פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

האם זה נורמלי שילדה בת 4 לבושה כל הזמן בתחפושת של נסיכה , רק לגן היא מסכימה ללכת עם לבוש רגלי . ההורים שלה מעודדים וטוענים שהיא זו שאמורה להחליט מה תלבש ! לדעתי זה חריג הילדה צריכה להבין שלבוש התחפושת של פורים רציו בחג ובשעת משחקים ,,, והיא יכלוה להרגיש נסיכה גם ללא תחפושת ...

שלום אורנית, מי מאיתנו לא הייתה רוצה להיות נסיכה מלכותית כל השנה? בגיל 4 עוד מותר לנו להיתפס לחלומות מעין אלה, ולעטות על עצמנו את השמעטע'ס שיעשו לנו חג... אני דווקא בעד 'ארגז תחפושות' כל השנה, כזה שמאפשר לילד לברוח לעולמות של משחק ודמיון, גם בשירות החלקים הפחות בטוחים שבו. אני מסכימה איתך שעלינו להרגיש נסיכות גם בלי תחפושת, אבל לא תמיד זה מצליח לנו, ואז - למזלנו - באים לעזרתנו ה'בלופים' הקטנים. בגיל 4 זו תחפושת של נסיכה, ובגיל מבוגר יותר - רק בגלל שכבר לא נעים לנו - אנחנו מסתפקות באיפור ו'בגדי מלכות' מהקניון... וברצינות - ההיצמדות לתחפושת פורים גם מס' שבועות אחרי החג אינה עניין חריג, בעיקר אצל ילדים שמסיבות כלשהן מרגישים פחות בטוחים. כך נמשיך לראות, פה ושם, סופרמנים ונסיכות, ולטעמי זו דרך מצויינת לקבל תגבורת קטנה מבחוץ. סבלנות... חג שמח ליאת

בהתאם לפנייתי בנושא השפעת העדר אם על ילדה בעלת הפרעת קשב וריכוז. אודה לך על סיועך בהפנייתי למאמרים שעוסקים בהשפעת אובדן על ילד מלבד מקורות הספרות שאני מצאתי. (ספרים) ציינת את שרה סמילנסקי האם אוכל להעלות מאמריה באינטרנט ? ואילו מאמרים נוספים אוכל למצוא, מחקרים איכותיים .. תודה על סיועך וחג פסח שמח

היי אורנה, תפסת אותי ברגע של מנוחה, אחרי הניקיונות ולפני הבישולים :-)) אז הנה מה שהצלחתי לדוג מתוך מאגרי המידע אליהם יש לי גישה. נראה שאין ברירה אלא להגיע לספריה... סמילנסקי, שרה; פסיכולוגיה וחינוך של ילדים יתומים /. קרית ביאליק : אח; בסיוע ה"קרן למענקי מחקר בשדה החינוך", 1993. 168 ע' תפיסת המוות בעיני ילדים : עזרת הגננת והמשפחה לילדים בגילים 6-3 / שרה סמילנסקי בהשתתפות טובה וייסמן ‬ ‫ מו"ל: ‬ ‫ חיפה : אח, 1981 תפיסת המוות בעיני ילדים : עזרת המורה והמשפחה לגילאי 11-6 / שרה סמילנסקי ‬ ‫ מו"ל: ‬ ‫ [חיפה] : [אח], 1994 בלעדיך : השפעות אובדן על ילדים ונוער / תמר גרנות ‬ ‫ מו"ל: ‬ ‫ [תל-אביב] : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, [2000] ויש עוד הרבה... בהצלחה ליאת

נסי להתעלם מהמספרים ולהתרכז ברפרנס עצמו...

שלום רב אנא עזרתכם בהמלצה על פסיכולוגית לילדים בכפר סבא . תודה

שלום סיגל, מאחר ואין אפשרות לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורומים, אנא הוסיפי כתובת מייל אישית מעודכנת, כדי שהממליצים יוכלו לשלוח לך לשם את הצעותיהם (אם יהיו כאלה). בהצלחה ליאת

[email protected]זה המייל שלי

[email protected]זה המייל שלי

שלום ! לי יש שני ילדים בת בת 4 וילד בן 2.8. הבעיה שהילדים תמיד צועקים, גם אם הם מבקשים משהו זה תמיד בצעקות גם שהם משתוללים ומשחקים ומתלהבים הם צועקים.לי זה מאוד מפריע למרות שאני מבקשת לא לצעוק וחוזרת ואומרת "עד שלא תבקשו יפה ובלי צעקות לא תקבלו מה שרציתם" באמת זה עובד אבל אחרי דקה יש שוב צעקה לדבר הבא. מאוד מפריע לי שהם צועקים בבתים של אחרים ושיש רעש,ואין רוגע כי הילדים מאוד אנרגטים . מה לעשות בכדי ללמד אותם בעדם לא לצעוק כי בעני המתבונן הילדים נראים"ברברים" ואי אפשר לשבת בשקט.כי לדעתי הם כבר לא תינוקות ויכולים לשחק בשקט. אשמח לעזרה ממך ושיהיה חג שמח.

שלום סיוון, ילדים זה אכן דבר מרעיש :-)) הילדים שלך עדיין צעירים מאד, וקשה לדרוש מהם שיהיו שקטים, רגועים ומנומסים - בעיקר בשעת משחק וריגוש. כשילדים צועקים כל הזמן, נבדוק את הדברים הבאים: - בעיות שמיעה (!!!). (אגב, גם אצל ההורים עצמם!) - סביבה רועשת שמעלה את סף הווליום הבסיסי. - הורים ומבוגרים אחרים שמדברים גם הם בקול חזק (חיקוי). - סביבה "אדישה" שמגיבה או מתייחסת לילד בעיקר כשהוא צועק. כדאי לזכור שמיתרי הקול של ילדים דקים יותר משל המבוגר, ופחות מפותחים. לכן תדר הדיבור שלהם הוא באופן טבעי גבוה יותר, ונחווה לעיתים כצעקני. אם הצעקות הן חלק מהשתוללות וחוסר גבולות כללי בבית, הסיכוי שמדובר בבעיה פיזיולוגית נמוך יותר, ואז יש לטפל בכך באמצעים חינוכיים. ככלל, ככל שהטונים שלנו, המבוגרים, נמוכים ורגועים יותר, כך יהיה גם זה של ילדינו. בשמחות ליאת

שלום בני בן 3.5 עושה פעולה חוזרת של נגיעה בגבה שמאל וימין הרבה פעמים ביום כל 5 דקות לערך כבר כמה חודשים וזה מתחזק כשהוא עייף ומתרגש.הוא גם ממצמץ בעין אבל מעט ביום בעיקר שהוא מסתכל טלויזיה. בנוסף הוא התחיל לכסוס ציפורניים ומגרד את האמה עם האצבע של אותה היד.אני רוצה לציין שהוא בגן כבר חצי שנה ורק לאחרונה הוא לא רוצה ללכת לגן ממש לא רוצה. (יש לו חרדה מהצגות ילדים ושהוא פוחד אז הוא בהיסטריקה.) האם מדובר בטיקים או בטורדנות כפייתית. האם כדאי לפנות לייעוץ בגיל מוקדם? או שעליי להמתין וזה יעבור? תודה מראש.

שלום אביטל, המופע שאת מתארת בהחלט יכול לשקף סוג של מצוקה ומתח, ולהתאים (למרות הגיל המוקדם) גם להפרעת החרדה שהזכרת. קשה לנבא מראש אם הדברים יחלפו מעצמם או ידרשו התערבות, ולכן - על מנת להרגע - תוכלי לפנות לגורם טיפולי. כדי 'לכסות' גם היבטים נוירולוגים (טיקים) וגם רגשיים, עדיף לפנות לפסיכיאטר ילדים שהוא גם רופא. בברכה ליאת

במסגרת לימודיי הסבת אקדמאים לחינוך מיוחד אני חוקרת מקרה של תלמידה בכיתתי אשר אמה נפטרה עוד בינקותה בגיל 4 חודשים ואיננה זוכרת אותה. אותה תלמידה גדלה עם מטפלת שנים ואביה נשא אשה שניה. יש לה אחים מהאם הביולוגית ואחים חורגים.ץ התלמידה בעלת התרפרצויות זעם רבות והתנהגות תוקפנית ביותר. היא אובחנה כבעלת קשיי קשב וריכוז ונוטלת ריטאלין מדייום. האם אפשר לומר שאיבוד האם בילדות הצעירה עשויה היתה להיות גורם משפיע על הפרעת הקשב והריכוז אצל התלמידה או שלהפרעה הזו יש רק בסיס גנטי ? אני מכינה רפרט חקר מקרה ומנסה להבין לעומק את המקרה הנוכחי. אודה לך מעומק לבי על סיועך. בברכה אורנה

שלום אורנה, קשה להעלות על הדעת שלאובדן אם בינקות לא יהיו השפעות עתידיות על הילד, ועם זאת, הייתי נזהרת מקביעה נחרצת המנסחת קשר סיבתי ישיר בינו לבין הפרעת קשב וריכוז. ילדים שחוו אובדן כלשהו בילדות נמצאים בסיכון לבעיות רגשיות ותפקודיות, אך סביבה קשובה ומטפחת והיענות מותאמת של הדמויות המשמעותיות, יכולות למנוע את השפעותיו ההרסניות של האובדן. קשיי קשב וריכוז יכולים להיות גם תוצאה של קשיים רגשיים, ולא רק ממקור אורגני. כאשר את מנסה להתחקות אחר מקורותיה של התנהגות ספציפית, מוטב לנקוט לשון זהירה, ולזכור שלעולם לא נוכל לבודד ולקבוע בוודאות מהם הגורמים ה*סיבתיים*, ועד כמה מדובר בהשפעות ישירות, עקיפות, או גם וגם. יש הרבה מאד חומר קריאה, גם על הפרעת קשב וריכוז וגם על השפעותיו של אובדן בילדות. אני מניחה שאת מכירה את כתביה של שרה סמילנסקי, שהתמקדה, בין היתר, בדרכים בהן ניתן לסייע במסגרות החינוך לילדים שעברו טראומות מוקדמות של אובדן. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, ברצוני להתייעץ איתך בנוגע לביתי בת השבע וחצי. לפני כחודש,בעקבות ארועי פורים (והנפצים הארורים...) התחילה לבקש ליווי לכל חדרי הבית השונים (ממני או מבעלי), אם זה לשירותים, אמבטיה ובעיקר לחדרה.אף קשה לה לצאת או לשהות בחדר ללא ליווי מבוגר.כשביררתי את הסיבה לפחד, טענה שיש משהו/מישהו שמנסה לפגוע בה (היא גם לא מצליחה להגדיר את הפחד בבירור). אני מנסה להסביר לה שכל זה בדימיונה ולא אמיתי. אני ובעלי ניסינו את כל השיטות: בהתחלה נתנו לה לנסות להתגבר ולהכנס לבד וכשזה לא הועיל החלטנו ללוות אותה בתקווה שהפחד יעלם כפי שהגיע. אך ללא הועיל, המצב נמשך וכמה שאני מדברת אל ההגיון שלה, היא לא מצליחה לגבור על ולהביס את הפחדים הללו. אשמח לשמוע על דרכים נוספות המתאימות למצב המתואר ולגילה, ע"מ לעזור לילדה שלי. היא ילדה נבונה מאד המודעת מאד למצבה, אך לא מצליחה לצאת מזה. חשוב לי לציין שזו ילדה שבעבר סבלה מפחדים לקולות חזקים (עדיין), קושי במקומות חדשים (כבר לא) ואנשים זרים (משתנה בתקופות). מעבר לכך,בתקופה האחרונה, כשאנחנו עוברות ברחוב,היא חושדת בכל מיני אנשים כמזיקים פוטנציאלים ונצמדת אליי. אודה לך מאד אם תוכלי לתת לי כלים לעזרה והמלצה לטיפול(לא תרופתי!!!) תודה מראש אמא של בת 7

שלום רב, אם את סבורה שמיצית את כל הדרכים לסייע לבתך בבית, תוכלי לנסות לפנות למרפאת החרדה בביה"ח שניידר, המתמחים בטיפול התנהגותי קוגניטיבי (אך לא רק) בחרדה אצל ילדים. גם פסיכולוג ילדים קליני יוכל לסייע, בין השאר בהדרכה שלכם כיצד לעזור לה. בברכה ליאת

ליאת תודה על תשובתך האם יש ספריםשאת יכולה להמליץ בנושא לנו או עבורה (גיל7-8)שיכולים לעזור?

שלום רב. בתי בת ה-10 סובלת לאחרונה מתופעות של חרדה ודיכאון. הפניתי אותה לפסיכולוג פרטי שנחשב מצויין (על פי המלצות), אבל היא לא מתחברת ומוכנה להיות מטופלת ע"י אשה בלבד. מכיוון שההוצאה כבדה, אני רותה להפנותאותה לפסיכולוגית במרכז שעובדת דרך מכבי? אשמח מאד לקבל המלצה. תודה רבה

שלום נורית, אנא צרפי כתובת מייל בגוף הודעתך, לטובת הממליצים (אם יהיו). בהצלחה ליאת

0מצטערת מראש על אורך ההודעה אך אודה על תשובה מהירה - אני נואשת בני בן ה-5 הוא ילד אמצעי (הגדולה בת 7 והקטן 7 חודשים). אז ומתמיד היה בני ילד אוהב, מחבק ואהוב אבל אחת לתקופה היה נכנס לתקופת "קריזים" - הוא נכנס למצב של בכי כאילו שוחטים אותו והכל מכלום:מישהו הזיז את הנעל, מישהו נגע בו,הוא עשה משהו ולא אמרו לו תודה ודברים כאלה שלנו נראים קטנים אבל למרות שהוא יודע בדיעבד ומודה שניתן היה לפתור את העניין אחרת הוא נכנס למצב של צרחות ולא יוצא מזה לפחות שעה+. אני מקבלת הרבה טלפונים מהגן וגם בבית אנחנו כבר אובדי עצות - עונשים מגבירים את המצב, התעלמות מגבירה את המצב ולצערי אני מגיעה למצב של פליקים שגם הם לא עוזרים. אני בגישה של לסגור אותו בחדר ולא לגשת ואילו בעלי לא מסוגל לשמוע את הצרחות ומנסה להתפייס איתו מהר מאוד. מאחר וגם בגן כבר לא יודעים איך להתמודד איתו - מה עליי לעשות? הוא עולה לגן חובה ואח"כ כיתה א'. האם יש מקום לטיפול פסיכולוגי? בהריון איתו הייתי מאוד עצבנית והוא נולד כתינוק בכיין שדרש תשומת לב ללא הפסקה - בוקר ולילה (והוא גם ג'ינג'י)

שלום ריקי, יש ילדים הנולדים עם מזג סוער ועוצמות רגשיות גבוהות יותר, מה שלא עושה לנו את החיים קלים כלל וכלל. על אף שקשה יותר להתנהל ביעילות מול התקפי הזעם הללו, הצורך בעמדה הורית סמכותית ועקבית קריטי דווקא אצל ילדים כאלה. נראה שקיים אצלכם חוסר עקביות בולט, היוצר בלבול ותחושת כאוס. לאור חוסר האונים שעולה מדברייך, וכדי לא להתדרדר למצבים המזיקים וההרסניים של אלימות בבית, אני ממליצה מאד על פנייה להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. ויפה שעה אחת קודם. בברכה ליאת

אני מחפשת פסיכולוגאו פסיכולוגית לבני בן ה16, שסובל לאחרונה מאוד מקשיים בחברה. כנראה יש לו חרדה חברתית או משהו כזה והוא מתבודד. אתמול אמר לי שהוא פוחד שאולי הוא הומו אבל זה בא כאילו בקטע בקטע של חרדה מזה וכמו שהבנתי לא שהוא יודע שהוא נמשך לבנים. הוא מאוד מבולבל וחרד מאוד ואנחנו גם עוברים בעיות קשות מאוד בבית עקב בעית בריאות קשה של הבת שלי. אנא עזרתך, לא יודעת למי לפנות.ממש זקוקה לעזרה. תודה מראש. תודה רבה

שלום רב, צרי עמי קשר ואנסה לעזור. בברכה ליאת

בני בן השש מתעניין בשנה האחרונה באיבר מינו. לאחרונה אמרה לי אמא בגן כי בני שיכנע בנים בגן שיראו לו איבר מינם וכן הראה להם את איברו.גם בבית הוא מראה לנו מידי פעם את איבר מינו וכן נוגע באיבר מינו של בני הצעיר ממנו. אמרתי לו כבר מספר פעמים שמותר לו לחשוף את איבר מינו וכן לגעת בו כשהוא בחדר, אבל בנוכחות אנשים זו התנהגות שאינה מקובלת. כמו כן, כעסתי עליו והענשתי אותו כשנגע בבני הצעיר. גם בגן הבנתי מהגננת שהיא דיברה איתו אבל מסתבר שזה לא עזר. אני מתלבטת מה לעשות. אודה על עזרתכם, ורד

שלום ורד, ההתעניינות בגוף ובאיבריו, כולל איברי המין המוצנעים בדרך כלל, היא טבעית ונורמלית בגיל זה. עם זאת, עיסוק יתר כזה, כולל חשיפה לא תואמת של איבר המין שלו או של אחיו וחבריו, אינה מקובלת ודורשת התייחסות. אני מציעה להתייעץ עם פסיכולוגית הגן, ולבקש ממנה לבדוק מעט יותר לעומק את מקורותיה של ההתנהגות הזו. במצבים כאלה חשוב - לפני הכל - לוודא שהילד לא נפל קורבן למישהו שחשף אותו לגריית יתר. זו, כמובן, אפשרות אחת מני רבות, אך נדמה לי ששווה להציץ בציורים שלו, ולהתחקות אחר התכנים שמעסיקים אותו. פסיכולוגית הגן היא התחלה טובה, והיא גם תוכל להציע כיווני התערבות והנחייה שלכם כיצד לפעול. בברכה ליאת

שלום הבן שלי בן 3 שנים ,כל התקהלות של אנשים אם במסיבות או באירועים בגן היא מפחידה עבורו,מתחיל להגיב בכעס ובבכי רב,לא משתף פעולה בכלל במיוחד גם שיש בובות גדולות "מיקי וחבריו וכו שמביאים אותם לימי הולדת הוא נרתע מהם". ולאחרונה הוא נצמד אליי בצורה מוגזמת,הוא מבטא במלל שהוא לא אוהב להכנס ורע לו,עד עכשיו אני נסיתי להבין את מקור הפחד שלו ולעזור לו למלל את רגשותיו אבל הבעיה מתחילה להחמיר במיוחד ועכשיו יש המון מסיבות ואירועים ואני נאלצת להרגיע אותו כל הזמן,הוא גם מגיב לגירויים חדשים בבכי ואם לא בחשדנות,הוא לא שמח באותם מצבים. בבית ובמקומות שמוכרים לו הוא הילד הכי שמח וכיפי בעולם,נא עזרתכם בנדון,אני מאוד לחוצה מהעניין ומנסה להבין אותו אך לא מצליחה לשפר את תגובותיו בנדון.

שלום לינא, ילדים שונים אלה מאלה במזג הבסיסי שלהם, ובכלל זה גם ביכולת ההסתגלות שלהם למצבים עמומים ולגירויים לא מוכרים. בנך שייך, ככל הנראה, לקבוצת הילדים היותר רגישים, המגיבים ברתיעה ואפילו בחרדה למצבים רבי משתתפים, רועשים או לא צפויים. אני מציעה לקבל את העובדה הזו ולהניח לו, מבלי לנסות להתעמת או לפתות אותו לדברים בלתי הכרחיים כגון אלה. התעסקות יתרה בפחד או ברגישות שלו, המזכה אותו בשפע תשומת לב ואולי גם בפיתויים ופרסים, עלולה - באופן פרדוכסלי - להנציח את המצב. תנו לו לפרוח בסביבתו המוכרת והבטוחה, ולהתפעל מיכולותיו. ברוב המקרים ילדים עם סוג כזה של חרדה משתפרים עם הגיל, והגם שנשארת בהם מידה לא מבוטלת של רגישות, הם מצליחים לתפקד היטב. בשמחות ליאת

תודה רבה על תשובתך,עזרה לי המון להתאים את הציפיות שלי ממנו,השאלה שלי אם במקרים של מפגשים חברתיים או מסיבות שחייבים להיות בהם,מה המסר שאני חייבת לתת לו קודם ואיך להכין אותו. ביום הולדתו בגן לפני שבוע הוא פרץ בבכי ולא רצה להשתתף.לעומת זאת בבית ההורים שלי הוא בעצמו חגג,שר לנו שירים,רקד והתפעל מכל פעילות ופעילות ,ראיתי ילד אחר לגמרי.

05205שלום רב, יש לי בן מקסים בן 5 שלפני מספר חודשים הפסיק לאכול בגן את ארוחת הבוקר והצהריים. ניסינו לדבר איתו ולהבין את מקור הבעיה אך הוא אינו מוכן לשתף ולהסביר למה הוא לא אוכל. יש לציין שבבית הוא אוכל בצורה תקינה , בסופי שבוע ובערב ללא בעיות מיוחדות. הילד רעב והגננת מספרת שהוא רוצה לאכול אך ממש מכריח את עצמו לא לאכול כלום. אני מאוד מודאג - מה ניתן לעשות ?

שלום אודי, כדי לעזור לילד חשוב להבין מה בדיוק מקור הבעיה, וממה נובעת הרתיעה שלו. חשוב לבדוק האם חווה איזושהי טראומה סביב הארוחה בגן (האם הוא נחנק/הקיא/נכווה/שפך/נענש או היה עד לתקרית מסוג זה אצל ילד אחר). צריך לבדוק האם מדובר בהתנגדות למזון ספציפי המוגש בגן (אלרגיה, רתיעה מהמרקם, מהטמפרטורה, ריח, צבע, וכד'). אם אינכם מצליחים לחלץ ממנו את המידע הזה, נסו לתחקר את צוות הגן (לא בטון מאשים), כולל לגבי אופי התגובה שלהם מול הסירוב שלו. העובדה שמדובר בהתנהגות סלקטיבית עושה את העניין קל יותר לטיפול, ובלבד שמבינים מהיכן היא נובעת. עד שתבינו מה קורה, חשוב לדאוג שהילד יאכל במהלך היום אוכל מהבית, כדי שיצליח לתפקד כשורה. אם הבעיה נמשכת, תוכלו לפנות למרפאה העוסקת בהפרעות אכילה בילדות (באחד מבתיה"ח לילדים - שניידר או 'דנה'), ולקבל עזרה. בברכה ליאת

שלום ליאת, מראש אני מתנצלת על אורך הפניה. הנני אם חד הורית לפעוט כבן 4.7. יש לי שתי שאלות: 1. מיזה כחודש ימים, בני לא רוצה ללכת לגן. כל ערב לפני לכתו לישון הוא מתחיל לילל ולקטר שהוא לא רוצה ללכת מחר לגן. כאשר אני שואלת אותו למה? הוא עונה לי שהוא מתגעגע לאימא. אני מסבירה לו שזה בסדר להתגעגע. גם אני מתגעגעת אליו, אבל אני יודעת שבסוף היום אני אראה אותך ונעשה דברים נחמדים ביחד ויהיה לנו כיף. כל ההסברים שאני מסבירה לו - לא מועלים. למחרת בבוקר הסיפור חוזר על עצמו. הוא רוטן ולפעמים אף בוכה. רק כאשר אני משכנעת אותו שאני אבוא לאסוף אותו מוקדם מהגן, לפני כל ההורים (15:30), אז הוא נרגע מעט. אני יודעת שטוב לו בגן. כי דקה אחרי שאני עוזבת הוא משחק ושמח. רק הפרידה קשה לו, כי הוא צריך עוד חיבוק ועוד נשיקה. ניסתי לברר איתו אם משהו או מישהו מציק לו בגן - התשובה היתה לא. אני לא יודעת מה לעשות. מיותר לציין כמה שהנושא הזה מעיק עלי ומעציב אותי. מה עלי לעשות? שאלה 2: בימים האחרונים, כאשר הוא מתבלבל באיזה נושא או שהוא חשב שהוא העליב מישהו, למרות שאני אומרת לו שזה בסדר לטעות ולהתבלבל, אני מוצאת את עצמי כל הזמן עונה לשאלות שלו "שזה בסדר", "מותר לנו לטעות", כאשר הוא שואל אותי: "זה בסדר שאני מתגעגע אלייך כשאני בגן?" - אני תמיד עונה לו שמותר לו וזה בסדר להרגיש דברים: עצבות, שמחה, געגוע, כעס. למרות כל התשובות שלי וכל החיזוקים שלי, אחרי שעה שעתיים הוא שוב יכול לשאול אותי את השאלה (עשרות פעמים ביום) אין לי מושג איך להתייחס לזה, האם להתעלם? האם לענות לו שוב ושוב את אותה תשובה. מדוע הוא כל כך לא בטוח בעצמו? למרות שהוא ילד עם בטחון עצמי גבוה, חברותי מאוד, שמח ועליז. אודה לך על תשובתך המהירה אימא מודאגת

שלום רב, קשיי פרידה המופיעים פתאום יכולים לשקף מצוקה או חרדה ספציפית וחולפת, ולאו דווקא בעיה בקשר הורה-ילד. לקראת גיל חמש מתגברים פחדים סביב שלמות הגוף (אפשרויות של פציעה ומוות) של הילד עצמו או של אהוביו. חרדה זו יכולה להיות מועצמת בצל העובדה שלילד שלך יש רק הורה אחד. נוסף על פחדים נורמטיביים אלה, מתמודדים ילדים בגיל זה עם פחדים הקשורים להתפתחות המוסרית ולהיווצרות המצפון. התפיסה המוסרית של הילדים הצעירים נשענת על כללים חברתיים נוקשים של "מותר ואסור", והם מצייתים לסמכות בעיקר מתוך הפחד מעונש. ילדים בשלב זה עסוקים מאד בבחינה וביקורת עצמית, וחוששים להיתפס בקלקלתם. גם כאן מדובר בשלב התפתחותי, שיכול להחריף אצל ילדים מרצים הנרתעים מקונפליקט. התגובה המרגיעה שלך בהחלט במקומה, וחשוב לוודא שלמילים המרגיעות שלך יש גם 'כיסוי' בהתנהלות שלך מולו ומול עצמך :-)) בברכה ליאת

שלום. אני אמא ל 3 ילדים: הבכורה בת 4.5 ותאומים (בן ובת) בני שנתיים וחודשיים. אני חייבת לציין כשהם נולדו ביתי הבכורה קיבלה אותם מאוד יפה ללא התפרצויות גדולות (מידי פעם הראתה קצת קנאות). בזמן האחרון היא מתפרצת בכעס ועושה דווקא. לדוגמא: היא יכולה להיות יום שלם מקסימה, להקשיב בקולי ובכל בעלי,לשחק עם אחים שלה. ופתאום אם אני קוראת לה לאמבטיה היא פתאום צועקת שהיא לא רוצה זה יכול להיות מלווה בצעקות עד צרחות. עוד דוגמא של אני מבקשת ממנה להתלבש, היא שוב צועקת זה יכול להיות מלווה בהרצה לאחים שלה. דוגמא אחרונה: היה ערב אחד שלקחתי את בני לרופא, היא נשארה עם אחותה וסבתא שלה. הבנתי שהיא התנהגה מקסים, דאגה לאחרותה והכל. 5 דק' אחרי שאני הגעתי ואח שלה בא על ידה ולקח את השלט של הטלוויזיה לפני שהוא עשה משהו, היא לקחה שלט אחר נתנה לו מכה בראש והתחילה שוב להתנהג לא יפה, לצעוק ולצרוח. אני רוצה לציין שאני ובעלי מידי פעם לוקחים רק אותה ונותנים לה תשומת לב, יש לה את הזמן שלה איתנו ללא אחים שלה. השאלה שלי, איך אני יכולה למנוע התפרצויות האלה? איך אני מגיבה להתפרצויות האלה? מידי פעם אני נותנת לה עונש וזה נראה שמפריע לה 5 דקות ראשונות אבל אח"כ היא בסדר. אשמח מאוד לקבל תשובה. בתודה מראש.

שלום אלונה, בתך הבכורה היא עדיין ילדה קטנה, עם צרכים ויכולות של ילדה קטנה. את מתארת התנהגות מקסימה וממושמעת לאורך יום שלם, ה'נמחקת' לה בבת אחת כשהיא מתמרדת או מתפרצת. אני מכירה מעט מאד ילדים (ומבוגרים) שאינם מתפרצים אף פעם, ולכן המשאלה שזה לא יקרה נראית לא מאד מציאותית. בתך מתמודדת עם שני אחים תאומים, המושכים מדרך הטבע הרבה מאד תשומת לב והתעניינות, ובנוסף, נמצאת בתקופה לא פשוטה מבחינה התפתחותית, בה עולה הצורך בעצמאות ואוטונומיה, כולל גילויים של התנגדות ומחאה. זכרי שהיכולת לשלוט בביטויים הרגשיים (כמו למשל לרסן זעם ותסכול) תלויה במידה רבה ביכולתם של ההורים להציב גבולות מצד אחד, ולספק הרבה תמיכה, הכלה ותיקוף של רגשותיה מצד שני. אני חושבת שההתפרצויות של ילדתך, דווקא בהיותן כה בולטות וחריגות על רקע התנהגותה הטובה בדר"כ, משקפות מצוקה רגעית, קנאה או זעם, ובעיני, במקום להעניש אותה עליהן, עדיף לתמלל את רגשותיה ולהכיל אותם, ולעודד ביטויים מילוליים וסובלימטיביים (מעודנים) של הקנאה והתסכול, מבלי לאפשר לה להרביץ או לפגוע באחרים ("אני רואה שאת כועסת נורא, ואני מבינה את זה. אני אוהבת אותך מאד, אבל לא אוכל להרשות לך להרביץ לאף אחד. את יכולה לבחור אם את רוצה להישאר כאן איתנו, או להתרחק לחדר אחר עד שתרגעי"). לטעמי, עונשים עלולים להחמיר את תחושות הקיפוח והמרמור שלה,ולהגביר את התפרצויות הזעם אותם את מבקשת להפחית. בהצלחה ליאת

בני בן הכמעט 9 מציק לאחיו ללא הרף וזאת מיום שהחל לדבר שנתיים לערך} הוא גם ווכחן , חצוף , מרשה לעצמו יותר מידי אני מוצאת את עצמי במאבק תמידי איתו, ונראה כי אנחנו מחריפים את המצב כשאנחנו צועקים עליו ומענישים, מצד שני אנחנו נוטים גם לוותר או להחליק וגם זה לא עוזר ניסיתי לפי עצתה של פסיכותרפיסטית לרכוש את אמונו שוב כדי שיבין שאני אוהבת אותו ונמצאת שם בשבילו ניסיתי לעזור לו לזהות את הדחף כשהוא כועס ומיד מגיב בהכאה כלפי אחיו ,היה שינוי קל אך שוב הכל חזר לקדמותו האם אני צריכה באופן קבוע לקבל יעוץ אני מאובחנת add ולא תמיד זוכרת עונשים שנתתי או מקפידה על רצף של התנהגות {כלפיו} ובנוסף בני הקטן שכנראה גם הוא מאובחן add סובל מאד מאחיו והפסיכולוג שאבחן אותו טוען שיש לו בעיה ריגשית ושהוא מרגיש כילד מאוים ולכן תופס את העולם כמאיים עליו ובגן מתנהג כמי שמשקים להרוג את "מי שקם להורגו" למרות שאין כל איום אמיתי כלפיו בגן.. אין לי ספק שלאחיו הגדול יש חלק בבעיה ניסיתי והסברתי לו שהוא עושה לאח שלו נזק במילים עדינות והוא הבטיח לעזור לי לחזק אותו אך לא ממש פועל בכוון בקיצור אני מתוסכלת ואין לי קצה חוט איך להשתלט על המצב בערב הם משחקים ומשתוללים ותמיד זה נגמר בבכי של הקטן שחוטף ממנו המון אביהם מידי פעם בחול וזה יקרה מחר כשהם יוצאים לחופש ואני כבר במתח... האם כדאי להעזר בסבתא ולהפריד בינהם לכמה ימים האם זה שהגדול לא ממש נפגש עם חברים קשור להתנהגותו? אנא עיזרי לי לסדר את הראש תודה רבה טל

שלום טל, בדר"כ, כאשר מעורבים כבר אנשי מקצוע ומטפלים בסוגיה המועלית לכאן, אני מעדיפה לא להתערב, מתוך אמונה שהכנסת גורם טיפולי נוסף וחיצוני מרוקנת את הטיפול הקיים מתוכן ומשמעות. לא הבנתי האם יש או אין טיפול, אך הזכרת פסיכותרפיסטית ופסיכולוג. אני מציעה מאד להמשיך ולהיעזר בהם, כמי שמכירים היטב את הדינמיקה המשפחתית ואת המאפיינים של כל אחד מכם. באופן כללי אוכל לומר כי למריבות אחים יש בדר"כ תפקיד או מטרה, וככל שנרבה להתעסק בהן כך נגביר את שכיחותן. בעיני, הדרך הטובה להפסיק מאבקים בין אחים היא פשוט להתעלם מהם לגמרי, גם במחיר של בכי. הורה שמציב את עצמו כשופט או בורר, מעודד בבלי דעת את המשך המאבק, ומשתף פעולה עם הכוחות המתאמצים למשוך אותו למעורבות באמצעות הריב. בברכה ליאת

בני בן 3.5 ועדיין לא גמול. עד היום רק דיברנו על הנושא, הראינו קלטות בנושא - ואין שום התקדמות מבחינת הילד כלומר הילד לא יוזם הליכה לשירותים. לפני כשבועיים הוא חזר מהגן ואמר פתאום שהוא רוצה להוריד את המכנסיים כי הוא צריך לשירותים. יש לציין שזה היה מקרה בודד. אבל מאז המקרה הזה אנחנו כל הזמן שואלים אותו אם הוא רוצה ללכת לשירותים. ב- 90% מהמקרים הוא עונה שלא. במקרים בודדים מאוד הוא אומר שהוא כן רוצה ללכת לשירותים. וגם אם הוא כבר הלך לשירותים הוא לא תמיד עושה כלומר הוא אומר שיש לו פיפי, אנחנו מעמידים אותו על השרפרף כדי שיעשה ולא יוצא לו. לי יש הרגשה שהוא לא מבין עדיין את המשמעות של הגמילה. גם כשאני מבטיחה מתנות אם הוא ילך לשירותים (פיפי פרס), זה לא משכנע אותו והוא עדיין אומר שהוא לא רוצה ללכת לשירותים. בשנה הבאה הוא הולך לגן עירייה ואני חוששת כי הוא עדיין לא גמול. בגן הנוכחי יש רק 2 ילדים לא גמולים שאחד מהם כמובן זה הבן שלי.

שלום שרונית, בנך בהחלט הגיע לגיל בו אפשר להציב בפניו את הדרישה להיגמל מחיתולים, ולעשות את צרכיו במקום המקובל... אחרי הכל, זכרי שמדובר בדרישה 'חיצונית' הבאה מאיתנו, אך נעשית תוך התחשבות בתהליכי בשילה והתפתחות. כרגע, אינך צריכה לחשוש עוד מהעובדה שאינו מוכן או אינו רוצה, וליזום תחילתו של תהליך. אני מציעה לך לחפש מאמר אחד מתוך שפע המאמרים בנושא הקיימים ברשת, ולפעול צעד צעד, בהתאם לכללי ה'עשה' ו'אל תעשה'. מזג האוויר איתך, ובקרוב מאד תוכלי להוריד את החיתול ללא חשש, ולהחליף תחתונים ומכנסיים בקלות יחסית (בגלל בגדי הקיץ הקלים). הכיני את עצמך לתקופת מה של תאונות ופספוסים, וזכרי שאף אחד לא מצליח להיגמל בצורה חלקה ומושלמת. את הפרסים (אם מוכרחים) עדיף לתת על הצלחות קטנות, אך מבלי להשתמש בהם כתמריץ לפני מעשה או לצורך פיתוי. הודיעי לו מראש על החלטתך, על כך שאת סומכת עליו שיצליח להיגמל גם אם יהיו תאונות פה ושם, ושאת שמחה וגאה בו על היותו גדול ומוכשר. כשהוא נעשה טוב, תהליך הגמילה אורך מס' שבועות, ולכן הדאגה שלך ממה יקרה בשנה הבאה נראית כמקדימה מאד את זמנה ומיותרת. דרך צלחה ליאת

שלום רב,לביתי הבכורה בת ה-7 (יש לה 2 אחיות)שעלתה לכיתה א' השנה יש התפרצויות שמפחידות אותי כאדם בוגר למשל נשפך עליה מיץ והילדים צחקו או שקיבלה מכה בראש מסלע כשהיתה בטיול למרות שכמעט כל הילדים קיבלו מכה ההתפרצויות שלה מתבטאות בכך שהיא בורחת מהמקום ולא רוצה לדבר עם אף אחד או שהיא צועקת על הילדים שצחקו עליה ועושה פרצוף עצבני. אני חוששת מחרם חברתי כי כמו שזה נראה בעין זה די מפחיד היא יושב עם הילדים בכיף וצוחקים ופתאום שנשםך עליה המיץ והילדים צחקו היא נהיית ילדה אחרת חשוב לציין שהיא ילדה טובה מאוד וממושמעת כמובן שאני מסבירה לה שלא מתנהגים ככה. הייתי רוצה לדעת איך להתנהג איתה ואם היא צריכה טיםול םסיכולוגי

שלום סבינה, בדברים שלך הדגשת פעמיים עד כמה התנהגותה של בתך "מפחידה" אותך, ואני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף מה מפחיד בזה. בתך מגיבה במבוכה גדולה או זעם על כך שכביכול 'נתפסה' ברגע בלתי מחמיא. ילדים בגילה עדיין קונקרטיים מאד, ומאמינים ש"מה שרואים, זה מה שיש". אם היא קיבלה מכה בראש מהסלע או שפכה על עצמה מיץ, היא חוששת להיתפס כבלתי כשירה, לא זהירה או מגוחכת. אפשר להניח שקיימת אצלה מידה של חוסר ביטחון ודימוי עצמי לא מאד חיובי, מה שמחריף אולי את עוצמת התגובה שלה. אני חושבת שלא מוכרחים להיבהל מזה, ובמקום זאת לפעול לחיזוק הביטחון שלה, בדרך של עידוד, התפעלות טבעית מיכולותיה וכישוריה, וזימון מצבים של התמודדות בדרך של הסתמכות עצמית. נסי לחשוב על סיבות אפשריות לכך שבתך חווה את ה'מעידות' הקטנות כאסון, ולהגיב אליהן בבית (אל המעידות) כאל עניין פעוט, אם בכלל. פנייה לטיפול בגיל זה נראית במקומה רק אם קיימת תחושת מצוקה או פגיעה משמעותית בתפקוד שלה. בברכה ליאת

שלום רב, אני אמא לילד בן שנתיים ו- 11 חודשים. ילדי גמול מגיל שנתיים וחצי כולל בלילות.ילדי עושה קקי בתחתונים בגן בלבד ואני מדגישה בגן בלבד. כאשר אנו מבלים יחדיו בחיק המשפחה וחברים ילדי "מכריז" שיש לו קקי/פיפי והוא הולך לבד ו/או לפעמים אנו מלווים אותו. יצוין כי, גם כאשר אנו לא נמצאים לידו הוא יודע לבקש ועושה את צרכיו בשירותים. הבעייתיות היא בגן בלבד. מה לעשות? אבקש את תשובתכם. תודה רבה ושבת שלום.

שלום רב, התאפקות סלקטיבית כזאת יכולה לאותת (אולי) על איזשהו חשש ממוקד מכניסה לשירותים בגן. הסיבות לכך יכולות להיות שונות ומגוונות, החל מהחשש שלא יצליח להתנקות ("לנגב") בכוחות עצמו, דרך הקושי לעשות קקי במקום שאינו מאפשר פרטיות מלאה או שקט, וכלה בפחדים למיניהם הקשורים לאופי חדרי השירותים שבגן (כבר שמענו כאן על ילד שפחד מתמונת הכלב שעל הקיר). לכן, חשוב מאד לנסות 'לתחקר' בעדינות את הילד, ולנסות להתחקות אחר הפחד הספציפי או אחר הגורם המונע ממנו לתפקד בגן כמו בבית. כשתדעו מה המחסום, אפשר יהיה לטפל בו ביתר יעילות. כרגע, תוכלי לנסות לעודד אותו לעשות קקי בבית, לפני היציאה לגן, או לבקש מהגננת ליזום "הפסקת קקי" מתוכננת, שתמנע ממנו ומסביבתו את אי הנעימות הנגרמת בשל הקקי בתחתונים. בהצלחה ליאת

שלום. בני בן ה-8 מנותק כמעט לגמרי מאביו. מחודש נובמבר האב הפסיק לקחת את הילד באמצע שבוע ולוקח אותו אחת לשבועיים ביום שישי ומחזיר ביום שבת.במשך השבועיים לא יוצר קשר עם הילד ויש נתק מוחלט.איתי ועם בני חיי בן זוגי שהבין את המצב ופשוט לקח אחריות על הילד והפך להיות הדומיננטי בחייו תוך הענקת כל החסכים שנוצרו מהאב הביולוגי (הגעה למסיבת יום המשפחה, בילוי משותף בחופש, דאגה לסדר מערכת לימודים, הכנת שיעורים, מקלחת ועוד ועוד ועוד).האב חי עם בת זוג בחודשים האחרונים והנתק החל כנראה בעקבות מערכת זו. לציין שעד אותה בחורה שהחל לצאת איתה האב היה עירני בחיים של הילד, היה מגיע לבקר אותו אצלנו, לוקח, מעורב וכו'. רציתי לדעת עד כמה נזק עלול להגרם לילד עקב התנהגות זו. האם לדבר עם הילד על התחושות, האם להמשיך בדרכנו בה בן זוגי מעניק לילד את המיטב, מה עושים??? ניסיתי לתקשר עם האב אך הוא טען שההודעות שלי מטרידות אותו (להערכתי שמו לו מילים בפה). תודה.

שלום ליאת, אין ספק שהמצב האופטימלי עבור כל ילד הוא מצב בו שני הוריו מגדלים אותו ונוכחים בחייו מתוך מעורבות ואכפתיות לאורך שנים. באופן בלתי נמנע, למציאות תכתיבים משלה, וילדים נאלצים להתמודד גם עם מצבים שאינם אופטימליים. לא ציינת באיזו מידה הילד מגיב או סובל משינוי התנאים, ועד כמה היעדרותו של האב בין המפגשים משפיעה על מצב רוחו והתנהגותו. אני סבורה שגם אם היה מעדיף להתראות איתו יותר, וגם אם את חושבת כך, מוטב לעשות את הדברים בחכמה, ולא להיכנס לעימותים מיותרים עם האב, שעלולים להרחיקו אף יותר. תוכלי לציין באזניו כמה הילד מחכה למפגשים איתו (אם זה אכן כך), ולהדגיש עד כמה הוא אהוב וחשוב בחייו של הילד. קיימת אצלי אמונה עמוקה בכוונותיהם הטובות של הורים כלפי ילדיהם, ויתכן שההימנעות החדשה שלו קשורה באמת לגורמים חדשים בחייו של האב (אולי גם בת הזוג החדשה). תני לו זמן. בינתיים, אפשר יהיה להתנחם ולשמוח בנוכחות המיטיבה של בן זוגך, שבוודאי תורמת את חלקה לאיכות החיים של כולכם בבית. בברכה ליאת

שלום רב וחג שמח. אני גרושה 5 שנים ועד היום המשכתי לשאת את שם משפחתו של גרושי. יש לי ילד מקסים בן שבע וחצי. לאחורנה עברתי להתגורר עם בן זוגי ואנחנו מתכננים להביא ילד לעולם יחד. עקב כך האני רוצה להחליף את שם משפחתי לשם נעורי. אני ובן זוגי לא מתכוונים להתחתן ולכן נראה לי ראוי שכשאלד יהיה הילד המשותף עם שם משפחתי מהרווקות ושם משפחתו של בן זוגי ולא שם גרושי. ולשאלתי - האם עניין החלפת שם המפחה והשינוי משמו של בני עלול באיזו דרך לפגוע בילד??? האם אני עושה נזק לבני???? תודה על התשובה :)

שלום שנית, כיום, נשים רבות משמרות את שם נעוריהן כחלק מרצונן לשמור על זהות נפרדת ושוויונית. במשפחות רבות הילדים ואמם אינם נושאים שם משפחה זהה, ונראה כי אפשר לחיות עם זה בשלום. אני מאמינה כי ילד שחווה התקשרות בטוחה, תחושת שייכות וערך בבית ובמשפחה, ייחס פחות חשיבות לסממנים חיצוניים ופורמליים כמו שם משפחה. אם הדברים מוסברים בפשטות ומוצגים כעובדה דמוגרפית פשוטה, פוטנציאל הנזק שלהם נמוך ביותר. בברכה ליאת

בני בן ה- 7 מתלונן בחודשים האחרונים על פחדים מוזרים. הוא טוען שהוא מרגיש שמסתכלים עליו כל הזמן. מדמיין שמישהו מציץ עליו מהחלון. הוא לא מוכן להישאר לבד בחדר או להתקלח בלי שמישהו יהיה לצידו. הוא מתעורר לעיתים בלילה ומבקש שאבוא לשכב לידו. הוא טוען שאין לזה קשר לסרט או לחוויה כזו או אחרת. האם מדובר בתופעה טבעית שתחלוף? ביצד ניתן להתמודד ואיך לעזור לו? האם כדאי לפנות לסיוע מקצועי? תודה

שלום ענת, מרבית פחדי הילדות חולפים מעצמם, הודות ליכולות של הסתמכות עצמית, הרגעה עצמית, שימוש יעיל (וזמני) בנוכחות ההורית המנחמת, וגם הודות להבשלתם של מנגנונים קוגניטיביים. ההתפתחות הקוגניטיבית המואצת בילדות יכולה לסייע בהתמודדות עם הפחד, אך לעיתים היא עצמה מולידה פחדים 'חדשים' המתבססים - למשל - על היכולת להסיק מסקנות או להבחין בין מציאות ודמיון. כך למשל, שודדים וגנבים יחליפו בשלב מסוים את הדרקונים והמפלצות. ההחלטה מתי לפנות לייעוץ וטיפול תלויה בעוצמת החרדה, ובמידה בה היא מפריעה לתפקוד השוטף של הילד בבית ובחוץ. אם את מרגישה שהפחדים מלווים אתכם כבר מס' חודשים, ומשעבדים אותך בשעות הערות ובשעות הלילה, אני מציעה להגיע לפסיכולוג ילדים שיוכל לסייע או בעבודה ישירה עם הילד או בהנחייה שלכם, ההורים, כיצד לסייע לו בבית. בהצלחה ליאת

תודה רבה

השלום ליאת, אני מאד הייתי פתוחה לספר לאחרים על מה שקרה לי היו תקופות אפילו במחלה ששאלתי הרבה פעמים למה זה קרה לי ולא היתה לי תשובה .לגבי הבן שלי דור אני חושבת שדור ראה את הכל כי בעצם הייתי בבית כל הזמן ורוב הזמן בטיפולים הקשים הייתי במיטה וכמובן ששיתפתי את דור הבן שלי בתחושות שלי גם בשמחה וגם בעצב אני מאד שקופה ישר רואים עלי עם אני עצובה או שמחה.למה בעצם שאלתי אותך שוב, אני קצת מפחדת שדור לא יהיה חרד מזה ולכן היה חשוב לי לדעת מה הוא חושב אישית. מה שהכי מעליב אותי יש לי גיסה יותר קטנה ממני ויום אחד סיפרתי לה על הפדיקוריסטית על אח שלה שיש לו גם בצוואר סרטן והיא אמרה שלא נדע חס וחלילה בי זה פוגע לשמוע דברים כאלה כי לי זה בא .מאנשים יותר קרובים הייתי מצפה לשמוע הנה לך זה עבר והכל בסדר לא משנה לנו משהו אחר תודה ליאת.

שוב שלום ליאת, למרות שאחוזי ההחלמה ממחלת הסרטן הולכים וגדלים משנה לשנה, היא עדיין מעוררת פחד אצל אנשים רבים, שלפעמים אפילו מתקשים לקרוא לה בשמה. למרבה הצער, קיימות בציבור תפיסות שגויות, אמונות לא הגיוניות ואפילו מחשבות מאגיות סביב מחלת הסרטן, אפשר לומר בחיוך, שמסרטן אפשר להבריא, אך מטיפשות או חוסר רגישות - לא. ולכן, אנחנו שומעים (ולא רק ממך) על חולים שנפגעים ונעלבים מהערות, מהתרחקות של חברים ובני משפחה, ומדעות קדומות ביחס לסרטן וביחס למי שחלו בו. אני מאמינה שגיסתך היא אישה טובה בדר"כ, שהפחד הפריע לה בבחירת המילים ה'נכונות'. כמי שכבר עברה את הקשה מכל, את ודאי יודעת מה ב-א-מ-ת חשוב בחיים, וממה לא כדאי להתרגש. אפשר להתנחם בכך שדור מצליח להתייחס למחלה שלך בטבעיות ובפתיחות, והוא משקף בכך עמדה בריאה, שאינה תלוייה בדעות קדומות וחרדות מאגיות. העובדה שהוא ראה אותך מתמודדת, יכולה לחסן אותו מפני דעות קדומות, ולעודד אותו לפתח מידה של עמידות. עם זאת, ייתכנו קשיים רגשיים שיבצבצו לאט לאט. בקשי מהגננת להישאר עם אצבע על הדופק, ולהעניק לו את מלוא התמיכה והסבלנות בימים אלה. בשמחות ליאת

שלום יש לי ילד בן 3.5 מקסים חמוד ונבון.הוא מאוד ביישן לפמים הוא לא רוצה להשתתף במסיבות בגן לא רוצה להגיד בבוקר בוקר טוב ושלום לאנשים שלא רואה יום יום.עם הוא רוצה לקחת מש הוא בנוכחות אנשים זרים אפילו שזה שלו(צעצוע)הוא תמיד אומר לי אמא תגידי את.בבית הוא בסדר גמור משחק יפה לבד משחק במשחק הסדר בסוף היום .איך אני יכולה לעזור לו להיות יותר חברותי יותר פתוח יותר להיתחבר עם חברים.

שלום טלי, למרות שאנחנו, הישראלים, ידועים כחוצפנים גדולים וחסרי עכבות, יש לא מעט ילדים הסובלים מביישנות ומופנמות. ברוב המקרים מדובר בתכונת אישיות מולדת, שמלווה את האדם באופן כזה או אחר כל חייו. לפעמים, סביבה תומכת ומכילה יכולה לחלץ ילד מביישנותו, אך זה תהליך שאורך זמן, ודורש סבלנות ורגישות מבני המשפחה והמחנכים. כאשר הילד מעדיף שלא להשתתף במסיבות בגן, אין ללחוץ עליו או לכעוס עליו, ולטעמי גם לא לנסות לשחד אותו בהבטחות או פרסים. לחץ כזה עלול להגביר אצלו את תחושת החריגות והתסכול, ולהביא נזק יותר מתועלת. במקום זאת, עדיף לחזק אותו בתחומים האחרים, לשדר לו כמה הוא מוצלח ומשמח אתכם, ולעזור לו כשהוא בסביבה זרה. כך יש סיכוי גדול יותר שירכוש יותר ויותר ביטחון, ויתפקד טוב יותר במצבים חברתיים או בסביבה לא מוכרת. בברכה ליאת

בתי בת ה10 מציירת ומצלמת תמונות זימה מה לעשות? איך ללמדה מהי מיניות ומה הסכנות?

שלום רב, לא לגמרי ברור לי למה כוונתך ב"ציור וצילום של תמונות זימה". מה בדיוק היא מצלמת ובאילו נסיבות? האם היא מבקרת באתרי סקס באינטרנט? האם היא עצמה מצלמת ילדים/אנשים? לא לגמרי ברור ואשמח לשמוע קצת יותר. בגיל 10 ילדים עדיין אינם בוגרים דיים כדי להיחשף לתכנים כאלה, הגם שקיימים סקרנות ועניין. עיסוק יתר בתכנים אלה, צריך להדליק נורה אדומה, ולעורר אתכם - ההורים - למעורבות גדולה יותר והסברה של מה ראוי ואינו ראוי בגיל 10. אנא ודאו שהגישה לאתרי פורנו במחשב שלכם חסומה, והסבירו לבתכם שחשיפה לתכנים מיניים בוטים מזיקה לה ממש כמו סרטים אחרים (אלימים או מפחידים) שאינם מתאימים לגילה. תוכלו להסביר שחומרים פורנוגרפיים אינם משקפים את המיניות הבוגרת והבריאה, הנעשית בין בני זוג אוהבים, בצנעה, ואשר אותה תגלה בבוא הזמן, כשתהיה גדולה. בברכה ליאת

שלום רב. יש לי בן בן שנתיים ו8 חודשים. ויש בעיה שאני כבר לא יודעת איך להתמודד איתה ולאן לפנות. הבעיה היא שבני מעדיף את אבא שלו על פני. וזה לא תקופות של העדפת הורה אחד והפוך, אלה שמשהו שמחמיר עם הזמן. כלומר מאז שבני היה בן 10 חודשים ועד עכשיו- הוא מעדיף את אבא שלו. שילביש אותו, שירחץ אותו, בליילה כשמתעורר שרק הוא יקום אליו. ולי הוא אומר לכי מפה, דוחף אותי ולא מחבק. זהו רק דוגמאות מעטות, ואני כבר לא יודעת מה לעשות... כשאני איתו לבד הוא מתהג אלי יפה, עד שאבא מגיע ...חשבתי לפנות ליעווץ , אבל לא יודעת לאן לפנות... אנא תעזרו לי בבקשה!!! תודה מראש

שלום רב, ילדים צעירים, שעוד לא פיתחו גינוני נימוס, נותנים ביטוי גלוי וספונטני לרגשותיהם, העדפותיהם ומשאלותיהם, מבלי לתת את הדעת על אלה של האחרים. אני משוכנעת מעומק לבי שבנך אוהב אותך וזקוק לך, ומה שנראה כמו העדפה עקבית של אבא יכול להיות קשור לכל מיני סיבות, בהן גם העובדה הפשוטה שהוא אכן רואה אותו פחות. אבל אולי באמת זה לא רק זה. לפעמים, בגלל החשש או העלבון שנוצר אצל ההורה שמרגיש (בדר"כ לא בצדק) פחות אהוב, הוא נוטה להתנהגויות שמחריפות את הדפוס. יכול להיות (וזו באמת רק הצעה או כיוון מחשבה) שאת כ"כ פגועה ונעלבת מהילד הקטן שלך, עד כדי התרחקות ממנו, עויינות ואפילו טינה לא מודעת שלך כלפיו. במצב עניינים כזה, הריחוק ההדדי נוצר באופן מעגלי, וצריך למהר ולהיחלץ ממנו. ממליצה בחום על הדרכת הורים קצרה, שבה ינחו אותך איך להגיב מבלי להיעלב או להיפגע, לשדר לילד שלך קרבה ואהבה, ולקבל בשלווה ושמחה גם את אהבתו לאביו. בברכה ליאת

תודה רבה ליאת על תגובה. איפה אני יכולה לקבל יועוץ כזה? באיזור המרכז?

שלום ליאת, אכן את צודקת. מה שאני התפלאתי זה שנכון בבית דיברנו על זה וכמובן שדור ידע. אבל זה שהוא שיתף את הילדים ואת כל הכיתה זה לא האמנתי לא יודעת למה יכול להיות בגלל שזה עלה בכיתה בגלל יום ההתרמה את יודעת יש ילדים אחרים שלהם זה היה קורה בבית והם לא היו מעיזים לדבר בכיתה חופשי אולי בגלל העצב שהם חשו בגלל מה שקרה לאמא ופה דור שיתף בסך הכל הוא ילד קטן ועל זה מגיע לא כל הכבוד מה דעתך על ילד קטן שמספר מצד שני הוא היה יכול שמדברים על זה אולי לשמוע ולא לשתף את החוויה הפרטית שלו עברה שנה מאז שחליתי אולי הדברים התבשלו אצלו טוב ובכל זאת שנה עברה הוא התבגר הוא בכיתה ב'. מה דעתך על זה שהוא שיתף בעצם מה הוא חש בליבו תודה ליאת..

שוב שלום ליאת, אני מרגישה שההתעקשות שלך להבין 'מה זה אומר' על דור, משקפת (אולי) איזו תהייה שלך, לגבי האופן בו מחלתך השפיעה עליו. אין ספק שמדובר בחוויה לא פשוטה עבור ילד קטן, המעוררת דאגה, עצב וחרדה, בין השאר כי הוא נמצא בגיל בו ילדים עסוקים מאד בדאגה לשלמות הגוף. את מתפלאת על כך שלא התבייש, שיתף וסיפר מה עבר עליו ועל אמו, ואני שואלת את עצמי האם את עצמך מסוגלת לדבר על הדברים בפתיחות, לשתף ללא בושה אנשים אחרים בחוויה שעברת. האם יש בך, אולי, רצון ללמוד משהו מדור? (כמו שכבר כתבתי לך, אני חושבת שהשיתוף שלו מעיד על התמודדות בריאה ונורמלית של ילד רגיש ונבון, שמכיר ביכולתם של האחרים לספק תמיכה והכלה). בריאות ליאת

אנחנו הורים לנער מחונן עם ליקוי שמיעה המסרב במשך תקופה ארוכה ללכת בצורה סדירה לביה"ס. הוא חי בעולם של מחשב ומשחק בלי הרף במשחק רב משתתפים כזה של הרג מפלצות. ניסינו להפנות אותו לטיפול פסיכולוגי והוא הפסיק אותו מרצונו . אנחנו מונחים על ידי יועצת בכירה במערכת החינוך אבל עד כה לא מוצאים פיתרון. יש מורים בביה"ס שכבר לא מוכנים להגיש אותו לבגרויות אנחנו נואשים. מאיתנו הוא פשוט נוטה להתנתק ומפסיק לדבר. ניתקנו אותו מהמחשב אבל אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות ויש קצינת ביקור סדיר של העירייה שמעורבת במשבר וכשכבר היה נדמה השבוע שהכל מתחיל להשתפר הוא שוב שבר את הכלים....

שלום רב, חייכתי כשקראתי את הכותרת שבחרת לדברים שלך. אני מבינה שאתם מוטרדים וחרדים. ובכל זאת, מבלי להיכנס כרגע לאבחנות וכיווני מחשבה טיפוליים (אני מבינה שיש אנשי מקצוע המעורבים בסיפור, והם ודאי מצויים בו טוב ממני), אוכל להציע רק לנסות ולהירגע. הורים רבים מבועתים מעצם המחשבה שהילד שלהם מפסיק ללמוד לפתע, ואולי חלילה (!) לא ייגש לבחינות הבגרות. אני מניחה שאצלכם הנושא רגיש אף יותר, כמו שקורה לפעמים במשפחות עם ילד טיפה חריג, כאשר קיימת אצל ההורים מוטיבציה גבוהה במיוחד שיתפקד ויצליח "כמו כולם" ואף יותר. מסתבר שיש הרבה מאד מתבגרים נבונים ומוכשרים, שמסיבות אלה ואחרות (בדר"כ רגשיות) לא מצליחים לעמוד בציפיות האקדמיות בתקופת התיכון, מה שמקים עליהם גדודים של מטפלים, יועצים, פסיכולוגים ואנשי חינוך, שמתגייסים כאילו שמדובר בחיים או מוות. באופן אישי, איני נבהלת מאד ממצבים אלה, ומאמינה שמי שרוצה ומסוגל ללמוד לימודים גבוהים, יוכל לעשות זאת בכל שלב בחייו, גם אם זה יהיה כרוך בהשקעה מעט רבה יותר (השלמת בגרויות, פסיכומטרי, אוניברסיטה פתוחה, וכד'). מי שממילא לא יהיה מדען דגול, יוכל להצליח בתחומים אחרים, הודות לכישורים מפצים אחרים. אני סבורה שההתגייסות, ההשקעה, הבהילות (מורטים שערות!?!) של הורים סביב עניין הלימודים חורגת לעיתים מפרופורציות, לפעמים תוך התעלמות מהצרכים הבוערים והאקוטיים של הנער באותו זמן ממש. יש לי הרגשה (בעיקר כי גם אני אמא, וגם אני נופלת באותם פחים ממש) שהתשובה שלי לא ממש עונה על ציפיותיכם, אבל חשוב היה לי להזכיר לכולנו שיש המון דרכים לרומא, ולא כולן עוברות דרך חמש יחידות מתימטיקה. איתכם ליאת

לא פלא שהמשבר החמיר מנסיון היועצת אמרה לנו לא למנוע דברים שעוזרים לו להשאר מחובר אל העולם והמחשב הוא העולם שלו נסו דרך עולם משחקי המחשב להתחבר אליו שתפו איתו פעולה כדי שיווצר נושא משותף לכו איתו ולא נגדו והעצימו אותו עם עידוד חיובי על כל דבר הכי קטן שקורה איתו בהצלחה אמא מנוסה

אני אמא לילד בן 4 וחצי מקסים נהדר ובוגר מאד לגילו. הבעיה היא שהוא לוקח דברים קשה מידי, הוא נעלב מידי. בסיטואציות מביכות הוא חושב שמסתכלים עליו, שצוחקים עליו. אני לא יודעת אם העניין הזה הוא משהו שעובר בתגובה נכונה או שזה טבוע בו. אם כן האם יש מקום לטיפול פסיכולוגי? מה עושים? בבקשה עזרה. אני לא רוצה שהוא יגדל בתחושה שכל הזמן בוחנים אותו ומסתכלים עליו.

שלום טלי, לרגישות-יתר יש בסיס תכונתי מולד, אך היא יכולה להיות מועצמת גם ע"י חוויות סביבתיות. אני מאמינה שעם 'תגובה נכונה' (כלשונך) מצד האנשים המשמעותיים לו, יפחתו ביטויי העלבון. לטעמי, התייחסות יתרה כלפיו במצבים שאת מתארת יכולה להוות תגמול עבורו, ולבסס אצלו עמדה קורבנית. תוכלי לומר לו שאת מצטערת לראות שהוא פגוע וקשה לו, אך את סומכת על יכולתו להתגבר ולהמשיך בפעילות כשיתאים לו. כמובן שאם את מרגישה שהמצב מחמיר וקיימים גרעונות תפקודיים, יש להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

ליאת שלום בתי בת ה-4 הוזמנה ליומלדת של חברה מהגן והבוקר היא הודיעה לי שהיא לא רוצה ללכת. הבעיה היא שהאמא של הילדה אמרה לי שהיא הזמינה מספר מצומצם של חברות ולא כל כך נעים לי. לפני כמה חודשים אנחנו עשינו בבית יומלדת והילדה הגיעה אלינו. מה עושים?? תודה מראש

שלום חלי, הדילמה שאת מציגה כאן אינה מתחום הפסיכולוגיה, וקשורה יותר לתחום ה'נימוסים וההליכות'. כהורים המשתדלים להנחיל לילדינו כללי התנהגות נאותים, יש לעשות כל מאמץ כדי לשכנע את הילדה להגיע בכל זאת. כדאי לזכור, שילדים בני ארבע עדיין מתאפיינים בחשיבה אגוצנטרית, שאינה מביאה בחשבון באופן מלא את נקודת מבטו של האחר. לכן, הסברים המתמקדים בתחושותיה של ילדת יום ההולדת או אמה, לא תמיד יעשו את העבודה. אם מאד חשוב לך לא להעליב את הילדה ואמה, הציעי לבתך להגיע, אפילו לזמן קצר, ואולי גם ללוות אותה לשם או להישאר איתה במסיבה, כדי לרכך את התנגדותה. נסי לא להפוך זאת למאבק או וויכוח, ולהעלות את הדיון על כך שוב רק ביום המסיבה. לפעמים עצם ההתעקשות שלנו רק מחריפה את המצב. במקרה הגרוע ביותר תצטרכי להתנצל בפני הילדה ואמה, להביא את המתנה, ולהסביר שעשית כל שיכולת כדי לשכנע את בתך לבוא, אך לשווא. אחרי הכל, הזמנה של מס' מועט של ילדים חייבת להביא בחשבון גם מקרים כאלה. אם את בקשר קרוב עם האם, תוכלי להזהיר מראש, ולבקש ממנה לגלות סלחנות (ואולי להזמין ילדות נוספות ליתר ביטחון...) בשמחות ליאת

אני לא יודעת בדיוק איך הם בכיתה פיתחו את השיחה בנוגע לסרטן השד ,המורה דיברה וסיפרה על ילדה שאף אחד מאיתנו לא מכיר ואז ילד מהכיתה סיפר על בן דוד שלו ואז דורי הבן שלי הצביעה וסיפר עלי ואז המורה דיברה על הניצחון. אני חושבת שעם דור הבן שלי לא היה מצביע היא לא היתה מדברת עלי אבל אני הבנתי מה את אמרת בגלל שחליתי ויש ילד בכיתה שזה קרה לאמא שלו אז היא היתה צריכה להתחיל מהניצחון, אבל מצד אחד אני מבינה אותה אולי מראש היא לא רצתה להזכיר אותי וזה שדור קם ושיתף את הכיתה זאת היתה בחירה שלו ואז היא אמרה אמא של דור ניצחה את המחלה אני בטוחה שהיא הוסיפה עוד משפטים שדור אולי לא אמר לי אותם .מה אישית את חושבת על דור שקם וסיפר מה זה מראה תודה ליאת.

שוב שלום ליאת, הצורך לדבר ולשתף אנשים אחרים בחוויות משמעותיות שאנחנו עוברים, משותף לכולנו, גדולים וקטנים. אנשים רבים נוהגים להשתתף בקבוצות תמיכה יזומות וייעודיות, המתבססות על הצורך הזה ונותנות לו מענה. בנך השתמש בהזדמנות שניתנה לו, מרגע שהנושא עלה ודובר, כדי לשתף ולחלוק עם חבריו את החוויה שעבר בשנה האחרונה. אני מאמינה שזה מראה על יכולת טובה להיעזר ולעשות שימוש יעיל באנשים אחרים לצרכי תמיכה והכלה. יכול להיות שהייתה כאן גם גאווה גדולה בכך שאמא שלו ניצחה אויב כה רציני. אני רוצה להאמין שהחשיפה אכן זיכתה אותו באהדה, התפעלות ותמיכה מצד החברים בכיתה ומצד המורה. מה את חושבת? ליאת

בני בן ה7, ילד מאוד רגיש. לאחרונה יש לו הרבה פחדים, חלם בלילה על שלד והתעורר בצעקה, שואל אותי אם נחשים יכולים להיכנס הביתה (מתוך פחד), היו לו שבועיים ששאל הרבה שאלות על מחלות, זיהומים וכד'. כיצד להתמודד עם פחדים אלה. כששאל אותי אם נחש יכול להיכנס הביתה אז עניתי לו שלא, ושנחשים יש בטבע כדי להרגיע אותו. והוא שאל שוב כדי להיות בטוח אם נחשים יכולים להיכנס הביתה. האם פעלתי נכון? הוא ילד מאוד מופנם לא נוטה לספר על תחושותיו על חלומו סיפר לי רק אחרי יומיים אחרי ששיכנעתי אותו. כיצד להתמודד עם שאלות ופחדים

שלום גל, כמעט כל ילד חווה במהלך ילדותו תקופה של פחדים, בעיקר פחדי לילה, המתמקדים ביצורי פרא, חיות טרף, מפלצות, רוחות רפאים וכד'. ברוב המקרים, היענות תומכת ומרגיעה מצד ההורים מספיקה בהחלט, ולטעמי פעלת נכון. אחרי הכל, נחשים באמת מעדיפים את השדות הפתוחים על פני דירותיהם של בני האדם, ולכן האמירה שלך בהחלט תואמת. הבעיה היא שמול פחדים מסוג זה, לא תמיד ההיגיון הוא מה שעובד. כמו שכבר הזכרתי כאן לא מזמן, לפעמים דווקא פיתרונות יצירתיים ופשוטים הם שמביאים את הישועה - סדנת נחשים מפלסטלינה, שקית של נחשי פלסטיק, יצירת נחש ארוך ארוך (חזק ומנצח) מגרביים ישנות מחוברות ומלאות במילוי אקרילן. אני אוהבת את הדרכים המאפשרות לילד להתיידד עם אובייקט הפחד שלו, ולהקהות מחריפותה של האימה. לפעמים הורים נרתעים (שלא בצדק)משיחה גלויה על הפחדים, אך שמחים לפיתרונות מהסוג המתיידד. לתחושתי, פעילות מסוג זה עוזרת גם להורה להתייחס קצת פחות ברצינות אל הפחד, ובכל לסייע לילד לחזור לעצמו ולגייס מיומנויות של התגברות והסתמכות עצמית. חשוב להזכיר את ספרות הילדים הענפה בנושא פחדי הלילה, שמסייעת מאד גם היא בעיבוד הנושא בדרך ידידותית. כמובן שאם כל אלה אינם עוזרים, והפחדים מתעצמים ומפריעים לתפקודו של הילד, יש לפנות ולהיעזר בפסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

שלום, התחלתי לטפל בשלושה ילדים, ילד קטן בן שנתיים וחצי, ילדה בת 5 וילדה בת 10. בימים הראשונים הכל היה נפלא, אבל האמא תמיד חזרה ואמרה שהילדה בת ה 5 יכולה לפעמים להשתגע ולהתנהג בצורה לא יפה. השבוע זה קרה פעמיים. בפעם הראשונה האחות הגדולה עיצבנה את הילדה בת ה 5 ומאותו רגע היא התחילה לאבד כל גבול, היינו צריכים לצאת לחוג והיא לא הסכימה לצאת מהבית, רק אחרי שהתקשרתי לאמא היא הסכימה לצאת, אח"כ בדרך חזרה היא שוב צעקה והשתוללה, ביקשה את הטלפון שלי וכשלא הסכמתי היא צעקה יותר ויותר חזק, היא הורידה חגורה באמצע הנסיעה ולא הייתה מוכנה לשים אותה. כשהגענו הביתה היא לא היתה מוכנה לרדת מהאוטו, קפצה והשתוללה בתוך האוטו, דיברתי בתקיפות אבל שום דבר לא עזר, היא חזרה על דבריי בלעג וקיללה אותי. לא ידעתי מה לעשות ואמרתי לה שאם היא לא רוצה לרדת אשאיר אותה באוטו. אז הלכתי סגרתי את האוטו והתרחקתי מעט כדי שתחשוב שאני הולכת. אני לא יודעת אם נהגתי נכון. אח"כ דיברתי עם אמא שלה, היא התנצלה ואמרה שהיא מודעת לזה ושלילדה יש סף תסכול נמוך מאוד. היום היא שוב התנהגה בצורה לא יפה, הכל התחיל מזה שהלכנו לאסוף את אחיה הקטן מהפעוטון, רציתי לרדת במעלית והיא אמרה שהיא רוצה במדרגות אז אמרתי לה שתרד במדרגות ואני במעלית, היאלא הסכימה והתעקשה שארד איתה. הסכמתי, והלכתי לכיוון המדרגות ואז היא רצה למעלית ואמרה שהיא התחרטה והיא רוצה לרדת במעלית, לא הסכתי וירדתי במדרגות (לא רציתי שתחשוב שהיא יכולה לעשות בי כרצונה). היא התעצבנה וקראה לי בכינויי גנאי, הסברתי לה שגם אני בן אדם וגם לי יש רצונות משלי, ואיני חייבת להסכים לכל בקשותיה. היא נרגעה קצת. אחר כך רציתי לקחת אותה לחברה היינו בדרך אבל אז אמה התקשרה ואמרה שיש לה חוג, היא שוב כעסה מאוד כי רצתה ללכת לחברה, שוב היא התחילה להשתולל באוטו, הורידה חגורה קיללה, עצרתי את האוטו וביקשתי ממנה שתחגר כי זה מסוכן ליסוע כך, הסברתי לה מה יכול לקרות במידה ולא תחגר, היא לעגה לי ולא התיחסה לדבריי, אמרתי לה שכל עוד היא לא נחגרת אני לא נוסעת, התקשרתי לאמא שלה, האמא דיברה איתה בטלפון אבל גם זה לא עזר. גם הפעם דיברתי עם האמא, הילדה התקשרה וביקשה סליחה, אבל נדמה לי שהיא לא מקבלת עונש או התיחסות מרתיעה כלשהי למעשיה ולכן הדברים חוזרים. יש לציין שהיא ממרידה גם את אחיה הקטן, כלומר כשהוא בסביבתה גם הוא לא מציית לי, מסרב להיחגר, מסרב להיכנס או לרדת מהאוטו. מה עליי לעשות? האם יש משהו שאני יכולה לעשות או לשנות בהתנהגותי? תודה ליאור

שלום ליאור, אנשי חינוך (מטפלות, גננות, מורים) נאלצים פעמים רבות להתמודד עם מצבים "בלתי אפשריים", שמקורם בתפיסות חינוכיות שונות, בהתנגשות ערכים ואמונות, ובמערכת ציפיות מוקדמת. הילדים שאנו פוגשים במסגרת עבודתנו הם לא הילדים שלנו, ולעיתים קרובות הם מביאים אותנו לסיטואציות לא מוכרות, הדורשות עמידות, יצירתיות ושכל ישר. למזלך, אמה של הילדה ערה לבעיות, ומודעת לכך שקיים קושי. זאת נקודת פתיחה לא רעה (ואולי אפילו הזדמנות לנסות להביא לשינוי מבורך). אם נקח,למשל, את סיפור המעלית, נדמה לי שהוא מצליח להדגים למה אני מתכוונת: הילדה שלכם כ"כ רגילה להילחם ולהיאבק, עד כי הנכונות שלך ללכת לקראתה 'בלבלה' אותה. אני מציעה לך לנסות לנהוג בה בדרך קצת פרדוכסלית. בעניינים קטנים ולא ממש עקרוניים, תני לה להחליט. תוכלי להגיד לה משהו כמו "מעלית או מדרגות? (מדרגות!) טוב, נרד במדרגות. (לא! אני רוצה במעלית!). או קיי, נרד במעלית. את בטוחה?" עמדה כזאת מאותת לילדה שאת לא מתכוונת להיכנס למאבק איפה שלא מוכרחים, והיא גם מחלצת אותה מעמדת הילדה הרעה. נעשה מה שאת רוצה, כל עוד זה אינו פוגע באיש או מסוכן. אני מציעה לך לערב קצת פחות את האמא, ולנסות לבסס ביניכן משהו אחר, המתבסס על כללים חדשים. אם היא אינה נחגרת באוטו, את עוצרת בשקט ולא ממשיכה בנסיעה. שבי בשקט ובאדישות (אני יודעת שזה קשה!). אמרי בשלווה - "אסור לנסוע ללא חגורות. בטח נאחר לחוג, אבל לא נורא. הבטיחות והחיים שלך חשובים יותר. רוצה לספר לי בינתיים איך היה בגן?" גם זאת תגובה שהילדה בדר"כ לא מצפה לה. את מאותתת גם כאן שאינך מעוניינת בקרב או במאבק כוח, ואת מוכנה ורוצה להקדיש לה זמן ויחס מכבד. מניסיוני (וללא קשר כרגע לבעיות שרצוי לטפל בהן בקשר של הילדה והאמא או בגישה החינוכית שם), ילדים יודעים להבדיל היטב בין דמויות הסמכות בחייהם. יש הרבה מאד ילדים שמתנהגים אחרת לגמרי בבית או בגן. ברוב המקרים הם יודעים עם מי אפשר למתוח את הגבול ועם מי לא. נסי להישאר קשובה, מכבדת ועניינית, לעמוד על שלך, ולחשוב על הילדה כעל מי שמתחננת להיענות קשובה ולמבוגר עקבי ואחראי שיעצור אותה, ויראה בה ילדה מושכת וחביבה ולא רק מפלצת סרבנית. בהצלחה ליאת

היי ליאת, תודה רבה על התשובה המהירה, האמת שזה בדיוק מה שחשבתי, אני באמת מנסה להימנע ממאבקי כוח איפה שמיותר. ומנסה להתעלם כשהיא צועקת ומדברת לא יפה כדי לא להיכנס לעימותים. יש לי עוד שאלה קטנה. בוא נחזור שוב למעלית, נניח שאני שואלת "מדרגות או מעלית", כמו שהצעת, והיא מבקשת מדרגות, ואז משנה את דעתה למעלית ונגיד שהיא שוב משנה את דעתה, איך אני יודעת מה הגבול? כלומר, אני רוצה להעמיד איזה שהוא גבול שלא תחשוב שאפשר לקרקס אותי, ומצד שני גם להישאר קשובה ולתת מענה לצרכים שלה. אז נגיד במקרה של המעלית איפה עובר הגבול בין קרקס ל"ללכת לקראתה"? תודה, שירן

ליאת שלום זו גלי כתבתי לך מספר הודעות ופספסת אותי כנראה האים תוכלי להשיב תודה גלי

ליאת שלום אני לא יודעת מה לעשות בא לי לבכות אני מרגישה שהכנסתי עצמי למבוי סתום עם הסיפור הזה שקרה לי אני לא אוהבת את הבחור הזה לא מרגישה איליו כלום מה שכן, עכשיו יש 2 בעיות א-לאחר כל מה שסיפרתי לך ולאור הכירותך איתי פה,הבתרר לי היום עלידי אופטומטריסט נוסף מהצד שהמספרים שלו שגויים ולא טובים עלי.חשתי רע מאז ששמתי אותם.המספרים שגויים לחלטוין.בכל עין ובפידי וכל מיני.אל תשאלי.אני לא יודעת מה לעשות.3000 שקל הלכו לפח אמא שלי כועסת עלי נורא.היא לא מאמינה לי היא כבר חושבת שאני משקרת עם הראיה שאני עושה עצמי לא רואה טוב אמא שלי שכל החיים הלכה אחרי-היא עכשיו ללא לצידי גם כן.אני כותבת לך ובוכה.זה מה שקורה פה. נכנסתי לברוך גם הבחור התחיל איתי וסרבתי לו גם כאשר הבין שלא רוצה אותו וצריך לרדת ממני הוא כבר השתנה לרעה-השתנה מקצועית השתנה מבחינת זה שהוא מדבר אלי בטון דיבור צועק,לא עונה לא רק לשיחות שלי אלא גם לשיחות של אמא שלי ולהודעות,הוא מתנהג אלי לא יפה,אז לא רק זה עכשיו גם מקצועית הוא מסלף אני לא יודעת מה לעשות אני לא רואה טוב-0העין לי כבר מסכנה,אף אחד לא מאמין לי כבר שאני לא רואה.בלימודים קשה לראות קשה לקרוא גם ככה במחשב לא מי יודע מה ,עכשיו גם הוא ירד מן הסבלנות שלו שינה טון דבר לא נחמד קר ומגעיל וגם לא מתנהג יפה מקצועית אחרי שקיבל את כל הכסף המגיע לו ,ואפילו מטלית שבקשתי לנקוץ משקף לא רצה בקושי לתת אני לא יודעת שוב אם זה אבא שלו והבנות לוחצים עלייו להתנהג אלי ככה לא יפה כי הם לא אוהבים אותי שמה והוא תמיד היה מתע לי נתן לי מעל ומעבר כי אהב אותי כנראה-מה שרציתי נתן לי ושראה שהראיה לא הסתדרה לי חיבק אותי עודד אותי,האבא לא סבל את זה וגם לא הבנות כנראה שהפכתי שם בת בית בחנות הזו מה שכן,עכשיו גם הבחור לא סבלני צעקן קר ומגעי לאלי,גם נשארתי לא רואהנ טוב ועכשיו גם בבית לא מאמינים לי שאני לא רואה טוב כי זה כבר נהיה סיפור אגדה ליאת, אני בוכה יום ולילה-אין לי למי לספר לא רוצה לבלבל את המוח בזה לחברות שלי כי כבר קדחתי להם,אמא שלי כבר לא מוכנה לשמוע -העין לא רואה ואני בוכהה ובוכה ונשארתי לבבבדדדדדדדדדד ליאת אני לא יודעת מה לעשות הצילו\!

היי גלי, לתחושתי, קיים אצלך צורך חזק בהחזקה, הקשבה והכלה, שלא מקבל מענה בבית, במשפחה, עם חברות, ואולי גם כאן. את זקוקה למסגרת בה תוכלי לדבר על עצמך, על הקשיים, הלבטים, הצרכים, האכזבות, החלומות, המשאלות והרגשות. אני מרגישה כמה את מוצפת כרגע, וחוששת שלא אוכל לתת דרך כאן מענה מספק. ממליצה לך בחום לפנות לפסיכולוגית קלינית לטיפול, שיאפשר לך את המרחב להתבונן בכל מה שמעסיק ומדאיג אותך בימים אלה. זכרי שטיפול פסיכולוגי הוא לא רק לאנשים 'חולים', אלא (ואולי בעיקר) לבריאים, שרוצים ללמוד עוד על עצמם ואולי גם לחולל שינוי מהותי בחייהם. כל טוב ליאת

יפטר שלום ליאת אני רוצה לספר לך משהו ותגידי לי את דעתך:, יש לי ילד בן 8 וחצי שנה שעברה שהוא עלה לכיתה א' אובחן אצלי סרטן השד וכמובן שטופלתי ועכשיו הכל בסדר אני שנה אחרי. כשחליתי סיפרתי לבן שלי שמצאו לי גוש בשד והוא גוש לא טוב ואמא תצטרך לקבל אנטיביוטיקה חזקה בכדי שזה לא יחזור ובגלל הטיפולים יהיה לאמא קרחת ואחרי הטיפולים השיער יצמח מחדש והכל יהיה בסדר זאת סיפרתי לו בכיתה א', ואז במשך הזמן גם סיפרתי לו שקוראים למחלה הזאת סרטן השד לא ניכנסתי לפרטים קטנים .והנה הבן שלי עלה לכיתה ב', ושלשום הם דיברו בכיתה להביא 10 שקלים לילדים חולים, והמורה סיפרה על ילדה אחת שחלתה בסרטן השד ושהיא נפטרה, ואז ילד אחד בכיתה אמר שגם דוד שלו חלה בסרטן השד והוא נפטר ופתאום הבן שלי הצביעה ואמר , לאמא שלי היה סרטן בשד , ואז המורה אמרה לו לאמא של דור היה סרטן שד והיא ניצחה את המחלה הייתי בשוק שהוא סיפר לי את זה הייתי גאה בו בליבי זה מדהים . מה דעתך ליאת על הסיפור . הוא לא הפנים את זה הוא קם ואמר , הוא לא היה חייב לספר מדהים .להתראות ליאת.

שלום ליאת, אני שמחה לשמוע שהחלמת והתגברת על הסרטן. זה, כמובן, החלק השמח בסיפור שלך, והחשוב ביותר. החלק העצוב בסיפור, נוגע לחוסר הרגישות של המורה, שידעה (אני מניחה) על הסיפור שלך, ובכל זאת בחרה להתמקד במקרי המוות. יום ההתרמה נועד לאפשר חיים, ולשפר את האמצעים להילחם במחלת הסרטן. כיום אנשים מחלימים מהסרטן הודות למשאבים המושקעים במחקר ובטיפולים הנגזרים ממנו. חבל שהמורה בחרה דווקא בסיפור הזה, ולא בסיפור הניצחון מלכתחילה. אני רואה בכך חוסר התחשבות בילד הקטן שלך, שהתמודד כ"כ יפה, יחד איתך. אני גאה בשניכם, ומאחלת לכם בריאות ושמחה ליאת

בתי בת ה 10 תלמידה טובה, חמודה וחכמה, עד לאחרונה הייתה יחסית משופעת בחברות ללא בעיות מיוחדות, היא הייתה חברה בשלשיית בנות שהסתדרו לא רע. לאחרונה אחת הבנות בשלישייה התחברה עם בת אחרת ושתיהן כעת על תקן מלכות הכיתה בתי שנשארה בחוץ "נלחמת"על החברה השלישית מהשלישיה, על רצונה להיות מקובלת ועל הרצון שלה לחזור להיות חברה כמו פעם... ניסיתי להסביר לה כי לעיתים מצבים בחיים משתנים ויכול להיות שכעת לא מתאים לחברתה לשעבר להיות איתה וכי היא מעדיפה בנות אחרות, ניסיתי לעודד את בתי להתחבר לבנות אחרות כיצד עלי לנהוג? האם לעודד אותה לשחרר את החברה הישנה ולמצוא חברות חדשות? החברה המשותפת עדיין בקשר טוב עם שתי הבנות אך כנראה מעדיפה את החברה ולא את בתי- דבר שמתסכל את בתי- האם לעודד אותה בכל זאת להצטרף למלכות הכיתה בתיווך החברה המשותפת? שכחתי לכתוב שבתקופה האחרונה בתי מתעוררת בשל סיוטים של חלומות, עם מוטיב של גירוש מהכיתה והשארותה כבודדה אנא עיזרי לי תודה

שלום אור, החיים החברתיים של בתך הם - עבורה - נושא קריטי ובוער, וכדי לעזור לה (לתפיסתי) עליך להישאר פחות מעורבת רגשית. תוכלי לדבר איתה על רגשותיה, לעודד אותה, להדגיש כמה את סומכת עליה ועל יכולתה להסתדר, ולהזכיר לה שיש עוד הרבה ילדות נחמדות בכיתתה. אם תרגישי שהמצוקה שלה גוברת והיא סובלת מבדידות חברתית ממשית, רק אז יש טעם להתערב, ולפנות למורה או ליועצת ביה"ס. להתרשמותי, זה לא המצב כרגע. קונפליקטים חברתיים הם עניין נפוץ בגיל הזה, בעיקר כשמדובר בחבורת בנות. לפעמים זה עלול לשאוב אותנו, המבוגרים, פנימה מתוך חמלה וכאב לב. ברוב המקרים ההתערבויות מן החוץ רק מוסיפות בעייתיות למצב. אני מציעה לך להישאר ברמת ההתעניינות והתמיכה, ופחות ברמת המייעצת. תסמכי עליה. בברכה ליאת

איזה דרכי ענישה אני יכולה לתת לילד כאשר אני שומעת בגן שהוא התנהג באלימות .לשלול מימנו את הדברים שהוא אוהב לנהל איתו שיחות זה מה שאני עושה הרבה לאחרונה אנ י מסבירה לו שאסור לנשוך ולהרביץ אשמח לקבל עוד טיפים

שלום אור, כאשר הוא נושך בגן, גם הסנקציה צריכה להיות בגן. הגננת צריכה לפעול מיידית ולהרחיקו מהסיטואציה החברתית לזמן מה. את יכולה לומר לו בבית שאינך אוהבת את מה שהוא עושה. הדבר החשוב הרבה יותר הוא להתחיל לתרגל אותו בבית במצבים של תסכול, דהיינו - להקפיד הקפדה רבה יותר על הצבת גבול והתמודדות עם מצבים בהם מה שהוא דורש ורוצה לא תמיד נעשה כרצונו. כאשר אתם, בבית, מפנקים אותו נותנים לו מה שהוא רוצה, הוא מגיע אל העולם בחוץ עם עמדה של 'מגיע לי', ומרביץ ונושך כשזה לא קורה. אני מציעה לך לוותר על הסברים מילוליים ולהתחיל לפעול. בברכה ליאת

למה לא עונים?

עונים...עונים... אבל קצת נושמים, פה ושם, בשבתות. :-)) שבוע טוב ליאת

שלום ליאת ותודה רבה על תשובתך. עד איז גיל את ממליצה מטפלת? נורא קשה לי המחשבה לעזוב אותו אבל אין ברירה.. חייבת לחזור לעבודה כשיהיה בן 9 חודשים ואני רוצה להיות רגועה.. עד כמה שניתן. כמו כן זה משנה 20 ילדים על 4 מטפלות או 10 על 2? זה אותו יחס.. תודה רבה

שלום קרן, עקרונית, עד גיל שנתיים הצרכים החברתיים של ילדים צעירים באים על סיפוקם גם אם הם נמצאים בבית, מתוך המפגשים הטבעיים בגינת השעשועים או במסגרת המשפחתית. לכן, מגיל שנתיים ואילך, יש עדיפות מסוימת לגן על פני מטפלת. אם את חייבת מסגרת, העדיפי כזו המתנהלת תחת פיקוח, המותאמת במלואה לצרכי הילד, ועם מה שפחות ילדים ומה שיותר עובדות. בהצלחה ליאת

הגננת טוענת שהוא מתרגז מהר למשל שלא מסכימים דבר מסוים או שלוקחים לו משהוא מה עושים ואך מטפלים

שוב שלום אור, מה שהגננת אומרת מחזק את השערתי, לפיה לילד שלכם חסרות מיומנויות של וויסות והתמודדות עם תסכול. במצב כזה עולה הצורך לבדוק את יכולתכם, כהורים, להציב גבולות בצורה עקבית ויעילה. תוכלי לקרוא די הרבה על הצבת גבולות נאותה, גם כאן, בפורום שלנו (היעזרי במילות החיפוש "גבולות", "תוקפנות", או "התנהגות אלימה של ילדים") וגם באתרי הורות ברשת. אני ממליצה מאד על הדרכת הורים ממוקדת אצל פסיכולוג ילדים קליני או מדריכת הורים מוסמכת, שיכולים לקצר ולייעל מאד את התהליך. בברכה ליאת

בתי בת 5 ילדה מאוד חכמה ערניית שפת השיחה איתה מאוד עשירה יודעת לקרוא מספרים תרגלים בחשבוןמבחינה שכלית ילדה חכמה מאוד בעיה בעיות התנהגות היא לא מקשיבה לי ןלא לגננת היא לא מוכנה לשבת לצייר או לעשות עבודה אחת אפילו?אנחנו בטיפול לגבי מטוריקה טיפול התנהגותי וכו.. הגננת אומרת שעוד שנה היא תשאר גן חובה {וזה לא נראה לי הגיוני} השאלה שלי היא ? 1. עם להשאיר עוד שנה גן חובה? 2. עם יכולים לשייך לי את בתי לחינוך מיוחד ? 3. עם לילדה שלי יש בעיה קשב וריכוז {לפי הטיפול לילדה אומרים שאין בעית קשב וריכוז}. 4.אולי אנו צריכים לעבור לטפול אחר עם יש ? אני השמח לקבל תשובה ממך?

שלום רב, אנסה להשיב על שאלותייך לפי הסדר, ככל יכולתי - 1. הישארות שנה נוספת בגן מועילה רק במצבים בהם קיימת בעיה ממשית, שתמנע מהילד לתפקד כתלמיד בבית הספר. בדר"כ לא מספיק להשאיר את הילד בגן, אלא גם לטפל בבעיה עצמה, ולהביא את הילד לתפקוד המיטבי עד לשנה שלאחר מכן. כישורים אקדמיים טובים הם לא התנאי היחיד להעלאת ילד לביה"ס. נדרשים - לא פחות - כישורים רגשיים, חברתיים ומוטוריים. 2. השמת ילד במסגרת של החינוך המיוחד מתבקשת כאשר קיימת הערכה שכרגע (אני מדגישה את העניין הזמני!) לא יוכל לתפקד במסגרת הרגילה. לעיתים קרובות, ובעיקר בגיליאים הצעירים, מצליחים הילדים של החינוך המיוחד להדביק את הפער, ולהשתלב בהצלחה במסגרות הרגילות לאחר זמן. אני מבינה את החשש שלך, אך נראה לי שהוא כרגע היפותטי. חשוב לציין כאן, שמסגרות של חינוך מיוחד נהנות מתקציבים גדולים בהרבה בהשווא לחינוך הרגיל, ומאנשי חינוך מקצועיים וטובים מאד. ההשקעה בילדים היא גדולה, והמגמה היא, ברוב המקרים, להחזירם מהר ככל האפשר למסגרת הרגילה או המשולבת. 3. כמובן שלא אוכל לדעת, על סמך המידע שפרטת, האם לבתך יש או אין הפרעת קשב וריכוז. בשביל זה יש צורך באבחון מסודר. 4. לא לגמרי ברור לי מהו הטיפול שבתך עוברת, אך יהיה נכון להתייעץ על כך עם פסיכולוגית הגן או עם הגורם המאבחן. בברכה ליאת

שלום, בתי הבכורה בת שנתיים וחצי נכנסה לגן לראשונה לפני כחצי שנה., לפני כן היתה עם הוריה 24 שעות ילדה עדינה ומחונכת (כרגע אני עומדת ללדת את בתי השניה). היום אני מאוד מודאגת מהעובדה שלאחרונה הילדה חוזרת עם המון אגרסיות, היא מחקה את הנעשה בגן בצורה מאוד ברוטלית וצועקת על הבובות שישבו בעונש תוך אלימות מפחידה. דופקת את הראש בגופי כשלא מקבלת משהו ומרימה ידיים כשלא נותנים לה מה שהיא רוצה וצועקת.. חוץ מזה ביתר הזמן היא עדיין המלאך של הבית. ששאלתי אותה אם ככה מתנהגת הגננת אז היא השיבה שכן. ובעלי גם ראה אותה מושכת את בתי בחוזקה ביד פעם אחת לכיוון פינת העונש. מה דעתך על אלו? בנוסף, היא טוענת שהגננת מנגבת ומנקה אותה בצורה מאוד אגריסיבית וכואבת. פיפי ופניה לאחר האוכל ושאפילו לא תמיד מנגבת לה את הפיפי... הגננת אומרת שהילדה מדהימה. אציין שאני מצטערת שבכלל הכנסתי אותה לגן כי יש לי אפשרות שלא. מה דעתך? האם הילדה צריכה את המסגרת? היא מאוד אוהבת את הילדים ולהסתכל עליהם...אבל חושבת שאני גאה בה כי היא הולכת לגן וכשיש לה ברירה היא מעדיפה שלא ללכת.... בתודה מראש וסליחה על האורך......

שלום נטע, אם בתך נהנתה עד גיל שנתיים מטיפול אישי מסור, הרי שהונחו היסודות הטובים להסתגלות לחברת ילדים. בגיל שנתיים - שנתיים וחצי, מסגרת של גן בהחלט נחוצה לצורך התפתחות תקינה, אך כדי שזה אכן יקרה, עלינו להבטיח שמדובר במסגרת נאותה, הנמצאת בפיקוח, עם אנשי חינוך שהוכשרו לתפקידם, ואשר מפגינים התנהגות נאותה מול ילדים והוריהם. אם את חוששת שהגן של בתך אינו עומד בקריטריונים אלה, חפשי מסגרת ראויה יותר. חשוב לציין כאן, שגם בגנים טובים ומקצועיים, ייתכנו שינויים התנהגותיים בכיוון שאת מתארת. הילדים שלנו נחשפים במהלך התפתחותם לילדים רבים אחרים, והם מביאים לא פעם 'חומרים' שלמדו מחוץ לבית, לאו דווקא מהסוג הרצוי. ברצוני להדגיש שחינוך טוב ועקבי הניתן ע"י ההורים, אינו מתערער בקלות. ולכן גם אם בתך מפגינה מדי פעם התנהגויות תוקפניות או חסרות סבלנות, אין זה אומר שכל מה שהשעתם בה ירד לטמיון. זה רק אומר שיש עוד עבודה (מהסוג שלא נגמר אף פעם...) :-)) בברכה ליאת

שלום רב הייתי רוצה לקבל את חוות דעתך בבקשה: אנו עומדים לקחת את בתי בת השנתיים וחצי איתי ועם בעלי לחדר לידה פרטי בבית חולים פרטי. האם זה יכול להוות טראומה בשבילה? או שההפך הוא הנכון שתהיה חלק מקבלת התינוק החדש למשפחה...

שלום יעל, אני מניחה שהשאלה שלך קשורה לאיזו תפיסה רחבה יותר, של חזרה לתרבות או הוויה בה כל האירועים החשובים של המשפחה התנהלו בבית, מתוך פתיחות וקבלה לתהליכים הטבעיים לאורך מעגל החיים. אין לי תשובה חד משמעית עבורך, מאחר ואיני מצוייה מספיק במחקרים שנעשו בתחום זה. ידוע לי שקיימת מגמה כזו, ויש לא מעט הורים המיישמים אותה במידה זו או אחרת של אדיקות. אישית (וזה אכן לגמרי אישי, יש להודות), אני מאמינה שקל יותר ללדת, מאשר לעמוד לצד היולדת. קשה לחזות מראש התפתחות לידה, עוצמת התגובה של האם, ועוצמת התגובה של בן זוגה. הנוכחות הקטנה הנוספת הזו עלולה להפריע לך (ולבעלך) להתמסר למה שקורה בחדר הלידה, וליצור עניין נוסף לדאגה ותשומת לב. על כל פנים, כאשר באים לשקול צעד כזה, יש להביא בחשבון את כל ההשלכות כולן, כולל אלה הבלתי רצויות. אני מציעה לך להתייעץ עם אנשים שעברו זאת, לשמוע את כל המידע, ולחשוב אם זה מתאים לכם. במידה והחלטתם ללכת על זה, חשוב לדאוג להכנה נאותה, וגם למישהו נוסף שיוכל להיות איתה במקרה שמשהו משתבש. מאחלת לך בכל מקרה לידה קלה ומהירה. ואת מוזמנת לשתף איך היה... ליאת

עד היום בני קיבל ריטלין SR 20 מ"ג, לאחר אבחון שתוצאתו היתה קשב וריכוז, כן נכתב שם שהוא מידי פעם מתנתק ובועה, המורה מתלוננת שבתקופה האחרונה זה קורה לו הרבה, דיברתי איתו, אם יש משהו שמפריע לו, מישהו מציק לו, הוא ממש הכחיש, לי נראה שהוא קצת מתבייש בכיתה בה הוא לומד, הוא לומד במסגרת של כיתת אומץ, כיתה קטנה יותר שבה מחזקים את מקצועות הליבה, מידי פעם הוא אומר לי, מה יצא מימני, אני לומד בכיתה שכזאת וזאת למרות שהוא יודע שהכיתה הזו טובה בישבילו מכיוון שלא לוחצים עליו שם בכמויות של חומר ומתגברים אותם לפי הצורך, הילד מאוד רגיש מתעצבן בקלות, ויש לו מעט מאוד חברים (אולי 1),לא ציינתי שבתקופה האחרונה הוא גם מקבל טיפול נגד אלרגיה מימנה הוא סובל נורא, האם יש קשר בין האלרגיה, הטיפול לבין הריטלין שהוא קיבל באותו זמן? למה ביכלל זה קורה לו למה הוא מתנתק ובועה? ויש לו גם ימים טובים שהוא מאוד מראה אהבה מחבק מנשק, פשוט לא ברור, ממחר הוא מתחיל ריטלין LA 30 מ"ג בהמלצת נוירולוגית.

שלום מיטל, כל שאלה הנוגעת לטיפול התרופתי ולהשפעות הגומלין הבין-תרופתיות, יש להפנות לרופאה המטפלת בכם. אשר למ שאת מכנה "מתנתק ובוהה", בהחלט יתכן שמדובר בתופעה של 'מיקוד יתר', האופיינית למי שסובלים מהפרעת קשב וריכוז. הכוונה לקשב סלקטיבי, המופנה ברגע נתון לגירוי אחד בלבד שמעניין אותו, תוך התעלמות מכל השאר. כמובן שייתכנו גם אפשרויות נוספות, כמו מוטרדות חשיבתית על רקע הקשיים שלו. במצב כזה, מומלץ לשקול טיפול רגשי, שיסייע לו לשקם את הפגיעה בדימוי העצמי, ולממש את עצמו בצורה טובה למרות מגבלות הקשב שלו. בברכה ליאת

שלום, יש לי בן מדהים בן שנה ו 3, אני אוהבת אותו כל כך! הוא מצחיק, אומר הרבה מאוד דברים ואפילו משפטים של שתיים-שלוש מילים, תקשורתי, חברותי וכל דבר מעניין ומסקרן אותו. הוא לא במסגרת, אני איתו ואנחנו מאוד פעילים ומגוונים ביומיום. רלוונטי במיוחד לציין שהוא תינוק רגוע עם מזג נוח, עליז ולא בוכה (מיום הוולדו) אם לא מציק לו משהו פיזי. מגיל 7-8 חודשים בערך, כשהתחיל להביע רצונות משלו ולהתמרד קלות, היה לי חשוב להציב גבולות במקומות שנראים לי מסוכנים או מזיקים לו. הקפדתי לא להרים את הקול אלא את הטון ולומר לו, למשל, "לא, זה מסוכן!" כשהוא נגע בכפתורי הגז של התנור וכו'. מובן שבשלב מסוים הוא התחיל לבדוק גבולות אבל מבחינה מעשית הוא כמעט תמיד מפנים ומיישם. לאחרונה מצאתי את עצמי "מתווכחת" איתו וקצת מאבדת סבלנות, כשהוא פשוט הפסיק להקשיב לי והתעקש על דרכו. זה קורה בעיקר בהחתלה, כשלא מתחשק לו להחליף חיתול הוא מסתובב שוב ושוב, אני מתעצבנת, הוא גם, ובנוסף הוא בועט מאוד חזק (הוא שרירי וחסון... ) ופוגע לי בבטן, זה מרגיז, כואב ואני גם בהריון אז בכלל לא מתאים. מצאתי את עצמי מרימה את הקול ועוצרת אותו פיזית ברגליים, ואני פוחדת ליצור אצלו חשש ממני או לגרום לו כאב חלילה, אבל אלו דברים שאני לא מתפשרת עליהם ובאופן כללי מאמינה שילד צריך להקשיב להורים (לפחות עד גיל ההתבגרות)... אני גם אומרת לא "אתה לא מתנהג יפה, נו נו נו" ואח"כ שומעת אותו אומר לעצמו "נו נו נו" ונקרע לי הלב. כנ"ל כשצריך לרחוץ ידיים או כשהוא רוצה להוריד את הסינר באמצע האוכל. אני לא רוצה ללכת ראש בראש אבל אני לא מוכנה שיהיה מצב שאני צריכה לרחוץ לו ידיים ואצטרך לוותר כי הוא מתמרד ומנסה לרדת. זה מספיק חשוב כדי להתעקש... איך מלמדים ילד להתנהג מבלי לוותר על כבודו, רצונותיו, מבלי לגרום לו נזק? זקוקה לעצה. תודה!

שלום לך, היה משפט אחד בדברים שלך, שגרם לי לחייך - "מאמינה שילד צריך להקשיב להורים (לפחות עד גיל ההתבגרות)..." חייכתי, כי נזכרתי בחנניה רייכמן, החרזן המחונן, שכתב די מזמן - "היו לי, עד הנישואים, שלוש שיטות חינוך-בנים. שלושה בנים לי יש עתה - ולא נותרה לי שום שיטה." אפשר לשמוע בדברייך את המשאלה (הטבעית) לאימהו?ת מודעת ונכונה (אם בכלל יש דבר כזה - נכונה). הציפייה שילדים יקשיבו להוריהם ויצייתו להם במידה סבירה, היא הגיונית, כל עוד הדרישות מהם בהירות, עקביות, ומותאמות לשלב ההתפתחותי בו הם מצוים. למרבה הצער (או למרבה המזל - תלוי במתבונן), למרות הציפיות שלנו, הילדים מגיעים עם תכניות משלהם, שלא תמיד עולות בקנה אחד עם אלה של הוריהם. כך, למשל, לאמא שמאד אוהבת סדר וניקיון, יכול להיוולד ילד עירני וסקרן, שמעדיף לפורר את האוכל שלו, למרוח אותו על עצמו ועל בגדיו, או לבדוק כמה מהר יגיע הכלב אל הפירורים שהוא משליך אל הרצפה... כדי שלא נהפוך את הבית לזירת מאבק בלתי פוסקת, רצוי להחליט על מה שווה לנו להכריז מלחמה ועל מה אפשר להתפשר. אני חושבת שהתשובה לשאלה שלך נמצאת בתוך הטקסט שלך- החינוך להתנהגות טובה, מוטב שייעשה מתוך שמירה והקפדה על כבודו ועצמיותו של הילד. לפעמים זה אומר לסגת לזמן מה, עד שהמסר יופנם. למשל (וזו רק הצעה), אפשר להתעקש על הדרישה לשכב במנוחה ו(בטח ש)לא לבעוט כשמחליפים חיתול, ולוותר לזמן מה על הדרישה שירחץ ידיים בכוחות עצמו. אגב, העובדה שהוא חוזר על ה"נו נו נו" שלך כשהוא עם עצמו, מעידה על תהליך התפתחותי תקין, ועל ניסיון להפנים את האיסורים שלך, תחילה באופן קונקרטי (הוא משמיע לעצמו את הגערה שלך), ובהמשך באמצעות הפנמה שלהם אל תוך המערכת הקוגניטיבית שלו עצמו (התפתחות כללי מוסר, במקרה זה). אני רוצה להזכיר לך שעל אף העובדה המשמחת, שאת נושאת ברחמך תינוק חדש, בנך עדיין תינוק בעצמו, עם צרכים ומגבלות, וחשוב להימנע מהמשאלה להפוך אותו מהר מדי לילד גדול וממושמע. בברכה ליאת

שלום רב. אתמול חזרתי הביתה מבית החולים והבאתי תינוקת חדשה. בבית יש לי עוד בת שנה וחצי. בכל פעם שאני מתישבת להניק את התינוקת, הילדה הגדולה יותר בוכה בהסטריה, צורחת, מטפסת לי על הברכיים, מרביצה, חוטפת כל מני חפצים כמו ניירות, מפיות, נייר טואלט ועוד ועוד... בסיום ההנקה זה לא נגמר - כשאני מנסה לקחת ממנה את נייר הטואלט המרוח בנזלת, היא צועקת עליי, מנסה לברוח. באופן כללי כועסת עליי, מסרבת לקחת אוכל שאני מציעה לה. אוכלת ממש ממש קצת (זה גם משום שכרגע היא מצוננת). אני מרגישה ממש חסרת אונים... איך מתמודדים?! תודה

שלום אנה, מזל טוב להולדת התינוקת החדשה! לידת אח יכולה להיחוות כמשבר עבור כל ילד, ואולי אף יותר כשמדובר בילדה כ"כ צעירה, שזקוקה לך עדיין ברמה הכי קונקרטית ובסיסית. אני חושבת כמה הכל נראה לך כרגע בלתי אפשרי ומציף, אך עליך לזכור שמדובר בימים ראשונים, בהצטננות (שאף פעם לא קלה אצל תינוקות בני שנה וחצי), בבלוז המפורסם ממנו סובלות נשים אחרי לידה, ובקשיי התארגנות נורמליים, המאפיינים את הימים הראשונים בבית עם תינוק חדש. אני חושבת שהמצרך החיוני ביותר כרגע הוא עזרה, וכדאי לנסות לגייס את מי שאפשר למשימה (בעלך, סבתא, דודה, חברה טובה). כרגע, התינוקת החדשה עוד אינה דורשת הרבה, מלבד ארוחות וטיפול בסיסי, ולכן רצוי להשקיע מעט יותר בתינוקת הגדולה, תוך שאת מתמרנת בזהירות והתחשבות (אך גם באסרטיביות) בין הצרכים של שתיהן (ושלך כמובן). מול גילויי תוקפנות עליך להגיב מייד, ולא לאפשר זאת. מאחר שבתך הגדולה היא עדיין תינוקת בעצמה, אין טעם בהסברים מילוליים, אלא במעשים. נסי להיות סלחנית לירידה בתיאבון, ולהתייחס אליו כתוצאה של מחלה ומתח. אל תתעקשי על מה שלא חייבים. את צריכה לחסוך בכוחות ובאנרגיה ולפתח התנהלות יעילה. זה לוקח זמן. תני לעצמך את הזמן הזה, והשתדלי לסלוח לעצמך גם אם יהיו כמה ימים או שבועות קשים. בסופו של דבר העניינים נרגעים. מאחלת לך הרבה נחת ושמחה משתי בנותייך. ליאת

שלום יש לי ילד בן 3 אשר נימצא במעון יש לי איתו בעיה הוא נושך ילדים כשמרגיזים אותו אך מתמודדים עם המצב ולמה הוא מתנהג ככה (הילד מדבר יפה מאוד )

שלום אור, נשיכות הן חלק מרפרטואר התגובות של ילדים צעירים, בעיקר מול מצבי קונפליקט, תסכול ואכזבה. נשיכות, אולי בגלל שהן כואבות מאד ומשאירות עקבות בבשרו של ה'קורבן' זוכות להתייחסות דרמטית יותר מצד המבוגרים (הורים וגננות), אך עקרונית, יש לטפל בהן כמו במקרה של כל אלימות אחרת. ילדים פועלים בתוקפנות כאשר אין להם כלים אחרים לווסת את הזעם שלהם. כהורים ןמחנכים, עלינו לדאוג שהיכולת הזו תתפתח ותשתכלל. כלומר, עלינו לחשוף אותם מפעם לפעם למצבי תסכול, ולעזור להם לשאת אותם בצור טובה. כך למשל, אם הילד רוצה משהו שאינו על דעתנו, ואנחנו מוותרים ונכנעים לו כדי שלא יהיו צעקות ובכי, פספסנו הזדמנות ללמד אותו לעמוד בתסכול. אם הגענו לחנות צעצועים שהייתה סגורה, לא נרוץ מיד לאחרת, אלא נאפשר לו להתמודד עם הצער והאכזבה. ילד שלומד לשאת מידות מתונות של תסכול, לומד בסופו של דבר להתאפק, לוותר, להתפשר, לחכות בתור ולדחות סיפוק. היכולת המתפתחת לשאת מצבים של התנגשות ותסכול, מפחיתה את השימוש בתוקפנות גולמית כמו דחיפות, מכות ונשיכות. בברכה ליאת

ליאת שלום, ראשית רציתי לומר, תבורך עבדותך !!! שמחתי מאוד למצוא פורום בנושא זה. מזה זמן רב, בני בן 9+ מאוד מפחד ללכת לישון לבדו,אפילו שאנו עדיין בסלון ליד,הוא מבקש שמישהו ישכב איתו להירדם, ואם הוא כבר הלך לישון (לא משנה לבד או עם מישהו ) הוא מזיע בצורה לא שגרתית, ממש אפשר לסחות את הגופיה שלו, הוא מתכסה עד הראש ואת הכיסוי הוא מכניס לכל פינות המיטה כדי למנוע בעצם את הרווחים בין הקיר למיטה. הוא גם מתעורר באמצע הלילה מס' פעמים ומבקש לישון איתנו או שמישהו ישן איתו. אני חייבת להודות כי "פתרנו" את הבעיה בכך שהוא ישן את סבתה אחת ליומיים (הם גרים באותו בניין)אבל את הלילה שהוא ישן בבית כפי שתיארתי מעלה. כמוסן ניסיתי לדבר איתו מס' רב של פעמיים, הוא מודה שהוא מפחד, הוא מדמיין דברים מפחידים בלילה בחושך(למרות שיש אור בחדרו). אני מניחה שהמצב דורש התייחסות שונה, אני ממש זקוקה לעזרה/הכוונה . אציין כי הוא תלמיד מצטיין,חברותי ללא דברים חריגים בחיי היום יום. המון תודה מראש

שלום שרית, פחדים הם עניין נפוץ מאד בילדות, ולפעמים קשה לדעת בוודאות אם מדובר בפחד "שגרתי" שאפשר להתמודד איתו לבד, בעזרת שכל ישר ורצון טוב, או שמוטב לפנות לאיש מקצוע. כרגע נראה שהפחדים גורמים לילד סבל רב, ולכן נדמה לי ששווה להתייעץ עם גורם טיפולי, כדי לקצר את התהליך. מעניינת במיוחד העובדה שהפחדים ייחודיים לבית שלכם ולמיטתו, בעוד אצל סבתא (אם הבנתי נכון) הוא מצליח להרגיש יותר בטוח ומוגן. זה מידע חשוב, שיכול - אולי - לעזור בהבנת הדינמיקה המשפחתית, ובזיהוי דרכי תגובה יעילות יותר (או פחות) מול המצוקה שלו. כרגע, ההמלצה שלי היא לפנות לפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לדובב אותו מעט יותר, ולסייע בעיבוד החרדה. בנוסף, את מוזמנת לקרוא את התשובות הרבות שניתנו כאן בפורום בנושא זה, ולראות אם תוכלי ליישם חלק מכיווני הפעולה. בהצלחה ליאת

ליאת, תודה לך מכל הלב על תגובתך המהירה כנראה שלא הסברתי נכון, גם אצל סבתה המצב זהה למצב פחדים בבית,הוא הולך לישון שם רק כאשר סבתה או סבה שוכבים לידו,אילו מצב היה שונה בטח היתי כבר "חושדת" בבית עצמו ואף מחילפה אותו לצורך העניין. שאלה נוספת, האם תוכלי כן להפנות אותי לגורם מתאים ואם את מטפלת במצבים מסוג זה אשמח להתקשר איתך. המון תודה שוב

בני בן ה 9 יש בעיה רצינית עם הענין של פורים הוא לא מוכן ללכת לבית ספר ביום של פורים וזה נהיה מוגזם ואני לא ידעת איך לטפל בזה בבקשה תעזרי לי.

בני בן ה8 וחצי יש פחדים מתחפושות של פורים ובכל מה שקשור בדברים מפחידים הוא נמצא בחוג אלקטרוניקה והמורה אראה להם איזה פרסומת והוא נכנס לחרדות איומות והוא מוותר על החוג הוא לא רוצה ללכת יותר מגיל קטן הוא מפחד מליצנים וכל מה שקשור במשהו מוזר כמו תחפושת אני לא יודעת מה לעשות ואיך להגיב הוא נראה לי כבר גדול בשביל פחדים מסוג זה מה לעשות תודה .

רציתי לדעת למה עד עכשיו לא פרסמתם את מה שכתבתי, כתבתי לפני שעה וחצי

שלום מיטל, לא ברור מה כתבת והיכן. ההודעות הנשלחות לכאן עולות אוטומטית אל הפורום. נסי לשלוח שוב. ליאת

בני בן 4 שנים , רוב החברים שלו בגן , יותר נכון להגיד חברות , הוא מאוד אוהב לשחק בבובות , להלביש אותן לסרק אותן , להתהלך בבית עם נעלי עקב שלי ,האם מוקדם מידי בכדי להתחיל לדאוג ? חשוב לי לציין שיש לו שיער ארוך ומעולם לא הסתפר , האולי יש קשר ? בתודה , האמא החוששת .

שלום כרמית, אני מעתיקה עבורך תשובה שניתנה לפני מספר חודשים למישהו שהעלה שאלה דומה - ילדים צעירים מאד, כך מצאו מחקרים, יודעים כבר בגיל שנתיים וחצי-שלוש מהן ההתנהגויות המצופות מבנים ומבנות, בעיקר בעזרת פידבקים מהסביבה, שמתגמלת התנהגויות תואמות-מגדר, ומגנה התנהגויות המנוגדות לו. למרות זאת, יש לא מעט ילדים שמנסים 'למדוד' על עצמם זהות מגדרית מנוגדת, מכל מיני סיבות. לפעמים מדובר בתופעות של הזדהות עם דמויות דומיננטיות, לפעמים מדובר במשאלה לא מודעת לזכות באהדת ההורה שנתפס בעיני הילד כמי שמעדיף את בן המין האחר. לעיתים מדובר בסוג של הפרעה בזהות המגדרית, דהיינו, בלבול סביב הזהות המגדרית מתוך קושי לקבל אותה או היבטים מסוימים בה. ההתנהגות נוגדת-המין היא אכן לא טבעית לנו, ולכן יש לה בולטות יחסית. הסכנה העיקרית במצבים כגון אלה הן תגובות הסביבה, שיכולות לנוע מפליאה וחוסר הבנה ועד לבוז, לעג ודחייה. כהורים, עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לשמור על הילד מפגיעה בדימוי העצמי ובתחושת הערך העצמי שלו. רצוי לצייד אותו במיומנויות חברתיות טובות, שיבטיחו השתלבות חברתית והסתגלות טובה. לא פרטת מהו הדבר שמדאיג אתכם, אך חשוב לי לציין בהקשר זה, שמחקרים מצאו כי למעלה ממחצית הילדים הללו גדלים להיות מבוגרים הטרוסקסואליים, ללא בעיות מיוחדות בזהות. ואם נחזור אלייך, כרמית, את מוזמנת לחשוב האם קיימת סיבה מיוחדת לכך שלא סיפרת את בנך מעולם. האם יש לזה איזו חשיבות בעינייך? אני חושבת שאם קיים אצלו בלבול כלשהו בזהות, זה בוודאי לא תורם. בברכה ליאת