פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב. לפני כמה שנים עברתי גירושים לא קלים ויש לי 2 ילדים כשהבכור בן 11. הוא לקח את הגירושים קשה והפך לילד עם בעיות אכילה(עם עודף משקל) ילד ללא קישורים חברתיים, לא מזמן עברנו דירה וחשבתי שבבית הספר החדש יכיר חברים אך הוא לא יוזם ואין לו חברים. הוא לא מוכן לרדת לגינה אחר הצהריים ולא מעניין אותו כלום מלבד מחשב. המצב מאוד מתסכל ומעציב אותי .ואני הייתי מאוד רוצה המלצה לפסיכולוגית באיזור חולון שתעזור לבני לחזק את ביטחונו . מאוד אודה לך מראש.

שלום אפרת, אני מניחה שכתובת המייל למטה היא שלך, ומציעה לך לצרפה גם לכאן, כדי לקבל המלצות מקוראי הפורום, אם יהיו כאלה. במקביל, אני מציעה לך להתענין גם אצל רופא הילדים שלך או אצל יועצת ביה"ס. בדר"כ הם מכירים אנשי מקצוע טובים ויכולים לעזור. בהצלחה ליאת

בני בן ה9 העברתי אותו לבית ספר אחר הא ואחותו הקטנה הא ידד בלימודים ואין לו חשק לילמוד וגם ניגרר אחרי ילדים שלא מתנהגים טוב פשוט נימשל לילדים הללו.לכן חשבתי אולי העביר אותו בית ספר וזה יכול לעזור הא התאקלם יפה המון חברים וכיף לו מאוד שם .אבל מיבחינה לימודית עדיין אין לו חשק לילמוד ושוב מיתחבר לילדים לא מתאימים.(ביטחון עצמי יש לו)חשבתי שאולי יש לו בעייה ריגשית למרות שחוץ מלימודים הכל תקין ואולי זה המחשב אני פשוט בדילמה שאלתי מה הסיבה הכי הגיונית ואיך אוכל לטםל או להתנהג?איך אפשר לטפל בזה שהא נימשך לילדים לא מתאימיפ אנא בבקשה תעזרי לי תודה מראש

שלום דנה, לפעמים, החיבור לילדים בעייתיים מאפשר לילדים חלשים או חסרי ביטחון לקבל "רוח גבית", ולזכות באהדה חברתית, תשומת לב או כוח בקבוצת בני גילם. תלמידים חלשים או לקויי למידה, שחוויית הלימודים שלהם מאד בלתי מתגמלת, עלולים לחפש פיצוי בדרך זו, ולהרוויח תחושת ערך, גם אם מפוקפקת. אני מאמינה שמעבר כיתה או בית ספר אינם עוזרים במקרים אלה, ואת השינוי צריך לעשות מן השורש. כלומר - לאתר בצורה מקצועית ומדוייקת את מקורות הקושי האקדמי (אבחון דידקטי), לסייע נקודתית בהתאם לחולשות הספציפיות, ולזמן חוויות של הצלחה בלימודים, גם אם תחילה הן יהיו צנועות. בנך עדיין ילד קטן, ושום דבר לא מאוחר. פני לאבחון מסודר, כדי לסייע לבנך לשקם את ה'לומד' שבתוכו. כך יש סיכוי טוב שהצורך שלו לטפח את ה'בריון הקטן' שבתוכו יפחת משמעותית. בהצלחה ליאת

ילדה בת 5.5 עליזה מאושרת צוחקת משתוללת ופלפלית.נחשבת לשובבה של המשפחה. לעתים לא מקשיבה לנו, צריך לבקש הרבה פעמים ולפעמים לצעוק, ילדת סנדביץ שלפעמים מציקה לאחיה ואחותה. נמצאת בצהרון יחד עם עוד 6 בנות (חברות מהגן ואחיותיהן מבית הספר) בבית של אשה שגם בעלה הפנסיונר עוזר וגם ילדיה הגדולים שלעתים מגיעים לבקר גם משחקים עם הבנות. בעלת הצהרון זימנה אותי לשיחה. מבין כל הבנות בצהרון רק שלי שואלת את הגברים שגרים בבית בו יש את הצהרון אם יש להם בולבול, "נדבקת" אליהם (בעלת הצהרון עשתה חוק שאין יותר חיבוקים ונשיקות אלא רק כיפים),נתנה לילדה אחת נשיקה על השפתיים (לפעמים אני נותנת להם נשיקה כזו שנפרדים בבוקר)ברח לה קצת פיפי יום אחד, בתחילת השנה היא אמרה לבעלת הצהרון שרצתה לחבק אותה "אל תגעי בי", היא ניסתה להכניס אצבע לטוסיק של בעלה של בעלת הצהרון (מעל הבגדים כמובן)ולטענתה זה קרה כמה פעמים. ניסיתי דרך חידות ומשחקים לשאול אותה שאלות שאולי ירמזו אם מישהו נגע בה או איפה יכלה לראות את זה אבל לא גיליתי משהו.במקרה ראיתי הודעה שכתבתי באחד הפורומים שכתבתי כשהיא היתה בת 3 ואז סיפרתי שהיא חזרה מהגן ואמרה שאחד הילדים נתן לה מכה בפות. ששאלנו אותה איך זה קרה היא הראתה סתם מכה וחשבנו שאולי תוך כדי משחק זה קרה בלי כוונה. אני כבר לא זוכרת אם דברנו אז עם הגננת או לא אבל אם לא הייתי נתקלת בהודעה הזו ששלחתי לפני שנים לא הייתי זוכרת את זה בכלל. אולי זה קשור, אולי זה משהו שהילדה מגוללת במחשבותיה מאז. חייבת לציין שהיא לא נותנת לאף אחד לרחוץ אותה בפות. בכל הגוף אפשר לעזור לה אבל בפות רק היא כי לפעמים זה אדום ושורף לה. קרם היא מרשה לי למרוח כשזה אדום ושורף לה אבל לרחוץ אותה שם היא לא מרשה ואני לא זוכרת מאיזה גיל זה. דבר נוסף- באחד מנסיונות הברור שלי היא שאלה אותי אם כשהיא נולדה היה לה בולבול או פות. היא אמרה שהיא היתה רוצה שיהיה לה בולבול ושהיא תיוולד אחרונה מבין הילדים כדי שהיא תהיה הכי קטנה ותהיה הכי הרבה זמן בלול. לא יודעת אם זה קשור או לא ואם זה מקנאה או לא. אשמח לקבל את עצתכם.

שלום לך, גם לי קשה, מכאן, להבין עד הסוף את ההתנהגות של בתך, ולהעריך האם חוותה פגיעה מינית כלשהי, או שמדובר בסקרנות מינית או מודעות מוגברת לנושא. מפאת רגישותו של העניין, ומה שנראה כמו הצפה מינית, אולי שווה להתייעץ עם פסיכולוגית ילדים קלינית, שתוכל לפגוש את הילדה ולברר בעזרת כלים מקצועיים את האפשרות הזו. בכל מקרה, אני ממליצה מאד לשוחח עם הילדה, ולחדד עבורה את כללי ההתנהגות הנוגעים למרחב אישי ולצנעת איברי הגוף האינטימיים, בעיקר כשמדובר באנשים זרים. בברכה ליאת

בני בן ה 5.5 סובל בשבועות האחרונים מחרדות לפני השינה. בהתחלה הספיק שישבנו לידו כ 5 דקות לפני השינה . בימים האחרונים לאחר שעוזבים את מיטתו הוא קם וניגש אלינו בדמעות שיש לו מחשבות רעות והוא לא יודע איך להפטר מהן ורק לאחר שכנוע מסכים לחזור למיטתו כאשר אחד מאיתנו ניגש אליו כל 5 דקות לנשיקה, עד שנרדם. כמו כן ב 3 הלילות האחרונים מתעורר בבכי וחרדה באמצע הלילה ומבקש שנשב לידו עקב מחשבות רעות, ולוקח לו עד שעה להרדם חזרה עם מעורבות שלנו. פנינו ליעוץ מקצועי, אך נקבעה לנו פגישה לשבוע הבא. בנתיים אנחנו חסרי אונים כיצד לנהוג? תודה

שלום רונית, יופי שפניתם להתייעצות. עד אז, אני מציעה להישאר זמינים מצד אחד, אך גם ענייניים ורגועים מצד שני, ולא נסחפים אל תוך החרדה שלו. העובדה שאתם מתעקשים על זמינות מעט מרוחקת, וניגשים מדי פעם, נכונה בעיני, ומשדרת מסר של "הכל בסדר, אנחנו שומרים ומגינים עליך גם ממרחק מה, וסומכים עליך שתצליח להירגע בכוחות עצמך. למרות האמור כאן, במצבים של הצפה חרדתית, לא נורא אם למשך מס' ימים תהיו קרובים יותר, זמינים יותר ופתוחים לשיחה על מה שמטריד אותו. מקווה שתקבלו הדרכה בהקדם, ותחזרו לשגרה מהר בהצלחה ליאת

בתנו בכתה ב' רוצה מאד להיות נערה. להתלבש...לשים מסקרה בעיניים...ורוצה לכתוב צ'אטים. הסבתי לה שאני צריכה ללמוד את הנושא מהורים אחרים. שבאינטרנט יש טוב אבל גם רע. גם סיכון. רוצה פייסבוק. אמרתי עדיין לא. קודם אני אלמד את הנושא. הצעתי לה לכתוב מיילים לחברותיה מהשכבה. היא רק חצי שנה כותבת ( נח עם 7 שגיאות). היום צלצלה אלי אמה של חברתה הטובה ביותר. הבת סיפרה לה בחשש ( מפחדת להפסיד החברות עם בתי ) שבתי נכנסה לצ'אט בזמן שהן שיחקו ביחד במחשב. בתי התחזתה לבת 19 !!!!! ענה לה מישהו עם מצלמה. הראה את הפנים שלו. בתי המשיכה להתכתב. הראה את בטנו....ויותר כנראה השיחה לא נמשכה. החברה נפחדה מאד. לכן סיפרה לאמה. הבטחתי שלא אומר לבתי שהאם הודיעה לי -ושהחברה סיפרה. חייבת לכבד את הבטחתי כי אני לא רוצה לפגוע בחברות , וביקשתי שתמשיך לספר לי כל דבר מפחיד שהיא שומעת על בתי. לא חושבת שזה יהיה חכם "לפתוח חזית עוינת , כועסת ,מענישה " עם בתי - בשום ענין. נאבד כך את האמון והפתיחות. ואת הגשר אל עולמה הפנימי. אבל אני דואגת. כמובן במישור הפרקטי נעשה דברים. היום המחשב מבודד בחדר מחשב - נעביר אותו למטבח. נשים עין. נשב איתה / לידה כשהיא במחשב. נשוחח על הטוב והמסוכן בצ'אטים. יותר מאוחר נדבר על הגבלה. הגבלת תוכניות טלויזיה לנוער ( היא אוהבת רק תוכניות לנוער -לא תוכניות ילדים או מדע). אני דואגת במיוחד - במישור האופי של בתי. להתחזות לגיל 19 בהיותך בכיתה ב ????? כמה זה חמור לדעת הצוות כאן? כמה זה נפוץ ? איך מדריכים נכון מבלי להביא אותה להחביא מאיתנו את חייה ופעילותה. היום אנחנו עוד שולטים על מהלכיה הפיזיים מחוץ לבית , מסיעים - אבל מאוחר יותר... זה ענין של עזות. נועזות, סקרנות - ואני לא מעיזה לחשוב שאולי זו כבר מרידה. לפחות עקיפת ההורים. אמרנו לא צ'אטים עד שלא נעשה זאת ביחד ונוכל ללמוד וללמד אותה את הסכנות. יש לה אופי חזק , עצמאית , אינטליגנטית ובעלת כישורים (כמסתבר). אני דואגת מה אומרת ההתנסות הזאת על אופיה הבסיסי ? זו עיקר שאלתי.

שלום רב, אני מצרפת לכאן שלושה לינקים לתגובות שנתתי בעבר לפניות דומות: http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-24169#message-24169 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-16859#message-16859 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-9157#message-9157 לשאלתך, מה זה אומר לגבי אופייה של בתך, קשה להשיב. אני מניחה שאת מכירה היטב את אופיה הבסיסי, ללא קשר לסקרנותה האינטרנטית. בעיני, לא כאן הבעיה, אלא דווקא בעובדה שהיא עדיין אינה מודעת לסכנה, ומנהלת 'מחתרת' קטנה מתחת לאפכם. אני מסכימה איתך מאד, וחושבת כמוך שאין טעם לפתוח חזית, אלא דווקא לפתוח ערוצי תקשורת חדשים באווירה חיובית ומזמינה, שתעודד את בתך לשתף אותך ולהיעזר בהנחיותייך, ולא לפעול מחתרתית בדרכים שעלולות לסכן אותה. אם אינך רוצה להסגיר את מקורות המידע שלך, תוכלי ליזום שיחה עם בתך, ולספר לה ששמעת בעבודה או במספרה על ילדה שגלשה לאתרי צ'ט ונתקלה במה שנתקלה... וכד'. כך מתפתח מרחב לדיון החשוב, מבלי לגלוש להאשמות או התגוננות. זכרי שעם כל הכבוד לפרטיות ולמרחב שאת מאפשרת לבתך, היא עדיין צעירה מאד לסוג כזה של בילוי, ואכן חשופה לסכנה. את מוזמנת לחזור ולעדכן איך היה. בהצלחה ליאת

אמרתי לה שנכנסתי להיסטוריה במחשב וגיליתי...ואני מאד כועסת. ואני מבקשת שתספר....הסתבכה במלא שקרים. בלילה בהשכבה עדיין כעסתי כי הרגשתי שנושא השקר הוא החשוב כאן.הסברתי לה כמה חשוב שתהיה אמת בתקשורת . בסוף היא ביקשה לדבר איתי ביחידות ואמרה שהיא פוחדת שאכעס. הבטחתי שלא. היא סיפרה , היתה שיחה - עזרתי לה בשיחה....ומאז אנחנו משוחחים. בנחת ואפילו בהומור. היא מתה להראות לי את יכולותיה בתחום - ואני אכן אראה. כי מגיע לה כבוד על היכולת. אבל אמרתי שיהיו עכשיו גבולות חדשים : בשום אופן לא צ'אט...נסתכל איתה ביחד על התכנים שהיא רואה בטלויזיה , וגם אבא וגם אמא יחוו דעתם האם התכנים מתאימים. שאסור לה בשום אופן צ'אט. שמדי פעם נסתכל במה היא עסוקה במחשב וזה מתוך רצון לשמור עליה , מתוך רצון להגן עליה תוך שיתוף פעולה איתה. היא סיפרה מי היו המקורות - חברה....שהיא גם מחתרתית בעניני הצ'אט , ובן דודה המתבגר - שאצל משפחתו אנו מבלים הרבה ושם היא שהתה שבוע בהיעדרנו בחופש. אמרתי לה שכשנחליט על שינויים כמו הפסקת אישור לתוכנית X בטלויזיה , זה לא יבוא בבת אחת כעונש. לא נוריד לה ונשנה את חייה באחת , אלא לאט לאט נבלה יותר בבית ונמצא לנו דרכי הנאה שאינם הצ'אט. במקביל אנחנו עושים מאמצים להתחיל טיפול פסיכולוגי. אני הסקתי מזה שאולי אני/ אנחנו הזנחנו ונתנו לה יותר מדי חופש . שהפילוסופיה שהיתה לנו " לחופש נולדה - כדי לגלות מה אופיה האמיתי ) ( THE REAL SELF וכו'" היא מוטעית. הכי קל היה לנו - כשהילדה חברותית וכל יום המון שעות נמצאית עם חברות ולנו יש שקט. כבד לי. אבל נטפל בזה. היא מאד משתפת פעולה עכשיו והאוירה טובה. המון תודה לך - על תשובתך המפורטת והמסבירה ! יישר כח !

מחפשת פסיכולוג ילדים בחולון, לילד בגיל 11

שלום לך, אנא, כתבי שוב וצרפי לגוף הודעתך כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח המלצות. בברכה ליאת

[email protected]

בני השנה לומד בכיתה ז' ויש לו חרדות בבית הספר. זה התחיל משנה שעברה ואחרי כמה שיחות עם יועצת בית הספר (גם בנוכחותנו) המצב השתפר והשנה עברה בשקט. תחילת השנה הנוכחית הייתה שקטה אך לפני חופשת סוכות החרדות התחילו עוד הפעם. קשה לו מאד.אנחנו רוצים לעזור לו.לאיזה איש מקצוע לפנות חוץ מלאנשי בית הספר? מנחי הורים? פסיכולוגים? למי? תודה מהורים אוהבים

יש לי אותה בעיה עם הילד שלי אבקש לקבל תגובה בנושא אם אפשר כמה שיותר מהר

שלום רב להורים האוהבים ולאם המודאגת, חרדת בי"ס נופלת בקטגוריה של פוביות ספציפיות, המתאפיינות בתגובות חרדה עוצמתיות במפגש עם אובייקט ספציפי ומוגדר, במקרה שלכם - בית הספר. לעיתים קרובות, מעורבת בחרדת ביה"ס של הילד חרדה כלשהי גם אצל ההורה, או מידה של אמביוולנטיות סביב הפרידה ממנו. כמו שראיתם, יועצת ביה"ס יכולה להיות כתובת ראויה בנושא זה, וכך גם פסיכולוגית ביה"ס שיכולה להנחות אתכם כיצד לעזור לילד. אם אתם מרגישים שביה"ס אינו יכול להכיל את המקרה או להתמודד איתו בהצלחה, פנו לפסיכולג ילדים קליני, רצוי כזה העובד בגישה קוגניטיבית-התנהגותית. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי אח בן 17. בשנה האחרונה הוא התחיל לעשות כל מיני תנועות מוזרות כמו לנשק את הספה, לשטוף ידיים לעיתים תכופות מאוד ללא סיבה, לנשק מזוזה המון פעמים, לגעת במשהו כמה פעמים, להרים את הגופיה ולנגוע בה עם הפה ודברים כאלה נוספים מוזרים. בזמן האחרון הדבר הפך להרגל דבר שדיי מעצבן לראות אותו. הבעיה היא שאנחנו אומרים לו והוא מכחיש כאילו הוא לא מודע לזה, למרות שהוא כן. פעמים רבות שאלנו אותו מה הסיבה והוא מתעלם מכך. אנחנו חושבים שזה דמיונות, אני לא זוכרת אם פעם הוא סיפר לנו אבל כביכול אני חושבת שבדמיונות אומרים לו "אם לא תעשה ככה יקרה ככה (משהו רע) " וכו' .. אני לא יודעת אם יש לזה שם אבל הייתי רוצה לדעת ממה זה נובע ואיך אפשר להוציא לו את זה מהראש.

שלום אור, הסימפטומים שאת מתארת אופייניים מאד להפרעת חרדה הנקראת הפרעה טורדנית כפייתית (OCD), ואינם מצביעים בהכרח על מחשבות שווא. מדובר בטקסים כפייתיים שמבצע האדם כדרך להשיג שליטה (מדומה) על המציאות, ולהתגונן כך מפני אירועים קשים מהם הוא פוחד מאד. הפרעה זו מגיבה מצויין לטיפול תרופתי המשולב בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. אני ממליצה על הפנייתו לפסיכולוג קליני מהגישה ההתנהגותית או לפסיכיאטר, שיוכלו לאבחן במדויק ולהציע טיפול. בהצלחה ליאת

ביתי בת שמונה שנים.למעשה אף פעם לא נגמלה לחלוטין מעשיית צרכים (קקי). הדבר בא לידי ביטוי בהתרוקנויות חוזרות ונישנות בתחתונים אשר אני מתייחסת אליהם כבר כמו אל חיתולים וזורקת לפח.הדבר בא בתקופות או בגלים. תקופות רעות של מספר חודשים קשים ותקופות טובות של התרוקנות רגילה בשרותים ,גם כן למספר שבועות עד חודשים.התקופה האחרונה הטובה היתה של שלושה וחצי חודשים ולצערי כשהחלו הלימודים שוב יציאות בתחתונים.שמתי לב שבהמלך השנה בתקופת הלימודים היציאות ברובן בתחתונים וכאשר מתקרב הקיץ ובמהלך החופש הגדול היציאות בשרותים. כמובן שאני מתגמלת אותה על כל יציאה בשרותים ומעודדת אותה.שאלתי היא מה לעשות על מנת להחזירה מהר לרוטינה ולהרגלים של הקיץ(לא יציאה של כל יום אך לא בתחתונים)וכיצד לשמר את ההרגל של יציאה בשרותים כאשר מצליחים לעלות על הדרך הטובה. ביתי לא מוכנה לשבת כל יום בשעה קבועה על האסלה לפרק זמן קבוע כפי שהמליץ הרופא ולא משתפת פעולה.ולמעשה כפי שמתחילה תקופה טובה כך היא נגמרת ואני לא יודעת למה. אני לא יודעת מה גורם לה לעשות בשרותים ומה בתחתונים. כעת המצב בכי רע ואין לה שליטה כלל על הספינקטר. הצואה יוצאת רכה מאוד ללא שליטה ויש צורך להחליף תחתונים (ולזרוק) מספר פעמים ביום.ייתכן שיש "גוש חוסם" ויציאות רכות פשוט "עוקפות "אותו ויוצאות החוצה.היינו אצל גסטרו ילדים אשר שלל בעיה אורגנית ולדעתו הבעיה פסיכולוגית. כיצד פותרים בעיה חמורה זו והאם יש פסיכולוג/ית ילדים המומחה לבעיה כמו זו.

שלום שירה, הבעיה שאת מתארת נקראת בשפה המקצועית "אנקופרזיס", ואני ממליצה לך להקליד את המונח בגוגל ולקרוא קצת באתרים העוסקים בנושא. כמו שודאי תלמדי שם, מדובר בבעייה עם מרכיב פסיכולוגי חזק, המחריפה לעיתים עד כדי התפתחותו של מאבק כוחות בין הילד להוריו. הטיפול בבעיה זו מתמקד בתקשורת המשפחתית, ובהדרכת ההורים כיצד להימנע משיפוטיות וביקורת (זה קשה נורא, אני יודעת!) , כדי לא ליצור פגיעה בתפיסה העצמית של הילד. כל פסיכולוג ילדים קליני יכול לטפל באנקופרזיס ואני ממליצה לך מאד להגיע להתייעצות ולהיעזר. בהצלחה ליאת

א

שלום דגנית, את מוזמנת לספר יותר... :-)) ליאת

ליאת שלום רב! ביתי בת ה- 10 וחצי, הרגישה מאוד קשה לאחר שסבתה חלתה במחלה קשה, והיא היתה קשורה אליה מאוד. אפילו עכשיו קשה לה להסתכל על סבתא או אפילו לדבר איתה. מאז חלו פחדים מגנבים ורוצחים, והיא איננה מוכנה להירדם, היא כל הלילה מסתכלת לעבר דלת חדרה ומבקשת שאשב עד שתירדם, ההירדמות מלווה בללכת לשירותים כל חמש דקות, ולבסוף הקשיים בהירדמות, קשה לי לשבת ליד מיטתה עד שתירדם, זה לוקח המון זמן, וזה פשוט מתיש, היא מודה על הפחד, ואומרת לי כשאני רוצה לקום, שאינני פחדתי מימי, ואינני מבינה אותה, ושאמא אמיתית היתה ממשיכה לשבת. התחלתי לתת לה רסקיו, כמה טיפות מרגיעות, אבל שום דבר לא עוזר, וחוזר חלילה כל לילה...והשינה החשובה שלה, מותירה אותה עייפה בבוקר בדרך ללימודים... מה עושים???????????????????

שלום רב, לא ברור אם החרדה שמציפה כרגע את בתך קשורה למחלתה של סבתא או לא, אך בכל מקרה צריך לנסות לעזור לה. אם את חושבת שיש קשר בין הדברים, רצוי מאד לאפשר לה לתת ביטוי חופשי לרגשותיה ולחרדותיה סביב מחלתה של סבתא, סביב הדאגה לשלומה ואולי גם סביב האפשרות שתמות. ילדים בגילה עסוקים מאד בשאלת המוות, וחשוב לשוחח על הנושא בפתיחות כדי להפחית ככל האפשר עמימות ומתח. אני מציעה להדגיש ש"אנחנו עושים הכל כדי שסבתא תבריא ותחייה איתנו עוד זמן רב", ולדבר גם על האפשרות "שמתישהו נצטרך להיפרד ממנה, כמו שקורה בדרך הטבע, כאשר אנשים מזדקנים ומתים". בעניין הפחד בלילה, אני מציעה לא לאפשר לה "לסחוט" אותך באמצעות אמירות כמו "אמא אמיתית הייתה יושבת". תוכלי לומר לה שאמא אמיתית שומרת על ילדיה ככל יכולתה, ושבבית שלכם היא מוגנת, גם כאשר את בסלון או בחדרך. נסי לבסס הסכם על זמן קבוע מראש שאת יושבת לצידה לפני השינה (10-15 דקות), ולאחר מכן את עוברת לסלון (למרות המחאות!). אם את חושבת שהחרדה גולשת גם אל שעות היום ומפריעה לה לתפקד, פני להתייעצות עם פסיכולוג/ית ילדים. בברכת בריאות ליאת

שלום ליאת, יש לי ילד בן 4 עוד חודש ואנחנו משפחה חד-הורית. בגן החדש הוא לא נח צהריים. אין שום בעיה עם זה, הוא מחזיק מעמד עד הערב ובשעה 20:30 כבר "אין עם מי לדבר" עד הבוקר, שזה מעולה. הבעיה היא אחרת: בשישבת ובחגים. אני חייבת לנוח בצהריים, כי אם לא, קשה לי מאוד לתפקד, בעיקר כשהוא נמצא בבית ולמשך כל השישבת/חג אני צריכה להיות "קצין הבידור" שלו, כי אין גן, ועם כל הכיף זה גם מתיש. ניסיתי להסביר לו שהוא לא חייב לנוח צהריים אם הוא רוצה, הוא יכול להמשיך לשחק, אבל "אמא עכשיו נחה". בהתחלה הוא היה רוצה "לנוח איתי במיטה", אבל זה לא היה רעיון כל-כך מוצלח, כי הוא לא "יודע" לנוח איתי במיטה: כל הזמן מסתובב, קופץ, דופק בקיר, מטפס לי על הגב, כל הזמן "אמא, אמא, אמא", אז הסברתי לו שמהיום הוא כבר לא ינוח איתי ביחד, כי זה לא נעים לי ואני אוהבת לנוח לבד במיטה שלי, יש לו מיטה שלו וכל אחד ישן במיטה שלו. הוא בהתחלה צרח והתנגד, אבל לא עזר לו. בסוף הסכמנו שהוא ינוח על הספה. יש פעמים שהוא באמת הולך לנוח, אבל בפעמים שלא, הוא ממש מפריע לי. הוא מבין ש"אמא נחה ולא להפריע", אבל בפועל כמובן זה לא תמיד קורה. בתקופה הזו של החגים ממש התחרפנתי וזה הגיע כבר לעימותים די רציניים איתו. השאלה שלי האם באמת הדרישות שלי ממנו לא מוגזמות מדי. הוא בסך הכל בן 4. אמנם הוא יודע להעסיק את עצמו יפה לבד ולפעמים אכן עושה את זה, אבל מה לעשות במקרים שלא? שאני רוצה לנוח והוא פשוט מפריע (לא נעים לי להגיד)? אין לי זכות לקצת שקט? תודה ושבת שלום, אמא

שלום לך, הצורך שלך במנוחה לגמרי מובן וטבעי, דווקא בשל העובדה שאת מתפקדת כהורה יחיד. עם זאת, לא כל הילדים בגיל ארבע מסוגלים להישאר לבדם ולהעסיק את עצמם ללא נוכחותו של מבוגר. לפעמים, אין ברירה אלא להתפשר, והפשרה במקרה שלכם היא מנוחה משותפת או לפחות נוכחות שקטה שלו לצידך (למשל סרט וידאו שיוכל לראות בשקט, אולי עם אוזניות, בזמן שאת ישנה), או בייביסיטר שתהיה איתו בזמן שאת מוכרחה לנוח. כמובן שהמטרה הסופית היא שתוכלי לישון בעודו משחק לבדו, אך כדי שזה יקרה, יש צורך לתרגל אותו במשכי זמן קצרים יותר, בהם הוא מעסיק את עצמו בלעדייך. זה חלק מתביעה לגיטימית לגמרי, בעיני, וחשוב לעמוד על כך. התחשבות ושיתוף פעולה הן חלק ממיומנויות יסודיות שכל ילד חייב ללמוד במסגרת המשפחה, ותפקידנו כהורים לתת לילד את ההזדמנות לכך. אני מעודדת אותך להמשיך לעמוד על זכויותייך בבית, אך מזכירה לך לעשות זאת בהדרגה, ולשבח את בנך גם על הצלחות חלקיות (חצי שעה שקט זה יופי בשביל ילד בן 4), כדי לעודד אותו להמשיך. בהצלחה ליאת

שלום רב אני בן 28 לאחר תאונת דרכים קשה,אני נימצא בשיקום באחד הבתי חולים וחלק מהשיקום הוא טיפול פסיכולוגי ביגלל תיסמונת פי טי אס די שיש לי כחלק מהטיפול חלקתי עם המטפלת שלי דברים אישיים על מישפחתי וילדיי והרגשתי הכי נכון לשתף אותה ,היום לאחר הפסקה של חודש (חופש שלה) היתברר לי שהיא שיתפה את המזכירה בשיקום בדברים אשר אמרתי לה על רישתי וילדי ,דברים אישים שקרו ביגלל התאונה השאלה שלי ,עכשיו לאחר איבוד האמון מה אני יכול לעשות.לקח לי מספיק זמן להיפתח ולחשוף מה אני צריך לעשות עכשיו? ליתבוע?! להיתלונן?!עזרי לי בבקשה להבין את העיניין הקשה הזה שאני נימצא בו אבקש לציין שהפסיכולוגית סיפרה על הפגישה למזכירה אך לא רק היא שמעה את הדברים עוד אנשים שמעו וכך גם גיליתי (שאלו אותי מספר פעמים איך אני מרגיש ולמה אישתי היתנהגה בצורה מסויימת)

שלום חי, על תכני הטיפול חל חיסיון מלא, והוא אינו אמור לעבור לאדם אחר שאינו חלק מהטיפול. כדי לדעת אם יש עילה לתלונה, והאם באמת מידע עבר באופן לא ראוי, אני מציעה להתייעץ עם מנהל המרפאה או עם מועצת הפסיכולוגים (03-5151186) בברכה ליאת

שלום רב!!! היכן ניתן לאבחן תינוק בן שנה וחצי כדי להבין את רמת מחונננותו ואיך לתפקד מול המצב

שלום ברוך, בגיל שנה וחצי אין כל צורך במבחני משכל. למיטב ידיעתי אין כלים שבודקים בצורה טובה את רמת האינטליגנציה של התינוק, עליה אפשר להסיק דרך קצב ההתפתחות שלו. אם אתה חושב שיש לך תינוק מאד מפותח, דאג להמשיך להעשיר את סביבתו, ולגוון ככל האפשר את הגירויים עמם הוא נפגש. יהיה זמן מספיק בעתיד, להעריך האם הוא בעל צרכים מיוחדים בתחום זה. כרגע - אין לשכוח את צרכיו הרגשיים, שחשובים ממש כמו אלה הקוגניטיביים. בברכה ליאת

בתי בת שנה ותשעה חודשים. ב1.9 נכנסה לגן בפעם הראשונה (הייתה איתי בבית עד עכשיו). בגן היא נהנת מאוד ואפילו פרידת הבוקר נעשתה קלה יותר. הבעיה היא בבית: היא נצמדת אליי בכל רגע, בוכה כל הזמן "אמא,ידיים" גם כאשר אני יושבת על ידה, לא מוכנה שאף אחד אחר ייגע בה.אני לא יכולה להסתובב בבית מבלי שהיא תראה אותי ותבכה. בלילות היא בוכה מתוך שינה ומתעוררת המון המון פעמים. כבר עבר חודש ואין שום שיפור באופק.לציין שזו ילדה עצמאית מאוד,נהגה לישון לילה שלם ולהתרחק ממני בקלות.יכול להיות שזהו שלב טבעי אבל...המצב זר לי, מתיש אותי ומביא עימו הרבה חוסר-שקט וכעס מצד שתינו. האם יש דרך להקל? מה עושים עם "ההידבקות" הזו אליי? איך להגיב?

שלום רב, למרות שחלף חודש ימים מאז האחד בספטמבר, בגלל רצף החגים לא ניתנה לילדים (בעיקר הצעירים שבהם) הזדמנות לחוות רצף של שגרה במסגרת החדשה. עבור ילדה כה צעירה, גם הפסקת סוף השבוע יכולה ליצור משבר זמני של הסתגלות מחדש לגן, ולכן המצוקה העכשווית שלה עדיין לגיטימית, למרות אי הנוחות שהיא יוצרת לשתיכן. כאמא, עליך לעשות מאמץ להכיל את הקשיים הללו, שאמורים לחלוף ככל שתתרגל לגן החדש. זכרי שתגובות של כעס ואי שקט מצידך עלולות להחריף אצלה את תחושת המצוקה (אני בכוונה לא משתמשת במילה "נטישה", אך משהו מהארומה שלה קיים בכל זאת). נסי לגייס עוד סבלנות ורוח טובה, ולהישאר זמינה פיזית ורגשית עבור בתך, שעדיין מאד מאד קטנה וזקוקה לך. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי ילד בן שנתיים שניזון רק מסימילאק. הוא מתפתח יפה פיסית (אחוזון 90), ומנטלית (מדבר משפטים שלמים ובעל אוצר מילים עשיר). בגיל חצי שנה התחלתי עם ניסיונות האכלה של אוכל טחון, אך הוא לא הסכים לבלוע. מגיל שנה עד שנה וחצי הצלחתי לשלב לו פעמיים ביום אוכל טחון - דייסה בריאה (על בסיס קוואקר, מעט טחינה, פרי טרי טחון או אבוקדו ודבש), או קערה קטנה של עגבניה מרוסקת עם שמן זית ומלח (גיליתי שהוא אוהב עגבניה) אך מאז, ניסיונותיי לתת לו אוכל מוצק/טחון הכולל ירקות, פירות, בשר (למשל תבשיל ירקות עם קציצות או מרק עוף עם ירקות ועוף) לא הצליחו. מגיל שנה וחצי עד היום, כאמור בן שנתיים, הוא החל לסרב לאכול דייסות מכל סוג, ניזון בעיקר מסימילאק, ומסכים לאכול לעיתים רחוקות בלבד ובכמויות מזעריות ביותר (שניים שלושה ביסים) מסוגי האוכל המוצק הבאים - פחמימות מקמח לבן, ביצים, עגבניות, מוצרי חלב ( לדוגמה - חביתה עם עגבניות, פסטה מקמח לבן ללא רוטב או עם רוטב עגבניות, לחם לבן עם ריבה, דני וניל או תות). הוא אוכל גם צ'יריוס יבש לא חלב, ולפעמים (לא נותנים הרבה) ג'אנק פוד כמו תפוצ'יפס, דברי מתיקה כמו שוקולד, עוגות, גלידה. יש ציין כי כל פעם שבעלי ואני אוכלים אנו מושיבים אותו ומציעים לו מהאוכל שלנו, שזה בדרך כלל אוכל בריא (לחם מלא, ירקות מבושלים, בשר וכולי). ניסיתי לתת לו גם אוכל של ילדים - צ'יפס, פיצה וכולי אבל גם את זה הוא לא רוצה. מגיל שנה וכמה חודשים הייתי מנסה לתת לו סוגי אוכל שונים כל שלוש שעות, מכינה וזורקת, ורק אז נותנת סימילאק. במשך יומיים ניסיתי גם למנוע ממנו את בקבוקי הסימילאק במהלך היום, אך הוא פשוט ויתר עליהם ולא אכל כלום, עד שנשברתי כשראיתי שהוא מרזה, ובגלל שאני לא בטוחה שמניעת סימילאק היא השיטה תגרום לו לאכול. דבר נוסף - עד גיל שנה הוא היה מקיא בקלות יחסית, תופעה שעברה לשמחתי. רופא הילדים אמר שאינו מודאג כיוון שהילד מתפתח יפה ועולה במשקל אך אני מודאגת בכל זאת - האם יש לו בעיה פיזית או נפשית? אני מעוניינת שיגמל מסימילאק, שיאכל אוכל בריא ומזין ושנוכל לסמוך על התזונה שלו. מה לעשות??

שלום אלונה, ראשית, יש לשמוח על כך שבנך אינו סובל מחוסרים תזונתיים, ומצבו הבריאותי תקין. בעיות של בררנות-יתר בגיל הרך יכולות להיות תוצאה של בעיות בוויסות התחושתי, קשיים בתקשורת עם האם (לפעמים בעקבות חרדה שלה) שהתפתחו למאבק כוחות בינה לבין הילד, או תוצאה של טראומה מוקדמת שהייתה כרוכה בחנק או בקשיי בליעה. אני מציעה לפנות למרפאה להתפתחות הילד של קופת החולים שלך לצורך אבחנה ראשונית. הבה נקווה שלא מדובר בבעיה רצינית (אני מתרשמת שהרגעת החרדה שלך תספיק...). אפשרות נוספת, היא פנייה למרפאה המתמחה בהפרעות אכילה של הינקות. יש אחת כזו בביה"ח שניידר, וכמובן במרכזים רפואיים נוספים. אם את חושבת שלא מדובר בבעייה מהסוג שתיארתי, נסי להיעזר באחות טיפת חלב שמנוסה בטיפול במקרים כאלה. בהצלחה ליאת

הי אני בת 16 ואני סובלת מכאבי ראש יומיומיים שנמשכים כבר כמה חודשים בעיקר בבית הספר. נדבקתי אצל רופא עיניים ונוירולוג ומצאו שהכל תקין. רופא המשפחה אמר לי שהכאבים יכולים להיגרם כתוצאה מלחץ. האם כאבי ראש יומיומיים יכולים להיגרם כתוצאה מלחץ? ומהו הטיפול? תודה

שלום אנה, אין להתייחס לכאבים כנובעים ממקור פסיכולוגי, אלא אם נשללה *לחלוטין* כל סיבה גופנית. ככלל, אם הרופאים מיצו את כל הבדיקות, וסבורים שהמקור הוא נפשי, חשוב לנסות ולמפות את גורמי הלחץ, ולהפחיתם באופן עצמאי או בעזרתו של גורם מקצועי, פסיכולוג קליני או פסיכיאטר. בדר"כ, כשהגוף מדבר במקומנו, ההנחה היא שקיים קושי לבטא באופן ישיר את רגשותינו. לכן, אני מציעה לעשות הכל כדי להיעזר באיש מקצוע, שיוכל לסייע לך לזהות ולבטא את רגשותייך כך שלא יהיה צורך באפיק החלופי הסומטי (גופני). בריאות ליאת

ליאת מנדלבאום היקרה שלום, ראשית כל, האם ניתן לפנות אלייך ישירות, גם לצורך בדיקת האפשרות לקבלת ייעוץ בלתי אמצעי? אני פונה בנוגע לילדה בת 5.5 אשר באופן פתאומי ביותר איבדה את ראייתה. כעת, במהלך אשפוז ולקיחת סטררואידים במינון גבוה ביותר ראייתה חזרה באופן חלקי. נעשה ברור מקיף לגבי סיבת המחלה, וכרגע הנושא נמצא בבירור- אין עדיין דיאגנוזה סופית ובכל מקרה מדובר בתופעה נדירה מאוד. הפרוגנזה טובה. אם כי דרך ארוכה ארוכה לפנינו, לדברי הרופאים. שאלותיי הן: הילדה התמודדה בחודשיים האחרונים עם מעברים - מעבר מהגן לבית הספר, מעבר מעיר למושב וכו'. יש רופאים קונבנציונאלים, עם מעוף לקשר הגופני-הנפשי העמוק, הסבורים שחוסר הרצון להתמודד עם המעבר היה יכול ליצור מצב שכזה. מה דעתך מנקודת מבטך כפסיכולוגית ומתוך ניסיונך? הילדה הראתה התנגדות רבה לעלות לכיתה א'. היא אף נהגה לארוז את הבובות בתיק לבית הספר מדי בוקר. הבנתי שהמעבר מגן לבית הספר הוא לא פשוט בכל מקרה (גם כאשר הילד עבר כבר את גיל 6, ולא כמו במקרה של הילדה), כיצד יודעים מתי נכון לא ללחוץ על המעבר ולהשאיר את הילד שנה נוספת בגן? האם בשלב זה יהיה נכון להחזיר את הילדה לגן? האם זה אפשרי מבחינת המערכת אם הילדה כבר התחילה כיתה א'? האם זה נכון מבחינת ראיית הילד את עצמו - לא יראה בזה כישלון שלו עצמו? ולסיום, בני המשפחה הבוגרים 'העוטפים' את הילדה (כולל אני, כמובן) שרויים בעצמם בטראומה מכל מה שקרה בתקופה האחרונה - הילדה עברה בדיקות רבות, היא היתה במצב של העדר ראייה מלא יותר מיום (וביקשה לראות, והמבוגרים היו חסרי אונים וכואבים), היא עדיין עוברת בדיקות רבות ומתמודדת עם תופעות לוואי קשות של הסטרואידים במגה דוז. איך אפשר להקל עליה בתקופה זו? אני מתנצלת על עומס השאלות (הקודחות במוחי). חג שמח ולילה טוב, לין

שלום לין, צר לי לשמוע על ההתמודדות המבהילה עמה הייתם צריכים להיפגש. אין לי ספק שזה הטיל מעמסה רגשית כבדה על כתפיכם. בהיסטוריה הפסיכיאטרית מכירים היטב מצבים של אובדנים תפקודיים על רקע פסיכולוגי, ומקרים דומים (של עיוורון ללא הסבר אורגני) כבר נרשמו ותועדו. מאחר ואיני מכירה את הרקע הפרטי שלכם לא אוכל, כמובן לחוות דעה בנושא, מלבד האמירה שדברים כאלה ייתכנו. אני מבינה שבתך עלתה לכיתה א' בגיל צעיר, יחסית, מה שגרם (אולי) להצפה רגשית עזה. אני אישית מכירה מקרים בהם ילד הוחזר מביה"ס לגן, ותמיד מדובר היה במקרים חריגים מאד, לאחר שנשקלו בכובד ראש כל ההשלכות האפשריות. אני חושבת שהחלטה מסוג זה חייבת להיעשות בעצה אחת עם גורמים המכירים את המקרה לעומק, המכירים את הרקע המשפחתי והאישי של הילדה, ואשר יוכלו להביא בחשבון את היתרונות והחסרונות של כל החלטה. לטעמי, יש הצדקה לפנייה לעזרתו של איש מקצוע מיומן (מטפל משפחתי?), שיוכל לתת מענה רחב לצרכים של המשפחה כולה, שאכן מתמודדת עם משבר בעל אופי מתמשך. אל תסתפקו בעצה דרך האינטרנט, וגייסו עזרה ממשית. זה שווה את ההשקעה והמאמץ. מאחלת לכם בריאות והתאוששות מהירה ליאת

שכחתי לציין שאני מאיזור המרכז.

ראי תגובתי למטה...

מחפשת המלצה לפסיכולוגית קלינית לנערה בת 18 לטיפול במחשבות טורדניות. דחוף, תודה

שלום רמי, אין אנו נוהגים להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום, שכן זה נוגד את מדיניות האתר. אם תצרפי כתובת מייל מעודכנת, אולי תקבלי המלצות ישירות לשם. בהצלחה ליאת

שלום, מבקשת לקבל המלצה על סדנה לפיתוח מיומנויות חברתיות והבנת מצבים חברתיים לילד בן 8 בחיפה.

שלום מירי, איני מכירה אישית סדנה מהסוג שאת מחפשת. תוכלי לנסות לפנות למרפאה הציבורית בעירך ("תחנה לבריאות הנפש לילדים ונוער" של משרד הבריאות), ולהתעניין אם נפתחת קבוצה כזו. ערוץ אפשרי נוסף, זה האתר של 'פסיכולוגיה עברית', המפרסם בלוח המודעות מידע שוטף על סדנאות כאלה. ראי כאן - http://www.hebpsy.net/bulletinBoard_list.asp?cat=folder&typ=10 לפעמים גם יועצת ביה"ס מכירה מסגרות כאלה, ויתכן שתוכל להמליץ לך. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, אני קרן אמא לטל בן ארבע,ילד חכם, מצחיק, מבריק, סקרן, ואהוב נורא ואולי אפילו קצת מפונק (מהיותו בן יחיד אחרי טיפולי פוריות). לטל היו הרבה נקודות מפנה של התנהגות אלימה כלפי ילדים אחרים והוא למד את זה מ"מורה" חבר טוב שאיתו הרבה לשחק בגן. בגיל שנתיים וקצת העברתי אותו לגן אחר שם הגננת יותר מעורבת בהקפדת יחסי הכבוד בקבוצת הילדים ומכוון שהוא היחיד שהכה אחרים הוא זה שנענש הרבה ונאלץ להתרחק עד שירגע. היום כבן ארבע עם אותה קבוצת ילדים שחלקם קבוצה שקשה "להכנס" ולהיוות חבר כמניין, טל מתקשה שוב לשחק איתם דרך מילים ונאלץ להשתמש בידיים שוב. הגננת מעירה לי ואני שואלת את טל למה, והתשובה שלו היתה "אני רוצה לשחק איתם אבל הם לא רוצים" ולכן הוא חוטף להם את המשחק, או מרביץ או דוחף. אני נורא חרדה לצורת ההתנהגות ורוצה לדעת איך אפשר לעזור לו להשתמש במילים יותר, להאמין בעצמו, ולרכוש תשומת לב נענת בדרך חיובית? פעם נשאלתי על ידי חברה אם אני מרבה לחזק אותו בקומפלימנטים חיוביים (וכנראה שראיתי אותם כמובן מאליו) אז אני משתדלת לשים לב ולחזק אבל הוא פשוט לא רוכש כבוד לחברים בגילו ואח"כ הוא מצפה ליחס אדיב ומשתף מצידם. חשוב לי לציין שטל הוא ילד נורא חכם, אך ביישן קצת ורגיש נורא, וצייתן למה שאומרים החברים שלו. אני נורא רוצה לעזור לו אבל לא יודעת איך, אקבל כל עצה או כיוון לבעיה. נ.ב - אנחנו גרים בניו יורק והגן הוא גן של ילדים דוברי עברית ואנגלית, כך שהקושי החברתי לא מגיע מקשיי דיבור. תודה מראש קרן

שלום קרן, ילדים ש"מדברים עם הידיים" הם בדר"כ ילדים שמתקשים לשאת מצבי תסכול, ולווסת רגשות עוצמתיים. מובן שהתנהגות כזו מרחיקה מהם ילדים, פוגעת בדימוי העצמי שלהם, ובאופן מעגלי מגבירה את המצוקה ואת הקשיים. בראשית דברייך את מציינת שטל הוא בן יחיד וקצת מפונק, ולהערכתי כאן מקור הקושי. לפעמים, מתוך רצון להעניק לילד 'עולם ומלואו', נפגעת היכולת להציב לו גבולות באופן יעיל, מה שמוביל לפינוק ולאוריינטציה של "מגיע לי" אצל הילד. אם תחשבי על משמעותו של פינוק, תראי עד כמה הוא קשור לפגיעה במיומנויות חברתיות בסיסיות. יכולת חברתית טובה קשורה ליכולת לראות ולהכיר בצרכיו של האחר, להתאפק, לוותר, למתן תגובות תוקפניות, לפתור קונפליקט בדרך של משא ומתן, וכיוב'. ילד מפונק, שמקבל מה שהוא רוצה, מחמיץ את ההזדמנות ללמוד את כל אלה, ועלול לשלם על כך מחיר חברתי כואב. בנך עדיין צעיר, והכל בר-תיקון, ולכן אני ממליצה מאד על הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים או מטפל משפחתי, שיוכלו להנחות אותך כיצד לשנות את הגישה בבית, כדי לעזור לו בחוץ. אם תדפדפי קצת בפורום שלנו, תוכלי למצוא לא מעט המלצות קונקרטיות כיצד לפעול לשיפור הסמכות ההורית בבית. בהצלחה ליאת

שלום יש לי ילד בן 4 חכם רגיש ואנטלינט אוהב משחקים כמו לגו או בנייה של מייצגים הכוללים מכוניות קוביות וחפצים הוא מאוד פדנט וכאשר לאיוצא לו משהו מדוייק הוא נכנס לפאניקה קלה הוא אינו אוהב לצייר הוא מראש פוסל את הציור אם הוא לא מדוייק הוא אינו אוהב לצבוע חוץ מצבעי גואש מדי פעם הרבה פעמים הסברתי לו שקישקוש זה דבר יפה השאלה שלי היא האים יש כאן מצב ריגשי שמונע ממנו להתחיל לצייר כמו ילדים בגילו תודה רבה

שלום נועה, ילדים הנמנעים מציור (או כל פעילות אחרת שעלולה לצאת בלתי מושלמת), הם ילדים המקשרים בין הישגים ו"שלמות" לבין התפעלות, הערכה ואהבה. הם מאמינים שתוצר בלתי מושלם עלול לסכן אותם באובדן האהבה וההערכה מצד זולתם. עמדה כזו מתפתחת לעיתים דווקא בבית שבו מתפעלים-יתר מחכמתו וכשרונו של הילד, ונותנים לו תחושה שכל תוצר שלו הוא יצירת מופת. במצב כזה, ילד עלול להרגיש שהוא יכול רק להפסיד, ולפתח עמדה הימנעותית מכל מה שיכול לקלקל לו. אני מציעה להניח לנושא, לאפשר לו ליצור כאוות נפשו, ולמתן את תגובותיכם (החיוביות!) לתוצרים שלו. אם אתם מוכרחים להתפעל, עשו זאת מול התהליך, ופחות מול התוצר ("כל הכבוד על הסבלנות שלך לשבת ולעבוד כ"כ בריכוז והתמדה" או "איזה כייף לראות אותך מצייר/צובע/בונה..."). בברכה ליאת

היי ליאת. אני מעלה בעיה שקשה לי להתמודד איתה. בני מאז שנולד... עצבני, מגיב בצרחות והיום כשגדל... בד"ר עונה כשגבותיו צמודות ושפתיו קפוצות!. ברוב במקרים כאשר אני מתמודדת מולו הוא נרגע במילים, או "נענש" אם הוא מתנגד וכדו' הבעיה היא כשהוא כועס מול אחרים הוא עונה באמירות כמו: "שתוק"/"לא אכפת לי" ועוד ועוד. ואני ממש מתביישת בתגובותיו ומתנצלת בשמו בפני המבוגר. בתחילת השנה נכנס לגן עירוני. שאלותיי: האם ניתן לעשות משהו כדי למגר את עצביו (טיפולים, חוגים מרגיעים) והאם ניתן לדרוש איזשהו טיפול/סיוע מצד הגן. תודה להתייחסותך וחג שמח.

שלום רב, גנים עירוניים נמצאים תחת מטריית השפ"ח (שירות פסיכולוגי חינוכי) של העיר שלכם. יש ערים בהן השפ"ח פועל רק בגני החובה, ויש מקומות בהם השירות מגיע גם אל גני הטרום חובה. התייעצי עם הגננת. במידה וכן, יש לגן פסיכולוגית מטעם השפ"ח המגיעה אחת לשבוע, ומאתרת בעזרת הגננת/ההורים קשיים אצל הילד. אם לא תקבלי מענה דרך הגן, תוכלי לפנות למכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלכם, ולבקש התייעצות אבחנתית. למטב ידיעתי, ילדים בני שלוש נופלים בטווח הזכאות לאבחון וטיפול שם. בהצלחה ליאת

יש לי ילד בן ארבע וחצי,שאינו מוכן לחשוף את כפות רגליו ליד אנשים שהם לא אנחנו{ההורים ואחותו}הוא מסתובב רק עם גרבים גם כשהולכים לים ובגן כשעושים מקלחת זה מגיע לצרחות של בכי.שאלתי אותו למה הוא לא מוכן להוריד גרביים והוא ענה שכפןת רגליו הן סודיות. אשמח לחוות דעת. תודה.

שלום דנה, הפרטים שאת מביאה לכאן חלקיים מאד, ואינם נותנים את תמונה כולה. בגדול אוכל לומר שהתנהגות זו לבדה אינה מאד מדאיגה, ויכולה לשקף איזו אמונה ילדית מאגית שתחלוף מאליה (אם לא תעשו מזה עניין גדול). עם זאת, אם ישנם עוד פחדים או התנהגויות מוזרות/כפייתיות, שווה להתייעץ ולשלול בעיית חרדה רחבה יותר שדורשת התערבות. בכל מקרה, בגיל כה צעיר, אני מאמינה שהדרכת הורים קצרה וממוקדת תספיק במקרה כזה. בברכה ליאת

שלום ליאת, מראש אני מתנצלת על אורך הפניה) הנ ני אם חד הורית לילד בן 5. בני הוא ילד רגיש, נבון מאוד וכם לגילו. אבל יש לנו בעיה שקשורה לענין החברתי. בני לא מוכן "להתנתק" ממני וללכת לחברים אחה"צ. חברים שהיו באים אליו בעבר - כבר לא באים. ולאט לאט הקשר נותק. כואב לי עליו בגלל שאין לו אחים ואחיות וגם לא יהיו לו מפאת גילי. אני מנסה להעשיר את חיי החברה שלו בכל מיני דרכים, אבל לא תמיד יש הענות מהצד השני, בגלל שהוא לא מוכן ללכת עם אף אחד בלעדי.מננ כאן מתחילה בעיה עד זו (שהוא בגן חובה). בני היה בגן פרטי. בגן הוא התחבר עם ילדה שלא כל כך חיובית מבחינת התנהוגתית. אף הורה בגן לא הסכים שילדו ישחק איתה או יקשור איתה קשרים. היא ילדה שמרביצה להוריה כאשר הם באים לאסוף אותה מהגן, היא מתחצפת, מרביצה לילדים בגן. בשורה התחתונה זו ילדה ללא גבולות. עם כל האי שביעות רצון שלי מהקשר שלהם, מעולם לא ניסתי לעשות הפרדה ביניהם, כי בני כרוך אחריה באהבה עזה מאוד. שמה כל הזמן שגור בפיו. בגלל האהבה העזה הזו הוא לא מנסה אפילו לקשור קשרים אחרים או לשחק בגן עם ילדים אחרים. השנה הוא התחיל גן חובה ולהפתעתי הרבה הילדה הזו הצטרפה לגן הזה. (אם היתי יודעת לא היתי רושמת אותו לגן הזה). מאז תחילת השנה ועד היום אני שומעת שהבן שלי מתנהג בצורה מופרעת בגן ומפריע בשעת ריכוז (דבר שבשנים קודמות הוא לא התנהג כך). הם יושבים ביחד, אוכלים ביחד וגם מפריעים ביחד. די קשה לי לשמוע את הגננת אומרת שהיא העירה לו היום, או בצהרון לשמוע את המטפלות אומרות שהיום הם לא התנהגו יפה. ניסתי לרמוז לגננת (מבלי להתערב בעבודתה) שאולי אפשר לעשות הפרדה בשעת ריכוז, באוכל. היום אספתי אותו מהצהרון ופתאום אותה ילדה אומרת לו "תראה לי אך נותן מכה לאימא". וזה דבר ששבר אותי. מאוד כעסתי עליו האף איימתי בפניו שאני יאלץ להעביר אותו גן ובמיוחד ששמעתי שהמטפלת מהצהרון אמרה "היום היה נורא עם שניהם". אני פונה אלייך בבקשה לקבלת ייעוץ כיצד עלי לפעול? האם להעביר אותו גן? מהי הצורה הנכונה להסביר לו גם על ההתנהגות שלו וגם לנסות לקשור קשרים עם ילדים אחרים. אודה לך אם תוכלי לתת לי עצה בנדון. בברכת חג שמח דניאלה

שלום דניאלה, הגם שאת רואה את הדברים נכון ומכירה בקשיים, לא בטוח שההסבר שאת נותנת לתופעה הוא ההסבר הנכון. לא בטוח שהקשיים החברתיים של בנך נובעים אך ורק מההתחברות שלו לילדה הספציפית הזאת. את יודעת, הילדים שלנו נתונים כל הזמן להשפעות מבחוץ, והחינוך שאנו נותנים להם אמור לשמש מגן מפני השפעות שליליות או מזיקות. ילדים "רעים" (אני מאד לא אוהבת את הביטוי הזה, אך אשתמש בו כאן לצרכים 'מתודיים') יש בכל כיתה או גן, ואף פעם לא נוכל להבטיח לילדינו סביבה "סטרילית". אני חושבת שכדי שבנך ישנה את התנהגותו, וכדי שחברים ירצו וישמחו לבוא ולבלות בחברתו, עליו ללמוד להתנהג עפ"י הכללים, לכבד סמכות, להתאפק, לוותר, להתחשב. את כל זה עליו ללמוד בבית, בסביבה הורית סמכותית ונוסכת ביטחון. אני ממליצה לך מאד לפנות לפסיכולוג ילדים קליני לצורך הדרכת הורים, שתעזור לך לשפר את היכולת להציב לו גבולות בבית. בעיני, זה פיתרון יסודי ויעיל הרבה יותר מהעברתו לגן אחר. מעודדת אותך לפנות ולהיעזר, ולפעול להחזרת ההרמוניה בחייכם. חג שמח ובהצלחה ליאת

היי ליאת, האחיין שלי בן חמש שנים, שמתי לב לאחרונה שבזמן משחק עם ילדים יותר קטנים ממנו הוא מבקש מהם לראות את איבר המין שלהם, הדבר עורר בכל המשפחה פחד, בבקשה עזרתך

שלום רחל, ילדים בגיל 5 מאד עסוקים בגופם ובהבדלים בין המינים, והם בהחלט מגלים התעניינות גם באיברים המוצנעים. במקום להתמלא בפחד (ממה בעצם?), מוטב להתמקד בהסברה עניינית, לפיה איברי גופנו, ובמיוחד איברי המין, הם עניין פרטי מאד, הנשאר מחוץ לתחום ראייתם ומגעם של אנשים אחרים. את מאמצי ההסברה יש לכוון הן לילד עצמו והן לילדי המשפחה. את הסקרנות הטבעית של הילד אפשר לספק באמצעות תמונות ורישומים של עירום מתחום האמנות או הביולוגיה, כך שהמבט יהיה לגיטימי ומהוגן, ולא בגניבה. חג שמח ליאת

אני אמא לבן אשר בחודש הבא ימלאו לו 4 שנים, ולבן אשר בעוד חודשיים יהיה בן שנתיים. השאלה היא לגבי בני הבכור, אשר בעוד חודש יחגוג יומם הולדת 4. מדובר בילד מאוד מאוד מאוד אינטיליגנטי. ממצד אחד, יש לו חברים בגן, עימם אוהב ונהנה לשחק, בערך 2 חברים טובים מאוד עימם מרבה לשחק. נאמר לי כי מבלה בגן גם עם ילדים אחרים, אך בעיקר עם 2 ילדים מסויימים. מדובר בשני ילדים שעברו עימו יחד בין הכיתות השונות של הגן הזה. כשאני שואלת, הוא אומר את שמותיהם של ילדים אחרים בגן, עם מי משחק ועם מי לא, אך כאמור משחק בעיקר עם ילד או שניים.בבית, הוא מחד, משחק עם אחיו הקטן (יחסו אליו אמביוולנטי, לעיתים ממש מחבק ומנשק אותו ולעיתים מכה אותו), משחק עימנו, צוחק ומשתובב. הוא בעל יכולת ריכוז מדהימה, מגיל קטן מאוד, כבר בגיל שנה וחצי עשה פאזלים לבד, הוא מסוגל למצוא לעצמו תעסוקה ולהיות מרוכז בה אפילו שעה שלימה, כשכל המתרחש סביבו לא מוציא אותו מריכוז. יכול "לשכוח לאכול" כשמרוכז במטלה שהציב לעצמו. הבעיה: כשאנו מגיעים למשל לקרוב משפחה אצלו אנו מבקרים פעמיים בשנה, הוא יכול להיצמד אלי או אל אביו ולהסתיר את פניו למשך חצי שעה שלימה וא]פילו יותר, אך "שנפתח" אט אט. כשאנו נכנסים למעלית, אם יש אנשים זרים במעלית, הוא יכול להפנות את פניו אל פנית המעלית, עם הגב לקהל, עד שיוצאים מהמעלית. אני מאוד מוטרדת מהתנהגות זו. האם זו "ביישנות מופרזת"?? האם זה "חוסר ביטחון"?? מה לעשות??.! אסור בשום אופן, מבחינתי, שהדבר יימשך. ככל שיגדל יהיה לו קשה יותר , יפסיד חוויות וכולי. אני חוששת מאוד שזה יימשך אם לא נגרום להתנהגות זו להשתנות. אנא עיזרו לי בעיצותיכם. תודה רבה!! + הוספת תגובה

גם אני חוויתי התנהגות כזאת עם בני. מה שאני עשיתי זה לתת לו להביע את רגשותיו ולא לבטל אותם. לחבק ולתת לו הגנה כשמבקש (נצמד אלייך..) ולא לשפוט אותו או לדחוף יתר על המידה . אפשר להציע: "רוצה שנלך יחד לראות את המקום? להגיד שלום לדודה וכו' אבל לא לאלץ אם לא רוצה. הוא יראה איך אתם מתנהגים עם הסובבים אתכם ובסביבה חדשה ולאט לאט ילמד ויחקה אתכם. ואם תמיד ידע שיקבל ממך חיבוק וחיזוק כשהוא צריך (עם דגש על הוא) הוא יקבל בטחון לנסות להתרחק ממך ולחוות דברים חדשים כי את תמיד שם בשבילו, מציעה לו חיבוק. אצלי זה עזר. היום בן 5 וחצי ומי שמכיר אותו מינקות ממש מרגיש את השינוי בו. הוא נפתח וקיבל ביטחון להתנהל בחוץ. בהצלחה

שלום רב, ביישנות כתכונת אישיות נוטה ללוות בני אדם במידה זו או אחרת כל חייהם, גם אם הדבר אינו מוצא חן בעיני סביבתם. ילדים צעירים ורגישים יכולים להפגין מדי פעם התנהגות ביישנית, בעיקר במקומות חדשים או במפגשים חברתיים המציבים אותם (את הילדים) במוקד תשומת הלב באופן מלחיץ. גם מפגש עם אנשים זרים (כמו במעלית) יכול להביך ילדים מסוימים, שמתקשים להתמודד עם הסיטואציה המוזרה בה אנשים עומדים זה מול זה ללא אומר. כאשר את אומרת "אסור בשום אופן, מבחינתי, שהדבר יימשך", את למעשה מכריזה על מאבק ביניכם, שעלול להחריף את ההתנהגות ממנה את כה רוצה להיפטר. כאשר את נלחמת בזה, שופטת אותו על כך, או אפילו מרחמת עליו בשל ביישנותו - את למעשה נותנת לביישנות הרבה נפח, שמה אותה במוקד תשומת הלב שלך, ומתגמלת אותה בבלי דעת. אני ממליצה מאד להניח לנושא, ולהתעלם לחלוטין מכל ההתנהגויות של הסתרת הפנים. כאשר הוא טומן את ראשו בחיקך, המשיכי בשיחה כאילו כלום, לטפי את ראשו, ואל תעירי על כך דבר, לא לו ולא לאחרים. גם כשהוא מפנה את גבו לציבור האנשים במעלית, אל תאמרי דבר. אני מאמינה שזה יחלוף מעצמו כשההתנגדות שלך תתמתן. בברכה ליאת

היי ליאת, בהמשך לעדכון האחרון לגבי מה שקורה ביני ובין בתי בת 4. ציינת ובצדק שאני עושה נכון אך מתקשה להתמיד עקב הפרובוקציות שלה והדעתנות שלה... אני ובן זוגי החלטנו לתת לכולנו עוד כמה שבועות להתבונן מה קורה עם החזרה לשגרה לגן אחרי כל התקופה "המחוררת" הזו והכל כך קשה לה. בינתיים בעלי והיא נסעו לכמה ימים לסבתא הנמצאת בחו"ל, ואני מתמודדת עם כל המכלול : השקט והמנוחה מצד אחד והגעגועים מצד שני. העובדה שלא רצתה לדבר אתי כמה ימים בטלפון משם, מעט הלחיצה אותי בתחילה אך אני "עובדת על עצמי" ממקום של להבין שזו דרכה להתמודד עם המרחק,הגעגוע, המצב החדש .והנה רק לפני יומיים היא דיברה משפט וחצי אתי וסיפרה מה עשו,איזה כיף בילו ואיזה צמידים זוהרים יש לה ו "את רואה את הצמידים"?אני משתפת סתם כי אני מתרגשת וגם יודעת ששוב לא יהיה פשוט עם החזרה לשגרה . החלטנו שאם נמשיך להתקשות, נפנה להדרכה אחרי כמה שבועות כאמור,כי אני מבינה שאני זקוקה בעצמי לאיזה "מבוגר" נוסף שירגיע אותי,ישמע אותי שאני מתרגשת, כמו שכנראה את עושה כאן כשאני פונה...

שלום גלית, יופי שאת חוזרת לעדכן מפעם לפעם. אין לי ספק שבתך עושה חיים בחו"ל, ושגם את נהנית קצת מהשקט. בהחלט מגיע לך. אני חושבת שהדרכת הורים היא דבר נהדר תמיד, ואפשר לחפש גם מסגרת קבוצתית, שנותנת תחושה של הרצאה או חוג, ולאו דווקא הרגשה של משהו 'פתולוגי' או בעייתי. את, כמובן, מוזמנת להמשיך להשתמש בפורום הזה, ולהרגיש בו בבית... חג שמח ליאת

שלום אשמח לקבל המלצות לפסיכולוג ילדים באזור רמת גן לילד בן 5.5 שמאז ומתמיד סבל מפחדים ובשבוע האחרון ישנה החמרה ללא סיבה נראית לעין. מתאר מצב של מחשבות מטרידות גם במהלך היום, הצלחנו למתן זאת קצת , אך מעוניינים ביעוץ מסודר תודה

[email protected]

שלום רונית, שלחתי לך המלצה למייל. בהצלחה וחג שמח ליאת

יש לי חבר (בן 17) שהוא לא ילד חברותי בכלל, הוא לדוג' מכיר באמת בערך 5 בנות אבל הוא תמיד בריב עם 3 ובקשר רק אם 2 תמיד תמיד, תופעה מוזרה.. אבל הן לא באות אליו וזה.. רק בכיתה הוא איתם מדבר וזה, וחברים? בנים? רק אני ועוד אחד, יצא לו ממש ממש מזמן להכיר חבר סתם והוא תמיד רב איתם והפסיק לדבר איתם עד היום (ואני מדבר על שנים).. בדר"כ שאנשים אחרים מנסים לדבר איתו להתחבר אליו הוא לא מדבר איתם או רב איתם אכשהו.. הוא לא מוכן להכניס אנשים חדשים לחיים שלו.. הוא יותר חברותי עם בנות משום מה אין לי מושג למה.. וזה לא שהוא לא נראה טוב, או "חנון" או משהו כזה.. הוא יכול ליהיות רגיל לגמרי ועכשיו לדבר הכי הכי חשוב, כל פעם שאני עם חברים.. שהוא לא מכיר בכלל הם מעיר אחרת ובאים אליי, אז הוא לא רוצה לבוא.. אבל!, הוא מסכים לבוא בתנאי אחד שיש אלכוהול ושותים על ההתחלה :O, שאלתי אותו למה הוא לא יכול לצאת בלי אלכוהול (הוא לא איזה מכור או משו הוא בקושי שותה פעם בחודש-חודשיים).. אז שאלתי אותו והוא אמר "ככה.." לא מסכים לפרט :O.. הוא גם נורא פרנואיד.. נורא.. נגיד ליפני שאני בא אליו הוא תמיד אומר לי להישאר מחוץ לחדר הוא נועל מסדר תחדר ואומר לי להיכנס בשביל שאני לא אראתה תבלגן.. הוא גם לא מסכים שיגעו לו בדברים.. שום דבר ! הוא גם נורא נורא קמצן, אם יש קשר? אני כבר למדתי לסבול את זה ולא אכפתי מזה.. חח אבל אחרים נגיד יוצא לו לריב איתם בגלל זה, הוא נגיד אוהב לנצל מישהו שהוא מכיר (לקחת לו כסף) ולא להחזיר אף פעם, ואין לו בעיות כספיות - בכלל ! יש למשפחה שלו הרבה כסף, בית נורא גדול ויפה.. ומביאים לו הרבה כסף.. כשאני אומר פרנואיד עוד אני מתכוון שהוא לא מסכים שיגעו לו במחשב או בדפים אפילו פשוט נועל לגמרי.. הוא גם לא מספר על עצמו דברים.. ותמיד הוא לא היה חברותי, וזה לא שהוא נראה רע או משו.., אני מכיר אותו מכיתה ה', עכשיו אנחנו ביב' ועד היום הוא אותו דבר.. נגיד שיוצא לו לספר משו זה ממש ממש לוקח זמן.. הוא סיפר לי שהוא לוקח ריטלין מכיתה ד'-ה' רק שהוא היה בכיתה י' והוא אמר לי לא לגלות לאפחד O_O כאילו זה משו מיוחד ממש.. חצי בצפר אצלנו לוקח את התרופה הזאת.. חוץ מזה.. הוא נורא קופצני וכיף איתו שסגור סביבו.. בחדר שלו חופשי הוא שם מוזיקה קופצים.. קרא לידידה שלו הביתה ליפעמים יושבים רואים סרט אוכלים.. זה המצב הכי חברותי שהוא מגיע ידידות שלו מספרות לי שיום אחד הוא הפסיק לדבר איתם לא לענות להן בכיתה לא בטלפון לא במסן בלי להגיד למה פשוט הפסיק.. ששאלתי אותו למה הוא אמר שאין לו כח אליהן הוא לא בנאדם דיכאוני או משהו.. הוא 24/7 על המחשב הוא לא אוהב לצאת עם עוד אנשים רק רק איתי וידידה שלו בלבד.. ועם רואים פתאום ילד בדרך שיש מצב שאנחנו מכירים הוא מהר אומר "בוא נסתובב" ובורח O_O.. מצטער על החפירה, אבל אך אני יכול לעזור בזה שהוא יהיה יותר חברותי שהוא יותר ירצה לצאת, להכיר אנשים.. מספיק 2 אנשים חדשים פעם ב.. שלא יהיה אכפת לו להכיר סתם בנאדם סתם... מישהו מהכיתה.. יש לו רק חבר אחד בכיתה ששונא אותו כל הזמן מספר שלי שהוא לא חברותי ושהוא מנסה לריב וזה..

שלום רב, אתה באמת חבר טוב, ומאד מרשימה ההשקעה הרגשית והמחשבתית שלך בחבר הזה. אתה יודע, נפש האדם היא עניין מורכב, ונראה שהחבר שלך מנהל חיים לא שגרתיים, הנשלטים במידה רבה ע"י החרדות שלו. לא בטוח שתוכל לעזור לו לשנות ממנהגיו החברתיים, כי זה כבר שייך באמת לתחום עבודתם של אנשי מקצוע (אני חושבת שטיפול פסיכולוגי, ואולי גם פסיכיאטרי, יוכל מאד מאד לעזור כאן), אבל תוכל לעזור באופן אחר. אנשים עם חרדה חברתית, ואולי גם חרדות נוספות, נוטים להסתגר ולהימנע ממצבים חדשים ולא מוכרים, ומקרבתם של אנשים זרים. הם חשים נוח בסביבה המוכרת, בחברתם של אנשים מהמעגל הקרוב. אני חושדת שהחבר שלך סובל מהרגלים כפייתיים (טקסים) שפיתח כדרך להתמודד עם החרדות שלו, ויכול להיות שהדלת הנעולה וסידור החדר הם חלק מזה, חלק שבו הוא מתבייש ואותו הוא מנסה להסתיר. כרגע, הדבר הכי חברי שאתה יכול לעשות זה להישאר קרוב, לסלוח לו על ה'שטיקים' הקטנים, ולשמור על שגרת מפגשים איתו כדי שלא יחוש בודד ומדוכא. במקביל, אתה יכול לנסות, מאד מאד בזהירות, לעודד אותו לפנות לעזרה של איש מקצוע, כדי שיוכל להרגיש משוחרר וחופשי יותר במצבים חברתיים. תוכל לנסות לעודד אותו, למשל, להסביר לך מדוע הוא חייב אלכוהול כדי לשרוד מפגש עם אנשים חדשים. תוכל לומר לו שאתה מבין את המצוקה, וחושב שנכון ובריא יותר לטפל בזה באמת, ולא רק לטשטש זאת עם אלכוהול. לא בטוח שתצליח להביא אותו לטיפול, אבל תוכל להגיד לעצמך שלפחות ניסית. בברכה ליאת

שלום,אני מספר שנים כבר מכור בצורה קשה למחשב ולאינטרנט,כאשר זה גוזל כמעט כל זמן פנוי שיש לי,ואח"כ אין לי זמן כמעט לכלום,מה גם שלפעמים אני נשאר עד מאוחר עם המחשב ואז קם סחוט ולפעמים זה מגיע למצב שכבר ממש נעצמות לי העיניים מול המחשב מרוב עייפות,ואני לא מנצל זמן לישון כמו שצריך אלא ליד המחשב,ממש התמכרתי ואני לא יודע מה לעשות..... איך אני יכול להגמל מהמחשב?

שלום רב, למחשב יש באמת אופי 'שואב' מאד, ובהיותו מספק מגוון רחב של צרכים, הוא עלול להשתלט על כל מרחב הפנאי שלנו. אחד המאפיינים הבולטים של ההתמכרות הוא הקושי למנן את כמויות/זמן הצריכה של החומר הממכר, ולכן, בתהליך הגמילה, חשוב לעשות מאמץ ולגייס עזרה מבחוץ. לא ציינת בן כמה אתה והאם אתה מתגורר בגפך או עם משפחה או בן זוג. אני מאד ממליצה על מעורבות של לפחות עוד אדם אחד, שיוכל לעזור לך להגדיר את גבולות הזמן שאתה מבלה על המחשב. לפעמים אפשר לעזור לעצמנו באמצעות פרסים ותגמולים מטעם עצמנו, על כל הצלחה בשליטה בדחף. בניגוד לסמים או אלכוהול, המחשב בהחלט יודע להיות יעיל וידידותי, ולכן מוטב לא לסלקו לגמרי מהחיים, אלא להשקיע ביכולת המינון. אם אינך יכול לבד, ואתה רציני בהחלטה להיגמל, פנה לאיש מקצוע, שיבחן ממה בדיוק אתה בורח באמצעות המחשב. בהצלחה ליאת

שלום רב,בני הבכור בן 13, מהיותו תינוק,הינו ילד בכיין עד היום, אין לא אף חבר,הוא לא מתקשר לילדים ואף אחד הוא מצלצל אליו. מבחינת לימודים הוא בכיתת מופת תלמיד מצויין. מבחינת יחסים בין אישיים גרוע מאוד.לא נהנה מכלום,הקשר היחיד שלו עם אנשים זה שהוא מעליב ומזלזל בהם.רכושני וחרד מחברה בצורה קיצונית מקלל את בני משפחתו ללא הרף, התקפי זעם חוזרים ונשנים והכי בולט יכולת ורצון להתיש את בני משפחתו

שלום דדרה, המשפט האחרון שלך נגע ללבי, וגרם לי לחוש חמלה וצער על בנך, שמצד אחד סובל שנים רבות מבדידות וקושי ליהנות, ומצד שני, לא מצליח לעורר אהדה אצל זולתו, כאשר אפילו אתם, ההורים, מתקשים לראות את המצוקה העצומה בה הוא נתון. אין לי ספק שאפשר וצריך (!) לעזור לבנך, אך לא אוכל לעשות זאת דרך עצה קצרה באינטרנט. אני ממליצה על פניה לטיפול פסיכולוגי, כי מדובר בקושי שנמשך שנים רבות, יצר גרעונות בתפקוד החברתי שלו, ומצבורים של עוינות, תסכול ודיכאון. אני לא חושבת שבנך רוצה להתיש אתכם, גם אם אתם אכן מותשים, אלא לעורר אתכם לפעולה. לפעמים קל לנו יותר להתגייס למען מישהו שנראה מדוכא ואומלל, ופחות למען מי שמתנהג בעוינות וזעם. אני רוצה להזכיר שאצל ילדים, התנהגות תוקפנית, נזעמת ומרדנית יכולה לשקף חרדה ודיכאון, וחשוב להקשיב גם לתוכן הסמוי הזה. פנו לפסיכולוג ילדים קליני להתייעצות. בהצלחה ליאת

שלום, אחי עומד להינשא לבן הזוג שלו בשנים האחרונות. לנו ארבעה ילדים - ביתנו הבכורה מודעת לכל הנושא, שאלתנו היא כיצד להסביר את נושא החתונה לשני בנינו (6 וחצי ו-4 וחצי), ועד כמה שיהיו מעורבים בחתונה? אין לנו בעיה להסביר להם את הנושא מבחינה העקרונית, אך לא היינו רוצים שיראו אנשים מוכרים ואהובים עליהם מתנשקים ומפגינים קירבה פיזית (כמו כן, ייתכן ויהיו זוגות הומואים ולסביות רבים באירוע). כמובן שהיעדרותם מהאירוע אינה פיתרון רצוי. כמובן שבשלב כזה או אחר הילדים יחשפו לסוג כזה של קשר, אך מה דעתכם לגבי היחשפות בגיל כה צעיר לנשיקות בין שני גברים ? האם זה עלול לבלבל אותם ולהשפיע על זהות המינית בעתיד ? נשמח לשמוע את דעתכם.

שלום שרון, האם הילדים הצעירים שלכם נחשפים לנשיקות בין גבר לאישה? אם כן, מדוע שלא ייחשפו לנשיקה בין גברים? אם אתם מקבלים את הקשר בין אחיך לבן זוגו, כך גם ילדכם יקבלו אותו וייראו בו משהו טבעי בחייהם. לטעמי, זה רק יכול לתרום להרגשה הנוחה של כולם - אתם לא מסתירים מהם משהו שממילא הם ייתקלו בו עקב הקרבה המשפחתית, והם ייגדלו כאנשים פתוחים ומקבלים את האחר. נראה לי שקודם כל אתם צריכים להיות כנים עם עצמכם לגבי הקבלה האמיתית של הקשר שלהם. אני לא מאמינה שלראות נשיקה בין שני גברים יכולה להיות השפעה על זהותם המינית. אני מאמינה שאם יהיה הסבר פתוח ועינייני כגון - כמו שאבא ואמא חיים ביחד כי הם אוהבים אחד את השניה ככה גם דוד שלכם ובן זוגו רוצים לחיות ביחד, אין סיבה שזה יהיה מאורע מערער או בעייתי. בשורה התחתונה - מה שאתם תשדרו לילדים, במילים או במעשים - זה יהיה היחס שלהם כלפי העניין. (פתוח, טבעי ונורמטיבי אל מול סודי, בעייתי ומזיק. הבחירה שלכם.) מיכל

אני לא מבינה מה הבעיה כאן. אתם ההורים גבר ואישה ואחיך הם שני גברים והם אוהבים ומתחתנים. ממש פשוט. לא צריכה להיות כל בעיה עם זה. לא צריך לסבך מה שלא מסובך. תתפלאי כמה ילדים הם פתוחים מקבלים ומבינים. ניראה לי שלך קשה לקבל את זה.... אל תשליכי על הילדים. הם קולטים ממך הכל. מזל טוב.

שלום שרון, לא נותר לי הרבה מה להוסיף מעבר לדבריה של מיכל, שמיצתה את העניין יפה ונכון. גילויי חיבה בין בני אדם, כולל נשיקות, הם חלק מהתנהלות חברתית ובינאישית לגיטימית, ואיני רואה בכך שום דבר מדאיג או מסוכן להתפתחותם התקינה של ילדייך. הגם שקיימת כיום פתיחות הולכת וגדלה בציבור כלפי זוגיות הומוסקסואלית, עדיין - כפי שרמזה חן - קשה לאנשים רבים 'לבלוע' את המחוות הפיזיות והמגע, גם כאשר הם מבטאים חיבה, אהבה, רוך ואינטימיות (בניגוד למיניות בוטה). איני שופטת אותך על הקושי או הדילמה, אך מאמינה (כמו חן ומיכל) שעבור הדור הצעיר במשפחה שלך - ואולי גם עבור חבריהם ובני גילם - סוגיות כאלה יהיו נון-אישיו. במהרה בימינו, אמן. מאחלת לכולכם מזל טוב, והרבה נחת ושמחה במשפחה המתרחבת. ליאת

שלום קוראים לי יעל ואני בת 14 יש לי שתי בעיות ואספר ברשותכם אותן כאן : 1. הבעיה הראשונה היא שיש לי אח תאום ואני טוענת שהוא מקבל יותר יחס מההורים מאשר ההורים נותנים לי. בדר"כ אני קונה המון בגדים יותר מאחי כמובן .. ורוב הבגדים שלי מכספי. אבל כשאחי רוצה לקנות בגדים, הורי מבקשים ממנו שהם ישלמו במקומו, זה ממש מעצבן אותי.. וכשאני אומרת להם שהם מפלים על זה הם מתווכחים איתי ואומרים שאין שום הפלייה... עוד דבר, אימי לא מבקשת מאיתנו לעשות שום דבר בבית (הכוונה לכביסות , שטיפת כלים וכו') אלא סתם כל מיני דברים בקטנות כאלה.. ( ברור שלפעמים אני מציעה מעצמי לעשות דברים בבית), בזמן האחרון אימי מבקשת עזרה , ואני כמעט עוזרת לה בכל מה שהיא מבקשת, אבל משום מה פעם אחת היא ביקשה ממני שאני אעשה משהו ולא עשיתי אותו היא התעצבנה עליי, וכששאלתי אותה למה היא לא שואלת את אחי היא עוד יותר התעצבנה, ושוב אמרתי לה שהיא מפלה בינינו (זה קרה מספר פעמים). 2. דבר שני שקשה לי איתו הוא שאני נפגעת מכל דבר קטן, אני לא יודעת להסביר כ"כ את זה אבל אני בוכה מכל דבר קטן שאומרים לי, אני נחשבת יחסית לרגישה, אבל לרמות האלו לא חשבתי שאגיע... הבקשה שלי היא שתעזרו לי איך להתמודד עם שתי הבעיות שהצגתי פה, ומה לעשות. בתודה מראש, יעל

את מוכרחה לברר עם עצמך א האם את אוהבת את אחיך ב האם את מקנא בו ג האם באמת מה שרשמת זה מה שאת מרגישה או מאמינה ? ד אם אמך לא מבקשת שתעשו כלום בבית מצבך טוב מאוד . השאלה מה את כן עושה כל היום האם את לומדת או מתבטלת מול המחשב דבר שיכול להכעיס מאוד.

שלום יעל, לגבי הבעיה הראשונה-האם אחיך נחשב ל"ילד הרע/בעייתי" או שאת נחשבת בעיני הורייך לילדה הטובה? (מקשיבה להורים, טובה בלימודים וכו) לפעמים בגלל שילד אחד יותר "נוח" להורים יש נטייה לקבל את זה כמובן מאליו ולכן בפעם הבודדת שלא התנהגת כצפוי כעסו עליך יותר. כנ"ל לגבי הבגדים-אם אחיך אינו "מרויח את לחמו" או שמתלבש באופן שאינו מספק את הורייך אולי הם רוצים לעודד אותו ובו בזמן "מצפים" ממך לקנות את בגדייך כי את יכולה לשלם עבורם. אני מדגישה "אולי ויכול להיות" שכן קשה לדעת מה הדינמיקה המשפחתית אצלכם. בכל מקרה-וזה הכי חשוב לדעתי-קחי את הורייך לשיחה רצינית ומסודרת ותסבירי להם איך את מרגישה (ממליצה לך אפילו לכתוב לעצמך את הדברים מראש)-זה לא משנה אם את צודקת או לא-משנה שאת מרגישה פגועה. תנסי לשמור על שיחה רגועה ולא להגרר להטחת האשמות. הורים לא תמיד מודעים למעשיהם ואינם פועלים מתוך כוונה רעה-אך כדאי ליישר את ההדורין כדי לשפר את יחסייך עימם.ואם יגידו לך שוב שאין אפליה או שאת סתם רגישה וכו תסבירי להם שוב שאת נפגעת ושאת מבקשת מהם לפתור ביחד איתך את הבעיה. ולגבי הבכי-רגישות זו לא מילה גסה-השאלה אם יש סיבה מעבר לזה ואז רצוי לזהות ולפתור אותה.

שלום יעל, בדר"כ, מה שקובע את טיב הרגשות שלנו ואת עוצמתם, הוא לאו דווקא האירוע עצמו, אלא האופן בו אנו מפרשים אותו. תחושות קיפוח וקנאה מתעוררות בנו כאשר אנחנו מפרשים אמירה או מעשה כמשקפים העדפה של מישהו אחר על פנינו. מבלי לערער על תחושותייך או לשפוט אותן, אוכל לומר כי קיימים הסברים נוספים אפשריים להתנהגותם של הורייך, שיכולים להיות תקפים ופחות פוגעים. שימי לב: אמרת שאת קונה "המון בגדים, יותר מאחיך, כמובן", וזה יכול להסביר, למשל, מדוע הם מבקשים ממך להשתתף בהוצאה ומאחיך - לא. לעיתים קרובות אחים נוטים 'למדוד' את אהבת הוריהם באמצעות ההשוואה שהם עושים זה עם זה. אני מניחה שאצל תאומים ההשוואה עלולה להיות נוכחת אף יותר. לאמונתי, הורים טובים אינם דווקא מי שמקפידים מאד על שוויון בכל מחיר, אלא דווקא אלה שנותנים לכל ילד את מה שהוא צריך ובזמן שהוא צריך. ילדים גם שונים זה מזה בכישוריהם ויכולותיהם, מה שמכתיב סוג שונה של דרישות מהם. גם כאן, מוטב לא להיכנס להשוואות, ולנסות להתמודד עם הקונפליקטים בינך לבין אמך בלי לשרבב אליהם את אחיך התאום. אולי גם בתחום זה, יש הסבר נוסף למה שאת מרגישה כקיפוח: אולי אמא מבקשת ממך עזרה (ופחות מאחיך) כי את יותר בוגרת ואחראית? את ודאי זוכרת שבנות ובנים אינם מתבגרים באותו קצב, ובנות מקדימות קצת את הבנים, בעיקר בגיל 14. אולי הבקשות שלה מייצגות דווקא תחושת קרבה ואמון כלפייך? אני מציעה לך לנסות - אפילו כתרגיל - לא לתת לפירושים ה'אוטומטיים' שלך להכתיב את מצב הרוח, ולשקול תמיד יותר מאפשרות/פירוש אחד. לפעמים זה עוזר קצת. בעניין רגישות היתר, אני מציעה להתייחס לכך כאל חלק מגיל ההתבגרות, המתאפיין בתנודות רגשיות חזקות ותכופות. זה לא קל, אך זמני וחולף. בברכה ליאת

מזל טוב ליאת!

כמה צחוק אפשר לעשות מבני אדם! וכמה תמימות ונאיביות יש בצורך! רמייה עצמית. איך אתם לא רואים?

אני בת 16..אני לא יודעת יותר מה לעשות עם ההורים שלי..זה פשוט נמאס..הם כל הזמן פוגעים בי ואומרים לי שאני אפס ולא אצליח בחיים בכלום למרות שאני משקיעה בלימודים והממוצע שלי הוא 90 הם אומרים שאני בחיים לא אהיה מי שאני רוצה להיות.זה נמאס!!!רציתי לעזוב את הבית אבל אי אפשר אני לא בת 18..נמאס לי לריב עם אמא ריבים תמידיים ולסבול את הפגיעות האלה..יש פעמים שהיא מייחלת לי למות רק כי לפעמים אין לי חשק לעזור לה לנקות את הבית..אני נשברת מזה..היא אומרת שאין לי נימוסין ואופי וכולם יזלזלו בי כל החיים..נמאס לי להשבר ולבכות לילה אחר לילה..הפגיעות ההלו שוברות אותי מבפנים..מבחוץ אני מראה שאני חזקה מולה ולא נפגעת..אבל בפנים אני קורסת לאלפיי רסיסים עד שאני הולכת לחדרי ונועלת אותו ומתפרקת בבכי..היא מייחלת לי מוות ואומרת שה' הביא לה עונש כשבאתי לעולם..אין לי מושג למה היא פוגעת בי פגיעות כאלה אבל זה הורס אותי כל פעם מחדש..אשמח אם תייעצי לי..

שלום נועה, החיים יכולים להיות מאד בלתי הוגנים, ולמרבה הצער, אין אנו יכולים לבחור לאיזו מציאות להיוולד. הבשורה הטובה היא שניתן לשלוט במידה טובה הרבה יותר על המציאות הפנימית שלנו, ולנסות להתגבר באמצעותה על הסבל האקטואלי שמכה בנו. התיאורים שלך קשים ואפילו מצמררים. קיימת בי אמונת יסוד איתנה, לפיה גם ההורים המתעללים ביותר (ואני מקווה שאמך אינה שייכת לסוג זה), רוצים בתוך תוכם טוב עבור ילדיהם. לפעמים, בגלל מורכבות נפשית או מציאות בלתי נסבלת, הורים מגיעים למצבי קצה, והופכים פוגעניים דווקא כלפי מי שכל כך תלויים בהם. אני מציעה לך לנסות להגיע איכשהו להידברות עם אמא, אולי בתיווכו של בן משפחה קרוב, ולנסות לשפר במידת מה את התקשורת ביניכן. את יכולה לנסות להיעזר בגורמים חיצוניים, כמו יועצת ביה"ס או פסיכולוגית ביה"ס, שיוכלו להנחות את אמך ולעזור לה להישאר עבורך דמות חיובית ומיטיבה למרות הקשיים שלה. אם שום דבר לא ישנה את המציאות החיצונית, נסי להעמיק את הקשרים שלך מחוץ לבית (חברות, אולי בן-זוג, תנועת נוער, קרובי משפחה, ובעצם כל מה שיכול להכניס אל חייך מגע רך וקשוב, שכל כך מגיע לנערה בגילך. זכרי שהתלות שלך בהורייך לא תימשך לנצח, וכל החיים עדיין לפנייך. לפעמים די בידיעה הזו כדי להקל קצת על המצוקה העכשוית. שולחת לך כוחות ליאת

שלןם אני רווקה ובן זוגי גרוש אנחנו עומדים להתחתן ומיטלהטים איך לספר לביתו בת ה9 על כך אנני רוצה לגרום לנזקים נפשיים ומשברים אצלה אציין שהיא מאוד אוהבת אותי והקשר בנינו טוב

שלום איילת, לפני שנה התפרסמה כתבה נרחבת בנושא בעיתון מעריב, ואני מזמינה אותך לקרוא אותה, כולל מחשבותי שלי... http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/934/249.html אם תרגישי שאינך מקבלת מענה, או שיהיו שאלות נוספות, את מוזמנת. חג שמח ליאת

הי תודה על תשובתך המהירה לא קיבלתי תשובה לשאלתי הכתבה שהופנתי אליה עוסקת בהצגת בן הזוג החדש ואילו אני מכירה את הילדים היתי רוצה לדעת איך לבשר לילדה בגילה על החלטתנו להתחתן (יש תאריך)תודה וחג שמח איילת

ליאת תודה על התשובה המהירה יש לכם פורום מקסים (זו פעם ראשונה שהשתמשתי בו אני מניחה שזו לא אחרונה)יישר כח

הי בהמשך לשאלתי איך לספר לבת של בן זוגי על הנישואים הקרובים שאלתי הנוספת היא האם להביאה לאירוע (כל אחד אומר את דעתו ואנחנו מבולבלים מעט)או לא נכון לרגע זה אנו נוטים שלא מכיוון שהיא מאוד סגורה ויכול להיות שבמהלך האירוע היא לא תירצה להיות עם אף אחד אחר מלבדנו (דבר שברור שהוא בעיתי)במידה והחלטנו שלא להביאה האם ההשלכה של ההחלטה עלולה להיות בעייתית?

שלום איילת, לדעתי, הילדה צריכה להיות חלק מאירוע כה משמעותי בחיי המשפחה. גם אם תהיה צמודה אליכם במידה זו או אחרת במהלך האירוע, אני חושבת שמקומה שם, לפחות בשלבים הפורמליים (אם יהיו כאלה - חופה וקידושין, או כל טקס אחר, ארוחה, וכד'). אפשר לדבר איתה לפני כן, ולהכינה לאפשרות שתצטרך להיצמד למישהו אחר (קרוב משפחה או בייביסיטר בשכר) שילווה אותה במהלך האירוע. בעיני, להשאירה בחוץ זה מעליב ובלתי ראוי. (כפי שציינת, לכל אחד דעה אחרת בנושא, ואינך חייבת להתחשב בדעתי, הנשענת - ברובה - על תחושות בטן שלי כאישה ואמא, ופחות כפסיכולוגית). מזל טוב גדול גדול! ליאת

שלום, בני התחיל השנה כיתה א' ונראה שהוא משתלב נהדר הן מבחינת הלימודים והן מבחינה חברתית, הוא חוזר נינוח ומבסוט מביה"ס ואף רכש לעצמו חברים חדשים די מהר. מהשבוע השני של שנת הלימודים ועד עכשיו בכל לילה שעה-שעתיים אחרי הרדמותו הוא מתעורר בבכי מאוד היסטרי, צועק דברים לא מובנים, קופץ במיטה ממקום למקום , לעיתים עובר לסלון/לחדר שלנו כמו סהרורי ורק לאחר מספר דקות נרגע וחוזר לישון ובבוקר לא זוכר כלום. קראתי על כך שתופעה זו נקראית ביעותי לילה. האם יש צורך לטפל בכך / האם יש משהו לעשות להבין מדוע זה קורה או מה בדיוק עובר עליו ? אודה על התייחסותך

שלום מירב, איני מומחית גדולה בענייני שינה, וכל ידיעותי בתחום זה נשענות על מה שלמדתי ממורי פרופ' אבי שדה, שעוסק וכותב הרבה מאד בתחום השינה. למיטב ידיעתי, אין כל צורך לטפל בתופעה זו, ואין לה השפעות על חיי העירות הנפשיים של הילד. ממליצה לך לחפש התייחסויות של אבי שדה לנושא זה, למשל כאן - http://www.tapuz.co.il/Forums2008/Articles/Article.aspx?ForumId=747&aId=41784 חלומות פז ליאת

אני אמא לבן בן 12.5. מקסים, חברותי וחכם. עלה השנה לכיתה ז' לבית ספר חדש בו לומדים חטיבה תחתונה עם תיכון. לראשונה יש לו חברה. מהלך חשוב כי סבל מחוסר ביטחון עצמי בשל מעט עודף משקל. סיפר לי כי נחשף בבית הספר לזוגות מתמזמזים ומתנשקים. הביע מבוכה והסתייגות מגילויים אלו בפומבי אך גם מתעסק בכך. כנראה גם לנוכח שאלות עצמו מול הקשר עם החברה שלו. עדיין לא באו בכל מגע. הוא ילד טוב, ערכי ורגיש. כיצד נכון לשוחח על מורכבות הנושא? מהם גבולות המיניות בגילים אלו? לדעתי: מגע יד קלה על הכתף, אולי נשיקה קלה וחיבוק קל. האם אני מדור פרה היסטורי? החשיפה שלהם למיניות מוחצנת בגיל כה מוקדם מחייבת אותם כבר לגבש עמדה...מצפה לתשובתך בתודה.

שלום רב, כמובן שאינך שייכת לדור פרה-היסטורי, והתהיות שלך טבעיות ונורמליות. אני מאמינה שאין בנושא זה כללי מותר ואסור, וההחלטה כיצד לנהוג מתקבלת בסופו של דבר על סמך מאפיינים אישיותיים והשפעות סביבתיות. ההשפעות הסביבתיות מתחלקות, גם הן, לכאלה שהילד סופג מערכי הבית והמשפחה, ולכאלה שהוא סופג מהמעגלים הקרובים והרחוקים מחוץ לבית (בני גילו, טלוויזיה, ערכי החברה והתרבות הישראלית, ועוד). נדמה לי שבנך אינו מצפה ממך לעזרה קונקרטית, ואינו מתכוון שתסבירי לו מה לעשות ברמה הטכנית, אלא שתקשיבי לו בפתיחות, תישארי זמינה ותומכת, ושתסייעי לו לגבש עמדה כללית בנוגע לעניינים שבינו לבינה. בעיני, אחד המסרים החשובים שכדאי להעביר למתבגר צעיר, זה לעשות מאמץ להישאר קשוב לעצמו, ל'אני מאמין' שלו, לתחושותיו, לעולם הערכים עליו התחנך וגדל, ולפעול מתוך שיקול דעת, התחשבות וכבוד לזולתו. יש לי הרגשה שנער שגדל באקלים כזה, מסתכן פחות בהתנהגויות בלתי ראויות. בשמחות ליאת

שלום רב..... התחלתי טיפול אצל פסיכולוג במרפאה ציבורית, לפני גיל 18, ההורים דחפו אותי לשם. אני נמצא אצלו קרוב ל-5 שנים פחות או יותר=בערך. אני חושב שהוא לא יודע את החוקים והאתיקה, ואני פוחד מזה, ולא מרגיש בטוח אצלו, או שהוא לא פועל לפיהם.שאלתי בפורמים, אבל אין תשובה חד משמעית, וכל מי שעונה לי אומר אחרת...חוץ מזה, קראתי והקדשתי המון זמן לקריאה ולקרוא את האתיקה, אבל אין תשובות לשאלותיי ובעיותיי, פניתי ללשכת הפסיכולוגים(משרד הבריאות) וועדת האתיקה, אך כבר המון זמן אין תשובה ממהם. אני כרגע בן 19,לפני צבא, עדיין מטופל אצלו.....עוד מעט מתגייס. הוא לא הביא לי טפסים(דפים=אישורים) ודפים לחתום לו....זאת רק בעיה אחת, אני אמור לחתום לו.... בנוסף העליתי בטיפול הרבה שאלות לגבי השלכות הטיפול..... לגבי הצבא, נהיגה, רישיון נהיגה, לימודים, עבודה וכול העתיד והקריירה..... הוא אמר לי שאם הצבא פונה אליו מיוזמתו, יש לו מחוייבות(חובה לתת דיווח) חוות דעת כזאת.... אני לא מהווה סכנה לאף אחד, לא חתמתי על כלום, זה בניגוד לרצוני. הוא חגג לי יום הולדת לא מזמן, בהפתעה, ובנוסף הביא לי מתנה. שאלתי היא, האם מותר לו להביא לי מתנה? מה התשובות לכול מה שכתבתי?ומה מבחינת אתיקה וחוק? תודה רבה וחג שמח לך.......

שלום מושיקו, אתה צודק, זה באמת לא פשוט. יש דברים שאין עליהם תשובה חד משמעית. אני חושבת שמה ש*כן* אפשר לשמוע כאן, זה שאתה חשוב למטפל שלך, שהוא זוכר אותך גם מעבר לפגישות ומשקיע בך. זה הדבר הכי חשוב בסופו של דבר, ונדמה לי שאתה בר-מזל. אין כל איסור אתי על קניית מתנה למטופל, ויש מטפלים שנוהגים בנושא זה עפ"י שיקול דעתם. לפעמים כן ולפעמים לא. אני חושבת שבמקום לחפש את הסדקים בהתנהגותו של הפסיכולוג, מוטב להשקיע את הזמן שנותר עד הגיוס בהחלטות *משותפות* על עתידך, ועל האופן בו מציגים אותך בפני רשויות הגיוס באופן שיפגע בך הכי פחות. בהצלחה ליאת

שלום אני אמא לילד בן שלוש שנכנס בפעם הראשונה לגן עייריה הילד מאז שנכנס השתנה לגמרי חזר לעשות את צרכיו בחיתול לא רוצה להתקלח לצחצח את שיניו לא רוצה שאחד מההורים יעזוב אותו וילך לעבודה לא רוצה ללכת לגינה שלא נדבר אל הגן מכל דבר בוכה התחיל לנשוך את אחותו להרביץ לי דברים שלא היה עושה מעולם מה עושים ואיך עוזרים לילד בבעיה שכזאת תודה מראש

שלום רב, כמו שכתבת בכותרת שלך, הילד נמצא כרגע בתקופת הסתגלות, ולכן אפשר להניח שחלק מהנסיגה במצבו קשור לזה. ובכל זאת, עם כל ההבנה למעמסה הרגשית שמכבידה עליו כרגע, לא נוכל להרשות לילדים לנשוך, להרביץ או לפגוע בדרך כלשהי בגופו או ברכושו של אדם אחר. כדאי לזכור, שדווקא בימי משבר, ילדים זקוקים לתחושת ההגנה והביטחון שמעניקה השגרה המוכרת, ולכן גבולות המותר והאסור חייבים להישמר תמיד, ואפילו יותר בימים אלה. לכן, אני מציעה להיות יותר קשובים, זמינים ותומכים, להביע הרבה אמפתיה והבנה כלפי הקשיים שלו ("אני יודעת כמה קשה לך להיפרד בבוקר וללכת לגן החדש. זה באמת לא פשוט, וכל הכבוד לך!"); ויחד עם זה, להישאר תקיפים מאד וענייניים כשמדובר בהתנהגות תוקפנית ואלימה או מרדנית מדי ("אנחנו לא מרשים לנשוך בשום אופן, ואם זה יימשך נצטרך להרחיק אותך מכאן"; "עכשיו אנחנו הולכים להתקלח ולצחצח שיניים, ואתה יכול לבחור אם אתה רוצה לעשות את זה בנעימים, או בבכי. אבל להתקלח צריכים..."). אני רוצה לקוות שגישה סבלנית ורגישה, יחד עם הזמן, יעשו את שלהם, גם בנושא הגמילה. עוד קצת סבלנות. בברכה ליאת

מאחלת לכל קוראי הפורום חג סוכות שמח, ירוק, משפחתי ונעים. "ושמחת בחגך, והיית אך שמח!" ליאת

כשיש את קיסריה כולנו שמחים! יאללה תנו הופעה טובה!

ילד בוגר,רגיש מאוד,לחוץ מאוד...אני עובדת עם ילדים בעצמי...ובכלים שיש לי בעדינות...עובדת איתו..מרגיעה אותו..מנהלת איתו שיחות מאפשרות..הוא בוגר ומבין..בהייבט החברתי תמיד היה לו קצת יותר קשה..מעדיף חבר אחד מכמה ביחד ..שאז מרגיש יותר מתוח ועצבני... בימים האחרונים החל למצמץ מאוד..והוא גם אסמתי..כך שקיבל התקף שיעול מלווה במשאפים. והתחיל לומר שקשה לו לפעמים לנשום (כנראה מלחץ). היום צירנו ביחד..היה טלפון והוא רצה שאסיים..לאחר זמן מה התעצבן סגר הכל ואמר כל החיים שלי קשים ככה. כרגע בא ואמר..מה שמעצבן אותי זה מה שאני לא יודע שמעצבן אותי.(משועמם.) לא יודעת באם זו בעיה או לא..אבל אני מוטרדת...ומרגישה שאין לי כלים להתמודד עם הנושא

שלום רב, התיאור שלך מעורפל וחלקי מכדי שאוכל להעריך אם מדובר בבעיה ממשית או לא. אם אינך שקטה, תוכלי לפנות להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. אפשר גם להקדים ולהיעזר ביועצת ביה"ס, שתוכל לבחון את תפקודו בביה"ס, ולהעריך את דרגת המצוקה שלו. הדברים שלך מעלים רמזים למצוקה, ולכן שווה להשאיר אצבע על הדופק, ולא להתעלם. בברכה ליאת

שלום שמי ימית ואני אמא לשני בנים: הבכור בן 7 והקטן בן 3. בחופש הגדול בני הבכור הירבה בצפייה מול הטלוויזיה, דבר שגרם לו להתמכרות. הצפייה הממושכת בטלוויזיה גרמה לו לא לרצות לללכת למקומות שלפני כן מאוד עניינו אותו, כמו: ללכת לחברים, לים, לבריכה, לחוגים וכו. היום עם חזרתו לסולם הלימודים המצב החמיר: הוא לא רוצה ללכת לביה"ס בטענה שביה"ס משעמם, לא מוכן להכין שיעורים שמא יפסיד תוכנית בטלוויזיה, כשאני מכבה את הטלוויזיה הוא מתפרץ בזעם, משליך חפצים, משתולל, צועק ולא מוכן לעשות כלום!!! עד שאני לא אדליק בחזרה את הטלוויזיה. אני נואשת, בכל פעם שאני מגבילה לו את הצפייה בטלוויזיה ההתנהגות שלו הופכת לבלתי נסבלת. אנא עזרו לי למצוא פתרון. חשוב לי לציין שיש לו טלוויזיה בחדר, אך בחדר הוא בכלל לא צופה, כל התוכניות המוקלטות (ביס מקס), בסלון, ובלילה אני שמה לו טלוויזיה בחדר עם תוכניות של פעוטות וכך הוא נרדם מהר. אשמח לתשובה מהירה. ימית.

שלום ימית, הדעות ביחס לטלוויזיה והשפעותיה על ילדים חלוקות, אך נדמה שכולם מסכימים שגם תכניות איכות יש לצרוך בתבונה ובמידה. אני מציעה לנהוג בנושא זה כמו בנושא המזון שאת מגישה לבנך: אין לי ספק שלא היית מאפשרת לבנך להכריז על תפריט המורכב מממתקים בלבד, רק כי ככה בא לו. את זו שמכתיבה את הכללים בבית, ועל הילדים לכבד אותם ולנהוג לפיהם גם אם אינם מוצאים חן בעיניהם. כאשר הוא מגיב בהתפרצות אלימה, יש לטפל בה כמו בכל התפרצות אחרת, כלומר - התעלמות או הרחקה - זאת כדי לא ללמדו שכך יוכל להשיג דברים או להשליט את רצונו. שולחת לך כוחות ועידוד, וברכת גמילה קלה ומהירה ליאת

ליאת שלום תודה על התשובה המהירה והעידוד. אני חייבת ליישם את הצעתך: פשוט להכתיב את החוקים והכללים בבית ולעמוד בהם. חג שמח וברכת שנה טובה.

שלום רב, רציתי לדעת ולשאול..... האם למטפל(פסיכולוג), מותר לתת מתנה למטופל?בפרידה?יום הולדת?חג?ומה אומרת האתיקה?

שלום דני, חוקי האתיקה אינם דנים ישירות בנושא מתנות בטיפול, אך מדגישים כי "פסיכולוגים לא ינצלו התקשרות מקצועית לשם קבלת טובות הנאה פרט לשכר הכספי המגיע להם". מבחינה זו, אין בטיפול מקום למתנות, עבור המטפל והמטופל כאחד. באותו קוד כתוב גם כי "פסיכולוגים יכבדו בני אדם באשר הם, ויהיו מודעים להבדלים אישיים ותרבותיים-חברתיים בין בני אדם. בעבודתם עם לקוחות מרקעים שונים יתאימו ככל האפשר את שיטות עבודתם לאפיונים ולצרכים המיוחדים של כל מטופל ושל כל מי שמבקש התערבות פסיכולוגית." בסעיף זה, משאיר הקוד האתי שיקול דעת למטפל, שיכול לפעמים לאפשר מחוות אנושיות מן הסוג שאתה מתאר, ובלבד שהמטפל עושה זאת מתוך שיקול דעת ומודעות להשלכות שיהיו לקבלת המתנה, נתינתה, או גם לסירוב לקבל/לתת אותה. מניסיוני, הרוב הגדול של המטופלים מסתדרים מצויין בלי מתנות (בכל כיוון), וטוב שכך. בברכה ליאת

שלום הבן שלי בן 6 וחצי השבוע בעלי הוריד לו סרטים של קופיקו ובטעות אחד מהם היה פורנו כשבני חזר מבית הספר הוא הלך למחשב לראות קופיקו וזה נפתח לו הוא ישב 40 דקות וראה סרט כחול מבלי שידענו עד אשר קרא לי ואמר לי אמא את חייבת לראות איך הוא מלקק לה את החזה עד שיוצא לבן ואיך היא יורדת לו ל...... עד שיוצא לבן אז ראיתי זאת ונדהמתי שהוא ישה 40 שקות ובה צפה אמרתי לו שזה מגעיל וזה רק למבוגרים שאנשים חצופים ששמים את זה בקופיקו ואז מחקתי את זה ויום אחרי שהוא חזר מבית הספר הוא שוב אמר אמא לא הפסקתי לחשוב על זה בבית הספר אז אמרתי לו שלא יגיד לאף אחד שהוא ראה שזה רק לגדולים אז הוא אמר לי למה אבא הוריד את זה ועניתי לו שזה בטעות שהוא חשב שזה קופיקו. מה לעשות איך להגיב ? שלא יגיד למישהי מהגן או לאחותו בואי ושינסה אני מתוסכלת נורא

שלום רב, תעשייה שלמה של סרטי פורנו מנצלת שמות של סרטים תמימים, וזה (אולי) "עונשם" של מורידי הסרטים למיניהם... :-)) אני מכירה את התופעה, ונתקלתי בה בעצמי בעבר. כדי למנוע מעצמך את המבוכה, את יכולה לספר למורה או לחברותייך מה באמת קרה (הם יבינו ואולי גם יחייכו). כל לפחות תשלטי על המידע שיגיע אליהם. מעבר לכך, הייתי מציעה לדבר פחות במונחים של 'מגעיל', ובמקום זאת להדגיש עד כמה את מצטערת שנחשף בטעות לתוכן בלתי ראוי שאינו מיועד לילדים, ועלול להכיל תוכן אלים או לא נעים לצפייה עבור ילדים. כמובן שחשיפה כזו אינה הופכת אותו לעבריין מין פוטנציאלי, ואולי שווה לנצל את ההזדמנות כדי להדגיש כי גופנו (וגופם של אחרים) הוא חלק ממרחב פרטי שאין לגעת או לחשוף בפני אחרים. לא נעים... בשמחות ליאת

דניאל בן שנה ו- 11ח'. מזה כחודש טכס השינה הפך למורכב יותר כאשר לאחר קריאת סיפור ולפני ההשכבה לישון החל לבקש לעשות קקי בשירותים. עם הזמן אכן התחיל לעשות אך לאחר מכן הוא לא מסכים ללכת לישון בטענה שיש "עוד קקי". אנחנו הולכים הלוך ושוב למיטה ולשירותים ועיתים זה עשוי להמשך שעה וחצי ואף שעתיים. מיותר לציין שזה מתיש אותנו וגוזל לנו זמן יקר של תפקוד. שיטת ההתמודדות שלנו היא בעיקר הסחה מעניין הקקי- בייחוד כשברור שאין עוד. אין לנו עוד כלים להתמודד איתם- עייפנו נודה לעזרתכן

כשמבקש קקי ללכת פעם אחת, פעמיים לכל היותר ואח"כ להגיד: יש לך קקי? טוב, נעשה מחר בבוקר. עכשיו הולכים לישון לילה טוב. וזהו! לא לדבר על זה יותר רק לילה טוב ןזהו. הרי כבר ראיתם שאין באמת קקי וניסיתם אז זהו. מחר. ככה כמה לילות. לא להתייאש זה יעבוד בסוף... העיקביות והסבלנות תשתלם. בהצלחה

שלום נטע, אפשר בהחלט לאמץ את הצעתה של חן, ואפשר גם לאפשר לילד לקום וללכת לשירותים בעצמו. אם הוא עדיין עם חיתול, הורידו לו את החיתול, השאירו אותו עם תחתונים עד שיירדם. כרגע, הוא רואה שבאמצעות הקקי הוא זוכה בהמשך בילוי משותף איתכם. אם תימ?נעו מהפעילות הזו, ותתנו לו להמשיך בה לבדו, יש סיכוי טוב שהמוטיבציה לכך תרד. בהצלחה ליאת

נזכרתי בעוד משהו פעוט- אני מאחרת כמובן לעבודה בגלל ענייני הלבוש, והיא החלה גם לפחד מחלומות, "אמא עשיתי בלילה חלום וקראתי לך (היא אכן קראה לי והרגעתי אותה), אני לא רוצה שחלומות יבואו אליי יותר"- אמרתי לה שיש חלומות יפים ואני מקווה שיהיו לה חלומות יפים אבל בלילה אם משהו יקרה אני אקח אליי את כל החלומות הלא טובים ואוציא אותם החוצה מהחדר" וכך עשיתי בלילה האחרון כשפחדה,והיא שבה לישון מייד אולי זה גם קשור? אני ממש מאריכה אני יודעת, אבל נראה לי חשוב לתת מה שיותר מהתמונה, זהו סייתי, תודה!

אז ככה, כיוון שאני חוויתי אותו הדבר בדיוק אמליץ לך לעשות כמוני: אחר צהריים אחד נינוח באוירה נעימה אמרתי לבני: אתה כבר גדול בן 4 גן של בוגרים אני גאה בך וסומכת עלייך. אני רוצה שהבקרים שלנו יהיו יותר נעימים ומתאימים לילדים בוגרים אתה מסכים איתי שככה לא נעים לצאת לגן?. כמובן שהסכים ורצה לשנות שיהיה "בוקר של כייף" ואז החלטנו יחד להכין טבלה שתעזור לנו להתארגן. ביחד חשבנו מה צריך לעשות בבוקר והוא החליט מה לעשות קודם ואיך (מתי לצחצח שיניים מתי לשתות חלב ואיפה נניח את הבגדים שבחרנו ומתי לבחור וכו'..) רשמנו בבריסטול גדול והוא הוסיף ציורים כדי שיוכל להבין מה כתוב. אמרנו שזה ההסכם שלנו לבוקר של כייף. תלינו את הבריסטול על הקיר ועשינו מזה רעש גדול הראינו לסבא וסבתא לחברים השווצנו וכו'... וזה הצליח נתתי לא תחושה של שליטה (כי הוא החליט) כל הזמן כל בוקר הזכרתי לו שהוא החליט וזו היתה החלטה מעולה של גדולים וכו'.. ואם צריך עוד דחיפה קטנה אפשר להגיד: בוא ניראה אם הבוקר יצליח לנו בכייף כשתחזור מהגן אתן לך הפתעה (משהו מהחנות של הכל בשקל...) וכמובן לעודד והרבה חיזוקים טובים אם הצליח. ובקשר לחלומות הרעים אני תמיד אומרת לבני: תחשוב כשאתה במיטה מנסה להירדם על משהו טוב שקרה לך היום ותחלום עליו בלילה. גם עזר.... מקווה שעזרתי בהצלחה.

שוב שלום גלית, אני חושבת שהרעיונות של חן מצויינים, וכל משפחה צריכה לנסות ולהפעיל יצירתיות כדי לצלוח ימים/שעות/לילות של משבר. אפשר ליצור "לוכד חלומות" או לקנות את הערכה החביבה הנמכרת בחנויות. בעניין הבגדים בבוקר, אני מציעה לסגת לחלוטין ממאבק בנושא, ולאפשר לה, מראש, ללבוש מה שהיא רוצה, ובלבד שתעמוד בזמנים ולא תתעכב יתר על המידה. בהצלחה ליאת

היי ליאת, שוב אני גלית. בתי הגדולה כבר בת 4 ונכנסה לאחרונה לגן עיריה. אחותה התינוקת כבר בת שנה, ונמצאת בגן הפרטי הקודם,בו שהו יחד עד לאחרונה. לאחר כשבוע מכניסתה לגן החדש, ראינו אני ובעלי נסיגה בהתנהגויותיה. הדבר בא לביטוי במצבים בהם שבה להרביץ,מתעקשת על כל פרט קטן ( נפל המוצץ- "תביאי אותו את", שתתה חלב בבוקר- "שימי אותו את על השולחן, בהרבה ימים אני כבר שמתי..), וגולת הכותרת- ההתלבשות וההתארגנות בבוקר. רבות כתבו וגם אמרו לי "תני לה לבחור מביםן אפשרויות בערב" וכו וכו. בערב אני מבקשת שתבחר, והיא אכן בוחרת שמלה שהיא אוהבת. אולם, בבוקר, בימים האחרונים, תמיד יבוא שלב בו היא אומרת "אבל זה לא נוח לי, אני רוצה משהו אחר"... אני כבר מזהה את רצונה לבחור מחדש, להשיב שליטה מחדש, לשגע אותי , לא יודעת.... בכל אופן, ניסיתי לתת לה לקחת עוד אפשרות לבוש, וזה לא עזר לקצר את העניין,ניסיתי לומר לה "זה מה שבחרת, ואם את רוצה משהו, תסתדרי, רק תדעי שעוד מעט הולכים לגן"- במטרה "להוציא את העוקץ" מאפשרות של מאבק שליטה, ולתת לה אחריות. אני מוכחרה לומר שזה לא מי יודע מה, והייאוש, והמחשבות אם אני אמא נורמלית, משגעות אותי. כבר יומיים, שהיא הולכת לגן בבכי וצעקות.לפני כמה ימים אמרה לי: אני לא אוהבת ללכת לגן" שאללתי מה קורה ואם קשה שם משהו והיא אמרה "הגננת עושה לנו דברים קשים"- אני ידועת למה הכוונה-המשמעת בגן הנוכחי, הסדר והגבולות ,וגם הפעילות האינטנסיבית- הרבה יותר אינטנסיביים שם. אז ברור לי שמשהו אצלה אולי אפילו ב"הלם" מאובדן השליטה שם, אך אני לא יודעת מה עוד לעשות? אני מנסה לדבר איתה ולברר מה עוד קשה, ואז לא בא לה כבר לדבר ואני לא אכריח אותה כמובן, אני מנסה גם בבוקר, אחרי שאני אומרת שזה מה שנבחר מבחינת ביגוד, פשוט להמשיך בענייני ולא לענות להצקות, הידבקות לבגדים שלי, נדנודים וכדומה. יש פעמים בבית, אחר הצהריים, שזה ממש עוזר לה להרגע לבדה, ואז היא באה אליי מחוייכת כולה ורגועה ואני אומרת לה כמה נעים לראות שהצליחה לבדה, מחבקת וכו', אבל בבקרים,לפני הגן ואחריו,זה סיוט- אין לי דרך אחרת לתאר את התקופה. לפני שאסיים,אומר מראש, שאני מתאמצת שהמון חיזוקים חיוביים יינתנו לה, אוהבת אותה בכל מאודי, ומראה לה זאת, יושבת איתה לצבוע או לצייר, סתם מערסלת אותה, כמידת האפשר, לכן לא יודעת אם יש פה קטע של תשומת לב חיובית במקום שלילית וכו. מה לעשותת?? לפעמים אני חשה ממש רעה כשהיא הולכת סוערת וצורחת לגן ואני אפילו מכניסה אותה עם כוח פיזי באוטו. חברה אמרה לי , ויש לה בת מתבגרת, "את סתם לחוצה, תרגעי, זה יהיה יותר גרוע"...

שלום גלית, נראה שמה שאתן עוברות הוא שילוב של תקופת הסתגלות לגן חדש (אנא קראי את שפע ההודעות מן הזמן האחרון, ותראי שהמצב דומה בהרבה מאד בתים) יחד עם מאבקי-כוח ושליטה שמלווים אתכן כבר זמן מה. איני מסכימה עם חברתך, ולא חושבת שהיחסים בין אמא לבת חייבים להתדרדר בהתמדה (הגם שאינם פשוטים אף פעם). ילדתך רק בת ארבע, ואפשר ללמוד לשמור על מעמדך כדמות סמכות בבית גם מבלי לקלקל את היחסים. לתחושתי, את יודעת מה נכון לעשות, אך מתקשה להתמיד בכך, ונכנעת לפרובוקציות. זכרי שעבודת חינוך היא עניין מתמשך, לעיתים מעייף, אך בסופו של דבר מתגמל מאד. אם את חוששת שאין התקדמות, פני להדרכת הורים למס' פגישות, והשיבי את ההרמוניה המשפחתית על כנה. בהצלחה, ומועדים לשמחה ליאת