פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום! רק היום יצא לי לקרוא את שכתבתן(בקשר לביתי בת ה-13 שעם שתי חברות טובות בלבד)מאד עודד אותי מה שנועם כתבה וכנראה שבאמת לי מציק שביתי אינה יוצרת עוד חברויות,(בעיקר כשאני רואה שאחותה מלאה בחברים)אבל האמת היא שכנראה זה מתוך בחירה כמו שנועם כתבה, כ הבנתי שהיא מאד אהובה בכיתה,והיא גם לא מרגישה בודדה(כמו שאני חושבת)אז אולי באמת אני רק מציקה מתוך דאגה ולכן אחליט לרדת מכל הענין ולתת לה קרדיט יותר על מה שיש לה נכון להיום,אך מה שעוד מטריד אותי שבעלי חושב כמוני אז שננו טועים?

שלום מירב, יופי שחזרת להגיב. נעים שיש הידברות, ולא רק שאלה-תשובה. הגיוני שגם את וגם בעלך רואים את הדברים באופן דומה. אחרי הכל, שניכם אוהבים את ילדתכם ורוצים בשבילה רק טוב. אלא שלפעמים, דברים שרואים מכאן לא רואים משם, ומה שנראה מהבית כמו בדידות או מסכנות, אינו נחווה ונראה כך מזווית ראייה אחרת. כמו שכתבתי לך שם, יכול להיות שלא יזיק לה עידוד, השאלה היא איך לעשות זאת מבלי לפגוע או לנדנד. אני מציעה לרדת מזה קצת, ולהתמקד בחיזוק התפיסות שלה ביחס לעצמה וביצירת תנאים 'מזמינים' לאירוח, ליציאה ולמעורבות חברתית. בהצלחה ליאת

שלום, הנני אם חד הורית לילד בן ילד. ילד חכם, מאוד רגיש ומאוד תלותי בי (לא הולך לחברים או לסבא וסבתא בלעדי). מאוד מאוד קשור אלי. הוא ילד מאוד עקשן ומאוד אוהב להתוכח ולנהל דו שיח מדוע אני לא מרשה דבר מסויים. אני מרגישה שהוא די מנסה לשלוט בבית ויש לו משפט קבוע בפה: "אני מחליט על עצמי". כמה שזה נשמע מצחיק לשמוע משפט כזה מפה של ילד בן 5. ככה גם קשה להציב לו גבולות. מה שמפריע לי זה שאם אני לא מרשה לו דבר מה והוא מאוד כועס הוא יכול לבוא ולתת לי בעיטה או להרביץ. באותו רגע אני מאוד כועסת עליו ושולחת אותו לחדר להרגע ולחשוב על הדבר הלא יפה שהוא עשה. אחרי כמה דקות שהוא רואה שאני כועסת עליו הוא ניגש אלי בקול מתבכיין ומבקש סליחה. וכך חוזר על עצמו כל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיניו. כמה שאני מנסה להסביר לו שאסור להרביץ לאף אחד. גם כשילד מרביץ לו בגן אני אומרת לו לגשת לגננת ולא להחזיר. די מפליא אותי שהוא מרשה לעצמו להתנהג אלי כך. היתי מעוניינת לשמוע את חוות דעתך המקצועית בנושא וכיצד אוכל לשנות את המצב. בברכה דניאלה

שלום דניאלה, ילדים (וגם מבוגרים) מרשים לעצמם להתנהג בזלזול ותוקפנות כלפי אדם אחר כשהם חשים שזה אפשרי, וכאשר אין מעליהם סכנה ממשית להינזק כתוצאה ממעשיהם. כאשר אנחנו לוקחים על עצמנו לגדל ולחנך ילדים, אנו לוקחים על עצמנו את תפקיד המבוגר האחראי, שיכתיב את כללי המותר והאסור. אם הילד שלך חושב, אומר או מרגיש ש"הוא מחליט על עצמו" הרי זה כאילו נחסכה ממנו ההזדמנות לחסות בצילו של הורה שומר ומגונן, שמחליט עבורו (לא כדי להשפילו, אלא בגלל העובדה הפשוטה שילדים בגילו לא יכולים ולא צריכים להחליט על על עצמם). מחשבה מוטעית ומפחידה זו ("אני המחליט והקובע בבית") רק מתחזקת אם את מרשה לו, בנוסף, גם להכות אותך. להרים יד או רגל על הורה זה לא "דבר לא יפה שהוא עושה", אלא מעשה חמור ואסור בשום תנאי, ואין להרשותו בכל מקרה. לכן, כאשר את כועסת עליו ומיד מתרצה מול בקשת הסליחה, את מלמדת אותו שאפשר להרביץ לך ולצאת מזה בקלות רבה ללא כל מחיר. כדי שזה ייפסק, עליו ללמוד שאם הוא אלים ותוקפני כלפייך, הוא מפסיד אותך, וייאבד (לפחות לאותו יום או לאותו ערב) את כל הצ'ופרים שאת מעניקה. מול בקשת הסליחה תוכלי להגיב ולומר "אני סולחת, אבל אני עדיין פגועה וכעוסה, וייקח לי קצת זמן להירגע. הערב נוותר על סיפור/סרט/הליכה לגינה, וננסה שוב מחר". כמובן שאין לפצותו או לפנקו למחרת, כדי שיידע שלא כדאי לו לחזור על התנהגות כה פסולה. אני ממליצה לך מאד להיעזר בהדרכת הורים, כדי לחזק את סמכותך ואת יכולתך להציב גבולות ביעילות. בהצלחה ליאת

בני בן 8 מאז היותו תינוק פחד מלא מעט דברים גם כיום הוא עדין סובל מפחדים, מפחד לעלות על מגלשות גבוהות, לרכב על אופניים, דברים מהירים וכו'... לא אוהב לשחק כדורגל חולה על מחשבים וטלויזיה. יש לו בעיות של רגישות יתר ומכל דבר קטן הוא מתחיל לבכות. לא מסוגל להתמודד עם דברים. בזמן האחרון חבריו מתנכלים לו. עשו עליו חרם קבוצתי ועתה הוא לבד. יש לו בעיות של ילדותיות יתר, זאת אני רואה כשהו משחק עם בני הקטן. כל דבר נהפך להיות שלו, אינו מוותר ואינו מרפה בסופו של דבר בני הקטן ממנו במספר שנים מוותר ונותן לו את מה שהוא חפץ. עם בני גילו אני מאמינה שזה הרבה יותר גרוע מאחר ואין הם מוותרים והם רואים זאת בעין לא יפה. מה שקורה לו להתבודד. אודה על תשובתכם כדי שאוכל לדעת איך לטפל בבעיה זו. תודה בברכת חג שמח.

שלום אתי, יש הבדל גדול בין רגישות יתר וחרדתיות, לבין ילדותיות וקושי לוותר. אפשר להניח בזהירות, שבצל הרגישות והחרדתיות שהוא גילה בהיותו צעיר יותר, התבסס אצלכם דפוס של וותרנות כלפיו, שגרם לו לחשוב שהעולם תמיד יתאים את עצמו אליו. כמובן שלא מדובר בילד רע או בלתי חברותי, אלא בילד שאינו מסוגל להתמודד עם תסכול, לדחות סיפוק או לוותר. כרגע, אני חושבת שצריך לעזור לו בשני מישורים. ראשית, יש להפסיק *מיד* את החרם בעזרת צוות ביה"ס, שכן השפעותיו של חרם כזה יכולות להיות משמעותיות מאד ומזיקות. שנית, יש לפעול במסגרת הבית והמשפחה לשיפור יכולותיו הרגשיות. בעיני עדיף לעשות זאת בעזרץ פסיכולוג ילדים קליני, שינחה אתכם כיצד להציב גבולות ביעילות,ולשפר את יכולתו לעמוד בתסכולים. בהצלחה ליאת

בננו בן 3.5 מאז ומעולם היה נרדם בקלות. בשנתו הראשונה היו לו בעיות שינה, אבל מעולם לא בשלב ההירדמות ומאז גיל שנה גם השינה בסדר. הוא במיטה בין שמונה לשמונה וחצי - ומזה חודשים אנו שמים לב שהוא יכול לשכוב שעה וחצי וגם שעתיים במיטה בשקט מוחלט מבלי להירדם. זה לא היה כ"כ מפריע. אבל בזמן האחרון הוא מנסה להחזיק אותנו יותר בחדר, מבקש שנשכב לידו. בשבועות האחרונים התחיל לדבר כמעט כל יום אחה"צ על זה שהוא לא רוצה שיהיה לילה ושהוא לא אוהב ללכת לישון. הערב במיטה דיבר איתי על כך שהוא לא אוהב ללכת לישון לבד, הוא רוצה שנישן איתו במיטה. אמר שהוא מנסה לחשוב על דברים טובים ולספור בלונים ועוד כל מיני הצעות שהצענו לו בעבר "אבל זה בכלל לא עוזר לי להירדם". שכבתי לידו קצת והסברתי לו שאני צריך לצאת. היה מאד מאד עצוב והתחנן שאשאר. מה עושים?

שלום רועי, באופן כללי, נדמה לי שאתם ברי מזל, כי הילד שלכם יודע ומסוגל להרגיע את עצמו, ולהירדם גם ללא נוכחותכם. עם זאת, גם אצל ילדים נוחים ועצמאיים מופיעות לעיתים תקופות 'שבריריות' של פחדים, ואני חושבת שנכון להיענות לבקשתו ולהאריך מעט את טכס ההשכבה, עד יעבור זעם. אחרי הכל, הנוכחות המנחמת ונוסכת הביטחון של ההורה היא "מגרש הפחד" היעיל ביותר, ואפשר להציע אותה בתבונה ובמידה מפעם לפעם. אפשר להחליט על כמה ימים בהם אתה נשאר לצידו מעט יותר, לזמן קבוע מראש (10-15 דקות). בהמשך אפשר לקצר את משך הזמן, ואח"כ להודיע לו שאתה משגיח ושומר עליו מהסלון. בהצלחה ליאת

כפי שהצעת, וכפי שמצאנו בעצמנו לנכון, היינו נשכבים לידו לזמן מה. אבל זה רק הולך ונהיה קשה. אם בעבר היה שוכב שעה וחצי שעתיים במיטה, וקורה לנו פעם בכמה זמן, עכשיו למעשה הוא כמעט לא מוכן להיות לבד במיטה, מתעקש שנישאר איתו. גם אם אנחנו מסכמים, על דעתו, שמישהו מאיתנו ישכב איתו קצת ואז יתן לו לצאת, כשבפועל נרצה לצאת זה יהיה מלווה בלפיתה ואם נתעקש לצאת יהיה בכי שהוא רוצה שיבואו אליו, ולמה אף אחד לא בא אליו, עד שנישבר ונחזור. הוא ילד שאפשר לדבר איתו כמעט על כל דבר ולהסביר לו הכל ולהגיע להסכמות והוא עומד בהן. רק בעניין הזה זה לא עובד, ומאחר שהוא נרדם מאוד מאוחר (אחרי עשר, גם אם במיטה בשמונה וחצי) בפועל יוצא עכשיו שזה שעתיים של תחינות שלא נצא, עוד סיפור, עוד לשכב איתו, וכו'. לא יודעים איך לשבור את התהליך הזה. נשמח לכל עצה.

דבר ראשון תודה!אני רוצה להוסיף כמה דברים-אני בחורה בוגרת מאוד!במשך שנה של ההליכי גירושים ניהלתי תבית כמעט לבד-דאגה לילדים,סדר,בישול,הקשבה לאימי,ובין היתר גם הלימודים שלי..ישלי ניסיון רב בחים!והרצון להתחתן זה לא ממצוקה בבית-בריחה,אלא אני מרגישה שאני זקוקה למישו שיחיה איתי,מרגישה בנויה לזה! הית ממליצה יציאה עם בחור לצורך נישואים בעוד תקופת זמן?(וכשאני אומרת יציאה,זה יציאה נטו,בלי דברים שאסורים מהתורה ח"ו),תודה רבה!

שוב שלום לך, אני מאחלת לך מכל לבי שתמצאי את אהבת חייך בהקדם, ובהחלט מעודדת אותך לצאת ולהיפגש עם בנים בני גילך ולנסות לפתח קשרים זוגיים. מכאן ועד חתונה עוד יש דרך לעבור. בהצלחה ליאת

עזרת לי מאוד!תודה ענקית!

המטפל אמר לי שאם הצבא פונה אליו, יש לו מחוייבות(חובה לדווח)... אני חושב עוד שהוא לא יודע את החוקים וזה ממש נשמע מצחיק..... מה אתה אומר?מה התשובה?למה הוא אומר לי ככה?אני חושב שהוא טועה, והוא נורא מפחיד אותי......... , הוא מפחיד אותי, זה נשמע שהוא איזה סתום מטומטם שלא מבין כלום

שלום משה, כדי להסיר ספק, תוכל לפנות למועצת הפסיכולוגים ולבדוק איתם, עדיף לעשות זאת יחד עם המטפל. הנה הפרטים - http://www.health.gov.il/pages/default.asp?maincat=19 בהצלחה ליאת

חשוב לציין שזה במרפאה ציבורית לבריאות הנפש....... ואני מתכוון גם לחוות דעת. מה מבחינת אתיקה וחוק?

שלום לך. אשמח אם תמליצי לי על פסיכולוג / מטפל עבור ילדה בת 8 שחרדה מאוד וחווה פחדים מרובים, חוששת ללכת לישון לבדה וגם להימצא לבד בחדר כשאנו נמצאים בחדר הסמוך. עיקר הפחד הוא ממכשפות וכיו"ב. אודה לתשובתך.

שלום רב, אין אנו נוהגים להמליץ על פסיכולוגים מעל גבי הפורום, אך אם תכתבי שוב, תצייני באיזה אזור מדובר ותצרפי כתובת מייל, אולי אוכל לעזור בהמלצה, וכך גם קוראי הפורום האחרים. בברכה ליאת

ליאת שלום. ראשית, תודה על תשובתך. אנו גרים באיזור המרכז. אשמח אם תוכלי להמליץ לי על מישהו /מישהי שיכול לסייע בתחום. כתובת המייל שלי: [email protected] אשמח גם להמלצות מהקוראים בפורום זה. יום טוב

שלום, בתחילת השנה נכנסה ביתי בת השנה וחמישה חודשים בפעם הראשונה לגן, לאחר ששהתה עימי עד לנקודה זו. בחמישה הימים הראשונים שהיתי עימה בגן ולאחר מכן, במשך 3 ימים רצופים הייתי איתה כשעה ואז עזבתי עד הצהריים וחזרתי לקחת אותה ב12. כשאני עוזבת היא בוכה, הגננות אומרות שהיא לא בוכה הרבה אח"כ,והן מצאו פתרון בו היא נרגעת כאשר היא יושבת בכורסאת ילדים קטנה כזו כאשר היא אוחזת בכל חפציה - דובי, ספר והסמיכה שלה. מאידך, בשני פעמים שחזרתי לקחתה, היא היתה רדומה, פעם במיטה ופעם על הכורסא כאשר היא אוחזת בחפציה וכשהערתי אותה ישר פצחה בבכי מפוחד והיסטרי, כך גם בפעם השלישית כאשר נכנסתי לגן והגננת הקריאה סיפור והיא "התבכיינה" מעט וכשראתה אותי נכנסה להסטרייה של בכי. מאז היא כל הזמן חרדה שאעלם לה וברגע הכי קטן שהיא לא רואה אותי היא פוצחת בבכי, לא מוכנה ללכת לאף אחד ותמיד נראת מאוד חוששת/מפוחדת. יש לה כבר 3 ימים דלקת במיתרי הקול ואני חוששת שזה מבכי מרובה בגן והלחץ הנפשי בו היא שרוייה. הייתי רוצה לדעת בבקשה כיצד אני יכולה לעזור לה, ולהקל עליה? ביתי היא ילדה שכמעט ולא בוכה בד"כ, ילדה מאוד נעימה ועדינה והחרדות שלה מפחידות אותי שמה ישפיעו עליה לתמיד.

שלום קיי, בתך נמצאת בגיל בו חרדת הנטישה עדיין נוכחת מאד. מאחר ועדיין אינה מדברת בשטף, ותפיסת הזמן שלה מוגבלת ביותר, הקליטה עלולה להיות קשה ותובענית מבחינה רגשית. אני מציעה לקצר עבורה את הימים ככל האפשר, לפחות עד אחרי החגים, ולקבל בהבנה את ההיצמדות שלה לחפצים המוכרים. לפעמים, אחרי 'יום טוב' בגן הורים סבורים בטעות שהמשבר נגמר והילד התרגל. למרבה הצער לא תמיד זה כך, וילד יכול להגיב בעוצמה רבה דווקא אחרי יומיים או שלושה, כשהוא מבין שהסידור הזה הוא לתמיד. קבלי בהבנה את הבכי הגדול כשאת מגיעה. זו פריקת מתח, ולאו דווקא סימן למשהו נורא. אני חושבת שה"יום כן, יום לא" של החגים, מקשה מאד על הקטנטנים האלה, ועדיף להשאירם בגן למשכי זמן קצרים, ולחכות לאחרי החגים עם העזיבות הממושכות יותר. בהצלחה ליאת

תודה רבה על היענותך, נראה שבאמת החגים לא ממש עוזרים פה ונראה לי שאמתין עם עזיבתה עד לאחרי החגים.בנתיים אשהה עימה בכדי שתכיר יותר את הצוות / הגן ואולי כך תקבל יותר ביטחון לימים שאחרי החגים.

שלום רב, בני בן שנתיים ושמונה חודשים, מפותח מאד לגילו, חכם ומדבר בצורה בוגרת ויפה מאד.אולם, בגן ישנה תופעה לפיה הוא נצמד לדמות מסוימת- אחת המטפלות ולא עוזב אותה, גם כשהוא משחק עם ילדים אחרים הוא כל הזמן בודק שאותה הדמות בסביבה, אם הוא רואה אותה הוא ממשיך בפעילות רגילה, אם הוא לא רואה אותה הוא בוכה ומבקש אותה. מדובר בשתי דמויות שעברו עימו מהגן של שנה שעברה. לציין שגם בית הוא מחפש אותי או את בעלי בכל פעם שאנחנו עימו במקום שהוא לא מכיר, מוודא שאנחנו בסביבה גם אם יש עוד בני משפחה אחרים בסביבה שאותם הוא מכיר. האם מעבר לגן חדש, כאשר אנו מודעים לבעיה יכולה לסייע לו "לפתוח דף חדש" או שכדאי לנסות ולפתור את הבעיה בגן הנוכחי והאם יש לך עיצה כיצד. תודה מראש וסליחה על האריכות יעל

שלום יעל, ההתנהגות של בנך מעידה על אינטליגנציה ושכל ישר, ולהערכתי את ואני היינו עושות אותו דבר במצבו. כאשר אנו מגיעים למקום חדש וזר, טבעי שנרצה להיצמד תחילה אל המוכר והידידותי, ובהדרגה להיפתח אל כל השאר. מעבר לגן אחר יהיה בבחינת הצבת קושי מיותר. למה בעצם? בעיני יש לשמוח ולברך על כך שעומדות לרשותו דמויות מנחמות בהן אפשר להיעזר בשעת משבר. עוד יהיו לו מספיק הזדמנויות לפתוח דף חדש. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, תודה על התשובה המהירה, איך היית מציעה לנו להתמודד עם התופעה הזאת, מה עושים? המקום זה אותו מתחם גן שהיה בשנה שעברה וכמעט אותם ילדים המשיכו לשנה הנטכחית, התחושה שלנו היא שהצוות לא מנסה לטפל בבעיה אלא משמר אותה וזהו- אנחנו בהתלבטות קשה להמשך... תודה

בתי בת ה-7 בכיתה ב חזרה הביתה לפני כשלושה שבועות ושאלה למה היא היחידה בכיתה שאין לה חברים. דיברתי עם המורה והיא העבירה אותה לשבת ליד ילדה מאוד חביבה שבתי מאוד מתחברת אליה, הן שני ניגודים- בתי שתלטנית ולחוצה והשנייה רגועה וממתנת את בתי, אך השבוע יום אחרי שהחברה הזו היתה אצלנו נפגשו הבנות במקרה ובתי פשוט נשארה חמוצה ובקושי אמרה שלום. גם המורה אמרה שהרבה פעמים בתי מאוד לא נעימה- היא לא מחייכת, עוזרת בחוסר חשק וממש משרה תחושת חוסר נעימות וכך גם בבית - הרבה פעמים אמרתי לה שהיא לא נעימה ושתתחיל לחייך ועכשיו נראה לי שאמרתי את זה קצת יותר מדי וכנראה שהרבה מזה הוא בגללי. אני מחפשת סדנת מיומנויות חברתיוית באזור העמקים ואין, הכל באזור המרכז. אנא, אני צריכה הכוונה, הלב שלי נקרע - בתור ילדה עברתי את הבידוד של חברה אחת ולי לא היה נעים ואני לא רוצה שבתי תחווה זאת. האם יש לפנות לטיפול רגשי פסיכולוגי או האם יש סדנא אחרת?

שלום ריקי, ממליצה מאד על פנייה ל'תחנת העמקים', שידועה כמרכז עשיר, מגוון ומקצועי מאד. בררי לגבי סדנאות וקבוצות טיפול. מסתבר שיש חיים גם בפריפריה. הנה האתר - http://www.hebpsy.net/community.asp?id=2 בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי 2 שאלות -בני בן 2 ו4 חודשים הולך לפעוטון מגיל 10 חודשים בזמן האחרון הוא מחליט בבוקר שלא רוצה ללכת למרות שלרוב הוא נפרד ממני בקלות-יש לנו משפט משותף אמא הולכת ואמא חוזרת- הוא בורח לא רוצה להיתלבש בדרך לאוטו אני צריכה לסכוב אותו כי הוא פשוט מתישב בחוץ ולא קםמצב אבסורדי עוד יותר כש אני באה לאסוף אותו מהפעוטון הוא לא רוצה לעזוב אלא מבקש לשחק עוד איך לעשות היתארגנות בבוקר לפחות מתישה? שאלה נוספת היא לגבי גבולות- אם יש משו שאני לא מרשה בבית או שלא עשו כפי שהוא רוצה הוא מרביץ לפעמים מנסה לנשוך או פשוט מתעצבן ובורך לחדר אחר איך אנחנו אמורים להגיב? במקרה של אלימות -אני אומרת לו מותר לכעוס אסור להרביץ- בו תיכנס להירגע לחדר שלך- פה הבעיה שהוא צוחק ויוצא מהחדר פשוט בורח וצוחק ואז אני בחזרה מחניסה אותו לחדר ומושיבה - מאוד מתיש לא יודעת אם זה מועיל? תודה רבה אירנה

שלום אירנה, מה שאת מתארת, כולל קשיי הבוקר, קשור באמת לנושא הגבולות, וליכולתך להכתיב את הכללים בבית. בנך נמצא בעיצומה של תקופת המאבק לעצמאות, המכונה גם "גיל שנתיים האיום" או "גיל ההתבגרות הראשון". הוא מאתגר את הגבולות, רוצה לעשות הכל בדרכו, ויחד עם זאת, מכיר במגבלותיו, תלוי בך, ומתוסכל מזה עד מאד. התסכול הזה הוא שמוליד את התקפי הזעם המפורסמים, המתישים את הפעוט ואת הוריו גם יחד. לצד הידיעה כי המאבק לעצמאות חשוב וטבעי, עלינו לזכור גם את חשיבותם של הגבולות, הנקבעים ונאכפים ע"י ההורה. כמו שאולי כבר קראת כאן בפורום, אין לאפשר לילד להכות את הוריו בשום גיל, ואין לאפשר זאת בשום אופן. במקרים של התנהגות אלימה, עליך לפעול מיידית מבלי לוותר. אם אינך מצליחה להרחיקו, הרחיקי את עצמך: כנסי למקלחת, לחדר השינה או לחדר אחר כלשהו, והסבירי לו שאינך מוכנה לשהות במחיצתו כשהוא אלים. אם את חוששת להתרחק פיזית, התרחקי 'מנטלית', כך שירגיש שהוא מפסיד אותך ואת הכייף איתך לזמן מה, לא ארוך מדי אך משמעותי כדי שיבין את המסר. אני מזמינה אותך לדפדף בין דפי הפורום שלנו ולקרוא עוד על הצבת גבולות נאותה. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת 7.5, והינה ילדה מאוד רגישה בכלל, ומאוד רגישה לרגשות של הסובבים אותה, בגיל קטן כבר היתה בוכה ממנגינות מרגשות וכו'. לפני אירועים חשובים היתה חושבת על כך יתר על המידה עד להופעת כאבי בטן. כיום, בחודשים האחרונים היא החלה מדי פעם להראות פחדים מפני השינה בלילה בגלל חלומות רעים, מפלצות, נחשים וכו' - שלב שהוא כמובן טבעי ביותר. בימים האחרונים היא ממש נסערת, יש לה חרדת נטישה, היא מאוד מפחדת שמשהו חס וחלילה חס ושלום יקרה לנו ההורים - שוב דבר שהוא גם אופייני לגילה, אבל נראה לי שהיא כבר לוקחת את זה צעד אחד קדימה, כשאני מנסה לדבר איתה על כך באמצע היום, היא מתחילה ממש לבכות בכי אמיתי... וכמובן שלהירדם בלילה מאוד קשה לה. בלילה האחרון, היא ביקשה שבעלי ירדים אותה, לאחר מכן היא התעוררה באמצע הלילה שוב מאותה סיבה, בעלי הלך להרדים אותה שוב, וכשעתיים לאחר מכן שוב קמה באמצע הלילה ושוב בעלי הלך להרדים אותה... ובשבת לאחר שדיברנו על הפחדים שלה ולאחר שבכתה - כאבה לה מאוד הבטן. כמו-כן, לפני כחודשיים עברה ביופסיה על דבר שהוא ב"ה לא מסוכן, אלא רק כדי לדעת את דרך הטיפול בו, זריקת ההרדמה קצת כאבה לה, אבל לאחר מכן היתה ממש גיבורה ונתנה לי לטפל ולחבוש לה את האיזור במשך אותו שבוע ללא כל בעיה, וכל דיבור על הבדיקה שביצעה היה סתמי מצידה ללא שום פחד. השבוע הרופא שלה ביקש לעשות שוב את הבדיקה, שוב מסיבות תקינות ב"ה, ומהרגע ששמעה על כך, היא נכנסה לחרדות ולא מצליחה להוציא לה אותן מהראש! והיא אומרת שזה יותר מדי בשבילה לחשוב גם על החרדת נטישה וגם על הביופסיה בו זמנית, לטענתה שתי המחשבות הללו נכנסות לה לאש מבלי שתשלוט על כך ולא נותנות לה מנוחה, ולא מדובר רק בשעות שלפני השינה, מספיק שתהיה לה דקה אחת פנויה ממעשיה במשך היום והיא כבר תוטרד מהמחשבות הללו... האם זה נורמאלי לגילה? כמו כן, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, הסבתא מצד האבא, ניצולת שואה דור שני, סובלת מסכיזו-אפקטיב, לא עלינו. האם חס וחלילה קיים קשר??? ובכלל האם זה תורשתי? הסיכון פוחת עם הדורות? לתשובתך אודה, שנה טובה שלומית

שלום שלומית, הדברים שלך נגעו ללבי, בעיקר כי הרגשתי את החרדה והמצוקה שלך, שאולי קצת מושלכות על ואל בתך. את ובתך עברתן לא מעט בחודשים האחרונים, וגם אם - תודה לאל - אין סכנה בריאותית קיומית, בוודאי יש מתח ודאגה סביב תוצאות הבדיקות וסביב הפרוצדורה המכאיבה. רמות חרדה כמו אלה שאת מתארת אצל בתך, בהחלט מצדיקות התערבות מקצועית, ואין לזה כל קשר לסכיזו-אפקטיב של סבתא. הקשר היחיד שאני מצליחה לראות כרגע, זה רמות החרדה הגבוהות שיש אצלכם, אשר בעקיפין משפיעות גם על בתכם, ועל היכולת שלכם להישאר שקטים ורגועים מול התנהגויות חרדתיות שלה. בעבודתי נתקלתי די הרבה בסוג כזה של השפעה, ואני ממליצה לעשות מאמץ לטפל בזה כדי לא להחמיר את המצב עוד. למחלות נפש יש, כידוע, מרכיב גנטי, ולכן הסיכוי להעברה בין-דורית קיים, גם אם הוא קטן. ובכל זאת, לכולנו אורבות סכנות כאלה ואחרות כל הזמן, ואם נרשה לעצמנו להשתעבד לחרדה, חיינו אינם חיים. אני ממליצה מאד על פנייה לפסיכולוג ילדים קליני, כדי להחזיר לכולכם איכות חיים. בהצלחה ושנה טובה ליאת

הבן שלי בן שנתיים וחודשיים, קיבל מאיתנו המון תשומת לב מרגע שנולד, הוא מאוד סקרן וחכם, מדבר יפה ומבין דברים מעבר לגילו (לדוגמא סופר עד 10 ומבין משמעות של שתיים כבר מגיל שנה ו-8 חודשים . יודע לזהות כמעט את כל הצבעים מגיל שנה ו-8 חודשים), קליטה מהירה ומאוד חייכן וחברותי אבל, בערך בגיל שנה וחצי התחילו לו סוג של ביעות לילה, קם בבכי שאי אפשר להרגיעו. זה חזר כמה פעמים וכנראה עקב ימים קשים שעבר(חוסר שינה וכו') לאחרונה החל עם התקפי זעם כך סתם, פתאום מכלום מתחיל לבכות, לצרוח, לשכב על הרצפה. להשתולל ואין שום דרך להרגיעו ממש פרא. לוקח לו זמן להירגע וזה ממש איבוד שליטה שזה מדאיג. קורה מדי פעם ועכשיו גם נוסף כל ה"לא רוצה" וההתנהגויות של גיל שנתיים. וגם שהתחיל עכשיו ללכת לגן, קצת קשה היה בהתחלה אבל הוא דווקא נרגע מהר ומשחק אבל במשך היום חוזר מספר פעמים על משפטים שאמרנו לו בהתחלה כשהשארנו אותו בגן לקצת זמן כמו: "אמא הלכה , אמא חזרה, אמא הלכה, אמא חזרה", הוא יכול להגיד את זה 5-6 פעמים ביום כנראה שיש לו טראומה כלשהי מהעזיבה בגן וזה קצת מדאיג. מנסים להרגיעו ולהיות איתו ככל האפשר בימים אלה שיהיה לו קל בגן, הוא גם התחיל לרדת לבד מהמיטת תינוק וההירדמות קשה מאוד (גם ככה לפני כן הוא התקשה להירדם- כאילו יפספס משהו, פשוט לא אוהב ללכת לישון) מצטערת אם זה קצת ארוך אבל לא יודעת אם זה משהו שצריך לבדוק או שזה נורמלי. תודה רבה. אמא מודאגת.

שלום רב, שום דבר מההתנהגויות שתיארת אינו בלתי נורמלי, ואם תקראי קצת בפורום שלנו, תראי לא מעט תיאורים דומים, המצליחים לעורר דאגה אצל האימהות. הילדים הצעירים, שמתקשים עדיין ליצור אובייקט פנימי מרגיע, חוזרים על דברי אמא כמו 'מנטרה', כדי להרגיע את עצמם ("אמא הולכת, אמא חוזרת לקחת אותי"), ולשמר באמצעות מילותיה את נוכחותה המרגיעה ברגעים קשים. גם ביעותי הלילה הם תופעה שכיחה בגיל הרך, וברוב המקרים חולפים מעצמם. גם במקרה זה, נוכחות שקטה ומרגיעה, ללא לחץ, היא בדר"כ המענה היעיל ביותר. אני מציעה לחכות קצת, עד אחרי החגים וסוף תקופת ההסתגלות לגן, ואם התופעות יימשכו, חזרי להתייעץ. שולחת לך כוח וסבלנות. ליאת

לבני בן ה- 10 וחצי יש קושי חברתי. ילדים לא רוצים להיות בחברתו, הוא מנסה להכנס לחבורה ולא מצליח. נראה כי יש לו חוסר ביטחון. תמיד מגרשים אותו אולי בגלל שהוא מציק. מה לעשות?

שלום מיכל, אני מציעה לפנות ליועצת ביה"ס, ולבקש את הנחייתה. יש בתי ספר שמסייעים מאד לילדים עם כישורים חברתיים לקויים. אם זה לא יילך דרכה, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, או במרפאה הציבורית הקרובה לביתך, או דרך קופה"ח שלך או באופן פרטי. הפסיכולוג יוכל להעריך אם כדאי לטפל באופן פרטני בבעיית חוסר ביטחון שלו, או באופן פרטני או קבוצתי בבעייה החברתית שלו. בהצלחה ליאת

שלום!אני בחורה בת 17,הורים גרושים שנה,אמא נשואה חצי שנה..ישלי כמה שאלות: 1.עברנו חים קשים לפני הגירושים,מאז שאימי התחתנה היא כל הזמן עם בעלה(לפחות במחשבות)אני מפרגנת לה,אך רואה את הילדים שכל כך צמאים לאמא, אכ אימי לא שמה לב לזה וגם כשאני מדברת עלזה בצורה יפה היא מתעצבנת,מלעשות? 2.אני לא קבלתי הרבה אהבה בילדות,אני דתיה, אין לי חבר,אבל אני כ"כ זקוקה לאהבה בצורה ענקית שמשפיעה עלי כל הזמן.אני מוצאת תצמי מדמינת שיש מישו שאוהבותי אבל זה נשאר בדימיון.זה הורס אותי שאינלי אהבה,אני לבד!מה אני אעשה?להתחתן?אני רוצה לציין שאחותי התחתנה בגילי מסיבה דומה והיא מאושרת.. אשמח לתשובה

שלום לך, כניסתו של בן זוג חדש הביתה, מכניסה את כל המשפחה (גדולים וקטנים) למתח, ואני מהמרת שזה לא פשוט גם לאמא וגם לבעלה החדש. את צודקת מאד: החודשים הראשונים לנישואין יכולים להיות מאד מיוחדים עבור בני הזוג, ויתכן שעיקר ההשקעה הרגשית של אמך מופנית לשם, וקצת פחות אליכם, הילדים. אני רוצה לקוות, בשביל כולכם, שהקשר החדש יביא לשינוי, ושהקשיים שהיו מנת חלקכם בעבר הסתיימו. כמי שסבלה שנים רבות ממערכת יחסים קשה בין הוריה, את ודאי יודעת להעריך את חשיבותה של מערכת זוגית 'נכונה', יציבה ואוהבת. לדעתי, למצוא חתן מהר מהר רק כדי לברוח מהבית, זה לא רעיון טוב, ואף מסכן אותך במפח נפש ואכזבה. זוגיות היא עניין מורכב, הנבנה לאורך זמן בתהליך איטי של הקשבה והתכווננות הדדית. האהבה תגיע בזמנה, ואני לא מציעה להאיץ או לדחוק בה. את עדיין צעירה מאד, וכל עתידך לפנייך. השתדלי להשקיע בלימודים וביצירת תשתית לקיום עצמאי ומלא משמעות, ללא קשר לגבר שיצטרף אליך בעתיד, כשיגיע הזמן לכך. בהצלחה ליאת

הי ליאת, שוב אני חוזרת לפורום לעצתך. הילד המדהים שלי בן שנה ו - 9. לפני שבוע נולדה לי בת מתוקה. ב - 1 בספטמבר הבן שלי נכנס לגן חדש וההסתגלות שלו מאוד קשה. הוא היה לפני כן בגן אחר במשך שלושה חודשים, הסתגל לחלוטין אחרי שבועיים וגם בשבועיים האלה לא היתה השפעה בבית כתוצאה מהקשיים בגן. עכשיו, לעומת זאת, המצב בלתי נסבל ואני מתוסכלת קשות. מרגע שהוא נכנס לגן הוא בוכה כמעט עד שבאים לקחת אותו, וגם אם יש ימים עם הפוגות, ההשפעה בבית ניכרת מאוד. בולטים אצלו שני דברים: הוא לא מסוגל להפרד ממני אפילו לזמן קצר. הוא מדקלם ללא הפסקה משפט שאמרתי לו באחד הימים כשבאתי לקחת אותו: "אמא תמיד תמיד תבוא לקחת אותך", אומר את זה גם בנוכחותי, בגינה, בזמן האוכל ומתוך שינה. בנוסף, הוא הפך מרדן, מתווכח על הרבה דברים, הוא לא מקשיב לנו ולא ממושמע, מדאיג אותי שהכעס שלנו לא מרתיע אותו ואנחנו אובדי עצות כי זה קורה גם עם דברים שמסכנים אותו כמו חשמל, לעמוד על הספה וכו (כמו גם עם דברים שוליים, כביכול, כמו סירוב לנעול נעליים וכו) הוא מיד מתחיל להתמרד, צרחות, התקפת היסטריה, וזה גוזל אנרגיה מנטלית מכולנו. גם ממנו, כמובן. ועדיין הוא מוכן לשלם את המחיר בגל פעם מחדש! אנחנו משתדלים להתעלם אבל לפעמים אני יוצאת מדעתי ומאבדת את הסבלנות. אני מרגישה שכעס וצעקות כבר לא עובדים אבל גם התעלמות לא עובדת. חשוב לציין שהוא לא סובל מחוסר תשומת לב - אנחנו איתו המון בזכות עבודה גמישה והוא בגן רק עד 13:00. מי שמביא אותו לגן (בד"כ אבא שלו) נמצא איתו 10 דקות ואז הולך, למרות הבכי הקורע. אנחנו עקביים בנושא ומתמידים למרות הקושי. ההשפעה של התינוקת עדיין לא מורגשת עליו אבל אני מאוד חוששת להפגין כלפיה חיבה בקול רם או לציין את נוכחותה בפניו יותר מדי, כי אני לא רוצה להחמיר אצלו את ההתנהגות. איך מתמודדים עם ההתנהגות החדשה שלו? האם זה בלתי הפיך? איך לנהוג נכון עם אחותו הקטנה ולשלב אותה במשפחה? רלוונטי או לא - הוא מאוד מפותח שכלית, קוגניטיבית וורבלית - מדבר שוטף ומביע את עצמו באופן מוחלט, תקשורתי, סקרן, חכם מאוד. תודה מראש.

שלום רב ומזל טוב להולדת התינוקת!!! בנך התינוק (עוד לא בן שנתיים) הפך השבוע - בלי שאף אחד שאל אותו - להיות הילד הבכור, הגדול. חשוב מאד לזכור שהעובדה שנולדה לו אחות קטנה אינה הופכת אותו באמת לבוגר, וצרכיו נשארים כשל פעוט. הימים הראשונים בגן קשים כמעט לכל הילדים, והנה, במקרה שלו, יחד עם התחלת הגן, אמא באמת נעלמה לכמה ימים (לבית היולדות), מה שבודאי הטיל עליו מעמסה רגשית לא פשוטה. את מתארת הרבה מאבקים בבית, הרבה כעס וצעקות, התנהגות מרדנית וייאוש (אצלו ואצלך). לפעמים זה קורה כאשר הציפיות של ההורה מהילד אינן ריאליות, והוא מתקשה להכיל את הקשיים בצורה רגועה ועקבית. אני חושבת שבמקרה שלכם הדרכת הורים קצרה יכולה להרגיע, ולתת לך כלים יעילים להתמודדות עם המציאות הישנה-חדשה, מבלי ליצור קשיים נוספים. בנך נכנס לתקופת לא פשוטה ("גיל שנתיים האיום") המתאפיינת במאבק לעצמאות ולא מעט התנהגויות-דווקא. חשוב שתוכלי לעמוד בזה מבלי לאבד עשתונות. אני מציעה לך, במקביל, לקרוא עוד על מאפייני הגיל הזה, כדי לראות שהתנהגותו של בנך נורמטיבית במידה רבה. כך, אולי, תחושי פחות כעס ודאגה, פחות אשמה ופחות חוסר אונים. בהצלחה ליאת

ביתי עלתה לכיתה א, קצת מבודדת בכיתה היות ויש לה מטיה לבטא תשכולים בבכי, היא לא הספיקה לסיים מטלה ומתשכול היא החלה לבכות שוב והמורה כעסה עליה מאז היא לא לא מתלהבת ללכת לבי"ס ובכל הזדמנות שרע לה והיא בוכה היא מתלוננת שאף אחד לא אוהב אותה ושגם המורה לא אוהבת אותה. גם לא רוצה להכין שעורים ונראה כי הרימה ידיים, הינני מאוד פוחדת כי היא תתוייג וכי היא תידחק הצידה, אנא עיזרי לי.

שלום חלי, קושי לשאת תסכולים מאפיין לא מעט ילדים, וחשוב לעבוד על כך. בכל מקרה, כרגע, באמת לא כדאי שחוויית ביה"ס תתחיל ברגל שמאל. אני מציעה לדבר עם המורה, לשתף אותה במה שאת רואה בבית, ולבקש ממנה לגלות רגישות רבה יותר כלפי בתך, ולאפשר לה 'לרדת מהעץ'. במקביל, אני מציעה לנסות למצוא פסיכולוג ילדים שיוכל להנחות אתכם איך לטפל בנושא בבית. היכולת לעמוד בתסכולים מתבססת דווקא בבית, וההורים הם המאמנים העיקריים. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בתי בת תשע. לפני מס' ימים חזרה עם סיפור שמישהו עצר אותה ואת חברה שלה ברחוב ניסה להפשיט את החברה שלה ולה נתן מכה. אח"כ שינתה גירסא שהיא שמעה שניסו לעשות את זה לחברה שלה אבל לה הוא נתן מכה. אינני יודעת אם הסיפור נכון, היא המשיכה מיד בעיסוקיה ללא שהראתה שום התנהגות טרומאתית. זו לא פעם ראשונה שהיא מספרת סיפור שלעיתים יש לו בסיס אך היא מוסיפה לו תיבלון משלה. הרבה פעמים אני שואלת אותה אם זה באמת קרה או רק בחוויה שלה והיא עונה לפה או לפה. במקרה הזה, היא המשיכה לטעון בביטחון שאכן הדבר ככה. אני לא מאמינה לה יש לי הרגשה שהיא נגררה אחרי סיפור שחברה שלה סיפרה. בין היתר היא גם סיפרה לכולם ומיד הגיעו עשרות טלפונים של הורים מודאגים... החלטתי להניח לנושא ולא להזכירו יותר, האם אני עושה נכון ? האם הילדה זקוקה לטיפול ? האם זה נובע מהצורך בתשומת לב ? ד"א זו ילדה עם ADD ... תודה!!!!!

שלום דניאלה, בגלל חומרת העניין, הייתי מעדיפה להתייחס אליו ברצינות גמורה, ולא להניח לנושא עד שתהיי משוכנעת במאה אחוז שהוא בדייה. הייתי לוקחת את שתי הילדות למשטרה, לתשאול אצל חוקרת ילדים, ומשאירה להם להחליט אם הסיפר אמין או לא. בברכה ליאת

הסיפור בטוח בדיה. ביקשתי מאחותה שתבדוק איתה את הנושא ולה היא סיפרה שהיא המציאה את הסיפור כי אותה חברה השאירה אותה לבד והיא נבהלה... דיברתי איתה על ההתנהגות שלה ועל זה שאני יודעת שהסיפור אינו נכון ושאני מבינה שהוא נבע מהפחד אבל לסיפור כזה יש השלכות וכו' וכו' והיא הקשיבה, אך לא הודתה בשקר. ד"א דיברתי עם ההורים של הילדה השניה והדברים כמובן לא קרו...

בני הבכור, בן חמש וחצי (אח לבן שנתיים וקצת), ילד מקסים וכובש. מגיל שנה וחצי ראינו אצלו נאמנות חריגה לחברים. זה החל במרדף בגינה אחרי ילדה ספציפית והמשיך בכל גן להצמד לילד אחד ולהחליט שהוא החבר/ה הכי טוב שלו. מגיל 3 הוא בגן עם ילדה בת גילו(נקרא לה מיכל) שהפכה להיות החברה הכי טובה שלו (מצב הדדי) ושחקו בעיקר אחד עם השני, במהלך השנתיים היו לו חברים נוספים די קרובים, אך שניים עזבו את העיר ואחר התרחק ממנו. כרגע הם יחד בגן חובה. שנה שעברה כחודשיים לפני סיום השנה חברתו הטובה "נפרדה ממנו" והודיעה לו יום אחד שהיא לא משחקת איתו יותר ולא חברה שלו. הילד שלנו מצא את עצמו לבד וחווה משבר מאוד קשה שהתבטא בהרבה "ACTING OUT" ובהרטבה לילית. לקח לנו כשבועיים בשיתוף עם הגננת לעלות על מקור הבעיה. עטפנו אותו בהרבה אהבה והבנה בבית ללא העלאת הנושא (מאחר שהוא בחר שלא לדבר עליו). בסופו של דבר הוא סיפר לנו על כך ובמקביל המשבר ההתנהגותי נפתר. בגן היא המשיכה לשחק איתו לסירוגין ובימים שבחרה לא לשחק איתו הוא שיחק לבד. חשוב לציין שילדים נוספים רצו ורוצים לשחק איתו והגננת ניסתה לתווך כל הזמן והילד מסרב- אני רוצה לשחק לבד , או עם מיכל. אני ואביו דברנו איתו הרבה על הנושא, הדגשנו לו שאנו מכבדים את הבחירה שלו להיות לבד, אבל מאמינים שכדאי לו לנסות ליצור קשרים נוספים (ונתנו לדוג' חברים נוספים שהיו לו בעבר) ולא כדאי לו להיות תלוי במיכל בלבד. למיכל אין בעיה לשחק עם ילדים אחרים ופשוט שרירותית מודיעה לו בתחילת היום אם תשחק איתו היום או לא במהלך החופש לא הפגשתי בינהם יזום והיתה תחושה שהתגבר עליה. השנה חזר לגן, בימים הראשונים אכן נראה היה שהתגבר עליה , אבל אז היא חזרה לחזר אחריו והחברות חזרה כרגע למצב שהיה בעבר. נכון להיום חזרנו למצב שכשמתאים לה היא משחקת איתו וכשלא הוא משחק לבד (דיווח של הגננת וגם שלו אישית). היום לדוג' בבוקר ילד שאל אותו "תשחק איתי בחצר היום?" אז הוא ענה לו "לא , רק עם מיכל, או לבד". לדברי הגננת , משחק לפעמים עם ילדים אחרים וגם יש ילדה נוספת שהיא אורחת קבע בבית שלנו אך מרבית הזמן משחק לבד , או עם מיכל (כאשר היא זו שמנהלת את הקשר בינהם). אין לנו ספק שלמרות דבריו לא טוב לו להיות לבד והוא עושה זאת כי חושש ליצור קשרים חדשים- זו גם ההתרשמות של הגננת. כמו כן מאז הפרידה בינהם טוען שלא אוהב את הגן ועד אז רץ לשם כל בוקר בשמחה. השאלה שלי (סליחה אל האורך): עד כמה המצב בעייתי ומה אנחנו יכולים כהורים לעשות כדי לעזור לנו. חשוב לי לציין שאין יותר ביטוי התנהגותי לקושי שלו, הוא ילד מקסים , הקשר עם אחיו נהדר(פרט למריבות תקניות של אחים). כמו כן מדובר בילד שמאוד קשור אלינו, מסרב ללכת לחברים בלי ליווי שלי ובכלל מאוד אוהב לעשות איתנו דברים. תודה מראש

שלום רונית, נדמה לי שהמפתח להבנת הקשיים חיכה עד לסוף דברייך, לשורה האחרונה... אני לא חושבת (עד כמה שאפשר להעריך בזהירות על סמך התיאור ממרחק) שמדובר במשהו בעיתי מאד, או במיומנויות חברתיות לקויות. אני חושבת שמה שאת מתארת כ"נאמנות יתר" מתאים יותר למצב של חוסר ביטחון ותלות, שמתחילה - כמו שכתבת - בדפוס ההיצמדות שלו אליכם. כדי לעודד אותו להסתמכות עצמית ויותר ביטחון בסיטואציות חברתיות, כדאי לעשות מאמץ ולהתגבר על הקשיים בנפרדות. הקשר עם מיכל 'משחזר' את הקשר שלו איתך, ואני מוכנה להמר שכאשר ישתחרר מהתלות בנוכחותך, הוא יהיה פנוי ליצירת קשרים חברתיים בנוחות וחופשיות רבה יותר. זה לא פשוט, לשניכם, אך אפשרי. וותרי קצת מצידך, עודדי אותו ללכת בלעדייך, ונסי לצמצם את נוכחותך כשהוא מארח חברים בבית. בברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

קודם כל תודה על ההתייחסות, הארת לנו נקודה שעד עכשיו לא לקחנו בחשבון. הוא אכן מאד קשור לשנינו כהורים ומתקשה לעשות דברים בלעדינו. התחלנו לעבוד איתו בכיוון- מעודדים אותו לשחק קצת יותר לבד, בגינה משחררים אותו יותר ומסתכלים מרחוק הבעיה שהוא כל הזמן בא ומבקש את קרבתנו, כמו כן אני כל הזמן מציעה לו ללכת לחברים בלעדיי והוא מסרב. אני כבר לא יכולה ללוות אותו כי יש עוד אח קטן שאי אפשר לגרור אותו כל פעם. כך שאנחנו מזמינים חברים והוא לא מתארח. השאלה שלי, איך אני משחררת אותו בלי לפגוע בו ולתת לו הרגשה שאני נוטשת אותו? תודה על ההתייחסות!

בני בן ה-שנה ו11 חודשים מתמודד עם מציאות לא פשוטה בזמן האחרון. לפני כ-3 חודשים נפרדנו, לפני כחודש התחיל ללכת למעון לראשונה(עד אז היה איתי בבית לבד, עדיין יונק, מאד קשור אליי, מאד תקשורתי ורגיש). היום מדבר רק על "אמא תבוא", "אבא תבוא". מין מנטרה שחוזרת כל היום במעון ,בבית, אפילו מתוך שינה. איך להתמודד? האם כדאי שיפגש עם אביו כמה שיותר או כמה שפחות? (מדבר עליו יותר אחרי מפגש). מה לענות כשמבקש את אבא? איך להפחית את הכאב ואת שלל ההתמודדויות האחרונות? מאד רוצה להפסיק להניק אך פוחדת ממשבר נוסף לאחרים. מה לעשות?? תודה.

שלום רב, קצת קשה לייצר תשובה מגובשת על סמך מידע כה מועט, אך אנסה לחשוב 'בקול רם'. הילד שלך עבר בזמן קצר יחסית שינויים עצומים, מבחינתו, ואין ספק שיש להביא זאת בחשבון. איני יודעת מה מקומו של אבא בסיפור הזה, והאם הוא לוקח חלק פעיל וחיובי בחייו. אם כן, המפגשים התכופים איתו יכולים להיות מחזקים ונוסכים ביטחון. אחרי הכל, ילדים שחוו עזיבה של אחד ההורים מאד חוששים מנטישה בכלל, ומעזיבה גם של ההורה השני, בעיקר כשהגירושין עוד טריים. הידיעה שאבא ואמא קרובים וזמינים תמיד היא קריטית, ומשפיעה מאד על אופי ההתמודדות של הילד עם משבר הפרידה. בעולם אידילי, לא היו משברים בחיי הילד כלל, ואם כן, הם היו מגיעים במינון הגיוני, רחוקים זה מזה. במציאות, אנחנו לא בוחרים את העיתוי, ומשברים עלולים לפקוד אותנו דווקא בזמן הכי לא מתאים. לכן, הכניסה לגן, גם אם היא מטילה עליו משבר התמודדות נוסף, היא בלתי נמנעת. אני מציעה להתייחס לכך באופן ענייני, ולסייע לו למצוא את הכוחות. אגב, לשגרת הגן הקבועה, כולל צוות מטפלות מסור ויציב, יש כוח עצום בכינון שגרה בטוחה ובריאה לכל ילד, ובמיוחד לילדים שמשפחתם התערערה. לאור כל האמור כאן, אני מציעה להמתין קצת עם הגמילה, עד שיצליח לחוש ביטחון ואמון בצוות הגן. מקווה שקצת עזרתי. את, כמובן, מוזמנת לשוב ולבקר, ולעדכן אותי בהמשך. מאחלת שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

פעלתי עכשון לפי עצתך הילד עלה לשון התחיל לדבר אתי על גלעד שליט ועל למה אנכנו לא נותנים להם שבוים שלהם ענתי לו בקצרה ושהמשיך לפטפט אמרתי לו דברנו על זה עכשון לילה נמשיך לדבר על זה מחר התחיל לכעוס לבעוט אמרתי לו מה שהצעת לי אני אוהבת אותך אני רואה שאתה כועס אשמח לתת לך חיבוק ונשיקה שתירגע התחיל לצרוך כמו שלא שמעתי אותו מעולם אני לא וצה שתואהבי אותי אמרתי לו כל אמא אוהבת את הילד שלה אני תמיד אוהב אותך לא הפסיק לצרוך עד שאני אגיד לו שאני לא אוהבת אותו בסוף לא הייתה לי בררה אמרתי לו רק טוב בסדר ואז נרגע והתחיל שוב אז אמרתי לו אני מדברת אתך רגוע כדי שתרגע לפני שאני יתחיל לכעוס אז נרגע אני מזכירה לך הוא בן 4 ו4 חודשים אני גרושה שהייתי מאימת עלו בהגלייה לאבא

שלום דפנה, אני מבינה שהאירוע הזה הותיר בך רושם קשה. זה באמת נשמע לא פשוט. בכל מקרה, ילדים קטנים מאתגרים לא פעם את גבולות הסבלנות והכוחות של הוריהם. לתחושתי, הילד שלך מצוי תחת חוויה מתמשכת של חוסר ביטחון ואי שקט. מה שיכול לתרום לחיזוקו זו עמדה עקבית וברורה שלך, ללא איומים ואמירות שאינך מתכוונת אליהם. אם את ממשיכה להרגיש חוסר אונים וקושי, פני להדרכה הורית קצרה וממוקדת. בברכת גמר חתימה טובה ושנה נהדרת ליאת

שלום רב, השנה הכנסתי את בני בן השנתיים ותשעה חודשים לראשונה לגן (גן עיריה), עד עתה הוא היה איתי בבית. כמו כן, אבקש לציין כי עימו בגן נמצא אחייני שהינו בן אותו גיל ועבורו זו לא פעם ראשונה בגן , אך זהו גן חדש עבורו. בשלושת הימים הראשונים, בני נפנף לי לשלום ועזב אותי. לאחר חופשת ראש השנה ביום השני של החזרה מהחג, הוא התחיל לבכות ולא רצה שאעזוב אותו. הגננת היתקשרה אליי באותם הימים וביקשה שאגיע, פעם אחת לקחתי אותו הביתה ובשאר הימים נשארתי איתו בגן והוא היה מאושר כלל לא חשב לחזור הביתה ושיחק. (בני ואחייני, מאד קשורים הגננת טוענת שהינם יותר מתאומים, כאשר האחד בוכה השני אחריו.) בבקרים בני אומר לי שאינו רוצה ללכת לגן, ושהוא יבכה ( אני חשה שכאן הוא בוחן אותי ומנסה בסוג של איום - בכי). הגננת המליצה שעד אחרי החגים אקח אותו מוקדם ב- 11. הבעיה הינה שהוא מתחיל לבכות כאשר הם יוצאים לחצר מכיוון שהוא למד שזו השעה שבה אני מגיעה ואם לא הגעתי הוא מתחיל לבכות. אני לא יודעת כיצד לנהוג, מכיוון שכאשר אני מגיעה אחייני מתחיל לבכות ובני נרגע. לעזרתכם אטדה, מיכל

שלום מיכל, אם יצא לך לקרוא מעט בפורום בימים האחרונים, ראית בודאי את כל הפניות הדומות, המתארות ביטויים שונים לקושי הגדול של ההסתגלות למסגרת (גן/כיתה א'/בי"ס) בימים הראשונים של שנת הלימודים. קשה להעלות על הדעת מצב בו לא יהיה בכי ב-כ-ל-ל ושהימים יעברו לגמרי לגמרי חלק. למזלך, את יכולה ליצור לבנך הדרגתיות נוחה, ולקצר לו את הימים הראשונים. בעיני זה מומלץ מאד, בעיקר לילדים המגיעים לראשונה בחייהם לגן. אני מציעה לך (זה יעזור גם לאחיין שלך) לא להישאר עם בנך בגן אחרי שהגעת ב-11. כאשר את מגיעה, מוטב לעזוב את הגן תוך זמן קצר, משני טעמים: ראשית, כך זה לא מכביד על הילדים האחרים, שיכולים להתחיל לבכות כשהם רואים אמא שאינה שלהם. שנית, בנך לומד שכאשר את מגיעה - הולכים. יש כאן מסר חשוב, האומר - את הכייף של הגן מקבלים בלי אמא. אם את נשארת איתו זמן ממושך בגן, הוא ממצה מהר את הגירויים, והפרידה ממך תהיה לו קשה יותר. יש משהו חשוב בידיעה שעם אמא מבלים בבית, ובגן - יש דברים אחרים ודמויות אחרות, וכדאי להשאיר רמת מתח ועניין כתגמול על הפרידה. כך או כך, הימים הקשים יחלפו, ובנך יסתגל ויפסיק לבכות כמו כולם. נסי להאריך בכל פעם את השהות שלו בגן, כך שייחשף בהדרגה לעוד ועוד פעילויות, בתוך הגן ובחצר. יש ילדים המגיבים בבכי לשינויים ומעברים בגן, וחשוב לתת לגננות הזדמנות להיות משענת ונחמה עבורו. שולחת לך ולכל האימהות כוח לעבור את הימים הללו בשלום. זה לא קל בכלל... בהצלחה ליאת

ביתי בת 11 ויש לה בעיות חברתיות זה מתבטא בזה שאם פוגעים בה היא לא מגיבה היא נאלמת היא יוצרת קשרים עם בנות ומהר זה נגמר ביטחון העצמי שלה הוא ממש ירוד מה עושים ואם אפשר להציע סדנה או כל דבר אחר שיעזור לה משנה לשנה זה מחמיר אשמח לתגובה

שלום רונית, כאשר הקשיים הרגשיים מתמידים ומחריפים לאורך זמן, יש טעם להתייעצות עם גורם מקצועי. הייתי מתחילה מיועצת ביה"ס או פסיכולוגית ביה"ס, ומבררת לגבי אפשרויות העזרה שביה"ס יכול להציע. לפעמים מתגבשת בתוך בית הספר קבוצה, איתה אפשר לעבוד על מיומנויות חברתיות בהנחיית איש טיפול מיומן. אפשרות נוספת היא מרפאת ילדים ונוער של משרד הבריאות, שלעיתים קרובות מקיימת קבוצות טיפוליות המכוונות לרכישת כישורים חברתיים. כמובן שגם טיפול פרטני בא בחשבון, ולפעמים הוא קריטי עוד לפני ההתנסות הקבוצתית. מקווה שהשנה הקרובה תביא איתה את בשורת השינוי לטובה. בהצלחה וגמר חתימה טובה ליאת

רונית שלום, מהניסיון שלי,לאחר שפניתי לכל הגורמים שהפנתה אותך ליאת, לאף אחד מהם אין את הכלים לעזור ובטח לא לך, הם רק יסבירו שהם מבינים את הבעיה ויעזו הכל כדי לעזור,אבל בפועל הם לא יכולים לבקש מהילדים להיות חברים בכוח... אי לכך,תפני למאמנת אישית בתחום כישורים חברתיים לילדים,או לקבוצות המאמנות כישורים חברתיים,ואל תמתיני לאנשי המקצוע בביה"ס שחוץ מלא ממש הרבה,לא יעשו כלום! בהצלחה רבה!! הילה-אחת שעוברת זאת יום יום ושעה ושעה.....

שלום יש לי תאומים בני שנה ועשרה חודשים בן ובת עד היום הם היו איתי בבית בספטמבר הנוכחי הם נכנסו פעם ראשונה לגן- אותו גן מאז הם הפסיקו לאכול ומבקשים רק דייסה הדבר היחיד שהם מוכנים לאכול נכון להיום זה פרוסת לחם ופרי אחד והמון דייסה גם בגן וגם בבית במשך כל היום האם זה פשוט סוג של רגרסיה בשל ההתמודדות הנפשית או משהו אחר? וכמובן בוכים ונצמדים אלי יותר אחה"צ הגן הוא עד 13:00 האם יש לי סיבה לדאוג וכיצד אשלים להם את החסרים התזונתיים בקיצור מה לעשות ותודה רבה

שלום גליה, למרות שאין לי כל השכלה תזונאית, להערכתי השינוי הפתאומי בהרגלי האכילה, שככל הנראה קשור להתמודדות הטרייה עם הכניסה לגן, לא יחולל נזקים גדולים לילדייך. ילדים, ממש כמו מבוגרים, עלולים להפגין חוסר תיאבון (או עודף) בתגובה למצבי דחק. כיום קימות דייסות בריאות מועשרות בויטמינים, שיכולות לספק מענה לא רע לימים המבולגנים של ראשית השנה. אני מאמינה שכאשר תתבסס שגרה, יחזרו ההרגלים הישנים. המשיכי להציע להם תפריט מגוון, ובמידת הצורך - אם התופעה לא תחלוף לאחר תקופת הסתגלות סבירה - התייעצי עם רופא הילדים שלכם. בריאות, וגמר חתימה טובה ליאת

היי ליאת! קראתי כרגע על הילד בן 10 שאינויוצר קשרים חברתים,גם ביתי כזו,והתיעצתי איתך לגביה (יש לה רק שתי חברות טובות)ואמרת שזה בסדר,נכון להיום אחת מהן עוברת לביה"ס אחר ואז נשארת עם אחת, לדעתי צריך כןלעודד ליצור קשרים ולא לחכות ולסמוך שהוא יעשה זאת, כי מאוד עצוב שהילד שלך כל החופש בבית בן המחשב לטלויזיה,ולא כמו כולם בים בברכה,ורק צמודה להורים(כי כנראה לא צריך לחכות ולסמוך עליהם אלה לעזור בגיל מוקדם) כי כרגע איך שאני מתחילה לדבר איתה על קשרים חברתיים היא צועקת ולא מוכנה להקשיב,וזו מועקה מאד כבדה.

היי מירב, עד שליאת תגיע לענות, הייתי רוצה לשתף אותך בחוויה דומה שקרתה אצלי. אני לא אמא, אבל הייתי ילדה כמו שאת מתארת את הבת שלך, וכמו שהאמא הקודמת תיארה את הבן שלה. גם אמא שלי הייתה מאוד מודאגת ממצבי החברתי ולא "ישבה בצד" ונתנה לי להסתדר. אני יכולה להגיד לך מהנסיון שלי, שלא כל הילדים אוהבים וצריכים להיות מוקפים בחברים רבים, וכל היום להסתובב בחוץ. עד היום (אני בת 28) אני נהנית הרבה יותר בחברה של חברה אחת או שתיים, ובבילוי שקט בבית שלי או שלהן. נראה לי שזה עניין של אופי, גם בילדותי העדפתי את השקט והמקום המוכר על פני חברה רבה ובילוי בחוץ. אמא שלי הייתה מודאגת מהעובדה שיש לי חברה אחת או שתיים, וכל הזמן לחצה שאצא ואכיר ואבלה עם ילדים אחרים. זה לא הפך אותי לילדה עם הרבה חברים, זה רק הפך אותי לילדה שמנסה לרצות את אמא שלה ומרגישה שהיא לא בסדר. אני חושבת, כמו שליאת כתבה כאן לאמא של הילד בן ה- 10, שאם הילדה לא מרגישה במצוקה סביב עניין החברות, שתתני לה להסתדר בעצמה. אני לא יודעת איך ביתך חווה את הנסיונות שלך לעזור (וברור שזה מדאגה ורצון לעזור!) אבל יכול מאוד להיות שזה משיג את התוצאה ההפוכה. אני מבינה את הקושי בלתת למצב להמשיך כמו שהוא, אבל אולי באמת המצוקה היא יותר שלך משלה... שיהיה בהצלחה, נועם

שלום מירב, שלום נועם, ילד בודד שרוצה חברים ואין לו - זה דבר עצוב מאד. מסתבר שלא תמיד מה שנראה לנו, מהצד, כבדידות מכבידה הוא אכן כזה. ילדים, כמו מבוגרים, מפתחים סגנון בינאישי וחברתי, הנשען על העדפה אישית, על מזג בסיסי, על ההרגלים החברתיים של ההורים והמשפחה, ועל חוויות עבר בהן התנסה הילד עד כה, ועוד. כהורים, עלינו לדאוג לכך שהילד שלנו יוכל לממש את הפוטנציאל החברתי שלו באופן המיטבי, לזמן לו את ההזדמנות לכך, וליצור עבורו סביבה עשירה ומגוונת. כאשר את אומרת, מירב, שחשוב לעודד ילד ליצור קשרים חברתיים - את צודקת. השאלה החשובה היא איך עושים זאת נכון, ומהו בכלל עידוד. העובדה שבתך כועסת ומתרחקת ממך בכל פעם שאת מבקשת לעודד אותה לפעילות חברתית, יכולה להצביע על כך שהכוונות הטובות שלך מתפרשות אצלה כתוכחה, נזפנות, שיפוטיות, ביקורת או נדנוד. לפעמים מרוב רצון טוב, אנחנו "דורכים על היבלות", מכאיבים, ובכך מחטיאים את המטרה. דבריה של נועם מחזקים את כיוון המחשבה הזה, למרות שברור לי לגמרי שגם אמה - כמוך - כיוונה לטוב. בעיני, עידוד אמיתי מכוון להעצמת התפיסה העצמית של הילד, האמונה שלו בכוחו וביכולתו להתחבב על זולתו, וכיבוד בסיסי של ההעדפות שלו גם אם אינן חופפות לאלה שלנו. אם את מזהה בעיה אמיתית אצל בתך, ואת סבורה שהמיומנויות החברתיות שלה לקויות, פני לעזרתו של איש מקצוע, שיוכל לסייע ממקום ענייני ופחות מעורב רגשית. ותודה לך, נועם, ששיתפת בחוויה אישית כל כך. גמר חתימה טובה ליאת

לבן זוגי בחיים בת מתבגרת אשר אושפזה ושוחררה כרגע לאשפוז יום, הטיפול בשלב זה דורש תשומות אדירות על מנת לרצותה ולהחזיקה עד למציאת מסגרת הולמת עבורה שבה תקבל כלים להשתלבות בחברה וליצירת חיים תקינים (כגון מכון סאמט). הבעיה, התשומות האדירות והחשש האדיר ממשהו שיקרה לצד הרצון לשקם את ביתו, גרמו לבן זוגי להתכנס בעצמו ולרצות להיות רק עם עצמו, וברגע אחד "חתך" אותיוניטרל כל רגש כלפי, חזר ואמר שזקוק לזמן לעצמו, שזה הדבר היחידי בחייו כרגע. ממש כאילו השתגע, נסגר ונאטם, ניתק בשניה אחת כל קשר עימי. אינו יכול לתת ואינו רוצה לקבל. מנסה להכנס לראשו ולהבין מה קרה, עם על הבנתי קשה לי להבין. מחפשת פסיכולוג המתמחה בטיפול במתבגרים שיעזור לי להבין, לא רוצה להפסיד אותו, רוצה לתמוך ולהבין. כרגע מבינה שהשקט שאתן לו חשוב אך רוצה עזרה מגורם שיסביר לי מה עובר עליו וכיצד עלי לנהוג. האם תוכלי להפנות אותי לגורם המתאים ?? יודעת שזו שאלה קצת מוזרה, אך חשובה לי להמשך החיים. פסיכולוג שידריך אותי ויעזור לי להבין ולהתמודד עם המצב.

שלום אודיה, לא הבנתי לגמרי מה סטטוס היחסים בינך לבין בן-זוגך, האם אתם מתגוררים יחד? האם יש מאחריכם שנים משותפות? חודשים? שבועות? ההתמודדות עם מחלה נפשית של בן משפחה גובה מחירים כבדים מסביבתו, ובעיקר מההורים שמוטרדים מאד גם מהפרוגנוזה והאופק השיקומי. לא פשוט לנסות להשתלב במערך המורכב הזה, בעיקר אם הקשר איתך הוא 'תוספת' של הזמן האחרון. אני מציעה לך לנסות ליצור קשר עם גורמים בעמותת "אנו"ש", אולי ביחד עם בן זוגך, כדי ללמוד עוד על החיים שאחרי (או תוך כדי) המשבר הנפשי האקוטי. אם את רוצה לעשות עבודה עם עצמך, חפשי פסיכולוג קליני. ההכשרה הקלינית כוללת (כמעט תמיד) התנסות במסגרות אשפוזיות ומגע עם הפציינט ומשפחתו. זו הכתובת עבורך. בריאות, וגמר חתימה טובה ליאת

שלום רב, יש לי ילדה בת שנתיים וחודש. התחילה ללכת לגן בגיל שנה. השנה עברה לקבוצת הבוגרים באותו גן עם כל הילדים שהיו איתה בשנה שעברה. בשנה הראשונה בגן, מאחר שהייתה איתי שנה בבית, לקח לה כ- 3 חודשים להיקלט ולהתחיל להנות בגן ללא בכי - לאחר מכן - הלכה ופרחה בגן. השנה היא התחילה את השנה רק בשבוע האחרון לאחר ראש השנה מאחר שהיינו איתה שבוע בחו"ל. הבעיה היא שמאז שהילדה חזרה לגן (הגננת אומנם התחלפה אך היא מכירה אותה כחלק מהצוות המקצועי שליווה אותה בגן בשנה שעברה) - היא כל הזמן בוכה / מייבבת, לא אוכלת דבר וחצי דבר ולא שותה, לא מים ולא מטרנה, חוזרת הביתה רועדת מרעב וגורסת מהשנייה שהיא מגיעה הביתה. כמובן שהצוות בגן כל הזמן מציע לה לשתות ולאכול... בתחילה ניסיתי לתת לה מתנה בסוף כל יום לעודד אותה לאכול ולהשתתף - זה לא עזר. אח"כ אמרתי לה בסוף היום ששמעתי שהיא לא אוכלת שאני מאוד עצובה מזה, ובד בבד - אוהבת אותה והיא הבטיחה שתאכל ותשתה.. למחרת - עדיין לא אכלה כלום כל היום ולא שתתה. עכשיו אני מנסה להתעלם מזה בנוכחותה ולא לדבר איתה על זה כדי להראות לה שזה כאילו לא מפריע לי.... היום שמעתי שבארוחת הצהריים היא כמובן לא אכלה ולא שתתה מהבוקר אבל קצת התפרעה וגרמה לכך שכל הילדים יבכו אחריה, ולכן הגננת לקחת אותה לצד הרגיעה אותה, חזרו לשולחן עם הבטחה שהיא תתנהג יפה ולמרות זאת הכל חזר חלילה. בהמלך כל היום (וזה קורה כל יום מאז שחזרה לגן) היא לא זזה מהגננת או מהסייעת ולא משתתפת באף פעילות - לא בגן ולא בחצר, וזאת למרות שכל יום יש להם חוג אחר בגן. חשוב לי לציין שמדובר בילדה מדהימה, פיקחית וחברותית מאין כמוה. היא לא ילדה בעייתית בשום מובן ואופן. מאוד קשובה, ממושמעת ומחונכת. מעולם לא נתקלתי אצלה בכזו עקשנות ואסרטיביות. בשנה שעברה היא התפתה מדהים בגן ושיתפה פעולה בצורה פנומנאלית כולל במסיבת סוך שנה כשרוב הילדים התביישו... אני מאוד חוששת מהצום שהיא גוזרת עליה במשך כ-8 שעות כל יום (אפילו לא שותה....) וגם קצת חוששת שהצוות יאבד את הסבלנות כלפיה בשלב מסויים.. מה עלי לעשות? אני ממש אובדת עצות... מה דרך הנכונה להגב? והאם יש משהו שניתן לעשות כדי להחזיר עטרה ליושנה? חשוב לי לציין שב- 1/9 היא הייתה 3 שעות בגן ולמחרת חצי יום ורק אחרי זה נסענו לשבוע. בכל מקרה החזרנו אותה לגן אחרי החופשה בחו"ל בעצת הגננת ליום מלא ללא הישארות שלנו בכלל - כך הגננת אמרה.... למען הסר ספק אני יודעת שמתייחסים אליה מאוד יפה בגן - גם הצוות וגם הילדים כך שזה לא נובע ממקום של מישהו שעושה לה רע חלילה. כמו כן, הגן נמצא בדיוק באותו מתחם כמו בשנה שעברה כך שלא מדובר בגן חדש או משהו כזה. אני ממש נואשת - אנא עזרו לי! עוד משהו חשוב - אני גם לא מבינה איך אף אחת מהצוות לא מוצאת דרך ללב שלה.... זה לא סביר - למרות שאני יודעת שהן כל הזמן מנסות... יש גם מצלמות בגן ואני רואה מהעבודה שהן מלטפות אותה ומתייחסות אליה מאוד יפה.מצד שני - זה הגיוני שכמעט שבוע אף אחת מהגננות או מהסייעות לא מצליחה לשכנע אותה לשחק ולאכול??? ממתינה לתשותבכן בקוצר רוח תודה

שלום רוית, עושה רושם שיש לנו עסק עם ילדה חזקה ודעתנית, שהבינה שיש לה כלי רב עוצמה - הצום. כמו שאת רואה, מבחינה תזונתית, היא משלימה יפה את החסר אחה"צ, ולכן לא הייתי נכנסת לדאגה גדולה מדי. אחרי הכל, הרעב הטבעי יעשה את שלו אם רק תניחו לה (כמו שהרגשת לבד, אינטואיטיבית). למרות שהגן והצוות מוכרים לה, בכל זאת 'מותר' לה להתקשות בימים הראשונים, וחשוב לכבד זאת. לתחושתי (וזה לא משפט נעים, אני יודעת) דווקא כשהמטפלות יתחילו לאבד סבלנות ולנהוג בה כבכל הילדים, יש סיכוי שהילדה תחזור לעצמה. אז לשאלתך "מה לעשות?", הייתי מציעה פשוט לא לעשות כלום, מלבד לעודד ולתמוך, ובמידת האפשר לקצר לה את הימים הראשונים. כשאני אומרת לעודד אני מתכוונת למשפטים כמו "אני רואה כמה קשה לך להיפרד ממני בבוקר ולהישאר יום שלם בגן, ואני גאה בך על כך שאת מצליחה להחסיק מעמד ולהתגבר"; "איזה ילדה נהדרת, שנשארת יום שלם בגן בלי אמא!". אל תתייחסי לנושא האוכל. השתדלי לסמוך עליה, על הצוות, ועל הטבע... בהצלחה ושנה טובה ליאת

המשך הילד גם לא כול כך אוכל טוב גם בגן וגם בבית שהוא כן היה ילד אכלן

היי אוריה, ילד שהיה אכלן טוב יחזור להיות כזה כשיתרגל לסביבה החדשה ויעבור את משבר ההסתגלות. נסי לעודד אותו, ללא ביקורת או כעס, וכך תתרמי להפחתת העומס הרגשי. בהלחה ליאת

שלום לך יש לי בן בן 9 ו 3 שהתחיל ללכת לגן עיריה (הילד היה שנתיים בגן פרטי) הילד לא רוצה ללכת בשום אופן לגן בבקר כל בקר בכי ושיכנועים .בדרך לגן הוא בוכה לי מקי לי מגיעים לגן הוא לא רוצה לעזוב אותי אני יושבת משחקת איתו איזה 20 דקות ואחריז עוזבת אותו בוכה לפני שאני הולכת הוא אומר לי תבואי לקחת אותי נכון. במהלך היום הגננת אומרת שהוא משחק משתתפ יפה לפעמים אבל לא יוצר קשר חברתי .יוצאים לחצר היא אומרת שהוא לא מוכן לעשות כלום. הילד טוען שמשעממם לו הילד עצמו מאוד בוגר שיכלית .מה עושים ? והאם כדאי אולי להעביר אותו לתרום חובה שיש שם ילדים יותר בוגרים ואולי הוא אמצא עניין יותר

שלום אוריה, כרגע, אני מניחה שהסיבות לקושי אינן קשורות לחוסר עניין, אלא דווקא למשבר הקליטה, שמטבע הדברים יחלוף עם הזמן. ילדים קטנים אומרים הרבה פעמים "משעמם" פשוט כי אין להם אוצר מילים מורכב להביע רגשות מורכבים כמו תסכול, ביישנות, חרדה ובדידות. בואי נקווה ששגרת היומיום של אחרי החגים תביא איתה את השינוי המיוחל, גם חברתית. חשוב לזכור שתקופת ההסתגלות לגן נמשכת לפעמים גם מספר שבועות, ורצוי לא לקבל החלטות תחת רושם הימים הראשונים. עוד קצת סבלנות. שנה טובה ליאת

ביתי עוד לא בת 9 (בדצמבר) בכיתה ד' , בכיתה המורה אומרת שהיא רחפנית וניכר שלעיתם לא "נמצא איתה" בשיעור, היא לא קמה או מסתובבת או משוחחת (לא מפריעה למהלך התקין של השיעור, בעיקר שקועה בעצמה). היא טובה בלימודים מבחנים לרוב מעל 90 + שנה שעברה רק פעם אחת קבלה 100. 95 99 אף פעם לא מושלם. כי היא לא בודקת את המבחן היא כותבת ומביאה למורה מיד מבלי לעבור עליו שוב ולכן טעות טפשית מונעת ממנה להגיע להשג טוב יותר, במחברות כתוב כל החומר למרות שהוא רשום בכתב חרתומים ומלא שגיאות כתיב, השיכפולים זה סיפור אחר.... הם מודבקים לרוב אך לעיתים ברישול, היא עושה שיעורי בית אך כותבת תשובות קצרות לא תמיד מושלמות ולא שהיא לא יודעת את התשובה זה נובע מעצלות ובכך שהיא בעיני רוחה יודעת את התשובה.... ( כאילו לא חשוב לה שיהיה כמו שצריך ) כשאני יוצאת איתה לרחוב היא כאילו נמצא בבואה, היא לא שמה לב שאנשים רואים את מעשיה, עושה תנועות קופצת על כל דבר באוטובוס היא לא רגועה (עסוקה כל הזמן) בבית כשהיא משחקת עם הברביות שלה היא מדברת עם עצמה בקול ציצני כזה, היא מפוזרת. הבית יהיה מסודר ורק האזור שלה הפוך לגמרי, היא יכולה לסדר ואחרי רגע שוב בלגן. אוהבת לשחק עם "זבל" ולגזור כל דבר שמה פסטלינה על משחקים גוזרת חוטים אוהבת להכין קשקושים משחקת עם חרוזים שמה בפה כל דבר קטן פלסטיקים נילונים.(כתוב בבילבול כי זאת התחושה שהיא מעבירה) היא מרבה לריב עם אחיה בן ה-5 גם נותנת לו מכות חזקות אבל יכולה להיות אחראית ובוגרת לעיתים באופן מעורר התפעלות, אחיה מת עליה ויעשה כל שתבקש ממנו, אוהבת לקבל את מלוא תשומת הלב. לפעמים היא מתעצבנת על משהוא ומאבדת את היכולת להוציא את עצמה "לרדת מהעץ" ויכולה להיות בברוגז לזמן רב. אפילו היא בעצם מפסידה (בעיקר לפני ארוחה משפחתית ואז אפילו היא רעבה היא לא תאכל....יש לציין שהיא היתה מתעקשת להיות בברוגז בעבר הי כמעט עד אמצא הארוחה כשעה כיום היא "חוזרת לעצמה" מהר יותר ). שלחתי את כתב ידה לגרפולוג שאמר שהיא סובלת מחוסר התארגנות ופיזור. רציתי להוסיף, שיהיה ברור, היא ילדה מהממת טובה אחראית לעיתים ברמה שזאת גאוה להיות אם לילדה כזו. עוזרת בבית כשיורדת עליה ההשראה בצורה יוצאת מן הכלל. חכמה וכשרונית רמת הידע, האינפורמציה והאינטלגנציה שלה גבוהה. אוהבת לקרוא ספרים מאד, תולעת ספרים, אוהבת מאד לשחק על המחשב היא מתחילה משחק ויכולה לסיים אותו, משחקי חשיבה אפילו מאד מסובכים. שיש להם מגבלות זמן וכ"ו. שחקה למשל במשחק לבנות עיר כשבאתי לבדוק מה קורה עם העיר שלה, העיר היתה בנויה למופת "התושבים" שמחים, והיא הרוויחה כסף טוב. מי שמכיר משחקים כאלו יודע שזה לא פשוט. מה היה מומלץ לעשות בכדי ל"קרקע" אותה ולהביא אותה להיות פחות מפוזרת בראש וילדותית.ויותר מודעות סביבתית. (המורה אמרה לי לתת לה ריטלין, אני מתנגדת בתוקף כיוון שהיא לא צריכה זאת. אני חושבת שלביתי חסרה מודעות סביבתית מה גם שהלכנו לרופאה נוירולוגית ילדים והיא אמרה שהיא לא צריכה זאת).

שלום רב, התיאור שלך לא הצליח לעורר אצלי כל דאגה ביחס לבתך, שמתנהגת כמו שילדים בגילה אמורים להתנהג. הישגיה בביה"ס מרשימים, ואין כל סיבה שיהיו 'מושלמים'. אם אינך שקטה, פני לאבחון מסודר (גרפולוג אינו מאבחן, וגם לא נוירולוג) שיוכל להאיר את הקשיים והחוזקות, ולהמלץ על טיפול מתאים. בברכה ליאת

בתי בת 3.2, ממשיכה השנה בגן פרטי בו היתה בשנה שעברה. השנה יש בגן קבוצה של 8 ילדים(לעומת 17 בשנה שעברה). להרגשתי מדובר בקבוצה קטנה מדי שעלולה לעשות לה נזק מבחינת יכולות החיברות שלה והיכולת שלה להסתדר בקבוצה גדולה בעתיד. מצד שני יש מסביבי החושבים שקבוצה קטנה בגיל זה זה רק יתרון. ובכלל אני שומעת דעות לכאן ולכאן. מספר נקודות חשובות נוספות, לטוב ולרע: גילאי הקבוצה 2.5-3.5 כאשר יש לה שם חברות משנה שעברה, כולל חברה אחת טובה שיש ביניהן קשר הדוק במיוחד. הקבוצה כוללת בנות בלבד. אשמח לשמוע מה לדעתך היתרונות והחסרונות בקבוצה שכזו ובשורה התחתונה האם מומלץ להישאר או לעבור לגן גדול יותר.

שלום יעל, איני שותפה לתחושת ה'גורליות' המיוחסת למספר הילדים בגן. אני סבורה שגן טוב נבחן באיכויותיו כמוסד חינוכי - הכשרת הצוות, איכות הבית והחצר, טיב התכנים, רמת הבטיחות, איכות המזון המוגש, וכמובן היחס בים מס' הילדים למס' הגננות. העובדה שיש בגן רק בנות מהותית בעיני יותר, וזה קצת מפר את האיזון הטבעי של הקבוצה, וחבל. מעבר לכך, איני רואה בעיה מיוחדת. סימן שאלה אחר שמרחף באוויר נוגע לשאלה מדוע אין לגן הזה ביקוש, ולמה מס' הילדים ירד לפחות ממחצית מספרם בשנה שעברה. חומר למחשבה... שנה טובה ליאת

אכן מדובר בגן טוב עפ"י הפרמטרים שציינת. מאחר ואנחנו ממשיכים שם שנה שלישית ואני מכירה באופן אישי את ההורים שעזבו וסיבותיהם, אני דווקא לא מוטרדת מהסיבות להדלדלות הגן אך מסכימה שלמסתכל מבחוץ זה לא נראה טוב.

בני בן השנתיים וחצי התחיל גמילה בסוף חופשת הקיץ לאחר שהיה מעיר אותנו בבקרים לעשות קקי,בבית היה טוב ,בתחילת השנה הוא עבר לקבוצה גדולה יותר בגן ושם הוא לא מפסיק לעשות בתחתונים הגננת מציעה להחזיר לו טיטול,מה עושים? האם זה לא מסר שגוי לתת לילד אחרי שהוא הוריד את הטיטול ואם לשים טיטול אז מה עושים כשמגיעים הביתה תחתון,להמשיך עם הטיטול?????

שלום מאיה, אני חושבת כמוך, שמאימתי שמתחילים את תהליך הגמילה, לא חוזרים לאחור (בטח לא בגיל שנתיים וחצי). כרגע, הייתי ממקדת את המאמצים בעידוד הילד לעשות את הקקי של הבוקר בבית, ובעידוד צוות הגן לספוג עוד כמה ימים של תאונות. בברכה ליאת

שלום רב, בתי בת 3 חודשים. אחת לחודש בערך אנחנו נוסעים להוריי הגרים במרחק של שעה וחצי נסיעה מאיתנו. בנסיעה האחרונה בתי בכתה במשך שעה ארוכה במהלך הנסיעה וכל הניסיונות להרגיעה לא הועילו. אציין כי אנחנו נוסעים דרך כביש 6 שהאפשרויות לבצע בו עצירות מוגבלות. למרות זאת, עשינו 2 עצירות בהן החזקתי אותה ואף הנקתי אותה.שאלתי היא- האם העובדה שאני יושבת ליד בתי באוטו ולא מרימה אותה, עלולה להתפרש מצדה כחוסר הענות? (בתי הרי לא מבינה כי איני יכולה להוציאה מהכסא במהלך הנסיעה). וכן, האם לאור מצב זה עדיף להימנע מנסיעות ארוכות כאלו? (מקווה שהסברתי את עצמי) תודה!

שלום אור, תינוקות בני שלושה חודשים מגיבים בעוצמה לאי נוחות פיזיולוגית מיידית, ולכן הייתי מציעה לנסות להאכיל אותה לפני הנסיעה, להחליף לה, וליצור מכסימום נוחות פיזית, כדי להסיר מעצמך את הספקות בדרך (כך לפחות תדעי שאינה רעבה או צמאה). להערכתי, הקרבה והמגע שלך, גם כשהיא בכיסא הבטיחות, עושים את שלהם. אחרי הכל, יש מצבים בהם תינוקות בוכים מאד גם כשהם בזרועותינו... נסיעה טובה ובטוחה ליאת

שלום, בתי בת ה 6 חווה לאחרונה פחדים ומגלה סימני חרדה. הפחדים הם ממשיים - ממוות, מחלה קשה, תאונה, מלחמה וכדומה. בבית היא כמעט ולא נחשפת לדברים כאלה,אולם בבית הספר היא נתקלת בתיאורים של ילדים שמפחידים אותה. לדוגמא: לקראת יום כיפור היא מפחדת שהיא או יקיריה נמצאים ברשימה "השחורה" של ה' היא מפחדת שטילים יישלחו אלינו ונפגע (אנו גרים במרכז הארץ) היא מפחדת שנפגע בתאונת דרכים וכו' סף החרדה הוא כה גבוה עד שהיא מקיאה מפחד. החרדות והפחדים מופיעים בערב (כשהיא מתחילה להתכונן לשינה) אולם גם במהלך היום, בבית הספר ולקראת פרידה מאיתנו. ניסיתי לשוחח על הפחדים וביקשתי ממנה לעשות פעילות ספורטיבית ומהנה כאשר עולות המחשבות הרעות, אולם התועלת מועטה. מה עוד ניתן לעשות? היכן ניתן להתייעץ?

שלום שרון, הפחדים שאת מתארת (בעלי גוון מציאותי) אכן אופייניים מאד לילדים בגיל זה, וילדים רגישים פגיעים יותר ללקות בהם, בעיקר בתקופות שבריריות (כניסה לכיתה א'?). אני מציעה להישאר זמינה לה, לשוחח באומץ על הדברים מבלי לעקוף אותם או לטייח (גם למבוגרים שבינינו פחדים דומים, והם נוטים להימנע מלחשוב או לדבר עליהם). אם את מרגישה שאינך מצליחה להרגיעה בכוחותייך, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ושנה טובה ליאת

בתי היא ילדה מקסימה ושמחה בת 3.5. מאז ומתמיד היא הייתה ביישנית. זה מתבטא בעיקר בכך שהיא לא משיבה כשאנשים פונים אליה, אלא מחביאה את פניה, ובד"כ לוקח לה זמן רב להיפתח. אבל בחודש וחצי האחרונים, מאז היציאה לחופשת הקיץ, היא פיתחה מה שנראה כחרדת נטישה. זה בא לידי ביטוי בעיקר בכך שהיא לא מוכנה שנעזוב אותה לשנייה. אפילו בבית, אם היא לא רואה אותנו לרגע, היא מתחילה לבכות. בגן החדש היא נצמדת לאחת הגננות ולא עוזבת אותה עד סוף היום. אם אותה גננת קמה ממקומה, היא קמה אחריה. אנחנו מאוד מוטרדים מהתופעה הזאת. אני רואה ילדים בגילה שכבר הולכים לבד לחברים ונראה לי שהיא רחוקה מכך שנות אור. אני חייבת לציין שזה לא תמיד היה כך. זה משהו שקרה בתקופה האחרונה. הילדה הזו מוקפת אהבה, היא מעולם לא חוותה נטישה של אף אדם מבוגר בסביבתה, ולכן לא ברור לי למה זה קורה לה. מאז שהיא התחילה את הגן היא לא נמצאת באינטראקציה עם הילדים האחרים ורק צמודה לגננת. מה דעתך?

שלום ליאת, לא בטוח שמה שאת מתארת זו חרדת נטישה במובנה המקובל. נראה שהביישנות של בתך זיכתה אותה בהרבה מאד תשומת לב והתחשבות, בעיקר מצד המבוגרים בסביבתה, מה שחיזק בעקיפין את התופעה והפך אותה לעניין משתלם מאד. תחשבי כמה כוח ושליטה בתך מקבלת באמצעות הפחד הזה, ועד כמה היא מצליחה להכתיב את ההתנהלות בבית. אני מציעה להניח לנושא, ולאפשר לבתך להצטרף לפעילות המשפחתית/חברתית בקצב הנכון לה. נסו להימנע מלשדל אותה, להפציר בה, או להציע פרסים ותגמולים על התנהגות לא ביישנית. אני מאמינה שגם בגן, לאחר ההתאקלמות הראשונית, הגננת לא תאפשר את ההיצמדות הזו. השתדלו להימנע מרחמים, ולהעביר מסרים של אמון וביטחון ביכולתה להתגבר על הפחדים בכוחות עצמה. בבית, נסו להתעלם מההיצמדות והבכי, ופעלו ככל האפשר רגיל - זאת כדי לא ליצור מערך של רווחים משניים ושתלטנות. בהצלחה ליאת

אשמח לשמוע חוות דעת, היות ואני מאד מאד מתלבטת. בני בן 3 וחודשיים. יש לו בעיה עם הגייה של אותיות ח' ו- ר'. בדקנו אצל קלינאית והיא אמרה שזה יסתדר עד לגיל 4. לאור זאת (וכן הוא לא גמול מקקי) החלטתי להשאיר אותו בגן פרטי. אמהמה, הוא הגדול בגן כעת, הואיל וכל החברים עברו לגן עירוני. נראה לי שהוא יילך לאיבוד בין 30 ילדיםאם מבחינת הגננת או שמא יצחקו עליו ילדים אחרים על הדיבור. בגן הפרטי הוא כבר שנתיים ואוהב את הגננת. אני מקפידה להפגש עם החברים האחרים אחה"צ בגינה ליד הבית. האם פעלתי נכונה? חשוב לי שישאר עם בטחון עצמי, היות ולא נראה לי שהדיבור מפריכ לו ואני פוחדת שילדים גדולים יותר יעירו לו על כך. אשמח לשמוע דעתך. תודה

שלום נוקי, מאחר והחלטת להשאירו בגן הפרטי (לכל החלטה יש יתרונות וחסרונות), השתדלי להפיק מהשנה הזו את המכסימום, ולאפשר לבנך הזדמנות לרכוש ביטחון ולשפר את המיומנויות הפגועות. כמעט תמיד יהיו לילדים סיבות לצחוק על ילדים אחרים (הם יצירתיים והסיבות לעולם אינן נגמרות), ולכן המטרה היא לאו דווקא להסתיר את הפגמים שלנו, אלא לבסס ולבצר את החוזקות שלנו. שנה טובה ליאת

שלום, בני הבכור עלה לכיתה א' השנה- הכניסה היתה קשה ביותר(בכי, עצבות)יום למחרת בארוחת 10 הקיא בכיתה, והרגיש לא טוב גם יום למחרת. בחג הכל היה בסדר- אתמול לא רצה להיכנס לכיתה והיה עצוב מאוד. היום שוב אמר שלא מרגיש טוב ולא רוצה ללכת ובדרך של הנסיעה הקיא באוטו. מס פעמים הקיא שוב בבית. רופאת הילדים מציינת שאולי מפתח וירוס/ אולי משהו ריגשי מה אשפר לעשות? איך לטפל בו שיצלח להיפתח בכיתה?

שלום חנה, אם בנך נוטה להקיא במצבי חרדה (בדר"כ זה לא מתחיל בגיל 6 או 7), יש יסוד להניח שמתח הכניסה לביה"ס פועל עליו, וחשוב לתת לו תמיכה, עידוד וזמן הסתגלות. וכמו שאומרת רופאת הילדים - זה גם יכול להיות וירוס. בינתיים הייתי מתמקדת בהפחתת הלחץ, בליווי, הרגעה ועידוד. כמו שהוא התרגל לגן, הוא יסתגל גם לביה"ס. לאט לאט... שנה טובה ליאת

בוקר טוב אנחנו זוג בני 50 בערך,יש לנו ילד אחד בגיל 13 . אתמול אמר לי הבן שהוא חושש להשאר לבד שאלתי למה הכוונה?...... הסתבר שפוחד שאנחנו נמות !!! כמובן שלא הכינו אותי לשאלה כזו.......... עניתי מייד שזה נראה לי טיבעי לפחד לאבדהורים או אדם קרוב ושגם אני פחדתי מגיל קטן ממות הורי ,ושהוא רואה את זה בעיניים של ילד ואז זה נראה יותר מפחיד כי כשאנחנו נתבגר ו... ,הוא יהיה גדול יותר ותיהיה לו משפחה וככה זה בחיים הם ממשיכים. השאלה היא מה עונים לשאלה כזו קשה ? יש דרך לחזק את הילד ? (הוא רגיש מאוד ) תודה מראש

שלום רב, אכן שאלות קשות, אך נראה שאתה מתמודד איתן כהלכה. מה שאמרת לו ממצה בצורה לא רעה בכלל את הנושא. ילדים להורים מבוגרים יותר, בעיקר אם הם ילדים יחידים, חשופים יותר לפחדים מהסוג הזה. המודעות שלהם לנושאים של התבגרות וזקנה גדולה יותר בהשוואה לילדים להורים צעירים, ומבחינות רבות לפחדים שלהם יש אחיזה במציאות. אין לי ספק שבנך גם מרוויח מאד מעובדת היותו בן יחיד להורים בשלים ומנוסים, וחשוב לרתום את היתרונות הללו לרווחתו בהווה ובעתיד. אני מקווה שאיני מסתבכת כאן עם זכויות יוצרים, אך החלטתי לשלוח לך (לכאן, לכאן) ראיון שנתתי פעם למגזין הורות, בדיוק בנושא זה, של הורות מאוחרת. אם יהיו לך שאלות נוספות, אתה מוזמן. הנה - ***מהם היתרונות והחסרונות של הורות מאוחרת -מזווית ההורים ? אפשר להסתכל על הורות מאוחרת, באופן כללי, כעל אירוע נקודתי על ציר הזמן, המשותף לקבוצת הורים הולכת וגדלה, שהגיעו אליה בנתיבים רבים ומגוונים. כל משפחה היא סיפור, ולעיתים קרובות יהיו בסיפור הזה הרבה ציפייה, כמיהה, התעקשות ואומץ לב. אחד היתרונות הבולטים של ההורות המאוחרת נקשר בכך שההורים עצמם - בוגרים, בשלים ונינוחים - מביאים ילד אל מציאות משפחתית מבוססת ויציבה בהשוואה להורים הצעירים הנאבקים על כינון תחושת זהות אישית, מקצועית וזוגית. בעיני ההורים הבוגרים, הילד נתפס כהשלמה טבעית לכל ההישגים שקדמו לבואו, ולא כגורם מכביד או מעכב את ההתפתחות האישית, האקדמית או התעסוקתית. הם מתמסרים לגידולו, ועושים זאת בשלווה ומתוך שלמות. כאשר התינוק מגיע לאחר שנים של ציפייה, כמו במקרה של טיפולי פוריות שנשאו פרי, הברית הזוגית איתנה ועמוקה, והתינוק אינו מערער אותה, כפי שקורה לפעמים במשפחות צעירות בשלבי הזוגיות המתהווה. הורות מאוחרת נקשרת, לעיתים קרובות, לרווחה ויציבות כלכלית, המאפשרת להורים לספק לילדים את כל צרכיהם, ולהקל גם על עצמם, בדרך של העסקת עוזרת, מטפלת, בייביסיטר, חוגים, וכד'. יתרון זה מרמז על מה שנתפס כמגבלה העיקרית של ההורות הבוגרת. ההורים הנמצאים במיטב שנותיהם כבר אינם זריזים ואנרגטיים כבעבר, ועשויים למצוא את עצמם מותשים מלילות 'לבנים' וימים חסרי מנוח. ממש כשם שההיריון עצמו מכביד ומעייף יותר בגיל מבוגר, ומועד לסיבוכים וסכנות בהשוואה להיריון של אישה צעירה, כך גם לאחר הלידה, ההורים הבוגרים עלולים להישאר 'עם הלשון בחוץ' מול הצאצא ההרפתקן שנכנס לחייהם בסערה. הורים צעירים ומותשים זוכים מדי פעם לשעות וימים של חסד, כשהם מפקידים את הילד אצל הסבא והסבתא הנלהבים. הורים בוגרים, לעומת זאת, מתקשים לגייס את הוריהם הקשישים למשימות של סבאות/סבתאות פעילה, ובמקרים מסוימים נאלצים לטפל במקביל בילדיהם ובהוריהם המזדקנים. המודעות לגיל ולתהליכי ההתבגרות הופכת מחודדת יותר, בין השאר על רקע הבולטות של ההורה המבוגר בקבוצת ההורים כולם. הואיל ואנשים המתקרבים לגיל הביניים או נמצאים בו, עסוקים יותר במחשבות על גיל ומראה חיצוני, מבטים והערות חסרות רגישות יכולים להתפרש כעלבון. בעולם המתפתח טכנולוגית בקצב מואץ, הורות מאוחרת עלולה להדגיש פערים מנטאליים וטכנולוגיים הקיימים ממילא בין דור הילדים לדור הוריהם. מידת האיום שפערים אלה מעוררים בהורה תלויה באישיותו, ברמת הפתיחות שלו, ובנכונותו להישאר אדם לומד ומעודכן בכל גיל. *** מהם היתרונות והחסרונות של הורים מבוגרים - מהזווית של הילד? איך הוא מושפע מכך? הילדים עצמם מתחילים להיות מודעים לגיל ההורים רק בהגיעם לגן, כאשר מתאפשרת השוואה נוחה עם שאר הילדים בני גילם. מאחר וחשיבה של ילדים צעירים היא חשיבה קונקרטית, הם עלולים להיתפס לדאגה בגלל שיערו הלבן של אבא, או בגלל מניין שנותיו (ילדים מייחסים חשיבות רבה לגיל, ומבחינתם, מי שגדול יותר ימות ראשון). המודעות לאפשרות מותו של ההורה מתחדדת אצל ילדים להורים מבוגרים, והחרדה מפני זה – המשותפת לכל הילדים כולם – מקבלת ממד מציאותי יותר אצל ילדים שנולדו להורים המתקרבים לגיל הביניים. ילדים להורים בוגרים יבלו (אולי) פחות בגני שעשועים ובמסעות למיטיבי-לכת, אך הסיכויים שלהם ליהנות מבתי קפה, מסעדות גורמה וטיסות ליורודיסני גבוהים משל חבריהם. ההורים, הנמצאים בעשור הרביעי או החמישי לחייהם, נמצאים כבר מחוץ למרוץ המטורף סביב קריירה, ופנויים יותר למען ילדיהם. הילדים, מצידם, נהנים מנוכחות וזמינות גבוהה יותר של ההורה. ההתייחסות לגילו של ההורה משתנה אצל הילדים בהתאם לשלב ההתפתחותי שלהם. כאשר חשוב להם מאד להיות "כמו כולם", הם עלולים לחוש מבוכה או בושה בהוריהם שכבר לא בהכרח נדחקים לג'ינס או מתגאים בריבועים בבטן. בגיל מבוגר יותר, בעיקר כאשר מדובר במשפחות חד-הוריות, מצב בריאותו של ההורה מקבל פוקוס גדול יותר, ועלול לעורר חרדות אצל הילד. עובדתית, סיכוייו של ילד כזה להתייתם בגיל צעיר גבוהים משל חבריו, וידיעה זו – גם אם אינה מדוברת – קיימת בתודעתם של ההורים והילד כאחד. *** מה קורה עם השנים כשהילד גדל והפער הולך ומעמיק? איך עשוי להתבטא פער זה ? לא בטוח שהפער הולך ומעמיק עם השנים, אלא רק משנה את פניו ואת ביטוייו. מבחינה טכנולוגית, יש לילדים יתרונות בולטים, אך מה שנראה כיתרון טקטי או פרקטי אינו חזות הכל. להורה מבוגר יש לעולם מה לתרום לילדיו, בהיותו עשיר בנכסים של תבונה, ניסיון חיים, הבנת מצבי חיים מורכבים ותפיסת עולם רחבה. מבחינה זו, למרות גילו, הוא נשאר דמות רלוונטית עבור ילדיו בכל גיל, ככל הורה אחר. *** אם מישהי הייתה מבקשת את המלצתך – האם היית ממליצה לה לנסות להרות בגיל צעיר בכל מחיר או שהגיל לא משחק תפקיד ? גם לו הייתה המלצה כזו, קשה להעלות על הדעת שמישהו מאיתנו יכול היה לציית לה, ולבנות את חייו במנותק מנסיבות המציאות בה הוא חי. ההחלטה להביא לעולם ילד, בעיקר כשהיא נעשית בגיל מבוגר, נעשית מתוך שיקולים כבדי משקל ומשמעות. מבחינה פיזיולוגית, אין ספק שהשנים הטובות ביותר הן אלה בהן הגוף ומערכות הרבייה נמצאים בשיאם. הריונות בגיל מבוגר טומנים בחובם סכנות גם לילוד, וכל אישה הרה מודעת לכך. מבחינה זו, כאשר קיימת יכולת הבחירה, לגיל הצעיר יש יתרון. עם זאת, אני חושבת שגם אם קיימים סיכונים ומחירים להורות המאוחרת, הרווחים והאושר הגדול שהיא מביאה איתה לילד ולהוריו שווים את המאמץ. *** האם יצא לך כפסיכולוגית לטפל בילד להורים מבוגרים והאם נושא זה היה משמעותי כחלק מהטיפול? באיזה אופן ? מטבע הדברים, בכל טיפול פסיכולוגי, ההורים מקבלים מקום מרכזי בשיח. חרדות סביב בריאותם ומותם האפשרי של ההורים עולים דווקא אצל צעירים בשנות העשרים שלהם, ובעיקר אצל מי שהוריהם מבוגרים יחסית, וסובלים מאיתותים ראשונים של חולשה וחולי הקשורים לגיל. הילדים מביעים את החשש הידוע, שמא בנקודות משמעותיות בחייהם (בעיקר בואו של הדור השלישי) ההורים לא יהיו לצידם ולא יוכלו לזכות לנחת מנכדיהם. *** לא פעם לסביבה יש מה להגיד על הורות מבוגרת, אחת המרואיינות סיפרה לי על אמירות שהכעיסו והעליבו אותה כמו "וואו תפסת את הרכבת ברגע האחרון" - האם את מכירה סוג תגובות כאלו ? מדוע הסביבה מגיבה באופן כזה לדעתך ? החברה הישראלית בולטת במרכזיות שהיא מייחסת למשפחה כערך עליון בעל חשיבות אישית ולאומית . מסתבר שלמרות ההתפתחות הטכנולוגית והמדעית-רפואית המואצת, אנחנו עדיין חברה סטריאוטיפית, המתקשה לקבל רעיונות של משפחה אלטרנטיבית, כמו גם זוגיות או נשיות ללא ילדים. החברה הישראלית מפעילה לחץ ישיר או עקיף על אישה ש(עדיין) לא רוצה ילדים, ומתקשה לראות אותה כאישה ממומשת ושלמה כל עוד לא הרתה וילדה. באופן מוזר, כאשר היא בוחרת לעשות זאת בגיל מבוגר, היא נחשפת שוב לביקורת, ומואשמת באנוכיות או במתן קדימות לצרכים שלה על חשבון אלה של ילדיה. ישראלים הם עם של נותני עצות, וכל אחד מאיתנו משוכנע שהוא מחזיק בידע המוחלט בענייני חינוך וגידול ילדים. עמדה זו מולידה הערות חסרות רגישות שכל הורה מכיר היטב מגינת המשחקים. הורים בוגרים הם לעיתים פגיעים יותר לתחושות של ספק, אשמה וחוסר ביטחון לגבי תפקודם כהורים, וככאלה מועדים יותר להיפגע ולהיעלב מהתבטאויות אגביות המתייחסות לגילם או לאורח חייהם. אני רוצה להאמין שאצל מרבית ההורים הבוגרים, קיימת בשלות פסיכולוגית המאפשרת להם להתגבר על הספקות מבפנים ומבחוץ, להתמקד במשימות ההורות החשובות, ולשמוח ב'יש' הגדול שמאיר את חייהם. שנה טובה ליאת

זאת התשובה הארוכה ביותר שלך לא ?.......... :) תודה על ההשקעה !!! כבר התייעצתי בפורום בעבר וטוב שאת כאן !!! ערב נעים לא נעלבתי שקראת לי הורה מבוגר :)

שלום בתי בת השנה ו10 חודשים כבר גמולה גמילה מלאה ללא פספוסים בבית בלבד (רק בלילה היא שמה טיטול) עברנו לגן חדש לפני כשבועיים והיא לא מסכימה להכנס לשירותים ברצון, ובורח לה הרבה האם את חושבת שמוקדם מידי לגמילה בגן בגלל שהוא חדש? או שצריך להתעקש איתה? תודה עפרה

שלום עפרה, לא ציינת כמה זמן היא גמולה, והמידע הזה חשוב, כי לפעמים מה שנראה כמו גמילה מלאה אינו בדיוק כך לאורך זמן. בכל מקרה, גם אם בתך הבינה בצורה טובה ומלאה מה נדרש ממנה, המעבר לגן חדש עלול לגבות מחיר של נסיגה זמנית, ויש להתייחס לכך בסלחנות והבנה. תנו לה עוד שבוע שבועיים, לפני שאתם מחליטים לוותר. אחרי הכל, גם גמילה בגיל מאוחר יותר תהיה כרוכה בפספוסים בגן, אז (בעיני) חבל לוותר בקלות על ההישגים שכבר הושגו. סבלנות.. שנה טובה ליאת

בתי החלה גמילה לפני כחודש, וגמולה בבית באופן מלא מזה 4 ימים, בגן היא לא מסכימה בשום אופן להיכנס לשירותים. אציין שסירלא בא בחשבון. לא כדאי לתת לה pull up כי זה יבלבל נכון?

ליאת יקרה, מאחלת לך מהלב שנה מבורכת בטוב, בשמחה ובנדנודי ערסל נעימים. מצטרפים לברכות חצבי השכונה הלבנים והיפים (שיחדיו אנו ממתינים לבוא הנחליאלי, לטיפטוף ראשון ולריח האדמה הרטוב). כיף לקפוץ לביקור של מילים. שנה טובה ילקוט הרועים

שלום אפרת, תודה, חביבתי, על הברכות ה'קולעות' כ"כ. גם אני עוקבת בדריכות אחר סממני הסתיו המסתננים אלינו לאט לאט, נושאים עמם בשורה לימים של חסד. כייף שאת מבקרת! שנה נפלאה ליאת

שלום רב, הייתי רוצה לדעת ולשאול: אם אני ילך לטיפול במרפאה לבריאות הנפש ציבורית של משרד הבריאות או קופת חולים, מה ההבדל בינה לבין טיפול פרטי?מבחינת הכול? מהם ההשלכות של טיפול פסיכולוגי לעתיד? לגבי הצבא?לנהיגה?לרישיון נהיגה?ללימודים?לעבודה?להיות מטפל במרפאה ציבורית?או כול עבודה אחרת<?בקיצור לגבי הכול? האם מי שהיה מטופל אצל פסיכולוג בילדות בהתבגרות(בעבר) או עכשיו יכול להיות מטפל בעצמו?פסיכיאטר? מה לגבי תרופות פסיכיאטריות ופסיכיאטר? האם אפשר לדבר עם המטפל על הכול?לא יהיה שום בעיות עם זה, צריך להסתיר ממנו דברים?הוא ילשין(ידווח)?אם זה דברים רעים ובעיות?אובדנות?

שלום משה, טיפול פסיכולוגי מושתת על ברית של אמון בין המטפל למטופל, וחיסיון על התכנים העולים בטיפול הוא כלל בסיסי ראשון במעלה. גם בטיפול מרפאתי חל חיסיון על התכנים, אך עצם היותך בטיפול נרשם במחשבי קופת החולים. מבחינה זו, טיפול פרטי מעניק מידה גדולה יותר של ביטחון. העובדה שהיית בטיפול פסיכולוגי אינה פוגעת, כשלעצמה, בסיכוייך להשתלב בכל הפעילויות שציינת, כולל עבודה טיפולית. יוצאים מן הכלל הם המקרים בהם קיימת מחלת נפש ופגיעה ממשית בשיפוט ובבוחן המציאות. ללא ספק, הדיכאון והמחשבות האובדניות מסוכנות לך ולעתידך הרבה יותר מהטיפול. פנה ללא דיחוי לקבלת עזרה. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום, מדובר בילד בן 6 שהתחיל כתה א. ילד מאד חברותי, חכם ומהיר תפיסה (אני לא אובייקטיבי..). הילד לא נח לרגע, תמיד מנסה לבדוק גבולות, תמיד ינסה לעשות דברים אסורים אפילו במחיר של עונש. בזמן השינה חייב לעשות "הצגות" ולהשתולל אפילו אם מאד עייף. ברגע שמחליט ששיגע את ההורים מספיק, נרדם תוך שנייה. כמובן אין כאן מקום להביא תמונה כוללת - הוא כן יכול להתרכז במשחק לוח או משחק מחשב. מעוניין בעצה איך להתמודד ובהמלצה על פסיכולוג מתאים באזור המרכז. תודה.

שלום בועז, ההחלטה מיהו ילד 'היפר-אקטיבי' אינה שרירותית. היא תלויה במידה רבה ביכולת של הסביבה להכיל את הטמפרמנט שלו. לצורך אבחנה מבדלת (הפרעה ממקור אורגני או בעיית גבולות, או שתיהן) אכן נדרשת לעיתים עין מקצועית, והדרכת הורים. כרגע, העצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה, זה ללמוד איך להציב את הגבולות כך שלא יהיה פיתוי רב לחצותם. התיאור הקצר מאד שלך מעלה 'ניחוח' של בעיית גבולות, ובעיה זו הופכת אקוטית בנוכחותה של הפרעת קשב עם תנועתיות יתר. כדי לא לדחוק את בנך לעמדת ה'ילד הרע', מוטב לעצור אותו לפני מעשה, ולא לאפשר לו לשגע אתכם. אני ממליצה מאד על הדרכת הורים ממוקדת, שתקצר עבורכם את התהליך, ותסייע לכם להימנע מלהגיע ל'קצוות'. כל פסיכולוג ילדים קליני יוכל לסייע לכם בעניין זה. את תכתוב באיזה אזור בארץ אתם גרים, אולי אוכל לסייע בהמלצה למייל הפרטי. בהצלחה ליאת

שלום ליאת , אנחנו גרים בהרצליה, אשמח לקבל המלצה. תודה.

שלום גם לי יש ילד בן 7 (כתה א) עם תסמינים דומים, הוא נימצא בקבוצת ספורט בבית חולים מאיר ומאז אנחנו רואים שיפור הדרגתי בעיקר לפני השינה. כאמא אני ממליצה שתבדוק את הקבוצה ניתן לפנות ליעל בטלפון - 09-7471076 גם אם משאירים לה הודעה היא חוזררת בהצלחה

שלום לצוות הפורום, שמי מתן, בן 19. אני כרגע משרת בצה"ל כבר כשנה-שנתיים אני מרגיש חסר ביטחון, מלא כעס, חוסר יכולת התמודדות ודיכאונות לפרקים. לאחרונה החלטתי לפנות ליעוץ פסיכולוגי. כמו כן, אני נמצא בקשר חד מיני כרגע. היציאה מהארון שהייתה לאחרונה לא הוסיפה עזרה למצב,למרות שבן זוגי תומך מאוד והוא נקודת האור בחיי. אני לא עושה לו חיים קלים ונכנס לפעמים למצבי רוח קשים מאוד. אני חושב שאני צריך טיפול. אני לא יכול ללכת לטיפול פרטי בגלל המחיר(כאמור, אני חייל), וטיפול דרך הצבא לא נראה לי פתרון סביר מבחינתי, במיוחד שאני כרגע במסגרת של קורס ולא רוצה לערב את המפקדים שלי. שמעתי על עמותה בשם אלומה שאולי יכולה לעזור למצב שלי. אני רוצה להתייעץ למי עלי לפנות, מה עלי לעשות, אולי יש פיתרון יותר טוב אשמח לעזרה תודה רבה על עבודת הקודש

שלום מתן, אני לא בטוחה שאתה צודק בעניין ההתנגדות שלך לטיפול דרך הצבא. הפנייה לקב"ן, גם אם נעשית בידיעתם וסיועם של המפקדים, אינה כרוכה בחשיפת התכנים העולים בטיפול. בכל מקרה, טיפולים פרטיים הם באמת עניין יקר, ושווה לבחון אפשרות סיוע דרך גופי סיוע של הקהילה ההומו-לסבית. לצערי, איני בקיאה מאד בגופים הקיימים, ואני ממליצה לך לנסות להפנות את שאלתך לפורום השכן, בהנהלתו של ד"ר גידי רובינשטיין- http://www.doctors.co.il/forum-1389 בהצלחה ושנה טובה ליאת

אני אמא לילד בן7 -ילד חברותי,חכם אופטימי וסקרןמאוד.בני מגיב בקוצר רוח קיצוני כשאני מדברת אליו "באריכות " או כשהדברים לא מסתדרים לו כמצופה ,לא יכול לסבול מצב של רעש בכיתה.אשמח לקבל המלצה לאן לפנות לקבלת טיפול- ואיזה (אני לא מעוניינת לטפל דרך התפתחות הילד בקופות חולים )אנחנו גרים באיזור גדרה

שלום קטי, יש באתר זה רשימת מטפלים בה תוכלי לנסות ולהיעזר. דרך אפשרית נוספת זה להיכנס לאלפון המטפלים באתר 'פסיכולוגיה עברית', או לבקש המלצה על פסיכולוג/פסיכיאטר ילדים באזורכם. תוכלי לכתוב גם לכאן שוב, ולצרף לגוף הודעתך את כתובת המייל שלך, למקרה שלמישהו מקוראי הפורום תהיה המלצה עבורך. בהצלחה ליאת

היי ליאת, אני אם לבת 4 ולבת שנה. כתבתי פה על התמודדויות שונות עם ה"משבר" ההתפתחותי שמשפחתנו עברה עם לידת בתי השניה, ובעיקר תגובותיה של הגדולה. אציין כי בתי הגדולה ילדה דעתנית מאוד, יודעת מה היא רוצה, לא מרצה אף אחד וגם חזקה פיזית. בשנה זו היו עליות וירידות במצבי רוחה ,כולל לעיתים תגובות אלימות שהיו ודאגנו להרחיקה מאיתנו. לאחרונה היא נכנסה לגן חדש, אציין כי ביחד עם מס' חברים מהגן הקודם.לטעמי זה מאוד עוזר לה "להחליק" את המעבר. היא היתה רגועה, נפרדה ממני בקלות. כעבור כמה ימים,שבו התנהגויות שהיו לפני כמה חודשים,כגון בעיות עם התלבשות, רגישות גבוהה סביב כל מה שקשור לשליטה. למשל אמרנו לה שחלק מהכללים בבית הם שאנו עוזרים לה בבקשות שונות שלה, רק אם היא לא צועקת או צורחת את מבוקשה. ואז במצב בו: היא מבקשת בצעקה,אני מבקשת לדבר בשקט,היא ממשיכה לצעוק,אני לא עונה עד שהטון יורד, ואז תמיד תאמר: פעם הבאה אני אבקש בצעקות, כשאהיה גדולה אשים אותך בצד, את מעצבנת. אני מבינה שהיא רוצה ךשלוט וזה בסדר...העניין הוא שהיא הרבה יותר רגישה כעת גם בקטע של מגע: המון שמלות חדשות לא רוצה ללבוש כי זה לא נוח לה, צמוד, לא נכנס טוב וכו, כשיושבים לאכול, "התחתונים מפריעים לי" ומבקשת להחליף וכדומה. קשה לה כשצופה בסרט ומדברים במקביל ואז נוטה לצעוק שזה מפריע לה הדיבורים..אני לא יודעת האם זה חלק מקטע של שליטה או משהו גופני? נוירולוגי?משום שהיא מאוד אוהבת לשחק בחול בים,בגני משחקים,לצייר,אנו צובעות יחד בחוברות,אין בעיה עם מקלחות וכדומה. מה את אומרת?האמת לא רוצה "להיטפל"אליה יותר מדי ולהדביק לה בעיות שלא קיימות..

שלום חגית, בניגוד לאבחון פסיכולוגי רגשי או דידקטי, אבחון אצל מרפאה בעיסוק הוא קצר וידידותי יותר עבור הילד, ולכן, אני חושבת שמוטב לשלול את הדברים בצורה מסודרת ולא להסתמך על השערות. פני לאבחון מסודר, כדי לדעת איך לעזור. בהצלחה, ותעדכני ליאת

שלוםה רב! בני בן 7 וחצי לומד בכיתה ג' ילד מחונן נכנס בגיל צעיר לביה"ס מסתדר היטב בכיתתו. יש לו הרבה תחומי עניין ואנו משתדלים לספק לו אותם. לפני כשבוע ראיתי אותו עם עיניים דומעות לפני השינה. יש לציין כי במשך היום הוא שמח ועירני. בהתחלה סירב לספר אולם אחר כך סיפר כי בכה מפני שסבא נפטר. (אבי נפטר לפני כ4 וחצי שנים). לאחר מס'לילות ראיתי את התופעה הזו שוב שאלתי אותו אך הוא לא ענה. הוא ילד מאוד רגיש עם חמלה רבה לזולת. אני מודאגת האם יכול להיות שעכשיו הוא למעשה קולט את אובדנו של הסבא? מה לעשות האם לדבר איתו הרבה על הנושא הזה? אודה לתשובתך

שלום שרית, אובדן דמות אהובה יכול ללוות אותנו שנים רבות, ואין לי ספק שאת יודעת ומרגישה זאת היטב. ילדים רגישים יכולים לחוות תחושות אבל ואובדן גם ממרחק הזמן, בתגובה לטריגרים אלה ואחרים, פנימיים או חיצוניים. אני חושבת שבלי קשר לאירועי הבכי האחרונים, נכון להמשיך ולדבר על יקירינו המתים, וכך לשמר את זכרם ולעבד את אובדנם שתמיד מורגש. מאחלת לכם שנה של בריאות, נחת ושמחות ליאת

בני בכתה ה' . השנה חבריו הכי טובים עזבו את בית הספר והוא נשאר די בודד. המגוון החברתי הקיים בכתה מאד קטן ,היות והוא נמצא בבי"ס עם כיתות לימוד מאד קטנות. לפני שחבריו עזבו הוא היה מאד מקובל בכיתה וגם שאב מהם חלק גדול מהביטחון שלו. לאחר שעזבו נראה שהביטחון שלו מאד התערער, הוא נשאר בהפסקות בכתה, אינו מנסה ליצור קשר עם ילדים אחרים וגם לא יוזם קשר עם חבריו הקודמים שעזבו. הוא אמנם במצב רוח טוב ואנחנו משתדלים להרחיב לו את החוג החברתי באמצעות חוגים אחה"צ, אבל עדיין זה מצב מאד מטריד. תמיד היה לו טוב והוא היה מאד אהוב בקרב הסובבים אותו. פתאום נראה שמשהו בו "נשבר". הוא קצת מסתגר, מאד רוצה להיות בחברתנו כל הזמן וגם כשילדים אחרים מהכתה רוצים ליצור אתו קשר, לא כ"כ בא לו. הוא מאד בוגר לגילו, מאד חכם ולא מצליח להתאים את עצמו לכל אחד. איך אפשר לחזק לו את הביטחון ולגרום לו לנסות לפרוץ קצת יותר גבולות? אמא מודאגת

שלום שירי, את יודעת, פעם אמר לי רופא ילדים מצויין (בהקשר אחר): אל תסתכלי על המדחום, תסתכלי על הילד! אם הילד שלך במצב רוח טוב, קבלי זאת, ותני לו לבנות לעצמו מעגל חברתי חדש בקצב שלו. תסמכי עליו, ותזכרי שאם ידע ליצור חברויות אמיצות בעבר, אין סיבה שלא ישחזר זאת גם להבא. ילד חכם, 'מחוזר' ואהוד ימצא במוקדם או במאוחר את החברים המתאימים לו בכל מסגרת בה יהיה. תני לו זמן. שנה טובה ליאת

בתי לפני כ 10 ימים עלתה לכיתה. היא חיכתה כל הקיץ שיגיע היום הגדול בחייה. בחופש הגודל השתתפה בקורס להכנה לכיתה א'. היא היתה מלאה התלהבות ושמחה. ביומיים הראשונים פשוט לא הפסיקה לדבר על הבית ספר עד כמה כיף לה ועד כמה היא נהנת. אבל השבוע ההתנהגות שלה השתנתה מאוד מילדה שמחה ומתלהבת היא הפכה לילדה עצובה. ולא מדברת על הבית הספר בכלל, הכל פעם שאני מעלה את נושא הבית ספר היא פשוט שוטקת ומתחילה לבכות.מכמה נסיונותי לדובב אותה היא סיפרה שהמורה צועקת עליה בכיתה, מאיימת שהיא לא תצא להפסקה כמו כולם וכשהיא מבקשת לצאת להתפנות המורה אורת לה להיתפק. בתי היתה הילדה האהובה על הגננות בגן, ילדה שמחה וקיבלתי המון מחמאות עליה על החריצות שלה. ועכשיו אני פשות חוששת למצבה הנפשי. היא קמה בבוקר כמו רובוט קטן בלי חיוך על פניה. תעזרו לי מה עליי לעשות בנידון?

שלום אלה, המעבר מהגן לכיתה א' עלול להיתפס אצל ילדים מסוימים כתובעני במיוחד, לאו דווקא בגלל האספקט האקדמי, אלא דווקא בשל הדרישות החברתיות-רגשיות. הורים רבים מייחסים חשיבות-יתר לנושא הלימודי, ואף שולחים את הילדים לקורסי הכנה שונים, שברוב המקרים די מיותרים. חשוב הרבה יותר להכין את הילד מבחינה רגשית לרעיון של ציות לסמכות, איפוק, דחיית סיפוק, התמודדות עם תסכול, אכזבה וזעם, וכמובן יכולת לתפקד עצמאית או בקבוצה בהתאם לדרישות המשתנות. הימים הראשונים בביה"ס גוזלים מהילדים הקטנים אנרגיה עצומה, והגיוני להניח שאחרי האופוריה הראשונית של הכניסה לביה"ס, תהיה 'נפילה' זמנית. חשוב להמשיך ולעודד, אך להישאר מציאותיים וענייניים, לתת את הדעת לקשיים האקטואליים, ולא לפתח אצל הילדים ציפיות לא ריאליות הנוגעות לסביבת ביה"ס ("יהיה לך נורא כייף") או להישגים בו ("תהיי התלמידה הכי הכי מצטיינת"). סבלנות... שנה טובה ליאת

קודם כל שנה טובה. בני בן השנתיים וחצי סובל מפחדים כגון: רעשים מרתיעים אותו מאד, אנשים זרים ועוד. לאחרונה הוא פיתח חרדה מכפתורים, הוא אינו מוכן שמישהו בסביבתו ילבש משהו עם כפתורים וגם אם אני אלבש הוא לא מוכן להתקרב אלי. כששאלתי אותו מדוע הוא אינו אוהב כפתורים הוא ענה כי אבא לובש לעבודה. אינני יודעת אם זה העניין, כי כאשר הוא רואה אדם לא מוכר עם כפתורים הוא ממש חרד וצורח מפחד.האם פחדים כגון אלו אופייניים לגיל הזה? יש לציין כי הוא ילד בעל דמיון מאד מפותח. תודה.

שלום רב, פחד מכפתורים, ספציפית, לא פגשתי עדיין, אך מהותית הוא אינו שוה מכל פחד אחר (בעיקר פחד פובי, הממוקד באובייקט תמים, לכאורה, שאינו מצדיק את עוצמת התגובה). יתכן מאד שהכפתורים רכשו את כוחם המאיים בעקבות אירוע טראומטי כלשהו (בדיקה כואבת, זריקה, או מפגש מאיים אחר עם אדם לבוש בחולצה מכופתרת). התניות כגון אלה אופייניות מאד, והן לא תמיד מודעות לנו.יכול להיות, גם, שההסבר לכך נעוץ בבגדי העבודה של אבא, המייצגים את הפרידה ממנו. הסבר זה כשלעצמו נשמע לי קצת חיוור, בהשוואה לעוצמת התגובה שהכפתורים מחלצים ממנו. בכל מקרה, חדים מסוג זה אפשר להכחיד ע"י הקהייה הדרגתית או בעזרת התניית נגד - כלומר, חשיפה הדרגתית לחולצות מכופתרות "לא מזיקות" או אפילו למצבים בהם הכפתורים הופכים אמצעי תגמול. אני מציעה להמשיך ולנהל את חייכם כרגיל, עם כפתורים, ומבלי לתת לפחד הזה להשפיע על חייכם. נסו להישאר רגועים וענייניים כל אימת שהפחד "זוקף ראש", ולא להיגרר למצבים שמתגמלים את הילד ברווח משני כתוצאה ממנו. אשמח אם תעדכני מדי פעם. שנה טובה ליאת

שלום רב!! בתי בת שנתיים והיא נכנסה לפני שבוע לראשונה לגן בו יש 25 ילדים.לפני כן היא היתה בבית איתי ועם אשתי. זוהי הבת הבכורה והיחידה שלנו והיא מאוד קשורה אלינו. ביומיים הראשונים הילדים נשארו עם ההורים בהתחלה שעתיים ואחר כך 3 שעות ומהיום השלישי(שיצא יום שישי ולכן קצר) הם נשארו לבד בגן. הפרידה בגן בבוקר מלווה בבכי שנרגע על פי מה שנאמר לנו על ידי הגננות די מהר, ביום השני בו נשארה לבד בגן מסרתי אותה לגננת לאחר שאמרתי לה כמה וכמה פעמים שאבא הולך ויחזור לקחת אותה, היא בכתה והשתוללה אך עד שהגעתי לדלת היא כבר הנמיכה ווליום וכשהסתכלתי מהחלון(ונשארתי בחוץ כמה דקות)היא כבר הפסיקה לבכות לגמרי ואף ירדה מידיה של הגננת. ביום השלישי היא כבר בכלל לא בכתה רק אמרה שוב ושוב בקול עצוב וקורע לב "אבא יחזור לקחת אותי,,,," הבעיה הקשה שנוצרה איתה היא שבבית היא לא מפסיקה לבכות ובנוסף לכך היא ממש מתקשה להרדם - ועד שהיא נרדמת היא מתעוררת בבהלה ומוודאת שמישהו נמצא לידה.על לישון ביום אין מה לדבר וגם בלילה היא נרדמת רק שממש הגוף שלה קורס,ומתעוררת מיד אחרי שהטעינה מעט את הסוללה(אחרי שעה שעתיים של שינה). לפני כניסתה לגן היא היתה נרדמת לבד במיטתה ורק לעיתים רחוקות היה צורך לשכב לידה,וכיום לא נרדמת גם ששוכבים איתה במיטה שלה ואפילו במיטה שלנו. יצויין כי זה רק ההתחלה שלה בגן (עברה את היום השלישי) כמו כן אני ואשתי שוללים כל אפשרות של יחס לא טוב שהיא מקבלת בגן שגורם לה למה שתיארתי. שאלתי היא מה עלינו לעשות?האם התנהגות זו שכיחה? אודה לתשובה

שלום ליאור. הדברים שאתה מתאר הינם נורמאליים לגמרי. ילדה אשר נפרדת מהוריה בפעם הראשונה ליום שלם או אף לחצי יום ונכנסת פעם ראשונה למסגרת של גן ילדים, אשר הם אומנם בני גילה (אני משערת) אך הם בכמות רבה יותר ממה שהיא נפגשה קודם לכן ואשר היא אינה מכירה אותם. כמו כן היא אינה מכירה את הצוות החינוכי ואת סדר היום של הגן, אשר בדרך כלל הוא שונה מסדר יום של בית - כל זאת ועוד הם דברים אשר הילדה צריכה להתרגל אליהם. גם כאשר היא נפרדת בבוקר מההורים היא יודעת שאין ברירה אך זה לא עושה את זה קל יותר ולכן כאשר היא מגיעה הביתה היא פורקת את כל תחושותיה, רגשותיה וחששותיה (שתעלמו לה). בשלב זה פשוט תיהיו שם בשבילה, גלו אמפתיה לקשייה ולצרכיה וכאשר היא תרגיש בטוחה שאתם איתה תמיד גם כאשר היא נמצאת בגן, התופעה תחלוף מעצמה. עיזרו לה להרדם (במיטתה) והיו סבלנים כלפי התנהגותה זו. בברכת שנה טובה וקליטה מהירה בגן. אריאלה זמיר מנחת הורים ומיעצת לגיל הרך.

שלום ליאור, כמו שאריאלה כתבה לך, תופעות של נסיגה בתקופת הקליטה בגן הן נורמליות ואפילו צפויות, ויש להביא בחשבון שה'התגברות' שלה בגן גוזלת משאבים נפשיים עצומים. גם אני חושבת שיש לאפשר לה את ההתפרקות של הבית, אך להישאר עם אצבע על הדופק ולא לאמץ (בבלי דעת) דפוסים מזיקים של פינוק מיותר (כמו שינה במיטת ההורים, למשל). אני מציעה לאמץ גישה של עידוד והבעת אמון בכוחותיה, יחד עם אמפתיה, רגישות וסבלנות. ספטמבר חודש לא קל עבור ילדי הגן הצעירים... בהצלחה ושנה טובה ליאת