פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום,אני בת30 אמא לשתי בנות,יש לי בעיה שינויי מצבי רוח,ופגיעת יתר ממשה אומרים אלי אנשים,בעלי חושב שיש לי דיכאון כרוניושמזמן הייתי צריכה ללכת לפסיכיאטר, האם אפשרות לעזור לי עם תרופות או שיחות? תודה.

שלום תמי, שינויים במצב הרוח, קושי ליהנות מדברים ופגיעות יתר יכולים להיות חלק מדיכאון, אך גם אם לא מדובר בדיכאון, הם כשלעצמם יכולים לעורר מצוקה ופגיעה באיכות החיים. פנייה לפסיכולוג קליני או פסיכיאטר בהחלט יכולה לסייע לך, תחילה באיתור הקשיים, ואז בגיבוש ההחלטה כיצד לטפל בהם. גם טיפול שיחתי וגם טיפול תרופתי נמצאו יעילים, ולכן אני מעודדת אותך לפנות בהקדם ולהיעזר. בהצלחה ליאת

ביתי בכתה ג אינה ילדה אכלנית במיוחד את הכריך שאני נותנת לביה"ס או שהיא זורקת או שהיא מביאה חזרה הבייתה. היום היא ניסתה להסתיר שבתיקה הכרך שהכנתי לה בבוקר וגם שיקרה לי כששאלתי האם אכלה אותו. 2 בעיות קשות יש יל א - שהיא החלה לשקר לי ולהסתיר ממני ב- איך אני גורמת לה לאכול את הכריך ניסיתי לא לתת לה בכלל כריך אז היא אמרה שהיא הייתה רעבה כל היום וחבל שלא הכנתי ביקשה שאכין אז הכנתי ושוב אותו סיפור. אני לא יכולה לדעת אם היא אכלה או לא כי היא מסתירה את האמת לפעמים בקשר לזה. יש לציין שאני שואלת ומתייעצת עימה איזה כריך להכין ובהסכמתה אני מכינה לה את הכריך עם מה שהיא ביקשה. אני ממש אובדת עיצות.

שלום רב, בתך אינה שקרנית באופייה. היא משקרת בעניין הכריך כי היא יודעת שהנושא חשוב לך נורא, ושתגיבי בכעס אם תראי שלא אכלה את מה שטרחת להכין לה. יום הלימודים של ילדי כיתה ג' אינו ארוך מאד, וזה לא נורא כ"כ אם היא תאכל כשתגיע הביתה. כדי לפתור את עוגמת הנפש המשותפת של שתיכן, אפשר לעבור - למשל - לחטיף בריאות ארוז, אותו תוכל לאכול אם תרצה, ולהשאיר באריזתו אם לא תהיה רעבה. כך תהיה לה אפשרות הבחירה, מבלי לזרוק אוכל או לטרוח לשווא, וללא הצורך לשקר. מה את אומרת? ליאת

בתי בת 5 בגן חובה היא לא מציורת לא מוכנה לגשת שלוחן לשבת יחד? היא יודעת לזהות את בל א-ב מספרים צבעים וכו" יש קליטה מעולה לשיריים תוכניות טלויזיה ישנה בעיה השניה היא לא מקשיבה שהיא רוצה את שלה היא לא מותרת? השמח לקבל תשובה מה עלי לעשות ולמי לפנות (אנו בטיפול למטוריקה ) בכאב ודמעות אני רושמת זאת והאם אגודת "ניצן" היא הכתובת?

שלום לאם מודאגת, אם הגננת או המטפלת במוטוריקה (ריפוי בעיסוק?) סבורות שיש טעם באבחון, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוגית הגן, עם גננת-שי"ח או עם רופא הילדים שיוכל להפנות אתכם למכון להתפתחות הילד. יתכן שמדובר בהפרעת קשב, ויתכן שמדובר בקושי שלכם להכתיב את הכללים בבית. לפעמים מתעוררים קשיים אצל ילדינו, וחשוב להיענות להם מוקדם ולטפל. זכרי שכיום יש ידע רב בתחום, והילדים שמקבלים את העזרה בזמן מצליחים להתגבר על המכשולים ולהגיע להישגים טובים. אני מציעה לך להגיע לגורם מאבחן/מטפל בהקדם ולהירגע. בהצלחה ליאת

הבונבון שלנו יהיה בע"ה בספטמבר בן 9 חודשים, ואני מתלבטת לאן לרשום אותו, עלי לחזור לעבודה. האם יש חשיבות לחלוקה בין קבוצות הגילאים תינוקיה, ביניים ובוגרים (עד 3 +), מה שנשמע לי די הגיוני אבל קיבלתי המלצה על משפחתון שבו יש יחד תינוקות בגילאי שנה עד 3 + כולם באותה קבוצה?? מה יותר מולץ מבחינת התפתחות תקינה של הפעוטות? תודה רבה

שלום קרן, הפערים בין תינוקות בני שנה לבין ילדים בני שלוש גדולים מדי מבחינת הצרכים הבסיסיים ורמות התפקוד בכל התחומים, ולכן הניסיון לטפל בקבוצות אלה יחד נראה יומרני ולא מותאם. עדיף לחפש מענה התואם לצרכים הרלוונטיים של תינוקות בגילו, תוך תשומת לב מיוחדת ליחס בין מס' הילדים למס' המטפלות. אישית, אני סבורה שבגיל זה הטיפול האופטימלי הוא כזה של אחד על אחד (מטפלת), כשהילד זוכה לטיפול סולו, ואינו צריך להסתגל לסדר יום שרירותי. אם את הולכת על משפחתון, אז לדעתי יש לתת עדיפות לזה עם מינימום תינוקות ומכסימום ידיים עובדות, מעבר לתנאים הבסיסיים כמו ניקיון והעשרה חינוכית, שזה מובן מאליו... בהצלחה ליאת

נכדי בןהשלוש וחצי פוחד מרוח.הפחד התגבר בימים האחרונים. כל פעם שהוא רואה עצמים נעים כתוצאה מרוח (ענפים וכד') וגם מעצם נשיבת הרוח הוא נצמד למבוגר הקרוב אליו בחוזקה ובוכה. הוא אומר שהרוח מפחידה אותו. התופעה נפסקת בצורה חדה כשהוא נכנס למקום ללא רוח.אז הוא חוזר למצב רוחו ותפקודו הרגיל. מה ניתן לעשות כדי לעזור לו. בתודה מראש סימה

שלום סימה, הפחד מרוח (כבר נתקלתי בכך בעבר), יכול להיות תוצאה של התנסות קודמת טראומטית (סערה חזקה שלוותה, למשל, ברעמים מבהילים) או של תכנים מאיימים מתוך עולמו הפנימי של הילד, שמציאות ודמיון משמשים בו בערבוביה (אולי הבית שלנו יעוף ברוח, אולי אני אעוף ברוח, אולי הרוח נגרמת ע"י משהו אחר, חזק ומפחיד יותר, וכו'). אפשר לנסות לברר איתו יותר לעומק מה *באמת* מפחיד אותו ברוח, ומה לפי דעתו עלול לקרות במקרה של רוח חזקה. ברוב המקרים, מעצם הדיבור על הפחד, משהו מחריפותו נמוג, וקל יותר להתמודד איתו בהמשך. אפשר לחשוב יחד איתו על דברים שייתנו לו מידה של שליטה במצב (חוץ מאשר להיכנס אל תוך מבנה), כמו למשל לסובב את הגב לכיוון הרוח, להחזיק משהו ביד, וכד'. זכרי שכדי לתת מענה טוב לפחד, חשוב ללמוד טוב מה הדבר המפחיד. הדרך הישנה והטובה לטיפול בפחדים, היא כמובן החשיפה ההדרגתית לאובייקט הפחד. אפשר יהיה לטיל איתו על שפת הים, לאפשר לרוח ללטף אותו כשהוא בזרועותיו של מבוגר, ואז, בהדרגה, לשחרר יותר ויותר, עד שהפחד 'יישחק' וידעך. בהתחשב בשרב הכבד שנחת עלינו, ובעובדה המצערת (מאד!) שהחורף כבר מאחורנו, נדמה לי שיש סיכוי טוב שהפחד ייעלם מעצמו. בשמחות ליאת

מה עושים כשהילדים אינם עונים.. לא מדובר על רוגז, או כעס, פשוט פעמים רבות הילדים מפגינים התעלמות. קוראים להם ואין מענה, שואלים שאלה ואין שום תגובה, כאילו שתקתי. אני מבקש לעשות משהו, וממש כאילו ביקשתי מהקיר (אני חוזר ומדגיש, לא נראה על הילדים איזה כעס או רוגז, וגם לא היו כאלו ברקע בשעה האחרונה, גם לא נראה שיש להם איזה ענין להכעיס או להרגיז, למרות שהיו פעמים שיצאתי מכלי, אבל אחרי שראיתי את התופעה חוזרת וחוזרת, זה כבר לא ענין של כעס). לפעמים הדברים אף מזיקים להם, כגון שאני שואל מה הם רוצים לאכול, או אם הם רוצים ללכת לאיזה מקום, ואין שום מענה. כשזה קורה פעם אחת, מילא, אבל אני נתקל בתופעה זו כמעט כל יום, כמה פעמים. כמה פעמים העירו לי אורחים על התופעה, וציינו בפני שמעולם לא נתקלו בכזה דבר (גם אני לא זוכר תופעה כזו). כמה פעמים ישבתי בנחת עם הילדים, ניסיתי להסביר להם כמה זה פוגע, בי, וגם בהם, ושאין שום סיכוי שאני אבין מה הם רוצים אם הם לא ידברו, גם אם אני רוצה ללכת לקראתם (כך זה בדרך כלל, בכל אופן כך התחושה שלי), וגם על דברים אלו, אין מענה. בקיצור, כל עצה תתקבל בברכה

שלום יהושע, לא ציינת בני כמה הילדים, והאם קיימות בעיות נוספות אצלם, כמו למשל הפרעת קשב וריכוז. בהפרעה זו, ייתכנו בהחלט התנהגויות כאלה, כאשר נדמה לנו שהילד אטום (או "שם עלינו פס") אך למעשה הוא ממוקד בגירוי אחד ומתקשה לפצל את הקשב. אם לא מדובר בהפרעת קשב, ומדובר בהתנהגות עקבית של יותר מילד אחד, סביר להניח שיש כאן משהו אחר. לפעמים קיימת אצלנו, המבוגרים, נטייה לקחת על עצמנו את תפקיד ה'מחנך' הבלתי פוסק, המוכיח, מחלק הוראות, מבקר, נואם ונוזף ללא הרף. המלל הבלתי פוסק יוצר תופעה של אינפלציה, ממש כמו בשו?ק: מה שיש בשפע - ערכו יורד! הילדים פשוט מפסיקים להקשיב, גם כי הם מכירים את הטכסטים בע"פ, וגם כי המילים (והבקשות, וההוראות, והגערות) כבר איבדו מערכן. מה שגרוע יותר, זה שההתעלמות ממך מתאפשרת ונסלחת על ידך. זהו מצב בלתי רצוי, הפוגם ביכולתך לשמש עבורם דמות סמכות. לכן, אין לנו אלא לאמץ את המלצתו של שמאי (חז"לנו) שהמליץ - אמור מעט ועשה הרבה. כאשר אתה פונה לילדיך בדברים או בבקשה, דאג לעשות זאת בקצרה, פעם אחת בלבד, כשאתה מוודא ששמעו את הדברים. אם ביקשת מהם לעשות משהו, פעל כדי שיעשו זאת, גם אם לצורך כך תצטרך לקום ולבוא עד אליהם. כך יועבר המסר החשוב, לפיו אתה מתכוון למה שאתה אומר, ועליהם להקשיב ולהיענות לך, ולכבד את נוכחותך. ההתייחסות המתעלמת אכן מעליבה, אך כדי לזכות בכבוד מצד זולתך, רצוי לאמץ - לפני כן - מידה של כבוד והערכה מצידך כלפי עצמך, ונכונות להתעקש על עקרונותיך וזכויותיך כאב וכאדם. זה הזמן! בהצלחה ליאת

בתודה רבה על התשובה המהירה. ראשית, אכן מדובר בכמה ילדים, בגילאים 7, 10, 14. שנית, לא ברור לי מהי העשייה הנדרשת. אם אני שואל את הילד שאלה אינפורמטיבית (האם היום המורה שרה הגיעה לבית הספר? האם שמת לאחיך לחמניה בילקוט לפני שהלך? מתי מקבלים תעודות?) ואין תגובה, איזו דרך יש לי לדאוג שיענה. מאד קשה לומר שהתנהגות זו נסלחת על ידי, אבל אני אובד עצות לענין הדרך בה עלי להביע שהדבר בלתי נסלח. אודה על תשובה נוספת.

שלום ליאת, אני אמא לבת שנתיים שנגמלה רק בחודש האחרון מהנקה. מאז הגמילה חלה רגרסיה שמתבטאת ברצון להיות רק איתי בכי היסטרי בלילה וגם בגן לפתע החלה תופעה של קשיי היפרדות והתקפי בכי. בבית אני מחבקת המון מדברת על כך שהיא גדולה אומרת לה שהיא יכולה לשים את הראש על הציצי וגם נתתי לה "פרסים" על לילה שלם שהיתה במיטתה. מה עוד את מציעה לי לעשות כדי לשפר את המצב? הגמילה בשילוב עם עקשנות ורצון לעצמאות של גיל שנתיים מובילה אותנו למצבים קשים של התקפי בכי היסטריים ורצון שלה לעשות מה שהיא רוצה, מה שאני לא מאפשרת לה כמובן.אשמח לקבל את חוות דעתך, תודה אורנית

שלום אורנית, בשעה טובה וכל הכבוד על עמידה במשימת ההנקה עד כה. עבור בתך הקטנה, הגמילה - כצפוי - היא פחות חגיגית, וכרוכה בתהליך מכאיב של הסתגלות. חשבי כמה קשה ל?רצות, בו זמנית, להישאר מחוברת לאמא אך גם להיפרד ממנה אל עצמאות מאושרת. זו משימה התפתחותית חשובה, הכרוכה בכאב וזעם גדול, ותחושות מנוגדות של אומניפוטנטיות (אני כל-יכולה) לרגע, וחוסר אונים ברגע אחר. הקונפליקט הזה, הוא שעומד בבסיס התקפי הזעם המפורסמים של גיל שנתיים "הנורא". איכשהו, קל מאד לגלוש אל תוך מאבקי הכוח הבלתי פוסקים הללו, אך מסתבר שלא מוכרחים. כהורים, עלינו להחליט בפרגמטיות על מה שווה לריב ועל מה לא, ולנסות להגמיש קצת את עקרונותינו כדי לצמצם את הקונפליקטים למינימום ההכרחי. על הגבולות ההכרחיים כן חשוב להתעקש, ורצוי לעשות זאת בעקביות ובאסרטיביות מתחשבת. כלומר, להגיד את ה'לא' בשקט ונחרצות, ולנסות להפחית מתחושות התסכול באמצעי הסחה והרגעה. אם כלום לא עוזר ומגיע התקף הזעם הנורא, נסו להתקפל קצת, לזוז הצידה, ולאפשר לילדה להירגע. תוכלו לחזור אליה כשתרגע, ולהציע פעילות משותפת נעימה. הבשורה הטובה היא שזה עובר בסופו של דבר, ומפנה את מקומו לצרות חדשות... :-)) יישר כוח ליאת

אני מעוניינת לשלוח את בני לטיפול ע"י פסיכולוג ילדים או תראפיסט בדרמה. עיקר הקשיים התנהגותיים וחברותיים אשמח לקבל המלצה לגבי מטפלים /פסיכולוגיים באיזור שוהם מודיעין

שלום רב, מאחר ואין אפשרות להשתמש בפורומים למטרות פרסום, צרפי לגוף הודעתך כתובת מייל עדכנית, ואולי יתקבלו המלצות ישירות לשם. תוכלי להיעזר גם באינדקס המטפלים המצוי באתר זה (ראי בראש העמוד בצד ימין - "רופאים מטפלים ומרפאות"), המאפשר חיפוש לפי אזור המגורים. בהצלחה ליאת

בני בן ה-4 וחצי מתעורר בשבוע האחרון בכל לילה ובא אלינו למיטה אחרי שחולם על מפלצות. מה אפשר לעשות כדי להפסיק את התופעה? תודה, שרונה

שלום שרונה, פחדי לילה, ממפלצות, מכשפות, אריות, נמרים וסתם חלומות רעים, נפוצים מאד בגילאים הללו. לפעמים ההורים כ"כ מזדהים עם מצוקת הפחד הלילי, עד כי נפרצים הכללים, והילד מוזמן למצוא מחסה במיטת ההורים. אלא שהמחווה הנדיבה עלולה להפוך תוך זמן קצר למפגע, בעיקר כאשר הילד הופך את מיטת ההורים למשכנו הקבוע, ומסרב לשוב למיטתו. במצב עניינים כזה, החזרה לשגרה כרוכה במאבקים בלתי פוסקים או בשלושה אנשים (לפחות) המצטופפים באי נוחות במיטה אחת, וסובלים בשקט בתמורה לכמה שעות שינה רציפות. הפיתרון הוא להרוג את ההרגל כשהוא עוד קטן, ולהרגיע את הילד במיטתו שלו, גם אם זה ייקח קצת זמן. גשו אליו כשהוא מתעורר, הרגיעו אותו בדיבור קצר, כשאתם מוודאים שהוא 'מחוץ לחלום', ואז, השתדלו להימנע מפעילויות 'חברתיות' נעימות או מגרייה מעוררת (כמו טלוויזיה, וידאו או סיפור, שיר, וכד'). חשוב שיועבר מסר מרגיע, יחד עם ציפייה ברורה שיחזור לישון ויאפשר גם לכם לחזור לישון בהקדם. שבו לצידו זמן מה, וחזרו למיטתכם כשיירגע. לפעמים יהיה עליכם לבלות קצת יותר זמן ערים לצד מיטתו, או אפילו לנמנם קצת על השטיח למרגלות המיטה, אך יש בכך מסר חשוב של הקניית ביטחון מצד אחד, וציפייה שיצליח לישון במיטתו ובחדרו כל הלילה. מעבר להיבטים הפרקטיים הללו, אפשר ורצוי לעבד את הפחדים שלו בשעות הערות, דרך משחק, יצירה, וספרות ילדים ענפה סביב פחדי לילה ומפלצות. http://www.dafdaf.co.il/Reviews.asp?MenuID=82&SubMenuID=117 בהצלחה וליל מנוחה ליאת בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת שנתיים, ילדה שניה במשפחה. סובלת כבר מלפני גיל שנה מהתפרצויות זעם קשות וארוכות מאד (צרחות, בעיטות, הזעה, יכול להימשך גם מעל שעה). כל דרך התנהגותית שנקטנו לא הוכיחה עצמה. לאחרונה החמיר, סביר להניח שבשל היעדרויות ממושכות של אביה מטעמי עבודה. איפה ניתן לקבל טיפול ואבחון בגיל כזה? ועניין נוסף, לעיתים סובלת מעצירות קשה מאד ללא כל קשר לשינוי בתזונה, יכול להיות שיש קשר? תודה!

שלום רב, ממליצה על פנייה ל'מכון להתפתחות הילד' של קופת החולים שלכם, שם אפשר לאבחן בעיות התפתחותיות של הגיל הרך. צוות המכון כולל בדר"כ רופאי ילדים ומומחים מתחום הריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, פסיכולוגיה ועוד. עצירות יכולה להופיע כביטוי לקשיים רגשיים, אך לפני שפונים לכיווני חשיבה כאלה, יש לשלול גורמים פיזיולוגיים בריאותיים. נדמה לי שהכתובת הראשונה במקרה שלכם הוא רופא הילדים, שיוכל להפנות אתכם גם לאבחון ההתפתחותי. בברכה ליאת

שלום, מאז חג הפורים בני בן השנתיים וחצי חושש מאוד מנפצים. הוא מפחד לצאת לבד מהבית, דורש שיחזיקו לו את היד. כל רעש קטן מקפיץ אותו. לאחר שהוא נרדם בלילה הוא מתעורר מספר רב של פעמים ורץ לחדרנו בבהלה. הוא חוזר לישון אבל זה קורה מספר פעמים. הוא כל הזמן אומר שאין נפצים ונגמר פורים אבל נראה כי הוא לא רגוע. אם מטיילים בחוץ הוא הולך במהירות ומביט כל הזמן לצדדים. גם במעון הוא לא משחק בחצר אלא יושב ליד המטפלות. יש לציין כי הוא ילד בד"כ עצמאי מאוד, בטוח בעצמו. בכל זאת, מאז פורים המצב השתפר מעט, שבוע שעבר הוא היה מוכן לצאת מהבית רק אם נרים אותו על הידיים והיה נרדם רק אם אנו יושבים לידו, מה שכיום כבר לא קורה. מה אפשר לעשות? אנו מדברים איתו, והוא יודע לדקלם את דברנו, אך הבטחון שלו נעלם ואני חוששת שזה לא מספיק. אודה על תשובתך.

שלום תמר, משנכנס אדר מרבים (חלק מהילדים) בשמחה, וחלק אחר נכנסים ללחץ. פורים הוא חג נחמד, הטומן בחובו פוטנציאל גדול לבהלה: מסיכות, תחפושות, איפור כבד, פיאות, קרניים ושפמים - ההופכים את המוכר לזר ואחר. עבור ילדים קטנים, שהיכולות הקוגניטיביות שלהם טרם הבשילו, הרעיון של זהות נעלמת או מתחלפת יכול להבהיל עד מאד. וכאילו לא די בכל זה, הנה מופיעים להם קפצונים ונפצים, שעבור ילדים רגישים וחרדים הם אסון של ממש, בעיקר אם ההתנסות בהם היא מקרוב ובהפתעה. בקיצור - הפחד בהחלט מוצדק, והתגובה חסרת המנוחה של בנך נראית מובנת. העובדה שיש שיפור מעודדת, ואני מניחה שהנוכחות השקטה ונוסכת הביטחון שלכם (ושל הגננות) תסייע לו לחזור לעצמו, גם אם זה ייקח קצת זמן. כדאי להזכיר כאן, בכל זאת, שיש ילדים עם רגישות אודיטורית גבוהה יותר, המגיבים בחרדה לגירויים עם פוטנציאל נפיץ, כמו בלונים, זיקוקים, מופעי ילדים רעשניים, מטוסי סילון או רעמים. ברוב המקרים הרגישות הזו פוחתת עם הגיל (או מווסתת ביתר הצלחה) ואיתה גם החרדות. בברכה ליאת

תודה ליאת על תשובתך. האם הבנתי נכון שהזמן יעשה את שלו? מה עם לפנות לגורם טיפולי כלשהו? ואם כן, על איזה סוג טיפול היית ממליצה?

00050הי ליאת . יש לי ילד בן שנתיים ו- 3 חודשים. ולפני כ 4 וחצי חודשים נולדה לו גם אחות קטנה. בני נמצא במעון ועד לפני שנולדה לו אחות הוא היה מתנהג בסדר גמור במעון. מאז שנולדה הקטנה הוא רק מרביץ בגןלילדים, וזה מתבטא בזה שכשנכנס לגן בבוקר הוא ממש רץ בוחר ילד ודוחף אותו ממש חזק על הרצפה וככה כל בוקר ובמהלך היום לפעמים. גם שאני הולכת איתו לגן משחקים ויש ילד שתופס את הנדנדה או המגלשה שרוצה אז ישר הוא תוקף את אותו ילד ואומר אדה ילדים, להרביץ. אני לא יודעת מה לעשות אני יורדת לו לגובה העיניים ואומרת לו עידן אסור להרביץ לילדים. אתה רוצה עונש לחדר? השאלה אם להגיד לו ככה? אם לקחת אותו מגן המשחקים ? אם להתחיל עונשים? אני כבר לא יודעת אם זה נובע מהלידה. הוא לפעמים מנשק את אחותו ולפעמים מקנא,אבל בגדול הוא אוהב אותה מאוד. מה אפשר לעשות?

שלום קרן, לידת אח בהחלט יכולה להיחוות כסוג של משבר, הגורר שינויים בהתנהגות ועלייה ברמת התוקפנות. כדי להפחית מתחושות המצוקה שלו, חשוב לגלות הבנה לרגשותיו, ולהשתדל להעניק תשומת לב רבה ככל האפשר. אך אין לבלבל בין אמפתיה, הבנה ותשומת לב לבין חוסר גבולות. גם אם להתנהגותו התוקפנית יש סיבה הגיונית ונראית לעין, אין לאפשר בשום אופן פגיעה באנשים/ילדים אחרים. לכן, כאשר הוא מתכוון לפגוע במישהו אחר יש לעשות הכל כדי לעצור אותו, ולא להסתפק באזהרות או באיומים. מול מעשי אלימות יש לפעול מיידית, להרחיק אותו מהמקום, ולדאוג לכך שיבין שבכל פעם שינהג כך יהיו לכך השלכות בלתי רצויות עבורו. אם הוא פוגע בילד בגינת המשחקים, אל תאיימי בעונש, אלא קחי אותו והחזירי אותו הביתה מיד. אל תקראי לזה עונש, ואל תדרשי ממנו לבקש סליחה. זכרי שפעולות משפיעות הרבה יותר מדיבורים. מבחינתו, ביטול הפעילות המהנה איתך זה עונש מכאיב ומספיק, ואם הדבר יחזור פעמיים או שלוש ברצף (זה לא קל, אני יודעת, אך יעיל להפליא) הוא ילמד שלא כדאי לו להתנהג כבריון. באופן דומה, כאשר אתם מגיעים אל הגן והוא מתנפל על ילד אחר, עזבי את הגן מיד, ואל תישארי איתו. השאירי לגננת לטפל בתקרית, והסבירי לבנך שלא נעים לך לבלות במחיצתו כשהוא מתנהג באלימות. לא לשכוח, כמובן, לזמן לו חוויות מעימות ורגועות במחיצתך, כשאת מדגישה כמה כייף לך איתו כשהוא חברותי, מתחשב ונחמד. בהצלחה ליאת

ליאת, ומה לגבי אם מציק לאחותו או לילדים שבאים אלינו הביתה? כאשר באים אלינו חברים / משפחה עם ילדים (שהוא אכן מכיר אותם) ולוקחים איזשהו משחק ששייך לו, הוא ישר צועק בוכה ומרביץ להם. במקרים כאלו להכניס אותו לחדר? אם כן מה להגיד לו ברגעים אלו?

הבן שלי בן שנתיים ושבעה חודשים לפני שבוע התחלתי גמילה מחיתולים, אין תוצאות חיוביות מהילד הוא כל הזמן מפספס ואני מרגישה כאילו הוא הולך איתי ראש בראש בהתחלה היה מוכן לשבת בסיר או באסלה היום לא מוכן וכשהוא מפספס בשום פנים ואופן לא מוכן להחליף בגדים מה לעשות בנידון אשמח לקבל ייעוץ והכוונה רצוי לציין שזה בני הבכור אין לי מושג אך להתמודד

וכשאני לוקחת אותו לשירותים אז הוא בוכה ואומר לא רוצה פיפי

שלום ליאת, תהליך הגמילה מחיתולים הוא הדרגתי ומועד למכשולים. אחרי הכל, מדובר בדרישה שרירותית, הנוחתת על הילד השליו, המתבקש (די במפתיע, יש להודות) לשנות ממנהגו, ולעשות את צרכיו במקום ספציפי ומוזר מבחינתו. זוהי אכן דרישה נכבדת, אך נדמה לי שבנך בהחלט הגיע לגיל שאפשר לצפות ממנו לעמוד במשימה. הציפייה שלך לתוצאות חיוביות בתוך שבוע היא מעט לא ריאלית, ואני מציעה לא להיכנס למסלול של התנגשות. ילדים מטבעם רוצים להיות בסדר ולעמוד בציפיות, ולכן הרעיון שהוא עושה לך דווקא לא בהכרח נכון. עם זאת, התגובות שלנו, המבוגרים, לפספוסים ולכישלונות יכולות לגרום לו לחשוב שמדובר במאבק. אני מציעה לך לקרוא על תהליך הגמילה הנכון, וליישמו ככל האפשר, מתוך עמדה סבלנית ומעודדת. הנה מאמר טוב אחד (ויש ברשת עוד רבים)- http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=28 מאחלת לך כוחות, ושולחת לך סבלנות ועידוד ליאת

שלום ליאת, אני אם לילדה בת שנתיים שכרגע נמצאת במסגרת 3 פעמים בשבוע ושאר הזמן איתי. לפני כחודשיים עברתי תקופת מחלה שבה נאלצתי להשאר בבית הרבה והילדה היתה איתי רב הזמן (בעלי בעבודה ואין לנו עזרה).עכשיו הכל בסדר רני בריאה אך נכון לעכשיו הילדה שהיתה כבר כמעט עצמאית מסרבת יותר לישון במיטה שלה "רוצה רק במיטה של אמא" אנא ייעצי לי מה לעשות?

שלום רב, שמחתי לקרוא שהבראת וחזרת לתפקוד מלא. יופי! זה באמת זמן טוב להחזיר את הבית לשגרה בריאה, גם אם זה יהיה כרוך במאמץ של מס' ימים. אני מזמינה אותך לקרוא את תשובתי למירה, שפנתה בתאריך 25.2.09 (דפדפי קצת לאחור), ואם יהיו שאלות נוספות, את מוזמנת. בהצלחה ליאת

שלום רב אשמח לקבל הדרכה או ייעוץ לביתי בת ה9 שיש לה פחדים, דוגמא: אם היא עושה משהו לא טוב, ומספרת לי, אני מדברת איתה על הנושא ומסבירה לה אבל היא נשארת עם הרגשות הלא טובים המון זמן, למשל היא אומרת לי , יש לי הרגשה לא טובה, ואז היא עצובה, בלי מצב רוח וכו', יושבת ולעיתים רועדת, מפחד..אני לא מבינה למה... זה לא שהיא באמת עושה משהו נוראי, והתגובות שלי הם באמת מתחשבות ובאהבה, למרות זאת היא פוחדת, ממה? אין לי מושג, ולמה? אין לי מושג, ורוב הזמן היא עצובה.... קשה לי אנא עזרו לי ואם אני צריכה עזרה, ברצון אקבל תודה על התשובה

שלום רב, התיאור שלך מאד חלקי, וקשה לי להעריך על פיו מה מוקד הקושי. אפשר לנסח בזהירות כיווני מחשבה, כמו למשל שהילדה מרגישה שהיא מאכזבת או נכשלת בכל פעם שהיא מתנהגת לא כשורה. לפעמים יש בבית ילד נוסף המוגדר כילד ה"רע", מה שיכול ליצור אצל הילד ה"טוב" חשש מלאבד את אהבת ההורה, אותה הוא תופס כמותנית בהתנהגות 'מושלמת'. עוד כיוון אפשרי יכול להיות קשור בנטייה של ילדים (ומבוגרים) מסוימים לפתח עמדה קורבנית (של "קדוש מעונה"), היוצרת אצל הסובבים תחושה מתמדת של זהירות ואשמה. נסי לבחון עם עצמך אם משהו מהדברים מדבר אליך ונראה מתאים, וכתבי מעט יותר. אם את חוששת שבתך מתמודדת עם בעיה רגשית עקשנית יותר, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

ליאת שלום בתי בת - 5 סובלת מהתפרצויות זעם הדבר יכול לנבוע מדברים שוליים ביותר. היא חייבת תמיד להיות השולטת והמחליטה והכל צריך להעשות עפ"י דרכה. יש לציין כי עברנו קורס במכון אדלר ואף טופלנו אנו ההורים אצל יועצת פרטית. כולם גרסו כי יש בעיית גבולות אולם אני חושבת כי יש בעיה מעבר מפני שאנו איננו "מוותרים" לה ועל כן מתרחשות ההתפרצויות לדוגמא אם היא רוצה לעשות משהו עכשיו ואני אינני יכולה לעזור לה מיד מתחיל ההתקף שגורר צרחות אימה בכי עד כדי כא ראש. לאחר שהיא נרגעת היא שואלת אותי מה קרה לה והכל כלא היה. יש לציין שהבעיה התחילה בגיל מאוד מאוד צעיר לפני גיל שנתיים וממשיכה עד היום וכמובן מחמירה. אני ממש עובדת עצות ואינני יודעת מה עלי לעשות אודה לך על חוות דעתך

שלום לאם המודאגת, את יכולה לכתוב מעט יותר מהו הדבר "שמעבר" שמדאיג אותך? האם את חושבת שמדובר בבעיה התפתחותית כלשהי? האם ראה את הילדה עצמה גורם מקצועי כלשהו? ילדים יכולים להיות בעלי מזג סוער, או עם קושי משמעותי בוויסות רגשות, מה שעלול להכביד מאד גם על ההורים הטובים והסבלניים ביותר, ולהקשות עליהם בהצבת גבולות יעילה. אלא שדווקא ילדים אלה, יותר מאחרים, זקוקים להחזקה הורית סמכותית ואסרטיבית, הנעשית לצד יכולת הכלה וקבלה. יתכן שאתם זקוקים לליווי אינטנסיבי יותר, לא לפני שתשללו במכון להתפתחות הילד קיומן של בעיות ממקור אורגני אצל הילדה. בברכה ליאת

ליאת שלום. תודה רבה על תשובתך. אני אכן חוששת מן הדברים אותם העלת ורציתי לשאול לאיזה גורם מקצועי כדאי לפנות? האם יש משהו שאת מכירה באזור תל אביב? תודה רבה

שלום רב רציתי להתייעץ לגבי הסדרי ראייה המתאימים ונכונים לילד. החלטתי להביא ילד יחד עם שותף (שנינו סטרייטים). שותפי רוצה להיות שותף מלא לכל מה שקשור לגידול הילד ואני שמחה על כך. בימים אלו אנחנו יושבים על סעיפי ההסכם ושאלתי היא בנוגע להסדרי הראייה מגיל 4, גיל עליו החלטנו שבו הסדר הראייה יתחיל ויהיה עד כמה שאפשר שווה ושווה. בהתחלה חשבתי כי עדיף שהחלוקה תהיה כזו שהילד יהיה בכל אחד משני הבתים רצף של ימים קבועים (א-ג אצל האב, ג-ו- אצל האם, סופ"ש סירוגין- כשסוף השבוע מחולק ו אחרי הגן ועד למוצ"ש, מוצ"ש - עד א) כעת אני נוטה לחשוב כי ייתכן ועדיף לילד ההסדר המקובל יותר, בו הילד שוהה בימי ב' +ד' אצל האב וסופי השבוע מלאים (ו' עד ראשון)לסרוגין אצל האב והאם. על פי ההסדר האחרון,המקובל, יוצא שהילד ישן במשך השבוע, לילה אצל האב לילה אצל האם מצב שבהתחלה חשבתי שיגרום לילד בלבול והטרדה אך מאידך אני חושבת כרגע, שעבור ילד קטן שני לילות או שלושה לילות ברצף להיות מנותק מהאם או מהאב (מודה שאני חושבת שהניתוק מהאם הוא קשה יותר) אינו טוב לילד, הוא ארוך מידי. כמו כן אני חושבת על מידת המעורבות היום יומית בחיי הילד, בית ספר, חוויות... מבקשת את עזרתכם, דעתכם, בנוגע לכך רוצה לדעת מה עדיף מבחינה רגשית לילד. תודה רבה ושבוע טוב

שלום עדי, הפלפול במשנה, הדן בגורלה של "ביצה שנולדה ביום טוב" הפך זה מכבר שם נרדף לדיון הנעשה הרבה טרם זמנו. אני מבינה שאתם נמצאים כרגע בשעת כתיבתו של חוזה, ולדברים שעל הפרק יש משקל רב. ובכל זאת, אני מרגישה שמדובר בשאלה עקרונית וכללית, שאחיזתה במציאות הפרטית של כל משפחה רופפת למדי. ההחלטה להביא ילד משותף היא החלטה כבדת משקל, ועליה להביא בחשבון חילוקי דעות עתידיים. מבחינה זו אתם עושים נכון כשאתם מנסים לחשוב על כל מה שאפשר מראש. עם זאת, אנחנו דנים בילד שעוד לא נולד, שאין אנו יודעים דבר על המזג שלו, על בריאותו, על טיב הקשר שלו עם הוריו, ועל יכולת התפקוד שלהם כהורים. השאלה לגבי הסדרי הראייה העתידיים נראית כרגע היפוטתית מאד, ובמקומכם, הייתי מחפשת דמות מקצועית שתהיה מוסכמת על שניכם, שתלווה את התהליך גם בשנים הבאות, ותסייע לכם לגבש הסדרים בזמן אמת, המביאים בחשבון את צרכי הילד (והוריו) בהתאם לנסיבות. בברכה ובהצלחה ליאת

היי שמי גלית אני אימא לילדה בת חמש , בחודשיים האחרונים חל בה שינוי בנושא השינה והפחדים היא מתעוררת כל לילה כמה פעמים ואומרת שהיא לא יכולה להירדם ממחשבות לא טובות הילדה לפני זה הייתה ישנה לילה שלם, ניסיתי לבדוק איתה ולשאול אותה שאלות אם יש משהו שמציק לה או מפריע ואמרה שלא שאין, אתמול יום שישי גילינו על הלשון שלה כמו כביה כזאת מסיגריה בצורת עיגול והתחלנו לשאול אותה שאלות , הילדה לא רצתה לדבר אמרה שזה שום דבר והיא לא מוכנה לדבר על זה אמרה שתתגבר על זה לבד, אני מאוד נלחצתי איך ילדה בת 5 אומרת לי כזה דבר שהיא תתגבר על זה לבד , התחלנו לשאול שאלות נוספות מה מציק לה בגן אם מישהו הטריד אותה אם מישהו נגע בה לא הייתה מוכנה לשתף פעולה התחילה לבכות, הנחנו לה היא נרדמה ביחד איתי במיטה .בבוקר שאלתי שוב ואמרה שזה ילד מהגן שמציק לה והוא עשה לה את זה עם מגרפה , אני לא יודעת אם זה נכון כדי שאני אניח לה ,,,, אני אשמח אם תוכלו לעזור לי איך להמשיך להתנהג עם הילדה ולכוון אותי לאן לפנות.

שלום גלית, (וסליחה שחיכית קצת לתשובה) כרגע, אם את חוששת שבתך נפגעה מילד מהגן, יש לברר זאת עם הגננת, ולוודא שהיא נמצאת תחת השגחה. פחדי לילה נפוצים מאד בילדות, ויעידו על כך עשרות הפניות המגיעות אל הפורום שלנו בנושא זה. איני יודעת אם פחדי הלילה שלה קשורים לאירוע ספציפי (אם נקשיב לדבריה, מדובר במחשבות ופחדים "מפושטים" יותר), אך בכל מקרה, לאחר שטיפלת בנושא הגן, ההתנהגות במהלך הלילה צריכה להיות עניינית ומעודדת חזרה מהירה לשינה. אני מציעה לא להתפתות לקחת אותה למיטתך, אלא להתעקש על כך שתישאר במיטתה, בנוכחותך המרגיעה, מבלי להפוך את האירוע הלילי לפעילות נעימה ומתגמלת. הגיעי למיטתה, נסי להרגיע מעט בדיבור שקט וקצר, חיבוק ונשיקה, ובקשי ממנה לחזור ולישון. אם היא אומרת שאינה יכולה להירדם, שבי לידה כמה רגעים ללא דיבור או פעילות. את מוזמנת לעשות חיפוש קצר בין דפי הפורום הקודמים, ולקרוא עוד בנושא פחדי לילה. אשמח לשמוע איך הולך בהצלחה ליאת

שלום יש לי בן בגיל 12 שהולך לא מעט לחברים. איך אני יכול לפתוח את הנושא : שלא יענה לאף "הזמנה" של מישהו זר .......... בפרט מלהכנס לביתו בתרוץ כלשהו ?? אני שומע לא מעט על שקורה ולא רוצה שהילד לאחר השיחה יפחד ........ תודה מראש

שלום רב, בגיל 12 כבר אפשר להתריע מפני הסכנות הממשיות, מאחר שמדובר בילד עם יכולת חשיבה והבנה טובה. בגיל זה ילדים ממילא מחוברים לנעשה בסביבתם הרחוקה, הן דרך הטלוויזיה והעיתון, והן דרך המחשב, ואני מניחה שההסבר שלך יהיה רק חידוד של הדברים ולא תגלית חדשה ומאיימת. אני מציעה לומר את הדברים במפורש, ולהזהיר מפני הסכנות, מבלי לגלוש לתיאורים קטסטרופליים. "לא מתפתים לטרמפים, לא הולכים לבתים של אנשים זרים, ולא פותחים את הבית לעוברי אורח כאשר אין מבוגר בסביבה. אנחנו שומעים לאחרונה על הרבה מקרים בהם ילדים נפלו קרבן למעשים פליליים, ומבקשים ממך לשמור על עצמך ולהישאר עירני גם בבית וגם בחוץ". כדי שהילד לא ייכנס לחרדות מיותרות, אפשר לחזור ולהזכיר שרוב בני האדם הם אנשים טובים, אך למרות העובדה הזו, ובגלל שלא תמיד ילדים יודעים להבחין בין טוב לרע, נדרשת זהירות. הדגישו את העובדה שאתם סומכים עליו, בוטחים בו, אך גם משגיחים ושומרים עליו כמתבקש. בברכה ליאת

שלום ליאת, אני דודה לשני אחיינים, בן 6 ובת 3. ארוחת ערב משותפת בשישי בערב הפכה להרגל .. בכל שישי מתקשר אלי בן השש (לפעמים גם בת השלוש) ומבקש שאבוא לאכול ולשחק איתם. אם אני עונה שאבוא - שמחה וצהלה. אם עניתי בשלילה, בן השש מניח את הטלפון ומפסיק לדבר איתי,בוכה, קרה שאמר לי שאם לא אבוא הוא לא יאכל ארוחת ערב, מבקש ממשהו אחר להגיד לי שלא אבוא יותר,מתעצבן לפעמים זה גורם לו להשתולל ולהתנהג לא יפה וכו'.(למרות התנהגותו אני לא מגיעה) הוריו מנסים להסביר לו שהוא רשאי לומר שהוא מאוכזב וכו' אך לא להתנהג באופן כזה שלא נעים לי וכו' אני חושבת שכדאי לדלל את הארוחות המשותפות בימי שישי(זה הפך לקבוע גם מבחינת ההורים) ועל ידי כך לא לחזק את ההרגל של הילד. ברור לי שהדבר נובע,חוץ מהקשר שלו אלי,גם מהקושי של הילד לשמוע תשובה שלילית ומהצורך שלו בשליטה (שמתבטא בדרכים נוספות) ודילול הארוחות לא בהכרח יעזור לו להתמודד עם הקושי ולמרות זאת.. אשמח לשמוע את דעתך כיצד עלי לנהוג וכיצד אפשר ללמד את הילד לקבל תשובה שלילית... אגב, כאשר אני משיבה תשובה שלילית,אני מקפידה לא להתנצל או לשכנע אלא באופן ענייני לומר שאני לא יכולה היום ואבוא בפעם אחרת. (מודה שיחד עם זאת קשה לשמוע את תגובותו ואכזבתו) ובהזדמנות זו אני רוצה להודות לך על הפורום הנפלא, שמאפשר גם לדודות ללא ילדים, ללמוד הרבה ולהבין את עולמם המיוחד של הקטנים !! תודה :-)

שלום דפנה, ראשית, נדמה לי שעלייך לשמוח על כך שהפכת חשובה כל כך בחייו של ילד קטן. בעיני זו המחמאה הגדולה מכולן. אני לא בטוחה שאני מסכימה איתך בעניין דילול הארוחות המשותפות. חינוך הילד לאפוק וסבלנות מוטל על הוריו ולא עלייך, וכל הכייף עם סבים ודודים הוא ביכולת 'להחליק' במקומות שאי אפשר עם ההורים. כמובן שאיני מתכוונת לכך שתפעלי במנוגד להחלטות ההורים, אלא שתמשיכי להיות הדודה הכייפית והאהובה, שמגיעה כשבא לה והיא יכולה, ולא באה כשלא יוצא... המציאות תעשה את שלה בעניין הזה, אל דאגה. ותודה על המילים החמות :-)) שבוע טוב ליאת

שאלה היפותטית. רציתי לשאול איך מתמודדים עם מעבר דירה והעברת ילד בכיתה ד למשל מבית ספר אחד לאחר שאפילו בעיר אחרת. מצד אחד יש לי רצון לעבור דירה לעיר אחרת כי אני לא אוהבת את החינוך בעיר שלי אבל יש לי פחד שהבן שלי יתדרדר בלימודים ויהיה ב"דיכאון" מהמעבר ומעזיבת החברים שלו במיוחד שלא יכיר אף אחד בכיתה. הוא ילד ממש טוב עם מלא חברים וילד מצטיין בלימודים וזה ממש מלחיץ אותי. מתי עדיף לעשות מעברים אמצע שנה או תחילת שנה?

שלום שירה, לשאלה היפוטתית תהיה, מן הסתם, תשובה כללית... מעבר דירה, לעיר אחרת ולבי"ס חדש, יכולה להיחוות כמשבר או כהרפתקה - תלוי בנסיבות. מאחר ומדובר בקטיעת רצף החיים, והתמודדות של כל בני המשפחה, אפשר להניח שהדבר ידרוש תקופת הסתגלות, כולל קשיים זמניים. ילדים בריאים וחברותיים מצליחים בדר"כ לשחזר את מעמדם גם במקום חדש, אף אם זה ייקח קצת זמן. אני חושבת שעדיף לעשות מעברים כאלה בקיץ, כדי לאפשר לילד התאקלמות הדרגתית בסביבה החדשה, ואולי גם היכרות ראשונית עם ילדים מהשכונה, איתם יילך לביה"ס בתחילת ספטמבר. בהצלחה ליאת

שלום אני בחורה דתיה בת 18. יש לי חברה טובה מאוד שאני מרגישה איתה מאוד מאוד פתוחה הרבה יותר ביחס לשאר החברות שלי. בהתחלה אומנם לא היינו כ"כ קשורות אבל לאט לאט היא זאת שהתחילה יותר ויותר להתקרב אליי וככה נהיינו חברות קרובות מאוד. לפני שאני ממשיכה, יש לציין שמעולם(!) לא הייתי עם בחור, אלא רק התאהבתי התאהבות חד צדדית(בעיקר דרך הטלויזיה וכדו') אבל תמיד נמשכתי לגבריות והייתי בטוחה מגיל צעיר בנטייה שלי. רק מה, בגלל החברה הטובה הזו שלי, אני כבר נהיית מבולבלת לגבי הנטיה. העניין הוא, שלפי דעתי הסיבה שנהיינו כ"כ קשורות אחת לשניה היא שאנחנו מתנסות יחד מינית באופן קבוע, בסתר. זה התחיל מלפני 3 שנים בערך, בקטנה. ישנתי פעם ראשונה אצל החברה שלי וסתם ככה היא ביקשה להניח את הראש שלה על הברכיים שלי, הסכמתי כאילו-בתור חברות, ביטוי חיבה וכו' ואז, אני אפילו לא זוכרת כבר-פשוט, בגלל ש-בכל אופן ככה אני חשתי-היה לי מתח מיני עודף כנראה ובגלל שאני דתיה לצערי אינני יכולה להתנסות עם בנים, המתח הזה פשוט נוצר לי איתה והתחלנו להתמזמז. אח"כ, כשזה עבר התחרטתי מאוד על מה שקרה והרגשתי ממש רתיעה עמוקה עד שלא הייתי מסוגלת להתראות איתה. איכשהו, המשבר הזה חלף וחזרנו שוב להיפגש ושוב חשנו מתח מיני אחת על יד השניה, וחזרנו ליגוע אחת בשניה. מפעם לפעם התקדמנו יותר ויותר במעשים ואפילו אוננו אחת לשניה פעמים רבות. המוזר ביותר הוא, שגם כשהיינו מתמזמזות יחד היינו אוהבות בנים-כלומר באותה תקופה אהבתי מאוד מאוד זמר רוק וכאילו כשהיינו יחד הייתי בעצם חושבת עליו כאילו שאני איתו, ועד עכשיו זה ככה-אני אוהבת מישהו(חד צדדי כמובן, לצערי) וחושבת עליו שאני כביכול איתו כשאנחנו יחד. אני יודעת שכל העסק הזה הזוי ומטורף לגמרי אבל אני פשוט לא יודעת כבר מה לחשוב!!1 אני מבולבלת לגמריייי אומנם אני נמשכת לגברים אבל מרגישה מתח מיני ליד החברה שלי-איך זה יכול להיות??? וסתם ככה, אני בכלל לא מרגישה משיכה אליה כשאנחנו סתם מסתובבות או עושות דברים אחרים, אלא רק קשר רגשי עמוק מאוד! בבקשה, אני ממש חייבת עצה דחוף או משהו! כל תגובה יכולה לעזור לי(: מה זה אומר עליי??? תודה רבה רבה מראש! [:

לך!

שלום לך, כמובן שלא אוכל לדעת טוב ממך מהי נטייתך המינית, אך אוכל לומר לך שמשיכה מינית הומוסקסואלית תיתכן במצבים בהם האובייקט מהמין השני חסר לאורך זמן או אסור. אני מקווה שבזמן הקרוב תמצאי לעצמך בן זוג ממין זכר, ותוכלי לבחון מקרוב את נטיותייך גם בהקשר ה'מקובל'. בכל מקרה, אין סיבה להילחץ. שבוע טוב ליאת

קודם כול אני רוצה לשבח אותך על כול הענינן הזה שאת עונה מהר ובאמת בהרחבה ואני בטוחה גם בשקידה יש לי שאלה עליך אני מישהיא שנוראה אוהבת לדבר לשמוע להקשיב אומרים לי שיש לי גם פטרונות מצוינים לגבי כול מיני שיחות האמת היא שפסיכולוגיה היא אחד מהמקצעות שמענינים אותי הייתי רוצה לשאול אותך האם מישהיא שרוצה להיות פסיכולוגית צריכה רמה לימודית גבוה באונברסיטה? 2)כמה שנים לומדים את זה בערך 3)האם זה באמת מקצוע מענין בתודה חן

שלום חן, מקצוע הפסיכולוגיה הוא אכן מקצוע מרתק ומעניין, אך גם קשה ותובעני מאד. הוא דורש השקעה רבה מאד גם במהלך ההכשרה, וגם לאורך החיים המקצועיים. מבחינה אקדמית, כדי להיות פסיכולוג קליני, יש ללמוד תחילה תואר ראשון (3 שנים לפחות) בציוני הצטיינות, לעבור בציון גבוה מבחן מעבר לקראת תואר שני, לעבור תהליך מיון והערכה לצורך קבלה למגמה הקלינית (המוגבלת במס' המקומות שלה, ולכן התחרות קשה), ואז - אם התקבלת - ללמוד שנתיים נוספות לתואר השני, ולכתוב עבודת מחקר (תזה). לאחר סיום לימודי התואר השני, יש לעבור תקופת התמחות של ארבע שנים, במרפאות ציבוריות ובמחלקות הפסיכיאטריות. לאחר ההתמחות - מבחן התמחות המזכה אותך בתואר 'פסיכולוג קליני מומחה'. אז התשובה היא כן. צריך רמה לימודית גבוהה מאד והרבה כוחות כדי לסיים את המסלול המפרך הזה, אבל המאמץ כדאי. בהצלחה ליאת

שלום ליאת בני בכיתה ג' מזה כחודשיים אינו רגוע כלל בכיתה, מפריע לילדים איננו מרוכז יש שינוי גדול מאוד בתקופה זו לעומת מה שהוא תמיד ( בכיתות א-ב ובתחילת כיתה ג' תמיד היה ילד מקסים שקט ורגוע)לפני כ4 חודשים נפטר חבר טוב שלו(ממחלה קשה) שלמד עימו באותה הכיתה , עשינו לבני אבחון פסיכודידקטי ופסיכולוגי והם המליצו במיידי לפנות לפסיכולוג ילדים-כאשר הם ראו שהילד סובל מפחדים ומידימו עצמי נמוך מאוד, בבקשה המליצי לנו על פסיכולוגים טובים ורציניים באיזור הקריות השייכים לקופ"ח מכבי או פסיכולוגים שנפנה אליהם באופן פרטי אננו יודעים למי ללכת

שלום אליה, אני מסכימה שטיפול רגשי יכול לסייע מאד בהתארגנות מחודשת אחרי אסון ואובדן. אצל ילדים קטנים אבל ודיכאון בהחלט יכולים להתבטא באי שקט ובבעיות התנהגות. לצערי, איני מכירה פסיכולוגים לילדים באזורכם, אך תוכלי לבקש המלצה מרופא הילדים שלכם או מיועצת ביה"ס, שבוודאי עומדים בקשר שוטף עם מטפלים בילדים. בהצלחה ליאת

שלום , בתי בת שש וחצי , הילדה משקרת באופן קבוע , האם זה בדברים קטנים או יותר גדולים . כש מדברים איתה על המעשה או שקר אף פעם לא רוצה לומר את האמת , אפילו כש מוכיחים לה שהיא לא צודקת ומה שאמרה זה שקר . הוסבר לה מספר פעמים שאם תשקר פשוט לא נוכל להאמין לה יותר , וגם מעשי הוכחנו לה זאת אך ללא שינוי הילדה ממשיכה לשקר . כמו כן הוסבר לילדה שלהגיד אמת זה הרבה יותר פשוט וטוב . שאלנו את עצמינו שאלה למה היא משקרת ? לא כועסים עליה כש דוברת אמת , לא מפעילים לחץ ביום יום ? אך אין לנו תשובה לכך , הילדה פשוט משקרת . אבקש לתת לי טיפים איך להתמודד אם המצב ולגרום לילדה לומר את האמת ולא לשקר לנו .

שלום נטי, ילדים משקרים מכל מיני סיבות, כשבדרך כלל זה מתוך אמונה שאמירת האמת תסבך אותם איכשהו. אשמח אם תוכלי לתת דוגמא לשקר אופייני, ואז - אולי דרך הדוגמא - יהיה קל יותר לחשוב על דרכי תגובה אפשריות. מוכנה לנסות? ליאת

שלום ליאת , דוגמא אחת , ילדה גוזרת לעצמה את הפוני , וכש שואלים אותה למה עשתה זאת , אומרת שזה לא היא אלא חברה שלה עשתה זאת . נשיתי להסביר לה שאני בעצם לא כועסת על כך שגזרה את הפוני אלא על כך שהיא משקרת . ילדה בוכה וממשיכה להתעקש שזאת לא היא . לאחר מספר ימים סיפרה לאחיה הגדול שזו היא שגזרה את הפוני , ואין לה סיבה למה שיקרה לי . דוגמא נוספת ילדה משקת עם נייר טואלט במים בחדר אמבטיה ואומרת שזה לא היא ולא יודעת מי הרטיב את כל האמבטיה ( לנו ידוע שחוץ ממנה אין מי שיעשה זאת ). איך להתנהג במצבים אלו ? בעלי מעניש אותה בעונש כמו לא לראות טלויזיה , אך לפי דעתי אין מה להעניש בעונש כזה כי זה לא יעזור , אלא לתת לה הרגשה של חוסר אימון על מנת שתבין שלאחר ששיקרה מספר פעמים כבר לא מאמינים לה . מה את חושבת על כך ?

הי אני טלי היתה לי מריבה קשה אם חברה ותמיד שיש לי מריבה אם משהוא כגון חבר, חברה, אחות ,אמא ,אבא אני מגיבה קשה גם מבחינת כעס בתוך (לא על מישהוא )וגם קשה לי לישון אני בוכה הרבה שזה קורה ומעשימה את עצמי למרות שזה לא אני ואני בטוחה בזה אני פשוט אחת שלא יכולה לשתוק ואם אני שותקת אני עוד יותר מקבלת את זה קשה =( מה את מציעה לי לעשות?

היי טלי, מריבות הן באמת עניין לא נעים. הן מוציאות מאיתנו את החלקים הלא סובלניים והפחות טובים שלנו. אני מניחה שאף אחד לא ממש אוהב לריב. ובכל זאת, לפי מה שאת מתארת, מריבה משאירה אותך עם סערה רגשית גדולה, אולי קצת יותר ממה שצריך. יכולות להיות כל מיני סיבות לנטייה הזאת, חלקן קשורות למזג המולד שלנו, וחלקן להתנסויות עבר עם מצבי קונפליקט. מבלי להיכנס כרגע לסיבות, נדמה לי שהיכולת לשרוד משבר בינאישי בשלום תלויה ביכולת להרגעה עצמית, לפחות לזמן מה, ולנכונות לחכות עם פעולות והחלטות עד שהסערה תחלוף. כשאת בשיא המריבה או מיד לאחריה, הזכירי לעצמך ששיקול הדעת שלך כרגע אינו במיטבו, ולכן אין טעם לשפוט או להאשים את עצמך. הבטיחי לעצמך (כמו סקארלט אוהרה בסרט "חלף עם הרוח") שתחשבי על הדברים מחר, כשיעלה יום חדש, והרגשות יירגעו קצת. בהצלחה ליאת

בתי בת 4 ולאחרונה שמתי לב להתנהגות קצת מטרידה שלה. בעלי הוא אדם מאד חם ואוהב כלפיה, אך הוא גם מאד מאד פדנט. הוא מעיר לה המון על מה מותר ומה אסור (פה מותר לגעת, פה אסור לאכול, תיזהרי מזה ומזה וכו'). בעיני זה קצת מוגזם והערתי לו על זה, אבל זה לא ממש השתנה. זה באופי שלו. מצד שני, הוא מאד חם, משחק איתה ומרעיף עליה אהבה. אבל -לדוגמא, שמתי לב שכשבתי נופלת, למשל, היא מיד מסתכלת על בעלי כדי לראות את התגובה שלו במעין פחד כזה, ורק אז היא מתחילה לבכות. או על יד השולחן, אם נופל לה משהו על הרצפה, היא מיד מסתכלת עליו במבט המפוחד הזה לראות אם הוא ראה את זה ורק אז מרימה את זה. זה מאד מפריע לי ואני פוחדת שזה יגרום לה לאיזו טראומה הקשורה לאופי הקשה של בעלי. האם ההתנהגות שלה מצביעה על משהו חריג (חוץ ממקרים אלו, היא ילדה שמחה ומלאת חיים) ? האם זה יכול לגרום לה לטראומה כלשהיא? תודה.

שלום שרון, ילדים בריאים הם מי שגדלים באווירה חמה, תומכת ומאפשרת, המביאה בחשבון את הצרכים והמגבלות שלהם, ומציבה דרישות הגיוניות המותאמות לשלב ההתפתחותי בו הם נמצאים. כאשר ילד נדרש לתפקד או להתנהג במנוגד לטבעו או ליכולתו המוטורית/קוגניטיבית/רגשית, הוא עלול להרגיש מבוהל/אשם/מאכזב בכל פעם שהוא נכשל, ולפתח דפוס כנוע ומרצה (במיוחד אם הוא מרגיש מאויים בשל כך). אני מציעה לשתף את בעלך בנאמר כאן, ולעודד אותו להגמיש את עמדתו כלפי בתכם, כדי לאפשר לה התנהלות טבעית, חקרנית ובטוחה בסביבתה. אם את מרגישה שקשה לך לעשות זאת בעצמך, אולי שווה להשקיע בהדרכת הורים קצרה, שתסייע לו להתכוונן טוב יותר אל הילדה, מבלי לוותר גם על צרכיו שלו. בברכה ליאת

עם החלק הזה בתשובתה של ליאת אינני מסכימה. אינני פסיכולוגית, אלא "סתם"עוד אמא. אני פשוט מזועזעת מהתיאור שלך וליבי ליבי עם הילדה האומללה. בגיל הזה עלינו ההורים(לדעתי והבנתי) כן לוותר על צרכינו למען בריאותם הנפשית והפיזית של ילדינו. גם את התשובה הזו שלי, הייתי מראה לאב . חם ומחבק זה ממש אבל ממש לא שווה אגורה אחת שחוקה כשמצד שני הוא מהלך עליה אימים. אמל'ה. מפחיד. באמת, מפחיד אותי לחשוב כיצד מרגישה ילדה שכזאת בתוך ביתה. צירוף מיקרים מענין, בדיוק אתמול בערב, שבר בני (בן 17) צלחת שנפלה לו מהיד, ועוד עם אוכל . הכל התפזר לכל עבר שלא לדבר על הצלחת היקרה שקניתי רק לפני שלושה ימים שנישברה. אז מה?? את יודעת כמה דברים כבר עפו לילדיי מהידיים או נישברו במשך שנותיהם?? רגע, ומה איתנו ההורים??לא שברנו? לא היפלנו? לא חירבשנו? לא חטפנו מכה בראש מדלת הארון הפתוח? כל טוב ורק בריאות.

שלום רב, בתי בת שנתיים ושמונה חודשים, והיא נוהגת מידי פעם לשכב על המזרון או על המיטה ולבצע תנועות כמו של אוננות. בהתחלה היא הייתה עושה זאת לפני השינה וכיום היא עושה זאת גם במשך היום.(ולמען האמת זה מלחיץ אותנו) לפי מה שהבנו ,זאת תופעה שכיחה אנו מנסים להסביר לה שזה לא יפה ושלא תעשה זאת ליידנו. יש לציין שהיא ילדה מאוד פיקחית והיא מבינה כל מה שמסבירים לה. מתי המנורה צריכה להידלק והאם יש צורך בייעוץ של מומחה. תודה מראש

שלום רב, אין שום סיבה להילחץ. אוננות היא עניין טבעי ונפוץ אצל ילדים. אני מבינה את אי הנוחות שזה יוצר אצלכם, ובכל זאת, רצוי להימנע מגינוי המעשה. כשאתם נתקלים בתופעה, בקשו ממנה להפסיק, והסבירו שהיא יכולה לעשות זאת בחדרה, ללא נוכחות אחרים. אוננות הופכת מדאיגה כאשר היא משתלטת על חלקים הולכים וגדלים של היום, על חשבון פעילויות השגרה השוטפות. בדר"כ אין הכוונה לאוננות של ילדים קטנים. כרגע אפשר להירגע. ליאת

האמא שלי נפטרה מזה חודשיים, הבנים שלי היו מאוד קשורים לה ובמיוחד הילד בן החמש. אחרי המכה הזו וא נהפך לרגיש מאוד,בכיין ובהרבה מקים אלים( מרביץ לילדים בכיתה). הוא גם מספר סיפורים למורה שלו על סבתא ושהוא מבקש ממנה לחזור( מדבר עם התמונה).איך אני צריכה להתנהג איתו? אני מאוד מודה אם תפני אותי לפסיכולוג ילדים באזור עפולה תודה רבה

שלום רב, ראשית הרשי לי להשתתף בצערך ולהביע את תנחומי על מות אמך. אין לי ספק שהסתלקותה של אם וסבתא אהובה, משפיעה על כל בני הבית ללא יוצא מן הכלל, ויש לצפות לקשיים בשבועות ובחודשים הסמוכים לאירוע. ילדים קטנים עלולים 'להיפגע פעמיים' במקרה של מוות במשפחה. הם מתאבלים על אובדנו של המת וכואבים את חסרונו, אך גם מושפעים מהיעדרותו הרגשית של ההורה, המתאבל בעצמו, ולא פנוי אל הילד כבעבר. אני חושבת שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם המצב שאת מתארת, הוא לאפשר לעצמכם להתאבל יחד, ולעבד את מותה של סבתא כך שתצליחו להיפרד כמו שצריך ולהתפנות אל משימות החיים. כשהילד מדבר אל התמונה, תוכלי להקשיב לדבריו, להתייחס אליהם, לחזור על משאלתו (שסבתא תחזור) ולהסביר לו שמשאלה זו לא תוכל להתגשם למרבה הצער. אני ממליצה להדגיש את מה שסבתא *כן* השאירה לכם, ואת העובדה שזיכרה יישאר איתכם לנצח. עודדי את הילד לדבר על סבתא, לבכות או לצחוק כרצונו, לצייר ציורים שיביעו את תחושותיו, ולשאול שאלות על המוות. הניסיון מראה כי עבודת האבל היא חשובה מאין כמותה, ומאפשרת לנו - בכל גיל - להיפרד מהמת, ולהפנות בהדרגה את האנרגיה הנפשית אל הדמויות האהובות שנותרו סביבנו. (לצערי, איני מכירה פסיכולוג ילדים בעפולה, אך אם תכתבי ותצרפי כתובת מייל, אולי מישהו מקוראי הפורום ישלח לך המלצה.) מאחלת לך שתוכלי לשאת את הצער, ולשמוח בבני משפחתך ליאת

בנוגע לאותו עניין, המורה מספרת שהוא לא מסכים להשתתף בפעילויות בכיתה אלא אם היא נמצאת לידו( אותו דבר עושה בבית יושב כל הזמן לידי)איך מעודדים אותו לחזור לשגרה ולהשתתף עם כל הילדים בכיתה? שאלה אחרת: מה עושים ברגע שהוא מרביץ לילד בכיתה או מציק לו? איך מתנהגים? הרי הסברתי לך שלא היה ככה לפני שאמי נפטרה.

שלום ליאת אני בת 24,אולי זה לא כה מתאים לפורום הזה אך אני מרגישה שחייבת להתייעץ אני סטודנטית למדעים מדוייקים-מקצוע לא קל בכלל אך תודה לאל תלמידה מצטיינת. במשך של ביהס היסודי לא היו לי חברים-כולם לעגו לי תמיד,קנאו בי כנראה,היו מקללים אותי עושים חרם וכל מיני כאלה,בסוף על כל 8 שנות הסבל סיימתי בהצטיינות יתרה ועליתי לתיכון למגמה הטובה ביותר.סיימתי גם תיכון בהצטיינות.בתיכון היו לי איזה 2 או 3 חברות טובו תאבל תמיד הייתה את הבעיה שאם זו חולה או זו לא מגיעה עדיין הייתי מרגישה בודדה שוב מקנאה-תמיד לעגו תמיד קיללו תמיד עשו חרמים על גבי חרמים שלפעמים אתה שואל את עצמך למה?למה אדם כה מוצלח,בחורה נאת מראה טפו טפו טפו בלי עין הרע ציונים טובים בה"ש תודה לאל ואופי טוב.תודה לאל ובלי עין הרע שוב בצבא היה לי אותו דבר-סיימתי כמצטיינת מחלקתית -עדיין במשרד קנאו ושנאו רק המפקדת אהבה ותמכה גם זה בקושי ואם לא הייתי יוצאת יומיות זה היה נורא.תמיד בצבא מצאתי חברות מהצד ממקומות אחרים תמיד אני חברמנית בכל מקום יש לי חברה בה"ש מתחברת מהר,מנגד,כל פעם מישהו בא ומקלקל,ההסות האלו של החברה,החרמים הטיפשיים והתינוקיים-עד שאתה מכיר חבר פתאום אלוהים ישמור לקוחים לך אותו עכשיו אני באוינבריסטה חייבת לספר שהסיפור חזר מה שקרה הוא ששנה ראשונה ואני כבר שנה ב לקראת סיום בה"ש אז שנה ראשונה בעצם היו לי חצי שנה מלא חברים-התחלה חדשה וכו,אנחנו מחלקה קטנה-מאה איש בלחץ,ולכן כולם מכירים את כולם וחברים שלכ ולם.פעם אחת לא רציתי לתת להעתיק למישהי ומהיום שלמחרת כל הכתה בחרם.אתה יודע שאתה עומל על דבר מאוד קשה וחורש כל הלילה אז זה קשה קצת לתת מן המוכן וגם יש וועדת משמעת אם מעיקים וכו ,אמרתי,לשבת להסביר לכם לא אכפת לי,לעזור-בשמחה,כל הלילה אפילו גם אם קשה לי אבל להעתיק בשום אופן לא ככה עכשיו אני בשנה ב וקשה לי מאוד סובלת בעיה חברתית כזו אין לי אף חבר בכתה,לא רוצה לחשוב על זה אך נורא וכזה המצבף, אם יושבת לייד מישהו הוא עובר מקום דוחות שצריך להגיש פרוייטקים בזוגות אף אחד לא רוצה לעשות איתי ,דפקו אותי,בקיצור,הדבר הזה אוכל לי את הלב,הציונים שלי ירדו לאחרונה,כאילו החשק ללמוד כבר ירד,כל הזמן דמעות בעיניים ודכאון אין לי עדיין חבר-לא מצאתי את אהבת חיי,ףכשאין לך לא חבר ולא חברים ועכשיו גם הציונים נפלו ומקווה בעה"ש שיחזרו ויעלו,אז הלב נשבר תמיד חייכנית תמיד עוזרת לכולם מאוד מאוד אוהבת לתמוך ולצחחוק ולהיות בחברה,ואני לא במבינה אף פעם מה לא בסדר בי,עם תכונות כלכך חיוביות שהביש מזל רודף ככה אחרי. אני מאמינה באלוקים שבשמיים.מאמינה מאוד גדולה וזה התקווה האחרונה שלי.מקווה שיעזור בעה"ש ושישאר איתי תמיד ושהכול ייטב כקסם. מה אבל את מציעה לעשות איך להתמודד\נכנסתי לחיים-אני כבר לא תחת גיל 18,ולא ילדה קטנה\ כואב לי ככה לסבול ואני לא רוצה לסבול יותר באמת שיום אחד הרגשתי שאני מתמוטטת עזרה פסיכולוגית אני לא רוצה ולא צריכה לדעתי כי אני פה לא אשמה,ותודה לאל יש תמיכה ממשפחה וחברים מה שכן-מאוד ארצה שתשתפי דעתך אולי את יודעת גם איך ניתן להכיר בן זוג לבחורה שלא אוהבת בארים פאבים מועדונים טרנסים רועשים של היום אלא ילדה שקטה של בית ועוד בכלל-איך עוזרת למצב תודה רבה רבה כל טוב וחג שמח!

שלום רב, דברייך נגעו ללבי עד מאד. אני מצליחה לשמוע את הכמיהה לקרבה, הערכה, חמימות ורצון טוב מצד האחרים, החוזרים ומתרחקים ממך מאז היית ילדה קטנה. החיים אכן לא תמיד הוגנים, ועלינו ללמוד להסתדר עם המציאות כדי לשרוד. לחיים החברתיים יש חוקים משלהם, ולפעמים הם מתנגשים עם עולם הערכים וכללי ההתנהגות עליהם התחנכנו. היכולת לנוע בגמישות, לוותר קצת, להתפשר, ולקרוא נכון את כוונותיו של הזולת - כל אלה הם חלק ממיומנויות חברתיות הנרכשות במהלך החיים. כשאני קוראת את דברייך, אני שמה לב שאת בוחרת לראות את המצב הלא פשוט שלך כתוצאה של חוסר רגישות, אטימות, ואפילו רשעות מצד האחרים, שאינם מצליחים לראות כמה את מוצלחת. זוהי אולי עמדה צודקת, אך היא מותירה אותך בודדה מאד וסובלת. מאחר וקשה מאד (ובלתי אפשרי) לתקן את האחרים, אני מציעה לך לנסות בכל זאת לקחת על עצמך את האחריות לשינוי, ולהתחיל לבחון באומץ איפה ראוי וכדאי לשפר. מאחר ומדובר במשימה לא פשוטה (לכל אחד מאיתנו יש את ה'כתם העיוור' שלו), אני דווקא כן ממליצה על טיפול פסיכולוגי, שייתן לך הזדמנות נפלאה ללמוד על עצמך בנוכחותו המעודדת של אדם נוסף, ולרכוש מיומנויות בינאישיות רעננות ויעילות יותר מאלה המשמשות אותך כיום בהצלחה מוגבלת. אם את לומדת באוניברסיטה, אני ממליצה מאד על פנייה לשירותי הייעוץ בדיקאנאט, ולהתעניין בשלב ראשון על טיפול פרטני, ובהמשך גם על טיפול קבוצתי, המכוון לקשיים בתחום החברתי וביצירת קשר. עם כל הכבוד לעזרתו של הקדוש-ברוך-הוא, הניתנת בנדיבות וברוב חסד, אני מאמינה שעיקר העבודה עלינו. מצטטת עבורך את רבי חנינא בן דוסא, שאמר - "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו". מאחלת לך שבסופו של דבר תצליחי לגרום לבריות לראות אותך כפי שאת ולאהוב אותך, וגם אם זה לא ייטב כקסם, זה ייטב בעקבות תהליך של עבודה עצמית. שלך ליאת

שלום קוראים לי גלי אני בת 24 לאחרונה -מדברת על תקופה של חודשיים וחצי בערך,האופטומטריסט שלי שמתקן לי את משקפיי הראיה-בן ה37,התאהב בי. הוא רווק. אני מרגישה שבכל פעם שבאה לקחת משקף,לתקן ,לקנות משהו בחנות וכו,הוא מסתכל עלי,קורה לי גלוצקה ושמות חיבה,מתעניין בבן הזוג הקודם שלי,-אמר לי אף מפורשות גלי אני אוהב אותך.הוא גם פעם ביקש לקנות לי משהו .הוא הזמין אותי 3 פעמים לארוחת צהריים /ערב וגם בעצם הסיע אותי טרמפים הבייתה כשהיה גשום. הבחור לא נראה טוב.לא הטעם שלי.מה שכן הציל אותי המון פעמים כי הוא מקצועי בעבודתו ועזר לי,הוא גם כשכמעט התעלפתי פעם הרים אותי ועזר לי מכל הלב ברגע שאני באה לקנות משהו בחנות ולא נענית ליזוריו הפרצוף שלו משתנה מזאב לעור של כבש.מה שנקרא הוא לא עונה לענין.לא להודעות לא לאסאמאס לא טלפון לא לנייד לא לחנות וכו -לפעמים מנתק בפנים. הבן אדם חמוד וטוב לב.אני קלטתי אותו ממזמן.ישר בה"ש וסמפטי-ובאמת אם היה צעיר עם אופי חמוד כמו שלו אולי היינו בני זוג.אבל הוא מבוגר ממני בכמעט 15 שנה ויש לו כבר קרחת ושיער שיבה.הוא מעשן מידי פעם ושותה ואני ילדה טובה מבית טוב מה שנקרא תודה לאל,ועדיין רק סטודנטית באוניברסיטה. מה שכן משומה הוא כמו שבה את ליבי.מין כמו כישוף כזה אמא שלי קראה לזה-היא אומנם לא יודעת מאה אחוז מה הלך פה אבל ביני לאמי אין סודות. עד עכשיו אני לא הבנתי אם אוהב אותי באמת או מסתלבט עלי כי רוצה שאתן לו פרנסה. זה הפריע לי בתקופת מבחנים בלימודים.נכשלתי באיזה 3 מבחנים.כל הזמן חשבתי עליו אבל גם העין הייתה בעייתית אז לא בטוח שממנו הכשלון מה עושים? אני מנסה לשכוח ממנו.מה שכן רוצה מאוד לשמור איתו על יחסי אנוש טובים כי הוא אוםפטומטריסט מעולה ואני אוהבת את שיטת עבודתו ואותו. מה אתה מציע? תודה רבה וכל טוב חג שמח.

שלום ליאת \מצטערת על ריבוי שגיאות הכתיב עקב בעיות טכניות התכוונתי לשאול בסוף ההודעה הקודמת-מה את מציעה ולא מה אתה מציע...סיכול אותיות יש לציין שבה"ש אני תלמידה מצטיינת ולא מתאים לי להכשל מבחן אחר מבחן-זה השפיע עלי ואני מנסה לצאת מזה אנא הנחי אותי בבקשה האים המצב נורמאלי נתקלת פעם במצבים כאלה? מה עושים בנדון? איך גורמים לכך שישארו יחסים טובים פר לקוח מוכר,שיישאר ישר הגון וטוב ויסודי ולא יסתלבט עלי או יעשה ממני צחוק,מה שכן אם לא נענית לחיזוריו שלא יעקם פרצוף ינתק וכו ולא צריך לחזור דבר נוסף-מה עושה עם עצמי כדי לשכוח ממנו מה שכן רוצה כן לשמור עם בעלי החנו תכולל אותו על קשר חם וטוב ויחסים טובים מודה לך מאוד בברכה גלי

שלום גלי, אנשים שעוסקים במקצועות טיפוליים, רפואיים ופרא-רפואיים, כפופים בדר"כ לכללים אתיים כתובים ולא כתובים, הבאים לשמור על הלקוחות מפני ניצול מרות, סמכות וכוח. אופטומטריסט אמנם אינו 'מטפל' במובן המובהק של המילה, אך בהיותך תלויה בשירות הבריאותי שהוא מעניק לך, ראוי היה להימנע ממצב עניינים כזה. התחושות הקשות שאת חשה, בעיקר מול הכבש שהופך זאב, מדגימות היטב את הנזק שחוקי האתיקה מנסים למנוע. כמובן שלא אוכל לייעץ לך בענייני אהבה, עליהם תוכלי ללמוד מתוך הקשבה ללבך. אני מציעה לך לנסות לחפש לעצמך אופטומיטריסט אחר (יש הרבה מאד אנשי מקצוע טובים), ולבחון את רגשותייך כלפיו במנותק מהתלות האופטית שלך בו. מי כמוך יודע, שלפעמים דווקא המרחק מאפשר לנו למקד טוב יותר את הראייה, ולחדד את מה שלא הצלחנו להבחין בו מקרוב... שולחת לך המשך שבוע שש שש ליאת

שלום לך נראה כי יש סתירה בכתבה מצד אחד נכתב "כאשר מדובר במשחק מיני בין ילדים, שחורי-סטאל אומרת כי דאגת ההורים צריכה להתעורר אם לדעתם אחד מהצדדים כופה את המשחק על השני או כאשר פער הגילים בין הילדים גדול, או כאשר המשחקים המיניים מתרחשים בתוך המשפחה" זאת אומרת שילדים יכולים לשחק משחקים מיניים ביחד בתנאים שהובהרו מצד שני נכתב "המסר שההורים צריכים להעביר לילדים הוא שטבעי שילדים רוצים להכיר את גופם ולשחק בו, אך אסור שאחרים, ואפילו חברים טובים, יגעו בחלקים הפרטיים והאינטימיים של הגוף" זאת אומרת שאין לשחק משחקים מיניים ביחד

שלום יוסי, אני מבינה שאתה מתייחס לכתבה שפורסמה באתר, אותה קראתי בזכותך, ומפנה לשם בשמחה גם את שאר משתתפי הפורום. מאחר ולא אני כתבתי את הדברים, אוכל לשער למה התכוונה שחורי-סטאל (ד"ש...) בדבריה, ואני מתנצלת מראש אם ההבנה שלי את כוונתה אינה מלאה. ילדים מאז ומעולם התעניינו בגופם שלהם ובגופם של האחרים, ומבחינות רבות משחקי "הרופא-חולה" הם עניין טבעי, המשקף סקרנות בריאה כלפי הבדלי המינים ובכלל. כך הדבר גם כשמדובר באוננות, ולכן אין לגנותה או לאסור אותה. עם זאת, בשל המודעות הגדולה הקיימת היום לאפשרות של ניצול תמימותם של ילדים לצורך סיפוק צרכיו של ילד/אדם אחר, הפעילות המשחקית הטבעית של הילדים חייבת להיתחם בגבולות של מותר ואסור, ומכאן ההגבלות והאזהרות. האם עכשיו הדברים ברורים מעט יותר? לילה טוב ליאת

בסך הכל הסברת באופן כללי את הרעיון אבל אני מעוניין לדעת איך מתיישבת הסתירה במאמר בחלק הראשון מובן לכאורה שמותר לשחק אחד עם השני ואילו בחלק השני מובן ההיפך

קודם כול תודה רבה מאוד על התגובה והתשובה אבל ההיתי רוצה לשאול אותך מה את אומרת על זה שהחלטתי לשנוא את כולם כי הכריחו אותי לאכול אני לפעמיים לא מסוגלת להסתכל במראה בתמונות בכול דבר שמזכיר אותי אבל חשוב לי להגיד שלפעמים יש לי את הימים הטובים בהם אני שמחה (תמיד ההיתי שמחה עד שהתחילו אנשים להעיר ולהגיד )יוצאת אם חברות וכו. במשפט הזה כי הדבר הזה נורא מעצבן וכואב לי אמא שלי היא אישה רזה ואח שלי ואחים שלי רזו וכול הזמן מחמיאים להם ואני שם מסתכלת ובאה לי לבכות פשוט כאילו לצעוק אני גם פה אז מה אם לא רזיתי אני מרגישה כולכך הרבה פעמיים בודדה למרות שיש לי אהבה ותמיכה מההורים ומהחברים אני מוקפת דברים כאלה הבעיה שאו שאני מונעת לקבל אותם או שאני כועסת על הדברים האלה שלך מאי

שוב שלום מאי, שמחתי לקרוא שיש לך לפעמים גם ימים טובים. חשוב מאד לזכור את זה, דווקא בימים הקשים. ממש כשם שהמציאות שלנו היא פעם קשה ופעם נעימה, כך גם טיבם של אנשים - לפעמים הם מעצבנים, מאכזבים, מעליבים ופוגעים, ולפעמים אוהבים ותומכים. אם את מחליטה לשנוא את כולם, אולי תפסיקי להיפגע מהם, אך את עלולה - כתוצאה מהצעד הזה - לאבד גם את כל הטוב שהם יכולים להעניק לך. אני מבינה שקשה לך מאד עם עניין המשקל, ואת נוטה לראות באנשים האחרים (אלה שהכריחו אותך לאכול) את האחראיים למצבך. אני מניחה שמי שהכריח אותך לאכול האמין שהוא מסייע לך, ועשה זאת מתוך דאגה ואכפתיות. לדעתי, כדאי לנסות ולהיעזר שוב בדיאטנית מקצועית, כדי להחזיר לעצמך את השליטה על האכילה ומשקל הגוף, ולעשות זאת מתוך אחריות מלאה על עצמך ועל בריאותך. מאחלת לך שלא תאפשרי לכעס ולשנאה לצבוע את הכל, ושתצליחי להשאיר מקום לחמלה ואהבה, הן כלפי עצמך והן כלפי הזולת. שבוע נעים ליאת

היום הבן של בן 7.5 שאל אןתי שאלה שלו ידעתי לענות לא האם בחור יכול להתאהב עם בחור . אני מאוד נחרד למחשבה שאולי הבן שלי נותה לאהוב ילדים . האם זה נורמלי לגיל הזה לשאול שאלות כאלה .או שזה רמז שבהן שלי יש לא רגשות לבנים

שלום רב, סביר להניח שבנך שמע משהו מילדים אחרים, והוא בודק איתך את אמיתו?ת המידע. המילה 'הומו' מככבת היום די הרבה בחברת ילדים, לצערנו כסוג של הקנטה. השאלה מאד נורמלית, ואין בה דבר המעיד על סטייה מינית. אני ממליצה להשיב ולומר שרוב האנשים מוצאים לעצמם בני זוג מהמין הנגדי, וחלק קטן יותר מוצא עניין דווקא בבני אותו המין. רצוי להישאר ענייניים ולא מזועזעים, גם כי אין סיבה לזעזוע, וגם כי חשוב לעודד סובלנות וכבוד כלפי מי ששונה מאיתנו, יהיו העדפותיו אשר יהיו. בברכה ליאת

שלום , אני אמא לילדה בת 5 שניתן להגיד שיש לה בדר"כ פחדים לפני כשבוע הופיע פחד חדש, היא לא מוכנה להיות בשום חדר בבית לבד כשאני מנסה לדובב אותה היא לא רוצה לגלות לי למה ורק טוענת שהיא מתגעגעת אלי זה מצב שאפילו 2 דקות ליד הטלויזיה שאני במטבח והיא יכולה לראות אותי לא מספק אותה אני חייבת לציין שלפני כשבוע זה היה חמר יותר וקצת משתפר עם הזמן ביקשתי מהגננת שתנסה לדובב אותה גם היא אמרה לה שהיא שומעת קול מפחיד שבן דוד שלה עשה פעם זה גם קורה רק בבית אין לה בעיה בגן או שאנחנו נמצאים במקום אחר גם אם זר אודה לעזרתך....

היי אסתי, ראי תשובתי לדורית כאן http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-17192#message-17050 (השאלה נשלחה ב-16.11.09 והתשובה ניתנה ב-18.11.09 - אם משהו בקישור לא יעבוד). אם יהיו שאלות נוספות אשמח להשיב. מעבר למה שכבר נאמר, אוסיף עוד כי מול פחדים ממוקדים וספציפיים אפשר לנקוט בצעדים 'פרדוכסליים', שמטרתם להתיידד עם הפחד. נסי לדבר איתה ישירות על הקול המפחיד, לבקש ממנה לחקות אותו, ולחזור עליו שוב ושוב עד שה'פואנטה' תישחק. השמיעו קולות מפחידים זו לזו, לבובות, לאבא, ואפילו לבן דוד היצירתי שהכניס את הקול המפחיד לחייכם. אשמח לשמוע דיווחים מהשטח :-)) בהצלחה ליאת

הי קוראים לי מאי אני בת 15 וקצת אני ילדה שמנה היו לי מלא ירידות ועליות של ההשמנה כלומר כשהיתי קטנה היתי נוראה רזונת ויפה ובגיל ככה 10 שהתחלתי לקבל מחזור התחלתי להיות שמנה ומאז ההיתי .עד שבגיל 12 בבת מצווה החלטתי לעשות דיאטת כאסח כי פגעו בי נוראה הייתי כמעט כמו אנורקסית והלכתי לדיאטנית שגם זה לא עזר ולכן אמרו לי שהקחו אותי לפסיכולוג מאז התחלתי רק לאכול ולאכול מכיון שעליתיהממון(עברו איזה 3 שנים)אני עצבנית על אנשיםםםם על עצמי הגעתי לרמה של רצון למות (חשוב לי לומר לא התאבדות)אלה הרצון לבקש למות החלטתי לשנוא את כולם כי הכריחו אותי לאכול אני לפעמיים לא מסוגלת להסתכל במראה בתמונות בכול דבר שמזכיר אותי אבל חשוב לי להגיד שלפעמים יש לי את הימים הטובים בהם אני שמחה (תמיד ההיתי שמחה עד שהתחילו אנשים להעיר ולהגיד )יוצאת אם חברות וכו מקווה שהבנת מאי בקדם

שלום מאי, עצוב מאד לקרוא שנערה בת 15 רוצה למות. גם אם אין לך כוונות אובדניות (תודה לאל!),הרצון למות מעיד על גודל המצוקה שלך. הרבה בנות נוטות להתעסק במראה החיצוני ובסוגיות של משקל, אך חלק מהן הופכות את זה לשאלת חיים או מוות, ומשתמשות באוכל כדרך לווסת מצוקה רגשית. אני חושבת שכרגע חשוב מאד למצוא לעצמך עזרה דחופה, הן כדרך להגיע לאיזון תזונתי, ויותר מכך, כדי ללמוד דרכי התמודדות בריאות עם כאב וסבל. אני מאמינה שטיפול פסיכולוגי יוכל להקל עלייך ולאפשר לך מקום מכיל ומנחם. איתך ליאת

יש לי ילדים בוגרים ,האחת מסיימת י"ב והשני בחטיבה. שניהם "ילדים טובים" שאוהבים מאוד להיות בחיק המישפחה גם שלנו המצומצמת וגם באופן כללי במורחבת. אני ניתקתי את רוב קשריי במישפחתי מסיבות שאינני מעוניינת כמובן לחשוף כאן. ובמישפחה השניה (של בעלי) שם בכלל, כולם ברוגז עם כולם, והסבא והסבתא בכלל לא מעוניינים להתאמץ ולהיפגש ל"ליל סדר" "ליל סדר" הוא מן מושג שממש לא מענין אותם . הנכדים, ילדיי, מעניינים אותם בערך כמו שמענין אותם גובה השלג בחרמון דאשתקד.פסח מתקרב, והשנה באופן מיוחד קרה שבאמת אף אחד לא מעונין לקיים מיפגש ל"ליל הסדר". אשמח אם תוכלי להדריך אותי איך להתנהל , איך מסבירים לילדיי, שאני מניחה שכל חבריהם יחגגו ליל סדר עם משפחותיהם המורחבות, ולהם אין מישפחה מורחבת לעשות עימה ארוחה משפחתית וחגיגית. איך ניתן לרכך את זה שלא תיהיה להם תחושה של משהו חריג. (למרות שזה אכן חריג). תודה ושבוע טוב ופורים שמח (למרות שהחג כבר עבר)

שלום דליה, חג הפסח, ובעיקר ליל הסדר, הוא אכן אירוע משפחתי מאד. למרות זאת, אני אישית מכירה לא מעט משפחות שבוחרות לחוג את ה'סדר' דווקא עם חברים, ולא עם המשפחה המורחבת. משפחות אחרות מעדיפות לנצל את חג החירות, ולהתרחק עד חו"ל או אילת לנופש אביבי. אני מניחה (לאור מה שאת מספרת) שילדייך, שכבר מזמן אינם תינוקות, יודעים מה המצב במשפחה שלכם. אחרי הכל, קשה להסתיר 'ברוגזים' כאלה, ולדעתי מגיע לילדים הסבר אמיתי על הנסיבות שהביאו לכך, לפחות בקווים כלליים. תוכלי להדגיש בפניהם כמה כייף לכם במשפחה המצומצמת, וכמה הם חשובים לכם, דווקא לאור מה שקרה לכם עם קרובי המשפחה הרחוקים. כדי לדעת מה יהיה להם נעים ומשמח בחג, אני מציעה פשוט לשאול אותם, ולתכנן יחד איתם את הפעילות המועדפת לערב החג. מאחלת לכם שתצליחו בסופו של דבר להתאחד עם בני המשפחה כולם, וגם אם לא - שתצליחו לשמוח זה בזה. אביב שמח ליאת

בני עידו בן שנתיים ו10 חודשים. הוא סופר מ1 עד 10 מגיל שנה ו-3. כיום הוא סופר עד חמישים בכוחות עצמו,סופר מ-10 ומטה במהירות שיא.כבר מגיל צעיר כשהיו שואלים אותו איפה תשע הוא היה לוקח את הסיפרה שש והופך אותה ולהיפך. אומר את ה-א"ב במהירות שיא. סופר באנגלית יודע צורות הנדסיות באופן מדהים,צבעים פרפקט. ידע שהוא רכש כמעט לבד בכוחות עצמו. הילד פשוט מאוהב במספרים! מה זה אומר? האם להתייחס לזה בצורה אחרת? מצפה לתשובה.

שלום שלומי, יופי שזכית בילד כה נבון. המשך לספק לו גרייה וסביבה מעשירה, המותאמת לעולמו של ילד קטן. אחרי הכל, ספירה (גם עד אלף) או דקלום אותיות הא"ב בעברית ובאנגלית אינם מעשירים מאד את עולמו ואינם רלוונטיים לו כרגע. הספרים דווקא כן, וכך גם טיולים, סיורים במקומות מעניינים, הצגות תיאטרון לילדים, פעילות מוטורית מונחית, פעילויות יצירה, וכד'. בכיתה ב' או ג' נעשים בבתי הספר מבחנים לאיתור ילדים מחוננים, ובמידה ויימצא כזה, הילד יישלח לחוגי העשרה במסגרת תכנית המחוננים. בברכה ליאת

שלום רב, מדובר בילד בן 3 וחודש. אח תאום לבת ואח לבן 19 ובן 18 הילד מכה את הילדים בגן,הורים מתלוננים וכמובן הגננת.בנוסף הוא לעיתים מכה את הגננת כשהוא כועס זה מתבטא בבעיטות ופויה מגעילה לכי מפה.כשאני מדברת איתו שאסור להכות הוא אומר:"מה פתאום אסור להרביץ..אסור לקלל..."הגננת שמה את הילד בפינה, הוא קם,וכו'... גם בבית בזמן שהוא כועס ואני מחזיקה אותו על הידים הוא יכול לסטור לי.או שסתם לפעמים הוא בועט בי או באבא שלו ללא כל סיבה. ובשעת כעס יש תופעה נוספת שהוא פשוט חולץ נעלים מוריד מכנס ותחנונים. אודה לך על תגובה לכל הנקודות אשר הועלו כאן ואין להגיב על ההתנהגות בבית ובגן.פורים שמח!!

שלום רב, נראה שהילדים שלך, שהגיעו אחרי שנים של ציפייה (פער גדול ביניהם לבין אחיהם הגדולים!), זכו למעמד מיוחד בבית, עד כי בנך מרגיש שהוא יכול להתנגד לך, להתחצף, ואפילו לסטור על פנייך ולבעוט בך ובאביו. אני לא בטוחה שאני מבינה מדוע הוא מוריד את מכנסיו בשעת כעס, אך בעיני אין זה מן הנמנע שהוא נוקט בהתנהגויות קיצוניות וחריגות כדי שמישהו יתעורר ויעצור אותו. חוסר האונים שלכם, ואולי גם של הגננת, יכול לעורר חרדה אצל הילד, שמרגיש בחסרונו של מבוגר סמכותי שישים סוף להתנהגותו האלימה. תוכלי לדפדף קצת בפורום שלנו, ולקרוא כיצד מומלץ להתנהג מול התנהגויות מקצינות של ילדים צעירים, אך לטעמי יהיה יעיל ומשמעותי יותר להגיע להדרכת הורים מסודרת אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להנחות אתכם הלכה למעשה, וללוות את התהליך מקרוב. הפסיכולוג גם יוכל להעריך אם קיימת בעיה רגשית או התפתחותית אצל הילד, ולטפל בה במידת הצורך. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בתי בת 5.5 שנים ילידת 04/09/04 לומדת בגן חובה,בחודש אחרון היא מתנהגותית הולכת אחורה,כלומר חזרה למוצץ,בבית לפעמים עשה פיפי במכנסיים ותואנת שרוצה להיות תינוקת,גם בגן שמו לב לשינוי. ילדה צריכה לעלות לכיתה א' שנה הבאה, האם שינוי בהתנגותה מראה שהיא לא מוכנה לביה"ס? אני רציתי להגיע איתה לביקור אצל פסיכולוגית קלינית מכיוון שלא אני ולא גננת לא מצאים סיבה לשינוי כזה.ילדה אומרת שהיא רוצה להיות תינוקת שלא יצעקו ולא יכיסו אליה,בבית לא צועקים אליה,לפעמים לענשים אותה. (האזור נתניה דרך כללית מושלם)

שלום תמי, נסיגה מהסוג שאת מתארת יכולה להיות קשורה לקושי רגשי זמני, וחשוב להתייחס אליו ולהקשיב לו. שאלת הכניסה לביה"ס צריכה להישקל לא על רקע בעיה 'מקומית', אלא אם קיים ספק ממשי לגבי הבשלות שלה בתחום הקוגניטיבי/רגשי/חברתי. למען הסר ספק, ועוד לפני שאת פונה לטיפול פסיכולוגי, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוגית הגן ולבקש ממנה לפגוש את הילדה ולהתרשם ממה שקורה לה. במידת הצורך, פסיכולוגית הגן היא גם מי שמעבירה את מבחני המוכנות לכיתה א'. לגבי טיפול אצל פסיכולוגית קלינית, אני מציעה לבקש את רשימת המטפלים שעובדים עם הקופה, ולבקש את המלצותיו של רופא הילדים שלכם. בהצלחה ליאת

פניתי להתפתחות הילד הילדה מטופלת ע"י ריפוי ועיסק,הם טוענים שאין מקרים דחופים ושיש תור המתנה ארוך,פסיכולוג של גן ממש לא התרשמתי ממנו,נראה ממש לא מקצוע,כאילו סיים לימודים רק עכשיו. האם את יכולה להמליץ על מישהו בנתניה. תודה מראש

שלום רב, בתי בת יחידה, בת שנה ו-10 חודשים. מדברת כמעט שוטף, מסבירה את עצמה היטב. מגיל שנה נקשרה לבובת חתול לה היא מסבירה הכל, מאכילה אותה ישנה איתה נצמדת אליה ברגעי מצוקה, הולכת אתה למשפחתון ומחפשת אותה כשהיא עייפה או עצובה וכולי... לאט לאט נוספו עוד חפצים שבלעדיהם היא פשוט לא יכולה. והיום כשהיא במצוקה רגשית כלשהי, ובמיוחד עכשיו אחרי מחלה, יש כ-5 חפצים שהיא מנסה לאסוף ולהחזיק את כולם ביחד. כשהיא מחפשת אחריהם היא כבר במצוקה ובוכה ומנסה לחפש כמה שיותר מהר. מדובר בחתול, בבובה נוספת, בכובע, בשמיכה ובקבוק מים... אנחנו מתחילים להיות מודאגים. האם כמספר החפצים, גודל המצוקה שהיא נמצאת בה? יש לציין שבזמן האחרון היא גם מבקשת כל הזמן "על הידיים" ואנחנו מנסים לא להיענות בכל פעם מכיון שהיא נעשית יותר ויותר תובענית. כמו כן יש מאבקי כוחות על דברים נוספים שהיא רוצה ולא נעשים כרצונה או לא נעשים במהירות מספקת...

שלום לך, חפץ אחד אהוב יכול להיות חלק ממס' תופעות מעבר, בהן גם אובייקטים נוספים. אצל רוב הילדים מדובר באמת בחפץ ייחודי ובלעדי, אבל זה לא מוכרח להיות כך. קשה לומר אם מס' החפצים משקף את עוצמת המצוקה, אך חשוב להתייחס בכל מקרה למה שעובר עליה כרגע, על בסיס מה שאתם יודעים ומבינים מנסיבות חייה האקטואליות. גיל שנתיים כרוך בלא מעט מאבקי כוח, סביב הצורך ההולך וגדל בעצמאות ושליטה. ייתכנו גם התקפי זעם והתנהגויות תוקפניות, אליהם יש להתייחס בהבנה וסלחנות מצד אחד, אך גם מבלי לוותר על הגבולות אותם מנסה הילד לבחון שוב ושוב. אני ממליצה לכם לקרוא קצת על משברי גיל שנתיים, ולהתנחם בהיותם בני חלוף. שבוע טוב ליאת

שלום אני לא בטוחה עם זו הכתובת המתאימה יש לי ילדה בת 4 היא גמולה מטיטולים מגיל2 אבל רק קקי היא צריכה טיטול היא יושבת בשרותים עם ספרים וכשזה עומד לצאת היא פשוט נלחצת ולא מוציאה אני כרגע בהריון ואני מפחדת שזה לא יהיה יותר גרוע היא מודעת שהטיטולים קטנים ושהיא צריכה לעשות בשרותים ניסתי גם סיר ישבנון הכל השמח ליעוץ

שלום ענת, בתך לא נגמלה מטיטול באופן הרצוי, ולמעשה 'סוחבת' את הבעיה כבר שנתיים. להציע לה טיטול בכל פעם שהיא צריכה קקי זה לשדר מסר מבלבל ובעייתי. אני ממליצה לך לקרוא באינטרנט על תהליך גמילה נכון, ולנסות לתקן. באופן כללי, ילדה בת ארבע כבר גדולה ומבינה, ויש להסביר לה כי לא תוכל יותר להשתמש בטיטול. תוכלי לתת לה לבחור היכן תרצה לנסות לעשות קקי (סיר, אסלה או ישבנון), ולהסביר שגם אם בהתחלה יהיה לה קצת מוזר, את סומכת עליה ויודעת שתצליח. תוכלי להבטיח לה שגם אם יברח לה מדי פעם במכנסיים, את תהיי שם כדי לעזור לה. חשוב להימנע מביטויי גועל או דחייה כלפי הקקי, ולשמור על מסר בהיר ופשוט. "קקי עושים בסיר או בשירותים, וטיטול הוא רק לתינוקות קטנים". אפשר לסייע לה בתזונה עתירת סיבים כדי למנוע עצירויות. בהצלחה ליאת

שלום שמי ענת אני בהריון מספר 3 יש לי בן בן 9 ובת בת 4 כשגיליתי לבן הגדול שאני בהריון הוא קיבל את זה קשה ירד קצת בלימודים באיזה שהוא שלב הוא כבר אמר הולאי שהתינוקת תמות האמת שלא אמרתי לו כלום כי אני יודעת מאיפה זה בא איך עליי להתנהג איתו לאומת זאת בנתיים הבת שלי מאד מחכה

שלום ענת, אם את יודעת מאיפה זה בא, לשם הייתי מכוונת את מאמצי ההרגעה. בנך כבר עבר פעם אחת את החוויה הזו, והיא נרשמה אצלו כמקור לצרות. אני מציעה לשוחח איתו על הלידה הצפויה, על תחושותיו כלפי התינוקת החדשה - כולל התחושות הקשות. עודדי אותו להסביר מדוע היה רוצה שהתינוקת תמות, ומה לפי דעתו יעזור לו להתגבר על התחושות האלה. הבטיחי לו שאהבתך ותשומת לבך אליו לא ישתנו, והדגישי שאת מבינה ללבו ומקווה שהוא ילמד להסתדר עם הנסיבות החדשות. מעבר לכל זה, נסי לשמוע מה בעצם הוא רוצה וצריך ממך, והשתדלי להיענות לכך גם בימים אלה. מאחלת לך לידה קלה ומהירה והרבה בריאות ונחת לאחריה. ליאת

אני אמא ל 6 ילדים מורה לח"מ לפני כחודש ילדתי את בתי ה-6 הילדים בגלאים 10-7-5-2.5-1.5-והתנוקת כמובן שהייתי ערה ומוכנה לכל תגובה מצד הילדים עם כניסתה של הנסיכה הקטנה הביתה . אני מקפידה להתיחס אל כל הילדים לשוחח איתם לשחק איתם לחבק ולנשק כל הזמן. אולם לא אתכחש ואומר כי אני עובדת מעל 40 ש"ש בשבוע ולומדת ביום החופשי ונוסעת בד"כ בתחבורה צבורית על מנת שהרכב ישאר לרווחת בעלי (לצורך הסעת הילדים )ומגיעה עייפה מאוד מאוד ולאחרונה הייתי או בהריון או אחרי לידה ולמרות שהשתדלתי מאוד מאוד אני מרגישה שזה לא מספיק! בני בן ה7 ילד מקסים חכם נבון יפה חייכן ומיוחד מאוד היה יורד למטה ומרבה לשחק עם חברים בשנה שעברה והרבה לנשקם וחברה אמרה שאולי זה נובע מחסך בחיבוקים ובנשקות מה דעתך??? כיום הוא אוהב להשאר בבית וממעט לרדת לשחק הוא מעדיף להשאר בבית כי הוא יודע שאם הוא בבית אני יכולה לשחק איתו ולשוחח ליעץ וכו' הוא ממתין לשיחות שלנו ויש לנו שפה משותפת ובדיחות משותפות אבל זה נורא כאב לי ומפריע לי שמא פספסתי אותו כשהוא היה צריך אותי מה לעשות??? אודה על התייחסותך

שלום דנה, אין לי ספק שגם במשפחה ברוכת ילדים אפשר וצריך להעניק לכל ילד תשומת לב, הקשבה והכלה. זה אכן גוזל משאבים גדולים של גוף ונפש, ואני מניחה שלקחתם זאת בחשבון. הילד שלך, כמו כל ילד אחר, זקוק לנוכחותך הקרובה, למגעך, לשיחות איתך ולבילוי המשותף יחד. כאימהות טובות (אך לא מושלמות) אנו עושות כמיטב יכולתנו, תוך שאנו מודעות לכשלים הבלתי נמנעים, לחוסרים ולאכזבות. אני מאמינה בכל לבי שגם בצילן של 'פאשלות' מקומיות או זמניות, יכול להתקיים קשר אם-ילד אמיץ וחם, בעיקר אם קיימת בחינה עצמית ומודעות לצרכיו האקטואליים של כל ילד. אני מציעה לך לנסות ולהשתחרר מאשמה וכאב שמקורם בעבר, ולהתמקד בצוותא הנעימה שאתם חווים כרגע. מזל טוב והרבה נחת מכל ילדייך כולם ושבת שלום ליאת

הבן הבכור שלנו בן 3.5. הוא ילד חברותי, שמח ונבון. בתחילת השנה עברנו לעיר חדשה וכמובן שהוא גם התחיל ללכת לגן חדש. היום, 5 חודשים אחרי תחילת השנה הוא עדיין נפרד מאיתנו כמעט כל יום בבכי. הגננות מדווחות שאחרי זמן קצר הוא נרגע והוא משתתף יפה בכל הפעילויות בגן, יש לו חברים ואין איתו בעיות מיוחדות, אבל העניין הזה של הבכי בבוקר לא נגמר. זה לא משנה אם אבא או אמא מביאים אותו, אם כל הבוקר עד הגן עבר בצורה רגועה או בלחץ - בכל מקרה הוא נצמד ובוכה. הדבר היחיד שהפסיק את הבכי לתקופה קצרה היתה טבלה עם מדבקות שהדבקנו בכל ערב אחרי פרידה נעימה באותו יום. אחרי 10 ימים קנינו לו מתנה. הפרידות הנעימות החזיקו משהו כמו חודש אחרי שהפסקנו את עניין המדבקות אבל הבכי חזר. מה עושים?

שלום לך, בכי שנמשך זמן קצר, ונפסק כשההורה עוזב את הגן, 'מריח' כמו אמצעי להשגת תגמול, גם אם לא מיידי. לעיתים קרובות, קשיי הפרידה בבוקר משקפים גם את הקושי של ההורים, המגיבים לבכי ומתגמלים אותו בבלי דעת. עיסוק יתר בפרידה, כולל פרסים ומחמאות, עלול לפגום במוטיבציה של הילד לוותר על ה'טקס'. אני ממליצה לנסות לקצר ככל האפשר את זמן הפרידה בבוקר. תוכלו לומר לו כי אתם מבינים שקשה לו להיפרד, אך סומכים עליו שיצליח להתגבר על כך בקצב שלו. אל תבטיחו פרסים ומתנות, ונסו להימנע ככל יכולתכם מרחמים או מהתחושה שנעשה לו עוול כלשהו. היפרדו ממנו בחיוך, והשתדלו להימנע מלאזכר את הבוקר במהלך היום והערב בבית. כך פוחת הסיכוי לרווחים כלשהם מהמצב, וגובר הסיכוי לשינוי. בהצלחה ליאת

בהתחלה היינו יותר איטיים בפרידה, כולל חיבוקים ונישוקים שרק הגבירו את הבכי. בחודשים האחרונים אנחנו נפרדים בלי להתרשם מהבכי שלו. אומרים שלום, נותנים חיבוק ונשיקה וזהו, אבל זה לא עוזר. הדבר היחיד שאנחנו עושים לפעמים זה שאם למשל אבא שלו לוקח אותו לגן, אז לפני שהם יוצאים מהבית אני לוחשת לו בסוד שהיום אולי כדאי לו לעשות לאבא הפתעה ולהיפרד ממנו יפה.

היי ליאת אני רוצה לשאול שאלה שאני מקווה שאני יודעת את התשובה אליה ורק צריכה חיזוק מאיש מקצוע. תמיד כשאני הולכת לעשות בייביסיטר אני מפחדת שאקלקל איכשהו את הילדים. שאכניס להם רעיונות לראש, שאפחיד אותם, שאגיד להם משהו לא הולם שילחיץ אותם או ישחית אותם. אולי הגיוני לציין שאין לי אחים קטנים, אחיינים או כל מגע עם ילדים, למעט הבייביסיטר שאני עושה מדי פעם. בדרך כלל גם אין לי הרבה מגע עם הילדים בבייביסיטר. הם קטנים והולכים לישון קצת אחרי ואפילו לפני הגעתי. רק לעיתים רחוקות קוראים לי אחר הצהריים, זמן שמצריך יותר התעסקות עם הילד. אז השאלה שלי היא: האם זה אפשרי שבאמת אעשה לילד נזק (מן הסתם אני לא מתכוונת לאלימות מילולית או פיזית...)? האם הם נוחים להתרשם או שנוכחות של אדם זר בבית למשך כמה שעות לא באמת יכולה להשפיע על תפיסת עולמם? אשמח לתשובה מהירה, לפני היציאה לבייביסיטר הבא שלי :) תודה (לגבי תחושת האחריות שלי - אל דאגה - כבר עובדת על זה שנה בטיפול...)

יכולה להרגיע אותך שילדים מבינים היטב מי הם הדמויות המחנכות בחיים שלהן (ההורים, הגננת וכו') ומי הם האחרים שמפנקים יותר, שמותר יותר להשתולל איתם וכו' כמו הסבתא או הדודים או הבייביסיטר. אל תדאגי, לא תקלקלי אף אחד :-)

שלום אורטל, כמו ענת, גם אני מאמינה שאי אפשר לקלקל חינוך טוב. ילדים אוהבים מאד להתרענן עם דמויות חדשות, המביאות אל חייהם גיוון ועושר מעבר לשגרה המתוכננת. כמובן שבבואנו אל עולמם של הילדים, יש להתאים את התכנים ואופי התקשורת לשלב ההתפתחותי בו הם נמצאים כדי שיתרחש מפגש אמיתי ומיטיב. סוף שבוע נעים ליאת

כתבת כי יחסו של הבכור ישקף את דעת ההורים ויחסם לענין ואחר כך אתה כןתב כי יש לצפות לכעס ולקנאה.אינך רואה סתירה בדבריך? אם יחסנו יהיה שאמנם אח הוא מתנה ותרומה לחיי הילד ונהיה בטוחים כי אין לו סיבה לכעוס ו\או לקנא - לא נצפה ברגשות הללו.חוסר יכולתה של האם להעניק את אןתה תשומת לב שקבל הבכור בעבר תורמת ללמידת המציאות ולהתמודדות בחיים.כי המשפחה היא התא הקטן המאפשר התנסות בסביבה תומכת המכינה את הילדים למציאות בחייהם הבוגרים.

שלום דניאל, למרות שניסיתי, אני מתקשה להבין לאיזו כתבה התכוונת, ומה בדיוק את/ה טוען/ת. אשמח לקבל הכוונה אל המקור, ואולי אז אוכל להתייחס. בברכה ליאת

אני נשואה פעם שניה וצריכה ללדת בחודש הבא. הילדה החדשה היא פרי האהבה שלי ושל בן זוגי. לכל אחד מאיתנו 2 ילדים מנישואים קודמים. גילאי הילדים הם 14,12,11,10 בני בן ה11 מאוד מקנא וחושש למקומו, אנחנו משוחחים הרבה על המצב החדש אך עדיין אני רואה קשיים רבים. שאר הילדים מגיבים פחות בקיצוניות אך גם אצלם ניתן לראות את החשש.

שלום רב, כינונו של פרק ב' אף פעם אינו דבר קל, וכמעט תמיד הוא כרוך בתהליך הסתגלות האורך זמן. עבור הילדים, מדובר בהתמודדות ממושכת, החל ממשבר הגירושין, פירוק המשפחה, התמודדות עם החיים ללא ההורה שעזב, ועד כניסתו של בן הזוג החדש, התאמת אורחות החיים לאלה שלו, וההתמודדות עם בואם של אחאים חדשים. יש ילדים רגישים יותר, המגיבים במתח רב לשינויים, חרדים מפני העתיד לבוא, ומסתגלים לאט יותר למציאות החדשה, גם כשהשינוי הוא חיובי. ילדים כאלה זקוקים לליווי רגיש יותר, לעידוד, הקשבה, תיקוף רב לתחושותיהם, ותשומת לב רבה. במקרים מסוימים אפשר לסייע גם דרך טיפול רגשי, כדי לעבד את כל קשת הרגשות בנוכחות מרגיעה ונייטרלית. אני מאחלת לך לידה קלה ונעימה, הסתגלות טובה והרבה נחת לאחריה. התאזרי בהרבה סבלנות ורוח טובה. ליאת

היי ליאת כתבתי לך בעבר על בתי בת ה שלוש וחצי שלפני כ 5 חודשים נולדה לה אחות ותגובותיה לשינוי. לאחר התמודדות עקבית ודי ארוכה עם תוקפנותה הפיזית כלפינו, שכללה הפסקת פעילות משותפת והרחקתה ( ממני בעיקר כיון שהרוב הופנה כלפיי ) למס' דקות, נדמה היה כי חלה רגיעה של ממש במצבה. היא החלה להתחבר לאחותה, מסייעת לי בפעילויות הבוקר ואני נותנת לה אחריויות קטנות בנוגע לתינוקת. כמו כן אני משתדלת לפנות זמן אליה אם כי לא כל יום יוצא לי לעשות זאת באופן מסודר. העניין הוא שבשבוע האחרון התחלתנו בשילוב התינוקת בפעוטון, הנמצא באותו מתחם של גן של בתי ( זהו גן פרטי הכולל שלושה מתחמים לגילאים שונים). בימים האחרונים אני שמה לב ששוב, היא חוזרת להרביץ כשמתוסכלת ממשהו, אומרת לי, ובעיקר לי, "את קקה, את חצופה.." , בוכה הרבה ובכלל יש משהו לא נעים בחלקים של שהותנו המשותפת. עד לא מזמן התעלמתי מאמירות כמו את קקה ופיפי , מתוך הבנה שזהו עולם התוכן שלה כעת ואולי אם אתעלם, לא תהיה לה במה. אולם שמתי לב שנהפוך הוא ואני חשה כי היא לא מכבדת אותי ולכן הסברתי לה שאני לא מרשה לה לדבר ככה למי מאיתנו ושאם תעשה זאת, לא יהיה לי נעים איתה ואשים אותה לכמה דקות בצד עד שתרגע. התחלתי עם זה ונראה כי יש ירידה מסויימת בזה אבל עדיין, היא כאילו "מחפשת" את ההתעסקות הזו איתה. אני מצד שני מאוד מחזקת אותה על התנהגות חיובית ומנסה ככל יכולתי להמנע מ"מלחמה" איתה ולתת לה להבין את השלכות התנהגותה - למשל "לא רוצה לנעול נעליים, לא יודעת להרים מכנסיים"- מקבלים תשובה שהיא יכולה ויודעת ואם היא מפתחת מזה ויכוח ,אני פשוט ממשיכה בענייני ואפילו שלשום יצאה מהבית כשנעל אחת בידה ומחוץ לדלת הצליחה לנעול אותה. אני אוהבת אותה מאוד, ואפילו חשה כי אני מאוד קרובה אליה עד כדי כך שאני מאוד מופעלת רגשית זאת אומרת עושה דברים שיש בהם הגיון אבל עם הרבה מתח וחוסר רגיעה. מה את מייעצת לי? אני זקוקה מעט לסדר. אנא תשובתך המהירה...

שלום גלית, שמחתי לקרוא על השינוי שהצלחת להשיג באמצעות גישה נחושה ועקבית, ואין לי ספק שמי שמצליח פעם אחת, סיכוייו טובים גם להבא. למרבה הצער, חינוך וגידול ילדים היא משימה קשה ומתמשכת, המציבה בפנינו עוד ועוד אתגרים. מן התיאור שלך ניתן להתרשם שאת יודעת היטב מה נכון, ופועלת מתוך מחשבה ורגש במינונים מאוזנים. אני חושבת שהדרך להשיג את השלווה והאיזון גם מבפנים, קשורה לאיזו הבנה פנימית או נכונות להכיר בכך שאנחנו עושות כמיטב יכולתנו, לא תמיד באופן מושלם, אך מתוך רציונל ברור שלכולנו יש צרכים. הרצון לאהוב ולהעניק ללא גבולות מתנגש באופן בלתי נמנע עם הכוחות והמשאבים המוגבלים שלנו, ולכן עלינו לשמור גם על עצמנו. המשיכי לאהוב, להקדיש חום, אהבה ושפע תשומת לב, ועם זאת, זכרי לעמוד על שלך, לא לאפשר פגיעה בכבודך, ולאכוף את כללי ההתנהגות בבית שיבטיחו איכות חיים לכולכם. איתך ליאת

הייתי שמחה לעלות שאלה שיש לה אולי גוון פילוסופי אבל אני מניחה שהיא אולי מעסיקה גם אחרים. הבאת ילדים לעולם- נשמע כמו משימה וסוג של תהליך חניכה שכל אדם אמור לעבור- כאילו זו תשוקה טבעית שנולדים איתה- ואם אין אותה אז משהו כנראה לא בסדר ומסמנים את האדם (שהוא בד"כ גם אשה...) כבעייתי. לפעמים זה נכון. אם אשה (כלשהי... נניח- השכנה שלי...) סובלת מדכאון קשה שמחבל בתחושת הרצף של החיים עד מחשבות אינטנסיביות על התאבדות- למה לנסות לשכנע אותה שהילדים יתנו לה את תחושת המלאות הזו שחסרה לה? זה סוג של מעגל קסמים- אתה בדכאון ומבין שזה לא אחראי להביא ילדים לעולם- ואז יש ריקנות נלווית- כי הטענה היא שבלי ילדים אין שמחה. אני מרגישה שזה בלתי אחראי יהיה מצידי להביא ילדים כשיש לי מחשבות בלתי פוסקות כאלו משום שאסור שילדים יהוו איזה גלגל הצלה מפני ריקנות- זה לא הוגן, ואע"פ שלסביבה נדמה שאני אהיה אמא מדהימה. אני לא אוכל להבטיח לילדי יציבות למרות שנדמה לי שיש לי יכולת אמהית טובה. יש פה הימור שנראה לי לא הוגן ובאופן כללי הרבה אנשים שהביאו ילדים לעולם כדי למלא ריקנות ואת התוצאות ניתן לראות לפעמים. אני לא אהמר על יצור חי כשברור לי שכוחותי להחזיק את עצמי דלים. אז מה אני מבקשת בעצם? אולי לשחרר אותי מהאשמה הזו שלא הבאתי ילדים לעולם ואני גם לא אביא כנראה, ולא שילמתי את המס החברתי הזה שנותן לך כרטיס כניסה לחברה האנושית. פשוט לומר לי: זה בסדר שלא הבאת ילדים, זה היה אקט מוסרי מוערך, הגנת על על צאצאים שעדיין לא נולדו. כל הכבוד לך.

שלום יערה, החברה הישראלית בולטת במרכזיות שהיא מייחסת למשפחה כערך עליון בעל חשיבות אישית ולאומית. נראה כי למרות ההתפתחות הטכנולוגית והמדעית-רפואית המואצת, אנחנו עדיין חברה סטריאוטיפית, המתקשה לקבל נשיות ללא ילדים. מרביתנו מסרבים לראות את האישה כממומשת ושלמה כל עוד לא הרתה וילדה. מסיבה זו, נשים כמוך, שבחרו לוותר על רעיון ההולדה, הופכות מטרה לחיצי ביקורת, לניסיונות שכנוע, ולהאשמות בכפירה באחד הערכים המקודשים בתרבות שלנו. יש הרבה צדק בדברייך. ההחלטה להתמסר לגידולו וטיפוחו של ילד קטן, מוטב שתעשה מתוך נינוחות ושלמות, אל תוך מציאות משפחתית מאפשרת, וכהשלמה טבעית לכל ההישגים שקדמו לבואו. נשים הבוחרות שלא ללדת פגיעות לעיתים קרובות לתחושות של ספק, אשמה וחוסר ביטחון בסוגיות של יכולת, זהות וערך. אני חושבת שבדברייך ניתן לחוש בכל אלה. הרצון הכמעט מיידי שהתעורר בי מול מילותייך, היה לפשוט מעלייך את תחושת האשמה הכבדה הזו, את הצורך להצטדק, להסביר, ולהתדפק על אותה דלת כניסה דמיונית, שבחוויה שלך נשארת חתומה. אני חושבת שיש הרבה נתיבים אל האושר, השלווה והשלמות, וכל אדם רשאי לסלול אותם לעצמו כראות עיניו. מאחלת לך שתדעי ליהנות מכל ה'יש' בחייך, ליאת

תודה רבה ליאת על תשובתך החמה והחכמה, ועל כרטיס הכניסה... בכל זאת האג'נדה הזו שבלי ילדים אין שמחה מחלחלת אל מתחת ההכרה ואז אין לי באמת מושג אם השתילו את התודעה הזאת בתוכי או שזה משהו שנובע מבפנים ואני"מתכחשת לו". כשאומרים לך משפטים כמו: "עד שלא תלדי לא תוכלי לדעת"- אני באמת תוהה אם לא פיספסתי חלק משמעותי במימוש הפוטנציאל שלי ואני בייחוד מבולבלת משום שאני נהדרת עבור ילדים של אחרים וכולם כמובן רואים אותי אמא בפוטנציה ומופתעים לשמוע שלא. והבחירה לא להביא ילדים היא בגלל העניין המוסרי שבדבר. ילד לא אמור להיות פרוזק של אף אחד- ואולי אני דורשת מעצמי שלמות אבל אני לא מוכנה להסתכן למקרה שאולי זה לא יעבוד כי ילד הוא לא כלי. אין ליגיטימציה חברתית לויתור הזה שמקבל אפילו תווית של סטייה ממש וזה מסר נורא קשה ולא הוגן.