פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, בננו בן חצי שנה וישן בחדר שלנו, במיטה שלו. כרגע אין לנו בבית חדר נוסף שמתאים למגורי ילד ואנחנו מתלבטים האם לעבור דירה עכשיו כדי שיהיה לו חדר או שאפשר לדחות את זה בשנה. האם יש גיל שבו מומלץ לילד להיות בחדר משלו ושינה בחדר איתנו יכולה לגרום לו נזק כלשהו או ההיפך, האם הוא צריך עדיין את הביטחון הזה? ואם כן עד איזה גיל זה בסדר להיות איתנו? תודה רבה !!

שלום קרן, את יודעת, הגורים בטבע חיים לצד הוריהם, ואינם ניזוקים מקרבה זו כלל וכלל. ה'גור' האנושי גדל אמנם קצת אחרת, ומתרחק בשלב מוקדם יחסית למיטתו ולחדרו, אך הקרבה להוריו - כשלעצמה - אינה גוררת שום נזקים. המעבר לחדר אחר הוא חלק מתפיסה הגורסת כי יש לאפשר להורים פרטיות ואינטימיות, מרחב של חיים זוגיים המתנהלים - לפחות בשעות הלילה - ללא נוכחותם של הילדים. כיום, יש משפחות רבות המנהלות אורח חיים 'טבעי', לפעמים גם לאור 'עיקרון הרצף', ומאמינות שיש לגדל את הילדים כמו בטבע, כשהאם צמודה אל הילד יום ולילה, עד שהצורך בקרבה זו יתמתן. כאשר הקרבה אינה יוצרת אי נוחות (לך, לבעלך, או לילד) היא אינה בעייתית. אם, לעומת זאת, את מרגישה שחסרה לך אינטימיות ופרטיות, ושנוכחותו של הילד בחדר מקשה עליך - פעלי לשינוי המצב. בברכה ליאת

צריכה המלצה לפסיכולוגית נוער באיזור המרכז.

שלום מעיין, אם תוכלי להיות מעט יותר ספציפית באזור המגורים שלך ובגילו של המתבגר, אולי אוכל לעזור. כתבי שוב ליאת

היי ליאת. הנער בן 15 מאיזור פתח תקוה. מדובר בפחד מהמון למשל בערב יום העצמאות לא היה מוכן ללכת עם חברים,אך אם אבא יהיה בססביבה ואכן כך היה.האבא לקח אותו והיה איתו בקשר טלפוני.הילד נהנה מאוד.עוד דוגמא,ערב ל"ג בעומר כל החברים עושים ביחד הילד חושש מאוד ללכת ורק אחרי חיזוקים ותמיכה החליט ללכת.אציין שהחברים הם כמו אחים.הוא מאוד אהוב. אתמול אמר מזל שהלך ושהיה כל כך כיף.לכל זה ישנה סיבה.לפני כ3 שנים ירד עם כמה חברים לגן בשעות הערב,ואז נער אחר סטר לו ליד כול החברים,הילד בא בהיסטריה בוכה ואז אביו ירד וכמובן תפס את הנער אמנם לא הרים יד אך הרים קולו בנוכחות בני.אציין כי אחרי כמה חודשים בני והנער נפגשו במכוון כדי שלא יפחד ממנו כי אז לא היה יוצא בכלל מהבית. רק בשנה האחרונה החל ללכת עם החברים כמובן שהוא לא מתקרב למקום בו קרה התגרה למרות שהיה עם חברים באיזור לא הסכים ללכת לשם.משיחה שערכנו(אנו מאוד מעודדים לדבר ולהוציא) הוא אמר שהפחד הוא לא ספציפית מהנער,הרי בני יותר גדול פיזית.הוא הסביר זאת כל כך יפה,משהו נסגר כמו כדור מתכווץ. אני רוצה מאוד לעזור לו ניסית 2 3 פסיכולוגים שלא עזרו.בשביל זה רציתי המלצה. יכול להיות שאנו אשמים?אנו יותר מידי מגוננים.אל תשתה אל תעשן,מה שכולם עושים והוא אומר אני ילד טוב.השתייה לא טעימה לו הריח של הסיגריות מגעיל אותו. אני ובעלי לא מעשנים ולא שותים. מצד שני,איזו אמא רוצה שהבן ישתה ויעשן?ככל אמא היתה רוצה ילד ששונא את הטעם והריח. מקווה שלא הגזמתי. אשמח ליעוץ.

הפחד מכישלון מרפה את ידיו. הוא לא מוכן לשחק משחקי קופסה כי הוא עלול להפסיד. חזק וטוב בכדורגל אך נמנע מספורטים אחרים כי שם הוא פחות ממצויין. כמו כדורסל וג'ודו. מאוד תחרותי ורוצה להצליח ולהיות ראשון אך הפחד מכישלון משתק אותו והוא לא מוכן להתנסות בדברים חדשים בגלל זה. איך הופכים את התכונה של התחרותיות וההישגיות לממנפת? אני מרגישה שזאת תכונה שיכולה להיות טובה לחיים אך מהצד השני בו בני נמצא היא יכולה לתקוע אותו והוא לא יתקדם.

שלום שירה, את מאד צודקת. הישגיות היא תכונה טובה וחשובה בעולם המערבי המקדש הצלחות והישגים, אך היא יכולה להפוך חרב פיפיות כשהיא קיצונית ובלתי מתפשרת. כהורים, עלינו למצוא את האיזון העדין בין עידוד ודרבון להצלחה, לבין המסר המרגיע, המאותת לילד כי הוא אהוב ומוערך כפי שהוא. ילדים נבונים רגישים מאד למסרים ישירים ועקיפים, גלויים וסמויים, המועברים להם מסוכני החיברות שלהם. גם אם נגיד להם יום ולילה שלא נורא להפסיד, הם לא יוכלו להחמיץ את זיק הגאווה והאור בעינינו כל אימת שהם מצטיינים, מגיעים ראשונים או זוכים בתפקיד הראשי. לכן, חשוב שנאפק את תגובותינו, נתפעל ממאמץ, התמדה וחתירה לקראת מטרות, יותר מאשר מתוצרים. חשוב שנוכל לתת דוגמא אישית, כמודל התנהגותי להתמודדות עם אכזבה וכישלון, וליכולת ליהנות ממשחק בצוותא, גם אם אין בו מנצחים ומפסידים. חשוב להכיר בכך שבמידה רבה, תחרותיות והישגיות - גם אם לא ממש נולדנו איתן- מקבלות מעמד של תכונות אישיות יציבות למדי, שהיכולת להשפיע עליהן מתונה. ובכל זאת, כדי למנוע מהילד שיתוק והימנעות, שווה להתאמץ בכיוון. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, אני אריק בן 17 ואני הילד הקטן במשפחה. מאז שהייתי קטן ועד עכשיו מתייחסים אליי כאל הקטן שזה בסדר, אבל אני מרגיש שאני מפחד להתבגר ז"א אני אצטרך רישיון או שאני אצא עם חברים אני מתבייש ואני מפחד שזה ישאר לי כל החיים ככה. מה לעשות?

שלום אריק, המיקום שלנו במשפחה אכן 'צובע' במידה רבה את ההתייחסות אלינו כ"גדולים", "קטנים", "אחראיים", "מפונקים", "עצמאיים", "תלותיים", וכך הלאה. כצעיר הילדים במשפחתך, אתה נהנה ממעמד הילד ה"קטן", אולי זה שצריך לדאוג לו, לעשות דברים למענו ובמקומו, לחסוך ממנו קשיים ודאגות (שהם נחלתם של המבוגרים), ואולי לחסוך ממנו גם הטבות וזכויות של מבוגרים. יש אמרה עממית לפיה כל עוד הורינו חיים, אנחנו נשארים ילדים. זה נכון חלקית. אחרי הכל, החיים לא מאפשרים לנו להישאר קטנים וחסרי אחריות, ומציבים בפנינו אתגרים גדלים והולכים. כדי להיערך ולהסתגל לאותן משימות התפתחותיות (רישיון נהיגה, גיוס לצה"ל, השתלבות בחיי העבודה, זוגיות והורות), עלינו להתחיל עוד קודם, לקחת על עצמנו מחוייבויות תואמות-גיל. כרגע, גם אם הוריך רואים בך ילד קטן, תוכל להתעקש על עצמאותך, ולהרחיב בהדרגה את תחומי האחריות שלך. לותר על השירותים המיותרים שההורים מעניקים לך (הסעות, מימון, טיפול בחדר שלך, וכד') ולהשתדל להיות יותר ויותר עצמאי ובלתי תלוי. כמובן שאין לצפות שזה יקרה ביום אחד, אלא כתהליך טבעי ורציף של חתירה לנפרדות ועצמיות. אל דאגה, זה לא יימשך כל החיים...סבלנות. התבגרות נעימה ליאת

ליאת ליאת, באה לרגע קט לנוח לידך, בסדר? היה שבוע נורא נורא קשה עם הילדים בפינת החי. לא לגמרי ברור לי (ולצוות בביה"ס) מה קורה, אבל אני מרגישה שאיבדתי שליטה לגמרי ולחלוטין, ושכל מה שכבר הצלחתי לעשות עם ילדים מסויימים נעלם לו בעננת סרבנות, השתוללות וחוסר שליטה. השבוע, בפעם הראשונה, הפסקתי שיעור של כיתה כי היו התנהגויות קשות של התעללות בבעלי החיים... אפילו ילדים שהיו "בעלי בריתי" עשו בלאגן, וזרקו את הקשר בנינו לעזאזל (זאת התחושה הקשה מהיום. ילד אחד אפילו הגדיל לעשות וזרק חופן חול לכיווני כשניסיתי לברר איתו למה הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג...). לא רוצה לחזור לשם. לא רוצה להתמודד, כי מרגישה שאין לי סיכוי. מעולם לא חוויתי כל כך הרבה תסכול לאורך תקופת זמן כל כך ארוכה. איך לא נשברים במצבים כאלה? אני רוצה להיות שם בשביל מי שצריך אותי, אבל בתוך המלחמה הבלתי פוסקת בכל השאר, לא נותרו לי כוחות... (גם אצלה אני עושה עכשיו שרירים. זה בטח קשור איכשהו, רק שאין לי כוח לבדוק או לברר. רוצה ממנה רוך שכנראה היא לא יכולה לתת לי) ובנימה אופטימית זו... (תודה שאת כאן) נועם

היי נועם, לבי איתך. אני יודעת כמה קשה מלחמת "מעטים מול רבים", בעיקר כשאוזל מלאי הציוד הנפשי שלנו. חודשי השנה האחרונים של שנת הלימודים מתאפיינים לעיתים קרובות באי-ספיקה כוללת של המחנכים המותשים, שעושים כמיטב יכולתם לשרוד את מעט הזמן שנותר עד לחופשת הקיץ. נדמה לי שחלק מהייאוש והקושי קשורים לבדידותם של אנשי החינוך, וחוסר ההערכה בציבור לפועלם, המקנה לילדים שוחרי זכויות "אור ירוק" לפרוק כל עול. בחרת בעבודה קשה, נועם, הגובה מחירים לא פשוטים של תסכול ושחיקה. אני רוצה להאמין שהעמידות והסמכותיות נרכשות בהדרגה עם הניסיון, וכל שנה זה (אולי) קצת יותר קל. בינתיים לא נותר לי אלא לחזק אותך, לעודד אותך לחזור לפינת החי, ולהכריז על שביתת נשק עם תלמידייך. נסי לחזור מעמדה פחות עויינת ופחות רדופה, ולבדוק באומץ עם עצמך אם יש משהו שאת, בכוחותייך, יכולה לעשות כדי לשפר את האווירה. אולי ליזום איזו תחרות, פרוייקט סיום מתגמל, או פרס נחשק לכיתה המצטיינת בטיפול בפינת החי, שיעודדו את הילדים לשנות גישה כלפייך וכלפי חיות הבית. נתנחם בנמש וירדנה, שנשארים בני ברית ללא תנאים, מכירי תודה ושוחרי שלום (רוב הזמן...). חזקי ואמצי ליאת

שלום ליאת, בימים אלה אני מסיימת את התואר הראשון שלי בפסיכולוגיה ובחרתי לכתוב עבודה סמינריונית על התנגדות לטיפול בקרב מתבגרים. אני ממש אשמח לקבל רעיונות במיקוד טוב יותר של השאלה או מקורות מידע בהם אולי אוכל לקבל רעיונות. חשוב לי לציין שמיקוד העבודה הוא מנקודת המבט של המטפל ולא המטופל - כלומר איך הוא חווה את ההתנגדות המגיע מצד המטופלים. תודה רבה מראש, גלי

שלום גלי, קצת קשה לי לגלות יצירתיות בשעות הקטנות של הלילה, מה גם שההתמקדות היא - בין השאר - פועל יוצא של נטיית לב וסקרנות אישית. מה שבכל זאת עלה בדעתי כנושא מעניין, זה - למשל - השימוש באינטרנט ובאתרי תמיכה לבני נוער, כמספקים "מעקף" או כמשקפים התנגדות לפסיכותרפיה פרונטלית. ברבות מן העמותות המספקות שירותי תמיכה-מרחוק, קיים חומר תיאורטי רב על אוכלוסייות היעד שלהן, ושווה לבדוק איתן. הנה, - http://www.sahar.org.il/kidshelp.asp בהצלחה ליאת

היי ליאת, קודם כל המון תודה על הרעיון וכמובן שאני אשתדל לשלב בעבודתי את הסקרנות האישית שלי ורעיונות נוספים. פשוט נתקלתי במספר קשיים במיקוד מעט טוב יותר של הנושא. שאלה נוספת היא האם תוכלי להפנות אותי למקורות מידע ספרותיים או אחרים? המון תודה, גלי

הבן שלי בן 8, לומד בכיתה ב', ילד רגיש ובמסגרת הכיתה חסר בטחון, כילדי הכיתה משחקים יחד, הוא לא רוצה להצטרף ויושב בצד או משחק לבד, (עליי לציין שנכנס לכיתה באמצע שנה בכיתה א.) מה שמטריד אותי הוא שכאשר יש מפגש חברתי, לא רק במסגרת בי"ס, הוא מתחיל לעשות כל מיני תנועות עם הגוף (מחקה את הצעצועים שלו|), עושה קולות ובעיקר פרצופים. הוא תלמיד טוב, והמורה אומרת שמשתלב יפה בכיתה, אני מודאגת מהתגובות שלו במפגשים,ולא יודעת מה לעשות, מנסה לשוחח איתו והוא בשלו, עם הפרצופים והתנועות... אומרים לי שזה יעבור עם הגיל.. אכן?? תודה רבה

שלום ליה, אני חייבת להודות שהתיאור שלך אינו מספק מידע מלא, וכדי להעריך האם מדובר בתופעה חולפת או בכזו הדורשת התייחסות, יש לקבל רקע התפתחותי. אם אינך שקטה, פני לפסיכולוגית התפתחותית או פסיכולוג ילדים קליני להתייעצות ואבחון. בברכה ליאת

שלום אני גרושה אם לשני ילדים בני 5 ן-10 בת ובן. הבן בן ה-10 מאוד קשור לאביו ואוהב אותו מאוד. בעלי לשעבר אמור להכנס לכלא בעוד כחודש לתקופה של חצי שנה. מהי הדרך הטובה ביותר לספר לילדים? אינני יודעת איך לדבר על זה, במיוחד עם הבן הגדול.אני מבקשת את תשובתך .. תודה!

שלום אנה, ככלל, ילדים שאביהם נכנס לכלא נמצאים בסיכון לפתח קשיים רגשיים ונסיגה התפתחותית. כשמדובר בתקופת מאסר קצרה, המצב טוב בהרבה בהשוואה למאסר ממושך, ולכן צריך לנהוג בזהירות, ולחשוב לאיזה מידע ייחשף הילד, וכיצד. כמובן שהאופן בו מספרים לילדים על הנסיבות תלוי מאד בסוג העבירה, באופי החיים שקדמו למעצר, ובמידה בה נחשפו הילדים להליכי המעצר והמשפט שהביאו למאסר. אני מציעה לערב בסוגיה זו את העובדת הסוציאלית מטעם הרשות לשיקום האסיר, כמתחייב במקרים של אסירים בעלי משפחה וילדים, ולהתייעץ עמה על סמך ניסיונה, מה ראוי לומר ומה לא. אם עדיין אינכם זכאים לשירות זה, פני לשירותי הרווחה במקום מגורייך, והתייעצי עמם. אני חוששת שלא אוכל לתת תשובה אחראית בהיעדר המידע הכולל על הנסיבות הספציפיות שלכם. מקווה שתצליחי להתמודד עם המצב, ולצלוח אותו בשלום. זה לא קל, אך לפחות קצוב בזמן. החזיקו מעמד ליאת

שלום אחותי הקטנה בת 13 אנחנו במשפחה 3 בנים ובת היא הכי קטנה ואני הבכור. הובא לידיעתי בזמן האחרון שאחותי שנמצאת בכיתה ח רבה עם חברותייה לכיתה ולא מסתדרת איתם דבר שגורם לה מצב רוחירוד והמנעות מפעיליות חברתיות,הסיבות לריבים הללו רבות ומגוונות איני חושב שיש סיבה ספציפית,איני יודע איך לעזור לה והאם אני יכל לעזור באמת? יש לציין שיש במשפחתינו עבר של חרדות ודיכאון,אני לא יודע אם זה קשור אבל אשמח את דעתך בנושא....

שלום אבי, תמיכה ועידוד של אח גדול יכולים להיות מתנה גדולה עבור כל ילד, במיוחד בימים קשים של בדידות וכאב. ילדות בגילה יכולות להסתבך במריבות-בנות, אך צריך לוודא שהמריבות אכן "שגרתיות" ואינן יוצרות נתק ובדידות חברתית. נדמה לי שכדאי ליצור הזדמנות לשיח גלוי ביניכם, בו תוכל לברר מה בדיוק קורה לה בקבוצת הבנות. חשוב לבדוק האם יש לה לפחות חברה טובה אחת (או שתיים) שהקשר איתה יציב, ושיש לה 'מקום בטוח' לפחות בחוויה שלה. נסה לשאול על מה המריבה, ולראות האם יש משהו עקבי בהתנהגותה שמסבך אותה בצרות. אם יש משהו כזה, חשוב לנסות להבין את המקור (סף תסכול נמוך? רמת תוקפנות גבוהה? קנאה? מאבקי כוח? תחושת נחיתות? נטייה להיעלב?) ולחשוב יחד על דרכים אפשריות לטיפול בזה. מילה טובה אף פעם לא מזיקה, בעיקר כשהיא מגיעה מאח גדול ונערץ. נסה לשדר לה שאתה זמין, שאתה בעדה, ומוכן לעזור בעצה טובה ובהקשבה. אני מקווה שהחרדה והדיכאון במשפחתכם לא יתפשטו מעבר למה שכבר נתון, ושתצליחו למצוא שמחה ואיכות חיים למרות הכל. בברכה ליאת

אני אתן דוגמה להתנהלות שלנו הבוקר , שניהם מתעוררים בבוקר ב-6.00 , בעלי לקח את הקטנה והגדול בא אליי למיטה וכמובן הפריע לי לישון, טיפס עליי , דיבר איתיוכ"ו כמובן שכבר הרגשתי מובסת כי ידעתי שאין סיכוי שאני אשן את השינה שכ"כ חסרה ליאבל הייתי במצב קטטוני אז הרבה לא הגבתי. לבסוף הוא מצא מסטיק על השידה שלי ולא רצית שיאכל שלם ואמרתי לו שאני לא מסכימה שלם אלא רק חצי כי נראה לי מסוכן, דבר שהכניס אותו להתקף זעם הוא שרט אותי . זינקתי מהמיטה התגובה הראשונית שעלתה לי לראש היא שאני לא יכולה להיות לידו במצב הזה. הוא התחיל להשתולל עוד יותר אז חזרתיואמרתי לו שהוא לא יכול להיות בחדר שלנו אם הוא מתנהג ככה. הוא בכה והשתולל אבל בסוף הוא יצא , הוא קיבל חיבוק שעזר לו לצאת מהמצב. ברור לי שאין לי מושג איך להתמודד ... נראה לי מצד אחד שהוא במצוקה וזקוק לחיבוק מצד שני זה נראה לי חיזוק חיובי מידי להתנהגות שלו. מה עושים אשמח להמלצה על פסיכולוג טוב באיזור ר"ג גבעתיים.

שלום ורד, כתבי אלי למייל האישי, ואולי אוכל לסייע בהמלצה. [email protected] בברכה ליאת

שלום ליאת. אני אמא לפעוט מקסים בן שנתיים וחצי. כבר יומיים הוא בוכה בגן כל היום, "שובת" רעב ולא מוכן לאכול כלום, לא משחק עם אף ילד ורק מחכה שיבואו לאסוף אותו.זה לא גן חדש והוא מאוד אהב ללכת אליו בעבר. בנוסף הוא לא רוצה שאני אעזוב אותו (גם אצל הסבתא שבעבר לא היתה לו שום בעיה ללכת אליה). לפני כשבועיים חזרנו מחופשה משפחתית בארה"ב של 3 שבועות (בעלי אני והילד). במשך שבועיים היה נראה כי חזרנו לשיגרה. האם יכול להיות שכל ההתנהגות הזו היא בעקבות החזרה לשיגרה? אני בהיריון (ממש בהתחלה) וכמובן לא סיפרנו לו עדיין, אבל אולי הוא מבין שמשהו מתרחש, ומגיב לזה? איך עליי להתנהג איתו? מה לעשות כדי להחזיר לו את הביטחון? בתודה מראש, גילי

שלום גילי, בכי והפסקה פתאומית של אכילה יכולה לאותת על מחלה או בעיית בריאות, בעיקר כשמדובר ביומיים בלבד. נסי להמשיך ולעקוב, ורק אם הבעיה נמשכת, ורופא הילדים שלל בעיה גופנית, אפשר יהיה לשקול גורמים רגשיים. קשה לי להאמין שמדובר בתגובה להריון החדש שברחמך. בריאות ליאת

ליאת שלום, מצטערת על ההסבר בני בן חמש וחצי - אוהב מאוד! ממתקים (מי לא :-)). בבית הרגלנו אותו שממתק (שוקולד / חטיף) מקבלים אחרי האוכל ולא לפני - כלומר, אם מבקש ממתק כשעה או פחות לפני הארוחה - אנחנו אומרים שעוד מעט הארוחה והממתק "יסתום" אותו - ולכן יקבל אותו אחרי האוכל. ההסכם הוא 3 ממתקים ביום: בד"כ אחד אחרי א. צהריים (כשחוזר מהגן), אחד בין לבין ואחד אחרי א.ערב(הוא יודע לספור כמה ממתקים אכל וכמה עוד נשאר לו לקבל). פעמים רבות לא מבקש את כל ה3 ואני לא "מתנדבת " לתת.... אציין כי לאחרונה הממתקים הפכו לאישו בבית - ממש נוצרה אצלו התניה בין אוכל לממתק, ז"א פעמים רבות מתיישב לאכול ארוחת ערב ולאחר 3-4 ביסים אומר שסיים ומבקש ממתק. מבחינתינו התניה זו מאוד בעייתית - בעיקר משום שמוכן לאכול בשביל הממתק (ולא כי ממש רעב) או לחילופין מסיים עם הארוחה מאוד מהר בשביל הממתק. אדגיש כי אף פעם לא אמרנו "אם תאכל אז תקבל ממתק" - כי איני סבורה שעליי לקבוע את הכמות אותה יאכל - אני תמיד מדגישה כי הוא מחליט כמה יאכל בהתאם לתחושה שלו (רעב או שבע). ולשאלתי: מה לעשות כשכמעט ולא אוכל (2-3 ביסים) וישר מבקש ממתק? כן לדרוש שיסיים את הצלחת? אבל אז הוא כועס שאני מכריחה... או אולי עליי איכשהוא לשבור את ההתניה הזו "אוכל-ממתק" ואם כן - כמה ממתקים לתת? מתי? מבחינתו יכול לאכול גם 5 ו 6 ממתקים ביום.... הערה: באופן כללי הוא לא אכלן גדול. אשמח לתגובתך! תודה מראש, רוני

שלום רוני, בתור חובבת ממתקים ידועה, אני חשה הזדהות עמוקה עם ילדך הקטן, ומודה שכל מה שאומר כאן בהחלט אינו עומד במבחן המציאות אצלי בבית, ולפחות במקרה זה, אני "נאה דורשת ולא (מאד) נאה מקיימת". אז אין ספק שהגבלת כמות הממתקים שאוכלים ילדינו(לא יודעת כמה מותר ביום. זה שאלה שיש להפנות לתזונאית) עולה בקנה אחד עם המלצות התזונאיות ורופאי השיניים. ובכל זאת, כולנו מכירים את התאווה למשהו מתוק. לכן אתן תשובה זהירה, מתוך תקווה שלא תהיה כאן התנפלות עלי. אכילת ממתקים, כמו יתר ההרגלים הרעים, הופכת ל'אישיו' דווקא כשאנחנו נלחמים בה. כשאנחנו מתחלחלים מהקללות והשקרים של הילדים, אנו מעלים בבלי דעת את תדירותם. בדומה, גם הניסיון למנן באופן נוקשה את אכילת הממתקים, גורמת להתעסקות רבה סביב זה במשך היום, ומגבירה את התשוקה למתוק. כמי שאחראית על מה שנמצא בארונות המטבח ובמגירות, תוכלי לשלוט על איכות החטיפים הנכנסים הביתה כמו גם על הכמויות שלהם, ולאזן (למשל) בין המתוק למלוח, בין המלאכותי לטבעי, וכד'. אני חושבת שנכון יהיה להכחיד את ההתנייה שבין הארוחה לממתקים, ולשאוף להפחתת העיסוק בזה, גם אם לזמן מה תאפשרי לו לווסת את עצמו בעניין זה. מאחר וממילא אינו אכלן גדול, יש להניח שהניסיון לא יגבה מחיר כבד של קילוגרמים עודפים. מאחלת לך הצלחה (מהמחתרת) ליאת

שלום. ביתי בת 10 (תאומה) ילדה מאוד סגורה ובישנית. המורה בבית ספר אמרה לי לגשת איתה לטיפול - בבית ספר היא כאמור סגורה מאוד ואינה מדברת (בבית היא מדברת). כיצד אני מתחילה תהליך איבחון ולמי לפנות? תודה

שלום סיון, מאחר ומי שהניע את התהליך הוא בית הספר, הייתי מציעה להתחיל מהצוות הטיפולי השייך לשם, דהיינו יועצת ביה"ס או הפסיכולוגית של ביה"ס, שיוכלו - ללא ספק - להפנות אותך לאנשים או לגופים הרלוונטיים, לצורך אבחון וטיפול. לפעמים אפשר לקבל גם את הטיפול הרגשי בתוך ביה"ס, כמו למשל דרך תרפיה באמנות, במוסיקה או תנועה. אפשר כמובן לנסות דרך קופת החולים, ואפשר לפנות לטיפול פרטי. עניין של בחירה ןתקציב. בהצלחה ליאת

שלום רב, לפני שלושה חודשים קנינו בית במועצה אחרת מה שידרוש מאיתנו להעביר את ידלנו ( 8.5 4 ו 1.5) מסגרות חינוכיות. ביתנו הגדולה בכיתה ג' החלה להפנים את המעבר ועוברת תקופה קשה של התפרציות בכי כעס וזעם, עולים בה פחדים של מה הולך להיות הפרדה מהחברים הנוכחיים ופחד שלא תצליח להתחבר עם ילדים חדשים. אנו משוחחים איתה כל הזמן מסבירים כי היא לא מאבדת חברים אלא תרוויח חברים חדשים ושתמיד תשמור על קשר עם החברים הקיימים. בתנו היא ילדה דומננטית ואוהבת להוביל היא חכמה ומודעת למגבלות שלה מהכרותי אותה ומנסיון העבר (היא הששתלבה בגן מועצה בגיל 5 לאחר שהייתה במסגרות פרטיות והשנה נכנסה לצהרון חדש עקב סגירה של צהרון קודם)מאוד קשה לה להתחבר עם ילדים שנמצאים כבר בקובוצות בצהרון החדש היא מרגישה לא שייכת ואוטסיידרית ומבלה את רוב זמנה לבד. אני חייבת להוסיף שגם לי קשה ואני מזדהה איתה מאוד ולכן מבקשת את ייעוצכם כלים, דרך לסייע לה אולי באמצעות משיהו חיצוני, רעיונות תודה רבה מראש

שלום דליה, מעבר דירה אכן יכול להיחוות כמשבר, לפחות לזמן מה, בהיותו קוטע את חוויית הרציפות של כל בני המשפחה. לא תמיד אנחנו יכולים (למרות שהיינו מאד רוצים) ללכת לפני ילדינו, כמו "מגלי מוקשים", ולסלק מכשולים מן השביל עליו הם צועדים. במקום זאת, מוטב לחזקם ולדאוג שיהיו מיומנים וכשירים ככל האפשר מול אתגרי ההווה והעתיד. אני מציעה להמשיך ולשוחח איתה על המעבר, לנסות לחשוב בצורה פתוחה ועניינית על הקשיים הצפויים, מבלי לטייח, ולדון באפשרויות הפעולה. כשילד מצפה לקשיים ויכול לדון בהם באופן מפורש, מתגברת אצלו תחושת השליטה היחסית, והסיכוי שייתפס חסר אונים וחסר פיתרונות פוחת. תוכלו להזכיר לה את חודשי הקיץ, בהם תוכל להתחיל לבסס קשרי ידידות ראשוניים עם בני גילה במקום החדש, להזמין אליה חברות באופן יזום, כך שעד ספטמבר שוב לא תהיה כה בודדה. הבטיחי לה עזרה ותמיכה, ונוכחות רבה יותר שלכם, ההורים, עד שיימצאו לה חברים. הדגישי את הזמניות של תקופת המעבר, ושתפי אותה מחוויות ילדות דומות שעברתם בהצלחה. אני רוצה להאמין שברוב המקרים הדאגה שלנו עודפת מעבר לנדרש, וכי רוב הילדים מצויידים ביכולות הסתגלות בסיסיות טובות. גם אם לבתך לוקח קצת יותר זמן, כדאי לזכור שמי שאהוד ומקובל בחברת ילדים אחת, בדר"כ מצליח להשיג סטטוס דומה למדי גם בקבוצת ילדים אחרת. אמהות מנוסות מוזמנות, כמובן, לחשוב על רעיונות ספציפיים נוספים, ולשתף. בהצלחה ליאת

תודה

שלום, יש לי בן בגיל 6 שמאוד קשור אלי-אני חושבת יותר מהמקובל. הוא ילד מאוד חברותי ועל פניו נראה מלא ביטחון. יש לו הרבה חברים כל יום כמעט באים אליו חברים ותמיד בפיקניקים ובטיולים שאנחנו עושים נראה כאילו הוא המנהיג וכולם הולכים אחריו ונמצאים סביבו. הוא ילד גיבור כזה, לא בוכה אם הוא נופל או נפצע רק שמאוד מאוד כואב לו, ילד שמתגבר מהר - ילד ממש בוגר!!! הבעיה היא שהוא מאוד קשור אלי ואם אני לא לידו הוא מאבד ביטחון. למשל במסיבות יום הולדת הוא לא נותן לי אף פעם ללכת, בחוגים שלו הוא לא נותן לי ללכת ולחזור אחרי שעה, וגם אם אני נמצאת תמיד הוא מסתכל ומוודא שהוא רואה אותי ושואל אותי לפני איפה אני יושבת ושאני לא אזוז. ואם לרגע קמתי והוא לא ראה אותי ונבהל הוא מסוגל לבוא אלי בעיניים דומעות לקראת בכי ולשאול איפה היית חיפשתי אותך. פעם אחת היינו בגינה וישבתי על ספסל והוא שיחק כדורגל עם חברים לידי. ואז קמתי עם הבת שלי לנדנדה - מרחק של 10 מטרים, ופתאום אני רואה אותו בא אלי בריצה בבכי ואומר לי למה קמת ולא אמרת לי ולא ראיתי אותך... אני תמיד אומרת לו שהוא ילד בוגר ושאני סומכת עליו שהוא יכול להיות בחוג או ביום הולדת לבד כמו הילדים האחרים ושאני אחזור לקחת אותו כמו כולם אבל לא עוזר כלום. הוא פשוט מחוויר ואז אני נאלצת להישאר. וכשאני נשארת אז לפעמים הוא כל הזמן בא לחבק ולנשק אותי. איך לעזור לו?

שלום שירה, אם תקראי שוב את מה שכתבת, תוכלי ודאי להבחין בפער העצום בין הפסקה הראשונה, בה מופיעים ביטויים כמו גיבור, מנהיג, מלא ביטחון, מתבגר מהר ובוגר; לבין הפסקה השנייה, המתארת ילד נצמד, חרד מאד, מבוהל ונוטה לבכי בנקל. הפער הזה מעניין במיוחד, בהיותו משקף - אולי - את התפיסות הסותרות ביחס אליו, הן מצידך, והן אצלו עצמו. שימי לב כמה פעמים ציינת שהוא "אינו נותן לך" ללכת, לקום, להתרחק, ממש כאילו הוא מנהל אותך ולא להפך. מפליא ככל שזה יישמע, פחדים יכולים להיות דרך יעילה לשליטה באנשים אחרים, גם אם לא תמיד במודע. לכן, אם את באמת רוצה לעזור לבנך לפתח יכולות התמודדות בוגרות, עליך לשחרר את עצמך מעול הפחדים שלו, ולהחזיר לעצמך מידה של חירות ואיכות חיים. לפני מסיבות יום הולדת, הודיעי לו שאין בכוונתך להישאר, אלא רק ללוות אותו עד שם, והניחי לו לבחור אם הוא רוצה ללכת או לוותר. באופן דומה, הסבירי לו שלא תוכלי לשבת בגינת המשחקים מבלי לזוז, ושאת מתכוונת לבלות בחופשיות גם עם בתך הקטנה. הוא יוכל לבחור אם להצטרף בתנאים שלך, או להישאר בבית. זוהי אינה התאכזרות, אלא הצבת גבול ברור, המאפשרת לך להישאר בת-חורין מבלי להשתעבד לחרדותיו. תוכלי לחזור ולהזכיר לו שאת שומרת עליו, משגיחה עליו גם ממרחק, וסומכת על יכולתו להסתדר. כרגע, גם אם את אומרת לו משפטים דומים, ההתנהגות שלך משדרת מסר הפוך. כמו תמיד, קיימת האפשרות להיעזר בהדרכת הורים קצרה, שתסייע לך בהבנה טובה יותר של המכניזם, ובהגברת היעילות שלך כדמות סמכות. בהצלחה (ואת מוזמנת לעדכן) ליאת

שלום,בדומה לשירה גם בני בן 6 ופוחד מאוד להישאר במקומות ללא השגחתי הצמודה.לשירה המלצת לשים לו גבול ולהשתחרר מהפחד שלו. האם לא יכול להיות שהילד באמת חרד מאוד בגלל בעיות רגשיות?האם להכריח אותו בעצם זה כמו להתעלם מסיבה אחרת בגללה הוא כ"כ חושש להישאר לבד?

שלום לידיה, אין לי ספק שהפחד הוא אמיתי מאד, גם אצל בנך וגם אצל הילד של שירה. אם תקראי שוב את מה שנכתב, תראי שלא מדובר בשום מקום על "להכריח" את הילד למשהו. אדרבא, אפשר וחשוב להתייחס לפחדים, לדבר עליהם ולכבד אותם, אך זאת מבלי לאבד את חירותנו כבני אדם ומבלי להשתעבד לפחדי הילד באופן כה בלתי הגיוני. בברכה ליאת

ליאת שלום בתי בת ה-4 התחילה לשקר. כשאני שואלת אותה אם היא שטפה ידיים/צחצחה שיניים היא אומרת שכן למרות שאני יודעת שהיא לא עשתה. כשאני שואלת מי עשה בלאגן בחדר? היא אומרת שזו לא היא למרות שברור לי שזו היא. דיברתי איתה ואמרתי לה שאצלנו בבית לא משקרים ושאני לא אוהבת את זה, אבל לא נראה לי שזה הזיז לה. כיצד צריך להגיב? תודה מראש!

שלום רב, ילדים נוטים לשקר כדי לא להסתבך עם ה'שלטונות'. בדר"כ הנטייה הזו גוברת באווירה של ביקורתיות או חוסר אמון. אם ברור לך מי עשה בלגן בחדר, אז בשביל מה לשאול? בקשי ממנה בפשטות לסדר את החדר כי הוא הפוך. באופן דומה, הזכירי לה לצחצח שיניים ולשטוף ידיים, מבלי לנסות לבלוש אחריה. אם את רואה שלא עשתה זאת, חזרי על בקשתך. אם תחשבי עם עצמך בכנות, תראי שגם אחנו - המבוגרים - לא נתנדב בקלות להודות בפאשלות שלנו, אם תהיה לנו הזדמנות להימנע מזה. כששואלים "מי השאיר את המפתחות מחוץ לדלת הבית כל הלילה?" או "מי השאיר את החלב על השיש בבוקר ולא החזיר למקרר?" סביר שהתגובה הראשונה שלנו תהיה "לא אני!". אז למה לדרוש מילדה בת 4 להיות צדיקה גדולה מאיתנו? כולנו מבלפים פה ושם, כדי שיהיה שקט, וילדים קטנים עושים זאת עם פחות תחכום, אבל בחן רב. זכרי שבאווירה חיובית ומקבלת, הצורך לשקר פוחת למינימום. בהצלחה ליאת

בני בן 7 בכיתה ב' יליד דצמבר, המחנכת טוענת כי לפעמים אינו מפסיק לדבר בשיעור למרות בקשותיה להפסיק ונוצר מצב לפעמים שכל הכיתה פשוט בוהה בו והוא ממשיך בשלו, שואל שאלות, מסבער כאות עיניו את הדברים שהסבירה המורה וכו''..... כל בוקר לפני צאתו מהרכב לבה"ס אני מבקשת ממנו שלא לדבר בשיעורים אך ללא הצלחה. , הוא ילד חרוץ ומצטיין בלימודיו, ציוניו מעולים, חברותי,, אהוב על חבריו, אנו חוששים שעם עלייתו לכיתות גבוהות יותר הדבר יפגע בלימודיו. באופן כללי עד עלייתו לכיתה א' היה שקט יותר ולאחר לידת בני השני חודש אחרי תחילת הלימודים, השתנה התנהגותו גם בבית.שמתבטא בדברים קטנים, כמו לבקש 20 פעם כדי שיאכל, יכין שיעורים או יתקלח.... אני מבקשת ממנו יפה בבית לשתוק ובכל זאת ממשיך בדיבוריו, ולאט לאט הטונים שלי עולים והוא עדיין בשלו. מה אפשר לעשות בנושא??כיצד אני יכולה לעזור לו?????

שלום רב, דיבור בלתי פוסק יכול להיות חלק מהפרעת ADHD (הפרעת קשב וריכוז), כתוצאה מנטייה אימפולסיבית וקושי לעצור. גם התעלמות מבקשותייך החוזרות יכולה להיות חלק מהתופעה, כתוצאה של מיקוד יתר בעניין אחר. לכן, על אף שהתפקוד האקדמי שלו תקין, שווה לשקול אבחון מסודר, שיוכל לאשש או לשלול הפרעת קשב. עם או בלי קשר לבעיה אפשרית זו, מצב בו את פונה אליו עשרות פעמים ללא הואיל, הוא בלתי רצוי, ויוצר אינפלציה של מילים, המאבדות מערכן, ומלמדות אותו "לצפצף" על מה שאת אומרת או מבקשת. כאשר את מבקשת שילך להתקלח (או לאכול או לישון), התריעי פעם אחת בלבד, ואז, דאגי שיקום ויעשה כרצונך, גם אם לצורך כך יהיה עלייך לקום ולגשת אליו. ילדים עם נטייה להתפזר וקושי להתארגן זקוקים מאד לכללי התנהגות ברורים ולגבולות הנאכפים באסרטיביות לצד חמימות והבנה. המלצתי היא - אבחון. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 7.5 בכיתה ב , ילד מאוד חכם ומטציין בלימודיו. בני ילד מאוד רגיש, מקובל בחברה. לאחרונה הוא מתנהג לא יפה הוא רוצה שדברים יתנהלו כמו שהוא רוצה ולא מקשיב למורה ועושה כראות עיניו אנו ההורים מאוד אסרטיבים ומחזיקים אותו ביד קשה עם עונשים מונעים ממנו חברים, ללכת לחוגים ואפילו נותנים לו לרשום מאות פעמים משפטים שעליו לשנן כמו : אני צריך לעשות כל מה שהמורה אומרת. כשהוא נמצא במצב של עצבים הוא רואה שחור לא משנה מי מולו וכאילו אין עם מי לדבר. אחרי שהוא נרגע הוא מודע לאופן התנהגותו ומצטער על כך מאוד ומבטיח לא לעשות זאת שוב. אך לצערי הרב זה קורה לו הרבה פעמים בחודש האחרון. אודה לכם על עזרתם וקבלת ייעוץ למי ולאן עליי לפנות פניתי רבות למכבי למתן טיפול אצל פסיכולוג קליני של ילדים אך הממתנות רבות האם יש רופא באופן פרטי שאתם מכירים? או מכירים את הבעיה ויש איזה המלצה מסויימת. אשמח לשמוע.

שלום שולה, הצבת גבולות נאותה אינה עושה שימוש בעונשים שרירותיים ונוקשים, היוצרים תחושת מרירות ואי צדק. יד קשה ועונשים משפילים יכולים להחריף את המצב, ולדחוק את הילד (והוריו) לתחושות חוסר אונים וייאוש. אני מעודדת אותך לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג קליני של ילדים, שיוכל להנחות אתכם לקראת צעדים אסרטיביים וסמכותיים שאינם פוגעים בכבודו של הילד. תוכלי למצוא כאן באתר רשימת מטפלים פרטיים, שבוודאי יוכלו לראותכם בהקדם. בהצלחה ליאת

בני בן ה-13 אינו נכנס לשירותים שאינם בביתו. הדבר התחיל עוד כשהיה בן 4 ואז פנינו ליעוץ פסיכולוגי אך נאמר לנו שזה יחלוף עם הזמן ועד כה אין הטבה . הוא מסרב לעשות פיפי או קקי אם אנו נמצאים בטיול גם אם הדבר דחוף מאוד . גם אצל חברים הוא יתאפק שעות העיקר לא להכנס אצלם לשירותים . בבית כאשר הוא נכנס הוא תמיד נועל את הדלת דברנו איתו האם הוא חווה חוויה כלשהי שגרמה לו לפחד זה אך הוא משיב בשלילה. יש לציין שהילד באופיו הוא רגיש חייבת עזרה למי ניתן לפנות לטיפול ? האם יש צורך בפסיכולוג קליני או בפסיכולוג קוגנטיבי התנהגותי? ואיך אני יכולה למצוא פסיכולוג המטפל בבעיה ספציפית מעין זו ?

שלום סופר, אני חושבת שפסיכולוג קליני הוא הכתובת, ורצוי באמת כזה המתמחה בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (לפחות בשלב ראשון). תוכלו לנסות באלפון המטפלים באתר של איט"ה http://www.itacbt.co.il/ בהצלחה ליאת

שלום רב לך, יש לי שאלה דחופה לגבי הבת שלי. זה מאוד מאוד דחוף לי - אשמח אם תתקשרי אלי בטלפון 052-5263553 המון תודות! חני

שלום חני, אשמח אם תוכלי לנסח בכל זאת משהו כתוב, לכאן. זהו פורום הנותן מענה בכתב, ואינו מתיימר להחליף טיפול פסיכולוגי. אם את מרגישה שיש משהו דחוף, פני להתייעצות עם איש מקצוע ללא דיחוי. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי בן בגיל 6 וארבעה חודשים ובת בגיל שנתיים ושבעה חודשים שחולקים חדר ביחד. בעוד כשבוע אני אמורה ללדת בן. התכנון הוא שהבן הגדול שעולה לכיתה א יעבור לחדר משלו והתינוק יהיה עם הבת בחדר גם כי ההפרש ביניהם קטן יותר וגם כי הילד הגדול עולה לכיתה א. השבוע סידרנו את החדר לילד הגדול מבחינת צבע וארון ושולחן כתיבה והוא כל כך התלהב שביקש לעבור לחדר שלו לבד עוד באותו יום. אני מאוד חששתי איך הבת שלי תגיב ובעלי אמר שטויות שטויות. הבן שלי עבר ואכן ישן שם כבר 4 ימים אבל הבת שלי כל פעם לפני ההירדמות מקטרת (לא בוכה) אני רוצה את בר, אני רוצה לישון עם בר....וזה קורע לי את הלב. אני יושבת לידה כמה דקות ואז אני הולכת. בעלי אומר שאני מגזימה והכל שטויות והיא תתרגל ואין מה לעשות. אבל זה ממש קשה לי, אני ממש מצטערת שסידרנו לו את החדר לקראת הלידה, אולי היינו צריכים לסדר לו את החדר רק כשהתינוק היה עובר לחדר עם הילדה. הרי כשהוא יוולד גם ככה הוא יהיה איתנו בחדר 3 חודשים בערך. אבל אמרו לי שאם היינו מעבירים אותו כשהתינוק היה נולד הוא היה מרגיש כאילו התינוק תופס את מקומו ואני לא חושבת כך כי הוא כבר גדול. דווקא הקטנה היא זו שצריכה התחשבות - לא? בקיצור - שאלתי את הבן שלנו אם הוא מוכן לחזור לישון בחדר שלה ולעבור רק שהתינוק יהיה איתה והוא לא מוכן. הוא ממש מתלהב מהחדר שלו. האם אני צודקת בהרגשות שלי או אכן מגזימה כפי שבעלי טוען? איך להקל עליה?

שלום שירה, אז אני לא אגיד "שטויות שטויות", אבל מציעה להקשיב הפעם לאינסטינקטים הבריאים של בעלך, ולאפשר לבתך להתמודד בהצלחה גם עם תחושות של מורת רוח או אכזבה. אחרי הכל, אלה רגשות לגיטימיים, ואני מתרשמת שלא מדובר במשהו מאד טראומטי או מאיים. זכרי שרחמים הם דבר מחליש, וכל עוד לבך נקרע (למה, בעצם? יש לה יופי של חדר רק לעצמה) היא עלולה לחוש בכך, ולהרגיש שאם מרחמים עליה היא כנראה <באמת> מסכנה. אמרי בקצרה שבר עבר לחדר משלו, ושאת סומכת עליה שתצליח להירדם גם בלעדיו. תוכלי לקנות לה בובה פרוותית שתצטרף אליה לשנת הלילה כתחליף, או לפחות עד שיגיע התינוק. מאחלת לך לידה קלה ונעימה, והתארגנות מהירה לכולכם לאחריה ליאת

שלום,לבני בן ה-13 התגלתה תופעת הOCD והוא כעת מקבל פריזמה שבזכותה נפסקו התופעות,אולם הוא אינו הולך לבית הספר באופן קבוע בטענה שאינו מסוגל להתרכז.כמו כן יש התקפי זעם בהם הוא יכול לצרוח ולזרוק חפצים לכל עבר. הילד נמצא בטיפול פסיכולוגי ומאוד קשור לסבא שלו.נוצר מצב שאני ה"הרעה". לפי ההנחייה בהדרכה ההורים (אומרת לא בדרך כלל וקשוחה יחסית),וסבא שלו הוא ה"טוב" כי סבא לא אומר לא ותומך מאוד. נוצרה דילמה מבחינתי לאחר שהפסיכולוגית אמרה כי הסבא "פוגע" מרוב שהוא תומך ועוזר ואני היא "המפלצת". יש לציין שבנוסף אני גרושה, ואצל אבא של הילד אין תופעות של התפרצויות או כעסים. אשמח לקבל הצעות או רעיונות נוספים לעזרה. די נואשת,אור.

שלום אור, בדר"כ איני אוהבת להתערב בתהליך טיפולי קיים, מתוך ההכרה במוגבלותו של ערוץ התקשורת הזה ובמיעוט המידע שבידי. במקרה שלך, אני בוחרת לחזק את הפסיכולוגית, ולעודד אותך להמשיך להציב לבנך גבולות באופן עקבי, גם במחיר זמני של ביטויי כעס כלפייך. סבים אינם הורים, ובעיני זה לא נורא אם הם מקבלים את תפקיד הדמות ה"טובה". זכרי שילד הגדל ללא גבולות מרגיש בסופו של דבר נטוש ונעזב, חרד וחסר כישורים חברתיים. אינך עושה לו עוול, אלא פועלת כהורה אחראי וסמכותי. מעודדת אותך מאד להמשיך לפעול לאור הנחיותיה של הפסיכולוגית, ולא להיבהל מהתקפות הזעם. בהצלחה רבה ליאת

בני בן 3 וחצי. בזמן האחרון הוא מנשק אותי הרבה ואומר לי מילים כמו "אני אוהב אותך", "את חמודה שלי", "את מתוקה כמו דבש" ועוד משפטים ממיסים מהסוג הזה, אבל כמעט באותה נשימה הוא גם אומר לי, "את לא אמא שלי, סבתא אמא שלי", או "את לא חברה שלי". אני כמובן מסבירה לו שאני לא חברה שלו, אני אמא שלו, ו"סבתא היא סבתא שלך ואני אמא שלך" ו"של סבתא אתה נכד, שלי אתה בן". כל זאת בלי לייגע אותו בהסברים מיותרים, אבל הוא בשלו חוזר שוב ושוב על המנטרה. לפעמים הוא גם אומר שאני סבא שלו. אנחנו משפחה חד-הורית ואביו בכלל לא בתמונה ומעולם לא היה בקשר איתנו, מבחירה שלי. הוא מתראה עם סבתא כמעט על בסיס יום-יומי והוא מאוד אוהב אותה, אבל רק לשעה וחצי עד שעתיים ביום ואני היא האדם העיקרי והבלעדי שנמצא איתו ומטפל בו, למעט כשהוא נמצא בגן. שאלתי היא אם זה דבר רגיל לגילו וזה יעבור או שיש לי ממה לחשוש, ואיך עלי לנהוג במקרה זה. תודה ושבוע טוב.

שלום רב, אני מניחה שהאמירות של בנך משקפות ניסיון "לעשות סדר" ולהבין את המבנה המשפחתי הלא 'קונבנציונלי'. המשיכי להדגיש בפניו כי את אמו, וסבא וסבתא הם הורים שלך, אך לא שלו. בקשי מהסבים לחזק את המסר, ולהמשיך להיות דמויות קרובות ואהובות עבורו. אני מניחה שבשל העובדה שמדובר במשפחה חד הורית, יגיעו שאלות גם בהמשך, אליהן יש להתייחס באופן ענייני ופתוח, ולהתכונן אליהן מבעוד מועד. בהצלחה ליאת

תודה על התשובה. אני אמשיך לנסות. הענין הוא שהקטנצ'יק ממש מתעקש, חוזר על המנטרה הזו בעקשנות, אמנם לא במשך כל היום, אבל היום זה הגיע כמעט לבכי. אני בשלי ממשיכה לחזור על המסר, אבל השאלה שלי היא האם יש טעם "להתווכח" איתו, או שאם זה מגיע למצב שהוא אומר ואני מתקנת והוא בשלו וכן הלאה, אולי כדאי "לשבור" את השרשרת הזו ופשוט להניח לו באותו רגע (עד הפעם הבאה)? יכול להיות שהוא גם מרוויח מזה? שזה מספק לו את הצורך באינטראקציה או בתשומת לב? (לא שחסר לו, אבל בכל זאת).

שלום אני מחפשת יועצת/יועץ משפחתי להורים לנוער הבת שלי בת 17.5 ולפני יומיים נתקלתי במחשב שלה בטעות בשיחת צ'ט שבה היא לאחר קיום של שיחה בעלת גוון מיני דיי פרובוקטיבי(יחסי שולט נשלט וכו') הסכימה להפגש עם הבחור איתו היא מנהלת שיחה של יומיים. לאחר גילוי הצ'ט דיברתי עם ביתי והסברתי וחזרתי והסברתי על הסכנות הכרוכות במפגש כזה במיוחד לאחר שיחה כזו עם בחור שאינה מכירה. כמובן שהיא נבהלה מעצם הגילוי שלי אני מאוד בלחץ מהמשך הדרך ומחפשת דרכי פעולה - האם לנתק את האינרטנט , כיצד אני מונעת ממנה המשך קשר עם הבחור (היא הבטיחה שלא תפגש איתו) אבל אני לא סומכת עליה כבר. מדובר בילדה שעד כה חשבתי שהיא אחראית ונבונה וחשוב לי לשקם את יחסנו מבלי לאבד את שיתוף הפעולה שלה מחד ומבלי לסכן אותה מאידך.

שלום אורית, באתר זה תוכלי למצוא רשימת מטפלים ויועצים, בין השאר עפ"י אזור המגורים. ככלל, כל פסיכולוג ילדים ונוער מיומן גם בהדרכת הורים, והוא כתובת ראוייה למטרה שלך. עד שתגיעי למומחה, כמה מחשבות משלי. לאמונתי, פתרונות כמו ניתוק המחשב או האינטרנט אינם יעילים לאורך זמן, מאחר והפרצות תמיד יהיו. אני סבורה שבמקום לשמור על ילד שלא ייפול למים, עדיף ללמדו לשחות. לפיכך, חינוך לגלישה בטוחה וזהירה הוא הפיתרון. בתך נמצאת בגיל ההתבגרות, ומטבע הדברים היא עסוקה מאד בבני המין השני, ובמיניות על פניה השונים. כהורים, חשוב שנהיה קשובים לתמורות הללו בחיי ילדינו המתבגרים, ונענה לצרכים החדשים הללו בפתיחות ובאומץ. אם בתך נבונה ואחראית (אין סיבה ממשית להפסיק לסמוך עליה רק בגלל שפלרטטה ברשת עם בחור צעיר), אני מאמינה שאפשר יהיה לפתח עמה שיחה פתוחה וכנה, מתוך כבוד לצרכים שלה, אך גם מתוך אחריות ודאגה אמיתית לשלומה. תוכלי להסביר לה על הסכנות שברשת, ולהציע לה את שיקול הדעת והניסיון שלך, ובלבד שאלה יינתנו ללא שיפוטיות ובנדיבות. אני מאמינה באמת ובתמים, שערוץ תקשורת פתוח וקרוב עם המתבגר/ת הוא הפיתרון היעיל לאורך זמן, בוודאי בהשוואה לצעדים חד צדדיים הפוגעים בחירות הבסיסית שלו/ה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בתי בת 5,5 שנים עברה אבחון בשלות לכיתה א',בהמלצות של פסיכולוגית היה להשאיר אותה שנה נוספת,ריפוי ועיסוק וטיפול רגשי לא ממש הבנתי מה זה טיפול רגשי ואיפה עושים אותו,בהתפתחות הילד לא יודעים להסביר לי ולעזור ליף,אנחנו שייכים לקו"ח כללית אם את יכולה להסביר לי וגם לעייץ למי לפנות באזור נתניה

שלום תמי, טיפול רגשי מכוון לעולמו הפנימי של הילד, אל החוויה שלו, ה'צרות' שלו, הקשיים, החרדות, ההתמודדויות שלו עם הדמויות המשמעותיות בחייו, הקונפליקטים שלו, וכמובן כל קשת הרגשות שהוא חווה ומרגיש ביחס לעצמו וביחס לעולם. בניגוד למבוגרים, הטיפול הרגשי בילדים אינו נשען בעיקרו על שיחות, אלא על טכניקות של משחק, יצירה והבעה. טיפול רגשי יכול להיעשות ע"י פסיכולוגים קליניים של ילדים או ע"י מטפלים בהבעה (כמו טיפול באמנות, דרמה, תנועה או מוסיקה). תוכלי להגיע אליהם דרך קופת החולים שלך, שתספק לך רשימת מטפלים רלוונטיים, אליהם תצטרכי לפנות בכוחות עצמך, ולשלם להם מחיר נמוך יחסית (כמחצית הסכום של טיפול פרטי). אפשרות נוספת, היא פנייה למרפאה לבריאות הנפש לילדים ונוער (הנקראת בנתניה "בית בריצ'ר"), שם הטיפול הוא חינמי, אך כרוך בהמתנה ממושכת. תוכלי להתייעץ גם עם פסיכולוגית הגן, הקשורה לשירות הפסיכולוגי-חינוכי, ולהיעזר בהמלצותיה. בהצלחה ליאת

שוב זאת אני לינא ,הבן שלי בגיל 3 שנים בתקופה האחרונה מגיב בעקשנות ןגם בהתנגדות להמון דברים, עוד שהוא מגיב באגריסביות כלפי אחרים',ובמיוחד אגריסביות מילולית ,מקלל ,ועושה פרצופים ,הוא כמעט רוב הזמן ברוגז,

שלום לינא, בגיל שלוש ילדים מתקשים עדיין לווסת את הביטויים הרגשיים שלהם, ולכן הגיוני שנפגוש גילוים של תוקפנות גולמית (לא מעובדת ולא מאופקת). למרות ההבנה וההכרה בכך שמדובר בתופעה נורמטיבית, עלינו להשתדל לסייע לילד בשכלול יכולות הוויסות שלו, ולא לאפשר לו לגלוש להתנהגויות הרסניות. כך, ננסה לעצור ביטויים של תוקפנות דחפית פוגענית (נעצור אותו פיזית כשהוא מנסה להכות פיזית או לשבור חפצים), ובמקביל, נעזור לו למלל את רגשותיו וננסה לתת להם תוקף: "אני רואה שאתה כועס ועצבני עכשיו. זה באמת לא נעים. אבל אני לא מרשה להרביץ, לקלל או לשבור דברים". דווקא פרצופים כועסים או עצבניים, זה משהו שאפשר לקבל מילד בן שלוש, שכן הם משקפים את רגשותיו האותנטיים. אחרי הכל, אם הוא כועס, עצוב או מאוכזב, למה שלא נראה את זה על פניו? בברכה ליאת

תןדה רבה על התשובה מאוד עזרה לי .

שלום ליאת ,הבןשלי בן 3 שנים ,שכתבתי לך קודם לגבי בעיית ההסתגלןת שלו לאירועים ולימי הולדת. לאחרונה הוא גם נמנע מלהשתתף במשחקים,למשל אתמול בבלאגאן כפר שעשועים הןא בכה הרבה ורצה שאהיה איתו בכל משחק,אם השתתפתי במשחק הוא משחק ונהנה ואם אני יוצאת הוא מתחיל לבכות,עוד שהוא נרתע,,פוחד לא מתנסה במשחק לבדו,צפיתי שאראה ילד בכפר שעשועים שרץ ממשחק למשחק ולהפך הוא בכה יותר מאשר נהנה ולי ממש כואב על זה.לאחרונה הוא גם מאוד עצבני ."חייבת לציין שאין שינויים בהרכב המשפחה וגם לגבי אורח חיים".

שלום לינא, מה שאת מתארת כתוספת "לאחרונה", אינו שונה מהותית ממה שתיארת בעבר. כפי שכתבתי לך אז, בנך רגיש יותר ומגיב בהימנעות וחרדה לסביבה זרה, הומת-אדם ורועשת. אני מציעה לך לנסות לקבל את העובדה הזו, ולא לצפות לשינוי דרמטי בזמן הקצר. זכרי שמה שגורם הנאה ועניין לילד אחד, יכול לעורר רתיעה אצל ילד אחר, ועלינו ללמוד לכבד את הקצב האישי וההעדפות של כל ילד. אם חשוב לך שהוא יהנה באתרי שעשועים מסוג זה, היי מוכנה לעזור לו וללוות אותו מקרוב. אם את מרגישה שבילוי כזה מתיש, מאכזב או מעצבן אותך, וותרי עליו לפי שעה. בגיל שלוש, עדיין 'מותר' לילד להגיב בחשש למצבים כאלה, מבלי שנחשיב זאת כפתולוגיה. בברכה ליאת

אני לא מבינה למה הוא עושה את זה זה קורה בדרך כלל בין התפר של חזרה מבי"ס פעם הוא טען שהוא מפחד להינעל בשרותים ושהוא מתאפק ולפעמים הוא סתם עסוק במחשב או משהו אחר וזה לא מזיז לו עד שאני מריחה ומיד שולחת אותו לנקות ולהתנקות.. האם זו בעיה רפואית או פסיכולוגית ? הדבר נמשך כבר שנה שניה עם הפסקות , יש לציין שהוא בן בכור ויש לו עוד אח הוא ילד שתלטן שאוהב ללהחליט על כולם ולנהל את העולם.. ומאד פיקח ועצמאי מציק לאח שלו וכנראה שגם מקנא בו ללא כל סיבה מיוחדת מה עושים ולמי פונים ? \תודה אמא מודאגת

שלום רונה, הואיל ומדובר בתופעה שהופיעה כמה שנים לאחר שהילד כבר שלט במתן צואה, אפשר להניח שהבעייה התפתחה כתוצאה מקשיים רגשיים, ולא מבעייה ראשונית בשרירי הסגור. לפעמים זה קורה בעקבות עצירות קשה שהכאיבה, חרדה, והתאפקות מרצון הגורמת בסופו של דבר להצטברות גושי צואה הפוגעים במתח שרירי הסגור. במצב כזה הילד מתקשה לחוש ב'בריחת הקקי'. לפעמים מדובר בחרדה כלשהי מפני בית השימוש (ובנך רומז על כך משהו). לפעמים (כמו שאת כבר יודעת בעצמך) מדובר בסוג של מאבק כוח ושליטה בין הילד להוריו. לכן, לפני הטיפול בכיוונים הרגשיים, יש לוודא אצל רופא הילדים שלכם (או אצל גסטרואנטרולוג של ילדים) שאין כל בעיה פיזיולוגית, ורק אז, להגיע לפסיכולוג ילדים שיוכל להנחות אתכם כיצד להפחית גורמי לחץ בסביבתו של הילד, ולסייע לו עצמו להשיג שליטה טובה יותר על הקקי. בברכה ליאת

היי, אני בעצם מבקשת עיצה לגבי שני ילדים שלי אנחנו משפחה שיש בה 5 ילדים כולם מקסימים ומוצלחים כל מי שרואה אותם אומר לי שיש לי משפחה למופת אבל ........... מה שהם אינם רואים זה 1. את הילד הקטן בן ה-5עם התקפות הזעם שלו כאשר הוא כועס הוא זורק דברים כל מה שמסביבו כסאות , כריות , משחקים יש לו פרצוף כועס והוא אומר "את לא רצית כך אז אני ..." 2. יש לי ילדה גדולה בת 24 שעדין גרה אצלנו בבית . וקשה לי מאוד איתה . היא כל הזמן מבקרת אותי בתור אמא , כל הזמן טוענת שאותה קיפחתי . פתאום אני יושבת איתה ומדברות על נושא היא אומרת לי לי את לא קראת נסיכה ( כי באותו רגע קראת לאחותה כך ) או כל הזמן אני לבד , אני מסכנה , מה עשיתם בשבילי? " אני שוב ושוב אומרת לה אני אוהבת אותך את בתי הבכורה היית ראשונה מכל הצדדים נתנו לך את הנשמה ואני יודעת שאני נתתי . עד גיל 17 היינו בקשר מצוין!!! ופתאום היא החליטה להתנתק ןלהתרחק . קשה לי עם זה שהיא לא עוזרת בכלל בבית ואני משערת שאת הכעסים האלו רואים שאר הילדים והיא משמשת דוגמא רעה לשאר הילדים . יש לה משפטים שהם ממש הרס לחינוך. כמו : "אמא אוהבת רק מי שמנקה לה , תחכו שתגדלו אז אמא כבר לא תאהב אתכם" מדובר בילדה בת 24 שמתנהגת כמו 12 ואין לי שליטה עליה כי הרי היא גדולה ועובדת . אחד התופעות שמדאיגות אותי זה שהיא בכלל לא חושבת להתחתן היא אומרת בשביל מה להתחתן שמישהו אחר יגיד לי מה לעשות? . אני ובעלי זוג רגיל אוהבים, כועסים כמו כולם ובכל זאת היא משחירה אותנו כאלו אנחנו הכי גרועים ובעיקר אני אמא שלה . אני מרגישה שהיא מושכת אותי לתוך בור שחור . אני כעת עברתי מנסיון לדבר איתה - להתקפה כל פעם שהיא מדברת כך, אני מחזירה לה אני יודעת שזה גרוע אבל אין לי כח כבר לשמוע עד כמה אני לא בסדר . אני לא מבינה איך ילדה בת 24 לא מבינה שההורים שלה בני אדם - יתכן שעשו טעיות אבל תתבגרי !! תראי גם את הדברים הטובים . מבקשת עיצה או הכוונה לגבי שני הילדים תודה עדנה

שלום עדנה, גם במשפחה למופת (יש חיה כזאת?) מתמודדים עם קשיים ובעיות, מהסיבה הפשוטה שאנחנו לא הורים מושלמים, וכולנו רק (!) בני אדם. שני "ילדי הקצוות" שלך, הבכורה והצעיר, מתנהגים כלפייך באופן דומה למדי, ומטיחים בך את זעמם בכל פעם שאת פועלת או מתנהגת שלא כפי שרצו או ציפו. שניהם למדו, ככל הנראה, שאפשר להפעיל אותך בקלות באמצעות אשמה. הבן הצעיר מפעיל אלימות פיזית ומילולית, כלפייך וכלפי רכושך, בכל פעם שאינך ממלאה את מבוקשו, ובתך מפעילה ביקורת שיפוטית וגינוי. בשני המקרים את מרגישה אשמה ומתנצלת, וזה בדיוק מה שמעודד אותם להמשיך. אני תוהה עד כמה אפשר לתת מתכוני "עשה ואל תעשה" דרך עצה אינטרנטית קצרה, ולכן מעודדת אותך מאד לפנות ולהיעזר בהדרכת הורים פנים אל פנים. מה שכן, חשוב להזכיר לך שזכויותיהם של ילדים בבית תקפות וראויות רק כל עוד הן אינן באות על חשבון זכויותייך וכבודך. כאשר את מאפשרת לבנך הצעיר להתפרץ עלייך ולשבור חפצים בביתך, את מותירה אותו למעשה ללא דמות סמכותית מגוננת, שומרת ואחראית, ומונעת ממנו ללמוד מיומנויות חברתיות ובינאישיות בסיסיות של איפוק והתחשבות. באופן דומה, בתך בת ה-24 (שבהחלט רשאית להחליט שמוקדם לה עדיין להתחתן) אינה יכולה לחיות בביתך, לחסות תחת המטרייה הכלכלית שאת פורשת מעליה, ולירוק לבאר ממנה היא שותה. תוכלי לשוחח איתה בשקט, ולהודיע (כן, להודיע, לא לבקש!) שכדי להמשיך ולגור בביתך, יהיה עליה למלא חובות בסיסיים של השתתפות בעול הקיום המשותף. תוכלי לאפשר לה לבחור איזו מטלה היא לוקחת על עצמה, ולהגיע להסכמה משותפת על כך. הסבירי עוד, כי כל עוד היא גרה בבית *שלך*, עליה לכבד אותך, ולאפשר לך לחנך את יתר ילדייך ללא עזרתה. הדגישי כי אינה חייבת לאהוב את מה שהיא רואה, ושהיא תהיה חופשייה לגדל את ילדיה אחרת. אני מזמינה גם אותך לקרוא את תשובתי לטלי, בתאריך ה-19.4.10, המדגישה את ההבדל בין אהבה לפינוק. זכרי שעמידה על כבודך וזכויותייך בביתך, אין פירושן מניעת אהבה. בהצלחה ליאת

ליאת , אני מודה לך על תשובתך המהירה הייתי בטוחה שזה יקח כמה ימים והופתעתי אז תודה רבה . ראשית את צודקת לגבי טיפול הורי אז עשיתי את זה במשך 3 שנים וזה כנראה לא עוזר כי הבת גדלה ואיתה הקושי . כל השיחות שהיו צריכות להעשות נעשו גם בשיתוף עם בעלי לדוגמא בקשנו ממנה שלפחות כלים בערב תעשה היא הבטיחה . אבל אז כמובן שזה לא נעשה וברגע שהזכרתי לה היא הסתכלה עלי בבוז ופשוט הלכה!!! לצערי בעלי מגיע בשעות המאוחרות הוא מנסה לשוחח איתה בטלפון אבל אומר לי שהוא מרגיש שזה בינה לביני והוא לא יודע איך לפתור את זה . אני כועסת עליו שהוא בעצם לא לצידי וכך אני ובעלי נגררים לתוך עוד מריבה שרק גורמת לי לכעוס עליה יותר . אני לא יודעת אם זה תחושת אשמה כמו שאמרת או פשוט להיעלב ממנה . אני באמת נעלבת מזה שהיא כפוית טובה בעיניי .דרך אגב אנחנו מהסקטור החרדי וילדה בגיל 24 זה לא כמו בחילוני אז ישנה סיבה טובה להילחץ . לגבי הבן הוא לא עושה את זה רק לי אלא כדרך ושיטה . בגן בבית עם בא אצל סבתא שלו . אני בעצמי מורה . ויודעת כיצד צריך לנהוג ולדבר איתו . אבל אשמח לעוד רעיונות מדוע ילד בוחר בהתנהגות כזאת . וברור לי שזה לא מפינוק , אולי יותר לכיוון תשומת לב שבהחלט לא ברורה לי

המון המון תודה לך. איך אני פונה להדרכה כזאות.את יכולה לתת לי כיוון למי לפנות מי מה להתחיל. אני גרה בקריות. כי אני באמת מרגישה שבעיה זה אני ולא הבן המקסים שלי.ועוד מה שהוא אני קוראת הרבה ספרים בנושה רואה תוכניות טלויזיה אבל להשתמך בכילים האלה אני לא מצליחה.את בתח מקירה את זה המוח מבין אבל הלב עושה אחרת.

שלום טלי, כל פסיכולוג ילדים קליני (וגם חינוכי) יכול לתת הדרכת הורים. תוכלי לפנות דרך קופת החולים שלך, ולבקש הפנייה. אפשרות נוספת, היא לפנות למרכזי ההדרכה של מכון אדלר, המתמחים בהנחיית הורים. גם פסיכולוג ילדים פרטי הוא אופציה, בהתחשב בכך שלא מדובר בהרבה מפגשים, ולפיכך אפשר לעמוד בעלויות. בהצלחה ליאת

שלום. ביתי הבכורה נגמלה ממציצת מוצץ בגיל 4 (כיום היא בת 4 ו - 8 חודשים). (כשהיתה בת שנתיים ו5 חודשים הצטרפו אליה אחים תאומים (בן ובת, כיום הם בני שנתיים ו 3 חוד'. הבן לא לוקח מוצץ ובעבר היה מוצץ אצבע אך הפסיק כבר לפני כחצי שנה. הבת לוקחת מוצץ כרגע רק בשינה) לפני כחודש היא התחילה למצוץ אצבע כשהיא הולכת לישון בערב. אני לא יודעת אם יש הפסקה במשך הלילה אבל כל בוקר כשאני מעירה אותה האצבע נמצאת בפה. האם יש סיבה לכך? האם יש משהו לעשות בכדי שאוכל להפסיק את זה? אשמח לקבל תשובה. תודה רבה!

שלום אלונה, בגיל שנתיים-שנתיים וחצי ילדים רבים עדיין מתקשים להיפרד מהמוצץ, ומול ניסיונות הגמילה המוקדמים, הם עלולים לגלות את האצבע כתחליף זמין ומיידי. מאחר ואורטודנטים מעדיפים את המוצץ על פני האצבע (פחות נזק לשיניים), אפשר לנסות להציע לה את המוצץ, או לפחות להניח לה כרגע עם הדרישה להיגמל. לדעתי, אין טעם להיכנס כרגע למאבק בנושא, ומוטב להמתין עם זה עד שיפחת הצורך, ויגבר הסיכוי למוטיבציה ושיתוף פעולה מצידה. בברכה ליאת

שלום, אנא עזרה בני בן 3 ושלושה חודשים, אנו בתהליך גירושין לפני כחודשיים בעלי עזב את הבית, לאחרונה מיזה כחודש וחצי הילד עושה קקי רק בתחתונים, זה לא קורה בגן,קורה רק בבית, (בגן מתאפק-לא עושה קקי כלל), בהתחלה היינו כועסים ומאייימים, "נשים לך חיתול" אבל כלום לא עוזר, נראה לי שזה קורה בעקבות הגירושין, בבית יש עוד 2 אחיות בנות 8 ו-9 וחצי, שגם הן יורדות עליו כשזה קורה, אנא עזרה, מה לעשות?

שלום שני, הפרעת הצטאות (אנקופרזיס) המופיעה לאחר שכבר הושגה שליטה בסוגרים, בהחלט יכולה להתעורר בתגובה לאירועי חיים קשים, בהם גם גירושי ההורים. במקרה כזה, הדבר החשוב ביותר הוא להפחית את גורמי הלחץ בחייו של הילד. כאשר אתם כועסים, מאיימים, לועגים או יורדים עליו, אתם מחריפים עד מאד את המצוקה שלו, ובוודאי שאינכם תורמים להחזרת השליטה על הקקי. מדובר בילד צעיר מאד, וככל הנראה גם סובל מאד. אני ממליצה על פנייה לפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לסייע לך להתארגן מחדש לאחר הגירושין, ולהחזיר לילדים את הביטחון. בנושא הקקי יש לטפל בסבלנות ורגישות, ולהימנע מתגובות מזיקות שרק מחריפות את המצב. חשוב לציין, כמתבקש, שלפני שמטפלים באנקופרזיס כבעיה פסיכולוגית, יש לשלול בעיה ממקור פיזיולוגי-רפואי, אצל רופא הילדים שלכם. בברכה ליאת

זקוקה לפסיכולוג ילדים באיזור פ"ת, האם יש איזשהי המלצה? יכול להיות גם הוד השרון, או רמת השרון, תודה

שלום, בן שלי, בן 15.5 לזוג גרוש וגר עם אמו ואחותו בת 16.5. לאחרונה החלו איתו בעיות, המתבטאות בכך, שאינו הולך לעיתים קרובות לבית ספר, יש לו ירידה גדולה בהישגים בלימודים (לפני מספר שנים היה מצטיין בכיתה ואילו היום יש לו הרבה נכשל). המצב שלו מאוד מורכב, עם אחותו הם לא מדברים, אמו כל הזמן צועקת עליו, הגיע אף זמן שהילד רצה לעזוב את הבית ואז עבר לשבועיים לדודה, שם דווקה חל שיפור בתפקודו ובמצב רוחו. יש לציין שהילד מכור למחשב , יושב מול המחשב כל רגע פנוי עד הלילה. ולא מצליח לקום בבוקר. אני לא רואה הרבה את הילד, כשאני נפגש איתו, אני מנסה לשכנע אותו להתחיל ללמוד, אך לא מצליח. יש לי הרגשה שהילד יש לו חרדה : לפעמים הוא לא ניגש לבחינות, כי הוא פוחד להכשל. ייתכן והוא גם נכנס ללחץ בזמן בחינה, כי לפעמים הוא יודע את החומר ובסוף נכשל. יש לו עוד כמה סימנים מוזרים, כגון : הוא מתבייש להוריד חולצה בבריכה. יש לו כבר שנים לפעמים רעד בכפות ידיים - אני לא יודע מה זה אומר. יש לו גם אנמיה וחוסר ברזל. אני דואג ופוחד שהילד מתדרדר. מה לעשות? האם יש הסבר להתנהגות זו של הילד? תודה

שלום דני, למרות שאיני נוטה להתרגש מירידה בציונים אצל מתבגרים 'מכורי מחשב', נדמה לי שהפעם הדאגה שלך מוצדקת. לא ברור באיזו מידה רואים אותו בבית, קשובים לקשייו, ודואגים לצרכיו (גם הרגשיים). גם במפגשים איתך, ההתעניינות היא בעיקר בלימודים ובציונים, ואולי הירידה בלימודים היא הדרך שלו לאותת "שום דבר לא בסדר אצלי". לא ציינת מה תדירות המפגשים ביניכם, ועד כמה אתה *באמת* מעורב בחייו ובחינוכו, אך כדאי שתזכור שתפקידו של הורה אינו מסתכם בדאגה ושכנוע סביב הלימודים. לכן, בעיקר אם אתה מזהה קשיים פסיכולוגיים (חוסר ביטחון ואולי גם חרדה ודיכאון) מוטב לגייס עזרה מבחוץ, ולפנות להתייעצות אצל פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם מתבגרים. פסיכולוג כזה יוכל גם לסייע לכם, ההורים, ולכוון אתכם כיצד לעודד אותו מבית. ועוד משהו - חוסרים תזונתיים חמורים, בעיקר חוסר ברזל וחוסר בויטמין B12 יכולים לעורר גם פגיעו?ת פסיכולוגית, ולכן חשוב לטפל בזה ללא דיחוי. בברכה ליאת

שלום, לפני כחודשיים הילדה שלי התחילה מאוד להתעסק עם עצמה, מה שידוע לי כטיבעי...בכל אופן לאחרונה אני מוצאת אותה משתפשפת בספות וקצוות שלחן. תכיפות ומשך הזמן גדל משמעותית בשבועיים האחרונים. אציין כי יש לה עוד אחים ובעוד כחודשיים אני אמורה ללדת, מבחינת עיתוי, לא עושה הרושם שזו הסיבה- היא התחילה לפני שהכנתי אותה. בגן בו היא שוהה היא מקובלת ולא גחוייה אולם גם בגן נצפתה נשכבת על בובות או משתפשפת בקצות השלחנות. חייבת להבהיר שבבית היא לא נחשפת לשום מדיה בסגנון וגם לא במסגרות אחרות- אני יודעת שאני חייבת לטפל בה אני פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל. תודה מראש

שלום רב, איני חושבת שיש צורך בהתערבות או טיפול מיוחד בנושא. כל שעלייך לעשות הוא להסביר לה שגם אם הפעילות הזו נעימה לה מאד, עליה להקפיד לעשותה ביחידות, בחדרה, ולא בפרהסיה, בגן, או לעיניהם של אנשים אחרים, כולל בני המשפחה. השתדלי להישאר עניינית ככל האפשר, כדי שלא תחוש אותך שיפוטית או ביקורתית. בשמחות ליאת

שלום בני בן ה 8 חודשים, לא מוכן לאכול פירות או מרק ירקות רק בקבוק סימילק, וזה בערך כחודש וחצי עד חודשיים. לפני זה הוא היה אוכל וטועם בלי בעיה. התחיל את הטעימות מגיל 4 חודשים. לא יודעת מה לעושת???

שלום טל, לפני שקשיי אכילה מקבלים כותרת של הפרעת אכילה ממקור פסיכולוגי, יש לכסות את כל האפשרויות האחרות, כולל קצב התפתחות איטי יותר (ונורמלי). אני ממליצה על היוועצות עם אחות טיפת חלב או רופא הילדים, כדי להעריך אם מדובר בבעיה התפתחותית הדורשת התערבות מקצועית או לא. בברכה ליאת

ליאת שלום ביתי הבכורה בת 3.4 שנים. מפותחת לפי גילה, מאוד סקרנית, שמה לב לכל דבר ומתעניינת. יש ילד בן 12 שנים במקום מגורינו שכל פעם שהיא פוגשת אותו היא מתנהגת כאילו היא מאוהבת בו. מתחילה לחייך "מאוזן לאוזן", לא מפסיקה להגיד את שמו ולדבר עליו שהיא רוצה להזמין אותו אליה. קוראת לו, רוצה שהתייחס אליה. היא מפגינה התנהגות זו רק כלפיו. האם זו התנהגות שתואמת את גילה?

שלום א' אהבה היא עניין אוניברסאלי, המשותף (תודה לאל) לילדים וילדות בני 3 ולאנשים מבוגרים בערוב ימיהם. ההבדל טמון בביטויים שלה, המשתנים מגיל לגיל, בלגיטימיות שלהם, ובאפשרויות לממש את האהבה. בתך חסרה עדיין את הגינונים וההסתייגויות של המבוגרים, ולכן נותנת דרור לרגשותיה, בדרכה הילדותית, התמימה והמקסימה. זה יעבור לה...אל דאגה. בשמחות ליאת

היי ליאת,קצת התאכזבתי מהתשובה שלך.קראתי את המייל שאליו הפנית אותי.הרקע והגיל שונים.ציפיתי להתיחסות אישית יותר ותשובה ספציפית יותר.הצגתי שאלות שאת כלל לא התייחסת אליהן.חבל.

שלום מירי, את צודקת. כשקראתי שוב את תשובתי, ראיתי את חוסר הרגישות וחוסר הדיוק שבה. אני מניחה שזאת תוצאה מקוצר הרוח שאחז בי לקראת החג. לפעמים מה שנראה בעיני מובן מאליו וברור, אינו כך. אז אנסה שוב. ילד המגיב בזעם, תוקפנות או איבוד שליטה כאשר אומרים לו "לא", הוא ילד שלא הצליח לפתח עמידות לתסכולים ויכולת לדחות סיפוק. ברוב המקרים, 'כשל' כזה הוא תוצאה של עמדה הורית סלחנית-יתר, וניסיון לרצות את הילד בכל מחיר, לפעמים תוך וויתור על רווחתם שלהם. ילד שמקבל תמיד מה שהוא רוצה, לא מקבל הזדמנות להתנסות בתסכול ואכזבה, ואינו לומד להתמודד איתם ביעילות. (כאן נכנס ההסבר על ההבדל בין אהבה לפינוק אותו, אני מקווה, קראת כבר). הנכד שלך למד, ככל הנראה, להפעיל את הוריו גם בדרך המתוחכמת של דירוג הנחמדות שלהם ו"מניעת אהבה" ממי שלא נחמד אליו. הורים שנופלים לפח הזה, עלולים למצוא את עצמם בצרות, ולסגל לעצמם עמדה פשרנית מול התובענות ההולכת וגדלה של הילד. לכן, אני מציעה לך להמליץ להורים לפנות להדרכה קצרה אצל פסיכולוג ילדים, או לקרוא בנושא משפע הספרות הקיימת בתחום זה. בברכה ליאת

יש לי בן יחיד בן 3, כרגע בגמילה מטיטולים. בחודש האחרון הוא מרכז בסלון משחקים וספרים שחלקם הוא מכיר וחלקם חדשים ולא נוגע בהם כלל וכלל חוץ מפאזל אחד שהוא חוזר ומשחק אתו שוב ושוב. אציין שיש לו חדר משחקים סמוך לסלון אך הוא מפחד להיות שם לבד.אותו דבר לגבי תוכניות טלויזיה- חוץ מסרט אחד הוא מסרב לראות תוכניות שבעבר ראה ואף היה "מכור" להן. אני מנסה לשכנע אותו לקחת משחק או ספר או לראות תוכנית אחרת-אך הוא מתחיל לצרוח שהוא לא רוצה בכך. מה עושים ? ומה המקור להתנהגות זאת ?

שלום אהובה, ילדים צעירים יכולים להיות טיפוסים בררניים למדי, וליהנות שוב ושוב מאותו סיפור/קלטת/משחק/חבר/אוכל, וכד'. ההתמקדות במשחק אחד קבוע יכולה להיות קשורה גם ליכולת המוגבלת לפצל את הקשב, וגם להעדפה והחיבה הטבעית שלנו כלפי המוכר. על פניו, איני סבורה שיש כאן משהו מדאיג או יוצא דופן. המשיכי לעקוב, ולדאוג שסביבתו תהיה עשירה ומגוונת (אך לא מציפה). בברכה ליאת

לבתנו בת ה12 אין חברות בכיתתה. בשנה שעברה היו לה 3-5 חברות וכיום לאחר ריב עם אחת מהן, אותה אחת ניתקה את הקשר וגררה אחריה את האחרות. קשה לה עם זה , היא לא יוצאת ולא מבלה , מרגישה בודדה ואינה רוצה ל"הידחף" לאחרות בכיתתה. אולם היא מצאה 2-3 בנות מכיתה אחרת ואיתן היא בקשר בהפסקות . אך בפעילויות כיתתיות היא די לבד. מה עושים? האם אנו כהורים יכולים לעשות משהו?

שלום רוני, ההחלטה אם להתערב בחייהם החברתיים של הילדים צריכה להביא בחשבון את רמת המצוקה שהם חווים, ואת השאלה אם מדובר במשבר זמני או בקושי מתמשך וכרוני. לפעמים, המוטיבציה שלנו, ההורים, לראות את הילד שלנו במרכז הקבוצה החברתית (רצון לגיטימי כשלעצמו), גורמת לנו לדאגה ואולי גם לפעולות מיותרות, שעלולות לא לעזור, במקרה הטוב, ואף להזיק במקרה הפחות טוב. לכן, אם את סבורה שבתך אכן מבודדת חברתית לאורך זמן, ולא מוצאת את עצמה בפעילויות הכיתתיות, חשוב לברר מדוע זה קורה, ולעזור לה להיחלץ מהבדידות. תוכלי לנסות תחילה לשוחח איתה כדי להעריך עד כמה המצב באמת מעיק עליה, ואיך היא מבינה את הקושי. תוכלי להיעזר גם במורה, כדי ללמוד על מעמדה בכיתה מנקודת מבט אובייקטיבית יותר. במקביל, עודדי אותה להזמין חברות הביתה (גם אם הן מהכיתה המקבילה), וליצור קשרים הדדיים משמעותיים. רצוי להימנע מ'חיזור-יתר' אחרי בנות שאינן מעוניינות בחברתה, גם כדי לא להזמין פגיעה בה, וגם כדי לא לשחוק את הרגישות של הבנות כלפיה (אסביר: כאשר הבנות מסרבות פעם אחת, הן מרגישות לא נעים. אך אם היא ממשיכה להתקשר אליהן שוב ושוב, הן יכולות להאמין בטעות שבתך חסינה מפגיעה, ולסרב ביתר קלות להזמנותיה החוזרות). עוד דבר חשוב שצריך לוודא, זה שאין ניסיונות מכוונים להחרים אותה, שכן חרם יזום עלול להיחוות כטראומה ממש. אם יש חשש כזה, חשוב לפעול מיידית ולערב את הגורמים הטיפוליים בביה"ס (יועצת ופסיכולוגית). אני רוצה לקוות שהדברים אינם חמורים עד כדי כך, ולהזכיר שלפעמים עולה הצורך גם בטיפול פסיכולוגי, לאחר שמוצו כל הצעדים מבית. בהצלחה ליאת

ליאת תודה רבה לך על תשובתך המפורטת. בתנו לא רואה את המצב כפי שאני רואה זאת או מחנכת הכיתה. האם פגישות עם פסיכולוג יכולות לתרום לה בקשר הבינאישי , לשקף לה מצבים, למתן תגובות וכמובן לקחת בפרופורציות ולא בשחור לבן. תודה רוני

שלום, אני סבתא לנכד שביוני ימלאו לו 3.לאחרונה אני מאוד מודאגת מצורת ההתנהגות שלו.כשהוא רןצה משהו ולא מקבל , מתחיל לצרוח ולזרוק דברים.הצרחות והיללות יכולות להימשך זמן רב.נראה כאילו הוא לא מבין את משמעות המילה "לא".כשהוא כועס עלי, כי לא קיבל מה שרצה,הוא מנסה להכות אותי.אותו הדבר עם ההורים שלו.לפני מספר ימים ,סיפר לאמא שלו מי מהאנשים בסביבה הקרובה שלו, נחמדים ומי לא. האבא נמנה בין הנחמדים, האמא לא.לעיתים הוא מסרב שהיא תנשק אותו,או תתעסק איתו בכל צורה שהיא.הוא מדגיש שהוא רוצה רק את אבא.לפעמים יש לי את ההרגשה שהוא נורא כועס ונורא חסר סבלנות, לא ברור לי למה. הוא מאוד אהוב ומקבל המון תשומת לב.ברצוני להוסיף פרטים שנראים לי חשובים.אנחנו גרים באירופה.לפני 8 חודשים נוסף אח למשפחה.ההריון לא היה קל,והאמא אושפזה מדי פעם במהלך ההריון.בגל שנתיים וחודשיים, החל ללכת לגן 3 ימים בשבוע, חצי יום. (כפי שמקובל כאן)יום אחד בשבוע נמצא עם האבא,יומיים בשבוע עם האמא ויומיים עם הסבתות.חצי שנה לאחר מכן, הם עברו דירה והוא החל ללכת לגן חדש (קרש) מתשע בבוקר עד שש בערב.פעמיים בשבוע. בייתר ימי השבוע הוא נשאר עם אחיו עם בני המשפחה, כפי שסיפרתי קודם.לדברי האמא שלו, ההתנהגות התוקפנית, מתרחשת מידי פעם.אני חוויתי התנהגות כזו,מספר פעמים.היום היה ממש שיא.הם ביקרו אצלנו ושהו כ-3 שעות והוא כל הזמן , יילל, בכה, צעק והיכה.השאלה שלי היא, האם יש סיבה לדאגה(אני מאוד דואגת), האם צריך לפנות לעזרה מיקצועית? ואיך להתמודד עם התנהגות כזו. בתודה מראש , מירי.

שלום מירי, כדי לא לחזור על עצמי, אני מפנה אותך לתשובה שכתבתי ממש שתי קומות מטה, לטלי, שנתנה לפנייתה את הכותרת "בן 3.9 התנהגות חריגה". אנא, קראי את הדברים, ואם יהיו שאלות נוספות, אשמח לחדד עבורך עוד. בברכה ליאת

היי ליאת אני אמא לילד בן 9 לאחררונה הילד מבקש שאבא יישן איתו.וכשביררתי לעומק הבנתי ממנו ההוא מפחד שיפרצו לנו את הבית.(הילד נכח בשיחה של שכן שסיפר שבבנין הסמוך התקיימו 3 פריצות.}מאז הילד לא רגוע.איך מרגיעים אותו?מה אומרים לו?תודה לך ליאת

שלום רב, לפחד מגנבים (בניגוד לפחד ממפלצות ודרקונים) יש בסיס מציאותי, וילדים בני 9 יודעים זאת היטב. לכן, אין טעם לבטל את הפחד ולהסתמך על אמירות כמו "אין לך מה לדאוג, לנו זה לא יקרה". במקום זאת, יש לנסות להחזיר לתופעת הפריצה את ממדיה המציאותיים, בדרך של הסברה עניינית ומרגיעה. אפשר לתת מידע ענייני לגבי הפרופיל האופייני של הגנב המצוי (גיליתי שזה מצליח די הרבה פעמים להרגיע) "נערים שמחפשים כסף מזומן לסיגריות או לקניית דברים שאין להם בבית" או "אנשים שמחפשים את מפתחות המכונית, כדי שיוכלו למכור אותו ולהרוויח בקלות הרבה כסף". בדרך זו אנחנו 'מנמיכים' את הדימוי של השודד המאיים, והופכים אותו למאיים פחות. ברוח זו, אפשר להדגיש את העובדה שהגנב עצמו מאד פוחד להיתפס, ולכן הוא יעדיף לפעול רק בבתים ריקים מאדם (כך שהסיכוי להיפגש איתו נמוך ביותר). במקביל, רצוי להגביר את תחושת הביטחון של הילד, ולפרט את מעגלי השמירה הרלוונטיים (אנחנו ההורים שומרים עליך, הכלב שלנו נובח ויכול להרתיע/להבריח אנשים בלתי קרואים, יש אזעקה, דלת פלדה, יש משמר אזרחי, שוטרים וכד'). ולבסוף, אם החרדה כבר לא בשיאה, אפשר לדבר על האפשרות של פריצה לבית שלנו, ו"מה המקסימום שיקרה?". אפשר לדון באפשרות ההיפותטית הזאת, לדמיין איך זה ייראה ומה נוכל לעשות (לפני ואחרי) כדי לצמצם את הנזקים. ברמה הפרקטית, אני מציעה להתמקד בהסברה מרגיעה, ופחות בהיצמדות פיזית לילד הפוחד. לעיתים, הילד מגלה כי באמצעות הפחד, הוא זוכה בתגמולים מפתיעים, כמו שינה עם ההורים, פרסים ומתנות אם הוא 'מסכים' להישאר לבד, וכד'. במצב כזה, יהיה קשה יותר לגמול את הילד מהפחדים, בהיותם נושאים עמם רווח משני עבורו. לכן, אפשר לשבת לידו קצת לפני השינה, אך לחזור ולומר לו שאתם עושים הכל כדי לשמור על עליו, על עצמכם ועל רכושכם, ולכן אין צורך בשינה המשותפת. בהצלחה ליאת

שלום . בני בן יחיד בן 4. ילד חכם מקסים וחברותי להפליא. אבל... אני מזה אצלו חוסר אמונה עצמית. הוא לא עושה דברים שהוא לא בטוח בהצלחתם ומרבה להגיד : אני לא יודע, לא מצליח, לא יכול. את עושה יותר טוב וכד'. רציתי לדעת כיצד ניתן לחזק אותו (אני גם הייתי ילדה כזו והאמת גם עכשיו אני כזו, לכן אני לא רוצה שיעבור אליו), איך לנהוג בכדי שיאמין בעצמו. ודבר שני. ראיתי שהוא מתקשה בהחזקת עט, עפרון, גיר. וגם הסרבול הזה גורם לא לאכול בידיים במקום עם מזלג. הוא גם מאוד עקשן ולא מוכן ללמוד שום דבר שלא מתחשק לו ומעניין אותו. איך לחזק את תחום היד הדומיננטית? תודה

שלום נאווה, היכולת שלנו לחוות את עצמנו כמוכשרים ומוצלחים נשענת על שני מקורות עיקריים. האחד, הוא המבט המתפעל המשתקף אלינו מעיניהם של האנשים החשובים לנו (אמא ואבא), והשני, מאזן הצלחות-כישלונות חיובי (יותר הצלחות מכישלונות). לכן, כדי לעודד ילד לביטחון ותחושת ערך, חשוב לזמן לו חוויות של הצלחה, ולהתפעל בצורה אותנטית ממנו ומתוצריו. גישה ביקורתית מדי, או עמדה עקרונית הממעטת במחמאות (גם כשהיא נעשית מתוך רצון לעודד או לשפר ביצועים) יכולה להחליש ולדכא, בעיקר ילדים או מבוגרים חסרי ביטחון. לכן (וכאן אנחנו מגיעים לחלק השני בשאלתך) חשוב מאד לנסות ולהעריך באמצעות אבחון מקצועי אצל מרפאה בעיסוק את המקור לסירבול המוטורי שלו, ולטפל בו. אין ספק שקשיים מסוג זה עלולים ליצור תחושות נחיתות וחוסר אונים, ומגמה של הימנעות ממאמץ, שאינה תורמת להישגים והצלחות. בהצלחה ליאת

שלום .יש לי בן 3.9 .ילד מקסים כחם חמוד קצת ביישן .צריך להדגיש שהוא בן יחיד מפונק מאוד אהוב.בזמן אחרון הוא התחיל עם התנהגות מוזרה הוא רוצה מה שהוא עו לא ניראה לו מה שהוא הוא יורק ,בוכה ומשתולל זה לא היה קודם ובמיוחד היריקות האלה זה נורה.בהתחלה נישינו להתלם.אחר כך אמרנו ש זה לו מקובל ולא מתקבל וזה לא עוזר הוא ממשיך.מה עושים ?זה מתחיל להציק וממש לא נאים

שלום טלי, כשאת כותבת על בנך שהוא מפונק ואהוב, את יוצרת זהות בין פינוק ואהבה. מסתבר שמדובר בשני דברים שונים מאד, ואולי הבנת ההבדל תעזור לך להביא לשינוי המצב. ילד *אהוב* מרגיש שהוריו חשים כלפיו רגשות עמוקים של חום, קרבה, אכפתיות, דאגה, הכלה וקבלה מלאה של מי שהוא. ילד *מפונק* מרגיש שהוריו חייבים לתת לו כל מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, להסכים לכל מה שהוא אומר או חושב, ולוותר על צרכיהם ורצונותיהם לטובת אלה שלו. את יכולה בוודאי להבין כי ה*אהבה* מטפחת, מצמיחה ומעודדת את הילד להרגיש חשוב ויקר להוריו, בעל ערך ומוצלח, בעוד ה*פינוק* יוצר אצל הילד אשלייה של שליטה בעולם, ומניח את היסודות לבעיות התנהגות וקשיים חברתיים. לפיכך, לאהוב, אין פירושו לתת לילד כל מה שהוא רוצה. להפך. עלינו להתעקש וללמד אותו להתאפק, לוותר, לדחות סיפוק ולנהוג כבוד בזולתו. כאשר הוא בוכה ומשתולל, תוכלי לומר לו (בכנות ובאכפתיות) שאת מבינה כמה קשה לו כשאינו מקבל את מה שהוא רוצה, אך אין ברירה, כי זה המצב. תוכלי להגיד משהו על כך שאת סומכת עליו ויודעת שיוכל להתגבר. אם הוא יורק או מתנהג באלימות או בפוגענות, עליך לעצור אותו פיזית, להרחיק אותו ממך, ובמידת הצורך לנקוט סנקציה חד משמעית שתבהיר לו שהתנהגותו אינה משתלמת. הזכירי לעצמך כי את פועלת מתוך אהבה לבנך, ומתוך דאגה ואחריות הורית. לפעמים, כשלא מצליחים לבד, הדרכת הורים קצרה יכולה לסייע מאד. בהצלחה ליאת

תודה רבה לך ליאת על התגובה.כל מה שאת כותבת זה כל כך נכון. ואני באמת לא מסוגלת להגיד לא לו.הוא ילד טוב ומקסים אני קיבלתי אותו אחרי 11 שנים של טיפולים קשים.ו זה כנירא השפאה(אני מדברת על עצמי) אני לא יכולה לראות בוכה. כל דבר שהוא רוצה הוא מקבל ממני והוא מחזיר המות אהבה. אבל אני עובדת על אצמי כי אני באמת לא רוצה שיגדל ללא גבולות .אבל זה כל כך קשה לי.ו זה רק לי עם אבא הוא מתנהג אחרת כי הוא יודעה שאבא יכול להיות יות קשוח ואז הוא רץ אלי ואני נשברת.

הלום ליאת הבת שלי בכתה 'א לפעמים היא משקרת במיוחד בקשר לציונים שלהזה כואב מעצבן מרגיזאותי מאוד עד הבכי הספרתי לה בסופ אני יודעת את האמת אם זה מוצא חן בעיניי או לא מקבלת אתו ותמיד יש דרך לשפר אבל היא חוזרת ומשקרתוכשאני מגלה לה שאני גיליתי מתחילה לבכות ומכיאהונכנסת לדיכאון תאמיני לי אני מרחמת עליה ומאווד רוצה לעזור לה אבל איך?

שלום ופא, בדרך כלל ילדים משקרים כאשר הם מאמינים שאמירת האמת תסבך אותם בדרך כלשהי. אני מבינה שאת משתדלת לשדר לה מסר מרגיע, ובכל זאת, שווה לבדוק האם זה אכן כך. רוב הילדים מתבאסים כשהם מקבלים ציון נמוך, וחוששים לעמוד מול תגובת הוריהם. הם מרגישים שהם מאכזבים ומצערים את ההורים, גם אם ההורים לא כועסים. הילדים שלנו חכמים, והם קוראים את האכזבה גם ללא מילים. לכן, אני חושבת שעדיף להישאר גלויים וכנים בתקשורת שלנו עם הילדים, להישאר אמפתיים למצוקה שלהם, ולא ללעוג או לכעוס עליהם כשהם מנסים להתחמק מאמירת האמת. אחרי הכל, גם אנחנו, המבוגרים משקרים פה ושם כדי לא להסתבך. אמרי לבתך שאת מבינה כמה קשה לה להציג בפנייך ציונים נמוכים, ושלמרות שאת מעדיפה שתקבל ציון גבוה, את אוהבת אותה וסולחת לה גם במקרים של כישלון. הדגישי עד כמה את מאמינה ביכולותיה ובשכלה, ושאת בטוחה שבפעם הבאה תצליח יותר. השתדלי לא להתייחס יותר מדי לשקר. אני מאמינה שאם היא תחשוש פחות, יפחת גם הצורך שלה להסתיר את האמת. בברכה ליאת

לליאת שלום! בתי בגיל 13 וחטיבה חדשה,לפני הכניסה לחטיבה היא ביקשה להיות עם ילדה מסוימת מהכיתה,(כנהוג בעירנו)ואכן שמו אותן יחד באותה כיתה, אותה ילדה חברותית יותר מבתי ולכן הכירה הרבה בנות חדשות ובעקבות זאת היא לא בקשר עם בתי, וכשהיא פוגשת אותה במקרה במקומות בעיר והיא עם חברות היא עושה את עצמה שהיא לא מכירה אותה ופילו לא אומרת לה שלום.עודדתי את בתי להכיר בנות אחרות ואכן לאחר תקופה (היא בוחרת בפינצטה)היא התחברה בעיקר לשתי בנות מקסימות וחרוצות בלימודים וכשיש מבחן הן לומדות יחד, בעצמאות הן כבר קבעו להסתובב יחד,שאלתי היא האם שלוש חברות זה לא מעט מידי?ודבר שני נראה לי שהן מה שנקרא "חננות", אבל אני לא רוצה להתערב כדי לא לגרום נזק.ולהפך כשהיא מספרת לי על כל מיני תקריות בכיתה אז היא אומרת שלה או לאחת מהן זה לא יקרה כי הן תמיד יהיו אחת לצידה של השניה.אני שמחה שזה כך,אך גם קצת מפריע לי שהיא לא "בחברה" כי אני בתור ילדה הייתי המקובלת בכיתה.וכנ"ל בתי הבכורה,והקטנה נראית לי לא הכי בעניינים, וזאת למרות שהיא יפה ,ואפשר לומר מושלמת מבחינה חיצונית, מה לדעתך עוצר בעדה לפרוץ קדימה?יש לציין שמבחינת חום, אהבה,וכל מה שקשור לכסף היא מקבלת,(כמובן עם גבולות)תודה- מירב

שלום מירב, מסתבר שיש חיים גם אצל ה'חננות', ושהם אפילו טובים... נראה שבתך ניחנה ביכולת חברתית טובה, והיא מבינה את כוחה של חברות אמת. כשאתה "בחבר'ה", אתה אולי מוקף בהמוני ילדים, אך לא בטוח שניתנת לך ההזדמנות למערכת יחסים קרובה ואינטימית, ולהנאה שבשיתוף ובהדדיות. זאת ועוד - עלינו לזכור שהילדים שלנו אינם שלוחה שלנו, ומותר שיהיו להם העדפות, רצונות וצרכים שונים מאלה שלנו. מן התיאור שלך עולה כי בתך היא ילדה נחמדה ומוצלחת, שמחה בחלקה, ואינה מוטרדת במיוחד מהסטטוס החברתי שלה. בעיני, נכון להניח לה לנהל את חיי החברה שלה כרצונה, אלא אם מתעוררת מצוקה מיוחדת. בברכה ליאת

שלום ליאת, ייתכן שהשאלה קצת מצחיקה ובכל זאת: יש לי שני ילדים: בן 5 וחצי ובן שלוש. חיית המחמד שלהם היא דג. הדג עושה סימנים של עומד למות (ממש כבר בקושי זז). אמרנו שהוא כנראה חולה והגדול ביקש שניקח אותו לווטרינר. מה לעשות? האם להסביר שהדג מת (עניין של כמה ימים עד שזה יקרה...) או להחליף בדג זהה? ואם להסביר אז כיצד? תודה, רוני

שלום רוני, השאלה שלך לא מצחיקה כלל. אדרבא, היא מעמתת אותנו עם אחת הדילמות החשובות בחיינו כהורים - האם ובאיזו דרך להפגיש את הילדים הצעירים עם רעיון המוות. מותה של חיית מחמד - עצוב ככל שיהיה - הוא הזדמנות מצויינת וטבעית להעלות את הנושא, ולטפל בו בזהירות, בהתאם ליכולת ההבנה של הילד. ילדייך שניהם כבר מודעים, יש להניח, לקיומו של המוות. ילדים נתקלים בבעלי חיים מתים כל הזמן. הם נתקלים בחתול שנדרס, בנמלה שנרמסה (בכוונה או בשוגג) תחת סוליית הנעל, בג'וק שריססנו למוות, וכד'. אני ממליצה להתייחס אל מותו של הדג בצורה עניינית. להסביר לילדים שהדג מת, כמו כל בעלי החיים בטבע. תוכלו לציין שמי שמת אינו חש דבר, לא כואב לו שום דבר, וזה עצוב למי שאהב אותו ונפרד ממנו. (רצוי להימנע מהסברים מעורפלים על 'עלייה לשמיים' וכיוב'). כאשר אנחנו נשארים ענייניים וברורים, הילדים בדר"כ מאמצים גישה דומה, הגם שייתכנו ביטויי רגש טבעיים ולגיטימיים. אני סבורה שדג חדש כדאי להביא רק לאחר זמן מה, כדי לאפשר לילדים להפנים את רעיון הפרידה והאובדן. בברכת חיים טובים וארוכים לכולנו ליאת

תודה

אחותי בת 17 בכיתה יא. היא עובדת 4 ,5 פעמים בשבוע בפיצריה,אני ואמא שלי לא בעד שהיא תעבוד כי אני רוצה שהיא תשקיע בלימודים אך היא מתעקשת לעבוד שיהיה לה כסף משלה היא רוצה ללמוד נהיגה לקנות לעצמה דברים שאמא שלי לא יכולה לספק למשל בגדים יקרים היא לובשת רק מותגים.אמא שלי חד הורית ל5 הילדה מאד עצמאית עוזרת לה המון בבית . לפני חודשיים היא היתה חולה ולא הגיעה כמה ימים לעבודה,והיום היא גם היתה חולה הבוס שלה בעבודה התקשר אליה דרש ממנה להביא אישור מחלה כדי להוכיח שהיא באמת היתה חולה ,כל פעם כשהיא חולה היא מפחדת שהוא יפטר אותה והיא נכנסת ללחץ מתארת תופעות של דפיקות לב חזקות ,יובש בפה,חוסר ריכוז מפחד שיפטרו אותה .ניסיתי להרגיע אותה שהיא עובדת טובה ומוערכת ולא כל כך מהר מפטרים מהעבודה בטח לא כי היתה חולה .איך ניתן לדבר איתה ולהרגיע אותה היא מפחדת לחטוף צעקות מהבוס ביום ראשון.

שלום רב, בני נוער המוכנים לעשות מאמץ ולעבוד, ולא להיות ל'נטל מותגים' על הוריהם, תמיד עוררו בי כבוד והערכה. יש בכך בגרות רבה, והבנת סדרי עולם: דברים טובים עולים בכסף ובמאמץ. כמי שעושה את צעדיה הראשונים בעולם העבודה והמבוגרים, יהיה על אחותך ללמוד גם את הכללים הנהוגים בין מעסיק לעובדיו, את נקודת מבטו של המעסיק, המעוניין שפרנסתו לא תיפגע, ואת חוקי העבודה שנועדו לשמור עליה ועל בעל העסק כאחד. אני רוצה לקוות שכאשר היא 'תשתפשף' מעט יותר, היא תוכל לראות גם את ההיגיון שמאחורי הדרישה להציג אישור מחלה, ותדאג לעשות זאת כדי לשמור על מקום העבודה שלה. כרגע, לא תזיק תמיכה והרגעה מכם, כמו שקורה תמיד כשבן משפחה נלחץ ודואג. אם את חוששת שתופעות החרדה חורגות מגדר הצפוי במקרים כאלה, והן מופיעות בתדירות גבוהה גם בהקשרים נוספים, שווה לפנות להתייעצות אצל פסיכולוג קליני, שיוכל להעריך את חומרת הבעיה, ולתת לה כלים להתמודדות עם מצבי חרדה ולחץ. בהצלחה ליאת

בתי בת 8.5 לומדת בכיתה ג' מכיתה א' אינה מבצעת את כל המטלות בכיתה ובבית. עשינו טבלאות חיכנים נכתבו לה הערות חיוביות על מטלות שעשתה אבל זה לא מדרבן אותה לבצע את כל המטלות (העתקה מהלוח,לענות על שאלות בכתיבה בכיתה בע"פ אין בעיה בעלת שפה עשירה מאוד. מאחר ועבדנו איתה על עידוד ותמיכה על כל דבר קטן. היום היא דורשת כל הזמן פידבקים על דברים הכי טרויאלים כגון שהתלבשה בבוקר, שהעתיקה מהלוח רק בשיעור אחד כל שאר השיעורים לא ביצעה את המטלות אך בשביל שיעור אחד היא רוצה פירגון וזה מתבטא באימרה "נכון שאתם גאים בי" שהתלבשתי, שהעתקתי מהלוח. אנחנו לא יודעים איך לנהוג איתה על כל דבר היא דורשת פירגון. האם להמשיך לפרגן לה גם על הדברים הכי טרויאלים? תודה. תודה

שלום דלית, קושי עקבי שכזה מחייב, לדעתי, בירור מעמיק יותר, רצוי אבחון פסיכודידקטי, שיעמוד על הסיבות להימנעות שלה ממטלות אקדמיות. מאד יתכן שהדרישה לפידבקים תכופים, לאישור ואישוש ל'כמה היא נהדרת', משקף תחושה של אכזבה, חוויית עצמי שלילית, והרגשה כללית של חוסר מסוגלות. אפשרות אחרת קשורה לנטייה שלנו, ההורים, להשתמש בחיזוקים רבים ומוגזמים במטרה לדרבן את הילדים, מה שעלול להחליש מאד את המוטיבציה האינטרינזית (הפנימית, שבאה מתוכם) לטובת תלות רבה מדי בחיזוקים ותגמולים מן החוץ. לכן, כשהיא שואלת אם אתם גאים בה כשהיא מתלבשת בעצמה בבוקר (או מעתיקה מטלה מהלוח), תוכלו לומר לה "הרבה יותר חשוב איך *את* מרגישה. האם את גאה על כך? האם את שמה לב לכך שאת מרגישה טוב בכל פעם שאת מצליחה לעשות משהו בצורה טובה? נכון זה כייף?" בהצלחה ליאת

הילד שלי בן 3.5 כעת ונגמל מחיתולים לפני כחמישה חודשים, חוץ מזמן הלילה (עדיין ישן עם טיטול). הבעיה היא שהילד מתעכב לגשת לשרותים משום שלא מעוניין להפסיק את המשחקים והעיסוקים שלו ולכן הוא מפספס לעתים קרובות או שחלק מהפיפי בורח לו עד שהוא מספיק להגיע לשרותים. כשאני מזכירה לו ללכת לשרותים הוא כועס עליי וטוען שאין לו פיפי למרות שאני רואה שהוא מתאפק. לפעמים אני ממש כועסת ומראה לו שזה לא מוצא חן בעיניי אבל נראה שזה ממש לא מפריע לו. כעת כבר לא ברור לי כיצד עליי להגיב כלפי התופעה הזו ?

שלום רב, תהליך הגמילה הוא למעשה תהליך של שליטה הדרגתית בשרירי הסוגר של שלפוחית השתן. מה שעבורנו, המבוגרים, נראה כה פשוט ואוטומטי, הוא למעשה מיומנות נלמדת של התאפקות שעל הפעוט לרכוש. הילד לומד בהדרגה לזהות את ה"אות" המתריע שהשלפוחית מלאה, ולהפעיל בתגובה את שרירי הסוגרים (לפחות עד שיגיע לבית השימוש, שם יוכל לשחרר אותם ולעשות פיפי...). ישנם מצבים, כמו, למשל, שינה עמוקה, משחק מרתק, או מצבי לחץ - בהם המוח עסוק בעניינים "חשובים" יותר, ומפסיק להקשיב לאותות מהשלפוחית. כתוצאה מכך, השרירים נשארים רפויים (או מתרפים בבת אחת, במקרים של בהלה) והפיפי בורח. רוב הילדים מצליחים להשתלט על המיומנות הזו בתהליך הגמילה ההדרגתי, תוך עידוד מצד ההורים, וסלחנות כלפי התאונות. במקרים אחרים, בהם הילד מתקשה בתהליך וממשיך להרטיב, אפשר לשלב טכניקות התנהגותיות בעזרת איש מקצוע. כרגע, מן התיאור שלך, איני רואה סיבה לדאגה. אני חושבת שהפספוסים בגלל המשחק נובעים מכך שהוא שקוע בכך מאד, ולא מתייחס בזמן ל"איתותים". תוכלו לנסות להזכיר לו לעשות פיפי *לפני* שיהיה שקוע מאד במשחק. אני מניחה שנדרשת עוד קצת סבלנות ורוח טובה, בהצלחה ליאת

שלום רב, לבעלי אחיין בן 5 אשר אובחן לאחרונה כבעל הפרעות קשב וריכוז ADHD עם עיכוב בהתפתחות השפה וכן בעיות מוטוריות שונות. הבנתי מגיסתי כי יש גם בעיה בחושים - היא תיארה שהוא לא רגיש לכאב או שהוא יכול להיות לפעמים אגרסיבי מבגע כי אינו מודע לכוח שמפעיל. הילד הינו בסה"כ ילד חיובי, אהוב ומקובל מבחינה חברתית, אך לאחרונה הוריו סיפרו לנו משהו שעורר בנו דאגה - הם גידלו עד לא מזמן ארנבות בחצר ביתם ומסתבר שהילד גרם למותם של 3 גורים. פעמיים חיבק אותם עד שנמחצו למוות ופעם נוספת דרך על אחד, ככל הנראה בטעות.חשוב לציין כי המעשים לא נעשו במזיד ככל הידוע לנו. הוריו לא מתרגשים מהעובדה שבנם הקטן הרג בטעות 3 בע"ח, אך בנו זה עורר דאגה רבה לילד. האם אנחנו סתם מגזימים בתגובה שלנו או שמא מדובר על משהו הדורש התייחסות של גורם טיפולי מקצועי? תודה רבה!

שלום רונית, אני מניחה שמי שאבחן את הילד, ועמד על הקשיים בשפה, במוטוריקה ובאינטגרציה החושית, גם המליץ על טיפול מתאים (ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת). הקושי לווסת את עוצמות המגע שלו יכול להסביר את התאונות העצובות שחווה, הגם שייתכנו הסברים נוספים. אני רוצה להאמין שיש גורמים טיפוליים בתמונה, שיוכלו לתת את הדעת על הסיבות האפשריות ולתת מענה טיפולי. בברכה ליאת

במקרים הללו. ההורים לא כ"כ מייחסים חשיבות לעניין. היחידים שהזדעזעו מכך היו בעלי אני והסב של הילד שהינו איש חינוך .אני באמת מאמינה שמדובר על תאונה. השאלה היא האם מדובר על מקרים שחובה/ראוי שאנשי המקצוע המטפלים יהיו מעודכנים לגביהם בכדי לעזור לילד המקסים הזה? הוריו די היו בהכחשה עד לא מזמן לגבי מצב הילד. בגיל שנתיים וחצי הגננת, האחות בטיפת חלב וגם אני התחננו להם שייקחו אותו לאבחון, אך הם טענו שאין כל בעיה עמו והם לא מוכנים להיות "הורים לחוצים".