פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ליאת, תודה על הפורום הנפלא! בעלי ואני נפרדנו לפני שבועיים, אך זה אינו סופי. בתי בת השנתיים, תופסת נדבך חשוב בהחלטה שלי לתת צאנס, על אף שאם כל הסיפור היה קורה לפני שנולדה, הייתי עוזבת מבלילחשוב פעמיים. שאלתי אליך: עד כמה גירושים קשים לילדים? האם לילדה קטנה זה יהיה קל יותר? בינתיים בעלי מגיע כל יום לארגן אותה לגן בבוקר, מקלח בערב ואנחנו אוכלים יחד ארוחת ערב. סיפרנו לה שאבא ישן אצל חבר. ברור לי שחשוב שבתי תגור בבית שקט ורגוע ושמח, עם הורים שטוב להם, ואני לא בטוחה שהבית שלנו לפני הפרידה היה רע לה (אם כי הוא היה לא טוב לי, ועדיין- אני אופטימית חסרת תקנה, וחושבת שהייתי הורה טובה לה). אני חוששת שנחזור רק כי לי חשוב שתגדל בבית עם הוריה, ושבעתיד יהיו לה אחים שיגדלו באותו הבית. ואם נתגרש, אני חושבת שאלה יהיו גירושים "ידידותיים" עם מעורבות רבה של האב. האם נוכל להבטיח בזה שילדתנו תהיה מאושרת? סליחה על האורך... יערה

שלום יערה, אין ספק שכל ילד היה מעדיף לגדול כששני הוריו האוהבים מגדלים אותו יחד תחת קורת גג אחת. כפי שכולנו כבר יודעים, למציאות יש לפעמים תכניות אחרות, וילדים מצליחים לגדול יופי גם במשפחות החורגות מהמתכונת האידילית. גירושין בהחלט יכולים להיחוות כמשבר אקוטי עבור ילדים, לפחות לזמן מה. ועם זאת, לא יעלה על הדעת שהורים יוותרו על עצמם ועל אושרם, ויישארו במערכת יחסים מתסכלת או מאמללת עד עולם. כמובן שלא אוכל להתערב בהחלטותייך, אלא רק להזכיר שהורה מסופק ומאושר מגדיל את הסיכוי לכך שילדו יהיה מאושר אף הוא. לכן, הייתי מציעה לשקול - קודם כל - אם מוצו כל הדרכים שלכם להיות מאושרים יחד (טיפול זוגי, למשל?), ורק בהמשך לבחון את יתר האפשרויות. בהצלחה רבה ליאת

שלום ליאת, בני בן ה-3 אינו אוהב שינויים. כל התחלה חדשה לוקחת לו זמן. הוא כרגע הולך לגן פרטי, ושמתי לב שבכל פעם שיש אירוע בגן עם הורים, או שיש אירוע של הגן במקום אחר (מוזיאון המדע, ל"ג בעומר), הוא נעשה מאוד עצבני. לדעתי, הוא רגיל למסגרת של הגן: בגן וללא הורים, וכל יציאה מהסמגרת הזו קשה לו. כמו שאמרתי, הקושי שלו בא לידי ביטוי בעצבנות רבה, ומאחר ולרוב אני איתו- היא מופנית בעיקר כלפיי. אתמול, נניח, היה לנו שיעור בגן עם ההורים והוא היה נורא עצבני, צעק, היה לא מרוצה, נורא-נורא עצבני, לא הסכים בכלל לשתף פעולה. הדברים האלה, מאוד הפריעו לי לא רק בגלל שאף אחד מאיתנו לא נהנה, אלא כי, דוגרי, זה גם נראה מאוד רע כלפי חוץ (ברגע שאמא באה לגן הוא עצבני וצורח עליה). אני לא חושבת שיש לו בעיה איתי. להפך. אבל זה מאוד קשה לי וגם לו. אשמח לשמוע את דעתך!

שלום אבישג, ילדים צעירים מאד אוהבים שגרה, בהיותה מסייעת להם ללמוד על העולם ועל החוקיות והארגון בו. היציאה מהשגרה מקשה על רוב הפעוטות במידה זו או אחרת. ובכל זאת, יש ילדים רגישים, המגיבים לשינויים בסביבתם בעוצמה רבה יותר בהשוואה לחבריהם. עוצמת התגובה ואיכותה קשורים למאפייני מזג, אך גם לפידבק מהסביבה. בדר"כ, ההורה (שכבר מכיר את הפוטנציאל הבעייתי של הסיטואציה) הופך בעצמו מתוח וחושש במצבים חדשים, מה שמחריף את העצבנות והמצוקה של הילד. כשאת מגיעה איתו לאירועים רבי משתתפים, הזכירי לעצמך ששום דבר שבנך יעשה או יגיד אינו מעיד על טיב האימהות שלך, על מידת המוצלחו?ת שלו או שלך, ועל רמת ההתפתחות שלו. אל תצפי שהוא יהנה במיוחד, וגם לא לקטסטרופה מיוחדת. הישארי סקרנית ופתוחה ככל האפשר לכל אפשרות. אם אינו רוצה להשתתף, הציעי לו להישאר בזרועותייך וליהנות כצופה. זכרי שההפצרות שלך מלחיצות אותו, וממילא לא ייטיבו עם המצב. אם הוא משתולל וצורח, התנצלי בשקט, והרחיקי אותו עם כל השלווה שתצליחי לגייס, תוך שאת מזכירה לעצמך שכל האימהות האחרות מכירות היטב את המצבים האלה, גם אם הן עושות פרצוף מרחם... אני מוכנה להמר שכשתפסיקי לפחד מהסיטואציות האלה, הן יקרו הרבה פחות. בשמחות ליאת

בתי בת שנתיים וחודשיים, גבוהה לגילה, מדברת באופן די ברור, כבר משפטים מורכבים. ילדה אנרגתית ושובבה אך גם קצת רגישה. בחודש האחרון אנו עדים לתופעה אשר הולכת ומחמירה בנוגע לפחדים. אני חושבת שזה התחיל אחר שנפלה ממגלשה ולמרות שעד אז מאוד אהבה לגלוש במשך מספר שבועות ממש נלחצה כל פעם שעמדה בקצה המגלשה, בכתה ולא הסכימה לגלוש. כל פעם הורדתי אותה ואמרתי לה שלא חייבים. בהדרגה הלכו ונוספו עוד פחדים חלקם מובנים יותר וחלקם פחות (זיקוקים, מדורה ולאחר מכן החלה לפחד מהאש בגז ומהדלקת נרות, מכלבים שעד כה אהבה, ממכוניות נוסעות, פרפרים, רעש הזזת כסאות של השכנים מעלינו ועוד). בחלק מהמקרים תגובותיה מאוד חריפות, בוכה מאוד, נצמדת ורוצה הביתה. אני חשה שינוי גדול מאוד ואני חוששת שאיני מגיבה נכון כשהדברים קורים. אני לא יודעת אם זה שלב שיחלוף, וקצת חוששת שאני מקבעת אצלה את החרדתיות. מה הדרך הנכונה להגיב? אשמח לסיוע.

שלום רותי, פחדי ילדות הם חלק כמעט בלתי נמנע בהתפתחות, עד כי אפשר לאפיין אותם עפ"י השלב ההתפתחותי בו הילד נמצא. הפחדים שאת מתארת אינם בלתי רגילים, ויש בהם אפילו היגיון. מי שנפל ממגלשה יפחד לעלות עליה שוב, ויש בכך כדי להעיד על שיפוט נכון והבנת סיבה ומסובב. גם הפחד מזיקוקים נראה לי הגיוני ומוצדק כשמדובר בילדה בת שנתיים (אני עצמי נקלעתי השנה אל מתחת למטר זיקוקים, וזאת הייתה חוויה מבהילה למדי). מאחר ואנחנו קצת אחרי ל"ג בעומר (חג שמכניס את כל הגננות לפניקה) אפשר להבין גם את הפחד ממדורה ואש, המוצגים לא פעם לילדים הקטנים כסכנה של חיים ומוות. בקיצור - הפחדים איכשהו הגיוניים, והשאלה החשובה היא כיצד להתמודד איתם כך שיחלפו מבלי להשאיר נזק. נדמה לי שנחוץ כאן איזון בין הכלה תומכת ונוסכת ביטחון מצד ההורה, לבין מתן רווחים ותגמולים בעקבות הפחדים. אם הפחד מזכה את הילד בפינוק, פיצוי, ותשומת לב יתרה, הוא יתקשה לוותר עליו, והמוטיבציה להתגבר על הפחד תקטן. אני סבורה שיש לתקף את הפחד ולהבין אותו, מחד, אך גם לעודד, להביע ביטחון ביכולתו של הילד להתגבר, מאידך. כאשר בתך בוכה שהיא רוצה הביתה, תוכלי להביע השתתפות ולומר לה שאת שומרת עליה ותעשי הכל כדי להקל עליה, אך תחזרו הביתה בזמן המתוכנן. נסי לא לאפשר לה 'לנהל' אתכם באמצעות הפחד. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, אני פונה לגבי נכדי כבן 5.5, ילד נבון, תחרותי ופיקח מאוד. הבעייה היא שאינו מוכן להשתתף במשחקים כאשר יש חשש "להפסיד". מעדיף לשחק רק כאשר הניצחון כמעט ומובטח לו הרבה פעמים מעדיף מראש לא להשתתף ולא לקחת סיכון של להיות במקום של הילד המפסיד. בתי מסבירה לו שוב ושוב שלא נורא שיפסיד, ושכל אחד לפעמים גם מפסיד, לפעמים מנסה שוב ומפסיד ולפעמים מנצחים. הוא מעדיף לא לטפס על סולמות גבוהים בגינה הציבורית שבה חברים לגן שלו נהנים לשחק, מחשש שלא יצליח להגיע עד המדרגה הגבוהה ביותר. אנחנו חוששים כי בשנה הבאה שילך לכיתה א' יתקשה להתמודד עם ציון שאינו 100. מה דעתך?

שלום דניאלה. כתבתי לך תשובה מושקעת ומפורטת, שמשום מה נעלמה אל החלל האינטרנטי לבלי שוב. אנסה בשנית: הישגיות היא תכונה חשובה, המדרבנת את האדם לעשייה והצלחה, וככזו, היא מוערכת למדי בחברה המערבית המודרנית. להישגיות יש "אחות תאומה", מוצלחת הרבה פחות, הנראית במבט ראשון דומה מאד - המושלמו?ת (פרפקציוניזם)! אלא שזו משתקת את האדם, והופכת אותו הימנעותי וחרד, חושש להיתפס בכישלונו. לעמדה זו יכולות להיות סיבות שונות, אך באופן כללי מדובר באמונה לפיה בעקבות ההפסד או הכישלון שוב לא נזכה באהבה, בהערכה ובהתפעלות כבעבר. לעיתים קרובות, הורים טובים ואוהבים, מנסים לעזור לילד הפרפקציוניסט באמצעות יותר שבחים והתפעלות, שלדאבון הלב רק מחמירים את המצב. התפעלות-יתר בלתי תואמת, יוצרת אצל הילד תלות באספקה שוטפת של תשואות והערצה, וקושי להתמודד עם מצבים בהם הוא מפסיד, נכשל, או אינו נמצא במוקד תשומת הלב. לכן, חשוב לתמוך בילד, לשמוח בהישגיו, אך לנסות לחזק דווקא את ההשקעה והמאמץ על פני הדגשת התוצרים הסופיים. להדגיש כמה כיף לשחק איתו, ופחות את "מי ניצח?". כדאי לזכור שלמרות כל מה שאנחנו אומרים ("זה לא נורא להפסיד") ילדים חשים היטב מה עמדתנו האמיתית כלפי הישגים והצלחות, ולכן חשוב שנצליח להיות מודל עבורם, ולהתייחס בסלחנות גם לכישלונות של עצמנו. מקווה שמשהו מרוח הדברים יסייע לכם לגבש עמדה נינוחה יותר מולו, ולחשוש פחות. בברכה ליאת

יש לי שאלה מודע בצד לא פנית בשמך ליאת בחרת לרשום אני.. השמח לקבל תשובה ? תודה

שלום אור, התגובה הייתה של אחת ממשתתפות הפורום, ולא שלי. אני מזמינה משתתפים נוספים להגיב ולתרום מניסיונם, כמו 'אני', לשמחת כולנו. שבת שלום ליאת

שלום ליאת, אני חשה בתקופה האחרונה באיזו שהיא התנהגות פחות מוכרת לי אצל בני בן הארבע.בבית ועכשיו גם בגן הוא מתנהג באופן מתגרה, זורק חפצים, עושה בכוונה תוך כדי גיחוך של "קטן עלי". יש לציין שזהו ילד נבון מאוד בהשוואה לבני גילו, מבין, חכם, חברותי ומלא קסם שמקבל מאיתנו הרבה תפיכות על השכם והמון אהבה וחיבוקים. אנחנו מדברים איתו הרבה על ההתנהגות שלו, ומראים לו שאפשר גם אחרת הוא מבין עניין ומביע חרטה ומבטיח שיתנהג יפה אבל למחרת העניין יכול לחזור על עצמו שוב. מבחינת פעולות אנחנו מונעים ממנו דברים שהוא אוהב כשהוא מתנהג לא בסדר ומתגמלים אותו בזמנים אחרים גם בלי סיבה. יש רושם שדיבורים כבר לא עושים אצלו כלום. לפני חצי שנה נולד לו אח קטן (אני יודעת עכשיו שתגידי שפה קבור הכלב ושהוא זקוק לתשומת לב גדולה יותר מאיתנו וגם זמן איכות אישית "ללא תוספות משפחתיות" אבל את זה הוא מקבל) היו קצת הצקות אבל עכשיו הוא מאוד מעורב ורגיש כלפי אחיו מוכן לעזור כשצריך ומודע לו. אנחנו כהורים לא כל-כך יודעים לפענח את השינוי שעובר עליו. יוצא לי לדבר עם הגננת על בסיס יומי ולשמוע איך הוא התנהג כמו איזה טקס. אני מתארת לעצמי שגם לילדי קשה לקבל את הנזיפות שלנו בו והייתי מאוד רוצה נסות לעזור לו. אשמח לתגובתך.

שלום תמר, אם להשתמש בהגדרתך, אני סבורה שהכלב כלל לא קבור בלידת האח וגם לא בחוסר תשומת לב מצדכם, אלא בקושי לאזן בין אהבה ותשומת לב לבין ההכרח לאכוף כללי התנהגות ברורים באופן יעיל ועקבי. גיחוך ה"קטן עלי" משקף את מה שהוא חושב על ניסיונותייך החוזרים לחנך אותו בתלי תלים של הסברים מילוליים, אותם הוא מכיר (יש להניח) בע"פ. גם ניטור לחוץ מדי של התנהגותו יכול לייאש ולהביא לתחושה ש"אין לי מה להפסיד". לכן, כדי לא ליפול למלכודת הוותרנות מצד אחד, והענישה מאידך, אני מציעה לנסות לפתוח לו 'כרטיסיה' נקייה בחשבון, ולהימנע מלשים אותו תחת זכוכית מגדלת. הגיבו עניינית להתנהגות, ועשו זאת בסמיכות מיידית. ילדים בני ארבע מתקשים לקשר בין התנהגות לתגובה המגיעה באיחור. אם למעשיו ה'שובבים' תהיה תוצאה מיידית ובלתי רצויה עבורו, הוא ילמד בדרך הטבעית שלא תהיה תפארתו על הדרך הזו. ממליצה בהזדמנות זו על ספר ישן וטוב, המנחה בחן רב ובפשטות איך לעשות את הדברים נכון - "ילדים: האתגר" של דרייקורס. בהצלחה ליאת

שלום, ילדתי בת 5 והנושא המיני מאוד מעסיק אותה- מעבר לנורמה. היא מאוננת המון ומנצלת כל הזדמנות של משחק עם אחיה להיות מטופלת ש"יבדקו" אותה. אם יוצא לה היא משתפשפת גם בי ובבעלי. ברור לי שאין לה כ"כ הבנה מה היא עושה חוץ מזה שזה סיפוק מיידי, אולם אני מאוד חוששת שזה לא יעצר שם...הילדה לא נחשפת בשום אופן לכל מסר מיני בשום מדיה. אשמח לייעוץ או המלצה לאן אני פונה איתה

שלום רב, אוננות היא עניין נפוץ למדי בילדות, וכשלעצמה - אינה מעידה על בעיה או משהו מדאיג ובלתי נורמלי. ברוב המקרים, ההתערבות היחידה הנדרשת היא בקשה מן הילד/ה להקפיד לעשות זאת ביחידות. בוודאי שאין לאפשר לה להתחכך בכם. נסו לא לכעוס, להעליב או לדחות אותה בשל כך, אלא רק לומר בשקט "גם אם זה נעים לך, אנחנו מבקשים שלא תעשי זאת כאן, על ידינו או ליד אחיך. אלה דברים שעושים לבד, בפרטיות, ולא לעיניהם של אנשים אחרים". כאשר האוננות הופכת מוגזמת מאד, ובאה ע"ח פעילויות פנאי אחרות, יש לשקול קיומם של מתח ומצוקה, אותם הילד פורק דרך ובאמצעות האוננות. במקרה כזה, יש לפעול להפחתת רמת המצוקה, בעצמכם או בעזרת פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

בתי בת 5 לא רוצה לשבת לצייר או לצבע .גםכל עבודת מתבצעת בציור מאוד מכאיב לי. כי ילדה חכמה מאוד. פיקחית .אותיות עברית. אנגלית. מספרים סופרת. מזה אותן. .שיריים קולטת פעם אחת ששמעת את שיר .משחקים פסטלינה. או צבע מים מוכנה בהחלטת משחקים הרכבות פזלים פטריות כל משמשחק מוכנה אבל צבעיה ציורים לא מוכנה מקשקשת כעסת קמה והולכת .השמח לקבל ממך טיפיים אייך אפשר לשבת לצייר?

אור מדוע בעצם את מתעקשת שהילדה תצייר? כמו מבוגרים, גם לילדים יש העדפות. גם אני אגב ממש לא אוהבת ולא יודעת לצייר למרות גילי המופלג. אני חושבת שכשמתעקשים על משהו שהילד לא אוהב הוא יותר ויותר ישנא אותו ולא ירצה לנסות אותו אף פעם,גם כשיגדל... אני לא מקצועית,אבל חושבת שילדים יכולים להתפתח מאוד יפה גם בלי ציור. לפי מה שאת כותבת הילדה כן משחקת בעבודות יצירה ונשמע שהיא בהחלט מתפתחת יפה לגילה. חשוב לדעתי להעביר לילד מסר שיש דברים מסויימים בהם הוא יכול לבחור ולהעדיף (לא בכל הנושאים כמובן)ושהעולם בנוי גם מבחירה ולא רק מכפיה. יכול להיות שככל שתתבגר תשנה את העדפותיה.. זו דעתי :-)

שלום אור, אני מסכימה מאד עם דבריה של 'אני', שהצביעה על כך שתיתכן השפעה מזיקה של גורם הלחץ. ציור הוא באמת פעילות חשובה ואהובה בדר"כ על ילדים, אך יש ילדים הנמנעים ממנה מסיבות שונות. אחת הסיבות הנפוצות היא סרבול מוטורי, ואפשר לבחון באמצעות מרפאה בעיסוק אם יש בעיה בנושא. תוכלי - עוד קודם לאבחון - לשאול גם את הגננת, האם היא סבורה שקיימת בעיה מוטורית. בדר"כ גננות יודעות לזהות בעיות מסוג זה. בכל מקרה, אני ממליצה לא להיכנס למאבק בנושא, ובטח לא לייחס לציור חשיבות קריטית כ"כ. במידה ואבחון יאתר קושי, אפשר לפתור אותו בעזרת ריפוי בעיסוק. בהצלחה ליאת

בבקשה אני מאוד זקוקה לעזרה.בן שלי היה מצונן ובמשטח גרון מצוא חיידק והוא זקוק לאנטיביוטיקה פעמיים ביום (מוקסיפן נוזלי) הוא מסרב בתוקף כבר ניסיתי לשים לו את זה בשוקו ובגמדים ומיץ.ולנשות לדבר ולהפתיח מתנות ומה שאת רוצה לא עוזר כלום.הוא בוכה לא תאים לי אני לא חולה אני מרגיש טוב הוא עומר לי אמא זה קשה לי בבקשה אל תיתני תרופה ואני ניקראת. אני יודעת שצריך ולא מצליחה לעשות כלום.מה לא עשיתי אני מיואשת ולא יודעת מה לעשות .והבעיה שאין מה שהוא אחר בנרות עו בטיפות כלום. מה עושים . תעזרי לי

שלום נטלי, אכן בעיה קשה. יש ילדים שהם באמת סרבני תרופה, ונדרשת יצירתיות רבה. לא בטוח שאוכל לתת לך פיתרון למחלה הנוכחית, ובואי נקווה שהיא תחלוף (מה שסביר מאד!) גם ללא אנטיביוטיקה. בכל מקרה, ילדים שמתקשים מאד לבלוע סירופ נוזלי (אני מבינה אותם כ"כ!!!) יכולים להיות גיבורים דווקא בתחום הכדורים, שם לפחות אין את הטעם הנורא. לכן, אני מציעה ללמד אותו לבלוע כדורים (לצורך הפעם הבאה שיזדקק לתרופה). אפשר לעשות זאת באמצעות סוכריות טיק טק או (עדיף) עם שקדי מרק ומשקה מוגז, ולאמן את הילד בבליעה של כמה שיותר שקדי מרק בפעם אחת. כל כדור נראה אח"כ משחק ילדים. אפשר להתחיל מזה כמשחק או תחרות. אצל הילדים שלי זה עבד נהדר. כמובן, שבמקרים חמורים (שלא נדע, טפו טפו טפו...) אפשר לקבל את האנטיביוטיקה דרך הווריד. הרבה בריאות והחלמה מהירה ליאת

האם באמת ניתן לערבב בתוך מעדן חלב ? ניסינו הכל , החלפנו אנטיביוטיקה למשהוא שהוא יחסית טעים (מוקסיפן) ועדיין הוא נכנס לחרדה מאוד גדולה ברגע שהנושא רק עולה. אתמול שחזרתי מהעבודה הוא סירב לשבת לידי כדי שלא אתפוס אותו ואתן לו בכח, לאחר שאני החזקתי אותו ואישתי הכניסה לו את התרופה לפה הוא בלע את התרופה מחוסר ברירה ואחרי מספר שניות פשוט נעמד וגרם לעצמו להקיא את כל התרופה וגם את ארוחת הערב שאכל כמעט שעתיים לפני. אני חושב שהבעיה היא שהוא מבין שזה הולך לקרות ומבין שאם הוא יקיא זה יגרום לנו לוותר,הוא גם באמת סובל מזה ועל האנטיביוטיקה החדשה שרכשנו (מוקסיפן) בכלל אין על מה לדבר. הוא מסתגר ורואים שהוא במצוקה אמיתית ופחד אמיתי.

ליאת שלום בתי בכיתה א' ילדה טובה ותלמידה טובה ומוכשרת, אבל נוטה לאבד ולשכוח דברים בביה"ס - חוברות, קלמר, מחק, דבק וכו'. לפעמים היא מוצאת אותם ולפעמים לא. איך מתמודדים עם זה? עשיתי לה שיחות והסברתי לה שהיא צריכה לשמור על הדברים שלה, אבל זה דפוס שחוזר על עצמו כל 7-10 ימים. תודה מראש.

שלום קרן, אם נניח לרגע את האפשרות של הפרעת קשב וריכוז(המלווה כמעט תמיד גם בפיזור וקשיי ארגון), הרגלי הלמידה ודפוסי הארגון של ילדים צעירים עדיין לא בשיאם, ולכן התלונה שלך משותפת להורים רבים. השכחה והפיזור מתרחשים יותר, בזמן פעילויות כיתה קבוצתיות או חריגות, בהן הילדים יוצאים מהשגרה, ואז הציוד נודד, מתערבב או הולך לאיבוד. לפעמים יכול לעזור שתגיעי לכיתה, ותעזרי לה לעשות שימוש מועיל יותר בתא או במגירה האישית. במקרים חמורים אפשר לבקש את עזרתה של המורה. אין ברירה... יש חוויות שכהורים כולנו צריכים לעבור... :-)) ליאת

קראתי כאן הרבה מהשאלות והתגובות שלך, וחשבתי אולי תוכלי לעזור לי בעניין כלשהו. אני עושה תחקיר לסרט עלילתי (סרט סטודנטים), והגיבורה היא אמא שבעלה הפסיכופט בכלא, והיא מפחדת שבנה בן ה15-16 הולך בדרכו של אביו. רציתי לשאול אותך איזה התנהגות אופיינית לנער כזה, התנהגות לא חד משמעית, כי בסוף כמובן מתברר שהוא לא כזה.. תודה רבה, מיכל!

שלום מיכל, ילדי אסירים מוגדרים כקבוצת סיכון לבעיות התנהגותיות שונות, ותוכלי לקרוא על כך לא מעט גם באינטרנט. אני ממליצה לך לפנות לרשות לשיקום האסיר, הגוף שמטפל במשפחות האסירים ובקשיים האופייניים. לא בטוח שאפשר לשרטט פרופיל אופייני אחד, אך ברור שכמעט כל התנהגות 'בעייתית' שאצל ילד אחר הייתה נסלחת, מקבלת בולטות רבה יותר ומעוררת חרדה עצומה, כשמדובר בילד לאסיר עם הפרעת אישיות קשה. תופעה דומה קורית במשפחות בהן אחד ההורים לוקה בנפשו, והילדים גדלים תחת זכוכית מגדלת, שמא הם נושאים עמם פוטנציאל לגורל דומה. בברכה ליאת

תודה רבה לך! בהחלט אפנה. בהצלחה לכולם!

שלום, אני אב לילדה בת 11 מחפש פסיכולוג ילדים ומתבגרים באזור ראשון. אודה לך אם תמליצי על פסיכולוג/ית טוב.

שלום ר' אין אנו נוהגים להמליץ מעל גבי הפורומים על מטפלים, כדי לא להפוך את הפורום לבימת פרסום. מאחר וממילא איני מכירה פסיכולוגים לילדים בראשל"צ, אני ממליצה לך לנסות להיעזר ברופא הילדים שלכם או בפסיכולוגית ביה"ס שבוודאי מכירה. ידוע לי שמרפאת הילדים הציבורית בראשון (של משרד הבריאות) טובה במיוחד. שווה לנסות להתגבר על התורים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בני בן ה-5.5 הוא ילד חברותי ושמח בגן, אך מרגע שמגיע הביתה הוא משתנה מקצה לקצה: מציק לאחיו הגדול מעבר לגבול הסביר, נתקף התקפי בכי והיסטריה על לא כלום ומסוגל לבכות גם שעתיים ללא הפסקה (לדוגמה: הנחנו את כוס השוקו בצד ימין ולא בצד שמאל...), מאוד תלותי ואינו מוכן לשחרר אותנו ההורים כאשר יוצאים מחוץ לבית, ביישן מאוד עד כדי חרדת קהל (ביום הולדת 5 הזמין את ילדי הגן להפעלה אך לבסוף בילה בישיבה מתחת לשולחן לאורך כל ההפעלה!!), ואינו מוכן להשתתף בחוגים. הגננת אינה מבינה על מה אני מדברת וטוענת שהוא מקסים וחברותי אמנם מעט מופנם אך בהחלט בגבול הסביר ועלי להניח לו ולתת לדברים להסתדר עם הגיל .אך לנו קשה לראות אותו כועס וסובל כל הזמן ,האם עלינו לפנות להתייעצות עם פסיכולוג או פשוט להניח לו להתבגר?

שלום רותם, בניגוד לגננת, אני סבורה שדווקא בגלל שמדובר בילד מקסים וחברותי, חשוב לעזור לכם ליהנות ממנו גם בבית. כרגע זה נשמע שאינכם מצליחים להציב את הגבולות באופן יעיל, מה שהופך את החיים בבית לזירת מאבק. בעיות מסוג זה לא מסתדרות עם הגיל, כי מקורן ביחסים ביניכם ובדפוסי ההורות (קושי בכינון עמדה סמכותית מולו), ולא בקשיים התפתחותיים. כדי שיוכל לפתח עמידות לתסכול, יש צורך בסביבה נענית אך מציבת גבולות. למה לדחות את מה שאפשר לעשות עתה? ממליצה בחום על הדרכת הורים קצרה ע"י פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

ביתי בת 5 לומדת בטרום חובה,.מרבית הילדים מגובשים משנים קודמות וגם החדשים השתלבו במהירות יחסית. חשוב לי לציין כי מעולם לא היו לה בעיות חברתית יש לה יכולת מילולית גבוהה מאוד. אתמול היא שאלה אותי מדוע אף אחד איננו מזמין אותה לשחק אחר הצהריים. ברור לי שהיא במצוקה . מידי פעם היא נוהגת להזמין אליה חברים אך לעיתים גם כאשר היא מזמינה היא נתקלת בדחיות כיוון שכל הילדים כבר קבעו להיפגש . היא איננה רוצה ללכת לימי הולדת של חברים בטענה שאיננה אוהבת את המפעילים\ליצנים . בגן יש המון מאבקי כח ואלימות מילולית ופיזית וברור לי שהיא נקרעת בין מה שמותר ואסור. האם להתנהג בכוחניות כמו שאר חבריה ולהיות שורדת או להיות ה"טובה" שלא מכה ולא מנבלת את הפה. ניסיתי לשוחח עם הגנת אך זו לוקה בחסר בכל התחומים היא עייפה וממתינה לפרישתה. בכל יום שאני אוספת את הילדה מהגן אני שואלת את הגננת איך היא הייתה ועונים לי נהדרת כאשר אני עומדת מהצד אני רואה שהיא משחקת עם ילדה או שתיים אך מאידך ישנם ימים שהיא משחקת לבד. מבחינה קוגנטיבית היא מבריקה ,שלחנו אותה לאיבחון והחלטנו להקפיץ אותה לכיתה א'. אנחנו מודעים לכך שזה לא אידיאלי אך לדברי הפסיכולוג היא תשתלב בכיתה א' קלות. אחת הסיבות שהחלטנו לעשות את הצעד הזה מעבר ליכולותיה הקוגנטיביות היא שגם מעברים רבים מידי גם עלולים לגרום לנזק ועל כן אני מעדיפה שתעשה מעבר לכיתה א' ולא לגן נוסף מחוץ ליישוב ההחלטה לא קלה. אך הניתוק מהילדים ביישוב אולי יעזור לה. כיצד אני יכולה להקל עליה לפחות עד שהשנה תיגמר? האם בסיום השנה לרשום אותה לקייטנה עם ילדי הגן על אף קשייה החברתיים איתם? בעבר אמרה לי גננת הרוטאציה בגן שלדעתה היא תופסת תפקיד של מבוגר וכיוון שהשפה שלה מאוד גבוהה ושיש לה יכולת ורבלית טובה הם לא יודעים "לקב ל את זה", האם זה הגיוני? נקודה נוספת שאני חייבת לציין שלרוב הילדה שלי היא מאוד חברותי בכל מקום אחר שאנחנו מגיעם אליו כאשר יש סיטואציה שבה היא נפגשת עם ילדים אחרים אין לה כל בעיה חברתית והיא משתלבת מצויין. .אשמח לקבל עצה כיוון שאני שבורה מכך שילדתי חווה תחושה של בדידות ואין בידי כלים לעזור לה

שלום יעל, מצוקתם של הילדים הבודדים מכמירת לב תמיד, ומותירה אותנו, המבוגרים, חסרי אונים ואובדי עצות. אחד האתגרים של הורים לילדים מחוננים נוגע לצורך לשמור על מידה של איזון בין התחום הקוגניטיבי לבין שאר תחומי התפקוד, שלא תמיד 'מבריקים' כמותו. הפיתוי להשקיע ולטפח את הסקרנות האוריינית עלול, לעיתים, להוביל להזנחת תחומים אחרים, ולהגדלת הפערים בין הילד המחונן לבין בני גילו. לכן, אני סבורה שלא נכון לוותר לה, למשל, על ימי ההולדת של חבריה, שכן ההשתתפות בהם היא חלק חשוב בחליפין החברתיים, כמקובל בכל גיל. כשקראתי את דברייך, הצלחתי לחוש (אולי זה רק נדמה לי, אך זה הרושם שהתקבל אצלי) בנימה שיפוטית כלפי קבוצת ילדי הגן ביישוב, שבניגוד לבתך ולילדים בכל מקום אחר, מתנהגים בכוחנות, מנבלים את הפה, ואינם מסוגלים לתקשר בשפה גבוהה. אני חוששת שעמדה כזו, גם אם אינה מקבלת ביטוי גלוי ומפורש, עלולה לחלחל אל המגע שלכם עם ילדי הגן והוריהם (שכנראה דומים למדי לכל האחרים), ולהרחיקם גם אם לא במודע. שווה לבחון את האפשרות הזו, ולנסות לאמץ גישה סובלנית יותר ומזמינה, כולל השתתפות בימי הולדת. אני מחזיקה בדעה שמוטב להשאיר ילדים ככל האפשר בתוך קבוצת הגיל שלהם, גם כאשר הם חורגים מן הנורמה אל עבר הקצוות. לכן, כמו שאת יכולה להבין, אני בעד קייטנה עם ילדי הגן, ומאמץ אמיתי לחבר אותה דווקא אליהם. בהצלחה ליאת

שלום רב, אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג\גית ילדים מומלץ באזור נס ציונה מרשימת הפסיכולוגים שהביטוח הפרטי שלנו מאפשר. תודה מראש

שלום משה, מאחר שאיננו מאפשרים פרסום מעל גבי הפורום, השמות שפרטת הוסרו מתוכן הודעתך. השם השני ברשימה שלך, שייך לפסיכולוגית מוערכת שידועה כטובה מאד, הגם שלא נתקלתי בה באופן אישי. בהצלחה ליאת

תודה

בתי בת 3 וחצי בת בכורה ויחידה,נמצאת בגן עירייה(טרום חובה) ,ילדה מאוד נבונה,מתוקה אבל גם מופנמת,ביישנית רגישה. יש ימים שכל הבנות בגן רוצות לבוא אליה והיא מאוד פופלרית וחברמנית ויש עלייה במצב הרוח,היא מדברת יותר ,שרה רואים שהיא נהנית... אך לאחרונה היא כמעט לא מדברת שפונים אליה אם זה הגננת או אפילו סבתא רחוקה ,כשילד צועק עליה היא מיד בוכה ולא מתגוננת. בגן הגננת מספרת שהיא מאוד חברמנית שכל הילדים אוהבים אותה... אבל יש עדיין את החוסר ביטחון לעמוד על שלה ,להגיב ואפילו כן כן להתחצף... הייתי רוצה שהיא תראה קצת מהחוצפה הישראלית אני קצת חוששת לה מה עליי לעשות? אני חייבת לציין שהיא ילדה שמקבלת כל מבוקשה כמובן עם גבולות ההגיון,ישנה איתנו ההורים במיטתנו מהיותה תינוקת וכל הנסיונות להעבירה כשלו... האם עלי לפנות לפסיכולוגית ילדים והאם צריך?

שלום רב, ביישנות ואינטרוברטיות הן תכונות אישיות מולדות, שקשה מאד לשנות. למרות תכונות אלו, וכמו שאפשר ללמוד מדיווחי הגננת, בסביבתה המוכרת והבטוחה, היא מתפקדת היטב ומוקפת חברים. החוצפה הישראלית המפורסמת מתפתחת אצלנו מעט מאוחר יותר, אולי כתגובה למציאות הלא פשוטה בה אנו חיים, ולאינטנסיביות של המזרח התיכון :-)) אולי ילדתך אינה עומדת על שלה פשוט כי היא מקבלת הכל, ואינה צריכה להיאבק? לאור מה שאת מתארת, כשמשהו מאד חשוב לה (כמו למשל להישאר במיטתכם) מסתבר שהיא יודעת יופי לדאוג לעצמה. אני חושבת שאם כל ניסיונותיכם כשלו, ואם חשוב לכם להחזיר לעצמכם את האינטימיות והסמכות ההורית, שווה לפנות לפסיכולוגית ילדים להדרכת הורים קצרה. זה עשוי להיות מועיל. בהצלחה ליאת

אני חייבת להודות על הפורום המדהים הזה שנותן מענה להורים... אני גם מודה לך על תשובתך המקצועית והכנה שאכן עודדה ועזרה. מאמא פחות מודאגת :-)

שלום. אני אם לילד בן שנה ו-10 חודשים. הוא מסרב בתוקף לצחצח שיניים. ניסיתי כמעט כל שיטה פסיכולוגית... מה עליי לעשות? האם להכריחו זו שיטה טובה? תודה.

שלום קרן, אין ספק שצחצוח השיניים נחוץ מוקדם ככל שאפשר, ועם זאת, לתחושתי, לא שווה להיכנס למאבק עם תינוק שעוד לא מלאו לו שנתיים. כרגע, הלחץ רק יגביר את ההתנגדות, ולכן שווה להרפות לזמן מה, ולחדש את ההזמנה ממקום של שעשוע והנאה, כחלק מהאמבטיה בערב, או כפעילות משותפת יחד עם אמא או אבא בבוקר. הילדים הפרטיים שלי התחילו בכך כפעולת חיקוי של משהו שנראה כייפי. תוכלי, כמובן, לנקוט גישה אסרטיבית חסרת פשרות, ולהרוויח שיניים מצוחצחות במחיר של התנגשות וקונפליקט. עניין של החלטה. לדעתי, שווה לעשות כל מאמץ להימנע מכפייה. בהצלחה ליאת

בני בכיתה ב נוטל ריטלין LA 30 יחד עם רספרדל 0.50 מ"ג ויש שיפור אבל הוא לא אוכל בכלל עד 19 בערב ולפעמים אני ממש לא מזהה אותו כשניסינו להוריד את הריטלין ולהשאיר את הרספרדל הזעיקו אותנו מביהס כי שוב היתה אלימות ואין להם סבלנות אליו בכלל ורוצים להתיש אותנו כנראה למרות שהם ידעו שזה ניסיון שחל הפסיכאטרית אס אחרי יומיים היינו חייבים להתחיל מחדש בלית ברירה ולחץ של ביהס יש לו בעית התנהגות וחרדות רבות ורגיש ועברו עלינו שנתיים מהגיהנום איתו בביהס שגם לא ממש תומך מרוב ייאוש חזרנון לריטלין למרות שהריכוז לא נשאר כל היום עכשיו הרופאה רוצה לנסות 40 LA לכמה ימים ואני ממש מרגישה שאני מסממת את הבן שלי כשהוא ללא ריטלין הוא ממש ילד אחר ושמח אבל אני לא רוצה בעיות עם ביהס הם כבר העלו אוךתנו לוועדת נשמה ובסוף הוחלט להשאיר אותו בביהס המורה לא ממש עוזרת מהתחלה ושולחת אותו לטיפול המנהלת כל הזמן אז המנהלת כבר בטח מיואשת כי יש לה הרבה עבודה אחרת אנחנו ממש במלכוד כי הילד הוריד במשקל למרות שהוא גבוה ושוקל מעל 30 ק"ג הוא לא מאוד רזה אבל כמה טיקים ותופעות לוואי אפשר לסבול אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות אשמח לשמוע ממישהו שנתן גם קומבינציה של רספרדל וריטלין כדי להירגע קצת ולא לחשוב שאני היחידה שעוברת את כל זה תודה רבה

שלום ליאת, הרבה פעמים, כדי למצוא את הטיפול התרופתי האופטימלי, יש צורך בתקופת ניסוי ותעייה, עד לנוסחה ה'מנצחת'. לכל טיפול תרופתי ייתכנו תופעות לוואי, ויש להביא בחשבון עלות מול תועלת. זה תמיד 'סיכון מחושב'. מניסיוני עם מקרה דומה, השילוב של ריטלין ורספרדל עבד נפלא, כמובן בשילוב של טיפול רגשי לילד והדרכת הורים. אני מחזקת אותך, ויודעת כמה קשה לעמוד מול חוסר הסבלנות של המערכת. אבל זה אפשרי. לפעמים, כחלק מהטיפול הרגשי, יש צורך בגיוס המטפל גם להתערבות במסגרת ביה"ס ועבודת צוות משותפת של כל הגורמים יחד. חשוב לי לומר לך שאת בהחלט לא לבד, אינך היחידה שעוברת את זה, וכי יש תקווה לשיפור ולהתקדמות תמיד. בהצלחה ליאת

שלום, אני אמא לשני בנים בני 5.5 ו3.5,הבן הגדול ילד חכם מאוד ואינטלגנטי שלדעתי רגיש מהממוצע. חשוב לי לצין שאני מרעיפה עליו המון שבחים וחיזוקים חיובים כמעט על כל דבר שהוא עושה(אני מרגישה שחשוב לו קבל אותם). כאשר כועסים עליו או כאשר הוא לא מצליח בפעולה כלשהי הוא מאיים לפגוע בעצמו("אני אצה לכביש ומכונית תדרוס אותי,חבל שאני לא מת,אני טיפש.."....),כאשר פעם הוא אפילו הטיח את ראשו בריצפה וכששאלו מדוע עשה כן,"ענה אני רוצה שהראש שלי יתפוצץ ואני אמות".בהתחלה הייתי מתרגשת מאוד גם בוכה(כמובן שלא בנוכחותו) ומסבירה לו כמה אנו אוהבים אותו וכמה חשוב לנו שלא ייפגע.כאשר בשלב מאוחר יותר איימתי שאם ידבר כך שוב אעניש אותו. זה עזר לתקופה וכעת חוזר על עצמו.מיותר לציין עד כמה הדבר מפחיד אותי . כמו כן סובל מהתקפי קינאה מיותרים לאחיו.למשל, כאשר מביאים לו ולאחיו לא משנה מה (ממתקים,צעצועים...)הוא חייב לראות מה קיבל אחיו ולהחליף איתו גם כאשר מדובר באותו המוצר בדיוק ואם אחיו לא מעוניין בכך הוא מתחיל לצעוק ולבכות. .אנא המליצו לי על טיפול מתאים

שלום צילה, אחת המיומנויות החשובות ביותר בקשר בינאישי בכלל, וקשרי הורה-ילד בפרט, היא היכולת לתת תוקף (ו?ולידציה) לרגשותיו של האחר, ללא שיפוטיות או ביקורת. כשהילד שלנו אומר שהוא רוצה למות, זה מבהיל נורא ובצדק. אבל חשוב לזכור שהאמירה הזו, היא - לפני הכל - דרך לאותת לנו שכרגע הוא נורא סובל, נורא קשה לו, והחוויה שלו (גם אם זה בגלל משהו שנראה לנו שטותי מאד) היא בלתי נסבלת. כאשר הסביבה מגיבה לאיתות הזה בחוסר אמון ("מה רע לך?"), בחוסר הבנה ("תראה את חצי הכוס המלאה") או בחוסר רגישות ("אם תעשה זאת שוב תקבל עונש"), תחושת המצוקה מתגברת, ונוספת עליה גם תחושה של בדידות ("אף אחד לא מבין אותי"). לכן, כאשר הוא מדבר על רצון למות, או חובט את ראשו בחוזקה, תוכלי לומר שאת רואה כמה הוא עצוב/כאוב/מתוסכל/מאוכזב וכו', ושתשמחי לעזור לו. אפשר לשאול מפורשות "יש משהו שאפשר לעשות כדי שתרגיש קצת יותר טוב?". איום באובדנות אצל ילדים יכול להיות קשור או לתגובה העוצמתית שזה מפיק מההורה, או לחוויה שלא מספיק רואים/מאמינים כמה קשה לי. נסי לבחון אם יש משהו בדברים שמדבר אליך, ולפעול בהתאם. אם קשה לך לבד, תוכלי להיעזר בהדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. בשמחות ליאת

שלום ליאת במייל הקודם ביקשתי המלצה למטפלת לביתי , אשמח גם לקבל את חוות דעתך. ילדת סנדוויץ בת 7 (לאח מר מושלם ואחות תינוקת) נבונה מאוד רגישה ברמה גבוהה מאוד שדורשת התייחסות ותשומת לב תמידיים וזה מתיש מתיש מתיש. היא בוכה מכל דבר. המורה בכיתה אמרה שאין יום בלי בכי וכאבי ראש רוצה את אמא. היא יודעת את החומר הנלמד אבל מתקדמת מאוד לאט מפני שזקוקה לחזוקים תמידיים. המורה המליצה על טיפול ברכיבה. לפעמים נדמה לי שיש בה סוג של נרקסיזם עם בטחון עצמי נמוך / אנטלגנציה רגשית ויכולת להתמודד נמוכים .היא צריכה מודעות והתייחסות של אחרים אליה , פינוק ??. דוגמא קטנה ממשחק של סבתא בישלה דיסה ששיחקו עם אחותה ולה לא "נשארה דייסה" היא התפרצה בצעקות ובכי הסטריים. לקח לי רבע שעה להרגיע אותה ובשיחה שניהלתי איתה אח"כ היא אמרה שהיא מרגישה שונה מכולם לא כל כך יכלה להסביר במה זה מתבטא. הציורים שלה מלאים פרטים והיא את עצמה מציירת בלי ידיים. תחושה של מוגבלות. אין לה בעיה חברתית , להפך , המורה משתמשת בה למתן בנות בעיתיות. האנרגיות שאנחנו מוצאים איתה מתישות אותנו. הבית הפך להיות בית של מתן פקודות. איך להתקדם? תודה.

שוב שלום ר', הצורך המתמיד בתשומת לב, בחיזוקים ובהתפעלות - אותו את מכנה נקיסיזם - בא באמת כדי להגן על ה'עצמי' מפני תחושות בלתי נסבלות של חוסר ערך ואין אונים מייאש, המבצבצות (אולי) מבעד לציורים שלה, בהם הדמויות חסרות ידיים. במצב עניינים כזה, גם הפסד קטנטן ב"סבתא בישלה דיסה" יכול להיחוות כאיום עצום על תפיסת העצמי שלה, ועל מקומה במשפחה, לפחות כפי שהיא רואה אותו, אי-שם בין מר מושלם לאחותה התינוקת. אפשר לשער כי ההתשה שלכם - להבנתה - היא הדרך היחידה להביא אתכם להתעסק בה ללא הרף, גם אם בפרצוף חמוץ. זהו, כמובן, הסבר פשטני משהו, אך לא בלתי מתקבל על הדעת. הפיתרון, לדעתי, נעוץ ביכולת שלכם לזהות את הדפוס, ולהגיב אליו באופן רענן ויצירתי, בניגוד לציפייה שלה. כלומר, לכעוס פחות, להעניק המון תשומת לב אך לא בתגובה לכאבי הראש או הבכי. חשוב לשלול ליקויי למידה שעלולים להקשות ולעורר את תחושות החריגות עליהן היא מדווחת, ואולי באמת להיעזר בהכוונה של פסיכולוג ילדים. בהצלחה, ואשמח לשמוע עדכונים. ליאת

תודה על התשובה האמפתית והנעימה שלך. אני מנסה את הגישה המרעננת שדיברת עליה ומשהו התחיל להשתנות שם. אני אמשיך , במקביל למפגשים עם פסיכולוגית ילדים ולו כדי לחזק יכולת ההתמודדות שלה מול קשיים וסרובים.

יש לי בעיה עם ילדתי בת ה7 ואני צריכה עזרה דחופה בנושא חיזוק אינטילגנציה ריגשית וביטחון עצמי ביחד. "ריגשי" שקשה להחיות איתו , והילדה סובלת. אודה לך מאוד להמליץ לי על פסיכולוגית טובה באזור פ"ת. תודה רבה.

שלום ר' איני מכירה פסיכולוגים לילדים בפתח תקווה, אך יש את מרפאת הפסיכולוגיה בשניידר שבוודאי תוכל לתת מענה. בהצלחה ליאת

האם 9-10 ילדים בגן זה מעט מידי בגיל הזה? מידע נוסף שאולי רלבנטי: בני יהיה בן שנתיים ו 10 והשני הכי גדול בקבוצה, ילד מפותח לגילו מבחינת יכולת למידה.

שלום עינת, הקריטריונים לגן טוב הם רבים ומגוונים, ומס' הילדים הוא רק אחד מהם. אם הגן מספק גרייה עשירה ומותאמת-גיל, צוות מיומן ומפוקח, ציוד מגוון עשיר ובטיחותי בבית ובחצר, פינות יצירה מזמינות, מרחב להתנסות מוטורית (גסה ועדינה), וכיוב', אני לא חושבת שיש לך מה לדאוג. אם, לעומת זאת, מדובר במשפחתון שהתרחב, שאינו עומד בקריטריונים שמניתי, עדיפה מסגרת עם יותר ילדים, אך מקצועית. בברכה ליאת

שלום רב, בתי בת 5, בעלת כישורים חברתיים תקינים, חברותית, אף פעם לא הייתה בעיה בנושא זה עד לתקופה האחרונה. יש לי הרגשה שהיא "נדבקת" לחבורת בנות מהגן שאין להן שום עניין משותף איתה. אלו הבנות הדומיננטיות יותר בגן, שלדעתי אינן חיוביות עבורה. ומכיוון שהיא "חלשה" יחסית (מאוד קלה לשכנוע, לא עקשנית, וותרנית) זה גורם לי לחשוש, בעיקר מפני ניצול שהיא תתפוש כ"מקובלות". אני מאוד הייתי רוצה שתתחבר לבנות שיותר מתאימות לה באופי. מצד שני, אני מרגישה שאינני יכולה למנוע ממנה להזמין/להיפגש עם הבנות הללו כשהיא מבקשת. במקרים שהן באות אלינו הביתה, אני כמובן שמה לב לאינטראקציה, ובדרך כלל היא בסדר. ובכל זאת- מה עושים במצב כזה? איך מסבירים לילדה מהי "חברות אמת" וכיצד להימנע מחברויות "לא בריאות"? תודה!

שלום יעל, היכולת להעריך חברו?ת אמת נקנית בשנים רבות של ניסיון, ואין לצפות מילדות בנות חמש הבנה בשלה כזו. כדאי לזכור שגם החברות ה'מקובלות' הן בנות חמש, וספק אם יש בהן את התחכום והרוע כדי להתנכל לבתך או לנצלה. אם את רואה שהאינטראקציה ביניהן טובה בסה"כ, תני להן להסתדר ולשחק כרצונן. לפעמים, אנחנו רואים ילדים המתחברים זה לזה בניגוד למה שנראה לנו טבעי או שוויוני. מסתבר שחיבור כזה משרת איכשהו את שני הצדדים, גם אם לזמן מה, ואין טעם לשפוט זאת או לנקוט צעדים מיוחדים כדי לסכל את הקשר. כשהצורך יפחת, יתפתחו חברויות אחרות, בוגרות ובשלות יותר. בברכה ליאת

שלום רב, לפני כחודשים נפרדתי מבעלי הוא עזב את הבית, הגירושין היו בהסכמה, יש לי שני ילדים בן 8.5 ובת 3.3 , הילד מתקשה בבית ספר. ולאחרונה כל יום יש משהו שקורה בבית ספר ואני מקבלת שיחות מהמורה. המורה מודעת למצב בבית, הילד רואה את אבא שלו כמעט בכל יום, הוא מציק לאחות מתפרץ לכולם ומדבר לא יפה. אני כבר לא יודעת מה לעשות, כתוצאה מההצקות שלו אחותו פיתחה אי שטף בדיבור - הנ"ל התחיל עוד לפני שנפרדנו אני ואבא שלו. מה לעשות ? למי לפנות? תודה רבה,

שלום רב, גירושין יכולים להיות טריגר להופעתן של בעיות התנהגות אצל ילדים. לעיתים, הורים גרושים חשים אשמה על הסבל שנגרם לילדים, מה שמקשה עליהם להישאר סמכותיים כבעבר. עמדה כזו מפירה את שיווי המשקל בבית, שהתערער ממילא, וגורמת לילדים צעירים תחושה של היעדר סמכות. במצבים כאלה, נראה לפעמים החמרה בהתנהגותם של הילדים, שכמו מבקשים להחזיר את הוריהם לתפקוד. אני מציעה לא להעמיס על בנך את האחריות לבעיות הדיבור של אחותו, ועם זאת, לא לאפשר לו לפגוע בה. כדי להיעזר וללמוד כיצד לשים לבנך גבולות בדרך יעילה אני ממליצה לך לפנות להדרכת הורים קצרה, ולהגיע עם בתך לקלינאית תקשורת. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן ה-6 ילד טוב,מקסים חכם ובד"כ ממושמע. יש לנו בעיה אחת איתו שאיננו יודעים כיצד לפתור אותה. כשאנו מבקשים ממנו להיכנס להתקלח או לצחצח שיניים בבוקר הוא לא מוכן, אומר אח"כ , אני אחרון, קודם אתם וכו' ואז אנו כועסים מאוד מאחר וזה חוזר על עצמו כל ערב וכל בוקר. אנחנו מיואשים מזה . זה פשוט נמאס. מה עלינו לעשות כדי לשנות את המצב? תודה רבה מראש.

שלום עופרי, בניגוד לפעולות טבעיות ומחזוריות כמו אכילה, שינה ויציאות, בהן מומלץ שלא להתערב, הרי שבנוגע להקניית הרגלים חשובים, כמו מקלחות, צחצוח שיניים, למידה נכונה, וכד', חשוב לכוון ולהנחות, ולדאוג שהדברים ייעשו. כאשר הבקשות שלנו הופכות למאבק כוח, רצוי להימנע מלבקש, ולעבור לגישה פעילה יותר, גם אם מנומסת ומכבדת. כאשר הילד מתחיל 'להתמקח', הסבירו לו בשקט שאינכם מתכוונים לוותר, והובילו אותו פיזית למקלחת. תוכלו לומר (שוב: בשקט ובנעימים!) שאתם רואים שקשה לו, ולכן עוזרים לו לקום ולהגיע למקלחת. עמדו לידו והמתינו, כך שיבין שאתם מתכוונים למה שאמרתם. כמובן, לא לשכוח לציין, לאחר מכן, כמה נעים לכם איתו כשהוא משתף פעולה, וכמה כייף לנשק אותו כשהוא נקי וריחני. בהצלחה ליאת

שלום איך מעלים בטחון עצמי לילדה בת 4 וחצי? בשנה האחרונה ירד בטחונה העצמי של ביתי בצורה משמעותית. אולי בעקבות הולדת אחותה. היא לא מדברת בגן,כשפונים אליה היא נחבאת אל הכלים וזה הופך להיות מאוד קיצוני ומוגזם. אנחנו מנסים לעודד אותה , לשבח אותה על התנהגות יפה וכו' מה עושים? מודאגת מאוד.

שלום מיכל, ביישנות היא תכונת אישיות, ובמובן מסויים מלווה את האדם לאורך חייו. ברוב המקרים, עם העזרה הנכונה, אנשים מצליחים לבנות לעצמם חיי חברה מספקים, ולהתגבר על הביישנות. תוכלי לסייע לה ולהזמין אליה חברות (אחת בכל פעם) כדי לעודד קשרים משמעותיים של "אחד על אחד". גם הביישנים הגדולים מתפקדים טוב בסביבה מוכרת ובטוחה, וככל שיהיו לה בגן יותר חברות קרובות, כך תרגיש יותר בטוח. גם במסגרת המשפחתית, תנו לה לפרוח כ'כוכב', לעודד, להתפעל ולחזק בהצלחות, גם אם הן צנועות. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 16 שנים, נער מוכשר ואינטיליגנטי, מתקשה להרדם כשהולך לישון(סביב 11 בלילה).הוא לא נח במשך היום, ואין בעיה אחרת כלשהי. בלילות לפני מבחנים או ארועים גורמי מתח אחרים, הוא מסביר שהוא "לחוץ", אך זה קורה גם בלילות רגילים,וללא מאורע מלחיץ ביום הקודם. לאחר שקם וחוזר למיטה מס]פר פעמים והינו עייף ומתוסכל, אני עוברת לפעמים למיטתו,עד שמצליח להרדם (כחצי שעה נוספת). הוא מסרב בתוקף לגשת ליעוץ פסיכולוגי וגם למרפאת שינה (קבעתי תור בהסכמתו,אך כשהגיע המועד סרב ללכת),מסרב לתרופה "מרגיעה",ואני ממש אובדת עצות.יש לך רעיון עבורמנו? תודה מראש,ושבת שלום

שלום עמית, שינה היא עניין חמקמק, הרגיש מאד ללחץ ומתח. כאשר כל הבית מסתובב סביב קשיי השינה של בנך, הסיכוי לפיתרון נמוך למדי. ממש כמו במקרים של עצירות, הפרעות אכילה, ואפילו בעיות של חוסר אונים מיני - הלחץ (יקרה או לא יקרה?) רק מחריף את המצב, מייאש ומתסכל. יש אנשים שמתקשים להירדם בשעות הערב המוקדמות, אך מצליחים בכך מס' שעות אח"כ. לטעמי, יש טעם רב לנסות ולרדת מהעניין, להשאיר בידיו את ההחלטה על שעת השינה שלו, מבלי לדבר על כך, מבלי לספק לו 'פרסים' ותגמולים על החרדה (לא לישון איתו! הוא כבר בן 16!). תוכלי להסביר לו ששינה משותפת עם אמא בגיל כזה כבר אינה נוחה במיוחד, ושאת משוכנעת שיירדם בסופו של דבר לבדו במיטתו. במקביל, יש לנסות ולטפל בגורמי הלחץ בחייו, עם ובלי קשר לבעיות השינה. אם אי אפשר לבד - פסיכולוג קליני של מתבגרים יכול לעזור. בהצלחה ליאת

שלום ליאת לצערי בעבר שטחתי לפנייך את כאבי על ביתי(9) שסובלת מדחייה חברתית בשל מספר ילדות בכיתה שמסיתות נגדה ( פשוט מרוע!!) לפני כשבוע חזרה לכתה מח"ול ילדה שהיתה איתן בגן ונוסעת כל פעם למספר שנים וחוזרת ( לסרוגין )לכיתה,המורה הושיבה אותה ליד ביתי והן התידדו, היא סיפרה לביתי שילדה( מקובלת מאוד שנבחרה למועצת תלמידים בכתה והיא ביתה של גננת בגן עירוני)אמרה לחוזרת מחו"ל שלא כדאי לה להתחבר עם ביתי( ללא כל סיבה פשוט מרוע!) הדבר קרע וייסר אותי מבפנים .ילדה זו הסיתה בנות רבות נגדינו בשיא האכזרות!!ואמה כמובן מתנשאת עליי מה עליי לעשות בנידון ??למי לפנות??? עליי לציין שמרוב כאב אימפולסיבי יש בליבי רצון לפנות למפקחת של אותה אם( גננת) ולספר לה איזו" גננת" משרד החינוך מעסיק. נ.ב. לצערי אני בקשר טלפוני עם המחנכת שלדבריה משוחחת עם הילדים בכתה -אך לא השתנה דבר ביחסן של הבנות לביתי (אחה"צ) אנא תשובתך חשובה לי מאוד

שלום אורנית, עם כל הצער שבדבר, נדמה לי שהמעורבות שלך בחיי החברה של בתך אינה תורמת לה הרבה, ואולי אף פוגעת בסיכוייה להתחבר באופן טבעי עם בנות גילה. ילדות (וגם אימהותיהן) יכולות להירתע מנוכחות אינטנסיבית כזו של אם בחיי בתה, המפרה את האיזון הטבעי בחבורת הילדות. שימי לב שאת מתנסחת כאילו היית חלק מהחבורה ("היא הסיתה בנות רבות <נגדינו> ואמה מתנשאת עלי"). אני מאמינה באמת ובתמים שעליך לעשות כל מאמץ להניח לבתך להסתדר בכוחותיה שלה, ולמצוא לעצמך חיי חברה משל עצמך. אני יודעת כמה קל לייעץ, וכמה קשה לבצע, ומציעה לך - במידת הצורך - להיעזר גם בהדרכת הורים שתסייע לך להיפרד מהקשר הסימביוטי עם בתך. בהצלחה ליאת תוכלי להסב את תשומת לבה של המורה לבעיה החברתית, ולהקשיב להמלצותיה.

ליאת שלום ראשית דברתי עם המורה על-כך ( לצערי היא לא משנה את המציאות, את יודעת יש מורים ויש , לדעתי אם מחנכת רוצה ביכולתה לסייע הרבה!! ) ליאת, מדברייך יוצא שעלי לעמוד ו"להאכל" מכאב מהצד כשביתי מבודדת ולהניח לה לסבול ולהתמודד לבד( היא רק בת 9)?? האם את סבורה שהזמן יעשה את שלו? כלומר זה יכול להשתנות לבד? ועליי להניח לדבר כלומר לא לומר לה לצאת לגן השעשועים אחה"צ וכדו'?? תודה אורנית

שלום ליאת בני בן השש אובחן כבעל הפרעת קשב וריכוז עם תנועתיות יתר. בשנה הבאה יעלה לכיתה א'. לילד יש קושי בלשבת רצוף, כאמור הוא בעל תנועתיות יתר. הילד ממצה את עצמו מהר במשחקים (חוץ ממשחקי מלחמה ושליטה שהוא אוהב..) הומלץ לי לרשום אותו לחוג רכיבה על סוסים, אך רק בגיל שבע. שאלתי, האם יש חוגים/פעילויות/סדנאות שאפשר כבר עכשיו לרשום אותו על מנת לחזק לו את הצדדים הקשים, למשל ללמד אותו שליטה עצמית וכו'? ולהכין אותו לכיתה א'? ועוד שאלה קטנה- יש לו נטיה "להציק" לאחותו בת השלוש, למשל לתת לה מכות קטנות,לקחת לה דברים,לדחוף אותה ,לדרוך לה על הרגל וכו' האם זה קשור לבעית קשב? האם זה קשור לקנאה (נשמע יותר הגיוני..)? איך להגיב כשזה קורה? (לא עוזר להעיר..) תודה. דפנה

שלום דפנה, בעיית קשב וריכוז עם היפראקטיביות היא בעיה נפוצה, שהשפעותיה חורגות אל מעבר להקשרים האקדמיים. המוסחות והאימפולסיביות משפיעות על הילד כמעט בכל תחומי התפקוד שלו, בין השאר גם על יכולתו לשאת תסכול ולעדן ביטויים תוקפניים. שליטה עצמית לא מוכרחים ללמוד בחוג ייעודי בעלות גבוהה. בעיני, לבית יש תפקיד מכריע כמעצב התנהגות (של כל ילד), וכמנחה את הביטויים הרגשיים ואת עוצמתם. כאשר בנך מכה את אחותו, דוחף אותה או מציק, עליכם לפעול ללא פשרות להפסקת פעולות האיבה. גם אם הוא מקנא (ילדי ADHD הם ילדים נורמליים, הסובלים - בנוסף - גם מכל הבעיות ה'רגילות'), אין להרשות לו לפרוק את קנאתו על חסרי ישע, ויש ללמדו דרכים חלופיות שאינן הרסניות לנפש או לרכוש. רצוי לא לוותר לו בגלל רחמים או "התחשבות", שכן הוויתור כמוהו כהחמצת הזדמנות ללמידת דחיית סיפוק והתחשבות. חוגי תנועה, למשל, יכולים ללמדו איפוק וסובלנות. כך גם פעילות יצירתית סובלימטיבית (עבודה בחימר, בצבע, בעיסת נייר). בהצלחה ליאת

ליאת שלום האם תוכלי בבקשה להתייחס להודעה ששלחתי לך לאחר תשובתך ההודעה המקורית מיום 05/05/10 נושא בעיות עם בן 14.5 תודה יעל

השבתי לך למטה, יעל. שיהיה בהצלחה ליאת

היי לכולם :-) (ליאת-בתחילה שמתי את כל הסיפור בתוך תגובה לפנייה אחרת, ואח"כ שמתי גם פה... אז ישנה כפילות...) קודם כל, אצלנו סיפור דומה-פרידה. במקרה שלנו רעייתי עוזבת את הבית (בזמן כתיבת שורות אלו...).2 ילדים, בן 2 ו-10 חודשים, והקטן בן 10 חודשים. הגדול מסתובב כל היום עם תחתונים, מצליח לשלוט ברוב הפעמים בבית ובגן, ואף ליזום הליכה עצמאית לשירותים. בשבוע או משהו האחרונים מתפתח אצלו דפוס חוזר של עשיית קקי במקומות שונים (חצר, סלון, ליד האסלה) במכנסיים או אחרי שהוא מוריד אותם, למרות שיודע שמקומו של הקקי באסלה. בלילה הוא לעיתים ישן עימי במיטה (כן, יודע שצריך להפסיק עם זה), והבוקר העיר אותי מיד לאחר שהוריד את החיתול ועשה פיפי בעמידה על המיטה (שלי). קמתי, לא כעסתי, ופיניתי מהר את המצעים תוך הסבר שפיפי לא עושים במיטה...(הוא עוד היה עם החיתול ביד שלו). הוא הביע את בקשתו לגבי זה שצריך להשאיר את המצעים על המיטה תו"כ שפיניתי, ואף שם יד על הכתם כאקט קירבה לכתם הפיפי - עפ"י פרשנותי מהתנהלותו. הוא נבון ומודע לסביבתו, וברור לי שזה מהמצוקה שקיימת אצלו. יש למישהו סט כלים יומיומיים להתמודדות נכונה איתו בנושא? המון תודה לעונה, ויום מועיל לכולם! :-)

שלום אורי, אני מבינה שאתה עומד לפני התמודדות לא פשוטה כלל, ולכן, לפני הכל, מאחלת לך כוחות והרבה אוויר כדי שתוכל לאתגר. פירוק משפחה היא עניין עצוב וכואב עבור בני הזוג, אך עבור ילדיהם הקטנים - לפחות לזמן מה - מדובר בשבר ממש. אין ספק (לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין זאת) שילדך הקטן מאותת את המצוקה והבלבול באמצעות הנסיגה שתיארת, וחשוב לעשות הכל כדי לעזור לו. כדי להבין מה המשמעות מאחורי התנהגותו, חשוב להכיר מקרוב את הנסיבות הספציפיות, בעיקר את אלה הנוגעות לו עצמו. האם הוא עוזב את הבית עם אמו? האם הוא נשאר איתך ועם אחיו הקטן? האם ועד כמה הוא מודע לפרידה (מה בדיוק הוסבר לו וכיצד הוא מבין זאת)? האם הוא מדבר ונותן ביטוי לרגשותיו? מדבריך אפשר להבין שתהליך הגמילה הראשוני טרם הושלם, ולכן יש להביא בחשבון שעדיין לא הושגה ממילא שליטה מלאה על היציאות. אני מציעה לאפשר כרגע 'שמיטת חובות', ולנסות להתעלם לגמרי מהתאונות. המשימה הבוערת כרגע, היא החזרת תחושת היציבות והרציפות לחייו, והעברת מסר ברור ועקבי שהוא אינו ננטש או נעזב, וששגרת חייו תימשך ככל האפשר כשהייתה. אני מאמינה שלאחר הטלטלה הגדולה, וההתייצבות, תשתפר גם תחושת השליטה והיכולת שלו. במקרים מסוימים מומלץ להיעזר בהתייעצות פנים אל פנים עם פסיכולוג ילדים, שיוכל להתייחס עניינית לקונסטלציה המשפחתית כולה. איתך ליאת

שלום ליאת :-), קודם כל, אני מודה לך על המענה המהיר, הקורקטי ועם זאת האמפתי.. הוא ואחיו הקטן עוברים למשמורת אימם, עפ"י רצונה (היא לא תוכל לחיות עם המחשבה שהילדים יחשבו שהיא ויתרה עליהם), ועפ"י הבנתי שבמצב הדברים הנוכחי-הכי טוב להם זה אמא שקטה ולא מוטרדת, למרות שאני פנוי רגשית ואחרת - להיות ההורה המשמורן. בהמשך לגישה זאת-גם הפרידה עצמה מתנהלת ברוח טובה וקונסטרוקטיבית. הוסבר לו בשיחה ייעודית שאמא ואבא החליטו לגור בבתים נפרדים, ושהוא ואחיו עוברים לגור עם אמא. כבר בשיחה הוא הבין לגמרי וביקש להפסיק לדבר על הנושא. חוץ מהמשפט שלעיל כל שאר השיחה הקצרה עימו כלל ציון וחיזוק הדברים היציבים בחייו (חברים, משפחה). הילד מודע לגמרי לפרידה (שואל אם אני עובר לבית החדש של אמא, ולשאלתי האם הוא מתכוון לביקורים או לגור-הוא עונה לגור). ישנם ביטויי אגרסיה פה ושם, שזוכים לחיבוק והכלה. ברור לי שפורום זה אינו תחליף לטיפול נדרש, באם נדרש (בין אם לו ובין אם לי... :-) ) בכל אופן, שיהיו ימים מועילים :-)

הבן שלי היה אתמול בטיול שנתי וילד אחד מהטיול טבע למוות. הוא חזר ב 0100 בלילה. מה אומרים לילד איך עוזרים לו לעבור את זה מה לא עושים שיעשה נזק בעתיד.

שלום אריאל, במקרים עצובים כאלה, יש נוהל ברור של התערבות מערכתית, הכוללת שיחות עם צוות ביה"ס - יועצת ופסיכולוגים חינוכיים - וליווי בהתאם לצורך של מעגל החברים הקרוב. בבית, חשוב לאפשר ביטויים רגשיים (גם אם יגיעו מאוחר יותר), ללוות ולתמוך מבלי לנסות לסלק את הכאב או "להעביר נושא". אני מציעה להישאר קשובים למה שעובר על הילד, להתעניין בתחושותיו ומחשבותיו, ולא לכפות עליו שיחות 'פסיכולוגיות' אם אינו מעוניין בהן. אני מניחה שבימים הקרובים תוכלו לקבל מענה קונקרטי והדרכה ע"י צוות ביה"ס. אשמח לשמוע אם אכן כך קורה, ואם יהיו שאלות נוספות, את מוזמנת. מחזקת אתכם ליאת

ליאת שלום , לפני כחצי שנה פרסמתי בפורום את הטקסט הבא ( נדמה לי בדף 17 ) : לאשתי ולי יש דאגות הולכות וגוברות בנושא הבן שלנו ( בן 16 ). מצד אחד ילד מבריק,מחונן,יוצא דופן אינטלקטואלית , עושה תואר אקדמי כבר בגיל התיכון. מצד שני , חסר כישורים חברתיים . לעולם לא מנסה לקשור קשר עם נערים אחרים , אלא אם הרקע לימודי. ניסינו הרבה דברים . הוא הלך לאחרונה במשך כ-8 חודשים לפסיכולוג קליני , ולא ראינו כל שינוי .בסופו של דבר הוא אמר שכבר אין לו על מה לשוחח עם הפסיכולוג וביקש בעצמו להפסיק את הביקורים . הוא ישן הרבה ומשתרע על המיטה לשעות כשאינו ישן . בעייתו העיקרית כפי שאנו מאבחנים - חוסר כרוני בביטחון עצמי ( ניכר באופן בולט בשפת הגוף שלו שמשדרת התרחקות , מבוכה , השפלת מבט וכו' ) , מה שגורם לו להסתגר ולהתרחק ( כנראה גם פחד מכישלון אם ינסה ליצור קשר ויידחה - הוא פרפקציוניסט שמגן על עצמו מכישלון ) . אלינו הוא לא מוכן להיפתח - כך היה תמיד . התחושה שלי הא שהוא צריך אולי פסיכולוג התנהגותי ( בניגוד לקוגניטיבי שנכשל ) שימריץ אותו ליצור קשרים וכך הוא ירכוש כישורים חברתיים. עד כאן , ליאת , המכתב מאז . ביקשתי אז המלצה על פסיכולוג באיזור ת"א . אמרת שאם אעביר את המייל שלי אקבל המלצה - נדמה לי ממישהו בשם שוקי. העברתי את המייל , אך לא קיבלתי את ההמלצה . אני מוכן להעביר אותו שוב . האם תוכלי לעזור שוב ? תודה , רפאל .

שלום רפאל, חזרתי לבדוק את פנייתך מאז, ולמרות חיפושי, לא הייתה שם כתובת מייל. אני מזמינה אותך לפנות אלי טלפונית 052-3106667, ואנסה לעזור לך בהפנייה למטפל באזור ת"א. בברכה ליאת

שלום לאחרונה גיליתי שבני בן ה14.5 נכנס לאתרי פורנו של גברים וראיתי תמונות של גברים ערומים במחשב שלו האם זה נורמלי ? האם זה אומר שהוא יהיה הומו ? האם אפשר לעשות משהו ( טיפול מסויים) בכדי לשנות את הנטיה הזו? אני רוצה לדבר איתו בנושא אבל לא יודעת אם כדאי או צריך בכלל ואם כן אז איך לדבר איתו על זה בלי שיכעס או יעלב ממני ? האם צריך לחסום לו את האפשרות להכנס לאתרים אלו בגילו ? לפעמים הוא גם נועל את החדר שלו האם לאפשר לו את זה? אני פוחדת שינסה ליצור קשר עם גברים דרך האינטרנט חשוב לציין שהוא ילד טוב אבל מתגרז מאוד מאוד מהר מכל שאלה שניראת לו מיותרת תודה מראש יעל

שלום יעל, אנסה להשיב על שאלותייך עפ"י הסדר בו הוצגו. מתבגרים רבים מבקרים בתדירות זו או אחרת באתרים פורנוגרפיים, ולפיכך, למרות שזה לא מאד בריא, זה לא בלתי נורמלי. העובדה שיש לו במחשב תמונות של גברים ערומים אינה מעידה בהכרח על נטייה הומוסקסואלית. יש מתבגרים הזקוקים לזמן ולהתנסויות מגוונות כדי להחליט מה נטייתם המינית. בדרך, ייתכנו תקופות של בלבול ובדיקה עצמית. מאימתי שהתגבשה נטייה הומוסקסואלית, אין טיפול שיוכל לשנותה, ומי שמציע לך טיפול כזה חשוד בשרלטנות. הכניסה לאתרי פורנו בגיל צעיר אכן טומנת בחובה סכנות, וללא קשר לנטייתו המינית, רצוי לשוחח איתו עליהן, ולהדגיש את העיוות שיוצרים החומרים הפורנוגרפיים הן ביחס לגוף ותפקודו, והן ביחס ליחסים אינטימיים. התכנים באתרים אלה הם בוטים ואלימים, ויכולים לקבע תפיסות מעוותות, להעלות את סף הגירוי, ולעורר חרדות מיותרות. מעבר לכך, כפי שציינת, נערים תמימים יכולים ליפול קרבן למבוגרים המנצלים את אמונם וחוסר ניסיונם, ולהסתבך קשות. לכן, במידת האפשר יש לחסום את הגישה לאתרים כאלה, אך לא להסתפק בזה. מאחר ומתבגרים צעירים לומדים די מהר לעקוף מגבלות טכנולוגיות, רצוי לסמוך דווקא על הסברה וחינוך, כשהדגש הוא על היכולת להבחין בין טוב ורע. כך תוכלי להבטיח שגם אם יגיע אל האתרים הללו, יוכל להתייחס אל החומרים הללו בזהירות, חשדנות וספקנות, ולהימנע מחומרים בעלי תוכן אלים וסוטה. כדי שיתאפשר דיאלוג פתוח עם ילדים מתבגרים, רצוי להימנע משיפוטיות, ביקורת ותוכחה. אם הילד שלך מתרגז בקלות משאלות מיותרות, יתכן שהוא חווה אותן כחודרניות, לא מכבדות או שיפוטיות. כנראה שגם לתזמון יש השפעה על איכות השיח. למרות כל האמור כאן, חשוב לזכור שמתבגרים זקוקים גם למידה הולכת וגדלה של פרטיות, ויש לאפשר אותה, כולל כיבוד הדלת הנעולה. כמו שנאמר כבר קודם, הדרך החינוכית, הפתוחה והמכבדת משיגה יותר מאיסורים והגבלות. לפחות כך אני מאמינה. בברכה ליאת

ליאת שלום תודה רבה תשובתך עזרה לי מאוד מאז שגיליתי את הנושא אני לא ישנה בלילות. הבנתי מתשובתך שכדאי מאוד לדבר איתו בנושא איך מתחילים שיחה בנושא כזה עם מתבגר מבלי להביך או להכעיס אותו האם לספר לו על מה שראיתי אצלו במחשב ? או לנהל את השיחה ןלא להזכיר זאת? האם לומר לו שאני יודעת שהוא מבקר באתרים אלו? אני יודעת שהוא מאוד מאוד יכעס אם ידע שחיפשנו לו במחשב. לפעמים אני מנסה לשוחח איתו בנושא אחר למשל שישקיע יותר בלימודים כמה שזה חשוב לעתיד שלו ואז באמצע השיחה הוא מתחיל להתרגז ומצידו השיחה הסתיימה למרות שאני לא סיימתי לומר את כל מה שרציתי , מה לעשות אם זה יקרה גם בשיחה הזו ולאחר דקה שתיים הוא לא ירצה לשוחח יותר ורק ישאר עם הכעס מבלי שהספקתי להבהיר לו את הסכנה שקיימת? אשמח מאוד אם תוכלי לתת לי מספר טיפים מניסיונך. תודה רבה יעל

שלום, האם זו טראומה לתינוק לעבור אחרי שנה אחת בגן מסוים לגן אחר? האם עדיף למנוע זאת ממנו? אנו תוהים לצורך מעבר דירה מתי כדאי לעשות זאת. אם לא נעבור כעת זה אומר ששנה הבאה נעבור ואז הוא יצטרך להחליף גן בגיל שנה ו- 9 חודשים. כמו כן בספטמבר הוא יכנס לגן פרטי כשיהיה בן 9 חודשים. האם זהו גיל בעייתי להיכנס למסגרת בגלל חרדת נטישה/זרים? תודה :-)

שלום מורן, טראומה מוגדרת כחוויה קשה ומאיימת מאד, הקוטעת את תחושת הרציפות בחייו של אדם, ומותירה בו תסמינים קשים של חרדה וחוסר אונים. את ודאי מבינה שהכנסת ילד למסגרת חינוכית אינה נושאת איתה פוטנציאל לטראומה, הגם שתיתכן חוויית משבר זמנית. ילדים נכנסים למשפחתונים, מעונות-יום וגנים כמעט בכל קשת הגילאים, כאשר בכל גיל יכולים להתעורר קשיים אופייניים. בגיל תשעה חודשים חרדת הזרים אכן בשיאה, ובמצב האופטימלי, תינוקות בגיל זה עדיין זקוקים לדמות מוכרת שתטפל בהם, תענה לצרכיהם באופן מיטבי ורגיש. לטעמי, עד גיל שנתיים עדיפה מטפלת על פני מסגרת עם ילדים רבים, ואם כבר מסגרת - עדיפה כזו עם מספר מועט של ילדים ומכסימום "ידיים עובדות". מאימתי שילד כבר נכנס והתרגל למסגרת, המעבר מגן לגן כבר פשוט יותר, הגם שייתכנו גם כאן תגובות משבר חולפות. בברכה ליאת

ההתרחקות נבעה מכך שבכמה חופשים לא דיברתי איתו כי אני לא רציתי להיות חבר שלו ממש ודבר שני אני רוצה להיות עם החברים שאיתו כי אני גם אוהב אותם ודבר שלישי הוא לא ילד כזה קל הוא שתלטן ובגלל החצי ניתוק בינינו אז נוצר מצב לא נעים כזה ותמיד כשהוא בסביבה אני מתנהג אחרת.

שלום אריק, אני מבינה שעיקר העניין שלך כרגע זה בחברים האחרים, ופחות בחבר עצמו. יכול להיות שאתה מרגיש שכדי להתקרב אליהם עליך להתמודד תחילה עם השתלטנות שלו ועם הנתק ההיסטורי ביניכם. לא בטוח שאוכל לתת לך מתכון כיצד לעשות זאת, למעט העידוד לסגל לעצמך גישה יותר אקטיבית: לנסות לקחת שליטה ואחריות על חיי החברה שלך, ולא לחכות שדברים יקרו מעצמם. להיות "חלק מהחבר'ה" זה אומר להשקיע. להתקשר, להזמין, לברך בימי הולדת, לברר לאן יוצאים ומתי, ליזום פעילויות, להציע הסעת הורים, לעזור בשיעורים, וכד'. ישיבה פסיבית בבית אינה מקדמת את חיי החברה שלך, אלא אם אתה קושר את עצמך באופן פעיל לרשתות החברתיות של בני הגיל שלך. לפעמים גם זו דרך. בהצלחה ליאת

שלום לך יש לי ילד בן 3 וארבע חודשים ילד מפותח יפה שיכלית הכל בסדר לאחרונה הגננת מתלוננת שהוא מאוד עצבני כול ילד אשר מרגיז אותו או שלא נותן לו חפץ ישר מגיב בעצבים מרביץ לילדים ולעיתים נושך הגננת אומרת שהוא מתנהג ככה היא שמה אותו בעונש אבל שה לא עוזר הוא ממשיך להתעקש אם הגננת ולהרביץ אני כאמא מרגישה ממש לא נעים האמת היא שגם בבית הוא רב עם אחותו כשאר היא לא נותנת לו משהוא שהוא מבקש וגם איתי . מה עלי לעשות ואך מתנהגים במצב כזה

שלום אור, בפורום שלנו תוכלי לקרוא הרבה מאד תשובות בנושא, ואני ממליצה לך לדפדף קצת ולהתרשם. ככלל, ילד שפועל בתוקפנות בדרך שתיארת, הוא ילד שלא למד להתמודד עם עוצמת הרגשות שבמצבי התסכול, מתקשה לשאת אכזבה ולדחות סיפוק, ומתנהל מתוך חשיבה מוטעית לפיה העולם צריך להתאים לדרישותיו ולא להפך. מסתבר שכהורים יש לנו תפקיד מכריע באימון הילד וחינוכו לוויתורים, לסובלנות והתחשבות באחר. זה מתחיל מכך שנדרוש ממנו להתחשב בנו, ההורים ובני המשפחה האחרים, מבלי להיכנע לדרישותיו. לפעמים, הדרך המהירה והיעילה ללמוד זאת, זה בעזרת הדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים. ממליצה בחום. בהצלחה ליאת

הילדה שלי בת 11 יש לה חבר,מתנהגת כמו נערה מאוהבת,זה מיתבטא בלהחליף כל רגע בגדים,בהתרגשות כל ירידה לשכונה,ניכרת ירידה בהשקעה בלימודים,איך להתנהג?בנוסף האם לדבר על נושא החברות?אם כן,איך?מה כן להגיד...

שלום אילנה, בתך אכן מאוהבת, ולטעמי זאת בשורה טובה, בעיקר כשאהבתה אינה נכזבת. היא מגיבה כמו בת 11, ומתמקדת בהיבטים השטחיים והחיצוניים של הקשר (לא שאנחנו לא, אלא שאצל המבוגרים נכנסים אספקטים נוספים של קרבה ואינטימיות שקיימים הרבה פחות, אם בכלל, בגיל 11). תמיד חשוב - וגם נעים - לשוחח עם הילדים שלנו על חייהם החברתיים והרגשיים, לקחת חלק בהתרגשויות, לספר קצת מניסיוננו, לעודד ולייעץ. כדי שזה יהיה נעים לשני הצדדים, רצוי להימנע מעמדה שיפוטית או ביקורתית, ולאמץ גישה סלחנית, סובלנית ומכילה. הזכירי לה שאהבה גדולה באמת יכולה לעורר התרגשות, בלבול ואפילו איבוד עשתונות, ושאת מתכוונת לעזור לה לא לשכוח את עצמה ואת המחוייבויות האחרות שלה, כמו, למשל, הלימודים. צרות טובות... ליאת

בני בן ה-14 מסתגר כל היום בחדרו עם המחשב משחק במשחקי רשת נמנע מקשר חברתי לפעמים יוצא לשחק כדורגל וחוץ מזה אין לו שום קשר חברתי נוסף גם בבית כשהוא כבר יוצא מחדרו הוא נוהג להציק לאחיו הקטנים יותר בעבר הענשתי אותו אך ללא הועיל אני חושבת שיש לו בעיה תקשורתית עם הסביבה ולא יודעת למי לפנות חשוב לציין שהילד מטופל בריטלין כי אובחנה אצלו בעיה של קשה וריכוז מחכה לתשובה מהירה

שלום דליה, מתבגרים רבים מקיימים את חייהם החברתיים דרך ובאמצעות המחשב, מה שנראה לעיתים קרובות כמו הסתגרות. משחקי רשת מאפשרים סוג של אינטראקציה חברתית, גם אם חלקית במהותה. מהתיאור שלך אני מבינה שלדעתך קיימת חריגות וקושי, ולכן אין טעם בעונשים ואיומים, אלא בניסיון להבין את מוקד הקושי. האם בעבר היו לו חברים? האם חלה איזו התרחקות לאחרונה? האם הפרעת הקשב שלו משפיעה על התפיסה העצמית שלו, וצובעת את חייו בתסכול או חוסר ביטחון? האם קיימת התנהגות אימפולסיבית או תוקפנית שמרחיקה ממנו את החברים? כל אלה (ועוד) הן שאלות שיכולות לשפוך אור על הנסיבות, ובהתאם לכך לכוון גם לפיתרונות. אם בעיית הקשב שלו חמורה, יש להביא בחשבון שיהיו לה השפעות גם מעבר להקשר האקדמי, וריטלין לבדו לא יספיק. יש טעם רב גם במתן תמיכה רגשית, וחיזוק הדימוי העצמי והביטחון העצמי. אני מכוונת לפנייה לפסיכולוג המתמחה בעבודה עם מתבגרים בכלל, ועם הפרעת קשב וריכוז בפרט. בהצלחה ליאת

שלום ליאת קיבלתי את תשובתך אך אינה מספקת אותי ולשאלתך לגבי עברו אז כן תמיד הוא היה ילד סגור ומופנם עם בעיות של חברה אך בהיותו קטן יותר אני דאגתי לחבר אותו עם ילדים כיום זה כבר בלתי אפשרי בגלל גילו התייעצתי גם עם פסיכולוג ונירולוג והם טענו שכנראה זה האופי שלו אך לדעתי קיימת בעיה ואם תוכלי להמליץ לי על  פסיכולוג שמתמחה בבעיה מהסוג הזה מאוד אודה לך שוב תודה מראש

שוב שלום דליה, כתבי על איזה אזור בארץ מדובר, ונראה אם אוכל לעזור. ליאת

הי, הבן שלי בן שנה וחמישה חודשים, חסון ושרירי, אוכל מאוזן ומגוון וממש לא עושה בעיות בעניין הכה שכיח הזה, וגם מפסיק לאכול כשהוא שבע - הרגלים שאני מאוד שמחה עליהם וגאה בהם. בחודש האחרון הוא פיתח הרגל שמטריד אותי וזה לבקש ביס ("בי!") ממי שאוכל לידו. זה מטריד אותי כי זה קורה גם כשהוא שבע, שנייה אחרי שאכל ולפעמים אפילו לא סיים. מאוד חשוב לי שלא יהיה גרגרן ולכן אני לא תמיד נותנת לו ביסים אלא מכוונת אותו לארוחות המסודרות אליהן הוא רגיל. הוא קלט ת זה והתחיל להשתמש ב"ביס" ככלי לבדיקת גבולות של "האם אני מקבל את מה שאני רוצה?" ולעשות קצת הצגות כשהוא לא מקבל. כנ"ל עם הבקבוק מים, הוא מבקש כשהוא לא צמא, אני לא רוצה שישתה סתם (הרופא פעם אמר שהבטן התנפחה לו מעודף שתייה) וכשהוא לא מקבל את הבקבוק הוא מוחה, תגובות מאוד לא אפייניות לו בדרך כלל. אני לא רוצה ליצור חסך, לא פיזיולוגי ולא רגשי, אבל גם רוצה לשמור על הרגלי האכילה המצוינים שלו. אשמח לעצתך...

שלום רב, הרגלים טובים נקנים בתהליך הדרגתי, מתוך הבנת הצרכים האקטואליים בכל גיל. בגיל שנה וחצי ילדים מתקשים עדיין לדחות סיפוקים, ולכן אפשר לגלות גמישות בנושא. היכולת ליהנות ממאכלים שונים ומגוונים נרכשת, בין השאר, מ'טעימות' קטנות שהילד מקבל מהדמויות המשמעותיות בחייו, החולקות איתו את החוויה המענגת של האכילה. הבעיה עלולה לצוץ דווקא מתוך ההתעקשות והמאבק, ולאו דווקא מעצם ה'ביסים'. גם הגבלת השתייה נראית בעיני מיותרת, בעיקר במדינה חמה כמו שלנו. ילדים צעירים יודעים לווסת את האכילה והשתייה שלהם, וככל שתעשי מזה פחות עניין, יש סיכוי טוב שהוא יחזיר את עצמו לאיזון שכה התגאית בו. בברכה ליאת

חשוב לי לא לחשוף אותו למאכלים חסרי ערך תזונתי או אף מזיקים (גלידות, ארטיקים, עוגות, כל מיני דברים על בסיס שומן טראנס) עד שלא תהיה ברירה - גני ילדים, ימי הולדת וכו'. מה עושים במקרה כזה שבו הוא מבקש ביס ממישהו (מבוגר, ילד) שאוכל אותם לידו?

אם יש למישהו המלצה אשמח לשמוע

שלום כרמית, לפני שעה קלה חזרתי ממצפה רמון, ושמתי לב שהנגב שלנו ממש ע-נ-ק. אם תנסי להיות יותר ממוקדת לגבי האזור המבוקש, ולצרף מייל אישי, אולי משתתפי הפורום יוכלו לסייע בהמלצה. אין אנו נוהגים להמליץ מעל גבי הפורום. בברכה ליאת

ליאת זה שוב אני, יש לי עוד שאלה. יש לי חבר מכיתה ה' שהוא איתי עד היום בכיתה ואני תמיד הלכתי אחריו ועכשיו בכיתה יא יש לו חברים טובים שלו ואני כבר פחות בקשר איתו ועכשיו אני קצת מנותק מהכיתה וזה דבר שמאוד מבאס אותי ואני רוצה להיות עם החברים שהוא נמצא איתם יותר ממה שאני עכשיו.מה לעשות?

שלום אריק, לא ציינת האם הנתק שאתה מרגיש קרה ביוזמתו של החבר, או שמא זה חלק מתהליך של התרחקות או הימנעות שלך עצמך. אני מאמינה שאם הקשר בינך לבין החבר היה (אפילו בעבר) קרוב וחיובי, אפשר לנסות ולפתוח מולו את הנושא מתוך גילוי לב ופתיחות. תוכל לשתף אותו ולומר לו שאתה מרגיש קצת בודד לאחרונה, ושהיית שמח לקבל ממנו מעט יותר תשומת לב ועזרה, גם בכניסה אל המעגלים החברתיים החדשים שלו. זכור, כי כאשר אתה מבקש משהו, יש סיכוי כלשהו שלא תיענה באופן לו אתה מצפה. במקרה כזה, יהיה עליך להבין שהנסיבות השתנו (גם זה קורה לפעמים), ושהבסיס המשותף שהיה לכם בעבר כבר אינו 'עובד'. אם אכן כך הדבר, יהיה עליך למצוא לעצמך חברים חדשים, עמם יש לך שפה שותפת, תחומי עניין משותפים, וכד'. מעודדת אותך לפעול, ולקחת יותר אחריות ושליטה על חייך החברתיים. זה לא קל, אך בהחלט אפשרי. בהצלחה ליאת

נכדי בן 5 ומרבה באוננות וזה מדאיג אותי מאוד. אם יש דרכי טיפול כי אני מפחדת כשיכנס לגן חובה זה יציק לו מאוד מצד הילדים. האם יש צורך בטיפול תרופתי או אצל פסיכולוג. אשמח לקבל תשובה תודה מראש

שלום ננה, אוננות היא פעילות טבעית ומהנה, גם אצל ילדים צעירים, וכשלעצמה, אינה מעידה על בעיה פסיכולוגית הדורשת טיפול או התערבות, למעט הקפדה על כך שזה ייעשה בפרטיות. אל דאגה ליאת

שלום, בננו בן חצי שנה וישן בחדר שלנו, במיטה שלו. כרגע אין לנו בבית חדר נוסף שמתאים למגורי ילד ואנחנו מתלבטים האם לעבור דירה עכשיו כדי שיהיה לו חדר או שאפשר לדחות את זה בשנה. האם יש גיל שבו מומלץ לילד להיות בחדר משלו ושינה בחדר איתנו יכולה לגרום לו נזק כלשהו או ההיפך, האם הוא צריך עדיין את הביטחון הזה? ואם כן עד איזה גיל זה בסדר להיות איתנו? תודה רבה !!

שלום קרן, את יודעת, הגורים בטבע חיים לצד הוריהם, ואינם ניזוקים מקרבה זו כלל וכלל. ה'גור' האנושי גדל אמנם קצת אחרת, ומתרחק בשלב מוקדם יחסית למיטתו ולחדרו, אך הקרבה להוריו - כשלעצמה - אינה גוררת שום נזקים. המעבר לחדר אחר הוא חלק מתפיסה הגורסת כי יש לאפשר להורים פרטיות ואינטימיות, מרחב של חיים זוגיים המתנהלים - לפחות בשעות הלילה - ללא נוכחותם של הילדים. כיום, יש משפחות רבות המנהלות אורח חיים 'טבעי', לפעמים גם לאור 'עיקרון הרצף', ומאמינות שיש לגדל את הילדים כמו בטבע, כשהאם צמודה אל הילד יום ולילה, עד שהצורך בקרבה זו יתמתן. כאשר הקרבה אינה יוצרת אי נוחות (לך, לבעלך, או לילד) היא אינה בעייתית. אם, לעומת זאת, את מרגישה שחסרה לך אינטימיות ופרטיות, ושנוכחותו של הילד בחדר מקשה עליך - פעלי לשינוי המצב. בברכה ליאת

צריכה המלצה לפסיכולוגית נוער באיזור המרכז.

שלום מעיין, אם תוכלי להיות מעט יותר ספציפית באזור המגורים שלך ובגילו של המתבגר, אולי אוכל לעזור. כתבי שוב ליאת

היי ליאת. הנער בן 15 מאיזור פתח תקוה. מדובר בפחד מהמון למשל בערב יום העצמאות לא היה מוכן ללכת עם חברים,אך אם אבא יהיה בססביבה ואכן כך היה.האבא לקח אותו והיה איתו בקשר טלפוני.הילד נהנה מאוד.עוד דוגמא,ערב ל"ג בעומר כל החברים עושים ביחד הילד חושש מאוד ללכת ורק אחרי חיזוקים ותמיכה החליט ללכת.אציין שהחברים הם כמו אחים.הוא מאוד אהוב. אתמול אמר מזל שהלך ושהיה כל כך כיף.לכל זה ישנה סיבה.לפני כ3 שנים ירד עם כמה חברים לגן בשעות הערב,ואז נער אחר סטר לו ליד כול החברים,הילד בא בהיסטריה בוכה ואז אביו ירד וכמובן תפס את הנער אמנם לא הרים יד אך הרים קולו בנוכחות בני.אציין כי אחרי כמה חודשים בני והנער נפגשו במכוון כדי שלא יפחד ממנו כי אז לא היה יוצא בכלל מהבית. רק בשנה האחרונה החל ללכת עם החברים כמובן שהוא לא מתקרב למקום בו קרה התגרה למרות שהיה עם חברים באיזור לא הסכים ללכת לשם.משיחה שערכנו(אנו מאוד מעודדים לדבר ולהוציא) הוא אמר שהפחד הוא לא ספציפית מהנער,הרי בני יותר גדול פיזית.הוא הסביר זאת כל כך יפה,משהו נסגר כמו כדור מתכווץ. אני רוצה מאוד לעזור לו ניסית 2 3 פסיכולוגים שלא עזרו.בשביל זה רציתי המלצה. יכול להיות שאנו אשמים?אנו יותר מידי מגוננים.אל תשתה אל תעשן,מה שכולם עושים והוא אומר אני ילד טוב.השתייה לא טעימה לו הריח של הסיגריות מגעיל אותו. אני ובעלי לא מעשנים ולא שותים. מצד שני,איזו אמא רוצה שהבן ישתה ויעשן?ככל אמא היתה רוצה ילד ששונא את הטעם והריח. מקווה שלא הגזמתי. אשמח ליעוץ.

הפחד מכישלון מרפה את ידיו. הוא לא מוכן לשחק משחקי קופסה כי הוא עלול להפסיד. חזק וטוב בכדורגל אך נמנע מספורטים אחרים כי שם הוא פחות ממצויין. כמו כדורסל וג'ודו. מאוד תחרותי ורוצה להצליח ולהיות ראשון אך הפחד מכישלון משתק אותו והוא לא מוכן להתנסות בדברים חדשים בגלל זה. איך הופכים את התכונה של התחרותיות וההישגיות לממנפת? אני מרגישה שזאת תכונה שיכולה להיות טובה לחיים אך מהצד השני בו בני נמצא היא יכולה לתקוע אותו והוא לא יתקדם.

שלום שירה, את מאד צודקת. הישגיות היא תכונה טובה וחשובה בעולם המערבי המקדש הצלחות והישגים, אך היא יכולה להפוך חרב פיפיות כשהיא קיצונית ובלתי מתפשרת. כהורים, עלינו למצוא את האיזון העדין בין עידוד ודרבון להצלחה, לבין המסר המרגיע, המאותת לילד כי הוא אהוב ומוערך כפי שהוא. ילדים נבונים רגישים מאד למסרים ישירים ועקיפים, גלויים וסמויים, המועברים להם מסוכני החיברות שלהם. גם אם נגיד להם יום ולילה שלא נורא להפסיד, הם לא יוכלו להחמיץ את זיק הגאווה והאור בעינינו כל אימת שהם מצטיינים, מגיעים ראשונים או זוכים בתפקיד הראשי. לכן, חשוב שנאפק את תגובותינו, נתפעל ממאמץ, התמדה וחתירה לקראת מטרות, יותר מאשר מתוצרים. חשוב שנוכל לתת דוגמא אישית, כמודל התנהגותי להתמודדות עם אכזבה וכישלון, וליכולת ליהנות ממשחק בצוותא, גם אם אין בו מנצחים ומפסידים. חשוב להכיר בכך שבמידה רבה, תחרותיות והישגיות - גם אם לא ממש נולדנו איתן- מקבלות מעמד של תכונות אישיות יציבות למדי, שהיכולת להשפיע עליהן מתונה. ובכל זאת, כדי למנוע מהילד שיתוק והימנעות, שווה להתאמץ בכיוון. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, אני אריק בן 17 ואני הילד הקטן במשפחה. מאז שהייתי קטן ועד עכשיו מתייחסים אליי כאל הקטן שזה בסדר, אבל אני מרגיש שאני מפחד להתבגר ז"א אני אצטרך רישיון או שאני אצא עם חברים אני מתבייש ואני מפחד שזה ישאר לי כל החיים ככה. מה לעשות?

שלום אריק, המיקום שלנו במשפחה אכן 'צובע' במידה רבה את ההתייחסות אלינו כ"גדולים", "קטנים", "אחראיים", "מפונקים", "עצמאיים", "תלותיים", וכך הלאה. כצעיר הילדים במשפחתך, אתה נהנה ממעמד הילד ה"קטן", אולי זה שצריך לדאוג לו, לעשות דברים למענו ובמקומו, לחסוך ממנו קשיים ודאגות (שהם נחלתם של המבוגרים), ואולי לחסוך ממנו גם הטבות וזכויות של מבוגרים. יש אמרה עממית לפיה כל עוד הורינו חיים, אנחנו נשארים ילדים. זה נכון חלקית. אחרי הכל, החיים לא מאפשרים לנו להישאר קטנים וחסרי אחריות, ומציבים בפנינו אתגרים גדלים והולכים. כדי להיערך ולהסתגל לאותן משימות התפתחותיות (רישיון נהיגה, גיוס לצה"ל, השתלבות בחיי העבודה, זוגיות והורות), עלינו להתחיל עוד קודם, לקחת על עצמנו מחוייבויות תואמות-גיל. כרגע, גם אם הוריך רואים בך ילד קטן, תוכל להתעקש על עצמאותך, ולהרחיב בהדרגה את תחומי האחריות שלך. לותר על השירותים המיותרים שההורים מעניקים לך (הסעות, מימון, טיפול בחדר שלך, וכד') ולהשתדל להיות יותר ויותר עצמאי ובלתי תלוי. כמובן שאין לצפות שזה יקרה ביום אחד, אלא כתהליך טבעי ורציף של חתירה לנפרדות ועצמיות. אל דאגה, זה לא יימשך כל החיים...סבלנות. התבגרות נעימה ליאת

ליאת ליאת, באה לרגע קט לנוח לידך, בסדר? היה שבוע נורא נורא קשה עם הילדים בפינת החי. לא לגמרי ברור לי (ולצוות בביה"ס) מה קורה, אבל אני מרגישה שאיבדתי שליטה לגמרי ולחלוטין, ושכל מה שכבר הצלחתי לעשות עם ילדים מסויימים נעלם לו בעננת סרבנות, השתוללות וחוסר שליטה. השבוע, בפעם הראשונה, הפסקתי שיעור של כיתה כי היו התנהגויות קשות של התעללות בבעלי החיים... אפילו ילדים שהיו "בעלי בריתי" עשו בלאגן, וזרקו את הקשר בנינו לעזאזל (זאת התחושה הקשה מהיום. ילד אחד אפילו הגדיל לעשות וזרק חופן חול לכיווני כשניסיתי לברר איתו למה הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג...). לא רוצה לחזור לשם. לא רוצה להתמודד, כי מרגישה שאין לי סיכוי. מעולם לא חוויתי כל כך הרבה תסכול לאורך תקופת זמן כל כך ארוכה. איך לא נשברים במצבים כאלה? אני רוצה להיות שם בשביל מי שצריך אותי, אבל בתוך המלחמה הבלתי פוסקת בכל השאר, לא נותרו לי כוחות... (גם אצלה אני עושה עכשיו שרירים. זה בטח קשור איכשהו, רק שאין לי כוח לבדוק או לברר. רוצה ממנה רוך שכנראה היא לא יכולה לתת לי) ובנימה אופטימית זו... (תודה שאת כאן) נועם

היי נועם, לבי איתך. אני יודעת כמה קשה מלחמת "מעטים מול רבים", בעיקר כשאוזל מלאי הציוד הנפשי שלנו. חודשי השנה האחרונים של שנת הלימודים מתאפיינים לעיתים קרובות באי-ספיקה כוללת של המחנכים המותשים, שעושים כמיטב יכולתם לשרוד את מעט הזמן שנותר עד לחופשת הקיץ. נדמה לי שחלק מהייאוש והקושי קשורים לבדידותם של אנשי החינוך, וחוסר ההערכה בציבור לפועלם, המקנה לילדים שוחרי זכויות "אור ירוק" לפרוק כל עול. בחרת בעבודה קשה, נועם, הגובה מחירים לא פשוטים של תסכול ושחיקה. אני רוצה להאמין שהעמידות והסמכותיות נרכשות בהדרגה עם הניסיון, וכל שנה זה (אולי) קצת יותר קל. בינתיים לא נותר לי אלא לחזק אותך, לעודד אותך לחזור לפינת החי, ולהכריז על שביתת נשק עם תלמידייך. נסי לחזור מעמדה פחות עויינת ופחות רדופה, ולבדוק באומץ עם עצמך אם יש משהו שאת, בכוחותייך, יכולה לעשות כדי לשפר את האווירה. אולי ליזום איזו תחרות, פרוייקט סיום מתגמל, או פרס נחשק לכיתה המצטיינת בטיפול בפינת החי, שיעודדו את הילדים לשנות גישה כלפייך וכלפי חיות הבית. נתנחם בנמש וירדנה, שנשארים בני ברית ללא תנאים, מכירי תודה ושוחרי שלום (רוב הזמן...). חזקי ואמצי ליאת

שלום ליאת, בימים אלה אני מסיימת את התואר הראשון שלי בפסיכולוגיה ובחרתי לכתוב עבודה סמינריונית על התנגדות לטיפול בקרב מתבגרים. אני ממש אשמח לקבל רעיונות במיקוד טוב יותר של השאלה או מקורות מידע בהם אולי אוכל לקבל רעיונות. חשוב לי לציין שמיקוד העבודה הוא מנקודת המבט של המטפל ולא המטופל - כלומר איך הוא חווה את ההתנגדות המגיע מצד המטופלים. תודה רבה מראש, גלי

שלום גלי, קצת קשה לי לגלות יצירתיות בשעות הקטנות של הלילה, מה גם שההתמקדות היא - בין השאר - פועל יוצא של נטיית לב וסקרנות אישית. מה שבכל זאת עלה בדעתי כנושא מעניין, זה - למשל - השימוש באינטרנט ובאתרי תמיכה לבני נוער, כמספקים "מעקף" או כמשקפים התנגדות לפסיכותרפיה פרונטלית. ברבות מן העמותות המספקות שירותי תמיכה-מרחוק, קיים חומר תיאורטי רב על אוכלוסייות היעד שלהן, ושווה לבדוק איתן. הנה, - http://www.sahar.org.il/kidshelp.asp בהצלחה ליאת

היי ליאת, קודם כל המון תודה על הרעיון וכמובן שאני אשתדל לשלב בעבודתי את הסקרנות האישית שלי ורעיונות נוספים. פשוט נתקלתי במספר קשיים במיקוד מעט טוב יותר של הנושא. שאלה נוספת היא האם תוכלי להפנות אותי למקורות מידע ספרותיים או אחרים? המון תודה, גלי

הבן שלי בן 8, לומד בכיתה ב', ילד רגיש ובמסגרת הכיתה חסר בטחון, כילדי הכיתה משחקים יחד, הוא לא רוצה להצטרף ויושב בצד או משחק לבד, (עליי לציין שנכנס לכיתה באמצע שנה בכיתה א.) מה שמטריד אותי הוא שכאשר יש מפגש חברתי, לא רק במסגרת בי"ס, הוא מתחיל לעשות כל מיני תנועות עם הגוף (מחקה את הצעצועים שלו|), עושה קולות ובעיקר פרצופים. הוא תלמיד טוב, והמורה אומרת שמשתלב יפה בכיתה, אני מודאגת מהתגובות שלו במפגשים,ולא יודעת מה לעשות, מנסה לשוחח איתו והוא בשלו, עם הפרצופים והתנועות... אומרים לי שזה יעבור עם הגיל.. אכן?? תודה רבה

שלום ליה, אני חייבת להודות שהתיאור שלך אינו מספק מידע מלא, וכדי להעריך האם מדובר בתופעה חולפת או בכזו הדורשת התייחסות, יש לקבל רקע התפתחותי. אם אינך שקטה, פני לפסיכולוגית התפתחותית או פסיכולוג ילדים קליני להתייעצות ואבחון. בברכה ליאת