פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

הבן שלי בן שנתיים וחודשיים לפני חודש וחצי התחלנו בתהליך גמילה מחיתולים בהתחלה גמילה מפיפי התהליך היה טוב בבית הייתי משאירה אותו בלי חיתול ורק בגן ומתי שיוצאים מהבית תחתון גמילה בשלב ראשון התהליך היה מצליח הייתי מזכירה לו כל 20 דקות להיכנב לשירותים והיינו נכנסים ועושים באסלה עם שיתוף פעולה מהמורה בגן שהייתה גם מזכירה לו ומכניסה אותו לשירותים היה היענות ושיתוף פיולה לפני שבועיים רציתי לגמול אותו גם מקקי וניסיתי להושיב אותו באסלה ואז הוא נרתע ואינו מוכן לשבת ומתחיל התקף בכי ועכשיו הוא מסרב גם לעשות פיפי בשירותים רוב הפעמים הוא עושה על עצמו ואם אני מזכירה לו הוא אומר לי עוד מעט ואם אני מכניסה אותו אז הוא בוכה ואומר שהוא לא רוצה "רוב הפעמים הוא עושה את הקקי בשעות אחרי הצהריים ואם הוא עושה במכנסיים הוא קורא לי ומסרב לזוז ממקומו עד שאני מורידה לו את התחתון ומנקה אותו

שלום יפה, את תהליך הגמילה יש להתחיל כאשר הילד בשל לכך מבחינה מוטורית, קוגניטיבית ורגשית, יכול ורוצה לשתף פעולה, ומסוגל להבין מה נדרש ממנו. באופן דומה, נדרשת מידה של מוכנות גם אצל המבוגרים, ונכונות לשאת מצבים של פספוס ונסיגה. גמילה 'נכונה' (אם יש בכלל דבר כזה) אמורה להתייחס לפיפי וקקי גם יחד, וסילוק הטיטולים (כולל תחתוני הגמילה למיניהם) לפחות בשעות היום. כאשר את מורידה חיתול לצורך פיפי, ומחזירה אותו לצורך קקי, את משדרת מסר מבלבל. גם הריצה לשירותים כל 20 דקות יכולה לעורר אצל הילד חרדה ומתח מיותרים. אני חשה שכרגע יש בלבול גדול, וממליצה לעזוב אותו לשבועיים-שלושה, ולהתחיל את התהליך שוב, במהלך אוגוסט, ממקום חדש. ממליצה לך לקרוא מאמר טוב המנחה, צעד אחר צעד, איך עוברים את התהליך בשלום. יש המונים כאלה באינטרנט. את מוזמנת לעדכן איך הולך. בהצלחה ליאת

אחד מקרובי משפחתי, ילד בן 11 חמוד, פיקח ונורמטיבי בדרך כלל, סובל לאחרונה מפחד מוות. מעסיקה אותו מאוד המחשבה שהוא ימות פעם ושזה יהיה בלתי הפיך. הכלום שבא אחרי המוות מפחיד אותו. הפחד תוקף אותו אחת ליום או אחת לכמה ימים והוא מתאר תחושות גופניות שמתלוות למחשבות האלו (אני לא זוכרת את הפרטים - אולי כאב ראש, בחילה, קושי לנשום, בכי). לא נראה לי שהפחד שלו זוכה לאמפתיה מבני משפחתו. כיצד ניתן לעזור לו והאם מדובר בתופעה נורמלית לגילו?

שלום שלי, אימת המוות תוקפת כמעט את כולנו בשלב זה או אחר בחיינו, ויש הרואים בה כוח המניע אותנו למציאת משמעות וערך לקיום שלנו. ילדים עלולים לחוות את פחד המוות כלו?פת ומשתק, עד כדי תגובות פיזיולוגיות קשות מהסוג שתארת. נוכחות הורית שלווה ותומכת, הנותנת תוקף לחוויה מצד אחד, לצד הרגעה ונחמה מצד שני, מסייעת בדר"כ בהתגברות על הקושי. אם, לעומת זאת, הילד נותר בודד עם פחדיו, מתקשה לתפקד ולהפנות אנרגיה מספקת למשימות השוטפות, חשוב לתת לו תמיכה ועזרה של איש מקצוע. לא ציינת מה קרבתך למשפחה, אך תוכלי להפנות את תשומת לבם של ההורים למצבו של הילד, ולעודד אותם להתייחס ולעזור. בהצלחה ליאת

שלום רב צופית אני בת 24 ויש לי אחות בת 17. שתהיה בריאה,ילדה טובה וחרוצה,מביאה הרבה אור בבית. עוזרת/מנקה/לומדת טוב בה"ש וכו. יש רק בעיה אחת שאינני מצליחה להתמודד איתה ולמגר את התופעה, מבקשת לעצתך, הבחורה במשך 16 שעות ביממה להוציא 8 שישנה בהם בערך +_ לא מפסיקה להוציא מפיה מילים מלוכלכות,כגון:בוקר אור סטומה,מה שלומך טיפשה,צופית יא שמנה,וואי איזה פרה, לך תכבי את המזגן יא קופה וכל מיני כאלה בבית יש חינוך טוב,מעולם לא דיברו מילה לא יפה,שתינו אינטליגנטיות מבית טוב הורים מחנכים ומחונכים ואני בעצמי מורה וגם לומדת באוניברסטיה לתואר מתקדם, אין זה נתפס אצלי איך אפשר לקלל בצורה כזו כל 5 דקות ביממה,גם הורי לא מצליחים למגר,ניסינו להתעלם לשתוק,ניסינו לא פעם להעיר,ניסינו לא לתת דברים שביקשה,לא עזר,ניסינו כל מיני הבחורה ילדה טובה ירושליים ומצד שני נתפלת ורק לאחות שלה כלומר אלי,רק אלי !!!ובמילים שלא יאמן אין פה חלילה הדרדרות למילות פשע כמו זונה חלילה או כאלה אלא רק עלבונות אחרות אבל זה בלתי נסבל כיצד את היית מנחה למגר את התופעה, האים זה לדעתך גיל טיפשעשרה של ביס ויעבור? איךזה מסתדר שילדה טובה מחוכנ ת מבית טוב ושאחותה קונה מבשל תעוזרת ונותנת לה את כל לידה תתנהג כך?למה אני צריכה לחטוף ואיך למגר?ההורים כבר לא מסוגלים להתמודד בחרו לשתוק ואני עוד יותר שותקת ומקבל תסטירה בפרצוף מה שנקרא מאוד מקווה שתוכלי לסייע צופית

שלום צופית, אם הקללות נאמרות באופן כפייתי, לא בתוך הקשר של ריב או קונפליקט, ובתדירות גבוהה מאד, הייתי ממליצה לשלול הפרעת "טורט", שיכולה להיות מלווה גם בטיקים מוטוריים או קוליים. אם אחותך סובלת גם מטיקים כאלה, הסבירות עולה. מציעה להתייעץ עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר. אם, לעומת זאת, אתם סבורים שזה עניין של סגנון דיבור בלתי הולם, המופנה רק כלפייך, יש לטפל בכך כבהתנהגות חסרת גבולות או חוצפה. מהתיאור שלך אני מתרשמת שלא זה המצב. פנו להתייעצות עם איש מקצוע. בברכה ליאת

שלום ליאת דווקא כן זה המצב זו התנהגות חסרת גבול או חוצפה וסתם מתוך לא רוע אלא שעמום כפי שחזרה מביס עם החברות כולן ככה היום זה הגיל איך את היית נוהגת בזה?

שלום ליאת! אחי בן 18 ויש לו בעיה שאני לא יודעת כיצד ניתן להגדיר אותה... אם לדוגמא שולחים אותו להוציא משהו מהארון אז הוא הולך לארון פותח וסוגר פותח וסוגר בערך 6-10 פעמים ואז הוא מוציא את מה שצריך מהארון או שהוא שוכח מה הוא היה צריך לעשות... וזה קורה יותר מפעם אחת ביום לפעמים גם אם הוא סתם צריך להדליק אור אז הוא מדליק ומכבה גם מספר פעמים עד שהוא מדליק באמת את האור. זה מאוד מדאיג את בני המשפחה זה משהו שקורה אצלו מגיל דיי קטן ואנחנו לא יודעים למי נכון לפנות בבעיה זו. אז הגעתי אלייך דרך האינטרנט. בנוסף הוא עומד להתגייס בעוד כחודש וזה קצת מלחיץ שאם מישהו אחר יראה זאת אז הוא יהפוך לבדיחת הבסיס... אשמח אם תוכלי לעזור!!!

שלום ליטל, מה שאת מתארת הם סימפטומים האופייניים להפרעה טורדנית כפייתית (אובססיבית-קומפולסיבית) או בקיצור OCD. את האבחנה יכול לתת רק איש מקצוע, שיפגוש את אחיך ויראה את התמונה הכוללת. הטיפול היעיל בהפרעה זו כולל פסיכותרפיה קוגניטיבית-התנהגותית המלווה לעיתים בתרופות נוגדות חרדה ממשפחת ה-SSRI. קצת חבל שחיכיתם עד עכשיו, כי אפשר היה לעזור לו כבר מזמן, אך מאחר שאף פעם לא מאוחר מדי, והגיוס קרוב, אני ממליצה על פנייה לפסיכולוג קליני או פסיכיאטר בהקדם. כמובן שאחיך יוכל לשרת בצבא ככל בני גילו, זאת לאחר שיקבל את הטיפול ויירגע (ואיתו גם אתם). בהצלחה ליאת

יש לי בן(בן 15) עם תופעה דומה. הוא מטופל כשבוע עם פריזמה בהמלצת פסיכולג, אך לצערי לא חל שינוי. האם יש צורך בבדיקות מקיפות יותר כמו CT ראש?

שלום א', תרופות נוגדות חרדה ממשפחת הSSRI (ופריזמה בכלל זה) מתחילות להשפיע בטווח של 3-6 שבועות מיום תחילת הטיפול במינון המלא. לכן, אין לצפות לשינוי מורגש לאחר שבוע. עוד קצת סבלנות. ליאת

בתי בת ה5 בעלת מודעות עצמית מאד גבוהה דבר שמקשה עליה לקחת דברים בקלות. איך מתמודדים עם זה , איך מקלים עליה? אתן דוגמא: היינו במסיבת יומולדת של חברה מהגן,המפעילה הושיבה את הילדים במעגל ואחד המשחקים ששיחקו היה יש לנו גולם במעגל, כשהגיע תורה של בתי לתפוס את הילדה שבחרה בה, רצה אחריה סביב המעגל ואכן תפסה אותה, אך המפעילה משום שרצתה להתקדם לפעילות אחרת אמרה שתפסה את הילדה בדיוק כאשר התיישבה ולכן בעצם לא הצילה, מה שלא היה נכון. ובתי פרצה בבכי כיון שחשה בעוול שנעשה לה. אך לא כל ילד היה מגיב כך, מקסימום עושים פרצוף, מתווכחים או סתם מוותרים ומתיישבים בחזרה. בתי ממש פרצה בבכי קשה ואז כדי להסוות את שקרה המציאה מיד שקיבלה מכה ברגל והמשיכה את הבכי. היה לי מאד ברור מה שקרה. לא התערבתי כי ראיתי הכל ממרחק מסויים ונתתי למפעילה להרגיע אותה. בסופו של דבר המפעילה גם התנצלה בפניה והסבירה לה שבעצם רצתה לסיים את המשחק. דוגמא נוספת: אם נופלת למשל ויש תגובות מסביב כלפיי הנפילה, או שהרבה ילדים מסביב ונותנים לנפילה תשומת לב, גם אז נכנסת למעין בכי שיכול לפעמים להפוך להיסטרי. יש עוד המון דוגמאות ובכולן חוזר הענין הזה של המודעות העצמית, לדעתי. האם זה העניין בעצם? ואיך אפשר לעזור לה לקבל את עצמה כפי שהיא. היא ילדה יפה ומקסימה חכמה מוכשרת ואף חברותית. אך אני חשה ברגעים האלה שהיא ממש סובלת והייתה רוצה פשוט להיעלם.

שלום קרן, לא בטוחה שמה שאת מתארת הוא בהכרח "מודעות עצמית גבוהה" או מפריעה. בשני המקרים שהזכרת בתך נאלצה להתמודד עם מצבים לא מחמיאים, מול המון זוגות עיניים, מה שנקרא בשפת העם "פאדיחה". ילדים (ומבוגרים) הסובלים מביישנות או חוסר ביטחון, עלולים לחוות אירוע כזה כעדות להיותם חסרי ערך, לא שווים או נחותים בהשוואה לאחרים. גם טעות קטנה יכולה לגרום למפולת בתחושת הערך העצמי, ובגיל צעיר - לתגובה רגשית עוצמתית. תחושת ערך וביטחון נרכשת בהדרגה, תוך התנסויות חוזרות במצבי כישלון/הפסד/טעות וכד'. סביבה אוהדת ומקבלת, שאינה שופטת או מבקרת את הילד על כשלונותיו, ומעודדת אותו להתנסויות ועשייה למרות הסיכונים, יכולה לתרום לשיפור משמעותי במצב. בהצלחה ליאת

הי ליאת, ילדי חזר מהקייטנה לפני מספר ימים ושאלתי איך היה. הוא ענה "כיף". שנייה אח"כ אמר: "בעצם – לא כיף! כל יום אחרי ארוחת בוקר – צריך לעשות יצירה, יצירה, יצירה. משעמם לי לעשות יצירה!" ילדי בן 5.5. נמצא במסגרת גן חובה. ולשאלתי: מה עונים לילד ? מה עושים? השאלה נראית שולית אבל בעיני היא עקרונית. מחד - לא תמיד ייעשה משימות שמעניינות אותו (גם בבית הספר ובחיים בכלל), ומאידך לא הייתי רוצה שיגדל להיות תבוסתני (מילה קצת קשה אני יודעת) ויקבל כגזירה משמיים כל הנחיה. כיצד מוצאים את דרך הביניים – במקרה זה ובכלל? אגב, ביררתי עם המדריכה כמה יצירות הם עושים והיא אמרה שיש ימים שעושים אחת ויש ימים שעושים שתיים (אך ציינה שהן אינן מחייבות את הילדים). אציין שילדי מאוד ממושמע ואני מניחה שקשה לו מאוד לסרב או להביע התגדות לביצוע משימה זו או אחרת. תודה, רוני

שלום רוני, אני מודה לך על השאלה, שכן היא באמת מחדדת עניין עקרוני וחשוב הנוגע לחינוך הילדים שלנו: האם ועד כמה חיוני מרכיב ההנאה בפעילויות שאנו מזמנים לילדים שלנו. מרביתנו נתקלים בכך כשמדובר בניצול שעות הפנאי של הילדים - חוגים? איזה חוגים? האם עדיפים חוגי העשרה 'אקדמיים' כמו לימוד שפה זרה, חשבון או מדעים, או שמא חוגים מהנים כמו רכיבה על סוסים, אמנות, והכנת עוגות? האם עדיפים חוגי ספורט בהם הילד נדרש להשקעה ומאמץ לאורך זמן, כמו טניס, ג'ודו, כדור מים, או שמא חוגים המזמנים חוויה של הנאה חברתית וניצחונות מיידיים? ומה עם נגינה? האם להתעקש שהילד יתאמן בבית ויתמיד, או לוותר כאשר כבר "לא כייף". אני מניחה שאין לכך תשובה נכונה אחת, וכל משפחה מוצאת לה את המינון הנכון, בהסתמך על עולם הערכים של הבית והמשפחה. לעניות דעתי, חוגי העשרה, קייטנות, או כל בילוי זמן אחר אליו מתחייבים הילד והוריו, מוטב שייבחרו ככל האפשר במשותף עם הילד, תוך הגדרת המטרה: בילוי? הנאה וכייף? העשרה? שיפור מיומנות? בייביסיטר? כל אחת המהמטרות הללו יכולה להיות חשובה לילד או להוריו, וכדאי להיות מודעים לה. ילד שביקש להשתתף בחוג/קייטנה המצריכים השקעה, מאמץ והתמדה (נגינה, ספורט, העשרה אקדמית) צריך לדעת ככל האפשר מראש במה זה כרוך, ולצפות לאפשרות של משבר מוטיבציוני. הורים שאינם מוותרים בקלות, מעודדים את הילד ולא מאפשרים לו לעזוב כשקצת קשה, נותנים לו מתנה חשובה, ומזכים אותו בהזדמנות חשובה ללמוד להכיר בערכם של מאמץ והשקעה. ילדים שמחליפים חוגים לעיתים קרובות עפ"י קריטריון ה"כייף" עלולים לפתח אוריינטציה של הימנעות ממאמץ, ולהפסיד את תחושת הסיפוק וההנאה השמורים למי שעבדו קשה זמן ממושך. ואם נחזור לילד שלך, רוני, שמשעמם לו בקייטנת היצירה, אני מציעה לתחקר אותו קצת יותר, ולשאול גם על הפעילויות האחרות שבגן. שיעמום הוא חלק מהרפרטואר האנושי, שכן אחרי הכל, אי אפשר לשעשע כל הזמן את כל הילדים. בהנחה שמדובר במסגרת טובה ואיכותית, המציעה מגוון פעילויות תעסוקה, הילדים בעצמם הם שאחראיים להפיק ממנה את המיטב. נסי לגלות הבנה גם למצבים בהם הוא משתעמם, הזכירי לו שאינו חייב למלא הנחיות בזמן של פעילות חופשית, ועודדי אותו ליוזמה ועצמאות (גם בבית). מקווה שהסיבוב הגדול שעשיתי כאן לא הרחיק אותי מאד ממה שהטריד אותך. בשמחות ליאת

שלום ליאת, בתי בת 6.5 לאחרונה חל שינוי קיצוני ביותר בהתנהגותה- היא הפכה להיות חוצפנית,מתנהגת כאילו חייבים לה הכל, אני מרגישה לעיתים כאילו היא בגיל ההתבגרות עם כל הקריזות והשגעונות שלה במילים פשוטות "מצפצפת על כולנו". כל שיטות העונשים לא עובדות, האיומים, ההתעלמות, אני נוהגת לעיתים קרובות לאחר התנהגות בלתי נסבלת מצידה לומר לה שאני לא מעונינת לדבר איתה כרגע שכן אני נעלבת ממנה ולא מקובלת עלי ההתנהגות הזו - בשלב זה אני מתעלמת ממנה לחלוטין- היא לא מנסה לפנות אלי לרוב זה קורה בערבים ויוצא מצב שאני לא זו שמשכיבה אותה לישון אלא בעלי ואז בבוקר היא "מתחנפת אלי" ואומרת לי שהיא אוהבת אותי מאוד וכו'.. אני מתקפלת ממשיכה כרגיל ושוב אחה"צ מגיע והכל חוזר חלילה. לציין שכל הזמן אני שואלת למה את מתנהגת כך? יש סיבה? משהו מציק לך? מישהו עשה משהו? והתשובה שלה פשוטה מאוד "אתם מעצבנים אותי"והיא לא מוכנה לפרט. כמו כן היא ברוב המקרים משתמשת במילים" אז מה מותר לי לעשות כך או כך" לאחר סנקציה כל שהיא למשל שאני מונעת ממנה לראות TV אז היא מגיבה" אז מה בכלל לא מענינת אותי הטלוויזיה" לכל דבר יש לה משהו להגיד והכל בצורה מזלזלת וחוצפנית. מה לעשות? כיצד להגיב? אני ממש אובדת עצות, האם לדעתך יש יש מקום להתיעצות עם פסיכולוג? תודה מראש על התשובה

שלום שירה, לפעמים, ככל הנראה בגלל עייפות וייאוש, הורים וילדים נקלעים למבוי סתום ביחסיהם, התקשורת רוויית מתח, והסנקציות והעונשים הופכים בלתי יעילים. ילד שנענש הרבה עלול להרגיש שאין לו כבר מה להפסיד מלבד את כבודו, ואז הוא נדחק עוד יותר אל ה'נישה' של הילד הרע, ומכריז על מאבק כוח/כבוד בו כולנו מפסידים. אני לא בטוחה שזה המצב אצלכם, אך נדמה לי שהוא יכול לגלוש לשם. במצבים כאלה, אני מציעה לוותר על מאבקי הכוח, ולנסות לפתוח דף חדש, כולל תגובות 'פרדוכסליות' כמו התקרבות ומגע פיזי דווקא כשהיא מצפה לעונש. אפשר לנסות לפוגג את החומה הזו שבין שתיכן, באמצעות פעילויות משותפות מהנות ומקרבות, שיסמנו את סוף המאבק. אין זה אומר שמעתה אין גבולות והכל מותר, אלא רק שכרגע את עושה מאמץ לחלץ אותה מההתבצרות בתפקיד הילדה הרעה. אני חושבת שפנייה לפסיכולוג יכולה לעזור, בעיקר כדרך להבין את הדינמיקה שהתפתחה ביניכן, ובחשיבה משותפת על היחסים במשפחה ועל דרכים לשיפור התקשורת. לטעמי, שווה את המאמץ. בהצלחה ושבת שלום ליאת

שלום, יש לי ילדה בת חמש וחצי שלצערי מרבה להתפרץ בהתפרצויות זעם, מתחצפת, צועקת ואף מרביצה. רב ההתנהגויות הללו קורות בעיקר כשנמצאת איתי. יש לציין שיש לה 2 אחים- אח בן 2.6 ואח בן 10 חודשים ואין לי ספק שחלק מהעניין הוא להשיג יותר תשומת לב גם אם היא שלילית. ברגעים שמתנהגת יפה אנחנו תמיד משבחים אותה, מעודדים, נעזרים בה כשאפשרי ונותנים לה להרגיש מוערכת כבת בכורה. אני לא יודעת כיצד להתמודד עם הכעסים ובעיקר עם האלימות, אני מנסה חיבוק דב ותוך כדי זה היא עוד יותר מכה וצועקת, לאחר שאני משחררת אותה אני לוקחת ממנה זמן צינון (עושה זאת גם כשמתחצפת) אבל אני רואה שהיא לא לומדת וממשיכה בהתנהגות הקשה. כמןבן שאחיה גם לומד ממנה ובית יש אוירה של הרבה מתח וכעס. אני חייבת לציין שהקושי העיקרי הוא שהיא יכולה בשניה לשנות את מצב רוחה, ולעבור ממצב שקט ונעים לסערה מטורפת אם משהו לא לרוחה עוד דבר קשה שגם כשמנסים לעזור לה "לרדת מהעץ", היא לא נרגעת ולהיפך, נטענת מחדש.... אשמח לקבל דרכי פעולה במצבים קיצוניים של אלימות פיזית ומילולית. תודה

שלום רותי, התחושה הראשונית שהתעוררה אצלי למקרא הדברים שלך, זה שלצד כישורי ה"מה" (נכון לעשות), עלינו ללמוד גם את כישורי ה"איך". נראה שמשהו באופן בו את מתמודדת עם ההתפרצויות לא מספיק 'מהודק', ומאותת לבתך שזה פשוט אפשרי, ואולי אפילו כדאי לה. במצבים של תוקפנות אלימה, חשוב מאד לעצור אותה כך שלא תוכל להמשיך ולהכות, בוודאי שלא אותך. אם החיבוק המרסן שלך אינו עומד במשימה, נסי אסרטרטגיה שונה, והרחיקי אותה פיזית ממך. שלחי אותה לחדרה, או התרחקי בעצמך לחדר אחר, מבלי שתוכל להצטרף אליך. אמרי בקצרה "לא נעים לידך ככה". המסר חייב להיות מאד בהיר, קצר וחד משמעי. לפעמים, במיוחד כשנדמה לנו שההתפרצות נובעת מקנאת אחים, אנו חוששים לפגוע ברגשותיו של הילד המכה, ומשדרים (דווקא אז) מסרים 'אוהבים'. בעיני זו טעות. ילד אלים חייב לדעת שהתנהגותו אינה מקובלת עלינו בשום מקרה. את הצהרות האהבה רצוי לשמור למקרים של התנהגות טובה ורצויה. זכרי לדבר פחות ולפעול בנחישות ובמהירות בזמן התפרצות. אם את מרגישה שקשה לך לבד, פני להדרכת הורים קצרה וממוקדת, שבוודאי תייעל את התהליך ותקצר אותו. בהצלחה ליאת

שלום, שמי עמינדב. אני בן 14. לפני שבוע נחנקתי מעוגייה וערכתי בדיקות רפואיות ולא התגלו ממצאים. מאז, כל דבר שאני מכניס לפה (אפילו ביצה רכה מאוד) אני אוכל אותו בביסים ננסיים, לאט, וכמעט לא גומר. אני לא אוכל כלום!!! רק יוגורט,אקטימל, וכף אורז...אני חלש מאוד ויש לי סחרחורות. אני מפחד להיחנק, כמו שקרה לי... מה לעשות? דה דחוף! תודה, עמינדב

עמינדב שלום, נשמע שעברת חויה מאד קשה ומלחיצה, והגוף שלך מגיב על כך. האם רמת החרדה ירדה מאז האירוע במידה מסויימת? אם כן, נראה שזה בכיוון חיובי. נראה לי שהדרך שאתה הולך בה היא נכונה, חזרה לאט לאט ובאופן הדרגתי לאכול רגיל. זה שאתה מצליח לאכול אורז זה משמח ואומר שאתה בדרך הנכונה. נראה שאין ברירה, ואתה צריך להשקיע עוד מאמץ בתקופה הקרובה על מנת להתגבר על הפחד. אם זה ממשיך ולא משתפר כלל, נראה שעדיף שתפנה לסיוע של איש מקצוע. ליאור

שלום עמינדב, לא נותר לי אלא להסכים בפה מלא עם תשובתו של ליאור. שולחת לך עידוד להמשיך ולהחזיר לעצמך את היכולת לאכול כרגיל למרות הפחד, ובמידת הצורך להיעזר לצורך כך בטיפול התנהגותי. ומילה לליאור - אתר דוקטורס אינו מרשה להפוך את הפורומים לבימת פרסום, ולכן הכתובת שצרפת 'נערכה' החוצה. אתה, כמובן, מוזמן לבקר ולהגיב, ולכתוב בשמך המלא. ערב טוב ליאת

איני רוצה לקבל טיפול זה ייהרוס לי את כל החיים כבודה, צבא.. מה לעשות?

שלום , ילדתי בת 4 פונה אלי כל הזמן תוך כדי שהיא מיללת. בקשות קטנות כמו להכין לא שוקו לשים לה תוכנית טל' וכד'. הדבר הפך ממש בלתי נסבל מה עושים???? אודה לתשובתך.

שלום יעל, ילדים (ובעצם כולנו) משתמשים במה שעובד. נראה שבתך למדה שהיללות מזכות אותה בסוג מיוחד של קשב, או אולי בהיענות מהירה יותר מצידך. לפעמים אנחנו נופלים בפח הזה, ולו כדי לזכות בקצת שקט. כך אנחנו מחזקים בבלי דעת את הדפוס. נסי לגייס סבלנות, ולהחליט שאינך מתרשמת מבכי. שבחי אותה בכל פעם שהיא מדברת "כמו גדולה", והשתדלי להתעלם ככל האפשר מהיבבות. לפעמים גם תגובה פרדוכסלית יכולה לעבוד, ובלבד שלא תהיה מעליבה או מזלזלת. כך, למשל, תוכלי להחליט שאת עונה לה ביבבות דומות, או פונה כך לאביה, כדי לפוגג באמצעות ההומור את המנגנון. ספרי איך הולך ליאת

ליאת שלום, יש לי שלוש בנות, בנות 6, 5 וכמעט שלוש.לקראת העליה של בת ה-6 לכיתה א', ועל מנת לתת לה "מקום משלה",העברנו אותה לחדר נפרד,ואת הקטנההוצאנו ממיטת התינוק בחדר הנפרד,ויחד עם האמצעית שמנו במיטת קומתיים חדשה.ייתכן וזו היתה טעות.מאז,שעת השינה שתמיד היתה נינוחה, הפכה לכאובה וקשה לשתי הקטנות,בייחוד לאמצעית, שהיא גם ככה רגישה מאד.היא טוענת לקשיי הרדמות, ואומרת שהיא רוצה את מיטתה הישנה בחזרה.אתמול היה השיא, כאשר היא בכתה בכי ממש קורע לב במשך 20 דקות, ובלתי אפשרי היה להרגיע אותה. אני לא יודעת אם היא פשוט מתגעגעת לאחותה הגדולה (שגם היא מתגעגעת) ואשר לה היא רגילה מהיום בו נולדה ומאד קרובות בגיל,או שפשוט קשה לה עם כל שינוי, ואני לא יודעת איך להמשיך.כמה זמן סביר לחכות לכך שתתרגל למצב החדש?מה יקרה אם אשיב את הגלגל לאחור?

שלום נומי, שינויים מתקבלים בברכה כאשר הם נעשים בהדרגה, בהסכמה, ואחרי הכנה מתאימה. יתכן שהשינוי היה חד מדי עבור הבנות הקטנות, שנאלצו להתמודד גם עם עזיבת הילדה הגדולה וגם עם המיטה החדשה. מיטת קומותיים, כשלעצמה, יכולה לעורר אצל ילדים מסוימים אי-נוחות זמנית, וחשש ליפול. אפשר בהחלט להחזיר את הגלגל לאחור, לפחות ככל הנוגע למיטות, להחזיר לזמן מה את המיטה הישנה, ולהשאיר לילדה (האמצעית) את הבחירה איפה היא רוצה לישון. זה אולי יהיה קצת צפוף ולא נוח עבורך, אך ייתן תחושת שליטה וביטחון לבנות, שיוכלו להסתגל לשינוי וליתרונותיו. מאחלת התאקלמות קלה לכל הבנות כולן! ליאת

יש לי ילדה בת שנתיים שמתעוררת הרבה פעמים בלילה היא לא רעבה, היא לא רטובה, לא חם לה, לא קר לה אני עדיין לא בטוחה אם זו חרדת נטישה כי יש לה חדר לבד אבל היא בעבר ישנה כל הלילה. אנא תעזרי לי, אפסו לי הכוחות . אילנית

שלום אילנית אדומת העיניים, כמה קשה לא לישון בלילה, בעיקר כשיש לך בבית פעוטה בגיל שנתיים. קשה ביום וקשה בלילה! הסיבות ליקיצות שלה לא לגמרי ברורות, ומעניין לנסות לחשוב על כך. אך חשוב לא פחות לנסות להבין מדוע היא ממשיכה להתעורר שוב ושוב, והאם יש משהו בהתנהגות שלכם שיכול לעודד זאת. לפני הכל, חשוב לשלול את כל הסיבות הפיזיולוגיות (כאבי אזניים, בטן, שיניים, וכד'). הסבירות לכך עולה אם התופעה חדשה וקיצונית. אם שללת את כל הגורמים הללו, צריך לראות מה היא מרוויחה מההתעוררויות התכופות: האם אתם ניגשים אליה? מה אתם מציעים לה? האם היא 'זוכה' לאינטראקציות נעימות בלילה? לארוחות? שתייה? סיפור? (כבר נתקלתי בהורים שמדליקים וידאו באמצע הלילה, רק כדי שיהיה שקט). אם את מזהה משהו שיכול לחזק את הדפוס, כדאי לעשות הכל כדי להימנע ממנו. כאשר היא מתעוררת, אפשר לגשת אליה, לומר בקצרה ובשקט "אמא/אבא פה, תחזרי לישון". אל תציעו שום דבר מלבד את נוכחותכם השקטה והפסיבית ככל האפשר. אם היא בוכה, שבו בשקט לצידה עד שתרגע. בדר"כ אם אין 'פסטיבל' לילי, התופעה חולפת מעצמה. אשמח לשמוע עדכונים. בהצלחה וליל מנוחה ליאת

ליאת שלום, בני בן 4.5 נמצא בגן פרטי כשנתיים. (חשוב לי לציין כי סבתא שלו היא עובדת בגן - והגן הוא מעין חממה עבורו). בני הוא ילד ביישן ומופנם ולא מרבה להשתתף בפעילויות בגן בשל ביישנותו. בגן הוא משחק עם 2-3 חברים מסוימים ולא נוטה להתחבר עם חברים אחרים. כאשר הוא מגיע במגע כלשהו עם ילד אחר והיתה איזשהי תקלה כמו משחק שנלקח ממנו בזמן שהוא משחק איתו או דחיפה שהיתה בלי כוונה הוא מגיב במכות מאוד אלימות. במידה והגננת מנסה לברר את העניין הוא מגיב בצעקות המלוות בבכי נורא, ולאחר מכן מסתגר באחד החדרים בגן. אנו התחלנו איתו ריפוי בעיסוק ורכיבה טיפולית על סוסים. האם לדעתך אנו צריכים לבדוק אפשרות של טיפול פסיכולוגי עבורו? תודה מראש, אורלי

שלום ליז, בגיל כה צעיר, ובעיקר על רקע העובדה שבנך כבר מטופל, הייתי ממקדת את ההתערבות הטיפולית בהדרכת הורים. לדעתי, ביכולתכם לסייע לו בוויסות הרגשי, ולאמן אותו במצבי תסכול ואכזבה בבית. פנו לאיש מקצוע ובקשו ממנו להנחות אתכם בתחום זה. בהצלחה ליאת

בני בן שלוש ונמצא בגן שהגננת בו מדהימה ברגישותה . אך הוא ועוד שני ילדים היחידים בגיל הזה (כל השאר בני שנתיים וחצי ומטה). אני מרגישה שהוא זקוק ליותר ילדים בני גילו ולכן צריך לעבור לגן אחר (עם כל הצער שבדבר), ואמהות אחרות טוענות שעדיף, גננת טובה ומחבקת, וסביבה אוהבת מגן שבו הילדים והתכנים בוגרים יותר (למרות שבכלל לא בטוח אם שם לא תהיה גננת אוהבת).מזכירה שבשנה שאחרי הוא יהיה כבר בגן ערייה ושם בטוח לא בוחרים גננת. אני פשוט רוצה מעבר חלק יותר לגן ערייה. האם אני טועה בכך שאני מעבירה את בני ל"יותר מדי" גנים, ולא משאירה אותו בחממה?

שלום הדר, לא מזמן, ממש כאן בתחתית העמוד, נשאלתי שאלה דומה, ואני מעתיקה לכאן את תגובתי - אני נוטה להסתייג מהרעיון לפיו גן פרטי הוא חממה אינטימית בהשוואה לגן עירייה 'קשוח' ונוקשה. בעיני, יש גנים טובים או רעים, גננות טובות ומקצועיות או לא. נסי לבחון איזה מהגנים נראה לך נעים ומזמין יותר, תוך התייחסות למס' הילדים, מס' אנשי צוות, מידת הקרבה הביתה והנוחות עבורך, מס' החברים שהיא מכירה שיוכלו להקל על ההסתגלות, וכד'. עוד מדד, אינטואיטיבי לגמרי (שניסחתי לעצמי בלי לבחון זאת באופן מחקרי ומבוקר): נדמה לי שלגננות יש נטייה לכוון את המאמצים הדידקטים שלהן לקבוצת הבוגרים של הגן. אני חושבת שכאשר הילד שלנו אמור להיות בקבוצה הצעירה, יש אפשרות שהתכנים יהיו לעיתים מעט 'מעליו'. זה לא תמיד רע, ולפעמים דווקא מאפשר דרגות חופש, וותרנות ורוך מצד הגננות, שאולי את מחפשת עבור בתך. אז התשובה שלי היא - תלוי. שום דבר, במקרה הזה, לא באמת קריטי. :-)) ועוד משהו אלייך, הדר אני חושבת שהורים נוטים לחשוש יותר מהנחוץ, ולייחס למעבר מגן לגן מאפינים של משבר או טראומה. ילדים בריאים מצליחים להתמודד היטב עם שינויים התפתחותיים כאלה, גם אם הם דורשים תקופת הסתגלות קצרה. בעיני, עדיף להעביר ילד לגן טוב המתאים לצרכיו המשתנים, על פני השארתו במסגרת מוכרת רק כדי לא להתמודד עם ההסתגלות. מקווה שלא הוספתי בלבול... בהצלחה בכל מקרה ליאת

שלום, אני אם לילד בן 5. באופן טבעי כאשר הוא חוזר מהגן אני שואלת אותו מה אכלת בארוחת צהריים? עם מי שיחקת היום? איזה דברים מעניינים עשית היום? וכו..... כמו כל אם ששואלת את בנה. יש ימים שאני שואלת אותו והוא פשוט לא עונה לי. מה אכלת? לא זוכר. בגלל שהוא לא עונה לי אני שוב שואלת ושוב שואלת וגם לא מקבלת תתשובה. מדוע הוא נוהג כך, האם עצם זה שאני שואלת שאלות והוא לא עונה גורם לו לקבל יותר תשומת לב? תודה אילנה הוא יודע כמה חשוב לי לדעת והוא מושך ומושך את התשובה ולפעמים אף לא עונה. האם זה נראה טבעי שהוא לא עונ

שלום אילנה, ילדים קטנים הם לא תמיד "אנשי שיחה", והתקשורת עמם חייבת להיות מותאמת ליכולתם הקוגניטיבית והרגשית. נסי לפתוח בשיחה בזמן המתאים, ולא כשהוא עסוק או מתעניין בדברים אחרים. לילדים קשה לפצל קשב או להיזכר במידע שולי לאחר זמן. במקום 'לתחקר' אותו, נסי לפתח שיחה פתוחה, להקשיב למה שהוא רוצה ויכול להגיד לך, ולהרים את השיח דרך שם. כאשר את מתעקשת שוב ושוב, את עלולה לעורר סוג של מאבק, ולדחוק אותו לעמדת התנגדות מיותרת. נסי להתבונן באומץ וביושר על האופן בו את מזמינה אותו לשיחה, ולבדוק האם זו הזמנה למשהו נעים גם בחוויה שלו. לפעמים מוטב לוותר קצת, ולנסות שוב באווירה אחרת. בהצלחה ליאת

בוקר טוב ליאת, תודה רבה על תשובתך. חשבתי ליישם את עצתך לשכב לידו עד שהוא נרדם. אבל אני מאוד חוששת שהוא יתרגל למצב החדש ואז אני יוצרת בעיה אחרת. מה יקרה אם אחרי שבוע הוא לא יסכים לישון לבד? תודה דניאלה

שלום דניאלה, לאמונתי, ילד שמרגיש בטוח ושקט, סומך על הוריו שיהיו שם בשבילו בימים קשים, לא ינצל לרעה את נכונותם והיענותם. אם השינוי של הזמן האחרון אכן נובע מפחדים ואי שקט, ההיענות המהירה שלך אמורה לפתור זאת, ולהחזיר אותו למצב בו יוכל להרגיע את עצמו. אם השינוי נובע מצורך ביותר קרבה אלייך, גם אז ההיענות מנחמת ומרגיעה, ורצוי לתת אותה גם בהקשרים נוספים לאורך היום. כאשר את בחדרו לפני השינה, נסי לסיים את טכס ההשכבה ואז לעסוק בעניינייך ולהימנע מאינטראקציות איתו. בהדרגה תוכלי לעזוב את החדר גם אם אינו ישן, או להיכנס ולצאת, כדי לאותת שאת זמינה. את מוזמנת לדווח איך הולך. בהצלחה ליאת

שלום, אני אימא לבן 5. מאז שבני נולד יש לו סדר יום כמעט קבוע עם כללים וטקסים קבועים. בשעות הערב, אוכלים ארוחת ערב, מקלחת, סיפור ובשעה 19:30, משכיבה אותו לישון. לוקח לו כחצי שעה עד שהוא נרדם. בבוקר צריך "לגרד" אותו מהמיטה. בקושי מתעורר בשעה 7:00. מיזה כשבועיים. כל פעם שאני מכניסה אותו למיטה, הוא "יוצר" בעיות כדי שאני אגש אליו כגון: "השמיכה נפלה לי" (הוא יכול לטרטר אותי עשרות פעמים) "אני צמא", "אני רוצה לראות מהחלון את הירח", "יש לי פיפי" "אימא רוצה עוד נשיקה ועוד חיבוק"...לפעמים הוא אף קם מהמיטה צוחק ורץ בכל הבית. אחרי כחצי שעה, אני מאבדת את הסבלנות ומתחילה לכעוס עליו ואף "לאיים" שאני לא אקח אותו מחר לפארק או שלא נזמין חבר שהוא מאוד רוצה שיבוא אליו, "אני לא אקח אותך להצגה".... וכו'. כל "האיומים" שלי לא מזיזים לו. הוא אף אומר לי שאני לא יעניש אותו כי אני מאוד אוהבת אותו ומחר אני אסלח לו. מהר מאוד הבנתי שהשיטה לא יעילה. אני גם לא רוצה שהוא ילך לישון כאשר שעה לפני כן כעסתי עליו, אני מנסה ליצור לו מצב של שלווה ורוגע לפני השינה, אבל אם כל מה שהוא עושה הוא מצליח להפר את השלווה שלו ושלי. כיצד לדעתך עלי לפעול כדי להציב לו גבולות ברורים לשינה מבלי להיות "המאיימת והמענישה". כיצד אוכל לגרום לכך שהוא לא יקום כל כמה דקות מהמיטה? אודה לך על תשובתך. דניאלה מיותר לציין, עד כמה

שלום דניאלה, מאחר שממילא את מתעסקת בו שעה ארוכה (מה שגולש גם לכעסים ואיומי סרק מזיקים), נסי לתת לו את מבוקשו באווירה שונה. החליטי שלמשך שבוע את שוכבת לצידו או נשארת בחדרו עד שהוא נרדם, בלי שיצטרך לגרור אותך אליו באמצעים שונים. לפעמים, ההליכה לישון נחווית אצל ילדים קטנים כפרידה, או כמעבר אל ארץ "יצורי הפרא" (כמו בסיפור המפורסם). הנוכחות המרגיעה שלך לצידו, יכולה לתת מענה מנחם וענייני לקושי שהתעורר אצלו לאחרונה, מבלי לעורר בעיה חדשה של כרסום במעמדך כהורה סמכותי ועקבי. מה את אומרת? ליאת

שלום רב. אני אם חד הורית. יש לי ילדה בת 4.5 שאין לה שום קשר לאבא שלה. כרגע אני מתכננת מעבר לבית של החבר שלי. הילדה מכירה אותו, אך לא מכירה את המשפחה שלו שגרים יחד איתו. אצלהם בבית היא היתה רק פעמים ספורים. היום אני יחד עם הבת שלי גרים אצל ההורים שלי כמעט מהלידה של הבת שלי. אני צריכה המלצה איך לבצע את המעבר הנ"ל מבלי לפגוע בבת שלי? האם להשאיר אותה אצל ההורים שלה במקום שהיא רגילה אליו באופן זמני ולהכניס אותה לבית החדש בהדרגה, נגיד במשך חודש ימים?

שלום אינה, לא ציינת עד כמה מערכת היחסים החדשה שלך יציבה, ועד כמה משפחתו של החבר ערוכה לארח אותך ואת בתך כדיירות קבועות בביתם. מאחר ויש כאן יותר מדי סימני שאלה (מבחינתי!) קשה לי לענות על השאלה 'מה עדיף' לבתך כרגע. אני ממליצה בחום להתייעץ עם גורם מקצועי כלשהו (פסיכולוגית או עובדת סוציאלית) שיוכלו לחשוב יחד איתך מה יהיה הכי נכון עבורכן. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני בן 3.5 מסרב לאחרונה בכל תוקף ללכת לגן, מדובר בילד שמאוד אהב ללכת לגן ולא היה מוכן "לפספס" אף יום,כמו כן במקביל הילד השתנה באופן קיצוני מבחינה התנהגותית כמו התפרצויות זעם לעיתים קרובות, אינו מוכן ללכת לשירותים לבד לעשות את צרכיו,להתקלח,נרתע מאנשים חדשים ןלעיתים אף מאנשים שהוא מכיר אם מדובר בקבוצת אנשים, לאחר שיחה עם הצוות בגן לברר האם קרה משהו מיוחד בגן במהלך התקופה האחרונה לטענתם לא היה דבר ולדעתם מדובר בפינוק יתר, כשהבאנו את הילד לגן לאחר כמה ימים שלא היה בגן הפרידה היתה קשה יותר מבתקופת הקליטה לאחר ימים ספורים הילד התחיל לבכות ולהיכנס לסוג של חרדה בכל פעם שנסענו בדרך המובילה אל הגן בכל פעם ששאלנו את הילד מה קורה בגן ולמה הוא לא רוצה ללכת הוא לא עונה ומסיח את דעתנו לדברים אחרים.שאני מתעקשת שיספר הוא לפעמים עונה "משעמם" לי שאני לא בטוחה שהוא מבין את משמעות המילה משעמם ולפעמים "אני לא מגלה" שאלתי היא מה עושים במצב כזה? והאם הוא אופייני לילד בגיל כזה? האם אני צריכה לפנות לאיש מקצוע על מנת שינסה לברר האם הילד עבר איזה מקרה שגורם לו לפחד? או שמא מדובר במאבקי כוח. אודה להתייחסותך, האם המודאגת!!!

שלום לאם המודאגת, כמובן שלא אוכל לדעת מכאן האם מדובר בפינוק, במאבק כוח, בתגובה לאירוע ספציפי בגן (או אולי כל אלה יחד). אין ספק שהתנגדות פתאומית וחדה לגן דווקא בסוף השנה תמוהה, אלא אם יש בבית ילדים גדולים יותר, בחופשה, שעושים כייף בלעדיו... אם את חוששת שקרה משהו חריג בגן, ושלבד מהתנגדותו לגן יש שינויים התנהגותיים נוספים - פני להתייעצות ליתר ביטחון. בברכה ליאת

יש לנו בת בת שנתיים +ארבעה חודשים והיא נמצאת שנה בגןץ ויש לה חבר בגילה שמציק לה באופן אישי: זורק עליה חול, מורחאותה באוכל, לוקח לה אוכל מהצלחת, מכה אותה, מושך בשער, נושך, אומר לה "מגעילה" . ההורים שלו אומרים שהוא אוהב אותה ורוצה להיפגש איתה גם בשעות אחהצ אנחנו מתלבטים מה לעשות איך להתמודד עם זה, מה לבקש מהצוות בגן.מה להגיד להורים שלו?מה ההשפעה של חשיפה לאלימות בגיל הזה האם זה לא מסוכן לה, מה כדאי להגיד לה? האם אפשר להגיד לה לא לשחק איתו או לתת לה לבחור?

שלום רוחמה, עם כל הכבוד לפסיכולוגים ואנשי חינוך, אני שבה ומזכירה לכולנו את האינטואיציות ההוריות והשכל הישר, שבדר"כ אינם מטעים אותנו. אם בתך נופלת קורבן להצקות, דאגי שזה לא יקרה! אין כאן התלבטות. צוות הגן (וגם אתם) חייבים להבטיח את שלומה של הילדה, לפני הכל. לגבי מפגשים אחה"צ (ככל שהללו נחוצים בכלל בגיל כזה), יש להקשיב לילדה, לברר מה רצונה, ולהבטיח שהאינטראקציה שלה עם החבר/ה נעימה ובטוחה. בהצלחה ליאת

שלום מה עושים עם הילדים בניי 15 שישנים לפנות בוקר ומתעוררים בשעות הערב מאוחר בלילות הם אוכלים רואים סרטים ובעיקר במחשב אני בודקת במה הם צופים ולאן הם גולשים .מצד אחד אני נורא בטוחה כשהם בבית ולא מסתובבים ברחובות ומצד שני אני לא אוהבת את העובדה שהם לא פעילים והופכים את הלילה ליום והיום ללילה . בכדיי שלא יסתובבו ברחובות הרבה פעמים אני מרשה להם להזמין חברים ושישבו בגינה הפרטית שלנו כשאני בקשר עין שהם לא שותים או מעשנים אז מה בכל זאת עדיף? 

שלום רב, לא בטוח שיש לי תשובה לגבי 'מה עדיף' או 'מה נכון', ואני מניחה שכל הורה מוצא לעצמו את הנוסחה שתניח את דעתו. אישית, אין לי בעיה עם "יום-לילה, לילה-יום", ואני רואה בכך חלק מהכיף של החופש הגדול. אם זה מבטיח שאינם מסתובבים ברחובות ועושים שטויות - המחיר נראה לי שווה. אבל זאת באמת דעה אישית, כאמא. חופש נעים ליאת

שלום אני אמא ל3 ילדים בת שבקרוב תהיה בת 18 ותאומים שבקרוב יהיו בניי 15 (בן ובת) הבת הגדולה עובדת קשה במלצרות תלמידה מצטיינת שבאמת נורא קשה לה .נורא כואב לי לראות אותה עובדת קשה אבל קשה לי לממן את הצרכים שלה .היא נסעה לאילת טיול עם חברות וביקשה שאלווה לה כסף עד למשכורת כמובן שהיה לי קשה אבל נתתי לה השאלה היא אם לקחת ממנה את הכסף או לא נורא כואב לי לקחת ממנה את הכסף חזרה. לעומת זאת הבעיה עם התאומים הבת עובדת מידיי פעם בביבי סיטר אולם הילד בגלל גילו לא עובד הם באמת ילדים טובים אני ובעלי עובדים המון שעות מחוץ לבית ואין לנו זמן לטייל איתם אז נותנים להם כסף אבל זה נורא קשה העובדה שהם גדולים ויוצאים עם החברים מנחמת בגלל חוסר הזמן שלנו אבל מבחינת הכסף זה קשה האם לתת פעם בחודש 100 שקלים זה בסדר? תודה מראש

שלום רב, נדמה לי שמוטב להפריד בין נושא הכסף ומשמעותו הפרקטית והחינוכית עבור הילדים, לבין האשמה שלך על כך שאינך זמינה להם כפי שהיית רוצה. בעיני, כסף הוא דבר חשוב, אך אינו תחליף לזמן איכות ותשומת לב מצד ההורים. אם את סבורה שאינך מקדישה להם מספיק, חשבי איתם (או עם בעלך) מה אפשר לעשות בנדון, וכיצד אפשר לשמור בכל זאת על קרבה וזמינות בנסיבות הקיימות. נושא דמי הכיס וגובה הסכום ה'נכון' תלוי מאד במטרות שלהם כפי שהוגדרו במשפחה שלכם (האם דמי הכיס נועדו רק ל'כיופים' או אולי לצרכים נוספים של הילדים; האם דמי הכיס הם דרך לתגמל את הילדים על התנהגויות מסוימות; האם דמי הכיס נועדו להקנות לילדים ערכים של חיסכון וצרכנות נבונה), וכמובן גם ביכולות הכלכליות שלכם. נדמה לי שנדרשת כאן חשיבה משותפת, שלכם ושל הילדים, ומתוכה תצמח באופן טבעי גם התשובה לשאלתך. בהצלחה ליאת

שלום אנחנו עוברים דירה עוד חודש להורים של בעלי יש לי ילדה בת שנתיים שמאוד קשורה לבית לחדר שלה כאשר מזיזים רהיט מסויים בבית היא ישר מתחילה לבכות עד שאנחנו לא מחזירים למקום הבית הוא הבטחון שלה השאלה שלי איך להכין אותה שהבית לא יהיה יותר ומה לומר ולעשות בבית של חמתי תודה רבה אני מאוד מפחדת מהמעבר הזה רק בגלל התגובה שלה אני לא שהיא תיכנס לתסביך

שלום שירי, זה בטח לא קל לעבור להתגורר אצל ההורים, ואני מניחה שחלק מהפחדים שאת מייחסת לבתך מתעוררים גם אצלך: מה יהיה כשהבית לא יהיה יותר? איך יהיה אצל חמותי? מה יקרה אם אני ארצה לסדר את החדר שלי לפי טעמי? מה יהיה עם הרהיטים והחפצים שלי? מה יקרה אם ארצה לעשות בבית החדש שינויים שיתאימו לי ולא לחמותי? כל אלה הן שאלות חשובות ומטרידות באמת, והן נראות לי טבעיות ואנושיות כל כך. ילדים, כך מסתבר, פחות עסוקים בשאלות מסוג זה, והם נוטים להיות שקטים ורגועים אם הוריהם שקטים ורגועים. אני מאמינה בכל לבי שאם את תצליחי להסתגל למעבר ולשרוד את התקופה הזו בשלום - גם בתך תצליח בכך, מבלי לפתח תסביכים או קשיים מיוחדים. נסי לקחת הרבה אוויר, להתאזר בסבלנות ולעשות כמיטב יכולתך כדי להעביר את התקופה הלא נוחה ברוח טובה, ולהפוך את המקום החדש לבית. מאחר וחשיבתם של ילדים בני שנתיים היא עדיין קונקרטית מאד, אין טעם בהכנות ממושכות והסברים מורכבים על "מה יהיה ומה צפוי". במקום זאת, עדיף להביא אותה הרבה לסבתא, לחבב עליה את הבית ויושביו, ולהפוך את הסביבה החדשה לידידותית ומוכרת ככל האפשר. הסבירי בקצרה שבקרוב תעברו לגור אצל סבתא, ושימי לב לתגובותיה. ברמה הפרקטית, חשוב ליצור עבורה סביבה מוכרת ונוחה ככל האפשר, ולהתאים את האספקטים הפיזיים של הסביבה לצרכיה והרגליה ככל שניתן בנסיבות אלו. מאחלת לכם מעבר קל, ליאת

בתי בת 5 עוד חודש. ילדה נורמטיבית, חייכנית, חכמה מאוד. יחד עם זאת פחדנית מהמון דברים כמו רעשים, חרקים, חושך, ללכת לבד לשירותים בביתינו, ולאחרונה מתעוררת בלילה ועוברת למיטתנו ואף פוחדת לעבור מחדר לחדר בלי ליווי שלנו. ניסיתי לברר מהילדה מה עובר עליה? ממה היא פוחדת? ניסיתי דמיון מודרך אך ללא הועיל. האם התופעה חולפת עם הגיל? מתי יודעים אם צריך טיפול מקצועי? האם מדובר בפוביה או חרדה? האם עלי להתיחס ולדבר עם הילדה על כך או שזה מעצים את התחושות? נא עזרה מה עלי לעשות על מנת לעזור לבתי. תודה רבה מראש!

שלום רב, הפחדים שאת מתארת הם חלק מתופעות נורמטיביות בילדות, כשעדיין אין יכולת טובה להבחין בין מציאות ודמיון. ברוב המקרים הפחדים הללו חולפים מעצמם, גם ללא התערבות מקצועית, כשלהורים יש תפקיד מרגיע, מנחם ומתקף. הפנייה לאיש מקצוע נחוצה אם את מתרשמת שהפחדים מפריעים במידה רבה לתפקוד השוטף שלה ושל המשפחה. כאשר החרדות משתלטות על סדר היום ומכתיבות אותו, כאשר ההורה מוצא את עצמו משועבד לחרדה של הילד עד כדי אבסורד (למשל מלווה אותו מחדר לחדר או לשירותים), כאשר הילד אינו מצליח לישון במיטתו במשך זמן רב עד כדי פגיעה באיכות החיים של הוריו - אזי יש צורך בהתייעצות עם פסיכולוג ילדים, שיוכל להנחות אתכם ולייעל את ההתמודדות. בברכה ליאת

שלום רב יש לי בת בת 2.3 חבר טוב שלה מהגן מציק לה באובססיביות. מכה ואתה. מקנא בה. מציק לה, ומעליב אותה. היא נעלבת ומגיבה בבכי, כבר בדרמה מוגזמת מידי בכל פעם שהוא רק מתקרב אליה ולעיתים כשהיא נרגעת היא אומרת לו שזה מעליב אותה כמו כן לאחרונה היא מתנהגת בחיקוי כמוהו כלפינו בהתנהגות לא נעימה-- מה עושים??איך עוזרים לה להתמודד איתו , האם יש משפטים קצרים וברורים שיכולים לעזור לה? האם לתת לזה להתסדר? או שאולי להפסיק להפגיש ביניהם מעבר לשעות הגן- כי הם מתראים הרבה??? אני נואשת

שלום למתלבטת, פעוטות בני שנתיים-שנתיים וחצי ואפילו שלוש, מתקשים עדיין לשלוט בביטויים הרגשיים שלהם, ולווסת בהצלחה רגשות עוצמתיים כמו זעם, אכזבה ותסכול. מסיבה זו, התנגשויות קונפליקטואליות בין פעוטות יהיו אינטנסיביות מאד, דחפיות ויצריות, וייתפסו בעיני המבוגרים כ'אלימות'. בעיני, אין טעם רב בהסברים מילוליים, שכן ממילא הילדים הקטנים יתקשו ליישמם ברגע האמת. במקום זאת עדיף לסייע בהפחתת העוצמה הרגשית, במיתון התגובה ההתנהגותית, ובחזרה מהירה יותר לרגיעה (באמצעות התערבות מסיחה, למשל). כך, למעשה אנו משמשים לזמן מה כמווסתים ומרגיעים. בנוסף, במסגרת המשפחתית, חשוב לאמן ולהגמיש את 'שרירי' האיפוק ודחיית הסיפוק, בדרך של הצבת גבולות יעילה, מבלי לאפשר לילדים להכות אותנו או אנשים אחרים, גם במצבי תסכול וכעס. הפרדת הילדים מיותרת בעיני, מאחר וההתנהגות הזו אינה ייחודית לצמד הזה, ולכן אפשר שהיא תשתחזר גם בהקשרים אחרים עם ילדים אחרים. המשיכו להפגיש ביניהם, אך להישאר בסביבה ולמנוע פגיעות חמורות מדי. בהצלחה ליאת

שלום שלום תודה על התשובה. בהמשך עוד שאלה: לי ממש לא לחוץ שביתי בת השנתיים ושלושה חודשים תיגמל זה היה תהליך שהיא ביקשה ואנחנו נתנו לה חיזוקים חיוביים עליו- האם עשינו טעות??? בהנחה שהיא בוחרת ומבקשת להיות בלי טיטול במשך היום בבית ובגן, אם אני שואלת אותה מה היא רוצה להיות עם טיטול או בלי טיטול- היא חד משמעית. האם את ממליצה לשים אותו בכל זאת? כרגע בגן השכבה הבוגרת ממנה בשנה מאד חזק בעניין הגמילה וכל הצעירים מושפעים מזה ונגמלים גם הם- לגבי הקקי כתבת שזה לא נכון להחזיר טיטול לקקי--מה את ממליצה לעשות כשהיא מבקשת טיטול לקקי?? לתת טיטול או לא? איך להגיב? מה לגבי השינה בצהריים לשים לה למרות שהיא מבקשת לישון בלי טיטול???

שוב שלום כרמלה, כרגע אין טעם להתעסק בשאלה אם טעינו או לא, אלא בשאלה איך מתקדמים. אני חושבת שילד שישן עם טיטול ועושה קקי רק בטיטול אינו גמול: התלות בטיטול נותרת, והילד לא מצליח לעשות את צרכיו במקום המיועד לכך. אם את חושבת שקיימת אצלה בשלות לתהליך, נסי להיות ברורה, ולגרום לה להבין שאת הקקי עושים בסיר או בשירותים, ולא בטיטול. כאשר היא מבקשת טיטול, הזמיני אותה לסיר או לאסלה, והיי מוכנה להתעקש על כך. הסבירי לה שהטיטולים נועדו בשלב זה רק ללילה, למצבים בהם עלול 'לברוח לה' פיפי בזמן שהיא ישנה. לאחר גמילה מלאה ביום (ללא פספוסים) אפשר יהיה לעבור ללילה. בהצלחה ליאת

בני בן שנתיים ו 8 חודשים. בגן שלו ילד שהוא מאוד אוהב, עד כדי אובססיה, והוא כל הזמן רוצה לשחק עם הילד הזה (למשל כשהילד עולה על בימבה - הוא מנסה גם לעלות יחד איתו על אותה בימבה). הילד השני (בן שנתיים וחודש) לא תמיד מתלהב מחיבוק הדב הזה, והרבה פעמים דוחף את בני או נושך אותו. בני מאוד נעלב כשהילד השני דוחף אותו (לשמל כשהוא רץ אליו לחבק אותו והשני דוחף אותו ממנו), אבל ממשיך לאהוב את הילד הזה ולבקש את קירבתו. האם אני אמורה להתעלם מהמצב ולתת לבני להבין לבד שהוא לא אמור להתקרב כל כך לילד השני? או שעלי להסביר לו לשמור יותר על מרחק? אני מנסה לשכנע אותו שילך לשחק גם עם ילדים אחרים בגן אבל הוא מתעקש לשחק עם אותו ילד.

שלום יעל, גן הילדים והפעוטון הם, במובנים רבים, המעבדה החברתית הראשונה, בה מתוודעים הפעוטות לנורמות והכללים של החליפין החברתי, לקודים המדוברים והלא-מדוברים, ולאופנויות התקשורת השונות שבין אדם לחברו. ההתנסות הבלתי אמצעית בחברת ילדים אחרים חיונית מאד עבור הילד, ותיווכם של המבוגרים נחוץ רק במצבים בהם נראה פוטנציאל לנזק גופני או רגשי. המצב שאת מתארת הוא חלק מהתנהלות יומיומית בריאה בין הילדים, המשרתת את שניהם ומספקת שיעור חשוב על התנהגותם ועל תוצאותיה. לדעתי, אין טעם להתערב, וגם לא כדאי. בברכה ליאת

בני בן 6 אינו מקשיב לי כל דבר שאני אומרת הוא מתעלם ולא מתייחס אני נאלצת לחזור על בקשות כמו לאכול, להתלבש וכו' עשרות פעמים, עד שאני כועסת, מאיימת או מענישה ואז האווירה לא טובה והילד כועס ואני מרגישה שזה פוגע במערכת היחסים בינינו מה עושים? זקוקה לעצה טובה

שלום לך, כאשר את חוזרת פעמים רבות על אותה בקשה, את יוצרת אינפלציה של מילים, ומורידה את ערכן. הילד שלך הופך 'חירש' לדיבור שלך, מתעלם ממנו, או מתייחס אליו כאל המלצה בלבד. כדי שבנך יתייחס אליך ברצינות, עליך להפסיק לדבר ולהתחיל לפעול. בקשי כל דבר פעם אחת בלבד, ואז - אם אינו מקשיב - עברי לפעולה. הביאי אותו לשולחן/למקלחת/לחדר, תוך הדגשה ש"אני מתכוונת למה שאני אומרת". זאת עבודה מעט יותר קשה, לפחות בהתחלה, אך היא יעילה בהרבה מדיבור סרק, שמלמד את הילדים 'לצפצף' על הוריהם. בברכה ליאת

מחפשת בדחיפות המלצה על פסיכולוג/ית לילד בן 6 עם בעיות התנהגות (התפרצויות זעם מרובות)

שלום דנה, אנא, כתבי שוב, והוסיפי בגוף ההודעה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

הבן שלי בן 16 ולאחרונה הוא כל הזמן מותח את הסדינים במיטה ואם הסדין יוצא הוא ממש מתחרפן מזה מה לעשות

לקנות גומיות כאלה, שתופסות את הקצוות. זה באמת מחרפן!!!

שלום, אני אימא לבן 5. בני נמצא בתקופה שהוא פוחד מדברים דימיוניים כגון: חיות גדולות, מפלצות וכו'. נאמר לי שזו תופע שכיחה בגיל הזה. מידי לילה לפני לכתו לישון, יש לנו טקס קבוע של א. ערב, מקלחת, סיפור. וכאשר אנחנו נכנסים לחדר אנחנו בודקים שאין כלום מאחורי הדלת ושהחלון סגור שבארון אין מפלצות וכו.... אני מדליקה לו תאורת לילה קטנה מעל לראשו. ומשאירה אור דולק במסדרון. אתמול בלילה השכבתי אותו לישון והלכתי לחדר השני, כאשר אני פתאום שומעת אותו צועק בכל רם ובוכה בהסיטריה. כאשר הדלקתי את האור ראיתי שהתמונה שהיתה תלויה על הקיר נפלה וגרמה לרעש ובגלל כל הרגישות שלו בלילה הוא נלחץ. ראיתי אותו יושב על המיטה בוכה ובקושי רב הצלחתי להרגיע אותו. הרמתי אותו על הידיים וחיבקתי אותו חזק וכאשר רציתי לשאול אותו מה קרה בקושי הצלחתי להבין אותו כי פתאום הוא לא הצליח לדבר - נעלם לו הקול (לזמן קצר). מלחץ הוא הקיא. והוא עוד יותר נלחץ מיזה שהוא לא מצליח לדבר (מיותר לציין איך כאימא הרגשתי) הרגעתי אותו (למרות שהיתי צריכה מישהו שירגיע אותי). הכנתי לו חלב פושר עם דבש והשכבתי אותו לידי וכך הוא נרגע וסיפר שהוא נבהל שהתמונה נפלה בחדר. אחרי רבע שעה הוא נרגע ונרדם לידי ואמר שהוא מרגיש יותר טוב. היום בבוקר הוא קם צרוד (פחדתי שפתאום שוב יעלם לו הקול). עלי לציין שבאופן רגיל הוא ילד שלא פוחד מכלום, חייכן חברותי אם זה היה קורה ביום הוא לא היה נלחץ כך, דברים כבדים יותר ומרעישים יותר נפלו והוא אפילו לא הניד עפעף. את החוויה הזו לא אשכח לעולם. אני פונה אלייך בשאלה האם תופעה זו מוכרת בתחום הפסיכולוגיה? האם זה דורש התייעצות עם מומחה? כאימא מה עלי לעשות כדי לעזור לו? אודה לך על תשובתך? אימא מודאגת

שלום רב, פחדים ממפלצות, דרקונים ויצורי-פרא למיניהם אכן נפוצים בילדות, ומבחינה זו בנך אינו יוצא דופן. גם 'התקף' חרדתי חד אינו יוצא דופן, כולל תגובות בהלה כמו הקאה, תחושת מחנק, איבוד הקול וכד'. חשוב לציין בהקשר זה, שנוכחות מרגיעה, שלווה ובוטחת של ההורה יכולה לעזור מאד, ולכן כדאי מאד לנסות ולאפק את התגובות שלנו, המבוגרים, לאירועים מסוג זה. כאמא, תוכלי לעזור אם ההתייחסות שלך לפחדים שלו תישאר עניינית ופרקטית, ולא נסחפת אל העוצמות שלו. בברכה ליאת

שלום, בתי בת 4 בע"ר, ילדה מקסימה ועקשנית שהתגלה אצלה בגיל שנתיים וחודשיים גידול שפיר בגזע המוח. כפי שציינתי הגידול הוא שפיר אך לדאבוננו הוא גרם לבעיות בהתפתחות. הבעיות מתמקדות בעיקר בתחום השפתי ובמוטוריקה הגסה,כך, שהיא מאובחנת פחות מגילה יות, משהו כמו שנתיים וחצי -שלוש. אחת הבעיות המטרידות אותי במיוחד היא נושא הטיטולים, זאת מאחר שהטיטול מונע ממנה להתקדם יותר ולהשיג הישגים טובים יותר . שנית, היא כבר ממש גדולה וזה נראה פשוט לא לענין.אנחנו מדברים על זה איתה רבות והיא יודעת הכל ואומרת שהיא גדולה, ושצריך ללכת לשירותים, לאסלה ולא בטיטול ובכל זאת איננה מראה סימנים כאילו הטמיעה את הנושא היטב במוחה אלא כאילו הדברים שגורים לה בפה סתם. השאלה שלי כיצד אני יכולה לגמול ילדה כזו, עם קשיי התפתחות , מה גם שלא מבינה היטב את השפה או ההוראות שלנו? זה חשוב לי מאוד, אשמח אם תוכלי לעזור לי או להפנות אותי למישהו שיכול לעזור. תודה רבה

שלום אושרית, אני מציעה למצוא שניים שלושה מאמרים טובים בנושא גמילה, המשרטטים "צעד אחר צעד" את תהליך הגמילה התקין. בדקי באיזו מידה קיימת בשלות לכך אצל בתך (מוטורית, רגשית, שפתית) והתאימי את הדרישות ליכולת. בעיני, עדיף לדחות מעט את התהליך לזמן הנכון, מאשר לעורר תסכולים ואכזבות עקב תהליך חפוז ומבולבל. אני מניחה שאתם נמצאים במעקב התפתחותי, עם אנשי מקצוע מנוסים. המכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלכם יכול לתת מענה לצרכים אלה, וגם פסיכולוגית התפתחותית. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום ליאת, יש לי בן יחיד בן 3 ו- 9 חודשים שאני מגדלת אותו לבד. מאז ומתמיד הוא אוהב לחבק ולנשק אותי לא רק בפנים, בעיקר בזרועות, בידיים ולפעמים גם ברגליים. קרה פעם אחת שהרגשתי שהוא מתקרב לחזה שלי ועצרתי אותי מיד (בעדינות). הסברתי לו שהחזה והציצי זה מקום פרטי ואינטימי ושזה לא נעים לי שנוגעים/מנשקים שם והוא לא חזר על כך. לי אישית זה לא מפריע ואני רואה בכך גילויי חיבה ותו לא, בדיוק כמו שאני נוהגת לחבק ולנשק אותו כביטוי לחום אהבה. אבל היום כשהיינו אצל אמא שלי היא אמרה לי, זה לא קצת מוגזם הנישוקים האלה? נראה לי שזה תסביך אדיפוס, זה בדיוק הגיל. אמרתי לה "אדיפוס-שמדיפוס, לא צריך להיות היסטריים. הוא בסך הכל מגלה חיבה. זו הדרך שלו" ובזה סגרתי את הענין. אבל מאז אני לא מפסיקה לחשוב, אולי היא צדקה? אולי זה באמת מראה על משהו חריג ואני לא יודעת? להתייעץ עם מישהו או שפשוט לעזוב את זה ולזרום איתו? יצויין גם שאמי, עד כמה שזה ישמע מוזר, כל הזמן נמצאת איתי במן תחרות כזו. לאחרונה הוא בוחר להיות רוב הזמן איתי ולא איתה, למרות שאני בטוחה שהוא אוהב אותה מאוד. כשהוא מבקש "את אמא" היא אומרת לו, מה, סבתא לא טובה/סבתא לא יכולה לעשות את זה/לתת לך את זה וכו'. האם יש לי מקום לדאגה? תודה וערב טוב

שלום רב, איני רואה שום דבר חריג בהתנהגותו של בנך. אהבתו ה'אדיפלית' של הילד לאמו - אם נקבל את הרעיונות הפסיכואנליטיים - היא שלב טבעי בהתפתחות הילד. בהיעדר הצלע הגברית המתחרה במשולש, הילד יכול להרגיש 'בעלות' ורכושנות כלפי האם. מודעות ורגישות לנושא, תוך שמירה על גבולות (כפי שאת עושה), אמורות לתת מענה מספיק. אז "שמדיפוס"!!! :-)) ליאת

שלום, אני אמא לילד שובב מאד בן 3 שלאחרונה התגברה אצלו תופעה של סדר כפייתי בבגדיו, הוא כל הזמן "מסדר" את החולצה במכנסיו ומבקש גם מאתנו ההורים והמטפלת בגן שתכניס לו את החולצה כך שלא תזוז בס"מ.... הוא מושך את מכנסיו למעלה בצורה משונה ואנחנו לא יודעים כיצד להגיב חוץ מלומר לו שלא נורא אם החולצה בחוץ או בורחת וכו'.. אני רוצה להוסיף שמתחילת העונה יש לנו ויכוחים איתו על נושא הביגוד - הוא רוצה ללבוש רק ביגוד ארוך ואנחנו שכנענו אותו שכאשר חם מאד לובשים קצר... הוא בסוף לובש קצר (כשלא מאד חם אנחנו "מוותרים" לו) אבל הוא ממש לא אוהב את זה... האם הדברים קשורים?? מה צריך לעשות? תודה רבה אמא של מתן

שלום אמא של מתן, ממליצה להגיע למכון להתפתחות הילד או למרפאה בעיסוק ולבדוק את נושא הוויסות התחושתי. בעיני, אפשרות כזו נראית סבירה יותר מהאפשרות שמדובר בקומפולסיה. רק אחרי שתשללו בעיה תחושתית אפשר יהיה ללכת בכיוון החרדתי. בברכה ליאת

שלום, אני אמא לילד כמעט בן 10 שעולה לכיתה ד', הסיפור בקצרה הוא כזה: כשילדי היה צריך לעלות לכיתה א' הגננת החליטה שהוא עדין לא בשל רגשית לעלות, התייעצנו בזמנו והחלטנו שאנחנו משאירים אותו שנה נוספת בגן חובה שכל החברים הטובים שלו עלו. במחשבה אחורנית זו הייתה טעות כי בהמשך אחרי שהוא כבר עלה לכיתה א' הוא לא הסתדר עם הילדים בכיתה והתברר לנו אחר כך שהוא ילד מחונן והוא עבר בכיתה ב' מבחן שהוא היחיד שהצליח מכל הילדים שנבחנו בשכבת הגיל שלו ורצו שהוא יעבור לבית ספר ולמסלול של מחוננים בכיתה ב'. אנחנו לאחר שיחות עם הילד והחלטה משותפת איתו לא שלחנו אותו לבית הספר הזה והשארנו אותו בכיתה שלו הרגילה שכל אותו הזמן יש לו עדיין בעיות חברתיות בכיתה, הילדים מציקים לו כי הוא חכם ומצליח בכל המבחנים ולא מקבלים אותו חברתית הוא באותו זמן ממשיך להיות חבר עם אותם חברים שהיו איתו בגן ועלו לפניו לכיתה א' שהיום הם עולים לכיתה ה' וגם על זה הילדים מהכיתה שלו מציקים לו. המנהלת לא מוכנה לאחר שיחות איתה לנסות ולהקפיץ אותו כיתה. היא אמרה שהיום כבר לא עושים את זה ומה שקרה קרה והוא צריך להמשיך בצורה הזאת. אני מרגישה שגרמתי לילד שלי אבל בזה שהחלטתי החלטה לא נכונה להשאיר אותו שנה והוא לא מצליח להסתדר בכיתה שלו והוא רק מסתדר עם הילדים היותר גדולים. אני לא יודעת מה לעשות ואיך לגרום למצב להסתדר אי אפשר להחזיר גלגל אחורה והילד פשוט סובל וחיי בשני עולמות בעולם טוב עם הגדולים מחוץ לבית הספר ובעולם שרק רע לו בכיתה שהוא נמצא, את חושבת שאני צריכה לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי שידבר עם מישהו אחר ואולי יוכלו לתת לו כלים להתמודד עם המצב שהוא נמצא כי ישנם ימים שהילד פשוט מיואש. תודה וסליחה על האורך של המכתב.

שלום שיר, אני ממליצה מאד להימנע מתחושות אשמה וחרטה, מאחר ואינך יכולה לדעת בוודאות מה היה קורה אילו... לאמונתי, בבעיות חברתיות יש לטפל בקונטקסט בו נתון הילד, ולא להעבירו לקבוצה/כיתה אחרת. ברוב המקרים שינוי כזה לא ממש מספק את הפיתרון. ילדים מחוננים סובלים לא פעם מקשיים חברתיים, וקשיים אלה פוחתים בקבוצות הומוגניות. לכן, שווה לשקול השתתפותו במסגרות המחוננים של משרד החינוך (יום בשבוע), או במסגרות של אחה"צ. במקביל, הייתי פועלת בשיתוף עם יועצת ביה"ס, המורה ופסיכולוגית ביה"ס לגיבוש אסטרטגיות פעולה שיסייעו לו חברתית בתוך קבוצת בני גילו. טיפול רגשי בהחלט בא בחשבון גם הוא, כדרך לצמצם את הפגיעה בדימוי העצמי שלו, ובהקניית מיומנויות חברתיות וכלים להתמודדות עם המצוקה. בברכה ליאת

שלום הבן שלי בן שנתיים והוא מאוד עצבני לא ממושמע מרביץ לילדים אחרים בצורה אגרסיבית. נוטה לבכות רב הזמן בכל דבר אם הוא לא יקבל או שאני אכעס עליו הוא מתחיל לבכות לזרוק עליי דברים מתפרע . כמובן שאני צריכה לציין נולד לו אח לפני חצי שנה ויש לי חשש שהוא מקנא.יש לו התקפות זעם השאלה איך מתמודדים עם הבעיה. הוא עדיין לא מדבר ץןדה ליז

שלום ליז, כדי לא לחזור על עצמי, אני מעתיקה כלשונה תשובה שנתתי בעבר לשאלה דומה - כאשר הילד הופך אלים, עליכם לעצור אותו פיזית (לא בדיבורים והסברים, כי הללו לא יעילים בגיל שנתיים). חשוב לא לבלבל בין חום ואהבה לבין פינוק וחוסר גבולות. בעוד הראשונים רצויים וחשובים, האחרונים טומנים בחובם נזק רב. הורים רבים נוטים להתייחס לקנאת אחים בסוג של הבנה מהולה ברחמים. ילד שמרחמים עליו מרגיש מסכן, מקופח וראוי ל?רחמים. אח קטן, גם אם מקשה על חייו של האח הבכור ומעורר את קנאתו, הוא לא עונש או מכה שיש לפצות עליה. בוודאי שאין להפגין סלחנות כלפי פגיעה אלימה באנשים אחרים, ובוודאי לא פגיעה בהורים. לכן, כאשר הוא מרים יד (ולא חשוב על מי), עליכם לעצור פיזית את המכה, לא לאפשר לו להרביץ, ולהרחיק אותו מכם לזמן קצר כדי שיבין שאתם לא רוצים להיות בחברתו כשהוא אלים. תוכלו לומר משהו כמו "ככה לא נעים לנו. אתה יכול לחזור אלינו כשתרגע. אנחנו אוהבים אותך אבל לא מרשים לך להרביץ!". גם אם הוא בוכה או נפגע, תוכלו להביע אמפתיה, אך להישאר נחושים בעמדתכם "אני מבינה שנפגעת ושלא נעים לך שכועסים עליך, אבל אני לא מרשה לך להרביץ. עוד מעט תרגע ונוכל להמשיך לשחק ביחד". כשהוא נרגע, אפשר להמשיך לשחק, אך לא לעשות דבר כדי לפצותו על הכעס שלכם. אני ממליצה לך לקרוא עוד בפורום, על דרכים להציב גבולות ללא אשמה מיותרת. בהצלחה ליאת

יש לי נכדה כבת 8 שנים. התנהגותה בבית הספר סבירה ,כשהיא מגיעה הביתה התנהגותה שונה לחלוטין הילדה מציקנית וכמעט אין רגע שהיא נחה צועקת, מקללת, שתלטנית והכול צריך להעשות כפי רצונה מאוד קשה איתה. לדוגמא: אם אחיה הבוגר ממנה. נכנס לפניה למכונית היא מכריחה אותו לצאת ונכנסת לפניו מלאה אנרגיה ומרץ. לי כסבתא נראה ,שהיא זקוקה לעזרה למרות הסבלנות ,שאני מגלה כלפיה ולעיתים התעלמות, ממעשיה ונראה ,שהיא נהנת להציק ולפעמים אין את היכולת להרגיע אותה בכול דרך שהיא. אבקש את עזרתכם בנדון ותודה מראש סבתא מודאגת.

שלום רב, הדאגה שלך במקומה, שכן ילדה בת 8 לא אמורה לנהל את סביבתה ולהשליט את רצונה על זולתה. לאמונתי, את מאמצי השינוי יש לכוון להוריה, וללמדם דרכים יעילות להצבת גבולות. נסי לעודד אותם לפנות להדרכת הורים מסודרת או להמליץ להם על ספרות מתאימה. ספר מומלץ מאד בנושא גבולות הוא "ילדים:האתגר" של דרייקורס, ברוח הגישה האדלריאנית. בהצלחה ליאת

לבני , כמעט בן 3, יש סבא אחד וסבתא אחת. הוא יודע שלאמא יש אבא ולשאבא יש אמא. אתמול הוא שאל אותי "איפה אמא שלך?" אני אפילו לא זוכרת ממש עניתי מרוב שלא התכוננתי לשאלה (משום מה, למרות שהיו לי כמה שנים להתכונן). זה היה משהו בסגנון "אמא שלי איננה" והוא רק הסתכל עלי בתמהון ולא המשיך לחקור. 1. מה נכון להסביר בגיל כזה? האם להתחיל להשתמש במושג "מתה"? למרות שאין בגיל הזה עוד תפישה של מוות? 2. אם הוא ישאל אותי ממה היא מתה (משהו שבטח לא מספרים לילדים), האם אפשר לשקר ולהגיד שממחלה ורק בגיל מבוגר לספר את האמת? 3. אם אני אגיד לו שהיא נפטרה ממחלה, זה עלול לעורר בו חרדות (כמו למשל שגם הוא יחלה)?

שלום יעל, לילדים בני שלוש כבר יש מושג כלשהו על המוות, והם נפגשים בו הרבה יותר ממה שאנו משערים. הם נתקלים בחתול מת בשולי הדרך, בציפור מתה, בנמלה שנרמסה תחת סוליית הנעל, ובאבא שמוזעק להרוג ג'וק. כל אלה מספקים לילדים הזדמנות להתוודע אל קיומו של המוות, כחידלון של החיים. לכן, אני חושבת שבגיל שלוש אפשר בהחלט להגיד לילד שסבתא מתה. מרגע שזה ייאמר, חשוב להקשיב למה שישאל, ולמקד את התשובה בדיוק במה שנשאל. רצוי לא להרחיב יתר על המידה או להיכנס לרעיונות מופשטים כמו עלייה לשמיים או לגן עדן. לשאלת סיבת המוות, אני ממליצה להימנע ככל האפשר מלשקר, ועם זאת להישאר קצרה ועניינית. אפשר להגיד בפשטות "היא הייתה אישה מבוגרת, מתה, ועכשיו היא בבית הקברות". בסופו של דבר, ילדים מבינים שמתים ממחלה קשה, וגם לומדים להבחין בין מחלה למחלה. כרגע, אני לא צופה שהתוכן הפשוט יעורר חרדות יוצאות דופן. זכרי שאת זו שמתווכת לילד את המציאות, ואם את מתייחסת למוות בשלווה והשלמה, זה יעבור באופן דומה לילדייך. שלא נדע צער ליאת

שלום! לי יש 2 שאלות לשאול ברשותך, בתי בת ארבע וחצי,ילדה מקסימה אהובה על כולם. נולדה אחיינית במשפחה שאולי קצת באה ותפסה לה את תשומת הלב שלנו.הבת שלי לא מפסיקה להתנהג מוזר ליד התינוקת.זה מתבטא ע"י כך שהיא זוחלת ורוצה שאני ירים אותה ובוכה על כול דבר.יש לומר שהבת שלי מאוד אוהבת את האחיינית ומשחקת איתה.(זה עניין של שנה) אנחנו הורים שנותנים לילדה שלנו המון תשומת לב יותר מהרגיל. השאלה איך אני אמורה להתנהג שאני רואה את הילדה שלי בצורה כזו? הבעייה השנייה שהילדה שלי כול הזמן "מוצצת"תשומת לב מאנשים אחרים.לדוגמא במסיבת סיום היא לא הפסיקה לומר להורים :תראו את השמלה שלי,תראו את הקשת שלי,תראו איך.....וכו' בלי הפסקה. ממה זה נובע?ואיך אני מפסיקה את זה. תודה מראש,לולי.

שלום לולי, כשהילד שלנו הופך תובעני ומבקש תשומת לב בלתי פוסקת, אנו - ההורים - מתמלאים אשמה, ומתגוננים (ממש כפי שכתבת): "אנחנו הורים שנותנים לילדה שלנו המון תשומת לב יותר מהרגיל". אין לי ספק שכך הדבר, ואפשר לוותר על האשמה. הורים רבים אינם מודעים לכך שגם התפעלות-יתר בלתי תואמת היא בעלת פוטנציאל מזיק בהיותה יוצרת אצל הילד תלות באספקה שוטפת של תשואות והערצה. ילד כזה יתקשה להתמודד עם מצבים בהם הוא אינו נמצא במוקד תשומת הלב, ועלול להגיב בכעס, בבכי או במאמצים מוגזמים, כל אימת שהצורך שלו בהתפעלות אינו פוגש את המענה המצופה. נדמה לי שזה מה שקורה לבתכם, שהתרגלה למנות גדושות של תשומת לב והתפעלות. מול האחיינית החדשה, היא נוקטת בדפוס מוכר של "התיילדות", שלאמונתה ייזכה אותה במבטים האוהבים והמתפעלים, המופנים עתה לתינוקת החדשה. אני מציעה לנסות להתעלם מההתנהגות הזו, ולעשות מאמץ למצוא את האיזון הבריא בין התפעלות אותנטית ממנה, לבין ההכרח לעצור אותה מלהשתלט על המרחב כולו כל הזמן. בברכה ליאת

הי בני בן שנתיים ו חצי. יש לו אחות בת 9 חודשים. בזמן האחרון הוא כל הזמן מציק לה דורך לה על האצבעות שהיא זוחלת, צועק עליה וללוקח ממנה את כל הצעצועים. אני מסבירה לו שאסור לעשות לה ככה ומידי פעם מרימה את הקול עליו. השבוע בעלי כעס עליו והכניס אותו לחדר. השאלה שלי איך צריך להתנהג עימו במצבים אלו? הרי הוא קטן בעצמו ומקנא אז מה לעשות כאשר מתנהג אליה כך? מחכה לתשובתך תודה.

היי קרן, הנה מאמר שנוגע בדיוק לשאלתך. קראי, ואם יהיו שאלות נוספות - את מוזמנת. http://www.doctors.co.il/ar/5738/%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA%3A+%D7%96%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA%21+%D7%90%D7%97+%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C בהצלחה ליאת

שלחי לי בקשה שוב

הבנתי שצריך להסביר יפה לילד אך אני כל הזמן מסבירה וזה לא עוזר היא כותבת במאמר : "כאשר אמא אומרת לילד קטן: 'אל תמשוך לתינוק ביד', היא עלולה לתת בידי הילד משאב שהוא עלול להשתמש בו כאשר יתרגז על משהו. לפעמים הילד עלול לעשות לה דווקא, והדבר יכול לשמש כבומרנג מול האם" אז מה בעצם ניתן לעשות ? אם כבר הסברתי?

הילדה שלי בת שנה וכתוצאה ממקרה מצער איני יכול להתראות עימה במשך 3 חודשים, כל השנה הראשונה של חייה הייתי חלק יציב ומרכזי בשגרה שלה, האם יש אפשרות שבגלל גילה הצעיר היא תוכל להתחיל ולשכוח אותי? כלומר האם תהייה אפשרות שהיא לא תזהה אותי לאחר 3 חודשים?

שלום אב, התפקודים הקוגניטיביים של תינוקות מתפתחים בהדרגה, ובגיל שנה עדיין אינם בשלים לגמרי. נתק מוחלט של שלושה חודשים עלול ליצור ריחוק, ואולי גם רתיעה זמנית במפגש המחודש, שייפול (כך נראה) בתקופה בה חרדת הזרים עדיין חזקה למדי. עם זאת, היסודות האיתנים של הקשר, שהתבססו במהלך השנה הראשונה לחייה, יבטיחו חזרה מהירה של האמון והאהבה, בהנחה שהמקרה המצער לא חיבל בהם. בברכה ליאת

שלום לך! בני בן 7.5 ואני רוצה להכניס אותו לטיפול. רציתי לשאול מה ההליך דרך קופ"ח כללית, איך עושים את זה. האם צריך הפניה מרופא הילדים, או ממישהו אחר? ולאן לפנות? (אזור ירושלים) תודה רבה!

שלום מור, התקשרי למוקד שירות הלקוחות של הכללית, בקשי את רשימת המטפלים באזורך, ובררי את הנהלים ליצירת קשר. לדעתי אין צורך בהפנייה מרופא הילדים. תוכלי לבדוק גם דרך האתר - http://www.clalit.co.il/he-IL בהצלחה ליאת

לקוחות של כללית מושלם זכאים לשירותי פסיכולוג או פסיכולוגית בעלות מופחתת מאוד. הטיפול – אישי, זוגי או משפחתי - נעשה באמצעות פסיכולוג או פסיכולוגית עצמאיים, העובדים בהסכם עם הכללית. רשימה של פסיכולוגים אלה ניתן לקבל במוקד הטלפוני של כללית מושלם ב- 2700* או דרך הלינק שצירפתי לך http://www.clalit.co.il/HE-IL/MedicalService/clinics/ מסגרת ההטבה מוענקות 30 פגישות שנתיות עם פסיכולוג או פסיכולוגית (ובסך הכל 60 פגישות בתקופת החברות במושלם) בעלות של 160 שקלים לטיפול אחד. בנוסף, הכללית מפעילה פורום בו תוכלי להתייעץ ולקבל תשובות לשאלותיך בנושא. http://www.clalit20plus.co.il/Clalit/Young/Lifestyle/Articles/anxiety_forum.htm נשמח לעזור לך ולטפל בצורה אישית בפנייתך. בכדי להעניק טיפול אישי את מוזמנת להזין את פרטייך- שם, עיר מגורים, טלפון, נושא הפניה ות.ז (אופציונאלי) בקישור המצורף - http://twisted.co.il/2009/clalit/CS/default.aspx עם מילוי הפרטים נציג של צוות שירות הלקוחות האינטרנטי שלנו ייצור איתך קשר בתוך שני ימי עבודה. במידה ויש עיכוב במענה אנא פני ישירות לשירות הלקוחות בדוא"ל [email protected] , [email protected] ואנו נחזור אליך בהקדם. רק בריאות, יערה, נציגת כללית

זה מידע חשוב!

ליאת שלום בתי עולה לכיתה ב' ומבקשת תיק חדש. בשנה שעברה קנינו לה תיק חדש ויקר ואני מתלבטת כיצד לנהוג. התיק במצב טוב. הבעיה היא לא מבחינה כלכלית אלא מבחינת עקרונית. אשמח לשמוע מה דעתך.

שלום קרן, אני מסכימה איתך מאד, וחושבת שאין סיבה לקנות תיק חדש. גם אם בתך תרגיש אכזבה וצער (כולנו מכירות את התחושה, אחרי הכל אין כמו תיק חדש להעלאת המורל הנשי), היא תלמד שיעור חשוב בדחיית סיפוק, בהתנהלות 'כלכלית' אחראית, ובצרכנות נבונה. מחזקת אותך בעמדתך. ליאת

לכל הילדים שלי אני אמרתי כבר מכיתה א' שידעו שהתיק הוא לשנתיים כך שכאשר הם היו בכיתה ב' הזכרתי להם והם קיבלו את זה . מה שכן הקפדתי לומר להם שלכן אני משקיעה בקלמר יותר ובאיבזרים נילווים. וזה מרגיע אותם כי הם יכולים לבחור ארנק, קלמר או יומן הכי מיוחד ואז הם מרגישים טוב גם יומן וקלמר הכי יקר לא מגיעים לסכום של תיק חדש . יוצא שגם הם וגם אני מרוצים .

שלום רב, ביתנו בת ה12 ילדה מלאת שמחת חיים ומוקפת בחברות, במשך היום היא עסוקה מאד עם חברות, מחשב, תנועת נוער ושלל תחביבים, אבל בלילה , לא כל לילה, ככל הנראה בלילות שהיא פחות עיפה, היא מבקשת לבא לישון איתנו מאחר וכהגדתרתה, יש לה "מחשבות רעות" כך למשל, סביב יום השואה היא פחדה מאד שהשואה תקרה שוב, בתקופה האחרונה היא פוחדת שתפרוץ מלחמה, היא מגיעה לחדר שלנו מבועתת מפחד שמא תפרוץ מלחמה, כל ההסברים הגיונים לא עוזרים והיא רק מתרצה כשאנחנו אומרים לה להביא מזרון ולישון בחדר שלנו (ואז היא נרדמת בשניות). עוד היא הוסיפה שבמשך היום היא פוחדת שיגיע הלילה ויחזרו אליה המחשבות הרעות . לעזרתך /הנחיתך אודה. יום טוב.

שלום רבקה, ילדים נבונים, בעיקר מעבר לגיל 12, כאשר כבר יוצאים משלב החשיבה הקונקרטית ומסוגלים לחשוב על "מה יהיה אם...", מוצאים את עצמם לא פעם מודאגים וחרדים מפני קטסטרופות אפשריות. מלחמות, רעידות אדמה, צונאמי ומטאוריטים קטלניים מככבים בפחדים של הגילאים הללו, ויש להתייחס אליהם ברצינות הראוייה. פחד הוא לא דבר הגיוני, ולכן, הסברים הגיוניים לא תמיד עוזרים. למרות זאת, אני חושבת שיש לספק את המידע, ולציין ביושר שאי אפשר להבטיח במאת האחוזים ששום דבר מפחיד לא יקרה. לצד האמירה הכנה הזו, אפשר לדבר על ההסתברות הנמוכה שמשהו כזה יקרה, או - במקרה של מלחמה, שמאד רלוונטית עבור ילדי ישראל - לדבר על הדרכים להתגונן מפני פגיעה. הדגישו את חוזקו של צה"ל, את כוחם של מקלטים לספק מחסה בטוח, ואת העובדה שבמלחמות ישראל לא נפגעים ילדים (בדר"כ. אפשר 'למתוח' קצת את האמת לפעמים. יש גבול...), אלא בעיקר חיילים. תוכלו לדבר על מערכות ההתרעה, שממילא יפעלו במקרה שתפרוץ מלחמה, מה שמשחרר אותה ואתכם מהצורך לישון יחד בלילה. בלילות קשים במיוחד, תוכלו לשהות לצד מיטתה עד שתרגע, אך לעודד אותה להצליח להירגע בכוחות עצמה, ולצמצם את נוכחותכם למינימום. בברכת 'שלום על ישראל' ליאת

052הי. יש לי תינוקת בת 9 חודשים שלא מצליחה להירדם לבד ובכלל ברגע שנכנסת למיטה שלה צורחת ובוכה בכי היסטרי. בהתחלה שנולדה הייתה נרדמת לבד ואחרי כמה חודשים היא ממש התחילה לבכות מזה. לפני חודש וחצי היא נגמלה מהנקה ולא רציתי לעשות לה טראומה לכן היייתי מנדנדת את מיטתה ועוזרת לה להירדם. היא הייתה רגילה להירדם עליי תוך כדי הנקה ולהרגיש את חום גופי לכן לא רציתי לגרום לה לתיסכולים נוספים והייתי לצידה כל ערב. אבל עכשיו שכבר היא שכחה מההנקה אני לא חושבת שכך צריך להיות. היא נמצאת במשפחתון והמטפלת גם יושבת לידה עד שהיא נרדמת . זה לוקח לי המון זמן ויש לי עוד ילד בבית ואני מותשת ועצבנית מזה. זה הגיע למצב שהיא אתמול לא רצתה לישון ובכתה והייתה ממש עייפה ובסוף נרדמה על הרצפה בבית תוך כדי ששיחקה. היא לא אוהבת להיות סגורה במיטה.(זה קרה לי גם עם בני הבכור.) ניסיתי את שיטת 5 הדקות אך זה לא עזר. מה אפשר לעשות?

שלום קרן, כמו שאת מתארת יפה, קשיי השינה של רבים מהילדים מתחילים בעזרתנו האדיבה, כאשר אנחנו יוזמים - מתוך עייפות, רחמים או רצון טוב - הרגלים היוצרים תלות של הילד בנוכחותנו. להיגמל מההרגלים הללו קשה הרבה יותר, ולכן חשוב לעשות הכל כדי להימנע מהם מלכתחילה. כרגע, בתך עדיין צעירה, ואפשר לתקן. עליה ללמוד לשתף פעולה גם במצבים בהם "אינה אוהבת" לעשות את מה שצריך. הליכה לישון בזמן נחוצה גם לה, וגם לך, כדי לנוח מתלאות היום. אין ברירה אלא להכניסה למיטה, ולספוג כמה ערבים של בכי. אני מציעה להישאר ע"י מיטתה מבלי להרים אותה או להוציאה. כך תשדרי לה שאת איתה ולצידה, אך גם שנגמר היום והולכים לישון במיטה ולא בשום מקום אחר. הכיני לך עיתונים (עם אור קטן) או כביסה לקיפול, והישארי על ידה עד שתרגע, מבלי להגיב לבכי. נסי להישאר שלווה ככל האפשר, ולא להיכנע. זה קשה מאד, אני יודעת. אני מאמינה שאחרי כמה ימים קשים - יש מצב לגאולה. בהצלחה ליאת

בני בן חמש ו9 חודשים, סיים גן חובה וישאר שנה נוספת בגן. רציתי להתייעץ לגבי שימוש במוצץ. הוא עדיין חייב להרדם עם מוצץ. כשהוא בא מהגן הוא חייב "לשאוף" קצת מוצץ ולעיתים בזמן נסיעה באוטו. בגדול הוא מתבייש להסתובב איתו ליד חברים או בחוץ, הוא מבין שזו "בושה", אך כל נסיונותיו לזרוק/ להפטר מהמוצץ לא צלחו. אני מאד רוצה לגמול אותו אך מנגד עושה רושם שעדיין זה כלי טוב עבורו להרגע. אך יחד עם זו זה נראה לי מוגזם לגילו .. מה דעתך האם לגמול אותו באילוץ (וכיצד?) או לחכות ליום שיפסיק מאליו?

שלום רב, הבושה והמבוכה שהילד חש יכולות לשמש 'רוח גבית' לתהליך, ולהגביר את המוטיבציה שלו לגמילה. בגיל חמש-שש כבר אפשר להתחיל לעודד את הילד לגמילה, ולגייס אותו למאמץ (שללא ספק יידרש). מרגע שהילד יחליט, עשו הכל כדי לעזור לו לעבור את הימים הראשונים בלי, כולל פרסים קטנים (ואולי אחד גדול), תשבחות, התפעלות, ועידוד. כרגע, המשימה היא לשכנע אותו לגמילה מרצון, גם אם ההסכמה תהיה בחצי פה. תתחילו להציף את הרעיון, וזכרו שילדים מוצאים דרכים נוספות להירגע מלבד המוצץ. אין לי ספק שגם בנכם יצליח. סבלנות, רגישות ונחישות... בהצלחה ליאת

האם יש מאמרים מעודכנים מומלצים בנושא חפץ מעבר, גמילה ממוצץ, גישות חינוכיות להתמודדות עם גבולות?

שלום כרמלה, יש שפע של מאמרים ברשת בנושאים הללו. המושג "חפץ מעבר" מדובר הרבה מאד בכתביו של דונאלד וויניקוט (יש פרק שלם בספרו 'משחק ומציאות'). נושא הגבולות נדון במאמריו של חיים עמית, ובספריו של חיים עומר, בספר "ילדים: האתגר" (ישן וטוב, גישת אדלר), ובספרה של עדנה כצנלסון "דיאלוג עם ילדים". עם כל הכבוד לספרים, ממליצה בחום - לא לשכוח להקשיב לבטן ולאינטואיציות האימהיות! קריאה מהנה ליאת

שלום ביתי בת שנתיים ושלושה חודשים. בתהליך גמילה מחיתולים שהיא יזמה, בחצי שנה האחרונה היו מס רגרסיות, וכיום היא כבר נמצאת רב שעות היממה בלי טיטול, עם פספוסים ספורים וצריכה טיטול רק לקקי ובלילה. ההתלבטות שלנו עתה היא המוצץ-שאליו היא נקשרה באובססביות בחודשיים האחרונים. ממה שאני מבינה המוצץ שלה הוא חפץ המעבר היחידי שלה. בחודשיים האחרונים בגן לוקחים לכל הילדים את המוצץ בשעות הפעילות ומחזירים אותם רק לפני השינה. בשבוע האחרון היא מבקשתבגן שעה לפני הזמן לישון קודם, כדי לקבל את המוצץ. בגלל שמסרבים היו לה מס התפרצויות זעם,בהן היא מבקשת את המוצץ: "הוא מרגיע אותי". בגן סירבו להיכנע ולתת לה. לאחרונה היא מאמצת בובות קטנות בגן איתן היא נרדמת ומשחקת כל היום ומבקשת להביא אותן הביתה.קשה לה להיפרד מהן ואנחנו לוקחות ומחזירות למחרת. האם היא זקוקה לחפץ מעבר מלבד המוצץ? קשה לה לחלוק את הבובות הללו עם שאר החברים. ברצוני לדעת מתי הגיל המומלץ לגמול ממוצץ- מתי הצורך הופך להתמכרות??? והאם כדאי לקנות לה בבובת חפץ מעבר כחלק מתהליך הדרגתי של גמילה ממוצץ כמו כן האם להענות לבקשות שלה לעבור למיטת מעבר בשלב זה של חייה?? מחכים בקוצר רוח לתשובתך תודה מראש

שלום כרמלה, בתך עדיין פעוטה, ונראה שהיא עדיין לא בשלה לגמילה מחיתולים(לא נכון להחזיר טיטול לצורך עשיית קקי), וגם לא לגמילה מהמוצץ. אין לדחוק בתהליכים הללו, וכאשר הם נעשים בזמן, ברגישות וסבלנות, הם עוברים ח?ל?ק יחסית. כרגע מוקדם מאד לדבר על התמכרות. חפץ המעבר הוא חפץ שהילד לבדו בוחר ו'מייחד' למטרה זו, ומבחינה זו אינך צריכה לעשות דבר. אני ממליצה לאפשר לה לעשות שימוש במוצץ או בכל חפץ אחר שתבחר, עד שהצורך בו יסתיים באופן טבעי. בברכה ליאת

שלום שלום תודה על התשובה. בהמשך עוד שאלה: לי ממש לא לחוץ שביתי בת השנתיים ושלושה חודשים תיגמל בהנחה שהיא בוחרת ומבקשת להיות בלי טיטול במשך היום בבית ובגן, אם אני שואלת אותה מה היא רוצה להיות עם טיטול או בלי טיטול- היא חד משמעית. האם את ממליצה לשים אותו בכל זאת? כרגע בגן השכבה הבוגרת ממנה בשנה מאד חזק בעניין הגמילה וכל הצעירים מושפעים מזה ונגמלים גם הם- לגבי הקקי כתבת שזה לא נכון להחזיר טיטול לקקי--מה את ממליצה לעשות כשהיא מבקשת טיטול לקקי?? לתת טיטול או לא? איך להגיב? מה לגבי השינה בצהריים לשים לה למרות שהיא מבקשת לישון בלי טיטול???

הבן שלי, ילד בן 6, אובחן כ- pdd nos בתפקוד גבוה, בגן שלו יש ילד נוסף גם כן עם אותה בעיה, אך בתפקוד נמוך. שניהם חברים מאוד טובים, משרים בטחון אחד עם השני ואוהבים אחד את השני. הבעיה מתחילה כאשר הבן שלי חוסם לעצמו את האפשרות מלהתחבר עם ילדים אחרים, לא מוכן ללכת לאף חבר או להזמין חבר אחר אליו - אם לא החבר הקבוע שלו, אז אף אחד אחר לא.- דבר שמאוד מפריע לי. אני מאוד מתלבטת לגבי 2 דברים: הראשון, האם להעביר אותו כיתה, ואז יאלץ למצוא חברים אחרים. השני, בעוד שנתיים אנו עוברים דירה לאזור אחר, כך שבכל זאת יאלץ לעבור לבי"ס אחר, וכך גם להיפרד מהחבר שלו. - האם לעשות לו את השינוי בהעברה כיתה גם עכשיו וגם בעוד שנתיים?? בבקשה עזרה. אלי.

שלום אלי, אני חושבת שילדים יודעים לבחור לעצמם את חבריהם, בהתאם לצרכים האקטואליים שלהם, גם אם לנו - ההורים - הבחירות נראות לעיתים תמוהות. החיבור לילד חלש יותר מאפשר לילד להרגיש חזק ומוביל, וחוויה זו לא פחות חשובה מההתקדמות הקוגניטיבית או ה'מודלינג' (modeling) שמספקים הילדים האחרים. אני מבינה את הדאגה מפני רגרסיה או סגירות, ולכן מציעה להישאר ערנית, להמשיך להציע מדי פעם "הרחבה של הרפרטואר", אך בלי לחץ. נוכחותם של הילדים הרגילים בחייו במסגרת הגן וביה"ס חשובה ומורגשת גם אם החבר הקרוב הוא ה'חלש'. אם אתם יודעים שצפוי לו מעבר/משבר בעוד שנתיים, איני מוצאת כל היגיון ביצירת משבר יזום גם כרגע, כשנראה שטוב ונעים לו עם החבר. בעיני, עדיף להשקיע את המאמצים בקידומו בנסיבות הקיימות, מבלי להעבירו לכיתה אחרת. (אני מסייגת את דברי ומזכירה שההתייחסות שלי נשענת על המידע החלקי שאת נותנת, ויש לראות בו המלצה כללית, ולא חו"ד מקצועית אותה אפשר לתת רק מתוך היכרות עמוקה עם הילד ומשפחתו). בהצלחה ליאת

שלום, אני אמא לילד מתבגר,מעוניינת לקחת את הילד לאורולוג או לרופא התפתחות הילד, איך אני מסבירה לו מבלי לגרום לו לרגשי נחיתות או מודעות לבעיה שמבחינתו לא קיימת כרגע בכלל , שיש לו פין קטן מאוד מאוד (בעצם לא קיים כלל) אלא רק הקצה צמוד למפשעה, אני רוצה שרופא יאבחן ויאמר האם זה נורמלי או שהוא בשלב ההתבגרות וכרגע אני יכולה לתקוף את הבעיה, אני רוצה לציין שהילד שמנמן תודה אמא.

שלום א.א, גיל ההתבגרות הוא גיל רגיש מאד, בעיקר ככל הנוגע להתפתחות הגופנית והמינית. אם הילד שלך אינו מוטרד מגודל הפין שלו, הייתי ממקדת את המאמצים דווקא בכינון הרגלי אכילה בריאים והפחתה במשקל. במקביל, התייעצי עם רופא המשפחה שלך, שבוודאי יוכל להרגיעך. אני מאמינה שאם קיימת בעיה אמיתית, בנך יתוודע אליה בזמנו, ויוכל לטפל בה כאדם בוגר. בשמחות ליאת