פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב בני בן 6 כמעט ובחצי שנה האחרונה הפך מעט אלים בגן. מעולם לא כלפינו. הוא ילד רגיש מאוד, נפגע בקלות וקשה לו מעט להתמודד עם תסכולים. אני בחודש תשיעי להריון אחרי 6 שנים שלו לבד ואני מאמינה שזה מה שמשפיע עליו. גננות טוענות להפרעות קש וריכוז ואני לעומת זאת חושבת שיש אולי משהו אחר . הוא מוסח בקלות ולא מתרכז בדברים שאינם מעניינים אותו. לעומת זאת טלויזיה הוא שקוע מאוד. הוא לא יושב בצורה רגועה, מגיע לשכיבה מהר מאוד, חייב שיהיה איתו משהו לשחק בו ומשנה תנוחות כל הזמן. הוא לחוש דברים בידיו, אפילו אוכל הוא לעיתים מגלגל בכפות ידיו, מעדיף לאכול עם הידיים, מכניס חולצה לפה, מעט מרייר. הרבה דברים נופלים לו מהידיים. הוא נופל די הרבה מחוסר תשומת לב הוא מסרבול. ואני תוהה, כיצד יש לבדוק את כל הדברים הללו? יתכן שהוא לא אשם וחסר לו חיזוק שרירים והבנה של גבולות הגוף שלו, חוזק בידים וכו. מרבית הדברים כאן באו לידי ביטוי בצורה חמורה יותר בחצי שנה האחרונה, מה עוד שהוא קצת חושש לעובר שלי לאחר ששמע מאחת הבנות בגן שהתינוק של אמא שלה מת בבטן. אגב, הגננות אומרות שמה שקשה באלימות שלו שהוא משתמש בהרבה כוח ונראה לי שאין לו ממש מושג בכוח שלו. אשמח לדעתך בנושא ואם אכן יש כיוון במה שאני כותבת, עצתך למי עליי לפנות ואילו בדיקות עליי לדרוש.

שלום רב, העובדה שילד שקוע מאד בתכנית טלוויזיה, או בכל דבר אחר שמעניין אותו, אינה שוללת את האפשרות להפרעת קשב וריכוז. מיקוד יתר (עד כדי איבוד קשר עם הסביבה, הנראה כמו התעלמות מכוונת) גם הוא חלק מהפרעת קשב, ולכן חשוב לאבחן. קשיים בוויסות תחושתי יכולים 'ללכת יחד' עם הפרעת הקשב או בלעדיה, והכתובת לאבחון היא מרפאה בעיסוק. הייתי מתחילה אצלה, ופועלת בהמשך בהתאם להמלצותיה. בברכה ליאת

שלום רב, יש לי 2 ילדים בן 4 וחצי ובת 8 חודשים. בן ה-4 וחצי הוא ילד שובב מאוד,ילד עקשן ומופנק שחושב שהכל מגיע לו.(יש לציין שהוא באמת מקבל הכל). יש לציין שתמיד הוא היה ילד שובב ותמיד הוא מקלל אך לאחונה יש הרעה בהתנהגותו הא ממש לא "עושה חשבון". גם בגן חל שינוי בהתנהגות. הוא מרביץ יותר ומקלל יותר וכבר עונשים לא מרתיעים אותו. הוא התחיל להרביץ לאבא שלו ולהתפרע ברחוב כאשר דבר לא מקובל עליו. הוא מקלל את הסבא והסבתא וכמעט ולא שומע בקולינו. ניסתי ללכת איתו בדרך טובה ושאם הוא יתנהג יפה הוא יקבל הפתעות למנהם ולא עזר, ניסתי להעניש אך אחרי 5 דק' הוא חוזר להתפרע. יש לציין שכל הזמן הוא שואל אותנו (ברגע שאנחנו כועסים עליו ומענישים אותו) "אתם אוהבים אותי??" ותמיד אני עונה שאין קשר ושאני אוהבת אותו אך רוצה שיתנהג יפה...אני אבודת עצות לא יודעת כבר איך להתנהג איתו! יש לציין שעד היום לא היה לי שיתוף םעולה מצד בעלי וכדי שהילד לא יבכה אז הוא היה נותן לו מה שהוא רוצה... כיום יש שיתוף פעולה.. עזרי לי תודה מראש

לעניות דעתי, לילדך אין הצבת גבולות ואין סמכות הורית. כדאי שתקראי מאמרים או שתגשי למסגרת של יעוץ והכוונה להורים.

שלום נעמה, אני מסכימה עם יעל, וחושבת שמדובר בעמדה הורית חסרת אונים ובלתי סמכותית, היוצרת אצל בנכם את הרושם שהוא מנהל את המשפחה ולא אתם. גם אני ממליצה מאד על הדרכת הורים מסודרת, שתסייע לכם ליישם, הלכה למעשה, את מה שאפשר לקרוא בכל המוני המאמרים ברשת בנושא גבולות. לאור מה שאת מתארת אני מתרשמת שהדרכת הורים, של שניכם, נחוצה מאד, ומוטב לעשותה בהקדם. הכתובת לכך היא פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

שלום לך, אני מאוד מקווה לקבל ממך תש' מרגיעה ולהבין שאני סתם אמא לחוצה:) בני המתוק והפיקח,ילד מאוד אקטיבי חייכן וחברותי. אך לאחרונה החלה אצלו התנהגות מוזרה ,שהייתי רוצה לדעת אם זוהי התנהגות נורמלית.אני אנסה לתאר לך,קצת קשה . מדי פעם שהוא מתלהב ממשהו,רוצה מאוד משהו,הוא כאילו מסמן עם האצבע כלפי הראש/שערות בצורה חוזרת מין אובססיבית כזו,ועושה פרצוף מאולץ ,מתאמץ סוג של התלהבות אבל מוגזמת מאוד. ההתנהגות החלה לחזור בזמן האחרון,אני הנחתי שזו דרך שלו לדבר,לתקשר,כיון שהוא לא ממש אומר מילים חוצמפה ושפ אבא,מה(הכוונה לאמא) ,הלו .. אני חוזרת שמעבר לכך הוא ילד מאוד פיקח ומסביר מה הוא רוצה . אודה לך מאוד על תשובת המהירה. אמאל'ה

שכחתי לציין כי בני הוא בן שנה ושבעה חודשים,פרט חשוב:)

שלום רב, בנך נמצא בשלב בו יכולתו לתקשר במילים עדיין מוגבלת ביותר, ולכן השימוש במחוות גוף, קולות וסימנים בא כפיצוי, ונראה מוזר ולא תואם. למעשה מדובר בשלב נורמלי בהתפתחות השפה, ועל פניו לא נשמע מדאיג. עם זאת, כדי להיות שקטה, תוכלי להתייעץ בפורום של הפרעות בתקשורת, כאן בדוקטורס, המנוהל ע"י קלינאית תקשורת, או לפנות למכון להתפתחות הילד. אחרי הכל, בלתי אפשרי לתת אבחנות אחראיות ממרחק, מבלי לראות את הילד. בברכה ליאת

בני מתנהג בצורה שלילית ביותר עם חבריו ועם המורים בבית הספר. מדובר על התנהגות שהחמירה לפני כ-5 חודשים.עד לפני 5 חודשים היתה קיימת אבל בתדירות נמוכה יותר. ההתנהגות באה לידי ביטוי בחיטוט באף מול הילדים בכיתה,רודף אחריהם עם החיטוט במטרה להניס אותם באם מציקים/מפריעים/מטרידים/מעלבים וכו'. הגיע למצב שהילדים בכיתה לועגים לו על כך ולא רוצים לשבת לידו. שלא לדבר על הבנות כאשר הן רואות אותו מגיע לכיתה הן עושות פרצוף של נגעלות. הוא שאל אותי , מדוע הבנות מתרחקות ממני. הסברתי שזה בשל מעשיו וכדאי שיפסיק. למחרת הפסיק ,בא אליי ואמר כי "עדיין הן נגעלות ממני", השבתי שזה יקח עוד קצת זמן עד שיבינו שהפסיק לחלוטין. הוא לא קיבל את התשובה והוא ממשיך להגעיל עם החיטוטים,עד היום. מקרה נוסף,לפתע באמצע השיעור הוא קם לשוחח עם חבר בכיתה. המורה מבקשת ממנו לחזור למקום והוא מתעלם ממנה. לא מקשיב. ממשיך לשוחח.בבית שאלתי אותו מדוע שוחחת עם הילד באמצע השיעור הוא ענה :קשה לי להתאפק". מקרה אחר ,באחד מהשיעורים הוא ישב ללא מעש ,לא הוציא את חוברות העבודה ואת המחברת. כשנתבקש לעשות כך הוא התעלם. כאילו לא פנו אליו. בשיעור זה הוא הפריע כאשר עשה רעש עם מחדד המתכת כשהו זורק אותו על השולחן. הילדים בכיתה צעקו עליו וביקשו ממנו שיהיה בשקט. אך הוא בשלו. המורה ביקשה שקט והוא המשיך. היא אמרה כי לבסוף הפסיק לבד כאשר התעלמו ממעשיו. ככשאלה אותו מדוע עושה רעש הוא ענה:"גם הם עושים רעש". הוא לעיתים מתלונן שיש רעש בכיתה, וכשאני מבררת עם המורה היא אומרת לי "היה שקט דממה בכיתה". אני אובדת עצות . אנחנו משוחחים עימו כאשר קורים מקרים כאלה בכיתה אך נראה כאילו לא מפנים את הדברים. כאילו לא שוחחנו על כך. יש לציין כי גם בבית לעיתים מתעלם מאיתנו (ההורים) אך אנחנו לא מוותרים לו לוקחים אותו ביד ומושיבים אותו לידנו ואומרים לו שוב את בקשתנו. בבית הוא נהנה להציק לאחותו שקטנה ממנו וקורא לה בשמות גנאי. כמובן שיש גם דברים חיוביים כפי שמציק לה הוא גם אוהב לשחק איתה ודואג לה. מדובר בתלמיד טוב מאוד. עם יכולות גבוהות. ישנם שיעורים שהוא עובד למופת! ויש שיעורים שהוא פשוט מתנהג אחרת לחלוטין. ז"א יש ימים טובים ויש ימים גרועים ביותר! אנא עזרתך.

שלום מיכל, נראה שבנך למד כי התנהגותו (בעיקר השלילית) מציבה אותו במוקד תשומת הלב, והעובדה שהוא מוכן לשאת גם את הדחייה יכולה להעיד על הנזקקות הגדולה שהוא חש. אני מציעה להכניס לתמונה את פסיכולוגית ביה"ס, שתוכל ליצפות בהתנהגותו, ובמידת הצורך להמליץ על טיפול רגשי הניתן במסגרת ביה"ס ע"י מטפלים בהבעה (טיפול באמנות/מוסיקה/תנועה או דרמה). חשוב לתת דגש גם על מיומנויות חברתיות, ולסייע לו גם מבית, ביוזמה ושימור של מערכות יחסים עם בני גילו. בברכה ליאת

ליאת שלום, האם טיפול אצל פסיכולוג יכול לעזור במקרה זה ?

שלום רב! בתי בת שנתיים ושמונה חודשים. לפני כשבועיים התחלנו בתהליך הגמילה מחיתול ובימים הראשונים הכל הלך כמו שצריך הילדה עשתה את הפיפי בסיר ובשירותים ואת הקקי פעמיים בלבד בשירותים למרות שמייד לאחר שהקקי יצא ירדה מיד מהשרותים.ומכאן החל הקושי הגדול של בתי לעשות קקי בכל צורה שהיא,לא בסיר ולא בשירותים רק בחיתול בלית ברירה והדבר מלווה בבכי הסטרי ,צעקות, רעד ופחד בלתי מוסבר שלא היו לפני תהליך הגמילה.(לא ניראת בעיית עצירות). הילדה מנסה לדחות את מועד עשיית הקקי ומתאפקת יומיים שלושה,וכשמזכירים לה זאת היא עונה לא לא קקי.לאחר שעושה בחיתול בלית ברירה דורשת מיד להחליף חיתול. יש לציין שפיפי עושה רק בסיר ובשירותים בלי בעייה,מלבד בלילה לעיתים הטיטול רטוב. הילדה סובלת ונמצאת בחרדה לא ברורה ואני לא יודעת איך לעזור לה וכיצד לנהוג. מה ניתן לעשות? בבקשה מחכה לעזרתכם

שלום ענבל, יש ילדים המתייחסים אל הקקי כאל חלק הנושר מגופם, מה שמעורר בהם בהלה גדולה. במקרים כאלה, בעיקר כשמדובר כבר בילדים בני שלוש, שווה להתמקד בהסברה המותאמת לגיל, שימוש בציורים ותמונות, המראים את גוף האדם, ונותנים מושג בסיסי על מערכת העיכול והפרשות הגוף. אני מציעה להימנע מלהשתמש בטיטול, ולאפשר לה לעשות את הקקי בסיר (שם ה'נשירה' נחווית פחות דרמטית). בברכה ליאת

שלום רב מחפשת פסיכולוג מומחה לנוער מתבגר-18 לחצים אישים של הנער, כעסים ,גירושים ברקע... בברכה ותודה מראש

שלום יעלה, את מוזמנת להתקשר ואולי אוכל לסייע בהפנייה 052-3106667 ליאת

הישיבה בכיתה של בני היא בקבוצות. 6 ילדים בקבוצה. הבן שלי לא רוצה לשבת בקבוצה בטענה שמציקים לו ומפריעים לו והוא רוצה לשבת לבד. בנפרד מהקבוצות. בשולחן נפרד. המורה נעטרה לבקשתו. לא ידעתי על כך. כשראיתי שהוא יושב לבדו נדהמתי. נראה לי לא תקין. אשמח לקבל חוות דעתך.

שלום יעל, יש לא מעט ילדים שעבורם הישיבה בקבוצה היא אסון. הכוונה בדר"כ לילדים המוסחים בקלות, ילדים הרגישים לרעשים, המתקשים להתמקד, או המתקשים לשבת במנוחה, ומשלמים על כך לא פעם בעימותים עם חבריהם. לפעמים הישיבה בקבוצה מקשה על הילד להתמקד במורה, בעיקר בחלקים הפרונטלים של השיעור. אם הילד בא וביקש לשבת לבד, ההיעתרות של המורה כמוה כהתחשבות. כדי שהילד (ואת) תרגישו בנוח עם עובדה זו, אפשר להשאיר לילד את הבחירה, ולהשאיר לו מקום גם בקבוצה, לימים ושעות בהם הוא רוצה ויכול לשבת עם כולם. כדאי לזכור, שלמעט במקרים בהם ניתנת משימה קבוצתית מובהקת, רוב העבודה בכיתה מתבצעת באופן פרטני, ולכן, הישיבה לבד מיטיבה מאד עם הילדים מהסוג שציינתי. בברכה ליאת

00ייייייישלום, הילד שלי בן שנה ושמונה חודשים והייתי רוצה להתחיל לגמול אותו מחיתולים כבר בזמן הקרוב ,רציתי לדעת אם זה גיל מתאים ומהם הסימנים שצריכים להיות כדי לדעת אם הוא בשל לגמילה מחיתול או לא?

שלום נעמה, חשוב מאד להגיע לתהליך הגמילה בזמן אופטימלי, כשהילד (ממש כמונו) בשל לתהליך, מבחינה פיזיולוגית, קוגניטיבית ורגשית. אני מציעה לך להיעזר בשפע המאמרים ברשת, ולעקוב אחר ההנחיות וההסתייגויות, כולל המלצות ה"אל תעשה". אם יישארו שאלות, או - חלילה - יתעוררו קשיים, את מוזמנת לחזור אלינו. אם תקלידי בגוגל "גמילה מחיתולים" תקבלי למעלה מ4000 תוצאות. אין לי ספק שתוכלי להיעזר במאמרים המקצועיים הללו הרבה יותר ממה שאוכל אני, כאן, לתרום לך בכמה מילים. בהצלחה רבה ליאת

אחי בן 10, לפני 3 שנים אימנו נפטרה בצורה די מפתיעה ממחלה. מאז אחי סובל מכל מיני חרדות, אך הוא מטופל. דבר אחד לא ברור בהתנהגות שלו- בשנה האחרונה, כל פעם שאבינו עושה רעשים עם הפה, לועס מסטיק, אוכל או כל דבר כזה, אחי ממש מתפרץ, כועב עליו ולא מוכן לדבר איתו. חשוב לציין שאין לו רגישות לכל רעש אחר או להתנהגות אחרת של אבינו. מה יכול להיות מקור הקושי? תודה יעל

שלום יעל, צר לי לשמוע על האסון שפקד אתכם בגיל כה צעיר. זה מאד קשה להתמודד עם אובדן הורה, כאשר עדיין זקוקים לו כל כך. כמובן שלא אוכל לדעת, ממרחק, מה הסיבות לתופעה שאת מתארת, אבל זה מעורר שני כיווני מחשבה אפשריים - האחד, קשור אולי לאיזו חוויה קודמת ולא נעימה או לזיכרונות המתעוררים בו, אשר יכולים להיות קשורים לאזור הפה או לקולות האכילה. והשני, שבעיני סביר יותר, שמדובר במשהו כמו-כפייתי, שמסייע לו להתמודד עם הפחדים ולתת תחושת שליטה (ממש כמו כל 'טקס' אחר שילדים ומבוגרים משתמשים בו לצורך הרגעה). יש ילדים המפתחים סוג של הפרעת אכילה, המתבטאת בקושי לאכול לצד אנשים אחרים ("כי זה מגעיל"). שווה בדיקה, ולכן כדאי ליידע את המטפלת. בברכה ליאת

שהתווספו לתופעה גם פחדים מרעשים מוכרים ומתופעות מוכרות שהוא לא נתקל בהן לראשונה - אופנוע שמניע פתאום, מפוח או מכסחת דשא, אהיל שמתנדנד, מאוורר שמסתובב וכו'. הוא רץ אלי בכל פעם שזה קורה כדי להתנחם ולהרגע. מה יהיה?... לעשות משהו? להתעלם? לשנות משהו?

היי, אישית, אני חושבת שבהתעלמות יש משהו שמשאיר את הילד הפוחד מאד בודד. לטעמי, אפשר לספק את הנחמה (רעש חזק הוא באמת דבר מבהיל, בעיקר כשאתה תינוק בן שנה וחצי, שלא יודע בדיוק מה מסוכן ומה לא), אך להישאר ענייני, קצר ונוסך ביטחון ("זה אופנוע. הוא עושה רעש חזק נורא....הנה, הוא נסע, ואני פה. אתה יכול להמשיך לשחק עכשיו"). בשמחות ליאת

תודה גדולה. הבהרה, אם לא אכפת לך: להרגיע אותו על יד מיטתו כפי שכתבת? אנחנו עושים את זה מחוץ לחדר, עונים לו את מה שכתבתי מבלי להכנס, אלא אם הוא בוכה. אני מרגישה שאם ניגשים למיטתו ומרגיעים אותו כשאנחנו ממש לידו, זה יוצר אצלו אשלייה שתיכף ניקח אותו ואז הוא מתאכזב כפליים שאנחנו יוצאים. חשוב לציין שהוא איתנו בחדר עדיין (מחוסר ברירה, הייתי מאוד שמחה להעביר אותו לו יכולתי).

הי ליאת, הבן המקסים שלנו עובר משהו בימים האחרונים, ככל הנראה רגשי, ולא מצאתי בספרות משהו שמאפיין במיוחד את הגיל הזה. הרגעת אותי בעבר, לכן אני פונה אלייך. הוא היה נרדם במיטה שלו ללא קושי, עכשיו זה לוקח לפחות חצי שעה (גם בשנת צהריים וגם בלילה), כשהוא עומד ואומר "אמא", "אבא", "אבא", "אבא". אנחנו עונים לו, "אמא פה, אבא פה, הכל בסדר" וכו' אבל אנחנו מרגישים שיש פחד כלשהו בקול שלו ולא ברור ממה. לפעמים הוא נרדם אחרי כמעט שעה של "דיאלוג" כזה ולפעמים מתחיל בצרחות בכי כדי שניקח אותו ואז כמובן נרדם ללא קושי איתנו במיטתנו. באמצע הלילה הוא מתעורר בקריאות על גבול הבכי "אמא", "אמא", מתיישב ואם לא לוקחים אותו הוא מתחיל בצרחות אימה, שמי שלא מכיר אותו יחשוב בוודאות שמדובר בצרחות כאב. יש לציין כמה דברים: 1. במהלך היום עושה רושם שלא מציק לו כלום, הוא כן צמוד אלי יותר מתמיד, מוכן פחות להשאר עם אחרים ואם אני נעלמת לו מטווח הראייה הוא ישר מחפש אותי. 2. הוא לא במסגרת אלא איתי מיום הוולדו, היומיום שלנו מאוד מגוון - פארקים, פעילויות למיניהן, משפחה, גינות, משתדלת מאוד להפגיש אותו עם ילדים, הוא התחיל להתעניין בהם רק לאחרונה. 3. הוא מאוד סקרן ומתעניין בהמון תחומים ובעל מזג טוב ונוח וממש לא נוהג לבכות, רק כשכואב לו. 4. לא עשינו שום שינוי משמעותי הכולל העדרות ממושכת שלי, לא התחלתי לעבוד פתאום ואני לא יותר עסוקה או משהו דומה. נהפוך הוא, אני מחפשת לו גן וחוששת מאוד שאולי זו תקופה לא טובה להכניס אותו (אני מחפשת מיידית). אחד הקריטריונים שלי לגבי גנים הוא אם הוא מסכים לרדת ולשחק בחצר. הוא כמעט תמיד יורד אבל אם אני הולכת לרגע לדבר עם הגננת הוא נלחץ והשבוע אף בכה מאוד. מכיוון שזה שינוי של הזמן האחרון זה מדאיג אותנו, לילותינו קשים ובכלל - אנחנו תוהים מה לעשות ואיך לא לטעות. עזרתך. תודה.

שלום רב, כנראה שלא אפתיע הרבה גם הפעם, ואשאר בנימה המרגיעה (הגם שיש אנשים שזה מוציא אותם מדעתם). כמו שכתבתי בדברי הפתיחה שלי, המתנוססים בראש הפורום, להיות ילד קטן זה לא תמיד 'גן עדן', וההתפתחות (כן, גם הנורמלית) כרוכה בלא מעט התמודדויות וקשיים, מעצם המפגש עם המציאות. מרגע שתנוק לומד לזהות את הוריו, ומבין שהם (והוא) יכולים להתרחק, מופיעה גם החרדה מאובדן ונטישה. ילדים נבונים ובריאים מפגינים דאגה מפני האפשרות שיישארו ללא ההורה, בעיקר בגיל בו תפיסת הזמן עדין אינה בשלה, וההבנה של קביעות האובייקט אינה שלמה. זאת הסיבה שיחד עם ההישגים הקוגניטיביים המרשימים של השנה השנייה לחיים, מופיעה גם ההיצמדות הגדולה אל ההורה, הפחד להיפרד ממנו (גם לפני השינה, אבל בעיקר בסביבה לא מוכרת או במצבים חדשים), הסירוב להישאר עם אנשים זרים, והצורך המאד מרגש (בעיני) לחלוק עם ההורה גם את התגליות החשובות של העולם. כהורים, חשוב שנישאר זמינים, מנחמים, קשובים ככל האפשר, ועם זאת - לא משועבדים, ומאפשרים גם לעצמנו רווחה בסיסית ומרחב כאנשים מבוגרים. אם קיבלת החלטה להעביר אותו למסגרת גן, עשי זאת מתוך שלמות, תוך שאת עושה הכל להקל עליו את המעבר, יושבת איתו מס' ימים, עד שיוכל לבטוח במידה סבירה גם בדמויות האחרות, ומוכנה לקבל את העובדה המצערת, שהפרידה אכן תכאיב, לפחות לזמן מה. אישית, אני מאמינה שילד שקיבל שפע של אהבה וביטחון בבית, מגיע להתמודדויות אלה כשיר ומסוגל, והעובדה שהוא בוכה אינה עומדת בסתירה. הוא יבכה, ואולי יבכה נורא, אבל הוא יתרגל - פשוט כי הוא ילמד שאת חוזרת, ולוקחת אותו בצהריים, ושהגן מספק לו סביבה מעשירה ומגרה שמוסיפה על מה שחווה עד כה. בעניין פחדי הלילה, אני מציעה להמשיך בגישה המרגיעה שלכם, אך לעשות זאת ע"י מטתו, ולהתאפק מלקחת אותו למיטתכם. יתכן שלטווח הקצר יהיו לכם קצת פחות שעות שינה, אך לטווח הארוך תחסכו מעצמכם בעיה הרבה יותר עקשנית ומטרידה. אם הצרחות נשמעות כמו כאב, והופיעו במפתיע, לא יזיק לקחת לרופא הילדים, ליתר ביטחון. בברכה ליאת

בני בן שנתיים וחודשיים. לפני שבוע ניסנו לגמול אותו מחיתולים במהלך הסוף שבוע שמנו לו תחתונים והושבנו אותו על הסיר כל כמה זמן. הוא פספס כמה פעמים (קצת נבהל מזה) ופעם אחת הצליח לעשות פיפי בסיר.למחרת שמנו לו חיתול כדי לשלוח אותו לגן אך הילד התבלבל מצד אחד הוא אומר ובוכה שהוא צריך לעשות פיפי ומפחד לעשות בחיתול שלא יברח לו ומצד שני אם אני מציעה שנשב על הסיר הוא מסרב ובוכה (מפחד). הבנתי שהוא אינו מוכן עדיין לגמילה ואני מנסה להשכיח את זה ממנו אך זה לא עובד. חוץ מלהכנס לפאניקה כל פעם שהוא צריך לעשות (יש להדגיש שבשעות שבהם הוא במעון הוא עושה בחיתול בלי בעיה) בשבוע האחרון הוא רוצה כל הזמן שנרים אותו על הידיים ומפחד מכל דבר, לצאת איתו החוצה זה כמעט בלתי אפשרי.האם בעיית הבטחון קשורה לגמילה? זה נכון שהוא לא מוכן עדיין לגמילה? איך ממשיכים הלאה ומעלים לו את הביטחון?

שלום דבורה, גם ילד בשל ומוכן לתהליך הגמילה, אינו עושה זאת בסוף שבוע אחד. הייתי אומרת (בחיוך) שגם אימהות צריכות להיות מוכנות ובשלות לתהליך, שעשוי לקחת זמן, להיות רצוף 'תאונות' ונסיגות, ולהיות לעיתים גם מתסכל. בכל מקרה, אם תחושות הבטן שלך הביאו אותך להחליט על גמילה, לא בטוח שצריך לוותר כ"כ מהר. אלא שאם 'הולכים על זה', יש לעבוד במתואם עם הגן, לשלוח הרבה בגדים להחלפה, ולהישאר עקביים עם הניסיון. מה שקרה אכן עלול לבלבל ילד קטן, שבמהלך סוף השבוע התבקש להתאפק, וניסה בכל כוחו גם להצליח, והנה ביום ראשון הוא כבר שוב עם חיתול, ומתבקש לעשות פיפי דווקא שם. העובדה שהוא מצליח לעצור את הפיפי יכולה להעיד דווקא על בשלות מוטורית של שרירי הסגור, ואולי חבל לוותר. אם תחליטי לנסות שנית, נסי לאפק את התגובות, הן להצלחות והן לפספוסים, כדי לאפשר לילד ללמוד את מה שמתבקש ממנו עם פחות לחץ. איכשהו, יש לי תחושה שהבהלה סביב הפיפי קשורה באופן כלשהו לאמביוולנטיות שלך, ואולי למשהו באופן התגובה שלכם, לפחות בחוויה שלו. קשה לומר מכאן האם הפחדים שהופיעו קשורים לתהליך הגמילה שהחל עתה, או לא. בכל מקרה, כמו תמיד, רצוי להישאר קרובה, זמינה ומנחמת, ועם זאת להעביר מסרים של עידוד ולהימנע ממתן חיזוקים ותגמולים משניים (רחמים, תשומת לב עודפת, ניסיונות פיצוי ופינוק) לפחד. אשמח לשמוע עדכונים, אם יהיו. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני בן שנתיים ועשרה חודשים ולפני שבועיים התחלנו תהליך של חינוך לניקיון. לאחר יומיים הוא החל לשלוט במתן שתן באופן מלא ומעורר פליאה אך מסרב לעשות את צרכיו בשירותים אלא אך ורק באמבטיה.. יוצא שהוא "משתחרר" יום יום אך לא בשירותים. לדבריו "אני מפחד מהקקי שלי" אבקש את עזרתך בנושא. תודה רבה

ליאת שלום, חשוב לי לצייין שפיפי הוא מוכן לעשות בשירותים בלי בעייה ובאופן עצמאי אך קקי בשום פנים ואופן לא.

שלום חלי, בתהליך הגמילה, המטרה היא ללמד את הילד לעשות את צרכיו במקום המיועד לכך, דהיינו באסלת השרותים. לפעמים אנחנו משתמשים ב"תחנת הביניים" של הסיר. לפעמים, כחלק מהקושי שבתהליך, הורים וילדים מוצאים פיתרונות 'יצירתיים' כמו החזרת החיתול רק לצורך קקי, או עשיית הקקי במקום מסוים אחד כמו פינת רצפת השירותים או, כמו אצלכם, באמבטיה. פיתרונות אלה אינם חלק מתהליך תקין, ולפעמים משקפים חלק מהרתיעה של המבוגר, דווקא, מהמפגש עם הקקי. אני מציעה לא לאפשר את עשיית הקקי באמבטיה. תוכלי להסביר לילד שהקקי הוא אחת מהפרשות הגוף, ואינו איבר חשוב שאובד לו. הסבירי לו שיוכל לבחור בין האסלה לסיר, והציעי לו להתבונן בקקי, ולהיפרד ממנו בדרך הרגילה של שטיפתו באסלה. אתם בשלב מוקדם יחסית בתהליך הגמילה, ואני מציעה להתאזר בעוד קצת סבלנות כלפי תאונות ופספוסים, ולא ליצור הרגל בעייתי ממנו יהיה קשה להיפטר בעתיד. בהצלחה ליאת

שלום בני בן השנתיים נמצא במיסגרת ביתית עם 5 ילדים עם מטפלת מוסמכת.במסגרת ישנו ילד שאם מתעצבן הוא נושך את הילד שמעצבן אותו.בתקופה האחרונה בני ננשך מספר פעמים פעם בגב והיום הגיע הביתה עם נשיכה ביד.בני ילד טוב שלא יודע להחזיר.מה לעשות כדי לשים לתופעה סוף?המטפלת טוענת שהוריו יודעים. תודה

שלום טל, נשיכות - כמו מכות, דחיפות, משיכת שיער, וכד' - הן חלק מביטוייה של תוקפנות גולמית ובלתי מעובדת, האופיינית לגיל הרך. בגיל זה ילדים עדיין מתקשים להפגין איפוק וסובלנות, ולכן במצבי קונפליקט ותסכול נראה בפעוטונים גם נשיכות. מבוגרים נוטים להגיב בעוצמה רגשית גבוהה לנשיכות, בעיקר בגלל הסימנים שהן משאירות בגופו של הקורבן, ומייחדים להן דפוסי תגובה דרמטיים וחריגים. למעשה, אין בכך צורך, שכן מדובר ב*עוד* ביטוי של תוקפנות, שחשוב למנוע בדרכים הרגילות בגן. לפעמים, תשומת הלב המיוחדת הניתנת לנשיכות רק מגבירה את סבירות הופעתן. הפני את תשומת לבה של הגננת בשנית, ובקשי ממנה לעשות כל שביכולתה כדי לשמור על הילד שלך מהתקפות בגן, יהיו אשר יהיו. נשיכות הן חלק משגרת היום בכל פעוטון, ולכן אין טעם להתייחס גם אל הילד הנושך בחומרה יוצאת דופן. זה יעבור. בברכה ליאת

כנראה שאין לך ילדים אם זאת התגובה שלך!!את מוזמנת לבוא לראות את הצלקת על היד של בני!!אני את הילד שלי לא שולחת לגן לא ממש רוצה שזה יקרה בשנית!!אות הזהרה!!

שלום, אני מטפלת דיאדית באמא וילד כבן עשר, ישנם קשיים רבים ורקע ארוך אך קצרה היריעה... רציתי להתיעץ לגבי אחת הפגישות- קורה לא אחת שעולה נושא שמטריד את שניהם, אני מאפשרת את השיחה על כך אך תוך כמה דקות של חילופי דברים, הילד מתחיל להרים קולו ולבכות, כולו כועס, נעלב ועצוב, האם כועסת ומתוסכלת ב"חזרה" ואני לעיתים אובדת עצות כצד יש להגיב, לעיתים התחושה שאני משתפת פעולה עם מערכת היחסים הבעייתית ביניהם ולא מצליחה לעזור, לדוגמה היום הילד הגיע במצב רוח טוב, ויצא עם דמעות בעיניים. ברור לי שהמטרה בטיפול אינה הנאה, ובכל זאת חשוב לי לשמוע דעות על כך. מה דעתך? תודה רבה

שלום רותם, איני מומחית בטיפולים דיאדיים, אך הגיוני להניח כי מצבים מהסוג שאת מתארת אינם כה נדירים. אני יכולה לשתף אותך מניסיוני בפגישות משותפות של הורה-ילד, ולומר שגם ממפגשים טעונים מאד ניתן להפיק תועלת, שכן הם מספקים מידע רב ערך על הדינמיקה בדיאדה, ומהווים הזדמנות לשיקוף ופירוש. אני מניחה שכדי לומר משהו משמעותי על הצמד שלך, נחוץ באמת יותר מידע, ובטוחה שבהדרכה שלך יש לכך מקום. בברכה ליאת

בתי בת ה-3 סבלה מצואה קשה בערך מחג הפסח. היא פיתחה פחד מעשיית צרכים גדולים. בכל פעם שהיא מרגישה שמתחילה יציאה, היא סוגרת בכח אדיר את הרגליים ולא משחררת את היציאה, למרות שנתנו לה פגלקס, והצואה כבר לא קשה. היא עדיין עם טיטולים. לפני 3 ימים התפתח לה אודם בישבן (אולי בגלל ששתתה משקה תפוזים), וזה הגיע למצב שנראה כמו כויה. הרופאה רשמה לה "טבעקוטן"/"פוליקוטן" ולא עזר. עכשיו היא סובלת גם מהצריבה בישבן, וגם מהפחד לשחרר. הצואה יוצאת במנות קטנות במשך כל היום (בערך כל חצי שעה), ויחד עם זה היא בקושי מאפשרת לגעת בה ולנקות אותה, כי שורף לה. איך לצאת מזה? בתודה מראש

שלום רב, נדמה לי שכוויה בישבן בהחלט יכולה לבשר על כך שהגיע הזמן להיפרד מחיתולים. למרות שלכאורה זה נראה לא מתאים לעורר "משבר על משבר", אולי דווקא הורדת החיתול והפיכת הסיר או האסלה למקום זמין וידידותי לאורך היום ("תוכלי ללכת ולעשות קקי מתי שיתחשק לך, ולא תתלכלכי ולא ישרוף לך בטוסיק") יהיו הפיתרון. מה אתה אומר? ליאת

שלום, מיזה כחודש ימים, בני בן ה- 5 פוחד ללכת לישון לבד. מדמיין שיש דמויות מסדרות שמתחבאות מתחת למיטה שלו (סדרות לילדים). הוא פוחד מאיש רע שיכנס לבית ועוד דברים שרק הדימיון שלו יכול להמציא. לא פעם הוא מתעורר מבועת כולו שחלם חלום רע. אני תמיד ניגשת אליו ויושבת לידו עד שהוא נרדם בחזרה (לפעמים הוא כל כך מבוהל שלוקח לו שעתיים עד שהוא מצליח להרדם שוב). מתוך ענין חינוכי אני לא לוקחת אותו למיטה שלי. בגלל שנשארה לו טראומה מחלומות רעים. כל לילה הוא מראה סימני חרדה. כל רעש הכי קטן הוא שואל "אימא מה זה הרעש הזה"? וכו. הוא דורש שנבדוק שכל הבית סגור, שאין אף אחד מאחרי הדלת של החדר שלו. דואגים להשאיר מספר נורות דולקות בבית והכי חשוב אני דואגת להגיד לו "אין לך מה לדאוג אימא תמיד שומרת עליך". וכך אנחנו עוברים מידי לילה בלילה. מספרות מקצועית על התפתחות הילד, קראתי שילדים בגילו יכולים לפחד מכל מיני דברים, כי יש להם קושי להבדיל בין מציאות לדימיון, למרות שכאשר הוא פוחד ממשהו הוא יודע להגיד לי שזה בדימיון שלו ושהוא יודע שזה לא קיים - אבל בכל זאת הוא פוחד. משיחה עם חברות נאמר לי שזה לא טוב שאני עושה איתו סיבוב בבית ובודקת שהכל סגור וכשורה. האם יש אמת בדבר? האם אני באמת מחזקת לו את הפחדים? אבל מצד שני כיצד עלי לנהוג ? חלק מתהליך ההרגעות שלו זה הבדיקה שאנחנו עושים בבית לפני השינה. יש לי מספר שאלות: האם אני נוהגת נכון? האם אכן תופעה זו שכיחה בגיל הזה? באיזה גיל זה עובר? האם זה דורש התייחסות אחרת מצידי? אודה לך על תשובתך . בברכה קרן

שלום קרן, ילדים בני חמש אכן מתקשים להבחין בין מציאות ודמיון, וגם אם הם מבינים ואומרים שאין "באמת" מפלצות, עם רדת הערב יהיה להם הרבה יותר קשה להשתכנע בכך. מסיבה זו, באמת אין טעם לנסות לדבר אל ההיגיון, ומוטב לתת לילד תחושה של שליטה, ורעיונות כיצד להתגבר על המפלצת או - מוטב - להתיידד איתה. אם סיבוב ה'סגירות' שלכם מצליח לתת לו תחושת שליטה וביטחון, איני רואה בכך כל רע. אני חושבת שאני מבינה מה מקור ההתנגדות של חברותייך. יתכן שהן רואות בכך מתן אישוש לתחושת הסכנה הבלתי רציונלית שלו. אלא שפחדים וחרדות נוטים שלא להתרשם מקולו של ההיגיון, ונדמה לי שבמקום להתווכח איתו אם יש או אין סכנה, מוטב לתת לו לחוש מוגן ובטוח. כדי לא להגיע למצב שהחרדה שלו תשתק את הבית, תהפוך אותו למבצר, ותפעיל אותך בלי סוף, חשוב לפעול בהדרגה להעברת האחריות אליו, ולמציאת דרכים שיאפשרו לו תחושת שליטה ויכולת גם בלעדייך. התופעה אכן שכיחה בגיל זה, ואם תפעלי לצמצום הרווחים המשניים מן הפחד סביר שהם ייעלמו בהדרגה. בברכה ליאת

ליאת שלום תודה על תשובתך הקודמת. רציתי להתייעץ איתך בנושא הבא: הילדים שלי בני שנה ו-4 ועדיין בבית, לא במסגרת חינוכית כלשהי. לאחרונה אחד התאומים התחיל לתת מכות (קטנות עדיין אבל די מכוונות) לאחיו. זה קורה לרוב כשהוא עייף ועצבני, כך שלרוב הם משחקים ממש יפה, גם כשנוצרת תחרות על צעצוע מסוים התקרית מסתיימת בשלום לרוב. השאלה היא איך להגיב במקרים האלה שכן יש מכות. חשוב לציין שלרוב מדובר באותו תאום המרביץ, ואחיו לרוב אף פעם לא משיב לא. אלא יושב ומסתכל עליו, וכמובן מתחיל לבכות... השאלה אם אני מתייחסת לילד ה"נפגע" ומנחמת אותו - אני לא רואה שזה עושה רושם על הילד המרביץ. אם אני אכעס על הילד המרביץ - הרי גם ככה הוא עייף, אז זה יסתיים ב"היסטריה המונית" של בכי. איך הכי נכון להגיב במקרים האלה? תודה זוהר

שלום זוהר, תוקפנות של פעוטות משקפת ברוב המקרים קשיי וויסות וביטויים דחפיים, וככזו - נוטה להתמתן או להיעלם ככל שעולה יכולתו של הילד לשאת תסכול. גם למזג הבסיסי יש השפעה על ביטויי האגרסיה, ומכאן ההבדלים בין האחים. כרגע, לפחות לטעמי, אין טעם לכעוס או לנזוף, אלא להפריד פיזית ביניהם, תוך שאת אומרת בקצרה "אני לא מרשה להרביץ". במקביל, חשוב לפעול להפחתת התסכול בדרך של הסחת דעת, תגובה פרדוכסלית (לחבק דווקא את הילד שהיכה, אך לא כפרס, אלא כהרגעה/ריסון), והימנעות ככל האפשר מליפול למלכודת "הילד הטוב והילד הרע". יישר כוח ליאת

שלום ביתי בת 3 וחודשים. היא גמולה מהקיץ הקודם מפיפי במשך היום. בלילה היא עם חיתול וגם קקי היא מבקשת חיתול( לא מוכנה לעשןת בשרותים או בסיר בחודש וחצי האחרון היא לא מוכנה לעשות פיפי במקומות ציבורים כולל אצל סבתא שלה ואצל חברים. היא עושה פיפי רק בבית, בגן ואצל הסבתא השניה. כאשר יש לה היא מבקשת לרדת למטה ולעשות ברחוב. אם לא מסכימים לרדת איתה היא מתאפקת או מבקשת חיתול כדי לעשות קקי ואז היא עושה פיפי בעבר לא היתה לה בעיה והיא היתה עושה בכל מקום כולל בקניונים שהייתי מרימה אותה. לא ידוע לי על טראומה שיש לה שבגלל זה היא הפסיקה ורוב הזמן היא איתי מה לעשות? האם להכנע לה ולרדת כל פעם למטה?ניסינו להסביר לה שאסור להתאפק ושגם אנחנו עושים מחוץ לבית אך ללא הצלחה צריכה עזרה דחוף- לא יודעת מה לעשות

שלום קרן, הבעיה, לפחות כמו שאני רואה אותה, מתחילה בנוהל המוזר של החזרת החיתול לצורך עשיית קקי, הנהוגה בבתים רבים, אך משדרת מסר בעייתי ומבלבל. כרגע, בתכם משתמשת בעשיית הצרכים כדי להפעיל אתכם. אני מציעה לא לכוון לפתרון הבעיה במקומות הציבוריים, אלא דווקא בבית. ראשית יש להגיע למצב של גמילה מלאה, פיפי וקקי, ביום ובלילה. רק אז יש טעם לחשוב מה עושים מחוץ לבית. בברכה ליאת

מדוע הודעות כאן נמחקות ?

שלום אור, הפורום הזה הוא פורום פתוח, וההודעות עולות לכאן ברגע שהן נכתבות. הודעות נמחקות רק אם יש בהן תוכן פוגעני או מסחרי, ולהערכתי זה לא קרה כאן בחודשים האחרונים. נקווה שיימשך כך גם להבא. בברכה ליאת

יש לי ילד בן 5 חמוד, מקסים ונבון. הוא נמצא בגן טרום חובה ולאחרונה הגננת החלה לעסוק בכתיבה/העתקה של אותיות לבוגרים שעולים לגן חובה. היא סיפרה לי כי הוא מתנגד נחרצות (בוכה וצורח) כשהיא מבקשת ממנו לכתוב. כמו כן, נאמר לי גם בעבר שהוא מתחמק מעבודה בשטחי היצירה ומעדיף את משחקי הדמיון. בבית ראיתי שהוא לא אוהב לשחק במשחקי קופסא/ להרכיב פאזלים וגם במשחקים שהוא כן משחק במחשב או בטלוויזיה הוא מתרגז מאד כשהוא לא מצליח/מפסיד במשחק. בשיחתנו האחרונה אמרה לי הגננת שהיא חושבת שיש פער בין היכולות הקוגנטיביות ליכולות הרגשיות. מה זה אומר? ואיך אני צריכה לפעול כדי לעזור לו?

שלום טלי, ההחלטה להכניס ילדים לבי"ס בגיל 6 ולא קודם לכן נשענת במידה מסוימת על האמונה שאז קיימת אצל הילדים בשלות ומכנות לתהליך. זה נכון שעקרונית אפשר לעשות זאת גם קודם, אך אז נשאלת השאלה למה, ושל מי המוטיבציה. באופן מוזר, ילד המגיע לביה"ס כשהוא כבר קורא, מעורר אצל הוריו (וגננותיו) תחושת גאווה מיוחדת, הגם שאין בכך כדי להעיד על כישורים יוצאי דופן, מלבד (בדר"כ) על כך שלמישהו היה נורא דחוף ללמד אותו לפני הזמן. מוכנות ללמידה אכן מצריכה בשלות ביותר מתחום אחד, וכמו שאת רואה, אצל בנך (למרות שהוא נבון מאד) קיים עדיין הצורך הבריא והנורמלי לשחק. ההימנעות שלו מפעילויות אורייניות יזומות נובע אולי מקשיים ספציפיים (תחושתיים, מוטוריים או אחרים), אך סביר יותר שמדובר בהתנגדות ללחץ ישיר או עקיף המופעל עליו. כרגע, אין צורך לפעול, אלא אם אתם מזהים קשיים במוטוריקה עדינה, בהם אפשר לטפל בעזרת מרפאה בעיסוק. תנו לו להמשיך לשחק, שכן זו הפעילות הטבעית והמעשירה ביותר של ילדים בני גילו. בברכה ליאת

שלום רב רציתי להתייעץ לגבי משהו שקצת מטריד אותי ואולי לא צריך או אולי צריך להדאיג אפילו יותר. אני אמא לתאומים בני שנה ו-4 חודשים. מטבעם של ילדים בודקים גבולות שלהם ושלנו. אחד הבנים מגיב כאשר אומרים לא "לא", ואפילו ראיתי אותו חוזר על כך לעצמו ואומר "לא" (למשל פתיחת ארונות במטבח שאסור, ראיתי אותו עומד לפני הארון, נוגע בידית הדלת, אומר לעצמו "לא", ולא פותח. וגם אם לפעמים כן - אני בטוחה שהמסר עובר). אחיו - אינו מגיב לכך כלל. אם אגיד לא "לא" הוא מחייך או צוחק, גם אם אני עושה פרצוף כועס או מרימה קול. גם אם ארחיק אותו הוא יתעקש לחזור ולבצע את הפעולה. אני לא יודעת כל כך איך להגיב לזה? האם זה נורמלי בגיל זה? האם אני צריכה לאמץ תגובות נוספות? אשמח לכל המלצה בתודה זוהר

שלום זוהר, כללי ההתנהגות נרכשים בהדרגה במהלך ההתפתחות, תוך שהפעוט מפנים את האיסורים שמציבים לו הוריו. תחילה נחוצה נוכחותנו הקונקרטית, כמענה מול ניסיונותיו של הילד לפעול עפ"י דחפיו ומשאלותיו. הילד בוחן עד כמה אנחנו מתכוונים ל"לא" שלנו, והוא יחזור על הפעולות האסורות שוב ושוב כדי ללמוד את תגובותינו. בנך ה'שובב' נמצא בשלב נורמלי זה. בשלב הבא, בו נמצא בנך האחר, הילד כבר יודע שאסור, אך זקוק עדיין ל"לא" של ההורה, כדי להתגבר על הדחף. הוא יוצר מעין ייצוג פנימי של ההורה, ומפעיל אותו בקול רם, כדרך לעצור את עצמו מלהפר את האיסור. בשלב הסופי, הילדים מפנימים את הכללים כקוד התנהגות, המפעיל אותם בהתאם לכללי ה"מותר והאסור" גם בהיעדר הסמכות, וכך למעשה הונחו היסודות להתפחות המוסר. כרגע, שום דבר בהתנהגותם של ילדייך אינו נשמע בלתי נורמלי. הפ פשוט נמצאים בשלב מעט שונה בתהליך הפנמת הכללים, ואני מניחה שהשוני ביניהם תלוי גם במאפייני המזג הייחודיים לכל אחד מהם. בברכה ליאת

00הבת שלי בת 2.7 החלה בזמן האחרון לפחד מאוד מכל דבר שעשוי להיות שלילי/מאיים/מפחיד,לדוגמא אופנוע,חיות,ים,נסיעה במהירות גבוהה,נדנדות ועוד ועוד.בהתחלה זה נראה סביר אך המצב הולך ומתדרדר עד למצב שבו אנחנו פשוט לא יכולים לצאת מהבית.הפחד פשוט משתק אותה.למשל אתמול יצאנו לטייל בפארק שעשועים מרחוק היא ראתה אופנוע חונה החלה לבכות,הייתה צריכה דחוף להשתין ופשוט לא יכלה להתקדם לעבר הפארק.מצד אחד היא לא רצתה לחזור הבייתה ובאמת מאוד רצתה לשחק אך מצד שני לא הצליחה להתגבר על הפחד.כך עמדה באמצע כ 10 דקות תוך בכי ורעדות עד אשר התייאשה וחזרנו הבייתה. ההתנהגות חוזרת על עצמה במקרים רבים אחרים כמו חיות למשל.לפי התנהגות שלה רואים שמדובר על פחד אמיתי וגדול מואד:היא בוכה,מתחבאת,רועדת,לעתים אפילו בורח לה פיפי.אנחנו מנסים לא להכריח אותה וכשיש אפשרות להמנע ממצבים כאלה אך הדבר הופך להיות קשה מאוד ומקשה עלינו לצאת מהבית.מה עושים?

שלום לארה, פחדים מהסוג שאת מתארת נפוצים למדי בגיל הרך, וברוב המקרים חולפים מעצמם. כדי שזה יקרה, חשוב להגיב באופן מאוזן: מצד אחד, להביע הבנה ואמפתיה ("אנחנו רואים שאת פוחדת, והנה, אנחנו כאן איתך, שומרים שלא יקרה לך כלום"), ומצד שני, לא לאפשר לפחד לשלוט בה ובכם, לא לשנות תכניות משפחתיות, ולא לתגמל התנהגויות חרדתיות בדרך של פינוק, פיצוי, רחמים או עודף תשומת לב במצבים הללו. עשו כל שביכולתכם להימנע מהסברים מילוליים ומשידולים מיוחדים. אפשר להישאר זמינים ומרגיעים, אפילו לחבק או לקחת אותה אל זרועותיכם. אם בורח לה פיפי, החליפו לה בגד ללא תגובה מיוחדת. זכרו שאין דבר מרגיע ומנחם יותר מהורה שלו ובוטח, שאינו נבהל בעצמו מפחדי הילד. בהצלחה ליאת

האנטרופוסופיה טוענת כי בגילאים האלה הילדים נמצאים במעין מצב של חלום גם כשהם ערים. לכן, על מנת להעלים את הפחדים, פשוט תפסיקו לדבר ולתחקר את הילדה .לא לשאול איך היה בגן ?עם מי היא שחקה,ומה קיבלה לאכול. כל התחקירים והשאלות מוציאים את הילד מהמצב הטבעי שהוא אמור להיות בו,לא במודעות מלאה, במעין חלום. תנסו להפסיק לדבר יותר מדי בבית לתקופה והפחדים יעלמו. הילדה תחזור למצב של פחות מודעות ,למצב הטבעי שילדים אמורים להיות בו.זה קשה אבל מצליח.

שלום. בתי בת שנה ו-4 חודשים. אני מתלבטת האם להעביר אותה גן בתחילת חודש הבא למשך שלושה חודשים(לאחר 3 החודשים היא תעבור לגן אחר).כרגע היא נמצאת במשפחתון שאליו התווספו לאחרונה תינוקות והיא בין הגדולים.בגן שאליו אני רוצה להעביר אותה יש יותר פעילויות ,יש חוגים והילדים בני גילה ויש בו קייטנה כמעט עד סוף אוגוסט וכך תהיה לה מסגרת גם באוגוסט. האם ההסתגלות יכולה לקחת הרבה זמן? האם כדאי להעביר אותה או שלא מומלץ מכיוון שבספטמבר יהיה לה עוד מעבר?

שלום רב, לטעמי, אין טעם להתחיל תהליך קליטה בשביל תקופה כה קצרה. בגיל שנה וארבעה חודשים חשובה מסגרת חמה ואיכותית, הנותנת מענה לצרכים הרלוונטיים של התינוק, ובהחלט אפשר להסתדר בלי חוגים. מקווה שהמסגרת אליה תיכנס בספטמבר תהיה מותאמת לצרכים המתפתחים, ובכלל זה גם תרחיב את תחומי העניין והפעילות. בברכה ליאת

האם חוסר הנאה מפעילויות בחיים מעיד על דיכאון בינוני-קשה? אני נהנה בעיקר משני פעילויות שלי בחיים וזה אוננות ושתיית אלכוהול במסיבות ,כאשר אף פעילות אחרת בחיי אינה גורמת לי סיפוק או הנאה,רוב היום אני מרגיש בדאון וחסר כל הנאה וכל הזמן אני רק מחפש לברוח לפעילויות האלה המסבות לי הנאה... האם זה מצב סביר או שאכן אני לוקה בדיכאון קשה? המצבי רוח שלי גם מאוד משתנים מכל אירוע קטן שקורה,ואני יכול להרגיש פתאום על גג העולם ולאחר כמה דקות בדאון כבד ,כאשר רוב הזמן אני במצב של דאון וחוסר רצון או כוח לעשות משהו... האם עליי לטפל בתרופות במצב כזה?

שלום רב, כדי לקבוע האם אתה לוקה בדיכאון, יש צורך בבירור מקיף, פנים אל פנים. אוכל לומר מכאן, שפעמים רבות אנשים המתקשים לווסת את רגשותיהם נוטים לאמץ לעצמם בשעת מצוקה התנהגויות בעייתיות ולא מסתגלות, המביאות עמן הקלת-מה לטווח הקצר (אלכוהול, סמים, סקס לא מובחן או התנהגויות כפייתיות אחרות), אך לא יעילות ומזיקות לטווח הארוך. התנהגויות אלה אינן פותרות את הבעיות שעוררו את המצוקה הראשונית, ואף מעמיסות בעיות חדשות (התמכרות, הסתבכות עם החוק, נזקים בריאותיים, וכד'). לכן, אני ממליצה מאד לפנות ולקבל עזרה אצל פסיכולוג קליני או פסיכיאטר, שיוכלו לאבחן את הקשיים, ולהמליץ על דרכי טיפול אפשריות. לפעמים, כחלק מהטיפול הפסיכולוגי, מתרגלים אסטרטגיות יעילות יותר להתמודדות עם מצוקה ולוויסות רגשי. במקרים מסוימים ניתן להיעזר גם בטיפול תרופתי. בברכה ליאת

שלום רב! מדובר בבני בן ה- 7. הוא ספורטאי מצטייןבתחום מסוים הגובה זמן רב על חשבון דברים אחרים. למרות נסיונותי להסביר לבעלי כי ילד צריך לשחק, לקפץ להשתולל ובכלל כל הדברים העלו חרס. בעלי מעדיף שהילד יתאמן בתחום ושהחוג הזה מעל כל הדברים. מה לעשות? אני רוצה שילדי יהנה מתקופת ילדותו, שישחק ישמח. אנא עזרתך בהקדם האפשרי, מה דעתך..? ניסיתי לומר לבעלי להגיע להדרכת הורים אך הוא מסרבץאנא עזרתך

שלום שרית, האופן בו את מציגה את הדברים צובע את הכל בגישה של "או זה, או זה". ואני תוהה האם אפשר לנקוט בגישה של "גם וגם". כלומר, האם יש אפשרות שהאימונים הם גם מהנים ומספקים, או אולי משאירים זמן גם למשהו נוסף? אם הילד שלך נראה שמח ומאושר, את יכולה להיות מעט יותר רגועה, ולהתנחם בכך שהוא לומד מחוייבות מהי, ונהנה מתחושת סיפוק אמיתית, שמקורה בהצלחה שהושגה תוך מאמץ והתמדה. אם, לעומת זאת, הילד שלך נראה כבוי, אומלל וכנוע, או שניכר עליו שהוא מתאמץ לרצות את אביו, הילחמי על זכותו לבלות את זמנו בהתאם לנטיות לבו. נדמה לי שאיזון הוא הדבר החשוב, ולכן, אם בנך מוכשר מאד בתחומו, כדאי לאפשר לו לממש את הפוטנציאל שלו, לחנך אותו להתמדה ורצינות בתחומו, ועם זאת, לזכור שהוא באמת רק ילד, ולאפשר לו פורקן והנאה דרך פעילויות תואמות-גיל. אם את מרגישה שאינכם מסוגלים להגיע להסכמה בעניין זה ובעניינים אחרים הנוגעים לגידול וחינוך הילדים, תוכלי להגיע לבדך להתייעצות עם גורם מקצועי, ולחשוב כיצד תוכלי, מצידך, לקדם הידברות מכבדת ושוויונית ביניכם. בברכה ליאת

הבן שלי בן שנתים וחודש הוא סקרן מאוד בכל מה שקשור לעשיית צרכים בשירותים .במיוחד הוא מחכה את אחיו הגדול .והוא כבר מספר חודשים נכנס לשירותים. מוריד בגדים ומתיישב על האסלה .לאחרונה התחלתי איתו תהליך גמילה מחיתול . הגננת ביקשה שנתחיל עם תחתונים חד פעמיים.בהתחלה הוא התלהב והתחיל לומר שיש פיפי .ואחרי 5ימים הוא כבר הפסיק לומר לגננת ועושה בתחתונים .האם כדאי להמשיך בתהליך הגמילה .והאם התחתונים החד פעמיים גרמו לו לבלבול

שלום הילה, תקופת הגמילה היא תקופה רגישה ושברירית, וכדי שתעבור בשלום רצוי לדבוק במדיניות ברורה, תוך הקפדה על כך שהילד יידע מה נדרש ממנו בצורה ברורה ככל האפשר. לא פעם מגיעות לכאן פניות דומות, בשל חוסר עקביות וחוסר תיאום בין הבית לגן, היוצרים בלבול הן אצל ההורים והן אצל הילד. אני מאמינה שאת המדיניות יש לקבוע במשותף או לפחות במידה של תיאום. אם את חושבת שדרישות הגננת אינן עולות עם ה'אני מאמין' שלך, המתיני עד החופש הגדול והתחילי בתהליך עפ"י הבנתך. אישית, אני סבורה שתחתונים חד פעמיים אכן משדרים מסר מבלבל, ועדיף לספוג כמה ימים של פספוסים על פני הרעיון המוזר של "יש תחתונים בהם מותר, ויש תחתונים בהם אסור". בברכה ליאת

שלום, התינוק שלי בן שנה בעוד שבוע. בסוף השבוע האחרון נסענו אני ובעלי בפעם הראשונה לחופשב בלעדיו (חמישי עד שבת בערב). מה שמטריד אותנו זה שהבכל הזדמנות הוא נפרד מאיתנו בלי בעיות, לא בוכה ולא מתייחס. לפני שיצאנו לחופשה הנוכחית הוא ישן, כך שלא הספקנו להיפרד ולהסביר לו. הוא נשאר עם סבתא (דמות מוכרת ואהובה), לא בכה ובכלל לא הרגיש שנעדרנו. כשחזרנו קרה דבר מוזר: הוא הלך לבעלי בשמחה, אבל כשראה אותי בכה כאילו אני זרה לו ואפילו התעקש בקולות מחאה לרדת מהידיים שלי. האם התנהגותו נשמעת תקינה? האם יש תינוקות שכלל לא חווים חרדת פרידה מההורים או שזוהי בעיית תקשורת? האם התנהגותו כלפיי כשחזרתי היא ביטוי כעס? האם בגיל שנה תינוק בכלל מסוגל לכעוס על אמא ו"להעניש אותה" בכך שלא מתמסר אליה? בכלל, הוא לתינוק שלא אוהב להתרפק ולהתמסר למגע שלי ומעדיף להתרוצץ בבית. אני תוהה האם התפתחותו הרגשית תקינה, האם ההתקשרות אליי בטוחה והאם זו יכולה להיות בעיית תקשורת.

שלום רב, בגיל שנה תינוקות מזהים ואוהבים את הוריהם, ובדר"כ מעדיפים את קרבתם ומפגינים תגובות דאגה/חרדה בפרידה מהם. עם זאת, יתכנו מצבים בהם תינוק נראה אדיש לכאורה לנוכחותו/עזיבתו/חזרתו של ההורה, חלקם קשורים לאופי ההתקשרות וחלקם למצבים אחרים, רגשיים או התפתחותיים (להם יהיו בדר"כ עדויות נוספות בהתנהגותו של התינוק). אם אינך שקטה, וחוששת שמשהו בדפוס ההתקשרות שלכם בעייתי, פני להתייעצות במכון להתפתחות הילד, ובקשי אבחון והכוונה. אפשר לעזור. בהצלחה ליאת

00000090666000מה דעתך על התרופה הזו לילדה בת 8 ? התרופה נתנה לה לטיפול בהתפרציויות כעס בלתי נשלטות

שלום אלין, בכל הנוגע לטיפול תרופתי, רופא פסיכיאטר הוא הכתובת. בעבודתי נתקלתי בילדים שנעזרו מאד בתרופה זו. על יעילותה, השלכותיה ומידת התאמתה לילדה - מוטב לשאול את מי שרשם לה אותה. בריאות ליאת

הייתי רוצה לדעת כיצד אפשר לעזור למישהו כשמדובר בילד מחונן כבן 15 וחצי שלא מוכן לפנות לעזרה או לשתף פעולה עם גורם חיצוני,כשבכל שיחה איתו עולות תחושות של יאוש ותסכול? נראה שמופעל עליו לחץ הן מצד המשפחה והן מעצמו.אשמח לקבל אמצעים או טיפים לשיפור ההרגשתו הכללית.

שלום נ', למרבה הצער, פסיכותרפיה (טיפול פסיכולוגי בשיחות) אינו מועיל הרבה אם האדם אינו מעוניין להיעזר ואינו מוכן לשתף פעולה. ילדים ומתבגרים מחוננים אכן נמצאים בסיכון לתחושות בדידות, ייאוש ופגיעו?ת נרציסטית, בשל הצורך התמידי לעמוד בציפיות הגבוהות שמציבה סביבתם ומציבים הם לעצמם. לא ציינת מה הקרבה ביניכם ומה טיב הקשר, אך נדמה לי שכל אדם יכול לשמוח בידידות קרובה, באיכפתיות ואמפתיה מצד אדם קרוב, ובעמדה לא שיפוטית כלפיו - לטוב ולרע. משמתבססת קרבה כזו, אפשר שיפתח את סגור לבו, ואז אולי גם ישתכנע להגיע ולקבל עזרה מקצועית. בברכה ליאת

לד"ר שלום אני אם חד הורית בת 40.יש לי בת בגיל 3.5 שנה. ואני עומרת ללדת תינוק בשבועות הקרובים.הבת שלי מכירה ואוהבת מאוד את אבא שלה,אך האבא נטש אותנו בגלל ההריון הנוכחי.הוא לא רצה בו וביקש הפלה, לא הסכמתי והשארתי את ההריון,אז הוא נעלם ולא חזר. לאחרונה,בתי ואני עברנו דירה,למקום מרווח יותר,יש לה חדר משלה עם המשחקים.עד לפני המעבר,הייתה לנו דירה פיצית,וישנו ביחד מאז היא נולדה.ועכשיו שיש לה חדר משלה,עם מזגן קטן ושקט,היא מסרבת בתוקף להיכנס לחדר,כמעט כל לילה הולכת לישון בבכי,ויחד עם זה עם אור חזק בנוסף למנורת לילה שהיא רגילה אליה.כל יום לפנות בוקר,בתי מתעוררת ורצה אלי למיטה שלי,אני מקבלת אותה.מבינה שהכל חדש לה כאן.רק שאין לי את הכלים להתמודד עם החרדה שהיא עוברת כעת. מה עלי לעשות? אני מנסה להבין את הפחד שלה,היא אומרת שזה המזגן.... אני טוענת שהסיבה היא שבעצם אנחנו כבר לא ישנות ביחד.. אנא עזרו לי!!!!

שלום רחלי, נראה כי שתיכן, את ובתך, עוברות (ועומדות בפני) שינויים רבים בחייכן, ולפיכך יש להתאזר בהרבה סבלנות ונחישות כדי להתגבר על הקשיים. מעבר דירה - גם כשהוא משדרג אותנו ברמת החיים - עלול להיחוות כתקופה משברית, בעיקר בחייהם של ילדים קטנים הזקוקים לשגרה בריאה. נוסף על המעבר לדירה החדשה, נדרשת בתך להתמודד גם עם הפרידה מהשינה המשותפת איתך, ועם זמזומו של מכשיר מוזר המנשב עליה אוויר קר בלילות. את המזגן אפשר, כמובן, לכבות בינתיים, ולהתמקד בניסיונות להרגיע אותה ולהרגילה למיטתה. אני מבינה שבחודשי ההיריון המתקדמים קשה מאד לוותר על שנת לילה נוחה, ובכל זאת, נדמה לי ששווה להתאמץ ולהתעקש על כך שתישאר במיטתה כל הלילה. הדרך לעשות זאת כרוכה, לפעמים, ב'טרטור' שלנו ההורים, ובישיבה ממושכת, מנחמת וסבלנית לצד מיטתו של הילד. לצערי, מול פחדי הלילה של ילדים אין תרופות קסם, ומדובר בהתמודדות הדרגתית, החולפת מעצמה בעזרת נוכחותו העקבית, השקטה ומשרת הביטחון של ההורה. את מוזמנת לדפדף קצת בפורום שלנו, ולקרוא תשובות נוספות בנושא זה. נדמה לי שתוכלי להיעזר גם בהן. בהצלחה, וכמובן לידה קלה ומהירה ליאת

היום נודע לי כי בתי 7 ובן דודה 14, שומרים סוד (כביכול)הוא ביקש ממנה כמה פעמים לגעת לו כשהוא ללא תחתונים. מיד אחרי שזה אומת מולו והוא הצטער והושפל ונאמרו המון מילים מצידי אליו על חוסר אמוני בו יותר , שאלתי היא כיצד עלי להתנהג מעתה ? לספר לאימו? לספר לבעלי אני בטוחה שהוא יחטוף את שוק חיוו . ניסיתי להיות עניינית עם ביתי להבהיר לה עד כמה הנושא הוא אסורררררררררר. אנא עזרתכם כיצד לנהוג? אני בשוק מוחלט.  

שלום רב, מה שבתך עברה (יופי שגיליתם את זה בשלב מוקדם יחסית) נופל תחת ההגדרה של פגיעה מינית, ועם כל אי הנעימות שבדבר, אני סבורה שמעבר לטיפול ולתמיכה בבתך, עליך לוודא שהילד התוקף יטופל בהקדם, כדי שלא יהפוך לעבריין מין ויפגע באנשים נוספים, וגם כדי לוודא שלא נפל בעצמו קורבן לתקיפה מינית. עלייך ליידע את הוריו, ולהפציר בהם לטפל בבנם. הורים לנערים כאלה (ואולי גם הורי הקורבנות) מעדיפים להתכחש לחומרת המעשה, מתוך תקווה שמדובר באירוע 'מתון' שלא יחזור על עצמו. למרבה הצער זה לא תמיד כך, וכדי לא ליפול לסטטיסטיקה העצובה, מומלץ מאד לפנות למרכז למניעה וטיפול באלימות מינית בקרב ילדים ובני נוער. הפרטים כאן - http://elem.org.il/lm/article.asp?articleid=976&catid=273 בברכה ליאת

שלום לכם אני בת 50 חד הורית יש לי בת 6 שלאחרונה כבר כמה חודשים התנהגותה קשה לי מאוד,היא כועסת עלי עונה לי בחוצפה ,צורחת כשאני מעירה לה או מנסה להעניש אותה,שום דבר לא עוזר. היא צועקת עלי שאני אמא לא טובה. בגן אומרים שהיא בסדר ממושמעת ,אמהות של חברות משבחות את התנהגותה ,אומרות שנעים מאוד לארח אותה.אני ממש מתוסכלת .כבר לא יודעת מה לעשות. הבקרים מאוד קשים ,היא לא זזה גם שמכינים את הבגדם בערב היא לא זוכרת בבוקר שהיא הכינה,אני חוזרת המון פעמים על הפעולות שצריך לעשות, אבל היא בשלה יושבת ולא זזה. מה עושים?

שלום סמדר, נראה כי בתך בוחנת את גבולות הסמכות שלך, ונוכחת - פעם אחר פעם - שהם רופפים למדי. כרגע, בתך היא הקובעת את סדר היום בבית ואת הכללים הנהוגים בו. זהו מצב בלתי רצוי, דווקא במשפחות חד-הוריות, בהן חשוב שהילד יחוש ביטחון, ויידע שיש בבית דמות סמכותית עליה ניתן לסמוך. אני מציעה לך להגיע להדרכת הורים קצרה, בה תוכלי ללמוד לעמוד על שלך, ולהכתיב כללי התנהגות בבית, שיאפשרו לשתיכן איכות חיים. בנוסף, ראי עצמך מוזמנת לקרוא דפים קודמים בפורום שלנו, ולמצוא לא מעט רעיונות והמלצות כיצד לפעול במצבים של רצונות סותרים בבית, של חוצפה והתרסה כנגד ההורים. בהצלחה ליאת

בני בן 17.5 . תלמיד מעולה. מסיים מתכונות ובגרויות מתמטיקה, ערבית, אנגלית בציונים של מאה. מקובל בחברה, ילד יפה וחכם, פה ושם יש בעיות כמו לכול הילדים. למרות מעלותיו הרבות די חסר ביטחון, השאלה שלי, הוא אינו מצליח לעבור כיתר חבריו את מיבחן הנהיגה. רוב חבריו עברו בפעם הראשונה מקסימום שניה. והוא כבר בטסט הרביעי וניכשל. אינני צריכה לספר לך שכל טסט כזה שהוא נכשל בו האכזבה יותר ויותר קשה לו . ההתמודדות מול חבריו , השאלות . מה את מציעה לעשות? ובכלל, למה לדעתך בחור צעיר ומוכשר נכשל כ"כ הרבה בטסטים? הרי זה לא שהוא פוחד ממבחנים, עובדה שבמבחני ביה"ס הוא מוציא ציונים גבוהים מאוד. כולל במתכונות ובבגרויות. שאלתי את המורה לדעתו, והוא עונה שהוא ממש לא מבין. שהוא נוהג מעולה, יודע היטב את כל החוקים ובשיעור הכל בסדר. גם המורה כבר ממש במצב לא נעים. אינו מבין למה. תודה.

שלום רב, כמובן שלא אוכל לדעת מהן הסיבות לכך שבנך עדיין לא הצליח לעבור את מבחן הנהיגה, אך נדמה לי שאפשר לשער. לפעמים אנשים מוכשרים ומצליחים, החווים במפתיע כישלון לא צפוי, מוצאים את עצמם חסרי כלים להתמודדות. הכישלון המפתיע תופס אותם בלתי מוכנים, מאו?כזבים, וגרוע מכך - מא?כזבים! החוויה החדשה הזו יוצרת רמת מתח חריגה בפעם הבאה, כאשר כל כישלון נוסף מחמיר את המצב אף יותר. אני מציעה להניח לו לגמרי, ולאפשר לו לגשת לבחינה בזמנו החופשי, מבלי לשתף את כל העולם במועד ובתוצאות המבחן. כדאי לזכור (ולהזכיר גם לו) שמבחן הנהיגה רגיש מאד לחרדה, וככזה, אינו משקף באמת את יכולותיו. אני מכירה אישית נהגים שעברו למעלה מחמישה טסטים, והם נהגים מצויינים וזהירים. בקיצור - לרדת ממנו, ומהר. הוא יהיה בסדר. בהצלחה ליאת

הכישלון בדיוק כמו שכתבת, תפס אותו לא מוכן בפעם הראשונה. זו פשוט לא היתה אופציה מבחינתו, גם לאחר שעבר כ"כ בזריזות ובקלות את התיאוריה וגם לאור ציוניו הגבוהים באופן כללי לאורך כל חייו כתלמיד. ולאחר הטסט הראשון , שוב ניכשל בשני ובשלישי וברביעי , זה בכלל בלתי ניתפס מבחינתו. אין טעם להציע לו להתייעץ עם פסיכולוג נכון? לדעתי זה יעמיק את ה"בעיה" שניתפסת בעיניו. אני פשוט לא יודעת כל פעם איך להתמודד עם הדיכאון שתופס אותו בכל פעם שכזו. ?? תודה לך.

בעלי כבן 27 סובל מעודף משקל הוא גבוה 193 ומשקלו כ102 לאחר ירידה של 22 קילו מגופו הוא אוכל בצורה כפייתי כול היום אוכל ואוכל בצורה מחרידה וזה מגעיל אותי הגישה שלו לאוכל והצורה בכלל החזרתי שלו לאוכל אוכל וסובל מהתקפי רעב תמדים מה עלי לעשות מבלי להעליב אותו אני ניגעלת לשבת לידו בשולחן ולאוכל ואני מוצאת את עצמי כול הזמן מבקרת אותה על צורת האכילה שלו שהוא מסייים בשניה מתנהג כאילו אוכל רק שלו וכאילו לא ישאר יותר אף פעם אוכל מה עלי לעשות.??? וחוץ מזה איך לא מעבירים לילד גישה כזו כייתי לאוכל .?? ואיך גורמים לכך שלא יהיה בנינו פיצוצים על אף המצב הגועלי הזה.? כול הענין הזה התחיל אצלו בגיל הבגרות ששם היה צעיר ורזה היה ספורטאי מצטיין שלפתע בשל בעיה בראותי הפסיק עם זה וכעת ושהכול תקין אני רוצה לשמוע על ספרוט ככל אנא עיזרי לי וחוץ מזה כאשר הוא עושה משהו לא בסדר אני נותנת לו הערה בונה שתגרום לו להיתבגר כי הוא מאוד ילדותי ומפונק גדל בבית שיש בו כול מיכול ההפך ממני אז בתגובה הוא עושה לי המון דווקא ומתפרץ עלי עושה המון בלי הכרה ואח"כ מבקש סליחה כאילו כלום לא קרה ושוב פעם דווקא ואח"כ סליחה אני נוטה לתת לו הערות לשיפור כמו למה עישתי את מעשה מטופש שיגרום לכולם לצחוק עלייך ולהיתנשאות מעליך יכולת לחשוב לפני וככה הכול היה אחרת אז את הלקיחת אחריות והאשמה של מה שעשה מטיל עלי שאני שק החבטות שלו בסך הכול אני יודעת שהוא אמר לי אני לא מודע לפעמים תעירי לי שאתקן טעיות והוא מעיף עלי את כול העצבים שלו אני לא מסוגלת לשבת בשתיקה שאני רואה שהוא נותן לאחרים לזלזל בו אני מרגישה שמזלזלים בי והוא מא רוצה לשנות גישה ולטפ בזה מה לעשות ..?? ואיך לא ולא מעבירים לצאצאים אם בכלל מסר שכזה בהתנהגות ילדותי חסרת חינוך לא יודעת איך לקרוא לזה איזה דוגמה נוכל לתת לעניות דעתי זה משהו שהוא ראה בבית בקטע של ההתנהגות הזו בלבד אני ראיתי את זה מקרוב בבקשה תעזרו מותאשת

שלום ליאת, השאלה שלך חורגת מנושאי הפורום שלנו, ונדמה לי שהוא מתאים יותר לפורום העוסק בקשיים בזוגיות. אוכל לשתף אותך בתחושתי, ולומר לך שהאופן בו את מדברת על בעלך רחוק מלהיות בונה או מכבד, וספק אם יש בעמדה כזו כדי לעודד לשינוי ומאמץ. לעיתים קרובות, האדם לו נישאנו עובר שינויים במראהו, עקב מחלה או תמורות הזמן. זהו, כנראה, אחד ממבחניה הגדולים של האהבה. איני שופטת אותך כלל על רגשותייך, ובכל זאת, נדמה לי שהאופן בו את מציגה את האיש איתו את חיה מעיד על כך שמשהו מאד לא טוב קורה לכם. ממליצה לכם על פנייה לייעוץ זוגי. יכול מאד להיות שבעקבותיו יוכל לבוא גם השינוי לו את מייחלת. בהצלחה ליאת

אני אב חד הורי לילד בן 4 שאומץ בגיל שנה ושלושה חודשים, אני נאלץ לנסוע בזמן הקרוב לחו"ל לתקופה של שבועיים. נסעתי פעמיים בעבר לחו"ל (כשהילד היה בגילאי שנתיים ושלוש לערך) והילד נשאר עם סבא וסבתא או עם המטפלת שהוא מכיר היטב. לא נצפו בעיות מיוחדות ולא היו קשיי פרידה יוצאי דופן. הוא המשיך בשגרת יומו בבית ובגן. בנסיעה הקרובה אני מתלבט האם עדיף לקחת אותו איתי במחיר של עלות כספית גבוהה ובמחיר של למצוא לו סידור יומיומי כשאני איאלץ לצאת לעיסוקיי, או להשאיר אותו כאן עם דמויות משנה קבועות ואהיה איתו בקשר יומיומי בטלפון או בסקייפ. אודה לך על עצתך.

שלום אברהם, עבור רוב הפעוטות, נסיעה של ההורים לחו"ל היא חוויה לא פשוטה כלל, הכרוכה בהתמודדות עם געגועים עזים וחוסר וודאות. אין ספק שילד הנשאר עם דמויות מוכרות, המטפלות בו יום יום, סובל פחות. בגיל ארבע חרדת הנטישה כבר אינה בשיאה, ולכן, בתנאים שציינת, נראה לי שאפשר לקיים את הנסיעה. חשוב לציין כי ילדים מאומצים, בעיקר מי שאומצו בגיל בוגר יותר, רגישים מאד לפרידות, ויש לנסות ולהתחשב בכך ככל האפשר, ולקצר את זמן הפרידה ככל שניתן. נסיעה טובה ומוצלחת ליאת

אינני מתאימה לקטגוריה שלך, אך אני מאוד אוהבת לקרא את תשובותיך הנבונות, לכן אנסה לשאול פה ותמיד תוכלי לענות שזה לא מתאים לפורום שלך. אקבל זאת. אני אשה נשואה עם ילדים בוגרים משלי. אמי ניפטרה לפני כשבע שנים . לא אהבתי את האשה הזו וזה בלשון המעטה. ליבי לא נעצב כשניפטרה. אפילו לא ישבתי עליה שיבעה. לאזכרות שלה אני מגיעה מיתוך כבוד לאבי. אחרת לא הייתי מגיעה גם לשם. אין בליבי כלום. אינני מתחברת לטקס ומחשבותיי נודדות בכלל למחוזות אחרים ורחוקים. כאילו לא נוגע לי. (ובאמת לא נוגע לי). בהתחלה אמרו אנשים, שייקח זמן, לא תמיד מתאבלים ישירות ושזה בודאי יגיע. זה ממש לא מגיע. אפילו איננה מופיעה בחלומות. (בשנים הראשונות עוד הופיעה , אך תמיד בחלום רע שבו תמיד אני כועסת ואפילו "הורגת" אותה) אך בשנים האחרונות, אפילו בחלומות היא לא מופיעה. ובכל זאת אני מחפשת, מה לא בסדר אצלי? כשאני משוחחת על זה עם חברותי, כולן אומרות ש"משהו לא בסדר". אשמח לשמע את דעתך. תודה.

שלום רחלי, בכל פעם מחדש אני מופתעת מול הגישה לפיה יש רגשות ש'נכון' וראוי להרגיש, לעומת כאלה ש'אסור' או 'לא יפה' להרגיש. אנשים רבים מתקשים לעכל את העובדה שביחסי הורים-ילדים לא תמיד קיימות אהבה, דאגה ואכפתיות. אני מניחה שזו אחת הסיבות לכך שהסביבה שלך משדרת לך ש'משהו לא בסדר'. אם את מצליחה לקיים את חייך, ללא אמא, בתחושת שלמות וללא קושי, איני רואה כאן בעיה. אם, לעומת זאת, את מוטרדת, מרגישה עניינים לא סגורים עמה שהיית רוצה לפתוח ולעבד, טיפול פסיכולוגי הוא הכתובת לכך. בשמחות ליאת

אואואו, כמה שחיי מתנהלים יפה בלי האמא. אני רגועה כפי שלא הייתי מעולם. אני פורחת. אין כמעט אדם, שלא ראה אותי שנים,ופתאום רואה אותי שלא מתפעל מהשינוי הטוב שחל בי. תודה על תגובתך, טוב לשמע זאת (שאין פה שום בעיה) מאדם מיקצועי שהפסיכולוגיה היא באמת מיקצועו ואמנותו. תודה ושבת שלום.

שלום ליאת, (מה שלומך?) :-) לא בטוחה שאת ממש הכתובת, אבל בכל זאת זקוקה למילים המסדרת שלך.. אם היית צריכה למקד ולומר מה נמצא ב*מרכז* העיסוק של פסיכולוגים התפתחותיים, חינוכיים וקלינים של הילד- מה היית אומרת? אני חושבת שהספקתי להתבלבל קצת.. האם החינוכיים מערכתיים יותר (עובדים יותר עם צוותים חינוכיים ופחות עם הילד והמשפחה שלו), ההפתחותיים משפחתיים יותר (הורים, קשר הורה-ילד, דינמיקה משפחתית) והקלינים של הילד...? אנשי טיפול אישי עמוק יותר..? :-) (אין לי מושג:-) אני פחות מחפשת את הטווח השלם של העיסוקים שלהם, אלא את המוקד (כן, די בהכללה, אני יודעת...). לא בטוחה שאת הכתובת,אבל אני תמיד שואלת אותך ואת תמיד עונה מעניין, אז כבר התרגלתי ;-) (את בכל זאת מוזמנת להרגיל אותי אחרת, אם זה לא מתאים לכאן..) דרישת שלום, (וחג שמח... שבועות איכשהו נקשר אצלי אליך באופן מיוחד... אולי בזכות אחד השירים שפרסמת פעם.. מקוה שהיה חג נעים ומשפחתי).. לילך

שלום לילך, הנה חלף לו גם חג השבועות, וכנראה שעד ראש השנה נגזר עלינו חולין מעייף וחם. במצבים כאלה, עלינו לדאוג לשמחות מתוצרת בית, עד יעבור זעם. ולשאלתך- באופן גס, הפסיכולוגים ההתפתחותיים מתמקדים במצבים בהם נוצר פער בין רמת התפקוד של הילד לבין מה שמצופה ממנו בשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא. לעיתים קרובות (אם כי בהחלט לא תמיד) לקשיים יש מרכיב אורגני, וההתערבות מכוונת לאבחון והערכת הקושי,לצמצום הפערים התפקודיים ולהדרכת ההורים בהתאם. הפסיכולוגים החינוכיים מתמקדים בהיבטים השונים הקשורים לתפקודו של הילד במסגרות החינוכיות, ועבודתם עוסקת באיתור הגורמים המפריעים/המסייעים לתפקוד המיטבי של הילד בגן או בביה"ס, ובטיפול בהם. כחלק ממגמה זו, עוסק הפסיכולוג החינוכי גם ברווחתם של אנשי החינוך, ברמת הפרט וברמה המערכתית. זו עבודה מורכבת וחשובה מאין כמותה, ובעיני גם מאד מתגמלת. הפסיכולוג הקליני מתמקד בפרט, בעולמו הרגשי, ובטווח הרחב של ההפרעות הנפשיות בילדות. עבודתו מכוונת ליצירת שינוי בעולמו הפנימי של הילד, וככזו מחוברת במהודק לדינמיקה המשפחתית, ובמידה רבה גם למצבו הפסיכולוגי של ההורה. לתפיסתי, בכל אחד מן התחומים הללו נדרשת עבודה מעמיקה ומקצועית, שכן השפעתה על הילד ועל עתידו קריטית. אני תוהה עד כמה תשובתי מניחה את דעתך או מחדשת, אך בכל מקרה, תמיד שמחה לפגוש אותך כאן :-)) שבת שלום ליאת

מבקשת עזרה ותודה. חבר שלי כתב לי מכתב ולא הבנתי את הפירוש. ואודה אם תכתבו לי את הפירוש: "חן חן לך ותודה על המתנה". מה זה "חן חן לך"???

שלום רב, לא ברור מדוע מכל הפורומים שבעולם בחרת להיוועץ עמנו בסוגיה חשובה זו, אך אם כבר פנית, אשמח להושיט יד. "חן חן" פירושו "תודה", ולפיכך יש כאן באמת עודפו?ת מה, כאילו אמר תודה פעמיים. אין בעד מה! ליאת

שלום... יש לי בעיה שמאוד מציקה לי.... כמות של רעשים (צעקות, צלצולים, כמות שונה של רעשים, חוסר שקט שלא נפסק, ועוד...) מכניסות אותי למצב לחץ לעיתים אני מרגיש חסר אונים ומרגיש שאני טובע ברעש ולא יכול למצוא את השקט. כשזה קורה אני הופך לבן אדם מאוד עצבני, הראש כואב והתגובות שלי קיצוניות, ואני עושה את הכול בכדי לברוח בחזרה למקום השקט שלי, מה שמונע מימני לבלות זמן איכות עם המשפחה שלי כשהאחיינים והבני דודים משחקים (צועקים) בצד, ילד אחר בוכה, ועוד קבוצה של אנשים שכול אחד מדבר עם מישהו אחר מה שיוצר פורום רעשני במיוחד.... אני לא יודע אם זאת בעיה ולכן אני פונה אליך אשמח אם תעני לי על זה ואם אכן זאת בעיה אשמח לשמוע על דרך טיפול.... בברכה ותודה ש.מ

שלום רב, יש אנשים עם רגישות יתר חושית, לעיתים רגישות כללית, ולפעמים הרגישות ייחודית רק לאופנות חוש אחת (רגישות שמיעתית, טקטילית, רגישות לאור חזק, וכד'). למיטב ידיעתי זה נמצא בתחום האבחון והטיפול של מרפאות בעיסוק, או אולי (במקרה שלך)קלינאיות תקשורת. לדעתי יש כאן ב'דוקטורס' פורומים מקצועיים בתחומים אלה. נסה להתייעץ שם. ישנם גם מצבים נפשיים ספציפיים (חרדה, דיכאון, הפרעת דחק פוסט-טראומטית, ועוד) בהם הסיפים שלנו נמוכים משמעותית, וגם גירוי מתון יכול להיחוות כמציק או מכאיב. אם נדמה לך שאתה נופל לאחת הקטגוריות הללו, פנה להתייעצות עם פסיכולוג קליני. בברכה ליאת

שלום ליאת הבן שלי עוד מעט בן 3 התחלתי איתו גמילה לפני 4 חודשים והוא מפחד להתיישב על האסלה בגן ואפילו לא אומר שהוא צריך ( אפילו אם זה פיפי או קקי ) עד שהגננת מציעה לו שירותים ולא מפריע לו אם הוא עושה בתחתונים וממשיך כרגיל אם זה תוך כדי משחק או בזמן ארוחה למרות שבבית נכנס כרגיל וברצונו . הוא בגן נמצא כמעט שנה שלמה אוהב את הגן ומספר לנו תמיד כמה כיף לו בגן ועל היחס הטוב שהוא מקבל ובמיוחד היחס שהוא מקבל כשמצעים לו ללכת לשירותים או מלווים אותו לשם ועל התגובות ומחמאות שהוא מקבל אחרי כל פיפי( פיפי עושה רק בעמידה ) אני ביקרתי בגן ולא ראיתי משהו חריג יש שירותים נקיים מסודרים ואפילו מצויירים בציורי ילדים משהו מהמם. אנא עזרי לי ותייעצי לי מה לעשות

שלום אוסנת, נדמה לי שלא הצלחתי להבין עד הסוף מה קורה. האם בבית אין פספוסים כלל? האם בגן הוא מפספס רק לפעמים, כשלא מזכירים לו? האם כשמזכירים לו ומלווים אותו הוא כן מצליח לשבת על האסלה? האם ניסיתם להשתמש בסיר? פרטי מעט יותר בבקשה ליאת

הבן שלי הוא בן 3 שנים התחלתי איתו גמילה לפני 4 שנים .בבית לרוב הוא מבקש מרצונו ללכת לשירותים אבל מתיישב על האסלה רק עם חיבוק .יש לו כמה פיספוסים .בגן לא מבקש בכלל ללכת לשירותים לפי דברי הגננת רק אם היא מזכירה לו ומלווה אותו פיפי עושה בעמידה ואין לו בעיה אבל להתיישב על האסלה מסרב אחרי הרבה מאמצי שכנוע מתיישב עם חיבוק לפעמים עושה קקי ולפעמים אחרי שיוצא מהשירותים עושה ישר בתחתונים גם בסיר מסרב להתיישב ואפילו מקטין אסלה לא עזר לו למרות כמו שאמרתי כודם הוא מקבל את היחס הטוב ביותר בגן

היי אוסנת, מדברייך נראה שקיים אצל בנך פחד מהישיבה על האסלה או הסיר. כדי לחשוב על התערבות מתאימה, רצוי לנסות ולהבין ממה בדיוק הוא פוחד. יש ילדים שחוששים ליפול ולטבוע באסלה (יש לזכור שהחשיבה בגיל זה עדיין לא רציונלית), יש החוששים מחיה או מפלצת המסתתרת בעומק האסלה ו'בולעת' את מה שנופל לפיה. יש ילדים הפוחדים מרעש המיים היורדים, ויש החוששים מהמחשבה שחלקים מגופם (הקקי) נושרים והולכים לאיבוד. נסי לשוחח עם הילד ולסות להקשיב בתשומת לב להסבר שלו על מה באמת מפחיד אותו. כשתתבסס מידה של הבנה, אפשר יהיה לכוון לטיפול, בדר"כ תוך מתן הסברים, שימוש בחשיפה הדרגתית, הדגמה שאפשר לזרוק דברים לאסלה ולא קורה כלום, וכד'. אני מציעה להתאזר בסבלנות ורוח טובה, ולהיזהר לא להיכנס למאבק סמוי סביב הקקי, הנושא פוטנציאל לקשיים עתידיים. בשמחות ליאת

אחייני בן ה- 4 וחצי מקבל באופן קבוע עונשים כדרך חינוך על התנהגותו הבלתי הולמת. (מכות לאחיו הקטן, השתוללות וכו') התוצאות לא מאחרות לבוא והוא "לא אוהב את אבא" "לא רוצה שאבא יהיה איתנו" וכדומה. לצערי, הוריו לא מוכנים לשנות את שיטת החינוך הנוקשה. החשש שלי כאדם מהצד שהוא יגדל להיות קשה יותר, "מופרע", וימשיך להסתובב עם "אבא לא אוהב אותי בוודאות" עוד שנים ארוכות. לי אין אפשרות בכלל להתערב, משום כך זה קשה יותר וכואב. מה ניתן לעשות במקרה כזה?

שלום לבנה, את צודקת. שיטת חינוך נוקשה ומחמירה מדי, יכולה להצמיח ילדים ממושמעים ומ?ר?צים, במחיר רגשי גבוה. אלא שקשה מאד להתערב בדפוס זה מבלי שניתן לנו המנדט לכך. ככלל, עמדה שיפוטית וביקורתית (גם אם היא באה ממקום של דאגה כנה) מעוררת התנגדות והתחפרות אצל האדם האחר, וספק אם נוכל כך לשנות את אמונותיו, דעותיו והתנהגותו. דרך טובה יותר להתחבר לאבא כזה, כרוכה ביכולת (שלך) לראותו כאבא טוב ודואג, הרוצה טוב עבור ילדיו. חשוב לנסות להתחבר למצוקה שלו כהורה, לחוסר האונים שלו מול מצבים מורכבים, תוך שאת מביעה בקול את התפעלותך ממאמציו. אם הוא יחווה אותך כבת-ברית ולא כ'מכון התקנים', אולי משהו בהקשבה שלו לרעיונותייך יתרכך. שווה לנסות. בהצלחה ליאת

שלום רב. בתי בת חמש, ילדה חברותית, אהובה ותקשורתית אך מגלה קושי להישאר לבד אצל חברותיה. מעדיפה כי החברים יגיעו אליה. כאשר אנו הולכות לחברה היא מבקשת שאשאר איתה ואם אין באפשרותי לעשות זאת, היא בוחרת לעזוב יחד איתי. כיצד ניתן לעזור לה בענין זה? שרית

שלום שרית, יש ילדים שמעדיפים להישאר במגרש הביתי שלהם, ובגיל חמש עוד לא הייתי מתייחסת לכך כאל בעיה. כאשר היא מארחת, השתדלי להישאר ככל האפשר מחוץ לתמונה, כדי לאפשר לה מכסימום עצמאות עם חברותיה. אל תפצירי בה ללכת לחברות אם אינך יכולה או רוצה להישאר שם. זה משהו שאפשר לדון בו מראש. רצוי לא להיכנס למלכודת של הפצרות או פיתוי בפרסים ותגמולים. מעבר לזה, מעניין לנסות ולהבין את מקור ההתנגדות. אם את חושדת שמדובר בצורך לנהל את העניינים וקושי להתחלק, לוותר או לשאת תסכול, פעלי לכינון גבולות בבית ולאכיפתם ביעילות. אם מדובר בחרדה ודפוס הימנעות, שווה לחשוב על חשיפה הדרגתית למצב המאיים, ועל כך שווה להתייעץ בנפרד. בברכה ליאת

שלום, ביתי בת ה6.5 לא מפסיקה לאונן בכל הזדמנות. בתקופה האחרונה ללא הפסקה בגן ובצהרון. לטענת הגננת איננה משתתפת בגן וכל עיסוקה הוא סביב האוננות. כאשר אנו משוחחים איתה על כך היא אומרת שלא יודעת איך להפסיק את זה. הנושא נמשך זמן רב. אודה לעצה/פיתרון בנושא.

שלום דנה, אני מציעה לא לבקש מהילדה להפסיק, אלא רק להקפיד שלא לעשות זאת בנוכחות אנשים אחרים או במקום שאינו חדרה הפרטי. אין לאפשר לה לאונן בגן ע"ח פעילויות אחרות, ולטעמי יש לנהוג כאילו ראיתם אותה יושבת ומחטטת באף. כלומר, לכוון בעדינות אל הפעילות הקולקטיבית, מבלי לוותר. מעבר לכך, אם האוננות אכן משתלטת על רוב זמנה, יש לשקול קיומה של מצוקה רגשית כלשהי, אותה היא פורקת באמצעות פעילות נעימה ומרגיעה זו. אם אתם מכירים בקיומם של גורמי לחץ בחייה, פעלו להפחתתם, אולי בעזרתו של מטפל מקצועי בילדים. בברכה ליאת

ערב טוב שמי תמר בני בן 7 סובל מבעית אנקופרזיס שללנו כל בעיה רפואית בני עולה לכתה א' ואנו מאוד מודאגים מכך מה יהיה ,האם יצחקו עליו הילדים ?ובכלל איך הסתדר אשמח לקבל ממך יעוץ בעניין

שלום תמר, אני רוצה לקוות שאתם נמצאים בטיפול והדרכת הורים, שכן יש בהם כדי לסייע מאד בכינון אווירה לא שיפוטית ולא נאבקת סביב ההצטאות. כדי להימנע מלעג ודחייה מצד הילדים, חשוב ללמד את הילד להתנקות ולהחליף תחתונים בכוחות עצמו, ורצוי לעשות גם זאת ללא לחץ או בהילות. כרגע, המשימה היא לאזן בין הצורך של הילד לתשומת לב וטיפול קונקרטי וישיר, לבין המשאלה שיוכל לטפל בעצמו ביעילות. אפשר לעשות זאת ביחד ובנעימים, כדי להשיג את שתי המטרות. בהצלחה ליאת

שלום רב! ברצוני לקבל כיוון לגבי אבחון שימליץ על דרך טיפול. בני בן 9 ותשעה חודשים מתנהל (על פניו) באופן תקין. אולם, אני מרגישה כי קיימת הצפה רגשית, תלות, חוסר ארגון, הימנעות מעשיה (מתפרש אצלי כעצלנות), חרדות ולעיתים אובססיה. אבקש את עזרתך. שרית

שלום שרית, כדי לתת מענה לקשיים הרגשיים של בנך, תוכלי לפנות לפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל - בעזרתך - להבין את המקור להם, ולנסח דרכי התערבות מתאימות. התנהגויות של חוסר ארגון והימנעות מעשייה יכולות לרמוז על קיומה של לקות למידה, אותה אפשר לאבחן בעזרת אבחון פסיכודידקטי. במציאות הדברים, כמובן, שלובים זה בזה, ויתכן שתוכלי לקבל מענה תחת קורת גג אחת, אצל פסיכולוג ילדים קליני וחינוכי, שיוכל להעביר לילד אבחון פסיכודיאגנוסטי ודידקטי. בהצלחה ליאת

תודה על תשובתך.

שלום לך ליאת, בני בן 4 וחצי, עד לפני 3-4 חודשים ההתנהגות שלו היתה נורמלית לגילו בכך שהיה עצמאי,בוגר,מלא ביטחון וכו. ואז פתאום קרה משהו, התחילו סיוטים ופחדים מחושך ומפלצות. קנינו כל ספר אפשרי על התמודדות ואין ספור הסברים ויש לו מנורת לילה כמובן ובובות לישון איתן, ואני לא נותנת לו לראות סרטים מצוירים שיש בהם משהו שיפחיד אותו. אבל זה ניחא, הוא פשוט איבד כל צלם אנוש ,הוא לא מסוגל להיות לבד, לא רוצה לשחק לבד,רק להיות עם אבא ואמא 24 שעות מתעורר נורא מוקדם ומתיישב ליד המיטה שלנו ומעיר אותנו אלף פעם , כל דבר שאומרים לו בא במלחמות וכעסים ,הוא בוכה מייד כמו תינוק,מאד מפונק וחוצפן,ומתעורר בלילות בבכי היסטרי שלוקח המון זמן להרגיע אותו. אני כבר ממש שבורה ומתוסכלת זה לא הילד שהיה לפני 4 חודשים ולפי תחקיר שעשיתי לא קרה משהו שהיה יכול לשנות אותו ככה.בבקשה עזרה.

שלום רב, ממליצה בחום על הדרכת הורים קצרה, שתסייע לכם להציב גבול באופו יעיל, ולא לאפשר לו לנהל אתכם באמצעות החרדה. כמובן שבנכם לא איבד צלם אנוש, אלא רק למד (בחכמתו) כי בצל הפחדים, אתם מגיבים ברוך מיוחד ובסלחנות בלתי רגילה למצבים שבעבר הגבתם להם אחרת. תוכלו לקרוא כאן בפורום לא מעט על התמודדות עם פחדים וחרדות, כמו גם על הצבת גבולות. בהצלחה ליאת

שלום רב. בנותיי תאומות בנות 5.8 עולות לכיתה א' בשנת הלימודים הקרובה. עד כה לומדות באותן מסגרות גן. לאחר התייעצות עם הצוות שמכיר אותן (גם בתום שנת הלימודים הקודמת לפני שעלו לגן חובה) - אף אחד לא ממליץ לנו להפריד בניהן בכיתה א'. הן שונות לגמרי בחיצוניותן, יש להן תחביבים דומים אך גם שונים, חברים/ות גם משותפים וגם שונים, כל אחת מביעה את דעתה ולא ממש משנה דעתה לפי מה שהאחרת חושבת / אומרת וכד'. כמובן שיש בניהן גם תחרות וקנאה - אך אני חייבת להדגיש כי נראה שזה לא באופן שונה מאחים אחרים. כיום יש לנו המון התלבטויות לקראת כיתה א'. אם נפריד - עד כמה זה הכרחי? אילו השלכות יהיו לזה עליהן? אם נשאיר ביחד - עד כמה התחרות יכולה לתפוס דומיננטיות (מה שהיום לא קורה), מה עשויות להיות ההשלכות של צעד זה עליהן? נראה לנו שאם נפריד מראש וזו לא תהיה החלטה נכונה - יהיה קשה להחזיר אותן להיות באותה כיתה מבחינת תפיסת ביה"ס. לעומת זאת אם נחליט שתתחלנה באותה כיתה שזה יותר הכיוון שלנו- אז ביה"ס יותר יתמוך בנו אם נרצה להפריד. אבל גם כאן יש דילמה. אם נרצה להפריד - איזו ילדה מוציאים מהכיתה בה הן לומדות לכיתה אחרת? ועוד.... ראוי לציין כי הן עולות בלי חברים שמכירות (האחרים הולכים לבי"ס אחר). כמו כן, למרות שהן לא אלו שקובעות, היה חשוב לנו לבדוק איתן מה הן אומרות על כיתה א', איך מרגישות שלא עולות עם חברים שמכירות וגם הכנסנו את השאלה איך ירגישו אם לא יהיו עם האחות בכיתה? שתיהן פקחו עיניים ואמרו שירצו להיות עם אחותן באותה כיתה. סליחה שזה ארוך. מה דעתכם?

שלום גלי, לדעתי אין כלל דילמה, וללא קשר לרצונן של הילדות, נכון יותר להפרידן, ולאפשר לכל אחת מהן לתפקד, יותר ככל האפשר, כאינדיווידואל העומד בפני עצמו, ולא כחלק מצמד. גם אם אין תחרות וקנאה, ההשוואה בין הילדות היא בלתי נמנעת, ומקשה על כל אחת מהן להתפתח באופן מיטבי כאדם בעל צרכים, רצונות והעדפות משל עצמו. בברכה ליאת

אני אמא לילד בן שנתיים וארבעה חודשים פיקח ונבון לפני זמן מה כתגובה לכך שרציתילסרק את שערות ראשו והוא התנגד לכך בתגובה לזאת הרביץ לעצמו בראש ניסיתי שלא לייחס לכך חשיבות ולראות בזה כתגובה חולפת או אולי משהו שראה בגן והוא מחקה אותו אך לאחר זמן מה אינני יכולה להצביע על מה בדיוק עורר בו את חמתו שוב הגיב כך ובזעם צעקות ובכי נילוים לכך ודי סיגל זאת לעצמו כמעין דפוס שחזר על עצמו מידי פעם לאחרונה הופיעו תגובות חדשות והם צעקות הנילוות לבכי עד אשר הוא מאדים ובנוסף לכך נשיכת פרק כף ידו אנא מכם יעוץ ועזרה דחופים ראוי לציין כי איננו נוהגים באלימות או בבוטות בכל צורה שהיא

שלום טל, גיל שנתיים ידוע כמו?עד להתקפי זעם בלתי מווסתים, המשקפים שלב בו ההתפתחות הקוגניטיבית משיגה את זו הרגשית, וקיים קושי ניכר לשאת תסכול. התקף הזעם (טמפר טנטרום) עלול לעורר דאגה ובהלה אצל ההורים (בעיקר בפעמים הראשונות), שבתגובותיהם הנרגשות מחזקים את הדפוס. כך הילד לומד להפעיל את הוריו באמצעות התקף הזעם ה"נורא". לכן, התגובה הרצויה מול התקפים אלה היא כזו המשלבת קור רוח ואיפוק, ונכונות להישאר רגועים ככל האפשר (זה בהחלט לא קל!). אפשר להישאר קרובים לילד, ואפילו לרסן אותו בחיבוק חזק בניסיון להרגיעו, אך אין להיכנע לרצונו או להיכנס להסברים מילוליים ותוכחות. רק להרגיע. כשהוא ילמד שאינו משיג דבר באמצעות הצרחות, הן ייעלמו בהדרגה, לטובת ביטויים מעודנים ובוגרים יותר. בהצלחה ליאת

היי ביתי בת שנתיים ותשעה חודשים, בספטמבר תהיה בת שלוש בדיוק. הילדה מתפתחת בצורה רגילה לחלוטין, ילדה פקחית עצמאית אך מפונקת מאוד.בחודש יולי אני צפוייה ללדת את ביתי השנייה. כרגע ביתי נמתאת בגן פרטי מזה כשנתיים ורגילה אליו ולצוות , אני מתלבטת מאוד האם שנה הבאה להכניס אותה לגן עירייה עם ילדים בני גילה ומעלה או שמה להשאיר בגן הפרטי בו יהיו ילדים בני גילה אבל גם קטנים יותר בכשנה לפחות. המטרה שלי היא לקדם אותה לעשות את הדבר הטוב בשבילה בהתייחס ללידתי הקרבה מבחינת מחיר אין הבדל

שלום ורד, כל ילד זקוק לסביבה חינוכית המותאמת לצרכיו, ולכן, נדמה לי שגן עם ילדים בני שנה, שנה וחצי ואפילו שנתיים כבר אינו רלוונטי עבורכם. בעיני עדיף גן המכוון לגיל שלוש ומעלה. בהצלחה ולידה קלה ליאת

שלום ליאת, אני נהנית מאוד לקרוא בפורום הזה ואני גם מתייעצת לא פעם ומפיקה תועלת רבה מהעצות שניתנות כאן. ועכשיו לעצם העניינים: 1. בני בן 3 וחצי. בדרך-כלל אין איתו בעיות בהשכבה, יש לנו שגרת השכבה ברורה, הוא יודע מצויין מה הולך לקרות מתי ועד כאן הכל טוב. זמן קצר ויתרנו על מנוחת הצהריים מאחר והיה נרדם מאוד מאוחר בלילה (10 וחצי בממוצע), זה לא עשה לו טוב, אז החזרנו את המנוחה בצהריים ל- 20-30 דקות. לוקח לו אמנם קצת יותר זמן להרדם, אבל אין מה להשוות לנרגנות וה"נודניקיות" שלו כאשר לא היה נח בכלל. הוא דורש ממני שאשב בחדרו עד שירדם ולפעמים זה באמת לוקח איזה חצי שעה שבה אני מנוטרלת. השאלה שלי היא האם בגילו אני יכולה לא לעשות זאת, כלומר, להודיע לו (כמובן בשיחה קודם ובהסברים מתאימים) שמהערב אני יותר לא יושבת לידו, אני שומרת עליו בסלון/בבית ואני אבוא מידי לראות אם הוא ישן/לתת לו נשיקה וכיוצא בזה. אני יודעת שזה גיל של פחדים, אבל עם כל הכבוד, גם לאמא יש את הצרכים שלה בסוף היום. בעיה שניה: הוא מאוד אוהב לבחור לעצמו את הבגדים אותם ילבש. אין לי שום בעיה עקרונית עם זה, הענין הוא שכשהוא ניצב מול המגירה שלו עם כמות גדולה של חולצות, הוא מתקשה לבחור וזה יכול לקחת לו דקות ארוכות. אין שום בעיה בזמן רגיל, אבל לא בבוקר כאנחנו ממהרים. היום אמרתי לו שאני רואה שהוא מתקשה להחליט איזה חולצה יבחר ושממחר אני נותנת לו 3 חולצות בלבד לבחור, כי כך יהיה לו יותר קל. הוא כמובן הביע התנגדות ועשה מזה "סימפוזיון" שלם. החשש שלי הוא שמחר בבוקר לדוגמא כשאודיע לו שהוא בוחר רק מתוך 3 חולצות, זה יגרום להתקף זעם ובכי וממילא יעכב אותנו יותר. מה דעתך? (על שני הנושאים). אשמח לעצתך. יום טוב, אמא

שלום רב, אני חושבת שבשני המקרים ההצעות שלך טובות מאד. בעניין ההשכבה, הייתי מנסה ליצור מעין טקס קבוע ונוסך ביטחון, שמקצר מאד את זמן הישיבה על ידו, כמו סיפור, שיר ערש או שיחה קצרה של כעשר דקות, ואז, נשיקה, חיבוק ופרידה. אין בכך כל נזק, וגם אם יתעוררו פחדים, אפשר לטפל בהם בלי להקריב את שעות הפנאי שלך, החשובות כ"כ. בעניין הלבוש בבוקר, אני מסכימה מאד עם צמצום המבחר, ומציעה לנסות להעביר את ההחלטה לערב (זה יכול להיות חלק מטקס ההשכבה). כך תהיו פחות כעוסים ולחוצים, והוא יוכל לבחור גם מתוך 900. אם מתחיל 'סימפוזיון' גם בבוקר, תוכלי להזכיר לו שהוא יכול לבחור אם להתחיל את היום בבכי או בנעימים. גם זו בחירה... ספרי איך הולך. בהצלחה ליאת

הי ליאת, תודה על התשובה המהירה. אז זהו, שאנחנו עושים טקס קבוע של סיפור. פעם הייתי שרה לו גם שיר ערש, אבל הוא לא רצה יותר, אז הפסקנו. יש לנו תמיד טקס קבוע, ובכל זאת הוא דורש ממני לשבת לידו. תודה על התשובה.