פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

הבן הבכור שלנו בן 3.5. הוא ילד חברותי, שמח ונבון. בתחילת השנה עברנו לעיר חדשה וכמובן שהוא גם התחיל ללכת לגן חדש. היום, 5 חודשים אחרי תחילת השנה הוא עדיין נפרד מאיתנו כמעט כל יום בבכי. הגננות מדווחות שאחרי זמן קצר הוא נרגע והוא משתתף יפה בכל הפעילויות בגן, יש לו חברים ואין איתו בעיות מיוחדות, אבל העניין הזה של הבכי בבוקר לא נגמר. זה לא משנה אם אבא או אמא מביאים אותו, אם כל הבוקר עד הגן עבר בצורה רגועה או בלחץ - בכל מקרה הוא נצמד ובוכה. הדבר היחיד שהפסיק את הבכי לתקופה קצרה היתה טבלה עם מדבקות שהדבקנו בכל ערב אחרי פרידה נעימה באותו יום. אחרי 10 ימים קנינו לו מתנה. הפרידות הנעימות החזיקו משהו כמו חודש אחרי שהפסקנו את עניין המדבקות אבל הבכי חזר. מה עושים?

שלום לך, בכי שנמשך זמן קצר, ונפסק כשההורה עוזב את הגן, 'מריח' כמו אמצעי להשגת תגמול, גם אם לא מיידי. לעיתים קרובות, קשיי הפרידה בבוקר משקפים גם את הקושי של ההורים, המגיבים לבכי ומתגמלים אותו בבלי דעת. עיסוק יתר בפרידה, כולל פרסים ומחמאות, עלול לפגום במוטיבציה של הילד לוותר על ה'טקס'. אני ממליצה לנסות לקצר ככל האפשר את זמן הפרידה בבוקר. תוכלו לומר לו כי אתם מבינים שקשה לו להיפרד, אך סומכים עליו שיצליח להתגבר על כך בקצב שלו. אל תבטיחו פרסים ומתנות, ונסו להימנע ככל יכולתכם מרחמים או מהתחושה שנעשה לו עוול כלשהו. היפרדו ממנו בחיוך, והשתדלו להימנע מלאזכר את הבוקר במהלך היום והערב בבית. כך פוחת הסיכוי לרווחים כלשהם מהמצב, וגובר הסיכוי לשינוי. בהצלחה ליאת

בהתחלה היינו יותר איטיים בפרידה, כולל חיבוקים ונישוקים שרק הגבירו את הבכי. בחודשים האחרונים אנחנו נפרדים בלי להתרשם מהבכי שלו. אומרים שלום, נותנים חיבוק ונשיקה וזהו, אבל זה לא עוזר. הדבר היחיד שאנחנו עושים לפעמים זה שאם למשל אבא שלו לוקח אותו לגן, אז לפני שהם יוצאים מהבית אני לוחשת לו בסוד שהיום אולי כדאי לו לעשות לאבא הפתעה ולהיפרד ממנו יפה.

היי ליאת אני רוצה לשאול שאלה שאני מקווה שאני יודעת את התשובה אליה ורק צריכה חיזוק מאיש מקצוע. תמיד כשאני הולכת לעשות בייביסיטר אני מפחדת שאקלקל איכשהו את הילדים. שאכניס להם רעיונות לראש, שאפחיד אותם, שאגיד להם משהו לא הולם שילחיץ אותם או ישחית אותם. אולי הגיוני לציין שאין לי אחים קטנים, אחיינים או כל מגע עם ילדים, למעט הבייביסיטר שאני עושה מדי פעם. בדרך כלל גם אין לי הרבה מגע עם הילדים בבייביסיטר. הם קטנים והולכים לישון קצת אחרי ואפילו לפני הגעתי. רק לעיתים רחוקות קוראים לי אחר הצהריים, זמן שמצריך יותר התעסקות עם הילד. אז השאלה שלי היא: האם זה אפשרי שבאמת אעשה לילד נזק (מן הסתם אני לא מתכוונת לאלימות מילולית או פיזית...)? האם הם נוחים להתרשם או שנוכחות של אדם זר בבית למשך כמה שעות לא באמת יכולה להשפיע על תפיסת עולמם? אשמח לתשובה מהירה, לפני היציאה לבייביסיטר הבא שלי :) תודה (לגבי תחושת האחריות שלי - אל דאגה - כבר עובדת על זה שנה בטיפול...)

יכולה להרגיע אותך שילדים מבינים היטב מי הם הדמויות המחנכות בחיים שלהן (ההורים, הגננת וכו') ומי הם האחרים שמפנקים יותר, שמותר יותר להשתולל איתם וכו' כמו הסבתא או הדודים או הבייביסיטר. אל תדאגי, לא תקלקלי אף אחד :-)

שלום אורטל, כמו ענת, גם אני מאמינה שאי אפשר לקלקל חינוך טוב. ילדים אוהבים מאד להתרענן עם דמויות חדשות, המביאות אל חייהם גיוון ועושר מעבר לשגרה המתוכננת. כמובן שבבואנו אל עולמם של הילדים, יש להתאים את התכנים ואופי התקשורת לשלב ההתפתחותי בו הם נמצאים כדי שיתרחש מפגש אמיתי ומיטיב. סוף שבוע נעים ליאת

כתבת כי יחסו של הבכור ישקף את דעת ההורים ויחסם לענין ואחר כך אתה כןתב כי יש לצפות לכעס ולקנאה.אינך רואה סתירה בדבריך? אם יחסנו יהיה שאמנם אח הוא מתנה ותרומה לחיי הילד ונהיה בטוחים כי אין לו סיבה לכעוס ו\או לקנא - לא נצפה ברגשות הללו.חוסר יכולתה של האם להעניק את אןתה תשומת לב שקבל הבכור בעבר תורמת ללמידת המציאות ולהתמודדות בחיים.כי המשפחה היא התא הקטן המאפשר התנסות בסביבה תומכת המכינה את הילדים למציאות בחייהם הבוגרים.

שלום דניאל, למרות שניסיתי, אני מתקשה להבין לאיזו כתבה התכוונת, ומה בדיוק את/ה טוען/ת. אשמח לקבל הכוונה אל המקור, ואולי אז אוכל להתייחס. בברכה ליאת

אני נשואה פעם שניה וצריכה ללדת בחודש הבא. הילדה החדשה היא פרי האהבה שלי ושל בן זוגי. לכל אחד מאיתנו 2 ילדים מנישואים קודמים. גילאי הילדים הם 14,12,11,10 בני בן ה11 מאוד מקנא וחושש למקומו, אנחנו משוחחים הרבה על המצב החדש אך עדיין אני רואה קשיים רבים. שאר הילדים מגיבים פחות בקיצוניות אך גם אצלם ניתן לראות את החשש.

שלום רב, כינונו של פרק ב' אף פעם אינו דבר קל, וכמעט תמיד הוא כרוך בתהליך הסתגלות האורך זמן. עבור הילדים, מדובר בהתמודדות ממושכת, החל ממשבר הגירושין, פירוק המשפחה, התמודדות עם החיים ללא ההורה שעזב, ועד כניסתו של בן הזוג החדש, התאמת אורחות החיים לאלה שלו, וההתמודדות עם בואם של אחאים חדשים. יש ילדים רגישים יותר, המגיבים במתח רב לשינויים, חרדים מפני העתיד לבוא, ומסתגלים לאט יותר למציאות החדשה, גם כשהשינוי הוא חיובי. ילדים כאלה זקוקים לליווי רגיש יותר, לעידוד, הקשבה, תיקוף רב לתחושותיהם, ותשומת לב רבה. במקרים מסוימים אפשר לסייע גם דרך טיפול רגשי, כדי לעבד את כל קשת הרגשות בנוכחות מרגיעה ונייטרלית. אני מאחלת לך לידה קלה ונעימה, הסתגלות טובה והרבה נחת לאחריה. התאזרי בהרבה סבלנות ורוח טובה. ליאת

היי ליאת כתבתי לך בעבר על בתי בת ה שלוש וחצי שלפני כ 5 חודשים נולדה לה אחות ותגובותיה לשינוי. לאחר התמודדות עקבית ודי ארוכה עם תוקפנותה הפיזית כלפינו, שכללה הפסקת פעילות משותפת והרחקתה ( ממני בעיקר כיון שהרוב הופנה כלפיי ) למס' דקות, נדמה היה כי חלה רגיעה של ממש במצבה. היא החלה להתחבר לאחותה, מסייעת לי בפעילויות הבוקר ואני נותנת לה אחריויות קטנות בנוגע לתינוקת. כמו כן אני משתדלת לפנות זמן אליה אם כי לא כל יום יוצא לי לעשות זאת באופן מסודר. העניין הוא שבשבוע האחרון התחלתנו בשילוב התינוקת בפעוטון, הנמצא באותו מתחם של גן של בתי ( זהו גן פרטי הכולל שלושה מתחמים לגילאים שונים). בימים האחרונים אני שמה לב ששוב, היא חוזרת להרביץ כשמתוסכלת ממשהו, אומרת לי, ובעיקר לי, "את קקה, את חצופה.." , בוכה הרבה ובכלל יש משהו לא נעים בחלקים של שהותנו המשותפת. עד לא מזמן התעלמתי מאמירות כמו את קקה ופיפי , מתוך הבנה שזהו עולם התוכן שלה כעת ואולי אם אתעלם, לא תהיה לה במה. אולם שמתי לב שנהפוך הוא ואני חשה כי היא לא מכבדת אותי ולכן הסברתי לה שאני לא מרשה לה לדבר ככה למי מאיתנו ושאם תעשה זאת, לא יהיה לי נעים איתה ואשים אותה לכמה דקות בצד עד שתרגע. התחלתי עם זה ונראה כי יש ירידה מסויימת בזה אבל עדיין, היא כאילו "מחפשת" את ההתעסקות הזו איתה. אני מצד שני מאוד מחזקת אותה על התנהגות חיובית ומנסה ככל יכולתי להמנע מ"מלחמה" איתה ולתת לה להבין את השלכות התנהגותה - למשל "לא רוצה לנעול נעליים, לא יודעת להרים מכנסיים"- מקבלים תשובה שהיא יכולה ויודעת ואם היא מפתחת מזה ויכוח ,אני פשוט ממשיכה בענייני ואפילו שלשום יצאה מהבית כשנעל אחת בידה ומחוץ לדלת הצליחה לנעול אותה. אני אוהבת אותה מאוד, ואפילו חשה כי אני מאוד קרובה אליה עד כדי כך שאני מאוד מופעלת רגשית זאת אומרת עושה דברים שיש בהם הגיון אבל עם הרבה מתח וחוסר רגיעה. מה את מייעצת לי? אני זקוקה מעט לסדר. אנא תשובתך המהירה...

שלום גלית, שמחתי לקרוא על השינוי שהצלחת להשיג באמצעות גישה נחושה ועקבית, ואין לי ספק שמי שמצליח פעם אחת, סיכוייו טובים גם להבא. למרבה הצער, חינוך וגידול ילדים היא משימה קשה ומתמשכת, המציבה בפנינו עוד ועוד אתגרים. מן התיאור שלך ניתן להתרשם שאת יודעת היטב מה נכון, ופועלת מתוך מחשבה ורגש במינונים מאוזנים. אני חושבת שהדרך להשיג את השלווה והאיזון גם מבפנים, קשורה לאיזו הבנה פנימית או נכונות להכיר בכך שאנחנו עושות כמיטב יכולתנו, לא תמיד באופן מושלם, אך מתוך רציונל ברור שלכולנו יש צרכים. הרצון לאהוב ולהעניק ללא גבולות מתנגש באופן בלתי נמנע עם הכוחות והמשאבים המוגבלים שלנו, ולכן עלינו לשמור גם על עצמנו. המשיכי לאהוב, להקדיש חום, אהבה ושפע תשומת לב, ועם זאת, זכרי לעמוד על שלך, לא לאפשר פגיעה בכבודך, ולאכוף את כללי ההתנהגות בבית שיבטיחו איכות חיים לכולכם. איתך ליאת

הייתי שמחה לעלות שאלה שיש לה אולי גוון פילוסופי אבל אני מניחה שהיא אולי מעסיקה גם אחרים. הבאת ילדים לעולם- נשמע כמו משימה וסוג של תהליך חניכה שכל אדם אמור לעבור- כאילו זו תשוקה טבעית שנולדים איתה- ואם אין אותה אז משהו כנראה לא בסדר ומסמנים את האדם (שהוא בד"כ גם אשה...) כבעייתי. לפעמים זה נכון. אם אשה (כלשהי... נניח- השכנה שלי...) סובלת מדכאון קשה שמחבל בתחושת הרצף של החיים עד מחשבות אינטנסיביות על התאבדות- למה לנסות לשכנע אותה שהילדים יתנו לה את תחושת המלאות הזו שחסרה לה? זה סוג של מעגל קסמים- אתה בדכאון ומבין שזה לא אחראי להביא ילדים לעולם- ואז יש ריקנות נלווית- כי הטענה היא שבלי ילדים אין שמחה. אני מרגישה שזה בלתי אחראי יהיה מצידי להביא ילדים כשיש לי מחשבות בלתי פוסקות כאלו משום שאסור שילדים יהוו איזה גלגל הצלה מפני ריקנות- זה לא הוגן, ואע"פ שלסביבה נדמה שאני אהיה אמא מדהימה. אני לא אוכל להבטיח לילדי יציבות למרות שנדמה לי שיש לי יכולת אמהית טובה. יש פה הימור שנראה לי לא הוגן ובאופן כללי הרבה אנשים שהביאו ילדים לעולם כדי למלא ריקנות ואת התוצאות ניתן לראות לפעמים. אני לא אהמר על יצור חי כשברור לי שכוחותי להחזיק את עצמי דלים. אז מה אני מבקשת בעצם? אולי לשחרר אותי מהאשמה הזו שלא הבאתי ילדים לעולם ואני גם לא אביא כנראה, ולא שילמתי את המס החברתי הזה שנותן לך כרטיס כניסה לחברה האנושית. פשוט לומר לי: זה בסדר שלא הבאת ילדים, זה היה אקט מוסרי מוערך, הגנת על על צאצאים שעדיין לא נולדו. כל הכבוד לך.

שלום יערה, החברה הישראלית בולטת במרכזיות שהיא מייחסת למשפחה כערך עליון בעל חשיבות אישית ולאומית. נראה כי למרות ההתפתחות הטכנולוגית והמדעית-רפואית המואצת, אנחנו עדיין חברה סטריאוטיפית, המתקשה לקבל נשיות ללא ילדים. מרביתנו מסרבים לראות את האישה כממומשת ושלמה כל עוד לא הרתה וילדה. מסיבה זו, נשים כמוך, שבחרו לוותר על רעיון ההולדה, הופכות מטרה לחיצי ביקורת, לניסיונות שכנוע, ולהאשמות בכפירה באחד הערכים המקודשים בתרבות שלנו. יש הרבה צדק בדברייך. ההחלטה להתמסר לגידולו וטיפוחו של ילד קטן, מוטב שתעשה מתוך נינוחות ושלמות, אל תוך מציאות משפחתית מאפשרת, וכהשלמה טבעית לכל ההישגים שקדמו לבואו. נשים הבוחרות שלא ללדת פגיעות לעיתים קרובות לתחושות של ספק, אשמה וחוסר ביטחון בסוגיות של יכולת, זהות וערך. אני חושבת שבדברייך ניתן לחוש בכל אלה. הרצון הכמעט מיידי שהתעורר בי מול מילותייך, היה לפשוט מעלייך את תחושת האשמה הכבדה הזו, את הצורך להצטדק, להסביר, ולהתדפק על אותה דלת כניסה דמיונית, שבחוויה שלך נשארת חתומה. אני חושבת שיש הרבה נתיבים אל האושר, השלווה והשלמות, וכל אדם רשאי לסלול אותם לעצמו כראות עיניו. מאחלת לך שתדעי ליהנות מכל ה'יש' בחייך, ליאת

תודה רבה ליאת על תשובתך החמה והחכמה, ועל כרטיס הכניסה... בכל זאת האג'נדה הזו שבלי ילדים אין שמחה מחלחלת אל מתחת ההכרה ואז אין לי באמת מושג אם השתילו את התודעה הזאת בתוכי או שזה משהו שנובע מבפנים ואני"מתכחשת לו". כשאומרים לך משפטים כמו: "עד שלא תלדי לא תוכלי לדעת"- אני באמת תוהה אם לא פיספסתי חלק משמעותי במימוש הפוטנציאל שלי ואני בייחוד מבולבלת משום שאני נהדרת עבור ילדים של אחרים וכולם כמובן רואים אותי אמא בפוטנציה ומופתעים לשמוע שלא. והבחירה לא להביא ילדים היא בגלל העניין המוסרי שבדבר. ילד לא אמור להיות פרוזק של אף אחד- ואולי אני דורשת מעצמי שלמות אבל אני לא מוכנה להסתכן למקרה שאולי זה לא יעבוד כי ילד הוא לא כלי. אין ליגיטימציה חברתית לויתור הזה שמקבל אפילו תווית של סטייה ממש וזה מסר נורא קשה ולא הוגן.

שלום רב, גילו שהבן שלי מחונן, אני מתלבטת ומבוהלת מהידיעה, מה אעשה, למי לפנות, איך אתמודד? עזרו לי בבקשה עינת

שלום עינת, אני מניחה שחלק מהבהלה שלך קשור לתחושת האחריות שאת חשה מול הצרכים המיוחדים של בנך, והרצון להתארגן מולם באופן המיטבי. כדי ללמוד מעט יותר על הצרכים ועל המסגרות האפשריות, תוכלי לקרוא קצת יותר כאן - http://storage.cet.ac.il/CetForums/Storage/MessageFiles/6243/5454/Forum5454M991I1.htm אם יהיו לך שאלות ממוקדות, את מוזמנת סופשבוע נעים ליאת

מה ניתן לעשות כנגד ילד שמקלל. בזמן האחרון בני בן ה- 4.5 מגיע מהגן ואומר כל מיני קללות. אני אומרת לו ש"זה לא יפה, אלו מילים מש לא יפות וזה מתאים רק לילדים רעים לדבר ככה", אך הוא בשלו. חלק מהקללות ממש מזעזעות. איך מתמודדים עם זה. הגננת אומרת להתעלם ולא לעשות דבר, אך לא נראה לי נאה שהוא מדבר כך.עם המילים" קקי ופיפי" שהוא אומר זה עוד נסבל אך מילים אחרות זה מזעזע. אני יודעת שהוא מחקה ילדים אחרים ולא מבין את המשמעות, אך מה עושים

שלום שרה, קללה מקבלת את כוחה בעיקר מעצם נוכחותה של האוזן השומעת אותה ומתרשמת מתכנה. בדרך כלל קללה אינה נאמרת שלא בנוכחותו של אחר, הנפגע/מזדעזע/נעלב/כועס/עצוב, וכד'. לכן, הגננת של בנך צודקת כשהיא מציעה להתעלם, בעיקר כשמדובר בילדים קטנים, שלא ממש מבינים את תוכן הקללה. התגובה המזועזעת שלך מלמדת את בנך שלמילים ה'לא יפות' האלה יש המון עוצמה, והן מצליחות להרשים אותך מאד ולהפעיל אותך בדרך שמילים אחרות לא. אני מניחה שהמסר שלך עבר אליו, והוא כבר יודע שמדובר במילים שאינך אוהבת לשמוע. מעכשיו, אני מציעה להתעלם ל-ח-ל-ו-ט-י-ן ולא להגיב. בהצלחה ליאת

מבקשת לקבל המלצה על פסיכולוג/ית ילדים לילד בן 9.5, תלמיד בכיתה ד, תת התמחות: אלימות/ שליטה עצמית, תודה

שלום דלית, מאחר ואין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, את מוזמנת לצרף כתובת מייל אישית, אליה יוכלו להישלח ההמלצות. אנא, רשמי את אזור המגורים ואת הכתובת בגוף ההודעה עצמה, הגלויה לקוראי הפורום, ואולי יהיו למי מהם המלצות. בהצלחה ליאת

בתי בת 4.5 חווה פחדים ודאגות מוגזמות. ענין זה לווה אותה מינקות . כאשר בינקות היו ממש חרדות..אח"כ הן פחתו וכיום יש בעיקר פחדים מוגזמים ודאגות יתר. מעוניינת לקבל המלצה על פסיכולוג/ית באיזור חיפה שמתמחים בנושא זה. הייתי רוצה לקבל תחילה יעוץ ורק במקרה הצורך להביא את הילדה לטיפול.

שלום זוהרה, מאחר ואין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, את מוזמנת לצרף כתובת מייל אישית, אליה יוכלו להישלח ההמלצות. אנא, רשמי את הכתובת בגוף ההודעה עצמה, הגלויה לקוראי הפורום, ואולי יהיו למי מהם המלצות. בהצלחה ליאת

שלום, אבקש לקבל המלצה על פסיכולוג לילדים עבור ביצוע אבחון לילד בגיל 3, בגין בעיות של עיכוב התפתחותי, באיזור הדרום או המרכז. עדיפות לבעל ניסיון רב בתחום. תודה.

שלום רב, מאחר ואין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, את מוזמנת לצרף כתובת מייל אישית, אליה יוכלו להישלח ההמלצות. אנא, רשמי את הכתובת בגוף ההודעה עצמה, הגלויה לקוראי הפורום, ואולי יהיו למי מהם המלצות. בהצלחה ליאת

יש לי ילש בן 7 בכתה א' שאובחן ע"י נירולוגית בקופה כהיפראקטיבי ומטופל בריטלין LA20 אך גם זה לא עוזר ויש לו התקפי זעם, מרדן ללא גבולות ובביה"ס הוא כבר הושהה ליום אחד אך הוא ממשיך לעשות בעיות אני לא יודעת מה לעשות הנירולוגית המליצה על קונצרטה, נמאס לי לנסות על בני כשפן ניסיונות כדורים מפחידים שיכול להיות שתיהיה להם השפעה שלילית כשיגדל, שאלתי מה עושים במצב כזה אני פשוט לא מפסיקה לבכות ובפחדים שכשהילד בב"הס לא יתקשרו המורים שוב ושוב, לאן אני אמורה לפנות לא הייתי מעונינת להשתמש בריטלין אלה למצוא דרכים טובות יותר, האם יש לכם אולי טלפון של פסיכולוג/ית ילדים שמתמחה בתחום ההיפראקטיביות בבאר שבע שיכולה לעזור לי דחוף בבקשה!!!!

שלום סמדר, ריטלין וקונצרטה, שניהם, משמשים כבר שנים רבות לטיפול בילדים עם הפרעות קשב וריכוז, ולמרות תופעות לוואי אפשריות וידועות, הם אינם מפחידים או מסוכנים. אדרבא, עבור ילדים הזקוקים להם, הם מצילי חיים ואיכות חיים. הבעיה היא שלא תמיד די בטיפול התרופתי, בעיקר כאשר התבססו כבר אצל הילד תחושות עצמי שליליות, וראיית עצמו כרע, כטיפש או דחוי חברתית. ילד כזה עלול להתקשות ב'חזרה לתלם', בעיקר כשנדמה לו שהכל ממילא אבוד. טיפול פסיכולוגי יכול לסייע מאד בשיקום הדימוי העצמי של הילד, ובשיפור התקשורת שלו עם סביבתו שיכולה, בגלל ההיסטוריה של הילד והתנהגותו, להגיב כלפיו בחוסר הבנה במקרה הטוב, או בעויינות במקרה הפחות טוב. איני מכירה פסיכולוג ילדים בבאר שבע, אך תוכלי לנסות להיעזר בנוירולוגית המאבחנת או ברופא הילדים שלכם, שבוודאי יוכלו להמליץ על אנשים מנוסים בתחום. גם יועצת ביה"ס או פסיכולוגית ביה"ס יכולות לסייע בכך. בהצלחה ליאת

שלום לכולם, אני נעזרת בפורום זה מדי פעם כמשתתפת פסיבית והפעם אני חייבת עזרה בבקשה. בני בכורי בו 7 , תלמיד מצוין , בעל אינטליגנציה גבוהה במיוחד ( מאובחן). ילדתי לפני כחודשיים ומאז אני שמה לב שהילד החל לשקר. ( יש לי בת נוספת - אמצעית) אנו מנסים לתת לו תשומ ת לב כמו שהיה קודם וכמובן לא מחסירים מאמנו מאומה. יש לו בעיית "שכחה" ופטפוטים שהתרגלנו אליהן ואני הפכתי למנויה ב"כפר השעשועים" במחלקת כלי הכתיבה. הבעיה היא השקרים- קצת אחרי לידתי ( עם קשר או בלי) הבחנתי בכך שהילד משקר בייחוד בענייני ביה"ס אבל גם בדברים אחרים. בתחילה לא יחסתי לכך חשיבות ף אחר כך ראיתי שה הפך להיות הרגל ואז שוחחתי איתו והסברתי לו שאני לא אכעס אם לא העתיק מהלוח אלא אכעס יותר אם ישקר - וגם זה לא עזר אז התחלתי להעניש ולא לאפשר צפיה בטלויזיה , מחשב וכד'. אתמול כשחזר מביהס התעקש שאין לו שיעורים במקצוע מסוים כיון שהיו בחדר מחשבים ואני שאלתי מספר פעמים אם זה נכון והוא לא משקר ורק כשאמרתי לו שאתקשר לחבר לברר- הוא צעק שיקרתי ל ויש לי ב..... אני עוד שואלת למה המחברת מחוץ לאוגדנית אז הוא אומר כי יש שם מכתב שהמורה שמה לי שלא אאבד. הוא משקר ועונה תשובות הגיוניות בהחלט ודבק בגרסה שלו בלי לזוז ויש מקרים שאני ממש מאמינה כי בלבי אני אומרת לא רוצה שהילד "יגדל" בתחושה שאמא שלו חשבה שהוא שקרן. אני נמנעת מלשתף את יועצת ביה"ס שמא תיווצר סטיגמה על הילד - ואני יודעת שזה קורה. האם זה נפוץ בגיל הזה? האם זה קשור ללידה? מה עושים?

שלום שני, פחות יכולה להגיד לך לגבי שכיחות מבחינה התפתחותית בגיל הזה- אבל בכל מקרה לפי נסיוני השקר בד"כ מנסה כאילו לייצר מרחב פנימי אצל הילד- לנסות לקבל איזשהי שליטה על עולם חיצוני שבד"כ לא נמצא בשליטה. והאינטואיציה שלך נראית לי נכונה- אולי דווקא בזמן שמתרחש מאורע כ"כ משמעותי שעלול לאייים על מקומו כמו לידת אח- הוא צריך להבטיח לעצמו איזשהו מקום כזה- שרק הוא יודע בו את האמת. יכול להיות שיש בזה גם צורך לשלוט בכם כהורים- במקום שהוא ירגיש תלוי בכם. בשקר יש איזשהו תעתוע בסביבה והוא מנסה אולי להעביר לכם את אותה הרגשה שהוא חש שהסביבה מתעתעת בו ומשתנה בהצטרפות אדם נוסף למשפחה.

ראשית תודה על ההתיחסות. שניתף אם אני מבינה נכון הילד משקר כתוצאה מכניסת אח חדש למשפחה? אז להתייחס לכך כתופעה חולפת? או זה בסדר להעניש? או אולי להעביר את "האחריות" אליו בעניין שיעורי בית וכד'?

שלום שני, אני מניחה שפספסת את תשובתי, ולכן כתבת שוב. אנא קראי למטה, ותראי אם את מצליחה להתחבר. ותודה גם לאביגייל, שניסתה לא להשאיר אותך לבד עם השאלות. ליאת

בני, בן שמונה וחצי, סובל בחודש האחרון מהפרעות בשינה. הוא מתעורר פעמיים לפחות בשעות הלילה המאוחרות ובשעות הבוקר המוקדמות ואז הוא מגיע לחדרי. אני מלווה אותו לחדרו ונשארת איתו מספר דקות, רק אז הוא נרדם,אם אני עוזבת את חדרו לפני שהוא נרדם הוא קורא לי בשנית וחושש מאד להיות לבד (הוא חושש מרוחות ופורצים-כך הוא אומר). מצד אחד אני רוצה להשרות עליו בטחון וחשוב לי שישן שינה טובה במיוחד אם למחרת יום לימודים, מצד שני אני לא נותנת לו להתמודד עם הבעיה ולפתח דרך להתגבר על הפחדים. בתקופה האחרונה בני חווה בעיות חברתיות בכיתתו שכבר טופלו,היום הוא מאושר ויש לו חברים חדשים,אך ייתכן שזהו גורם נוסף לשינה הלא רצופה שלו. אשמח אם תוכלי לעזור לי לבחור בדרך הטובה יותר לסייע לבני. תודה תמי

שלום תמי, בעיני, הדרך בה את נוקטת כרגע היא טובה ונכונה, לפחות כהתערבות ראשונית מרגיעה. תוכלי לנסות להתקדם, ולבקש ממנו בשעות היום לחשוב יחד איתך על אמצעי הרגעה כלשהו שיוכל למלא את מקומך ("כי אני נורא עייפה בשעות האלה וקשה לי לתפקד אחרי לילה ללא שינה"). אמצי גישה סבלנית ויצירתית. אפשר לנצל את החשיבה המאגית של הילד, ולהכין "מגרש רוחות" אותו אפשר לתלות בפרוזדור או בחדר, או "אבן-שומרת" (חלוק נחל צבוע שיעשה בעצמו) אותה יניח תחת הכרית. אם את חושבת שזה לא מתאים, אפשר לנסות לגייס את תושייתו ולהציע פעולות מסיחות כמו הדלקת טייפ עם מוזיקה מרגיעה או אפילו עם הקלטה שלך שרה לו שיר ערש. חשוב לזכור לתגמל כל ניסיון שלו להתגבר בכוחות עצמו, ולהתפעל מיכולתו להתגבר על הפחד. ברוב המקרים, פחדי לילה כאלה חולפים מעצמם לאחר זמן מה, בעיקר אם יקיצות הלילה לא הופכות לאירוע חברתי או למפגש משפחתי מרגש :-)) אני פחות מוטרדת מהמחסור בשעות שינה, ומאמינה שמדובר בתקופה שתחלוף. כמובן שאם התופעה מחמירה או נמשכת מעבר לזמן סביר, שווה להתייעץ שוב. בברכה ליאת

תודה רבה על הייעוץ, אני מאמינה שהרעיונות באמת יוכלו לסייע לנו.

שלום רב, יש לי תינוקת בת שנה וילד בן 3.5 בכל פעם שבתי נוגעת או מתקרבת לצעצוע של בני הוא מתנהג אליה באלימות תופס אותה ומפיל אותה על הריצפה, נושך אותה, דוחוף אותה, דורך עליה...יש לו ספה שיושבים עליה על הרצפה, ברגע שהיא רק מתקרבת לספה הוא צורח עליה והיא כמובן נעלבת ובוכה. אלפי פעמים הסברתי לו שצריך להתנהג בכבוד לאחותו הקטנה, שהיא אחותו והיא בסך הכל רוצה לשחק איתו, הענשתי אותו ומה לא, אך הכל טוב ויפה לחמש דקות ואח"כ הגלגל חוזר על עצמו. מהרגע שהוא חוזר מהגן ונפגש אתה שומעים בבית רק בכי וצרחות...האוירה מאד לא נעימה...אני אובדת עצות וזקוקה לעצה דחופה. אני ממש מיואשת מהמצב. אודה לתשובתכם

שלום ענת, מיד לאחר לידת הילד השני, הורים נוטים להתחשבות רבה ורגישות כלפי גילויים של קנאה, רכושנות ואפילו עויינות ותוקפנות מצד הילד הבכור. איכשהו, ההבנה הזו נוטה להתמסמס קצת בהמשך, דווקא כאשר הילד הצעיר הופך אטרקטיבי יותר מבחינת המבוגרים ומעצבן הרבה יותר מבחינת אחיו הבכור. בנך מצוי בתקופה התפתחותית בה ממילא היכולת לאפק את דחפי התוקפנות שברירית למדי, והציפייה שיפגין סובלנות כלפי אחותו נראית מעט מרחיקת לכת. אני חושבת שיש לקבל בהבנה את הכעס שלו בכל פעם שהיא פולשת למרחב שלו, ולהרחיק אותה כדי שלא תיפגע. ענישה, נזיפות או צרחות, ואפילו הסברים ממושכים שאינם מתקפים את החוויה שלו, עלולים להגביר את תחושות המרירות והקיפוח, ולשמר את אווירת העויינות בבית. נסי להבין ללבו, להעניק לו תשומת לב רבה יותר, ולא להיבהל ממה שנראה כמו שנאה או דחייה כלפי אחותו. עמדה סלחנית כלפי רגשות אלה (לא כלפי ההתקפות האלימות, אותן אין להרשות בכל מקרה!), תאפשר לו לחוש בטוח ורגוע יותר, ולהתקרב בהדרגה אל אחותו. בהצלחה ליאת

שלום רב, ביתי היחידה בת השנתיים וחצי נכנסה לפני כחצי שנה לגן בפעם הראשונה, עברנו תקופה לא קלה משום שהיה לה קשה להתרגל למצב החדש (וגם לנו).... בחודשים האחרונים ביתי מתנהגת באלימות, היא מושכת בשיער, צובטת ומציקה לילדים בגן וגם לנו בבית.... ניסינו כל מיני שיטות למשל לשים אותה בפינת מחשבה.... היא בוכה, מבקשת סליחה ולאחר זמן קצר הכל חוזר על עצמו. ניסיתי גם להתעלם ממנה, היא בוכה, מבקשת סליחה, נותנת חיבוק ונשיקה ואחר כך הכל חוזר. ניסיתי גם להחזיק את שתי ידיה ולהסביר לה בטון גבוה וללא הואיל. בנוסף, מידי פעם היא גם מתנהגת בתקיפות כלפי המשחקים שלה כאשר היא מעיפה אותם בזעם לכל עבר.... אני ממש מתוסכלת מהמצב המתמשך..... יש לציין שאין אלימות בבית, ולהיפך.... יש הורים אוהבים שמרעיפים עליה חום ואהבה ללא הרף. מה עושים? האם זהו גיל שנתיים הנורא? ואם כן אז למה זו רק היא? האם זה אמור לחלוף? או שזה אופי של ילד..... אודה לקבלת תשובה מהירה שירי

שלום שירי אנא קראי את תשובתי לרוחמה, ב-6.1.2010. ילדים בכל גיל צריכים להבין מה נדרש מהם, ובגיל שנתיים, כאשר מאבקי הכוח והצורך בעצמאות מתגברים מאד, עלינו להיות ברורים אף יותר. התנהגויות של שיתוף פעולה ואווירה הרמונית הן פרי עבודה קשה ועקבית, לאורך חודשים ושנים, ולא מדובר בפתרונות קסם. זה אכן לא פשוט. אם יהיו לך שאלות ספציפיות לאחר הקריאה, את מוזמנת לכתוב עוד. בברכה ליאת

ליאת שלום, בני בן חמש ו 3 חודשים, חברותי ונעים. השתלב יפה בגן חובה ורכש חברים רבים. כרקע (קשור או לא...)ברצוני לציין כי הוא מזמין חברים הבייתה ולעיתים אף מתארח אצל חבר (אם כי פחות, במקרה כזה לפעמים דורש שאשאר עימו ולפעמים משחרר בקלות). בשנה שעברה הצעתי לו להירשם לחוג ספורט או מוזיקה והוא (לאחר שיעור נסיון אחד) סירב (לא רצה להיות בחוג בו עליו להיות בלעדיי או בלעדי אביו אפילו אם אנחנו צופים מהצד). ירדנו מהעניין. השנה, בספטמבר,שוב עלה עניין החוג, ניסינו חוג מוסיקה (ילדים ללא הורים)- והוא לא רצה להמשיך (לדעתי, קיים אצלו חשש להישאר בחוג בלעדיי ההורה, כשההורה ממתין בחוץ). ניסינו התעמלות ולאחר נסיון ושכנוע הסכים ללכת לחוג התעמלות בלווי שלי. לאור זאת, נרשמנו לחוג ספורט של קבוצת גיל קטנה ממנו וכן יכולתי להצטרף אליו לשיעור. החוג תרם לו רבות מבחינה פיזית (הקנה לו בטחון ויכולת פיזית שלא הייתה קודם: קפיצות, הליכה על קורה, גלגולים וכו). לפני כל שיעור, הודיע כי אינו הולך ואז התרצה, השתתף ואף ניתן היה לראות שהוא נהנה. לאחר חודשיים, החליט בני כי אין הוא רוצה ללכת יותר לחוג. כלל. כמו כן, הוא אינו מוכן לשקול שום חוג אחר: בהשתתפותי או לא בהשתתפותי. אציין כי יש לו תחומי עניין רבים אך טוען כי הכל הוא יכול ללמוד בבית, להתנסות בבית ואין לו שום צורך או עניין בללכת לחוג. ברצוני להתייעץ: עד כמה חשוב לילד הביקור בחוג? האם להתעקש או לרדת מהעניין? כיצד ניתן לשנות את "האנטי" שנוצר סביב העניין? לנו כהורים חשוב שהוא יתנסה במסגרת שכזו, ילמד דברים חדשים ויפתח מיומנויות, אך אנו תוהים אולי הוא אינו בשל לכך עדיין. לא היינו רוצים שתתפתח אצלו התנגדות (שכנראה כבר קיימת במידה מסוימת...) שאח"כ יהיה קשה להסירה. ניסינו להעלות רעיונות כמו חוג שחייה בקיץ או יצירה, עם חבר או בלי חבר (אגב כמעט כל חבריו משתתפים בחוג כזה או אחר) והכל נדחה על הסף. לתחושתי העניין נובע מחשש או פחד מסמכות (מדריך / מדריכה), אבל אני לגמרי לא בטוחה. אגב, בגן אין שום עניין- משתתף בחוגי הגן, מקבל סמכות ומשתף פעולה. אשמח לדעתך בנושא. תודה, רוני

שלום רוני, חוגי העשרה יכולים להיות גורם מטפח ומרחיב אופקים, מפגש חברתי והזדמנות לקידום רווחתו הפיזית והנפשית של הילד. עם זאת, עבור ילדים לא מעטים, מסגרת כזו אחה"צ עלולה להיחוות כמטלה או כעומס מיותר, בעיקר אם קיימות באותו זמן התמודדויות נוספות, גלויות או סמויות מן העין. אישית, אני נוטה להאמין שאפשר להסתדר נהדר גם בלי חוגים, בעיקר כאשר קיימת התנגדות עקשנית מצד הילד. הורים רבים מחזיקים בהשקפה לפיה חוגי ההעשרה נותנים לילד 'פור', ומגבירים את סיכוייו להצלחה והישגים בהמשך. מסיבה זו, המוטיבציה הראשונית בנושא החוגים היא של ההורים עצמם. יש מי שמנצלים נטייה זו, ומציעים חוגי העשרה כבר בינקות, מה שמעורר אצל הורים צעירים תחושת אשמה אם טרם רשמו את תינוקם לחוג שחייה או מסג'. אני מאמינה שאפשר וכדאי להעשיר ילד גם בבית, מתוך התבוננות והקשבה לצרכים האמיתיים שלו. תורם של החוגים יגיע בהמשך, כאשר המוטיבציה תתעורר באופן טבעי אצל הילד, ואז גם יפיק מהם את מלוא התועלת. בקיצור - אפשר להירגע ולהרפות. בברכה ליאת

שלום מחפשת בדחיפות פסיכולוג ילדים מומלץ לבני בן ה-11.5 מאזור השרון, אנחנו חברי כללית מושלם תודה

שלום אורית, מאחר ואין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים באמצעות הפורום, את מוזמנת לצרף כתובת מייל אישית, אליה יוכלו להישלח ההמלצות. אנא, רשמי את הכתובת גם בגוף ההודעה עצמה. בהצלחה ליאת

שלום רב שמי מיטל ואני אמא ל3 ילדיים מקסימים הילדה האמצעית שלי היא בת 3 והיא נמצאת בגן פרטי שנה שעברה היא הייתה בסדר אולי בגלל שהיתה לה מטפלת שהיא ממש אהבה אבל השנה היא ממש לא אוהבת ללכת לגן היא כול בוקר עושה לי סיפור להיכנס היא בוכה כשאני באה לקחת אותה הגננת אומרת שהיא כול היום בכתה ושהיא נשכה ילדים ושהיא זורקת כסאות ונשכבת על הריצפה שכאני שואלת אותה מה הסיבה היא עונה לי שזה בא מתסכול את מבינה איזה תשובה אני עונה לה מה תסכול ממה בבית הכול מצויין בבית היא לא מתנהגת ככה בקיצור כבר כמה חודשים אני בשיחות איתם כשאני שואלת את הילדה מה מציק לה היא אומרת לא רוצה גן לפעמים היא אומרת שהיא אוהבת תגן אבל זה לפעמים שבוע שעבר כול השבוע היא לא ישנה בלילה היא בכתה והייתה לא רגועה כשבאתי אליה היא אמרה מתוך שינה לא רוצה גן כמה פעמים ונרדמה אני לא יודעת מה לעשות להוציא אותה אני גם מנסה להוציא ממנה מה מציק לה אמר היא לא אומרת מה דעתך?

שלום מיטל, ההתנהגויות המקצינות שאת מתארת אכן יכולות לשקף תסכול ומצוקה, וקושי לווסת דחפי תוקפנות. קשיים בוויסות רגשי אינם מעידים בהכרח על כך שמשהו בבית לא בסדר, אלא על כך שצריך לעזור לה להתמודד אחרת עם מצבי אכזבה וזעם, מבלי לגרום נזק לסביבתה. אגב, התקפי זעם כאלה אינם כה נדירים בגיל הרך. כמובן שלא אוכל לדעת מכאן מה טיב הגן ואיכות הצוות, ויהיה עלייך לנסות ולחפש את התשובה לכך בתוכך, כולל תחושות בטן ואינטואיציות אימהיות, שיחות עם הורים אחרים ואולי עם גננות נוספות. לפעמים חלק מהקושי של ילדים להתמודד עם תביעות המציאות קשור לעמדה הורית חלשה, ולקושי של ההורים להכיל מצבי קונפליקט ואכזבה אצל הילד. עמדה כזו עלולה ליצור מצבים מהסוג שאת מתארת, כאשר בבית הכל בסדר לכאורה, בעוד במסגרת החינוכית, בה הילד נדרש לציית לכללי התנהגות ברורים ועקביים, מתעורר זעם עצום, וקושי להתמודד איתו בצורה מסתגלת. נסי לבדוק באומץ כיצד אתם מתנהלים איתה בבית, בעיקר במצבי קונפליקט, והאם קיימת נטייה לוותר ולהיכנע במצבים של התנגשות רצונות. ולסיום, היכולת להסתגל בצורה טובה קשור גם להבנה שצריך לצאת מהבית בבוקר, להיפרד מההורה לכמה שעות. יש ילדים שלומדים להפעיל את ההורה באמצעות בכי והתנגדות, ולעורר בו ספקות ואמביוולנטיות כלפי הגן, אמביוולנטיות שמגבירה באופן מעגלי את הקשיים של הילד. גם כאן יש מקום לבדיקה עצמית ושינוי העמדה במידת הצורך. בהצלחה ליאת

שלום רב אודה לך אם תוכלי להמליץ לי על פסיכולוגים/פסיכולוגיות באזור גבעתיים לבתי בת ה 7 לטפול רגשי אודה לך אם תעבירי המלצותייך למייל הפרטי שלי תודה ויום טוב

שלום גילי, למרות בקשתך, לא צרפת כתובת מייל פרטית. אנא כתבי שוב ליאת

[email protected] תודה

שלום לכולם, אני נעזרת בפורום זה מדי פעם כמשתתפת פסיבית והפעם אני חייבת עזרה בבקשה. בני בכורי בו 7 , תלמיד מצוין , בעל אינטליגנציה גבוהה במיוחד ( מאובחן). ילדתי לפני כחודשיים ומאז אני שמה לב שהילד החל לשקר. ( יש לי בת נוספת - אמצעית) אנו מנסים לתת לו תשומ ת לב כמו שהיה קודם וכמובן לא מחסירים מאמנו מאומה. יש לו בעיית "שכחה" ופטפוטים שהתרגלנו אליהן ואני הפכתי למנויה ב"כפר השעשועים" במחלקת כלי הכתיבה. הבעיה היא השקרים- קצת אחרי לידתי ( עם קשר או בלי) הבחנתי בכך שהילד משקר בייחוד בענייני ביה"ס אבל גם בדברים אחרים. בתחילה לא יחסתי לכך חשיבות ף אחר כך ראיתי שה הפך להיות הרגל ואז שוחחתי איתו והסברתי לו שאני לא אכעס אם לא העתיק מהלוח אלא אכעס יותר אם ישקר - וגם זה לא עזר אז התחלתי להעניש ולא לאפשר צפיה בטלויזיה , מחשב וכד'. אתמול כשחזר מביהס התעקש שאין לו שיעורים במקצוע מסוים כיון שהיו בחדר מחשבים ואני שאלתי מספר פעמים אם זה נכון והוא לא משקר ורק כשאמרתי לו שאתקשר לחבר לברר- הוא צעק שיקרתי ל ויש לי ב..... אני עוד שואלת למה המחברת מחוץ לאוגדנית אז הוא אומר כי יש שם מכתב שהמורה שמה לי שלא אאבד. הוא משקר ועונה תשובות הגיוניות בהחלט ודבק בגרסה שלו בלי לזוז ויש מקרים שאני ממש מאמינה כי בלבי אני אומרת לא רוצה שהילד "יגדל" בתחושה שאמא שלו חשבה שהוא שקרן. אני נמנעת מלשתף את יועצת ביה"ס שמא תיווצר סטיגמה על הילד - ואני יודעת שזה קורה. האם זה נפוץ בגיל הזה? האם זה קשור ללידה? מה עושים?

שלום שני, ילדים ומבוגרים משקרים כאשר הם סבורים שאמירת האמת תסבך אותם בצרות. מבחינה זו, בנך אינו יוצא דופן, והוא כנראה מאמין - למרות הבטחותייך - שאמירת האמת תסכן אותו בסנקציות חמורות יותר. כפי שאת רואה, ענישה 'מכאיבה' לא פתרה את הנושא, ואולי אף הגבירה אותו. פתיחות ואמון הם משהו שעלינו - כהורים - להרוויח במעשים ולא בדיבורים. אישית, אני מאמינה שאווירה לא שיפוטית, המאפשרת לילד אחריות, פרטיות, כבוד וחופש לטעו?ת, מפחיתה את הצורך שלו להתנהל במחתרת, ומזמינה אותו לשתף אותנו גם ב'פאשלות' הקטנות של היומיום. אם נייחס פחות חשיבות למחברת שנשכחה או למכתב מהמורה, נוכל להפחית את תחושת האשמה והבושה, ואת הצורך להתגונן באמצעות הסתרה ושקר. מה את אומרת? ליאת

שלום רב, אני אמא לילדה בת 3 וחודשיים. לפני כחודש וחצי נולד לה בן דוד מתוק וכדי לעודדה להיגמל המוצץ, הצענו לה להעביר אל בן דודה התינוק את המוצצים. בשמחה רבה ובהתלהבות רגעית המוצצים עברו אל העולל בתוך קופסא יפה. לפני שעזבנו את בית הבן דוד היא חשה חרטה ובכתה שהיא רוצה את המוצצים. כהורים חדורי מוטיבציה, לא אפשרנו זאת וכבר חודש וחצי שהיא בלי מוצץ בכלל. יש לציין שלפני הגמילה היא הלכה לישון לבדה, לאחר סיפור קצר והתנהגותה היתה נורמטיבית. כיום היא זקוקה לנו ליד מיטתה לפני השינה וקשה לה בלעדינו ומאז הגמילה ישנו שינוי בהתנהגותה. היא אינה קשובה בגן, אינה קשובה אלינו (על אף שאנו מאד משתדלים להראות לה מי מחליט בבית) ואף עשתה את צרכיה מספר פעמים בתחתונים. (היא גמולה מחיתולים). אני חשה שהגמילה נעשתה טרם עת וכי אין לה דבר מה שירגיע אותה. אני אף חשה שלא היינו קשובים לצרכיה ובגלל לחצי הסביבה עשינו טעות וחוששים לחזור אחורה שמא המצב יהיה גרוע אף יותר. מהדברים שאני קוראת באינטרנט רוב ההורים מספרים כי לאחר מספר ימים בודדים את שבוע, הקושי עובר כלא היה. יש הצעות?

שלום שולה, גמילה 'חלקה' מתאפשרת כאשר העיתוי נכון, ונעשה מתוך רגישות לצרכים האקטואליים של הילד. עם זאת, גם הורים מסורים עלולים לטעות, וחשוב לזהות את הכשלים בזמן ולתקן. כרגע, נראה שבתכם מאותתת לכם על צרכים נוספים שלה, בקרבה, בטיפול פיזי קרוב ואינטנסיבי, ובנוכחות הורית מנחמת ברגעי המשבר שלפני השינה. צרכים אלה מתעוררים אצל ילדים לא רק סביב משברי הגמילה, וחשוב להיענות להם באופן מיטבי וסבלני. זכרו שהיא עדיין פעוטה, ונסו לא להאיץ בה. יתכן שגם הציפייה ממנה "להקשיב" בבית ובגן היא חלק מאותה מוטיבציית-יתר, היוצרת אצל בתכם תחושת עומס. אני מציעה לעשות כרגע מאמץ להרפות מהדרישות, ולהיענות לאיתותי המצוקה שלה. אם תרגישו שהנסיגה שלה מתגברת, תוכלו להיעזר בהדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

לאחר מעקב ביומנה של בתי בת התשע (מעקב המלווה בבקשת סליחה כל אימת שאני פותחת את היומן...)גיליתי כי יש לה פנטזיות מיניות כמו "עמדנו עירומים והבולבול שלו היה קרוב לפיפי שלי" "נשיקות לשון" וכיוב. על אף היותה טיפוס סגור, הגענו איתה לשיגרה של שיתוף ושיח ואכן שיתפה אותנו שיש לה חבר. כמו כן מצאתי ביומן "שיפוצי" מציאות המרה של חויות לא מוצלחות לחוויות חיוביות...בבית אינה נחשפת לנושא מיני. מהיכן הידע? אנו מעורבים באתרי הגלישה ובכל זאת אין לנו מושג מהיכן התיאורים הציוריים וכיצד להתייחס אליהם. תודה מראש

שלום דנה, הדברים שלך עוררו אצלי כמה שאלות וכיווני מחשבה. אני תוהה האם קיימת אצלך איזו דאגה עמומה, המביאה אותך לכדי הפרת פרטיותה של בתך (גם כשהיא מלווה בתחושות אשמה). האם היו אצלך חששות מוקדמים שמא בתך נחשפה/נחשפת למשהו מסוכן? פנטזיות ילדיות הן עניין טבעי, ויש בהן גם היבטים מיניים וגם מרכיב הגנתי (כפי שאת רואה במה שאת מכנה "שיפוצי מציאות"). למרבה הצער, העובדה שקיימות פנטזיות אינה מבטלת את המציאות, ולכן כהורים עלינו להמשיך ולנקוט אמצעי זהירות, ולחנך את הילדים לשמירה על עצמם ועל גופם, ולוודא שאינם נחשפים לתכנים בלתי ראויים או לניצול. בברכה ליאת

ליאת שלום, תודה על תשובתך אך לצערי לא הבנתי את מסרייך לרבות כיצד לפעול למעט כמובן המשך החינוך בנושא פרטיות הגוף. דנה

מדובר בילד בן 11 הלומד בכיתה ה', הסובל מבעיות קשב בכיתה המונה 19 ילדים בלבד (כיתה רגילה, בי"ס קטן) עם מורכבות מאד בעייתית

נא ראי תשובתי מטה. בהצלחה ליאת

זקוקה לעזרתכם הדחופה להמלצה לפסיכולוג/ית ילדים באיזור נתניה

שלום רב, מאחר ואין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים באמצעות הפורום, את מוזמנת לצרף כתובת מייל אישית, אליה יוכלו להישלח ההמלצות. אנא, רשמי את הכתובת גם בגוף ההודעה עצמה. בהצלחה ליאת

שלום רב, גם אני אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג ילדים באזור נתניה - ילד בגיל בי"ס יסודי. כתובת הדוא"ל שלי רשומה בפרטי ההודעה למעלה. תודה

רציתי לדעת רק אם זה נורמלי. יש לי בן בגיל 6 (שנים) שמאוד מאוד מחובר אלי. אני יכולה לשבת בסלון והוא ישב לידי צמוד אלי כשהוא מחבק אותי במשך כל הסרט. הוא גם יריב עם אחותו מי ישב לידי. כמה פעמים ביום הוא ניגש אלי בלי סיבה, נותן לי נשיקות על הלחי ואומר לי שהוא אוהב אותי ושכייף לו איתי. כשחוזרים מהגן נניח עם חברים שלו והורים אחרים, הוא אוהב לתת לי יד כל הזמן אפילו שילדים אחרים רצים ומשתוללים. הוא ילד חכם ויש לו המון חברים, כל יום הוא מזמין ומוזמן לחברים, אבל בזמן שאנחנו בבית הוא מאוד רוצה את קרבתי. שלא תבינו אותי לא נכון - זה מקסים וכייף לי מאוד, והוא טיפוס חם כי אני טיפוס חם מאוד שמנשק כל הזמן אבל זה לא גיל שהוא אמור לרצות את אבא שלו? להתקרב לאבא שלו? אני כל הזמן אומרת לבעלי שהוא חייב לעשות איתו דברים רק שניהם ביחד שיהיה להם "בונדינג". קראתי שבגיל 4-5 הם אמורים לרצות ולראות באבא את המודל שלהם ולרצות להיות כמו האבא אבל הוא דבק אלי....אמא בואי תשבי לידי, בואי תהיי איתי, בואי תשחקי איתי, כייף לי איתך, אני אוהב אותך וכו'... ורק כדי להסביר - אני בבית מארבע אחר הצהריים וכל הזמן עם הילדים עד שהם הולכים לישון... כלומר שלא תחשבו שזה בגלל שאני לא נמצאת בבית או משהו. יש לי גם בת בגיל שנתיים וחצי והיא ממש לא דבק אלי כמו שהוא. בקיצור...האם אני צריכה ללחוץ על בעלי לפתח איתו תחביב משותף או שזה יעבור לו?

שלום שירה, היצמדות להורה יכולה להיות ביטוי לתהליכים התפתחותיים נורמטיביים (פחדים ודאגות תואמי גיל), לחרדה, לגורמים חיצוניים-סביבתיים (כמו לידת אח, מוות במשפחה, פרידה), אך גם להיבטים בקשר הורה-ילד. במקרים של היצמדות קיצונית מהסוג שאת מתארת, יש בדר"כ מרכיב כלשהו הקשור לצרכים ולחרדות של ההורה עצמו, שבאופן כלשהו משבשים קצת את תהליך הנפרדות. אני חושבת שאת מזהה נכון את הבעייתיות, ומבינה שהתלות הגדולה שהתפתחה ביניכם לא משאירה ולו סדק צר, דרכו יוכל להיכנס גם אבא. לכן, במקום ללחוץ על בעלך לפתח תחביבים בעל כורחו, אני מציעה לנסות לפנות קצת את המרחב, ולאפשר לו לקחת חלק בשגרת היומיום בבית, כולל במשימות הקשורות לטיפול בילדים (הכנת ארוחות, מקלחות, השכבה לישון, סיפור, צפייה משותפת בטלוויזיה, וכד'. בזמן הזה תוכלי, כמובן, לנוח להנאתך, או לפתח תחביבים משלך שיאלצו אותך להתרחק קצת מהבית והילדים. הנה הרווחת פעמיים: גם קשר טוב ואמיץ בין הילדים לאביהם, וגם פנאי לפעילויות מהנות לרווחתך. מה את אומרת? ליאת

בני בן ה- 4.5 עד לא מזמן היה ילד שובב אך מקסים וממושמע בד"כ. בזמן האחרון הוא מתנהג בצורה רעה לכל הסובבים אותו - בגן - לילדים ולגננת, לי ולאבא שלו וגם לחברים שלו. הוא כועס מרבית הזמן (דבר שממש לא היה בעבר), הוא מקלל (קללות ממש לא יפות) ועוד. אני ממש לא יודעת מה לעשות, דיברתי איתו ברוגע המון פעמים, ניסיתי להעניש אותו אך שום דבר אינו עוזר. הגננת אמרה לי ביום שישי האחרון שהוא מציק לכל הילדים שהוא ממש מפריע (שופך חול על כולם, מרביץ וכו')בצהרון שלו יש ילדים יותר גדולים ממנו, והאחראית לא ממש שולטת עליהם - האם הוא מחקה אותם? הם משתוללים ורוב הזמן משחקים משחקי מלחמה. לכלבה שלנו הוא כל הזמן מציק ומרביץ, בפארק ילד שאל איך קוראים לך והוא ענה "מה אכפת לך" - מה קורה לו. למה הוא מתנהג כך? ומה עושים?

שלום שרה, בשבוע האחרון התקבלו לא מעט פניות ברוח דומה לזו שלך, ואני ממליצה לך לקרוא קצת, בעיקר כדי לא לחזור על עצמי. אוכל להדגיש כאן, כי האחריות לחינוכו של הילד מוטלת על ההורים והמחנכים, והעובדה שקיימים מודלים לא מוצלחים לחיקוי (הם קיימים תמיד, בעצם) רק מדגישה את הצורך בעמדה ברורה מאד, עקבית ובלתי מתפשרת, כדי שלילד יהיה ברור מאד מי מכתיב (ואוכף!!!) את הכללים. ועוד משהו. כאשר הורים אומרים "ניסינו הכל", חשוב להתאמץ ולהבין מדוע זה לא עבד. ברוב המקרים הורים יודעים מה נכון לעשות (ומה לא נכון), והבעיה היא ביכולת לפעול ביעילות לאורך זמן ובעקביות. כאשר אנחנו פעם מוותרים ופעם לא, ילדים קטנים עלולים להתבלבל בהבנת הציפיות מהם. אנא, קראי את תשובותי הקודמות (גם אם הן מתייחסות לגילאים צעירים או בוגרים מעט יותר), ואם יהיו שאלות נוספות, ראי עצמך מוזמנת. בהצלחה ליאת

שלום רב. יש לי ילדה בגיל 12 ,יש לה גוף מלא לא שמנה ,ולצערי יש לה מידת נעליים 43.5 ,קשה לה לקבל את זה,הסברתי לה,שיש לא הרבה,בנות כמוה ואף יותר מזה ,שמתי לב לאחרונה שהיא הולכת עם מגפיים גם בימים חמים לבית הספר במקום נעלי ספורס,והיא בוכה שאני מכריח אותה לנעול נעליספורט,אני הסברתי לה שעדיף להיות בחורה גבוהה עם מידה כזאת,מאשר להיות בחורה נמוכה ועם מידה קטנה .מה הייעוץ לגבי משבר כזה , יש לציין שמידת הבגדים נורמלית ביותר. בתודה בני

שלום בני, פגמים, צלקות או ממדי גוף בלתי שגרתיים הם חלק מהאתגרים שילדים והורים נדרשים אליהם מפעם לפעם. מאחר ועם כל האהבה שלנו, אין ביכולתנו לסלק את המכאובים הללו מחייהם של הילדים, עלינו למצוא את הדרך לחזקם, ולכונן אצלם תחושת ערך, יכולת והצלחה למרות הכל. כדי שנצליח בכך, עלינו לזגזג וללהטט בין הצורך לתקף ולהכיל את החוויה הקשה של הילד מחד, לבין הרצון לעודד ולחזק אותו מאידך. במקרה שלכם, הייתי עושה מאמץ להישאר קרוב ומחובר לחוויה שלה ("זה באמת לא נעים ולא פשוט למצוא נעליים שיהיו גם יפות ואופנתיות, וגם במידה הגדולה הזאת, אבל אנחנו נעשה מאמץ למצוא כאלה"). אגב, אינטואיטיבית, נדמה לי שבתך צודקת, ובהחלט יכול להיות שעם מגפיים, גודל כף הרגל בולט פחות. זה פיתרון לא רע בכלל, ואם זה מה שנותן לה תחושה טובה, הייתי עושה מאמץ למצוא מגפיים טובים, ובריאים מבחינה אורתופדית. מעבר לעזרה במציאת פתרונות אסתטיים 'מטשטשים', חשוב לסייע לה להסיט את המוקד (תרתי משמע) אל אזורים אחרים, גבוהים יותר מכף הרגל, מהם תוכל לשאוב תחושה של ערך ומשמעות. ההתעקשות שלך על נעלי ספורט דווקא, משאירה את המוקד דווקא שם. בעיני, לא שווה לריב על זה... חשוב לחזור ולהזכיר לה שבתחילת גיל ההתבגרות הגוף עדיין לא הגיע לעיצובו הסופי, ואצל מרבית המתבגרים קיים חוסר פרופורציה זה או אחר, הנוטה להסתדר בהגיעם לבגרות. אחרי הכל, "נעליים גדולות" הוא ביטוי שמייצג אדם עם יכולות, כישורים והצלחות, ואשר קשה למצוא לו תחליף. אולי גם זה יעזור קצת... אני ממליצה לא להכריח אותה לנעול או להתלבש בדרך שתגרום לה להרגיש רע. שהרי חבל לקלקל את היחסים בגלל נעליים, לא? שבת שלום ליאת

בני בן 7 נמצא בטיפול אצל מטפלת בתנועה מזה חצי שנה. למעט חודש- חודשיים בהם היה נראה שיחסו נעשה חיובי יותר, הוא כל הזמן מבקש להפסיק ללכת אליה והיום ממש בכה כשיצא ממנה. אני מאוד קרועה, מחד, אני יודעת שהקושי שלו קשור בין היתר ל-ODD שלו ומאידך קשה לי לשלוח אותו למטפלת שהוא כ"כ לא אוהב. האם נכון מבחינה טיפולית להשאיר אותו אצלה?

שלום הגר, לאחר חצי שנה של טיפול, הציפייה היא שמטופל יצליח ליצור קשר אמיץ וטוב עם המטפל, גם אם הוא מתקשה מדי פעם לשרוד פגישה או שתיים. בעיני, סירוב עקבי ועקשני מחייב מחשבה והתייחסות, והמטפלת חייבת להיות חלק מזה. שתפי אותה בלבטים שלך והעלי את השאלות החשובות שלך גם בפניה. טיפול בהבעה אמור לאפשר לילד להתגבר על חסמים מילוליים, ולהזמינו לפעילות בתנועה, מוזיקה או אמנות, דרכן יוכל לעבד תוכן קשה או חוויה רגשית שעל הפרק. אם, בשל התנגדותו, הוא אינו משתף פעולה או סובל, ייצא שכרנו בהפסדנו. בהחלט שווה דיון ומחשבה. ליאת

שלום לך רציתי לשאול אם אפשר בבקשה ... למרות התור הארוך בקליניקה,ושלא הזמנתי תור 1-אני ואחי הגדול הנשוי בברוגז קשה ,היה סיכסוך,בקיצור לא מהיום אני חש שהוא מזלזל בי ,ומתיחס אלי כאל ילד מפגר ...מאידך אומרים שאסור שיהיה בלב וצריך לסלוח בשביל הבריאות שלי,האם אוכל לסלוח בלב,אבל יחסים לא מעונין ואפילו שלום באירועים משפחתיים לא ? ולא להזמינו לחתונה שלי בקרוב,אין לנו הורים...כי נמאס לי כבר מיחסו המזלזל 2-הבחורה שהכרתי,גרושה מתוקה ועדינה טובת לב ,היתה מורה באוקראינה,...אוהבת אותי מאד ,האם אני חיב לספר לה שאני בטיפול ...ובכלל מה הוא הגבול שאסור לעבור בלומר אמת ,אני חיב לספר לה למשל כול דבר בעבר ... אני מפחד שלא תפגע אם אספר או לא אספר דברים ... 3-בגלל בעית דימוי עצמי נמוך וערך עצמי נמוך ...בניתי לי מגננות ושקרים וחומות ...הייתי מספר לחברים שהייתי באמריקה עשיר וכו',הייתי קונה בגדים הכי יקרים בגלל הדימוי, ...בקיצור חי בשקר ולא את עצמי אפילו למטפלת הייתי מספר שקרים,כי היא הייתה יפה מאד וחשתי קטן לידה ועלוב מאד ...והסיפורי הגבורה היו קצת הרמת האגו מול נערה יפיפיה .... אני בבית בוכה מבושה על אופיי העלוב .... אבל כשגדלים בבית עם אימא מכה כול יום,אונס רב בילדות....הדימוי העצמי נהיה מאד נמוך,ובגלל השאיפה שהחדירה האימא להיות מוצלח ,אחרת אתה אפס...נקבעה בי התודעה בתת ההכרה שאני נחות ,ומאידך חיב להראות לפחות מוצלח ... מה עושים היום ...נמאס לי לחיות ככה בשקר ישראל

שלום ישראל, ראשית אציין שאיני רופאה אלא פסיכולוגית קלינית. אנסה להשיב על שאלותיך, הגם שאינן ברוח ייעודו של הפורום הזה (שעניינו ילדים ומתבגרים). 1. מריבה בין אחים היא עניין מכאיב, וחשוב לנסות לעשות את המכסימום כדי ליישר את ההדורים. ובכל זאת, למרות ששלמות המשפחה היא מטרה חשובה, לא פחות מכך גם כבודו של כל אחד מחבריה. לכן, כדי שתוכל לסלוח באמת, אני ממליצה לך לנסות לתקשר עם אחיך, ולשתף אותו בתחושותיך. הנכונות לפתוח דף חדש, כשהיא קיימת אצל שני הצדדים, מגבירה את הסיכוי לסליחה והתקרבות. 2. פתיחות וגילוי לב הם תנאי בסיסי בכל קשר. ובכל זאת, רוב האנשים אינם מתפשטים בפגישות הראשונות, והם ממתינים לרמה מסויימת של אינטימיות וקרבה. ממש כפי שאין אנו חושפים את גופנו לפני שמתבססת מידה של ביטחון ואמון, כך גם עם סודותינו. טיפול פסיכולוגי (ובמידה רבה גם טיפול פסיכיאטרי) הפכו זה מכבר לעניין מקובל, ואנשים רבים - כולל ידוענים מפורסמים - מודים שהם נעזרים בו. אני מאמינה שחשוב למצוא את הרגע הנכון ולשתף, וכשקיימת אהבה הטיפול אינו אמור להוות מכשול. 3. טיפול פסיכולוגי טוב אמור לכוון גם אל החלקים הפחות מחמיאים שלנו, מתוך אמונה שאפשר לחיות בשלום גם איתם. היכולת לקבל את עצמנו, עם חולשותינו וחסרונותינו, משחררת אותנו בהדרגה מהצורך להציג ולשקר. תן לעצמך עוד זמן, ונסה לגייס עמדה בלתי שיפוטית כלפי עצמך. בסופו של דבר, כך אני מאמינה, תלמד לסלוח לעצמך, לחיות בשלום גם עם עברך, ולצמוח ממנו אל עתיד טוב יותר. שבת שלום ליאת

שלום בתי בת שנה ו11 חודשים ילדה חכמה אקשנית סקרנית פעילה מאוד הכנסתי אותה לגן בגיל שנה וחודשיים . בזמן אחרון אני מקבלת תלונות מהגננות לעיתים קרובות, שהילדה לא יושבת בכלל בזמן העברת שיעור או פעילות כלשהי בישיבה , היא כל הזמן צריכה לעשות משהו או ללכת לאןשהו לטפס על שולחן או כסא , לא מקשיבה להן בכלל( ולמרות זאת עונה על שאלות לגבי חומר הנלמד ) וכשגננת אומרת לה אסור ולא מאשרות לה דברים היא מרביצה לעצמה בראש וצועקת להם שהן מעליבות אותה והיא לא מוכנה לעשות מה שאומרים לה כמו כן גם העוזרת התחילה להגיד לי משפטים כמו "היום היא הוציא מאיתנו את כל הבריאות""את כנראה מפנקת אותה יותר מידי" "היום היא הרסה לנו את כל התוכניות" ואחרון חביב אולי תפנו לרופא או תחפסו גן אחר. נלחצתי מאוד היתי איתה אצל רופאה בטיפת חלב שאמרה לי אל דאגה היא קטנה מידי בשביל איבחון ולפי מה שאני רואה היא כן יכולה להתרכז פשוט צריך לשבת איתה לעניין אותה . בבית אחרי הגן יש לי תמיד תוכנית בשבילה אנחנו מציירים או עושים צורות מפלסטלינה משחקים ממשחק של צורות ,מחבואים וזה כן מעניין אותה כמובן שאנחנו עוברים ממשחק למשחק די מהר אבל היא כן מסיימת משימה (לבד היא לא משחקת ).בשבתות לא יושבים בבית כי זה משעמם אותה בבוקר יוצאים לאחר שינת צהריים גם . סליחה שהפניה שלי ארוכה מבקשת הצעתך תודה .

שלום רב, העובדה שבתך נבדקה ע"י רופאה התפתחותית מרגיעה למדי. יתכן שהיא סובלת מתנועתיות-יתר (היפראקטיביות), אך בגיל כזה ממילא אין הרבה מה לעשות מעבר להתאמה בין רמת הפעילות שלה לתנאי הסביבה, והצבת גבולות ברורה ועקבית. מסגרת חינוכית טובה אמורה להכיל ילדים עם רמות פעילות שונות, ולאפשר להם להשתתף בפעילויות הקבוצתיות כפי יכולתם, גם לזמן קצר. אגב, אני חושבת שבגן של ילדים צעירים, ממילא אין טעם רב ב"שיעורים" הדורשים ריכוז ממושך. גם ילדים נינוחים יותר מאבדים קשב לאחר דקות ספורות, וגננת מנוסה צריכה לדעת זאת. אם הגן מתקשה להכיל את בתך, חפשי עבורה מסגרת מקצועית ועם פיקוח, שתבטיח היענות רצינית ומקצועית לצרכים של בתך. גם במסגרת המשפחה, חשוב להתאים את הפעילות לטמפרמנט של כל ילד, ונראה שאתם עומדים בזה בגבורה. עם זאת, ההתאמה לצרכי הילד חייבת להביא בחשבון גם את רווחתם הנפשית של יתר בני הבית. מותר להגיד לא גם לילד פעיל ונמרץ, ולצפות ממנו להתחשבות וכיבוד כללי הבית. אם את מרגישה שאתם משועבדים לקצב החיים האינטנסיבי של בתכם הקטנה ונשארים 'בלי אוויר', תוכלי לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים, שינחה אתכם כיצד להציב גבול ביעילות. בהצלחה ליאת

בתי בת ה - 9 מפחדת מאוד מתחפושות מפחידות ובעיקר ממסכות. לקראת פורים ניסינו לדבר איתה מס' פעמים ואף בעדינות לגשת איתה לחנות תחפושות כדי להלק עליה. חשבנו אולי לקנות מסכה הביתה כדי לתת לה להתמודד עם זה [לדעתי ולדעת בעלי יש מצב שזה יעזור] אולם, אנו מפחדים שלא יהיו לה סיוטים אח"כ או משהו כזה. אשמח לקבל עזרה כיצד אוכל לעזור לבתי להעביר את החג בהנאה ולא בפחד.

שלום רב, מסכה בבית זה רעיון מצויין, ונדמה לי שהשפעתה ה'בריאה' תהיה רבה יותר אם הילדה תכין אותה בעצמה. אפשר להתחיל ממסכה צוחקת ומצחיקה, ורק אחרי שהיא תתיידד איתה ותהיה מוכנה לשים אותה על פניה ועל פניכם (כשאתם חובשים את המסכה זה מפחיד יותר, כי את עצמה היא לא רואה), אפשר יהיה לעבור לפרצופים מפחידים יותר. פורים, עם כל השמחה הכרוכה בו, הוא חג קשה לדי הרבה ילדים, ואני מציעה לא להילחם בזה יותר מדי. ברוב המקרים הפחד חולף מעצמו. למרבה המזל, אפשר להתחפש ולשמוח גם ללא מסכה או איפור כבד מדי, וזה בהחלט עדיף על תחפושת מושקעת ומקורית שמעוררת חרדה או אי-נוחות אצל הילד. בשמחות ליאת

שלום רב, בימים אלו אני מתלבטת מאוד לגבי גן חובה עבור הבן שלי. שלוש מסגרות על הפרק : גן עצמאי ואחר כך ביה"ס חדש צומח, חטיבה צעירה שבה חבריו הטובים הולכים אך משמועות בלבד ביה"ס פחות יודע להכיל קשיים. ומסגרת שלישית חטיבה צעירה שבה בני הגדול נמצא אך מסיים בעוד שנתיים. לבני הקטן יש מעט קשיים שאנחנו עובדים על זה כבר הרבה זמן. הוא מטופל אצל קלינאית וריפוי בעיסוק. מה את ממליצה לי? אני לא יודעת מה לעשות ומה הטוב עבורו?

שלום ליאת, קשה מאד לייעץ בנושא זה, בעיקר משום שלכל מסגרת יתרונות וחסרונות, ולכל ילד מתאימה מסגרת אחרת. ככלל, אם את כבר יודעת שבנך זקוק לליווי אינטנסיבי ומקצועי, בחרי עבורו את המסגרת שתוכל לתת לו מענה הולם לאורך זמן. ועוד משהו. כמו שכבר כתבתי כאן בעבר, אני מאמינה שילדים מצליחים להסתגל טוב מכפי שאנו חושבים, ולכן החלטות מסוג זה הן פחות גורליות ממה שנדמה לנו. מאחלת לכם הצלחה ופריחה היכן שתחליטו ליאת

שלום, בני בן שנה ושלושה חודשים, מזה כ3 חודשים נוהג לשחק עם ריסיו בתהליך ההירדמות (לפני כן אהב לגעת בשלנו כמו בשאר איברי הפנים). כבר פעמיים תפסתי אותו מושך את הריסים באחיזת פינצטה כמו לתלישה. אני חוששת מהסלמה של המצב ולא יודעת אם זה שלב שחולף או שיש לבצע מעקב/המשך בירור, שכן מדובר בפעוט שחוקר את עצמו- הבנתי שתינוקות נוגעים באף/באוזן וכו' בזמן הירדמות. לאיזה גורם יש לפנות והאם יש משהו שניתן לעשות בשלב זה? אציין שהוא ילד חייכני וחברותי מאוד, סביבה נורמלית ורגילה. בשל מצב רפואי עבר 3 ניתוחים בשנה ראשונה לחייו בהרדמה מלאה- עם אישפוזים וכו', על כל המשתמע מכך (קראתי קצת שאולי גורמי מתח יכולים להשפיע?) תודה, שלי

שלום שלי, איני בטוחה שהייתי עושה משהו בשלב זה, בעיקר אם משיכת הריסים אינה מלווה בתלישה ממשית שלהם. יש ילדים (ומבוגרים) המפיקים סוג של הרגעה מפעולות הכרוכות בכאב מתון, כמו תלישת שיער, קילוף עור, גרוד וחיטוט בפצעונים, צביטה, חבטת הראש או הגוף במשטח קשה, וכד'. תוכלי לנסות להציע לו בובה פרוותית או חפץ רך ונעים אחר כתחליף, ולהמשיך לעקוב. אם תראי שלמשיכת הריסים מתלווה גם איבוד שיער אפשר יהיה להתייעץ שוב. בברכה ליאת

ילדי בן 3, ילד רגוע בדרך-כלל. לאחרונה (בערך בחודש האחרון) הוא התחיל להכות אותי, לדחוף ולצעוק עלי כל פעם שאני אומרת לו משהו שלא נראה לו, ולאו דווקא הוראות, או שאני עושה משהו שלא נראה לו, למשל, שרה שיר שלא בא לו לשמוע באותו רגע. לפעמים סתם ככה הוא בא ודוחף אותי או מרים יד. אני רוצה לציין שלפעמים ברור לי שהוא מתכוון להכות, אבל לפעמים כשהוא מתוסכל הוא נוטה "לנפנף" בידיים ואולי "בטעות" זה מתפרש כאילו הוא רוצה להכות, אכל אני לא בטוחה בזה. אני כמובן לא מרשה לו, אני אומרת לו בצורה חד-משמעית שבבית שלנו לא מרביצים/צועקים/דוחפים ושאני לא מסכימה לאלימות. אם הוא ממשיך אני קמה והולכת לחדר אחר בבית או למרפסת. ברוב המקרים הוא בוכה ובא אחרי. אני מחכה כמה דקות ומתעלמת מהתפרצויות הזעם שלו. לפעמים הוא מנסה להכות או לדחוף שוב. הוא מבקש "לאמא" ושאקח אותו בידיים, אבל אני אומרת שכרגע לא נעים לי להיות איתו כשהוא מתנהג בצורה כזו ושאני אחליט מתי לקחת אותו בידיים, כשהוא יפסיק להכות ולצעוק. אחרי כמה דקות,כמובן כשאני רואה שהוא נרגע, אני מרימה אותו קצת בידיים. הוא נרגע וחוזר לענייניו. הענין הוא שזה חוזר על עצמו כל הזמן ויש ימים שלמים (כלומר, אחר הצהרים והערב, כי בבוקר הוא בגן) שעוברים עלינו כך, שזו האינטראקציה בינינו. אמנם זה קצת עוזר שאני מתרחקת, אבל הוא מנסה שוב אחרי זמן קצר לבדוק גבולות. גם בגן לדברי הגננת הוא בודק גבולות "בגדר הנורמה". אין לו בעיות התנהגותיות פרט לשיבוש קל בדיבור (חוסר "התארגנות שפתחית" לדברי קלינאית תקשורת שאבחנה אותו). יש לו שפה מאוד עשירה, הבנה אפילו מעבר לגילו, הוא מאוד פיקח אבל ניכר שחוסר ה"שליפה" גורמת לו לתסכול. אנחנו מחכים להתחיל בטיפולים בדיבור (בירוקרטיה של המערכת). שאלתי היא, א', איך עלי לנהוג? העקרון ברור לי, שצריך להציב גבולות במעשים ולא בדיבורים. ב', האם יש מצב שבעיית הדיבור גורמת לו לנהוג כך? זה קורה רק איתי, הוא לא מעיז להתנהג כך בגן כלפי הגננת למשל. כשאני באה לגן הוא מתחיל לעשות שטויות, מציק לילדים אחרים, מטפס על שולחנות ועושה דברים שאסור. ברור לי שזה רק בגללי. אבל מה אני עושה? תודה ויום טוב בה

שלום רב, ילדים בני שלוש, גם ללא קשיי שפה, מתקשים עדיין לשלוט באופן מלא בביטויי הכעס שלהם, והם עלולים להתנהג לעיתים קרובות באופן יצרי, לטוב ולרע. כמובן שהתסכול יכול להתגבר נוכח בעיה אמיתית בתקשורת, ולקבל ביטוי קיצוני יותר מהרגיל. אני מסכימה איתך לגבי האופן בו את נוהגת כאשר הוא משתולל או מרביץ, אך נדמה לי שבמקביל, רצוי לעשות מאמץ לחזק ולתגמל התנהגויות פרו-חברתיות, ולהעניק חמימות, אהבה ותשומת לב רבה דווקא כאשר הוא מתנהג טוב. לפעמים, מבלי שנרגיש ומתוך שפע של כוונות טובות, אנחנו גולשים לעמדה של 'מחנכים נון-סטופ' (אני לא אומרת שזה המצב אצלך, אלא רק מציעה כיוון לבדיקה), מה שמוביל לכך שהילדים 'מקבלים אותנו' בעיקר במצבי קונפליקט. נסי ליזום פעילויות מהנות ומצבי קרבה נעימים איתו, אפילו בצורה מלאכותית בהתחלה, ולהגיב קצת פחות לפרובוקציות ה'רעות' מצידו. לפעמים, מה לעשות, עלינו לנסות וללהטט בין הטיפות, כדי להחזיר את האיזון שהופר. אשמח לשמוע עדכונים בהצלחה ליאת

תודה ליאת, הוצאת לי "את המלים מהמקלדת"... זה בדיוק מה שחששתי מלכתחילה, שאני הופכת להיות מחנכת "נון סטופ" (מה שאני ממש לא אוהבת להיות) וכשהוא רואה אותי הוא כבר נמצא במצב של "היכון". הוא אמנם מקבל ממני המון חיזוקים על התנהגות "טובה" והמון-המון-המון חמימות, אבל תודה שהארת את עיני. תודה על העצות, יום טוב, אמא

בני בן החמש אובחן כסובל מהפרעה אינטראקטיבית או interactive disorder אני לא מצליחה למצוא ברשת חומר על ההפרעה או הטיפול בה. אשמח אתוכלי לספר לי מעט על ההפרעה או לשלוח לי הפנייה מתאימה. תודה מראש

שלום שושי, האם התכוונת להפרעה היפראקטיבית?

מזה זמן מה בני היום בן 10 גילה את אתרי הפורנו, לאחר שיחות והסברים כי אין זה לגילו,וכי יכול לפנות אילנו בשאלות הנוגעות להתפתחותו המינית ואפילו עונשים וכן תוכנות מסננות למינהם, לא הצלחנו לפתור את הבעיה- כניסתו של הבן לאתרים אלו. כהורים אנו חרדים ומחפשים אדם מקצועי עם הכישןרים המתאימים לעזור לנו בבעיה זו. אנו מחפשים פסיכולוג או בעל מקצוע מתאים מומלץ באיזור גן יבנה, יבנה, גדרה, אשדוד, או אפילו אשדוד. תודה מראש.

שלום מיכל, אין אנו נוהגים להמליץ על אנשי טיפול מעל גבי הפורום. תוכלי לצרף בהודעה נפרדת את כתובת המייל שלך (שימי לב לציין אותה בגוף ההודעה עצמה), מתוך תקווה שלמשתתפי הפורום או לי יהיו המלצות. בברכה ליאת

אתמול אירחנו בביתנו קבוצת תלמידים מכתתה של ביתי, עשינו פעילויות מגוונות החל מיצירת מובייל וניסויים ומשחקי חברה בדשא ופיצה ועוד.... הילדים כל כך נהנו שסירבו ללכת הביתה כאשר ההורים הגיעו לקחתם ומבחינתי זה יסתדר במיוחד שהם כל כך שיחקו ונהנו יחדיו. למחרת כאשר המורה שאלה איך היה "בבית המארח" כל קבוצת הילדים לא אמרה דבר, לא פרגון ולא מילה טובה אחת חוץ מילדה אחת שאמרה היה משעמם, זהו! ביתי הופתעה לגמרי וכמובן המורה וגם אני. למורה יצא להיות בחלק מהפעילות בביתנו וציינה :"איזו השקעה, איזה יופי וכו'. אותה ילדה ביקשה מאמא ללכת כי כייף לה והיא לא רוצה לחזור הביתה... הדבר הזה צרם לי מאוד! וכואב לי שביתי חוותה חוויה כזו.  בתי לא אהבה את מה ששמעה אך עברה הלאה, כי היא ידעה שזה לא היה כך. מדוע ילדים לא מפרגנים? לא מדייקים?

שלום רב, את נוגעת בנושא חשוב וכאוב, המעסיק לא מעט הורים ואנשי חינוך. זה לא סוד שאנחנו חיים בעולם תחרותי, הישגי וחומרי, ובמסגרת תרבות השפע, הילדים שלנו נחשפים, כבר משחר ילדותם, לגרייה בלתי פוסקת, העשרה וסיפוקים המוענקים להם מידי ההורים עוד לפני שהילדים עצמם פיתחו מודעות לצורך. כך נראה ילדים קטנים שכבר טיילו סביב העולם, אכלו במסעדות גורמה, לבשו את כל המותגים וכבשו את רוב הקניונים. מסיבות יומולדת הפכו להפקות ענק, ומסיבות בר/בת מצווה אינן שונות בהרבה מחתונות או מנשפים גרנדיוזים אחרים. כשסף הגירוי של הילדים עולה בהתמדה, נראה שהם מאבדים בהדרגה את היכולת ליהנות מדברים פשוטים ובנליים. ילדים שהתרגלו לסושי, כבר אינם נלהבים ממנת פלאפל, ובאופן דומה, מסיבת חצר חביבה (מושקעת ככל שתהיה) תתקשה להתחרות באירועים אחרים, ש"פוצצו דינמיט" למען האורחים. לכן, לא בטוח שמדובר בחוסר פרגון, אלא בקושי אמיתי לגלות עניין במשהו שלא חוצה את סף הריגוש. אין לי ספק שהילדים נהנו במסיבה שלכם, אך רמות הנאה 'שגרתיות' כאלה לא תמיד מצליחות להיכנס לטווח ה"וואו". אני חושבת שאפשר להחזיר את השפיות והשכל הישר לאירועים של הילדים שלנו, בעיקר כדי להחזיר להם את היכולת לשמוח וליהנות באמת. בברכה ליאת

שלום, אשמח לקבל המלצה למכון או פסיכולוג המבצע אבחונים בנושא באזור המרכז. תודה! אורית.

שלום אורית, אין אנו נוהגים להמליץ על מכונים, מטפלים או מאבחנים מעל גבי הפורום. מציעה לך להתייעץ עם יועצת או פסיכולוגית ביה"ס בנושא שאת מבקשת. חשבי היטב על ההקפצה, וזכרי שהדעה המקצועית בנושא זה אינה חד משמעית כלל. בהצלחה ליאת

הי, קיויתי שאחד ההורים ימליץ לפי נסיון שלו. בכל מקרה - כתובת המייל שלי למי שיש המלצה: [email protected]. תודה, אורית.

בוקר טוב , בתי בת ה-3 חודשים מוצצת אצבעות במהלך היום, כשהיא משועממת או עייפה בימים אחרונים החלה לעיתים למצוץ גם במהלך המשחק. בעלי מתעקש על כך שיש לתת לה מוצץ, אני לא רואה בכך הכרח כי הילדה רגועה ושקטה וכמעט ולא בוכה ומעולם לא ניסיתי לתת מוצץ. האם כן לנסות ?

שלום קטי, תינוקות רכים חווים את העולם דרך ובאמצעות הפה. אצל מרביתם, המציצה והיניקה מספקות הרגעה ונחמה, והם ימצאו דרך לספק את הצורך הזה בכוחות עצמם גם אם לא מוגש להם המוצץ. למוצץ יש יתרונות מסוימים על פני מציצת האצבעות, הן מהבחינה האורתודנטית, והן מבחינת הגמילה (הפשוטה יותר בהשוואה לגמילה ממציצת האצבע). ובכל זאת, יש ילדים המצליחים להסתדר גם ללא מוצץ. לא ציינת מה מקור ההתנגדות שלך למוצץ, אך זכותך להחליט להימנע מזה. קחי בחשבון שיתכן שיהיו תחליפים אחרים, עליהם תהיה לך (אולי) פחות שליטה. בברכה ליאת

ליאת שלום רב זה אני ישראל,דיברנו הרבה בעבר 1-אני כרגע בטיפול יום ,יש פעילויות ויש מטפל 2-אני בטיפול אצל אח שהיתמחה בסי בי טי ,והוא די טוב 3- שמתי לב שנפשית קשה לי עם מטפל,לעומת מטפלת ,היא רכה,עדינה אמפאטית לעומת הציניות הגברית,אבל כשהמטפלת מתמחה ולא מקצועית אני מעדיף גבר 4-להזכירך אני הוטרדתי קשות בילדות,ואימא מכה ,ויש לי הפרעת אישיות גבולית וקשב וריכוז,ובעית ויסות רגשות 5-בטיפול בפסיכודינאמי הייתי עם מתמחה 4 חודשים וסתם שרפתי זמן ,קשוחה לפי קרנברג,וללא שום תובנה .... ואני שואל למה זה טוב הגישה הטיפשית הזו ? הרייש את קוהוט האמפאטיה ושם על בסיס האמפאטיה לתת גבולות וללמד תובנות ...למה המערכת כול כך עקשנית ישנה ולא מבינה שקרנברג טוב לגרמניה ולא לאנשים רגישים כמו ישראל...עד היום יש לי צלקת מהטיפול המטופש הזה 6- ואולי באמת הטיפול הפסיכודינאמי פשט את הרגל והדי בי טי ייתפוס את מקומו שלך בידידות ישראל 5-

שלום ישראל, מטפלים בוחרים לעצמם את הגישה הטיפולית שנוחה ומתאימה לאישיותם ואשר 'מדברת אליהם' ומרגישה להם נכון. מחקרים שבחנו את השפעותיהן של גישות טיפול שונות ואת יעילותן, מצאו כי מרביתן מצליחות להיטיב עם המטופל, בעיקר הודות לגורם הקריטי המכונה "הקשר הטיפולי". אני מבינה שיש מאחוריך היסטוריה של טיפולים ומטפלים, חלקם עזרו לך וחלקם פחות. העובדה שגישה אחת התבררה כבלתי מועילה עבורך, אינה הופכת אותה למטופשת או לפושטת רגל, ואין להוציא מכלל חשבון את האפשרות שאולי בעתיד תחשוב אחרת. כרגע, נסה להפיק את המיטב מהטיפול שלך, ולקדם בברכה גם התקדמות צנועה. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני אמא לילדה בת 3 וחודשים. הבת שלי נמצאת בגן פרטי ולאחרונה ביתי מתנהגת לא יפה בגן. היא יוצאת מהמפגש בבוקר ולא מקשיבה לגננת, היא מאד עקשנית ודעתנית, היא מרביצה לילדים ולאחרונה היא העיפה חול על ילדים בחצר ובנוסף טלטלה ילדה בכוח כנראה בשעת משחק בחצר. הגננת מאד כעסה עליה וכדיברנו איתה אמרנו לה שהיא יכולה להעניש אותה במידת הצורך ולא לאפשר לה לשחק בחצר או לשבת במפגש הבוקר במידה והיא קמה באמצע המפגש. מה עושים ואיך פותרים את הבעיה האם צריך אבחון? יש לציין שהילדה שלי מאד חכמה ונבונה רק שהיא שובבה ומרביצה גם לפעמים לנו ההורים. אשמח לכל עצה ולכל דרך מקצועית היכן לפנות כי לא נעים לי כבר מהגננת ומהסייעות בגן. תודה.

שלום שירי, מה שאת מתארת לא נראה כמו "חוסר הקשבה" או שובבות, אלא התנהגות תוקפנית ואלימה שאינה נתקלת בגבול ברור מצידכם. בתכם אמנם צעירה עדיין, אך מה שנראה כמו עקשנות ודעתנות הופך הרבה פחות חינני ככל שהילד גדל. ילדים שמתקשים להכיל מצבי תסכול ואכזבה, ופועלים מולם בהתקפי זעם אלימים, עלולים לפתח קשיים חברתיים ורגשיים בעתיד. בנוסף, ילד המכה את הוריו יכול לפתח תחושה שאין מי שמשגיח ושומר עליו ("אם אני מכה את אבא ואמא, אני יותר חזקה מהם"), ובהמשך גם חרדות וקשיים רגשיים. כדאי לזכור שגם אם הילד המכה הוא קטן, ומכותיו אינן מכאיבות, אין לאפשר זאת, ויש לעשות הכל כדי להפסיקן. לאור האמור כאן, אני ממליצה לך לפנות להדרכת הורים, כדי ללמוד לסייע לבתך (ולא בגלל שלא נעים לך מהגננות). תוכלי לערוך חיפוש קצר בפורום שלנו, ולמצוא דרכי פעולה מול גילויי אלימות, כמעט בכל גיל. בהצלחה ליאת

שלום רב , אני מבקשת להתייעץ לגבי פחד אצל ילד בן 7. מאז גיל 4/5 לערך הבן שלי מדווח על פחד מדמויות מפחידות כמו מפלצות מכשפות וכדו'... הוא בעיקר נתקף בפחד בשעות שהוא בבית. מסרב להישאר לבד באמבטיה, בחדר שלו, בסלון וכו'.. יש לציין שזה קורה גם בשעות היום וגם בלילה. כשמגיע הזמן לישון הוא נרדם רק עם טלוויזיה דולקת ולעתים קרובות רץ למיטתי באמצע הלילה כשהוא מפוחד. מכיוון שהוא כבר בן 7 והפחד לא חולף. מעניין אותי לדעת האם צריך כאן טיפול פסיכולוגי? או שזה עדיין בגדר הנורמה? חשוב לי לציין שמדובר בילד מאוד חכם, בעל דמיון מפותח, אין בעיות בבית הספר וגם לא מבחינה חברתית. בנוסף, בשנתיים האחרונות אנו מאוד מקפידים שלא לחשוף אותו לתכנים שנראים בעינינו כאלימים בטלוויזיה,במחשב, או בכל צורה אחרת.

ברוכה הבאה אורחת, פחדים הנמשכים שנתיים שלוש, ו'מתקיפים' ביום ובלילה, עד כדי הימנעות מתנועה חופשית גם בגבולות הבית, מצדיקים בדר"כ פניה להתייעצות פסיכולוגית, לפחות לצורך הערכה והדרכת הורים. לפעמים הנחייה קצרה כזו מסייעת להורים להכיל טוב יותר את הפחדים מבלי לתגמל אותם, ולפעמים מתקבלת ההחלטה על התערבות ישירה מול הילד. הגם שפחדים הם עניין נורמטיבי בגיל זה, עוצמתם ומידת ההפרעה לתפקוד השוטף הם האינדיקציה לטיפול. בעיני שווה להתייעץ. בהצלחה ליאת

אני מורה לתלמידה (כיתה ו')בעלת קשיים חברתיים.יש לה קושי לימודי, המראה החיצוני שלה לא הכי והיא מרבה להעלב (גם אם לא התכוונו להעליב אותה) יש לה מורה מקדמת שמוציאה אותה כמה שעות במהלך השבוע. כיצד ניתן לעזור לה? האם כדאי לשוחח על כך עם בנות כיתתה? (זה כבר נעשה בעבר והועיל לטווח קצר)

שלום פנינה, למורה יש יכולת לסייע לילד בודד, אך רצוי שמאמציה יהיו בתיאום עם גורם נוסף (יועצת, פסיכולוגית ביה"ס) ולאחר זיהוי נכון של הקשיים. אם אתם מבינים כרגע שיש קושי בקריאת הקודים החברתיים, חשוב לעבוד איתה באופן פרטני על הנטייה שלה לפרש אירועים חברתיים כהתקפה או השפלה מכוונת. בהמשך, אפשר יהיה לסייע לה ביוזמה של מפגשים חברתיים (כאן יש לך תפקיד מכריע ביצירת הזדמנויות כאלה, כמו בחירתה לוועדה פעילה כלשהי או הטלת פרוייקט מיוחד המשותף למס' ילדים ולה). כדאי לזכור שעידוד מפגשים כאלה מבלי לעזור לה באופן פרטני עלול להחריף את הבעיה, ליצור אצלה תחושת כישלון, ולתרום לתפיסת הילדים אותה כמוזרה או חריגה. עם או בלי קשר לזה, חשוב לעודד בכיתה אווירה כללית של קבלה והתחשבות, של שיתוף פעולה ועזרה לחלשים. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 6 ולומד בכיתה א. מדובר בילד מאוד נבון שקיים פער אדיר בין היכולות הקוגנטיביות שלו לבין הרגש. התלבטנו האם להעלותו לכיתה א. הגננת המליצה בחום שכן וכך פעלנו. היום המורה בביה"ס טוענת שמאוד קשה לילד להפנים את העובדה שהוא בביה"ס, לקבל מרות, לוקח לו המון זמן עד שמתחיל לבצע משימות (רק בעזרה של המורה), הילד מפריע למחנכת וגם למורים אחרים. קשה לילד לשבת על הכיסא , המורה חושדת שמדובר בבעיות במוטוריקה גסה, או טונוס שרירים. בנוסף, הוא משמיע קולות תינוקיים וצפצופים במהלך השיעור (גם בבית). אציין כי יש בבית עוד שתי אחיות בת 3 ותינוקת. המורה ייעצה לנו לפנות ליעוץ פסיכולוגי. אציין כי חל שיפור ניכר בהתנהגות הילד בחודש האחרון אולם, לטענת המורה עדיין קיים פער ריגשי מול יתר הכיתה. אציין כי המורה בצעה לילד אבחון בחשבון וראתה כי הוא מאוד מתקדם ונתנה לו חוברת העשרה שמאוד אתגרה אותו. מה דעתך? מתנצלת על האורך. תודה, גלי

שלום גלי, מהתיאור שלך אכן עולה צורך באבחון, ואיתור הקשיים הספציפיים הפוגעים ביכולתו של בנך לתפקד היטב בביה"ס. החשד של המורה, לפיו קיימת בעיה בטונוס השרירים או במוטוריקה, מעלה 'ניחוח' של לקות ממקור אורגני (גופני) ולאו דווקא רגשי, ולכן שווה להתייעץ גם עם מרפאה בעיסוק ו/או נוירולוג ילדים. אני מאמינה שסוג כזה של בעיות לא היה נפתר רק מעצם ההישארות שנה נוספת בגן, ולכן מציעה לך לא להתייסר על כך שהעליתם אותו לכיתה א'. יש בעיות שצפות רק בקונטקסט הבית-ספרי, וטיפול מוקדם וממוקד יכול להיות יעיל מאד במניעת קשיים עתידיים. העובדה שבנך נבון מאד ומתקדם בחומר הלימוד אינה שוללת קיומן של לקויות למידה, ורק מדגישה את חוויית הפער שהוא חווה בין התפקודים השונים. בעיני, שווה לבדוק אפשרות לאבחון במכון להתפתחות הילד של קופ"ח, שם תוכלי למצוא תחת קורת גג אחת ובתשלום מינימלי התייחסות פסיכולוגית-רגשית, התפתחותית-מוטורית ונוירולוגית. בהצלחה ליאת

צהריים טובים, אני אמא לבת שנתיים ושמונה חודשים - על פי רב בריאה ביותר ושמחה. היא מאוד מילולית ומתבטאת בברור רב ! עד לתקופה זו שהתה במחיצתינו - ההורים ואצל אמא עם ילד שטיפלה בשניהם. בחודש האחרון אנחנו מנסים "מסגרת" חדשה עבורה - ביתית ועם מעט מאוד ילדים. מעבר לכך אני בהריון בחודש בשבוע האחרון היא החלה להתלונן על כאבי בטן. העניין הוא שזה קורה לה רק בנוכחותי )-: הכאב הוא ללא ספק ממשי ועדיין אינני יכולה להסביר את התופעה. ברגע שאספתי אותה מן הגן, אמרה שכואבת לה הבטן. ובעוד מספר פעמים נוספות. מינון הכאבים ירד בימים האחרונים ( היא בגן רק בימים ב' ג' ד' ) ובכל שאר הזמן מאז בילתה במחיצתינו ההורים - מאז לא התלוננה מלבד לרגע קצרצר אחד ופסקה, אך כל לילה היא עדיין מתעוררת מתוך שינה ובמשך כ 5 - 20 דקות ( ככל שעברו הימים זה התקצר ) היא מתהפכת ומתפתלב ואף בוכה וכשאני מבררת - היא אומרת שהבטן כואבת.. ושוב נרדמת. בבוקר היא קמה כמו חדשה שמחה וצוהלת כאילו לא היה כלום. בתחושה שלי זה משהו שהיא מעבירה רק אלי. אביה מעולם אף לא שמע תלונה כזו. בלילות אני זו שמתעוררת לתוך הכאב ( היא ישנה איתנו ). האם זה פסיכוסומטי? כיצד מגיבים? האם זה מעיד על גן שאיננו נכון עבורה? אשמח לכל ייעוץ והבהרת הנושא.. רק רוצה שהיא תהיה שמחה ורגועה )-: מודה מראש,

שלום תמי, לפני שמייחסים את הכאב הפיזי למקור נפשי חשוב מאד לשלול מעבר לכל ספק כל גורם גופני. כאב בטן - גם אם הוא בא והולך - מחייב התייחסות רפואית, ולכן אני מציעה להגיע לרופא הילדים ליתר ביטחון. קליטה במסגרת חדשה אכן יכולה לעורר תחושות מתח, ואפשר שיהיו לזה גם ביטויים סומטיים לזמן מה. ברוב המקרים, אופי התגובה שלנו - ההורים - יכול להפחית או להגביר את השימוש בכאב הפיזי כתקשורת. נסי להיות ערה לאפשרות הזו, ולתת שפע תשומת לב לאו דווקא במצבי חולי או כאב, אלא דווקא כאשר היא משחקת יפה, שמחה וצוהלת, כדברייך. הבחירה בגן ילדים מחייבת שיקול דעת ואחריות מצידנו, ורצוי להסתמך על המלצות, רשיונות ופיקוח, כמו גם על תחושות הבטן שלנו, ההורים. קשיי הקליטה ברוב המקרים אינם קשורים לטיב הגן, ואין בהם כדי להעיד בהכרח על בחירה לא נכונה. סבלנות ובריאות ליאת

בני, חיל בן 19, סובל מדכאון. אין לו מצב רוח, מדבר על מוות הרבה, עושה רק דברים הכרחיים (צבא - חצי משרה, קרוב לבית), מבולבל וללא יכולת לתכנן את העתיד ולהציב לעצמו מטרות.סובל מהתקפי זעם, עצבנות, הסתגרות, וכו'. עם כל הרצון הטוב שלנו לעזור לו אנו חשים שהמצב (המתמשך..) הינו בלתי נסבל וחיינו אינם חיים. טופל עד לאחרונה אצל פסיכולוג שלטענתו לא עזר לו כלל. האם מישהו מכיר באיזור המרכז פסיכולוג/ קאוצ'ר טוב שיכול לתמוך בו, לכוון אותו ולהניע אותו? תודה רבה!

שלום מור, מאחר ואין אנו נוהגים לפרסם מעל גבי הפורום, את יכולה לכתוב לכאן שוב ולצרף לתוכן ההודעה שלך גם כתובת מייל אישית. אולי מישהו מקוראי הפורום יוכל לעזור לך דרך המייל. בהצלחה ליאת

בני בן 3 וחצי. בעבר היה מנהיג, וגל ילדים גדולים ממנו היו הולכים אחריו. בחצי השנה האחרונה הגלגל התהפך והוא הפך לנגרר בעיקר אחרי דמויות והתנהגויות שליליות למשל: ילד שמשתולל, מרביץ, דוחף, זורק חול הוא עושה זאת אחריו למרות שמודע לחוקי הגן ויודע שעושה דבר שאסור. או למשל יכול להנות מפעולה מסויימת אבל אם ילד אחר פתאום מביע חוסר ענין הוא מתחיל להפריע גם. ממה זה נובע? דברנו איתו הרבה- כמעט כל יום והסברנו לו שרק הוא מחליט איך לנהוג ושאף ילד לא מחליט בשבילו איך להתנהג ובמיוחד לא ילדים רעים ואלימים. נראה שהוא מבין אך זה לא בא לידי ביטוי ביישום. מה עושים עם זה? מה עוד אפשר להגיד או לעשות שלא ניסינו?

שלום מיכל, ילדים נחשפים מגיל צעיר למודלים שונים של התנהגות, טובים ורעים, ותפקידנו כהורים ןמחנכים לדאוג שהם יידעו להבחין בין טוב ורע, ולהפנים את הנורמות המקובלות. כדי שזה יקרה, אנו נוקטים בדר"כ במערך תגמולים מותאם לגיל וליכולת ההבנה של הילד. כלומר, אנו מזכים אותו בשבחים וחיזוקים חיוביים בכל פעם שהתנהגותו טובה ורצויה, ונוקטים סנקציות בכל פעם שהוא מפר את החוקים. כאשר אנו נוקטים גישה עקבית, הילד לומד כיצד כדאי יהיה לו להתנהג. לפעמים, גם מתוך התבוננות באחרים, נוצרת אצל הילד תחושה שהוא יזכה ברווחים ובתשומת לב דווקא אם יתנהג כנגד הכללים. במצב כזה (ולא חשוב איך הוא נוצר) עלינו לנתח בזהירות את מערך התגמולים שהילד שלנו מקבל, ולבחון כיצד אנחנו מגיבים ומתגמלים את התנהגותו. לכן, לפחות כפי שאני רואה את הדברים, אין טעם לשים את האחריות על הילדים ה'רעים', אלא לקחת אחריות בעצמכם, ולדאוג להצבת גבולות עקבית וברורה, תוך נקיטת סנקציות ברורות וחד משמעיות בכל פעם שהוא מתנהג באלימות. תוכלו לקרןא כאן בפורום לא מעט המלצות בנושא, או להיעזר בהדרכת הורים ע"י פסיכולוג ילדים. השתדלו להימנע משיחות והסברים מילוליים, מאחר שהם אינם יעילים בגיל הרך. במקום זאת מוטב לפעול (בתקיפות, אך לא בתוקפנות) לאכיפת כללי ההתנהגות, תוך שאתם מחזקים ומעודדים כל התנהגות פרו-חברתית, ולא מאפשרים התנהגויות אלימות והרסניות. בהצלחה ליאת

ליאת שלום זה שוב אני שלמה חשבתי על מה שאמרת ושכחתי בסיפור שלי לציין דבר אחד אני שיך למגזר הדתי והמורים יטפלו אם אני יתלונן מקסימום יצעקו עלהם וזהו ואלי החברים יצחקו יותר ולגבי ההורים שלי הם חושבים שאני מקובל ואם אני יספר לאימא שלי חוץ מהרגשה רעה שהיא יודעת שאין כמעט משהו שלא צוחק עלי לא יהיה כלום ועכשיו הם גם כותבים על הריצפה בתחנת האוטובוס אני יכול לעשות את עצמי מתעלם אבל ההרגשה הרעה וכמעט בכי אני לא יכול להבליג מה לדעתך אני צריך לעשות בתקוה ענקית שלמה

שלום שלמה (רגעים ספורים לפני כניסת השבת), נדמה לי שקשה ליצפות מראש כיצד יגיבו המורים שלך למעשיהם של תלמידים. מחנכים ואנשי דת מכירים היטב את נזקיה של הלבנת פני אדם ברבים, ואין לי ספק שהם לא יסתפקו בנזיפה. ליתר ביטחון תוכל לפנות גם ליועצת ביה"ס או לגורמים אחרים בביה"ס האחראיים על שלומם ורווחתם של התלמידים. גם ההורים שלך, שחושבים שאתה מקובל, אינם יודעים את האמת כי אינך משתף אותם. אני רוצה להאמין שההורים יפעלו כדי לסייע לך אם יידעו את הדברים כפי שהם. הניסיון שלך לחסוך מהם עוגמת נפש וצער כרוך במחירים נפשיים גבוהים, וחבל. תפקידם של המבוגרים לשמור ולהגן על הילדים, ולא להפך. אני מעודדת אותך לפנות ולהיעזר, ולעשות סוף לפרשה הזו. אתה, כמובן, מוזמן להמשיך ולכתוב לכאן, ולעדכן בכל התפתחות. שבת שלום ליאת

ליאת שלום קודם נתחיל בזה שיש לנו שם יפה , רציתי לשאול, אני יספר לך את הסיפור ותכתבי לי מה דעתך? הבן שלי בן 8 וחצי הוא ילד מקסים יש לו שתי בני דודות שהן באותו גיל הם הולכים ביחד לחוג אנגלית וככה התחיל הסיפור. אחת מהדודות ישבה ליד הבן שלי בחוג ובאיזה שהוא שלב היא שמה את הרגל שלה על הכסא של הבן שלי הבן שלי ביקש ממנה יפה תורידי בבקשה את הרגל זה מפריע לי והיא לא התיחסה ושוב הוא העיר לה אמרה לו אל תשלוט עלי, אני שונאת אותך ואל תבוא יותר לבית שלי וכמובן שהבן שלי נפגע, והוא סיפר לי ולבעלי אני רוצה להגיד שבדרך כלל הם חברים מאד טובים היחסים נהדרים. ובעלי התקשר לאחותו וסיפר לה את זה ואחותו אמרה לנו שהיא תשמע מה הבת שלה אומרת והיא תחזור אלינו בערב היא התקשרה ואמרה לנו שזה נכון כל מה שהבת שלה אמרה והיא קוראת לבן שלי לטלפון בכדי שהבת שלה תבקש סליחה והבת שלי התנצלה בפני הבן שלי והבן שלי אמר אני סולח לך. והיום גיסתי הולכת לקנות לבנות שלה תחפושות לפורים ורק לאחת היא קונה ולשניה לו בגלל מה שהיה עם הבן שלי זה עונש היא תקנה לה שבוע הבא ואני שואלת אותך כל כך צריך להחמיר עם ילד זה בסדר אני שואלת שהיא קיבלה עונש האם העונש הזה ילמד אותה לקח. אני רוצה להגיד לך לי אין עונשים בבית עם הילדים שלי אני כועסת ומדברת אבל אין עונשים האם עונש מומלץ.ועוד שאלה אישית .כבר סיפרתי לך על הבן שלי שהוא בן 8 וחצי שמתי לב לאחרונה שהוא יותר עונה לי דוגמא - למשל אני אומרת לו דור הגרביים שלך בסלון על הסםה ואני אומרת שוב אז הוא אומר לי אמא שמעתי את לו צריכה להגיד לי אלף פעם ,או למשל כוננתי אותו להכתבה והוא עשה טעטת קטנה בניקוד אז תיקנתי אותו אז הוא אמר לי את לא מבינה לא ביקשתי ממך לתקן אותי תני לי לבד אני מרגישה שהבן שלי יותר התבגר עם זה ריגשית הוא יותר עונה ואני לפעמים המומה מזה כי דור לא היה ככה ואני שואלת האם זה בסדר לא לענות לו אחרי שהוא אומר לי מילים כאלה תודה.

שבת שלום ליאת, אישית, גם אני לא מאד מחבבת עונשים כדרך חינוך, בעיקר לא את העונשים שאינם קשורים ישירות למעשה או את אלה שאינם 'מידתיים'. במקרה של בת הדודה, אני חושבת - כמוך - שאפשר היה להסתפק בהתנצלות שלה, ולא להכביד עליה בעונש נוסף. אבל מה שאולי חשוב יותר, קשור למשהו שבנך מנסה לאותת לך. יתכן שמרוב דאגה ואכפתיות, את מעורבת יתר על המידה בחייו, מגוננת-יתר ומנסה לפתור עבורו קשיים ובעיות שהם לפי כוחו. (יכול להיות שגם הקונפליקט בין בני הדודים יכול היה להיפתר ע"י שניהם, ללא התערבות המבוגרים). באופן דומה, דור אומר לך עוד דבר חשוב: כשאת אומרת לו משהו "אלף פעם" הוא פשוט מפסיק להקשיב. אם הוא השאיר את הגרביים על הספה בסלון, העירי פעם אחת בלבד, ואז, אם הוא לא מסלק אותן משם, גשי אליו, דאגי שיפסיק את מה שהוא עושה באותו רגע וייקח משם את הגרביים. עשי זאת בשקט, ללא כעס, כדי שילמד שאת מתכוונת למה שאת אומרת. במצב כזה, יש סיכוי טוב יותר שהוא יתייחס לדברייך ברצינות. מן התיאור שלך בנך נשמע ילד חביב ונבון, והתשובות שלו (לפחות מכאן) אינן נשמעות מחוצפות. אם, לעומת זאת, את מרגישה שהוא פונה אליך בחוסר כבוד או בחוצפה, הגיבי מיד ("אני לא מרשה לך לדבר אלי ככה!"), ותני לו להבין שהוא 'מפסיד אותך' לזמן מה. מאחלת לכם שבת רגועה ושלווה ליאת