פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום ליאת, אכן את צודקת. מה שאני התפלאתי זה שנכון בבית דיברנו על זה וכמובן שדור ידע. אבל זה שהוא שיתף את הילדים ואת כל הכיתה זה לא האמנתי לא יודעת למה יכול להיות בגלל שזה עלה בכיתה בגלל יום ההתרמה את יודעת יש ילדים אחרים שלהם זה היה קורה בבית והם לא היו מעיזים לדבר בכיתה חופשי אולי בגלל העצב שהם חשו בגלל מה שקרה לאמא ופה דור שיתף בסך הכל הוא ילד קטן ועל זה מגיע לא כל הכבוד מה דעתך על ילד קטן שמספר מצד שני הוא היה יכול שמדברים על זה אולי לשמוע ולא לשתף את החוויה הפרטית שלו עברה שנה מאז שחליתי אולי הדברים התבשלו אצלו טוב ובכל זאת שנה עברה הוא התבגר הוא בכיתה ב'. מה דעתך על זה שהוא שיתף בעצם מה הוא חש בליבו תודה ליאת..

שוב שלום ליאת, אני מרגישה שההתעקשות שלך להבין 'מה זה אומר' על דור, משקפת (אולי) איזו תהייה שלך, לגבי האופן בו מחלתך השפיעה עליו. אין ספק שמדובר בחוויה לא פשוטה עבור ילד קטן, המעוררת דאגה, עצב וחרדה, בין השאר כי הוא נמצא בגיל בו ילדים עסוקים מאד בדאגה לשלמות הגוף. את מתפלאת על כך שלא התבייש, שיתף וסיפר מה עבר עליו ועל אמו, ואני שואלת את עצמי האם את עצמך מסוגלת לדבר על הדברים בפתיחות, לשתף ללא בושה אנשים אחרים בחוויה שעברת. האם יש בך, אולי, רצון ללמוד משהו מדור? (כמו שכבר כתבתי לך, אני חושבת שהשיתוף שלו מעיד על התמודדות בריאה ונורמלית של ילד רגיש ונבון, שמכיר ביכולתם של האחרים לספק תמיכה והכלה). בריאות ליאת

אנחנו הורים לנער מחונן עם ליקוי שמיעה המסרב במשך תקופה ארוכה ללכת בצורה סדירה לביה"ס. הוא חי בעולם של מחשב ומשחק בלי הרף במשחק רב משתתפים כזה של הרג מפלצות. ניסינו להפנות אותו לטיפול פסיכולוגי והוא הפסיק אותו מרצונו . אנחנו מונחים על ידי יועצת בכירה במערכת החינוך אבל עד כה לא מוצאים פיתרון. יש מורים בביה"ס שכבר לא מוכנים להגיש אותו לבגרויות אנחנו נואשים. מאיתנו הוא פשוט נוטה להתנתק ומפסיק לדבר. ניתקנו אותו מהמחשב אבל אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות ויש קצינת ביקור סדיר של העירייה שמעורבת במשבר וכשכבר היה נדמה השבוע שהכל מתחיל להשתפר הוא שוב שבר את הכלים....

שלום רב, חייכתי כשקראתי את הכותרת שבחרת לדברים שלך. אני מבינה שאתם מוטרדים וחרדים. ובכל זאת, מבלי להיכנס כרגע לאבחנות וכיווני מחשבה טיפוליים (אני מבינה שיש אנשי מקצוע המעורבים בסיפור, והם ודאי מצויים בו טוב ממני), אוכל להציע רק לנסות ולהירגע. הורים רבים מבועתים מעצם המחשבה שהילד שלהם מפסיק ללמוד לפתע, ואולי חלילה (!) לא ייגש לבחינות הבגרות. אני מניחה שאצלכם הנושא רגיש אף יותר, כמו שקורה לפעמים במשפחות עם ילד טיפה חריג, כאשר קיימת אצל ההורים מוטיבציה גבוהה במיוחד שיתפקד ויצליח "כמו כולם" ואף יותר. מסתבר שיש הרבה מאד מתבגרים נבונים ומוכשרים, שמסיבות אלה ואחרות (בדר"כ רגשיות) לא מצליחים לעמוד בציפיות האקדמיות בתקופת התיכון, מה שמקים עליהם גדודים של מטפלים, יועצים, פסיכולוגים ואנשי חינוך, שמתגייסים כאילו שמדובר בחיים או מוות. באופן אישי, איני נבהלת מאד ממצבים אלה, ומאמינה שמי שרוצה ומסוגל ללמוד לימודים גבוהים, יוכל לעשות זאת בכל שלב בחייו, גם אם זה יהיה כרוך בהשקעה מעט רבה יותר (השלמת בגרויות, פסיכומטרי, אוניברסיטה פתוחה, וכד'). מי שממילא לא יהיה מדען דגול, יוכל להצליח בתחומים אחרים, הודות לכישורים מפצים אחרים. אני סבורה שההתגייסות, ההשקעה, הבהילות (מורטים שערות!?!) של הורים סביב עניין הלימודים חורגת לעיתים מפרופורציות, לפעמים תוך התעלמות מהצרכים הבוערים והאקוטיים של הנער באותו זמן ממש. יש לי הרגשה (בעיקר כי גם אני אמא, וגם אני נופלת באותם פחים ממש) שהתשובה שלי לא ממש עונה על ציפיותיכם, אבל חשוב היה לי להזכיר לכולנו שיש המון דרכים לרומא, ולא כולן עוברות דרך חמש יחידות מתימטיקה. איתכם ליאת

לא פלא שהמשבר החמיר מנסיון היועצת אמרה לנו לא למנוע דברים שעוזרים לו להשאר מחובר אל העולם והמחשב הוא העולם שלו נסו דרך עולם משחקי המחשב להתחבר אליו שתפו איתו פעולה כדי שיווצר נושא משותף לכו איתו ולא נגדו והעצימו אותו עם עידוד חיובי על כל דבר הכי קטן שקורה איתו בהצלחה אמא מנוסה

אני אמא לילד בן 4 וחצי מקסים נהדר ובוגר מאד לגילו. הבעיה היא שהוא לוקח דברים קשה מידי, הוא נעלב מידי. בסיטואציות מביכות הוא חושב שמסתכלים עליו, שצוחקים עליו. אני לא יודעת אם העניין הזה הוא משהו שעובר בתגובה נכונה או שזה טבוע בו. אם כן האם יש מקום לטיפול פסיכולוגי? מה עושים? בבקשה עזרה. אני לא רוצה שהוא יגדל בתחושה שכל הזמן בוחנים אותו ומסתכלים עליו.

שלום טלי, לרגישות-יתר יש בסיס תכונתי מולד, אך היא יכולה להיות מועצמת גם ע"י חוויות סביבתיות. אני מאמינה שעם 'תגובה נכונה' (כלשונך) מצד האנשים המשמעותיים לו, יפחתו ביטויי העלבון. לטעמי, התייחסות יתרה כלפיו במצבים שאת מתארת יכולה להוות תגמול עבורו, ולבסס אצלו עמדה קורבנית. תוכלי לומר לו שאת מצטערת לראות שהוא פגוע וקשה לו, אך את סומכת על יכולתו להתגבר ולהמשיך בפעילות כשיתאים לו. כמובן שאם את מרגישה שהמצב מחמיר וקיימים גרעונות תפקודיים, יש להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

ליאת שלום בתי בת ה-4 הוזמנה ליומלדת של חברה מהגן והבוקר היא הודיעה לי שהיא לא רוצה ללכת. הבעיה היא שהאמא של הילדה אמרה לי שהיא הזמינה מספר מצומצם של חברות ולא כל כך נעים לי. לפני כמה חודשים אנחנו עשינו בבית יומלדת והילדה הגיעה אלינו. מה עושים?? תודה מראש

שלום חלי, הדילמה שאת מציגה כאן אינה מתחום הפסיכולוגיה, וקשורה יותר לתחום ה'נימוסים וההליכות'. כהורים המשתדלים להנחיל לילדינו כללי התנהגות נאותים, יש לעשות כל מאמץ כדי לשכנע את הילדה להגיע בכל זאת. כדאי לזכור, שילדים בני ארבע עדיין מתאפיינים בחשיבה אגוצנטרית, שאינה מביאה בחשבון באופן מלא את נקודת מבטו של האחר. לכן, הסברים המתמקדים בתחושותיה של ילדת יום ההולדת או אמה, לא תמיד יעשו את העבודה. אם מאד חשוב לך לא להעליב את הילדה ואמה, הציעי לבתך להגיע, אפילו לזמן קצר, ואולי גם ללוות אותה לשם או להישאר איתה במסיבה, כדי לרכך את התנגדותה. נסי לא להפוך זאת למאבק או וויכוח, ולהעלות את הדיון על כך שוב רק ביום המסיבה. לפעמים עצם ההתעקשות שלנו רק מחריפה את המצב. במקרה הגרוע ביותר תצטרכי להתנצל בפני הילדה ואמה, להביא את המתנה, ולהסביר שעשית כל שיכולת כדי לשכנע את בתך לבוא, אך לשווא. אחרי הכל, הזמנה של מס' מועט של ילדים חייבת להביא בחשבון גם מקרים כאלה. אם את בקשר קרוב עם האם, תוכלי להזהיר מראש, ולבקש ממנה לגלות סלחנות (ואולי להזמין ילדות נוספות ליתר ביטחון...) בשמחות ליאת

אני לא יודעת בדיוק איך הם בכיתה פיתחו את השיחה בנוגע לסרטן השד ,המורה דיברה וסיפרה על ילדה שאף אחד מאיתנו לא מכיר ואז ילד מהכיתה סיפר על בן דוד שלו ואז דורי הבן שלי הצביעה וסיפר עלי ואז המורה דיברה על הניצחון. אני חושבת שעם דור הבן שלי לא היה מצביע היא לא היתה מדברת עלי אבל אני הבנתי מה את אמרת בגלל שחליתי ויש ילד בכיתה שזה קרה לאמא שלו אז היא היתה צריכה להתחיל מהניצחון, אבל מצד אחד אני מבינה אותה אולי מראש היא לא רצתה להזכיר אותי וזה שדור קם ושיתף את הכיתה זאת היתה בחירה שלו ואז היא אמרה אמא של דור ניצחה את המחלה אני בטוחה שהיא הוסיפה עוד משפטים שדור אולי לא אמר לי אותם .מה אישית את חושבת על דור שקם וסיפר מה זה מראה תודה ליאת.

שוב שלום ליאת, הצורך לדבר ולשתף אנשים אחרים בחוויות משמעותיות שאנחנו עוברים, משותף לכולנו, גדולים וקטנים. אנשים רבים נוהגים להשתתף בקבוצות תמיכה יזומות וייעודיות, המתבססות על הצורך הזה ונותנות לו מענה. בנך השתמש בהזדמנות שניתנה לו, מרגע שהנושא עלה ודובר, כדי לשתף ולחלוק עם חבריו את החוויה שעבר בשנה האחרונה. אני מאמינה שזה מראה על יכולת טובה להיעזר ולעשות שימוש יעיל באנשים אחרים לצרכי תמיכה והכלה. יכול להיות שהייתה כאן גם גאווה גדולה בכך שאמא שלו ניצחה אויב כה רציני. אני רוצה להאמין שהחשיפה אכן זיכתה אותו באהדה, התפעלות ותמיכה מצד החברים בכיתה ומצד המורה. מה את חושבת? ליאת

בני בן ה7, ילד מאוד רגיש. לאחרונה יש לו הרבה פחדים, חלם בלילה על שלד והתעורר בצעקה, שואל אותי אם נחשים יכולים להיכנס הביתה (מתוך פחד), היו לו שבועיים ששאל הרבה שאלות על מחלות, זיהומים וכד'. כיצד להתמודד עם פחדים אלה. כששאל אותי אם נחש יכול להיכנס הביתה אז עניתי לו שלא, ושנחשים יש בטבע כדי להרגיע אותו. והוא שאל שוב כדי להיות בטוח אם נחשים יכולים להיכנס הביתה. האם פעלתי נכון? הוא ילד מאוד מופנם לא נוטה לספר על תחושותיו על חלומו סיפר לי רק אחרי יומיים אחרי ששיכנעתי אותו. כיצד להתמודד עם שאלות ופחדים

שלום גל, כמעט כל ילד חווה במהלך ילדותו תקופה של פחדים, בעיקר פחדי לילה, המתמקדים ביצורי פרא, חיות טרף, מפלצות, רוחות רפאים וכד'. ברוב המקרים, היענות תומכת ומרגיעה מצד ההורים מספיקה בהחלט, ולטעמי פעלת נכון. אחרי הכל, נחשים באמת מעדיפים את השדות הפתוחים על פני דירותיהם של בני האדם, ולכן האמירה שלך בהחלט תואמת. הבעיה היא שמול פחדים מסוג זה, לא תמיד ההיגיון הוא מה שעובד. כמו שכבר הזכרתי כאן לא מזמן, לפעמים דווקא פיתרונות יצירתיים ופשוטים הם שמביאים את הישועה - סדנת נחשים מפלסטלינה, שקית של נחשי פלסטיק, יצירת נחש ארוך ארוך (חזק ומנצח) מגרביים ישנות מחוברות ומלאות במילוי אקרילן. אני אוהבת את הדרכים המאפשרות לילד להתיידד עם אובייקט הפחד שלו, ולהקהות מחריפותה של האימה. לפעמים הורים נרתעים (שלא בצדק)משיחה גלויה על הפחדים, אך שמחים לפיתרונות מהסוג המתיידד. לתחושתי, פעילות מסוג זה עוזרת גם להורה להתייחס קצת פחות ברצינות אל הפחד, ובכל לסייע לילד לחזור לעצמו ולגייס מיומנויות של התגברות והסתמכות עצמית. חשוב להזכיר את ספרות הילדים הענפה בנושא פחדי הלילה, שמסייעת מאד גם היא בעיבוד הנושא בדרך ידידותית. כמובן שאם כל אלה אינם עוזרים, והפחדים מתעצמים ומפריעים לתפקודו של הילד, יש לפנות ולהיעזר בפסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

שלום, התחלתי לטפל בשלושה ילדים, ילד קטן בן שנתיים וחצי, ילדה בת 5 וילדה בת 10. בימים הראשונים הכל היה נפלא, אבל האמא תמיד חזרה ואמרה שהילדה בת ה 5 יכולה לפעמים להשתגע ולהתנהג בצורה לא יפה. השבוע זה קרה פעמיים. בפעם הראשונה האחות הגדולה עיצבנה את הילדה בת ה 5 ומאותו רגע היא התחילה לאבד כל גבול, היינו צריכים לצאת לחוג והיא לא הסכימה לצאת מהבית, רק אחרי שהתקשרתי לאמא היא הסכימה לצאת, אח"כ בדרך חזרה היא שוב צעקה והשתוללה, ביקשה את הטלפון שלי וכשלא הסכמתי היא צעקה יותר ויותר חזק, היא הורידה חגורה באמצע הנסיעה ולא הייתה מוכנה לשים אותה. כשהגענו הביתה היא לא היתה מוכנה לרדת מהאוטו, קפצה והשתוללה בתוך האוטו, דיברתי בתקיפות אבל שום דבר לא עזר, היא חזרה על דבריי בלעג וקיללה אותי. לא ידעתי מה לעשות ואמרתי לה שאם היא לא רוצה לרדת אשאיר אותה באוטו. אז הלכתי סגרתי את האוטו והתרחקתי מעט כדי שתחשוב שאני הולכת. אני לא יודעת אם נהגתי נכון. אח"כ דיברתי עם אמא שלה, היא התנצלה ואמרה שהיא מודעת לזה ושלילדה יש סף תסכול נמוך מאוד. היום היא שוב התנהגה בצורה לא יפה, הכל התחיל מזה שהלכנו לאסוף את אחיה הקטן מהפעוטון, רציתי לרדת במעלית והיא אמרה שהיא רוצה במדרגות אז אמרתי לה שתרד במדרגות ואני במעלית, היאלא הסכימה והתעקשה שארד איתה. הסכמתי, והלכתי לכיוון המדרגות ואז היא רצה למעלית ואמרה שהיא התחרטה והיא רוצה לרדת במעלית, לא הסכתי וירדתי במדרגות (לא רציתי שתחשוב שהיא יכולה לעשות בי כרצונה). היא התעצבנה וקראה לי בכינויי גנאי, הסברתי לה שגם אני בן אדם וגם לי יש רצונות משלי, ואיני חייבת להסכים לכל בקשותיה. היא נרגעה קצת. אחר כך רציתי לקחת אותה לחברה היינו בדרך אבל אז אמה התקשרה ואמרה שיש לה חוג, היא שוב כעסה מאוד כי רצתה ללכת לחברה, שוב היא התחילה להשתולל באוטו, הורידה חגורה קיללה, עצרתי את האוטו וביקשתי ממנה שתחגר כי זה מסוכן ליסוע כך, הסברתי לה מה יכול לקרות במידה ולא תחגר, היא לעגה לי ולא התיחסה לדבריי, אמרתי לה שכל עוד היא לא נחגרת אני לא נוסעת, התקשרתי לאמא שלה, האמא דיברה איתה בטלפון אבל גם זה לא עזר. גם הפעם דיברתי עם האמא, הילדה התקשרה וביקשה סליחה, אבל נדמה לי שהיא לא מקבלת עונש או התיחסות מרתיעה כלשהי למעשיה ולכן הדברים חוזרים. יש לציין שהיא ממרידה גם את אחיה הקטן, כלומר כשהוא בסביבתה גם הוא לא מציית לי, מסרב להיחגר, מסרב להיכנס או לרדת מהאוטו. מה עליי לעשות? האם יש משהו שאני יכולה לעשות או לשנות בהתנהגותי? תודה ליאור

שלום ליאור, אנשי חינוך (מטפלות, גננות, מורים) נאלצים פעמים רבות להתמודד עם מצבים "בלתי אפשריים", שמקורם בתפיסות חינוכיות שונות, בהתנגשות ערכים ואמונות, ובמערכת ציפיות מוקדמת. הילדים שאנו פוגשים במסגרת עבודתנו הם לא הילדים שלנו, ולעיתים קרובות הם מביאים אותנו לסיטואציות לא מוכרות, הדורשות עמידות, יצירתיות ושכל ישר. למזלך, אמה של הילדה ערה לבעיות, ומודעת לכך שקיים קושי. זאת נקודת פתיחה לא רעה (ואולי אפילו הזדמנות לנסות להביא לשינוי מבורך). אם נקח,למשל, את סיפור המעלית, נדמה לי שהוא מצליח להדגים למה אני מתכוונת: הילדה שלכם כ"כ רגילה להילחם ולהיאבק, עד כי הנכונות שלך ללכת לקראתה 'בלבלה' אותה. אני מציעה לך לנסות לנהוג בה בדרך קצת פרדוכסלית. בעניינים קטנים ולא ממש עקרוניים, תני לה להחליט. תוכלי להגיד לה משהו כמו "מעלית או מדרגות? (מדרגות!) טוב, נרד במדרגות. (לא! אני רוצה במעלית!). או קיי, נרד במעלית. את בטוחה?" עמדה כזאת מאותת לילדה שאת לא מתכוונת להיכנס למאבק איפה שלא מוכרחים, והיא גם מחלצת אותה מעמדת הילדה הרעה. נעשה מה שאת רוצה, כל עוד זה אינו פוגע באיש או מסוכן. אני מציעה לך לערב קצת פחות את האמא, ולנסות לבסס ביניכן משהו אחר, המתבסס על כללים חדשים. אם היא אינה נחגרת באוטו, את עוצרת בשקט ולא ממשיכה בנסיעה. שבי בשקט ובאדישות (אני יודעת שזה קשה!). אמרי בשלווה - "אסור לנסוע ללא חגורות. בטח נאחר לחוג, אבל לא נורא. הבטיחות והחיים שלך חשובים יותר. רוצה לספר לי בינתיים איך היה בגן?" גם זאת תגובה שהילדה בדר"כ לא מצפה לה. את מאותתת גם כאן שאינך מעוניינת בקרב או במאבק כוח, ואת מוכנה ורוצה להקדיש לה זמן ויחס מכבד. מניסיוני (וללא קשר כרגע לבעיות שרצוי לטפל בהן בקשר של הילדה והאמא או בגישה החינוכית שם), ילדים יודעים להבדיל היטב בין דמויות הסמכות בחייהם. יש הרבה מאד ילדים שמתנהגים אחרת לגמרי בבית או בגן. ברוב המקרים הם יודעים עם מי אפשר למתוח את הגבול ועם מי לא. נסי להישאר קשובה, מכבדת ועניינית, לעמוד על שלך, ולחשוב על הילדה כעל מי שמתחננת להיענות קשובה ולמבוגר עקבי ואחראי שיעצור אותה, ויראה בה ילדה מושכת וחביבה ולא רק מפלצת סרבנית. בהצלחה ליאת

היי ליאת, תודה רבה על התשובה המהירה, האמת שזה בדיוק מה שחשבתי, אני באמת מנסה להימנע ממאבקי כוח איפה שמיותר. ומנסה להתעלם כשהיא צועקת ומדברת לא יפה כדי לא להיכנס לעימותים. יש לי עוד שאלה קטנה. בוא נחזור שוב למעלית, נניח שאני שואלת "מדרגות או מעלית", כמו שהצעת, והיא מבקשת מדרגות, ואז משנה את דעתה למעלית ונגיד שהיא שוב משנה את דעתה, איך אני יודעת מה הגבול? כלומר, אני רוצה להעמיד איזה שהוא גבול שלא תחשוב שאפשר לקרקס אותי, ומצד שני גם להישאר קשובה ולתת מענה לצרכים שלה. אז נגיד במקרה של המעלית איפה עובר הגבול בין קרקס ל"ללכת לקראתה"? תודה, שירן

ליאת שלום זו גלי כתבתי לך מספר הודעות ופספסת אותי כנראה האים תוכלי להשיב תודה גלי

ליאת שלום אני לא יודעת מה לעשות בא לי לבכות אני מרגישה שהכנסתי עצמי למבוי סתום עם הסיפור הזה שקרה לי אני לא אוהבת את הבחור הזה לא מרגישה איליו כלום מה שכן, עכשיו יש 2 בעיות א-לאחר כל מה שסיפרתי לך ולאור הכירותך איתי פה,הבתרר לי היום עלידי אופטומטריסט נוסף מהצד שהמספרים שלו שגויים ולא טובים עלי.חשתי רע מאז ששמתי אותם.המספרים שגויים לחלטוין.בכל עין ובפידי וכל מיני.אל תשאלי.אני לא יודעת מה לעשות.3000 שקל הלכו לפח אמא שלי כועסת עלי נורא.היא לא מאמינה לי היא כבר חושבת שאני משקרת עם הראיה שאני עושה עצמי לא רואה טוב אמא שלי שכל החיים הלכה אחרי-היא עכשיו ללא לצידי גם כן.אני כותבת לך ובוכה.זה מה שקורה פה. נכנסתי לברוך גם הבחור התחיל איתי וסרבתי לו גם כאשר הבין שלא רוצה אותו וצריך לרדת ממני הוא כבר השתנה לרעה-השתנה מקצועית השתנה מבחינת זה שהוא מדבר אלי בטון דיבור צועק,לא עונה לא רק לשיחות שלי אלא גם לשיחות של אמא שלי ולהודעות,הוא מתנהג אלי לא יפה,אז לא רק זה עכשיו גם מקצועית הוא מסלף אני לא יודעת מה לעשות אני לא רואה טוב-0העין לי כבר מסכנה,אף אחד לא מאמין לי כבר שאני לא רואה.בלימודים קשה לראות קשה לקרוא גם ככה במחשב לא מי יודע מה ,עכשיו גם הוא ירד מן הסבלנות שלו שינה טון דבר לא נחמד קר ומגעיל וגם לא מתנהג יפה מקצועית אחרי שקיבל את כל הכסף המגיע לו ,ואפילו מטלית שבקשתי לנקוץ משקף לא רצה בקושי לתת אני לא יודעת שוב אם זה אבא שלו והבנות לוחצים עלייו להתנהג אלי ככה לא יפה כי הם לא אוהבים אותי שמה והוא תמיד היה מתע לי נתן לי מעל ומעבר כי אהב אותי כנראה-מה שרציתי נתן לי ושראה שהראיה לא הסתדרה לי חיבק אותי עודד אותי,האבא לא סבל את זה וגם לא הבנות כנראה שהפכתי שם בת בית בחנות הזו מה שכן,עכשיו גם הבחור לא סבלני צעקן קר ומגעי לאלי,גם נשארתי לא רואהנ טוב ועכשיו גם בבית לא מאמינים לי שאני לא רואה טוב כי זה כבר נהיה סיפור אגדה ליאת, אני בוכה יום ולילה-אין לי למי לספר לא רוצה לבלבל את המוח בזה לחברות שלי כי כבר קדחתי להם,אמא שלי כבר לא מוכנה לשמוע -העין לא רואה ואני בוכהה ובוכה ונשארתי לבבבדדדדדדדדדד ליאת אני לא יודעת מה לעשות הצילו\!

היי גלי, לתחושתי, קיים אצלך צורך חזק בהחזקה, הקשבה והכלה, שלא מקבל מענה בבית, במשפחה, עם חברות, ואולי גם כאן. את זקוקה למסגרת בה תוכלי לדבר על עצמך, על הקשיים, הלבטים, הצרכים, האכזבות, החלומות, המשאלות והרגשות. אני מרגישה כמה את מוצפת כרגע, וחוששת שלא אוכל לתת דרך כאן מענה מספק. ממליצה לך בחום לפנות לפסיכולוגית קלינית לטיפול, שיאפשר לך את המרחב להתבונן בכל מה שמעסיק ומדאיג אותך בימים אלה. זכרי שטיפול פסיכולוגי הוא לא רק לאנשים 'חולים', אלא (ואולי בעיקר) לבריאים, שרוצים ללמוד עוד על עצמם ואולי גם לחולל שינוי מהותי בחייהם. כל טוב ליאת

יפטר שלום ליאת אני רוצה לספר לך משהו ותגידי לי את דעתך:, יש לי ילד בן 8 וחצי שנה שעברה שהוא עלה לכיתה א' אובחן אצלי סרטן השד וכמובן שטופלתי ועכשיו הכל בסדר אני שנה אחרי. כשחליתי סיפרתי לבן שלי שמצאו לי גוש בשד והוא גוש לא טוב ואמא תצטרך לקבל אנטיביוטיקה חזקה בכדי שזה לא יחזור ובגלל הטיפולים יהיה לאמא קרחת ואחרי הטיפולים השיער יצמח מחדש והכל יהיה בסדר זאת סיפרתי לו בכיתה א', ואז במשך הזמן גם סיפרתי לו שקוראים למחלה הזאת סרטן השד לא ניכנסתי לפרטים קטנים .והנה הבן שלי עלה לכיתה ב', ושלשום הם דיברו בכיתה להביא 10 שקלים לילדים חולים, והמורה סיפרה על ילדה אחת שחלתה בסרטן השד ושהיא נפטרה, ואז ילד אחד בכיתה אמר שגם דוד שלו חלה בסרטן השד והוא נפטר ופתאום הבן שלי הצביעה ואמר , לאמא שלי היה סרטן בשד , ואז המורה אמרה לו לאמא של דור היה סרטן שד והיא ניצחה את המחלה הייתי בשוק שהוא סיפר לי את זה הייתי גאה בו בליבי זה מדהים . מה דעתך ליאת על הסיפור . הוא לא הפנים את זה הוא קם ואמר , הוא לא היה חייב לספר מדהים .להתראות ליאת.

שלום ליאת, אני שמחה לשמוע שהחלמת והתגברת על הסרטן. זה, כמובן, החלק השמח בסיפור שלך, והחשוב ביותר. החלק העצוב בסיפור, נוגע לחוסר הרגישות של המורה, שידעה (אני מניחה) על הסיפור שלך, ובכל זאת בחרה להתמקד במקרי המוות. יום ההתרמה נועד לאפשר חיים, ולשפר את האמצעים להילחם במחלת הסרטן. כיום אנשים מחלימים מהסרטן הודות למשאבים המושקעים במחקר ובטיפולים הנגזרים ממנו. חבל שהמורה בחרה דווקא בסיפור הזה, ולא בסיפור הניצחון מלכתחילה. אני רואה בכך חוסר התחשבות בילד הקטן שלך, שהתמודד כ"כ יפה, יחד איתך. אני גאה בשניכם, ומאחלת לכם בריאות ושמחה ליאת

בתי בת ה 10 תלמידה טובה, חמודה וחכמה, עד לאחרונה הייתה יחסית משופעת בחברות ללא בעיות מיוחדות, היא הייתה חברה בשלשיית בנות שהסתדרו לא רע. לאחרונה אחת הבנות בשלישייה התחברה עם בת אחרת ושתיהן כעת על תקן מלכות הכיתה בתי שנשארה בחוץ "נלחמת"על החברה השלישית מהשלישיה, על רצונה להיות מקובלת ועל הרצון שלה לחזור להיות חברה כמו פעם... ניסיתי להסביר לה כי לעיתים מצבים בחיים משתנים ויכול להיות שכעת לא מתאים לחברתה לשעבר להיות איתה וכי היא מעדיפה בנות אחרות, ניסיתי לעודד את בתי להתחבר לבנות אחרות כיצד עלי לנהוג? האם לעודד אותה לשחרר את החברה הישנה ולמצוא חברות חדשות? החברה המשותפת עדיין בקשר טוב עם שתי הבנות אך כנראה מעדיפה את החברה ולא את בתי- דבר שמתסכל את בתי- האם לעודד אותה בכל זאת להצטרף למלכות הכיתה בתיווך החברה המשותפת? שכחתי לכתוב שבתקופה האחרונה בתי מתעוררת בשל סיוטים של חלומות, עם מוטיב של גירוש מהכיתה והשארותה כבודדה אנא עיזרי לי תודה

שלום אור, החיים החברתיים של בתך הם - עבורה - נושא קריטי ובוער, וכדי לעזור לה (לתפיסתי) עליך להישאר פחות מעורבת רגשית. תוכלי לדבר איתה על רגשותיה, לעודד אותה, להדגיש כמה את סומכת עליה ועל יכולתה להסתדר, ולהזכיר לה שיש עוד הרבה ילדות נחמדות בכיתתה. אם תרגישי שהמצוקה שלה גוברת והיא סובלת מבדידות חברתית ממשית, רק אז יש טעם להתערב, ולפנות למורה או ליועצת ביה"ס. להתרשמותי, זה לא המצב כרגע. קונפליקטים חברתיים הם עניין נפוץ בגיל הזה, בעיקר כשמדובר בחבורת בנות. לפעמים זה עלול לשאוב אותנו, המבוגרים, פנימה מתוך חמלה וכאב לב. ברוב המקרים ההתערבויות מן החוץ רק מוסיפות בעייתיות למצב. אני מציעה לך להישאר ברמת ההתעניינות והתמיכה, ופחות ברמת המייעצת. תסמכי עליה. בברכה ליאת

איזה דרכי ענישה אני יכולה לתת לילד כאשר אני שומעת בגן שהוא התנהג באלימות .לשלול מימנו את הדברים שהוא אוהב לנהל איתו שיחות זה מה שאני עושה הרבה לאחרונה אנ י מסבירה לו שאסור לנשוך ולהרביץ אשמח לקבל עוד טיפים

שלום אור, כאשר הוא נושך בגן, גם הסנקציה צריכה להיות בגן. הגננת צריכה לפעול מיידית ולהרחיקו מהסיטואציה החברתית לזמן מה. את יכולה לומר לו בבית שאינך אוהבת את מה שהוא עושה. הדבר החשוב הרבה יותר הוא להתחיל לתרגל אותו בבית במצבים של תסכול, דהיינו - להקפיד הקפדה רבה יותר על הצבת גבול והתמודדות עם מצבים בהם מה שהוא דורש ורוצה לא תמיד נעשה כרצונו. כאשר אתם, בבית, מפנקים אותו נותנים לו מה שהוא רוצה, הוא מגיע אל העולם בחוץ עם עמדה של 'מגיע לי', ומרביץ ונושך כשזה לא קורה. אני מציעה לך לוותר על הסברים מילוליים ולהתחיל לפעול. בברכה ליאת

למה לא עונים?

עונים...עונים... אבל קצת נושמים, פה ושם, בשבתות. :-)) שבוע טוב ליאת

שלום ליאת ותודה רבה על תשובתך. עד איז גיל את ממליצה מטפלת? נורא קשה לי המחשבה לעזוב אותו אבל אין ברירה.. חייבת לחזור לעבודה כשיהיה בן 9 חודשים ואני רוצה להיות רגועה.. עד כמה שניתן. כמו כן זה משנה 20 ילדים על 4 מטפלות או 10 על 2? זה אותו יחס.. תודה רבה

שלום קרן, עקרונית, עד גיל שנתיים הצרכים החברתיים של ילדים צעירים באים על סיפוקם גם אם הם נמצאים בבית, מתוך המפגשים הטבעיים בגינת השעשועים או במסגרת המשפחתית. לכן, מגיל שנתיים ואילך, יש עדיפות מסוימת לגן על פני מטפלת. אם את חייבת מסגרת, העדיפי כזו המתנהלת תחת פיקוח, המותאמת במלואה לצרכי הילד, ועם מה שפחות ילדים ומה שיותר עובדות. בהצלחה ליאת

הגננת טוענת שהוא מתרגז מהר למשל שלא מסכימים דבר מסוים או שלוקחים לו משהוא מה עושים ואך מטפלים

שוב שלום אור, מה שהגננת אומרת מחזק את השערתי, לפיה לילד שלכם חסרות מיומנויות של וויסות והתמודדות עם תסכול. במצב כזה עולה הצורך לבדוק את יכולתכם, כהורים, להציב גבולות בצורה עקבית ויעילה. תוכלי לקרוא די הרבה על הצבת גבולות נאותה, גם כאן, בפורום שלנו (היעזרי במילות החיפוש "גבולות", "תוקפנות", או "התנהגות אלימה של ילדים") וגם באתרי הורות ברשת. אני ממליצה מאד על הדרכת הורים ממוקדת אצל פסיכולוג ילדים קליני או מדריכת הורים מוסמכת, שיכולים לקצר ולייעל מאד את התהליך. בברכה ליאת

בתי בת 5 ילדה מאוד חכמה ערניית שפת השיחה איתה מאוד עשירה יודעת לקרוא מספרים תרגלים בחשבוןמבחינה שכלית ילדה חכמה מאוד בעיה בעיות התנהגות היא לא מקשיבה לי ןלא לגננת היא לא מוכנה לשבת לצייר או לעשות עבודה אחת אפילו?אנחנו בטיפול לגבי מטוריקה טיפול התנהגותי וכו.. הגננת אומרת שעוד שנה היא תשאר גן חובה {וזה לא נראה לי הגיוני} השאלה שלי היא ? 1. עם להשאיר עוד שנה גן חובה? 2. עם יכולים לשייך לי את בתי לחינוך מיוחד ? 3. עם לילדה שלי יש בעיה קשב וריכוז {לפי הטיפול לילדה אומרים שאין בעית קשב וריכוז}. 4.אולי אנו צריכים לעבור לטפול אחר עם יש ? אני השמח לקבל תשובה ממך?

שלום רב, אנסה להשיב על שאלותייך לפי הסדר, ככל יכולתי - 1. הישארות שנה נוספת בגן מועילה רק במצבים בהם קיימת בעיה ממשית, שתמנע מהילד לתפקד כתלמיד בבית הספר. בדר"כ לא מספיק להשאיר את הילד בגן, אלא גם לטפל בבעיה עצמה, ולהביא את הילד לתפקוד המיטבי עד לשנה שלאחר מכן. כישורים אקדמיים טובים הם לא התנאי היחיד להעלאת ילד לביה"ס. נדרשים - לא פחות - כישורים רגשיים, חברתיים ומוטוריים. 2. השמת ילד במסגרת של החינוך המיוחד מתבקשת כאשר קיימת הערכה שכרגע (אני מדגישה את העניין הזמני!) לא יוכל לתפקד במסגרת הרגילה. לעיתים קרובות, ובעיקר בגיליאים הצעירים, מצליחים הילדים של החינוך המיוחד להדביק את הפער, ולהשתלב בהצלחה במסגרות הרגילות לאחר זמן. אני מבינה את החשש שלך, אך נראה לי שהוא כרגע היפותטי. חשוב לציין כאן, שמסגרות של חינוך מיוחד נהנות מתקציבים גדולים בהרבה בהשווא לחינוך הרגיל, ומאנשי חינוך מקצועיים וטובים מאד. ההשקעה בילדים היא גדולה, והמגמה היא, ברוב המקרים, להחזירם מהר ככל האפשר למסגרת הרגילה או המשולבת. 3. כמובן שלא אוכל לדעת, על סמך המידע שפרטת, האם לבתך יש או אין הפרעת קשב וריכוז. בשביל זה יש צורך באבחון מסודר. 4. לא לגמרי ברור לי מהו הטיפול שבתך עוברת, אך יהיה נכון להתייעץ על כך עם פסיכולוגית הגן או עם הגורם המאבחן. בברכה ליאת

שלום, בתי הבכורה בת שנתיים וחצי נכנסה לגן לראשונה לפני כחצי שנה., לפני כן היתה עם הוריה 24 שעות ילדה עדינה ומחונכת (כרגע אני עומדת ללדת את בתי השניה). היום אני מאוד מודאגת מהעובדה שלאחרונה הילדה חוזרת עם המון אגרסיות, היא מחקה את הנעשה בגן בצורה מאוד ברוטלית וצועקת על הבובות שישבו בעונש תוך אלימות מפחידה. דופקת את הראש בגופי כשלא מקבלת משהו ומרימה ידיים כשלא נותנים לה מה שהיא רוצה וצועקת.. חוץ מזה ביתר הזמן היא עדיין המלאך של הבית. ששאלתי אותה אם ככה מתנהגת הגננת אז היא השיבה שכן. ובעלי גם ראה אותה מושכת את בתי בחוזקה ביד פעם אחת לכיוון פינת העונש. מה דעתך על אלו? בנוסף, היא טוענת שהגננת מנגבת ומנקה אותה בצורה מאוד אגריסיבית וכואבת. פיפי ופניה לאחר האוכל ושאפילו לא תמיד מנגבת לה את הפיפי... הגננת אומרת שהילדה מדהימה. אציין שאני מצטערת שבכלל הכנסתי אותה לגן כי יש לי אפשרות שלא. מה דעתך? האם הילדה צריכה את המסגרת? היא מאוד אוהבת את הילדים ולהסתכל עליהם...אבל חושבת שאני גאה בה כי היא הולכת לגן וכשיש לה ברירה היא מעדיפה שלא ללכת.... בתודה מראש וסליחה על האורך......

שלום נטע, אם בתך נהנתה עד גיל שנתיים מטיפול אישי מסור, הרי שהונחו היסודות הטובים להסתגלות לחברת ילדים. בגיל שנתיים - שנתיים וחצי, מסגרת של גן בהחלט נחוצה לצורך התפתחות תקינה, אך כדי שזה אכן יקרה, עלינו להבטיח שמדובר במסגרת נאותה, הנמצאת בפיקוח, עם אנשי חינוך שהוכשרו לתפקידם, ואשר מפגינים התנהגות נאותה מול ילדים והוריהם. אם את חוששת שהגן של בתך אינו עומד בקריטריונים אלה, חפשי מסגרת ראויה יותר. חשוב לציין כאן, שגם בגנים טובים ומקצועיים, ייתכנו שינויים התנהגותיים בכיוון שאת מתארת. הילדים שלנו נחשפים במהלך התפתחותם לילדים רבים אחרים, והם מביאים לא פעם 'חומרים' שלמדו מחוץ לבית, לאו דווקא מהסוג הרצוי. ברצוני להדגיש שחינוך טוב ועקבי הניתן ע"י ההורים, אינו מתערער בקלות. ולכן גם אם בתך מפגינה מדי פעם התנהגויות תוקפניות או חסרות סבלנות, אין זה אומר שכל מה שהשעתם בה ירד לטמיון. זה רק אומר שיש עוד עבודה (מהסוג שלא נגמר אף פעם...) :-)) בברכה ליאת

שלום רב הייתי רוצה לקבל את חוות דעתך בבקשה: אנו עומדים לקחת את בתי בת השנתיים וחצי איתי ועם בעלי לחדר לידה פרטי בבית חולים פרטי. האם זה יכול להוות טראומה בשבילה? או שההפך הוא הנכון שתהיה חלק מקבלת התינוק החדש למשפחה...

שלום יעל, אני מניחה שהשאלה שלך קשורה לאיזו תפיסה רחבה יותר, של חזרה לתרבות או הוויה בה כל האירועים החשובים של המשפחה התנהלו בבית, מתוך פתיחות וקבלה לתהליכים הטבעיים לאורך מעגל החיים. אין לי תשובה חד משמעית עבורך, מאחר ואיני מצוייה מספיק במחקרים שנעשו בתחום זה. ידוע לי שקיימת מגמה כזו, ויש לא מעט הורים המיישמים אותה במידה זו או אחרת של אדיקות. אישית (וזה אכן לגמרי אישי, יש להודות), אני מאמינה שקל יותר ללדת, מאשר לעמוד לצד היולדת. קשה לחזות מראש התפתחות לידה, עוצמת התגובה של האם, ועוצמת התגובה של בן זוגה. הנוכחות הקטנה הנוספת הזו עלולה להפריע לך (ולבעלך) להתמסר למה שקורה בחדר הלידה, וליצור עניין נוסף לדאגה ותשומת לב. על כל פנים, כאשר באים לשקול צעד כזה, יש להביא בחשבון את כל ההשלכות כולן, כולל אלה הבלתי רצויות. אני מציעה לך להתייעץ עם אנשים שעברו זאת, לשמוע את כל המידע, ולחשוב אם זה מתאים לכם. במידה והחלטתם ללכת על זה, חשוב לדאוג להכנה נאותה, וגם למישהו נוסף שיוכל להיות איתה במקרה שמשהו משתבש. מאחלת לך בכל מקרה לידה קלה ומהירה. ואת מוזמנת לשתף איך היה... ליאת

עד היום בני קיבל ריטלין SR 20 מ"ג, לאחר אבחון שתוצאתו היתה קשב וריכוז, כן נכתב שם שהוא מידי פעם מתנתק ובועה, המורה מתלוננת שבתקופה האחרונה זה קורה לו הרבה, דיברתי איתו, אם יש משהו שמפריע לו, מישהו מציק לו, הוא ממש הכחיש, לי נראה שהוא קצת מתבייש בכיתה בה הוא לומד, הוא לומד במסגרת של כיתת אומץ, כיתה קטנה יותר שבה מחזקים את מקצועות הליבה, מידי פעם הוא אומר לי, מה יצא מימני, אני לומד בכיתה שכזאת וזאת למרות שהוא יודע שהכיתה הזו טובה בישבילו מכיוון שלא לוחצים עליו שם בכמויות של חומר ומתגברים אותם לפי הצורך, הילד מאוד רגיש מתעצבן בקלות, ויש לו מעט מאוד חברים (אולי 1),לא ציינתי שבתקופה האחרונה הוא גם מקבל טיפול נגד אלרגיה מימנה הוא סובל נורא, האם יש קשר בין האלרגיה, הטיפול לבין הריטלין שהוא קיבל באותו זמן? למה ביכלל זה קורה לו למה הוא מתנתק ובועה? ויש לו גם ימים טובים שהוא מאוד מראה אהבה מחבק מנשק, פשוט לא ברור, ממחר הוא מתחיל ריטלין LA 30 מ"ג בהמלצת נוירולוגית.

שלום מיטל, כל שאלה הנוגעת לטיפול התרופתי ולהשפעות הגומלין הבין-תרופתיות, יש להפנות לרופאה המטפלת בכם. אשר למ שאת מכנה "מתנתק ובוהה", בהחלט יתכן שמדובר בתופעה של 'מיקוד יתר', האופיינית למי שסובלים מהפרעת קשב וריכוז. הכוונה לקשב סלקטיבי, המופנה ברגע נתון לגירוי אחד בלבד שמעניין אותו, תוך התעלמות מכל השאר. כמובן שייתכנו גם אפשרויות נוספות, כמו מוטרדות חשיבתית על רקע הקשיים שלו. במצב כזה, מומלץ לשקול טיפול רגשי, שיסייע לו לשקם את הפגיעה בדימוי העצמי, ולממש את עצמו בצורה טובה למרות מגבלות הקשב שלו. בברכה ליאת

שלום, יש לי בן מדהים בן שנה ו 3, אני אוהבת אותו כל כך! הוא מצחיק, אומר הרבה מאוד דברים ואפילו משפטים של שתיים-שלוש מילים, תקשורתי, חברותי וכל דבר מעניין ומסקרן אותו. הוא לא במסגרת, אני איתו ואנחנו מאוד פעילים ומגוונים ביומיום. רלוונטי במיוחד לציין שהוא תינוק רגוע עם מזג נוח, עליז ולא בוכה (מיום הוולדו) אם לא מציק לו משהו פיזי. מגיל 7-8 חודשים בערך, כשהתחיל להביע רצונות משלו ולהתמרד קלות, היה לי חשוב להציב גבולות במקומות שנראים לי מסוכנים או מזיקים לו. הקפדתי לא להרים את הקול אלא את הטון ולומר לו, למשל, "לא, זה מסוכן!" כשהוא נגע בכפתורי הגז של התנור וכו'. מובן שבשלב מסוים הוא התחיל לבדוק גבולות אבל מבחינה מעשית הוא כמעט תמיד מפנים ומיישם. לאחרונה מצאתי את עצמי "מתווכחת" איתו וקצת מאבדת סבלנות, כשהוא פשוט הפסיק להקשיב לי והתעקש על דרכו. זה קורה בעיקר בהחתלה, כשלא מתחשק לו להחליף חיתול הוא מסתובב שוב ושוב, אני מתעצבנת, הוא גם, ובנוסף הוא בועט מאוד חזק (הוא שרירי וחסון... ) ופוגע לי בבטן, זה מרגיז, כואב ואני גם בהריון אז בכלל לא מתאים. מצאתי את עצמי מרימה את הקול ועוצרת אותו פיזית ברגליים, ואני פוחדת ליצור אצלו חשש ממני או לגרום לו כאב חלילה, אבל אלו דברים שאני לא מתפשרת עליהם ובאופן כללי מאמינה שילד צריך להקשיב להורים (לפחות עד גיל ההתבגרות)... אני גם אומרת לא "אתה לא מתנהג יפה, נו נו נו" ואח"כ שומעת אותו אומר לעצמו "נו נו נו" ונקרע לי הלב. כנ"ל כשצריך לרחוץ ידיים או כשהוא רוצה להוריד את הסינר באמצע האוכל. אני לא רוצה ללכת ראש בראש אבל אני לא מוכנה שיהיה מצב שאני צריכה לרחוץ לו ידיים ואצטרך לוותר כי הוא מתמרד ומנסה לרדת. זה מספיק חשוב כדי להתעקש... איך מלמדים ילד להתנהג מבלי לוותר על כבודו, רצונותיו, מבלי לגרום לו נזק? זקוקה לעצה. תודה!

שלום לך, היה משפט אחד בדברים שלך, שגרם לי לחייך - "מאמינה שילד צריך להקשיב להורים (לפחות עד גיל ההתבגרות)..." חייכתי, כי נזכרתי בחנניה רייכמן, החרזן המחונן, שכתב די מזמן - "היו לי, עד הנישואים, שלוש שיטות חינוך-בנים. שלושה בנים לי יש עתה - ולא נותרה לי שום שיטה." אפשר לשמוע בדברייך את המשאלה (הטבעית) לאימהו?ת מודעת ונכונה (אם בכלל יש דבר כזה - נכונה). הציפייה שילדים יקשיבו להוריהם ויצייתו להם במידה סבירה, היא הגיונית, כל עוד הדרישות מהם בהירות, עקביות, ומותאמות לשלב ההתפתחותי בו הם מצוים. למרבה הצער (או למרבה המזל - תלוי במתבונן), למרות הציפיות שלנו, הילדים מגיעים עם תכניות משלהם, שלא תמיד עולות בקנה אחד עם אלה של הוריהם. כך, למשל, לאמא שמאד אוהבת סדר וניקיון, יכול להיוולד ילד עירני וסקרן, שמעדיף לפורר את האוכל שלו, למרוח אותו על עצמו ועל בגדיו, או לבדוק כמה מהר יגיע הכלב אל הפירורים שהוא משליך אל הרצפה... כדי שלא נהפוך את הבית לזירת מאבק בלתי פוסקת, רצוי להחליט על מה שווה לנו להכריז מלחמה ועל מה אפשר להתפשר. אני חושבת שהתשובה לשאלה שלך נמצאת בתוך הטקסט שלך- החינוך להתנהגות טובה, מוטב שייעשה מתוך שמירה והקפדה על כבודו ועצמיותו של הילד. לפעמים זה אומר לסגת לזמן מה, עד שהמסר יופנם. למשל (וזו רק הצעה), אפשר להתעקש על הדרישה לשכב במנוחה ו(בטח ש)לא לבעוט כשמחליפים חיתול, ולוותר לזמן מה על הדרישה שירחץ ידיים בכוחות עצמו. אגב, העובדה שהוא חוזר על ה"נו נו נו" שלך כשהוא עם עצמו, מעידה על תהליך התפתחותי תקין, ועל ניסיון להפנים את האיסורים שלך, תחילה באופן קונקרטי (הוא משמיע לעצמו את הגערה שלך), ובהמשך באמצעות הפנמה שלהם אל תוך המערכת הקוגניטיבית שלו עצמו (התפתחות כללי מוסר, במקרה זה). אני רוצה להזכיר לך שעל אף העובדה המשמחת, שאת נושאת ברחמך תינוק חדש, בנך עדיין תינוק בעצמו, עם צרכים ומגבלות, וחשוב להימנע מהמשאלה להפוך אותו מהר מדי לילד גדול וממושמע. בברכה ליאת

שלום רב. אתמול חזרתי הביתה מבית החולים והבאתי תינוקת חדשה. בבית יש לי עוד בת שנה וחצי. בכל פעם שאני מתישבת להניק את התינוקת, הילדה הגדולה יותר בוכה בהסטריה, צורחת, מטפסת לי על הברכיים, מרביצה, חוטפת כל מני חפצים כמו ניירות, מפיות, נייר טואלט ועוד ועוד... בסיום ההנקה זה לא נגמר - כשאני מנסה לקחת ממנה את נייר הטואלט המרוח בנזלת, היא צועקת עליי, מנסה לברוח. באופן כללי כועסת עליי, מסרבת לקחת אוכל שאני מציעה לה. אוכלת ממש ממש קצת (זה גם משום שכרגע היא מצוננת). אני מרגישה ממש חסרת אונים... איך מתמודדים?! תודה

שלום אנה, מזל טוב להולדת התינוקת החדשה! לידת אח יכולה להיחוות כמשבר עבור כל ילד, ואולי אף יותר כשמדובר בילדה כ"כ צעירה, שזקוקה לך עדיין ברמה הכי קונקרטית ובסיסית. אני חושבת כמה הכל נראה לך כרגע בלתי אפשרי ומציף, אך עליך לזכור שמדובר בימים ראשונים, בהצטננות (שאף פעם לא קלה אצל תינוקות בני שנה וחצי), בבלוז המפורסם ממנו סובלות נשים אחרי לידה, ובקשיי התארגנות נורמליים, המאפיינים את הימים הראשונים בבית עם תינוק חדש. אני חושבת שהמצרך החיוני ביותר כרגע הוא עזרה, וכדאי לנסות לגייס את מי שאפשר למשימה (בעלך, סבתא, דודה, חברה טובה). כרגע, התינוקת החדשה עוד אינה דורשת הרבה, מלבד ארוחות וטיפול בסיסי, ולכן רצוי להשקיע מעט יותר בתינוקת הגדולה, תוך שאת מתמרנת בזהירות והתחשבות (אך גם באסרטיביות) בין הצרכים של שתיהן (ושלך כמובן). מול גילויי תוקפנות עליך להגיב מייד, ולא לאפשר זאת. מאחר שבתך הגדולה היא עדיין תינוקת בעצמה, אין טעם בהסברים מילוליים, אלא במעשים. נסי להיות סלחנית לירידה בתיאבון, ולהתייחס אליו כתוצאה של מחלה ומתח. אל תתעקשי על מה שלא חייבים. את צריכה לחסוך בכוחות ובאנרגיה ולפתח התנהלות יעילה. זה לוקח זמן. תני לעצמך את הזמן הזה, והשתדלי לסלוח לעצמך גם אם יהיו כמה ימים או שבועות קשים. בסופו של דבר העניינים נרגעים. מאחלת לך הרבה נחת ושמחה משתי בנותייך. ליאת

שלום יש לי ילד בן 3 אשר נימצא במעון יש לי איתו בעיה הוא נושך ילדים כשמרגיזים אותו אך מתמודדים עם המצב ולמה הוא מתנהג ככה (הילד מדבר יפה מאוד )

שלום אור, נשיכות הן חלק מרפרטואר התגובות של ילדים צעירים, בעיקר מול מצבי קונפליקט, תסכול ואכזבה. נשיכות, אולי בגלל שהן כואבות מאד ומשאירות עקבות בבשרו של ה'קורבן' זוכות להתייחסות דרמטית יותר מצד המבוגרים (הורים וגננות), אך עקרונית, יש לטפל בהן כמו במקרה של כל אלימות אחרת. ילדים פועלים בתוקפנות כאשר אין להם כלים אחרים לווסת את הזעם שלהם. כהורים ןמחנכים, עלינו לדאוג שהיכולת הזו תתפתח ותשתכלל. כלומר, עלינו לחשוף אותם מפעם לפעם למצבי תסכול, ולעזור להם לשאת אותם בצור טובה. כך למשל, אם הילד רוצה משהו שאינו על דעתנו, ואנחנו מוותרים ונכנעים לו כדי שלא יהיו צעקות ובכי, פספסנו הזדמנות ללמד אותו לעמוד בתסכול. אם הגענו לחנות צעצועים שהייתה סגורה, לא נרוץ מיד לאחרת, אלא נאפשר לו להתמודד עם הצער והאכזבה. ילד שלומד לשאת מידות מתונות של תסכול, לומד בסופו של דבר להתאפק, לוותר, להתפשר, לחכות בתור ולדחות סיפוק. היכולת המתפתחת לשאת מצבים של התנגשות ותסכול, מפחיתה את השימוש בתוקפנות גולמית כמו דחיפות, מכות ונשיכות. בברכה ליאת

ליאת שלום, ראשית רציתי לומר, תבורך עבדותך !!! שמחתי מאוד למצוא פורום בנושא זה. מזה זמן רב, בני בן 9+ מאוד מפחד ללכת לישון לבדו,אפילו שאנו עדיין בסלון ליד,הוא מבקש שמישהו ישכב איתו להירדם, ואם הוא כבר הלך לישון (לא משנה לבד או עם מישהו ) הוא מזיע בצורה לא שגרתית, ממש אפשר לסחות את הגופיה שלו, הוא מתכסה עד הראש ואת הכיסוי הוא מכניס לכל פינות המיטה כדי למנוע בעצם את הרווחים בין הקיר למיטה. הוא גם מתעורר באמצע הלילה מס' פעמים ומבקש לישון איתנו או שמישהו ישן איתו. אני חייבת להודות כי "פתרנו" את הבעיה בכך שהוא ישן את סבתה אחת ליומיים (הם גרים באותו בניין)אבל את הלילה שהוא ישן בבית כפי שתיארתי מעלה. כמוסן ניסיתי לדבר איתו מס' רב של פעמיים, הוא מודה שהוא מפחד, הוא מדמיין דברים מפחידים בלילה בחושך(למרות שיש אור בחדרו). אני מניחה שהמצב דורש התייחסות שונה, אני ממש זקוקה לעזרה/הכוונה . אציין כי הוא תלמיד מצטיין,חברותי ללא דברים חריגים בחיי היום יום. המון תודה מראש

שלום שרית, פחדים הם עניין נפוץ מאד בילדות, ולפעמים קשה לדעת בוודאות אם מדובר בפחד "שגרתי" שאפשר להתמודד איתו לבד, בעזרת שכל ישר ורצון טוב, או שמוטב לפנות לאיש מקצוע. כרגע נראה שהפחדים גורמים לילד סבל רב, ולכן נדמה לי ששווה להתייעץ עם גורם טיפולי, כדי לקצר את התהליך. מעניינת במיוחד העובדה שהפחדים ייחודיים לבית שלכם ולמיטתו, בעוד אצל סבתא (אם הבנתי נכון) הוא מצליח להרגיש יותר בטוח ומוגן. זה מידע חשוב, שיכול - אולי - לעזור בהבנת הדינמיקה המשפחתית, ובזיהוי דרכי תגובה יעילות יותר (או פחות) מול המצוקה שלו. כרגע, ההמלצה שלי היא לפנות לפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לדובב אותו מעט יותר, ולסייע בעיבוד החרדה. בנוסף, את מוזמנת לקרוא את התשובות הרבות שניתנו כאן בפורום בנושא זה, ולראות אם תוכלי ליישם חלק מכיווני הפעולה. בהצלחה ליאת

ליאת, תודה לך מכל הלב על תגובתך המהירה כנראה שלא הסברתי נכון, גם אצל סבתה המצב זהה למצב פחדים בבית,הוא הולך לישון שם רק כאשר סבתה או סבה שוכבים לידו,אילו מצב היה שונה בטח היתי כבר "חושדת" בבית עצמו ואף מחילפה אותו לצורך העניין. שאלה נוספת, האם תוכלי כן להפנות אותי לגורם מתאים ואם את מטפלת במצבים מסוג זה אשמח להתקשר איתך. המון תודה שוב

בני בן ה 9 יש בעיה רצינית עם הענין של פורים הוא לא מוכן ללכת לבית ספר ביום של פורים וזה נהיה מוגזם ואני לא ידעת איך לטפל בזה בבקשה תעזרי לי.

בני בן ה8 וחצי יש פחדים מתחפושות של פורים ובכל מה שקשור בדברים מפחידים הוא נמצא בחוג אלקטרוניקה והמורה אראה להם איזה פרסומת והוא נכנס לחרדות איומות והוא מוותר על החוג הוא לא רוצה ללכת יותר מגיל קטן הוא מפחד מליצנים וכל מה שקשור במשהו מוזר כמו תחפושת אני לא יודעת מה לעשות ואיך להגיב הוא נראה לי כבר גדול בשביל פחדים מסוג זה מה לעשות תודה .

רציתי לדעת למה עד עכשיו לא פרסמתם את מה שכתבתי, כתבתי לפני שעה וחצי

שלום מיטל, לא ברור מה כתבת והיכן. ההודעות הנשלחות לכאן עולות אוטומטית אל הפורום. נסי לשלוח שוב. ליאת

בני בן 4 שנים , רוב החברים שלו בגן , יותר נכון להגיד חברות , הוא מאוד אוהב לשחק בבובות , להלביש אותן לסרק אותן , להתהלך בבית עם נעלי עקב שלי ,האם מוקדם מידי בכדי להתחיל לדאוג ? חשוב לי לציין שיש לו שיער ארוך ומעולם לא הסתפר , האולי יש קשר ? בתודה , האמא החוששת .

שלום כרמית, אני מעתיקה עבורך תשובה שניתנה לפני מספר חודשים למישהו שהעלה שאלה דומה - ילדים צעירים מאד, כך מצאו מחקרים, יודעים כבר בגיל שנתיים וחצי-שלוש מהן ההתנהגויות המצופות מבנים ומבנות, בעיקר בעזרת פידבקים מהסביבה, שמתגמלת התנהגויות תואמות-מגדר, ומגנה התנהגויות המנוגדות לו. למרות זאת, יש לא מעט ילדים שמנסים 'למדוד' על עצמם זהות מגדרית מנוגדת, מכל מיני סיבות. לפעמים מדובר בתופעות של הזדהות עם דמויות דומיננטיות, לפעמים מדובר במשאלה לא מודעת לזכות באהדת ההורה שנתפס בעיני הילד כמי שמעדיף את בן המין האחר. לעיתים מדובר בסוג של הפרעה בזהות המגדרית, דהיינו, בלבול סביב הזהות המגדרית מתוך קושי לקבל אותה או היבטים מסוימים בה. ההתנהגות נוגדת-המין היא אכן לא טבעית לנו, ולכן יש לה בולטות יחסית. הסכנה העיקרית במצבים כגון אלה הן תגובות הסביבה, שיכולות לנוע מפליאה וחוסר הבנה ועד לבוז, לעג ודחייה. כהורים, עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לשמור על הילד מפגיעה בדימוי העצמי ובתחושת הערך העצמי שלו. רצוי לצייד אותו במיומנויות חברתיות טובות, שיבטיחו השתלבות חברתית והסתגלות טובה. לא פרטת מהו הדבר שמדאיג אתכם, אך חשוב לי לציין בהקשר זה, שמחקרים מצאו כי למעלה ממחצית הילדים הללו גדלים להיות מבוגרים הטרוסקסואליים, ללא בעיות מיוחדות בזהות. ואם נחזור אלייך, כרמית, את מוזמנת לחשוב האם קיימת סיבה מיוחדת לכך שלא סיפרת את בנך מעולם. האם יש לזה איזו חשיבות בעינייך? אני חושבת שאם קיים אצלו בלבול כלשהו בזהות, זה בוודאי לא תורם. בברכה ליאת

שלום,אני בת30 אמא לשתי בנות,יש לי בעיה שינויי מצבי רוח,ופגיעת יתר ממשה אומרים אלי אנשים,בעלי חושב שיש לי דיכאון כרוניושמזמן הייתי צריכה ללכת לפסיכיאטר, האם אפשרות לעזור לי עם תרופות או שיחות? תודה.

שלום תמי, שינויים במצב הרוח, קושי ליהנות מדברים ופגיעות יתר יכולים להיות חלק מדיכאון, אך גם אם לא מדובר בדיכאון, הם כשלעצמם יכולים לעורר מצוקה ופגיעה באיכות החיים. פנייה לפסיכולוג קליני או פסיכיאטר בהחלט יכולה לסייע לך, תחילה באיתור הקשיים, ואז בגיבוש ההחלטה כיצד לטפל בהם. גם טיפול שיחתי וגם טיפול תרופתי נמצאו יעילים, ולכן אני מעודדת אותך לפנות בהקדם ולהיעזר. בהצלחה ליאת

ביתי בכתה ג אינה ילדה אכלנית במיוחד את הכריך שאני נותנת לביה"ס או שהיא זורקת או שהיא מביאה חזרה הבייתה. היום היא ניסתה להסתיר שבתיקה הכרך שהכנתי לה בבוקר וגם שיקרה לי כששאלתי האם אכלה אותו. 2 בעיות קשות יש יל א - שהיא החלה לשקר לי ולהסתיר ממני ב- איך אני גורמת לה לאכול את הכריך ניסיתי לא לתת לה בכלל כריך אז היא אמרה שהיא הייתה רעבה כל היום וחבל שלא הכנתי ביקשה שאכין אז הכנתי ושוב אותו סיפור. אני לא יכולה לדעת אם היא אכלה או לא כי היא מסתירה את האמת לפעמים בקשר לזה. יש לציין שאני שואלת ומתייעצת עימה איזה כריך להכין ובהסכמתה אני מכינה לה את הכריך עם מה שהיא ביקשה. אני ממש אובדת עיצות.

שלום רב, בתך אינה שקרנית באופייה. היא משקרת בעניין הכריך כי היא יודעת שהנושא חשוב לך נורא, ושתגיבי בכעס אם תראי שלא אכלה את מה שטרחת להכין לה. יום הלימודים של ילדי כיתה ג' אינו ארוך מאד, וזה לא נורא כ"כ אם היא תאכל כשתגיע הביתה. כדי לפתור את עוגמת הנפש המשותפת של שתיכן, אפשר לעבור - למשל - לחטיף בריאות ארוז, אותו תוכל לאכול אם תרצה, ולהשאיר באריזתו אם לא תהיה רעבה. כך תהיה לה אפשרות הבחירה, מבלי לזרוק אוכל או לטרוח לשווא, וללא הצורך לשקר. מה את אומרת? ליאת

בתי בת 5 בגן חובה היא לא מציורת לא מוכנה לגשת שלוחן לשבת יחד? היא יודעת לזהות את בל א-ב מספרים צבעים וכו" יש קליטה מעולה לשיריים תוכניות טלויזיה ישנה בעיה השניה היא לא מקשיבה שהיא רוצה את שלה היא לא מותרת? השמח לקבל תשובה מה עלי לעשות ולמי לפנות (אנו בטיפול למטוריקה ) בכאב ודמעות אני רושמת זאת והאם אגודת "ניצן" היא הכתובת?

שלום לאם מודאגת, אם הגננת או המטפלת במוטוריקה (ריפוי בעיסוק?) סבורות שיש טעם באבחון, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוגית הגן, עם גננת-שי"ח או עם רופא הילדים שיוכל להפנות אתכם למכון להתפתחות הילד. יתכן שמדובר בהפרעת קשב, ויתכן שמדובר בקושי שלכם להכתיב את הכללים בבית. לפעמים מתעוררים קשיים אצל ילדינו, וחשוב להיענות להם מוקדם ולטפל. זכרי שכיום יש ידע רב בתחום, והילדים שמקבלים את העזרה בזמן מצליחים להתגבר על המכשולים ולהגיע להישגים טובים. אני מציעה לך להגיע לגורם מאבחן/מטפל בהקדם ולהירגע. בהצלחה ליאת

הבונבון שלנו יהיה בע"ה בספטמבר בן 9 חודשים, ואני מתלבטת לאן לרשום אותו, עלי לחזור לעבודה. האם יש חשיבות לחלוקה בין קבוצות הגילאים תינוקיה, ביניים ובוגרים (עד 3 +), מה שנשמע לי די הגיוני אבל קיבלתי המלצה על משפחתון שבו יש יחד תינוקות בגילאי שנה עד 3 + כולם באותה קבוצה?? מה יותר מולץ מבחינת התפתחות תקינה של הפעוטות? תודה רבה

שלום קרן, הפערים בין תינוקות בני שנה לבין ילדים בני שלוש גדולים מדי מבחינת הצרכים הבסיסיים ורמות התפקוד בכל התחומים, ולכן הניסיון לטפל בקבוצות אלה יחד נראה יומרני ולא מותאם. עדיף לחפש מענה התואם לצרכים הרלוונטיים של תינוקות בגילו, תוך תשומת לב מיוחדת ליחס בין מס' הילדים למס' המטפלות. אישית, אני סבורה שבגיל זה הטיפול האופטימלי הוא כזה של אחד על אחד (מטפלת), כשהילד זוכה לטיפול סולו, ואינו צריך להסתגל לסדר יום שרירותי. אם את הולכת על משפחתון, אז לדעתי יש לתת עדיפות לזה עם מינימום תינוקות ומכסימום ידיים עובדות, מעבר לתנאים הבסיסיים כמו ניקיון והעשרה חינוכית, שזה מובן מאליו... בהצלחה ליאת

נכדי בןהשלוש וחצי פוחד מרוח.הפחד התגבר בימים האחרונים. כל פעם שהוא רואה עצמים נעים כתוצאה מרוח (ענפים וכד') וגם מעצם נשיבת הרוח הוא נצמד למבוגר הקרוב אליו בחוזקה ובוכה. הוא אומר שהרוח מפחידה אותו. התופעה נפסקת בצורה חדה כשהוא נכנס למקום ללא רוח.אז הוא חוזר למצב רוחו ותפקודו הרגיל. מה ניתן לעשות כדי לעזור לו. בתודה מראש סימה

שלום סימה, הפחד מרוח (כבר נתקלתי בכך בעבר), יכול להיות תוצאה של התנסות קודמת טראומטית (סערה חזקה שלוותה, למשל, ברעמים מבהילים) או של תכנים מאיימים מתוך עולמו הפנימי של הילד, שמציאות ודמיון משמשים בו בערבוביה (אולי הבית שלנו יעוף ברוח, אולי אני אעוף ברוח, אולי הרוח נגרמת ע"י משהו אחר, חזק ומפחיד יותר, וכו'). אפשר לנסות לברר איתו יותר לעומק מה *באמת* מפחיד אותו ברוח, ומה לפי דעתו עלול לקרות במקרה של רוח חזקה. ברוב המקרים, מעצם הדיבור על הפחד, משהו מחריפותו נמוג, וקל יותר להתמודד איתו בהמשך. אפשר לחשוב יחד איתו על דברים שייתנו לו מידה של שליטה במצב (חוץ מאשר להיכנס אל תוך מבנה), כמו למשל לסובב את הגב לכיוון הרוח, להחזיק משהו ביד, וכד'. זכרי שכדי לתת מענה טוב לפחד, חשוב ללמוד טוב מה הדבר המפחיד. הדרך הישנה והטובה לטיפול בפחדים, היא כמובן החשיפה ההדרגתית לאובייקט הפחד. אפשר יהיה לטיל איתו על שפת הים, לאפשר לרוח ללטף אותו כשהוא בזרועותיו של מבוגר, ואז, בהדרגה, לשחרר יותר ויותר, עד שהפחד 'יישחק' וידעך. בהתחשב בשרב הכבד שנחת עלינו, ובעובדה המצערת (מאד!) שהחורף כבר מאחורנו, נדמה לי שיש סיכוי טוב שהפחד ייעלם מעצמו. בשמחות ליאת

מה עושים כשהילדים אינם עונים.. לא מדובר על רוגז, או כעס, פשוט פעמים רבות הילדים מפגינים התעלמות. קוראים להם ואין מענה, שואלים שאלה ואין שום תגובה, כאילו שתקתי. אני מבקש לעשות משהו, וממש כאילו ביקשתי מהקיר (אני חוזר ומדגיש, לא נראה על הילדים איזה כעס או רוגז, וגם לא היו כאלו ברקע בשעה האחרונה, גם לא נראה שיש להם איזה ענין להכעיס או להרגיז, למרות שהיו פעמים שיצאתי מכלי, אבל אחרי שראיתי את התופעה חוזרת וחוזרת, זה כבר לא ענין של כעס). לפעמים הדברים אף מזיקים להם, כגון שאני שואל מה הם רוצים לאכול, או אם הם רוצים ללכת לאיזה מקום, ואין שום מענה. כשזה קורה פעם אחת, מילא, אבל אני נתקל בתופעה זו כמעט כל יום, כמה פעמים. כמה פעמים העירו לי אורחים על התופעה, וציינו בפני שמעולם לא נתקלו בכזה דבר (גם אני לא זוכר תופעה כזו). כמה פעמים ישבתי בנחת עם הילדים, ניסיתי להסביר להם כמה זה פוגע, בי, וגם בהם, ושאין שום סיכוי שאני אבין מה הם רוצים אם הם לא ידברו, גם אם אני רוצה ללכת לקראתם (כך זה בדרך כלל, בכל אופן כך התחושה שלי), וגם על דברים אלו, אין מענה. בקיצור, כל עצה תתקבל בברכה

שלום יהושע, לא ציינת בני כמה הילדים, והאם קיימות בעיות נוספות אצלם, כמו למשל הפרעת קשב וריכוז. בהפרעה זו, ייתכנו בהחלט התנהגויות כאלה, כאשר נדמה לנו שהילד אטום (או "שם עלינו פס") אך למעשה הוא ממוקד בגירוי אחד ומתקשה לפצל את הקשב. אם לא מדובר בהפרעת קשב, ומדובר בהתנהגות עקבית של יותר מילד אחד, סביר להניח שיש כאן משהו אחר. לפעמים קיימת אצלנו, המבוגרים, נטייה לקחת על עצמנו את תפקיד ה'מחנך' הבלתי פוסק, המוכיח, מחלק הוראות, מבקר, נואם ונוזף ללא הרף. המלל הבלתי פוסק יוצר תופעה של אינפלציה, ממש כמו בשו?ק: מה שיש בשפע - ערכו יורד! הילדים פשוט מפסיקים להקשיב, גם כי הם מכירים את הטכסטים בע"פ, וגם כי המילים (והבקשות, וההוראות, והגערות) כבר איבדו מערכן. מה שגרוע יותר, זה שההתעלמות ממך מתאפשרת ונסלחת על ידך. זהו מצב בלתי רצוי, הפוגם ביכולתך לשמש עבורם דמות סמכות. לכן, אין לנו אלא לאמץ את המלצתו של שמאי (חז"לנו) שהמליץ - אמור מעט ועשה הרבה. כאשר אתה פונה לילדיך בדברים או בבקשה, דאג לעשות זאת בקצרה, פעם אחת בלבד, כשאתה מוודא ששמעו את הדברים. אם ביקשת מהם לעשות משהו, פעל כדי שיעשו זאת, גם אם לצורך כך תצטרך לקום ולבוא עד אליהם. כך יועבר המסר החשוב, לפיו אתה מתכוון למה שאתה אומר, ועליהם להקשיב ולהיענות לך, ולכבד את נוכחותך. ההתייחסות המתעלמת אכן מעליבה, אך כדי לזכות בכבוד מצד זולתך, רצוי לאמץ - לפני כן - מידה של כבוד והערכה מצידך כלפי עצמך, ונכונות להתעקש על עקרונותיך וזכויותיך כאב וכאדם. זה הזמן! בהצלחה ליאת

בתודה רבה על התשובה המהירה. ראשית, אכן מדובר בכמה ילדים, בגילאים 7, 10, 14. שנית, לא ברור לי מהי העשייה הנדרשת. אם אני שואל את הילד שאלה אינפורמטיבית (האם היום המורה שרה הגיעה לבית הספר? האם שמת לאחיך לחמניה בילקוט לפני שהלך? מתי מקבלים תעודות?) ואין תגובה, איזו דרך יש לי לדאוג שיענה. מאד קשה לומר שהתנהגות זו נסלחת על ידי, אבל אני אובד עצות לענין הדרך בה עלי להביע שהדבר בלתי נסלח. אודה על תשובה נוספת.

שלום ליאת, אני אמא לבת שנתיים שנגמלה רק בחודש האחרון מהנקה. מאז הגמילה חלה רגרסיה שמתבטאת ברצון להיות רק איתי בכי היסטרי בלילה וגם בגן לפתע החלה תופעה של קשיי היפרדות והתקפי בכי. בבית אני מחבקת המון מדברת על כך שהיא גדולה אומרת לה שהיא יכולה לשים את הראש על הציצי וגם נתתי לה "פרסים" על לילה שלם שהיתה במיטתה. מה עוד את מציעה לי לעשות כדי לשפר את המצב? הגמילה בשילוב עם עקשנות ורצון לעצמאות של גיל שנתיים מובילה אותנו למצבים קשים של התקפי בכי היסטריים ורצון שלה לעשות מה שהיא רוצה, מה שאני לא מאפשרת לה כמובן.אשמח לקבל את חוות דעתך, תודה אורנית

שלום אורנית, בשעה טובה וכל הכבוד על עמידה במשימת ההנקה עד כה. עבור בתך הקטנה, הגמילה - כצפוי - היא פחות חגיגית, וכרוכה בתהליך מכאיב של הסתגלות. חשבי כמה קשה ל?רצות, בו זמנית, להישאר מחוברת לאמא אך גם להיפרד ממנה אל עצמאות מאושרת. זו משימה התפתחותית חשובה, הכרוכה בכאב וזעם גדול, ותחושות מנוגדות של אומניפוטנטיות (אני כל-יכולה) לרגע, וחוסר אונים ברגע אחר. הקונפליקט הזה, הוא שעומד בבסיס התקפי הזעם המפורסמים של גיל שנתיים "הנורא". איכשהו, קל מאד לגלוש אל תוך מאבקי הכוח הבלתי פוסקים הללו, אך מסתבר שלא מוכרחים. כהורים, עלינו להחליט בפרגמטיות על מה שווה לריב ועל מה לא, ולנסות להגמיש קצת את עקרונותינו כדי לצמצם את הקונפליקטים למינימום ההכרחי. על הגבולות ההכרחיים כן חשוב להתעקש, ורצוי לעשות זאת בעקביות ובאסרטיביות מתחשבת. כלומר, להגיד את ה'לא' בשקט ונחרצות, ולנסות להפחית מתחושות התסכול באמצעי הסחה והרגעה. אם כלום לא עוזר ומגיע התקף הזעם הנורא, נסו להתקפל קצת, לזוז הצידה, ולאפשר לילדה להירגע. תוכלו לחזור אליה כשתרגע, ולהציע פעילות משותפת נעימה. הבשורה הטובה היא שזה עובר בסופו של דבר, ומפנה את מקומו לצרות חדשות... :-)) יישר כוח ליאת

אני מעוניינת לשלוח את בני לטיפול ע"י פסיכולוג ילדים או תראפיסט בדרמה. עיקר הקשיים התנהגותיים וחברותיים אשמח לקבל המלצה לגבי מטפלים /פסיכולוגיים באיזור שוהם מודיעין

שלום רב, מאחר ואין אפשרות להשתמש בפורומים למטרות פרסום, צרפי לגוף הודעתך כתובת מייל עדכנית, ואולי יתקבלו המלצות ישירות לשם. תוכלי להיעזר גם באינדקס המטפלים המצוי באתר זה (ראי בראש העמוד בצד ימין - "רופאים מטפלים ומרפאות"), המאפשר חיפוש לפי אזור המגורים. בהצלחה ליאת

בני בן ה-4 וחצי מתעורר בשבוע האחרון בכל לילה ובא אלינו למיטה אחרי שחולם על מפלצות. מה אפשר לעשות כדי להפסיק את התופעה? תודה, שרונה

שלום שרונה, פחדי לילה, ממפלצות, מכשפות, אריות, נמרים וסתם חלומות רעים, נפוצים מאד בגילאים הללו. לפעמים ההורים כ"כ מזדהים עם מצוקת הפחד הלילי, עד כי נפרצים הכללים, והילד מוזמן למצוא מחסה במיטת ההורים. אלא שהמחווה הנדיבה עלולה להפוך תוך זמן קצר למפגע, בעיקר כאשר הילד הופך את מיטת ההורים למשכנו הקבוע, ומסרב לשוב למיטתו. במצב עניינים כזה, החזרה לשגרה כרוכה במאבקים בלתי פוסקים או בשלושה אנשים (לפחות) המצטופפים באי נוחות במיטה אחת, וסובלים בשקט בתמורה לכמה שעות שינה רציפות. הפיתרון הוא להרוג את ההרגל כשהוא עוד קטן, ולהרגיע את הילד במיטתו שלו, גם אם זה ייקח קצת זמן. גשו אליו כשהוא מתעורר, הרגיעו אותו בדיבור קצר, כשאתם מוודאים שהוא 'מחוץ לחלום', ואז, השתדלו להימנע מפעילויות 'חברתיות' נעימות או מגרייה מעוררת (כמו טלוויזיה, וידאו או סיפור, שיר, וכד'). חשוב שיועבר מסר מרגיע, יחד עם ציפייה ברורה שיחזור לישון ויאפשר גם לכם לחזור לישון בהקדם. שבו לצידו זמן מה, וחזרו למיטתכם כשיירגע. לפעמים יהיה עליכם לבלות קצת יותר זמן ערים לצד מיטתו, או אפילו לנמנם קצת על השטיח למרגלות המיטה, אך יש בכך מסר חשוב של הקניית ביטחון מצד אחד, וציפייה שיצליח לישון במיטתו ובחדרו כל הלילה. מעבר להיבטים הפרקטיים הללו, אפשר ורצוי לעבד את הפחדים שלו בשעות הערות, דרך משחק, יצירה, וספרות ילדים ענפה סביב פחדי לילה ומפלצות. http://www.dafdaf.co.il/Reviews.asp?MenuID=82&SubMenuID=117 בהצלחה וליל מנוחה ליאת בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת שנתיים, ילדה שניה במשפחה. סובלת כבר מלפני גיל שנה מהתפרצויות זעם קשות וארוכות מאד (צרחות, בעיטות, הזעה, יכול להימשך גם מעל שעה). כל דרך התנהגותית שנקטנו לא הוכיחה עצמה. לאחרונה החמיר, סביר להניח שבשל היעדרויות ממושכות של אביה מטעמי עבודה. איפה ניתן לקבל טיפול ואבחון בגיל כזה? ועניין נוסף, לעיתים סובלת מעצירות קשה מאד ללא כל קשר לשינוי בתזונה, יכול להיות שיש קשר? תודה!

שלום רב, ממליצה על פנייה ל'מכון להתפתחות הילד' של קופת החולים שלכם, שם אפשר לאבחן בעיות התפתחותיות של הגיל הרך. צוות המכון כולל בדר"כ רופאי ילדים ומומחים מתחום הריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, פסיכולוגיה ועוד. עצירות יכולה להופיע כביטוי לקשיים רגשיים, אך לפני שפונים לכיווני חשיבה כאלה, יש לשלול גורמים פיזיולוגיים בריאותיים. נדמה לי שהכתובת הראשונה במקרה שלכם הוא רופא הילדים, שיוכל להפנות אתכם גם לאבחון ההתפתחותי. בברכה ליאת

שלום, מאז חג הפורים בני בן השנתיים וחצי חושש מאוד מנפצים. הוא מפחד לצאת לבד מהבית, דורש שיחזיקו לו את היד. כל רעש קטן מקפיץ אותו. לאחר שהוא נרדם בלילה הוא מתעורר מספר רב של פעמים ורץ לחדרנו בבהלה. הוא חוזר לישון אבל זה קורה מספר פעמים. הוא כל הזמן אומר שאין נפצים ונגמר פורים אבל נראה כי הוא לא רגוע. אם מטיילים בחוץ הוא הולך במהירות ומביט כל הזמן לצדדים. גם במעון הוא לא משחק בחצר אלא יושב ליד המטפלות. יש לציין כי הוא ילד בד"כ עצמאי מאוד, בטוח בעצמו. בכל זאת, מאז פורים המצב השתפר מעט, שבוע שעבר הוא היה מוכן לצאת מהבית רק אם נרים אותו על הידיים והיה נרדם רק אם אנו יושבים לידו, מה שכיום כבר לא קורה. מה אפשר לעשות? אנו מדברים איתו, והוא יודע לדקלם את דברנו, אך הבטחון שלו נעלם ואני חוששת שזה לא מספיק. אודה על תשובתך.

שלום תמר, משנכנס אדר מרבים (חלק מהילדים) בשמחה, וחלק אחר נכנסים ללחץ. פורים הוא חג נחמד, הטומן בחובו פוטנציאל גדול לבהלה: מסיכות, תחפושות, איפור כבד, פיאות, קרניים ושפמים - ההופכים את המוכר לזר ואחר. עבור ילדים קטנים, שהיכולות הקוגניטיביות שלהם טרם הבשילו, הרעיון של זהות נעלמת או מתחלפת יכול להבהיל עד מאד. וכאילו לא די בכל זה, הנה מופיעים להם קפצונים ונפצים, שעבור ילדים רגישים וחרדים הם אסון של ממש, בעיקר אם ההתנסות בהם היא מקרוב ובהפתעה. בקיצור - הפחד בהחלט מוצדק, והתגובה חסרת המנוחה של בנך נראית מובנת. העובדה שיש שיפור מעודדת, ואני מניחה שהנוכחות השקטה ונוסכת הביטחון שלכם (ושל הגננות) תסייע לו לחזור לעצמו, גם אם זה ייקח קצת זמן. כדאי להזכיר כאן, בכל זאת, שיש ילדים עם רגישות אודיטורית גבוהה יותר, המגיבים בחרדה לגירויים עם פוטנציאל נפיץ, כמו בלונים, זיקוקים, מופעי ילדים רעשניים, מטוסי סילון או רעמים. ברוב המקרים הרגישות הזו פוחתת עם הגיל (או מווסתת ביתר הצלחה) ואיתה גם החרדות. בברכה ליאת

תודה ליאת על תשובתך. האם הבנתי נכון שהזמן יעשה את שלו? מה עם לפנות לגורם טיפולי כלשהו? ואם כן, על איזה סוג טיפול היית ממליצה?

00050הי ליאת . יש לי ילד בן שנתיים ו- 3 חודשים. ולפני כ 4 וחצי חודשים נולדה לו גם אחות קטנה. בני נמצא במעון ועד לפני שנולדה לו אחות הוא היה מתנהג בסדר גמור במעון. מאז שנולדה הקטנה הוא רק מרביץ בגןלילדים, וזה מתבטא בזה שכשנכנס לגן בבוקר הוא ממש רץ בוחר ילד ודוחף אותו ממש חזק על הרצפה וככה כל בוקר ובמהלך היום לפעמים. גם שאני הולכת איתו לגן משחקים ויש ילד שתופס את הנדנדה או המגלשה שרוצה אז ישר הוא תוקף את אותו ילד ואומר אדה ילדים, להרביץ. אני לא יודעת מה לעשות אני יורדת לו לגובה העיניים ואומרת לו עידן אסור להרביץ לילדים. אתה רוצה עונש לחדר? השאלה אם להגיד לו ככה? אם לקחת אותו מגן המשחקים ? אם להתחיל עונשים? אני כבר לא יודעת אם זה נובע מהלידה. הוא לפעמים מנשק את אחותו ולפעמים מקנא,אבל בגדול הוא אוהב אותה מאוד. מה אפשר לעשות?

שלום קרן, לידת אח בהחלט יכולה להיחוות כסוג של משבר, הגורר שינויים בהתנהגות ועלייה ברמת התוקפנות. כדי להפחית מתחושות המצוקה שלו, חשוב לגלות הבנה לרגשותיו, ולהשתדל להעניק תשומת לב רבה ככל האפשר. אך אין לבלבל בין אמפתיה, הבנה ותשומת לב לבין חוסר גבולות. גם אם להתנהגותו התוקפנית יש סיבה הגיונית ונראית לעין, אין לאפשר בשום אופן פגיעה באנשים/ילדים אחרים. לכן, כאשר הוא מתכוון לפגוע במישהו אחר יש לעשות הכל כדי לעצור אותו, ולא להסתפק באזהרות או באיומים. מול מעשי אלימות יש לפעול מיידית, להרחיק אותו מהמקום, ולדאוג לכך שיבין שבכל פעם שינהג כך יהיו לכך השלכות בלתי רצויות עבורו. אם הוא פוגע בילד בגינת המשחקים, אל תאיימי בעונש, אלא קחי אותו והחזירי אותו הביתה מיד. אל תקראי לזה עונש, ואל תדרשי ממנו לבקש סליחה. זכרי שפעולות משפיעות הרבה יותר מדיבורים. מבחינתו, ביטול הפעילות המהנה איתך זה עונש מכאיב ומספיק, ואם הדבר יחזור פעמיים או שלוש ברצף (זה לא קל, אני יודעת, אך יעיל להפליא) הוא ילמד שלא כדאי לו להתנהג כבריון. באופן דומה, כאשר אתם מגיעים אל הגן והוא מתנפל על ילד אחר, עזבי את הגן מיד, ואל תישארי איתו. השאירי לגננת לטפל בתקרית, והסבירי לבנך שלא נעים לך לבלות במחיצתו כשהוא מתנהג באלימות. לא לשכוח, כמובן, לזמן לו חוויות מעימות ורגועות במחיצתך, כשאת מדגישה כמה כייף לך איתו כשהוא חברותי, מתחשב ונחמד. בהצלחה ליאת

ליאת, ומה לגבי אם מציק לאחותו או לילדים שבאים אלינו הביתה? כאשר באים אלינו חברים / משפחה עם ילדים (שהוא אכן מכיר אותם) ולוקחים איזשהו משחק ששייך לו, הוא ישר צועק בוכה ומרביץ להם. במקרים כאלו להכניס אותו לחדר? אם כן מה להגיד לו ברגעים אלו?

הבן שלי בן שנתיים ושבעה חודשים לפני שבוע התחלתי גמילה מחיתולים, אין תוצאות חיוביות מהילד הוא כל הזמן מפספס ואני מרגישה כאילו הוא הולך איתי ראש בראש בהתחלה היה מוכן לשבת בסיר או באסלה היום לא מוכן וכשהוא מפספס בשום פנים ואופן לא מוכן להחליף בגדים מה לעשות בנידון אשמח לקבל ייעוץ והכוונה רצוי לציין שזה בני הבכור אין לי מושג אך להתמודד

וכשאני לוקחת אותו לשירותים אז הוא בוכה ואומר לא רוצה פיפי

שלום ליאת, תהליך הגמילה מחיתולים הוא הדרגתי ומועד למכשולים. אחרי הכל, מדובר בדרישה שרירותית, הנוחתת על הילד השליו, המתבקש (די במפתיע, יש להודות) לשנות ממנהגו, ולעשות את צרכיו במקום ספציפי ומוזר מבחינתו. זוהי אכן דרישה נכבדת, אך נדמה לי שבנך בהחלט הגיע לגיל שאפשר לצפות ממנו לעמוד במשימה. הציפייה שלך לתוצאות חיוביות בתוך שבוע היא מעט לא ריאלית, ואני מציעה לא להיכנס למסלול של התנגשות. ילדים מטבעם רוצים להיות בסדר ולעמוד בציפיות, ולכן הרעיון שהוא עושה לך דווקא לא בהכרח נכון. עם זאת, התגובות שלנו, המבוגרים, לפספוסים ולכישלונות יכולות לגרום לו לחשוב שמדובר במאבק. אני מציעה לך לקרוא על תהליך הגמילה הנכון, וליישמו ככל האפשר, מתוך עמדה סבלנית ומעודדת. הנה מאמר טוב אחד (ויש ברשת עוד רבים)- http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=28 מאחלת לך כוחות, ושולחת לך סבלנות ועידוד ליאת

שלום ליאת, אני אם לילדה בת שנתיים שכרגע נמצאת במסגרת 3 פעמים בשבוע ושאר הזמן איתי. לפני כחודשיים עברתי תקופת מחלה שבה נאלצתי להשאר בבית הרבה והילדה היתה איתי רב הזמן (בעלי בעבודה ואין לנו עזרה).עכשיו הכל בסדר רני בריאה אך נכון לעכשיו הילדה שהיתה כבר כמעט עצמאית מסרבת יותר לישון במיטה שלה "רוצה רק במיטה של אמא" אנא ייעצי לי מה לעשות?

שלום רב, שמחתי לקרוא שהבראת וחזרת לתפקוד מלא. יופי! זה באמת זמן טוב להחזיר את הבית לשגרה בריאה, גם אם זה יהיה כרוך במאמץ של מס' ימים. אני מזמינה אותך לקרוא את תשובתי למירה, שפנתה בתאריך 25.2.09 (דפדפי קצת לאחור), ואם יהיו שאלות נוספות, את מוזמנת. בהצלחה ליאת

שלום רב אשמח לקבל הדרכה או ייעוץ לביתי בת ה9 שיש לה פחדים, דוגמא: אם היא עושה משהו לא טוב, ומספרת לי, אני מדברת איתה על הנושא ומסבירה לה אבל היא נשארת עם הרגשות הלא טובים המון זמן, למשל היא אומרת לי , יש לי הרגשה לא טובה, ואז היא עצובה, בלי מצב רוח וכו', יושבת ולעיתים רועדת, מפחד..אני לא מבינה למה... זה לא שהיא באמת עושה משהו נוראי, והתגובות שלי הם באמת מתחשבות ובאהבה, למרות זאת היא פוחדת, ממה? אין לי מושג, ולמה? אין לי מושג, ורוב הזמן היא עצובה.... קשה לי אנא עזרו לי ואם אני צריכה עזרה, ברצון אקבל תודה על התשובה

שלום רב, התיאור שלך מאד חלקי, וקשה לי להעריך על פיו מה מוקד הקושי. אפשר לנסח בזהירות כיווני מחשבה, כמו למשל שהילדה מרגישה שהיא מאכזבת או נכשלת בכל פעם שהיא מתנהגת לא כשורה. לפעמים יש בבית ילד נוסף המוגדר כילד ה"רע", מה שיכול ליצור אצל הילד ה"טוב" חשש מלאבד את אהבת ההורה, אותה הוא תופס כמותנית בהתנהגות 'מושלמת'. עוד כיוון אפשרי יכול להיות קשור בנטייה של ילדים (ומבוגרים) מסוימים לפתח עמדה קורבנית (של "קדוש מעונה"), היוצרת אצל הסובבים תחושה מתמדת של זהירות ואשמה. נסי לבחון עם עצמך אם משהו מהדברים מדבר אליך ונראה מתאים, וכתבי מעט יותר. אם את חוששת שבתך מתמודדת עם בעיה רגשית עקשנית יותר, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

ליאת שלום בתי בת - 5 סובלת מהתפרצויות זעם הדבר יכול לנבוע מדברים שוליים ביותר. היא חייבת תמיד להיות השולטת והמחליטה והכל צריך להעשות עפ"י דרכה. יש לציין כי עברנו קורס במכון אדלר ואף טופלנו אנו ההורים אצל יועצת פרטית. כולם גרסו כי יש בעיית גבולות אולם אני חושבת כי יש בעיה מעבר מפני שאנו איננו "מוותרים" לה ועל כן מתרחשות ההתפרצויות לדוגמא אם היא רוצה לעשות משהו עכשיו ואני אינני יכולה לעזור לה מיד מתחיל ההתקף שגורר צרחות אימה בכי עד כדי כא ראש. לאחר שהיא נרגעת היא שואלת אותי מה קרה לה והכל כלא היה. יש לציין שהבעיה התחילה בגיל מאוד מאוד צעיר לפני גיל שנתיים וממשיכה עד היום וכמובן מחמירה. אני ממש עובדת עצות ואינני יודעת מה עלי לעשות אודה לך על חוות דעתך

שלום לאם המודאגת, את יכולה לכתוב מעט יותר מהו הדבר "שמעבר" שמדאיג אותך? האם את חושבת שמדובר בבעיה התפתחותית כלשהי? האם ראה את הילדה עצמה גורם מקצועי כלשהו? ילדים יכולים להיות בעלי מזג סוער, או עם קושי משמעותי בוויסות רגשות, מה שעלול להכביד מאד גם על ההורים הטובים והסבלניים ביותר, ולהקשות עליהם בהצבת גבולות יעילה. אלא שדווקא ילדים אלה, יותר מאחרים, זקוקים להחזקה הורית סמכותית ואסרטיבית, הנעשית לצד יכולת הכלה וקבלה. יתכן שאתם זקוקים לליווי אינטנסיבי יותר, לא לפני שתשללו במכון להתפתחות הילד קיומן של בעיות ממקור אורגני אצל הילדה. בברכה ליאת

ליאת שלום. תודה רבה על תשובתך. אני אכן חוששת מן הדברים אותם העלת ורציתי לשאול לאיזה גורם מקצועי כדאי לפנות? האם יש משהו שאת מכירה באזור תל אביב? תודה רבה

שלום רב רציתי להתייעץ לגבי הסדרי ראייה המתאימים ונכונים לילד. החלטתי להביא ילד יחד עם שותף (שנינו סטרייטים). שותפי רוצה להיות שותף מלא לכל מה שקשור לגידול הילד ואני שמחה על כך. בימים אלו אנחנו יושבים על סעיפי ההסכם ושאלתי היא בנוגע להסדרי הראייה מגיל 4, גיל עליו החלטנו שבו הסדר הראייה יתחיל ויהיה עד כמה שאפשר שווה ושווה. בהתחלה חשבתי כי עדיף שהחלוקה תהיה כזו שהילד יהיה בכל אחד משני הבתים רצף של ימים קבועים (א-ג אצל האב, ג-ו- אצל האם, סופ"ש סירוגין- כשסוף השבוע מחולק ו אחרי הגן ועד למוצ"ש, מוצ"ש - עד א) כעת אני נוטה לחשוב כי ייתכן ועדיף לילד ההסדר המקובל יותר, בו הילד שוהה בימי ב' +ד' אצל האב וסופי השבוע מלאים (ו' עד ראשון)לסרוגין אצל האב והאם. על פי ההסדר האחרון,המקובל, יוצא שהילד ישן במשך השבוע, לילה אצל האב לילה אצל האם מצב שבהתחלה חשבתי שיגרום לילד בלבול והטרדה אך מאידך אני חושבת כרגע, שעבור ילד קטן שני לילות או שלושה לילות ברצף להיות מנותק מהאם או מהאב (מודה שאני חושבת שהניתוק מהאם הוא קשה יותר) אינו טוב לילד, הוא ארוך מידי. כמו כן אני חושבת על מידת המעורבות היום יומית בחיי הילד, בית ספר, חוויות... מבקשת את עזרתכם, דעתכם, בנוגע לכך רוצה לדעת מה עדיף מבחינה רגשית לילד. תודה רבה ושבוע טוב

שלום עדי, הפלפול במשנה, הדן בגורלה של "ביצה שנולדה ביום טוב" הפך זה מכבר שם נרדף לדיון הנעשה הרבה טרם זמנו. אני מבינה שאתם נמצאים כרגע בשעת כתיבתו של חוזה, ולדברים שעל הפרק יש משקל רב. ובכל זאת, אני מרגישה שמדובר בשאלה עקרונית וכללית, שאחיזתה במציאות הפרטית של כל משפחה רופפת למדי. ההחלטה להביא ילד משותף היא החלטה כבדת משקל, ועליה להביא בחשבון חילוקי דעות עתידיים. מבחינה זו אתם עושים נכון כשאתם מנסים לחשוב על כל מה שאפשר מראש. עם זאת, אנחנו דנים בילד שעוד לא נולד, שאין אנו יודעים דבר על המזג שלו, על בריאותו, על טיב הקשר שלו עם הוריו, ועל יכולת התפקוד שלהם כהורים. השאלה לגבי הסדרי הראייה העתידיים נראית כרגע היפוטתית מאד, ובמקומכם, הייתי מחפשת דמות מקצועית שתהיה מוסכמת על שניכם, שתלווה את התהליך גם בשנים הבאות, ותסייע לכם לגבש הסדרים בזמן אמת, המביאים בחשבון את צרכי הילד (והוריו) בהתאם לנסיבות. בברכה ובהצלחה ליאת

היי שמי גלית אני אימא לילדה בת חמש , בחודשיים האחרונים חל בה שינוי בנושא השינה והפחדים היא מתעוררת כל לילה כמה פעמים ואומרת שהיא לא יכולה להירדם ממחשבות לא טובות הילדה לפני זה הייתה ישנה לילה שלם, ניסיתי לבדוק איתה ולשאול אותה שאלות אם יש משהו שמציק לה או מפריע ואמרה שלא שאין, אתמול יום שישי גילינו על הלשון שלה כמו כביה כזאת מסיגריה בצורת עיגול והתחלנו לשאול אותה שאלות , הילדה לא רצתה לדבר אמרה שזה שום דבר והיא לא מוכנה לדבר על זה אמרה שתתגבר על זה לבד, אני מאוד נלחצתי איך ילדה בת 5 אומרת לי כזה דבר שהיא תתגבר על זה לבד , התחלנו לשאול שאלות נוספות מה מציק לה בגן אם מישהו הטריד אותה אם מישהו נגע בה לא הייתה מוכנה לשתף פעולה התחילה לבכות, הנחנו לה היא נרדמה ביחד איתי במיטה .בבוקר שאלתי שוב ואמרה שזה ילד מהגן שמציק לה והוא עשה לה את זה עם מגרפה , אני לא יודעת אם זה נכון כדי שאני אניח לה ,,,, אני אשמח אם תוכלו לעזור לי איך להמשיך להתנהג עם הילדה ולכוון אותי לאן לפנות.

שלום גלית, (וסליחה שחיכית קצת לתשובה) כרגע, אם את חוששת שבתך נפגעה מילד מהגן, יש לברר זאת עם הגננת, ולוודא שהיא נמצאת תחת השגחה. פחדי לילה נפוצים מאד בילדות, ויעידו על כך עשרות הפניות המגיעות אל הפורום שלנו בנושא זה. איני יודעת אם פחדי הלילה שלה קשורים לאירוע ספציפי (אם נקשיב לדבריה, מדובר במחשבות ופחדים "מפושטים" יותר), אך בכל מקרה, לאחר שטיפלת בנושא הגן, ההתנהגות במהלך הלילה צריכה להיות עניינית ומעודדת חזרה מהירה לשינה. אני מציעה לא להתפתות לקחת אותה למיטתך, אלא להתעקש על כך שתישאר במיטתה, בנוכחותך המרגיעה, מבלי להפוך את האירוע הלילי לפעילות נעימה ומתגמלת. הגיעי למיטתה, נסי להרגיע מעט בדיבור שקט וקצר, חיבוק ונשיקה, ובקשי ממנה לחזור ולישון. אם היא אומרת שאינה יכולה להירדם, שבי לידה כמה רגעים ללא דיבור או פעילות. את מוזמנת לעשות חיפוש קצר בין דפי הפורום הקודמים, ולקרוא עוד בנושא פחדי לילה. אשמח לשמוע איך הולך בהצלחה ליאת

שלום יש לי בן בגיל 12 שהולך לא מעט לחברים. איך אני יכול לפתוח את הנושא : שלא יענה לאף "הזמנה" של מישהו זר .......... בפרט מלהכנס לביתו בתרוץ כלשהו ?? אני שומע לא מעט על שקורה ולא רוצה שהילד לאחר השיחה יפחד ........ תודה מראש

שלום רב, בגיל 12 כבר אפשר להתריע מפני הסכנות הממשיות, מאחר שמדובר בילד עם יכולת חשיבה והבנה טובה. בגיל זה ילדים ממילא מחוברים לנעשה בסביבתם הרחוקה, הן דרך הטלוויזיה והעיתון, והן דרך המחשב, ואני מניחה שההסבר שלך יהיה רק חידוד של הדברים ולא תגלית חדשה ומאיימת. אני מציעה לומר את הדברים במפורש, ולהזהיר מפני הסכנות, מבלי לגלוש לתיאורים קטסטרופליים. "לא מתפתים לטרמפים, לא הולכים לבתים של אנשים זרים, ולא פותחים את הבית לעוברי אורח כאשר אין מבוגר בסביבה. אנחנו שומעים לאחרונה על הרבה מקרים בהם ילדים נפלו קרבן למעשים פליליים, ומבקשים ממך לשמור על עצמך ולהישאר עירני גם בבית וגם בחוץ". כדי שהילד לא ייכנס לחרדות מיותרות, אפשר לחזור ולהזכיר שרוב בני האדם הם אנשים טובים, אך למרות העובדה הזו, ובגלל שלא תמיד ילדים יודעים להבחין בין טוב לרע, נדרשת זהירות. הדגישו את העובדה שאתם סומכים עליו, בוטחים בו, אך גם משגיחים ושומרים עליו כמתבקש. בברכה ליאת

שלום ליאת, אני דודה לשני אחיינים, בן 6 ובת 3. ארוחת ערב משותפת בשישי בערב הפכה להרגל .. בכל שישי מתקשר אלי בן השש (לפעמים גם בת השלוש) ומבקש שאבוא לאכול ולשחק איתם. אם אני עונה שאבוא - שמחה וצהלה. אם עניתי בשלילה, בן השש מניח את הטלפון ומפסיק לדבר איתי,בוכה, קרה שאמר לי שאם לא אבוא הוא לא יאכל ארוחת ערב, מבקש ממשהו אחר להגיד לי שלא אבוא יותר,מתעצבן לפעמים זה גורם לו להשתולל ולהתנהג לא יפה וכו'.(למרות התנהגותו אני לא מגיעה) הוריו מנסים להסביר לו שהוא רשאי לומר שהוא מאוכזב וכו' אך לא להתנהג באופן כזה שלא נעים לי וכו' אני חושבת שכדאי לדלל את הארוחות המשותפות בימי שישי(זה הפך לקבוע גם מבחינת ההורים) ועל ידי כך לא לחזק את ההרגל של הילד. ברור לי שהדבר נובע,חוץ מהקשר שלו אלי,גם מהקושי של הילד לשמוע תשובה שלילית ומהצורך שלו בשליטה (שמתבטא בדרכים נוספות) ודילול הארוחות לא בהכרח יעזור לו להתמודד עם הקושי ולמרות זאת.. אשמח לשמוע את דעתך כיצד עלי לנהוג וכיצד אפשר ללמד את הילד לקבל תשובה שלילית... אגב, כאשר אני משיבה תשובה שלילית,אני מקפידה לא להתנצל או לשכנע אלא באופן ענייני לומר שאני לא יכולה היום ואבוא בפעם אחרת. (מודה שיחד עם זאת קשה לשמוע את תגובותו ואכזבתו) ובהזדמנות זו אני רוצה להודות לך על הפורום הנפלא, שמאפשר גם לדודות ללא ילדים, ללמוד הרבה ולהבין את עולמם המיוחד של הקטנים !! תודה :-)

שלום דפנה, ראשית, נדמה לי שעלייך לשמוח על כך שהפכת חשובה כל כך בחייו של ילד קטן. בעיני זו המחמאה הגדולה מכולן. אני לא בטוחה שאני מסכימה איתך בעניין דילול הארוחות המשותפות. חינוך הילד לאפוק וסבלנות מוטל על הוריו ולא עלייך, וכל הכייף עם סבים ודודים הוא ביכולת 'להחליק' במקומות שאי אפשר עם ההורים. כמובן שאיני מתכוונת לכך שתפעלי במנוגד להחלטות ההורים, אלא שתמשיכי להיות הדודה הכייפית והאהובה, שמגיעה כשבא לה והיא יכולה, ולא באה כשלא יוצא... המציאות תעשה את שלה בעניין הזה, אל דאגה. ותודה על המילים החמות :-)) שבוע טוב ליאת

שאלה היפותטית. רציתי לשאול איך מתמודדים עם מעבר דירה והעברת ילד בכיתה ד למשל מבית ספר אחד לאחר שאפילו בעיר אחרת. מצד אחד יש לי רצון לעבור דירה לעיר אחרת כי אני לא אוהבת את החינוך בעיר שלי אבל יש לי פחד שהבן שלי יתדרדר בלימודים ויהיה ב"דיכאון" מהמעבר ומעזיבת החברים שלו במיוחד שלא יכיר אף אחד בכיתה. הוא ילד ממש טוב עם מלא חברים וילד מצטיין בלימודים וזה ממש מלחיץ אותי. מתי עדיף לעשות מעברים אמצע שנה או תחילת שנה?

שלום שירה, לשאלה היפוטתית תהיה, מן הסתם, תשובה כללית... מעבר דירה, לעיר אחרת ולבי"ס חדש, יכולה להיחוות כמשבר או כהרפתקה - תלוי בנסיבות. מאחר ומדובר בקטיעת רצף החיים, והתמודדות של כל בני המשפחה, אפשר להניח שהדבר ידרוש תקופת הסתגלות, כולל קשיים זמניים. ילדים בריאים וחברותיים מצליחים בדר"כ לשחזר את מעמדם גם במקום חדש, אף אם זה ייקח קצת זמן. אני חושבת שעדיף לעשות מעברים כאלה בקיץ, כדי לאפשר לילד התאקלמות הדרגתית בסביבה החדשה, ואולי גם היכרות ראשונית עם ילדים מהשכונה, איתם יילך לביה"ס בתחילת ספטמבר. בהצלחה ליאת

שלום אני בחורה דתיה בת 18. יש לי חברה טובה מאוד שאני מרגישה איתה מאוד מאוד פתוחה הרבה יותר ביחס לשאר החברות שלי. בהתחלה אומנם לא היינו כ"כ קשורות אבל לאט לאט היא זאת שהתחילה יותר ויותר להתקרב אליי וככה נהיינו חברות קרובות מאוד. לפני שאני ממשיכה, יש לציין שמעולם(!) לא הייתי עם בחור, אלא רק התאהבתי התאהבות חד צדדית(בעיקר דרך הטלויזיה וכדו') אבל תמיד נמשכתי לגבריות והייתי בטוחה מגיל צעיר בנטייה שלי. רק מה, בגלל החברה הטובה הזו שלי, אני כבר נהיית מבולבלת לגבי הנטיה. העניין הוא, שלפי דעתי הסיבה שנהיינו כ"כ קשורות אחת לשניה היא שאנחנו מתנסות יחד מינית באופן קבוע, בסתר. זה התחיל מלפני 3 שנים בערך, בקטנה. ישנתי פעם ראשונה אצל החברה שלי וסתם ככה היא ביקשה להניח את הראש שלה על הברכיים שלי, הסכמתי כאילו-בתור חברות, ביטוי חיבה וכו' ואז, אני אפילו לא זוכרת כבר-פשוט, בגלל ש-בכל אופן ככה אני חשתי-היה לי מתח מיני עודף כנראה ובגלל שאני דתיה לצערי אינני יכולה להתנסות עם בנים, המתח הזה פשוט נוצר לי איתה והתחלנו להתמזמז. אח"כ, כשזה עבר התחרטתי מאוד על מה שקרה והרגשתי ממש רתיעה עמוקה עד שלא הייתי מסוגלת להתראות איתה. איכשהו, המשבר הזה חלף וחזרנו שוב להיפגש ושוב חשנו מתח מיני אחת על יד השניה, וחזרנו ליגוע אחת בשניה. מפעם לפעם התקדמנו יותר ויותר במעשים ואפילו אוננו אחת לשניה פעמים רבות. המוזר ביותר הוא, שגם כשהיינו מתמזמזות יחד היינו אוהבות בנים-כלומר באותה תקופה אהבתי מאוד מאוד זמר רוק וכאילו כשהיינו יחד הייתי בעצם חושבת עליו כאילו שאני איתו, ועד עכשיו זה ככה-אני אוהבת מישהו(חד צדדי כמובן, לצערי) וחושבת עליו שאני כביכול איתו כשאנחנו יחד. אני יודעת שכל העסק הזה הזוי ומטורף לגמרי אבל אני פשוט לא יודעת כבר מה לחשוב!!1 אני מבולבלת לגמריייי אומנם אני נמשכת לגברים אבל מרגישה מתח מיני ליד החברה שלי-איך זה יכול להיות??? וסתם ככה, אני בכלל לא מרגישה משיכה אליה כשאנחנו סתם מסתובבות או עושות דברים אחרים, אלא רק קשר רגשי עמוק מאוד! בבקשה, אני ממש חייבת עצה דחוף או משהו! כל תגובה יכולה לעזור לי(: מה זה אומר עליי??? תודה רבה רבה מראש! [:

לך!

שלום לך, כמובן שלא אוכל לדעת טוב ממך מהי נטייתך המינית, אך אוכל לומר לך שמשיכה מינית הומוסקסואלית תיתכן במצבים בהם האובייקט מהמין השני חסר לאורך זמן או אסור. אני מקווה שבזמן הקרוב תמצאי לעצמך בן זוג ממין זכר, ותוכלי לבחון מקרוב את נטיותייך גם בהקשר ה'מקובל'. בכל מקרה, אין סיבה להילחץ. שבוע טוב ליאת

קודם כול אני רוצה לשבח אותך על כול הענינן הזה שאת עונה מהר ובאמת בהרחבה ואני בטוחה גם בשקידה יש לי שאלה עליך אני מישהיא שנוראה אוהבת לדבר לשמוע להקשיב אומרים לי שיש לי גם פטרונות מצוינים לגבי כול מיני שיחות האמת היא שפסיכולוגיה היא אחד מהמקצעות שמענינים אותי הייתי רוצה לשאול אותך האם מישהיא שרוצה להיות פסיכולוגית צריכה רמה לימודית גבוה באונברסיטה? 2)כמה שנים לומדים את זה בערך 3)האם זה באמת מקצוע מענין בתודה חן

שלום חן, מקצוע הפסיכולוגיה הוא אכן מקצוע מרתק ומעניין, אך גם קשה ותובעני מאד. הוא דורש השקעה רבה מאד גם במהלך ההכשרה, וגם לאורך החיים המקצועיים. מבחינה אקדמית, כדי להיות פסיכולוג קליני, יש ללמוד תחילה תואר ראשון (3 שנים לפחות) בציוני הצטיינות, לעבור בציון גבוה מבחן מעבר לקראת תואר שני, לעבור תהליך מיון והערכה לצורך קבלה למגמה הקלינית (המוגבלת במס' המקומות שלה, ולכן התחרות קשה), ואז - אם התקבלת - ללמוד שנתיים נוספות לתואר השני, ולכתוב עבודת מחקר (תזה). לאחר סיום לימודי התואר השני, יש לעבור תקופת התמחות של ארבע שנים, במרפאות ציבוריות ובמחלקות הפסיכיאטריות. לאחר ההתמחות - מבחן התמחות המזכה אותך בתואר 'פסיכולוג קליני מומחה'. אז התשובה היא כן. צריך רמה לימודית גבוהה מאד והרבה כוחות כדי לסיים את המסלול המפרך הזה, אבל המאמץ כדאי. בהצלחה ליאת

שלום ליאת בני בכיתה ג' מזה כחודשיים אינו רגוע כלל בכיתה, מפריע לילדים איננו מרוכז יש שינוי גדול מאוד בתקופה זו לעומת מה שהוא תמיד ( בכיתות א-ב ובתחילת כיתה ג' תמיד היה ילד מקסים שקט ורגוע)לפני כ4 חודשים נפטר חבר טוב שלו(ממחלה קשה) שלמד עימו באותה הכיתה , עשינו לבני אבחון פסיכודידקטי ופסיכולוגי והם המליצו במיידי לפנות לפסיכולוג ילדים-כאשר הם ראו שהילד סובל מפחדים ומידימו עצמי נמוך מאוד, בבקשה המליצי לנו על פסיכולוגים טובים ורציניים באיזור הקריות השייכים לקופ"ח מכבי או פסיכולוגים שנפנה אליהם באופן פרטי אננו יודעים למי ללכת

שלום אליה, אני מסכימה שטיפול רגשי יכול לסייע מאד בהתארגנות מחודשת אחרי אסון ואובדן. אצל ילדים קטנים אבל ודיכאון בהחלט יכולים להתבטא באי שקט ובבעיות התנהגות. לצערי, איני מכירה פסיכולוגים לילדים באזורכם, אך תוכלי לבקש המלצה מרופא הילדים שלכם או מיועצת ביה"ס, שבוודאי עומדים בקשר שוטף עם מטפלים בילדים. בהצלחה ליאת

שלום , בתי בת שש וחצי , הילדה משקרת באופן קבוע , האם זה בדברים קטנים או יותר גדולים . כש מדברים איתה על המעשה או שקר אף פעם לא רוצה לומר את האמת , אפילו כש מוכיחים לה שהיא לא צודקת ומה שאמרה זה שקר . הוסבר לה מספר פעמים שאם תשקר פשוט לא נוכל להאמין לה יותר , וגם מעשי הוכחנו לה זאת אך ללא שינוי הילדה ממשיכה לשקר . כמו כן הוסבר לילדה שלהגיד אמת זה הרבה יותר פשוט וטוב . שאלנו את עצמינו שאלה למה היא משקרת ? לא כועסים עליה כש דוברת אמת , לא מפעילים לחץ ביום יום ? אך אין לנו תשובה לכך , הילדה פשוט משקרת . אבקש לתת לי טיפים איך להתמודד אם המצב ולגרום לילדה לומר את האמת ולא לשקר לנו .

שלום נטי, ילדים משקרים מכל מיני סיבות, כשבדרך כלל זה מתוך אמונה שאמירת האמת תסבך אותם איכשהו. אשמח אם תוכלי לתת דוגמא לשקר אופייני, ואז - אולי דרך הדוגמא - יהיה קל יותר לחשוב על דרכי תגובה אפשריות. מוכנה לנסות? ליאת

שלום ליאת , דוגמא אחת , ילדה גוזרת לעצמה את הפוני , וכש שואלים אותה למה עשתה זאת , אומרת שזה לא היא אלא חברה שלה עשתה זאת . נשיתי להסביר לה שאני בעצם לא כועסת על כך שגזרה את הפוני אלא על כך שהיא משקרת . ילדה בוכה וממשיכה להתעקש שזאת לא היא . לאחר מספר ימים סיפרה לאחיה הגדול שזו היא שגזרה את הפוני , ואין לה סיבה למה שיקרה לי . דוגמא נוספת ילדה משקת עם נייר טואלט במים בחדר אמבטיה ואומרת שזה לא היא ולא יודעת מי הרטיב את כל האמבטיה ( לנו ידוע שחוץ ממנה אין מי שיעשה זאת ). איך להתנהג במצבים אלו ? בעלי מעניש אותה בעונש כמו לא לראות טלויזיה , אך לפי דעתי אין מה להעניש בעונש כזה כי זה לא יעזור , אלא לתת לה הרגשה של חוסר אימון על מנת שתבין שלאחר ששיקרה מספר פעמים כבר לא מאמינים לה . מה את חושבת על כך ?

הי אני טלי היתה לי מריבה קשה אם חברה ותמיד שיש לי מריבה אם משהוא כגון חבר, חברה, אחות ,אמא ,אבא אני מגיבה קשה גם מבחינת כעס בתוך (לא על מישהוא )וגם קשה לי לישון אני בוכה הרבה שזה קורה ומעשימה את עצמי למרות שזה לא אני ואני בטוחה בזה אני פשוט אחת שלא יכולה לשתוק ואם אני שותקת אני עוד יותר מקבלת את זה קשה =( מה את מציעה לי לעשות?

היי טלי, מריבות הן באמת עניין לא נעים. הן מוציאות מאיתנו את החלקים הלא סובלניים והפחות טובים שלנו. אני מניחה שאף אחד לא ממש אוהב לריב. ובכל זאת, לפי מה שאת מתארת, מריבה משאירה אותך עם סערה רגשית גדולה, אולי קצת יותר ממה שצריך. יכולות להיות כל מיני סיבות לנטייה הזאת, חלקן קשורות למזג המולד שלנו, וחלקן להתנסויות עבר עם מצבי קונפליקט. מבלי להיכנס כרגע לסיבות, נדמה לי שהיכולת לשרוד משבר בינאישי בשלום תלויה ביכולת להרגעה עצמית, לפחות לזמן מה, ולנכונות לחכות עם פעולות והחלטות עד שהסערה תחלוף. כשאת בשיא המריבה או מיד לאחריה, הזכירי לעצמך ששיקול הדעת שלך כרגע אינו במיטבו, ולכן אין טעם לשפוט או להאשים את עצמך. הבטיחי לעצמך (כמו סקארלט אוהרה בסרט "חלף עם הרוח") שתחשבי על הדברים מחר, כשיעלה יום חדש, והרגשות יירגעו קצת. בהצלחה ליאת