פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

יש לי בת 4, שתמיד הייתה עקשנית ומלאה ברצונות שאותם חשוב מאד לה להגשים. הבנו כהורים שאנחנו חייבים להקפיד על גבולות. למשל כשהרגלנו אותה ללכת לישון במיטתה בגיל שנתיים - עד גיל שנתיים וחצי היא עוד קמה מספר פעמים כל ערב וביקשה לבוא אלינו (ואף פעם לא איפשרנו זאת). כיום, לדעתנו ההתנהגות שלה סבירה (לעיתים לא מקשיבה מייד, ולעיתים חייבת לבכות כמה דקות לפני שהיא מקבלת את מה שאמרנו לה). אין תלונות מהגן או מחברים. אבל יש ביקורת מהמשפחה (סבים ודודים) אשר דווקא מולם היא מתנהגת בצורה מאד ילדותית - של צחוק בלתי פוסק, קיפצוצים וגם עשיית דברים אסורים בהחלט כגון טיפוס על גב הספה או פיזור של קוביות משחק לשם עשיית בלאגאן. המשפחה דוחפת שניקח אותה לאבחון. מה דעתך?

שלום ורדית, כדי להחליט אם התנהגותו של ילד היא חריגה או נורמטיבית נחוצה ראייה רחבה, המביאה בחשבון, באמת, את מה שצפוי או לא צפוי בגילו, ואת גודל הפערים בינו לבין בני קבוצת הגיל שלו. התיאור שלך כאן אינו מספק כדי שאפשר יהיה לבסס המלצה אחראית, ולכן אני מציעה לך להתייעץ עם הגננת שלה, שרואה אותה במגוון הקשרים וביחס לילדי הגן האחרים. אם לדעתה של הגננת אין כל חריגות, אפשר יהיה להסיק שמדובר בבעיית גבולות, המחריפה בסביבה ביקורתית ובאווירה השיפוטית שנוצרת בחברתם של בני המשפחה המורחבת. אם קפצוץ על הספות ופיזור קוביות היו עילה לאבחון, כל הפסיכולוגים שבעולם לא היו עומדים בקצב האבחונים. התייעצי עם הגננת (או, אם אינך שקטה, עם פסיכולוג ילדים קליני) ופעלי ברוח ההמלצות. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת 9, עולה לכיתה ד'. אביה ואני התגרשנו לפני כחצי שנה. עוד טרם הגירושין התחלתי לראות אצל בתי בעיות בסדר וארגון ובעיות רגשיות קשות, מה שהלך והתעצם כמובן עם הגירושין. לציין כי גם אני וגם אחיה הצעיר מאובחנים כ- ADD. אבא שלה לא מוכן לשמוע כל דבר שקשור במילים "טיפול" או "פסיכולוגיה" וכיוון שאנו גרושים חייבים לקבל גם את הסכמתו. פסיכולוגית ביה"ס המליצה לי על טיפול בדרמה/ אומנות וכד'... אותם יהיה לו קל "לבלוע" רק שאיני יכולה להרשות זאת לעצמי כרגע כלכלית. בדקתי בקופ"ח אך שם מגיעם לה 21 טיפולים, אותם ניצלנו כבר ברכיבה טיפולית, שלא סייע כ"כ. האם ידוע לך על מסגרת באזור השרון בה ניתן לקבל טיפולים מסוג זה? אולי מכללה שבה הסטודנטים נותנים טיפולים? אודה על תשובה מהירה אני אובדת עצות

אינני עונה לך במקום ליאת אלא כקוראת פה בפורום. לידיעתך , (בתיקווה שעדיין פועל השירות בטח ליאת יודעת יותר טוב ממני) יש את המיסגרת של בריאות הנפש שפועלת בתוך קופת חולים, הטיפולים ללא תשלום ולא מוגבלים. הצוות עושה עבודה מעולה, הם עובדים גם עם ילדים , פסיכולוגים, פסכיאטרים ועו"ס . אני הייתי שם בטיפולים קרוב לשנה ואף אחד לא אמר לי "די" הפסקתי כשהרגשתי שמיציתי. ואפילו קיבלתי עוגה...... באמת הצוות שם כ"כ משפחתי וחם. אני זוכרת שהיתה איזה תקופה שדיברו בחדשות שמשרד הבריאות הולך לבטל את השירותים שלהם, אבל לדעתי זה פשוט עבר לקופות החולים. שווה לברר. בהצלחה.

שלום רוני, בהמשך לדבריה של טובה, אוכל להמליץ בחום על מרפאות משרד הבריאות, שלמיטב ידיעתי מאפשרות במסגרתן טיפולים בהבעה. התורים עלולים להיות ארוכים, אך ההמתנה כדאית. טיפול באמנות ניתן גם בבתי הספר, ותוכלי לבדוק עם צוות ביה"ס מהם תנאי הזכאות. לפעמים שווה להתעקש ולהיות קצת 'נודניק'. כמובן שהמצב הטוב ביותר הוא לגייס את האב, ולהחליש את התנגדותו למילה "טיפול". לפעמים ההתנגדות אינה אלא חלק מהמאבק בין שני בני הזוג, ולכן כדאי לנטרל את שאלת הטיפול מהמאבקים ביניכם. חשוב לציין עוד, כי במקרים קיצוניים בהם הטיפול בילד הכרחי או קריטי, אפשר לפעול דרך פקידת סעד, המחייבת את ההורים לאפשר טיפול למרות ההתנגדות. מקווה שתצליחו להיעזר בדרכי שלום. בהצלחה ליאת

יש לי בת 22 שגרה עדיין בבית. הלכנו יחד לעשות בדיקת דם. היא קבעה תור לרופאת משפחה והלכה בעצמה לקבל תשובה. התשובה היתה תקינה והרופאה שלחה אותה לבדיקה נוספת. היא מתעקשת שלא אלך איתה לבדיקה. כיצד עלי לנהוג? להמשיך להתעקש, לתת לה לעשות כרצונה ולא ללכת איתה או אולי להפתיע אותה ביום הבדיקה ולהופיע? תודה, אביבה

שלום אביבה, אני מזדהה מאד עם דאגתך לבריאותה של בתך, אך עלינו לקבל את העובדה שילדינו גדלים והופכים לאנשים מבוגרים וריבוניים למרות רצוננו להמשיך לגונן עליהם. אם בתך מתעקשת ללכת לבד לבדיקה, מדוע בעצם לא לאפשר לה זאת? ממה באמת את חוששת? לטעמי, עליך לשמוח שבתך עצמאית ונחושה, ולכבד את בקשתה. הרבה בריאות ליאת

ההורים שלי גרושים כבר למעלה מ-8 שנים אני בת 13 וחצי, ואמא שלי כבר יצאה עם בחורים בעבר אבל לפני שנה בערך היא הכירה בחור והוא ממש חמוד אבל שהוא חושב שאני ואוחתי הקטנה לא שומעות הם מדברים על דברים ממששש סוטים!! ואני תפסתי אותם "סוגרים את הדלת" כבר כמה פעמיים כאשר הם חשבו שאני ישנה כל הלילה נחנקתי מבכי וזה קרה כבר מספר רב של פעמיים אמא לשלי ממש זונה ההודעות שהיא רושמת מגעילות אותי אני בזמן האחרון לא מסוגלת להיות לידה הוא לגעת בה בכלל ! היא ניסתה להיתחנף כמה פעממיים למרות שזה לא אופייני לה בכלל! היא בכלל לא שמה לב מה עובר אלי ולא מתייחסת אלי בכלל!! מה אני אמורה לעשות להשלים עם החבר ולהזיק לעצמי??!! מה אני אמורה לעשות??!!

שלום רב, ילדים ובני נוער (בעיקר בני נוער!) מתקשים לחשוב על הוריהם כאנשים עם חיי מין פעילים, ומבחינה זו תגובת ה'גועל' שלך טבעית למדי. כאשר בן/בת הזוג של ההורה הוא/היא לא ההורה הביולוגי, התגובה חריפה אף יותר. אני מניחה שאמא שלך לא סוטה, ובטח שלא זונה, אך עליה להתנהג באופן שלא יביך אותך או יפגע בך. אני מניחה שהיא ובן זוגה אינם מודעים לעובדה שאת ערה ושומעת אותם, ולכן חשוב ליידע אותה, כדי שתהיה זהירה יותר להבא. תוכלי לעשות זאת באופן ישיר, בשיחה גלויה איתה. אם זה קשה, אפשר לחשוב על דרכים עקיפות, כמו למשל בתיווכו של אדם אחר, או בדרך של "דף יומן שנשכח בטעות" על השולחן בחדר שלך, שבו תכתבי את רגשותייך בנושא. אני מציעה לוותר על ה'שנאה' וה'גועל' ולדבר על הפגיעה, והמבוכה שאת חשה מול תכנים לא הולמים. איני בטוחה שהבנתי עד הסוף איך בדיוק את מגיעה להודעות שהיא רושמת, אך אם את רומזת לכך שאת מחטטת לה בטלפון הנייד או במחשב - רצוי מאד לחדול מכך. זה לא מכבד אותה ואותך, ויש כאן פגיעה בפרטיות שלה. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי ילדה מקסימה בת 3. מאז שהיא נולדה (עוד בגיל חודשיים) כששמעה תינוקות בוכים היא נבהלה מאוד וכמובן גם מקולות רמים. מאז ומתמיד היא נראתה לי קצת מפוחדת בסיטואציות חברתיות. ההסתגלות שלה לגן הייתה קשה במיוחד. למרות שהיו לה תקופות שהייתה דווקא חברותית בצורה סבירה. עכשיו קיימת תקופה די ארוכה של כמה חודשים שהיא ממש מפחדת מילדים ומסיטואציות חברתיות - היא בוכה כשמישהו לוקח לה משהו, שמחה ללכת בחזרה לבית לאחר מפגשים עם ילדים ובכלל אני רואה שגם שהיא משחקת - היא תמיד נשמעת להוראות הילד/ילדים שעומדים מולה ואף פעם לא עומדת על שלה. מלבד זאת היא בכלל נמצאת בתקופה של פחדים. שאלתי היא - איך לעזור לה ומה לעשות?

שלום מיכל, יש ילדים המתקשים לתכלל את הקלט החושי, ולכן גירויים ספציפיים נחווים כמאד בלתי נעימים. לפיכך, תוכלי לפנות למרפאה בעיסוק לצורך הערכה ואבחון, ובמידת הצורך לקבל הנחייות לפעולה. מעבר לכך, ומעבר למאפייני אישיות מולדים (מה לעשות, יש גם ילדים יותר מופנמים, ביישנים ו-וותרנים, וטוב שכך), חשוב לעזור לה להתגבר על מצבים עם פוטנציאל מאיים, להישאר קרובים ותומכים, ועם זאת מעודדים ומחזקים. האוייב הגדול ביותר של האנשים החרדתיים היא ההימנעות, ולכן חשובים העידוד והיוזמה שלכם, הנעשים באהבה ללא שיפוטיות וביקורת. שבחו אותה על הצלחות, גם אם צנועות, והזכירו לעצמכם שזו לא חכמה לא לפחד, החכמה היא לפחד ולהתגבר. בהצלחה ליאת

שלום, אני סטודנטית שנה ג' לקולנוע, ואני מביימת בימים אלה את סרט הגמר שלי. הדמות שלי היא נער שאביו נכנס לכלא על פשע אלים, אימו מתרכזת בעבודתה, והוא נשאר לבד, רק עם כלבתו, כועס על העולם. לכל בני האדם יש מן מנהגים קטנים שאנו עושים ביומיום שמעידים על מצב רוחנו או על אישיותנו. כסיסת ציפורניים, תלישת שערות וכו'. הייתי שמחה לדעת ממישהו מומחה התנהגות שאופיינית לבן 15, שזועם על העולם, מרגיש לבד ונבגד. דברים קטנים שמעידים על ההרגשה והאישיות. (התנהגות יותר מפחידה מאשר מעוררת רחמים.)

שלום מיכל, פנית אלי בעבר, והפניתי אותך לשירות למען האסיר, הנתקל בנערים כאלה מדי יום. אם תרצי, את מוזמנת להתקשר גם ישירות אלי, ואנסה לעזור. 052-3106667. בברכה ליאת

שלום, בני בן 3 עדיין לא גמול מחיתולים, והסיפור שלנו מעט מורכב- לפני כשנה הילד היה כבר עם תחתונים, עם פיספוסים רבים אבל הכל נעשה ברצון. בספטמבר השנה התחלנו גן והיה לו מאוד קשה ומן הסתם חלה ריגרסיה בעניין וחזרנו לחיתולים (בהמלצת הגננות, אגב). הבעיה היא שמאז הוא אינו מוכן לשמוע על להוריד חיתול. ניסינו הכל- ספרים, DVD, דוגמה אישית, שיטת הפיפי-פרס, פניה להגיון שלו, קנינו אינסוף סירים וישבנונים אבל כלום לא עוזר. בינתיים נולד לו אח קטן לפני חודש ומאז הוא מאוד רגיש בהכל ובנושא זה בפרט. ניסינו לדובב אותו ולהבין ממה הוא מפחד אך כל מה שהוא אומר הוא שהוא פשוט מפחד מלעשות פיפי או קקי ושיותר כיף לו עם חיתול למרות שהוא יודע שהוא כבר גדול. האם עלינו לפנות לטיפול? האם להמשיך לנסות או לעזוב אותו לנפשו? האם פשוט להוריד את החיתול בכוח? אשמח לכל עצה או הכוונה בנושא תודה מראש

שלום רוויטל, כנראה שהתחלתם את התהליך הראשוני לפני שהייתה בשלות לנושא, ולטעמי הגיע הזמן להתחיל שוב. חשוב לזכור שהיוזמה לתהליך היא בעיקרה של המבוגרים, הדורשים מהילדים להתחיל לעשות את צרכיהם במקום המסויים המיועד לכך. זוהי, למעשה, דרישה שרירותית, אך כזו הנעשית תוך התחשבות ביכולות המוטוריות, קוגניטיביות ורגשיות של הילד. כרגע, נראה שההתנגדות של בנך קשורה להיסטוריה שלו, ופחות לחוסר בשלות לתהליך. "לעזוב אותו לנפשו" זאת אופציה, אך לדעתי מדובר בדחייה שאין בה היגיון רב. מאידך, הורדת החיתול לא צריכה להיעשות "בכוח", אלא בחגיגיות ובשמחה. אם תהיה התנגדות מצידו, גלו נחישות ורגישות, והסבירו שעכשיו קיץ, וזה זמן טוב, המאפשר לכולכם לטפל בקלות במקרה שיברחו לו פיפי וקקי. אם את חוששת לעשות זאת בכוחות עצמך, תוכלי לפנות להדרכת הורים קצרה. בהצלחה ליאת

יש לי בן כבן 4 וחצי והוא עדיין מרטיב בלילה . אני שמה לו תחתוני לילה . האם זה בסדר שבגילו אני עוד שמה לו תחתוני גמילה רק ללילה? ניסינו אני ובעלה כמה פעמים לגמול אותו בלילה , אך ללא הועיל.

שלום אורנית, לעיתים קרובות יש פער בין היום ללילה בכל הנוגע לתפקוד השלפוחית והשליטה בשרירי הסגור. עם זאת, כל זמן שהילד ישן עם טיטול או תחתוני חיתול, הוא מרגיש פטור מהצורך לשלוט. לא יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת ניסינו "כמה פעמים", אך אין לצפות שזה יעבור ללא תאונות. אני ממליצה לנצל את חודשי הקיץ לניסיון נוסף, שלפחות לא יפגע בשמיכות הפוך. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בתי בת שנתיים וחצי , נגמלה לפני כחצי שנה מטיטול. הגמילה החלה ביוזמתה בעקבות הילדה הנוספת שנמצאת איתה אצל המטפלת. פיפי לא מפספסת כמעט בכלל וגם בלילה כבר ישנה ללא טיטול. הבעיה היא הפחד ממתן צואה בסיר / אסלה. מצד אחד איננה מוכנה להחזיר את הטיטול (מורידה אותו מיד) ומצד שני לא מוכנה לעשות קקי כמו שצריך. היא מקבלת אבילק מזה כשבועיים ועד שכבר יוצא - זה בתחתונים. היא מסתובבת כמו סביבון בבית ואומרת שכואב לה בטוסיק אך לא מוכנה אפילו להתקרב לסיר. מה עושים!?

שלום הילה, הניחי לטבע לעשות את שלו, עזרי לה להתנקות אם ברח לה, ועשי הכל כדי לא להעיר, לנזוף או להעליב. השאירי את הסיר במקום זמין, והביעי ביטחון ביכולתה להצליח. נסי לא להיות מאד מעורבת, ואם כן - לשמור על רוח טובה ומעודדת. זה יעבור. בברכה ליאת

שלום רב בתי הוציאה רישיון נהיגה יום אחרי שהוציאה רישיון נהיגה עשיתי לה ביטוח יש לציין שהביטוח מאוד יקר נהגת חדשה צריכה להיות 3 חודשים עם מלווה אחרי 10 ימים שנתנו לה לנהוג הפסקנו את הביטוח ביטלתי את הביטוח מכמה סיבות הסיבות הם שבתי לא עושה כלום בבית לא מקפלת כביסה לא שוטפת את החדר שלה דיברתי איתה המון על הנושא הזה שהיא לא עוזרת לי בבית היא ילדה עצלנית רוצה רק לקבל דברים מאיתנו אבל כלום לא עושה בבית אחרי שנודע לה שביטלתי את הביטוח היא התחילה להתמרד אתם לא הורים שלי לא מדברת איתנו ביכלל הילדה מרדנית לא עושה כלום בבית ורק רוצה לקבל מה עושים בנדון האם זה דבר חכם מה שעשיתי שביטלתי את הביטוחים שלא תנהג אבקש יעוץ

שלום מגי, לטעמי, בחרת בעונש אכזרי מאד ולא מידתי, בתגובה למצב שאתם, ההורים, אפשרתם במשך שנים רבות. לא ברורה לי מטרת הפעולה שלכם: האם כך תשיגו שיתוף פעולה? יחסים הרמוניים? אם הילדה שלכם עצלנית וחסרת גבולות, זה משום שהיא למדה שאפשר להתנהל כך בבית שלכם, ושלהתנהגותה השלילית לא יהיו תוצאות שליליות. הצעד שלכם כרגע הוא, אולי, תוצאה בלתי רצויה, אך הוא אינו קשור לסידור החדר ולקיפול הכביסה. זהו צעד שרירותי, חריף, ובעל השלכות קשות עבורה. לדעתי, אם לא יהיה לה מה ללבוש ביום שישי בערב, כי אף אחד לא 'קידם' את הכביסה בבית, זה יהיה שיעור חשוב. באופן דומה, הייתי נמנעת מלהיכנס לחדרה ולסדר אותו, עד שיהפוך למזבלה. גם זה שיעור. אני חושבת שיש חשיבות עצומה לתקופת הנהג המלווה, הן בכינון תשתית בטיחותית עבור הילדים שלנו, והן בכינון מערכת יחסים מסוג חדש בינינו לבין הילדים (סוף סוף הם צריכים אותנו, ואין להם ברירה אלא לשמוע בקולנו). מניעת הדבר הזה עלולה להתברר כטעות מרה משני האספקטים האלה (לפחות), ובעיני עדיף לסגת. בברכה ליאת

הנני אם חד-הורית המגדלת ילדה בת 4.5 אשר מאז לידתה מנותקת מאביה. הילדה החלה מתעניינת ושואלת על "אבא", וברצוני לספר לה שיש לה אבא, ואף לנסות להתחיל בתהליך לייצר קשר בינהם. יצויין כי, כשנה אני חייה בזוגיות חדשה. אודה לכם על סיוע בהדרכה.

שלום שרי, בתך בהחלט הגיעה לגיל בו מגיעות לה תשובות (גם אם אינה שואלת...). אני חושבת שכדי לגבש גישה הסברתית מתאימה, יש להכיר את הנסיבות הספציפיות שלכם, את מידת זמינותו (גם הרגשית) של אביה, ואת מידת הבשלות הרגשית והקוגניטיבית של הילדה. בעיני, רצוי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים מומחה או עו"ס מנוסה, שיוכלו להנחות אותך באופן אחראי, ובהסתמך על כל הנ"ל. עצות אינטרנטיות בנושא כה רגיש עלולות להיות חובבניות במקרה הטוב, ורשלניות במקרה הפחות טוב. אז למה לנו? בהצלחה ליאת

שלום ליאת תודה לך על עצתך, אכן פניתי למרכז לגיל הרך בירושלים, השיך למשרד הבריאות, שם מטפלים בילדים עד גיל 6. נערכו מס' פגישות היכרות ותצפית לקראת הערכה וטיפול, כל זאת על ידי פסיכולוגית ילדים ובכלל צוות מקצועי נחמד. שוב תודה שרי

לליאת שלום! בעבר עזרת לי מאד בקשר לבתי בת ה-13,כשכתבתי לך שנרשמה לחטיבה עם ילדה שכיום אינה מתיחסת אליה,ובתי הכירה בנות חדשות חבורה קטנה שיחסית "חננות" אך מדהימות. כעת אני בהתלבטות לגבי אותה ילדה שבעבר היתה בקשר עם בתי(אני והוריה בקשר מצוין)ספרה לי אחת האמהות שאותה ילדה מתנהגת בצורה לא נהותה ויצא לה שם בביה"ס של ...,הבנים מתים עליה כי היא נותנת להם ליגוע בה באברים מוצנעים,ובטיול השנתי היא אף ישנה עם בן עד שגילו לאחת המורות,(מסתבר שעדיף חננות)כל זאת שמעתי אתמול בערב, שאלתי היא האם עלי לידע את אמה,(שאנני יודעת עד כמה היא מעודכנת)ומהכרותי אמה מאד לברלית ומבינה ענין הבעיה היא אביה שיחסית מאד נוקשה,שאלתי את בתי לגבי מה ששמעתי ואם היא באמת "פריחה" ובתי ענתה לי שהיא מעבר לזה שהיא כמו "זונה"כי פריחה זה רק המראה החיצוני לדבריה. מה דעתך,האם ליידע את האמא או לשתוק(אני כאמא היה חשוב לי לדעת)בעלי אומר שלא כדאי להתערב שלא יעשו לה משהו קיצוני והאשמה תהא עלי, אך מהכרותי עם האמא קשה לי לחשוב כך, אך את יודעת איך זה כשמגיעים לנושא חשוב כזה אי אפשר לצפות מה יקרה. אודה לך על עזרתך ומקווה שתנחי אותי. מירב

שלום מירב, את מוזמנת לקרוא את פנייתה של גויה, כמה קומות מתחת, ולהבין איך זה נשמע מן העבר ההוא. לטעמי, יש לנהוג זהירות רבה מול מצבים בהם "יוצא למישהו שם של...משהו". ילדים - בעיקר בגיל 13 - יודעים להיות פשטנים מאד, נחרצים מאד ושיפוטיים מאד. הפערים ביניהם עצומים, והתואר "זונה" מודבק די בקלות, ועל סמך קריטריונים נזילים למדי. אני לא בטוחה שלפסיכולוגיה יש תשובה אחת לשאלתך. אישית, הייתי בוחרת שלא להתערב. לכל היותר, אולי תוך שיחה אגבית, הייתי מעלה דאגה כללית מול "ההתבגרות המהירה מדי" של ילדות קטנות, שעלולות להסתבך בגלל תמימות וחוסר מודעות. בברכה ליאת

לליאת שלום!ר כשנגשתי לרשום לך את ששמעתי קראתי באמת על גויה,(והאמת שנראה לי פתאום כאילו מדובר על אותה ילדה)תודה עבור עצתך ואנהג כמו שיעצת לי. את מדהימה!!!

אני מרגיש/ה שאמא שלי לא אוהבת אותי אלא אוהבת את אחיותי וזה כואב לי וגם שאני צריכ/ה בגדים אז היא לא קונה לי היא מתקמצנת אליי ואני מרגיש/ה שאימי אוהבת את אחיותי יותר ממני וזה פוגע עכשיו אני יושב/ת בחדר נועל/ה כדי שהיא לא תיכנס אני קיללתי אותה לפני שננעלתי ואמרתי לה:"יאקמצנית מסריחה","יקמצנית את אוהבת אני האחיות שלי יותר ממני ואת קונה להם כול יום בשבוע בגדים ולי אפילו לא אחד" אפילו היא לקחה לי כסף כדי לממן להם את הבגדים וזה כסף שאני השגתי מסבא שלי ז"ל ואבא שלי וזה פשוט מעציב אותי ופוגע בי !!

שלום לך, כמה קשה להרגיש שההורים לא איתנו. זה פוגע, מעציב ומתסכל. יחד עם זאת, כדאי להבין שרגשות עוצמתיים כאלה, מתעוררים בדר"כ לאו דווקא מהאירועים עצמם, אלא מהדרך בה אנו מפרשים אותם. יכול להיות שאמא שלך קונה בגדים עפ"י רציונל כלשהו, אשר מתפרש בעיניך כהעדפה של ילד אחד על פני האחר. למרות הכעס הנורא והכאב בדבריך, אני חושבת שסגנון הדיבור הבוטה כלפי אמך הוא לא מכבד ולא ראוי, ובעיקר אינו מקדם אותך ואת מטרותיך. דיבור משפיל ומזלזל פוגע ביחסים ביניכם (בעצם בכל מערכת יחסים), בכבודה של אמך, ובכבודך שלך. אם היחסים ביניכם ממשיכים להתדרדר, אפשר לנסות ולגייס עזרה מבחוץ, מיועצת ביה"ס, מאבא או מקרובי משפחה בהם אפשר לבטוח. איתך ליאת

יש לי הורים מעצבנים הם לא מרשים לי כמעט כלום , לא לישון אצל חברות , את אמא שלי אני מצליחה לשכנע אבל אבא שלי מאוד עקשן ולפעמים למרות שהוא לא מרשה אני הולכת לחברות והכל , אבל זה מעצבן זה כולה לישון אצל חברות זה לא יותר.

שלום הודיה, לא כתבת בת כמה את, אבל אני מנחשת שאת מתבגרת בגיל העשרה. איני יודעת מהם הנימוקים של אביך, ומה בעצם מטריד אותו ברעיון שתשני מחוץ לבית. אני מציעה לשוחח איתו על כך, ואולי לגייס לעזרתך את אמא. נסי להקשיב למה שמטריד אותו, ולנסות לכוון את מאמצי השכנוע שלך לשם. כלומר, לגרום לו להירגע ולא להיכנס איתו לעימות. אמרי לו שאת מבינה את הדאגה שלו, ואפילו מעריכה את העובדה שיש מי ששומר עליך ומנחה אותך, ושדווקא בגלל החינוך הטוב שלו, את יודעת שאפשר לסמוך עלייך. כמובן שעלייך לעמוד מאחורי האמירות הללו, ולהרוויח ביושר את האמון שאת מבקשת. אני מאמינה שבדרך של התקרבות והידברות יש יותר סיכויים בהשוואה למסלולי עימות. נסי ועדכני :-)) בהצלחה ליאת

בתי בת 14 שנים מזה מספר חודשים התנהגותה השתנתה מקצה לקצה והכל במובן השלילי.ירדה במשקל בצורה יזומה ילדה יפה די מושפעת מחברות לבוש ,איפור ,מרבית היום בשיחות טלפונים ICQ פייסבוק בנים חברים (התלהבות יתר)יוצאת לבילוי או מפגש חברים ולא חוזרת בזמן שקבענו,שוחחתי איתה בנושא תמיד מחפשת תירוצים ומבטיחה שהדבר לא ישנה וזה חוזר חלילה.נקטתי בעונש בלית ברירה.יום אחד קבלתי טלפון מאשה שהבנתי מהשיחה שהיא אמא של חברה או נערה שמכירה את הבת שלי שלדבריה התלבטה באם להתקשר אלי ולדבריה עלי ליפקוח עניים ולשים לב כי מרכלים על הבת שלי וליבדוק עם מי היא מסתובבת והשמועות שהיא קלה להשגה משהוא כזה ואולי גם מקיימת יחסי מין הייתי בשוק היא כמובן סירבה להזדהות אך הודתי לה על הטלפון. לאחר שיחת הטלפון סיפרתי לבעלי וגם לבת שלי היא כמובן הכחישה הכל ואמרה זו עלילת דם סתם קינאה של אחת החברות .שאלתי קונקרטית על יחסי מין השיבה בשלילה וציינה שאם היתה עושה זאות היתה מספרת לי. אני חסרת אונים ופשוט לא יודעת מה לעשות אני התחלתי לחטט בכליה להאזין לטלפונים ולהגביל אותה ביציאות וכל הזמן מסבירה משוחחת עימה והיא אומרת אמא אני יודעת מה אני עושה ועם מי אני יוצאת אני לא עושה שום דבר רע או ממה שסיפרו לך תאמיני לי ותבטחי בי .(שני חברים שהיו לה ביקרו בבתנו מספר פעמים)כיום יש לה חבר חדש סיפרה עליו נער מכיתה ט מבית הספר בו למדה עדיין לא ראיתי אותו. אשמח להצעות התנהגות עימה. אני לוקחת בחשבון גיל התבגרות אך האמת השיחה הטלפונית שברה אותי. ו י

שלום גויה, גם בהנחה ששיחת הטלפון הייתה כנה ומתכוונת לטוב, ובהנחה שבתך מתנהגת באופן המחייב השגחה הורית מהודקת יותר, נדמה לי שעונשים או הגבלות קיצוניות ישיגו את ההפך, ויעודדו אותה לרדת למחתרת אף יותר. אני מאמינה שתקשורת פתוחה ומכבדת, לצד הסברה והצבת גבולות מותאמת, היא המפתח ליחסים טובים עם מתבגרים. לטעמי, טוב מאד עשית כששיתפת אותה וסיפרת לה על שיחת הטלפון שקיבלת. במקום לקחת את המקום ה'בולש' והעוקב, הייתי מדגישה באזניה דווקא את המקום הדואג ומתעניין, ומביעה גם אמון בה ובשיקול דעתה. אם היא מביאה את החברים שלה הביתה ומציגה אותם בפניכם, סימן שהיא מרגישה נוח איתכם, אינה מתביישת בכם או בהם, וזה טוב. הנושא של יחסי מין הוא אכן רגיש, ותלוי במידה רבה בערכים עליהם התחנכתם. מאחר ולא תמיד נוכל לשלוט בדיוק בדיוק בעיתוי בו הילדים שלנו יבחרו להתחיל את חייהם האינטימיים, אני מציעה לפתוח את הנושא מבעוד מועד, להתריע על הפוטנציאל המזיק של יחסים לא בשלים, אך להניח שלילדים שלנו יהיה לו"ז מעט שונה, ולפעול למניעת מצבים בעייתיים או מסוכנים. בעיני, כמו בנושא השחייה, במקום להשגיח שלא ייפלו למים העמוקים, מוטב ללמדם לשחות. שולחת לך עידוד ותקווה ליאת

ליאת תודה להתיחסותך ולעידוד אעדכן כשהיה משהו חיובי.

שלום רב, בני בן השנתיים ו4 חוד' מסרב מאז ומתמיד לצחצח שיניים ,הוא לא מוכן שהמברשת תגע לו בפה, אני לא יודעת מה לעשות איתו כבר ניסתי את כל האופציות וכל סוגי המברשות והמשחות ,הצעתי לו תגמול בקיצור-לא הולך לי אשמח אם תוכלי ליעעץ לי בנושא תודה

שלום נועה, צחצוח שיניים הוא אכן עניין נחוץ וחיוני לבריאות, ועם זאת, לטעמי, לא שווה להיכנס בגללו למאבק עם פעוטות וילדים מאד צעירים. הלחץ מצד המבוגרים רק מגביר את ההתעקשות וההתנגדות של הילד, ולכן לפעמים מוטב להרפות לזמן מה, ולהתחיל עם זה שוב, מאוחר יותר, כחלק ממשחק, חיקוי או תחרות משעשעת, כחלק מהאמבטיה בערב, או כפעילות מהנה עם אחד ההורים בבוקר. לפעמים עובדת גם גישה 'פרדוכסאלית', כאשר הופכים את הצחצוח למשהו קצת אסור לילדים קטנים ("זה רק של גדולים. כשתגדל נקנה לך גם מברשת שיניים יפה כזאת"), אבל גם את זה מומלץ לעשות ממקום יותר 'נקי', ללא מאבק. בהצלחה ליאת בהצלחה ליאת

שלום! אני אמא ליובל, ילד בן שנתיים, מקסים נבון מאוד, סקרן ותקשורתי בבית בקרב המשפחה. מאז ומתמיד היה ילד רגיש ודי ביישן, בעיקר בקרב ילדים אחרים, ופתוח יותר עם מבוגרים. לאחרונה כשאנו יוצאים לסביבה שהוא לא מכיר, או שיש סביבו אנשים רבים הוא נצמד אלי חזק, מתבכיין (כלומר, לא ממש בכי אמיתי) ומבקש הביתה. בשבוע שעבר היינו במסיבה בגן שלו (הגן קטן והיה צפוף) והוא התנהג כך, והשבוע זה חזר על עצמו כשהלכנו לשעת סיפור (מקום חדש), למרות שהיו שם רק עוד שני ילדים ושתי אימהות. לאחרונה יש לו הרבה פחדים, מרעשים חזקים כמו שואב אבק או אופנוע שעובר בקרבת מקום, בביקור בים או בבריכה, הוא תופס אותי או את אביו בחזקה, בפחד, ולוקח לו זמן עד שהוא מתחיל להשתחרר ולהנות. כמו שציינתי, הוא הולך לגן, (מספטמבר), בגן הוא כן משתתף ונהנה, אך ההסתגלות היתה קשה וכשנכנסים אנשים שהוא לא מכיר הוא נצמד לגננת. אציין מקבל המון חום ותשומת לב, והרבה זמן איכות גם איתי וגם עם אביו. ההתנהגות הזו קצת מדאיגה אותי ואני לא יודעת למה לייחס אותה וכיצד עלי לנהוג אשמח לשמוע תגובה או עצה תודה!

שלום שירה, תינוקות ופעוטות (ובעצם כולנו) נבדלים אלה מאלה במזג הבסיסי שלהם, ויש מי שנוטים לרגישות וביישנות מטבעם. קצת חייכתי כשציינת שבנך בן השנתיים היה "מאז ומעולם" רגיש וביישן, מאחר והרתיעה מאנשים זרים וממקומות לא מוכרים בשנה וחצי-שנתיים הראשונות היא חלק מהתפתחות נורמלית של ילדים צעירים, ומשקפת - יותר מנטייה אישיותית - שלב התפתחותי תקין. ובכל זאת, יש ילדים שהם באמת רגישים יותר מאחרים, חששנים, ונוטים לתגובתיות ערה יותר במצבים רועשים או הומי אדם. אני נוטה להאמין שבשלב זה מוטב לקבל זאת, ולא להתעקש איתו על פעילויות שמלחיצות אותו מאד, בעיקר אם מדובר בפעילויות 'רשות' כמו הצגות ילדים רועשות או מסיבות המוניות. ברוב המקרים פחדים מהסוג שהזכרת חולפים מעצמם עם הגיל. עד אז, הנוכחות הזמינה שלכם, חיבוק קצר והתנהגות רגילה ושקטה מצדכם, זה כל מה שאפשר לעשות. השתדלו להימנע מפינוק ו'פיצוי' כתגובה לפחדים שלו, כדי לא לתגמל אותם בבלי דעת, ולהגביר את שכיחותם. בהצלחה ליאת

אני חייבת את עזרתך אני ממש במצוקה עם אמי לגבי מצב שחוזר על עצמו כמעט אחת לשבוע. היא כל שבוע מתקשרת אלי כדי לבקש ממני לקחת את אחותי בת ה-13 שתישן אצלי וכשאני מסבירה לה שמאוד משעמם לה אצלי כי אין לה טלוויזיה, היא כועסת עלי. זה כבר ממש מעצבן וגורם לי להרגשת אי נוחות במשך כל היום. היה ברור לי שעכשיו כשהתחיל החופש הגדול היא תנסה "להפיל" עלי את אחותי ללא סוף כי אין לה בית ספר אז מבחינתה שהיא תשב אצלי בבית ימים על גבי ימים (כך היא גם עשתה שנה שעברה היא לא רצתה לבוא לקחת אותה) . בנוסף, היא גם מנדבת אותה לניקיונות. אמרתי שזה לא מסתדר כי באמת מאוד משעמם לה אצלי וזאת היא גם אמרה לאמי, עד שזאת האחרונה כביכול כועסת עלי שלא נוח לה אצלי. אמי לא מצליחה להבין שעכשיו יש לי משפחה (בעל וילד בן שנה) ואני לא לבד שאני יכולה להביא את סיוון אלי מתי שמתחשק לה כי גם לבעלי זה לא נוח כי אז אנחנו מוגבלים, ובנוסף, אחותי יושבת עם פרצוף דיכאוני בסלון שמראה על חוסר הנעימות של כולנו. אז זה הסיפור, אני זקוקה לעזרתך בדחיפות לפני שאני בסוף החופש הזה אני אמצא בבית הדין לגירושים. מה אני עושה? תודה רבה, מורן

שלום מורן, אני מצליחה לזהות שלוש בנות לא שמחות בסיפור הזה. את, שנדרשת נגד רצונך לשמש בייביסיטר לילדה משועממת ו'חמוצה'. סיוון, שמרגישה כמו חפץ שמעבירים אותו, בלי לשאול, ממקום למקום. ואמא, שאולי רוצה ערב פנוי בשבוע לעצמה, או אולי רוצה לעודד קצת, בכוח, את בתה הקטנה והמשועממת. אני חושבת, אולי כמו אמא, שגם סיוון וגם התינוק הקטן שלך, וכמובן גם את, יכולים ליהנות מהמפגש המשותף הזה, מדי פעם. אחרי הכל, נערה בת 13 יכולה באמת לעזור קצת, ולשחרר גם אותך לזמן מה מהטיפול בתינוק. הבעיה היא, שהדבר נעשה בכפייה, מרגיז אותך ואז גם את בעלך. בעיני, נכון לקיים שיחה משותפת לשלושתכן, ולחשוב על פיתרון 'פשרה' שיתאים לכולכן. עליך לומר בצורה פשוטה ובהירה מה מתאים לך ומה לא, ולזכור לעשות זאת באופן מכבד ולא פוגעני. בהצלחה ליאת

שלום! אני אמא ל3 ילדים בם 10.5 5 ו3 יש לי קושי בלהבין את הבן שלי הוא בן 10 וילד די שקט ומופנם מטבעו אך נראה לי כאמא ותחושה פנימית שהוא כל הזמן עצוב,אין לו שמחת חיים של ילד ולפעמים הייתי רוצה שיהיה קצת "מופרע" במובן החיובי. ביררתי בבית ספר הוא התלמיד הכי מקובל, להפתעתי הרבה ולפעמים נראה כי הוא חי בעולם משלו, אנחנו מספפקים לו תשומת לב ללא הגבלה ומסים לשמח אותו הכל דרך שרק אפשר מה עושים זה ממש כמו מועקה

שלום סימה, יתכן שמה שנראה בעינייך כעצב, אינו אלא מזג מולד או תכונת אישיות. אנשים מופנמים נוטים להיות יותר מאופקים בביטויים הרגשיים שלהם, ועוצמות התגובה שלהם (לפחות כלפי חוץ)נמוכות יותר. ועוד משהו. לפעמים ילד 'נדחק' לעמדת ה"ילד הטוב", שבניגוד לאחיו אינו משתולל, אינו מבלגן, ואינו מתחצף. ילדים מסוג זה חרדים מאד מן האפשרות שיאבדו את ה'תואר', ואולי יינזפו או ייענשו כמו האחרים. אם את חוששת שקיימת אפשרות כזו, נסי להיות חכמה, ולחלץ אותו מהעמדה הכובלת הזאת. בשיטת אדלר ממליצים לעשות זאת בדרך של "לזרוק את כולם לאותה סירה", כדי שלא יהיו בבית ילדים 'טובים' ו'רעים'. בהצלחה ליאת

שלום רב, קודם כול תודה רבה על פורום מקצועי ומעשיר. דבר נוסף - יש לי בן כבן 7 והוא מתמרד מאוד עכשיו ומתנהג כמו גבר קטן. לעיתים התנהגותו דורשת תגובה מיידית ואני מאוד רוצה שיהיה קשר בין המעשה השלילי שלו לבין העונש /התגובה שהוא מקבל . ואני מנסה לחשוב בדרך יצירתית ולא כ"כ הולך לי . למשל :אם הוא הכה את אחיו אז אני שוללת ממנו טלויזיה /חברים/מחשב ליום יומיים , אם הוא יתחצף /דיבר לא יפה אלינו אז אני נותנת לו לבחור תגובה על התנהגותו . ואני בכל זאת מרגישה שהתנהלות שכזאת מולו אינה אפקטיבית . והייתי רוצה לקבל ממך מספר תגובות אפשריות שיש להן קשר בין המעשה לתגובה.

שלום טלי, את צודקת. עונשים 'שרירותיים' יעילים פחות מתוצאה טבעית. שלילת מחשב או טלוויזיה אכן מונעת מהילד משהו נעים שהוא אוהב לעשות, אך היא עלולה לעורר תחושת אי צדק וקיפוח, בעיקר אצל ילדים צעירים שלא תמיד מבינים את הקשר בין ה'עבירה' לעונש. קשה לייעץ באופן יעיל בנושא זה, אך אנסה להתייחס למצבים שהזכרת. אם הילד שלך מכה את אחיו, עליך להיזהר מלשפוט אותו כ'אשם'. הזכירי שאינך מרשה לנהוג באלימות בבית, ושאת לא מתכוונת להיות שוטר או שופט. עשי הכל כדי לא להתערב במריבות בין הילדים, ותגלי שהמריבות פוחתות משמעותית. כאשר הוא מתחצף אליך, פעלי כפי שהיית פועלת לו מישהו בעבודה שלך היה מדבר אליך בדרך חסרת כבוד - התרחקי, ותני לו להבין שהוא מפסיד אותך, את קרבתך ואת הנחמדות שלך, לפחות לאותו היום. השתדלי להימנע מהסברים/איומים/תוכחות, ורק התרחקי מקרבתו. תוכלי להגיב בקצרה ולומר משהו כמו - כשאתה מדבר אלי ככה זה פוגע בי, ולכן אני מבקשת שתתרחק ממני. לא נעים לי על ידך. למחרת תוכלי לחזור ולהיות ידידותית, כהנגדה חדה לאיך שהיית אתמול. דיבור מכבד ומנומס נקנה גם בדרך של למידה וחיקוי, ולכן, גם בשעת כעס, הקפידי לדבר אליו בכבוד, כמודל התנהגות. אשמח לשמוע אם הצלחת ליישם בהצלחה ליאת

שלום רב בתי בת 7 חזרה להרטיב בלילה בתדירות גבוהה, זאת לאחר שנגמלה מהרטבה כליל בגיל שלוש. זה קורה בחודשיםי האחרונים, אחת ליומיים-שלושה. אני מכירה את האופציה שיתכן שמשהו עובר עליה מבחינה נפשית, שהיא נתונה ללחץ או למתח כלשהם, אבל אני חייבת לציין שלא חל שום שינוי בהתנהגותה, ואם חל - אז להיפך. היא יותר פתוחה, פעם היתה לה חרדת קהל ברמה שלא הסכימה להשתתף במסיבות כיתתיות והיום היא אפילו נהנית מזה. היא ילדה יותר שמחה, הולכת ברצון לחברים ולחוגים, חברותית, אוהבת, מחבקת ומנשקת בלי סוף. היא גם ילדה מאוד פתוחה ומשתפת במה שקורה לה, מודעת לעובדה שאסור לשמור סוד מאמא ואבא (קראנו ביחד ספר בנושא). עם זאת, שאלתי אותה לא אחת, ברגע שהתאים, אם מישהו מציק לה, אם מישהו מעולל לה משהו שהיא לא רוצה, ואם היא מסתדרת עם כל החברות, ותשובותיה לא מספקות תשובה להרטבת הלילה. שאלותיי הן: 1. האם בהכרח החזרה להרטבת לילה מעידה שמשהו לא טוב עובר עליה? 2. איך פותרים את הבעיה? תודה רבה דנה

שלום דנה, הרטבת לילה יכולה להיות קשורה לגורמים רבים, ומתח הוא רק אחד מהם. גורמים פיזיולוגיים הקשורים לתפקוד השלפוחית, לאגירת שתן ובעייה בסוגרים, ואף גורמים גנטיים, יכולים כולם להשפיע על הנטייה להרטיב. אם ההרטבה הופיעה פתאום לאחר שנים של יובש, הסיכוי שמדובר בסיבות פיזיולוגיות נמוך יותר (אך לא נעלם כליל). אם כרגע מדובר בהרטבה שהיא מעבר ל'תאונות' פה ושם, מומלץ להגיע למרפאת הרטבה, ולנסות להיעזר בטכניקות של פעמון או זמזם. האופציה הרגשית קיימת גם היא. לעיתים ילדים מתקשים לתת לבעיה ביטוי ישיר, והיא 'זולגת' (תרתי משמע) דרך ההרטבה. כדאי להיות ערים גם לאפשרות שילד "מוצלח מדי" משלם על כך מחירים רגשיים. אני לא אומרת שזה המצב אצלכם, אלא רק מזמינה לחשיבה. אם את לא שקטה, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

ליאת, זוכרת את ההתלבטות שלי בענין בני הבוגר שלא מצליח לעבור את טסט הנהיגה? רציתי לעדכן אותך שנהגתי כפי שייעצת לי, והנה, לשמחת כולנו ולרווחתינו, אתמול עבר את הטסט סוף כל סוף. הוא מאושר, אנחנו מאושרים ובא לציון גואל. עכשיו אפשר להתחיל לחסוך כסף.........._(עלה הון תועפות).

איזה יופי לשמוע! כל הכבוד על הנחישות והביצוע. רק הערה קטנה - מעכשיו,לא חיסכון ולא בטיח... עוד נהג בבית, בעיקר כשמדובר במתבגר מבסוט, זה אומר לפחות עוד טנק דלק בחודש :-)) אבל זה באמת קטן עלינו. הכי חשוב שייסע בזהירות, באחריות ובהנאה. תודה שאת מעדכנת - שימחת אותי מאד מאד. ליאת

את עוזרת.

שלום, יש לי שתי בנות ואחת בדרך. בתי הקטנה בת 3.3 ואני מנסה לגמול אותה מטיטולים. היא מאד פוחדת ופשוט מתאפקת. היא חוזרת מהגן ומשעה 16:00 היא ללא טיטול. חשוב לציין שהיא מתלהבת ולובשת בכיף את התחתונים. הבעייה היא שהיא לא מבקשת לעשות פיפי/קקי בשירותים למעט מספר פעמים ממש מועט שבהן היא הלכה איתי ואחרי ישיבה ארוכה עשתה פיפי. חוץ מזה היא פשוט מתאפקת עד 20:00 והולכת לישון עם טיטול כמובן. אני כבר ממש בלחץ מזה כי עלי להחזיר תשובה לגבי גן עירוני אליו רשמתי אותה (ההודעה מצידי חייבת להינתן עד 15.7) ומצד שני עליי ליידע את הגן הפרטי אליו היא רשומה במקביל לגבי שנה הבאה. אני ממש חסרת אונים. לא חוויתי כזה קושי עם הילדה הגדולה ואני משתדלת מאד לשדר רוגע אבל אין ספק שאני בלחץ מהעניין. מה לעשות? האם לרדת מהעניין עד שהיא תרצה ותשתף פעולה או להמשיך בתהליך הכל כך מייגע הזה? תודה רבה !

שלום לימור, כמו שכבר נכתב כאן לא פעם, תהליך גמילה לחוץ, הנעשה תחת לו"ז המוכתב מבחוץ, סיכוייו להצליח נמוכים בהשוואה לתהליך נינוח, הנעשה באווירה רגועה וסבלנית. יש לפנייך חודשיים תמימים, וזה הרבה מאד זמן. נסי לקרוא באינטרנט על תהליך הגמילה ה'נכון', לפעול ברוח ההמלצות, ולאפשר לבתך גמילה רגועה. אם רשמת אותה לגן עירוני, במחשבה שזוהי המסגרת העדיפה עבורה, השאירי זאת כך, ופעלי במהלך הקייץ הארוך לעידוד וקידום החלקים הבוגרים של ילדתך, כולל גמילה מטיטולים. בהצלחה ליאת

בני בן 9 לומד במסגרת חינוך מיוחד לילדים עם הפרעות התנהגות, מאובחן כ ADHD , אנו מקבלים הדרכת הורים במרכז טיפול משפחתי, בתקופה האחרונה יש שיפור משמעותי בהתנהגותו בבית, אך בבית הספר לא עובר יום אחד בלי שנצטרך להגיע עקב התנהגות אלימה כלפי ילדים אחרים וצוות המורים, לא יודעים לאן להמשיך ומה יהיה בשנה הבאה. כרגע הוא לא לומד כבר 3 שבועות כיוון שלא יכול לשלוט בעצמו. הורדנו ריטלין 10 מ"ג בהמלצת הפסיכיאטר, כרגע מטופל רק בריספרדל.

שלום מירי, אתם עוברים ימים קשים, ואני שומעת בדברייך את תחושות הייאוש וחוסר האונים. ובכל זאת, אני שומעת שאתם מוקפים באנשי מקצוע, שיכולים להושיט סיוע ולעודד. לא ציינת אם בנך מקבל גם טיפול רגשי פרטני, נוסף על הטיפול התרופתי, ואני מקווה שאכן כך. כדאי לזכור שגם בטיפול התרופתי יש לעיתים מרכיבים של ניסוי ותעייה, עד שמגיעים לנוסחה שעובדת, ולכן חשוב להתאזר בעוד קצת סבלנות. נסו לנצל את חופשת הקייץ לרגיעה ולפעילויות נעימות עם הילד, שבוודאי מתוסכל ועייף גם הוא, מהנזיפות, הכעסים והתסכולים של השנה האחרונה. שולחת לך כוחות ותקווה ליאת

שלום, היום יצאתי לחופש הגדול (סיימתי ט') ואני מפחד שהקשר החברתי שלי עם החברים ילך וידרדר. מניסיון בחופשים גדולים קודמים, אמנם נפגשתי עם חברים אך פעמים מעטות מאוד. ברוך השם יש לי חברים ולא חסר, אך החברים הללו יכולים גם להיות לעיתים קרובות "מניאקים" - לא לקרוא לי או שכשאני בא אז הם יורדים עליי. זו הבעיה הראשונה ואבקש שתיתן לי עצות להתמודד. הבעיה השנייה - זוגיות: אני בן 15 וכבר כמה שנים שמפריע לי שאין לי חברה. בשנים האחרונות זה גובר ממש ואני מתחיל להשתגע. אני ביישן והקשר שלי עם בנות מאוד דל. שנים רבות שלא בכיתי ובתקופות האחרונות אני מוצא את עצמי מזיל מפעם לפעם דמעה. אפילו בביה"ס, כשבתחילת היום יש חיבוקים ונשיקות - אני בחיים לא הייתי בזה. יש ילדה בכיתה שאני אוהב אבל עכשיו יצאנו לחופש הגדול ולאחר מכן כל אחד מאיתנו ממשיך לתיכון אחר וזה גורם לי עצבות וכעס על עצמי שלא היה לי האומץ לגשת אליה, כי אין לנו כל קשר. מה אני יכול לעשות? זה פשוט מטריף שאין לך חברה! אני מפחד שכל החופש הזה אהיה סוג של "בדד" - אני צריך עזרתך... תודה

שלום אנונימי, ברכות לרגל סיום שנת הלימודים, וסיום חטיבת הביניים. יישר כוח! אתה עומד בפתחה של תקופה חדשה, תקופת התיכון, ותקופה זו יכולה להביא איתה סוג של בגרות ושינוי, גם אצלך וגם אצל חבריך. גם ילדים שהתנהגו לדבריך כמו 'מניאקים', יכולים להתבגר ולסגל לעצמם סגנון התנהגות חדש, מתחשב יותר, שקול יותר, ידידותי יותר. לא תמיד זה קורה בבת אחת, אבל המגמה הכללית היא של שיפור והתבגרות, הערכה מחדש של החברים, וכינון סדרי עדיפויות חדשים. כדי שתמצא את עצמך במקום טוב יותר בתיכון, חשוב שתוכל לתת ביטוי בהיר ומדויק למה שאתה חושב ומרגיש במחיצת החברים, לשתף אותם במה שקורה לך, ולאותת להם כשהם מעליבים ופוגעניים כלפיך. הרגישות הגוברת שאתה חש לאחרונה, כולל הנטייה לבכות, אופייניים מאד לגיל ההתבגרות, גיל של שינויים הורמונליים וגופניים, שיוצרים חוסר יציבות רגשית. בעיני זה חלק מהיופי של הגיל, ולא מוכרחים להילחם בזה. בגיל 15 ההתעניינות בבנות אכן גוברת, אך אם תסתכל טוב סביבך תגלה בוודאי שאינך היחיד שאין לו חברה. לכל אחד מאיתנו קצב משלו, ואין טעם להתייסר על כך אלא ללמוד לכבד את עצמך כפי שאתה. זה יגיע... עד אז, תוכל לנסות ליצור קשרים חברתיים חדשים (ולתחזק את הקשרים הישנים) דרך הרשתות החברתיות באינטרנט, דרך מפגשים במועדונים ובמקומות הבילוי המקובלים, ואולי גם דרך הפעילויות החברתיות של הקיץ בתנועות הנוער או במסגרות חברתיות אחרות, כמו חוגים, קבוצות התנדבות, קבוצות למידה, וכו'. נצל את החופש למנוחה, ים ובריכה, ביום, ולהרחבת חוג החברים בערב. במידה ותמשיך להרגיש בודד לאורך זמן, תוכל לפנות לעזרת הוריך, ולשקול יחד איתם פנייה לייעוץ אצל פסיכולוג קליני של מתבגרים. בהצלחה ליאת

כאמא לשני בנים , שניהם כבר קרובים לגיל 18, אוכל לספר לך, ששניהם , בסביבות שבין גיל שלוש עשרה ושש עשרה, היו מתחילים לבכות על כל שטות. לא תמיד בכי ממש, אבל דמעות היו מבצבצות מעיניהם לעיתים מאוד קרובות מכל מילה או מעשה של מישהו או אנו ההורים או מישהו מחבריהם, או מוריהם. זה עבר. היה חלק מתהליך התבגרותם. קבל את זה גם אתה כחלק מתקופה שתעבור. אל תילחם בתופעה כי אם תילחם בה רק תיעשה יותר מתוסכל. בגגרות נעימה(עד כמה שניתן, כי זה לא פשוט בכלל) וחופש נעים.

ליאת שלום רב, לאחרונה בני בן ה- 7 וחצי (בכור מבין שניים - יש לו אחות בן 5) "מתעורר" כמעט בכל לילה בין השעות 22:00-23:00 בבהלה מדבר משפטים לא ברורים (אין קשר בין המילים)לעיתים הוא מבועת ונראה מפחד ממשהו. כאשר אנו שואלים אותו על המקרה בבוקר הוא לא זוכר, ערכתי בדיקה בבית הספר ועפ"י צוות בית הספר אין לו שום בעיות חברתיות, שאלנו גם את הילד שלטענתו אין כל בעיות עם ילדים ו/או מבוגרים. משיחה עימו ובהחלטה משותפת הוא הפסיק לצפות בתוכניות עם תוכן אלים בטלוויזיה וגם הפסיק את המשחקים האלימים במחשב ובכלל המחשב עבר לסלון על מנת שנוכל לעקוב אחר הנעשה במהלך אחר הצהרים. בכל ערב לפני השינה אנחנו חוזרים ואומרים לו כמה אנחנו אוהבים אותו ומאחלים חלומות ורודים ונעימים וחושבים יחד על אילו דברים הוא היה רוצה לחלום (סוסים למשל...). אבקש לציין שאני בהריון בחודש התשיעי להריוני וצריכה ללדת בכל יום, ברור שהדבר משפיע על מהלך השיגרה בבית ואני בטוחה שמדובר בהתרגשות לא קטנה עבור הבן שלי, הוא שותף לחוויה ולעובדה שבקרוב יצטרף לו אח קטן למשפחה. אך יחד עם זאת התופעה שחוזרת על עצמה בכל לילה מחדש כבר תקופה ארוכה מידי (כחודש) מחשידה ומפחידה אותי, אנחנו משפחה מלוכדת שמדברת ומשתפת, אנחנו עוטפים באהבה ומשתדלים להדגיש לילדים שלנו שהרחבת המשפחה לא מפריעה לאהבה שלנו אליהם. אשמח אם תוכלי לעזור לנו ולייעץ לנו כיצד לפעול על מנת להפסיק את התופעה. תודה מראש.

שלום חופית, התיאור שלך מתאים מאד לתופעה הנקראת "ביעותי לילה", המתרחשת בדר"כ כשעתיים לאחר שהילד נרדם. למרות המופע המבהיל, ולמרות שהילד נראה מבועת ומפוחד, אולי גם כאוב, מדובר בתופעה מוכרת שאינה מעידה על בעיה חמורה או מדאיגה. העובדה שאינו זוכר דבר בבוקר מחזקת את ההשערה שמדובר בתופעה זו, ושלמעשה הילד שקוע בשינה גם אם הוא פוקח את עיניו או מדבר. לכן, כאשר אתם ניגשים למיטתו, נסו להרגיע, לחבק או לעודדו לחזור ולשכב בשקט. אין צורך להציע הסחות דעת או שתיה, מאחר והילד ממילא אינו זקוק לכל זה. ה'מופע' נרגע מעצמו, והילד ממשיך לישון בשלווה מבלי שיזכור דבר מאירועי הלילה. המקור לתופעה זו אינו קשור בשום פנים ואופן לחוסר אהבה או לחוסר תשומת לב, וחבל על כל האשמה וההצטדקות שלך. הסברה הרווחת היא שקיים בבסיס התופעה משהו גנטי, ה'מתעורר' בתקופות של עייפות קיצונית או מתח במשפחה (אולי הוא אכן נרגש מהלידה הקרובה). אם התופעה תימשך בעקשנות גם לאחר הלידה, אפשר להתייעץ שוב עם רופא הילדים שלכם, שבמקרה הצורך יפנה אתכם למעבדת שינה או למומחה לבעיות שינה בילדים. חלומות פז ולידה קלה ומהירה ליאת

ליאת היקרה, תודה רבה על תגובה מהירה. בברכה, חופית

שלום בני בן 5.5 .בזמן אחרו שואל אותי כל יום וכמה פעמים ביום "אמא את אוהבת אות?". יש לנו תינוקת בת חודש וחצי, אך השאלות התחילו עוד בהיותי בהריון. אני גדלתי במשפחה שאף פעם לא אמרו לי שאוהבים אותי, גם לא קיבלנו לא נשיקות ולא חיבוקים. אני מחבקת וממשקת את בני הרבה, אך לא אומרת לבד "אני אוהבת אותך" (קשה י מאוד להגיד את המילים האלה)רק אם הוא שואל אני עונה "כן,בטח". האם השאלה שלו קשורה דווקא לתינוקת חדשה במשפחה או שמעידה על בעיה בתקשורת או על חוסר אמון כלפיי?

שלום א', הידיעה שאנחנו רצויים ואהובים חשובה לכולנו, אבל מסתבר שלדעת זה לא תמיד מספיק: אנחנו רוצים להרגיש ולשמוע זאת מפעם לפעם באופן מפורש. זה נעים, מנחם ומרגיע. ילדים, ממש כמונו, אוהבים לשמוע שאוהבים אותם "הכי בעולם", ואמירה זו מקבלת משמעות מיוחדת כשהיא נאמרת באופן ספונטני מפעם לפעם. יש לי הרגשה שהילד הקטן שלך, מעבר לכל השמחה והנחת שהוא מכניס אל חייך, יכול לשנות הרגלים ישנים, וללמד אותך להתגבר על המחסום הזה, של ה"אני אוהבת אותך". אם זה קשה, נסי לחשוב על משפטים קרובים, אותם יהיה לך קל יותר לבטא, ולחלק אותם בנדיבות מדי פעם (מתה עליך, מתוק שלי, נשמה שלי, חולה עליך, כמה כייף לי איתך, איזה ילד מקסים אתה, וכיוב' כיד הדמיון הטובה). לא חשוב מה הסיבות לצורך שלו, כי הצורך הזה מתעורר מדי פעם אצל כולנו. חשוב שתוכלי לתת לו מענה, ולהרגיש שאת עושה זאת בשמחה ובאותנטיות. את יודעת, לפעמים מה שמתחיל ככורח מלאכותי, הופך לחלק טבעי וספונטני, אם רק ניתן לעצמנו את ההזדמנות. בשמחות ליאת

ילדתי בת ה 5 החלה לפני מספר שבועות לכחכח בגרונה כל מספר שניות. בהתחלה רק בבית אחר כך גם בגן. השבוע נוספה לכחכוח גם תנועת שפתיים של דמוי פיהוק כשלאחריו עיוות בפה. כשאני (אמא שלה) לא בסביבה וכשהיא עסוקה עם חברות ולא רואה אותי התופעה נחלשת משמעותית. בעצת הגננת אני מתעלמת מזה לחלוטין אך בתוכי זה גם מרגיז וגם מדאיג אותי. יש לציין שאנחנו עומדים לפני שליחות לארצות הברית בעוד כחודש וחצי. מה הסיבות לתופעה מסוג זה? האם יש צורך לערב טיפול מקצועי ואם כן האם כדאי להתחיל אותו פה או לחכות להגעה לארצות הברית? האם ניתן לדעת מה הסיכוי שטיקים אלו יהפכו לתסמונת טורט? תודה רבה, אמא מודאגת

שלום ורד, גורמי מתח ודחק בחייהם של ילדים יכולים להתבטא ב'טיקים' מוטוריים או קוליים, החולפים - ברוב המקרים - עם סילוק גורמי המצוקה. טיקים זמניים הבאים וחולפים בצורה ספונטנית שכיחים למדי בילדות, ואינם מחייבים טיפול מעבר להקלת המתח. טיקים כרוניים עלולים להימשך גם מספר שנים, ואפשר לטפל בהם גם תרופתית. תסמונת טורט היא הפרעה כרונית עם מאפיינים נוספים, מעבר לטיקים עצמם, כמו למשל התנהגויות אובססיביות -כפייתיות וקשת של בעיות רגשיות והתנהגותיות (אימפולסיביות, בעיות קשב וריכוז, תנועתיות יתר, ועוד). כרגע, בצל המעבר, סביר יהיה לייחס את הטיקים למתח המשפחתי, ואני ממליצה להמשיך ולעקוב, תוך ניסיון להרגיע, ומבלי להעיר דבר על הטיקים עצמם. אם התופעה תימשך גם לאחר תקופת ההסתגלות והרגיעה, אפשר יהיה לשקול התייעצות נוספת. דרך צלחה והתאקלמות מהירה. את, כמובן, מוזמנת להמשיך ולבקר בפורום שלנו גם משם, ולהביא לכאן ניחוחות חו"ל. להתראות ליאת

היי ליאת, אני מבקשת עצתך שוב לגבי בתי בת ה 3 וחצי המתמודדת לאחרונה עם גמילה מטיטול גם בלילה, ומזה 9 חודשים מתמודדעם "פולשת" בדמות אחות קטנה... אנו שמים לב שלאחרונה שוב היא מתעמתת, מתווכחת, בעיקר סביב לבוש בבוקר, מה שלא היווה בעיה כלל עד כה. גם כשבוחרת מראש בערב, היא מתחילה ללבוש בגד ומייד קוראת בקול "לא נוח לי", "רוצה בגדים אחרים" וכו. ניסיתי פעם פעמיים לתת עוד חלופה, אך לא יצאתי מזה, ואז החלטנו שמה שבחרה בערב הוא מה שתלבש. באחד הבקרים פשטה את בגדיה והכריזה שלא רוצה אותם וכך, החלטתי שזה מה שיש ולקחתי אותה כך עד לאואטו ורק לקראת היציאה לגן התלבשה במה שבחרנו מראש. בכל המצבים הללו ניסיתי ללכת בכיוון של לומר את דעתי (שלא לובשים משהו אחר) ואז המשכתי בענייני, אך "העסק רק התחמם": היא אחזה בבגדיי, אמרה "נו תדברי אתי" עד שהכתה אותי ונאלצתי להרחיקה בכוח. חשבתי, ופה אני מבקשת את עמדתך, שאולי היא צריכה אותי יותר איתה ולא שאכריז עמדתי ואעזוב אותה לתחושתה. ואז , המצבים של הקושי להתלבש המשיכו אך אני אמרתי את דבריי בנחת והמשכתי מדי פעם לומר שוב, כשהיא סערה, ניסיתי לומר "די, זה מהשלובשים, ובואי נרגע עכשיו,"והחזקתי אותה ,פשוט החזקתי, לא חיבוק במשמעותו הרגילה וזה הצליח, היא נרגעה. אחר כך כן היה חיבוק וככה, חוץ מזה שאני מרגישה שאני מחפשת תדר ברדיו והצליל עדיין צורם, כמטאפורה, אני מבקשת לדעת: האם למרות ש"ידוע" שאומרים פעם פעמיים לילד דבר מה וזהו, בתי זקוקה בשלב זה דווקא למשהו יותר מחזיק וקרוב? האם החזקה או אפילו חיבוק מרגיע עלול לבלבל אותה, דווקא במקום בו יש צורך בגבול? ג- מתי זה ייגמר??? תודה רבה על הכל

שלום גלית, האינטואיציות שלך אינן מטעות אותך. הבת שלך מפצירה בך "נו, תדברי איתי!", וכנראה שהיא למדה שבדרך השלילית היא משיגה ממך את מרב תשומות הלב. הצבת גבולות היא משימה חשובה, ואפילו קריטית, אך חשוב לא פחות ליצור שפע הזדמנויות לאינטראקציות נעימות וחיוביות ביניכן, שיגרמו לה לוותר על כל ההתעסקות המיותרת בבקרים. אין לי ספק שזמן איכות נינוח, שייאפשר לכן משחק ושיח משותף, ירגיע את החשש שלה לאבד אותך לטובת ה"פולשת" הקטנה, ויגביר את הסיכוי להתנהגויות קואופרטיביות. ברמה הפרקטית, אני חושבת שצריך להמשיך לשמור על נוהל בוקר שפוי ככל האפשר (נכון, אין מושלם. אחרי הכל, כולנו נשים ולכולנו יש קפריזות אופנתיות פה ושם...) ולהעניק לה את תשומת הלב בנדיבות בהקשרים אחרים. שולחת לך כוחות :-)) ליאת

היי ליאת, תודה על ההארה, אך עדיין, אני עם מודעות מאוד גבוהה ובסדר היום של המשפחה בן הזוג מגיע בערב ועד אז, בין ההגעה מהגן ועד בואו, כשעתיים, אני איתן, אמנם יחד, אך אני מציירת עם הגדולה, גוזרת או צובעת, משוחחות והמון פעמים לא באופן מודע אפילו, מחבקת, מדגדגת, מנשקת, והיא אומרת לי "נו די, לא רוצה" לעיתים. בנוסף, יש מצבים בהם רק אני והיא יחד, משחקות עם ימי הולדת לחיות.. או משחקים של נסיכות ומלכות וכל מה שמעניין אותה. נכון שזה לא כל יום הזמן שלי נטו איתה, אך זו המציאות בה אני חיה, האם עליי להמציא שעות נוספות? לארגן אחרת את היום? אני מתוסכלת, ככל שאני מתאמצת, נראה לי שלא מספיק, אודה על התייחסותך.

ולא בצחוק. אני בת 18 ואמא שלי אדם מאוד קשה היא שקרנית פתולוגית ומניםולטיבית היא הופכת את עצמה לקורבן של כולם ותמיד חושבת שמתאגדים נגדה אנחנו 4 בנות ו-2 לא מדברות איתה כבר כמה שנים אחותי השלישית עזבה את הבית לפני שנתיים בגיל 17 ועברה לחבר שלה כי היא לא יכלה לסבול אותה יותר.היא מנסה לשלוט לי על החיים ואני ממש מפתחת אליה שנאה עזה אבא שלי התגרש ממנה מזמן אבל אני לא יכולה לגור איתו מכל מיני סיבות טכניות.אני מרגישה שאני לא מסוגלת לסבול אותה יותר היא ככ משגעת אותי ומציקה לי ומשקרת לי כל הזמן אם אני תופסת אותה על שקר ואומרת שהיא משקרת היא מתחילה לצרוח ולהשתגע ואומרת שזה מה שאחיות שלי לימדו אותי לומר לה ולצלצל לחברות שלי להגיד להן שלא יבואו אלינו יותר וצועקת עליהן לפני שבוע שפכתי עליה כוס מים קרים כי לא יכלתי לשמווע אותה יותר אין לי כסף לעבור ואני לא יכולה להתגייס מסיבות בריאותיות. אני לא יודעת מה לעות אני מפחדת להרביץ לה או משהו היא פשוט בלתי נסבלת והיא לא מודה שיש לה בעיה.

שלום שירן, אמא שלך, ככל הנראה, לא תשתנה (גם אם זו אינה אמת אבסולוטית, מוטב להניח לשאלה זו) ולכן כל שביכולתך לעשות הוא לפעול במרץ לקראת חיים עצמאיים שאינם תלויים בה ובהתנהגותה. חפשי לעצמך עבודה ועשי כל שביכולתך כדי לצאת מהבית, כמו אחיותייך. אני מזכירה לך שלצה"ל אפשר להתנדב, ולשרת כמו כולם. גם זה יכול להיות פיתרון מה, גם אם זמני. ההבנה שלך את אמא כ'פתולוגית' יכולה לעזור - אולי - גם בגיוס מידה של סלחנות כלפיה, ובהימנעות מכל פעולה שיש בה אלימות. אם את מרגישה שהעניינים יוצאים משליטה, פני לטיפול פסיכולוגי ותחסכי לעצמך עוגמות נפש בהווה ובעתיד. בברכה ליאת

אני מאד מבינה ללבך. אמנם אמא שלי לא אלימה ותוקפנית, אך נוטה מאד להתערב בחיי, לפעמים יש לי תחושה שהיא מנסה לחיות את החיים שלי במקום החיים שאין לה. כשאני נרתעת ממנה, היא שוקעת ברחמים עצמיים ומאשימה אותי בכך שאני רוצה שהיא תמות כמה שיותר מהר. מן passive agressive. אני כבר מזמן לא גרה איתה, אני בת 28 ואמא ל-2 תינוקות. אני כן בקשר עם אמא שלי, רואה אותה בערך פעם ב-3 שבועות - חודש. העצה שלי אלייך, כמו שליאת כתבה זה לצמצם את המגע, כך גם תקבלי אפשרות להירגע בין לבין, אם בכלל תרצי אי פעם להיפגש איתה. כמו שאומרים, רחוק מהעין רחוק מהלב.

אני מעונינת לקבל המלצה לפסיכולוגית באזור אשקלון ובאר שבע

המשך לבקשתי פסיכולוגית לילדה בת 12 עם התפרצויות וכעסים בקשה להמלצה

שלום שרית, אנא צרפי כתובת מייל מעודכנת, מאחר ולא נוכל לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. מקווה שקוראי הפורום ישלחו לך המלצות לשם. אני עצמי לא מכירה מטפלים באזור זה. בברכה ליאת

בוקר טוב אני רוצה להתחיל גמילה מחיתולים לתאומים בני שנתים ו-4 הגננת טוענת שהם עוד קטנים אני חושבת שזה לא קשור לגיל אלה להרגלים טיפים על מנת להתחיל אאיתם אני מאוד אשמח

שלום נעמה, יש שפע של מאמרים ברשת, המנחים את ההורים, צעד אחר צעד, כיצד לגמול את הילד נכון, מה לעשות ומה לא לעשות. הנה אחד- http://www.mako.co.il/home-family-toddlers/healthcare/Article-3b642bc1356b221004.htm&sCh=28350a2610f26110&pId=786102762 ויש עוד המון. קראי בעיון, ואם יהיו שאלות נוספות, את מוזמנת בהצלחה ליאת

בתי המתוקה בת שנה, אנחנו חיים בח"ול אך הגענו לחופשה ארוכה בארץ , בערך חודשיים, לאחרונה אני מרגישה שהיא זקוקה למסגרת. אני מתלבטת 1. האם נכון יהיה להכנים אותה לפעוטון |(בפעם הראשונה) ולאחר שהיא תסתגל בעוד כחודשיים, נוציא אותה ונחזור לח"ול , 2.בנוסף אני אשמח לדעת מה תהיה ההשפעה של המעבר ואיך אוכל להקל עליה ?? ברכת יום מופלא

שלום רב, ילדים בני שנה אינם זקוקים למסגרת, ובדר"כ המסגרת הביתית מספקת את מלוא צרכיהם, הרגשים, החברתיים, המוטוריים והקוגניטיביים. בגיל זה יש עדיפות להתייחסות הפרטנית אל הילד, מבלי להכפיפו לסדר יום שרירותי. אם, לעומת זאת, הצורך הוא שלך, העדיפי מטפלת או בייביסיטר שתאפשר לך להתאוורר מדי פעם, מבלי לעורר משבר מיותר לבתך. לקראת גיל שנתיים מתחיל להסתמן יתרון למסגרת גן על פני הבית. עוד קצת סבלנות... תהנו בחופשה :-)) ליאת

שלום.. אחותי בת ה15 ניסתה להיתאבד והייתי רוצה המלצה על פסיכולוג טוב בנתניה.

שלום לאח המודאג, ניסיון אובדני מוגדר כמצב חירום, ולכן, אם תפנו למרפאה לבריאות הנפש לילדים ונוער ("בית בריצ'ר" בנתניה), סביר שתצליחו להתקבל לטיפול בדחיפות. בדר"כ מדובר בתורים ממושכים, שכן מדובר בטיפול ללא תשלום. אם תרצה הפנייה למטפל פרטי, פנה אלי לטל: 052-3106667 ואנסה לעזור. בברכה ליאת

ברצוני לקבל הכוונה לאיזה סוג טיפול מתאים לבעיה הנ''ל: קרוב שלי הוא בחור בן 30 רווק ומתוסכל, חסר בטחון עצמי, מתקשה ביצירת קשרים חברתיים, בעל דימוי עצמי נמוך, שקט מופנם ומאוד עקשן הבעיה הכי רצינית היא שכאשר מדברים איתו יש תחושה שמדברים עם ילד בן 12 (לא מודע למציאות). זה לא סוג של פיגור או משהו הוא פשוט לא מפותח רגשית ושכלית אבל לא מודע לכך. במהלך החיים ניסה כמה פעמים כמה סוגי טפולים אך בעקבות האופי הבעייתי "שום דבר לא יעזור, אין לי שום בעייה".. הפסיק אחרי כמה טיפולים. עכשיו הוא מוכן לנסות וברצינות טיפול שיעזור לו להשתחרר מכל המחסומים והמצוקות. הבעיה שהוא לא מרבה במילים.. איזה טיפול יכול להתאים לו?

שלום דנה, הבחירה בסוג זה או אחר של פסיכותרפיה תלויה, בין היתר, באופי הבעיה ובהנחות אשר למקורותיה (או במילים פשוטות - באבחנה). כדי שטיפול 'יעבוד' ויחולל שינוי, דרושה גם מוטיבציה בסיסית מצד המטופל, ועמדה של נכונות. כאן אני רומזת לכך שהטיפולים הקודמים שעבר היו לא בהכרח בלתי מתאימים. אם כרגע הוא מעוניין בטיפול, פנייה לפסיכולוג קליני עשויה לעזור. אני מתקשה להמליץ, על סמך הנתונים שציינת, על גישה טיפולית ספציפית, אך פסיכולוג מנוסה יוכל לחשוב יחד איתו על כיוון. במקרה של אנשים מאד לא וורבליים (אם כי לא רק איתם) אפשר לשקול טיפול הבעתי (באמנות, מוזיקה, תנועה או דרמה). בהצלחה ליאת

שלום ליאת. בתי הגדולה עכשיו בת שנה ו-10 חודשים. בעקבות כך שבגן שלה יש כבר ילדים גמולים, גם היא התחילה ללכת לסיר, מדי פעם היא אפילו עושה בו פיפי (על קקי בינתיים רק מדברים, אך לא עושים) בגן היא עם תחתול, ובבית אני משיארה אותה בשעות אחה"צ עם תחתונים או בלי כלום. אמנם היא מאד משתדלת, עדיין אין לה שליטה והיא מתריאה על פיפי שניה לפני שהוא בורח על הרצפה, אם היא עייפה היא לא תגיד בכלל. הקושי הנוסף הוא שיש בבית תינוקת בת 3 חודשים, ואם במקרה אני באמצע הנקה או מרגיעה אותה מבכי, אין באפשרותי להגיב מיידית להתראה. כיצד היית ממליצה לי להמשיך לנהוג? ולמה לצפות? בתודה מראש.

שלום אנה, דאגי שיהיה בבית סיר מוכן, אליו תוכל להגיע בכוחות עצמה, ותרגלי אותה (ברגעים של פנאי ונינוחות) להוריד בעצמה את התחתונים ולהתיישב על הסיר. נסי 'לזרום' עם התהליך, כמו עד היום, לשמוח בהישגים הקטנים, ולסלוח על התאונות. אני מאמינה שככל שהשליטה על שרירי הסגור תשתפר (לפעמים גם 'בריחת' הפיפי מקדמת תהליך זה) כך יתארך הזמן בין ההתראה לשחרור הפיפי. כאשר את מניקה, תוכלי להציע לבתך לבדוק אם היא צריכה פיפי, ולשחק עם זה קצת "בואי נראה אם תצליחי, לבד לבד, להתיישב על הסיר ולעשות פיפי כמו גדולה". אם היא תצליח, שבחי אותה, חבקי ונשקי אותה, וכך תרוויחי גמילה נעימה יחד עם הפחתה ברמות הקנאה באחותה התינוקת. ספרי איך הולך ליאת

שלום ליאת, אכן יש לנו סיר שמלווה אותנו בכל חדר בבית שאנחנו הולכים אליו. והילדה אפילו התחילה לבקש לשבת עליו כשיש לה צרכים, גם קקי! (למרות שאני לא מפתחת ציפיות מיידיות, היא עדיין די קטנה). מה שכן, להוריד תחתונים זה משהו שידרוש מאיתנו קצת יותר תרגול, ובינתיים רוב זמנה בבית הילדה מסתובבת בלי חלק תחתון בכלל, מגיעה לסיר ועושה את מה שצריך, כמובן שלא תמיד. האם זה דבר נכון לעשות - קודם לאפשר לה חופש שכזה, ורק אח"כ להרגילה לתחתונים, או שזה עלול לבלבל אותה? שאלה נוספת - האם קיים הבדל בין שנת לילה ושנת צהריים? האם כדאי לשים לה חיתול בזמן שנ"צ? ניסינו בלי חיתול וקיבלנו בריכה בשמיכה. תודה, אנה

שלום, יש לי בת בת שנתיים וחצי שאנחנו מנסים כבר הפעם השנייה להתחיל גמילה מחיתולים. היא מתאפקת המון שעות אך מסרבת בתוקף לעשות בשרותים או בסיר ותמיד עושה בסוף על הריצפה גם בגן וגם בבית. ניסיתי לשבת איתה שעות בשרותים אך היא לא מוכנה לשחרר... בעוד פחות משלושה חודשים היא נכנסת לגן עירייה שמחייב גמילה מחיתולים. בשאר התחומים היא מתקדמת מכפי גילה אבל בתחום הזה היא מתעקשת לא להיגמל. אודה על תשובתך.

שלום רב, תהליך גמילה הנעשה תחת "דד-ליין" יוצר לחץ אצל ההורים והילד כאחד, מה שלא תורם להצלחת התהליך. בדר"כ, התעקשות מתרחשת כתגובה ללחץ נגדי, ולכן, העצה שלי היא לשחרר קצת, להימנע מישיבה של שעות בשירותים, ולסלק מהבית את הטיטולים. הודיעו לה שמעתה היא מתבקשת לעשות פיפי וקקי בסיר או באסלת השירותים, ושאתם משוכנעים שבסוף היא תצליח. אל תזכירו לה ואל תפצירו בה לעשות דבר. אם הקקי על הרצפה, נקו בשקט, ללא נזיפות, ואמרו בקצרה: "לא נורא. בסוף תצליחי". אני יודעת שקל מאד להגיד וקשה הרבה יותר לבצע, אך באופן פרדוכסלי, השחרור אצלכם יביא לשחרור גם אצלה. אשמח לשמוע עדכונים. ליאת

הבת שלי בת שנה ו10 חוד', מזה שבועיים חל בה שינוי ז"א מחפשת אותי כל הזמן, לא עוזבת אותי לרגע, השנוי חל גם בזיקת חפצים כמו בקבוק מים וצלחת אוכל שלא רוצה הבכי שלה מאוד היסטרי עד שהיא מגיעה למצב שהיא יכולה לבכות שעה וחצי ואח"כ נרדמת. רואה אנשים לא מחייב זרים גם אילו שהיא מכירה,בוכה רוצה שארים אותה, מניחה את ראשה כל הכתף לא רוצה לראות אף אחד או סוגרת עניים ואח"כ נרדמת,במעון גם אותו הדבר נכנסת איתי ומיד רוצה שארים אותה סוגרת עניים,המטפלת מחזיקה אותה בוכה ואח"כ נרדמת לשעה שעתיים בערך, לא אוכלת עם החברים רק בעזרת מטפלת צמודה עם מסע שיכנוע,במהלך היום היא פעילה ומידי פעם חוזרת לאותו מצב, רוצה רק את אמא,היינו בנופש 6 ימים בחדר אוכל בבוקר או בערב, רצתה רק שנרים אותה ושוב סגרה עניים,אפילו את הסבא וסבתא לא רצה לראות, במהלך היום בבית היא פעילה ולפעמים זה בא לה, פנינו לפסיכולוגית של המעון טרם טופלה הבעיה מנסים באמצעות מנהלת המעון וצוות מטפלות להעזר עם הפסיכוליגית, בנתיים המצב לא כ"כ טוב, מבקשת יעוץ או עזרה.

שלום דור, אני מרגישה שקשה לי לייעץ או לעזור על סמך המידע החלקי שאת נותנת. לפעמים, כדי לקבוע אם מדובר בהתנהגות נורמטיבית או חריגה יש צורך בתצפית, בלקיחת רקע התפתחותי מפורט, ובהבנת הדינמיקה לפרטיה. לכן, אני מציעה להגיע אל הפסיכולוגית או לפנות דרך קופת החולים שלך למכון להתפתחות הילד, ולהירגע. בברכה ליאת

שלום, בני בן ה-10 הוא בכור במשפחה ועד לכיתה ג היה תלמיד מצטיין, כשרוני וטוב מזג באופן כללי. השנה, בכיתה ד' הוא נתקף במצבי רוח באופן בלתי צפוי ואז הוא מתכנס בתוך עצמו וננעל והכי גרוע זה שהוא לא מצליח לבטא את התסכול שהוא חש ולתחושתי כועס על עצמו בגלל זה. בנוסף הוא נוטה להיעלב ולכעוס מאוד באינטראקציה עם הסביבה, כשהדברים לא מסתדרים כפי רצונו או לפי סולם הערכים שלו לגבי מהו צדק. הוא רגיש בצורה לא הגיונית והתגובות שלו הן לא בפרופורציה למה שקורה סביבו. התגובות שלו מסתכמות בכעס תסכול והינעלות פנימה - וחוסר יכולת לדבר על מה מפריע לו.ואז הוא פשוט הולך לצד ולא מתקשר. לאורך כל השנה היו התרחשויות כאלה בבי"ס - עם ילדים מהכיתה שלטענתו התעסקו לו עם הדברים שלו כמו שולחן, כסא,קלמר והוא נעלב וכעס על האופן שבעיניו הדבר לא טופל ע"י המורה. באותה מידה בבית אם אבא שלו מרים עליו את הקול בהזדרזות בוקר לבי"ס הוא יכול מאוד להיעלב מטון הדיבור ולהוציא את עצמו מכלל תפקוד - כאילו שהוא נעלם לבפנים ואין עם מי לדבר. נראה לי שהוא זקוק לכלים מעשיים לויסות התגובה הרגשית שלו ולא רק שיחה. בשיחות איתו כשהוא מאוזן הוא הסביר לי שהוא לא יודע איך לא לכעוס או איך להרגיש אחרת.התגובה שלו מזיקה לו כי הוא גם נתקע שם במשך פרק זמן לא קצר במקום להמשיך הלאה. בשיטת שוברים את הכלים ולא משחקים - במקום להתמודד עם התחושות שלו הוא כאילו לא מסוגל להכיל אותן ומזיז את עצמו הצידה. וזו השאלה הראשונה שלי, איזה סוג טיפןל יכול להתאים, האם את מכירה את שיטת "תרגילי המח" והאם לדעתך היא יכולה לעזור - משהו שלא מבוסס רק על שיחות אלא גם על ארגז כלים מעשי. דבר נוסף שמטריד אותי בקשר אליו זה השעות הרבות שהוא מקדיש לקריאת ספרים. כמובן שידוע שקיאה היא דבר טוב אבל הוא קורא שעות על גבי שעות במשך ימים שלמים ואני תוהה אם זה לא בריחה והתנתקות מהתמודדות עם המציאות באופן כללי. הוא קורא שטוב לו כשהוא מצוברח בכל מצב שהוא (הוא יכול להוציא 16 ספרים מהספריה ביום חמישי ועד יום שבת לסיים את כולם ולהתחיל לקרוא אותם שוב) אודה לתשובתך, מיה.

שלום מיה, קשה 'לשים את האצבע' במדוייק על מוקד המצוקה של הילד, ואני מרגישה שיש צורך במידע נוסף כדי לנסח אמירה אחראית על אופי הטיפול המומלץ. אפשר להניח בזהירות, שעיקר הקושי הוא בזירה החברתית, בהבנת הקודים החברתיים ובפירוש הסיטואציה החברתית והבינאישית. אפשר שהמופע הבעייתי הזה קשור, באמת, לקושי שלו לווסת את רגשותיו, ועל כך - כמובן - אפשר וצריך לעבוד בטיפול. איני יודעת למה כוונתך בשיטת 'תרגילי המוח'. ההמלצה שלי היא על פנייה לפסיכולוג ילדים קליני שעובד גם באורינטציה קוגניטיבית התנהגותית. בהצלחה ליאת

היי ליאת! יש לי ילד מקסים בן 2.10 שרק התחיל לדבר. החלטנו בשיתוף עם הגננת כמובן את הגמילה.הגמילה נעשת במשך שבועיים כאשר בגן לא מפספס בכלל אבל,לא בא ואמר שיש לו פיפי רק כאשר לוקחים אותו הוא עושה.בבית הוא מפספס גם ולא אומר שיש לו רק אם לוקחים אותו.בעיה נוספת שבמשך הגמילה אפילו לא עשה פעם אחת קקי בסיר,מפספס בתחתונים ומאוד נגעל ואומר איכס ....איך אני מגיעה איתו למצב שהוא בא ואומר שיש לו פיפי?וגם איך אני מלמדת אותוומרגיעה אותו לא לפחד ולעשות קקי בסיר?

שלום סיוון, יש שפע של מאמרים ברשת, המנחים את ההורים, צעד אחר צעד, כיצד לגמול את הילד נכון, מה לעשות ומה לא לעשות. הנה אחד- http://www.mako.co.il/home-family-toddlers/healthcare/Article-3b642bc1356b221004.htm&sCh=28350a2610f26110&pId=786102762 ויש עוד המון. קראי בעיון, ואם יהיו שאלות נוספות, את מוזמנת בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 6 . אנחנו עדיין סובלים מהרטבות לילה רציניות - כל בוקר קם רטוב מאוד. היינו בטיפול עם הפעמון כולל טיפול התנהגותי אך שום דבר לא עזר. העניין הוא חוסר שיתוף פעולה מצד הילד. וזה לדעתנו העניין המרכזי. שמנו לב שהילד לא שותה מספיק במשך היום ובגלל זה גם לא מתפנה במשך היום. דווקא לקראת ערב הוא מחליט שהוא צמא - ולא מפסיק לשתות. אנחנו מסבירים לא ללא הרף את חשיבות השתייה במשך היום ואף ממש רודפים אחריו יום שלם שישתה ומסבירים לו שאם ישתה במשך היום ולא בלילה אז יקום יבש. והוא כאילו עושה דווקא. שאנחנו מבקשים שישתה במשך היום מסרב ומתעקש דווקא לשתות לפני השינה. מצד אחד אנחנו יודעים שרוצה להיגמל כיוון שבימים שקם יבש, מאוד מרוצה ומתגאה בכך. מצד שני לא עושה שום דבר כדי לקום יבש ואפילו להיפך . נראה כאילו עושה בכוונה. אולי אנחנו לא פועלים נכון בגישה שלנו לעניין והייתי רוצה עצה לאיך כדאי להתנהג במצב זה. העניין מאוד מעיק ואנחנו רוצים שיגיע לסיום אבל לא רואים את הסוף במיוחד שנראה שלילד לא איכפת. מה עושים??? תודה מראש עינת

שלום עינת, אין לי ספק שלילד שלכם איכפת מאד אם הוא קם יבש או רטוב, וגם אני נוטה להאמין שמדובר כרגע בסוג של מאבק מיותר. נדמה לי שאם היו רצים אחריי יום שלם ומפצירים בי לשתות, גם אני הייתי מפתחת התנגדות ו'דווקא'. אין לי ספק שכוונותיכם טובות וטהורות, ושאתם רוצים לעזור, אך נדמה לי שאת צודקת ויש לשנות גישה (אחרי הכל, אין לכם מה להפסיד). הייתי מנסה להגיד לילד שאתם סומכים עליו ובטוחים שיצליח להיגמל מהרטבת הלילה שלו. למדו אותו להתארגן ביעילות עם החלפת הפיג'מה והסרת המצעים הרטובים, ועשו כל מאמץ לזוז הצידה מבלי לשפוט או לבקר אותו. אני יודעת כמה קל להגיד וקשה לבצע, ובכל זאת, מאחר וממילא הסדינים רטובים, קחו אוויר, ותחליטו לא להתעצבן ולא להגיב לחלוטין (!!!) למשך חודש ימים. אף מילה. לא על השתייה, לא על הסדין הרטוב - כלום. לאחר לילה יבש, הגיבו בחיוך ובאמירה קצרה "כל הכבוד". אל תעשו פסטיבלים מיוחדים גם מול הצלחות. מבקשת ממך לחזור לכאן ולספר איך הולך, ואז נראה. בהצלחה ליאת

ומבקש לראותה,הילדה לא רוצה לראות אותו,אני מדברת איתה על "לפגוש את אבא " אך היא מתעלמת ממני,שואלת למה צריך ?...שואלת למה אני מבקשת ממנה לעשות דברים שהיא לא רוצה לעשות. האם יש צורך לפנות לפסיכולוג לקבלת הנחיות ,אם כן ,אשמח להמלצות באזור נתניה,ת"א. תודה

שלום יאנה, לפני שמקיימים מפגש כה טעון בין ילדה קטנה לאב שנטש, חשוב לברר האם מדובר בנכונות שלו לקבל על עצמו את המחוייבות המתבקשת ממנו כהורה, או שמא בגחמה חד פעמית שרק תכאיב או תבלבל את הילדה. אני מציעה לערב גורם רווחה, או להתייעץ עם פסיכולוגית הגן, שתוכל לייעץ לך מתוך היכרות עם הנסיבות המסוימות שלכם. בברכה ליאת

אני מבינה את הצורך להכיר את האבא ,אך אביה לא מהווה דמות חיובית כלל וכלל,אני לא סומכת על דבריו ועל מעשיו ,פתאום הוא צץ אחרי 4 שנים ,אני בניתי לנו חיים ,יש לי בן זוג שאותו היא אוהבת (לדבריה :היא לא רוצה להכיר שום אדם גבוהה :) נוסף )יש לי משפחה תומכת ואוהבת והפחד הגדול שלי שמפגש זה רק יגרום לבעיות . איך פונים לרווחה ? לא ידעתי שיש פסיכולוג בגן ,איך פונים אליו ? תודה מראש .

ליאת שלום, בהמשך לשאלתי ותשובתך מיום 05/05/10 יש לי שאלות נוספות ניסית לדבר עם בני על נושא סכנות האינטרנט בדקות הראשונות של השיחה הוא הקשיב ואח"כ התעצבן ועלה לחדר שלו. הספקתי רק לומר לו כמה מסוכן לנסות להפגש עם אנשים זרים שמכירים דרך האינטרנט ונתתי לו דוגמאות לילדים שפשוט נעלמו והוא ענה לי "מה את חושבת שאני מפגר שלא יודע" לפני מספר ימים ראיתי SMS בנייד שלו מבחור שכתב לו שהוא רוצה להפגש איתו אני מבוהלת מהמחשבה על זה שבאמת יקרה משהוא אני גם חושבת שהוא מאוד מאוד צעיר לניסיונות כאלה אנא עיזרי לי מה לעסות תודה יעל

שלום יעל, מחקרים מצאו כי תעמולה הנשענת על הפחדה ואיומים עלולה להשיג תוצאה הפוכה, וליצור אצל קהל השומעים אדישות או התנגדות למסר. כיום אנחנו כבר יודעים שמה שגורם לאנשים להפסיק לעשן הוא לאו דווקא הפחד מסרטן הריאות (כי הרי "לי זה לא יקרה"), אלא דווקא הפחד להיתפס מסריח, לא סקסי, ואימפוטנט. באופן דומה, כאשר את מספרת לבן שלך על אנשים שפשוט נעלמו בגלל שגלשו בחוסר זהירות באינטרנט, זה נשמע לו מופרך ולא ממש נוגע לו. עדיף בעיני לבחור מסר מתון יותר, שיוצג לו ע"י שני ההורים, ויעמיד במוקד את הבעיות היותר 'ריאליות', עליהן דיברנו אז. אני מזמינה אתכם לבחון באומץ, מה באמת מדאיג יותר כרגע, ולנסות לגלות פתיחות גם לרעיונות של העדפה מינית הומוסקסואלית אותה הוא (אולי) מנסה לבחון. יכול להיות שגישה פתוחה ומקבלת מצדכם, תחלץ אותו מה'פינות האפלות' של הרשת, ותזמין אותו לבדיקה של המיניות המתהווה שלו בדרכים לגיטימיות יותר ובסביבה בטוחה. אולי אפילו במסגרת טיפול פסיכולוגי או בעזרת עמותות נוער שזו תכליתם. בהצלחה ליאת

שלום, רציתי לדעת האם להחלטה על אי עשיית ברית מילה, יכולה להיות השפעה על הילד והמתבגר שחי בחברה הישראלית ואם כן אילו השפעות?

שלום מורן, תיאורטית, ילד שלא נימול עלול לחוות תחושת חריגות בהיותו חלק מחברה שרובה הגדול מל את בניו (הילדים שאינם נימולים מהווים כ-5% מכלל הזכרים, כאשר 2% אינם יהודים כלל). בפועל, המידה בה ה'חריגות' הזו תשפיע על הילד ותפריע לו, תלויה בגורמים רבים, חלקם קשורים בו וחלקם בסביבתו, ממש כפי שקורה במצבים אחרים של חריגות גופנית. ללא ספק, מאימתי שהחלטתם שלא למול את בנכם, עליכם להיערך לשאלות שיתעוררו לאורך השנים, ולהתאים את התשובות לרמת ההבנה של הילד. ילד חזק ומסתגל, המבסס את התפיסות העצמיות שלו לאו דווקא דרך ההשוואה לאחרים - סיכוייו להיפגע נמוכים בהשוואה לילד עם נטיות קונפורמיסטיות. אני מציעה להקדיש לכך מחשבה עמוקה, ולבחון גם את כל ההשלכות הבריאותיות. בברכה ליאת

בני מסיים את כתה א ולא הצליח לרכוש את הקריאה והכתיבה ומתקשה מאוד בחשבון. עשינו אבחון ועלינו על כמה לקויות ובעיות קשב. התחלנו בהוראה מתקנת ובני מרגיש שם מצויין ויש כימיה עם המורה אבל לא ממש עושה מאמץ ללמוד. בשעור אחד הוא מראה ידיעות בחלק מהדברים ובשעור אחר כאילו ואינו זוכר דבר. קשה לדעת מה הוא יודע ומה לא ואם הוא בכוונה או לא אומר שאינו יודע. הוא מעדיף לעשות צחוק, פרצופים וקולות ונוהג בילדותיות. אני יודעת שתמיד היה ילדותי ביחס לגילו. אולי אינו מספיק בשל אבל הנחתי לו בעניין כמה חודשים ואין שינוי. הפער שהוא פותח גדול מדי. בנוסף, איני יודעת אם יש מקום לעיצוב התנהגות למרות שהוא מחונך ומקשיב להוראות. הוא פשוט מרגיש נוח עם הדימוי של לא יודע ולא להתאמץ ובעיקר כי הוא מרגיש כך קטן וחמוד..... מה עושים?

שלום חנית, בנך עדיין ילד קטן, וסביר שיעדיף צחוק ופרצופים על פני עבודה מאומצת. הוראה מתקנת בכיתות הנמוכות, בעיקר כשמדובר בילדים עם טווח קשב מוגבל ולקויות למידה, אמורה להביא בחשבון את הנטייה הזאת, ולשלב בלמידה אלמנטים משחקיים שיקלילו את האווירה ויגבירו את המוטיבציה. אני מציעה לתת את הדעת גם לאספקטים הרגשיים. לפעמים מה שנראה כמו התנהגות זחוחה, יכול להסתיר דיכאון, ייאוש ותחושות חוסר אונים וחוסר ערך. בעיני, שווה להתייעץ גם עם פסיכולוג ילדים או פסיכיאטר ילדים, שיוכלו לתרום מניסיונם. בהצלחה ליאת

בני בן 7.5 מסיים כיתה א' ויש לו בעית קשב וריכוז עם היפראקטיביות ,לוקח ריטלין כל יום 20 מג' SR לאחר הלימודים אני משאירה אותו בצהרון.ושם הבעיה בלימודים הוא נהדר גם בהתנהגות וגם בלימודים, אך בצהרון הוא מרביץ זורק דברים על ילדים (אבנים,מספרים וכו')ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה. אודה לך עם תעזרי לי או תפני אותי לגורם שיכול לטפל בבעיה. תודה אורלי

שלום אורלי, ממליצה לחזור לפסיכיאטר שרשם לכם את הטיפול התרופתי, כדי לשקול שינויים במינון. מעבר לכך, חשוב לזכור שילדים עם ADHD זקוקים לסביבה חינוכית המכירה בבעיותיהם, יודעת ויכולה להכיל ולהתמודד ביעילות עם התנהגויות אימפולסיביות, ולחלץ את הילד מהמקום של "הילד הרע". כדאי לזכור כי הטיפול האופטימלי בילדים אלה משלב, יחד עם הריטלין, גם טיפול פסיכולוגי המסייע לילד להפעיל אסטרטגיות של שליטה עצמית. גם על כך תוכלי להתייעץ עם הרופא שהתאים את הטיפול התרופתי. בהצלחה ליאת

האם מישהו יכול להמליץ לי על פסיכולו / גית לטיפול בגיל נוער טוב/ה באיזור מודיעין?

שלום רב, התקשרו אלי 052-3106667 ואולי אוכל לעזור. ליאת

בתי בת 9 מאד מפוזרת , חדרה נראה באופן קבוע כמו אחרי מהפכה, גם אם סידרנו אותו 5 דקות קודם , פסולת במקום לפח אצלה תמיד על הריצפה , פרטי לבוש אחרי המיטה ומתחת לספריה ושום דבר לא נמצא במקום . כל הערותינו וכעסנו לא עוזרים . האם יש מקום לדאגה ?

שלום ענת, השאלה אם יש מקום לדאגה, תלוייה בשאלה מה בעצם מדאיג אותך. האם את דואגת שמא מדובר בהפרעה או לקות ממנה סובלת הילדה? האם את דואגת למראה הבית ולסידור החדר? האם את דואגת שמא איבדתם את סמכותכם כהורים? ילדים יודעים להיות 'ברדקיסטים' גדולים, ועלינו לסייע להם ללמוד לחיות מתוך התחשבות באחרים, מבלי להפוך את החדר שלהם לתוהו ובוהו ולצפות שמישהו אחר יישא בנטל הסדר והניקיון. העובדה שההערות, הכעסים והבקשות שלכם לא עוזרים, ובהנחה שלא מדובר בקשיי שמיעה או הבנה, יכולה להעיד על בעיית גבולות בבית, ועל כך שהתבססה אצלה האמונה שלא משנה מה יקרה, מישהו כבר ייסדר אחריה. בעיני, במקום לכעוס, עדיף לחשוב על דרכים יצירתיות (אומץ! אומץ!) שילמדו אותה שלהתנהגותה יכולות להיות תוצאות בלתי רצויות מבחינתה. רמז: מה יקרה כאשר השטיח ייראה כמו פח אשפה או כאשר לא תמצא את הג'ינס האהובים שלה. אם אתם חושדים שמדובר בקשיי ארגון שמקורם בלקות ממקור אורגני, פנו לאבחון. בהצלחה ליאת

בננו בן שלוש וחודשיים. ילד אינטיליגנטי, רגיש למדי, מאד מאד פעיל, שמח וטוב לב, סובל מבעיות אכילה די קשות (אוכל 2-3 ביסים בארוחה נמצא בטיפול ומעקב). אנחנו בדילמה לקראת שנה הבאה. מגיל חצי שנה הוא בגן פרטי שאנחנו מאד מרוצים ממנו. עכשיו מתלבטים אם לעבור לגן עירוני. אם הוא יישאר בגן הפרטי הוא יהיה הילד הגדול בגן, ואנחנו חוששים מהמשמעויות החברתיות של זה שלא יהיו בני גילו שיכולים לעניין אותו, לאתגר ולהעשיר אותו ולעורר אינטראקציה חברתית. בגן העירוני יהיו כמובן בני גילו וגדולים ממנו, וגם כאלה שגרים בסמוך אלינו שאפשר לעתים יותר קרובות להיפגש. מנגד אנחנו מאד לא מתלהבים מזה שבגן העירוני הוא עובר מיחס אישי וחם, טיפוח רגשי ופינוק של ארבע מטפלות על עשרים וכמה ילדים, לגננת וסייעת על שלושים ומשהו, וכל זה בזמן שממילא יהיה הלם הפרידה מהחברים והכניסה למסגרת חדשה, במיוחד בהתחשב בכך שמדובר בילד די רגיש. אשמח לשמוע דעתך.

שלום רועי, אחת המשימות ההתפתחותיות החשובות בחייו של כל אדם, היא התנועה המתמדת לעבר אינדיווידואציה, מימוש ועצמאות. מדובר במסע מפרך, שראשיתו- התמזגות כמעט מלאה עם האם, ואחריתו - חיים בוגרים ללא תלות, התקיימות כמרכז יוזמה עצמאי. בתווך הגדול שבין שני הקטבים הללו, עובר הילד בהדרגה ממסגרות בהן הוא עטוף ומוגן פיזית וקונקרטית, למסגרות פחות ופחות מגוננות, המכשירות אותו לחיים של הסתמכות עצמית ויכולת. אוכל להניח את דעתך ולומר, שגם בגן עירוני היחס חם ואישי, הצוות מקצועי ומפוקח, ותשומת הלב קיימת, הגם שהיא מופנית פחות להיבטים של טיפוח פיזי ו'פינוק', ועוברת לממדים חדשים, קוגניטיביים וחברתיים יותר, וככזו - מאפשרת יחס חדש בין מס' הילדים למס' הגננות והסייעות. אכן, לא קל לגדול... דרך צלחה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 8 .הוא ילד בכור מקסים רגיש עוזר איכפתי פשוט ילד מתנה. הבעיה היא שהשנה הוא היה מעורב בהרבה מקרי אלימות (לא קשים...)והצקות. עשינו כמה שיחות והוא טוען שהוא מרגיש שלא אוהבים אותו והוא חש צורך תמיד להביא דברים מגניבים וחדשים לכיתה כדי שחבריו יהיו סביבו וירגישו שהוא cool . וכשהוא לא מביא דברים אז מתעלמים ממנו ולא ניגשים אליו. ואז הוא מציק ומכה כדי להרשים את חבריו וכדי למשוך תשומת לב. מה גם שהוא כ"כ רגיש וכשמעליבים אותו הוא מיד חש צורך לבכות ופוחד שיכנו אותו תינוק בכיין ולכן הוא לרוב נשאר בהפסקות בכיתה כדי להימנע ממצבים כאלה. מה עושים על מנת שהוא ירגיש ירגיש יותר נאהב ושהוא שווה בזכות עצמו ולא בזכות הדברים שהוא מביא. ברצוני לציין שהוא ילד נאה מאוד נקי אסטטי ילד שאוהב לתת מעצמו ולעזור. אנו מחזקים את בטחונו העצמי כל הזמן ואין לו שום סיבה להרגיש כך, כמו כן באים אליו חברים הביתה אך רק כשהוא יוזם, אך לרוב לא מתקשרים ומזמינם אותו. מה עושים???... תודה

שלום שרי, ביטחון עצמי מתפתח, בין השאר, דרך חוויות חוזרות של הצלחה ויכולת. כרגע, הייתי מנסה לזמן - במכוון - חוויות מסוג זה, בדרך של תגבור פעילויות בהן יש סיכוי שיצליח, ינצח, ירגיש כשיר ובעל ערך. זה יכול להיות בעזרת חוגי ספורט, רכיבה, אמנות, מוזיקה, וכד'. אם את חושבת שמדובר בבעיה עמוקה וכרונית יותר, אפשר לשקול טיפול רגשי, אצל פסיכולוג קליני או מטפל בהבעה (אמנות, מוזיקה, דרמה, וכיוב'). בהצלחה ליאת