פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, בני נגמל בסביבות גיל שנתיים ו- 8 חודשים. הכל עבר בשלום ובקלות ולא היו פספוסים והוא רץ בשמחה לשירותים מכריז בקולי קולות שיש לו פיפי וכדומה. בספטמבר האחרון בגיל 3 נכנס למסגרת של גן חדש. היה לו מאד קשה. זה מיד התבטא ברגרסיה בגמילה - גם בבית ובייחוד בגן. מאז כבר התאקלם בגן - משחק ונהנה ללכת לשם. בבית כבר לא מפספס למרות שהחדווה בללכת לשירותים כבר לא נמצאת וקורה לא פעם שצריך להזכיר לו או ממש להתעקש שילך לשירותים - לוקחים אותו, לא בכוח אבל אסרטיביות. בגן הוא מסרב לעשות פיפי בשירותים ! בבוקר עושה איתנו בגן כשמביאים אותו, בשנת צהריים שמים לו טיטול - ולמעשה עד אז מתאפק ואם לא מצליח עושה בתחתונים. ניסינו הכל - פרסים, מדבקות, ללכת עם הגננת, עם סייעת אהובה, עם חבר, לבד, לא ללחוץ, להתעלם מכל הנושא לתקופה אבל שום דבר לא עוזר. ניסיתי לשאול אותו מדוע אינו רוצה לעשות בשירותים - בכל פעם יש לו תשובה אחרת - יקחו לי את הצעצוע, יש שם מפלצת, השירותים לא נחמדים, אני לא מצליח להרים התחתונים וכו'... אמנם יש לו בזמן האחרון פחדים ולא מוכן להישאר בחדר לבד אבל ניסינו שילך עם הגננת והיא אומרת שהוא עומד לידה לוחץ ולא יוצא. מה עושים ? אנחנו מיואשים ומאד דואגים לקראת שנה הבאה - אז יהיה בגן עירייה ושם הרבה פחות סובלניים לנושא זה. תודה

שלום א' גם גן עירייה הוא גן ילדים, המביא בחשבון ילדים עם קשיים וצרכים מיוחדים, ומבחינה זו אין סיבה להילחץ. לתחושתי, אם תניחו לנושא, תחושת הלחץ שלו תפחת. יש את החופש הגדול, בו תוכלו להחזיר לו את הביטחון. חודשיים זה הרבה זמן. אם את בכל זאת דואגת, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

שלום, יש לי ילד מאוד חכם ילד טוב וחברותי, הוא בגן חובה. כל הילדים בגן מאוד אוהבים אותו. כל יום שאני באה לקחת אותו מהגן עטים עלי 3-4 ילדים שרוצים לבוא אליו. משיחות שהיו לי איתו ומתצפיות שעשיתי בגן ובצהרון כשהוא לא ראה, ראיתי שהוא משחק עם הרבה ילדים. אבל מסקרן אותי לדעת למה הוא מתחבר באופן מלא רק לילד אחד ספציפי, ורק אותו הוא רוצה להזמין כל יום. הוא לא רוצה להזמין אף אחד אחר פרט לילד הזה. הילד הזה הוא בסדר אין לי שום דבר נגדו אבל האם זה הגיוני שמכל הגן הוא מתחבר רק לילד אחד. כל השאר כל פעם מזמינים מישהו אחר והוא רק את הילד הזה. מבחינת חוג החברים הטובים שלו יש את הילד הזה מהגן ויש לו חבר טוב נוסף ששמרנו על קשר מהגן הפרטי מלפני 3 שנים. כלומר סה"כ יש לו שני חברים. אחד מהגן העכשווי ואחד מחוץ לגן. זה בסדר?

שלום שירה, הילד שלך מתחבר לילד ספציפי ממש מאותן סיבות שאנחנו המבוגרים מעדיפים את ה-חבר ה-טוב שלנו. לא תמיד אנחנו יכולים לשים את האצבע על הסיבה המדויקת, אך ברור שמשהו באינטראקציה עם האדם הספציפי הזה משרת צורך כלשהו אצלנו. לפעמים, ההעדפות משתנות (בעיקר בגיל הצעיר) ולפעמים חבר טוב מלווה אותנו שנים רבות. זה בהחלט בסדר (בעיקר אם את אומרת שבגן הוא מקובל ואהוד). בברכה ליאת

בני בן ה6 החל לשאול אותי שאלות רבות על המוות. מה קורה אחרי שמתים? איפה שמים את הגוף? וכו'... נוסף לכך הוא מעלה חששות מהמוות, מזה שאני אמות והוא ישאר לבד, מזה שהוא לא יהיה איתי לאחר שנמות וכו'... הוא שואל אותי הרבה שאלות בנושא, ואני לא יודעת עד לאן להגיע באמת.נא עזרתכם.

שלום חגית, כדי לא לחזור על עצמי, אני מעתיקה עבורך שתי תשובות שלי שניתנו לא מזמן. הראשונה מתייחסת לשאלות של ילד בן 13, והשניה לאלה של ילד כבן 6. אם יהיו לך שאלות נוספות, את מוזמנת לשאול עוד. הנה - כולנו עומדים חסרי אונים מול מוחלטותו של המוות (ולפעמים גם מול השאלות הקשות בנושא זה, שמפנים אלינו הילדים שלנו). פחדי המוות חוזרים ו'מתקיפים' אותנו לאורך מעגל החיים, בכל פעם קצת אחרת, כשהיכולת לעמוד בהם תלויה במידה רבה בפונקציות המרגיעות שאנחנו מצליחים לגייס, מבפנים ומבחוץ. ילדים צעירים (וגם יותר גדולים), משתמשים בהוריהם כמקור הרגעה ונחמה, ורק בשלבים מאוחרים יותר הם מצליחים (יש לקוות) למצוא בתוך עצמם את הכוחות ואת המשמעות העמוקה, הנותנת לחייהם משמעות וערך. בנך, שכבר אינו ילד קטן, עסוק מאד בשאלות הקיומיות של החיים והמוות, ויש לו כבר את היכולת לחשיבה מופשטת. הוא כבר יודע שהמוות הוא עובדה קיימת שאין להילחם בה, ולכן נדמה לי שאפשר להתחיל לעסוק, במקום בשאלות המוות, בשאלות של מהות החיים. עם ילדים ומתבגרים אפשר לדבר על כוחה המרפא של האהבה, של היצירה והתרומה לזולת. אפשר להדגיש, כי בניגוד לעובדה שאין אנו יכולים לדעת מתי וממה נמות, יש לנו את הבחירה והשליטה על איך נחייה. אפשר להזכיר שאת המשמעות לחיינו עלינו לגלות בעצמנו, תוך שאנו פועלים כל הזמן על המציאות, בניסיון להשיג שליטה (על מה שניתן) בחיינו. אני מאמינה שברוב המקרים אנשים מצליחים להפיג כך חלק מן הפחד, ולנהל חיים טובים ומלאים למרות ההכרה בסופיותם. אם, למרות הכל, את מרגישה שהדיכאון והחרדה משתלטים עליו ומקשים עליו לתפקד כשורה במסגרות השונות של חייו, מוטב להיעזר בפסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים ומתבגרים. *** המוות מעסיק את כל בני האדם מיום שהם עומדים על דעתם, ובנך אינו יוצא מן הכלל. ילדים מודעים לקיומו של המוות כבר בגיל הגן, וככל שיכולתם הקוגניטיבית מתפתחת, כך מתפתחים גם הפחדים. בגיל 6.5 החשיבה עדיין קונקרטית, ולפיכך גם השאלות יהיו ברוח דומה. אני מציעה להקשיב לשאלות, ולנסות לענות עליהן בצורה עניינית ופשוטה, מבלי להיכנס לרעיונות מופשטים. אפשר לדבר על כך שאחרי שמתים הגוף מפסיק להרגיש, שכלום לא כואב יותר, ושהמת נקבר בבית הקברות ("שזה מקום יפה ונעים בדר"כ, אליו אפשר להגיע מפעם לפעם, אם מתגעגעים לאדם האהוב שמת"). אפשר, כדי לנסות ולהרגיע, לחזור ולומר שמרביתנו מצליחים לחיות שנים רבות מאד, הודות לכך שאנו שומרים על בריאותנו ונזהרים מסכנות. הידיעה הזו נותנת (לכולנו) תחושת שליטה מסויימת מול שרירותו של המוות. בברכה ליאת

שלום,אני בת 17,כיתה י"א.. בזמן האחרון אני עצבנית יותר מתמיד,אני מרגישה תסכול ואני אפילו לא יודעת למה. אני רבה עם כולם סביבי ואני כבר מרגישה שאף אחד לא מעז להיות ליידי כי הוא מפחד שאני אתפרץ עליו.. מרוב שאני עצבנית אני לא מצליחה לחשוב על הלימודים.. אני רק חושבת על מה לענות לאנשים כל היום. אני מתחצצפת בלי סוף ואני כבר בקושי מחייכת..אני לא רוצה לדבר עם פסיכולוג או יועץ כי אני לא מרגישה בנוח. ושאני מדברת עם אמא שלי אני מרגישה שהיא שופטת אותי..וחברות שלי סתם לא יודעות מה להגיד. אני רוצה שתתנו לי כלים איך להרגיע את עצמי ולא לחשוב כל היום רק על מי להוציא את העצבים..אני חייבת להתפנות ללימודים ואני באמת לא מסוגלת.. תודה

שלום לך, זה באמת נורא מתסכל לנוע בחוסר יציבות כזה, להיטלטל בין מצבי רוח מתחלפים, ולהתעצבן על כולם. אכן אפשר להשתגע... את יודעת, היכולת לווסת את עצמך מבחינה רגשית, קשורה לפעמים לאספקטים ביולוגים מולדים (מה שקוראים "מזג" או "טמפרמנט"), אך גם למיומנויות נרכשות של התנהלות בינאישית, יכולת לנהל קונפליקטים, לבטא רגשות עוצמתיים בדרך לא הרסנית, ולעמוד במצוקה. אני חושבת שאם אפשר היה לפתור בעיות מסוג זה באמצעות עצה דרך האינטרנט, העולם שלנו היה נפלא. היינו יכולים לחסל בבת אחת המון בעיות ב'מכה'. למרבה הצער, יש קשיים שנפתרים רק במסגרת תהליך מתמשך, לבד או עם עזרה פסיכולוגית. לכן, למרות מה שאת אומרת, אני דווקא כן ממליצה על פנייה לעזרה, ועד אז, נסי למצוא לעצמך פעילויות מרגיעות (פעילות גופנית, ריקוד, משחקי מחשב, חוויות חושיות מהנות (אמבטיית קצף, מקלחת חמה/קרה, מסג',מדיטציה, וכד'), בילוי עם חברים, ולמעשה כל מה שיכול להקל, ולו לזמן מה, על תחושת העצבנות. זכרי שקשה לפתור קונפליקט עם אדם אחר בעיצומה של סערה רגשית. לפעמים, אנחנו פורקים על אנשים 'תמימים' את הזעם שלנו, רק כדי להרגיש טוב יותר. זה אולי פיתרון לא רע לטווח הקצר, אך (כמו שאת מבינה בעצמך) יש לו מחירים כבדים לטווח הארוך. אני מעודדת אותך מאד לפנות בכל זאת לעזרה, או לפחות לתת לזה הזדמנות. בהצלחה ליאת

בני הקטן בן 9 מפונק מאוד, לא מוכן להישמע לנו ההורים, במידה ואינו מקבל את מבוקשו מתפרץ בזעם צועק משתולל ולעיתים מכה, לאחרונה היו מספר ימים (לא רצופים)בהם החליט לא ללכת לביה"ס,איננו יודעים מה לעשות, אנו מענישים אותו ושוללים ממנו את הגישה למחשב, הוא מבקש סליחה מביע חרטה, אך ההתנהגות חוזרת על עצמה מידי כמה ימים, לתשובה מהירה אודה.

שלום ענת, בנך בן ה-9 קיבל כנראה תחושה שהוא ה'מבוגר האחראי' בבית, והוא המכתיב את הכללים. הגם שאנחנו חיים בחברה דמוקרטית, משפחה היא מערכת היררכית, בה המבוגרים הם בעלי הסמכות, והם המכתיבים את כללי ההתנהגות בבית, כולל החובות והזכויות. כאשר אנחנו מאפשרים לילד לקבל כל מה שהוא רוצה, או לפעול באלימות כשאינו מקבל את מה שהוא רוצה, הרי זה כאילו השארנו אותו ללא השגחה והכוונה, ללא דמויות סמכות שישמרו עליו (גם מפני דחפי התוקפנות שלו עצמו), וללא ההזדמנות ללמוד לאפק ולרסן את הדחפים והרצונות שלו. במצב כזה, ילדים עלולים לפתח קשיים רגשיים, חרדה, ובעיות חברתיות. לעיתים, הורים מזגזגים בין פינוק (חשוב להבחין היטב בין אהבה לפינוק, זה שני דברים שונים) לבין ענישה בצורה לא עקבית ולא יעילה, הילד מתבלבל, ההורים נמלאים אשמה ומבוכה, והבעיה אינה נפתרת. הפיתרון טמון, בדר"כ, ביכולת שלנו כהורים לפעול בדרך אסרטיבית ועקבית, תוך היענות קשובה, חמה ואוהבת לצרכים של הילד מצד אחד, אך עמידה על עקרונותינו החינוכיים, שמירה על גבולות המותר והאסור, מבלי לסגת ומבלי לאפשר לילד להפעיל אלימות. לפעמים הורים מצליחים להתארגן מחדש ולהחזיר לעצמם את הסמכות שהתערערה קצת, ולפעמים נדרשת הדרכת הורים, שמסייעת להם לעמוד טוב יותר וביעילות מול התובענות של הילד. אם את חושבת שקשה לכם לפעול ביעילות מול ההתפרצויות שלו, ולהגיב בצורה עקבית, פנו להדרכה אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

קורה לי משהו מאוד מוזר בתקופה האחרונה . אני אמיר ,בן 17 וחצי ובשעות הלילה המאוחרות יש לי תופעה מוזרה ומלחיצה שאני מתחיל לראות הכל בספידים ועוברים לי כל מיני רעשים בראש של כל מיני דברים לא ידועים על מיני מחשבות מטומטמות לדוגמא אני יושב עכשיו מול המחשב ושומע : זה ירוק לא זה זה אדום ,מיקרופון וואי כוס מים כואב לי הפה לא זה לא אני זה הוא . אני לא משוגע או משהו אני מאובחן כילד רגיל ללא בעיות אני לא משתמש בסמים וזה ממש ממש מוזר ומלחיץ , אני פותח עכשיו את הלב בפניכם בבקשה תעזרו לי.

שלום אמיר, מוטרדות חשיבתית או חשיבה מואצת ואסוציאטיבית (כשרעיון מוביל לרעיון, לא תמיד ברצף הגיוני), יכולה לשקף מצבים של עייפות, מוטרדות נפשית, מצוקה פסיכולוגית, חרדה, ועוד. לא כל כך מהר משתגעים... :-))) בכל מקרה, אם אתה חושש ומודאג, תוכל לדבר על כך עם מבוגר קרוב, לבקש תמיכה, אולי אפילו לבקש סיוע בפנייה לפסיכולוג, בפניו תוכל לפתוח את הלב ביתר פירוט ולהירגע. בהצלחה ליאת

ועוד דבר יש איזושהיא דרך לפתור את זה לבד?

ליאת שלום , בני בן שנתיים וחצי. בשבועיים האחרונים עברנו תהליך של גמילה מחיתולים בבית במהלך היום. בימים האחרונים בני מודיע רגע לפני וכמעט ואין "פספוסים". בגן לעומת זאת המצב שונה. שלחתי אותו לגן, לראשונה ללא חיתול, לפני כיומיים. במהלך יומיים אלה סירב להשתמש בשירותים של הגן. ביום הראשון "פספס" וביום השני התאפק עד לחיתול של שנת הצהריים. שאלתי היא האם כדאי לשלוח אותו לגן עדיין עם חיתול, עד שירכוש עוד בטחון או להמשיך ולשלוח גם לגן ללא חיתול. תודה מראש, עלמה.

שלום עלמה, תהליך הגמילה חייב להיות במתואם עם צוות הגן, שיוכל לחזק ולתמוך, ולטפל בצורה נאותה גם ב'פספוסים' וגם בהישגים. אם אתם שמים לו טיטול בגן ובבית לא - זה מסר מבלבל המזיק לתהליך. בברכה ליאת

בימים האחרונים מתאפק בגן עד לשעת האיסוף בצהריים (באזור 13:30 ). האם עלול להגרם לו מכך איזשהוא נזק בריאותי , מלבד האי נוחות שאני מניחה כי הוא חש בעקבות כך? מה עליי לעשות? תודה רבה.

רציתי לדעת אם ישנם סימנים לזהות אבא מתעלל מינית? ואם יכול להווצר מצב שהילדה תרצה בקרבת האב למרות שהוא עושה לה מעשים (כאמור הילדה בת 12 ).

שלום רב, אבא מתעלל, למרבה הפרדוכס, נראה כמו כל אבא אחר. את הסימנים נראה דווקא אצל הילד/ה. ילדים שעוברים התעללות בתוך המשפחה, מצד אדם קרוב, בהחלט יכולים להרגיש מבולבלים, לחוש רגשות סותרים, בהם גם אהבה כלפי התוקף. אני מניחה שמאחורי השאלה התמימה שלך מסתתרת דאגה גדולה. תוכלי לקרוא על כך עוד ובהרחבה באתר "מקום" - http://www.macom.org.il/ בברכה ליאת

שלום רב בני בן 6 וחודשיים, לאורך כל שלבי ההתפתחות שלו אני שמתי לב שיש לו התנהגויות שחוזרות על עצמן לאורך תקופה ואז מתחלפות בהתנהגויות אחרות למשל: לאחר גמילה ממוצץ בגיל 4, הוא התחיל ללקק את אצבעותיו וחפצים שונים. לאחר זמן מסויים התדירות פחתה. באותו זמן נולד לו אח קטן,והחלה ההתנהגות האובססיבית של נשיקות וחיבוקים אבל בצורה מוגזמת, והדבר נמשך עד היום. לאחרונה שמתי לב שהבן שלי במהלך כל היום ופעילויות שונות במשך היום עושה תנועות של פתיחת פה (מוריד את ראשו ופותח את הפה) כשערתי לו על זה הוא אמר שמשהו מפריעה לו בגרון (בדקתי ואין שום דבר). אני מרגישה שמגיל קטן יש התעסקות יתר סביב הפה, כאילו שהוא זקוק לתחושה הזאת סביב הפה. מה עלי לעשות, האם התנהגות כזאת נורמאלית ותעבור עם הזמן? תודה מראש

שלום איריס, יתכן שמדובר בסוג של 'טיק' מוטורי, אך כדי להתייחס אליו ככזה, חשוב לשלול מעבר לכל ספק בעיה פיזיולוגית בריאותית. בשלב ראשון, הייתי ממליצה על פנייה לרופא הילדים והתייעצות איתו. אם גם הוא יחזק את כיוון המחשבה הפסיכולוגי אפשר יהיה להמשיך ולחשוב הלאה. בברכה ליאת

שלום וברכה, אני סבתא לנכד בן 9, ילד מאוד חכם, תלמיד חרוץ, ילד שמאוד חביב בכיתה ילד רגיל מכל הבחינות. הנכד היה אצלי מספר ימים בחופשת פסח וכמובן בין היתר גלש במחשב, כשנכנסתי אחרי כמה ימים אני רואה שהוא רשם "בן ובת ארומים" (כמובן בשגיאת כתיב)ואחרי זה אני רואה (סלח לי על הביטוי) "בן ובת מזדינים", אין לי מושג אם הצליח להוריד או לראות במחשב, שוחחתי איתו אמרתי לו שבמחשב אצלי מותקנת מצלמה נסתרת וראיתי שניסית להכנס לכל מיני אתרים, הילד הודה שהוא ניסה, רציתי לדעת אם אני צריכה לעבור לסדר היום או שצריכה להדלק לי וכמובן להורים שלו נורה אדומה? רציתי להוסיף שבאחת השבתות שהייתי אצל בני, הנכד המדובר אמר לאחותו הקטנה "לכי תורידי את התחתון לאחותך בזמן שהיא ישנה"....... אנא, אני והוריו מאוד מודאגים ומוטרדים לאור מה שמתרחש לאחרונה במדינתנו הקטנה. ואודה לכם מקרב לב על תשובה מהירה, האם להבליג או לטפל בנושא? תודה מראש הסבתא מהצפון

שלום דניאלה, למרבה הצער, אין זו הפעם הראשונה שאני נחשפת לסיפור כזה. מסתבר שילדינו הצעירים והחכמים, שלמדו היטב מהי גישה יעילה למקורות מידע, עושים שימוש בטכניקות החיפוש כדי לספק את סקרנותם הטבעית. הצרה היא שהחיפוש התמים אחרי ה"בן ובת ארומים" חושף אותם לתכנים בוטים, אלימים ופרברטיים, המצויים בשפע וזמינים לכל דורש ברשת. כבר שמעתי על ילדה תמימה שבעקבות חיפוש דומה ברשת, הגיעה לאתרים שסיפקו סרטים ובהם סצינות אונס אלימות. לכן, כדי למנוע זאת, עליכם לפעול מיידית, בדרך של הסברה ישירה ועניינית (בעיני חשוב שההורים יקחו אחריות על כך, ואת תחזקי אותם כשהוא יגיע אלייך), המדגישה כי צפייה באתרי פורנוגרפיה באינטרנט מזיקה לו ממש כמו סרטי אימה או סרטים מפחידים אחרים שאינם מתאימים לילדים. שמתי לב שילדים מבינים טוב את ההקבלה הזו. הם מכירים את הפיתוי המסקרן המושך אותם להמשיך ולצפות בסרט אימה, ולשלם על כך אח"כ בליל ביעותים ללא שינה או בסיוטים מתמשכים. אם נצליח להסביר לילדים שהחיפוש התמים אחרי עירום או סקס עלול לחשוף אותם לתכנים מזעזעים, שירדפו אותם אח"כ ויזיקו להם, נדמה לי שנשיג מידה של שיתוף פעולה בנושא. מעבר לכך, אפשר להדגיש את הסכנות האחרות, של גריית יתר, קבלת מושגים מוטעים או מעוותים על האקט המיני (היפה והנעים כשלעצמו), על איברי הגוף בכלל ואיברי המין בפרט, ועל יחסים בין גברים ונשים. מעבר להסברה כזו, אני ממליצה לעשות מאמץ לחסום את הגישה לאתרי סקס, וניתן לעשות זאת דרך ספק האינטרנט. זה מצליח לעשות את העבודה, לפחות עד שהילדים הופכים ל'חיות תכנות' מתוחכמות. ולסיום, אני חושבת שאת הסקרנות הטבעית של ילדים כלפי הגוף העירום אפשר לספק יופי דרך האמנות. זה דווקא דבר נהדר שאת, כסבתא, יכולה ליזום (את נשמעת סבתא מדליקה). תוכלי להציע לו הרפתקה מיוחדת, של התחקות אחר העירום באמנות הציור, הפיסול והצילום, להתבונן יחד ביצירות האמנות, להתפעל יחד, ולגלות את מסתרי הגוף הנשי והגברי שלא דרך הביבים. מה את אומרת? בהצלחה ליאת

ליאת, תודה שענית לי על ההתלבטות הקשה שהייתה לי, זו פעם ראשונה שאני נכנסת לפורום במחשב, ההסבר שלך המפורט הרגיע אותי שזה לא סוף העולם, מקווה ליישם את כל הצעתך/הסבריך. תודה שוב

שלום הילדה שלי בכיתה א לעיתים רחוקות היא חוזרת מבית הספר ממורמרת היא טוענת שהבנות לא אוהבות לשבת לידה למרות שהיא ילדה אנטלגנתית יפה וחכמה שאלתי היא מה צריך להגיב לה באותו זמן שהיא באה צריכה את עזרתי

שלום נורית, כאשר הילד שלנו מגיע מצוברח מביה"ס, יהיו הסיבות אשר יהיו, חשוב להקשיב, להתעניין, ולהכיל ללא ביקורת את כל הרגשות שהוא מביא. כאשר בתך מספרת על קשיים חברתיים בביה"ס, חשוב לנסות להבין האם מדובר באירוע שגרתי וחולף, או בתופעה מתמשכת. אירועים חד פעמיים מן הסוג שאת מתארת אינם מצריכים בדר"כ פעולה מיוחדת מלבד הכלה ועידוד, בעוד בעיה כרונית יותר דורשת התייחסות, ואולי גם התערבות של המורה או יועצת ביה"ס. ברמה המיידית, אני ממליצה על עידוד, ועל שדר המעביר את המסר שאת סומכת עליה ומשוכנעת ביכולתה להתמודד. השתדלי להישאר זמינה עבורה, ולהביע נכונות לסייע אם היא תרצה בכך. בברכה ליאת

שלום, רציתי לשאול לגבי התנהגות מסויימת.. מה זה אומר כשילד עושה איזושהי תנועה החוזרת על עצמה למשך זמן מה (לפעמים מספר דקות)? למשל כאשר הוא מקיש עם האצבעות שלו על הרגל (לפעמים מתחיל במהירות ובמשך הזמן הקצב מואט) או כשהוא נותן לעצמו מכות בראש (לא חזקות בכלל) בקצב מסוים עד שכאילו הוא נרגע? בד"כ הוא עושה זאת כשמשהו עובר עליו, אבל האם ההתנהגות הזו היא דרכו (הלא בריאה) להרגיע את עצמו או משהו אחר? אודה על כל עזרה בברכה שירה

שלום שירה, כדי להבין התנהגות של ילד, ולהחליט אם היא נורמטיבית או מדאיגה, חשוב לדעת מה גילו של הילד. פעוטות עד גיל שנה וחצי-שנתיים יכולים להרגיע את עצמם באמצעות תנועות חזרתיות, ואפילו חבטות קלות של הראש במשטח קשה. בגיל בוגר יותר, צריך לבחון כל מקרה לגופו. בברכה ליאת

שלום ליאת, תודה רבה על תשובתך המהירה. רצתי לשאול אותך מניסיונך האישי כפסיכולוגית, איזה ספר היית ממליצה לי להקריא לו לפני השינה בנושא פחדים. בנושא חלומות רעים מצאתי ספר נפלא שנקרא "לילה טוב, של אלונה פרנקל. בסוף הספר יש דפי קסם שניתן לשים מתחת לכרית כדי לגרש חלומות רעים וכך אני עושה איתו מידי ערב - העיקר שהוא מאמין בדפי קסם וזה מקנה לו תחושת בטחון. שאלה נוספת: אני אם חד- הורית. בני נולד מתרומת זרע. לאחרונה יש הרבה שאלות סביב האב ומדוע אין לו אחים נוספים (מפאת גילי לא אוכל להעניק לו אח או אחות ). היתי שמחה שתמליצי לי על ספר שיכול לעזור לו להבין שיש כל מיני סוגי משפחות ואנחנו אחת מהן. כי שמתי לב שאם אני רוצה להמחיש לו נושא מסויים, אז בעזרת ספר נכון הוא יותר מפנים את המסר שאני רוצה להעביר לו. וחוץ מיזה שיש לו אהבה עזה לספרים. אודה לך על תשובתך. דניאלה

היי דניאלה, מאחר והילדים הפרטיים שלי כבר לא בגיל הרלוונטי, אני מניחה שההיכרות שלי עם הספרות האקטואלית חלקית למדי. ספר קטן אחד שאני אישית מתה עליו, הוא "לילה חשוך אחד" של אורה אייל, המטפל בחרוזים חינניים בפחדי הלילה של ילדים קטנים. נסי להציץ בו ולבדוק אם הוא מתאים לכם. גם בנושא המשפחה ה'לא קונבנציונלית' יש ספרות עדכנית, ואני שולחת לך לינק המרכז לא מעט המלצות בנושא- http://learn.snunit.k12.il/galim/horut/upload/.bib_single/biblion12.htm בהצלחה ליאת

היי ליאת, אודה לך אם תוכלי להמליץ לי על מישהו בכפר סבא . פניתי אך אין מקום

היי סיגל, מקווה שהבעיה נפתרה.. שיהיה בהצלחה רבה ליאת

שלום ליאת, בני כבן 5, לפני כמה לילות הוא חלם חלום שהפחיד אותו מאוד. לקח לי כשעתיים עד שהצלחתי להרגיע אותו. ישבתי לידו עד שהוא נרגע, מידי פעם הוא פרץ בבכי והיה נדמה לו שהוא רואה דברים בחדר, למרות שהחדר שלו מואר במנורת לילה והבית לא חשוך. אני דואגת להשאיר אור בפרוזדור שמקשר בין החדרים. עד אותו לילה לא נתקלתי בקשיים כאשר הוא היה צריך ללכת לישון. בשעה 7:30, אחרי ארוחת ערב,מקלחת וסיפור הוא היה נרדם בקלות. מאז אותו לילה הוא פשוט פוחד להכנס לחדר בלעדי, הוא פוחד ללכת לשירותים לבד (למרות שאני מדליקה אור. כל רעש מקפיץ אותו ונדמה לו שדמות מהסדרה "דורה" נמצאת בבית. הוא שואל אותי כל הזמן אם אותה דמות לא תצא מהטלויזיה וכו. כל זמן שהוא ער והטלויזיה דולקת אני מקפידה על התכנים שהוא צופה ורק ערוץ הופ דולק. מעולם לא החלפתי ערוץ אחר (אפילו לא ראיתי חדשות לידו). למרות כל זה הוא לאחרונה בחרדה. שאלתי היא כזו: האם פחדים מסוג זה שכיחים בגיל הזה? כיצד עלי לנהוג? האם זה לא דורש התייחסות אחרת (חוץ מניסיונות ההרגעה שלי)? אודה לך על תשובתך המהירה. בברכה דניאלה

שלום דניאלה, ברשותך, אעתיק לכאן תשובה שנכתבה לא מזמן לשאלה כמעט זהה - גיל 5 אכן מועד לפחדים "לא הגיוניים", בשל הקושי להבחין בצורה טובה בין מציאות ודמיון. אין, כמובן, טעם לכעוס עליו בשל הפחדים, גם אם הם נראים לכם, המבוגרים, חסרי שחר והיגיון. אחרי הכל, גם לפחדים שלנו לא תמיד יש אחיזה במציאות, ובכל זאת הם שם... ברמה הפרקטית, הורים אכן ממלאים תפקיד חשוב בחייו של הילד הצעיר, כמווסתים ומרגיעי חרדה. ההיענות לפחד, מוטב שתהיה עניינית ומיידית, מבלי לגלוש למערכת שלמה של "רווחים משניים" כמו שקורה לפעמים. במשך היום, כשהוא פוחד לעבור מחדר לחדר, תוכלו להביע אהדה והבנה ("אנחנו רואים שקשה לך, ומבינים אותך"), אך לא להציע "שירותים מיותרים" של ליווי צמוד, גם לא לשירותים. אם אנחנו רוצים לעורר בילד מוטיבציה לשינוי ורצון להתגבר על הפחד, עלינו להביא לכך שהוא יחווה את הפחד כמגבלה או כמוביל להפסד כלשהו. לעיתים, הורים שמרחמים על הילד בגלל החרדות שלו, מנסים לפצותו על הגרעונות שנוצרו בחייו עקב כך, ולמעשה הופכים את הפחד ל'כדאי'. אין זה אומר שעלינו להשאיר את הילד לבד עם פחדיו, אלא ללהטט בין הרצון לסייע ולתמוך, לבין החשש מלתגמל אותו בעקיפין. לכן, מול פחדי הלילה, אפשר להיות קשובים ותומכים, וגם לשבת קצת ליד מיטתו, לפרק זמן קצוב וידוע מראש (למשל 10-15 דקות), בהן יוכל לנסות להירדם בנוכחותכם. הודיעו לו מראש שלאחר רבע שעה תצאו מהחדר, ותשמרו עליו מהסלון או מחדר השינה שלכם. במקביל, אני מציעה להשתמש בשפע הספרים המוקדשים לנושא הפחד, המדגישים את האוניברסליות והנורמליות שלו... ראי כאן- http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Shefi/ShlaveiChaim/GilRach/klali/SipureyYeladim.htm בהצלחה ליאת

שלום יש לי בן בן שנתיים. לאחרונה אנו עדים להתנהגות יותר קולנית, בכיות רבות ויתר והתעקשויות שאני מניה שאופייניות לגיל. יחד עם זאת בני מדגיש את רצונו באביו בלבד - כאשר הוא קם בלילות הוא קורא רק אבא, כשהוא כועס ו/או בוכה הוא זועק רק אבא ללא הפסק. כשאני באה ומנסה לנחם או לשנות נושא הוא צועק "זוז אמא" ובוכה ביתר שאת. אני נמצאת עמו רב שעות היום ומטפלת במסירות רבה והדבר יותר ממתסכל אני מרגישה מאד לא רצויה על ידו. איני יודעת כבר מה לעשות אנא עזרו.

שלום לימור, אנא קראי את תשובתי ל-NICHKA שכתבה (כאן בתחתית העמוד) בתאריך ה-17.3.2010. אם יהיו שאלות נוספות אשמח להשיב. בברכה ליאת

שלום, בני בן 6 בן יחיד במשפחה, ילדותי מאוד, בוכה מכל דבר שלא מקבל, משחק עם ילדים קטנים לגילו, מה עושים ?

שלום אדווה, ילד שבוכה מכל דבר קטן הוא ילד שמתקשה לשאת אכזבה ותסכול. אפשר לעזור לכם לעזור לו, ולצורך כך יש להגיע להדרכת הורים. באופן כללי, הדרך לסייע לו היא לאמן את "שריר ההתאפקות", בדרך עקבית ונחושה מצד אחד, אך גם אמפתית ומכילה מצד שני. בברכה ליאת

בני בן 15.5 . מקובל חברתית, תלמיד טוב. סיפר לי לאחרונה (אחרי לבטים רבים) שהוא סובל מדי פעם מתופעה של רעידות בגוף והתפרצויות בכי שהוא לא יכול לשלוט בהם. הוא מדווח ממש על כאב בגוף. טוען שהוא כבר "מזהה את זה מגיע", נסגר בחדר ונותן לזה לעבור (בד"כ זה לורח כ 15 דק' ). הוא אומר שזה לא קרה לו עדיין בין חברים אבל הוא מאוד מודאג מזה וחושב שזו מחלה וכו'. הוא טוען שזה קורה בד"כ כשהוא חוזר מביה"ס אבל לאו דווקא בימים של לחץ מיוחד או מבחנים. אציין שהוא מאוד נלחץ כאשר יש תקופה של מבחנים בבית הספר ומרבה להתלונן בתקופות של לחץ על כך ששום דבר לא הולך לו ושהכל קשה... אשמח לשמוע אם זו תופעה שמוכרת לכם והאם כדאי להפנות אותו לייעוץ פסיכולוגי מקצועי. תודה, מיכל

שלום מיכל, יכול להיות שמדובר בהתקף פניקה, הנחווה בדר"כ כמשהו שמגיע 'משום מקום', וחולף לאחר 10-20 דקות. שווה להתייעץ עם גורם מקצועי, גם כדי ללמוד בדיוק במה מדובר וגם כדי לנסות להרגיע. בהצלחה ליאת

היי ליאת בתנו הבכורה בת השנתיים תכנס לראשונה לגן בחודש ספטמבר עד עתה היא הייתה במסגרת פעמיים בשבוע נכון לתקופת זו צפויה לנו גם לידה חדשה שאלתנו היא האם כמות השינויים ביחד תכביד על הילדה ואיך להערך בהתאם בתודה מראש מיכל

שלום מיכל, לידת אח קטן היא אחד המשברים ההתפתחותיים שכמעט כל ילד עובר, ומרביתם מצליחים לשרוד זאת בהצלחה. בואו של התינוק ממילא גורר איתו שינויים רבים בחיו של הילד הבכור, ולכן רצוי להקדיש מחשבה לדברים, ולהשתדל לווסת את קצב השינויים. אם הלידה תאלץ אותו לעבור לחדר אחר או מיטה אחרת, רצוי לעשות זאת קודם לכן, כדי שלא ירגיש שהוא נדחק מפני התינוק ומאבד את מקומו הבטוח בבית. באופן דומה, רצוי לא להעמיס עליו תהליכי גמילה למיניהם (חיתול או מוצץ) דווקא כשהדבר שהוא הכי רוצה זה להיות קטן כמו התינוק החדש. ובכל זאת, כניסה לגן הילדים היא שלב התפתחותי בלתי נמנע, וכמובן שלא נסיט את הילד ממסלולו בגלל לידת אחיו. תוכלו להכניסו לגן החדש, מתוך תשומת לב קשובה ואמפתית לקשיים שלו, וליווי סבלני של התהליך. מאחלת לכולכם הסתגלות מהירה להתרחבות המשפחתית, וכמובן - שתהיה לידה קלה ונעימה. שבת שלום ליאת

בני בן ה-11 ילד מבריק, אובחן כילד מוכשר ואף לומד יום בשבוע בבי"ס לילדים מוכשרים ומחוננים. הוא חריף,בעל בטחון עצמי רב, מתנסח בשפה גבוהה לגילו(מבוגרים מאד מתרשמים ממנו). הבעיה היא שהוא מעדיף את המחשב והטלויזיה על פני בילוי עם חברים בגילו. הוא אינו יוצר קשר עם חבריו אחר הצהריים וכאשר הם מתקשרים הוא לרוב דוחה אותם בתואנות שוא. כאשר אני דוחקת בו לרדת לשחק עם חבריו או לחילופין ללכת לחבר, הוא מוכן להזמין אליו חבר וגם זה, לעיתים רחוקות. כאשר אני יורדת עם אחיותיו הצעירות ממנו לחצר ומציעה לו להצטרף, הוא מצטרף בשמחה ומשחק עם חבריה של אחותו הצעירה ממנו. הוא אינו אוהב ספורט/כדורגל ולכןגם לא מוצא מכנה משותף רב עם רבים מהבנים בגילו (למרות שרבים מהם מנסים להתחבר אליו). גם מחוג הג'ודו שאליו הלך במשך שנים הוא החליט לצאת לאחרונה. אני מודאגת. מה עליי לעשות?

שלום מרב, ילדים מחוננים באמת עלולים למצוא את עצמם 'נופלים בין הכיסאות', בהיעדר תחומי עניין משותפים עם בני גילם. יש לתת על כך את הדעת (כפי שאת אכן עושה), ולעשות מאמץ לעזור להם. אם בנך אינו טיפוס ספורטיבי במיוחד, אפשר לנסות לחפש עבורו מסגרות חברתיות אחרות (כמו חוג שחמט או חוגי יצירה, טיסנאות, אוריגמי, וכיוב', שיוציאו אותו מהמחשב לזמן מה וירחיבו את המעגל החברתי שלו. כדאי לזכור שאצל ילדים רבים בגילו (ללא קשר למנת המשכל שלהם), המחשב הפך לערוץ התקשורת העיקרי, ומבחינות רבות מדובר ב"צרת רבים". ילדים שונים אלה מאלה גם ב'תיאבון החברתי' שלהם, ואם אין אצלו ביטויי מצוקה, אפשר להרפות לזמן מה. בברכה ליאת

מבקשת שם של פסיכולוג ילדים מומלץ מאזור בקעת אונו פרטי או שייך לקופת חולים מכבי תודה

שלום גילי, מאחר ואין אנו נוהגים להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום, את מוזמנת לצרף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו להישלח המלצות מקוראי הפורום. אני עצמי לא מכירה מטפלים בילדים באזור זה. בהצלחה ליאת

בהמשל לבקשתה של גילי גם אני אשמח לקבל שם של פסיכולוג ילדים מומלץ באזור בקעת אונו. כמו כן אולי אפילו שעובד במכבי. תודה.

שלום! שמי בר ואני בת 16. יש לי משפחה גדולה ומאושרת ברוך ה'. משפחה ממוצעת, מסורתיים מינוס.. אחים שלי חילוניים, אני היחידה ששומרת שבת בבית, ההורים שלי בין דתי לחילוני.. אומנם לא נוסעים בשבת אבל מדליקים אור פה ושם או מיקרוגל וכו'. אני אומרת את זה כי יכול להיות שזה קשור למה שאני הולכת לספר. אני מרגישה די רע לומר את זה או לחשוב את זה, אבל אני קצת חושדת באמא שלי. ז"א, היא גורמת לי לחשוד.במשך החודשים האחרונים, כמעט חצי שנה אני שמה לב לכמה תופעות מוזרות.. היא כל הזמן מסמסת בפלאפון, היא יוצאת מהבית לפעמים לחצי שעה וחוזרת רק עם מוצר אחד או שניים ואומרת ש"היה תור ארוך מאוד בסופר".. אני שמה לב שהיא כל הזמן מרגישה צורך להסביר מה היא עושה כדי שאני כאילו לא אחשוד.. למשל, כשהיא פותחת את הפלאפון ומתחילה לכתוב SMS היא אומרת "אני שולחת SMS לדגנית.." (חברה שלה מהעבודה, או "צופיה התקשרה אליי ולא עניתי לה..". היא כל הזמן מוחקת את השיחות היוצאות והנכנסות בפלאפון, מוחקת את כל הSMSים, גם דואר יוצא וגם נכנס. פעם אחת היא שכחה טיוטה, אני לא זוכרת את הניסוח המדויק אבל זה היה משהו עם להתענג, ובעלי היקר. ולא, זה לא נשלח לאבא שלי. בדקתי בפלאפון שלו, ואבא שלי שיהיה בריא, לא יודע אפילו לפתוח או לשלוח את הSMSים, שלא לדבר על למחוק אחד מהם.. אבא שלי כל כך תמים וצדיק, הוא בחיים לא ישים לב לזה. פעם אחת היא שכחה למחוק SMS אחד בדואר היוצא וכתבה לו שהיא מתגעגעת מאוד או משהו כזה. המספר כמובן לא שמור, היא בוודאי זוכרת אותו בע"פ. העתקתי את המספר וכשבאתי לשמור אותו בפלאפון שלי, הופיע סימן שאומר שהמספר כבר קיים בתא 67. בדקתי מה המספר והתברר שזה מספר של חבר של המשפחה, הוא גרוש, ועובד במקום העבודה של אמא שלי. כך הם הכירו, בכל אופן. אמא שלי כנראה חושבת שאני טיפשה בקטע הזה. ובכן, היא טועה לחלוטין. אני ערה לכל מה שמתרחש ושמה לב להכל, לכל מה שהיא עושה. לכל הפסיכולוגיה ההפוכה בשקל שהיא חושבת שאני אוכלת אותה ואני כל כך, כל כך, לא. מה אני יכולה לעשות במצב כזה? מצד אחד- אם אני אחשוף את השקר שלה (במידה ואכן יש כזה) זה עלול חס וחלילה, חס ושלום, ליצור בלאגן גדול במשפחה שלי (ח"ו). אבל מצד שני- קשה לי לבלוע כל הזמן את הצפרדע הזאת, לראות דברים מבלי להגיב, לראות אותה שולחת SMS ועושה קטעים קטנים כאלה של תחמנות מבלי להגיב. ייתכן גם שאני טועה. רוב הסיכויים שלא. אז מה לעשות..? תודה רבה!!

שלום בר, לבי איתך. אני חושבת שזאת התנסות מאד לא פשוטה עבור נערה צעירה, הקרועה בין נאמנויות. בגדול, היחסים בין ההורים שלך הם עניינם הפרטי, וככל שתשאירי את עצמך מחוץ לתמונה כך ייטב. עם זאת, מאחר וכבר נחשפת למה שנחשפת, אני מציעה לך לפנות לאמא, או אולי לכתוב לה, ולשתף אותה בתחושותייך הקשות. תוכלי לומר לה שאת מכבדת את פרטיותה, ובכל זאת התנהגותה פוגעת בך, מביכה אותך ומבלבלת אותך מאד. אולי דברייך יגרמו לה לחשוב שוב על תוצאות מעשיה (במקרה הטוב) או להקפיד יותר על הדיסקרטיות (במקרה הפחות טוב). בברכה ליאת

בני בן 5.7 גן חובה בגן עושים עלו חרם מספר ילדים ? השאלה היא עם לגשת 1.לגננת לשוחח איתה על כך?2 . או לשוחח עם הורים? 3. אולשבת לשוחח עם בני ולהדבר איתו על כך להסביר אך להתמודד?4. או לא לעשות כלום לתת לו לתמודד לבד?

שלום אוריה, אם מדובר בתקרית חד פעמית ויוצאת דופן, הנטייה שלי היא להמשיך לעקוב בשקט, תוך מתן עידוד לילד, והנחייה שלו ("יש בטח עוד ילדים בגן שאיתם אפשר לשחק", "בוא נחשוב יחד איך אפשר לנסות לפתור את זה ביניכם" וכד'). אם, לעומת זאת, מדובר במשהו מתמשך יותר, או חוזר על עצמו, כדאי ליידע את הגננת ולחשוב על הסיבות האפשריות לכך, כמו גם על דרכים לסייע לו להיחלץ מהמצב. אפשר לנסות להחליש את ברית החרם בניסיונות להזמין הביתה אחה"צ חבר אחד בכל פעם. תכסיסי עורמה אף פעם לא הזיקו... בהצלחה ליאת

שלום ליאת! בננו בן ה 3.5 התחיל להתנהג בצורה אלימה כלפינו וכלפי אחיו הקטן. הוא ממש אינו נרתע מעונשים ואנו אובדי עצות. מלבד זאת הוא מביע כעס רב ובוכה הרבה (בייחוד בזמן הפרידה בגן).אנו זקוקים נואשות להמלצה על פסיכולוג ילדים או גוף מייעץ אחר באזור הרצליה- רמה"ש. אם תוכלי להמליץ דרך קופ"ח מכבי- זה יהיה מצוין, כיוון שאין ביכולתנו לעמוד בהוצאות ייעוץ פרטי ממושך.תודה!

שלום שיריש, קחי בחשבון שהדרכת הורים היא תהליך קצר בדר"כ, ולכן, גם אם תפני למטפל פרטי, לא מדובר בהוצאה גדולה (לפעמים מספיקה גם פגישה אחת או שתיים). אם תרצי המלצה על פסיכולוגית פרטית בהרצליה, צרי קשר איתי 052-3106667 בהצלחה ליאת

השרון, דרך העירייה

ערב טוב , יש לי שאלה מעניינת ... בבקשה אם אפשר תשובה אז תודה מראש על כל עזרה ... מה התהליכים שאמורים לקרוא לבינאדם שנסה באמת להתאבד (למשל בלע כדורים ) , נלקח באמבולנס לב"ח , מצבו השתפר אחרי כמה ימים ... בבקשה תשובה .... באמת זה ממש רציני ... תודה

שלום רב, זאת אכן שאלה מעניינת: מעניין מדוע את שואלת. אם באופן כלשהו המחשבה הזו חלפה במוחך, אני מציעה לך מאד שלא לבדוק 'מה יקרה', ולהגיע לקבל עזרה מבעוד מועד. (ער"ן עזרה ראשונה נפשית:המספר הארצי: 1201) ליאת

ביתי בת שנתיים, ילדה שמאוד אוהבת לישון ויש לה סדר יום ושינה מאוד מאוד קבועים מגיל צעיר. בימים האחרונים היא מתעוררת הרבה פעמים באמצע הלילה. זה יכול להגיע למצב של התעוררות כל חצי שעה וקוראת לנו. בכל פעם היא מבקשת דברים אחרים שנראים כאילו תירוצים על מנת להביא אותנו לחדר. רוצה מים אבל לא שותה, רוצה שנוציא לה את המוצצים מהמיטה או להחליף מוצץ או קופסא ששיחקה איתה לפני השינה ובכל פעם תירוץ אחר לפעמים בזמן הצעקות אם היא רואה שאנחנו לא מגיעים היא משנה את סיבת הקריאה שלה מדבר אחד להאחר. ברגע שאנחנו נכנסים לחדר היא נרגעת וכאילו חוזרת שוב בלישון נראה לי חשוב לציין שאני בחודש תשיעי ומאוד קרובה ללידה. מה יכולות להיות הסיבות לדבר זה ואיך לדעתכם צריך להתמודד? האם להתעלם או לגשת ועניינת להגיד לה שלילה וחוזרים לישון?

שלום אתי, נדמה לי שלא מעט הורים היו רואים בכם בני מזל: אם הילדה מיד חוזרת ונרדמת מצבכם טוב. ככל הנראה היא מתעוררת מחלום רע, ומצליחה להירגע במהירות מעצם נוכחותכם הקצרה. המשיכו להגיע אליה מהר, אל תציעו לה כל פעילות ואף לא להגיע למיטתכם, והתופעה תחלוף. חלומות פז ליאת

בני בן 3. בעצה אחת עם פסיכולוגית ילדים ועם יועצת חינוכית שהתייעצתי איתה (ונדמה לי שגם התייעצתי איתך באתר הזה), מאחר והוא לא היה עייף בערב והיה נרדם אפילו בשעה 10 וחצי בערב ולי לא היו חיים, החלטנו שלא ינוח בצהריים. לאחרונה יש לי התלבטויות בנושא: מצד אחד - איכות חיינו השתפרה כי הוא נרדם מיד בערב, שם את הראש על הכרית וכבר בשעה 8 ורבע "אין עם מי לדבר" וגם קם בבוקר רענן ועליז ובלי בעיות, מה שקודם לא היה כי היה נרדם מאוחר וזה היה גורר מלחמות. אבל מצד שני, הגננות מדווחות שהוא מאוד עייף בצהריים, הוא נרדם תוך כדי משחק וגם אחר הצהריים יש איזה שעה שהוא נהיה "קווצ'י" ונרגן ויש לו שעות שבירה גם איתי במשך אחר הצהריים שאי-אפשר להגיד לו מילה בלי שיתפרץ בכעס ובבכי. מלבד זאת, הוא היחיד בגן שלא נח בצהריים ובזמן שכולם ישנים הוא משחק לבד וזה די מפריע לו, גם לדברי הגננת. האמת היא שדי כואב לי עליו, יש לי נקיפות מצפון. בימי שישי כשאין גן בצהריים והוא איתי בבית הוא מבקש ללכת לנוח וישן איזה שעה-שעה וחצי בלי בעיות. אז גם לא אכפת לי, כי בערב אנחנו הולכים לישון יותר מאוחר וקמים בשבת מאוחר, אז אין לי בעיה. אבל בשאר ימי השבוע, אני חוששת שאם נחזיר לו את מנוחת הצהריים, יחזור התסריט על עצמו ושוב לא יהיה עייף בערב ויעשה "שטויות" במיטה ואצטרך להילחם איתו עד מאוחר בערב וגם בבוקר. הגננת הציעה שאולי הוא ינוח רק חצי שעה, אבל אני חוששת לנסות, כי אולי הוא דווקא יקום יותר "הפוך" בגלל שלא נח מספיק. אני ממש מתלבטת מה יותר טוב בשביל הילד. אשמח מאוד לעצתך הנבונה. יום טוב, אמא

שלום רב, "חנוך לנער על פי דרכו" - נכתב במשלי, ונדמה לי שהכוונה שם הייתה כי מה שמותאם בזהירות ליכולותיו וצרכיו של ה'נער', הוא גם מה שיעבוד בהצלחה לאורך זמן ("גם כי יזקין לא יסור ממנה" - כך מסתיים הפסוק). אני מניחה שאין שום עצה נבונה אחת, ואין ברירה אלא לנסות ולבדוק מה יתאים לילד שלכם. מנוחה לא תמיד חייבת להיות שינה. אפשר להניח לו לנוח בצהריים עם מוסיקה שקטה באוזניות, או עם סרט וידאו או ספר. אפשר לאפשר גם שינה קצרה יותר, שתמלא מצברים אך לא תתסכל (כלומר, לא לאפשר לישון עד ליקיצה ספונטנית, אך גם שתהיה שנת מנוחה). אני מאמינה שאיזון והקשבה לצרכים, כמו גם ניסוי ותעייה, מאפשרים להגיע בסופו של דבר לנוסחה שתעבוד. הקשיבי לתבונת לבך. בהצלחה ליאת

בני בן שנה ועשרה חודשים מזה תקופה של חודש התחיל להרביץ לי ולאבא שלו ולכל הסובבים אותו נותן מכות על הפנים הראש מכניס אצבע לעין מנצל את החיבוק למתן נשיכה אם הוא לא מקבל תשובה כן אז הוא כועס ומרביץ לפעמים הוא מבקש שנתן לו את היד שנתן לנו מכה על כך שלא התנהגנו כראוי בזמן משחק הוא נושך מושך בשערות ומרביץ אם הוא רוצה משחק מסויים ולא מאפשרים לו להשתמש בו יש לציין שהוא משחק עם ילדים בני 5-6-7 לאבא שלו ולי יש שיטות חינוך הפוכות ומנוגדות אני בעד הצבת גבולות אמירת מותר ואסור לעמוד על שלי להגיד לו הוא מכאיב ושאני כועסת אבל גם לתת לו חיזוקים חיוביים על ביצועים חיובים שלו ומתן אהבה ותשומת לב כשצריך לעומת זאת האב אינו מסוגל להגיד לו לא על שום דבר כל דבר שהוא רק יחשוב עליו הוא יקבל טיולים מתנות משחקים לא מוכן שהוא יבכה אפילו כמה שניות אינו אומר לו שהוא טועה או שהוא כועס עלין אם הוא לא מתנהג בהתאם והוא כל הזמן אומר לי הערות מול הילד שאת קשוחה עם הילד ושהילד שלי סובל מההתהגות שלי מבקשת את עזרתך תודה רבה על שיתוף הפעולה

שלום אנייס, לפעמים, הורים מוטרדים מכך שמישהו אחר במשפחה (ההורה השני, סבא וסבתא, דודה) יקלקלו את הילד או יחלישו את הגישה החינוכית הנהוגה על ידם. אישית, אני מאמינה שילדים יודעים היטב עם מי אפשר 'לכופף את החוקים' ועם מי לא, וברוב המקרים, עיקר ההשפעה היא של המטפל העיקרי, איתו מבלה הילד רוב זמנו. מהתיאור שלך עולה מסר מבלבל מאד, המועבר לילד משניכם, ואשר עלול להוביל בסופו של דבר לכישורים חברתיים לקויים ולבעיות רגשיות וחרדה. אם תדפדפי מעט בפורום שלנו, תוכלי למצוא די הרבה הצעות כיצד להגיב להתנהגויות תוקפניות של ילדים. השורה התחתונה היא, שאין לאפשר לילד - בשום מקרה ובאף גיל - להרים יד על הוריו, גם אם זה לא ממש 'כואב' או לא ממש ברצינות. ילד קטן שנוכח לדעת כי הוא יכול לפגוע בהוריו, יכול לפתח חרדה מאובדנם, או תפיסה מעוותת על יחסי הכוחות בעולם החברתי, שתיצור בעיות הסתגלות בעתיד הקרוב והרחוק. נסי להימנע מוויכוחים עם בעלך, ולפעול כמיטב הבנתך לשינוי המצב. אני ממליצה מאד על פנייה להדרכת הורים, שם יוכלו להסביר היטב את הרציונל גם לבעלך, ולסייע לשניכם לשתף פעולה כהורים סמכותיים. בברכה ליאת

ליאת שלום בתי בכיתה א' ויש ילדה שמאד משפיעה לרעה על מספר בנות. היא מחליטה בשבילן דברים ודי שולטת עליהן. לדוג', יכולה להחליט שביום מסוים כל החבורה של הבנות לא תדבר עם ילדה מסויימת. דיברתי עם בתי והסברתי לה שהיא לא צריכה להתייחס לילדה אבל לצערי הנוכחות של הילדה הזו חזקה מאד. דיברתי גם עם המורה והיועצת של ביה"ס שמודעות לבעיה אך נראה כי הן לא מצליחות לפתור אותה. מה דעתך? תודה מראש, אמא מודאגת.

שלום רב, התופעה שאת מתארת מוכרת מאד, ונפוצה כמעט בכל קבוצות הגיל בילדות. ברוב המקרים, למעט במצבים של חרם מאורגן ומתמשך על ילד אחד, הנטייה היא לא להתערב, ולאפשר לכוחות הטבעיים בקבוצה לפעול את פעולתם. תפקידנו, כהורים, הוא לעשות הכל כדי לחזק ולעודד את הילד הפרטי שלנו, להשתדל להנחיל לו ערכים חברתיים ואנושיים, שיסייעו לו במגעיו החברתיים והבינאישיים. למרבה הצער, לא תמיד אנחנו יכולים לשלוט בנסיבות החברתיות בהן נמצאים הילדים שלנו (או יכולים לשלוט בהן במידה חלקית בלבד), ולפיכך, כל שנותר לנו הוא להשפיע איפה שאפשר. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני בן שנתיים וארבעה חודשים. הוא ילד חכם מאוד, שמח ובסה"כ פתוח בקרבת המשפחה וגם הגננת לא מציינת קשיים מיוחדים. העניין הוא שלאחרונה אני מרגישה שבמקום להתמודד עם דברים הוא מיד בא אלי. לדוגמא: אם מישהו אמר לו משהו שלא מוצא חן בעיניו (זה יכול להיות גם "אתה עוגיה" לצורך הענין) הוא מיד יקרא לי ויגיד "אמא הוא אמר לי שאני...".מה לעשות במצבים כאלה? אני בד"כ שואלת אותו "ואתה עוגיה?" והוא עונה "לא, אני לא עוגיה אני יאיר", אבל נראה שהוא נפגע ונעלב מאוד מהסיטואציה. אני יודעת שזה נשמע שטותי אבל זה קורה בתדירות גבוהה ועל כל דבר. מה עובר עליו ואיך אני אמורה להגיב? תודה

שלום אביגיל, בגיל שנתיים מתחילה תקופה מיוחדת בחייו של הפעוט, המתאפיינת בחתירה לנפרדות ועצמאות. ילדים בגיל זה מתעקשים מאד על הניסיון לבסס לעצמם זהות נפרדת מזו של הוריהם, אך בו בזמן, הם עדיין מאד תלויים בהוריהם, בין השאר כמקור ביטחון ונחמה. לכן, מאד אופייני לראות בגיל זה את היו-יו המפורסם, כאשר הילד מתרחק מההורה, חוקר את סביבתו בהנאה, ומדי פעם חוזר "לתדלק", ושוב מתרחק, ושוב חוזר. כאשר הילד שלך בא אליך ומבקש אישור או עזרה, עשי זאת בשמחה, ועם זאת שדרי לו שאת סומכת עליו וגאה ביכולותיו. גם בשעה של קונפליקט עם חבר, תוכלי להכיל אותו, לחבק, להרגיע, אך לשלוח אותו להתמודד בכוחות עצמו (ובדרכי שלום) עם הסיטואציה. בהצלחה ליאת

ב"ה שלום וברכה, בני כיום בן שלוש וארבע חודשים. כשהיה בגיל שנתיים ועשרה שמתי לב שהטיטול שלו יבש ולכן הורדתי לו את הטיטול. הגשתי לו את הסיר והוא היה ניגש לסיר לבדו ועושה אפילו גם קקי. לקחתי אותו לגן ללא טיטול והודעתי על כך לגננת. היא אמרה לי שיש איסור להכניס למעון סיר ואם הוא לא יעשה בשירותים אז זו בעיה. בני אינו מוכן בשום פנים באופן להיכנס לשירותים בבית ובניסיון בכוח מצידי- הוא פשוט צורח ונלחם לברוח. השירותים בגן נמצאים מחוץ לכיתה, ישנן שתי מטפלות על 27 ילדים ואף פעם הגננת לא שאלה אותי כשהגעתי איתו בבוקר אם יש עליו טיטול או לא. הגננת בכל זאת ביקשה טיטול לשנת הצהריים, אך לא מורידים לו את הטיטול כשאני מחזירה אותו אחה"צ הבייתה, ואז החל מסרב להיפרד ממנו וחלה רגרסיה. הגננת טוענת שכך קרה בגללי, שהורדתי לו את הטיטול שלא היה בשל להיגמל, על אף שלא הורדתי לו את הטיטול בכוח! הטיטול שלו היה יבש לפרק זמן ארוך וגילו התקרב לגיל שלוש, כך שניסתי גמילה והצעתי לו את הסיר ואכן הילד עשה ולא פיספס אפילו בקקי שזה חלק שקשה לילדים איתו...- מצד הגן אף פעם לא ניסו להתעניין אולי להתחיל בגמילה..שכמובן שדורשת סבלנות, משחק... כיוון שבני אמור לעלות לגן עיריה לגילאי 4 בשנה הבאה (היה אמור להיות כבר השנה בגן עיריה) התחלתי קצת לדאוג ובשיחה עם הגננת, או שנאמר לי לא לדאוג כי יש עוד חצי שנה וכשיהיה בשל- הוא כבר ילך לבד לשירותים, או שנאמר לי אם לא תרגילי אותו לשירותים בבית אין לנו אפשרות לעזור... מה עושים (עם השירותים...)????

שלום אביגיל, עצוב לשמוע על תהליך גמילה נהדר, שהתקלקל בגלל עקשנות מוזרה. כרגע, אם את מתעקשת להשאיר אותו בגן הזה, אני מציעה להתייעץ עם הצוות, ולפעול מתוך שיתוף פעולה איתם. שהרי ממילא להתקדמות בבית אין המשך ותמיכה בגן. זה יוצר נזק ובלבול. בברכה ליאת

שלום רב ומקווה שהגעתי לפורום הנכון: בני בן שנה וכבר מעל חצי שנה עושה רושם כ"פחדן" מעל הממוצע. אני נוטה לתלות זאת בעובדה שגם אני נחשבתי לילדה פחדנית (מאנשים מסויימים/חושך וכדומה) אולםלא ברור לי לחלוטין כיצד עלי לנהוג כדי לעזור לו כעת . הדבר מתבטא במספר דברים שלא בהכרח קשורים אחד בשני (או שכן?) - בכי והיסטריה כשנכנסים לבית של זרים/פוגשים זרים-לרבות סבתא שפוגש מידי שבועיים.. רק לאחר "התאקלמות" של כחצי שעה וכשהזר מניח לו הוא מתחיל להיפתח ולצחוק כהרגלו.. - פחד מחפצים ספציפיים ללא מכנה משותף (פטיש מתנפח, בובת חתול שקיבל ועוד) הוא ממש מבועת כשבטעות חולף על פניהם (ניסינו חשיפה משותפת והדרגתית ולבסוף החבאנו) - בהלה וקפיצה של ממש בהישמע רעש פתאומי, אם לדוג' משחק עם עצמו ופתאום אני נכנסת/מדברת במפתיע הילד נבהל תוך כדי קפיצה ממש- משתדלת שלא יקרה אציין כי בסביבתו הטבעית/גן שעשועים הילד נחשב ליצן של ממש (עושה פרצופים כל היום ומתגרה בנו להצחיק אותו/לצחוק כשם שהיה אביו בילדותו) הוא עדיין בבית ואימי מטפלת בו ומידי יום נמצא בגן שעשועים/קניון וכדומה החשש הרציני עולה לאור הרצון לרשום למעון בקרוב(או שלא ?) ואי הנעימות התמידית מזרים/משפחה בשל הבכי ההיסטרי ממש סליחה על האורך, הדבר מטריד אותנו מאוד אשמח לעצותיך המקצועיות, תודה רבה מראש

שלום מירב, בגיל שנה פחד מזרים הוא בהחלט נורמלי וטבעי, ומעיד על התפתחות קוגניטיבית תקינה. גם פחד מרעשים חזקים מופיע אצל אחוז ניכר של תינוקות ופעוטות רגישים, והוא חולף מעצמו במהלך שנות החיים הראשונות. לפעמים, אימהות חרדתיות מגיבות בהזדהות לגילויי החרדה של ילדיהן, מה שיכול להגביר באופן מעגלי את העוררות של התינוק. כך, למשל, אם כולכם הופכים דרוכים בכל פעם שאתם מתקרבים איתו לבובת החתול ה'מפחידה', הפחד שלו מתגבר אף יותר. השאלה אם לרשום אותו למעון או לא, צריכה להתקבל בהתאם לצרכים האקטואליים שלכם, ללא קשר לרגישות שלו. יש להביא בחשבון את האפשרות שילד רגיש לאמא חרדתית עלול להפגין קשיי פרידה והסתגלות, אך ברוב המקרים גם להתגבר עליהם בהצלחה. בברכה ליאת

שלום, בני בן החמש טוען בימים האחרונים כי הוא שומע קולות של חבר דימיוני בראשו. הוא אמר " הלוואי שלא היה לי חבר דימיוני, אני חושב משהו והחבר אומר לי משהו אחר. למשל אני חושב שהילדה הזו מגעילה והוא אומר לי - לא היא יפה. בגן כשאני לא מתנהג יפה - זה לא באמת אני, זה החבר הדימיוני שלי הוא אומר לי מה לעשות ואני שומע אותו מדבר אלי. נמאס לי לשמוע את החברים הדימיוניים שלי". השאלה היא איך להתייחס לדבריו - האם זוהי תופעה נורמלית או שיש להתייחס אליה בזהירות ולשקול התייעצות עם מטפל? בחודש האחרון הוא גם קצת מפוחד והפחדים של גיל 3 חזרו אליו - למשל מחושך או להכנס לבד לחדר. הסיבה שאני מאוד עירנית ומודאגת היא שיש במשפחתינו (לאבי ) עבר של סכיזופרניה. איך לעקוב אחריו? לאיזה סימנים אני צריכה להתייחס במיוחד ואיך כדאי לי לנהוג? תודה מראש, אמא מודאגת

שלום מדי, אנשים שגדלו בצילה של מחלת הסכיזופרניה, מפתחים עירנות-יתר וחרדה מפני האפשרות שהם או ילדיהם יירשו גורל דומה. לעיתים קרובות, הם 'רואים צל הרים כהרים', ומחפשים סימפטומים מדאיגים גם בהתנהגויות תמימות. התופעה שאת מתארת בהחלט אופיינית לילדים קטנים, וכשלעצמה, אינה מדאיגה במיוחד. יתכן שבנך, בחושיו הרגישים, הבחין בהתעניינות המיוחדת ובתגובה יוצאת הדופן שלך לתכנים מעין אלה, ולכן הוא מביא את זה אלייך בתדירות גדולה יותר. למרות הדאגה הטבעית המובנת, אני מפצירה בך לגדל את בנך כילד רגיל, ולהפסיק לחפש אצלו סימנים מדאיגים. בברכה ליאת

שלום רב בתי בת 6 בעלת מודעות רבה למראה החיצוני, לאסטטיקה ופרטים קטנים בכלל. הילדה הינה ילדה יפה שבטוחה במראה שלה אך בעלת שיעור יתר בידים, רגלים ובגב. בימים האחרונים הגיע הקיץ והזרועות חשופות שוב והיא ממש בכתה שהיא לא רוצה את השערות על הידיים שלה שאין שערות כאלו לאף אחד מהבנות ו/או הבנים בגן שלה. שהיא רוצה לגזור אותן. אמרתי לה שתהיה גדולה יש פתרון להסרה לצמיתות כמו שאני עשיתי ושם לי היו שערות שהייתי בגילה, ואני אבדוק מה ניתן לעשות. מצד אחד זה נראה גיל מאד מוקדם להתחיל להתעסק בכל העסק הזה למרות שבאמת היום הכל מגיע בגיל מוקדם יותר, מצד שני אני לא רוצה שזה יפגום בבטחון העצמי שלה או יביא לעלבונות הילדים מסביב לה. אשמח לשמוע מה דעתך תודה וחג שמח

שלום סיגל, בגיל 6 זה אכן מוקדם מדי להתחיל לטפל בתופעות של שיעור-יתר. שמחתי לשמוע שבתך, למרות הכל, בטוחה בעצמה ובמראיה, ולכן אין להניח שמצב זה ישתנה בעקבות כך. הסבירי לה שלכל הילדים והילדות יש פלומת שיער על עור הגוף, למי יותר ולמי פחות, ושרק בגיל מבוגר אפשר להתחיל לטפל בזה. תוכלי להזכיר לה, שאמנם בקיץ הרגלים והזרועות חשופות, אך הודות לשיזוף הטבעי המצב משתפר. חזרי והדגישי בפניה כמה היא יפה ונהדרת, והזכירי לה שמאחר ואנחנו לא בסקנדינביה, היא כנראה לא היחידה שסובלת מהתופעה, וצרת רבים היא חצי נחמה. קיץ נעים ליאת

השנה נכנס רז לכיתה א ולצערי המורה מתלוננת שהוא איטי במילוי משימות בכיתה הקשורות לכתיבה, בין אם מדובר בהעתקה מן הלוח או עבודה בחוברות. היא מוצאת אותו פעמים רבות חולם: משחק בעיפרון שלו, משוחח עם חברים וכו. ופעמים רבות חוזר הבייתה מבלי שהעתיק מן הלוח ולכן אינו מכין שיעורים. יצויין כי גם בבית מתעכב רז בהכנת ש"ב וצריך לדרבנו מאוד כדי שישלים את המשימה. הדבר מגיע לכדי מריבות רציניות על הכנת השיעורים. חשוב לציין שמדובר בתלמיד מבריק, שולט הייטב בקריאה, ללא כל קושי לכתוב, אחיזתו בעיפרון תקינה, בעל חשיבה מתמטית, ובעל עירנות שיכלית גבוהה. לסיום אומר כי כל התנהלותו בבית ומחוצה לו איטית מאוד, ויש להעיר לו מספר פעמים שיעשה משהו, כמו להתלבש, לאסוף צעצועים וכו'. כיצד עליי לנהוג עם ילד כזה?

שלום ליאורה, כיתה א' (ובמידה רבה גם כיתה ב') מתאפיינת באוריינטציה טכנית למדי, של הקניית הקריאה, הכתיבה והיסודות האריתמטיים. ילדים שכבר רכשו מיומנויות אלה, אמורים לשכלל אותן במהלך השנה, ולהגיע לרמת שליטה טובה, שתאפשר להם להתמודד בעתיד הקרוב עם למידה מורכבת יותר. שיעורי הבית בכיתות הנמוכות נועדו לתרגול ואימון המיומנויות הבסיסיות הללו, ולכן, לילד שכבר יודע אותן היטב לא צפוי נזק ממשי או גרעון לימודי כלשהו. הנזק מהמריבות הרציניות על כך גדול הרבה יותר, ולכן אני מציעה מאד לחדול מהן. אם את חוששת שקיימת אצלו מגבלה כלשהי, פני לאבחון מסודר, שיוכל להאיר את תחומי החולשה והחוזק, וינסח המלצות לטיפול. עד אז, נסי לסייע לבנך בכינון סביבת לימודים נעימה, ובהקניית הרגלי למידה בבית, תוך התאמת הציפיות והדרישות שלך ליכולותיו ולצרכיו של ילד בכיתה א'. בברכה ליאת

שלום ליאת, כבר נועצתי בך בעבר בפורום הזה בנוגע לבני הלא נימול, ואשמח לעשות זאת שוב. אז יש לי בן בן 3 שנולד בארה"ב ואינו נימול. לצערי, למרות שאני מקבלת תגובות מאוד מעודדות מהורים לילדים אחרים שאינם נימולים ומאנשים בוגרים שאינם נימולים, לכך שאי המילה אינה מהווה אישיו חברתי, הנושא הזה עדיין קשה לי, ואני חוששת שהוא יסבול מכך חברתית. לכן אני שוקלת ברצינות לבצע ברית מילה כירורגית בקיץ.בן זוגי מתנגד לניתוח אך אמר שלא יעצור בעדי. לכן כרגע עומדות בפניי 2 אופציות: להחליט על ניתוח בקיץ (הניתוח עצמו אמור להיות די פשוט, אך כרוך בהרדמה כללית וקצרה של 20 דקות) ואז שבועיים החלמה, או לרדת מהענין ולהשאירו שלם. ידוע לי שככל שגדלים ההחלמה מהניתוח קשה יותר ולכן הייתי רוצה להחליט כבר עכשיו. כמובן שאם ירצה בעתיד יוכל להחליט לעשות זאת בעצמו. ואם איני סגורה על כך שזו היתה ההחלטה הנכונה עבורי, האם זה אומר שאני צריכה לנתח אותו? אני חוששת שלא אוכל להיות מספיק בטוחה ותומכת אם הנושא יעלה כבעייתי בעתיד. ואולי אלה רק חששות שלי והנושא בכלל לא יהווה בעיה... מנסיונך עם ילדים, האם אי המילה יכולה להוות בעיה?

שלום אבישג, כרגע, נראה כי לכל החלטה שתקחי יהיו מחירים (ורווחים) פוטנציאליים, ולכן איש לא יוכל לקבל את ההחלטה במקומך. מניסיוני, המידה בה חריגות כלשהי משפיעה על הסטטוס החברתי של הילד תלויה במידה רבה באופן בו הוא עצמו מקבל אותה, משפחתו, והאחרים המשמעותיים בחייו. כאשר הנושא 'בוער' מאד אצלך, סביר להניח שתהיה לכך השפעה גם עליו, ולהפך. בעיני, וזאת דעה אישית הנשענת במידת מה גם על תיאוריות פסיכולוגיות עליהן התחנכתי, גיל 3-4 אינו מומלץ לפרוצדורה כזו. בינתיים, איני רואה סיבה לקושי חברתי כלשהו רק מעצם היותו בלתי נימול. בברכה ליאת

התוכלי לפרט מדוע גיל 3-4 אינו מתאים לפרוצדורה זו? הענין הוא שאורולוגים -כירורגים טוענים שעדיף לעשות את הניתוח כמה שיותר מוקדם ושלא כדאי לדחות כי עם הגיל הליך ההחלמה כואב יותר וזכור יותר... תודה לך!

בני בן ה- 4.5 ילד מאוד חכם לכל הדעות. הבעיה היא שהוא מאוד אלים כלפי הכלבה שלנו. המצד אחד הוא מאוד אוהב אותה ומצד שני הוא מרביץ לה, בועט בה ואף נשך אותה פעם אחת. כל הזמן הוא מרביץ לה. כשאני מאיימת עחיו שאני אחזיר אותה, הוא מתחנן ומבטח\יח שהוא לא יעשה זאת יותר, אך ממשיך בשלו. מה עושים. בני הוא בן יחיד, מקסים ודבר נוסף, הוא רגזן - כשהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה הוא כועס מאוד, מתעצבן ובועט לכל הכיוונים (לא עלינו)- גם על החברים שלו וגם עלינו. הוא יודע שבכעס לא משיגים דבר, היות ואני כל הזמן אומרת לו - איך מבקשים והוא מיד מתעשת ומבקש יפה. אך מטריד אותי, במיוחד עם חברים (כי אני לא נמצאת איתו תמיד) שהוא כך מתרגז ומתעצבן. האם כדאי לקחת אותו להתייעצות?

שלום שרה, אני ממליצה לך לפנות בהקדם להדרכת הורים מסודרת (עוד לפני שאת לוקחת לשם את בנך). הילד שלך - אולי בניגוד להערכה שלך דווקא למד שבכעס ובאלימות הוא משיג הרבה, שאלמלא כן לא היה מתנהג כך. הילד שלך מעולם לא נאלץ להתמודד עם תוצאות התנהגותו, כי את מאיימת מבלי לפעול באמת מול התוקפנות שלו. מה שנדמה לך כ'התעשתות' ובקשת סליחה, אינו אלא דרך מהירה ויעילה (מבחינתו) להימנע מגינוי או ענישה. אני מעודדת אותך מאד לפנות לפסיכולוג ילדים להדרכה והתייעצות. בברכה ליאת

היכן אני יכולה למצוא פסיכולוג כזה? האם בקופ"ח כללית באיזור הדרום (באר שבע)

ליאת יקרה, מה שלומך? אני כמעט שמחה שיש לי בעיה שקשורה בילדים, רק כי זה מאפשר לי לכתוב אליך... (אני מתנצלת מראש אם זה ייצא ארוך...) אני עובדת בבית ספר יסודי כבר מספר חודשים. אני מפעילה שם פינת חי, ומעבירה שיעורים לכיתות א'-ד'. יש לי נסיון הדרכה של שנים רבות יחסית, ועדיין, אני מוצאת שיש סיטואציות שמאוד קשה לי להתמודד איתן ואני לא בטוחה שאני "עושה את הדבר הנכון"... ניסיתי לפנות ולבקש עזרה והכוונה בתוך בית הספר (מהמנהלת והמחנכות) אבל לצערי אין שיתוף פעולה של ממש (מכיוון שאני נחשבת למדריכה בתוכנית לימודים נוספת וחיצונית) אז חשבתי אולי תוכלי את לכוון אותי קצת, כדי ששארית שנת הלימודים תהיה קצת פחות קשה. הבעיה העיקרית שאני מתמודדת איתה היא (איך לא) המשמעת. מאחר ואני אחראית גם לבטחונם ובטיחותם של הילדים, וגם לשלומן של החיות, אני מגדירה חוקים וכללי התנהגות קבועים לפני כל כניסה לפינת החי. כשאני עם הכיתה בפינת החי, יש איתי כ- 30 ילדים, ומאוד מאוד קשה לי להשתלט על כל ההתרחשויות. במהלך השיעור הילדים עובדים בצורה חופשית ועל פי בחירתם, יש כאלה שמעדיפים לעבוד בחצר - לגרף עלים, לטאטא את השביל, לעדור, לאסוף עלים בשביל להאכיל את החיות וכד'. ילדים אחרים מעדיפים כמובן להחזיק את החיות, ללטף, להאכיל ולנקות את הכלובים ביחד איתי. החוקים די פשוטים - לנהוג בחיות בכבוד ובעדינות, לא להפריע לכיתות שלומדות בסמוך לפינת החי, לא לצעוק (עד כמה שניתן. רוב הזמן יש לי הרגשה שהם בכלל לא יודעים לדבר בלי לצעוק...), ולהקשיב ולהענות להנחיות שלי במהלך השהיה בפינת החי. אז יש לא מעט ילדים שמצליחים לפעול במסגרת ההנחיות. אבל אני לא יודעת לגמרי איך להתמודד עם אלה שלא. מה אני אמורה לעשות אם יש ילד שמציק לבעלי החיים ומסרב להפסיק? מה אני אמורה לעשות אם ויכוח על מגרפה גולש לאלימות? מהם עונשים מקובלים לילדים צעירים? יש לי תחושה שהם פשוט לא מבינים שמה שהם עושים לפעמים גורם סבל לבעלי החיים, שלא לדבר על בעלי חיים שמתים כי ילדים לא ממלאים אחר ההנחיות... אז כשאני רואה ילד שמתייחס לחיה בצורה פוגענית, אני מנסה לשבת עם אותו הילד ולדבר על מה שעשה. בדרך כלל אני שואלת אותם מה הם היו מרגישים אם היו עושים להם את מה שהם עשו לחיה, ואז מבקשת מהם לחשוב לפני שהם עושים משהו, אם הם חושבים שזה נעים לחיה. אין לי מושג אם זו הדרך הטובה בותר להעביר את המסר, אבל כאמור אין לי שום הכוונה בנושא (חלק מהמחנכות, בעיקר של כיתות א' יותר בעניין, ומבקשות לדעת מי לא התנהג יפה כדי לשלוח מכתב הביתה). המצב כמובן נהיה מורכב יותר עם כיתות ג' ו-ד', כי שם כבר ממש לא מעניין אותם מה אני אומרת, הם עושים מה שהם רוצים, פחות או יותר. אני קצת מסתבכת עם עצמי כאן, אז אני אנסה לתמצת את השאלות שלי לכמה מרכזיות: איך היית מציעה לי להתנהל אל מול הילדים (בעיקר הגדולים יותר) בענייני משמעת, כולל סנקציות על התנהגות שאינה מקובלת? איך מסבירים לילדים צעירים שגם לאחר יש רגשות ושגם לחיות כואב ועצוב גם אם הם לא יודעות להגיד לנו? מה אני צריכה לעשות עם עצמי כדי לא להגיע כל כך לחוצה וחרדה לשיעורים שלי? אני מרגישה שאני כל כך לא בשליטה עד שאני מראש מגיעה לחוצה וגם זה בוודאי משפיע על הילדים... סליחה על המגילה... שבוע הבא חוזרים ללימודים והייתי שמחה לחזור בפאזה קצת אחרת... חג שמח, נועם (מהפורום ההוא...)

היי נועם, יופי להיפגש שוב!! השאלות שלך גדולות נורא, ואני חושבת שכל מורה ומחנך עסוק בהן. בימים של אלימות גואה, חוסר סובלנות ופגיעה בחלשים, נראה כי אין בנמצא "נוסחת פלא" אחת. אני חושבת שיש משהו בעייתי מאד בפינת חי המתנהלת ע"י אדם אחד בלבד, בטח מול קבוצות של 30 ילדים. יש כאן משהו לא הוגן הן כלפייך, הן כלפי הילדים והן כלפי בעלי החיים. זה מרגיז ומקומם, ובעיני - לפני הכל - יש להגדיר את תנאי ההפעלה של פינת החי מראש, ברמה המערכתית. אפשר לחשוב על קבוצת ילדים קטנה, מעין "נאמני החיות", שיעברו אצלך הכשרה מתאימה, ויסייעו לך בתפעול פינת החי, כמו גם בהשגחה והנחייה של ילדים אחרים. ילד שפוגע בבעל חיים מתוך חוסר זהירות, חוסר ידע או רשלנות, יוכל לקבל 'הזדמנות נוספת'. לפעמים מוטב לתת לילד כזה דווקא תפקיד של 'אחראי', שיגביר אצלו את תחושת המחוייבות. ילדים שמתעללים בבעלי חיים יש להרחיק מפינת החי. אני חושבת שתחושות של כבוד וחיבה לבעלי חיים יש להנחיל לילדים לא רק בפינת החי, וחשוב להזכיר זאת גם לצוות החינוכי בביה"ס. זו תמימות לחשוב שניתן לעשות זאת באמצעות שעה שבועית. אני יודעת שלא אלה התשובות שאת מצפה לשמוע ממני היום, אך הניסיונות להכניס לבתי ספר 'אטרקציות' חינוכיות, מבלי שתהיה תשתית הולמת של כוח אדם מכעיסה אותי. נדמה לי שהפתרונות לשאלות שלך תלויים במידה רבה בנכונות של הצוות לפעול בשיתוף פעולה מהודק איתך, במקום לראות בזה הזדמנות לשעה פנויה. אני לא מתחמקת מתשובה. אני יכולה לחשוב בנקל על שיחה שאפשר לנהל עם ילד שפוגע בבעל חיים ("למה אתה כועס?"; "האם מישהו פגע בך לאחרונה?"; "אני חושבת שאולי פגעת בשרקן הקטן כי אתה כועס עליו על זה שהוא חלש, חסר אונים, ולא יודע להחזיר"). אבל אני לא תמימה, ויודעת ששיחה כזאת אי אפשר לנהל כש-29 ילדים מצווחים מסביב... אז לא נותר לי אלא לחזק את ידייך, ולקוות שתצליחי לגייס הכי הרבה עזרה שאפשר מהצוות ומקבוצת הילדים הידידותיים, שכבר יודעים חמלה מהי. לבי איתך ליאת

ליאת ליאת, תודה על התשובה שלך. כרגיל, המילים שלך מחממות את הלב... התגעגעתי. אחרי שקראתי את התשובה שלך חשבתי לעצמי שזה מעניין (אבל גם די עצוב) שאת יכולה לראות את הקושי והבעייתיות במצב בו אני נמצאת מאוד בבהירות ובקלות, בעוד המנהלת של בית הספר שנמצאת שם לא יכולה (או שלא מנסה). חשבתי שהייתי רוצה להביא אותך לשם ושתסבירי לה למה המתכונת הנוכחית לא ממש מוצלחת, כי אני הרגשתי שלי אין כתובת לשיחה כזו. אני לא רוצה להיות יותר מידי ספציפית ומפורטת לגבי מה שכבר עשיתי וניסיתי לשנות, על מנת להימנע מחשיפה. אני רק אספר לך שהתאכזבתי קשות לגלות שאין לי עם מי לדבר, לא רק ברמה הבית ספרית אלא גם לגבי המעסיק שלי (שאיתו יש בעיות אחרות לגמרי שהופכות את העבודה למתסכלת עוד יותר). הלוואי והיה איתי עוד מישהו בפינת החי... באחת מהכיתות שאני מלמדת יש סייעת. אין לך מושג כמה אני אוהבת להעביר שיעורים לכיתה הזו, כי אני לא צריכה להתמודד איתם לגמרי לבד... לגבי העונשים ששאלתי בפעם הקודמת - הייתי רוצה לחדד שוב את השאלה ולשאול ברמה הכי פרקטית - האם עונש של ישיבה בצד כששאר הילדים בפעילות (למשך כ- 5 דקות ועד שיחה איתי על המעשה שהביא לעונש) זה משהו שבסדר להעניש ילדים בגילאים האלה? אני נוטה לעשות את זה כשיש ילד שמסרב להענות להנחיות - בעיקר בטיחותיות (לא להניף מגרפה/להשתולל תוך כדי אחיזה של כלי עבודה/נקיטת אלימות כלפי ילד אחר וכד') וכשיש ילד שאינו נשמע להנחיות לגבי החזקה נכונה של בעלי החיים. חשוב לי לציין שההושבה בצד היא קודם כל כדי להרחיק את הילד מהסיטואציה ולעצור את ההתנהגות. אני דואגת לשבת עם הילד ולדבר איתו על הסיבה שהושבתי אותו בצד תוך חשיבה משותפת מה ניתן לעשות אחרת ואיך הוא חושב שהוא יתנהג אחרי שהוא הבין מה היה לא בסדר ומה ההשלכות של ההתנהגות שלו. מה את אומרת? שוב תודה (וד"ש חם מהחתול המנומש) נועם

שלום אני ממש אשמח לשמוע מכם כי אנחנו אובדי עצות בננו בכיתה ב עם ADHD לאחר תקופה מאו דקשה של בעיות התנהגות התחלנו בחודשיים האחרונים טיפול בריטלין LA30 לאחר שלפני כחצי שנה ניסינו גם סוגים שונים של ריטלין שהחמירו את המצב ולכן הפסקנו את הטיפול אך עכשיו אחרי שהוא נרגע בהתנהגות בביה"ס החלטנו לנסות שוב עם הריטלין כי היה לו מאוד קשה להישאר מרוכז ולהישאר יושב בכיתה בכלל כרגע יש שיפור בכיתה ולימודית וגם התנהגותית השאלה שלנו היא שיש לו אססיות וטקסים שהחרפיו והוקצנו מאז תחילת הטיפול ואין אנו יודעים אם זה נורמלי או לא אתן כמה גודמאות: הוא מתעסק עם פח האשפה במטבח ופותח את המכסה ומתסכל ששום דבר לא נפל החוצה ואז מדבר לעצמו ש"עכשיו זה יהיה מצוין" וכ"ו כמו כן, התחיל לאחרונה לפתוח את הדלת של חדרו ולסגור אותה לבדוק שהיא לא נוגעת בשטיח וסוגר ומחזיק את הידית בחוזקה וחוזר על זה שוב ושוב, מסתרק באמבטיה מול המראה ומסדר את השיער מקדימה לצד שוב ושב תוך שהוא סופר עד 10 או 20 ואם עוצרים אותו באמצע הוא מתחיל שוב וגם מתעצבן ומקלל אותנו , אנחנו התייעצנו עם הפסיכאטרית שמליצה לתת לו ריטלין אשר אמרה שכל עטד הוא לא מתעסק שעות עם הטקסים האלו ביום אז זה לא נורא אבל מתי יודעים מהו הגבול בדיוק? ואיך יודעים אם זו לא אובססיה שתחלוף או שדרוש טיפול? אשמח לשמוע אם מישהו חווה משהו דומה תודה רבה וחג שמח

שלום ליאור, אם הבנתי נכון, ההתנהגות הכפייתית הייתה שם עוד לפני הטיפול בריטלין (שבעיקר החריף אותה). מחשבות אובססיביות וטקסים הם חלק מהפרעת חרדה, ולכן, ללא קשר לריטלין, אני ממליצה לטפל בכך. לגבי תופעות הלוואי של התרופה, אני ממליצה להתייעץ עם הפסיכיאטרית המטפלת (או עם פסיכיאטר נוסף). בברכה ליאת

הבן שלי גם בכיתה ב', מקבל ריטלין LA 20 מ"ג עקב ADHD. תוך כדי כך פיתח לפני כשנה וחצי טקסים וחרדות. הוא קיבל מפסיכיאטר תרופה "פריזמה", זה עזר, אך לא לגמרי. ה"כמות" ירדה, והקולות שהוא "שמע" בתוך ראשו נעלמו. לאחר תקופה קצרה הפסקתי לו את התרופה, והוא נשאר מעט חרדתי, עם מעט טקסים. אצלו ז יותר בעניין של אישורים.. הוא שואל כל מבוגר בבית כגון: אמא אבא סבא סבתא, האם הוא יכול לעשות X או Y. אפשר לחיות עם זה לדעתי... בהצלחה, טל

שלום! לי יש ילדה בת 4 מאוד מאוד מאוד שעירה .הייתה לי סטואציה שלא ידעתי איך להגיב: חברה של ביתי שאלה אותה למה יש לך שערות על הכתפיים? והבת של הסתכלה עלי במבט של חוסר אונים כי היא לא בדיוק הבינה את השאלה של החברה שלה, ואני לא ידעתי מה לומר. את יכולה להמליץ לי מה לעשות באותו רגע? כי לבת שלי יש ביטחון ואני לא רוצה שירד לה הביטחון העצמי עקב השערות הנוראיות שיש לה.

שלום סיוון, יש ילדות שעירות יותר, שבבגרותן מוצאות את הדרך להיפטר מהתופעה. כרגע נראה שבתך נהנית מביטחון עצמי, ואינה מוטרדת במיוחד מהשיער שעל גבה. מול שאלתה של הילדה השנייה (וגם להבא) אפשר לומר שלכולנו יש שיערות קטנות על גופנו, ואצל חלק מאיתנו הן כהות יותר או נראות יותר. תשובה קצרה ועניינית מספקת בדר"כ מענה הולם למצבים כאלה. בברכה ליאת

אני ממש צריכה עזרה ממישהו בקשר למשהו שקורה לי עם חברה שלי . אני כבר במצב נפשי מאוד קשה ואני חייבת מישהו שייעזור לי . אם בבקשה את תוכלי לפנות אליי לאימייל ששמתי ואנחנו נדבר משם. כי אני רוצה לדבר איתך בפרטיות . אני ממש צריכה את העזרה שלך. תודה מראש

ואם יש לך את הזמן בגלל שאם אני אכתוב לך זה יהיה ממש ארוך .. כי כבר ניסחתי את זה .. אני רק צריכה לשלוח לך ..

הי, אני במקצוע טיפולי, וחשוב לי לומר לך שאם העניין שלך מאוד דחוף, את יכולה להתקשר לאער"ן- עזרה ראשונה נפשית בטלפון: 1201. אל תישארי לבד עם הבעיה.

שלום לך אנונימית, פורום זה נועד להתייעצות סביב סוגיות הקשורות לפסיכולוגיה של ילדים ומתבגרים, ופחות למצבי 'עזרה ראשונה'. אם בכל זאת את זקוקה לעזרתי, נסי לנסח את הבעיה בקצרה כאן, ללא פרטים מזהים, ואשתדל לסייע כמיטב יכולתי. מניסיון עבר, אני מעדיפה שלא לנהל דיונים במייל הפרטי, כדי לא ליצור שם "מיני פורום" בפני עצמו. את מוזמנת, אם כן, לכתוב לכאן, או להיעזר בהמלצתה של ורדינה. בברכת חג שמח ליאת

אני חושבת שאני מעדיפה לדבר עם מישהו בפרטיות . זה לא משהו ממש חמור . פשוט אני חייבת לפרוק את זה . ואני חייבת מישהו שייעזור לי להבין ולהתמודד . מה שקורה לי זה מצב מאוד מסובך עם ילדה מהכיתה שלי.. זה גורם לי להרבה מצבי רוח ודיכאונות ואני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי .. אולי את מכירה פסיכולוג או מישהו שיוכל ליצור איתי קשר באימייל ?

שלום רב, בתי תהיה בת 15 ביולי. בשנה האחרונה חל אצלה מהפך. היא כל היום משוטטת ברחובות עם חברים/ות לפני כחודש הכירה בחור בן 17 וחצי מבלה איתו המון. בלימודים חלה ירידה דרסטית. באבחון גילו כי יש לה נתונים מאוד גבוהים אך יש לה חוסר שקט כל הזמן רצתה לצאת מהחדר בטענה שמחכים לה...

שלום שני, בגיל ההתבגרות חלה התרחקות טבעית מההורים והמשפחה, לטובת חיי החברה הפעילים מאד בתקופה סוערת זו. גם ירידת מה בלימודים היא חלק מהמגמה הזו, שכן מתבגרים משקיעים את עיקר מרצם בעניינים שלא ממש קשורים לביה"ס. דווקא על רקע המגמה (הנורמלית) הזו, תפקידנו כהורים מתחדד מאד כקובעי המדיניות בבית, וכמי שמכתיבים את הכללים, בהם גם הכללים הנוגעים ל"מתי יוצאים", "מתי חוזרים", "מתי קמים בבוקר ליום לימודים" וכד'. אם בתכם משוטטת ברחובות, עליכם לדאוג שהבילוי בחוץ יהיה מוגבל בזמן, ומותנה במילוי חובותיה כתלמידה וכחלק מהמשפחה. אם את מרגישה שאינכם יכולים לעשות זאת בכוחות עצמכם, פנו להדרכת הורים, והחזירו לעצמכם את העמדה הסמכותית המתבקשת. ועוד משהו, בדר"כ, בסוף דו"ח האבחון יש המלצות לפעולה. הורים רבים נוטים להתעלם מהמלצות אלה, או להתמקד רק בהיבטים האקדמיים (הקלות, הוראה מתקנת, וכיוב') והאינטלקטואליים (מנת המשכל) וחבל. נסי לקרוא בדו"ח גם את החלקים המתייחסים לקשיים הרגשיים של בתך, ולהיענות גם להם בהתאם. בהצלחה ליאת

תודה על התגובה, בביה"ס להורים הייתי ועברתי את כל הקורס. קשה ביותר לתקשר עם הילדה היא ממש לא משתפת פעולה. יש לי שאלה מאוד חשובה- היא רוחצת את פניה 3 פעמים ביום עם תרחיץ פנים ומשפשפת את הפנים עם סבון כמה וכמה פעמים במהלך השטיפה...מה זה אומר?

050הבן שלי מתעניין מאוד בניסויים וחקירה של דברים . איך אני יכולה להעשיר זאת?

שלום קורין, לא ציינת בן כמה בנך, אך באופן כללי ניתן לומר שילד סקרן ומתעניין יגיב בשמחה לפעילויות שיספקו לו גרייה המותאמת לגילו ולשלב ההתפתחותי שלו. ילדים בכל הגילים אוהבים להתנסות בחומרים שונים, טבעיים ככל האפשר, המזמינים לבנייה, שינוי ויצירה. ילדים אוהבים מאד לבקר במקומות מעניינים (שאינם קניון!), כמו נגריה, מסגריה, מאפייה, וכד', ולהתנסות בחומרי העבודה בהם. תני לו לעזור לך במטבח ועודדי אותו לערבב, לטעום, ולהמציא 'מתכונים' משלו. בקשי ממנו לעזור לך להסיר כתם שמן ממפת שולחן, ולמדי אותו את הפטנטים שעוזרים לך במשימה. נסי להיות שותפה, לשמוח בתגליות שלו, ולעודד אותו לשאול, לקרוא או להקשיב לסיפורים. עודדי אותו להתבוננות בסביבתו, כולל בפרטים הקטנים (עלים יבשים, נמלים קטנות, צורות מעניינות בעננים או בדוגמא של השטיח). אני יכולה להמשיך, ככה, עוד שעות אבל נדמה לי שהמסר הועבר... בהצלחה :-) ליאת

יש לי בן כבן 4 ובן נוסף כבן 6 . בני הבכור אוהב מאוד שאני מקריאה לי סיפורים ,ולעומת זאת בני הצעיר אינו מעוניין שנקריא לו ספרים . אני מנסה לשדל אותו והוא יושב איתי , אך נראה כי אינו מרוכז בספר, הוא מביט לצדדים , מחפש במה להתעסק , רק לא להקשיב לסיפור . האם אני צריכה לדאוג שמא יש לו הפרעת קשב וריכוז? אני חייבת לציין שכשאנו משחקים במשחקים אחרים הוא משתף פעולה. משחקים שדורשים ריכוז הוא שומר על קשב של 20 דק' ואז מניח לזה. מה דעתך?

שלום שמרית, כמובן שלא אוכל לאבחן ממרחק האם קיימת בעיית קשב וריכוז (גם מקרוב זה לא תמיד פשוט בגיל הזה), אך אוכל לומר כי ההתנהגות שאת מתארת, כשלעצמה, אינה מעידה בהכרח על בעיית קשב, ויכולה לשקף דברים אחרים. כאשר את קוראת לבנך הגדול סיפור, הזמיני גם את הקטן, שיוכל להיות שומע פסיבי, אך השאירי לו את הבחירה אם להיענות להזמנה או לא. יש ילדים שמעדיפים להקשיב לסיפור דווקא כשהם מתנועעים בחופשיות או מתגלגלים על השטיח, ובכל זאת - הם אינם מחמיצים מילה. תבדקי גם את האפשרות שאולי משהו בציפייה שלך ממנו (להתנהג - אולי - כמו אחיו הגדול ולאהוב את אותם הדברים) יוצר אצלו איזו התנגדות או קושי. זכרי (שוב!) שילדים בני ארבע בהחלט יכולים ליהנות מסיפור גם אם הם אינם מביטים בספר ואפילו אם הם מתעסקים במשהו אחר. בכל מקרה, לא כדאי להתעקש בכוח, כדי לא ליצור רתיעה והתנגדות חריפים יותר. בהצלחה ליאת

שלום ליאת רציתי בבקשה להתייעץ הכרתי בחור בן 37 לערך אני בת 23 וחצי כרגע. הייתה ביננו מערכת יחסים מאוד יפה אם כי בכלל לא מצא חן בעיני פער הגילאים. הכרתי אותו בדרך מאוד מוזרה-כאשר קניתי משהו באחת החנויות בעיר,המוצר היה פגום ובאתי להחליף,אך בעל הבית לא היה וזה היה השכיר שלו. הבחור כבר עם שיער שיבה.טיפת קרחת.אך כבש לבבי.מה זאת אומרת?< לי עוד אין חבר.לא היה עדיין חבר ראשון.יש ידידים וכו אבל כנראה מצאתי חן בעיניו.הוא טיפל לי במוצר עד שהגיע מושלם,בכל כמה ימים שהגעתי היה ממש מדבר בכינויי חיבה,שואל לשלומי,נסעתי איתו כמה פעמים טרמפים,הלכנו לקנות פיצוחים בייחד בחמישי ערב אחד. אבל סתם,ספונטני כזה בתור ידידים. מספר פעמים הציע לי חברות ואני אמרתי לו ורמזתי בצורה הכי יפה שישי -שאין סיכוי לדבר כיוון שיש פער גילאים וכיוון שאיננו מתאימים-לא ספרתי לו את הנימוקים לאי רצון רק אמרתי לו-שוהם-תהיה מציאותי, זה נכון שנדללקתי עליו באיזהשהוא מובן מבחינת הנחמדות וטוב הלב שככה כובשים בחורה כנראה-לי עוד לא יצא שבחורים ממש יתחילו איתי המועטים לא היו בני הטעם שלי,אך בכל זאת. בקיצור,ישר ולענין.אחרי שכמה פעמים סרבתי לצאת איתו לאכול בערב או בצהריים-מאז הוא פשוט מחק אותי,כלומר,שאני אבה לחנו תאו לאיזור הבחור לא ממש אומר שלום אלא בחמיצות פנים,כשצריך לצלצל אלי להגיד שמוצר שהזמנתי מוכן נותן מהנייד שלו לבנות אחרות בחנות שיצלצלו-כדי שאראה שזה הוא(למרות שיש קווי לחנות),ויצבוט לי כנראה אך אראה שמישהי אחרת עונה, ובעת הגיעי לקחת את המוצר הבחורציק כשנכנסת לחנות הוא יוצא או עולה למעלה לקומה ב.הבן אדם לא אומר כבר שלום אלא אם כן באילוץ לייד בעל הבית כי אני לקוח וכדומה.מאידך ששלחתי לכל החברים חג שמח הוא היה ברשימת הנייד והאימל לכן הגיע חג שמח גם אליו אך סירב לענות.הוא כבר לא עונה לי לנייד שלו או לסמסים גם כשזה חשוב בענינים עסקיים וזה נורא מטריד אותי האים המצב נראה לך מוזר האים זוהי דרך התחמות נורמאלית של בחור מבחורה כי כנראה עשיתי לו ריגשי ומנסה לשכוח ממני? אני פעם ראשונה נתקלת במקרה כזה ולכן רוצה להתייעץ האים קרו לך או שמעת על מקרים דומים לכאלו ואיך היית מציעה להמשיך ולהתנהג היום אני צריכה עם חברה ל לעבור לייד החנו תשלו-ממש ממש חוששת ממה שיקרה, או שיהיה נחמד יגיד שלום ואמשיך לדרכי או שלא אראה אותו וארוץ מהר כמו עכברה מה שנקרא או אלך הליכה מהירה או שבעצםאעצור לייד החנות,אגיד שלום ואמשיך לדרכי כי סהכ בעל הבית הוא טוב ולא אשם שאני לא ביחיסים עם השכיר שלו לכן אם אעבור לייד חנותו ולא אגיד שלום זה כאילו עשיתי חרם על החנות והחנות היא חנות מצרכים ששנים אני ומשפחתי פוקדים אותה מידי איקס וואי זד זמן תודה וחג שמח

שלום ורדית, הנושא שאת מביאה לכאן אינו תואם לפורום זה, שעניינו סוגיות פסיכולוגיות של ילדים ונוער. אני מרגישה שעזרתי לך כמיטב יכולתי בתשובותי הקודמות, וכפי שציינתי, טיפול פסיכולוגי יכול לספק לך את המרחב להתבוננות ברגשותייך ולקבלת החלטות מתוך שיקול דעת. יש באתר זה פורומים נוספים, שאולי יתאימו יותר לבעייה שאת מעלה ויציעו תמיכה ומענה. בהצלחה ליאת

שלום רב, לאחרונה נתבשרנו, לצערנו, כי דוד של בעלי חלה בניוון שרירים. הוא בן 70-אדם בריא, מלא חיים וספורטאי כל חייו. הקשר עימו היה קרוב- עבורנו ועבור הילדים. מצבו הידרדר מאוד בתוך חודשיים, והוא בבי"ח סיעודי- מאוד מוגבל בגופו, ומדבר לאט ובלחש. ביקרתי אותו והיה לי קשה מאוד לראותו במצב זה. ההתלבטות שלנו היא האם לאפשר לילדינו הגדולים, בגילאי 13.5, 14.4 לבקרו.גם הם מתלבטים וחוששים.הבן הצעיר בן 9, וברור לנו שזה לא מתאים.הייתי רוצה שיזכרו אותו כפי שהוא היה, אבל אולי חשוב לאפשר להם פרידה? אני יועצת חינוכית במקצועי, ואין לי תשובה. תודה מראש.

שלום ורדית, גם לי אין תשובה חד משמעית עבורך, ואני מניחה שההחלטה תהיה בסופו של דבר עפ"י תחושות הבטן שלכם. הניסיון לחסוך מעצמנו ומהילדים את חוויית המפגש עם החולי והמוות, 'הגלתה' את החולים אל מחוץ לביתם (שלא כבעבר), וכך, הזיקנה, על כל פניה נשארת מחוץ לתחום עבור אנשים רבים. את ודאי יודעת, שפעם אנשים היו מתים בביתם, מוקפים בבני משפחתם, קטנים וגדולים, שראו את ההזדקנות, החולי והמוות חלק בלתי נפרד מהחיים. כיום המצב שונה, וילדים כבר פחות מורגלים במראות מסוג זה. אני מניחה שאין ברירה אלא לנסות ולשוחח עם הילדים בפתיחות, לתאר להם את מצבו ומראהו של הדוד, ולפעול בהתאם לרצונם. אני מאמינה שעם הכנה נאותה, ילדים יכולים להרוויח ממפגש כזה, שלא לדבר על האדם החולה, שבוודאי ישמח למבקרים עליזים שכאלה. לעיתים קרובות, ילדים מקבלים עובדות חיים כפשוטן, ומגיבים אליהן בדרך עניינית ובריאה. זה מותנה, כמובן, בעמדה הורית דומה, המועברת אליהם ישירות ובעקיפין. אם תבחרו שלא להביאם לבית החולים, אפשר יהיה לנקוט דרך ביניים, של ציורים וברכות אותם יוכלו לשלוח באמצעותכם לדוד האהוב, ובכך להרגיש קרובים ומעורבים בדרכם. תהיה החלטתכם אשר תהיה, אני מאחלת לכולכם בריאות ונחת. ליאת

כמו אחות אחראית או עובדת סוציאלית, שיסבירו לילדים מה הם יראו, לאיזה מכשירים מחובר ויוכלו לענות על שאלותיהם. הצוותים אמורים ברוב בתי החולים להתמודד עם מפגשים דומים

בני יהיה בן שנתיים ו 10 חודשים בתחילת שנת הלימודים הבאה. לשנה הבאה שתי האפשרויות הן: גן עם 25 ילדים על 3 מטפלות, או גן של 11 ילדים עם שתי מטפלות. 1. האם בגיל הזה בהכרח עדיף מספר קטן של ילדים? או שאולי 11 זה מספר קטן מידי, עם פחות אינטרקציות חברתיות? 2. האם התשובה משתנה אם הגן הראשון הוא הגן שאותו הילד כבר מכיר (היה שם השנה) ושטוב לו שם (כרגע יש 16 ילדים, רק בשנה הבאה המספר יקפוץ)?

שלום יעל, הקריטריונים לגן טוב אינם מתמקדים רק ביחס בין הילדים למטפלות או במספר הילדים בקבוצה, אלא במכלול של גורמים, כמו רמת ההכשרה והמקצועיות של הצוות, רמת הפיקוח, הטיפוח הסביבתי, בטיחות מתקני הבית והחצר, עושר הציוד בפנים ובחוץ, הגישה החינוכית של הצוות ויכולתה של הגננת להתאים את התכנים החינוכיים לגיל הילדים שבגן, שיקולי קרבה ונוחות עבורכם,וכד'. אם כרגע הוא נמצא בגן, את מרוצה והוא מרוצה, איני רואה סיבה מיוחדת להעבירו לגן אחר, גם אם מס' הילדים יעלה. בברכה ליאת

תאור ההתנהגות: כשהילד בן הארבע מגיע לביקור אצל אחד מבני המשפחה עם האב (פרודים) הוא מכסה את העיניים, נצמד בחזקה לאב ובוכה שרוצה ללכת הביתה. כיסוי העיניים ועצימת עיניים היא מוחלטת,למרות שמכיר היטב את בני המשפחה ומבקר לעתים קרובות. לאחר כשעה עד שעתיים הוא נרגע, ואז מתנהג כצפוי - משחק, מחייך, צוחק אם כי פחות אינטנסיבי משאר הילדים. הילד תמיד התנהג מוזר במפגש עם קהל - גם כזה שמורכב מבני משפחה מוכרים. באחד המפגשים כשהיה בגיל שנתיים - בהה בנקודה קבועה ולא הגיב כלל במשך כל המפגש של כשעתיים. (התנהגות אפאטית). רקע: מדובר בבני משפחתי. הילד בן 4 שנולד להורים לא נשואים שחיו ביחד כשנולד הילד ונפרדו לפני כשנה. יש סכסוך משמורת בין ההורים, אך הילד מבלה עם האב לא מעט ומתגורר עם האם. האב בקשר עם אשה אחרת. מי יכול לייעץ (איזה סוג רופא / טיפול) ומה בכלל יכולה להיות בעית התנהגות כזאת?

שלום שמעון, לא בטוחה שאוכל לספק את ההסברים המלאים לתופעה, בעיקר בשל המידע המאד חלקי. כיסוי העיניים אצל ילדים יכול לשקף את השלב ההתפתחותי המתאפיין בחשיבה אגוצנטרית ("אם אני לא רואה אותם, גם הם אינם יכולים לראות אותי"). הילד אינו מסוגל להבין את נקודת מבטו של האחר, ומשוכנע שבעצימת העיניים הוא מסתלק מתודעתם של האנשים. יתכן שמדובר בביישנות, מבוכה או קושי רגשי שגורם לו לרצות להיעלם מהסיטואציה. ציינת שקיימים בין ההורים מאבקים על המשמורת, ולכן אין להוציא מכלל אפשרות שהילד 'נשטף' ברעיונות ואמירות שמעוררות אצלו חרדה, פיצול נאמנות ואשמה כל אימת שהוא נפגש עם חלק זה או אחר של המשפחה. זה עצוב, אך אפשר לטפל בכך, בעיקר בדרך של הדרכת הורים. נדמה לי שהכתובת היא פסיכולוג ילדים שיוכל להיפגש עם כל אחד מן ההורים לבד, עם שניהם יחד, או עם הילד. בהצלחה ליאת

ליאת תודה על תגובתך. ננסה לשכנע את ההורים שאכן יפנו לפסיכולוג ילדים. הקושי הוא שלא נראה להם צורך כזה... לכן באמת ההתחלה היא מההורים עצמם. אעדכן לכשיהיה שינוי. חג שמח!

בני בן שנה ושבע. גמול מגיל שנתיים ושבועים (לא היה מוכן יותר ללבוש חיתול). סה"כ תהליך הגמילה היה טוב מאוד. כמובן שיש עליות ומורדות- בעיקר סביב פיפי- שהולך או מודיע חלק מהתחתון כבר רטוב. קקי תמיד בשירותים. שאלתי מה קורה בצהרים ובלילה. מתי? בעיקרון תפיסת העולם שלי שזה צריך לבוא ממנו, מה שהוכיח את עצמו (הנקה,בקבוק, חיתול, מוצץ זרק לפני חודש וחצי- ביקש לגזור אותו....) מצד שני זה לא נראה בכיוון- כי החיתול מלא בפיפי. בשבוע האחרון לא רוצה ללבוש חיתול, אז ביקשתי ממנו לותר על המים בלילה תוך הסבר שאם שותה בלילה אז יש לו הרבה פיפי (ישן עם בקבוק מים לידו ושותה במהלך הלילה). מסרב להצעתי ואז מוכן ללבוש חיתול. אני תוהה גם אם זה תקופה מתאימה, אני בתחילת שמיני. מה את אומרת?

שלום אופיר, אני מתנצלת מעומק לבי על כך שדילגתי עליך לא בכוונה. סליחה. לשאלתך - אני מבינה שעד היום כלל לא ניסית להסיר את הטיטול בלילה, מה שמסיר ממנו את האחריות ומעודד אותו להמשיך ולהשתין אל תוך הטיטול בלילה. בעידן הטיטולים החד-פעמיים, נפגעת מאד המוטיבציה שלנו, האימהות, לגמול את הילד מהטיטול הלילי, ולהתמודד עם החלפת סדינים רטובים. אלא שכל עוד הטיטול לא יורד, הילד ממשיך להרטיב, וכאמור - אינו לוקח אחריות על ההתאפקות. אני מעודדת אותך להתחיל במבצע, להצטייד בשעוונית ובסבלנות, ולקוות לטוב. ספרי איך הולך :-) בהצלחה ליאת

(כן אין ספק שהמוטיבציה נפגעת...) כי נראה שאם את ממליצה ובעלי שדוחף לכיוון יהיה עלי להתחיל לעשות כך.... אגב מה את מציעה לומר לילד על בקבוק המים שנמצא במיטה כל לילה? מדובר בילד דעתן ועקשן.

שלום, לפני שנתיים וחצי נפטר בעלי באופן פתאומי בשנות השלושים לחייו.ביתי הגדולה היתה אז בת ארבע וחצי(יש לי עוד ילדה כיום בת ארבע).שתיהן נכחו בעת הארוע. מאז ומתמיד (עוד לפני המקרה) היתה לה נטייה להתקפי בכי,כעס וזעם בעיקר בסמיכות לזמני מחלה,שאף פעם לא באו לידי ביטוי בזמן מסגרות(גן או בית ספר) אלא רק בבית בעיקר מולי או בן משפחה קרוב כמו סבא וסבתא. לאחרונה ההתקפים נהיו אלימים ובסופם ביתי אומרת שהיא לא יכולה לשלוט עליהם ובוכה(מיותר לציין שגם אני מאבדת במהלכם את קור רוחי).דיברתי איתה ושאלתי אם קשור לעניין אביה ואמרה שכן שמאוד קשה לה ועצוב לה בלעדיו(עד היום לא דיברה על הנושא בפתיחות),ואפילו הורדנו את התמונות שלו מרחבי הבית. האם את חושבת שכדאי להמשיך בשיחות איתה וזה עשוי לפתור חלק מהבעיה או שייתכן ומדובר בבעיה פיזולוגית?(היא גם היתה בטיפול בביביליותרפיה במשך שנה).כמובן שיש גם קנאת אחיות ברקע ומאוד חשוב לה שאמצא בן זוג שיהפוך לה לאבא(היתה לי מערכת יחסים של שנה שהסתיימה לא מזמן).היא לא רוצה ללכת לייעוץ חיצוני. תודה

שלום רב, אין ספק שעיבוד חוויית האבל מאפשר לילד (כמו גם למבוגר) לחזור ולתפקד באופן מיטבי, ולהפנות את האנרגיה מן האובייקט שאבד אל מטלות היומיום. כשמדובר בילדים, יש השפעה גם לסביבתו של הילד, ובעיקר לדמויות המטפלות בו. כלומר, האופן בו יוכל לחזור ולתפקד אחרי משבר תלוי, לא פחות, גם ביכולתו של ההורה להסתגל למצב החדש. אני חושבת שכניסתו של גורם טיפולי יכולה מאד לסייע, הן לה והן לך. הבנה טובה יותר של הצרכים שלה, הקשיים וההתמודדויות ההתפתחותיות תסייע גם לך להתכוונן באופן מדויק יותר ויעיל. ומשהו אחרון לסיום - לפעמים, בעיקר לאחר אירועים טראומטיים או אובדן, קיימת באופן טבעי התרופפות של הגבולות בבית, מתוך רצון של ההורה לגונן על הילד או לפצותו על האירועים הקשים שחווה. מסתבר שאחד הדברים שמסייעים לילד להתגבר על החרדות, זו דווקא תחושת הרציפות, והידיעה שמה שהיה ממשיך להתקיים גם עתה, לאחר האובדן. הורה סמכותי ועקבי (ובמקרה שלכם - אמא סמכותית ומציבת גבולות) יכול להרגיע ולהשיב את תחושת הביטחון והרווחה. יתכן שמשהו מזה מגולם במשאלתה של הילדה לבן-זוג חדש עבורך. אני ממליצה מאד על פנייה לאיש מקצוע, לפחות לצורך הדרכה הורית. כל טוב ובהצלחה ליאת