון של בעיית קשב וריכוז והתשובות לא היו חד משמעיות, ריטלין עזר במקצת רק להקשבה בכיתה, היות שהמורה אמרה שנה שעברה שהיא תזזיתית במקצת. הבת שלי מאוד חכמה ומאוד יפה (וזו לא אמירה של אמא – אלא מוכחת). כאם אני יכולה להעיד שיש לה ביטחון עצמי גבוה (כשאנחנו בין אנשים בוגרים, או ילדים שאינה מכירה – היא מדברת חופשי בלי עכבות) אבל יש לה הערכה עצמית נמוכה (כשהיא בין חבריה לכיתה, היא נכנסת ללחץ ומדברת נון סטופ ולא לעניין והם מכנים את זה "חופרת".) בנוסף, אני יכולה לאמת כי לדעתי יש לה בעיה בכישורי חברה. כך שנוצרת לה בעיה חברתית. לא מזמן היא החלה להתנדב בלטפל בחיות והמדריכה שם (תראפיסטית במקצועה) אמרה לי מספר משפטים מאוד קשים לשמיעה – ששאר הילדים המתנדבים לא רוצים לעבוד בצמוד אליה, שהיא תזזיתית מאוד, שהיא כל 10 דקות רוצה לעבור ממקום אחד למישנהו, שהיא לא מקבלת הוראות, שנראה לה שיש לילדה בעיה של אישיות גבולית, שהיא זקוקה להמון תשומת לב, שהיא צריכה להיות במרכז ולקבל המון חיזוקים כל הזמן, שהיא לא מראה בכלל את היכולות האינטלקטואליות שלה, אלא להיפך, שייתכן שהטראומה שעברה כילדה (איתי) משפיע על תקופה זו, והיות והיא לפני תקופת ההתבגרות חשוב לטפל בזה ומהר. ושוב, אני כאם אומרת – נכון שיש בעיה חברתית, נכון שהיא מבקשת תשומת לב מוגדלת, נכון שהיא רוצה להיות במרכז – השאלה אם זה באמת מהווה בעיה שצריכה להדליק לי נורה אדומה מאוד, ומה הכוונה ב"אישיות גבולית", ואם כל מה שאומרת המדריכה נכון - מה עליי לעשות, למי עליי לפנות? מה דעתכם?

שלום רב, אני שמחה לקרוא שהחלמת, ושאת יכולה לדבר על תקופת המחלה שלך בלשון עבר. יופי. אם תדפדפי בפורום שלנו, תוכלי בוודאי לראות שיש לא מעט פניות דומות, שעניינן קשיים חברתיים, אצל ילדים לאימהות בריאות לגמרי! אני מדגישה זאת, כי לטעמי התמודדת עם מספיק צרות משל עצמך, ואין כל צורך שתקחי על עצמך גם את המשא המיותר הזה, שבכלל לא בטוח שהוא קשור אליך ולמחלתך. אם את חושדת שיש כאן בעיה של כישורים חברתיים, טפלי בזה בעזרת איש מקצוע מיומן ואחראי, אשר - בין השאר - יודע שלא נותנים אבחנה של הפרעת אישיות לילדה בת 10, כי האישיות ממשיכה להשתנות ולהתפתח, ומתעצבת באופן סופי רק לקראת גיל 17-18. אני ממליצה לך לפנות למרפאה הציבורית במקום מגורייך ("מרפאת בריאות הנפש לילדים ונוער"), כי שם יש סיכוי למצוא, מלבד טיפול פרטני וחינמי לבתך, גם טיפול קבוצתי המכוון לרכישה ותרגול של מיומנויות חברתיות. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום רב מבקשת המלצה לפסיכולוג או פסוכולוגית טובים באיזור חולון עבור ילד בן 10 שמאד מאד מתפרץ ועצבני, רגיש, חכם מאד, שונא ללמוד וכיו"ב. אשמח לקבל המלצה גם פרטי וגם קופ"ח כתובת המייל שלי היא [email protected] תודה רבה מראש

שלום לך, איחדתי את שתי הודעותייך לאחת. מקווה שיישלחו לך המלצות למייל. אני, אישית, איני מכירה פסיכולוגים לילדים בחולון, אך אולי קוראי הפורום יוכלו לעזור, ולשלוח למייל שצרפת. בהצלחה רבה ליאת

ערב טוב, מדובר על ילדה שבעוד חודשיים ימלאו לה 4 שנים . ילדה טובה נדיבה!! נבונה - הבעיה שמידי יום היא חוזרת עם משהו מהגן - משהו שלא שייך לה. בהתחלה שאלתי והיא אמרה: הגננת נתנה לי, אך כשהבנתישאלו דברים שנראים שהובאו לגן ע"י ילדים, לא ידעתי מה לעשות. היום למשל, ראיתי שהתיק שלה נפוח, פתחתי וראיתו בתוכו תיק יד קטן מלא בדברים(גומיות-כלי איפור) הוצאתי מהתיק,ואמרתי לה שזה לא שלנו וצריך להחזיר, כשהתנגדה ויצאה החוצה שמה בעגה.לא רציתי לגרום לה להיות נבוכה שהגננת לא תשמע ותראה,הרשתי לקחת את התיק הביתה ודיברתי איתה שאסור לקחת מה שלא שלה,וגם היא לא תרצה שיקחו לה ומחר צריך להחזיר לגן.האם תעיתי במהלך ואם כן היכן.ואם תעיתי מה עלי לעשות??? בברכה,

שלום שנידן, יש לא מעט ילדים בגיל הרך שאינם מצליחים להתאפק מלנכס לעצמם חפצים של ילדים אחרים, ולא מדובר בנטייה קרימינלית, אלא במניעים ממקור רגשי ומקושי לשלוט בדחף. אני חושבת שעשית טוב מאד כשהסברת לבתך שלא לוקחים דברים שאינם שייכים לנו. אני מבינה שלא רצית להביכה ליד הגננת, אך מציעה לומר לה שמעתה, ברגע שתגלי שלקחה משהו ללא רשות, היא תחוייב להחזירו לבעליו, גם אם הדבר יגרום לה אי-נעימות רבה. בדרך זו, אינך שופטת אותה בחומרה כ'עבריינית' נוראה, אך מבהירה מעל לכל ספק שהתנהגות זו היא בלתי ראויה ולא באה בחשבון מבחינתך. בברכה ליאת

שלום רב.... אני אם חד הורית לילד בן שש שהשנה החל לילמוד בכיתה א'.... ופטאום הגיע המצב המביך של יציאות (קקי) בתחתונים . לא ידעתי על כך כי בבית זה לא קרה עד שבימים האחרונים זה קרה לו ברכב של ההסעה בדרך לצהרון יומיים רצוף.(חשוב לציין כי הצהרון הנל אינו חדש לו כמו כן גם לא ההסעה זו כבר השנה הרבעית שלו במסגרת הזו) לאחר המקרה הראשון התברר לי כי זה קורה לו להתים תקופות בביקורים אצל אביו כך נודע לי מי פיו של האב... כאשר היתה תופע כזו לפני שנה שייכתי זאת לכך שהוא מעדיף לוותר על שירותים עבור הנאות קטנו כמו משחק טלוויזיה וכו'...... כך גם הסברתי לאביו אבל מאחר וזה חזר על עצמו שוב יום אחרי יום בהסעה אני חוששת שזה משהוא אחר ..... אשמח לכל עצה שיש ...תודה

שלום טינה, הבעיה שאת מתארת לא בהכרח קשורה לאי שליטה בסוגרים. כדי לשלול אפשרות זו, פני לרופא הילדים. אם הכל תקין ברמה הבריאותית, אני מציעה לפנות להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים קליני. תוכלי לקרוא עוד על התופעה ועל דרכים לטפל בה, אם תקלידי בגוגל את המונח "אנקופרזיס". בברכה ליאת

הבת שלי בת שמונה ואחיה בן ה 12 שיחקו לפני כחודש באבא ואמא וזאת נודע לי רק היום שהילדה סיפרה לי שכשאנחנו אבא ואמא לא היינו בבית הם נכנסו למיטה והראו אחד לשני את איבר המין בכדי שהאמא כביכול במשחק תהייה בהריון ואחר כך היא שכבה במיטה והורידה את התחתונים שוב בשביל שהתינוק יצא החוצה ולאחר מכן הילד ביקש ממנה לא לספר את תוכן המשחק ורק היום היא סיפרה זאת איך אני אמורה להתייחס לסיפור כזה אני יודעת שזה דבר טיבעי שילדים סקרנים לגבי אברי גופם בגיל כזה אני יודעת שאני צירכה לשבת ולשוחח אם הילדה על גבולות וכל הזמן אני משוחחת איתה על גבולות בגוף הפרטי אבל בכל זאת אני בשוק מסויים מכל המצב

שלום צ', בנך בן ה-12 כבר אינו בגיל בו משחקים באבא ואמא, והתנהגותו אינה משקפת סקרנות "טבעית", אלא ניצול תמימותה של אחותו לצרכיו. מעבר לשיחה שאת מתכננת לעשות לבתך, שהיא חשובה והכרחית, יש לפעול מיידית מול הבן, ולהתייעץ עם פסיכולוג/ית ילדים בנושא בדחיפות. יש בסיפור שלך רמזים להתנהגות מינית בלתי הולמת, שחייבת להיפסק מייד. אנא, אל תטאטאי את הנושא, כדי לא לגלות שהסטטיסטיקה העצובה מתדפקת על דלת ביתך. ליאת

שלום, בני בן שנה וחמישה חודשים. רציתילהכניס אותו למשפחתון שמכיל 12 ילדים. הבעיה היא שכולו מכיל רק בנות ובני יהיה היחיד. הבנות שם הן בין גיל שנה ושמונה לשנתיים וחצ. אני חוששת שהוא יחכה את התנהגותן / ירגיש יוצא דופן. האם כדאי להכניס אותו לגן אחר או שאין בעיה?

שלום סמדר, אין ספק שהמצב הרצוי הוא שילד יימצא בסביבה מגוונת ו'טבעית' ככל האפשר, כשהוא חשוף לנוכחות מאוזנת של בנים ובנות בגילו. הניסיון מראה שמצבים מהסוג שלכם אכן מתקיימים במציאות (אני מכירה קבוצת ילדי קיבוץ, שכללה בת אחת והרבה בנים, שחיו בשלום מהגן ועד כיתה י"ב, ושום נזק ממשי לא קרה שם). אם יש לך אפשרות למצוא מסגרת מגוונת - זה עדיף. אם לא, אפשר יהיה לתת בולטות ודגש להיותו "הבן של הגן", ולתת את הדעת למאפייני הסביבה ולהתייחסות הבנות אליו, כך שנוכחותו ה'בנית' תקבל אישוש ותוקף. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני אמא לשני ילדים מקסימים, הגדולה בת חמש וארבעה חודשים והקטן בן שנה ושמונה. אני והאב גרים בבתים נפרדים לא כזוג וכך זה היה מההתחלה. כרגע הילדים מבלים עם האב את ימי שני ורביעי מהשעה חמש אחה"צ כאשר בימי שני הם ישנים אצלו וברביעי לא. ימי שישי הם ישנים אצלו אחת לשבועיים ובימי שישי שלא ישנים מבלים איתו מספר שעות בצהריים.ביתי הגדולה החלה לישון אצל אביה מגיל שנה וחצי לערך ובהדרגה העלינו את מספר הלילות, בהתחלה היה לה מאוד קשה והייתה בוכה כל הזמן שרוצה את אמא,בהדרגה השתפר אך תמיד נשאר שם קושי שבתקופות מסויימות נאמר בקול ובאחרות פחות.חשוב לציין שהילדה ילדה שמחה ובריאה, האב אבא טוב ואני לא מטילה ספק לרגע בכך. בזמן האחרון היא שוב מתלוננת בקול בכל פעם שהולכת אליו ובוכה שלא רוצה ללכת במיוחד לא בימים שישנה שם, דרך אגב עם הילד הקטן אין בעיה הוא זורם ולא מתלונן על כך בכלל. האב ואני קבענו שמספר ימי השינה יעלו בהדרגה עד לחמישה לילות בשבועיים ולאחרונה עלה הנושא והאב חושב שהגיע הזמן שישנו אצלו גם ימי רביעי. פה אני מבקשת את הצעתך, אני חוששת שאולי הילדה הגדולה מביעה קושי אמיתי ואני מפחדת שאם נוסיף לילה זו תהיה התעלמות מוחלטת מכך ויחד עם זאת אני לא חושבת שהיא צריכה להכתיב לנו ... או שאוליי כן??? אשמח לתגובתך

שלום חגית, יש לא מעט ילדים שמפתחים קושי לישון מחוץ לבית, גם כאשר מדובר בשינה אצל אנשים אהובים (סבא וסבתא, אבא, חבר טוב). ברוב המקרים מדובר בקושי להיפרד מההורה ומהסביבה המוכרת, ופחות במאפייני המקום ה'אחר'. אני מבינה שהתנהגות כזו עלולה לפגוע ולהעליב את אביה, ויש בכך כדי להעמיס עליה - בנוסף - גם את המשא המיותר של האשמה. לתחושתי, לא בטוח שנכון יהיה להוסיף לה לילה נוסף דווקא עכשיו, אך ראוי לדון בכך ולחשוב על השלכותיה של כל החלטה יחד עם איש מקצוע שמכיר את הדינמיקה המשפחתית מקרוב. אני מרגישה שקשה לי לומר משהו מאד חכם מעבר לכך, שכן המידע שבידי חלקי מאד. לפעמים נכון להתעקש, אך בדר"כ - לפחות בעיני - מוטב להישאר קשוב ומתחשב ברגשותיו של הילד. לצערי, אין לי תשובה טובה בשבילך. הקשיבי לתחושות הבטן שלך, ופעלי גם לאורן. בהצלחה ליאת

אני אמא לשלושה ילדים, הבכור בן שבע, לילה אחד הרגשתי שמישהו נמצא בתוך הבית, מרוב פחד הערתי את בני הבכור כשהייתי לידו במיטה, נשארנו בחדר עד שהגיע בעלי וכמובן הזמנו משטרה אך לא נמצאו סימני פריצה, אחרי האירוע בני התחיל לפחד להישאר בבית מבלי שבעלי יחזור, הוא מרגיש לא בטוח במיוחד שיש ימים שבעלי חוזר מאוחר מעבודה והם רק מדברים בטלפון. אני זקוקה לעזרה על מנת שבני ירגיש בטוח בנוכחותי, הוא לא מרגיש שאני יכולה להגן עליו, הוא כל הזמן טרוד ולא מרוכז, ועסוק במחשבות.

שלום מאיה, 'ביקור' של גנבים בבית, אמיתי או מדומיין, יכול להותיר רושם עז על ילד בן 7, ולהביא בעקבותיו תקופה של עוררות ודריכות (במקרה הטוב) ולפעמים גם חרדה. אני מניחה שהעובדה שהוא נחשף לחוסר האונים והחרדה שלך באותו רגע מפחיד (אני לא שופטת אותך על כך, אלא רק מציינת עובדה) בוודאי לא תורמת לתחושת הביטחון שלו, ויהיה עלייך להרוויח אותה מחדש, גם אם זה ייקח זמן מה. אני מציעה לתת לזמן לעשות את שלו, מבלי לבקר אותו או לשפוט את התנהגותו. אם תחושי שהחרדה משתלטת ומפריעה לתפקודו היומיומי, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. כרגע, אני מציעה להתאזר בסבלנות, ולתת לחרדה החריפה להתמתן. כדי לסייע בכך, תוכלו להגביר אצלו את תחושת השליטה, ולהזכיר את מעגלי הביטחון הקרובים (אנחנו ההורים, אזעקה, רב בריח, כלב, שכנים, וכו') והרחוקים (משמר אזרחי, משטרה, בתי משפט, וכד'). בהצלחה ליאת

שלום רב בתי בת שנה וחצי. ילדה מקסימה, חייכנית, חברותית, עם שמחת חיים. היא מאד אוהבת לאכול. בעיקר פחמימות - פסטה, פתיתים, דגני בוקר, אבל גם בעצם כל מאכל אחר. כאשר היא מקבלת מנה כל שהיא של אוכל היא אף פעם לא מסתפקת בה ותמיד רוצה עוד. לפעמים היא ניגשת למקרר ומבקשת לפתוח אותו ולקחת מעדן שהיא מאד אוהבת (למרות שאני לא מסכימה לה כדי לא להקנות לה את ההרגל הזה), גם אם היא אכלה ארוחת צהרים חצי שעה לפני. אם היא רואה את אחותה הגדולה או ילד אחר עם אוכל ביד - תמיד תרצה גם. כאשר אנחנו מסרבים לה וברור לנו שהיא רק רוצה לנשנש ואין סיכוי שהיא באמת רעבה, היא ממש בוכה, בכי קורע לב. לעיתים אני מצליחה להתגבר על עצמי ומסיחה את דעתה או פשוט אומרת "לא" נחרץ, אבל לפעמים אני נקרעת מבפנים לסרב לילדה שמבקשת אוכל, ונכנעת לה. אנחנו גם לא רוצים שכל הזמן היא תיתקל בסירובים בעניין האוכל, ואז העניין רק יתעצם והאוכל יהפוך למרכז היום וינציח את הבעיה עוד יותר. הדבר מתבטא במשקל שלה - היא באחוזון 75% במשקל, ובגרף של משקל לעומת גובה היא 90-90% (וזו השמנת יתר!) לציין שבבית שלנו אוכלים אוכל יחסית בריא. אין פתיחה של חטיפים סתם במהלך היום (רק אם יש סיבה - למשל נוסעים לטיול, מפגש עם חברים), אוכלים ארוחות מסודרות. אנחנו אנשים רזים, ויש לנו עוד בת (בת 3.5) איתה חווינו חוויות בדיוק הפוכות - היא תמיד עשתה בעיות בלאכול. כך שכל עניין האהדה הרבה לאוכל חדשה לנו... איך אנחנו מונעים ממנה להשמין אך עם זאת לא הופכים את עניין האוכל לנושא מרכזי בחיים כדי שלא תתפתח הפרעת אכילה בעתיד? תודה אלינור

שלום אלינור, תינוקות ופעוטות חוקרים את העולם במידה רבה דרך הערוץ האורלי. הם נהנים לטעום את מה שנקרה בדרכם, וסקרנים מאד כלפי טעמים ומרקמים. כמי ששולטת על מה שנכנס הביתה, יש בכוחך לווסת את כמות הקלוריות שמגיעות אל הצלחת ואל הפה, ואני ממליצה לעשות זאת דרך הקניות בסופר ופחות בדרך של הגבלת אכילה שרירותית. בעיני, המאבק סביב האוכל נושא עמו פוטנציאל גדול יותר להפרעת אכילה, בהשוואה לגרגרנות החביבה שאת מתארת. אני מציעה לפנות לרופא הילדים, לאחות טיפת חלב או לתזונאית, כדי שיוכלו להנחות אותך, ולעזור לך להקנות הרגלי אכילה בריאים ונכונים לילדים מבלי לתסכל אותם או להיכנס למאבקים מרים סביב אוכל. זכרי שמגבלות נוקשות על אוכל יכולות להביא דווקא לתוצאה ההפוכה, ולהפוך את המזון והממתקים לעניין נחשק מעבר לצורך לספק את הרעב. תחושת הבטן שלי לא נוחה מהאופן בו את מתארת את מה שקורה כרגע בבית, ולכן אני שבה וממליצה על התייעצות עם גורם מקצועי מתחום התזונה. בהצלחה ליאת

בני בן שנתיים ושלושה חודשים. התחלנו תהליך גמילה מחיתולים לפני כחודש וחצי. חודשיים. הוא אמר מתי הוא צריך קקי ואנחנו עודדנו אותו לשבת על השירותים. הורדנו חיתול סופית לפני שלושה שבועות וראינו שהוא מבין גם את עיניין הפיפי בסיר. גם בגן משתפים פעולה ולמעט פספוסים מעטים (אחת ליומיים) הכל הלך בסדר. לפני שבוע וחצי הורדנו חיתול גם בלילה, כי הוא התחיל להתוערר יבש. וגם זה הולך בסדר. אבל מיום שבת האחרון הוא מתקשה עם הקקי. הוא מפחד מהקקי ומהתהליך של הישיבה על הסיר כשיש לו קקי. אבל כיוון שלוחץ לו הוא רץ לסיר, מתיישב למספר שניות ונמלט ממנו לפני שהוא מצליח ללחוץ ולהוציא קקי. זה יכול לחזור על עצמו אפילו עשר פעמים. לפעמים יוצא לו קצת בסיר או בתחתון אבל זה מלווה בבכי שלו, בתגובה של פחד ואפילו רעד מרוב פחד. ואחרי שהוא עושה קקי לוקח לו המון זמן להרגע מהבכי. אנחנו עושים הכל כדי להקל עליו: מעודדים, יושבים איתו, מספרים סיפורים (גם תוך כדי ישיבה על הסיר), נותנים דוגמא אישית, מדגימים כיצד בובת המחמד שלו יושבת על הסיר ועושה קקי (אני מחביאה בצק חום בסיר שיראה כמו קקי). הוא מבין הכל, הוא חכם מאד, מפותח יפה לגילו וורבאלי מאד ומאד מתעניין בעיניין הסיר. עם פיפי אין לו פיספוסים כבר בכלל והסיפור של הקקי ממש מקשה עליו וגם עלינו. צורת ההתנהגות הזו חוזרת על עצמה גם בגן, וגם שם תומכים בו ומעודדים אותו. יש לציין שאני בהריון בחודש שמיני- לא יודעת מה מידת ההשפעה על עיניין הגמילה. ברור לי שזה לא הזמן האידאלי לגמול אותו, אבל הרכבת יצאה מהתחנה. אגב, אני לא מתנגדת להחזיר אותו לחיתול לצורך עשיית קקי אבל הוא ממש לא מוכן, הוא אוהב את התחתונים שלו ואת הסיר ולא מוכן לחזור לאחור. מה אפשר לעשות כדי להפחית את החרדה שלו מעצם עשיית הקקי ואחר כך כשהוא מסתכל בסיר את הבכי והרעד. תודה על העזרה, אמא

שלום רב, ראשית, לפני הכל, אני מזכירה שהפיתרון של קקי בחיתול הוא רע, ועלול להוביל לבעיות קשות ועקשניות בהמשך. למרבה המזל בנך לא מסכים לסידור הזה, וטוב שכך. התגובה החרדתית לקקי יכולה להיות קשורה לתחושה שאולי התפתחה אצלו כלפי הקקי, כדבר מסריח, מגעיל ודוחה. תחושות אלה מתעוררות יותר מול הסיר, ופחות כשמדובר באסלה. אני מציעה להרגיע את כל הדרמה סביב הנושא, להתאזר בסבלנות וסלחנות כלפי פספוסים, ולעודד אותו לעשות את הקקי באסלה ולהוריד את המים. אני ממליצה לך לקרוא את המאמר הבא, העוסק בנושא באופן מקצועי ומפורט - http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=28 בהצלחה ליאת

ניסינו להציע לו לשבת על האסלה והוא מפחד גם מזה, גם בגן, שם יש אסלות נמוכות הוא לא רוצה. ואנחנו נפרדים מהקקי לשלום באסלה אבל גם זה לא מרגיע את הבכי. אנחנו פשוט מנסים להיות הכי תומכים שיש. אתמול הוא עשה קקי תוך כדי שאני מחבקת אותו ועדייו היה בכי שנמשך זמן רב תוך כדי ואחרי. נקווה שזה יעבור בקרוב

ניסינו להציע לו לשבת על האסלה והוא מפחד גם מזה, גם בגן, שם יש אסלות נמוכות הוא לא רוצה. ואנחנו נפרדים מהקקי לשלום באסלה אבל גם זה לא מרגיע את הבכי. אנחנו פשוט מנסים להיות הכי תומכים שיש. אתמול הוא עשה קקי תוך כדי שאני מחבקת אותו ועדייו היה בכי שנמשך זמן רב תוך כדי ואחרי. נקווה שזה יעבור בקרוב

ליאת שלום, יש לי בן בן רבע לחמש. הוא הולך לגן (לא בארץ). הוא מדבר כבר את השפה ואין לו בעיה. הבעיה שמטרידה אותי היא שהוא לא משחק בכלל עם ילדים בגן (זו שנה שלישית שלו באותו הגן). הוא ביישן אבל לא בצורה קיצונית. עם מי שהוא מכיר הוא פתוח וחברותי. יש לי הרגשה שהוא רוצה לשחק אבל לא יודע איך להתחיל ובמה לשחק. הוא גם מאוד רגיש ואם ילד לא מראה נכונות לשחק איתו הוא מייד מוותר. הוא לא רוצה להזמין חברים הביתה וגם לא מזמינים אותו. כשכן מגיעים חברים (ביוזמתי) הוא בדרך כלל משחק איתם ממש יפה. יש ילדה שהוא משחק איתה מאוד יפה בגינה או בבית שלו אבל בגן הוא לא משחק איתה. הוא אומר לי שהיא משחקת עם ילדים אחרים ולכן הוא לא משחק איתה. אני יודעת שהיא אוהבת אותו ורוצה לשחק איתו. מה עושים על מנת להגביר לו את המיומנויות החברתיות? אני די מודאגת. לאחותו הגדולה בגיל צעיר בהרבה היו הרבה חברות ולו אין אף חבר וגם לא היה. מצטערת על האריכות...

שלום אורית, קצת חסרה לי בדברייך גם חוות דעתה של הגננת. האם גם היא מודאגת, וסבורה שיש כאן בעיה? האם את באמת יודעת מה קורה בגן, או נשענת רק על דיווחיו שלו? חשוב לזכור שלילדים יש "כתב-יד" חברתי משלהם, שלא תמיד תואם לזה של הוריהם או אחיהם. ילדים סגורים וביישנים לא מצליחים בדר"כ להתברג אל מרכז הבמה החברתית, אך הם עדיין נהנים בחברת הקרובים להם, כפי שציינת לגבי בנך. ביישנות ומופנמות אינן זהות לחוסר כשירות חברתית. את מציינת שבנך יכול ויודע לשחק יפה עם ילדים אחרים. אני מציעה לבקש את חוות דעתה של הגננת, שמכירה אותו היטב, ויכולה להשוות את התנהלותו החברתית לזו של ילדים אחרים. אם גם היא מודאגת, אפשר יהיה לפנות להתייעצות נוספת. כרגע, לא הייתי נוקטת בפעולות מיוחדות, מלבד להמשיך ולעודד אותו למפגשים חברתיים, ולסייע ביוזמה ואתחול של פעילויות משותפות עם ילדים אחרים. בהצלחה ליאת

שלום, לפני כחצי שנה בתי בת ה1.3- שנים התחילה לפחד ממעליות. כשהדלתות נסגרות התינוקת מתחילה לבכות ולצרוח. את הפחד/אימה רואים בעיניים בבירור, עד שהדלתות נפתחות וההיסטריה עוברת בין ברגע. בנוסף, לפני כחודש עלינו על שייט של חצי שעה לאורך חופי ת"א. התינוקת שמחה מאוד, עד שהשייט, התחיל ושוב היא נכנסה להסטריה, ממש עמוק רציני. במשך חצי שעה היא צרחה והשתוללה, ידיים ורגליים עפו לכל הכיוונים והייתי צריך להחזיק אותה בכוח כדי שלא תיפול מהידיים לריצפה. כמובן שוב בסוף השייט כשירדנו מהסיפון הכל עבר כאילו לא היה. עם זה עוזר ביתי נולדה בניתוח קיסרי כיוון והייתה עכוז. אנחנו טסים לחו"ל בקרוב ומאוד מפחדים ממה שעלול להיות. אשמח מאוד לרעיונות טיפול. תודה, יונתן

שלום יונתן, ילדים בני שנה-שנה וחצי אינם מודעים עדיין לסכנה הכרוכה בשייט או בנסיעה במעלית, והגיוני להניח שתגובתה משקפת איזה מתח כללי או חרדה שעוברת אליה מהמבוגרים סביבה, ופחות מהמעלית או מהספינה. בדר"כ, בנוכחותו של מבוגר רגוע ונוסך ביטחון, תינוקות ופעוטות שומרים על נינוחות ורוגע. אם, לעומת זאת, ההורה משדר חרדה ואי שקט (גם אם לא באופן ישיר), התינוק מגיב בהתאם, שכן הוא חש בחרדה דרך הערוצים הלא מילוליים. אני מציעה לשלוח למשימות "קרביות" את ההורה היותר רגוע, ואז יש סיכוי שהתינוקת שלכם תישאר רגועה. איני יודעת מה מטריד אתכם סביב הטיסה לחו"ל - האם עצם הטיסה עצמה, או שמא ההסתגלות הכללית לאווירה שם. הניסיון מלמד, כפי שציינתי, שילד שנמצא בקרבת הוריו הנינוחים, מרגיש בטוח ושקט. דרך צלחה ליאת

דבר ראשון-תודה רבה על תשובתך.. רציתי לשאול אם לפני כל הסיפור של לדבר עם אימי על כך שהילדים צריכים טיפול מקצועי,האם תוכלי לתת לי כמה טיפים איך להתנהג איתם,על מה לדבר איתם,מה יכול להרגיע אותם?(בעיקר את הבן בן 13)..ושוב תודה רבה!

שוב שלום לך, נדמה לי שאפשר לשפר את הרגשתו של כל ילד (ומבוגר) עם הרבה תשומת לב, הקשבה, זמינות להושיט עזרה, הבנה ומתן תוקף לחוויה שלו. אחות גדולה יכולה להיות אוצר של ממש לילד עם קשיים רגשיים וכעסים. ההקשבה הלא שיפוטית שלך, החמימות ותשומת הלב, יכולות כולן לסייע. תוכלי להדגיש בפניו שאינך יכולה לשנות את המציאות שלכם, אבל את נמצאת איתו יחד, מוכנה להקל עליו ולהפוך את החיים בבית לנעימים יותר. כששניים סוחבים את המשא יחד, תחושת המעמסה על כל אחד מהם פוחתת. בעיני זה הרבה. בהצלחה ליאת

בתי בת ה- 7.5 החלה לפני החודשיים לתלוש שערות מהגבות, ולאחרונה החלה לתלוש גם שערות מהריסים, וזה נראה נורא. ניסינו שיחות ולהתעלם אבל זה לא עוזר. אנחנו לא רואים אותה עושה את זה וקשה לדעת אם תלשה או לא - קרחת בגבה זה משהו שקשה לעקוב אחריו... מה עושים?

שלום רב, התופעה שאת מתארת נקראת בשפה המקצועית 'טריכוטילומניה', ואני מציעה לך לחפש קצת בגוגל, ללמוד על ההפרעה ועל דרכים אפשריות לטיפול בה. מוטב לטפל בזה כשזה עוד קטן, לפני שיהפוך להרגל שיהיה קשה יותר להיפטר ממנו. בהצלחה ליאת

שלום וברכה אני בת 38, אמא לילד בעוד חודש בן 5,ילדי נולד מתרומת זרע. אתמול בערב היתה לנו שיחה מאוד מאוד מוזרה. הוא היה במיטה ואני במיטה לידו ופטפטנו על כל מיני ואחר כך עשינו תרגילי חשבון, והיה מאוד נחמד. אחר כך הוא שאל, אמא, מה יהיה כשתהיי זקנה, אז אמרתי אז אהיה זקנה, ואז הוא בכה ואמר, אז לא תהיה לי אמא. אמרתי לו שזה לא משנה אם אהיה כמו עכשיו או מבוגרת או זקנה תמיד אהיה האמא שלו. הוא אמר, כן אבל כשתהיי זקנה את תמותי אמרתי לו שלא צריך לחשוב על דברים כאלה , אבל הוא דיי היה בשלו והחליט שכאשר אהיה זקנה אני אמות ולא תהיה לו אמא. אני חזרתי על מה שאמרתי, קרבתי אותו אלי, חיבקתי אותו, הסברתי לו, היה נראה שהוא "נעול". מה עושים , איך להגיב, האם מה שאמרתי לו זה בסדר. (אציין שסבתא שלי נפטרה לפי חצי שנה, הוא יודע, זאת בטח לא שיחה יומיומית שלנו,אבל הוא יודע) (אציין גם שהילד מאוד מאוד מאוד קשור אלי) נא עזרתך - תודה רבה. אתי

שלום אתי, לפחדים של בנך יש, למרבה הצער, מרכיב מציאותי. אחרי הכל, כולנו נזדקן יום אחד ונמות, ונשאיר אחרינו יתומים עצובים. הבשורה הטובה היא, שרוב ההורים הולכים לעולמם כאשר ילדיהם כבר מבוגרים מספיק כדי לשרוד את האובדן. בפעם הבאה שהנושא יעלה, תוכלי לומר שאת מבינה את הפחד שלו, אבל את מאמינה שכאשר את תהיי זקנה, הוא כבר יהיה איש גדול, עם אישה וילדים משלו, ושהוא לא יישאר לבד. הזכירי לו את המעגלים הרחבים יותר במשפחתכם, כדי שלא ירגיש בודד בעולם, וחזקי את המסר האופטימי לפיו אינך מתכוונת למות כ"כ מהר. את מוזמנת לקרוא את תשובתי לשרון, שתי קומות מתחתייך, ולנסות ליישם חלק מהצעותי שם עם בנך. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן ה15 מאז היותו ילד קטן היה רגיש במיוחד הוא ילד שאוהב שמדברים איתו יפה לא צועקים מסבירים לא מענישים ואם מישהו היה הולך איתו בדרך הקשה זה פשוט לא היה עובד איתו . השנה הוא עלה לתיכון ביה"ס חדש מורה חדש מורה קשה שמחזיק את הילדים בצורה קשה לבן שלי נורא קשה עם זה למרות שהוא ילד מאוד טוב ולא צריכה להיות בעיה עם המורה אבל הילד בלחץ הוא רוצה לעבור כיתה הוא לא עומד בלחץ של המורה לפניי כחודש הילד הרגיש לחצים בחזה ותחושת מחנק ונשכב על הריצפה לקחנו אותו לרופא שעשה בדיקות ואמר שזה נראה כמו התקף חרדה בעלי מתעקש לא להעביר אותו כיתה ואומר שזה טוב שהילד מפחד כי הנוער היום נורא בעייתי . אני לא יכולה לראות את הילד מתייסר והולך לביה"ס ללא שמחה בלי חשק ומה גם שהוא לא ילמד אם אין חשק. היה להם טיול ל3 ימים הוא סרב לצאת לטיול המורה לא ויתר ולא היה מוכן לשמוע אחריי שיכנועים הילד יצא לטיול והנה אתמול הגענו לבית חולים עם כאביי בטן איומים לא מצאו כלום בבדיקות אבל הילד נורא שקט עצוב לא אוכל לא שותה ולא מצליח לישון לי נראה שאלה כאבים פסיכוסומאטיים הילד התייבש ונזקק לעירוי . מה אם כן לעשות?לתת לילד להתמודד וללמוד שבחיים לא הכל הולך כמו שאנחנו רוצים?או להעביר אותו כיתה? אינני יכולה לראות את הילד במצב כזה אנא עזרתכם הדחופה

שלום רב, אני נוטה להסכים עם בעלך, ולחשוב שבמקום להמשיך ו'לגהץ' עבור בנך את קמטי המציאות, ולרפד לו את דרכו, מוטב להכינו להתמודדות עם החיים, ולאפשר לו לחוות מצבים מגוונים עם אנשים מגוונים, ולשרוד אותם בדרכו ובכוחותיו. אם בנך הוא ילד טוב וממושמע, ממילא לא יחווה עונשים ומאבקים עם מוריו, ולכן הדאגה שלו ושלך מיותרת. אם בנך חווה התקפי חרדה עזים (לא בטוח שזה קשור לחוויות ביה"ס בהכרח), יש לטפל בהם אצל פסיכולוג ילדים קליני, ובמידת הצורך לשלב גם טיפול תרופתי. בברכה ליאת