פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

אני אמא לילד בן7 -ילד חברותי,חכם אופטימי וסקרןמאוד.בני מגיב בקוצר רוח קיצוני כשאני מדברת אליו "באריכות " או כשהדברים לא מסתדרים לו כמצופה ,לא יכול לסבול מצב של רעש בכיתה.אשמח לקבל המלצה לאן לפנות לקבלת טיפול- ואיזה (אני לא מעוניינת לטפל דרך התפתחות הילד בקופות חולים )אנחנו גרים באיזור גדרה

שלום קטי, יש באתר זה רשימת מטפלים בה תוכלי לנסות ולהיעזר. דרך אפשרית נוספת זה להיכנס לאלפון המטפלים באתר 'פסיכולוגיה עברית', או לבקש המלצה על פסיכולוג/פסיכיאטר ילדים באזורכם. תוכלי לכתוב גם לכאן שוב, ולצרף לגוף הודעתך את כתובת המייל שלך, למקרה שלמישהו מקוראי הפורום תהיה המלצה עבורך. בהצלחה ליאת

היי ליאת, אני אם לבת 4 ולבת שנה. כתבתי פה על התמודדויות שונות עם ה"משבר" ההתפתחותי שמשפחתנו עברה עם לידת בתי השניה, ובעיקר תגובותיה של הגדולה. אציין כי בתי הגדולה ילדה דעתנית מאוד, יודעת מה היא רוצה, לא מרצה אף אחד וגם חזקה פיזית. בשנה זו היו עליות וירידות במצבי רוחה ,כולל לעיתים תגובות אלימות שהיו ודאגנו להרחיקה מאיתנו. לאחרונה היא נכנסה לגן חדש, אציין כי ביחד עם מס' חברים מהגן הקודם.לטעמי זה מאוד עוזר לה "להחליק" את המעבר. היא היתה רגועה, נפרדה ממני בקלות. כעבור כמה ימים,שבו התנהגויות שהיו לפני כמה חודשים,כגון בעיות עם התלבשות, רגישות גבוהה סביב כל מה שקשור לשליטה. למשל אמרנו לה שחלק מהכללים בבית הם שאנו עוזרים לה בבקשות שונות שלה, רק אם היא לא צועקת או צורחת את מבוקשה. ואז במצב בו: היא מבקשת בצעקה,אני מבקשת לדבר בשקט,היא ממשיכה לצעוק,אני לא עונה עד שהטון יורד, ואז תמיד תאמר: פעם הבאה אני אבקש בצעקות, כשאהיה גדולה אשים אותך בצד, את מעצבנת. אני מבינה שהיא רוצה ךשלוט וזה בסדר...העניין הוא שהיא הרבה יותר רגישה כעת גם בקטע של מגע: המון שמלות חדשות לא רוצה ללבוש כי זה לא נוח לה, צמוד, לא נכנס טוב וכו, כשיושבים לאכול, "התחתונים מפריעים לי" ומבקשת להחליף וכדומה. קשה לה כשצופה בסרט ומדברים במקביל ואז נוטה לצעוק שזה מפריע לה הדיבורים..אני לא יודעת האם זה חלק מקטע של שליטה או משהו גופני? נוירולוגי?משום שהיא מאוד אוהבת לשחק בחול בים,בגני משחקים,לצייר,אנו צובעות יחד בחוברות,אין בעיה עם מקלחות וכדומה. מה את אומרת?האמת לא רוצה "להיטפל"אליה יותר מדי ולהדביק לה בעיות שלא קיימות..

שלום חגית, בניגוד לאבחון פסיכולוגי רגשי או דידקטי, אבחון אצל מרפאה בעיסוק הוא קצר וידידותי יותר עבור הילד, ולכן, אני חושבת שמוטב לשלול את הדברים בצורה מסודרת ולא להסתמך על השערות. פני לאבחון מסודר, כדי לדעת איך לעזור. בהצלחה, ותעדכני ליאת

שלוםה רב! בני בן 7 וחצי לומד בכיתה ג' ילד מחונן נכנס בגיל צעיר לביה"ס מסתדר היטב בכיתתו. יש לו הרבה תחומי עניין ואנו משתדלים לספק לו אותם. לפני כשבוע ראיתי אותו עם עיניים דומעות לפני השינה. יש לציין כי במשך היום הוא שמח ועירני. בהתחלה סירב לספר אולם אחר כך סיפר כי בכה מפני שסבא נפטר. (אבי נפטר לפני כ4 וחצי שנים). לאחר מס'לילות ראיתי את התופעה הזו שוב שאלתי אותו אך הוא לא ענה. הוא ילד מאוד רגיש עם חמלה רבה לזולת. אני מודאגת האם יכול להיות שעכשיו הוא למעשה קולט את אובדנו של הסבא? מה לעשות האם לדבר איתו הרבה על הנושא הזה? אודה לתשובתך

שלום שרית, אובדן דמות אהובה יכול ללוות אותנו שנים רבות, ואין לי ספק שאת יודעת ומרגישה זאת היטב. ילדים רגישים יכולים לחוות תחושות אבל ואובדן גם ממרחק הזמן, בתגובה לטריגרים אלה ואחרים, פנימיים או חיצוניים. אני חושבת שבלי קשר לאירועי הבכי האחרונים, נכון להמשיך ולדבר על יקירינו המתים, וכך לשמר את זכרם ולעבד את אובדנם שתמיד מורגש. מאחלת לכם שנה של בריאות, נחת ושמחות ליאת

בני בכתה ה' . השנה חבריו הכי טובים עזבו את בית הספר והוא נשאר די בודד. המגוון החברתי הקיים בכתה מאד קטן ,היות והוא נמצא בבי"ס עם כיתות לימוד מאד קטנות. לפני שחבריו עזבו הוא היה מאד מקובל בכיתה וגם שאב מהם חלק גדול מהביטחון שלו. לאחר שעזבו נראה שהביטחון שלו מאד התערער, הוא נשאר בהפסקות בכתה, אינו מנסה ליצור קשר עם ילדים אחרים וגם לא יוזם קשר עם חבריו הקודמים שעזבו. הוא אמנם במצב רוח טוב ואנחנו משתדלים להרחיב לו את החוג החברתי באמצעות חוגים אחה"צ, אבל עדיין זה מצב מאד מטריד. תמיד היה לו טוב והוא היה מאד אהוב בקרב הסובבים אותו. פתאום נראה שמשהו בו "נשבר". הוא קצת מסתגר, מאד רוצה להיות בחברתנו כל הזמן וגם כשילדים אחרים מהכתה רוצים ליצור אתו קשר, לא כ"כ בא לו. הוא מאד בוגר לגילו, מאד חכם ולא מצליח להתאים את עצמו לכל אחד. איך אפשר לחזק לו את הביטחון ולגרום לו לנסות לפרוץ קצת יותר גבולות? אמא מודאגת

שלום שירי, את יודעת, פעם אמר לי רופא ילדים מצויין (בהקשר אחר): אל תסתכלי על המדחום, תסתכלי על הילד! אם הילד שלך במצב רוח טוב, קבלי זאת, ותני לו לבנות לעצמו מעגל חברתי חדש בקצב שלו. תסמכי עליו, ותזכרי שאם ידע ליצור חברויות אמיצות בעבר, אין סיבה שלא ישחזר זאת גם להבא. ילד חכם, 'מחוזר' ואהוד ימצא במוקדם או במאוחר את החברים המתאימים לו בכל מסגרת בה יהיה. תני לו זמן. שנה טובה ליאת

בתי לפני כ 10 ימים עלתה לכיתה. היא חיכתה כל הקיץ שיגיע היום הגדול בחייה. בחופש הגודל השתתפה בקורס להכנה לכיתה א'. היא היתה מלאה התלהבות ושמחה. ביומיים הראשונים פשוט לא הפסיקה לדבר על הבית ספר עד כמה כיף לה ועד כמה היא נהנת. אבל השבוע ההתנהגות שלה השתנתה מאוד מילדה שמחה ומתלהבת היא הפכה לילדה עצובה. ולא מדברת על הבית הספר בכלל, הכל פעם שאני מעלה את נושא הבית ספר היא פשוט שוטקת ומתחילה לבכות.מכמה נסיונותי לדובב אותה היא סיפרה שהמורה צועקת עליה בכיתה, מאיימת שהיא לא תצא להפסקה כמו כולם וכשהיא מבקשת לצאת להתפנות המורה אורת לה להיתפק. בתי היתה הילדה האהובה על הגננות בגן, ילדה שמחה וקיבלתי המון מחמאות עליה על החריצות שלה. ועכשיו אני פשות חוששת למצבה הנפשי. היא קמה בבוקר כמו רובוט קטן בלי חיוך על פניה. תעזרו לי מה עליי לעשות בנידון?

שלום אלה, המעבר מהגן לכיתה א' עלול להיתפס אצל ילדים מסוימים כתובעני במיוחד, לאו דווקא בגלל האספקט האקדמי, אלא דווקא בשל הדרישות החברתיות-רגשיות. הורים רבים מייחסים חשיבות-יתר לנושא הלימודי, ואף שולחים את הילדים לקורסי הכנה שונים, שברוב המקרים די מיותרים. חשוב הרבה יותר להכין את הילד מבחינה רגשית לרעיון של ציות לסמכות, איפוק, דחיית סיפוק, התמודדות עם תסכול, אכזבה וזעם, וכמובן יכולת לתפקד עצמאית או בקבוצה בהתאם לדרישות המשתנות. הימים הראשונים בביה"ס גוזלים מהילדים הקטנים אנרגיה עצומה, והגיוני להניח שאחרי האופוריה הראשונית של הכניסה לביה"ס, תהיה 'נפילה' זמנית. חשוב להמשיך ולעודד, אך להישאר מציאותיים וענייניים, לתת את הדעת לקשיים האקטואליים, ולא לפתח אצל הילדים ציפיות לא ריאליות הנוגעות לסביבת ביה"ס ("יהיה לך נורא כייף") או להישגים בו ("תהיי התלמידה הכי הכי מצטיינת"). סבלנות... שנה טובה ליאת

קודם כל שנה טובה. בני בן השנתיים וחצי סובל מפחדים כגון: רעשים מרתיעים אותו מאד, אנשים זרים ועוד. לאחרונה הוא פיתח חרדה מכפתורים, הוא אינו מוכן שמישהו בסביבתו ילבש משהו עם כפתורים וגם אם אני אלבש הוא לא מוכן להתקרב אלי. כששאלתי אותו מדוע הוא אינו אוהב כפתורים הוא ענה כי אבא לובש לעבודה. אינני יודעת אם זה העניין, כי כאשר הוא רואה אדם לא מוכר עם כפתורים הוא ממש חרד וצורח מפחד.האם פחדים כגון אלו אופייניים לגיל הזה? יש לציין כי הוא ילד בעל דמיון מאד מפותח. תודה.

שלום רב, פחד מכפתורים, ספציפית, לא פגשתי עדיין, אך מהותית הוא אינו שוה מכל פחד אחר (בעיקר פחד פובי, הממוקד באובייקט תמים, לכאורה, שאינו מצדיק את עוצמת התגובה). יתכן מאד שהכפתורים רכשו את כוחם המאיים בעקבות אירוע טראומטי כלשהו (בדיקה כואבת, זריקה, או מפגש מאיים אחר עם אדם לבוש בחולצה מכופתרת). התניות כגון אלה אופייניות מאד, והן לא תמיד מודעות לנו.יכול להיות, גם, שההסבר לכך נעוץ בבגדי העבודה של אבא, המייצגים את הפרידה ממנו. הסבר זה כשלעצמו נשמע לי קצת חיוור, בהשוואה לעוצמת התגובה שהכפתורים מחלצים ממנו. בכל מקרה, חדים מסוג זה אפשר להכחיד ע"י הקהייה הדרגתית או בעזרת התניית נגד - כלומר, חשיפה הדרגתית לחולצות מכופתרות "לא מזיקות" או אפילו למצבים בהם הכפתורים הופכים אמצעי תגמול. אני מציעה להמשיך ולנהל את חייכם כרגיל, עם כפתורים, ומבלי לתת לפחד הזה להשפיע על חייכם. נסו להישאר רגועים וענייניים כל אימת שהפחד "זוקף ראש", ולא להיגרר למצבים שמתגמלים את הילד ברווח משני כתוצאה ממנו. אשמח אם תעדכני מדי פעם. שנה טובה ליאת

שלום רב!! בתי בת שנתיים והיא נכנסה לפני שבוע לראשונה לגן בו יש 25 ילדים.לפני כן היא היתה בבית איתי ועם אשתי. זוהי הבת הבכורה והיחידה שלנו והיא מאוד קשורה אלינו. ביומיים הראשונים הילדים נשארו עם ההורים בהתחלה שעתיים ואחר כך 3 שעות ומהיום השלישי(שיצא יום שישי ולכן קצר) הם נשארו לבד בגן. הפרידה בגן בבוקר מלווה בבכי שנרגע על פי מה שנאמר לנו על ידי הגננות די מהר, ביום השני בו נשארה לבד בגן מסרתי אותה לגננת לאחר שאמרתי לה כמה וכמה פעמים שאבא הולך ויחזור לקחת אותה, היא בכתה והשתוללה אך עד שהגעתי לדלת היא כבר הנמיכה ווליום וכשהסתכלתי מהחלון(ונשארתי בחוץ כמה דקות)היא כבר הפסיקה לבכות לגמרי ואף ירדה מידיה של הגננת. ביום השלישי היא כבר בכלל לא בכתה רק אמרה שוב ושוב בקול עצוב וקורע לב "אבא יחזור לקחת אותי,,,," הבעיה הקשה שנוצרה איתה היא שבבית היא לא מפסיקה לבכות ובנוסף לכך היא ממש מתקשה להרדם - ועד שהיא נרדמת היא מתעוררת בבהלה ומוודאת שמישהו נמצא לידה.על לישון ביום אין מה לדבר וגם בלילה היא נרדמת רק שממש הגוף שלה קורס,ומתעוררת מיד אחרי שהטעינה מעט את הסוללה(אחרי שעה שעתיים של שינה). לפני כניסתה לגן היא היתה נרדמת לבד במיטתה ורק לעיתים רחוקות היה צורך לשכב לידה,וכיום לא נרדמת גם ששוכבים איתה במיטה שלה ואפילו במיטה שלנו. יצויין כי זה רק ההתחלה שלה בגן (עברה את היום השלישי) כמו כן אני ואשתי שוללים כל אפשרות של יחס לא טוב שהיא מקבלת בגן שגורם לה למה שתיארתי. שאלתי היא מה עלינו לעשות?האם התנהגות זו שכיחה? אודה לתשובה

שלום ליאור. הדברים שאתה מתאר הינם נורמאליים לגמרי. ילדה אשר נפרדת מהוריה בפעם הראשונה ליום שלם או אף לחצי יום ונכנסת פעם ראשונה למסגרת של גן ילדים, אשר הם אומנם בני גילה (אני משערת) אך הם בכמות רבה יותר ממה שהיא נפגשה קודם לכן ואשר היא אינה מכירה אותם. כמו כן היא אינה מכירה את הצוות החינוכי ואת סדר היום של הגן, אשר בדרך כלל הוא שונה מסדר יום של בית - כל זאת ועוד הם דברים אשר הילדה צריכה להתרגל אליהם. גם כאשר היא נפרדת בבוקר מההורים היא יודעת שאין ברירה אך זה לא עושה את זה קל יותר ולכן כאשר היא מגיעה הביתה היא פורקת את כל תחושותיה, רגשותיה וחששותיה (שתעלמו לה). בשלב זה פשוט תיהיו שם בשבילה, גלו אמפתיה לקשייה ולצרכיה וכאשר היא תרגיש בטוחה שאתם איתה תמיד גם כאשר היא נמצאת בגן, התופעה תחלוף מעצמה. עיזרו לה להרדם (במיטתה) והיו סבלנים כלפי התנהגותה זו. בברכת שנה טובה וקליטה מהירה בגן. אריאלה זמיר מנחת הורים ומיעצת לגיל הרך.

שלום ליאור, כמו שאריאלה כתבה לך, תופעות של נסיגה בתקופת הקליטה בגן הן נורמליות ואפילו צפויות, ויש להביא בחשבון שה'התגברות' שלה בגן גוזלת משאבים נפשיים עצומים. גם אני חושבת שיש לאפשר לה את ההתפרקות של הבית, אך להישאר עם אצבע על הדופק ולא לאמץ (בבלי דעת) דפוסים מזיקים של פינוק מיותר (כמו שינה במיטת ההורים, למשל). אני מציעה לאמץ גישה של עידוד והבעת אמון בכוחותיה, יחד עם אמפתיה, רגישות וסבלנות. ספטמבר חודש לא קל עבור ילדי הגן הצעירים... בהצלחה ושנה טובה ליאת

לכל באי הפורום, שנה טובה. שנת בריאות טובה, נחת, שלווה והנאה. שנה של הגשמה והישגים, לגדולים ולקטנים. שנה של גשמי ברכה ושפע יבולים. שנה של שלום וביטחון בגבולות. שנה נהדרת. מאחלת לכולנו ליאת (נ.ב. מבטיחה להיכנס לכאן במהלך החג ולהשלים את התשובות שנותרו קצת מיותמות).

היי ליאת, אני בדרך כלל לא רושמת כאן.. אבל אני חייבת לאחל לך(קצת באיחור..אבל עדיף מאוחר) ולמשפחתך שנה מדהימה . שנת שלווה,נחת ,בריאות והצלחה ,שתהיה שנה הכי טובה שאפשר ממני חן

תודה, חן. שנה טובה גם לך. מאחלת לך בריאות טובה, יכולת למצוא ולשמור על הטוב בחייך, ולזמן לעצמך עוד ועוד ממנו. שנה נפלאה ליאת

רק רוצה לציין שזו לא חן שמידי פעם מביעה דיעה כאמא כאן בפורום (ובפורום השכן..) ושברכה אותך לתחילת שנת הלימודים. זו חן אחרת. מאחלת לכולם שנה טובה.

ליאת יקרה , עברתי לאחל לך שנה טובה ומתוקה שנה של בריאות , אושר , הצלחה , שנה של שפע מכל הדברים הטובים שיש. קוראת אותך כאן.. יש לך מקום בלב שלי עוד מימי הפורום השכן.. :-).. שלך, ש' - שרית.

שרית יקרה, תודה שהגעת לברך, ויופי שאת מבקרת גם כאן. מאחלת לך שנה נהדרת של בריאות, שמחות קטנות וגדולות, הגשמה והישגים. מסרי ד"ש בשכונה ליאת

שלום, בני בן השלוש התחיל גן טרום טרום חובה, הוא כבר גמול מחיתולים בערך 4 חודשים אבל מאז שהחל את הגן החדש הוא עושה פיפי במכנסיים. הוא פשוט מתאפק בגן ופתאום גם בבית ורק כשכבר יוצא לו הוא פתאום מודיע לנו שיש לו פיפי. זה ככה כל יום, האם מדובר בבעיה נפשית בגלל הגן? סהכ הוא אוהב ללכת לגן והגננת מספרת שהוא נהנה ומתנהג למופת. מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לו להתגבר על הבעיה? כבר ביקשתי מהגננת להציע לו ללכת לשירותים כמה פעמים ביום וזה כנראה גם לא עובד. תודה

דנה שלום לא מעט מהילדים אשר עוברים למסגרות חינוך חדשות מראים סימני נסיגה בנושא החינוך לנקיון, כלומר חוזרים להרטיב ואף ללכלך את מכנסיהם. הדבר יכול לנבוע מכמה סיבות.1. הילד עדיין לא מרגיש נוח להתפנות ולעשות את צרכיו במקום החדש שעדיין לא מספיק מוכר לו.2. לפעמים יש מספר קטן מדי של תאי שרותים בגן- דבר אשר מצריך יכולת איפוק של הילד ויכולת עמידה בתור לשרותים.3. הגרויים בגן החדש הם כל כך רבים ומעניינים שהילד פשוט לא רוצה להפסיד או להפסיק אותם.4.יתכן והם גם קצת גבוהים לו והוא עדיין לא מצא את הדרך המתאימה להשתמש בהם. (אפשר להציע לו שרפשף במקרה זה, שיהיה בגן). אנא התעזרו בסבלנות, הזכירו לילד היכן נמצאים השרותים בגן וגם בקשו מהגננת להזכיר לו ללכת לשרותים ואולי אף לעזור לו להגיע אליהם. בברכת שנה טובה וקליטה מהירה בגן. אריאלה זמיר מנחת הורים ומיעצת בגיל הרך.

שלום דנה, אין לי הרבה מה להוסיף על דבריה של אריאלה, שהקיפה את כל האפשרויות. אני מזכירה לך שבנך נמצא בסה"כ שבוע בגן החדש, ולכן מוקדם להכריז כי "גם זה לא עובד". הגמילה שלו עדיין טרייה, והקליטה בגן בעיצומה. גם אני מציעה להתאזר בסבלנות, ולא לעשות עניין גדול בשלב זה מהתאונות. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום רב, בננו נמצא כעת בגן חובה שנה נוספת שניה עקב חוסר בשלות. הוא נמצא במסגרת שאין בה צהרון ולכן אנו זכאים להסעה לצהרון במיקום אחר ע"י העירייה. בימים האחרונים הילד מגלה פחדים רבים לנסוע בהסעה שבה יש רק נהג בלבד, אשר יורד מדי פעם להוריד את הילדים לצהרונים השונים (הנהג נמצא תמיד בסמוך לרכב ואינו עוזב את הילדים). הילד חרד מאוד ונודע לנו מהגננת שהוא עוזב את הגן בוכה ונסער לכיוון ההסעה. אנו כל העת מחזקים אותו ומעודדים אותו, אך במבחן המציאות הילד מאוד פוחד ואנו חסרי אונים מאחר ואין לנו אפשרות לאסוף אותו בצהריים עקב היותנו עובדים. אנו מאוד מתלבטים מה לעשות ואנו די "נקרעים". האם להמשיך לתת לו לנסוע בהסעה ולתת לו להתמודד, או לאסוף אותו בצהריים גם במחיר של יציאה של מישהו מאיתנו מהעבודה מדי יום. נשמח לקבל הכוונה. תודה

אבי שלום האם זה רק לאחרונה שהוא מפחד? האם קודם לכן הוא נסע בהסעות ולא היתה בעיה? כמה ילדים עוד נוסעים איתו בהסעה? האם הוא נשאר אחרון? איך הנהג מתנהג אל הילד? הרבה מאוד שאלות יש כדי לנסות להבין את הבכי של הילד. אך בלי כל קשר לכך- לפי הוראות משרד החינוך אין לשלוח ילדים בהסעה ללא ליווי של מבוגר אשר הוא זה שמוריד את הילדים ומכניס אותם עד לביתם או למסגרת החינוכית שלהם. לנהג אסור!!!! לעזוב את מקומו ליד ההגה! יתכן והילד מפחד להישאר באוטו כאשר הוא פועל (אף נהג לא מכבה ומניע מחדש את רכבו כל פעם שהוא מוריד ילד. אנא בררו אצל חברת ההסעות כיצד מתבצעת ההסעה ואם היא עומדת בתנאים שנקבעו. יתכן ולאחר שבדקתם את כל הדברים תמצאו כי אין ברירה אלא להוציא את הילד באופן עצמאי. אני לא חושבת שצריך לתת לילד להתמודד בכל מחיר אך צריך לראות שזה גם לא תיהיה הדרך של הילד להשיג דברים. בברכת שנה טובה אריאלה זמיר מנחת הורים ומיעצת בגיל הרך.

שלום אבי, ככל הידוע לי, ה*חובה* לצרף מלווה להסעות ילדים חלה רק על הסעות של ילדי החינוך המיוחד. עם זאת, רשויות ומוסדות המשרתים גם ילדים 'רגילים', אמצו את הנוהל, ומצרפים מבוגר מלווה, המשחרר את הנהג לתפקיד הנהיגה בלבד. אני מציעה לנסות להחיל נוהג זה אצלכם, ואם הדבר אינו מתאפשר, אולי לשכור שירותיה של נערה או ילדה גדולה יותר, שתלווה את בנכם לפחות עד שיתרגל. זה נראה בעיני הפיתרון הפשוט והמשתלם ביותר. בברכה ליאת

ביתי בת ה 3 מתעוררת בזמן האחרון באמצע הלילה ואפילו משנת הצהריים בבכי והיסטריה. כששאלתי אותה מה קרה סיפרה לי שיש לה קוף שבודק אותה חזק בפות. שאלתי אותה אם עוד מישהו בדק אותה ואמרה שהדג האדום ולא הזכירה שמות של אנשים. החלום חזר על עצמו מס' פעמים. איני יודעת מה לעשות. אני בלחץ נוראי ניסיתי לחשוב מי היה איתה עם מי בילתה וכו'.. נזכרתי שמצאנו אותה אני ואחותי משחקת עם האחיינית שלה בת ה- 5 באזור הפות. ואני מניחה שיש לזה קשר. מה עלי לעשות? האם יתכן שזה רק מהמשחק? האם יתכן שמישהו עשה לה משהו? היא גם לא מוכנה להשאר לבד בגלל זה. מה עושים????

שלום רב, קשה לי להעריך מכאן מה מקור החלום המפחיד. זה יכול להיות חלום 'תמים' ויכול גם לא. אם אינך שקטה, או אם יש התנהגויות נוספות שיכולות לרמוז שמשהו לא כתמול שלשום, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. תני לך ולה כמה ימים לבחון אם החרדה שוככת, ואם לא - התייעצי. בברכה ליאת

שלום, הבן שלי עלה השנה לכתה א'. בשבועות האחרונים הוא החל לנשוך את עצמו או יותר נכון למצוץ את היד מתחת לכתף, בדומה ל"היקי", עד כדי סימנים כחולים שנשארים על היד. האם יש קשר לכתה א'? האם יש מה לעשות? לאבחן? שנה טובה, אלי

שלום אלי, יש ילדים שבתגובה למצבי מתח וחרדה, נסוגים לפעילות אורלית, כמו כסיסת ציפרניים, מציצת אצבע, מציצת שולי הבגד או נשיכה של אזורים אחרים בגוף, כפי שאתה מתאר. הגיוני להניח שמתח הכניסה לכיתה א' הוא הגורם לפעולה זו. אם אתם רואים אותו עושה זאת, נסו להסיח אותו בעדינות, ולהציע פעילות חלופית שתמלא את אותה מטרה (פורקן המתח), כמו פעילות גופנית נמרצת, משחק משותף, מקלחת חמה/קרה, או כל פעילות נעימה אחרת, שתהיה פחות הרסנית. השתדלו לא להוכיח אותו, לשפוט או ללעוג לו. זה יחלוף. בברכה ליאת

שלון בני בן שנה מ חר בעזרת ה נמצא 6 ימים במעון חדש לא הי אף פעם במעון חוץ ממספר י מים ושעות הי תמיד איתי יונק עדיין צועק בלילה אימא ובשעה שתיים במעון ממש מתחיל לבכות איך להקל עליו מהיום השני אמרו לי ללכת ורעלע אם זה האם פעלתי נכון האם לבןא להיות איתו להניק אותו מה לעשות תודהב

שלום ילי, מזל טוב ליום ההולדת הראשון!!! יש לא מעט גנים (וגננות) המכתיבים מדיניות קליטה בגן של "זבנג וגמרנו". הם מעדיפים להרחיק מה שיותר מהר את ההורים מן הגן, בתקווה להסתגלות "אין ברירה". באופן אישי, איני נמנית על חסידי גישה זו, ואני סבורה שעדיף להקל על הילדים ולאפשר להם הסתגלות הדרגתית. ילד בן שנה שעדיין יונק, עדיין מתקשה 'לסחוב' יום שלם, ולדעתי עדיף להוציאו מוקדם יותר הביתה. אני חושבת שלבוא, להניק אותו באמצע היום, ולעזוב אותו שוב - זה לא רעיון טוב. אם חשוב לך להמשיך להניק אותו, הוציאי אותו (בינתיים) מוקדם יותר, וחסכי לו את שעות הבכי. בהצלחה ליאת

אני מעדיפה לגמול אותו בהדרגה הוא חצי ים לא יונק ואני מאמינה שזה הקושי שלו אני מפחדת שאם אוציא אותו כל הזמן מוקדם הוא לא יתרגל והגננות יתפסו על זה טרמפ הוא לא היה אם אנשים רק איתי אני מאינה שזה החרדות מזרים

בתי בת ה-7.5 חזרה היום מבית הספר ושאלה למה רק לה אין חברים? אתמול שיחקה עם ילדים בהפסקות וכך גם היה בשנה שעברה אך היא עדיין מרגישה שאין לה חברים. היא לא נפגשת עם חברות אחרי הצהריים אבל אם קורה מפגש אקראי בבריכה עם חברה הן מסתדרות נהדר. אני יודעת שלעיתים היא לא נעימה ובקושי מחייכת ולרוב מעדיפה להיות עם קטנים ממנה כדי שתוכל להיות בשליטה, אבל אין לי מושג מה קורה בבית הספר וקורע אותי לשמוע שהיא מרגישה כך. מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לה? האם עלי פשוט לתת לה להסתדר או שעלי לקחת אותה לטיפול כלשהו. אודה על תשובתך המהירה

שלום ריקי, לא לגמרי הבנתי, האם גם בשנה שעברה היא חוותה בדידות חברתית, או שזה משהו שהתעורר עתה, עם פתיחת השנה. איני יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת שהיא לפעמים לא נעימה, ובעיני, חשוב מאד לאתר מהי ההתנהגות הבעייתית שיכולה לעורר דחייה או התעלמות ממנה. בכל מקרה, אפשר לנסות לעודד וליזום מפגשים של "אחד על אחד" בשעות אחה"צ, להזמין חברות או להתארח, לעודד הליכה למסגרות חברתיות כמו חוגים או תנועת נוער, ובמקרה הצורך להיעזר בגורמים מתוך ביה"ס, שיכולים לסייע. אם מדובר בבעייה מתמידה ועקבית, שווה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים, ולשקול התערבות, או במסגרת טיפול פרטני, או טיפול קבוצתי לילדים עם קשיים חברתיים. בברכה ליאת

שלום הבן שלי10 שנים , הבעיה שלו היא פחד , לדוגמא גם ביום וגם בערב הוא מפחד לעבור מחדר לחדר בבית שלנו , בלילה הפחג יותר . הפחד משפיע עליו בבית הוא מפחד לכנס בלילה לשירותים עד שהוא מלכלך בגדיו . הביעה הזאת היתה אצלו כל הזמן אך בתקופה האחרונה גדלה הרבה וזה אחרי שנכנס לבית שלנו בלילה גנב . הוא היה יושן לבד בחדר שלו עכשיו הוא לא לוכן לישון לבד והו יושן איתנו בחדר . אנו לא יודעים מה לעשות !!!

שלום רב, המפלצות ויצורי הדמיון שמפחידים את ילדי הגן, מתחלפים בהדרגה (בשנות ביה"ס הנמוכות) בפחדים מציאותיים יותר, כמו למשל מגנבים, מחבלים, מלחמות, ואסונות טבע. כאשר הפחד הנורא מתממש, וגנב אכן נכנס הביתה, נפגעת מאד תחושת הביטחון של הילד (בעיקר אם הוא היה חרדתי עוד קודם לכן), וצריך לעזור לו להחזיר אותה הכי מהר שאפשר. בעיני, אפשר לישון איתו למשך זמן מה, אך רצוי לעשות זאת בחדר שלו, כשאחד מכם ישן על מזרן לצידו. זה עדיף על מצב של שינה משותפת במיטתכם, שיוצרת הרגל שקשה יהיה להיפטר ממנו. אפשר ללוות אותו בלילה לשירותים, ולהישאר זמינים כגורם מרגיע, לפחות עד שזכר האירוע המפחיד ייטשטש קצת. אם תרגישו שבעוד כחודש אין שינוי במצב, פנו להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים, שיוכל לסייע לו בעיבוד החוויה ובמציאת אסטרטגיות להרגעה עצמית. בהצלחה ליאת

ביתי בת שלוש ושלושה חודשים נכנסה לגן עירייה,חשוב לי לציין שעברו איתה מהגן הפרטי כ 12 ילדים(בגן 36 ילדים), וזו כנראה הסיבה שלא קשה לה להפרד בבוקר, הגננת אומרת שהיא מאוד חברותי ושהיא מסתגלת נפלא. מה שכן בבית היא לא כ"כ רוצה לאכול,קשה לה מאוד להפרד ממני, אפילו למספר דקות(שאני במקלחת/שירותים/טלפון)ובלילה היא מתחילה לעכל את כל מה שקרה במהלך היום וכעבור 3-4 שעות שינה היא מתעוררת בצעקות ובבכי היסטרי "אמא" היא עוברת לישון איתנו במיטת ההורים או שבעלי ישן איתה במיטה אבל גם כשהוא ישן איתה(אני בחודש התשיעי אז קשה לי להכנס למיטת ילדים) היא מתעוררת באמצע הלילה ורוצה להיות רק!! איתי. אשמח לקבל חוות דעת על המצב ודרכים להתמודדות /הפחתת החרדות) תודה.

שלום ענבר, כניסה לגן חדש, כפי שזה עתה כתבתי ללי, עלולה ליצור אצל הילדים הקטנים מעמסה רגשית לא פשוטה. בתך, למרבה המזל, מצליחה לגייס את הכוחות במשך היום, במחיר של נסיגה זמנית בשעות אחה"צ והלילה - בבית. כרגע, מותר לה לבטא מצוקה, מבלי שהדבר ייחשב 'פתולוגי'. אחרי הכל, השנה רק התחילה, וההתמודדות בשיאה. אני חושבת שזה יופי שאבא מתלווה אליה למיטה שלה, בעיקר לאור הלידה המתקרבת, ולכן, המסר צריך להיות "אמא ישנה במיטה שלה, ואבא כאן כדי להיות איתך/לשמור עליך/להרגיע, וכד'". אם את תזוזי קצת הצידה ותאפשרי לבעלך להיות זמין ומנחם, היא תלמד בהדרגה 'להשתמש' גם בו, ולוותר על התלות הבלעדית בך. בהצלחה, ולידה קלה ומהירה ליאת

שלום רב, ב – 1.9 הכנסתי את בני בפעם הראשונה לגן ילדים. עד כה הוא היה בבית עם מטפלת וזאת הפעם הראשונה שלו במסגרת. ביום הראשון ביליתי איתו כמה שעות בגן וכל פעם שיצאתי לשניה הוא נכנס ללחץ והתחיל לבכות. למחרת כבר השארתי אותו לכמה שעות לבד, אך נראה שהוא מתחיל לבכות ונכנס למעין היסטריה שממנה הוא לא יכול לצאת. הוא כמעט ולא מוכן להשתתף בפעילויות עם הילדים וכל היום (כמה שעות שהוא שם) הוא עדיין לא נשאר לישון צהריים, הוא נדבק למטפלת אחת שדוברת רוסית ולא זז ממנה. אציין כי בבית אנחנו מדברים רוסית והוא כמעט ולא יודע עברית (מהטלויוזיה והגינה) בכמה ימים אחרונים התחלתי לדבר איתו כדי שיבין. אני מבינה שהשפה היא חלק מהבעיה. יש לך המלצות, מה אני יכולה לעשות כדי להקל עליו? האם אני צריכה להיות איתו כל יום כמה שעות בגן? כמו כן, האם אני כן צריכה להשאיר אותו יום שלם ולנסות לתת לו לישון עם כל הילדים?

שכחתי לציין שבני בן שנה ו - 11 חודשים.

תינוק בגיל 10 חודשים צוחק ובוכה באותה עת האם זה מצביע על בעייה כלשהי?

שלום גלי, התיאור שלך, כשלעצמו, אינו מעיד על בעיה כלשהי. לעיתים זה אפילו חינני. אם את מודאגת מדברים אחרים, פני להתייעצות בטיפת חלב. בברכה ליאת

כתבתי לך לפני כמה ימים שאלה על ילד שאוכל את האצבעות שלו. יותר נכון כריות האצבעות עד שנהיים לו פצעים. לילד אין את הבעיה של סיפי תחושה גבוהים וגם הוא לא נתון במצבי דחק. הוא חי חיים שלווים מאוד ומלאי חום ואהבה. שאלתי היא האם זה נכון להעיר לו על כך שוב ושוב? הסברתי לו שזה לא נראה טוב. שאנשים או ילדים אחרים יחשבו שהוא חסר ביטחון,פחדני או חלשלוש. הוא ילד שבד"כ יש לו ביטחון עצמי גבוה והוא בטח לא פחדני או חלשלוש. האם אני נוהגת נכון? זה קצת משגע אותי העניין הזה. תודה

שוב שלום רונה, בהנחה שבדקת את נושא תחושתיות-היתר, אתמקד בנושא הדחק. לא תמיד, מה שנראה בעינינו כחיים שלווים ורגועים, נתפס כך גם ע"י הילד. ילד בן 6, שמכרסם את אצבעותיו עד זוב דם הוא ילד מתוח, שמשתמש בתחושת הכאב החריפה כאפיק לפריקת מתח. בפנייתך הקודמת הדגשת עד כמה הוא מצטין ואהוד, ומניסיוני כמטפלת בילדים למדתי עד כמה המצויינות וה'מושלמות' עלולות להכביד על הילדים, ואף לאמלל אותם. לטעמי, התגובות שלך, המדגישות את חשיבותו של הרושם החיצוני שהוא משאיר על אנשים וילדים, עלולות להחריף את המצוקה, ולשדר לו שאסור לו להיתפס כחלש או חסר ביטחון (למה, בעצם?). אני מציעה לך לנסות להפחית את הלחץ שלך, וכך, בעקיפין גם את הלחץ שלו. במקומך, לא הייתי מעירה על כך יותר. אם קשה לך לעמוד בכך, תוכלי לפנות להדרכת הורים ולבחון מדוע הדברים משפיעים עליך כך, וכיצד ניתן לשחרר קצת. בברכה ליאת

הבת שלי היא בת שלוש וחמישה חודשים היא מכל דבר מתעצבנת וכל דבר היא רוצה לעשות לבד כשמלבישים אותה במיוחד מכנסיים היא אומרת שהם לא נוחים ומפריעים לה ככה אפשר כל הבוקר עד שאנחנו מוצאים מה ללבוש קשה לדבר איתה היא בקושי מקשיבה והיא ממש אומרת לנו אני לא רוצה להקשיב לכם בלילה היא מתעוררת ובאה למיטה שלנו והיא עושה לנו בלגן ואומרת לנו שאנחנו מפריעים לה ולוקחים לה את המקום וכל זה בבכי בלתי נשלט ובהמון עצבים ואנחנו מנסים להרגיע אותה כמעט בכול באמצעים שאנחנו מכירים ולפעמים היא מתעצבנת ממש מכלום אבל ממש לדוגמא היא מכסה את עצמה בשמיכה והרגליים שלה לא כוסו אז היא ממש מתעצבנת ובכי שלו נפסק וצרחות אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות!

שלום נוגה, ילדים שמפגינים התנגדות עזה לבגדים מסוימים או לאי נוחות פיזית 'חשודים' כסובלים מבעיה באינטגרציה תחושתית, וכדאי ליזום בירור אצל מרפאה בעיסוק. אם לא תעלה כל בעיה בתחום זה, אפשר יהיה לחשוב בכיוונים נוספים, של הצבת גבולות נאותה. שיפור הכישורים הסמכותיים שלנו, ההורים, זה דבר מועיל תמיד, אך אין טעם להיכנס למלחמות עם ילד שבאמת רגזני ועצבני ממקור גופני-אורגני. לכן, כאמור, אני ממליצה על פנייה למרפאה בעיסוק, לאבחון ראשוני. אשמח אם תעדכני אותנו בברכה ליאת

שלום רב, רציתי לדעת כיצד ניתן לעשות אבחנה מבדלת בין שתי ההפרעות, תודה,

שלום דנה, את מזכירה שתי הפרעות שונות, שלמרבה הצער יכולות להתקיים במקביל (קומורבידיות). ההפרעה המרדנית מתנגדת (ODD) מתאפיינת בעיקרה בהתנהגות עויינת, מתגרה ומתריסה, החורגת באופן ברור מהנורמות המקובלות בקבוצה התרבותית ובקבוצת הגיל. ההתנהגות המרדנית, המתנגדת וההרסנית מופנית בעיקר כלפי דמויות סמכות, אם כי לא רק כלפיהן, ומפריעה לילד מאד ביחסים הבינאישיים שלו, בכל זירות התפקוד שלו. מאפיין חשוב נוסף של הפרעה זו קשור למערך המשפחתי, כאשר בדר"כ מדובר בהורים מגונני יתר, הנוטים לעודד תלות אצל הילד, או הורים סמכותיים-יתר, המתקשים לקבל ביטויי עצמאות של הילד. גם ילדים עם ADHD יכולים להסתבך בעימותים תכופים ובקשיים חברתיים ובינאישיים, אך אלה יהיו בדר"כ תוצאה של נטייה אימפולסיבית, אי שקט פסיכומוטורי, קושי בריסון הדחפים ותסכול מתמשך בשל הלקות. בניגוד לילדים עם בעיות ההתנהגות, לילדי ה-ADHD יהיו מאפיינים נוספים כמו למשל קשיים בקואורדינציה הויזו-מוטורית, חוסר תשומת לב לפרטים, קשיי למידה 'אופייניים' כמו טעויות בשל פזיזות או קושי לעקוב אחר הוראות. בניגוד לODD, ילדי הADHD יפגינו את הקשיים בעיקר בביה"ס. כאמור, התופעות הללו יכולות להתקיים במקביל, ונחוץ איש מקצוע מיומן כדי לאבחן את המקורות לקושי. בברכה ליאת

בני בן 4 וחצי כל הזמן כועס עושה דווקה כמה שאני משתדלת להיות רגועה לשחק אתו לדבר אתו יפה ומענקה לו חום אהבה הוא שוב ושוב מדבר אלי לא יפה מתחצף עושה דווקה אומר לי שלא אוהב אותי ושילך לחפש בית אחר אחרי כמה זמן בא אלי רוצה חבוק אני אומרת לו למה אמרת שאתה לא רוצה אותי מה עכשון אומר לי עבדתי עליך אני גרושה יש לו אחות בת 5 וחצי מקסימה הקשר שלו עם האבא רעוע פעם לוקח המון לא מה אני יכולה לעשות שיהיה רגוע

שלום דפנה, אם נתקלת בסיפור המקסים של לוין קיפניס, על האפרוח שהלך לחפש אמא אחרת ( http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=2991), בוודאי יכולת 'למצוא' בו את הדרמה המשפחתית שלכם. העובדה שהספר נשאר כה פופולרי, עשרות בשנים, מעידה על כך שהוא מדייק ונוגע בחוויה המוכרת כל כך, של הילד הקטן המאמין, בטעות, שבבית אחר, עם אמא אחרת, יהיה לו טוב יותר. אין צורך להיבהל מהאמירות הללו, וגם לא "להתחשבן" עם הילד או להיעלב ממנו. זו דרכו לאותת על כך שהוא מרגיש כעוס, מאוכזב, נטוש ובודד, לפחות בחוויה הרגעית שלו. לגירושין השפעה עצומה על הילד בגיל הרך. לעיתים ילדים מתארים זאת כמו רעידת אדמה או קרקע הנשמטת תחת רגליהם. ילדים כאלה מחפשים, במודע ושלא במודע, את תחושת השליטה והביטחון שאבדה, ולעיתים הם מנסים 'למתוח' את הגבולות (מה שאת קוראת "לעשות דווקא"), כדי להיווכח שיש שם הורה סמכותי ובוטח, שאפשר לסמוך עליו. לכן, הדבר החשוב והטוב ביותר שאת יכולה לעשות עבור ילדייך, זה להישאר אמא סמכותית ומציבת גבולות, בעיקר מול התנהגויות "דווקא", ואפילו מול אמירות כמו "אני הולך לחפש בית אחר". את יכולה לנסות להגיב ולומר משהו ברוח "אני מבינה שאתה כועס, אבל ככה אמרתי. אני אוהבת אותך ולא מוותרת עליך, ואשמח לתת לך חיבוק כשתרגע". ספרי איך הולך. בהצלחה ליאת

הילד היה בן 10 חודשים כשהתגרשתי אני עושה טעות אומרת לו רוצה ללכת לגור עם אבא והוא אומר לי כן וזה יותר מרגיז אותי אני אנסה את הדרך שהצעת לי ובבקר כשאני אומרת לו טוב אתה הולך היום לאבא כי אתה לא רוצה אותי אז הוא לא רוצה

שלום ליאת,בת 5. הורדנו את החיתול בלילה כבר לפני שנה, והיא פשוט מרטיבה כל לילה. בהתחלה הייתי מחליפה את כל המצעים, עכשיו היא פשוט ישנה רטובה עד הבוקר, או אם זה מפריע לה, מחליפים צד בשמיכה. ניסיתי את שיטת מדבקות הכוכבים. זה הצליח לילה אחד בלבד. יכול להיות שאין לה בשלות גופנית לגמילה? האם אני צריכה להמשיך ולחכות לשינוי או לעשות משהו אחרת?

שלום שני, אם אין אף לילה יבש, אני מציעה לפנות למרפאת הרטבה, ולהתייעץ עם אורולוג ילדים. בברכה ליאת

גם בני הוריד את החיתול בגיל 4 אחרי שהיה קם עם טיטולים מפוצצים כל לילה. הגיענו לד"ר קושניר אחרי שהראיתי לילד את הסרטון באתר (www.Kushnir.co.il) שמסביר מה קורה בגוף של ילד מרטיב וילד יבש וקיבלנו מכשיר מיוחד שמצפצף ברגע שהילד מתחיל להרטיב ואז פשוט שולפים אותו מהמיטה לשירותים עד שהוא לומד להגיב לבד ולאט לאט ההזעקות הולכות ופוחתות כי הגוף לומד להתעורר www.Kushnir.co.il

שלום רציתי לשאול, רק סתם לידיעה כללית, וגם בגלל שאני בעצמי מטופל ומודרך. ובקרוב מטפל. מה ההבדל בין אתיקה לחוק?האם יחסי מין בין מטפל למטופל הם חוק?או אתיקה?האם יחסי מין לא יכולים להתקיים בין מטפל למטופל?או כול קשר אחר?בן משפחה, אח, דוד?חבר? מה בקשר לקשר אחר?קשר טלפוני?ואחרי שניפרדנו?מותר להיפגש אחרי שנפרדים(אחרי הפרידה)?לדבר בטלפון?להיות בהרצאה שלה?להיות איתה ביחד בחוג?להיות חבר שלה בפייסבוק?ואם הייתי תלמיד בצפר(סיימתי מזמן בצפר) ובעלה מורה והוא המורה שלי, האם אפשר הדבר?(מקרה אמיתי שקרה למישהוא)... מה בקשר לעובדים עם המטפל בעבודה כלומר אם אני אצל פסיכולוג, במרפאה ציבורית, של משרד הבריאות ואני נפגש עם פסיכיאטרית באותו מרפאה, יכול להיות בניהם קשר מיני, יחסי מין, או כול קשר אחר מחוץ לעבודה?עמיתים לעבודה, חברים לעבודה, ובלי קשר לזה, יכול להיות בין חברים לעבודה, עובדים ביחד פסיכולוגים פסיכיאטרים, במיוחד פסיכולוגים קשר מיני או כול קשר אחר?חוץ מיחסי עבודה?

שלום רב, החוקים המשרטטים את הסדר החברתי, מגדירים את גבולות המותר והאסור, ומחייבים את כולנו כבני אדם וכאזרחים. החוק מגדיר גם את הסנקציות הצפויות למי שעובר עליו. כללי אתיקה מנסחים קווים מקצועיים מנחים עבור המטפלים, והם נר לרגליו של כל פסיכולוג המכבד את עצמו. כדי שתוכל לבחון ולהכיר מקרוב את הקוד האתי של המטפלים, אני מצרפת לך לינק אליו, שם תוכל לעמוד על עקרונותיו החשובים, כולל הנושא שמעסיק אותך. הנה- http://www.psychology.org.il/article/27/ בברכה ליאת

ילדתי בת ה-8 טופלה ע"י אימי במהלך השנה האחרונה (אחרי בית הספר טעד שנגיע מהעבודה) לפני כשבועיים הודיעה באופן לא צפוי שמתחילה לעבוד ולא תוכל יותר לשמור עליה (ועל בתי השניה בת 6) . מאותו רגע ניסינו לשכנע את בתי הגדולה שתשמור על אחותה אחרי שעות הלימודים . היא מאוד היססה רצתה אך גם חששה. לפני מספר ימים לפתע הרגישה שאין לה אויר והיתה נראית בלחץ נוראי. אמרה שרוצה להפטר מהתסביכים שלה (יש לה נטיה לחזור על פעולות מסוימות כמו - לגעת בפינות של רהיטים ולצבוט את הצוואר שלה) התופעות הללו שנעלמו לאחרונה הופיעו שוב. היום ישבנו לאכול ארוחת ערב במהלכה אמרה לי משפט שהבהיל אותי: "אנא אני מרגישה שאני רוצה לקחת סכין ולחתוך אותך ואותי" . ושוב היא חזרה על זה זהיא רוצה להפטר מהתסביכים שלה. אני חייבת לציין שמדובר בילדה שאינה אלימה כלל . מה עושים? איך מעלימים את התופעות הללו?

שלום רב, נראה שהאחריות הגדולה שאת מתכוונת להטיל עליה מעוררת אצלה תחושות קשות של זעם ותוקפנות, אולי גם ייאוש. מה שאת מכנה 'תסביכים' יכולים להיות סימפטומים של חרדה, וצורך נואש בשליטה, ולכן, אני ממליצה מאד על פנייה לפסיכולוג ילדים להתייעצות והדרכה הורית. בברכה ליאת

ילדה בת שש (שיש לה אחות בת שנה ו-7 חודשים), אמרה למורה שלה ביום השלישי בכיתה א' שאמה שלה מתה . הילדה אמרה זאת למורה כשהמורה ביקשה ממנה לספר על משפחתה. מה יכולה להיות הסיבה לאמירה כל כך נוראית. ? מה צריכה להיות תגובת ההורים לאמירה הזאת? יש לציין שהילדה ומישפחתה עברו דירה כשבוע לפני תחילת שנת הלימודים.

שלום מיכל, איני יודעת מה גרם לילדה להמציא סטטוס משפחתי עצוב כ"כ. יתכן שחוותה לאחרונה משהו שהוביל אותה להאמין שכך תזכה לאהדה ויחס מיוחד מצד מורתה. אני מציעה בשלב זה להישאר ענייניים, להודיע לילדה ש"עוד אבינו חי", ושההורים מתכוונים בינתיים להישאר איתה, ולא ללכת לשום מקום. אם הדבר ממשיך, אפשר לחזור ולהתייעץ. בברכה ליאת

שלום רב, כבר 5 שנים אני נמצא אצל המטפלת(פסיכולוגית), בקרוב יהיה תהליך פרידה.=לבנתיים יש די הרבה זמן.חשוב לציין ,שאני נמצא אצלה במרפאה ציבורית ממשלתית, של המדינה ומשרד הבריאות.אני מרגיש עצוב לבד ובודד, ובדיכאון שלא עובר, ואני פוחד שזה לא ידפוק לי תחיים והקריירה והלימודים והקריירה הצבאית, רישיון נהיגה?שהיא לא תפגיש אותי עם הפסיכיאטר, אם אני יגיד לה את המצבי רוח שלי הדכדוך והדיכאון.מה בקשר לצבא?היא לא תגיד להם כלום, אם יפנו אליה?לרישיון נהיגה?אם אני יקח תרופות?לעבודה?הייתי רוצה להיפגש עם הפסיכיאטר, רק שהצבא לי ידע, ובעתיד עוד כמה שנים, מקצוע נגיד, שזה לא ידפוק לי תחיים, זה שאני נפגש איתה, אני מעוניין להיפגש גם עם הפסיכיאטר, ואפילו לקחת תרופות, רק אני פוחד עם העבודה?עם הנהיגה?עם העבודה?לימודים?צבא?מה החוק בעניין?ושהיא לא תגיד שאני לוקח תרופות לכול המקומות שהזכרתי למעלה. היא עזרה לי להתמודד עם התסכולים, הבעיות ,הקשיים, שהיו לי עד כה.הדיכאון.קשה לי עם המשפחה, החיים, הכשלונות, המצב רוח, הדיכאון, בעיות חברתיות, הבדידות,המחשבות........וכו'.....אחד מהפעמים הבאתי תמונות שחבר הביא לי עוד ממזמן מהבצפר,והגעתי קצת מוקדם לפגישה,והעברתי תזמן בלראות תתמונות, היא יצאה מפגישה, ואני נכנסתי, היא ראתה תתמונות, שנכנסתי לפגישה היא אמרה לי: תגיד דניאל, אתה מוכן לתת לי להסתכל בתמונות? לא נראה קצת מוזר להיכנס למקומות כאלו שלראות תמונות שלי? אבל יש בעיה חמורה הרבה יותר, היא יצרה בעיה אחרת ויותר גרועה, אני מאשים גם עצמי, היא קצת המקור לבעיה.אולי נקרה לזה תלות וקשר ומשיכה.חשוב לציין שהיא פסיכולוגית במרפאה ציבורית של המדינה=משרד הבריאות.חשוב לציין שיש לי איתה קשר טוב מאוד.הייתי בעבר ביישן וחסר ביטחון עצמי, די בזכותה זה פחת. הבעיה מתחילה בזה שקשה לי להיפרד ממנה, אני לא יכול, לא מסוגל לזה, לא מסוגל לחשוב על זה,אני אוהב אותה, היא גם המקור לבעיה,אני כול היום חושב עליה ועל זה, היא גרמה להתקרב אליה, להימשך אליה,לפתוח בפניה הכול, וליותר מזה.........היא לפעמים הייתה מתקשרת, בלי קשר וללא סיבה,סתם ככה ,כי בא לה, אפילו מהבית ובשעות די מוזרות, והייתי שומע את הילדים שלה מדברים ברקע,זה כאילו שהיה לה משעמם, פתחה תטלפון ואמרה, משעמם, משעמם למי אני יתקשר?, אוווווו, הנה אתה, אני יתקשר אליך שזה אליי, מדברת איתי 17 דקות, פעם אחת 13 דקות ועוד הרבה שיחות די ארוכות ולפעמים קצרות,חשבתי שהיה לה סיבה להתקשר, אולי לבטל פגישה, או משהוא אבל זה לא היה זה. מבזבזת שיחות ועל סתם. אני לא יסלח לעצמי, שלא אמרתי לה מזמן להיפרד, אם הייתי ניפרד לפני שנתיים היה די קל, אבל השנה הזאת די שונה, היא גרמה לי להיות די תלוי בה, לא מפסיק לחשוב עליה.חשוב לציין שאני תמיד האחרון אצלה בתור, מה שנראה לי מוזר. ביום ההולדת שלי שמתי לב שאני הייתי אחרון בתור, ומשם היא זזה לבית.היום הולדת הייתה בהפתעה. היא עשתה לי הכול בהפתעהההההההההההה. מה לעשות?, איך מתמודדים עם זה?, והאם אפשר לשמור על קשר גם אחרי זה, ובנסוף פגישות מדי פעם אחת ל....לדבר וכו'....אם אפשר מידע ופרטים?ומה מבחינה אתית וחוקית? היא הביאה לי מתנה ליום ההולדת, די מזמן, מתנה די יקרה ששווה אולי ליום עבודה של פסיכולוג.(המתנה שווה יותר מ300 ש"ח)= לפחות ליום עבודה של חלק מהמפסיכולוגים. רציתי להביא לה מתנה לחג, רק פחדתי, שהיא לא תעיף אותי החוצה עם המתנה(בצחוק), האם מקובל להביא למטפל מתנה?, איזה שאני רוצה(לא להגזים) באיזה סכום שאני רוצה?אל תשכחו שהיא הביאה לי מתנה יקרת ערך ועוד בלי הסכמה מצידי ובהפתעה.והאם לחגוג לה יום הולדת כמו שהיא חגגה לי?זה אפשרי?, היא לא שאלה אותי, אם אני מסכים שהיא תיתן לי מתנה, האם אני יכול לחגוג לה יום הולדת ולהביא לה כרטיס ברכה?וכמובן לקנות איזושהיא מתנה שאני ירצה?ובאיזה סכום שאני ירצה?ומה מבחינתה זה יהיה בסדר?כמו שלי זה היה בסדר? ואותו דבר בקשר לחגים? האם אני יכול בפרידה להביא לה מתנה וכרטיס ברכה?ובנוסף מה הייתם מציעים לתת לה למתנה?גם לפרידה וגם ליום הולדת ולחגים? האם לה זה קשה להיפרד גם? מה עשיתי לעצמי , איזה טיפש אני.................האם נוכל לשמור על קשר, ולהיפגש מדי פעם?ומה מבחינה אתית וחוקית?

שלום דניאל, אתה מעלה סוגיה מוכרת ולא פשוטה, הנוגעת לקשר הכל כך מורכב שבין הפסיכולוג/ית למטופל. ככל הנוגע לאתיקה, התכתיב הוא לשים את טובת המטופל מעל לכל, ולא לנצל אותו (ואת כמיהותיו) לסיפוק צרכיו של המטפל. יחסי מין הם בכל מקרה מחוץ לתחום, והם מהווים ניצול חמור, גם אם המטופל מסכים ואפילו רוצה בכך. כשזה נוגע למתנות, הגבולות מעט גמישים יותר, ותלויים בעמדתו וגישתו של המטפל הספציפי. אני חושבת שאחרי חמש שנים בטיפול, הקושי להיפרד בהחלט טבעי. לקראת פרידה, מטופלים רבים חשים חרדה, נזקקות וחוסר אונים. לפעמים, כמו שאתה מתאר, ניכרת אפילו נסיגה במצב הנפשי, וחזרה זמנית של סימפטומים. ברוב המקרים, בעיקר אם הטיפול היה מקצועי ומיטיב, מצליח המטופל להתגבר על משבר הפרידה, ולחזור לתפקוד טוב. אם אתה חושב שהדיכאון שלך פעיל ודורש התערבות פסיכיאטרית, פנה לפסיכיאטר וטפל בזה. תרופות נוגדות דיכאון אינן אמורות למנוע ממך רישיון נהיגה או לפטור אותך משירות צבאי. בברכה ליאת

יש לי שלוש בנות, 4.5, שנתיים וחודש וחצי, ילדתי בת השנתיים התחילה לפני כחודש להוריד מידי פעם את הטיטול ולבקש לעשות פיפי באסלה כמו הגדולה ואני זרמתי איתה וכך נוצר המצב שלפני שבועיים באופן עצמאי ללא לחץ היא נגמלה לגמרי ביום ובלילה. בשבוע האחרון כאשר התחיל שוב המעון, היא לא עושה את צרכיה בכלל במעון ומתאפקת כשמונה שעות לעיתים בסוף היום מפספסת מרוב התאפקות ולעיתים מחכה עד הבית ועושה בשירותים כאילו לא קרה כלום.ניסינו להביא לה קרש קטן ומתוק וכן סיר מיוחד אבל זה לא הועיל. יש לציין שבכיתתה יש רק עוד שני גמולים בנים.ניסיתי גם לדבר איתה ולהסביר ואולי קצת להכריח אותה כאשר הגעתי למעון בסוף היום, כי זה כבר התחיל להלחיץ אותי. האם זה מסוכן ? ומה עושים כדי לגרום לה לעשות פיפי? לא ברור לי ממה נובע העניין. אשמח לתשובה מהירה, תודה רבה

שלום מלי, כרגע, על רקע הקליטה מחדש במעון, אפשר להניח לה קצת, ולהיות סובלניים גם להתאפקויות וגם לפספוסים. אני מציעה 'להצמיד' אליה את אחת מעובדות המעון הנחמדות, ולבקש ממנה לזכור (בתוך המולת הימים הראשונים) להציע לה מדי פעם סיבוב לשירותים. בואי נקווה שבימים הבאים, כשתחזור קצת תחושת ה'בית' גם במעון, ההישגים של הגמילה ישחזרו את עצמם. אם אינך עובדת, אולי תוכלי לקצר עבורה את הימים הראשונים, משמונה שעות לארבע או חמש, ולראות אם יהיה שיפור. בהצלחה ליאת

שלום לליאת. קשה לי להגדיר או להצביע על בעיה או ]תרונה אך אנסה לפרט. ביתי הבכורה בת 6.5 עלתה לא' ביומיים האחרונים. קצת לפני סוף השנה בגן החובה הגננת הסבה את תשומת ליבי לנושא "דיווחי היתר" מהבת. על כל דבר רצה שלספר לגננת גם שלא היה נוגע אליה ישירות, אישרתי עובדה זו משום שהדבר קורה גם בביתת - טענה כי יתכן חוסר בטחון או נדרש טיפול ריגשי כל שהוא. עוד הסכמנו כי קשה לה בלמצוא פתרונות עם חברות, בכי מרובה כמעט מכל דבר ורגשנות. החלטנו לנסות "לרומם" את הילדה בנושא בדיווחים, לא לשאול יתר על המידה והתמודדיות לחשוב על פתרון בעצמה. במקביל אני נסיתי לפנות לקופח (כללית) בדרכים רבות ומגוונות מאיפה בכלל להתחיל ולבדוק..אך ללא הועיל, רופאת המשפחה המליצה על אבחון, במכוני האבחון למרכז התפתחות הילד, אלו הפנו לפסיכולוג הגן, זה (מפיה של הגננת) נותן את דעתו לעניין העליה לא' שפה לא היה ספק,וחזרה לקופה וכו' וכו'. והתנהלות בקופה הייתה כ"כ מבזה עד שהחלטתי לפנות לפסיכולוגית פרטית אז היינו ממש בסיומה של שנה לפני היציאה לחופשות, גם של הפסיכולוגים החלטנו לדחות הנושא מעט לאחר העליה לא'. עברו ימי החופשה שלציין שאישית הרגשתי שהילדה התבגרה, רמת הבכי והרגשנות השתפרה לאין ערוך עד שחשתי איזה יופי אולי הכל עבר אך מנגד חשבתי שלא הייתה כך התמודדות חברתית כמו במסגרת מלבד מפגשי חברות ,אחת על אחת בד"כ. והנה יומיים ראשונים לשנת הלימודים הכל גוהה ומשתולל בי חזרה ואני מוצאת את עצמי, בשעה זו משוטטת בכל אתר אפשרי לדלות מידע או פסיכולוג, או אבחון פסיכולוגי, אולי הפרעת קשב, נכון שזה נורא מוקדם והכל (לא הצלחתי לשלות בעצמי) בגלל שהיא שכחה/איבדה את מפית האוכל בנוסף על כך שאתמול באוספי אותה מהכיתה כשכל הילדים אוסםים והופכים כסאות להוראת המורה, היא בוהה בקירות (לטענתה, משיחה מאוחרת - הם עניינו אותה).אנא עזרי לי מהיכן להתחיל??? אין גוף אחד אליו אני יכולה לפנות ושיסביר..א,ב,ג... אין לי מושג אין לעזור לילדה או להניח לה ולעזור לעצמי. ככ פוחדת לא לגלות דברים בזמן שיקשו עליה. לציין כי בכיתה ישנה חברתה הטובה ביותר מהגן, איתה היא מבלה את ההפסקות.

שלום לך, למען האמת, ועם כל האמפתיה שלי כלפייך, איני מצליחה להבין מדוע ועל מה הכל "גואה ומשתולל" אצלך, ומדוע את עצמך מרגישה שאינך שולטת בעצמך. בתך נמצאת יומיים או שלושה בכיתה א', ומותר לה (כמו לכל ילד בימיו הראשונים בביה"ס) לגלות קשיי התארגנות. זו לא סיבה לאבד עשתונות. במדינת ישראל יש אלפי פסיכולוגים (הנתון משנת 2008 מדבר על כ9,000 מומחים), ואין כל בעיה להגיע אליהם. אם תכתבי באיזה אזור בארץ את מתגוררת, אולי אוכל לעזור לך למצוא את המתאים לכם. אני מציעה לך להירגע, לאפשר לבתך להסתגל בקצב שלה למעבר החד מהגן לכיתה א', ורק אז, להתפנות לאבחן את נקודות החוזק והתורפה, ולטפל בהתאם. בברכה ליאת

שלום יש לי ילד בן 4.6 שהוא כול הזמן מעונין לשחק רק עם בנות וצעצוים של בנות לפעמים הוא שואל אותי ואת אמא שלו למה הוא לא בת אוהב מאוד צבע ורוד (אני רוצה לצין שהילד גם משחק עם בנים ומשתולל כמו בן רציתי לדעת עם זה שלב שעובר הוא שאני צריך לפנות לאיש מקצוע)

שלום יובל, העדפת עיסוקים שאינם תואמי מגדר אינה מדאיגה כשלעצמה, ולא בהכרח מנבאת העדפה מינית בבגרות. עמדה אוהדת וסובלנית מצד ההורים והסביבה, ללא שיפוטיות ולעג, חשובה לצורך ביסוס תפיסה עצמית חיובית, ואז הצורך בפסיכולוגים יורד פלאים. תנו לו לשחק בהתאם לנטיות לבו, ודאגו שסביבתו תזמן עושר וגיוון כנדרש. בברכה ליאת

שלום, בני בן 3.5.. הבעיה המרכזית שלנו בהתמודדות איתו היא דרך ההתמודדות שלו עם כל מכשול ופחד העומדים בדרכו, והיא צרחות אימים. בין אם זה משחק שלא עובד, אם ילד מתקרב לקחת לו משהו, שטיפת ראש במקלחת,אי הסכמה שלנו איתו (אפילו וויכוחים זניחים ביותר תוך כדי שיחת חולין) כל אלה מסתיימים בדרך כלל בצרחות אימים, השתוללות ופרצי זעם אדירים. אנו מתמודדים בדרכים שונות: התעלמות, עונשים, משתגעים בעצמנו, מנסים בקור רוח להסביר לו שלא צועקים או שלא נקשיב או נעזור עד שלא יפסיק לצרוח..עד היום לא מצאנו את דרך המלך. מה הדרך הטובה ביותר להתמודד עם ההתנהגות הזו? איך ניתן להתמודד איתה בסביבת חבריו? קצת פרטים עליו שאולי יעזרו: הוא ילד מאוד ורבלי, מצד אחד חששן ואפילו פחדן גדול מצד שני עקשן נמרץ וסקרן ולכן מתמודד ולרוב די בהצלחה עם פחדיו הרבים.

ברגע שמתחיל לצרוח. לא משנה למה איך מתי ואיפה להגיד בתקיפות (לא לצעוק) "אתה צועק אני לא שומע אותך עכשיו". וזהו להפנות את הגב ולהתעלם לגמרי!!!!!!! עד שמפסיק גם אם זה לוקח חצי שעה עד שנרגע ואז כשנרגע לשבח אותו על שנרגע ולחבק אותו ולומר לו: עכשיו תסביר לי בלי צעקות מה אתה רוצה ואני אשמח לעזור לך. וזהו. אחרי כמה כאלה זה יפסיק. צריך להיות עיקביים וסבלניים זה ישתלם בסוף... בהצלחה

חן צודקת. כך נהגנו בסביבות ה terrible two. לקח כשבועיים ונעלם לגמרי עניין הצרחות.

שלום יש לי בת בת 12 אשר סובלת מבעיות רגשיות קשב וריכוז היחדה לוקחת רטלין שזהדבר ניפלא לילדה יש בעיה בלילב שהיא אוהבת מאוד לישון במיטה של ההורים זה דבר שמאוד מרגיז אותי האמת שבעלי הוא איש משמרות ואני מרשה לה כשהוא עובד לילה שתישנ לידי אבל הדבר הפך כמעט להרגל אהיא אומרת לי אני ארדם במיטה שלך ואחריזה תעירי אותי לפעמים אני מעירה אותה ולפעמים לא הייתי שמחה לדעת למה היא אוהבת לישון דווקא במיטה של ההורים ואיך אני שנה לה את ההרגל הזה נ.ב. יש לה אח בן 4 והיא מקנא לו מאוד מאוד

שלום אוריה, כמעט כל הילדים אוהבים את מיטת ההורים, ויעדיפו להתכרבל בלילה במחיצתם על פני שינה במיטת היחיד. יתכן שזהו שריד אבולוציוני, שנשאר מאז ימינו בחיק הטבע - אחרי הכל, מקומם הטבעי של הגורים הוא לצד פרוותה המנחמת של אמא. ההורה נוסך ביטחון, נתפס כמגונן, חזק וכל יכול. כאשר אנחנו פותחים בפני ילדינו את האופציה הזו, יהיה קשה מאד לגמול אותם מהמיטה שלנו, אלא אם ננקוט פעולות דרסטיות ועקביות. בגיל 12, קל יותר להיפטר מההרגל הזה, ואפשר להציב זאת כתביעה מנומקת ("את כבר גדולה, וזו המיטה שלי ושל אבא. מעתה, כל ילד יישן במיטתו, וכאן - זו הממלכה שלנו"). כמובן שהכלל נוגע לה ולאחיה הצעיר באותה מידה. אל תרשי לה להירדם במיטתך גם אם אבא עובד, וכך תחזקי את המסר ותמנעי בלבול וחוסר בהירות. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי בן יחיד בגיל 6.(אני חד הורית ) הוא ילד רגיש באופי שלו, זקוק להרבה הכנה לפני כל שינוי, למשל, אם הולכים למקום כלשהוא, אז אני תמיד מסבירה לו מה יהיה שם וכו'.הוא מקבל הרבה חום ואהבה, אבל הוא לא מסביר את עצמו אם הוא רוצה משהו, אלא צועק. אני מלמדת אותו לדבר ולבקש, ויש בתחום הזה שיפור. הוא גם נותן לי לפעמים מכה אם אני לא מרשה לו משהו מסויים, ומתנהג מאוד ברכושנות כלפי דברים בבית . העניין הזה מאוד מציק לי כי הוא לא ראה מעולם מכות בבית, ואני תמיד מדברת איתו בצורה נעימה ולא בצעקות. בד"כ אם נותן לי מכה , הוא נענש אח"כ בכך שהוא לא משחק במחשב או לא יורד לגינה, אבל בגלל שההתנהגות שלו חוזרת, לא נראה לי שהוא מפנים את העניין. זה ממש מטריד אותי, מה ניתן לעשות??

שלום רב, כפי שנכתב כאן פעמים רבות בעבר, כדי שעונשים יהיו יעילים, עליהם להיות מקושרים בקשר טבעי ל'עבירה'. עונש שרירותי ("אין מחשב כי הרבצת לי") הוא הרבה פחות יעיל, ולעיתים רק מגביר את העוינות ואת הריחוק בין ההורה לילד. כדי שהילד שלך יפסיק להכות אותך (וזה *חייב* להיפסק, ומיד), עליו להבין באופן ברור שהתנהגותו אינה מקובלת עליך, פוגענית, מעליבה וחוצה את כל הגבולות. עליו להבין שברגע שהוא הרים עליך יד, הוא מפסיד אותך, את האהדה שלך ואת רצונך לעשות למענו דברים טובים. עליו לקשר באופן ישיר בין התנהגותו לבין היחס שלך כלפיו. כאשר את מונעת ממנו לרדת לגינה או לשחק במחשב (אגב, מומלץ לבדוק ביושר כמה את מצליחה לאכוף זאת...) אך במקביל ממשיכה להיות נחמדה, מעניקה ומפנקת, הוא מקבל מסר מבלבל. הורים (ובעיקר הורה יחיד) מאד חוששים להיתפס בעיני הילד כ'לא אוהבים'. אני מודה לך על ההזדמנות להדגיש דבר חשוב: גם אם אהבתנו אל הילד שלנו עצומה וטוטאלית, הוא חייב לדעת שעליו להיות ראוי לה, ולהרוויח אותה בהתנהגות מכבדת וראוייה. עליו לדעת שאם הוא פוגע, מכה, משפיל ומעליב את ההורה שלו, הוא יפסיד את היחס הטוב ואת הצ'ופרים השמורים רק למי שמתנהגים בהגינות וכבוד. ברמה הפרקטית, כאשר הילד שלך לא מקבל את מה שהוא רוצה, הודיעי לו שאת מבינה את אכזבתו ומודעת לה, אך עמדתך לא תשתנה גם אם יצעק. אם הוא מכה אותך, אמרי בתקיפות שאינך מרשה לו להרים עליך יד (רצוי לנסות לעצור את המכה, פיזית). אם הוא הצליח להכותך, קומי והתרחקי, ללא דיבור כלל, והישארי קרירה ומרוחקת למשך מספר שעות. אם הוא יבקש סליחה, אמרי שאת סולחת, אך עדיין פגועה, ולכן ייקח לך קצת זמן עד שתוכלי לחזור ולבלות במחיצתו כמו שאתם רגילים. כאשר את מחליטה לסיים את ה'סנקציה', עברי לסדר יום, אך עשי זאת בצורה עניינית, ללא *שום* ניסיון לפצותו, לתת לו "אקסטרות", פינוק, או תשומת לב מיוחדת. בדר"כ ילדים פחות מוכנים לסוג כזה של תגובה, ומגיבים לכך טוב, יותר מאשר לעונש מהסוג שאת נוקטת. אני מדגישה (שוב) שגם הסברים מילוליים ארוכים, נעימים ומנומקים ככל שיהיו, אינם משיגים בדר"כ את המטרה, ועלולים לעייף, לעצבן או להשאיר את הילד אדיש ו'חירש' להם. לא נותר לי אלא לחזור ולהזכיר, שהדרכה הורית ממוקדת יכולה לעזור מאד, במקרה שתרגישי שאינך מצליחה ליישם בהצלחה את המדיניות הסמכותית היעילה. בהצלחה ליאת

תודה ! אני אנסה ליישם מה שהצעת ומקווה להצליח

בני בן 3.5 ילד שמח וטוב לב, חכם מאד, עם לא מעט בטחון עצמי ונדמה לי שהערכה עצמית די גבוהה. הוא קטן מאד לגילו, הרבה מתחת לכל האחוזונים, עקב בעיות אכילה מינקות, שבהקשר זה הוא בטיפול ובמעקב. לאחרונה החל המון לדבר על גודל וגובה. אני יודע שהוא כבר ער לזה שהוא קטן פיסית מהילדים שמסביבו. בינתיים הוא פותר הכל בדמיון. לעתים קרובות הוא יגיד פתאום "בוא נמדוד גובה" ואז הוא יעמוד לידי לשתי שניות ויגיד "אה, אנחנו באותו גובה". בכל מיני הזדמנויות, הרבה פעמים ביום, יספר איך הוא מגיע לכל מיני דברים כי הוא גבוה, ואיך הוא גדול וחזק כי הוא אוכל (והוא ממש לא אוכל, הוא יכל לספר שהוא גדול וחזק כי אכל פלפל, כשמדובר ברצועת פלפל לפני חודש). הקיצר, בינתיים הדמיון פותר הכל. עד כה אני זורם איתו ומתלהב גם מגודלו וגובהו - אבל אני כל הזמן בדילמה אם זה הדבר הנכון, ומה לעשות עם הידיעה שזה לא יעזור לתמיד. כבר פעמיים-שלוש אמרי לי שילד כזה או אחר אמר לו שהוא קטן, ואני לא כ"כ יודע איך להגיב לזה, ומה הדבר שיעזור לו הכי כשיתחיל לקבל יותר הערות כאלה מסביבת הילדים.

שלום רונן. ילדך הגיע לשלב שהוא מתחיל להיות מודע לעצמו ביחס לסביבתו, כלומר לבני גילו. אני חושבת שנכון לזרום איתו כרגע מכיוון שהוא בוחר להתמודד עם גובהו ע"י התמודדות איתך ההורה אשר בכל מצב תקבל אותו כפי שהוא. נוסף לכך הייתי מנסה לדבר איתו על כך שכולנו שונים במידה זו או אחרת. אחד הוא נמוך ואחד הוא גבוה, אחד עם שיער בלונדיני ואחר עם שער כהה. אחד שמן ואחד רזה. אין זה חשוב איך אנחנו נראים כולנו ילדים וכולנו בני אדם ומה שחשוב באמת זה מי אנחנו. לא הייתי מרבה באופן קיצוני להתיחס לגובהו וגם לא "מגדילה" אותו. הילד יודע שהוא נמוך וזה שתגיד לו שהוא מאוד גבה זה קצת מנוגד למה שהוא רואה סביבו, כל הילדים עדיין יותר גבוהים ממנו. עזור לו לקבל את עצמו כפי שהוא ואז גם אחרים יקבלו אותו כפי שהוא ללא התיחסות לגובהו. שתיהיה שנה טובה אריאלה זמיר מנחת הורים ומיעצת לגיל הרך

אני לא "מגדיל" אותו ומשבח את גובהו וכו'. זה אכן היה עשוי להיות די טיפשי. אלא שכשהוא אמור שאנחנו באותו גובה, או שהוא הכי גבוה וכו', אני אומר נכון, ואכן ההתלבטות היתה אם נכון לנהוג כך. אני הולך בעקבותיו בעניין זה, בינתיים הוא זה שיוזם לדבר באופן שמנוגד למה שהוא רואה סביבו, ובאמת הדילמה היא עד כמה "להורידו לקרקע המציאות".

שלום רונן, לא ציינת איזו בעיית אכילה הייתה לבנך בינקות, ועד כמה בעיה זו הדאיגה אתכם, ההורים. לתחושתי, ממדיו הקטנים (FTT?) מדאיגים אתכם כרגע יותר מאשר אותו, ואולי הדיבור על כך איתך אינו מקרי. האם אתם מודדים אותו לעיתים קרובות? האם ממדיו מעוררים אצלכם סוג של תחושות אשמה? דאגה? חרדה? האם הצמיחה שלו משמחת אתכם במיוחד? לטעמי, כל השאלות הללו חשובות, ויכולות לרמוז על סוג של עיסוק יתר בבית בנושא המשקל, הגובה וכמויות האוכל שלו, שאולי מכניסות 'רעש' מיותר ומסדירות את התקשורת המשפחתית. לדעתי, כשהוא מציע לפתע "בוא נמדוד גובה", מוטב להגיד שאת זה יעשו במרפאה, וליזום פעילות מהנה אחרת, שאינה קשורה לנושא. אני מסייגת את דברי אלה, ומכירה בכך שאינני מודעת לתמונה המלאה. הדברים נאמרים מתוך ניסיון להאיר נקודה נוספת שלא עלתה בדברי קודמי. אם אינך מתחבר - אז לא :-)) בשמחות ליאת

שלום ליאת, ותודה על ההתיחסות, תשובותיי - בעיות האכילה הן התנהגותיות, אין רקע רפואי, והן מסביבות גיל שנה ונמשכות עד היום, ובקצרה הן פשוט אי אכילה כמעט מוחלטת. 2-3 ביסים בארוחה, כשרב הקלוריות מבקבוקי שוקו וחלב מועשרים בבוקר ובלילה. אני לא יכול לבטל את ההשערות שלך שיש עיסוק יתר בנושא, אבל אני חושב שאנחנו משתדלים שלא. לעולם לא מדדנו בבית לא גובה ולא משקל, ולא היינו חושבים לעשות זאת, בדיוק מהסיבה הזאת. הוא נמדד במרפאה פעם בשלושה חודשים. הוא לא מבקש "למדוד גובה", וכאמור מעולם לא עשינו את זה בבית אז לא נראה לי שזה בתודעה, מה שהוא אומר זה "בוא נראה מי יותר גבוה" ואז נעמד לידי, מתיישר ומכריז שהוא יותר גבוה, ומשחקים מעין אלה. הוא ילד עשיר בדמיון בלי סוף, ואין לי ספק שהוא מודע לזה שזה אחד ממשחקי הדמיון שלו. ולבסוף לשאלתך - אכן יש תחושה של אולי אשמה אולי חרדה סביב עניין הגובה, מתוך המחשבה שלא לעולם הדמיון יוכל לפצות על המציאות, וכבר מדי פעם אמר לנו שילד כזה או אחר אמר לו שהוא קטן ונראה לי שזה מעציב אותו, והמחשבה איך להבנות את הדברים כך שיהיה לו כמה שפחות קשה עם זה בעתיד.

שלום רב בתי בת שנה וחצי, התחילה היום מעון. היא הגיע ממסגרת קטנה של 4 ילדים למסגרת גדולה של 27 ילדים, שהיא אמנם הכירה כי אחותה היתה שם שנה שעברה אבל כמובן בשבילה המסגרת חדשה. היא ילדה אשר - ברוך השם - אוהבת לאכול, בין היתר גם שטויות וחטיפים ובעיקר במבה. אנחנו כמובן מגבילים אותה ולעיתים לא קרובות מידי נותנים לה לאכול שטויות. היום בגן, על מנת להקל עליה את הפרידה ממנו, בעלי נתן לה במבה וזה מאד עזר לה להרגע ולא להיות כלואה בתוך תהליך הפרידה הכואב. השאלה היא עקרונית: האם זה נכון לתת לה אוכל שהיא אוהבת על מנת להקל עליה פרידה, או שמא זה עלול לעודד אצלה דפוס של אכילה בזמן מצוקה/עצבים/מתח אשר ימשיך גם בהמשך חייה ועלול להפוך את האוכל לאובייקט אשר חשיבותו מופרזת ולמעשה להביא לאכילה מיותרת ולהשמנה. תודה אלינור

אלינור שלום קושי בפרידה ביום הראשון בגן הינו לגיטימי ומובן.(יתכן וזה קצת מוקדם לעזוב אותה לבד ביום הראשון שלה). חשוב מאוד לדעתי לקבל את הקושי, לאפשר לילדה (ולכם, ההורים) את ההתמודדות עם הקושי. לא פעם אנו ההורים, אשר בשביל להשקיט את עצמנו,ממהרים לשנות נושא, או מנסים להסית את תשומת הלב של הילד לדבר אחר, מכיון שלנו קשה להכיל את הבכי, את הקושי ואת התסכול של הילד . הקושי של הילדה בקליטה בגן הוא נורמלי לחלוטין ולדעתי אין לנסות ל"רפא" אותו בצורות כאלו או אחרות. ההתגברות האישית של הילדה על הקושי יכולה לחזק אותה בשאר ההתמודדיות המחכות לה בחיים. מכל קושי ומכשול שעוברים -יוצאים מחוזקים יותר. אין הדבר אומר שצריך לתת לה לבכות עד שתתרגל, אך אפשר להקל עליה ע"י חיבוק, ע"י משחק ואף ע"י אמפתיה לקושי. מותר לה להביע את חוסר שביעות הרצון מהשינוי. לגבי נושא האוכל, אני בהחלט מסכימה איתך שאוכל זה לא פתרון. (אולי פתרון להורה כי אז הילדה מפסיקה לבכות). כל נחמה ע"י אוכל עלולה בהמשך להפוך לדפוס התנהגותי של פיצוי באמצעות מזון, דבר אשר אינו בריא ואינו נכון הן רגשית והן גופנית. בהצלחה בקליטה בגן ושתיהיה שנה טובה אריאלה זמיר מנחת הורים ומייעצת לגיל הרך.

שלום אלינור, מאחר שאריאלה הקדימה אותי, ונתנה תשובה מצויינת, אוסיף רק זאת - לאוכל אכן יש אספקטים 'מנחמים', ועובדה זו אינה הופכת אותו לפסול. הבעיה מתחילה, כמובן, כאשר פעולה טבעית ומאוזנת משמשת את הילד (או את הוריו) כמנגנון עיקרי של פיצוי או תקשורת. בעיני, לא נורא לצרוך מדי פעם ממתק או חטיף, רק כדי להרגיש טוב יותר. אדרבא, לעיתים ניסיונות נוקשים להגביל ילד מאכילת ממתקים, דווקא הם אלה שמניחים את היסודות להפרעת אכילה. לכן, גמישות, איזון ושכל ישר נדרשים תמיד, ככל הנוגע לאוכל, ובכלל. מאחלת לכם קליטה טובה ומהירה בגן ליאת

ביתי בת ה- 8 מתלוננת מזה כחודשיים על קשיי נשימה בלתי מוסברים. במהלך הדרך לוו הקשיים גם בדלקת ריאות שטופלה, אולם הקושי בנשימה עדייןי נותר. הופנתה לבירור רפואי נרחב אך כל הבדיקות יצאו תקינות, והוסבר לי כי ייתכן ומדובר בביטוי ללחץ נפשי. לציין כי אינני רואה כל סיבה ללחץ ו/או חרדה ואף שאלתי המון פעמים את הילדה אם משהו מציק לה אך תמיד נענתי בשלילה.הילדה פעילה ושמחה אך מתלוננת מידי פעם על קושי בהכנסת אויר. האם יש מקום לפנות לטיפול פסיכולוגי, אם כן האם אפשר לקבל המלצה למטפל מתאים באיזור נתניה?

שלום אתי, לאור העובדה שאכן הייתה דלקת ריאות לא מזמן, הייתי מתייחסת בסלחנות לתלונות שלה (שוב - בהנחה שמבחינה בריאותית אין שום ממצא שיצדיק זאת). את מציינת שזה קורה מדי פעם, ושבדר"כ הילדה פעילה ושמחה. הייתי מציעה להמשיך ולעקוב, מבלי להתייחס לכך יתר על המידה ("אם קשה לך, תנוחי רגע, הסדירי נשימה, וזה תכף יעבור"). אם, לעומת זאת, התלונות נמשכות או מחמירות, ואין כל ממצא רפואי, פני שוב ונחשוב על התערבות אפשרית. כרגע הייתי מניחה לזה. בריאות ליאת

שלום, יש לי ילדה בת 4.5 מקסימה, רגילה לחלוטין ,הולכת לגן חברות וכו'. מאז שהיא קטנה היו לה הרבה פחדים מימי הולדת, הצגות וכד' אך אלה דיי חלפו. מה שכן , היא מאוד ביישנית וקשה לה מאוד (בצורה ,לדעתי, יוצאת דופן)להפתח לאנשים שהיא פחות מכירה. גם במפגשים חברתיים או עם משפחה קצת יותר רחוקה. היא פשוט מסתגרת, לא מדברת, לפעמים בוכה ומשתמשת בתרוץ "אני עייפה ורוצה הבייתה", לפעמים אף בוכה ולא מסכימה אפילו להיכנס.(לדוגמא במפגש עם הילדים בגן שנערך בערב לקראת תחילת הלימודים, היא ראתה הורים וילדים יושבים במפגש ולא הסכימה בשום פנים ואופן להיכנס, כמובן שהדבר היה מלווה בבכי וצעקות. ניסיתי לשכנע אותה אך כשראיתי שאין סיכוי פשוט הלכנו). אני חייבת לציין כי הרברה מהפעמים היא נשארת סגורה לאורך כל האירוע/מפגש/התארחות ולא נפתחת גם אחרי זמן. כמו כן גם מאוד קשה לה שהתשומת לב מופנית אליה (לא בחיק במשפחה הקרובה) ומסתכלים עליה ,או אומרים לה שהיא יפה (קשה לה לקבל מחמאות) אני אתן דוגמא שהייתה לאחרונה: היינו באילת ואחי עובד במלון בצוות הבידור, היא כמובן לא הסכימה שהוא יבוא אליה כשהוא מחופש. מאוד לא מצא חן בעיניה שהחברים שלו לצוות מתייחסים אליה תוך כדי ההצגה וגם לאחריה ואף לא נתנה לנו לשבת איתם, היא פשוט בכתה ורצתה ללכת ואמרה לי שהיא לא אוהבת שהם מדברים איתה. לאורך כל שהותנו שם היא לא נפתחה איתם בכלל ולאחי התייחסה רק כשלא היה בתפקיד וגם זה לא ממש. ההתנהגות הזו מוזרה לי, מה עליי לעשות? איך לנהוג במקרים הללו? והאם כדאי לקבל ייעוץ? תודה

שלום שירה, ביישנות היא תכונת אישיות יציבה למדי, וצריך ללמוד לקבל אותה ולחיות איתה, למרות אי הנוחות שהיא יוצרת (לביישן עצמו ולסביבתו). בתך, כמו ילדים רבים נוספים, נרתעת מאירועים המוניים הכרוכים במהומה ורעש, ונטייה זו - כמו שאת רואה בעצמך - נחלשת עם הגיל, אך עדיין לא נעלמה לחלוטין. למרבה המזל, בחיי היומיום זה לא יוצר הפרעה תפקודית חמורה מדי. התקרית באילת הייתה אולי לא נעימה, אך זה לא נשמע גם נורא כ"כ. לא רוצה - לא צריך! לעומת זאת, אירועים יומיומיים כמו מסיבות בגן, ימי הולדת ומפגשים משפחתיים, מתרחשים בתדירות גבוהה יותר, וכדאי לנסות לגבש אסטרטגיית פעולה (עבורכם) שתסייע לבתך להשתתף בדרכה, ויחד עם זאת לא תיצור רווחים משניים מההתנהגות הביישנית. לכן, אני מציעה, לא להתפתות להפצרות ושידולים, ולאפשר לה להשתתף רק איך שמתאים לה, ללא כפייה או כעס. אם באירוע משפחתי היא מרגישה שמספיק לה, אפשר להגיב בשקט ולומר "אנחנו עדיין מעוניינים להישאר. את יכולה ללכת לחדר שקט ולראות טלוויזיה בינתיים". באירועי הגן, אפשר לומר "זה אירוע חשוב ואנחנו רוצים להיכנס. את יכולה לבחור אם להיכנס ולשבת איתנו בשקט, או לחכות לנו בחצר הגן". חשוב להבטיח לה שלא תידרש לעשות דברים נגד רצונה, כך שתרגיש פחות חסרת אונים. בעיני, חשוב מאד להימנע מהתעסקות-יתר בה ובסירוב שלה, כך שלא תרגיש שבאמצעות הביישנות היא מנהלת אתכם. בהצלחה ליאת

לרגל פתיחת שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה, נאחל לכל ילדינו, הקטנים - הנמסרים לידיהן של מטפלות, ילדי הגנונים, המעונות והגנים, ילדי בית הספר החדשים והוותיקים, הגדולים - תלמידי חטיבות הביניים והתיכונים - כולם כולם כולם - שתהיה השנה הנפתחת היום שנה של סקרנות וחקר, של גדילה והתפתחות, של עניין והנאה, של יצירתיות ושמחה, של גילוי והתפעמות, של חברויות חדשות ואמיצות, של הרחבת הידע והעמקתו, של שפע חוויות טובות. ולנו, ההורים, נאחל שהשנה הקרובה תעבור בשקט ושלווה, שתזמן לנו חוויות של קרבה וסובלנות. שנצליח לזכור תמיד שגם אנחנו לא היינו תלמידים מושלמים, ובכל זאת הצלחנו - איכשהו - להגיע בשלום לסוף המסלול, להתחתן וללדת ילדים, ולמצוא נחת ושמחה גם עם (ולמרות) ה'טעון שיפור'. למטפלות, לגננות, למורות וליועצות, ולכל מי שמלווה את ילדינו במהלך השנה, נאחל שיעמדו לכם הכוחות, הסבלנות, הרוח הטובה והשכל הישר כדי להעניק מהם לילדים ולהוריהם. שמרו על עצמכם מכל משמר, כיאה למי שמחזיק בידיו אחריות כה גדולה. מאחלת לכולנו שנת לימודים פורייה, בריאה ובטוחה. באהבה ליאת

מצטרפת לברכות ומודה על החלק שלי (הורים וילדים). בהזדמנות זאת אני רוצה לומר לך שאת מקסימה. כל כך נעים לקרוא את תשובותייך. למדתי ואני לומדת המון מהן. אני אוהבת ומתחברת לגישה שלך. תשובותייך חכמות נעימות סבלניות ומלמדות המון. יישר כוח. מאחלת לך שנה טובה ושתמשיכי איתנו בפורום הזה עוד הרבה. בברכה, אמא לשני ילדי גן.(היום הראשון עבר בשלום. איזה כייף...)

תודה על המילים החמות, ובהצלחה לחבר'ה.

שלום רב, יש לי ילדה בת 4, חכמה ומקסימה. היא כל הזמן רוצה לשחק איתי במשחקי דמיון עם כל מיני דמויות שהיא ממציאה, ולי אין סבלנות בשביל זה. האם את חושבת שזה עושה אותי לאמא לא טובה? האם לפי דעתך אני צריכה להכריח את עצמי, ואם כן האם יש לך עצה בשבילי איך?

שלום אלישבע, משחקי דמיון הם חלק מעולמם של בני ארבע, ויש להם תפקיד התפתחותי רב ערך. למרות חשיבותו של המשחק הדרמטי הדמיוני, עבור אנשים מבוגרים הוא עלול להיחוות כמטרד או כביטול זמן, ואינך צריכה לחוש אשמה בשל כך. אם אינך נהנית מהמשחק המשותף עם בתך, דאגי שתימצא (גם בשעות אחה"צ) עם ילדים בני גילה, ובזמן שלכן, הזמיני אותה לפעילות משותפת שתהנה גם אותך. מה את אומרת? ליאת

היי הבן שלי בן שנתיים ושלושה חודשים לפני 3 חודשים הורדנו חתיולים והתחלנו בתהליך גמילה עכשיו הוא 95 אחוז מהפעמים עודה פיפי בשירותים והוא מבקש שהוא רצוה להכנס לשירותים בקשר ליציאות הוא עדיין עושה על המכנס הוא אומר לי שהוא עושה קקי מתי שהוא באמצע התהליך אז אני לוקחת אותו לשירותים ומסימים את הפעולה שם לפעמים כן מספיקים ולפעמים לא השאלה שלי האם לקח הרבה שמן עד שהוא נגמל מהפיפי ומה אני יכולה לעשות על מנת לעודד אותו שהוא יעשה גם קקי בשירותים תודה רבה על שיתוף הפעולה

שלום ענבל, בדרך כלל, ניתו לחזות בקירוב את זמני היציאות (בבוקר, אחרי הארוחה, לפני המקלחת, וכד'), וליצור מעין 'טקס' קטן, של הליכה לשרותים לעשות קקי. נסי להזמין אותו, פחות או יותר בשעה הקבועה שלו, עוד לפני שהוא מבקש, גם כדי להקדים תרופה למכה, וגם כדי ליצור סוג של סדירות ורוגע. לפעמים זה עוזר. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן 10 שנים מפחד מרעש של זיקוקין ומרעשים חזקים אחרים.הדבר מתבטא בהצמדות לגופי תוך כדי כיפוף כלפי מטה , חסימת האוזניים בעזרת הידיים ורעידות בכל חלקי גופו. אני ורעייתי מנסים רבות לשוחח איתו על כך לפני ואחרי , אך ללא הצלחה יתרה. אבקש לקבל עצות לטיפול. תודה מראש אריה.

אריה שלום האם ילדך פחד מרעשים מאז ומתמיד או רק בזמן האחרון? יש לא מעט ילדים אשר סובלים מרעשים. דבר זה עלול לנבוע מרגישות יתר שמיעתית. דבר זה אפשר לבדוק אצל מרפאות בעיסוק . בברכה אריאלה זמיר מנחת הורים ומיעצתלגיל הרך.

שלום אריה, אריאלה בהחלט צודקת (תודה, אריאלה, על העזרה!). יש ילדים עם רגישות אודיטורית, שבאה לידי ביטוי בפחד והימנעות מכל מה שמרעיש (זיקוקים, מופעים, אופנועים, מטוסים, בלונים מתפוצצים, שואבי אבק ואפילו ליצנים וימי הולדת). גם אני ממליצה על פנייה למרפאה בעיסוק או קלינאית תקשורת המתמחה באודיולוגיה. רק אם תישלל בעיה ממקור אורגני, אפשר יהיה לטפל בתופעות החרדה כמו בכל חרדה אחרת. בהצלחה ובריאות ליאת

שלום מחפשת פסיכולוג טוב לילד בן 13וחצי באזור מודיעין תודה

שלום ורד, מאחר ופרסום שמות מטפלים עומד בניגוד למדיניות האתר והפורום, תוכלי לכתוב שוב, ולהוסיף את כתובת המייל שלך. המלצתה של סיגל (אותה נאלצתי למחוק) תוכל להישלח אליך למייל האישי. בהצלחה ליאת

שלום רב אני אמא לנער בן 15 ילד מאוד טוב שנורא סמכתי עליו במשך כל החופשה שמרתי עליו ועל אחיותיו בשיניים בכדיי שלא יהיו מושפעים מחבריהם והם ילדים באמת טובים . לאחרונה משאני שומעת את חבריו מדברים על חברות ומה הם עושים תמיד הזהרתי אותו שלא יהיה מושפע מהם ושיזהר עם בנות ותמיד התפעלתי ממנו על זה שהוא משמש דוגמא לחבריו והוא בא לספר לי איך הוא מזהיר את החברים ודואג .פתאום הכל חזר אליי כמו רעם ביום בהיר .חברה של ביתי שהיא בת גילו באה להתארח אצלינו ואני התעוררתי באמצע הלילה כשלא חשתי בטוב כשנכנסתי לחדר של ביתי כשהיה אור דולק נכנסתי לראות אם הכל בסדר ואז הבחנתי שהחברה של ביתי לא בחדר נורא דאגתי והתחלתי לחפש בשאר החדרים לתדהמתי היא הייתה עם בני בחדר וכשפתחתי את החדר ראיתי אותו שוכב עליה והם מתנשקים בלהט יש לציין שהם היו לבושים .כולנו הובכנו הוא התחיל להתנשם ויצא לקראתי לבקש שלא אספר לאביו לא ידעתי איך לבלוע את העיניין אני לא ישנה כבר כמה ימים כמו כן גם בני אנחנו מתחמקים אחד מהשניה ודיי נבוכים אין לי מושג מה לעשות אוליי הם שכבו? המחשבות לא מפסיקות ואני מרגישה שאין לי על מי לסמוך יותר הילד שהכי אהבתי פגע בי מאוד . מה עליי לעשות?האם עליי לשתף את אביו?אני מרגישה לא בנוח לשוחח עימו על העיניין אנא עזרתכם הדחופה. תודה מראש

שלום רב, אני יכולה לתאר לעצמי את גודל המבוכה שחשתם כולכם באותו רגע אומלל, ובעיקר את זו של "הזוג הצעיר", שנתפס במפתיע. מתגובתך אפשר להניח שעולם הערכים שלך אינו מתיר קיום יחסי מין בגיל 15, ועם זאת, יש לא מעט בני נוער שמתנסים בסוג זה או אחר של מגע אינטימי קרוב, ועדיין זה לא הופך אותם ל'רעים' או פוגעניים, או לכאלה שאין לסמוך עליהם. אני מאמינה שיש מקום לגישה סלחנית יותר, למרות אי הנעימות שנגרמה לכם. אני תוהה מדוע בנך התחנן שלא תספרי לאבא. האם אבא צפוי להעניש או לפעול בדרך כשלהי שתפגע בנער? אם כן, אני מליצה מאד לכבד את בקשתו של בנך, לא לפני שתשוחחי איתו, ותשתפי אותו בתחושותייך הקשות וב'אני מאמין' שלך בנושא זה. אין לי ספק שגישה מכבדת ופתוחה, תשיג הרבה יותר ממהומה נוזפנית ודרמתית. אם, לעומת זאת, את חושבת שבעלך פתוח ומקבל יותר ממך, נסי 'להלך בין הטיפות' ולגרום בחכמה לכך שתתקיים ביניהם שיחה בנושא יחסים של בינו לבינה, כולל מה מותר ומה אסור לו לעשות כל עוד הוא נער החי בביתכם. אני רוצה להזכיר לך שבנך כבר אינו ילד, ובשלב מסוים יהיה עלייך להכיר בכך שאינו נתון בשליטתך 24 שעות ביממה. בעיני, הנשיקות האסורות (והמתוקות, יש להודות) של גיל 15 אינן כה מסוכנות כפי שמשתמע - אולי - מדברייך, ועדיף לדבר על כך בגלוי, מבלי שהדבר יגרע מן האהבה והכבוד שלך כלפיו. אני חושבת שעישון ואלכוהול מסוכנים הרבה יותר, ולכן עדיף לשמור על תקשורת פתוחה, כנה ומכבדת על פני האפשרות שיירד למחתרת. חשבי על כך עוד. בברכה ליאת

שלום ליאת, בני בן שנתיים ו- 8 חודשים. נגמל מטיטולים לפני כחודש, אבל קקי הוא עושה בעיקר בתחתונים. פעמים ספורות הוא עשה בשירותים (בעיקר בבוקר, כשאנחנו מתעקשים שישב בשירותים כמה שצריך - אפילו 50 דקות שלמות). אבל במהלך היום, גם בגן וגם בבית, הקקי בורח בתחתונים (עם פיפי אין בעיה). ניסינו את שיטת הפרסים - זה לא עבד... מה עוד אפשר לעשות? תודה, לימור

טלילה שלום בתהליך הגמילה אנו עדים הרבה מאוד פעמים להבדל בין היכולת לתת שתן בשרותים לבין היכולת לשחחר צואה. שיחרור הצואה הוא דבר יותר מורכב מבחינת הילד. בשחרור הצואה או בעצירתה הילד מבטא את שליטתו, את רצונותיו ואף את פחדיו. מצד אחד הוא מפחד אולי לשחרר את הצואה מכיון שלפי תפישתו הצואה היא חלק מגופו, היא כמו איבר בגופו וזה יכול להיות מאוד מפחיד לפעמים ל"אבד" חלק מגופך. יתכן שע"י עצירת הצואה הוא משיג סוג מסוים של שליטה, הן שליטה עצמית והן שליטה על הסביבה.(עובדה- אתם עסוקים מאוד בנושא הזה ובילד עצמו סביב הנושא). אני מציעה לכם לקחת אויר, לגייס סבלנות וסובלנות אך גם עיקביות. הציעו לילד לשבת בשעות קבועות בשרותים, סיר, והיו איתו. אין צורך לשבת איתו כל הזמן אך תיהיו שם בשבילו. אפשר לספר סיפור או לתת לילד ספר או כל דבר אחר לשם התעסוקה בזמן הישיבה . אבל העיקר זה סבלנות!!!! המנעו מהערות שליליות או הערות של אכזבה מהילד ועודדו אותו בהצלחותיו. אני אישית לא ממליצה על שיטת הפרסים בשלב זה מכיון שהילד לא עושה את זה בכוונה הוא פשוט עדיין לא הגיע למיומנות ולגמילה ולכן קשה לו עדיין. עיזרו לו ע"י תמיכה, הבנה, עידוד וסבלנות. בהצלחה אריאלה זמיר מנחת קבוצות הורים ומיעצת לגיל הרך.

שלום טלילה, אני מסכימה עם דבריה של אריאלה, ורק רוצה להוסיף, שישיבה בת 50 דקות על הסיר יכולה להיות קשה ומייאשת, ולהוסיף לרתיעה ולהתנגדות של הילד. הציעו לו סיר לעיתים קרובות יותר, אך לזמן קצר של לא יותר ממס' דקות. בברכה ליאת

אריאלה יקרה, איזה יופי לפגוש אותך כאן, ולהיעזר בניסיונך העשיר. בואי יותר! ליאת

שלום ליאת, אני אמא ל 2 ילדים, בני הבכור בן 6 עולה בימים אלה לכיתה א', ובתי בת 3. בני נולד ילד היפוטוני ועד היום הינו כזה, הוא אינו ספורטאי כלל וגם לא מגלה בזה עניין במיוחד, הוא נהנה לשבת מול המחשב והטלויזיה ונמנע מלהתמודד עם ענפי הספורט השונים בגלל חשש לכישלון. בני בחצי השנה האחרונה היה מטופל אצל תרפיסטית באומנויות טיפול רגשי, והרגשנו שיפור משמעותי בהתנהגותו הן בגן בשנה שהסתיימה והן בבית, וגם מבחינה חברתית. החל מחודש יולי נעצר הטיפול הרגשי בגלל שהמטפלת בו ילדה ונחזור לטיפול בחודש נובמבר. החל מחודש יולי בו הסתיים הגן וגם הסתיים הטיפול חל בו שינוי לרעה מבחינה התנהגותית ריגשית וחברתית: הוא מסתגר בבית, מציק ללא סוף לאחותו הקטנה,מאוד חוצפן להוריו,אני לא מצליחה להוות עבורו סמכות הורית,עונשים לא עוזרים ולא מרתיעים אותו, בקיצור אני בקונפליקטים איתו ללא סוף. אני מרגישה שאני על סף ייאוש ודאגה רבה וזקוקה לייעוץ וטיפול של איש מקצוע דחוף !!! בעיקר בגלל עלייתו לכיתה א' וכניסתו למסגרת חדשה לגמרי מבחינה חברתית. שאלתי היא האם לפנות לגורם מיקצועי חדש או לחכות עד החזרה לטיפול עם התרפיסטית שלו ??

שלום רב, כשמדובר בילדים, חשוב מאד ללוות את הטיפול הרגשי בהדרכת הורים, מאחר והם הסוכנים העיקריים וה"מאמנים הטבעיים" שלו. אחרי הכל, אין אנו מצפים שהילד יהיה בטיפול עד אין סוף, והשאיפה היא להרגיע ולארגן מחדש את סביבתו של הילד כך שיוכל לתפקד בצורה מיטבית במסגרות החינוך ובבית. לפעמים הדרכת ההורים נעשית ע"י המטפל האישי של הילד, אך לא תמיד זה מתאפשר או רצוי. במילים אחרות, ברוב המקרים אין מניעה מלקבל הדרכת הורים מאיש מקצוע שאינו המטפל של הילד, ולפיכך איני רואה בעיה מיוחדת אם תפנו לקבל הנחייה הורית עוד לפני נובמבר. מאחלת לכם הצלחה בכיתה א', ובכלל ליאת

הבן שלי. ילד יחיד בן 6.5 מוצלח מאוד מכל הבחינות. מצטיין בספורט ואומנות, חברותי מאוד ואהוב מאוד על כל מי שסובב אותו.בתקופה האחרונה, בערך כחודשיים. הוא התחיל לאכול את האצבעות. כולמר את העור שבכריות האצבעות. ממש עד זוב דם. זה נראה ממש רע. נהיו לו פצעים בכל האצבעות. אני מעירה לו על כך, אבל זה ממש לא עוזר. אני בעצמי נוהגת לכסוס מפעם לפעם ציפורניים. אבל ברמה מאוד נמוכה. כלומר בעיקר משחקת עם הציפוניים בפה. בעלי אומר שהוא מושפע ממני. אני מאוד מעוניינת להפסיק לו את המינהג הזה. כי זה נראה ממש רע. ממה זה נובע? והאם יש דרכים להפסיק את זה? אודה להייחסותך

שלום רונה, התנהגויות של פגיעה עצמית מהסוג שאת מתארת יכולות להיות קשורות לניסיון לפרוק מתח, או לסוג של גרייה עצמית האופיינית לילדים עם בעיות של סיפי תחושה גבוהים במיוחד. אני ממליצה על התייעצות ראשונית עם מרפאה בעיסוק, ובמקביל לנסות להפחית גורמי דחק מחייו, בעצמכם או בעזרת איש מקצוע. בברכה ליאת

שלום, הבת שלי כמעט בת שש ולאחרונה הבחנו כי היא מרבה ללכת לשירותים למתן שתן. כשאנחנו יוצאים מהבית זה ממש בלתי נסבל כי במשך חמש דקות היא צריכה פיפי בערך ארבע פעמים. היא פשוט אינה מסוגלת להתאפק במשך היום אך בלילה היא מצליחה להתאפק יפה. עשינו לה את כל בדיקות הדם והשתן האפשריות והכל לשמחתי יצא תקין. אני חושבת שהיא פשוט מודאגת שברגע שיוצאים מהבית לא יהיה לה היכן לעשות פיפי וזה מלחיץ אותה ובנוסף היא לא מוכנה לעשות בכל מקום בטענה כי השירותים מלוכלכים.לגביי כמות השתן...לפעמים יש לה ולפעמים אין זאת פשוט התחושה שצריך פיפי. הרופאת ילדים שלה אומרת כי זה משהו התנהגותי וכמו שהוא בא כך זה גם יעלם. זה מאוד מציק לה, היא מרבה לגעת שם ולהחליף תחתונים הרבה מאחר וזה לא נעים לה. היא כל הזמן חושבת על זה ולפעמים אף מסרבת ללכת למקומות בטענה כ " מה יהיה אם כל הזמן יהיה לי פיפי"? אנחנו מנסים להתעלם ולא לעשות עניין ואומרים לי כי אם יהיה נלך ונעשה! גם בבית היא מרבה ללכת לשירותים (זה חדש ) וגם אפילו בגן... העיניין הוא שעגכשיו התדירות גבוהה בהרבה והיינו רוצים לדעת איך אפשר לעזור לה.....? אודה לך על תשובה, מורן.

שלום מורן, בהנחה שנעשו כל הבדיקות הרפואיות, ונשללה דלקת בדרכי השתן או כל בעיה פיזיולוגית אחרת, אפשר לחשוב על כיוונים פסיכולוגיים. אני מציעה ליצור קשר עם פסיכולוג ילדים, שיאבחן האם מדובר בהתנהגות כפייתית כמנגנון מפחית חרדה, או בתגובה חרדתית, או כהתנהגות שהתפתחה בתגובה לאירוע טראומתי כלשהו. עד אז, אני מסכימה עם הגישה האמפתית והעניינית, שמושיטה עזרה טכנית אך ממעטת בתשומת לב ותגמולים סביב נושא הפיפי. בברכה ליאת

שלום, בני בן 13.5 נמצא רוב שעות היום בחדרו מול המחשב. הוא טוען שכך הוא בקשר עם חברים, אבל אני מודאגת שאינו נפגש כלל עם חברים פנים מול פנים. בני אינו מוכן ללכת לשום פעילות חברתית עם בני גילו, לא מזמין חברים לביתו ואינו הולך אליהם, ואינו הולך לחוגים בביה"ס. אנו גרים ביישוב קהילתי והוא אינו רוצה לקחת חלק בכל אירוע ביישוב. בשיחות איתי הוא אומר כי אין טעם בפגישות עם חבריו פנים אל פנים כי הוא בקשר אינטרנטי איתם. עלי לציין כי בתקופת החופש היו ימים רבים שלא יצא מביתו. האם מצב זה תקין, ואם לא, מה ניתן לעשות? אינני יודעת אם יש קשר, אך התגרשתי לפני 4 שנים ואני חיה עם בן זוג בבית.

שלום אפרת, גם אני חושבת שמחשב אינו יכול לשמש תחליף לקשר אנושי, הגם שחלק נכבד מחיי החברה של ילדים נעשה דרכו ובאמצעותו. הקביעה אם מדובר במצב תקין או לא תלויה במידת מה בחוויה של הילד עצמו: אם הילד בסה"כ מתפקד טוב, לומד כראוי, נמצא רוב הזמן במצב רוח טוב, אוכל טוב וישן טוב, מתקשר איתכם בצורה חיובית ופתוחה ואינו מפגין התנהגויות מצוקה, אפשר להירגע. אם, לעומת זאת, את חושדת שהוא חש בדידות, עצב, אי שקט או הסתגרות - שווה לבחון את הדברים בעזרת איש מקצוע. שאלת הקשר לגירושין צריכה להיבחן אף היא בדרך דומה, תוך בדיקת עמדותיו ביחס לכך, מידת הקשר עם אביו, הקשר עם בן הזוג שלך, וכד'. קשה להשיב על כך על סמך מידע כה חלקי. בברכה ליאת

Hi Liati, i wanted to chat for a while, am finally writing now! i do feel blessed to have two step daughters, they just turned 11, they are two bright kids and i feel like we are growing and will grow even more of goo friends with time However, i am the step mother, and as much as i would like to say that everything is smooth, it isnt!!! My question is, how do i "answer" their jealousy behavior when it happens. my believe is to always give them love, but in real times it isnt always easy. being the adult here, i am looking for tools that will help me understand how to give them more, how to understand them. thanks, love xx Miriam 

שלום יקירה, כמה נחמד לארח בפורום את הפזורה המשפחתית הרחוקה והאהובה. את מעלה נושא חשוב מאד, שמעסיק לא מעט מטפלים זוגיים ומשפחתיים. הכותרת "פרק ב'" מכסה קשת גדולה של אתגרים, בהם גם מערכת היחסים עם ילדיו של בן הזוג החדש. באופרות הסבון בטלוויזיה, זה איכשהו נראה טוב יותר, או לפחות נפתר מהר יותר, בהשוואה למה שקורה בחיי המציאות. ילדים 'חורגים' יכולים להיות מקור לנחת ושמחה, אך גם עילה לקונפליקט ומחלוקת. צריך לזכור שילדים הנמצאים במחיצת הורה חורג חשופים לרגשות סותרים ומבלבלים: הם רוצים לפרגן להורה הביולוגי את הזוגיות החדשה (במקרה הטוב), ולפעמים אף מחבבים בכנות את בן הזוג החדש, ועם זאת, הם נתונים בקונפליקט נאמנות, ומרגישים צורך להישאר נאמנים להורה האחר, שנשאר בבית. לעיתים, בעיקר כשהילדים גדולים יותר, קשה להם להיחשף לגילויי אהבה בין ההורה שלהם לבין בן הזוג החדש. ילדים מתקשים להשלים עם העובדה שהוריהם הן בריות מיניות, ונוכחות של בן/בת זוג חדשים בבית מחדדת את הרעיון הזה ועלולה להקשות על הילד אף יותר. בנוסף, הם עלולים לפרש את האהבה החדשה בחיי ההורה שלהם כפגיעה או תחרות באהבה שלו כלפיהם. כאשר נולדים לזוג החדש ילדים משל עצמם, "הילדים של פרק א'" עלולים להרגיש נטושים או מקופחים, ולהתחרות על אהבת ההורה שלהם ביתר שאת. אז מה, באמת, אפשר לעשות כדי לצמצם את הפוטנציאל הנפיץ? בעיני, לפני הכל, צריך לשכוח את כל סדרות הטלוויזיה שראינו, ולהבין שהחיים זה לא סרט. בחיים, לא מוכרחים שתכף תהיה אהבה גדולה בין הילדים להורה החורג. גם אם הייתה (או יש) אהבה, היא שברירית מאד, ונתונה למשברים חוזרים. ההורה החורג נתפס כ'תוספת' או 'סרח עודף'למערכת המשפחתית, ועליו להרוויח בעבודה קשה ומאומצת את אמונם של הילדים ואת אהדתם. מדובר בתהליך מתמשך, עם עליות ומורדות, ועם לא מעט סכנות. הסכנה העיקרית קשורה לרגישותו של ההורה החורג, שלעיתים קרובות חושש מאותם דברים בדיוק: הוא רואה בילדים של פרק א' מתחרים על אהבת בן הזוג, וחושש למעמדו. כמבוגר, ההורה החורג עושה מאמצים כנים להתחבב על הילדים, כולל ג'סטות חומריות נדיבות. הילדים, כמו ילדים, לא תמיד מתרשמים ממתנות (או לפחות לא לאורך זמן), מה שעלול לזכות אותם בתואר המפוקפק "כפויי טובה". הורה חורג חכם, לא מצפה להכרת תודה. הוא מוכן להמתין בסבלנות, ולרכוש לאט ובהתמדה את מעמדו כדמות חשובה בחיי הילדים. הוא מכיר בקשיים ומוותר על מלחמות כבוד. בעיני, עליו לשדר זמינות לילדים של בן זוגו, אהדה והרבה כבוד. חשוב מאד לכבד גם את ההתנגדות והקנאה, ולהשתדל להימנע ככל האפשר משיפוטיות וביקורת. ועדיין, כסוג של הורה, חשוב שיישמרו הגבולות, וחשוב שסמכותו של ההורה החורג תכובד בכל מקרה. זה נשמע מאד לא פשוט, וזה באמת מורכב ורגיש. אני מאמינה שהאהבה החזקה בין בני הזוג יכולה לתדלק גם את תהליך ההתקרבות אל הילדים, ואת חיזוק הקשר בין כל הנוגעים בדבר. זה, נדמה לי, מה שאפשר לכתוב ברמה הכללית. ברמה הקונקרטית, כל משפחה מתאפיינת בדפוסים שלה, הנשענים על ההיסטוריה המשפחתית והזוגית, ועל מאפייני האישיות של בני הבית. אם תרצי להיות יותר ספציפית, ולהביא דוגמאות לקשיים ספציפים, אולי אוכל לעזור מעט יותר. בינתיים ניפרד כאן בברכת שבת שלום ונשיקות ליאת