פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב. יש לנו תאומים בנים בני שש העולים לכתה א. בית הספר הוא איזורי, וישנם עוד שני בנים מהישוב שלנו. כל ארבעת הילדים היו ביחד באותו הגן, ומכירים זה את זה היטב. בבית הספר שתי כיתות, ולנו היה ברור שכל תאום ישובץ לכיתה אחרת עם עוד ילד אחד מהישוב. אבל שני הילדים האחרים, כלומר ההורים שלהם, ביקשו להיות ביחד באותה הכיתה, כי הם חברים טובים. וכך נוצר מצב בו אחד התאומים שלנו יהיה עם עוד שני חברים בכיתה, בעוד השני יהיה לבד בכיתה. אנחנו מתנגדים בתוקף למצב הזה, מה גם שלא נוכל להכריע בשאלה מי מהם ישאר לבד. מה לעשות?

שלום אילן, אני מבינה ללבכם, אך מודעת גם לכך שאין לנו שליטה על החלטותיהם של הורים אחרים. בעיני, ההפרדה בין התאומים עדיפה על המצב בו יהיו יחד, ולכן המחיר הזמני שווה. משום מה לא הזכרת את הבנות, שיכולות גם הן למתן את תחושת הבדידות בימים הראשונים. בעיני, ילדים הם סתגלנים מטבעם, והם מסתדרים - להפתעת הוריהם - גם בנסיבות פחות אופטימליות. הבחירה אכן לא פשוטה, אך היא הופכת קשה ובלתי נסבלת רק אם מסתכלים עליה ממקום של עוול נורא שאתם עושים לילד. אני מציעה להתייחס לכך ממקום של שיקול קר וענייני, ולכן לבחור בתאום ה'חזק' והחברותי יותר (תמיד יש אחד כזה, נכון? :-)). נסו לשמור על אווירה שמחה ונרגשת לקראת הכניסה לביה"ס, ולהקדיש פחות משקל לשאלה מי ילמד עם מי. זכרו שבין דלתות הכיתות מפרידים לעיתים קרובות מטרים ספורים בלבד. החיים לפעמים לא מאד הוגנים, אך מסתבר שרוב הזמן אפשר להתמודד איתם בהצלחה. מאחלת הצלחה לכל החבר'ה, ואשמח לשמוע חוויות. ליאת

שלום התבשרנו כי ילדתנו בת ה- 4 (ילידת יולי) שובצה לגן טרום חובה משולב עם גן חובה. במקביל קיימת אפשרות להעביר אותה לגן טרום חובה משולב עם גן טרום טרום חובה. (ככה זה בעירנו המוזרה). בתי מסיימת עתה גן פרטי אינטימי שהייתה בו 3 שנים. אני מתלבטת מה יהיה עדיף עבורה, אני חוששת שמעבר מגן פרטי חממה לגן עירייה הוא מסםפיק קשה ולא צריך להוסיף לקושי הזה גם את הקושי שבהתמודדות עם ילדים גדולים ממנה כמעט בשנתיים מה דעתך? מצד שני מבחינה קוגנטיבית היא מאד מתקדמת ונראה ששילוב עם ילדים גדולים יותר דווקא יכול למשוך אותה למעלה מה דעתך? מאיזה עוד אספקטים צריך לבחון את הדילמה

שלום ענת, אני נוטה להסתייג מהרעיון לפיו גן פרטי הוא חממה אינטימית בהשוואה לגן עירייה 'קשוח' ונוקשה. בעיני, יש גנים טובים או רעים, גננות טובות ומקצועיות או לא. נסי לבחון איזה מהגנים נראה לך נעים ומזמין יותר, תוך התייחסות למס' הילדים, מס' אנשי צוות, מידת הקרבה הביתה והנוחות עבורך, מס' החברים שהיא מכירה שיוכלו להקל על ההסתגלות, וכד'. עוד מדד, אינטואיטיבי לגמרי (שניסחתי לעצמי בלי לבחון זאת באופן מחקרי ומבוקר): נדמה לי שלגננות יש נטייה לכוון את המאמצים הדידקטים שלהן לקבוצת הבוגרים של הגן. אני חושבת שכאשר הילד שלנו אמור להיות בקבוצה הצעירה, יש אפשרות שהתכנים יהיו לעיתים מעט 'מעליו'. זה לא תמיד רע, ולפעמים דווקא מאפשר דרגות חופש, וותרנות ורוך מצד הגננות, שאולי את מחפשת עבור בתך. אז התשובה שלי היא - תלוי. שום דבר, במקרה הזה, לא באמת קריטי. :-)) בהצלחה ליאת

שלום, בעלי ואני שוקלים ברצינות מעבר לחו"ל בעקבות הצעת עבודה שקיבל. יש לי בת בכורה בת 5.8 שנים (תהיה במעבר בת 6) ותינוק (בן חצי שנה כיום). הבת מסיימת כיום גן חובה. בעקבות העובדה שהיא מעט ילדותית (אם כי לעיתים פתאום מבליחה בה בגרות מדהימה) וכן שיש לה "קוצים בישבן" (לא היפר בשום אופן, להפך אוהבת מאוד "לנוח" ולישון) כמו גם קשיים נוספים כגון לתאר חוויה בצורה מאורגנת, זקוקה להסבר שני ושלישי על מנת לקלוט, מעט מפוזרת במחשבה, "צפה" וכו' רשמתי אותה לשנה נוספת בגן חובה ובמקביל פניתי למכון להתפתחות הילד, מילאתי את הטפסים ולאחר כחודשיים קיבלנו הפנייה מהועדה לעו"ס, קלינאית תקשורת ומרפאה בעיסוק. פגשנו את העו"ס שאמרה שכרגע לא רואה צורך בהפנייה לרופאת קשב וריכוז ושנמתין לאבחון אצל הקלינאית והמרפאה בעיסוק (עדיין ממתינים כבר למעלה מ- 3 חודשים). בעקבות ההצעה שקיבל בעלי לאחרונה (אחרי כל הפרוצדורה המתוארת לעיל) אנחנו מאוד מעוניינים (ממגוון סיבות) להיענות בחיוב אך חוששים לגבי הילדה. האם אנו עושים דבר שיסב לה נזק או שמא השד אינו נורא כל כך. האם אי ידיעת השפה ביעד העתידי תשפיע עליה לרעה יותר מאשר על ילד רגיל למרות שהיא תעשה "שנת גן נוספת" בדיוק כפי שתוכנן בארץ (יצויין כי לי יהיה מספיק זמן להקדיש לילדה לפחות בשנה הראשונה ויתכן שגם לאחר מכן). המעבר הוא לכ- 5 שנים. איך אפשר לדעת תשובה לכך או לפחות כיוון ... מתנצלת מראש על אורך ההודעה אבל ניסיתי להביא כמה שיותר פרטים. תודה רבה מראש, אמא

שלום רב, אכן דילמה. אין ספק שעבור ילדה עם איחור התפתחותי - גם אם קל - הכולל קשיי שפה ותקשורת (אני מניחה שזה המצב כי סיפרת שאתם מחכים לאבחון של קלינאית תקשורת), ההתמודדות עם מעבר למדינה זרה ושפה זרה עלולה להיות קשה וממושכת. לא תמיד ניתן לנבא מראש את ההשלכות העתידיות, והגיוני להניח שלטווח הקצר, מבחינת הילדה, היה עדיף להישאר כאן. עם זאת, מעבר לארץ אחרת יכול להיות הזדמנות נפלאה מהבחינות האחרות, ולכן חשוב לשקול את כל ההיבטים, ואת טובתם של כל בני הבית, כלכלית, רגשית, תעסוקתית, חברתית ובינאישית. אני מציעה לעשות הכל כדי להקדים את האבחון, כולל אפילו פנייה לגורמים מקצועים באופן פרטי, שיוכלו להעריך מקרוב את מצבה של הילדה ולחוות דעה על השלכותיו האפשריות של המעבר. צר לי על כך שאיני מצליחה לת את התשובה המכריעה שאולי הייתה עוזרת לך יותר כרגע. לפעמים הבחירות שלנו אכן לא פשוטות. בהצלחה בכל החלטה שתקבלו ליאת

ליאת שלום, אכן חשבתי להקדים את האבחון ובמקביל לקחת את בתי לפסיכולוגית לקבל עוד חוו"ד. תודה רבה על התשובה המהירה ודווקא כן עזרת לי :) שאלה נוספת וחשובה - בתחום הפסיכולוגיה לאיזה סוג של פסיכולוג/ית כדאי לפנות - התנהגותית / קלינית / חינוכית ? אני קצת מתקשה להבין את ההבדלים בין התחומים השונים ומה הכי מתאים לבתי. תודה ענקית, אמא

שלום ליאת, האחיין שלי בן שנתיים ושלושה חודשים, ילד מתוק, שקט, ומאוד ביישן. לאחרונה שמנו לב שהוא פיתח פחד מכל סוגי בעלי החיים - הוא בוכה כשכלבים מתקרבים אליו ברחוב, הוא בורח כשהוא רואה ציפורים עפות בסביבתו ונראה שכל נוכחות של בעל חיים כלשהו (חתולי רחוב, כלבים של קרובי משפחה וכד') מעוררת בו פחד רב וחרדה. לי נראה שצריך לטפל בזה כמה שיותר מהר כדי שהפחד לא ייתקבע אצלו, אך מה ניתן לעשות? איך מטפלים בפחד מוכלל שכזה? אשמח להכוונתך. יעל

שלום יעל, העצה הטובה ביותר היא, כמובן, לאמץ הביתה כלב או חתול, ולאפשר לילדים לצמוח לצד חיית מחמד אהובה. אני ערה לכך שזו לא תמיד אופציה... כמו מרבית הפחדים, גם הפחד מבע"ח הוא פחד 'נלמד', אותו רוכש הילד תוך צפייה בתגובותיהם והתנהגותם של אחרים. לעיתים קרובות, כאשר כלב מתקרב לילד קטן, מגיב ההורה בספונטניות "אל תפחד, הוא לא עושה כלום!" (או תגובה ברוח דומה). הילד, שעד לאותו רגע לא חשב לקשר בין החיה לפחד, לומד עכשיו שיש כלבים/חתולים/פרפרים/ציפורים מהם צריך או לא צריך לפחד. באופן דומה, הורה שמרים את הילד הקטן שלו על הידיים בכל פעם שכלב מתקרב (כדי שלא יפחד) משדר לו בבלי דעת שיש סכנה בסביבה. בשלב המוקדם בו נמצא האחיין שלך עוד אפשר 'לתקן' את הנזק, פשוט בדרך של הימנעות (ככל האפשר) מאמירות או פעולות מיוחדות בכל פעם שנתקלים בבע"ח. אפשר להמשיך את ההתנהלות כרגיל, מבלי לנסות לשנות את המציאות למען הילד (לא לקשור את הכלב או להרחיקו) אלא להישאר ענייניים, לא לעשות עניין גדול מהפחד, ולא לנסות לשדל את הילד לכלום. הוא יוכל לבחור אם להתקרב או להישאר רחוק, מבלי לקבל על כך תגובות לכאן או לכאן. ניסיונות שידול ופיצוי על 'התגברות' רק מחזקים את הפחד ומתגמלים אותו. בברכה ליאת

שלום בני בכורי בן שנתיים ועשרה חודשים. ילד פיקח ובוגר.נולדה לי תינוקת לפני חודש. ההתחלה לא הייתה קלה אבל בעזרת שוחד קל על התנהגות טובה השיגרה חזרה- מבחינת שעות שינה מכות לאמא שהיא המטפלת העיקרית (אבא חוזר מאוחר ואין לי שום עזרה אחרת). כל אופן לשאלתי, הוא מאוד אהוד חברתית אך שמגיעים חברים שהוא מבקש להזמין לביתנו הוא אינו מוכן שהם ישחקו במשחקים שלו. אני מציעה לו לבחור משחק אחד שהוא רק שלו ושבשאר יתן להםץ הוא לא נותן, אומר להם "זה שלי" ואתמול אף הגדיל לעשות ודיבר לא יפה (משפט חדש- אני אתן לך בוקס בשיניים...) כל עוד לא הייתה אלימות לא התערבתי אבל הילד שבא אלינו החל לבוא אלי לדבר איתי מתוך שעמום ואז שאלתי אותו אם רוצה ללכת הביתה והשיב שכן. בני בכה ואמר שלא רוצה שילך אז הצעתי שישתף אותו במשחקים והוא סירב והילד הלך לביתו. לאחר מכן אמרתי לו שאם לא ישתף חברים לא ירצו לבוא אלינו כי ישעממם להם. כיצד את מציעה לנהוג בעניין? שמגיע לילדים אחרים משחק מאוד יפה ביחד, בעיקר במשחקי דמיון.

שלום תמר, בנך עדיין לא בן שלוש, וככזה, מתקשה עדיין לוותר ולהתחלק עם אחרים. המפגשים החברתיים יכולים להיות טעונים למדי, ולכן הנוכחות ה'מתווכת' של המבוגרים יכולה לסייע. המשיכי להזמין חברים, אך רצוי לתאם עם האמא האחרת שהביקורים יהיו קצרים יחסית, ומותאמים ליכולות החברתיות והרגשיות של הילדים. לפני שאתם מזמינים חבר בפעם הבאה, הזכירי לבנך שזה אומר להתחלק, לוותר ולהתאפק, ושאלי אותו אם הוא מוכן לכך. חשוב לציין בהקשר זה, שמיומנויות חברתיות מן הסוג שזה עתה הזכרתי משתכללות גם בבית, במסגרת המשפחה, כשהילד מתבקש (ונדרש!) לציית, להתחשב ולהתמודד עם אכזבות ותסכולים. יש מי שקוראים לזה "גבולות"... שבת שלום ליאת

הבן שלי בגן בן כמעט 6 שנה הבאה עולה לכיתה א בערך בשנה האחרונה הוא לא הולך בזמן לשירותים . התוצאה כל יום הוא מלכלך את התחתונים לפחות 3 פעמים שגורר ריח לא נעים שמגיע מכיוונו . יש לציין שהוא מודע לזה והוא רץ לאמבטיה ומתקלח וזורק לבד את התחתון לפח . אבל זה מאוד לא נעים לנו ולו . האם זו תופעה ידועה? מה ניתן לעשות ? יש לציין שבשנה האחרונה ישנו שינוי התנהגותי הוא יותר מתחצף ,ופחות רגוע

שלום עמוס, התופעה שאתה מתאר אכן מוכרת. היא יכולה להיות תוצאה של בעיה פיזיולוגית רקטלית (חשוב להגיע לרופא הילדים ולשלול), או תוצאה של אירוע עצירות מכאיב שהביא לניסיונות התאפקות ממושכים ודליפה לא רצונית של צואה. אחת מתופעות הלוואי הלא-רצויות של מצב זה היא פגיעה ביחסים בבית, כתוצאה מכעסים, גערות ומאבקים סביב הקקי או סביב הריח הרע הנודף מהילד. תוכל לקרוא עוד על התופעה ועל הדרכים לטיפול בה, אם תקליד בגוגל את הערך "אנקופרזיס". שבת שלום ליאת

לא יכולתי שלא להזדהות עם הודעתכם יש לי ילד בדיוק באותו גיל בדיוק עם אותה בעיה.... כולל ההתחצפות שצצה לה...מעין עצבנות/ חוסר שקט, שלטעמי קשור גם להתאפקות בצרכים. אצל בני זה גם החריף כי הוא פתאום גם לא הסכים לשבת בשרותים ולעשות (מה שלא קרה לפני).רופא הילדים שלנו בדק ואצלנו לא היתה בעיה פיזיולוגית, הוא הציע לנו להשתמש כשבועיים בתכשיר טבעי שנקרא -אל-צירות של הדס, זה מבוסס על תרכיז שזיפים לזרוז העיכול. זה שחרר מבני המון לחץ וקידם אותו המון, היום הוא מלכלך בתדירות הרבה יותר נמוכה. יושב בשמחה בשרותים וזה החזיר לו את הבטחון .ממליצה לכם לבדוק אפשרות כזו עם רופא הילדים שלכם.

אני קורא על הנושא ומקווה לטוב תודה גם לפייר

יש לנו ילד בן 5.5 לאחרונה אנו נתקלים בסרבנות יתר המתבטאת בעיקר בסירוב מתמיד כמעט לכל בקשה המופנית אליו ואפילו עד כדי חוצפה כליפנו {גם אם הדבר כרוך במתן עונש},לאחר ענישה הילד מבקש סליחה אך כעבור זמן קצר חוזר לסורו,מה עושים???

שלום גלעד, ילדים הם יצורים קואופרטיבים מטבעם, והם רוצים ונהנים לקחת חלק משמעותי בבית, כולל עזרה וציות להוריהם. למרבה הצער, הורים רבים האוהבים את ילדיהם, 'חוטאים' בבלי דעת בנתינה חד צדדית וטוטלית, המשחררת את הילדים מנתינה 'בחזרה'. ערכים של "קבלה בלתי מותנית" או "אהבה שאינה תלויה בדבר", הם חשובים ויפים, אך לטעמי אינם מתנגשים בתביעה הלגיטימית מהילדים לשתף פעולה עם הוריהם, לנהוג בהם כבוד, ולקבל על עצמם מרות וסמכות - כדי שהמשפחה תתפקד, לאו דווקא כמחנה צבאי, אלא כתזמורת מיומנת, בה כל חבר יודע מתי 'לנגן' ומתי להפסיק, מתוך הקשבה ל'מנצח'. הדרך למצב זה כרוכה בעבודה והשקעה הורית, בעידוד והתפעלות בכל פעם שהילד עוזר, משתף פעולה, מתחשב ויוזם פעולות פרו-חברתיות ופרו-משפחתיות, ובהתעלמות ממצבים בהם הוא פועל כנגד מגמה זו. כאשר הוא מתחצף או מסרב לכם, חייבת לבוא תגובה ישירה ומיידית, רצוי עם קשר ישיר להתנהגותו. איני מתכוונת לעונשים, אלא לתוצאה בלתי רצויה הנגזרת מהתנהגותו. אם הוא מתחצף, הוא יפסיד אתכם באותו יום, ואת הפעילויות הנעימות הרגילות שאתם עושים איתו "כי לא נעים לנו איתך". לא לשכוח להזכיר ש"אולי מחר נצליח". ועוד משהו. בקשת הסליחה המגיעה בשלב זה חשובה ברמת האסתטיקה בלבד, ולא אמורה 'להחזיר' אתכם להיות נחמדים כלפיו. תוכלו לומר משהו כמו "טוב שאתה מתחרט ומבקש סליחה, אבל היום אנחנו עייפים ולא כייף לנו. נקווה שמחר יהיה לנו יותר נעים ביחד". כמו תמיד, אני מזכירה שהדרכת הורים קצרה יכולה לסייע מאד ולקצר משמעותית את התהליך. בהצלחה ליאת

יש לי משפחה חמודה מאוד בלי עין הרע . כולם ילדים טובים כולל זאת המתבגרת שעובדת ומצליחה .ולמה אני קוראת לה מתבגרת כי כל ההתנהגיות שלה הם כמו של מתבגרת .מתחצפת, מורדת , בודקת אם אוהבים אותה . היא הילדה הבכורה ואת ההתנהגות שלה רואים כל שאר הילדים שלפעמים זורקים לעברי משפטים שהיא אומרת ומנהלים מיניפולציה רגשית עלי. אני מתקשה להתמודד איתה מכיוון שהיא כבר לא ילדה ואין לי שליטה עליה . כל מה שאני אומרת היא מבקרת .אני נמצאת אצלה בביקורת תמידית ובזלזול עמוק כלפי . בקשתי ממנה שתשכיר לה דירה שהיא ילדה גדולה . אני אפילו לא מעיזה לדבר על להכיר מישהו. אנחנו משפחה דתית מאוד וגם היא וזה לא מקובל שבגיל שלה עדין לא חושבים על חתונה .אבל כמו שאמרתי הכי קשה לי זה הזלזול העמוק שלה ואת זה שהילדים האחרים רואים את זה ומנסים לחקות אותה כדי לזכות במניפולציה משפטים כמו "אם היא לא מסדרת אז גם אני לא " . אני לא אמא שניתן לזלזל בה אני משכילה מאוד , מרוויחה טוב ,אסרטיבית ולצערה של בתי היא דומה לי מאוד . אשמח לטיפים כיצד לעבור את התקופה הקשה הזו שסוחטת ממני כוחות נפש . עכשיו לדוגמא אנחנו לא מדברות כבר שבוע רק בגלל שבקשתי ממנה עזרה בבית . והיא אמרה : "אני לא חייבת זה התפקיד שלך והבעיה שלך . ילדים זה לא עבדים של ההורים" ופשוט הלכה לה לעיסוקיה .תודה

שלום עדנה, מאד לא פשוט להתנהל תחת קורת גג אחת עם ילדים בוגרים, דעתנים ואסרטיביים, המחזיקים ב'דעות' נחרצות על העולם, אך נשארים סמוכים על שולחן הוריהם. נדרשת מידה לא מבוטלת של סבלנות, רצון טוב ובה במידה גם של אסרטיביות ונחרצות מצד ההורים. אני מאמינה שמי שרוצה להתגורר כאדם בוגר בבית ההורים חייב לקבל על עצמו את כללי ההתנהגות הנהוגים בו. מי שמכתיב את הכללים הם ההורים, והם גם מי שיכולים לשנותם. אם בתך נוהגת בך זלזול וחוסר כבוד, מסרבת להושיט יד ולהשתתף במטלות הבית, תוכלי לחסוך ממנה את ה'הטבות' הקטנות והגדולות מעבר לקורת הגג. אמרי לה שמעתה היא אחראית לכביסה שלה, לסידור החדר ולנקיונו, לתשלום חשבונות הטלפון שלה, וכיוב'. אמרי לה שתוכל להשתמש ברכב המשפחתי רק אם תתדלק אותו מכספה. תוכלי להזכיר שכללים אלה בהחלט יכולים להשתנות, אם תחליט שהיא חלק מהבית והמשפחה. מעבר להישגים שעמדה זו תביא ככל הנוגע לה, יש כאן גם מסר ברור וחד משמעי כלפי ילדייך האחרים. מקווה שהעניינים ייפתרו בדרכי שלום, שבוע טוב ליאת

עזרת לי לשים את הדברים בפרופורציה . העניין שכאשר אני מפסיקה "הטבות " היא מפרשת את זה כחוסר אהבה . שאם היינו אוהבים אותה לא היינו עושים לה את זה כי הורים אמיתיים לא עושים את זה לילדים . ותופעה חדשה שהיא עכשיו טוענת שהכל בעיה של כסף וכסף יציל אותה מכל הצרות כולל שהיא תוכל להשכיר דירה ולברוח מהבית הלא אוהב שלנו . בעלי (גם אני ) אתמול ניהל איתה שיחה עם הבהרות לגבי התפקידים שלה בבית כמובן שבסוף השיחה היא יצאה נעלבת עם תחושת קיפוח ולא נאהבת . לך תדבר עם ילדה בת 25 !!!!!!!!!!!בקיצור החלטתי אנחנו עשינו כמיטב יכולתנו אני רק לא יודעת איך עושים את זה שאני לא ארגיש שזה אישי הרי זה כן אישי אשמח לטיפים לגבי ההתנהגות שלי מעתה והלאה .

שלום רב, בתי בת השלוש גמולה מחיתולים כבר כחצי שנה. הגמילה עברה נהדר, היא יזמה את המהלך ותוך שבוע-שבועיים שכחנו מחיתולים (גם בלילה). לאחרונה יש לה מדי פעם פספוסים, בעיקר בשל התנגדות שלה להפסיק פעילות וללכת לשירותים. אני לא מתרגשת מזה, ואני מניחה שזה יעבור. הבעיה העיקרית התחילה בשבוע האחרון. כאשר היא הולכת לישון היא נכנסת למיטה ועשר דקות מאוחר יותר היא יוצאת מהחדר ומודיעה לי בחיוך - אמא עשיתי פיפי במיטה. אני יודעת שזה נעשה במודע וכנראה בשביל תשומת לב כלשהי, אבל אין לי מושג איך להתנהג במקרה הזה. ברור לי שלא מדובר בבעיה פיזית, אלא בהפגנת כוח כלשהי... בכל הימים שזה קרה עד היום לא אמרתי לה דבר, רק הלכתי לחדר, החלפתי סדין ופיג'מה, החזרתי אותה למיטה וביקשתי שבפעם הבאה תאמר לי שיש לה פיפי ותקום לשירותים - אבל היא ממשיכה בשלה... נראה כאילו היא מאוד נהנית מכל העניין ואפילו מנסה לעזור לי לנקות את המיטה הרטובה. לצערי מדובר במשהו שחזר על עצמו כבר יותר מארבע פעמים, יום אחר יום, ולכן אני חוששת שזה יהפוך למנהג... חשוב לי לציין שאני גם משתדלת לגרום לה לעשות פיפי לפני הליכתה למיטה, אבל איכשהו תמיד יש לה עוד קצת פיפי, והמיטה נרטבת... מה עלי לעשות? האם לדבר עמה ולהסביר לה שזה מפריע לי או להמשיך להתעלם? זה מאוד מתסכל... תודה מראש.

שלום רונית, אני מניחה שאת צודקת, וכי מדובר בהתנהגות שמטרתה להשיג אותך לעצמה, ולהרוויח פעילות משותפת איתך לפני השינה. אני מציעה להנהיג טקס שינה קבוע ונעים, איתך, שיהפוך (בואי נקווה) את טקס הפיפי למיותר. אמרי לה שאחרי שאתן נפרדות בנשיקה, חיבוק ו"לילה טוב", אחרי הסיפור, שיר הערש או כל דבר אחר נעים אותו תעשו יחד, אינך מתכוונת להגיע יותר לחדרה. השאירי לה בגדים להחלפה וסדין נקי (ליתר ביטחון) ואמרי לה שאת סומכת עליה שתסתדר. אני בטוחה שזה עלול להיות קשה עבורך, אך יש לי הרגשה שפעם או פעמיים כאלה יגרמו לה למחשבות שניות. נא לא לשכוח להקדיש זמן איכות נעים במיוחד לפני השינה, כדי שתקבל אותך בנסיבות חיוביות ונעימות לשתיכן. לילה טוב ליאת

שלום רב לפני כ -3 שבועות ילדתי את בתי . מאז הלידה בני בן ה-3 מהרגע שהוא מגיע מהגן הוא מציק לי ולבתי הבכורה בת ה-6 , וגם לתינוקת החדשה. ההצקה מתבטאת במכות לי ולבתי הבכורה , כל הזמן הוא מעיר את התינוקת , נוגע בה בגסות , עושה דברים בכוונה גם שאומרים לו ומסבירים לו שאסור . אני מנסה להיות רגועה למרות שמאוד קשה לי עד שאני מגיעה למצב של התפרצות וצועקת עליו , ואחר כך אני מצטערת . עונשים לא עובדים עליו אני לא יודעת מה לעשות. אשמח לעזרה ולעידוד. תודה אושרת

שלום אושרת, מזל טוב להולדת בתך הקטנה! עבור ילדים בני שלוש, לידת אח/ות יכולה להיות מרגשת מאד, ולעורר שאלות, חרדות ודאגה אמיתית אשר למעמדם במשפחה. לכן, שינויים בהתנהגותם של האחים ה'גדולים' לאחר לידת התינוק/ת אינם יוצאי דופן. עם זאת, לאור התיאור שלך, אני חושדת שגם לפני הלידה היה קושי בשמירה על גבולות, ובעמידה נחרצת מול תוקפנותו של בנך. כרגע, אני מציעה לשנות גישה (אף פעם לא מאוחר), ולהתחיל לפעול במקום לדבר. שלומה של התינוקת, כמו גם השקט בבית, לא צריכים להיות תלויים ברצונו הטוב של ילד בן שלוש,ולכן עלייך להחזיר לעצמך את היכולת לנהל את הבית כמבוגר האחראי, ולא לאפשר לילדך הקטן לנהל אותך, בוודאי שלא להבות אותך. עונשים באמת לא תמיד עובדים, בעיקר כאשר אנחנו לא יודעים להפעילם כהלכה. אני מציעה לוותר עליהם לפי שעה, ולנסות לפעול בזמן אמת, ולעצור את הילד פיזית בכל פעם שהוא מרים יד. הודיעי לו (בקצרה ובשקט!) שאם ירים יד ויכה מישהו מבני הבית, תצטרכו להרחיקו או להתרחק ממנו, כי לא נעים לכם לשהות ע"י ילד מרביץ. אל תציגו זאת כעונש, אלא כתוצאה טבעית של מעשיו, ודאגן לממש זאת, אפילו אם זה מעייף או לא נוח. הודיעו לו שתשמחו להיות במחיצתו אם הוא חושב שיוכל להתגבר על הרצון להכות ולצרוח. במקביל, חשוב להקדיש לו שפע של זמן ותשומת לב, כדי לצמצם למינימום את רמות התסכול והדאגה שלו. בברכה ליאת

http://www.doctors.co.il/ar/5738/%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA%3A+%D7%96%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA%21+%D7%90%D7%97+%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C

ילדה בת 5.5 כנראה עם הפרעה רגשית כלשהי מוצצת אצבע מגיל 0. כיום המצב החמיר. מחפשת הכוונה לפסיכולוג/ית באיזור ירושלים, רצוי של קופ"ח כללית.אשמח לקבל המלצות.... אציין שפניתי למרפאה להתפתחות בעניין בקשה לאבחון הפרעות קשב וריכוז. קיבלנו הפנייה לקלינאית תקשורת וריפוי בעיסוק אבל בינתיים אנחנו "בתור" (כבר 3 חודשים). הילדה מסיימת גן חובה ותישאר שנה נוספת. אודה על המלצות לפסיכולוג/ית וכן חוו"ד כללית.

שלום אווה, אם תצרפי כתובת מייל לגוף הודעתך, אולי תקבלי המלצות מקוראי הפורום למייל האישי שלך. אם החלטת להשאיר את בתך שנה נוספת בגן, נצלי את השנה לקידום וטיפול, מאחר והזמן לבדו אינו מעלים את הקשיים. במרפאות ציבוריות וקופות החולים התורים יכולים להתארך בגלל המחיר האטרקטיבי (או החינמי), ולכן שווה להמתין קצת, אך "לנדנד" מדי פעם, כדי לא להישמט. בהצלחה ליאת

שלום שמי לימור,יש לי 4 ילדים 11 7וחצי ותאומים בני 5 חודשים .בני בן ה7 וחצי מפחד להיות בבית גם כשאנחנו נוכחים בו .להיות בחדר אחר ,להתקלח (אור יום) ,לעלות בחדר מדרגות באור יום להתפנות בשירותים (אור יום) אני ממש מודאגת לגביו כל הזמן צריך להיות צמוד אליו מישהו.הודה לכם על תשובתכם בכבוד רב לימור

שלום לימור, פחדים הם חלק מחייהם של ילדים, אך יש ילדים המגלים שבאמצעות הפחד הם יכולים להצמיד אליהם את ההורה/ההורים לאורך שעות היום, ולכל מקום אליו ילכו. זהו, כמובן, מצב בלתי רצוי, ולכן יש לנסות לאזן בין הצורך לעודד, לתמוך ולהבין את הילד, לבין הצורך לא להשתעבד לחרדותיו. לכן, כשהוא מבקש מכם ללוות אותו ברחבי הבית, תוכלו לסרב בשקט ולומר "אנחנו שומרים עליך מכאן". אם הוא יתעקש, הסבירו לו שלא תוכלו ללוות אותו, ושהוא יכול להישאר על ידכם אם כך הוא בוחר. כך אתם מאפשרים לו ליהנות מנוכחותכם, מבלי להפוך למלווים צמודים, וגם מלמדים אותו שהפחד הוא עניין מגביל ולא נוח שמוטב להשתחרר ממנו. במקרים בהם החרדה עקשנית ופוגעת באיכות החיים של הילד והמשפחה, מוטב להיעזר בפסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

אחי בן ה-17 סובל מהתקפי זעם ואיבוד שליטה עצמית שהחמירו לאחרונה עד מאד, הוא נוגח ובועט בחפצים שמסביבו ולאחר מכן בורח מבלי להתמודד. אני מבקשת המלצה לפסיכולוגית באיזור המרכז שעובדת עם קופת חולים כללית. ממתינה לתשובתך.

שלום אסתר, אנא צרפי כתובת מייל אישית אליה יוכלו להישלח המלצות. אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. בהצלחה ליאת

הוספתי את כתובתי פעם קודמת ומוסיפה אותה שוב. אודה לך אם תוכלי לתת לי תושבה בהקדם

ליאת שלום רב , חשובה לי דעתך- יש לי שני כבנים בן 7 ובן 5 ואנו נמצאים לפני מעבר דירה והייתי רוצה מאוד לעצב להם חדר שיהיה לשניהם, מיטה אחת גדולה לשניהם וספרייה משותפת . וכל זאת על מנת ליצור אחדות וגיבוש ביניהם. בעלי חושב אחרת- לדעתו זה בסדר שיהיו בחדר משותף אך כול אחד זקוק למיטתו שלו ולפרטיותו. מה דעתך?

שלום ישראלה, אני מסכימה עם בעלך, ומאמינה שבשביל יחסים טובים לא חייבים לחלוק ה-כ-ל. לכל ילד מגיעה הפינה שלו, הפרטיות שלו, והמרחב האישי שלו. בברכה ליאת

שלום רב, אני מחפשת פסיכולוג/ית באזור חולון בת ים ראשל"צ , מומלץ/ת לילד בן 9 וחצי .

שלום דנה, אנא צרפי כתובת מייל פרטית אליה יוכלו הקוראים לשלוח את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

המייל שלי [email protected]

שלום רב, אני ואשתי עובר תהליך גירושין שבמהלך השבועות הקרובים אנו עוברים למגורים נפרדים. לצערי גרושתי החליטה לחזור לקיבוץ הוריה עכב יכולתה הכלכלית הנמוכה להתפרנס, ואני נאלץ להשלים עם הגזירה הקשה שזמינותי לילד תיפגע. פרט לכך שאני חווה תק' נפשית מאוד קשה עקב הפרידה מילדי האהוב (קשור אליו מאוד), אני אשמח לקבל המלצה לגבי פסיכולוג ילדים באזור חדרה והסביבה שיוכל\ה לתת לי ולגרושתי את הכלים למיזעור הנזק שילדנו עלול לחוות עקב הגירושים והדרך הנכונה לבשר לו על הגירושים במגבלות גילו הרך. אודה לכל המסייעים בדבר וכן אשמח לקבל טיפים מזוגות שעברו תהליך זה עם ילדים בגיל דומה. בברכה, ראובן

מסירים=מבשרים

שלום ראובן, צר לי לשמוע על ההתמודדות שלפניכם. זה באמת לא קל, ומצריך כוחות נפש. אני מציעה לנסות לקבל את העזרה בקרבת הקיבוץ, כדי שהליווי יוכל להמשיך במידת הצורך גם בהמשך. רוב הילדים מצליחים לחזור לשגרת חיים לאחר תקופת ההסתגלות הראשונית, ואם אתה רוצה להגביר את הסיכוי להתאוששות מהירה, עשה כל שביכולתך לכונן תקשורת טובה ופתוחה עם גרושתך. יחסי כבוד והתחשבות בין בני זוג גרושים יכולים למזער משמעותית את הנזק של פירוק המשפחה. מקווה שיהיו הורים שיסכימו לחלוק מניסיונם. בהצלחה ליאת

האחיין שלי ילד מקסים בן 3 (לא גר בארץ) בשנה האחרונה מתעורר בלילות עם בכי היסטרי, נופל מהמיטה תוך כדיי שינה,לפעמים הוא אפילו מרים את כל גופו העליון תוך כדיי שינה וממש נזרק מהמיטה, יושן מאוד לא רגוע זז בלי סוף ובלי מנוחה בלילות. במהלך היום הוא יכול לשחק ולהשתולל כמו כל ילד בן גילו ואז במפתיע מתחיל להקיא, או מתחיל לבכות בלי שום סיבה אמיתי נראת לעיין. הילד נהיה מאוד רגיש ובררן עם אוכל, הוא פשוט לא מוכן לאכול כמעט כלום. חשוב לי לציין כי הוא לא נמצא בגן ומגיל 7 חודשים הוא מטופל על ידיי אופר שחייה בביתם, אישה מבוגרת מקסימה שמטפלת בוא כל יום וכל היום מכיוון שאחי ואשתו עובדים נורא קשה ולא נמצאים הרבה בביית. מאז שהוא בן חצי שנה אחי מגיע איתו לארץ לשבועיים ואז משאיר אותו כאן עם אימי לחודש ימים וכך כל שנה, חשוב לי לציין כי הילד מגיב לזה נהדר ולא מדבר אף פעם על געגוע הביתה, אך כשהוא חוזר בחזרה לביתו הוא מתנהג ברגישות יתר. אחי פנה לפני שבוע לנוירולוג בכיר שאמר שאולי הילד מאוד אמציונלי ונתן לא תרפות הרגעה הומטרפיות. העניין הוא שאני חושבת שאולי מדובר בבעיה רגשית כלשהי של הילד ואולי יש מקום להתערבות פסיכולוגית. האם כך? תודה ענקי מראש.

שלום נועה, אני מסכימה שיש טעם לפנות לעזרת איש מקצוע. לא בטוח שבגילו נכון יהיה לטפל בו ישירות, אלא בדרך של הדרכת הורים. הפערים בין התנהגותו בבית לבין זו שבבית סבתא, למשל, יכולים להעיד על אספקטים 'תקשורתיים' בהתנהגותו. שווה להתייעץ. בהצלחה ליאת

שלום אני מחפשת פסיכולוגית לביתי בת ה-15. חשוב לי פסיכולוגית המתמחה בגיל ההתבגרות תודה אימייל - [email protected]

שלום סיוון, מקווה שיישלחו לך המלצות למייל האישי. בהצלחה ליאת

אני יודעת שאין מה להתחרט או לחפור במה שכבר קיים אבל זקוקה למילות עידוד שיהיה בסדר. יש לי בן בגיל 6 וחצי. בת בגיל שנתיים ועשרה חודשים ותינוק בן בגיל חודשיים. אני מרגישה כאילו הבאתי את התינוק מוקדם מדי. ההפרש בין הגדול לאמצעית שלוש ושמונה חודשים ובין האמצעית לקטן שנתיים ושמונה חודשים. אני מסתדרת עם שלושה אבל אני דואגת לבת שלי האמצעית. אני מרגישה שקשה לה וכאילו היא מפסידה את הזמן שלנו להיות איתה כאשר הבן הגדול כבר גדול. כשהיא נולדה נסחבה אחרי דברים שעשינו לגדול ועכשיו תשומת הלב בעיקר לקטן. אני מקפידה פעם בשבוע לעשות איתה משהו לבד. ואני משחקת איתה כאשר התינוק ישן או שוכב לידי אבל כל הזמן עוברות לי מחשבות של הפרש קטן ואיזה מסכנה וקשה לה והיא מקנאה ובגלל שהיא מקנאה היא מציקה לו ועושה דברים שגורמים לנו לכעוס עליה הרבה. האם זה הפרש באמת נורא? זה לא הפרש קטן בהקשר של שני אחים ראשונים אבל כשזה ההפרש בין השנייה לשלישי יש לזה השפעה פסיכולוגית? האם היא תגדל להיות ילדה ממורמרת? אני לא מצליחה להתנתק מהמחשבות האלה וזה עוד יותר גרוע כך בעלי אומר. אני רואה את זה כנסיכה בין שני הבנים אבל הבן הגדול שלי הרבה פעמים אומר לה שהוא והאח הקטן בנים והם חברים ואותה הם שונאים...שטויות של ילדים אבל זה קורע אותי מבפנים. איך לעזור לה שלא תרגיש קיפוח?

שלום מיכל, "ילד סנדוויץ'" הוא מושג מוכר, הבא לתאר את מצבו העגום לכאורה של הילד האמצעי, הנופל בין הכיסאות, לא נהנה מיתרונות הבכו?רה, ולא ממנעמי בן הזקונים. באופן אישי, אני נוטה להסתייג מהתואר המפוקפק הזה, וחושבת בכנות שלכל ילד בבית יש מקום ייחודי ומשמעותי, שאינו נמדד באמצעות ה'סד' השרירותי של סדר הלידות ופערי השנים ביניהן. אין זה אומר שלמיקום במשפחה אין השפעה על הילד או על הוריו, אך השפעה זו מגוונת ומשתנה ממשפחה למשפחה ומילד לילד. אני מרגישה שההתייחסות שלך אל בתך ספוגה ברחמים ואשמה, וזה כשלעצמו דבר מחליש מאד (אותה ואותך). ילד שמרחמים עליו מרגיש מסכן ומקופח, בעוד ילד שגאים בו וסומכים עליו מרגיש כשיר ומוצלח. המודעות שלך לרגשותיה וקשייה של הילדה יכולה לתרום לשיפור, ולהניע אותך לשינוי בכל הנוגע לחלוקת המשאבים הרגשיים בבית. כל ילד שנולד לו אח צעיר מוותר שלא מרצונו על נתח משמעותי מתוך מאגר המשאבים ההוריים. ובכל זאת, לא היה עולה על דעתנו להשאיר אותו 'בן יחיד' רק משום כך. ילדים מסוגלים להתמודד עם התרחבות המשפחה ועם המחירים הזמניים שזה גובה ממנו. המשיכי להקדיש זמן מספיק לכל ילדייך, ולשמוח בכך שיש להם זה את זה. נסי לוותר על המחשבה שנגרם לה עוול, ולהניח לאשמה ולרחמים. כמובן שלא אוכל לדעת אם היא תגדל לאישה ממורמרת. אני מאמינה שאם תצליחי להניח לרחמים, לאשמה ולתחושות המסכנות שאת מייחסת לה, הסיכויים לכך קטנים בצורה משמעותית. בברכה ליאת

שלום, יש לי בן, בן שלוש ו-9 חודשים. אח בכור לתינוקת בת שנה וחודש. הילד מאוד מאוד אנרגטי, למרות שבבית הוא יודע לשבת על פזלים, אוהב מאוד לשחק במחשב, בנוסף לכל משחקי הריצה והקפיצה. אנחנו גרים במתחם בניינים שיש למטה רחבת דשא גדולה וכל אחרי הצהרים מתאספים שם הורים וילדים מהבניין שלנו ומבניינים אחרים. הילד כל הזמן מציק לילדים אחרים, עם בנות הוא לא מעוניין לשחק ואין שם עוד ילדים עם אותה רמת אנרגיה כמו שלו אז הוא פשוט מציק להם. אתמול התחלתי שיטה חדשה שאני לא בטוחה שיהא תעבוד: אמרתי לו שאם פעם אחת הוא מציק אז אנחנו עולים הביתה ואין טלויזיה ואין מחשב ושחבל שהוא יפסיד את מה שקורה למטה. 10 דקות אחרי זה כבר היינו למעלה בחזרה... מה עושים? אשמח לקבל עצות כיצד להתמודד. תודה רבה!

שלום יפעת, רמות אנרגיה גבוהות אינן מובילות בהכרח להתנהגות תוקפנית ולהצקות. תסכול - כן. לא ברור מדוע הוא נדחק לעמדת ה'ילד הרע', אך ברור שצריך לחלץ אותו ממנה. לכן, ההחלטה להרחיק אותו מיידית מהסיטואציה הבעייתית נכונה מאד בעיני, אלא שהייתי מוותרת על העונשים ה'נוספים', ומסתפקת ב??הרחקה כסנקציה מיידית, הנגזרת באופן ישיר מהתנהגותו. לפעולה כזו יהיה ערך רב יותר ככל שתמעיטי בדיבורים, נזיפות או איומים. נסי להישאר עניינית ושוות-נפש ככל האפשר. הוא צריך ללמוד שלהתנהגות בעייתית תהיה תוצאה טבעית ומיידית (הפסד של משחק נעים בדשא). כל עונש אחר מעבר לכך יהיה פחות יעיל. אם את רוצה להחריף את הסנקציה (במקרים חמורים במיוחד), עלי הביתה, קראי לבייביסיטר שתישאר להשגיח עליו בבית, וחזרי לדשא יחד עם התינוקת. הסבירי בקצרה שתינתן לו הזדמנות נוספת מחר, וזהו. בלי נאומים. מעשים ופעולות יעילים הרבה יותר מדיבורים ואיומים. נסי ודווחי לנו בהצלחה ליאת

הפחד שלי הוא שאני לא יפגוש אנשים חדשים בצבא נגיד ואז אני יצטרך להישאר בסביבתו והוא גם ילד טיפה רע לפעמים. רציתי לשאול אם נגיד כשאני אהיה טיפה יותר גדול גיל 19 או משו כזה אז עדיין אני יתבייש מלהתחיל עם בנות או שזה ישתנה כשהוא לא יהיה בסביבתי?

שלום ירון, אני סבורה שהקושי שלך ליצור קשרים זוגיים לא קשור ישירות לחבר, אלא למשהו עמוק יותר, המתבטא בין השאר גם בעיסוק ב'איך הדברים נראים החוצה'. גם ביישנים גדולים מצליחים למצוא זוגיות ואהבה, ומבחינה זו הזמן פועל לטובתך. בהחלט יתכן שמסגרת חדשה תיטיב איתך, ותספק הזדמנות לפתיחת דף חדש. אם תרגיש שדברים לא זזים, תמיד תוכל לפנות לעזרה, ולטפל לעומק במקורות הקושי. בהצלחה רבה ליאת

שלום, אני אמא (גרושה עם חבר שלא חי אצלי ולא יישן אצלי ומעולם לא ראה גבר יושן איתי) לבן יחיד בן 16 ילד טוב ואיכותי בדרך כלל לאחרונה התנהגותו התחילה להשתנות לרעה בכך שהוא קורא לי "זונה" ו"מזדיינת" ו"לכי לחבר שלך שיעשה לך".. וכל מני שמות שאני מזועזעת מלשמוע אותם. הילד נימצא בקשר עם אביו שממלא אותו עליי , מעוות לו את הראיה לגבי זוגיות ומקנא שיש לי חבר . מה עושים איך יוצאים מזה אם בכלל תודה מראש

שלום רונית, לילדים בכלל, ולמתבגרים בפרט, קשה לחשוב על הוריהם כפעילים מבחינה מינית, והם מעדיפים לחשוב עליהם כעל יצורים לא-מיניים כלל. נוכחותו של גבר זר בחייך מעמתת את בנך עם הרעיון שיש לך חיי אהבה (ומיניות) ועליו ללמוד לכבד זאת, גם אם הדבר אינו מוצא חן בעיניו. לא ברור האם אביו תורם לעמדה הזו, אך בהנחה שאינך יכולה לשלוט במה שנאמר שם, אני מציעה לך לטפל בנושא בעצמך ובביתך. הבהירי לבנך שלא יוכל לדבר אלייך ככה, ושדיבור בלתי מכבד כלפייך יגרום לו לאבד לאלתר את כל ה'הטבות' בבית, ואותך כדמות תומכת וקרובה. איכשהו, העובדה שהוא מרשה לעצמו להשתמש בשפה כה בוטה, יכולה להעיד שמשהו מאד לא טוב קורה ביניכם, ושיכולתך להציב גבולות ביעילות לקויה מאד. אני מציעה לך להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג שמתמחה בעבודה עם מתבגרים, ולקבל עזרה ותמיכה בכינון עמדה סמכותית ונחרצת מול התקפותיו הבוטות. בהחלט אפשר להיחלץ מהמצב הזה, ויפה שעה אחת קודם. בהצלחה ליאת

אבל הבעיה ליאת שנוצרה תדמית שאני לא מדבר עם בנות למרות שבתוך תוכי אני הכי רוצה לדבר עם בנות פשוט בגלל ילד מסויים אני פחות עושה את זה

שוב שלום ירון, נחמד שאתה פה... חבל מאד לתת לילד אחד מסויים להפריע לך. לתחושתי זה לא בהכרח הילד עצמו אשם, אלא האופן בו אתה תופס ומפרש את המציאות. גם אם נניח לרגע שהילד ההוא ילעג לך או יצחק, או יתפלא, או כל דבר אחר, עדיין יש מספיק הזדמנויות להתחיל עם בנות גם בלי שהילד ההוא יהיה בתמונה. כאמור, תוכל לעשות זאת דרך המחשב, במסיבה, בתנועת הנוער, על הדשא בביה"ס, וכד'. תדמית היא עניין מעיק לפעמים, ועדיף להשתחרר ממנה כמה שיותר מוקדם. אם אתה חושש שלא תצליח לבדך, פנה לעזרתו של פסיכולוג המתמחה בעבודה עם בני נוער. בהצלחה ליאת

בני בן 14 עולה לכיתה ט' בחטיבת הביניים. תלמיד מצטיין, נער נאה ביותר הסובל מחוסר ביטחון עצמי, דימוי עצמי ירוד, ומרגיש שאינו מקובל בכיתתו.מה שנקרא:"חנון" בעיני החברה. מה עלי לעשות?כיצד לעזור לו? האם עלינו לפנות לטיפול פסיכולוגי?

שלום דניאל, ההחלטה אם לפנות לטיפול פסיכולוגי תלוייה במידת המצוקה הנחווית ובמידת הפגיעה התפקודית, אם קיימת כזו. אם בנך סובל ממצבו ורוצה שינוי, טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לסייע. חשוב שגם אתם תהיו מעורבים, ותספקו תמיכה מבית, ברוח המלצותיו של המטפל. בהצלחה רבה ליאת

היי יש לי ילד בן שנה וחודש לאחרונה הוא עצבני מאוד וזה מתבטא בצעקות בכל פעם שלוקחים לו משהו שאסור לו לשחק בו או אם מישהו נוגע לו בצעצועים שלו בקיצור אנחנו אמורים לעשות את מה שהוא רוצה ואם לא אז צורח אני חושבת שזה טבעי כי הוא עדיין לא יודע לדבר ועדיין לא יודע לבטא את רגשותיו מה שרציתי לדעת הוא כיצד להתנהג איתו במצבים כאלה כדי שבעתיד לא יצא ילד עצבני כלומר מה לעשות כדי להפחית מהתסכול שלו?

שלום רינה, את צודקת - תינוק שעדיין אינו מדבר לא יכול לבטא את רגשותיו ומתקשה לווסת את התסכול, האכזבה והזעם. בגיל כזה, עלינו לסייע לו לווסת את עצמו, בדרך של הימנעות ממצבים מתסכלים מדי עבורו (אין זה אומר שניתן לו הכל ונרשה לו הכל, אלא שנסייע לו בהסחות דעת או בתחליפים, או אפילו בחיבוק וניחומים). אם את רוצה להימנע מילד עצבני, נסי לאזן בין היענות קשובה ורגישה לצרכים שלו, לבין היענות קשובה לא פחות לצרכים ולרגשות שלך. כלומר, אינכם אמורים בשום מקרה לעשות כל מה שהוא רוצה, ואם הוא צורח בתגובה נסו לעזור לו להכיל את האכזבה במילים טובות, חיבוק או הסחת דעת. הוא לא ילד עצבני אלא תינוק רגיל ונורמלי המתקשה עדיין לשלוט בדחפים שלו. סבלנות... ליאת

בתי בת 7.5 כתה ב'. מגיל 3 היתה לה רגרסיה בשל לידתה של אחותה. מאז ועד היום עושה קקי בתחתונים. ניסינו טיפול באמנות, פסיכולוגית של ילדים ,טיפול בבע"ח ולא עזר. אנא אם תוכלי להמליץ לי על פסיכולוגית לילדים שמתמחה בבעיה זו ועובדת בקו"ח מכבי.

שלום מיה, לא ציינת באיזה אזור מדובר. אנא צייני אזור מגורים וצרפי כתובת מייל מעודכנת, כך שקוראי הפורום יוכלו אולי להמליץ לך. בברכה ליאת

אני מתגוררת בתל אביב.אשמח לדעת על פסיכולוגית לילדים שעזרה כבר לטפל בבעיה זו והיא הופסקה בעקבות הטיפול. רצוי לא בפרטי אלא במקופ"ח מכבי או מהשרות הציבורי.

הבת שלי בת 5 ולכאורה מגיל 3 אף פעם לא נגמלה. פשוט לא הולכת לשירותים לבד.אחרי טיפול אצל פסיכולוגית שמתמחה בתחום עדיין הבעיה לא נפתרה.אנחנו מאוד מיואשים ודואגים. כל עיצה בתחום של העבירו את האחריות לילדה לא עזרה. אשמח לדעת האם יש עוד רעיונות שלא חשבנו עליהם.

שלום אא, הפרעת הצטאות (אנקופרזיס) יכולה להיות באמת עקשנית למדי, בעיקר כאשר מתבסס דפוס של מאבק בין הילד להורים. בהנחה שבדקתם ושללתם את כל האספקטים הפיזיולוגיים, אפשר להתייחס אל הבעיה כמשקפת משהו בתקשורת המשפחתית ובדפוס היחסים. העברת האחריות לילדה אכן חשובה, אך אין בה די. במקביל חשוב לנסות לזהות את מערך הכוחות בבית, ואת דפוסי התקשורת הבעייתיים, ולכוון לשם את ההתערבות הטיפולית. לפעמים נדרשת לשם כך סבלנות רבה, ובעיקר נכונות לצאת מעמדה מתעקשת או מתגוננת. אני יודעת שתהליך גמילה שאינו עולה יפה עלול לעורר הרבה כעס ואשמה אצל ההורים, ותסכול, ייאוש ואכזבה אצל הילד. כל אלה עלולים להחריף באופן מעגלי את הלחץ הכללי סביב הקקי, ולהקשות גם על התהליך הטיפולי. חשוב לי לעודד אתכם להמשיך בתהליך, ולהתאזר בתקווה, סבלנות, פתיחות ורוח טובה. זה יעבור. ליאת

שלום יש לי ילד בן 6 וחצי עולה לכיתה א', בגן חובה היה ילד שהציק ובשבוע האחרון של הגן אף נתן לו מכה בגב ויש לבני סימן כחול. מה ניתן לעשות על מנת שלא יציקו לבני? הילד הזה גם עולה לכיתה א' יחד עם בני. שוחחתי עם אמו של הילד שהרביץ ביקשתי שתשוחח איתו. הילד שלי לא יודע להחזיר ולגונן על עצמו. נא עצתכם מה ניתן לעשות.

שלום יהודית, בכל פעם שאני שומעת על ילד שלא יודע להרביץ, אני נושמת לרווחה, ושמחה שהנה, יש עוד מישהו שעוזר להוריד את מפלס האלימות. אני מציעה לנסות לוותר על הניסיון לעודד אותו להחזיר. במקום זאת, מוטב ללמד ילדים להתרחק מילדים אלימים ומסיטואציות אלימות, לשמור על עצמם באמצעות שכלם, ובמקרה הצורך לגייס עזרה ממבוגר אחראי (גננת/מורה/הורה/ילד גדול). יש הרבה מאד ילדים חזקים ונבונים המצליחים להימנע מקונפליקט אלים בתבונה ותוך גיוס עוצמה פנימית. בעיני זה הכיוון העדיף. מה את אומרת? ליאת

אני שוחחתי עם האמא של הילד וביקשתי שתשוחח עם הילד. אני לא אומרת לילד שלי להחזיר כי אני נגד אלימות. אבל תמיד השקטים והעדינים כנראה שחוטפים. גם הילד שלי פחד להגיד לי מה הילד שהיכה אותו ואמר לי שהוא לא זוכר. אמרתי לו איך אתה לא זוכר מכה כזו חזקה? בשיחה עם אמא אחרת של ילדה מהגן התברר שהילדה בכתה כשהיא ראתה את הילד שלי בוכה. בנות יותר מתחברות לילד שלי בגלל העדינות שבו, למרות שהמראה החיצוני של הילד נראה בריון. ניסיתי לקחת אותו לחוג ג'ודו לפני כשנתיים אך הילד לא התחבר לג'ודו ולקחתי אותו לחוק התעמלות אחר.

שלום רב, בני בן 10 וחצי עולה לכתה ו'. כבר לילה שני מתקשה להירדם, הוא טוען שהוא מפחד משדים ורוחות. הילד ממש מתחנן לישון איתנו בוכה טוען שהוא ממש פוחד (יש לו חדר לבד. אתמול ביתי הגדולה ממש ריחמה עליו היא בת 14 (אני ובעלי לא הסכמנו לשתף פעולה איתו) והלכה אליו לחדר עד שנרדם. היום שוב הגיע אלינו לחדר כחצי שעה אחרי שנכנס למיטה ממש בוכה ומזיע כולו (למרות שהמזגן דולק) והתחנן לישון איתנו בעלי התנגד וממש ניפנף אותו לחדרו, לטענתו לא להתייחס זה הפתרון. הלכתי אליו לחדר שוחחתי איתו והבנתי שחבר שלו סיפר לו על חבר שלו שקרה לו מקרה על שדים ורוחות וממש נכנס בו פחד. הסברתי לו ברוגע שאין דברים כאלה ושינסה להרגע כמובן במיטה שלו, נתתי לו כוס מים ואמרתי לו שאני בחדר שלי ערה למקרה שיצטרך אותי, הדלקתי לו מנורת לילה בחדר ואני מקווה שהוא יירדם. מה קורה פה? האם זה טבעי? חייבת לציין שאני סבלתי מחרדות קשות בשנות ה-20 לחיי ואף קיבלתי טיפול תרופתי. האם משהו פה גנטי? אני ממש חוששת לו. בבקשה הנחי אותי. תודה

שלום רונית, ראשית, אזכיר כי לחרדות יש בהחלט מרכיב גנטי, ולעיתים קרובות יש יותר מחרדתי אחד במשפחה. ובכל זאת, אנחנו עדיין לא מדברים כאן על הפרעת חרדה, אלא על חרדה ספציפית מאד, שהתעוררה אצל הילד בעקבות משהו ששמע והפחיד אותו מאד. גם אני נוטה להמליץ שלא להכניס ילדים למיטת ההורים (לא תמיד עמדתי בזה בעצמי, מודה...), אך אני סבורה שמאד לא נכון "לנפנף" ילד לחדרו ולא להתייחס אליו כשהוא בשיאו של התקף חרדה. נוכחותם המרגיעה של ההורים היא התרופה המנחמת והיעילה ביותר מול פחדי הילדות, וחשוב שהילד יידע שיש לו כתובת. לטעמי פעלת נכון שבאת לחדרו להרגיעו. אפשר, מעבר להסברים ההגיוניים (שלא תמיד עוזרים. פחד הוא לא עניין הגיוני) לשכב לצידו עד שיירגע, ללטף, לחבק, ולהבטיח שאתם שומרים עליו תמיד. גם יצירתיות והומור יכולים להיות יעילים מאד. אפשר להיעזר בספר הנחמד של אורה אייל ("בלילה חשוך אחד") או בספרים אחרים המצויים בשפע על המדפים, אפשר ליצור שדים ורוחות "טובים" מחומרי יצירה, שיאפשרו לילד להתיידד עם אובייקט הפחד, להזמין אותו להתחפש לרוח רפאים מפלצתית (בשעות האור, בבקשה!), ו"להפחיד" אותך נורא, כשהוא בתחפושת. המשחק החופשי נותן לילד הזדמנות לאוורר את הפחד ו'לשחוק' אותו, בדרך הבריאה והטבעית. אשמח לשמוע עדכונים. בהצלחה ליאת

בני עולה לכיתה ד', במהלך שנה זו בני עבר משבר גדול,שטיפלנו בו, אך בעקבות המשבר ירד משמעותית בלימודיו והתנהג לחברי הכיתה בצורה מאוד לא מכובדת-היה מציק ורב עם כולם, מאז מקרה זה בני נשאר ללא חברים בכיתתו, במשך החודשיים האחרונים של הלימודים בני "חזר" לעצמו ושיפר משמעותית את התנהגותו, אך עדיין המצב עם חבריו לכיתה אינו טוב, אין לו חברים, חוץ מחבר אחד קבוע, אף ילד אינו מתקשר אליו, כאשר בני מתקשר לחברים תמיד נתקל בתשובה שאינם יכולים לבוא אליו או שאינם יכולים שהוא יבוא, בני מאוד מאבד ביטחון ואף פוחד להתקשר מכיוון שמקבל כל הזמן תשובות שליליות, אני רוצה לחזק אותו לקראת שנה הבאה, כיצד אוכל לעשות זאת וכיצד אוכל לגרום לגני להיות בין"מקובלי" הכיתה, או לפחות עם מספר חברים

שלום אורנית, יופי לשמוע שמצבו הכללי של בנך השתפר, ואני מקווה שזו תחילתו של "דף חדש". ובכל זאת, כדי שזה יקרה, צריך לעזור לו קצת. אני חושבת שכרגע, לא נכון לעודד אותו להתקשר בלי סוף לחברים. כאשר ילדים מסרבים פעם אחר פעם נשחק אצלם המנגנון של ה"לא נעים", והם עלולים להתרגל ולסרב לו ללא אשמה או נקיפות מצפון. נסי לאפק את הטלפונים, וליזום מפגשים רק אחרי שבררת שזה אפשרי. אני מציעה להיעזר באימהות אחרות, איתן תוכלי לדבר, ולבקש סיוע בשבירת הקרח הראשוני. הדגישי שאת מודעת לכך שבעבר היו קשיים ובעיות, אך כיום פחות. הציעי להישאר זמינה למקרה שמשהו ישתבש. אני יודעת שזה יכול להישמע מרתיע, אך בעיני עדיף להיחשף קצת ולהיעזר, על פני דחייה ובדידות חברתית. החופש הגדול הוא הזדמנות להעמיק קשר עם חבר אחד או שניים, דרכם הוא יוכל בהדרגה להחזיר לעצמו את הסטטוס של לפני המשבר. בהצלחה ליאת

ליאת הי, נכון את בהחלט צודקת שיש לקבוע קודם עם האמהות, אבל מה עושים שהאמהות עצמן גורמות לילדיהם לא להיפגש איתו?והילדים ממציאים תירוצים שונים (רק שבתביני שהמשבר שחווה בני היה כאשר חברו הטוב נפטר ממחלה ובני הוציא את הכעסים בזמן בית הספר-לא למד, הפריע ורב עם כל החברים שלו-כיום הוא בסדר כי עבר טיפול פסיכולוגי, אבל עוד זוכרים לו את ההתנהגות.... ימים שלמים הוא לא מוצא עם מי להיפגש ולי כל כך כואב הלב עליו הוא הגיע למצב שכבר לא רוצה להתקשר לאף אחד, גם מורתו היא לו בדיוק מורה "חזקה" שיכולה לקדם אותו אז מה-הפתרון להעביר אותו בית ספר?....

ליאת שלום. אני בן 17 ואני רוצה קצת להכיר בנות ולדבר איתן, אבל אני מתבייש מילדים מסויימים ובגלל אני פחות מדבר עם בנות ועכשיו אם אני יתחיל לדבר עם בנות אז אני אתבייש נורא מהם כי אני כביכול מבחינתם לא מדבר עם בנות רציתי לדעת מה אפשר לעשות ואם זה ישתנה כשאני אגדל?

שלום ירון, לאנשים ביישנים באמת קצת יותר קשה להתחיל קשרים עם אנשים אחרים, אבל עם הגיל יש שיפור, בעיקר בגלל היציאה מהמסגרות הישנות, שכמו שאתה רואה, עלולות לפעמים להכביד. ובכל זאת, כיום אפשר להתחיל עם בנות ולדבר איתן באמצעים 'עקיפים' כמולמשל דרך תכנות למסרים מיידיים (מסנג'ר, אי סי קיו, פייסבוק וכל מקום אחר בו יש צ'ט או פורום), הרחק מעיניהם של הבנים האחרים. תתנחם בכך שהבנים האחרים כ"כ עסוקים בלהתחיל לדבר בעצמם עם בנות, עד כי אינם פנויים לבדוק מה בדיוק אתה עושה... אני מעודדת אותך להעז, לצלול באומץ למים, ולהישאר פתוח גם לאפשרות המגניבה שמישהי מהבנות פשוט תתחיל איתך! בהצלחה ליאת

שלום רב ראשית אבקש להתנצל על אורך השאלה.... ביתי בת 4 גמולה מגיל שנתיים וחודשיים, עדיין עם חיתול בשעות הלילה. לפני 4 חודשים נולדו לנו תאומים. היא קיבלה אותם מאד בטבעיות ומפגינה כלפיהם הרבה חום ואהבה. לא ניצפו שום סימני קינאה. מייד לאחר שנולדו חלה השתנות קלה בהתנהגותה היתה רגישה יותר בוכה יותר בקלות אך זה חלף ולא שב. לפני שלושה שבועות ערכנו מסיבת לרגל הולדת הקטנטנים. הבאנו מפעילה שתפקידה היה "להעצים" את הגדולה וכך היה. במהלך הארוע כאשר הקרנו קליפ קצר עם התמונות של כל המשפחה היא פרצה בבכי ולא רצתה שכולם יראו את הסרט של האחים שלה (כהכנה הקרנו לה את הסרט מס' פעמים לפני הארוע). למחרת הארוע ארע דבר שלא ארע מאז שניגמלה היא היסתתרה מאחורי ספה עשתה קקי והביאה אותו בידיים להראות לי. למרות הזעזוע מהמקרה לא צעקנו ולא הגבנו בחומרה אלא רק שאלתי אותה מדוע עשתה זאת אך ללא תשובה. מאז כמעט על בסיס יום יומי בורח לה קקי בתחתונים וכאשר אני שואלת אותה למה היא לגמרי מתעלמת משאלתי או מפטירה שזה לא נורא וממשיכה בשלה. עלי לציין כי הילדה מקבלת תשומת לב מלאה אנו מבלים איתה המון באופן אישי בין אם בגני שעשועים סרטים חברות וכו' אנו מאד מעצימים אותה ומקדישים לה המון ומעריפים עליה אהבה כך שמאד מדאיג אותנו נושא עשיית הצרכים ואיננו יודעים כיצד להגיב! מאד אודה לך אם תוכלי לייעץ בתודה מראש

שלום רב, למרות המודעות שלכם לקנאה אפשרית של בתכם בתאומים, ולמרות שפע האהבה וה'העצמה' שאתם מעניקים לה, קיים צורך נוסף, שאולי אליו אנחנו, המבוגרים, פחות מודעים. הכוונה לצורך בטיפול ומגע פיזי קרוב, כמו זה לו זוכים תינוקות. בתך, באמצעות הקקי, מאלצת אותך לגעת בה, לרחוץ, לנגב, להחליף בגד, ממש כאילו הייתה תינוקת קטנה. כמובן שאין טעם לכעוס או לגעור בה על כך, אלא לנסות להישאר ענייניים מאד, תכליתיים, ומשימתיים כשהיא עושה קקי במכנסיים. את ה'אקסטרות' רצוי לתת בהקשרים אחרים (כולל מגע פיזי קרוב), שהרי הדבר הכי נחשק בעיניה כרגע, זה דווקא להיות "קטנה". חשבו על כך כאשר אתם בוחרים את סוגי הבילוי איתה. לפעמים התגפפות כייפית או אמבטיה נעימה וממושכת (כמו פעם) עדיפים על פני פעילויות 'אינטלקטואליות' של גדולים. כשהצורך המיידי הזה יירגע מעט, אפשר יהיה להמשיך בפעילויות האחרות, שיגרמו לה לשוב ולהיות גאה במעמדה כילדה הגדולה בבית. אם המצב נמשך למרות זאת, פנו להתייעצות. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן ה-3 עבר ביום שלישי ברית מילה כירורגית (לא נימול בלידתו ונימול עכשיו מסיבה רפואית). תוך יומיים הכאבים עברו והוא אינו מתלונן כלל. הבעיה היחידה היא שכשעשה פיפי בפעמים הראשונות, זה שרף לו, ומאז הוא לא מסכים לעשות פיפי, מחשש שישרוף. זה הגיע למצב של התאפקויות מאוד ארוכות (10 שעות) שבסופן הפיפי בורח כשהוא לחוץ ובוכה. החל מהאתמול שאלתי אותו לאחר שהפיפי ברח אם זה שרף לו, והוא ענה שלא, אך הוא עדין מאוד חושש ומאוד לחוץ. אציין כי הסברנו לו ודברנו איתו לפני הניתוח רבות, והוא יודע שעכשיו הרופא סידר לו את הבולבול שיהיה בריא וטוב יותר. אנחנו גם חוזרים ומדגישים שזה לא יקרה בעתיד, ושמדובר בהליך חד פעמי. מה לעשות עם הלחץ מעשיית הפיפי? כרגע אנחנו פשוט מנסים לא להתייחס. לא להזכיר לו לעשות, וכשהוא לחוץ לדבר על דברים אחרים, ולציין במשפט שהפיפי לא שורף יותר. תודה, יעל

שלום יעל, ברית בגיל שלוש היא אכן חוויה טראומטית. כרגע, אין הרבה מה לעשות מלבד לנסות להרגיע, ולתת לטבע לעשות את שלו. בריאות ליאת

אני ואשתי רוצים לטוס ל 9 ימים יש לנו תינוק בן שנה וחצי האם זה יכול לפגוע בו או להוות טראומה מבחינתו? תודה מראש

שלום שרון, פעוטות בשנת החיים השנייה לחייהם חסרים עדיין את תחושת הזמן ולכן היעדרות של ההורים למספר ימים עלולה להיות חוויה לא פשוטה. בכל זאת, הורים רבים יוצאים לחופשות מבלי להותיר נזקים בילדיהם, וזאת הודות למנגנוני הסתגלות והתמודדות טובים הקיימים אצל מרביתם. הפרידה תהיה נסבלת וקלה יותר אם הילד יישאר תחת השגחתן וטיפולן של דמויות אהובות ומוכרות (סבים מוכרים ואהובים, למשל) ובסביבה מוכרת ככל האפשר. חופשה נעימה ליאת

שלום, בתי בת 7 (סיימה כיתה א) ביישנית מאד, בעיקר למבוגרים. היא לא עונה כשפונים אליה ובטח לא פונה לאחרים ,פשוט מתחבאת מאחורי (אם אני בסביבה). היא תמנע מלהשתתף בכיתה ולהביע את עצמה בפומבי. היא משחקת עם חברים, אך מרגישה נוח להשמיע את קולה בסביבה ובחברה מוכרת. היא מתביישת מילדים חדשים או מכאלה שפחות קרובים לה ובאופן כללי לא כל כך יוזמת. כשהיתה קטנה היתה מלאה בטחון וחברותית לכולם אך עם הגן המעבר לגן העירוני (גיל 4.5) חל שינוי דרמטי. המעבר היה מאד משברי היה לה קשה בעיקר עם התמודדות עם גננת קשוחה מאד, קרה וצעקנית והדבר גרם לה להסגר. שאלתי - האם ה"חוויה" הזו אכן גרמה לביישנות ולחוסר הבטחון? ובכל מקרה - מה ניתן לעשות וכיצד לחזק את הילדה? תודה.

שלום ענת, ביישנות היא תכונת אישיות, שיכולה לקבל ביטוי שונה בכל גיל. יכול להיות שבגן העירוני, בגיל ארבע, הביישנות החלה לבלוט יותר, על רקע השינוי בתביעות החברתיות והרגשיות. אישיותה של גננת יכולה להשפיע על התנהגותם של הילדים בגן, אך הרבה פחות על טבעם ותכונותיהם. עם זאת, גננת קשוחה וצעקנית יכולה בהחלט 'לסגור' ילד ביישן ומופנם, ולמנוע ממנו להעיז ולהגיח מתוך הקונכיה שלו. בכל מקרה, כפי שציינת, סביבה ידידותית וחמה מסייעת לילדים ואנשים יבישנים, ומאז אותה גננת עבר זמן רב. כרגע, יש לעשות מאמץ לסייע לילדה בהרחבת המעגלים החברתיים שלה, ובצמצום מעגלי ההימנעות. חשוב לעודד אותה לארח ולהתארח, לעשות דברים חדשים ו'הרפתקנים' גם אם בסביבת אנשים מוכרת, ולא לאלץ אותה לפעילויות המוניות שאינן מתאימות לה. גם הביישנים הגדולים מסתגלים בסופו של דבר, ומוצאים לעצמם את קבוצת החברים הטובים איתם אפשר לכייף. אם את חוששת שמדובר בקשיים שמעבר לביישנות, אפשר לשקול התערבויות של איש מקצוע, לשיפור מיומנויות חברתיות או תפיסות עצמיות. בברכה ליאת

שלום ליאת, בהמשך לשתובתך, אכן יש לנו סיר שמלווה אותנו בכל חדר בבית שאנחנו הולכים אליו. והילדה אפילו התחילה לבקש לשבת עליו כשיש לה צרכים, גם קקי! (למרות שאני לא מפתחת ציפיות מיידיות, היא עדיין די קטנה). מה שכן, להוריד תחתונים זה משהו שידרוש מאיתנו קצת יותר תרגול, ובינתיים רוב זמנה בבית הילדה מסתובבת בלי חלק תחתון בכלל, מגיעה לסיר ועושה את מה שצריך, כמובן שלא תמיד. האם זה דבר נכון לעשות - קודם לאפשר לה חופש שכזה, ורק אח"כ להרגילה לתחתונים, או שזה עלול לבלבל אותה? בנוסף, ללא חיתול הילדה רק בבית, אם אנחנו צריכים לצאת, יש נסיעה או הליכה ברגל, ולא צפויים שירותים בסביבה, אנחנו שמים לה חיתול - האם כדאי? ברגע שהיא עם חיתול, היא לא מבקשת, לא מתריעה, פשוט עושה. שאלה נוספת - האם קיים הבדל בין שנת לילה ושנת צהריים? האם כדאי לשים לה חיתול בזמן שנ"צ? ניסינו בלי חיתול וקיבלנו בריכה בשמיכה. תודה, אנה

שלום אנה, חלק מהבשלות לתהליך הגמילה קשור גם ביכולת להתריע מראש "אני צריך פיפי/קקי", ולהספיק להוריד את התחתונים והמכנסיים לבד או בעזרת מבוגר. היכולת להפעיל את שרירי הסגור משתכללת ומשתפרת עם התרגול, אבל צריך להיות מוכנים ל'פספוסים'. הליכה ללא תחתונים בכלל יכולה להיות נחמדה לזמן קצר בבית, אך זה לא המצב הרצוי, מאחר והוא אינו מציאותי. כשמחליטים על גמילה, יש להתכונן גם לתקלות, ולהיערך להן נפשית. בזמן שינה עמוקה (צהריים או לילה) יכולתו של הילד לשלוט בתפקודי השלפוחית יורדת, ומכאן הפער בין שעות הערות לשעות השינה. אם אתם בשלב ההתחלתי, אפשר להמשיך להשכיב עם טיטול, גם בצהריים, ולחזק את השליטה ביום, כולל הורדת תחתונים ומכנסיים. סבלנות...עד הטירונות זה יסתדר! בהצלחה ליאת

היי, אז ככה, אני מרגיש ממש מתוסבך יש לי המון חרדות והן רק הולכות ומתקבעות אצלי בחיים. אני כבר די יודע את השמות שלהן: הפרעה כפייתית (שאני סובל ממנה כבר שנים רבות בערך כמו 5-6 שנים), חרדת נטישה, הפרעת פאניקה, הפרעת חרדה מוכללת. ועוד משהו אני די מפחד מרוחות וכל מיני דברים כאלה, אני חושב לפעמים שאולי אחוז בי דיבוק שגורם לי לעשות כל מיני פעולות טקסיות ודברים כאלה, או שאני תוהה הרבה דברים לגבי העולם -האם באמת יש אלהים, מה יש מחוץ לחלל, האם יש בכל אחד נשמה, ממה נוצר האדם, האם זה באמת מאלהים - ואלה תהיות שלפעמים ממש גורמות לי לצאת מדעתי ולהרגיש כאילו אני מתחרפן, בנוסף יש לי כל מיני מצבים, שפתאום אני חושש שאני עומד לחטוף התקף לב או משהו ואני רק בן 16 ובריא תודה לאל. ד"א יש לי גם כל מיני מחשבות מיניות מגעילות על אנשים קרובים וזה די דוחה אותי ואני מנסה להתעלם מהם אבל זה לא כל כך עובד. אני ממש מספר כאן את הכל עליי, כל מה שאני מרגיש וכל מה שעובר עליי מקווה שבאמת יש לכל הדברים כאן פתרון. מה לעשות עם זה? לפנות לפסיכולוג? כבר הייתי בטיפול פעם, אבל לא בנושאים האלה אם אני זוכר טוב (אם כבר מדברים על חרדות אני לא יודע אם זאת חרדה אבל על כל דבר שאני לא בטוח בו ב200 אחוז אני מרגיש צורך לומר "אם אני לא טועה" או משהו בסגנון משהו בראש מכריח אותי להגיד את זה). ולשאלה העיקרית כאן, כמו שאמרתי יש לי חרדת נטישה, כשאני מתרחק לזמן רב מהבית, נגיד נסיעה לטיול שנתי וכו' עולות בי חרדות, אני מתחיל לבכות ללא הפסקה על הריחוק מהבית, רק המחשבה על כך שאני צריך לעבור יומיים שלמים מבלי לראות את הבית משגעת אותי, היא לא נותנת לי מנוחה, ואני מרגיש שזה הורס לי את האיכות חיים, אני לא יודע בדיוק אם זה גם געגועים למשפחה, אני לא כל כך חושב, אני די מתרכז בריחוק הזה מהבית לזמן רב (כמו יומיים). עוד מעט יש לי נסיעה לאילת עם חברים, זה יוצא בערך עוד כחודש וחצי ואני תוהה אם לנסוע או לא, אני יודע שנסיעה לאילת לחמישה ימים!!! תשגע אותי ואני מפחד שוב לבכות ולרצות הביתה כל הזמן, משהו נוסף הוא שאני מכיר את החברים האלה רק מתחילת השנה, ואני לא בטוח אם אני ארגיש בנוח לסוע איתם, או שפשוט אני מנסה להפיל על זה את החרדת נטישה מבלי לשים לב, אז ככה לעניין, אני מתלבט אם לנסוע או לא, אני מקווה להתחיל טיפולים פסיכולוגיים אבל אני לא יודע אם זה באמת יפתור את הבעיה ואני אוכל לנסוע עוד חודש וחצי והכל יהיה בסדר, אני צריך להחזיר תשובה בקרוב מאוד לחברים שלי אם אני נוסע איתם או לא כי הם רוצים לסגור בית מלון באילת. אין לי כל כך מושג מה לעשות, אני מפחד לנסוע, ואת האמת שאני מעדיף להשאר בבית לפי דעתי, כי הפחד הזה של להתרחק מהבית למשך חמישה ימים!!!! זה משגע אותי. מה לעשות, בינתיים, האם להגיד כי אני נוסע, אם אני אומר שכן אני לא יכול לחזור בי ואני אהיה חייב לנסוע או לשלם את הכסף על הבית מלון מבלי לנסוע. בבקשה עזרה דחופה!!! תודה

שלום עומר, התופעות שאתה מתאר קשורות כולן להפרעת החרדה שלך, שמלווה גם במחשבות טורדניות וב'טקסים' או פעולות כפייתיות שאתה מבצע כדי להרגיע אותן או את החרדה. למרות שמדובר בסבל רב עבורך, טיפול פסיכולוגי המלווה גם בטיפול תרופתי מתאים יכול להביא להקלה עצומה. עקרונית, הדרך הקצרה והמהירה ביותר להרגיש טוב יותר זה באמצעות תרופות, שיכולות להתחיל לעבוד אפילו תוך שבועיים-שלושה. אני מציעה לך להגיע לפסיכיאטר המתמחה בעבודה עם ילדים ומתבגרים, ולבקש ממנו לעזור לך. בהחלט יכול להיות שאם תזדרז, תוכל לנסוע עם הרבה פחות חרדה לאילת. בהצלחה ליאת

אנחנו משפחה עם4 ילדים.ביתנו בת ה5 (ה3 בגיל) פיתחה חרדת נטישה שמתאפינת בבכי עז במקרים שאנו בבית והיא מאבדת קשר עין איתנו,אף אל פי כן אין לה בעיה ללכת לחוגים לישון אצל חברים/סבה וסבתא וכו ההתנהגות הנ"ל אופינית לסביבה הביתית ובאם מבקשים ממנה להמתין שניה ברכב (אפילו לתדלק) הוא מתחילה לבכות אודה לעזרה/הצעה לפתרון

שלום רב, העובדה שהיא מצליחה להיפרד מכם ולתפקד היטב בחוג או אצל סבא וסבתא, מגבירה את הסבירות לכך שמדובר בסוג של מאבק שליטה לא מודע. היא מפעילה אתכם באמצעות הפחד, ומרתקת אתכם אליה בעזרתו. נסו לבדוק כיצד אתם נוהגים בנסיבות הללו, והאם יש בהתנהגותכם משהו ש'מחזק' את הדפוס ומתגמל אותו. כדי לעזור לה, הייתי ממליצה לשלוט מעט יותר בתגובה שלכם, ולא לרוץ אליה מהר בכל פעם שמתחיל הבכי. נסו להגיע למצב בו החרדה שלה תפריע *לה* ולא לכם. כלומר - אם היא מאבדת קשר עין אתכם ומתחילה לבכות, אל תגשו אליה, אלא חכו מעט, ותנו לה הזדמנות להגיע אליכם (אם היא רוצה). זכרו שהיא איננה נמצאת במדבר-שממה, וגם לא ביער עם חיות טרף. היא נמצאת בבית, איתכם, ויכולה להימצא לבדה בחדר גם אם זה קצת לא נעים. תוכלו לקרוא אליה ולומר "אנחנו כאן, בחדר השני", ולהסתפק בזה. ההמתנה של ילד קטן לבדו ברכב ממילא לא בטיחותית, ולכן עדיף להימנע ממצבים כאלה. בברכה ליאת

הבן שלי עשה גמילה מפיפי ביום וליליה לפני שנה בערך, אך יש לו קושי להיגמל מקקי, הוא מסרב לשבת על האסלה, בגן הוא לא עושה קקי ומתאפק עד שהוא מגיע לבית, כאשר יש לו קקי הוא נכנס לשירותים שם הרבה נייר טישו על התחתונים שלו"כדי לא ללכלך " ועושה את הקקי בתחתונים כשהוא בעמידה, הילד מודע לעצמו וטוען שהוא מפחד שהקקי תיפול ממנו" אני לא יודעת איך להגיב במקרה הזה, חשוב לציין שלילד יש אחות קטנה בת שנה אך אני חושבת שהסיפור לא נגוע לאחותו נא לעזו לנו

שלום לינור, יש ילדים החווים את הקקי כאיבר מאיברי הגוף, הנושר ממנו בפתאומיות - מה שעלול לעורר בהלה ותחושת אובדן. אצל ילדים כאלה הסברים על מבנה הגוף ופעולותיו יכולים לעזור, ולסייע בהבנת התהליך כחלק מפעילות בריאה וסדירה של הגוף. גם ציורים ותמונות של הגוף ואיבריו השונים יעזרו. במקביל, חשוב לעזור לו להתייחס אל הקקי שלו בצורה מעט יותר 'ידידותית', ולא כאל משהו מגעיל ומלוכלך. עמדה סלחנית ומכילה כזו, תעזור לו לקבל בהשלמה וללא חשש גם מצבים של 'תאונה'. תוכלי להדגיש בפניו שאת סומכת עליו שיצליח לעשות קקי בסיר, וגם אם יברח לו קצת בתחתונים, לא נורא. "בפעם הבאה זה יצליח". בהצלחה ליאת

שלום רב אני אתחיל בזה שהבת שלי גמולה כבר 3 חודשים וגם לפני 3 חודשים אני ילדתי את בית השניה, הגמילה הלכה טוב מאוד היא מהר נגמלה גם ביום וגם בלילה עכשיו בחודש האחרון אני שמתי לב לפחות שכל פעם שאני כועסת עליה או כל מישהו אחר או שהיא בוכה היא עושה פיפי במיכנסיים בשבועים האחרונים זה קורה המון ואז היא בוכה אמא אמא יש לצין שבדרך כלל היא מאוד מקפידה ללכת כשיש לה צרכים ממה הפעולה הזו שלה יכולה לנבוע זה מתסכל קצת אני לא כועסת עליה שהיא עושה את זה אבל לא יודעת איך להתמודד אם זה ואיך להתמודד תודה רבה מראש..

שלום רב, לא ציינת בת כמה בתך, ובכל מקרה, אני מניחה שכלל לא פשוט עבורה להתמודד בו זמנית עם הדרישה שלכם לגמול אותה מחיתולים ועם לידת התינוקת החדשה, שבוודאי מבלבלת אותה לגבי מידת הכדאיות של "להיות גדול". בכל מקרה, אני מתייחסת לשלב הזה עדיין כאל חלק מתהליך הגמילה, ולא כאל נסיגה. השליטה בשרירי הסגור עדיין אינה שלמה בשלב זה, והיא יכולה להתרופף אף יותר במצבים של היסח דעת, בהלה פתאומית או שינה עמוקה. זכרי שהעובדה שנולדה לה אחות קטנה אינה הופכת אותה בן-לילה לילדה גדולה, ולכן כדאי לזכור להישאר רגישים, סבלניים וסלחניים כלפיה דווקא בתקופה רגישה זו. סבלנות... ליאת

בתי בת שנתיים ו-3 חודשים בתהליך גמילה מחיתולים. את התהליך היא יזמה עוד בחורף, ובתחילת האביב התחלנו ביחד עם הגננות בגן את התהליך. בגן העניינים הולכים נפלא וכבר שכחו שהיא לבשה חיתול בכלל... בבית לעומת זאת, המצב שונה: הילדה לא טורחת לבקש או ללכת בעצמה לשירותים ופשוט עושה את צרכיה בלי למצמץ בכל מקום פנוי בבית. גם כשאני מזכירה או שואלת היא מודיעה לי שאין לה, וכמה דקות אחרי זה עושה... אני מאד משתדלת לא להתעצבן ולא לצאת מהכלים למרות שזה מתסכל מאד. תמיד גם פרגנתי ועודדתי כשכבר כן עשתה בשירותים. לפני כשבועיים הכנו ביחד לוח עם מדבקות, והסברתי לה שבכל פעם שתעשה בשרותים היא תקבל מדבקה. זה עבד יפה כשבוע וחצי ועכשיו המדבקות כבר לא מענינות אותה והיא חזרה לסורה... בנוסף אציין שני דברים: אחד - מדובר בילדה שמאד אובסיסיבית לגבי (אני האמא) ודורשת כמויות גדולות של תשומת לב (יחסית לאחיה הגדול, בן 4.5). היא מקבלת הרבה יחס חיובי וחיזוקים ולא נראה לי שיש לה סיבה לנסות לזכות דווקא ביחס שלילי. שניים - לאחרונה ללא סיבה נראית החלה לבקש מוצץ (כנראה ראתה ילדים בגן) ומסתייעת בו כדי להירגע, למרות שמעולם לא נזקקה לכזה ואף סירבה לו (ניסינו כשהיתה תינוקת). בשורה התחתונה - אין לי מושג מה עוד עלי לעשות חוץ מלהמשיך לכבס לחשוק שיניים??? אקבל בברכה כל רעיון יצירתי.

שלום הדס, נשארתי מסוקרנת למדי בנוגע לתפקוד שלה בגן. האם בגן הגננות מזכירות לה ללכת לשירותים? האם יש שם סיר? האם היא הולכת בכוחות עצמה או נעזרת? האם היא מתאפקת ולא עושה שם צרכים בכלל? האם יש הבדל בין פיפי לקקי? כל השאלות הללו מעניינות, דווקא על רקע הפער העצום בין הבית לגן. הן מעניינות גם בגלל מה שאת מכנה "אובססיה כלפייך". האם דרך עשיית הצרכים היא זוכה ליותר מגע וטיפול 'פיזי' בה? האם את אמא 'נוגעת ומחבקת'? ולמה, לדעתך, מתפתחת אובססיה כזו? (רמז: אובססיה היא דרך להשיג שליטה או אשלייה של שליטה). נסי לחשוב קצת על השאלות הללו ולכתוב מעט יותר. תודה ליאת

שלום ליאת ותודה על ההתייחסות. לשאלותיך: עפ"י מה שהבנתי מהמטפלות בגן הן אינן מזכירות לה באופן קבוע, הרבה פעמים היא מבקשת והולכת לבד. בגן אין סיר אלא יש שרותים קטנטנים. אינה מתאפקת בגן. לא שמעתי דיווחים על הבדל בין קקי לפיפי. בבית יש לה גם סיר וגם שירותים עם מתקן פלסטיק כזה שמאפשר לה לטפס ולשבת לבד (גם אחיה הגדול נעזר בו). לגבי האובססיה כלפי - זה קיים באופן מאד ברור מגיל אפס, כלומר - פחות או יותר מאז שנולדה. כשהיתה תינוקת סירבה לשהות גם אצל סבתא, אבא וכו'. אם הייתי עוזבת את הבית לחצי שעה היתה יכולה לצרוח בזרועות אבא עד שאני אחזור (ולא מדובר באבא בעייתי, ההיפך - טיפוס יותר חמים ממני). נושא זה השתפר מאד כשהתבגרה, אבל היא עדיין מעדיפה אותי על פני כל אדם אחר. אני לא טיפוס מאד חמים מטבעי, אבל במקרה של ילדי אני כן נוגעת, מחבקת, מדגדגת וכו'. ילדים קטנים - איך אפשר לא? די ברור לי שזה ענין של שליטה ומניפולציה על הסובבים אותה (במקרה זה בעיקר עלי), וזה מתבטא אצלה לא רק בנושא הצרכים. כל דבר שלא נותנים לה זה סיבה לצרחות. באופן כללי פרובוקטורית: מנסה לעצבן את אחיה בכוונה, מאד קנאית כשאני מתייחסת אליו. חוץ מזה היא ילדה חכמה, שמחה ומאד חמודה.

שלום רב, בתי בת 3, פוקדת גן עם עוד 30 ילדים בכיתתה, בבית הורים ואחות בת שנה ו-4. עוד מינקות תמיד הבחנו שהיא ילדה מעט מופנמת. לסבתות היא הסכימה להתקרב רק אחרי גיל שנה וחצי. לסבים, אשר הקשר פחות הדוק איתם, היא עדיין בקושי מוכנה להתקרב. תמיד היה פחד או הססנות מאנשים זרים עד כדי בכי. בבית היא מתנהלת בחופשיות גמורה, רצה ומשתוללת. היחסים מצויינים עם אחותה הקטנה - דואגת לה, מחבקת אותה ולעיתים באופן טבעי יש גם ריבים קטנים. התפתחותית היא מתקדמת יפה, יודעת למנות עד 10, מכירה חלק מהאותיות, שפתה עשירה, מוטורית היא מאד פעילה, רצה ומתרוצצת. בגן יש לה מעין חבורה קטנה של כ- 3-4 חברים, עימם היא משחקת. אולם מנהלת הגן פנתה אלי להעיר את תשומת לבי על כך התנהגותה בגן מופנמת והססנית באופן מעט חריג לבני כיתתה וגילה. למעט אותם החברים עימם היא מרגישה בטוחה ואותם היא מכירה, היא כמעט ולא משחקת עם ילדים אחרים. היא מאד זקוקה למקום הבטוח שלה, המוכר והידוע ומאד חוששת להתנסות בדברים חדשים - גם חברויות חדשות, גם הפעלות ופעילויות בגן (למשל בחוג מוסיקה היא משתתפת מעט מאד), ולמעשה גם בתחומים אחרים כמו אוכל (היא מאד סלקטיבית באוכל, אוהבת מספר מאכלים מצומצם ומהססת לנסות מאכלים חדשים). כאשר מגיעים למקום חדש או פוגשים אנשים חדשים או מצבים חדשים ואנחנו בסביבה היא מסתתרת מאחורי רגלינו בביישנות והססנות, ועל פניה ארשת של מבוכה וחוסר בטחון. לעיתים עושה פרצופים שמראים כי היא מאד מובכת ולא יודעת איך להתגבר על כך. יש לציין כי בתחילת השנה היה לה מאד מאד קשה, לקח חודשיים עד שהיא החלה להתחבר עם ילדים. אבל מאז יש מגמת שיפור - היא רכשה מעט חברים, וגם תפריט האוכל שלה התרחב, היא פחות בוכה ויותר עצמאית. האם לדעתך זהו דפוס התנהגות באמת חריג עד כדי צורך בבירור יותר מעמיק ועבודה, או לקבל את העובדה שזה כנראה אופיה, היא אמנם תתחזק עם השנים וההתבגרות, אבל ככל הנראה תמיד היא תהיה טיפוס יחסית מופנם והחיים לא יהיו מאד קלים לה?... תודה רבה אלינור

שלום אלינור, זה עתה כתבתי לסוזאן בדיוק בנושא עליו את שואלת. גם אני, כאמור, סבורה שיש לקבל את העובדה (המשמחת, כשלעצמה) שילדים אינם זהים, ומתאפיינים בתכונות אישיות מגוונות, בהן גם ביישנות ומופנמות. ילדים ביישנים, הגם שלוקח להם מעט יותר זמן להיפתח לאנשים חדשים ולהתנסויות חדשות, מצליחים בסופו של דבר ליצור לעצמם חוג חברים בתוכו הם מרגישים נוח ומתפקדים היטב. הצורך בהתערבות עולה, לטעמי, כאשר קיימים קשיי תפקוד בולטים או מצוקה ניכרת, או אם הפערים ההתפתחותיים בינה לבין בני גילה משמעותיים. אם מנהלת הגן שלכם היא אדם מנוסה ומקצועי, המכיר את הנורמות ההתפתחותיות מקרוב, ולדעתה קיימת חריגות מעוררת דאגה, אפשר לשקול פנייה להתייעצות (בעיקר כדי להירגע). בברכה ליאת

שלום לך יש לי שלושה ילדים בני 7 6 2 הם ילדים מצוינים בבית הספר מבחינת הלימודים אבל יש להם בעיה שהיא מאוד מפריעה לי ולמורים שלהם בישנים מאוד בעיקר הילדה הביכורה וגם אני מרגישה שהביטחון העצמי שלהם עם הזמן הוא נחלש איך מחזירים להם את זה אני כל הזמן מעודדת אותם ונותנת להם מחמאות הם מאוד מקובלים בכיתות שלהם מהחברים והמורים באופן מצוין תודה לך

שלום סוזאן, ביישנות היא תכונת אישיות מולדת, וככזו יציבה למדי לאורך זמן. למרות זאת, תיתכן הקלה מסויימת עם השנים, ויכולת טובה יותר להתגבר על הביישנות. ביטחון עצמי ודימוי עצמי חיובי יכולים להיבנות בתוכנו בהשפעת אירועי חיים וסביבה תומכת. התפעלות ועידוד מצד ההורים בהחלט יכולים לתרום לשיפור, וכך גם חוויות של הצלחה ויכולת. אני מאמינה שאם ילדייך יהיו תלמידים טובים וחברים טובים, יזכו להערכה ןהתפעלות, וימשיכו לקבל ממך עידוד וטיפוח, הם יצליחו להתגבר על הביישנות והמופנמות שלהם, ולבסס תפיסות-עצמי חיוביות ואיתנות יותר. בברכה ליאת

שלום ליאת. אני בת 17 והייתה לי שנה די קשה.. אבל חשבתי שזהו- שעברתי את התקופה הרעה ושלא ארגיש כל כך רע שוב. עכשיו אני מרגישה נורא יותר מתמיד. הפסיכולוגית שלי לא ממש מבינה אותי ויש לי הרגשה שאנחנו לא מדברות באותה שפה. הרופאה קצת נעלמה לי ולא ברור אם אני צריכה להמשיך עם התרופות או לא... המשפחה שלי כבר ממזמן הפסיקו להוות עמוד תומך בחיי ולא ברור לי אם יש לי חברות . אני נורא חוששת שאם אשתף את הפסיכולוגית שלי באיך שאני באמת מרגישה היא תשלח אותי לאשפוז. עכשיו חופש גדול ואני פשוט מתפרקת אחרי שכל כך השתדלתי לעבור את הבגרויות לפני שאשקע... אשמח לשמוע (לקרוא) את דעתך לגבי מה אני צריכה לעשות כי אני כל כך מבולבלת וכבר דבק בי הכינוי "יובל המבולבל" למרות שאני בכלל בת (ואין לי קול צרוד כזה... ) תודה מראש ושיהיה לך יום מקסים :]

שלום יובל, ראשית, ברכות לרגל סיום השנה והעמידה המכובדת בבחינות הבגרות. זו תקופה תובענית מאד, הדורשת כוחות ומאמץ גדול. לפעמים, כשהלחץ הגדול מסתיים, מתאפשרת נפילת מתח העלולה להיחוות כהתפרקות. מסתבר שלא כ"כ מהר מתפרקים, ולא כ"כ מהר מאשפזים אנשים, בעיקר כשאפשר לטפל בהם בהצלחה גם בחוץ. לא ברור לי למה את מתכוונת כשאת אומרת שהרופאה שלך "קצת נעלמה לך", ואני ממליצה לעשות מאמץ ולמצוא אותה לצורך איזון תרופתי שייקל עליך. גם בטיפול יש לפעמים תקופות משבר, והייתי מציעה לך לנצל את החוויה הנוכחית שם להתבוננות ולמידה, ולהבנה טובה יותר של עצמך גם בהקשר של קונפליקט וכשל אמפתי. אני ממליצה לך להחזיר את הדברים אל הטיפול שלך, ולנסות "לכוון מחדש את התדרים" כך שתשובו לדבר את אותה השפה. בטיפול, כמו בכל הקשרים הבינאישיים האחרים בחיינו, השיח הגלוי והיכולת לתקשר באופן בהיר את רגשותינו, הם המפתח לשימור היחסים. שולחת לך כוח לעבור בשלום את הקיץ, ולהביא על עצמך שלווה. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני מחפש עזרה פסיכולוגית לבתי בת 16 בעקבות גירושיי מאמה וללא קשר, בעקבות גיל הטיפש עשרה. תודה

שלום צביקה, איני מכירה מטפלים לילדים באזור זה. אם תצרף כתובת מייל, אולי יגיעו אליך המלצות מקוראי הפורום. בברכה ליאת

ילדנו בן 13.5 (כיתה ז').. אם זה היה תלוי בו, רוב רובם של שעותיו הפנויות הוא היה שוכב על הספה ובוהה או לחילופין מציק לאחיו הצעירים. כאשר אנחנו מציעים שיעשה משהו, הוא לוקח את רשימת הקשר, מרים טלפונים ובדרך כלל מוצא מישהוא לשחק איתו טניס או להפגש. כאשר מציעים שיקרא, הוא לפעמים יקח ספר ויקרא. כאשר מציעים שיטייל עם הכלבה, הוא יקח את הכלבה לטיול. אף פעם לא יוזמה שלו, תמיד יוזמה שלנו. אין לו חברים קבועים. בכיתה שלו, הילדים לא כל כך מתאימים לו, אך אינו מעוניין להחליף כיתה. אין לו בעיה ליצור קשרים עם ילדים מכיתות אחרות או ילדים ממסגרות אחרות (מחוץ לבית הספר) אך אינו מהדק קשרים עם אף אחד. כאילו צף באוויר. גם בלימודים הוא צף. יושבים לו על הראש שילמד - הוא מוציא ציון הכי גבוה בשכבה. אם לא מזכירים לו ללמוד - יקבל בשאננות 30 ו 40 בלי להתרגש. אנחנו לא יודעים מה יגרום לילד להתעורר. ... האם נתקלת במקרה דומה ? האם יש לך רעיון כיצד "להעיר" אותו ? תודה

שלום אור, הלוואי שהיו עוד ילדים הבוחרים להעביר את הזמן במחשבות או חלימה בהקיץ, מבלי ששום דבר חשמלי ירצד להם מול העיניים. לעיתים, מה שנראה לנו כבהייה חסרת מעש (אף פעם לא הבנתי למה הורים מתקשים לשאת את הרעיון הזה), אינו אלא פעילות מנטלית חשובה, המולידה רעיונות יצירתיים, תקוות וחלומות. לא בטוח שחייבים לעשות משהו עם זה, בעיקר אם אתם מתרשמים שמדובר בילד רגוע, ללא סימני מצוקה. חוסר הנעה קיצוני, יש לציין עם זאת, יכול במקרים מסוימים להעיד על דיכאון ותחושת חוסר אונים, ואם אתם חושבים שקיימות עדויות נוספות לכיוון מחשבה כזה, פנו להתייעצות. להתרשמותי, לא זה המצב, אך אני ערה לחלקיותו של המידע שברשותי. בברכה ליאת

אודה לכם על המלצה על פסיכולוג/ית מאיזור חיפה לנער בן 19, אשר מבצע לעצמו חתכים בזרועות. נורא דחוף. תודה.

שלום פנינית, התקשרי אלי 052-3106667 ואולי אוכל לעזור. ליאת

שלום רב לפני שנתיים החלה ילדתי בת ה- 7 (היום) לשנות את דפוסי הלבוש שלה- זה החל מהפסקת לבישת גופיות או חולצות עם שרוול קצר, לאחר מכן החרימה את המכנסיים הקצרים (גם בימי חמסין) והטייץ שהיו עד אז המכנס האהוב עליה ביותר. אז התחילה לבקש שהבגדים לא יהיו צמודים וזה הלך והחריף והחריף הגענו למצב שאני קונה לה בגדים במחלקות של נשים, היא מתעקשת שהמידה תהיה כמה שיותר גדולה מיותר לציין כמה שזה נראה מגוחך.עכשיו החלה תופעה חדשה במקום פיג'מה היא לובשת בגדים שלי ושל בעלי. אין המדובר בילדה שמנה אלא סטנדרטית לחלוטין אולי יש לה טיפה בטנונת חמודה. בנוסף היא מאוד חברותית ואהובה עם המון חברים וחברות בכיתה. בכעלת ביטחון עצמי גבוה תמיד משתתפת בכיתה ובכל טקס ובטוחה מאוד בעצמה. ניסיתי לגשש מולה בעדינות האם מישהו העליב אותה הוא מציק לה ביחס לגופה והיא אמרה שלא, שאלתי גם את המורה. החלטתי שאני מניחה לעניין ושתלבש מה שהיא רוצה. לפני יומיים בתום מסיבת הסיום שמעתי את אחד מחבריה לכיתה קורא לעברה "ביי שמנה" אמנם לא ראיתי שהיא נעלבה ממנו ואף החזירה לו בגידוף אחר.. הסברתי לה 1. איך להתמודד עם הקנטות שכאלה. 2. אמרתי לה שהבגדים הגדולים מאוד שהיא לובשת יוצרים אשליה שהיא ילדה ענקית בעוד שהיא ממש לא. (שלא לדבר על זה שהיא ילדה יפהפיה ועדינה וחכמה מאוד). אני מיואשת ומחפשת כיוון להמשך פעולה אם בכלל. אשמח להכוונה

שלום סיוון, (סליחה על ההמתנה הארוכה, יחסית, לתשובה). את מתארת משהו שהתחיל סביב גיל חמש ונמשך עד היום, אך לא בטוח שמה שהניע את התהליך אז (חשבתי על בעייה בוויסות תחושתי כאחד ההסברים האפשריים) תקף גם היום. לתחושתי, הנושא "התנפח" תרתי משמע, וקיבל באמת ממדים עצומים, אולי בגלל מה שהוא עורר אצלך ואולי בצל התגובות שהיא קיבלה ממך ומאנשים אחרים. כרגע, הייתי מניחה לה לחלוטין, ומאפשרת לה ללבוד מה שהיא רוצה, כמה שהיא רוצה, גם אם זה יהיה מעיל פוך באמצע אוגוסט. המאבק ועיסוק היתר במראה הגוף ובמשקל (אמיתי או אשלייתי) מיותר, ולטעמי גם מזיק. אם אינך מצליחה לבד, פני להדרכת הורים קצרה, כדי לברר מה באמת מפעיל אתכן כרגע. בהצלחה ליאת

גם לי יש קושי ממשי שכזה אני מאוד רוצה שהן תהיינה ביחד רק שבביה"ס שלנו לא מעוניינים לקבל זאת. ואכן החששות הן למקרה בו יהיה צורך להפריד ואז נשאלות השאלות את מי מעבירים ומה מסבירים לבנות ועוד ועוד

שלום סיגל, שולחת לך תשובה ששלחתי לגלי במאי, לא מזמן. הנה - לדעתי אין כלל דילמה, וללא קשר לרצונן של הילדות, נכון יותר להפרידן, ולאפשר לכל אחת מהן לתפקד, ככל האפשר, כאינדיווידואל העומד בפני עצמו, ולא כחלק מצמד. גם אם אין תחרות וקנאה, ההשוואה בין הילדות היא בלתי נמנעת, ומקשה על כל אחת מהן להתפתח באופן מיטבי כאדם בעל צרכים, רצונות והעדפות משל עצמו. ואם נחזור אלייך, סיגל, מעניין יהיה לבדוק מדוע את רוצה שהן יישארו יחד, ואיזה צורך זה משרת. לטעמי, יש מקום לומר לבנות את האמת, שאתם מאמינים שיהיה להן טוב יותר אם ילמדו בכיתות נפרדות. גם מול ביטויי מחאה, הייתי ממליצה להישאר עקביים בעמדה זו, אך לאפשר להן לבטא באופן חופשי את רגשותיהן בנושא. בהצלחה ליאת

שלום לכולם בבקשה תעזרו לי להבין ולהתמודד עם בני בן ה- 11 וחצי כבר מס' פעמים שיש לו בעיה עם התמודדויות כשיש לו חברה. ילדי חכם מאוד ומקובל מאוד בקרב ילדים. כולם אוהבים ומעריכים אותו.עמה פעמים יוצא מצב שהוא מבקש חברות מילדה מהכיתה ואז לאחר מס' ימים הוא נכנס לפחדים וללחצים שכשה לו עם זה והוא ממש בוכה שהוא לא יודע איך להתמודד עם קושי זה והוא מרגיש שיש לו קול שני שאומר לו אל תמשיך להיות חבר שלה , למה אתה צריך את זה? חשוב לי לומר שהקול הזה זה רק במחשבות שלו ואז הוא נרתע ונפרד מאותה ילדה למרות שהיא מאוד מוצאת חן בעיניו הוא פשוט מפחד להתמודד. ניסינו לדבר איתו אני ואביו ואמרנו לו שזה גיל ההתבגרות והוא קודם כל צריך להרגיש אם הוא באמת רוצה להיות איתה או לו, ושהוא צריך להתמודד עם הקול השלילי הזה שאומר לו להפרד ומכניס אותו לפחדים. בבקשה תעזרו לי איך לדבר איתו , איזה עיצות לתת לו? האים כדאי לקחת אותו לשיחה עם אדם מקצועי? או לתת לו להתמודד ורק לחזק אותו. לא מבינה למה יש לו הרגשות כאלה. תודה

שלום ליאם, יתכן שבקשת החברות נעשית בהשפעת הלחץ החברתי ופחות מתוך מוטיבציה פנימית אמיתית. גיל 11, בעיקר אצל בנים, עדיין לא ממש נופל בהגדרה של גיל ההתבגרות, ולכן התגובות למפגש בין המינים יכולות להיות 'חביוניות', כלומר, מתאפיינות ברתיעה והימנעות כפי שטבעי לראות בגיל החביון. אני מציעה לעזור לו לרדת מהעץ, ולהמתין לנושא החברויות עם בנות לשלב מאוחר ובשל יותר. אם החרדה נוכחת גם בהקשרים נוספים ומפריעה לתפקודו, אפשר להתייעץ גם עם איש מקצוע. עד אז, הניחו לו ואל תיצרו אצלו תחושה שהוא מאכזב אתכם, "מרים ידיים" או ילדותי מדי. יש זמן לכל... ליאת

שלום ביתי בת השנתיים וחצי נגמלה מחיתולים לפני 3 חודשים בצורה מהירה. לאחרונה במשך 3 שבועות היא עושה פיפי בכל מקום אפשרי בבית ובגן. חשוב לציין שבנסיעות קצרות וארוכות היא לא מפספסת. חשוב לציין שיש לי תאומים בני 11 חודש. אני מותשת והאמת שתגובותיי לא אחידות לפעמים אני אומרת לא נורא בפעם הבאה ולפעמים יוצאת מכליי מאחר ואני גם עסוקה בתאומים. אשמח לקבל טיפ קטן איך לנהוג איתה. תודה

שלום רוני, השאלה האם מדובר בנסיגה או בתהליך גמילה שטרם הסתיים מאד רלוונטית לכאן. בהנחה שמדובר בנסיגה, לאחר תקופה של יובש יציב, הייתי מנסה לעמוד על גורמי מצוקה אפשריים, כולל נוכחותם המאד תובענית של שני תינוקות המתחרים איתה על תשומת הלב שלך. לעיתים קרובות, הדרישה "להיות גדולה" אינה כ"כ אטרקטיבית עבור ילדה כה קטנה, שרואה את יתרונותיהם של שני הקטנים, שזוכים בך באופן כה גורף. חוסר הסבלנות שלך כלפיה רק מחזק אצלה את האמונה שעדיף להיות קטן עם חיתולים. אל תשכחי שדרך הפיפי היא 'זוכה' בטיפול ובמגע קרוב איתך, שאולי (מבחינתה) לא היה קורה לו הייתה עושה בסיר. היא ב-א-מ-ת נורא נורא קטנה. נסי להבין ללבה, ולפעול מתוך המקום האמפתי והמעודד. השתדלי ליזום פעילויות קרובות, כולל מגע פיזי, בהקשרים מגוונים ככל האפשר, ולהגיב כמה שפחות לתאונות הפיפי. לא קל... בהצלחה ליאת