פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ילדתי בת 5 בגן כ 8 שעות לאחרונה שמעתי מימנה הילדה הזאת מציקה לי הילדה הזאת מרביצה לי האם אתם מתערבים בגן בעניינים אתם פונים לאמא של הילדה המציקה / המרביצה אתם מתערבים , מדברים עם הילדה, מדברים עם הגננת? איך מחזקים את הילדה ? ואיך מבינים מה באמת קורה בגן? הרי אף פעם לא ניתן להשאר ולהבין מה קורה? ואם יש ילדה מציקנית באמת כלפי הבת שלי , מה לעשות?

שלום גלית, ככלל, לפחות לדעתי, מוטב להשאיר את חיי החברה של הילדים שלנו נקיים מההתערבות שלנו. עם זאת, המחשבה שהילד או הילדה שלנו נופלים קורבן להצקות חוזרות היא בלתי נסבלת. לכן, אני ממליצה על פנייה לגננת, כדי להסב את תשומת לבה לתלונות של בתך, ולבקש ממנה לבחון האם יש בהן ממש. במקביל, חשוב להעביר לילדה מסר מחזק, המשדר לה עד כמה את סומכת עליה ועל יכולתה להסתדר עם חברותיה בכוחות עצמה. השתדלי, בנוסף, להזמין חברות הביתה גם אחה"צ, כדי לעודד קשרים יציבים וקרובים, שיקנו לה ביטחון עצמי ותחושת ערך. בהצלחה ליאת

שלום בני עלה השנה לכיתה א' הילד בתום חודש ראשון ללימודים הוגדר ע"י המורה "מתנה לכל מורה" חרוץ, רציני, חברותי , מנומס וכו הוא ילד נבון מאוד וברמה לימודית מתקדמת ( קורא וכותב ) עלמנת שלא ישתעמם המורה נותנת לו חוברות מתקדמות ( הוא לא היחיד). בחודשיים האחרונים חלה תפנית בהתנהגות הילד הוא טוען שמשעמם לו בבית הספר וכל בוקר הוא נפרד ממני בבכי והמורה נאלצת להחזיקו בכוח שלא יבוא אחרי לשער בית הספר. בבית גם התנהגותו לא כתמול שלשום, הוא צועק המון רב עם אחיו הצעירים (תאומים בני3.5 )ולא מקשיב לי או לאביו ניסיתי להבין איתו מה פשר ההתנהגות - חבר שמציק, חוויה לא נעימה שעבר והוא עונה שלא - הוא ילד מאוד פתוח ותמיד מספר עם עובר עליו דבר מה. בשיחה עם המורה היא ציינה שהוא מאוד חכם ויודע לגעת לי בנקודות תורפה והוא בוחן את הגבולות כי חברתית היא צפתה בו ואין שום בעיה ( גם בשעות אחה"צ תמיד יש חברים בביתי) ומבחינה לימודית מצבו מצויין לאחר שאני עוזבת אותו בבה"ס - אני צופה לראות מה קורה - הוא נרגע תוך שניה ומיד משחק עם חבריו. כולם טוענים שהילד מתפנק, אבל לא הייתי רוצה לחשוב שזה הדבר מבלי לשלול ולבדוק משהו אחר. גם בלילה הוא טוען לאחרונה שיש לו סיוטים ורוצה לישון עימי ועם בעלי, הייתה תקופה שהסכמנו , היום כבר לא ויש לילות שהוא יושב במיטתו ומסרב להרדם עד שנרשה לו לבוא - סוג של מלחמת התשה, מי יכנע קודם - מיותר לציין שהרבה פעמים הוא מנצח. אין לי הסבר לשינוי בהתנהגות אשמח לדעתך בנושא

שלום לילך, כפי שעולה מהתיאור שלך, בנך מתפקד היטב באופן כללי, מבחינה חברתית ואקדמית, כשעיקר הבעיה עולה מולכם, בבית, וברגע הפרידה ממך בבוקר. זה מחזק את הסברה שמדובר במשהו הקשור להתנהלות שלכם מולו, ולא בתגובה לאירוע קשה או טראומטי. העובדה שהוא נרגע מהר ברגע שאת עוזבת, וממשיך בשגרת יומו ללא קשיים מיוחדים, יכולה לרמוז על קשיים רגשיים סביב מקומו במשפחה (לא קל להיות אח גדול לתאומים...) או סביב סוגיות של נפרדו?ת, או על מאבקי כוח ובעיית גבולות. נסי לבחון עם עצמך, עם בן זוגך, או בעזרת גורם קרוב נוסף, האם משהו בתקשורת שלכם 'לוקח' לכיוונים האלה. מודעות ועבודה עצמית יכולות לשפר משמעותית את המצב, אך הדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני יכולה לסייע אולי יותר, או לפחות לקצר תהליכים. בברכה ליאת

שלום רב הינני גרושה + ילדה בת 9 בעלת פחדים בבית בלבד. לא עובדרת מחדר לחדר בלעדיי, כל הזמן חייבת להיות צמודה אלי, לא עושה דבר בבית אם אני לא לצידה, אם אני מעט מרימה קול למשל לדבר איתה מרחוק,(אני מנסה) היא ישר בוכה, הפחדת אותי אל תדברי ככה. לציין שהילדה חבריתית מצטיינת אין שום בעיה מחוץ לבית אלא רק בבית שלנו. איך אפשר להתמודד עם זה? לטפל בזה? קשה לחיות כך אודה על הכוונה לאן לפנות (בבקשה לא פסיכולוג) ממשהו יותד טבעי אולי. האם רפלקסולוגיה עוזרת?

היי, העליתי גם את פנייתך זו, בגלל השאלה שבסופה. פחדים וחרדות, בעיקר בילדו?ת, מוטב שיקבלו מענה ישיר וענייני. אני ערה לחשש של הורים רבים מפני פנייה לפסיכולוג, שמא יש בכך 'כתם' או עדות לאוזלת ידם כהורים. זוהי כמובן מחשבה שאין בה שחר, המובילה אנשים לחיפוש אחר פיתרונות 'לייט' יצירתיים, שהקשר שלהם לבעיה קלוש, אם בכלל. רפלקסולוגיה היא כלי טיפולי מצויין, ואני נמנית על המשתמשים בה. עם זאת, איני רואה רלוונטיות רבה של תחום זה לבעיה של בתך. בהצלחה ליאת

שלום רב יש לי ילדה בת 9 עם פחדים של להסתובב בבית לבד אינה יכולה. לשירותים אני חייבת ללכת איתה, לחדר אחר גם, לאמבטיה גם, אם היא צריכה מעבר בין חדר לחדר היא קוראת לי. אני אם חד הורית שמגדלת אותה לבד, האב לא בתמונה. לפני חצי שנה עשינו מעבר רציני ממדינה למדינה, איך אני מתמודדת עם זה. הילדה מצויינת בכיתה, בפעילות חבריתית, בעלת בטחון גבוהה, הבעיה היא רק בבית. לאן כדאי לפנות לטיפול, כי לא ארצה שזה ימשך ככה. לא מעוניינת בטיפול פסיכולוגי. שבוע טוב ותודה רבה

שלום לאמא המודאגת, אני מפנה אותך לשתי תשובות שנתתי לשאלות זהות. אנא קראי תגובתי לדורית, בתאריך 16.11.09, ולאפרת בתאריך 26.11.09. אם יהיו שאלות נוספות, אשמח לעזור. בברכה ליאת

שלום ליאת, כיצד אפשר להקנות הרגלי משמעת לילדה בגיל שנתיים (כן אני יודעת שזה גיל מאוד מדובר). למשל שהיא הולכת ואני מבקשת ממנה לעצור היא לא תמיד עוצרת. כיצד אפשר ליצור התניה במיוחד במקרה כזה? תודה אורין

שלום אורין, כדי שילדינו (בכל הגילאים) יקשיבו לנו, עלינו ליצור מצב בו למילים שלנו יהיו ערך ומשמעות. כאשר את מבקשת מבתך לעצור והיא ממשיכה ללכת, זה סימן שקורה אחד מהשניים - 1. או שהיא עדיין בשלב למידת כללי ההתנהגות, ובוחנת באיזו מידה את מתכוונת למה שאת אומרת. היא שומעת את ההוראה שלך, וכמו אומרת לעצמה "נראה מה יהיה. נראה מי מחליט כאן, אני או היא!". 2. האפשרות השניה היא, שבתך למדה שהמילה שלך היא בגדר 'המלצה' בלבד, ולכן אפשר לציית לך או לא, עפ"י בחירתה שלה. הבשורה הטובה היא, שבשני המקרים נחוצה פעולה זהה - אם את רוצה שהיא תציית להוראותייך (שזה המצב הרצוי כרגע), הימנעי מדיבור רב והסברים ממושכים, אמרי באופן ברור, קצר ומפורש מה את מבקשת: "אסור לרוץ לכביש!" או "כשאני קוראת לך את עוצרת!". ואז, דאגי שההוראה שלך תתבצע, כלומר - קומי ופעלי כדי שזה יקרה. אם בתך רצה ולא שומעת בקולך, השיגי אותה, הביטי לתוך עיניה (רצוי לאחר שהתכופפת אליה) וחזרי על ההוראה שלך כך שתבין שאת מתכוונת לכך ברצינות רבה. אם היא 'תצפצף' פעם נוספת על ההוראה שלך, השיגי אותה שוב, הפסיקי את הפעילות המהנה וחזרי איתה הביתה. כך היא תלמד שני דברים - האחד, שלמילה שלך יש תוקף וערך, והשני, שאם אינה שומעת בקולך תהיה לדברים תוצאה בלתי רצויה מבחינתה. זו באמת עבודה קשה, אך משתלמת... בהצלחה ליאת

הבן שלי בן 13 ובחודשים האחרונים הוא לעיתים נכנס בעצמו ואומר לאביו שהוא לא רוצה לחיות , ובשביל מה לעשות יום הולדת אם אנחנו בסוף נמות, ורוצה לציין שבדרך כלל ילד שמח, חייכן, אין לי מושג מה נכנס בו ומדוע המחשבות הללו רצות לו במוח, וישנם פעמים שהוא מפחד לישון וכל הזמן מחשבות רצות במוח, ואומר שהוא עצוב ולא יכול לישון , האם יש תשובה לנושא ,או מה לעשות בנדון? אודה לך על תשובתך..

שלום איריס, כולנו עומדים חסרי אונים מול מוחלטותו של המוות (ולפעמים גם מול השאלות הקשות בנושא זה, שמפנים אלינו הילדים שלנו). פחדי המוות חוזרים ו'מתקיפים' אותנו לאורך מעגל החיים, בכל פעם קצת אחרת, כשהיכולת לעמוד בהם תלויה במידה רבה בפונקציות המרגיעות שאנחנו מצליחים לגייס, מבפנים ומבחוץ. ילדים צעירים (וגם יותר גדולים), משתמשים בהוריהם כמקור הרגעה ונחמה, ורק בשלבים מאוחרים יותר הם מצליחים (יש לקוות) למצוא בתוך עצמם את הכוחות ואת המשמעות העמוקה, הנותנת לחייהם משמעות וערך. בנך, שכבר אינו ילד קטן, עסוק מאד בשאלות הקיומיות של החיים והמוות, ויש לו כבר את היכולת לחשיבה מופשטת. הוא כבר יודע שהמוות הוא עובדה קיימת שאין להילחם בה, ולכן נדמה לי שאפשר להתחיל לעסוק, במקום בשאלות המוות, בשאלות של מהות החיים. עם ילדים ומתבגרים אפשר לדבר על כוחה המרפא של האהבה, של היצירה והתרומה לזולת. אפשר להדגיש, כי בניגוד לעובדה שאין אנו יכולים לדעת מתי וממה נמות, יש לנו את הבחירה והשליטה על איך נחייה. אפשר להזכיר שאת המשמעות לחיינו עלינו לגלות בעצמנו, תוך שאנו פועלים כל הזמן על המציאות, בניסיון להשיג שליטה (על מה שניתן) בחיינו. אני מאמינה שברוב המקרים אנשים מצליחים להפיג כך חלק מן הפחד, ולנהל חיים טובים ומלאים למרות ההכרה בסופיותם. אם, למרות הכל, את מרגישה שהדיכאון והחרדה משתלטים עליו ומקשים עליו לתפקד כשורה במסגרות השונות של חייו, מוטב להיעזר בפסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים ומתבגרים. בברכה ליאת

תודה על תשובתך בקשר לבני - חרדת מוות אני אנסה לטפל בדרך שאת מציינת ואם אראה שינוי לכיוון שלילי ומשמעותי אני אשנה את הגישה.

שלום, בני בן 11 וכוסס ציפורניים בידיים וברגליים כולל העור שמסביבן עד זוב דם. זה נראה נורא. האם ביופידבק יכול לעזור? תודה וחג שמח.

שלום ענת, איני מבינה הרבה בטכניקות של ביו-פידבק, אך השכל הישר אומר שטכניקות כאלה יכולות לסייע בהפחתת התנהגויות כפייתיות ומזיקות, המתגברות כתוצאה של מתח. בהצלחה (ונשמח לשמוע איך הלך) ליאת

שלום רב, בתי בת שנתיים. ילדה מקסימה, חכמה, בוגרת מאוד. לפני חמישה שבועות (בערך) התחלנו לגמול אותה מחיתולים. ההתחלה היתה ממש טובה וכבר הגענו למצב של פספוס אחד ביום של פיפי בממוצע ובלי פספוסי קקי. רצוי לציין כי היא סובלת מזיהומים בדרכי השתן (הנושא בבדיקה ובמעקב רופא) וזו גם אחת הסיבות שגמלנו אותה לנסות למנוע זיהומים עקב הדבקה עצמית..... לאחר כשבועיים כאמור, נאלצנו לעשות בדיקת שתן + קטטר ומכאן והלאה כל העניין התדרדר לגמרי. כרגע אנחנו במצב של 2-3 פספוסים ביום. קקי עושה כמעט כל הזמן במכנסיים (דווקא בגן היא מצליחה לעשות קקי בסיר אבל בבית לא)... בכל מקרה, זה ממש קשה, לפעמים היא מוכנה לשבת על הסיר ולנסות, לפעמים גם כשאני יודעת בוודאות שיש לה היא אומרת שאין ולא מוכנה לנסות ואחכ בורח לה.... לפעמים היא אומרת בזמן ולפעמים לא.... אין עקביות.... אני כבר מיואשת... לא חשבתי שזה יהיה ככ קשה, ובטח כשאני ממש לא רואה שום התקדמות. דווקא בגן אחוזי ההצלחה שלה גבוהים מבבית. מה לעשות? לפתות בפרסים? אולי שווה להחזיר את החיתולים לאיזה חצי שנה ולנסות שוב בעוד חצי שנה? אני ממש לא יודעת. ולצערי הרב הייאוש מתחיל לחלחל גם לתגובות שלי אליה כשהיא מפספסת... אשמח לכל עזרה / עצה בנושא.....

שלום רב, תהליך הגמילה מחיתולים יכול להיות ממושך ורצוף 'תאונות', וכדי שהוא יעבור ללא נזקים כדאי לאמץ גישה סבלנית ולא שיפוטית. זו משימה כלל לא פשוטה, בעיקר כאשר נכנסים גורמים נוספים כמו איום בריאותי או טראומה בעקבות בדיקה פולשנית. אם את מרגישה שכרגע נקלעתן למבוי סתום או למאבק כוחות, מוטב לסגת לזמן מה, ולהתחיל שוב "על נקי" בעוד מס' חודשים. אם, לעומת זאת, הגננת וצוות הגן סבורים שקיימת בשלות ושהתהליך זורם טוב, שווה לקבל עזרה, וללמוד דרכי תגובה מעודדות ולא שיפוטיות. תוכלי למצוא לא מעט כתבות בהן מפורטות דרכי פעולה נכונות, שלב אחרי שלב, כולל המלצות מה *לא* לעשות. בדר"כ, פער משמעותי בין הגן לבית יכול לאשש חשד לסוג של מאבק ישיר או עקיף שהתפתח סביב הגמילה, ומוטב להיות ערים לכך. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני מטופל עד היום אצל סבתו. החל מחודש מרץ (יהיה בן שנה ושבעה חודשים) אני צריכה למצוא לו מסגרת. מצד אחד מצאתי גן שמוצא חן בעיניי אולם הוא יהיה הילד הקטן ביותר בקבוצה המונה 17 ילדים.יש בקבוצה 4 ילדים הגדולים ממנו בהפרש של עד 4 חודשים. יתר הילדים - בגילאי שנתיים עד שנתיים וחצי. בגן 3-4 מטפלות. האם לשלוח אותו לגן כשהוא הילד הקטן ביותר? האם זה לא בעייתי? כי יתר הקבוצה (למעט 4 ילדים) היא גדולה יותר. מנגד עולה האפשרות לשלוח אותו למשפחתון (מסגרת קטנה) לחמישה חודשים ואז להכניסו לגן בספטמבר. החסרון הוא כמובן שהילד יחליף 2 מסגרות בתקופת זמן קצרה (חצי שנה). מה עדיף? אני אובדת עצות. אשמח על חוות דעתך. אציין רק כי בני הוא ילד רגיל ללא בעיות מיוחדות. תודה ליאת

שלום ליאת (איזה שם יפה...) קצת קשה לייעץ באופן "עיוור", מבלי להכיר את הנסיבות הספציפיות שלכם, את הילד הפרטי שלך ואת המסגרות שעל הפרק, ובכל זאת, אנסה לעזור... אישית, אני נוטה להעדיף מסגרת של גן מסודר (על פני משפחתון), בעיקר בשל החשיבות שאני מייחסת לנוכחותן של יותר מטפלות, ולנושא של פיקוח. פער הגילים לא נראה דרמטי מאד, ואני חושבת שבחודש מרץ, בהנחה שהוא יהיה ה'נקלט' היחיד בגן בתקופה זו, תהיה פניו?ת רבה לקלוט אותו ולהקדיש לו תשומת לב מיוחדת. כמובן שישנם גם משפחתונים מעולים וטובים, בהם יש הקפדה על יחס ילדים/מטפלות. אך אם ממילא מדובר בתקופת מעבר קצרה, הייתי מעדיפה לחסוך תהליך קליטה נוסף בזמן כה קצר, ולהכניסו לגן. בהצלחה ליאת

הכנסתי את ילדי בן השנתיים וחצי לגן בתחילת החודש 1.12.09, הייתה לו הפסקה של שבוע בגן בגין מחלה, הוא עדיין בתהליכי הסתגלות. אני שוקלת על אופציה להעבירו לגן אחר מסיבות מסויימות, רציתי לדעת מה ההשלכות של התהליך הזה על הילד (בגן האחר נמצא בן משפחה שלו). תודה

שלום רויטל, הילד שלך נמצא כרגע בעיצומו של תהליך הקליטה, והמעבר למקום חדש עלול להקשות ולבלבל קצת. עם זאת, נזקיה של מסגרת לא מתאימה גדולים יותר, ולכן, אם את סבורה שמצאת עבורו מסגרת טובה ונכונה יותר, מוטב לעשות זאת עכשיו, כדי לא ליצור משבר נוסף בהמשך. בואי נקווה שהנוכחות המוכרת של בן המשפחה באותו גן אכן תקל על ההסתגלות ועל חוויית הבדידות שלו. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן ה-6 סובל מחרדות מפני קהל רב של אנשים, גם מפני ילדים בגיל שלו. למשל מסיבות יומולדת הוא לא משתתף אלא עומד בצד. הוא כרגע בגן חובה והגננת אומרת שרק בקבוצות קטנות של ילדים הוא מסכים להשתתף בפעילויות. מבחינה לימודית הילד נבון ושולט באותיות, מספרים וכד'. איך אני יכולה לעזור לו להתגבר על החרדות האלו? תודה

שלום ירדנה, ביישנות וחרדה חברתית הן שתי תופעות דומות, אך לא זהות. ביישנות היא תכונה אישיותית מולדת, שאין טעם רב להילחם בה, ואילו חרדה היא תופעה חולפת, שיכולה להגיב טוב לטיפול. כרגע, אני מציעה בכל מקרה לא להפעיל לחץ על הילד, ולאפשר לו להשתתף באופן בו יבחר. ניסיונות שידול עלולים לחזק את ההתנהגות הנמנעת, ולגרום לו להאמין שבאמצעותה הוא זוכה להמון תשומת לב ותגמול. עם זאת, גם לא הייתי ממליצה לאפשר לו להימנע לגמרי ממסיבות יום הולדת, מאחר וחשיפה הדרגתית למקור הפחד היא הדרך הטובה ביותר להתגברות עליו. לכן, המלצתי היא להתעקש שיגיע למסיבות וימי הולדת, ויבחר להשתתף בהן בדרך הנכונה לו. זכרו שגם נוכחות שקטה היא השתתפות. אם הגננת מבחינה שבקבוצות קטנות הוא פעיל וקואופרטיבי, יש לשמוח בכך, ולעודד אותו ליותר אקטיביות בקבוצה, כדי לחזק את הביטחון שלו ואת תחושת היכולת. בברכה ליאת

בני בן ה-14 תמיד היה ילד לא קל , מרדן ועיקש. בשנה האחרונה החלו בעיות ההתנהגות נוספות. מחפש דחוף פסיכולוג נוער באזור נתניה/השרון אשמח להמלצה תודה מראש ניתן לשלוח המלצות למייל [email protected]

שלום בוריס, שלחתי לך המלצה למייל. אולי תקבל המלצות נוספות מקוראי הפורום. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת 4 חודשים ועתידה להכנס לפעוטון בעוד כחודש. בפעוטון יהיו 4 תינוקות. כרגע היא יונקת באופן מלא ואני מלאה בחששות לגבי אופן ההסתגלות שלה לפעוטון (אמנם מדובר בקושי שלה אבל הקושי קיים גם אצלי). מה הדרך הנכונה ביותר לסייע לה להסתגל לפעוטון בקלות יחסית? אציין כי עקב היותי אם מניקה היא קשורה אלי מאוד, אמנם לעיתים היא נמצאת לבד עם בעלי אבל עדיין- החיבור שלה אלי חזק. תודה שירי

שלום שירי, למרות שלא זה מה ששאלת, אומר כי עבור ילדה כה צעירה עדיף לגדול תחת טיפולה של דמות אחת קבועה, המכוונת אליה ולצרכיה באופן מלא. אני כמובן מתכוונת לעדיפות הברורה של מטפלת על פני משפחתון. אם החלטת להכניס אותה ךמשפחתון, אני רוצה לקוות שבדקת שמדובר במסגרת מעולה, המסוגלת לתת מענה מלא לצרכים של תינוקות כה רכים. הבשורה הטובה היא, שבגיל כה צעיר, ילדים עדיין חופשיים מחרדת הזרים ומחרדת הנטישה, המופיעות בגילאים מאוחרים יותר, ולכן, כל עוד הצרכים הבסיסיים מסופקים להם, לא צפויים קשיי פרידה מיוחדים. הקושי הצפוי הוא בעיקר לך, ותוכלי להרגיעו אם תדעי שאת שלמה עם הבחירות שלך, ועושה את המכסימום עבור שתיכן בנסיבות הקיימות. בברכה ליאת

שלום ליאת, אני עובדת עם נוער בסיכון ורציתי לדעת אם תוכלי להמליץ לי על ספרות מקצועית בנושא של השפעת העדר אב או אם על מתבגרים. יש לנו בתכנית הרבה נערים ונערות שהוריהם חולים סופניים ואינם מתפקדים או במאסר או שהם חולים פסיכיאטרים והייתי רוצה ללמוד קצת יותר על הנושא. תודה

שלום אא, הזכרת מספר מצבים של היעדר הורה, כשלכל אחד מהם מאפיינים מעט שונים והשפעות שונות על הילד או המתבגר. בדר"כ, בפנימיות או מוסדות שעניינם נוער בסיכון, יש ספרייה המספקת מענה לא רע למטפל הסקרן. בקשי מהמדריכים שלך (או מהעו"ס) הכוונה לחומר הקיים במוסד בו את עובדת. מהצצה במאגרי המידע של אוניב' ת"א יש שפע חומר בכל אחד מהנושאים שהעלית (בעיקר על מחלה קשה ומאסר). בהצלחה ליאת

ליאת שלום אני פונה אליך מתוך מצוקה ממשית. בני בן 3 וחודשיים, גמול מחיתולים מזה כחמישה חודשים (עדיין עם חיתול בלילה). עם הפיפי לא היו בעיות ופספוסים ממש מההתחלה. הקקי הוא הבעייתי - הילד מתאפק במשך ימים על מנת שלא לשבת על האסלה, מה שיצר עצירות וצואה קשה שמקשה עליו ללכת לשירותים בכל מקרה גם אילו היה מוכן. גסטרואנטרולוג הורה לתת לו שמן פרפין מידי יום וכך אני עושה אך ללא הועיל. הילד מתאפק ככל יכולתו וגם כשעושה עושה כל פעם קצת במכנסיים, מה שמחייב החלפות תכופות של תחתונים גם בבית וגם בגן. הילד אמנם מאוד מפותח מכל הבחינות, ילד שמח וחברותי וכו', אך אני חוששת שבקרוב הבעיה תגרום לילדים לצחוק עליו (ההתאפקות מלווה בפרצופים ותנוחות שונות ומשונות). נראה לי שהברירה היחידה העומדת בפניי היא התערבות בנרות או חוקן ואני ממש רוצה להימנע מכך. האם הפתרון טמון בפסיכולוגיה? האם יש דרך לעזור לו? אודה לתשובתך המהירה.

שלום הדס, בראש הפורום מצוי קישור הנושא את הכותרת "חיפוש בפורום זה". הקלידי בשורת החיפוש את המילה "אנקופרזיס", ותוכלי לקרוא את תשובותי לפניות מאד דומות לשלך. זכרי שאבחנה של אנקופרזיס (הפרעת הצטאות) יכולה להיעשות אך ורק לאחר תחקיר מפורט, אך תוכלי למצוא בתגובותי שם כיווני מחשבה ופעולה. אם יהיו לך שאלות נוספות, אל תהססי להרחיב ולשאול עוד. בברכה ליאת

השאלה בגוף הכותרת . תודה.

שלום כתר, שאלה מעניינת שיש לה יותר מתשובה אחת. יש הרבה דרכים לדעת, והרבה מחשבות על מודעות. מודעות, לפחות באופן בו אני מתעסקת בה בימים אלה, היא היכולת להפנות תשומת לב קשובה לרגע הנוכחי, להתבונן אל תוך החוויה ללא שיפוטיות, וללא כל ניסיון לשנותה. הידיעה, לפחות במובנה האישי והעמוק, מתייחסת למצב השקט בו מתלכדים ההיגיון והרגשות לכלל תובנה חדה, שלמה וברורה, לאחר התבוננות והקשבה לראש, ללב ולגוף. התחושה העמוקה של ידיעת איזו אמת פנימית, פרטית מאד. ליאת

משמחפש פסיכולוגית נוער ומבוגרים טובה בנתניה, שיכתוב לי למייל [email protected]

שלום אלמונית, מקווה שיגיעו אליך המלצות למייל שצרפת. בהצלחה ליאת

שלום, בני הוא בן 5.5 ונמצא בגן חובה שפתי בשל עיכוב שפתי. צוות הגן מדווח על שיפור והתקדמות מהירה של בני. לבני יש כרגע בעיה של חרדה מקבוצות גדולות של ילדים ולכן לרוב לא משתתף בימי הולדת, עומד בצד. לא משתתף בפעילויות עם ילדים שלא מכיר. הם ממליצים על עלייה לכיתה א', כיתה קטנה. ואני שואלת אם מבחינה לימודית אין לו בעיה, הוא למשל שולט באותיות, מספרים וכד'. האם הבעיה החברתית היא באמת סיבה להכניס אותו לכיתה טיפולית? או שיש פתרון אחר? תודה

שלום רב, כמו שאת ודאי יודעת, ההיבט האקדמי הוא רק אחד מתוך מספר תחומי התפתחות, אותם יש להביא בחשבון כאשר נבחנת הבשלות לביה"ס. אני חושבת שצוות הגן השפתי, שהוא מיומן ומנוסה מאד, מכיר טוב יותר את בנך, ואת ההשלכות שיהיו לביה"ס על התפתחותו ותפודו של בנך. לתפיסתי, דעתם ועצתם כבדות משקל וחשובות הרבה מעבר לשלי בעניין זה, וכדאי להקשיב להם. אני רוצה להזכיר לך שהמעברים בין החינוך הרגיל למסגרות המיוחדות הוא תמיד דו-סטרי, ויכול להיות שכיתה קטנה בשלב ראשון תבטיח השתלבות טובה ו'חלקה' יותר בהמשך. הקשיבי למומחים ולמנוסים (אבל גם לתחושות הבטן שלך), ופעלי בהתאם. כך את מקטינה משמעותית את הסיכון לנזקים. בהצלחה ליאת

קודם כל אני רוצה לבקש סליחה על מספר המילים הגסות שיש בתוכן ההודעה אך בטאתי את עצמי כחה...אז נראלי אני צריך עזרה אני לא יודע מה הבעיה שלי תיראו את זה משו שאני כתבתי.... ****************************************************** נכנס ללמועדון, שתיתי עוד הפעם, ביטחון עצמי?כנראה שכן, כחה נהוג היום, אפחת לא מעריכה אותך לפי היופי אלא על פי..תאמת אפילו על זה אין לי תשובה.לא מנוסה..?לא הייתי מגדיר כך..בחור מכוער?יפה בלי להשוויץ.הגישה? יש מצב..אז נכנסתי למועדון שיכור,, או שלפחות הראש מסתובב ואני עם חיוך, מנסה למצוא על מי אני אלך, עם מי אני אתחיל. אני רואה אותה מרחוק , בחורה לא הכי יפה, אבל מה לעשות מתפשרים..הבעיה שאני מנסה לרקוד איתה והיא והחברות שלה מחייכות אליי, אני יודע שהן רוצות אותי, אני מרגיש תמשיכה מנסה להפנות אותי אל אותה אחת...והן הולכות בורחות כאילו הן טרף שבורח מאריה..להתבאס??עדיין לא הן לא שוות את זה..וגם כחה הן היו מכוערות אז למה להרוס לעצמי את הערב. ביינתים כדי לא להתייבש אני רוקד עם אחת שבא איתנו איתי ועם החברים, בחורה נאה רואים שיש לה אופי של בחורה טובה.למה לא? כי אני ראיתי , והסתכלתי היא חיפשה מישהו אחר, חבר שבא איתנו וכנראה לא שם לב לזה שהיא רוצה אותו, ואנחנו רוקדים אני הוא והיא ואני מרגיש תמשיכה שלה אליו , אבל ללא יחס מהצד שלו. אז עזבתי אותן, והמשכתי בחיפוש אחרי משהי שאולי תתאים לי. הינה אני רואה אותה, בחורה עם כובע של סנטה, שזה מדליק אותי... היא עם חברה נמוכה שנראת אחותה הקטנה מהיסודי או משו. אז אני ניגש , מתחיל לרקוד ולראות תגובה. לשים לב?הן שמו לב שאני שם , לפחות הבחורה הנמוכה ... אז אני ניגש ושואל:"אתן ביחד?" אז היא עונה"כן,ןמעדיפה שזה ישאר כחה". הבחורה השנייה הסתכלה עליי אחרי שהיא הפסיקה להתעסק עם הפלאפון שלה, ושאלה את חברה שלה מה אמרתי לה... אני כבר הלכתי אחרי כמה סיבובים של מבטים ולראות אולי איזה משיהי זורקת לעברי מבט, ועוד הפעם בלי תוצאות. אז אני נכנס לשירותים כ8 עד 10 אנשים בפנים אז אני שואל מי אחרון, דופקים בי מבט כזה שאומר לך:"לך קיבינימט".שאחרי מבט כזה בא לך להכניס להם אגרוף, אבל אתה אומר לעצמך שהם לא שווים את זה. אז אני נכנס לשירותים הפנויים ומשתין. שם לב לזה שיש הרבה כיתובים על הקירות ...ושואל את עצמי:איזה אנשים משועממים באים עם טושים למועדון ומתחילים לכתוב על הקירות...יוצא מהתא ..ואנשים באים לשירותים כדי לדבר, אז אני שותף ידיים ויוצא...ומנסה להמשיך במסע "הציד" שלי.. מתחיל להסתובב במועדון מנסה לגרום למישהי להתסכל לעברי, מסתכלות אבל מבט מוזר, זה לא היה מבט רצוי..יוצא למרפסת רואה שם את אחד החברים יושב על הספא עם עוד כמה אנשים... אחד מהם אומר לי שאני נראה לו מוכר מאיפשהו... אני אומר לו שאני לא יודע...הוא אומר לי בטח מאולם האירועים.. אז אני אומר לו:רוב הסיכויים שכן. לידינו חבורה של בנות מדברות וצוחקות.. עוברת לי המחשבה...עם אני אגש אליהן אני אעשה מעצמי צחוק, כי הן נראות מהבנות שיוצאות כדי לרקוד עם עצמן או משו כזה(שמייבשות כל אחד שניגש אליהן). אני לוקח תרגליים ועוזב תמקום למה התסכול כבר התחיל להשפיע עליי.אני חוזר לתוך המועדון על הבר יש טלויזיה עם סרטון קצר שעושה לופים, סרטון שורט של ברסלר שמנסר עץ, וכחה בלופים.הסתכלי על זה זמן מסוים והמשכתי ללכת. ואז ראיתי אותה, בחורה יפה, סקסית עם חיוך....כבר ראיתי אותה איפשהו, ואז אני נזכר שהיא חברה של האקסית של חבר שלי, ושישבתי איתה ועם חברות שלה, והיא מצאה חן בעייני עוד אז, אבל ביאסו אותי כשאמרו לי שיש לה חבר. ביינתים כחשבתי לגשת אליה היא נעלמה לי מהעין...ואני הייתי כבר כולי בבאסה ואמרתי לאדם שאני הולך, ואין לי זין לזה, ניסה לשכנע אותי להישאר, אבל אדם מכיר אותי טוב כשאני אומר שאין לי כוח אז אני מתכוון לזה. אז הוא אמר יפה שלום, עשיתי סבב עם כל החברה שהגענו איתם, ויצאתי מהמועדון, כולי מתוסכל ולבד כשאותי אף אחד לא צריך ולא רוצה.אני לא יודע בדרך כלל אם לא הייתי שיכור לרוב הבנות לא הייתי מקרב ולא מסתכל, אבל אני מרגיש בודד וזה הורג אותי, כואב לי בפנים , הרגשה כאילו אף אחד לא רוצה אותי.כשלכל החברים שלי יש חברה ורק לי אין, או לפחות יש להם משו ביידים ומישהי מיוחדת, לי אין את זה וזה כואב. גם מהחברים הקרובים קיבלתי דקירה בגב ממישהו שחשבתי שלא ידפוק לי קטעים מסריחים הוא דפק, וכאב לבן אדם על מגבון, וללכת לרכל מאחורי הגב ולזיין לכולם תשכל שאני חי על חשבונו בפנמייה.רציתי לדפוק לו משו בראש על המילים האלה, כי כשכולם עזבו אותו אני הייתי מאחוריו והבן אדם התבכיין לי שכולם דפקו לו סכין בגב. ואז אני הפכתי עולמות כדי שהוא יכנס לחדר שלי ויעבור מהחברים שלו שעושים לו עוול ולא מדברים ולא מתייחסים אליו. וויתרתי על כמה סטוצים עם בחורה בגללו, והוא דפק אותי בזה שסיפרתי לו דברים והוא עם ההתנהגות הערסית שלו התחיל לצעוק את זה, ואני כמעט נדפקתי בגלל זה. ואז כשהוא השלים עם אותם חברים עזב תחדר וחזר לחברים המיוחדים שלו שאחרי זה הכרתי אותם והבעיה לא הייתה בהם הבעיה הייתה בו.מניפולטור שמניפולציה אחת לא עבדה והם לימדו אותו לקח..לימדו אותו להעריך אותם. אך הבן זונה לא העריך אותי, אבל אמרתי לא נורא, לא אכפת לי. ועכשיו הכלב בן כלב הזה מתחשבן איתי על מגבונים שלקחתי ממנו בלי רשות כשהוא אמר לי כך מה שבא לך, אבל כשהוא היה אומר את זה הוא היה אומר את זה עם זיעה ועם כאב בלב, אני הייתי מדבר איתו על זה והייתי אומר לו אם אתה עושה משו על תעשה את זה בלב כבד, כי זה לא שווה כלום, והוא בא ואומר לי שלא הוא לא עושה כלום עם לב כבד ושום דבר פה לא מתוך נימוס.ועוד הפעם כשהייתי מבקש ממנו הוא היה עושה את זה בלב כבד.אז אני לקחתי וביקשתי ממנו רק דברים הפחות נחוצים כאשר הוא היה מבקש ומסנג'ר שאז הייתי מחשיב את זה בתור טובה לחבר. כסף זה לא הבעיה , מי שמכיר אותי יודע שהם יכולים לבוא ולבקש מודים ואני אביא להם כשיש לי, עם כל הלב, ורוב הפעמים אני לא אבקש מהם להחזיר לי ...והוא בא מפיץ עלי שם שאני גרמתי לאמא שלו לפשוט רגל..בן זונה זה מה שיש לי להגיד בגלל מגבון.הכניס לי חרב בגב ויצא מרשימת החברים שאני מוכן לעשות הכל בשבלם. אז איפה הייתי החברים הקרובים גם כן...התאומים חברים טובים יש להם חברות, רציתי לעשות איתם את הסילבסטר אבל הם כבר קבעו שהם נוסעים לצימרים עם החברות שלהם.ברגע ששמעתי את זה אני נעלבתי , אבל אי אפשר להאשים אותם , אני לא צריך להיות בשבילם מכשול ואני רוצה שהם ייהנו הכי שאפשר. אז באותו רגע הגעתי למסקנה: יש את המשפט הזה כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. אז אצלי זה מתפרש אחד בשביל כולם והאחד לבד. כואב לי בלב, וההרגשה שכולם הפקירו אותי כואבת. ***************************************************

שלום דוד, לפני שאתייחס לתוכן הדברים, רציתי להגיד לך שכתיבה, בעיקר כשהיא קולחת, אינטליגנטית והומוריסטית (גם כשמדובר בהומור מריר) היא כלי ביטוי נפלא, ומאפשרת עיבוד והמשגה של חוויות ברמה התוך-נפשית, כמו גם תקשורת בלתי אמצעית עם אנשים אחרים, כשאתה נותן להם הזדמנות להציץ אל תוך נפשך ולפגוש שם חלקים כמוסים שלך, שאינם גלויים לעין בדר"כ. כל הכבוד. מהדברים שלך, שכאמור נכתבו באופן ספרותי ממש, עולים הרבה עצב ובדידות, תחושת ננטשות ובגידה מצד חברים, ואולי גם חוויה של חריגות ותחושות קיפוח. כאילו יש איזו מסיבה, שם בחוץ, שכולם נהנים בה ורק אתה לא. יש לא מעט מתבגרים, הנמצאים עדיין במלכודת הגיל: הם כבר אינם ילדים, אך עוד לא בוגרים, ונדמה להם שמה שטרם השיגו, כבר לא יקרה לעולם. לעיתים הם חשים שאחרים טובים ומוצלחים מהם, שאחרים מושכים ויפים מהם, שהבדידות והאכזבה ייחודיים רק להם ולא לאחרים. זוהי, כמובן, עמדה פסימית ומאד לא מדוייקת, הצבועה בצבעים קודרים, ולא מאפשרת התבוננות ריאלית יותר על המציאות. ברוב המקרים, דכדוך כזה חולף מעצמו, ומפנה את מקומו לעמדה אופטימית יותר. אבל לא תמיד. לפעמים באמת צריך עזרה ונוכחות מיטיבה ומרגיעה של אדם קרוב. כרגע, בשל הצורך שלך אותו אתה מביע בראשית דבריך, אני ממליצה על פנייה לגורם מקצועי כלשהו, שיוכל לתת מענה לקשיים האקטואליים שלך. תוכל לעשות זאת דרך גורמים בפנימייה (יועצת, פסיכולוג חינוכי, מדריך, וכד') או אולי מחוץ לפנימייה, אצל פסיכולוג קליני או עו"ס קליני, אליו תוכל לפנות בעזרת ההורים או רופא המשפחה. שולחת לך בינתיים כוחות ותקווה, ומעודדת אותך להמשיך לכתוב. יש לך את זה... :-)) ליאת

שלום ליאת! מעריך את זה שענית לי... מנסיוני ניסיתי לפנות לאותם אנשים מקצועים, אך העזרה שלהם לא הכי עזרה לי, הם אינם עזרו לי כי הם לא הבינו את מה שעובר עליי. בזמן האחרון(לפני כחודשיים) היה אירוע דקירה ואני הייתי עד. אותי ועוד שני חברים שלי לקחו לתת עדות.כאשר נכנסתי לאותו חוקר נוער, הוא ראה את העבר שלי , את ההיסטוריה הכי לא נעימה של המשפחה שלי, והסתכל עליי ובמבט אחד קרא את כל כולי. הוא שאל אותי:"למה אתה כועס?" אני עונה לו:"למה כועס , אני פשוט בשוק לפני חצי שעה דקרו ממולי בן אדם, ואם אני כועס אני כועס על אותם אנשים שבאים כמו 20 זאבים לאייל 1 וטורפים אותו." הוא עונה לי:"לא לזה אני מתכוון, למה אתה כועס על כולם, אני רואה את זה עלייך." ובאותו רגע נפל לי האסימון שאני באמת כועס והוא הבין אותי ונתן לי הרגשה של ביטחון.אחרי זה הוא דיבר איתי ,והוא הבין אותי יותר מאשר כל בן אדם אחר,ולפי דעתי זה בגלל שהוא ראה את ההיסטוריה של המשפחה ושל מה שאני ראיתי. אז השאלה היא, אולי בגלל שאני שומר את כל הדברים בפנים ולא נותן לאף אחד להאיר על אותה פינה חשוכה, אני כל כך ממורמר שאף אחד לא מתעניין בי, אז אני מרגיש לא רצוי.אבל מצד שני ,אנשים אחרים אומנם עברו אכזבות יותר קשות מהאנשים שאמורים להיות הכי קרובים אליהם אבל מדברים על זה, אבל אני מסתכל עליהם ואני מזלזל בהם, תוך רחמים קשים שהלוואי שזה לא היה כחה, אבל הם הולכים כל היום עם הראש למטה עצובים ומחכים שאנשים יבואו ויעשו להם פוצי מוצי, נדמה לי שאני מגזים אבל כחה אני רואה את זה, ולא כחה אני רוצה שזה יהיה, אני לא רוצה שאנשים יירחמו עליי ויסתכלו עליי כמעין בן אדם חלש, אולי זה בגלל שלא קיבלתי מספיק אהבה ממשהי בגלל שהיה לי מקרה של אהבה נכזבת שלא הייתה יכולה להתקיים בגלל שעברתי לפנמייה לפני שנתיים, ומאז לא היה שום קשר נורמלי עם בחורה למרות שהיו לי כמה הדלקויות על בחורה, אבל הבחורה הייתה עם אופי מגעיל ואני מעדיף לגבוע ברעב מאשר לאכול מפח הזבל בקטע הזה. ובגלל תנאי הפנמייה(צבאית) עם המשמעת , שאני בה מוביל מבחינה חברתית ואני נוטה להיות נותן העצות לאחרים, אני לא מוכן ללכת ולבקש את העזרה מהחברים הקרובים כי אני רוצה להיות הדמות שנותנת להם בטחון.אולי? דרך אגב חנוכה שמח ותודה שאת מקדישה מזמנך

שלום רב! בני בן שנה וחצי, אפרט מעט מהדברים שלימדנו אותו עד כה הוא מכיר את צבעי הקשת, צורות כמו אליפסה ומעוין, כ-50 חיות שאני לא ידעתי על קיומן, אין מצב שהוא יתבלבל בין אורנגאוטנג לגורילה, אפילו לאחרונה יודע לאיזה יבשת שייכת איזו חיה. לספור עד 10 הוא כבר יודע מזמן ומבין את המשמעות עד 3 כלומר אם יש 3 סוסים או 2, מכיר הרבה אותיות. אם הוא לומד מילה שמתחילה עם האות הוא אומר סירה, אות ס. הוא מאוד מתענין בעולם החיות והטבע (אולי אימו הגיאולוגית הורישה לו משהו בכל זאת) ויכול לצפות בסדרות של חיות שעות.כבר למד לדקלם (יודע להגיד ברצף רק 4 מילים) הרבה סיפורים, מעל 10. יודע להעביר ערוצים בטלוויזיה כך שיהיה מה שהוא אוהב ובמחשב יודע להעביר בין סרטים. הבעיה היא שאם לא יושבים ומלמדים אותו משהו חדש הוא נהיה אקטיבי מאוד ומראה סימנים של תסכול. אז אחרי ההקדמה המייגעת, הנה השאלות 1) כבר נגמרו לי הרעיונות מה ניתן ללמד אותו לא הצלחתי למצוא ברשת רעיונות שמתאימים לגילו. 2) אתמול סבתי שמרה עליו, והיא אמרה לי שהיא מודאגת כי לפני שהוא נרדם, כחצי שעה הוא ממציא משפטים. לדעתה אנחנו מעמיסים עליו יותר מדי אני רואה שהוא ממש לא בקצב של ילדים בגילו, ונראה לי שיש איזה חלון זמן של סקרנות שהוא נמצא בה, ברור שכאמא אני גאה כשכל האמהות מופתעות מאוד מהסיפורים שלו- אבל מצד שני אני מפחדת שהוא פעיל מאוד, ואם לא נעמוד בקצב שלו יהיו לו בעיות התנהגות. אשמח לתשובה בעניינו

שלום קטיה, יכול להיות שבנך באמת סקרן וחכם בצורה יוצאת דופן, אך גם אם כך הדבר, יש לספק את הסקרנות והרעב לידע באופן המותאם לגילו. בגיל שנה וחצי אותיות ומספרים אינם רלוונטיים לו כלל, וגם לא מוצאו האתני של האורנג-אוטנג. אני חוששת שאי השקט שלו, או מה שאת מפרשת בטעות כניצנים של בעיות התנהגות, יכול להיות דווקא תסכול ושיעמום מול כמויות הידע המיותר הנדחס למוחו ללא צורך. בעיני, ילד בן שנה וחצי (גם אם הוא גאון) יעדיף פעילויות מהנות, שיספקו לו גרייה עשירה של כל החושים, ידע על סביבתו הקרובה והמיידית, וחוויות מהנות בקרבתכם, הכוללות גם העשרה (אך לא רק). דאגי לפעילות מוטורית מגוונת (מסלול מכשולים, משחק חופשי בגן שעשועים הרפתקני, משחק בקופסאות קרטון גדולות, בקוביות, מפגש עם בע"ח ממשיים, כולל ליטוף והתכרבלות, טיולים בטבע, וכיוב'). הפגישי אותו עם ילדים ואנשים מעניינים, חשפי אותו למוסיקה מגוונת, והשאירי את חידוני הטריוויה לגיל מאוחר בהרבה. בהצלחה ליאת

בני בן 2.8 גמול מזה מספר חודשים. הוא כל היום מכניס את היד לתחתונים ומשחק באיבר המין שאני כועסת הוא מבין על מה מה לעשות ? איך מתמודדים עם התופעה על מנת שלא יהפוך להרגל בזמן שהוא גדל ?

שלום דלית, נגיעה באיבר המין בגיל זה אינה מעידה על בעיה כלשהי או על התנהגות מינית לא הולמת, ואין לחשוש שיהיה לה המשך בעתיד. כרגע הייתי מסתפקת בהערה קצרה על כך שרצוי להתאפק ולהימנע מלהכניס יד למכנסיים כשהוא ע"י אנשים אחרים. השתדלי לא לכעוס מדי, ולא להפוך זאת למוקד של קונפליקט ביניכם. זה יעבור... בברכה ליאת

ליאת אחייניתי בת השלוש בתקופה של משחקי כוח.. אם לא עושים את מה שהיא מבקשת, היא קצת מכה,קצת קוראת בשמות (את מטומטמת למשל..). היום היא עמדה ועשתה פיפי על הרצפה בערב, לאחר שבבוקר בכתה בכניסה לגן(למרות שכבר המון זמן היא לא בוכה). לאחרונה היא מבקשת על הידיים. אגב, נגמלה סופית מטיטול בלילה בחודש האחרון. כיצד אפשר לבדוק אם היא במצוקה כלשהיא?ולמה היא מתנהגת כך איזו תגובה מומלצת כאשר היא מתנהגת כך? תודה :-)

שלום דפ, פעוטות בגיל שנתיים-שלוש יודעים להיות מרדניים ועקשנים, מה שיכול לאתגר את כוח העמידות של ההורים. גילויי עצמאות כאלה, חשובים ככל שיהיו, אינם אמורים לערער על סמכותם של ההורים כקובעים הסופיים בבית. כמו שאת כבר ודאי יודעת (כקוראת ותיקה בפורום שלנו) אין לאפשר לילד בשום גיל להרים יד על הוריו, וכמובן גם לא על אנשים אחרים, גם כשהוא כועס, מתוסכל או אפילו סובל ממצוקה כלשהי. אדרבא, במצבים אלה הוא זקוק לנוכחות סמכותית, רגועה ובוטחת של ההורים, שאינם מיטלטלים איתו בדרמה... כדי לדעת האם מדובר במצוקה שחורגת מתביעות החיים הרגילות (הסתגלות לגן ותהליך גמילה הם אירועי חיים שגרתיים, אך יכולים לאתגר זמנית את משאבי ההתמודדות של הילד ומשפחתו), חשוב לאתר גורמים ספציפיים אפשריים, כמו אירועים חריגים שהיו לאחרונה בבית או בגן, מפגשים עם אנשים חדשים וזרים, מצבי קונפליקט בבית, אשפוז, וכד'. כדאי לנסות ולעקוב אחר שינויים משמעותיים בתיאבון, בהרגלי השינה וברמות התפקוד הכלליות שלה. מול התנהגויות חריגות מהסוג שאת מתארת חשוב להישאר רגועים ככל האפשר, תוך הבעת הבנה ואהדה למצוקה שלה, יחד עם שדר ברור לגבי כללי ההתנהגות המקובלים והמצופים ממנה. בברכה ליאת

שלום וברכה, בני בן שנתיים ועשרה חודשים. נמצא במסגרת משפחתון עם עוד 14 ילדים. כבר מזה זמן מסויים שמנו לב שהוא מפחד מצעצועים שמפיקים קולות חזקים או מוזיקה רועשת, וכך גם בנוגע לילדים בגן שצועקים תוך כדי משחק. אנחנו בבית משתדלים שלא להרים את הקול עליו וכן גם בינינו, כל שאין לו רקע לפחד מתוך הבית... אני ממש אובדת עצות ולא מצליחה להבין מאיפה נובע הפחד שלו מרעשים חזקים, זה מפריע לו להשתלב בפעילות בגן ואני חוששת שזה יפריע לו גם בהמשך. אשמח לטיפים להתמודדות עם בעיה זו .

שלום אירנה, התופעה שאת מתארת שכיחה מאד בקרב ילדים צעירים. הפחד מרעש חזק ולא צפוי (אך גם מרעש מוכר, כמו הופעות רועשות, צפירה, מטוס סילון או בלון מתפוצץ), יכול להיות קשור להתנסות טראומטית קודמת, או לסף נמוך של מערכת השמע (רגישות יתר חושית). ברוב המקרים הפחד חולף מעצמו עם הגיל, ואין צורך בהתערבות מיוחדת, מלבד נוכחות מרגיעה ותשומת לב לאפשרות הלא רצויה של התנהגויות הימנעות. אני מתכוונת לכך שילד הנמנע באופן עקבי מחברת ילדים בגלל הרעש, עלול לצבור גרעונות חברתיים. אז - עידוד, הרגעה, והימנעות מהימנעות... :-)) בהצלחה ליאת

רציתי לדעת האם הפחדים עברו? כי הבן שלי בן ארבע וחצי ועדיין חושש ופוחד מכל פיצוץ של בלון או מסיבות יום הולדת או מכונת כביסה שמסתובבת,כל מי שדופק בדלת הוא בא לבדוק מי מגיע ובורח..

אני לא יכולה להגיד שהפחדים עברו לגמרי. הוא אובחן בנוגע לרגישות יתר לרעשים...עבר קצת טיפולים אבל בגדול הפחדים עוברים לאט-לאט מעצמם. אם כי ישנם מספר דברים שהוא עדיין ממש פוחד מהרעש שהם עושים - למשל, מעבד מזון. אבל צעצועים רועשים כבר לא מפחידים אותו וגם רעש שילדים עושים וכן גם מכשירי חשמל אחרים. אני באמת חושבת שזה יחלוף עם הגיל. בהצלחה!!!

היי אירנה ..אשמח לדעת איך הוא אובחן עם רגישות יתר לרעשים? איזה בדיקות עושים? ואיזה טיפולים הוא עבר שעזרו...?

שלום, ליאת. אני אמא לילדה בת שנה ו-3 חודשים. אצלנו בבית אנחנו באופן שוטף דוברים 2 שפות - ערבית (בעלי) ועברית (אני). הילדה מבינה את שתי השפות, ואפילו אומרת מילים בשתיהן. מאז שהבת שלי מאד קטנה אני מקריאה לה סיפורים, נכון לעכשיו בעברית. יחד עם זאת, יש לי מאגר גדול מאד של ספרי ילדים מדהימים ברוסית, ואפשרות של רכישת ספרים נוספים באותה שפה. האם כדאי לקרוא לה סיפורים בעוד שפה, שאנחנו לא מדברים בשגרה בבית, אלא רק עם ההורים שלי, כשהם באים לבקר פעם בשבועיים-שלושה? תודה

שלום אנה, ילדים הגדלים עם שתי שפות-אם הם מרוויחים גדולים, הגם שבטווח הקצר הם יכולים 'לשלם' על כך בהאטה זמנית בהתפתחות השפתית שלהם. איני מומחית גדולה בענייני שפה, וכל תשובה שאענה לך בנושא השפה השלישית תהיה אינטואיטיבית ולא מקצועית. אני ממליצה לך לפנות לפורום אותו מנהלת קלינאית תקשורת מומחית, ולשאול שם. יש לנו, בדוקטורס, גם פורום מוצלח כזה. הנה - http://www.doctors.co.il/forum-71 בהצלחה ליאת

שלום , הבן שלי בן 4 ילד נבון, אינטלגנטי .מתחילת השנה הוא נכנס לגן חדש של 35 ילדים .עד עכשיו הוא היה במשפחתון עם מספר ילדים מצומצם (5ילדים). דובר שתי שפות:רוסית ועברית . הבעיה היא שהוא מרביץ לילדים בגן ולפעמים מגיע למאוד אגריסיבי. הוא עומד על שלו כאשר יושבים במקומו, לוקחים לו צעצוע שהוא "תפס" קודם וכו'. הוא ילד חברותי אך לפעמים נראה שהוא דוחף ללא סיבה. אני תמיד אומרת לו שאסור להרביץ.האגרסיביות שלו מופנת נגד ילדים ומבוגרים.הרבה פעמים אני רואה שילדים אחרים מציקים לו. יש לציין שאנחנו מזמינים הביתה חברים מהגן והוא משחק איתם מאוד יפה.השאלה שלי היא:למה הוא מתנהג בצורה הזו ואיך עלי לנהוג. תודה

שלום מרישה, להתנהגות תוקפנית אצל ילדים צעירים יכולים להיות מקורות שונים, כמו קשיים על רקע אורגני (קשיים בוויסות תחושתי, תנועתיות-יתר, קשיי קשב וריכוז), קשיים רגשיים (חרדה,דיכאון, קשיים משפחתיים, וכד') או קושי בהתמודדות עם אכזבה, זעם ותסכול כתוצאה מפינוק יתר מצד ההורים או קושי שלהם בהצבת גבולות יעילה. יכול להיות גם שילוב של כמה גורמים יחד. למבוגרים בסביבתו של הילד יש תפקיד מכריע כ'מאמנים' ומתווכים, כאשר מאפייני התגובה שלהם צריכים להיות מותאמים לקשיים הספציפיים של הילד. כרגע, אני ממליצה מאד לנסות לזהות את מוקד הקושי, בעזרת הגננת (ופסיכולוגית הגן - אם מדובר במסגרת שאינה פרטית). יהיו הסיבות אשר יהיו, ומעבר למענה הספציפי המתבקש, אין לאפשר לילד לנהוג באלימות ולפגוע בבני אדם, בע"ח ורכוש. כאשר הוא מפעיל אלימות יש להרחיקו מיד מהמקום, ולא להסתפק באזהרות מילוליות ממושכות. עליך לפעול ולא לדבר. אם הוא חוטף צעצוע, הוא לא יוכל להמשיך ולשחק עם הילדים האחרים. "נוכל לבוא שוב מחר, ואולי מחר תצליח לשחק יפה". נסי להימנע מענישה שרירותית או (גרוע יותר) מאיומים בענישה. ההרחקה והפסקת הפעילות המהנה היא סנקציה מספיקה וכואבת, בהנחה שעושים אותה טוב ובעקביות. תוכלי לדפדף קצת בין דפי הפורום שלנו, ולמצוא די הרבה המלצות ותגובות מפורטות בנושא. אם יהיו שאלות נוספות, אשמח לעזור בהצלחה ליאת

שלום ליאת , תודה רבה על תשובתך המהירה . חשוב לציין שזה ילד ראשון ואנחנו גרים די רחוק מסבים וסבתות.הוא תמיד איתנו וכנרא הוא מפונק בצורה שאנחנו לא מרגישים את זה. אני ובעלי נפגשנו פעם אחד פסיכולוג ילדים. והיא אמרה שזה בגלל הגן החדש, שהוא לא ישן צהריים שהוא עייף. אולי זה גם חלק מהתסגלות למרות שאני לא מקבלת את זה .גננת ממליצה לפנות לפסיכולוג שיבוא לגן ותסתכל מהצד על התנהגות של הילד. מה את חושבת על זה ?

היי מריה, אשמח לדבר איתך.

ליאת שלום, כאשר בני בן ה-10 מגיע הביתה, ישר מחפש חברים ללכת אליהם, לא מסוגל להיות לבדו בבית, הכל עוד מתחיל בביה"ס כל החיפושים אחרי חברים, וכאשר הוא בבית לבד, הוא מתקשר אלי לעבודה ואומר לי "אמא משעמם לי",אני כמובן לא מגבילה אותו, ולפעמים הוא משחק עם חבר שכן שלו, אך עדיין הפחד להיות לבדו קיים. השאלה שלי איך אני יוכל לדובב אותו להגיד לי אם באמת משעמם, או שפשוט מפחדד.. (אגב יש לנו כלב בבית), והוא מתקשה לבצע מטלה פשוטה כמו לקחת אותו למטה לצרכים..(אגב היום הוא כבר הולך ישר לסבתו).

שלום רב, בגיל 10 'מותר' לילד לא לרצות להישאר לבדו בבית, והצורך בנוכחותו של אדם נוסף אינו נראה פתולוגי בעיני. הפיתרון של חבר או סבתא הוא פיתרון נהדר, גם לשיעמום וגם לפחד, ולכן לא חייבים לחקור מעבר למה שהוא אומר. אם קיימים פחדים משמעותיים, המפריעים לתפקודו השוטף, יש לעזור ולטפל בעזרת גורם מקצועי. מדברייך, לא נראה שזה המצב, ואפשר ללכת לקראתו ו'לזרום' עם הפתרונות שהוא מוצא. בברכה ליאת

שלום בננו בן השנה ושלושה חודשים ישן עד לפני כשבועיים סביר יחסית, כלומר בשעה שמונה וחצי הלך לישון בלי בעיות לאחר מקלחת ובקבוק בחדר שלו ובסביבות אחת התעורר לרגע ושוב בארבע וחצי לקחת בקבוק ועבר למיטה שלנו עד שהתעורר בשעה שבע. לפני כחודש התחיל ללכת לגן לראשונה בחייו לאחר שבועיים של בכי הוא התאקלם, היה חולה שבוע ושוב חזר לגן. כיום בגן הוא מסתדר מצויין כמעט שלא בוכה וכאשר באים לקחת אותו בשעה אחת רוצה להישאר. הבעיה החלה לפני כשבועיים לאחר שהחלים מהמחלה, הוא מתקשה להירדם בוכה המון,כאשר סוף סוף נרדם על משטח הפעילות (רגיל להירדם לבד כשיושבים לידו)הוא מתעורר כאשר מנסים להרים אותו למיטה הוא מתחיל לצרוח ונכנס להיסטריה איך שמקרבים אותו למיטה.גם אם המשימה הוכתרה בהצלחה הוא מתעורר אחרי חצי שעה במיטתו ומתחיל לצרוח בהיסטריה ניסיונותינו להחזיר אותו לישון נוחלים תבוסה עד שמעבירים אותו למיטתנו ואז הוא נרגע ונרדם (לעיתים גם בצרחות), אנו אבודי עצות שכן כל אירוע כזה אם אנו מתעקשים יכול להימשך ארבע שעות ואז הוא קם מאוחר בבוקר בסביבות שמונה וחצי. בקיצור אנו זקוקים לעצה מקצועית. תודה רבה

שלום עדי, לעיתים קרובות המפנה בהרגלי השינה של ילדים (או בלשון בוטה יותר - הקלקול) מתרחש לאחר מחלה שלהם או אירוע חריג אחר (מילואים או נסיעה לחו"ל של אבא, מעבר דירה, וכד'), הגורם לנו - ההורים - לפרץ רחמנות נדיב, ממנו קשה לסגת בהמשך. תינוק בן שנה בדר"כ אינו "עובר" למיטת ההורים, אלא אם מישהו דאג שזה יקרה :-)) מאימתי שמיטת ההורים נכנסת לרפרטואר כאופציה, יהיה צורך בהרבה התעקשות ונחישות כדי להחזירו למיטתו. למרבה הצער, כרגע איני רואה הרבה אפשרויות-קסם, מלבד התעקשות עקבית על השכבה במיטתו ועל הישארות שלו שם גם לאחר יקיצות הלילה. אם את חושבת שתישברי מול הצווחות שלו, עדיף לא להיאבק מראש. כאשר את מנהלת מאבק ונשברת, את מלמדת אותו שהוא יכול להשליט את רצונו באמצעות צווחות ובכי. בעיני, בגיל שנה ושלושה חודשים יש חשיבות רבה בהקניית הרגלים בריאים, והירדמות על משטח הפעילות יכולה להעביר מסר מבלבל. עליו ללמוד שישנים במיטה (כל אחד במיטתו!), ומשחקים על משטח הפעילות. נסי לכונן 'טקס שינה' קטן ורגוע, (שיר ערש, דקלום שקט, מוסיקה מרגיעה, נשיקה וחיבוק) שיכין אותו לקראת ההירדמות וישדר מסר ברור לגבי מה שאתם מצפים ממנו בשעת הערב. שכבו על יד מיטתו, והישארו לצידו עד שיירגע. גם אם זה יהיה כרוך בכמה ערבים קשים, אני חושבת שכך תניחו יסודות טובים להתנהלות בהמשך. אני מאמינה שהמאמץ משתלם. בהצלחה ליאת

הבת שלי בת ה 14.5 ישנה אצל החברה שלה כבר 3 לילות ללא אישורינו.. היא לא מוכנה לחזור הביתה למרות שביקשנו- בעלי ואני, בדרך קשוחה ובדרך נעימה. היא אומרת שטוב לה שם והיא לא רוצה לחזור להורים שטוענים שהם הורים ולא חברים. נראה שהיא זוכרת כעסים ולא צחוקים, הערות ולא חיבוקים, ואנחנו באמת לא הורים כאלה נוראים. אני פשוט מיואשת ולא יודעת מה לעשות.

שלום לאם המיואשת, אני רוצה לקוות שמאז הועלתה פנייתך אל הפורום, משהו זז ונרגע קצת ביניכם. באופן אישי, אינני נבהלת מ"הפרדת כוחות" זמנית, ומאמינה שכמה לילות בנפרד יכולים להוות דווקא גורם מרגיע. לפעמים, בגיל הסוער הזה, גם מריבות 'קונבנציונליות' יכולות להיות נפיצות מאד, ולהפוך לסופת הוריקן משתוללת. הבת שלך לא ברחה למקום לא ידוע או מסוכן, אלא לבית חברתה, שם תוכל להירגע קצת, אך לא להישאר לנצח. בעיני, אגב, עדיף לדעת שיש לילד "מוצא" זמני אליו הוא יכול לברוח בשעת משבר, על פני מצב בו ילד הנקלע לסערה רגשית נותר בתחושת אין מוצא. אם היא עדיין שם, תוכלו לומר לה שאתם מאפשרים לה להישאר שם עד שתרגע, ומחכים לה בבית כמו תמיד. אפשר לנסות, במקביל, ליצור קשר עם אמה של החברה, ולבקש עזרה בגישור והרגעה. מאחר וקשה לפעול בשיקול דעת ומתוך מחשבה בעיצומה של סופת הוריקן, אני ממליצה לתת למהומה הנוכחית להירגע, ורק אז לפעול לשיקום התקשורת ביניכם. אני שומעת את הכאב והייאוש שלך מול ההאשמות של בתך, ומציעה לך לא ליכנס למגננה או אשמה מיותרת. במקום זאת, כדאי לנסות ולהקשיב לטיעונים של בתך המתבגרת, ולבדוק באומץ האם הגיע הזמן לעשות 'התאמות' ושינויים בסדרי החיים בבית, כך שיתאימו לכולכם. בתך כבר אינה ילדה קטנה, ויתכן שהמשאלה שלה לעצמאות ונפרדות מקבלת ביטוי סוער ועוצמתי, המעורר בכם - בתגובה - בהלה או התנגדות. כדי לעבור את התקופה הזאת בשלום יש לפעמים צורך בהתגמשות ו'הליכה לקראת', יחד עם נוכחות הורית סמכותית ומכבדת. אם את מרגישה שאת מתקשה למצוא את שביל הזהב, תוכלי לפנות להדרכת הורים קצרה, או להיעזר בספרות העשירה בנושא ההורות למתבגרים. שולחת לך כוחות והרבה עידוד ליאת

בני בן 11 סיפר לנו אתמול במפתיע שבן הדודה שלו לפני שנה היה קורא לו ומבקש ממנו להוריד מכנסיים והתחכך בו. לקחנו את זה מאד קשה מה לעשות? האם לפנות לפסיכולוגית? למרות שהפחד שלי שהוא לא ירגיש שאני בוגדת באמונו מה לעשות?

שלום זהבית, אי מציעה לפנות להתייעצות עם פסיכולוגית ילדים, תחילה ללא הילד, כדי להעריך את חומרת הפגיעה ואת הצורך בהתערבות. צעד נוסף וחשוב ביותר, הוא לשתף את הורי הילד הפוגע, כדי שיוכלו לפנות ללא דיחוי לקבלת עזרה, כי קיימת סכנת הסתבכות בפלילים, וגם כי קיימת אפשרות שהוא עצמו היה (ועדיין) קורבן להתעללות מינית. ממליצה מאד על פנייה לגורם מקצועי והתייעצות ללא דיחוי. בברכה ליאת

בתי בת ה-5 וקצת סובלת מדיספרקציה ורבלית. דיבורה שונה משל ילדים בני גילה בצורה בולטת, בעיקר באותיות השורקות. היא מטופלת אצל קלינאית תקשורת כשלוש שנים. עד היום לא הגדרנו בבית את הבעיה אלא הבנות (הגדולה בת 6.5) גדלו לתוך ההוויה. לאחרונה ילדים מעירים ושואלים אותה על דיבורה. מצד אחד היא רגילה שלא תמיד מבינים אותה והיא צריכה לחזור על הדיבור. מצד שני היא כנראה לא מודעת לזה שהיא לא מדברת טוב. לאחרונה סיפרה לי שילד אמר לה שהיא לא מדברת נכון ושאלה אם הוא צודק. באופן אינסטינקטיבי אמרתי לה שהיא מדברת מצויין ופחדתי לפתח את השיחה כדי לא להרוס יותר מלבנות. אבל נראה שיש צורך בשיחה אמיתית איזה סוג של שיחה שתיבנה ולא תהרוס יש ליצור ואיך? אשמח לטיפים

שלום לימור, אישית, אני מחזיקה בדעה לפיה יש לדבר בפתיחות ובכנות על כל קושי שהוא בחיי הילד, באופן המותאם לגילו וליכולת ההבנה שלו. ילדה שמטופלת שלוש שנים אצל קלינאית תקשורת אמורה לקבל הסבר כלשהו על הסיבות לכך. אחרי הכל, מדובר בעבודה קשה ובמאמץ גדול מצידה ומצדכם, וחשוב לגייס אותה גם כדי להגביר את המוטיבציה להמשך. את צודקת בתחושתך, בעיקר נוכח ההבנה, שככל שתגדל היא עלולה לפגוש עוד ועוד הערות על אופן דיבורה. אני ממליצה לחשוב יחד עם הקלינאית תקשורת כיצד להסביר את ההיבטים הטכניים של הקושי הספציפי שלה. אפשר לומר משהו על כך שהדיבור שלנו הוא כמו צליל היוצא מכלי נגינה, ויש ילדים שנולדו עם קושי להפעיל נכון את ה'כלי'. למרבה המזל, יש לנו את...., הקלינאית, שעוזרת לך ללמוד להפעיל את הפה, הלשון והשפתיים (ואולי חלקים נוספים) כך שתצליחי לדבר יפה כמו כולם. תוכלי לציין את ההתקדמות הגדולה שלה עד היום, ולומר שהיא מדברת מצויין, גם אם לא מושלם. תוכלי לתת לה דוגמאות לאנשים עם מבטא זר, המצליחים לתקשר יופי, גם אם הם לא מדייקים בהגייה. תוכלי ללמד אותה כיצד להסביר לילדים אחרים מה הבעיה שלה, ואיך מתקנים אותה באמצעות תרגולים ואימונים. בקיצור - יש מה לעשות, כשבעיני, הקו המנחה הוא הימנעות מרחמים, ענייניות, והרבה תקווה ועידוד להמשך. בהצלחה ליאת

תמיד אמרנו לה שהקלינאית מלמדת ומאמנת על מנת לדבר טוב יותר ויש עוד ילדים שהיא מלמדת ואנו מציינים את השתפרותה. אך עדיין נוצר פער. תודה על ההכוונה,אני אעשה זאת

שלום לך ליאת, בני בן 2.9 עדיין לא מדבר, מספר צלילים בודדים, יש חשש לדיספרקציה וורבאלית, היכן מאבחנים, באיזה גיל והאם יש סממנים בולטים לתופעה? תודה

שלום טניה, הכתובת הראויה לאבחון היא המכון להתפתחות הילד (דרך קופת החולים שלך) או אצל קלינאית תקשורת באופן פרטי. מאחר ואיני מומחית בתחום זה, מוטב להפנות את שאלתך לפורום הפרעות תקשורת ודיבור הנמצא באתר זה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני כבן 4.5, ילד שובב, עליז מטבעו, עקשן לא קטן, מאוד חכם לגילו. לאחרונה שמתי לב, כאשר הוא מצייר הוא משתמש הרבה בצבע שחור (בציור מתווספים עוד צבעים). כאשר הוא מצייר על הלוח המחיק יש לו 3 טושים ותמיד הוא יבחר את הצבע השחור. כאשר אני שואלת אותו מדוע הוא בוחר דווקא את הצבע השחור, הוא אומר לי שהוא אוהב את הצבע הזה. משיחה עם הגננת, היא לא שמה לב לקיצוניות, היא אף הראתה לי ציורים שלו שכללו מגוון צבעים עליזים יותר. האם יש לזה איזו שהיא משמעות פסכולוגית? האם יתכן שמשהו מציק לו? אודה לך על תשובתך. בברכה אלישבע

שלום אלישבע, ציור בצבע שחור נוטה להדאיג הורים וגננות, ובעיני זו דאגה מיותרת. הצבע השחור, על אף הקונוטציות השליליות שנקשרו בו, אהוד על לא מעט ילדים, בהיותו רב עוצמה ונוכחות. גם בהקשרים אבחנתיים, לפחות אצל פסיכולוגים, יש יותר משמעות למאפיינים תוכניים וטכניים של הציור, וממה שאני מבינה מדבריה של הגננת, אין אצל בנך שום דבר חריג או מעורר שאלה. בברכה ליאת

שלום 1-ממה נובע דימוי עצמי נמוך, גנטי, או נרכש 2-האם טיפול בדימוי עצמי הנמוך הקשה עד לחרדה ,יבוא על פתרונו בקריאת ספרים וחומר בנושא או שצריך פסיכולוג קליני ,ואם הולכים לטיפול פסיכולוגי,קריאת חומר בנושא תבלבל 3-האם אין כדורים לבעיה זו 4-האם בעית וויסות רגשות,אימא קשה ומשפילה,ואונס בילדות,קנאה חולנית עד לחרדה ופחד מאישה יפה ,חבר מוצלח, קשורה לדימוי עצמי נמוך 5- האם טיפול פסיכולוגי מניסיון סטיסטי ....פתרה את הבעיה לתמיד או רק לתקופה קצרה ישראל

שלום ישראל, הרבה שאלות... אנסה להשיב לך לפי הסדר - 1. דימוי עצמי מתייחס לאופן בו האדם תופס את עצמו ואת ערכו, ולפערים הנתפסים בין מה שהוא באמת, לבין מה שהיה רוצה להיות. בדר"כ, דימוי עצמי מושפע משני גורמים עיקריים: האחד, קשור למאזן ההצלחות/כישלונות שלנו לאורך השנים (אם אני בסה"כ מצליח יותר מנכשל, אני ארגיש טוב עם עצמי רוב הזמן). הגורם השני קשור באחרים המשמעותיים בחיינו (הורים, מורים, חברים ואנשים קרובים), והאופן בו אנחנו משתקפים בעיניהם. ילד שזוכה למבט מתפעל מהוריו, מרגיש שווה, אהוב וראוי. כאשר אנחנו משתקפים לעצמנו (דרך מבטם של האחרים) כמוצלחים וטובים, נרגיש טוב עם עצמנו, ונפתח דימוי עצמי חיובי בדר"כ. 2. טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לסייע בשיקום דימוי עצמי שלילי ופגיע, בהיותו מספק חוויה של קרבה ואינטימיות עם דמות מיטיבה ומכילה. קריאת ספרים יכולה לסייע בהבנה טובה יותר של תהליכים ודפוסים בעייתיים, אך נדמה לי שההתבוננות העצמית בנוכחותו של אחר, מכיל ואמפתי, יכולה להיות נעימה ומקדמת יותר. אישית, איני רואה בקריאה גורם מפריע לטיפול. 3. איני מכירה כדורים לשיפור הדימוי העצמי. לפעמים, דימוי עצמי שלילי ותפיסת עצמי שברירית ופגיעה, מובילים (או מתקיימים במקביל) לתחושות ייאוש, דיכאון וחרדה. תרופות נוגדות חרדה ודיכאון יכולות להפחית את הסימפטומים (אם ישנם כאלה) ולהביא איתן הקלה משמעותית. 4. בעייה בוויסות רגשות (שהיא, אגב, יכולה להיות מולדת) עלולה להקשות על כל תחומי החיים, ולהוביל לפגיעה בדימוי העצמי. גם הורות בעייתית ואירועים טראומטיים, יכולים להיות הרסניים ומזיקים לתפיסה העצמית. 5. הצלחה של טיפול תלויה בהרבה גורמים, והסטטיסטיקות מראות שברוב המקרים, מה ש'עובד' זה הקשר הטיפולי החיובי והחזק שנוצר בין המטפל למטופל. קשה לנבא מראש את מידת ההצלחה של הטיפול, ואת סיכוייהם של הסימפטומים לחזור לאחר הטבה. אני מאמינה שטיפול בהחלט יכול לעזור, גם אם לא תמיד באופן מלא. בברכה ליאת

תודה לך מקרב לב נהניתי מהתשובה האורכה והמקצועית הרבה ברכות ותודות מקרב לב ישראל

שלום לך, הבן שלי בגיל 15.5 וזה תקופה 2-3 סובל מ"חזרתיות" קלה ומחשבות טורדניות עם חרדות . הוא חושש לבקר פסיכיאטר כי הוא פוחד מהתרופות...ולכן אני בהמתנה. רציתי לשאול האם יש סיכוי שהעיניין יעבור לו באופן טיבעי לאחר גיל ההתבגרות? האם יש תופעות לוואי בתרופות? האם יש תרופה עם תופעות לוואי מצומצמות?האם אני יכול לבוא לשיחה מקדימה? בכבוד רב לך דניאל

שלום דניאל, הפרעה טורדנית כפייתית (כמובן שרק פסיכיאטר או פסיכולוג קליני יוכלו לתת אבחנה מהימנה) יכולה להיות עקשנית למדי, וקשה להעריך מרחוק מהם הסיכויים שהתופעה תחלוף מעצמה. זוהי, כמובן, אפשרות. מטבע הדברים, ההמלצה שלי היא לטפל, מאחר ומחשבות טורדניות וחרדות גורמות לסבל רב, לבד מהיותן גוזלות אנרגיה עצומה שהייתה יכולה להיות מופנית למשימות התפתחות שוטפות. טיפול קוגנטיבי-התנהגותי יכול לסייע מאד גם ללא תרופות, ולכן לא כדאי לוותר על טיפול בכלל, רק בגלל הפחד מהתרופות ומתופעות הלוואי שלהן. כיום, התרופות המקובלות בהפרעות חרדה (כולל OCD) הן תרופות ממשפחת ה-SSRI, המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין, ולמרביתן תופעות לוואי קלות יחסית, החולפות לאחר שבועיים שלושה של נטילה סדירה. הרעיון של שיחה מקדימה עם פסיכיאטר הוא רעיון מצויין, והוא גם הכתובת הראוייה למתן מידע מהימן בנושא תרופות. חשוב מאד להסביר לבנך שאיש לא יכריח אותו לקחת תרופות נגד רצונו. כדאי מאד שישמע את כל המידע בנושא, יקרא ויחקור על כך גם בכוחות עצמו, כך שיוכל לקבל את ההחלטות בצורה שקולה, לאחר שיהיה בידיו ידע מספיק. אנשים חרדתיים מעדיפים להיות ככל האפשר בשליטה, וידע נותן תחושת שליטה יחסית. אני מעודדת אתכם לפנות ולהיעזר, ומאחלת הקלה מהירה ליאת

ליאת שלום, בני שוהה בגן מזה 4 חודשים, בן שנה ו- 10 כאמור ולדברי הגננת, הוא מופנם, לא "מסמן" את המקום שלו, ללא מרפקים ולא מוציא מעצמו. כיום הוא נמצא בקבוצה עם עוד כ- 5 ילדים בני גילו פחות או יותר והיא שוקלת להעבירו לקבוצת הגדולים (מגיל 2.5 - 4) בתקווה שיהיה שיהיה לו רף גבוה יותר. בבית (משתדלת להיות אובייקטיבית) הוא ילד מקסים, אוצר מילים יפה מאוד לגילו, משחק, משתולל. בקיצור, יש פער בין הבית לגן. הוא ילד מאוד עדין וקצת ביישן. הגננת אמרה לי שהיא לא רוצה שהוא יהיה "חנון" היא רוצה ילד עם מרפקים, משתולל ופחות שקט ונוח ממה שהוא. השאלה היא מה עושים ? איך ניתן ל"פתוח" את הילד ? האם זה לא נשמע לך אגרסיבי מדי דברי הגננת? היתכן שהגן פשוט לא מתאים לילד ? סך הכל נראה שטוב לו בגן. תודה רבה מראש וסליחה על האורך

שלום תמרה, ביישנות, עדינות וחוסר לוחמנות הן תכונות אישיות ולא 'בעיה' שיש לפתור. הילד שלך לא "עומד על שלו" כי עד היום לא היה לו צורך להיאבק על שום דבר, וטוב שכך. במצב הרצוי, גם בגן אין צורך להפעיל תוקפנות, וכל ילד אמור למצוא לעצמו ערוץ ביטוי ומרחב לפעילות המותאמת למזגו ולצרכיו. לא לגמרי ברורים לי שיקוליה של הגננת, והרציונל להעברתו לגן של ילדים גדולים. הפערים בגילאים הללו יכולים להיות דרמטיים (לפחות בין ילד בן 1:10 לבין ילד בן 4), ובעיני, צעד כזה עלול להותירו בודד ובשוליים אפילו יותר. בברכה ליאת

.

הי, ביתי בת 3.5 ינקה עד גיל 1.5, לא מצצה מוצץ. אני אם חד הורית המתגוררת עם ביתי אצל הורי ושלושתינו מספקים לביתי הכל (אהבה רבה, פינוקים, צעצועים למכביר וכד') ביתי נבונה מאוד לגילה (כותבת שמה, כותבת מספרים, יודעת חיבור מספרים מאחד עד עשר וזה בא ממנה) הבעיה בהרגליה המשונים החלה בגיל שנתיים בערך, שבו החלה לכסוס ציפורניים (גם ברגליים )-:)והעור מסביב עד זוב דם, לאכול נזלת יבשה (להעבירה מהאף לפה, לנשוך את פנים השפתיים ולקלף את השפתיים עד זוב דם. היא סובלת מכאבים בחלקים בהם היא פוגעת. אני נסיתי בתחילה להתעלם אך הרגלים אלו אינם מפסיקים אלה מחמירים. איך לדעתך אני אמורה להגיב (אם בכלל) בכדי למנוע הרגלים "מגונים" אלו? אשמח לעזרה/ תשובה.

שלום קרן, התנהגויות של פגיעה עצמית מהסוג שאת מתארת מגיעות בדר"כ כדרך לשכך מתחים ורגשות עוצמתיים אותם היא מתקשה לווסת בדרך אחרת. גמילה מכוונת מכסיסת ציפרניים אינה מומלצת בדר"כ בגיל צעיר כ"כ, מאחר ויש קושי לגייס לצורך כך את המוטיבציה הפנימית החזקה הנחוצה לתהליך. תוכלי לנסות, במקום זאת, לעודד אותה לפעילויות חלופיות, כמו לישת פלסטלינה, מעיכת "כדור עצבים" או משחק עם חפץ מעניין כמו שרשרת קטנה, גומיה או פתיל צמר. על אכילת הנזלת מומלץ להעיר, ולבקש להימנע מכך בחברת אנשים. תוכלי להסביר ולומר שהמראה מעורר אי נוחות ואינו נעים לאנשים אחרים, ולכן (מתוך התחשבות באחרים) עליה לחדול מכך, לפחות בפרהסיה. במקביל לפעולות הללו, חשוב לנסות להפחית גורמי לחץ אפשריים בחייה, כולל למשל לחץ להישגים אורייניים, ולהשתדל להימנע מהתפעלות יתר מתחומים ספציפיים שעלולים ליצור בה תחושה של ציפיות מכבידות ממנה. בברכה ליאת

היי קוראים לי דוד ואני בכיתה ט' וליפני שנה היתי מקובל בכיתה שלי אבל היתה איזה בעיה עם חברים קנאים שהסיתו את רוב הילדים בכיתה שלי נגדי ובמשך החופש ניכנסתי לדיכאאון כבד היו לי מחשבות אם אני בכלל שווה משהו למישהו וגם באותו זמן המשפחה שלי גם "עשו בעיות" ואני עדין בדיכאון ואני לא יודע מה לעשות אני רוצה לדבר עם מישהו אבל אני לא סומך על אף אחד מה אני יכול לעשות אני בכלל לא משקיע בלימודים שלי ואני לא יודע כבר מה לעשות.

שלום דוד, עצוב לשמוע כמה קשה ובודד לך בימים אלה. כנראה שכדי להיעזר לא תהיה ברירה אלא לנסות (בכל זאת) לסמוך על מישהו, ולשתף אותו בקשיים. זה יכול להיות אחד ההורים, אח גדול, קרוב משפחה או חבר, וזה יכול להיות גם גורם טיפולי כלשהו, כמו יועצת ביה"ס, פסיכולוגית ביה"ס או (בתור התחלה) גם המורה שלך. מבוגרים מצליחים ברוב המקרים להתגייס בהצלחה לטובת ילד במצוקה, ולסייע לו ישירות או בעקיפין. חשוב לי לומר לך שדיכאון, מכביד ומעיק ככל שיהיה, הוא עניין חולף ובר טיפול, וכדאי מאד לא להישאב לתוכו. דיכאון 'יודע' לכרסם כמעט בכל תחום, ומוטב "להרוג אותו כשהוא קטן". זכור שכדי לצאת מדיכאון צריך לפעמים לעשות דברים בניגוד לדחף המיידי. אני מתכוונת שבמקום להתעטף בבדידות, עדיף לצאת ולפגוש אנשים (גם אם מאד אין חשק), ובמקום לשכב בחוסר מעש רצוי דווקא לעסוק בפעילות ספורטיבית או אחרת, שיש בה פוטנציאל לשיפור מצב הרוח. בקיצור - יש תקווה, אבל צריך לצאת לקראתה ולקדם את עצמך, לפחות כדי למצוא עזרה. שולחת לך כוחות, חיוך ועידוד ליאת

ליאת שלום רב, בני בן ה7 הילד הבכור מנישואין ראשונים יש לו עוד 2 אחיות בנות 3.5 ו 1.10 חודשים מנישואים שניים, הילד מקבל מלא בצומת לב מכל הכיוונים גם במשפחה שלנו והן בצד השני. ילד אהוב מאוד הילד מאוד פיכח וחכם עם הזמן החלה הידרדרות בהתנהגותו זה לא מהיום . ההתנהגות מתבטאת בזה שהוא זועם שאחיותיו מפריעות לו בחיים , שהוא רוצה שימכרו אותן ,שהוא רוצה שאקח אותו למקדונלדס לבד בלי אחיותיו בכלל, כשאני אומרת לא הוא פשוט צורק וזורק את עצמו על הקירות בבית ומאיים שיהרוג את עצמו, הוא אף לקח מצית וניסה להדליג עלים בחצר , זרק את כל הכיסאות בבית חרף כל הבקשות והעונשים (ללא מחשב או ללא טלויזיה) לא עוזרים. בבית הספר המורה שוחחה עימי על כך שלא מקשיב בשיעורים לא אוהב את השיעור העיברית כי מאוד מתקשה בשיעור זה. הוא פשוט לא אוהב שאומרים לו מה לעשות או שמעירים לו . האם עליי להיות מודאגת האם ללכת לטיפול מה היית ממליצה? מודה לך

שלום יעל, ממליצה מאד על פנייה בהקדם להדרכת הורים, בה תוכלי ללמוד כיצד להיענות נכון לצרכים הרגשיים של בנך (שנראים כרגע לוחצים מאד) מבלי לוותר על העמדה הסמכותית מולו, שכנראה נשחקה מאד לאחרונה. אף אחד לא אוהב שאומרים לו מה לעשות, אך ילדים בני שבע עדיין אינם יכולים לנהל את עצמם, ולכן הם גדלים בחזקתם של מבוגרים אחראיים, שאמורים להכתיב במידה רבה את הכללים והחוקים בבית. כאשר את מאפשרת לילד שלך להחליט מה מתאים לו ומה לא, הרי זה כאילו אמרת "אין אף אחד אחר שידאג לך וישמור עליך". זוהי חוויה מפחידה מאד עבור ילד קטן, ולכן הוא מקצין את התנהגותו עוד ועוד, כדי להכניס אתכם לפעולה. אני חוששת שהמצב אכן מעורר דאגה, וממליצה- כאמור - על פנייה לעזרתו של פסיכולוג ילדים קליני להדרכת הורים. בברכה ליאת

שלום לכם, הכלב שלנו, בקס (איתנו שבע שנים) כבר שלושה שבועות חולה מאוד, יש לו סרטן ומצבו חמור - בצער רב מאוד הוחלט להרדימו היום. ילדתנו בת השלוש נולדה כמובן כשבקס כבר איתנו ומתייחסת אליו כבן משפחה מן המניין וביימים אלה מאוד מודעת למצבו הבריאותי. לאחר התייעצות הובהר לנו שעלינו לספר לה שהוא מת לאחר שיורדם ולא לנסות להסתיר עם סיפורים אחרים. כמובן שיש לעשות זאת בדרך קלילה ללא דרמות, לאפשר לה להתבטא ולצייר לו אם תחפוץ בכך. נותרתי ללא תשובה לשאלה חשובה אחת. מה בדבר כלב חדש שימלא את מקומו של בקס? אין ספק שניקח כלב חדש אך יש דילמה לגבי התזמון. אשתי חושבת שהבאת כלב חדש מיד עם לכתו של בקס עלולה להעביר מסר בעייתי, שיש תחליף לכל אחד, שהיא עלולה להקביל לבני אדם - שאם היא או אנחנו נחלה נרצה\נוכל להחליפה באחרת. ורוצה להמתין תקופה מסויימת. מאידך, אני חשבתי שהבאת כלב מיד עם לכתו של בקס תקל על הילדה ותמזער את החלל שישאר כאשר לא יהיה את הכלב שאותו היא מכירה מיום היוולדה. כך שלא יהיה לה את הזמן להתעסק בחסרונו. (כמובן שעלי זה יקל אבל אני לא העניין פה). אודה לכם על תשובתכם,

שלום טל, אני רוצה לקוות שבקס כבר אינו סובל, ולהשתתף בכנות בצערכם. כלב הוא ידיד קרוב ובן משפחה לכל דבר, ואובדנו הוא אובדן קשה לבני הבית כולם. אני מסכימה מאד עם ההמלצה הקוראת לשתף את בתכם במידע האמיתי, ולראות במותו של בקס הזדמנות (עצובה אמנם, אבל הזדמנות) ללמוד משהו חשוב על החיים ועל עובדת המוות. חשוב לחזור ולהדגיש שבקס כבר לא מרגיש שום דבר, ושהוא נח בשלום בקברו, אחרי שהיו לו חיים טובים בחברת האנשים שאהבו אותו כל כך. אני נוטה להסכים גם עם אשתך, ומאמינה שיש חשיבות גם בתהליך האבל. הניסיון להקל במהירות על הכאב ולמלא מהר את החלל, עלול לפספס או להפריע ל'עבודת האבל' החשובה מאד דווקא לתהליך ההחלמה וההתאוששות (גם שלך!). אין כאן חוקים ברורים או פרק זמן 'נכון' או 'לא נכון', אבל רצוי לאפשר זמן מה לפרידה, לעיבוד תחושות האובדן, לבכי, לצער ולגעגוע. כלב חדש הוא, כמובן, דרך נהדרת להחזיר שמחה ושובבות הביתה, ואני מניחה שאם תגלו מידה של רגישות והקשבה לרגשותיכם ולרגשותיה, תדעו מתי הרגע הנכון לכך. בברכה ליאת

כך נעשה.

בתי בת שלוש וחצי, בת יחידה, בגן הסבו את תשומת ליבי וגם בבית או בכל סביבה. לבתי יש בעיה רגשית בכל פעם שמחמיאים גם אני וגם כל אחד אחר לילד כלשהי בתי קופצת בכעס ותסכול ואומרת גם אני גדולה , יפה וכו'. לי "אסור" להחמיא לילד אחר מבלי שהיא תקפוץ ותדרוש שיאמרו שגם היא. היא ילדה מלאת דימיון, בעלת אוצר מילים עשיר, שמחת חיים ותזזיתית, אולם בכל הנוגע לעניין זה היא כועסת ונכנסת לסוג של תסכול. אני דואגת שאין לה בעיה של חוסר ביטחון או רגישות גבוה. היא ילדה חברותית ויש לה לא מעט חברים, היא לא ביישנית אבל בנוגע לעניין יש בעיה יש לציין שאני לא חסה ממנה מחמאות והיא מקבלת הרבה, וכן לא מעט תשומת לב. האם ללכת ליעוץ מקצועי? מה ניתן לעשות? אודה על תשובה

שלום הדס, הצורך בהתפעלות והערכה משותף לכולנו, ויש תיאוריות המאמינות שבריאות נפשית והתפתחות תקינה של האדם תלויות באספקה שוטפת של התפעלות אותנטית ממנו ומהישגיו. ילדים (ומבוגרים) שונים אלה מאלה ביכולתם לאפק דחפים ומשאלות. זוהי יכולת המתפתחת בהדרגה, ולכן אפשר לסלוח לילדה בת שלוש וחצי הדורשת בקול את מנת התשואות שלה. הקושי שלה לפרגן להצלחות של אחרים הוא חלק מאותו חוסר בשלות, שיכול לקבל ביטוי תכוף יותר אצל ילדים תחרותיים או חסרי ביטחון. כרגע, הייתי מספקת לה הרבה תשומת לב, עידוד, והערכה אמיתית, גם מתוך האמונה שיהיה לה קל יותר לפרגן ממקום 'שבע'. בהצלחה ליאת

כמו כן אני מאמינה שזה נוטה יותר לעניין התחרותיות לפי התגובות שלה. משום שמדובר בילדה עם ביטחון עצמי, לא ביישנית ואשר אינה חוששת להביע עצמה

שלום, בני בן ה13 מסרב ללכת לבית ספר כבר 11 חודשים, בעקבות התפרצות זעם, כעס רב שצבר עלינו ועל אחיו הגדול. אנחנו בטיפול אצל פסיכולוג חינוכי, עפ"י משנתו של חיים עומר, האוירה בבית השתפרה, אך הילד מסרב ללכת לבית ספר.האם את מכירה מקרים דומים, האם יש מאמרים בנושא אותם אוכל לקרוא, האם את מכירה מישהו שהוא מומחה לבעייה ספציפית זו? אשמח לתשובה.תודה.

שלום מיכל, כתלמידתו לשעבר של חיים עומר, אני סבורה שאת נמצאת בידיים טובות, בעיקר כשמדובר בסוג כזה של עימות. ספריו של חיים עומר מרכזים את רעיונותיו באופן קריא, בהיר וידידותי לקורא. באופן ספציפי, נדמה לי שהוא דיבר על משברים סביב הליכה והתנהגות בבי"ס בספרו "המאבק באלימות ילדים - התנגדות לא אלימה". אני מציעה להתאזר בסבלנות, לשמוח בהישגים גם אם הם מתרחשים טיפין טיפין, ולסמוך על המטפל שלכם. בהצלחה ליאת

שלום רב אני ואישתי לשעבר בהליכי גירושין אנחנו לא חיים ביחד כבר 4 חודשים . יש לנו בן מקסים בן 1.8 והוא חי עם אימו . הוא עדיין לא יישן אצלי מכיוון שאמא שלו חושבת שזה מוקדם מידי בשבילו וכנראה גם בשבילה. הבעיה שבגינה אני פונה אליכם לייעוץ היא שאני עובד בעבודה השולחת אותי לחו"ל לשבועיים ואז אני נמצא שבוע בארץ ומשתדל לבלות עם הבן שלי ככל שניתן . אימו טוענת כי ה"העלמות" שלי כל פעם לשבועיים פוגעת בילד וכל פעם שאני מגיע לוקח לו מספר ימים לעכל את השינוי וכשאני נוסע לוקח לה מספר ימים להרגיע אותו שוב . האם לדעתך /כם יש אפשרות שהילד שלי ייפגע מהנסיעות התכופות שלי ? תודה רבה דוד

שלום דוד, אין ספק שבנסיבות המושלמות, כל ילד היה חי עם שני הוריו תחת קורת גג אחת, רואה את שניהם בכל יום ככל שיחפוץ, ויהנה מזמינות גבוהה של שניהם והיענות מלאה לצרכיו ההתפתחותיים. למרבה הצער, למציאות יש מה לומר, ופעמים רבות היא אינה תואמת לתסריט המושלם והאידילי. אתה ואשתך בחרתם להפסיק את חייכם המשותפים, ועובדה זו לבדה מציבה בפני היחלד שלכם אתגר לא פשוט. כיום אנחנו יודעים כי למרות חוויית המשבר, ילדי גירושין יכולים להיות ילדים מאושרים ובריאים, בהנחה שהוריהם עושים מאמץ למזער את נזקי הפרידה, ולשתף פעולה לאורך זמן למען רווחתם הנפשית של הילדים. אני חושבת שאם עבודתך הנוכחית מאלצת אותך לנסוע לחו"ל לעיתים קרובות, אך מכל בחינה אחרת היא כדאית ומשתלמת, יש לראות בה חלק מהמציאות, ולסגל את כולכם לעובדה זו. יש לא מעט ילדים קטנים שמתקשים מאד להיפרד מאבא, בכל פעם שמסתיים המפגש השבועי (אני זוכרת היטב פנייה כזו אל הפורום לפני מס' חודשים), ונאלצים להתמודד עם זה בעזרת אמם, פשוט כי אין ברירה. לכן, התשובה שלי לשאלתך היא - כן. יש אפשרות שהילד שלך נפגע זמנית מן ההיעדרויות התכופות שלך, אך יש אפשרות סבירה לא פחות, שהוא יכול לעמוד בקושי הזה, להתמודד איתו בהצלחה, וללמוד ליהנות, למשל, מהמתנות השוות שתביא לו מחו"ל, מתשומת הלב המיוחדת שתעניק לו כשאתה איתו, ומאהבתך העצומה אליו, שאינה תלוייה באילוצי המציאות כלל ועיקר. אני חושבת שלאמו של הילד יש תפקיד מכריע בנושא זה, ואם היא תעזור לילד להתגבר על הפרידות, תסביר לו (יחד איתך) שמדובר בעבודה שאתה מחוייב לה (גם למענו), ואוהב אותו בכל לבך גם ממרחק - הסיכויים לנזק ארוך טווח פוחתים משמעותית. זכרו שהסתגלות טובה של ילדי גירושין תלויה במידה קריטית בתקשורת טובה, הידברות ושיתוף פעולה בין ההורים. אם אלה קיימים - כל הקשיים האחרים ניתנים לפיתרון. בברכה ליאת

הי ליאת יש לי שני אחיינים בני 3 ו- כמעט 6. עד עכשיו כשלאחד היה יום הולדת קניתי לו משהו "גדול" ולשני משהו קטן וסימלי. אני תוהה אם גם בגיל 6, כאשר לילדה בת ה-3 יש יום הולדת צריך לקנות מתנה קטנה גם לבן ה-6, או שבגיל כזה הוא כבר צריך להבין שכשאין לו יום הולדת הוא לא מקבל ..... מה הכי נכון עבור הילדים כמובן, לדעתך ? תודה

היי דפנה, אני חושבת שהרגישות וההתחשבות ברגשותיו של האח הבכור מעידה על אהבה, אכפתיות, ובעיקר הבנה וקרבה לחוויה של הילד הקטן. מאחר וילדים לא מאד מחשיבים את הערך הכספי של המתנה, ואפשר לרצותם בקלות יחסית גם עם משהו קטנטן, הייתי ממליצה להמשיך עם הנוהג עוד קצת... בגיל 6 הקנאה באחים הקטנים עדיין מאד בתוקף, והיכולת להתמודד עם תסכול עוד לא בשיאה. אז למה לא, בעצם? שיהיה במזל טוב! ליאת

ליאת שלום,כתבתי לך לפני מס' ימים על ההשמנה של ביתי- ראי הודעה- כתבתי שם הבהרה , אשמח אם תוכלי להתייחס אליה. אני מאוד מודה לך, אורלי

היי אורלי, עניתי לך שם... להתראות ליאת

שלום רב ביתי בת שנתיים וחודשיים, ואישתי בשבוע 25, אשמח לדעת האם יש זמן מומלץ לספר לביתי על התינוקת שבדרך. תודה

שלום אריאל, אין חוקים נחרצים בשאלה מתי לספר לילד קטן על ההריון והלידה המתקרבת. זה תלוי בהרבה גורמים, בהם יכולתו ובשלותו הקוגניטבית, עירנותו לשינויים, יכולתו המילולית-תקשורתית, וגם... היכולת שלכם להתאפק :-) בעיני, כשהבטן יוצאת ומבצבצת, זו הזדמנות טובה להציף לראשונה את הנושא, ("לאמא גדלה תינוקת בבטן") אך מבלי ליצור ציפייה גדולה מדי לבואה המיידי. אפשר להזכיר זאת בקצרה, ולחזור על כך מדי פעם בפעם, כדי שרעיון התינוקת שבבטן יחלחל לאט לתודעתו. הקשיבו לשאלותיו והגיבו להן באופן פשוט וממוקד, מבלי להפציץ אותו במידע מיותר שמעבר לתחום השגתו כרגע. בחודש האחרון, יחד עם ההכנות הפרקטיות-מעשיות לקראת בואו של התינוק והשינויים הנראים לעין בבית, אפשר יהיה לדבר על כך יותר ויותר, להכינו לקראת הופעתו הממשית של התינוק, לבנות ציפייה והתרגשות, ולהיערך יחד איתו להשלכות המיידיות שיהיו לכך על חייו. בהצלחה ליאת

בני בן 6.5 בכיתה א'. ילד בריא, שמח, אינטיליגנט ורגיש. בחודשים האחרונים מביע פחדים מתהליך ההתבגרות וממוות. פחדיו להתבגר באים לידי ביטוי בהבעת חוסר רצון ופחד מוחלט מגיוס לצבא, מהרגע שיתחתן ו"יאלץ" לעזוב את הבית ומהרגע שיזדקן וימות. הוא מרבה לשאול אותנו לגבי סבינו שכבר אינם חיים ועל גלעד שליט. שאלות ותהיות אלה עולות אצלנו אחת לכמה ימים/שבועות, אך לאחרונה גברו. חשוב לציין שבד"כ מדובר בילד מאד שמח, חברותי, אהוב ומקובל, אך גם מאד רגיש למשפחתו ולסביבתו. תודה רבה.

שלום טמבולינה (איזה שם שמח בחרת לך...יופי!) העיסוק במוות מופיע אצל ילדים צעירים, כבר מגיל 5, החל בדאגה לשלמות הגוף, וכלה במחשבות מפחידות על פציעה, פגיעה ומוות של הילד עצמו או של אהוביו. ילדים רגישים ואינטליגנטים חשופים לחרדות אלה אף יותר, בהיותם מסוגלים לחשוב 'קדימה', להתמודד באופן ראשוני עם רעיונות מופשטים, ומתקשים להתעלם מניואנסים ומפרטי מידע המטפטפים ישירות או באקראי דרך תקשורת חסרת חמלה. תוכלו להרגיע אותו ולומר שאפשר לשרת בצבא גם בתפקידי עורף, ולהשאיר אצלו תחושת שליטה יחסית מול מה שנתפס כ"כ שרירותי ומאיים. חשוב להישאר רגועים ומתקפים, מבלי להתפתות להרגיעו באמצעות רעיונות שווא כמו חיי נצח או שלום עולמי (אמן, אינשאללה). במקום זאת, חשוב להדגיש את היכולת לשלוט בחיים (בניגוד למוות), לבחור, ליצור, לאהוב ולהיות אהוב, ולעשות כל מאמץ להיות בריא וחזק. כך ילדים (ומבוגרים) מחזירים לעצמם תחושת שליטה יחסית מול שרירותיותו המפחידה באמת של המוות. בברכת חיים ארוכים ובריאים ליאת

בני בן 5 לאחרונה החל בעשיית הצרכים במכנסיים, עושה לי הרושם שהוא מתאפק מאוד, מרוכז במשחקים, טלויזיה או כל דבר אחר ופשוט יוצא לו במכנסיים, הדבר חוזר על עצמו מידי יום, גם בגן הוא חוזר לבית במכנס רטוב ומלוכלך מיציאה של צואה. אני זקוקה לעזרה או עצה כיצד עליי להגיב? ומה ניתן לעשות?

שלום קרן, אני מעתיקה לכאן, למענך, תשובה שנתתי לפנייה דומה. אם יהיו שאלות נופות, אשמח לעזור. * אוסף המאפיינים שאת מתארת יכול להיות קשור לתופעה מוכרת הנקראת "הצטאות" (אנקופרזיס). כמובן שאבחנה יכולה להיעשות רק לאחר בירור פנים אל פנים ולא דרך פורום אינטרנטי. אנקופרזיס היא הפרעת הפרשה שיכולה לנבוע הן מגורמים פיזיולוגיים (קשיים בשליטה בסוגרים) והן מגורמים רגשיים, הקשורים בדר"כ למאבקי כוח ושליטה בין הילד להוריו. לבד מההתמודדות עם בעיית הצרכים, קיימת גם התמודדות נוספת, עם לעג או דחייה מצד הילדים או הצוות המטפל, ועם ביטויים של כעס, אכזבה או מורת רוח מצד בני המשפחה הסובלים, לעיתים, מאי נוחות רבה בגלל ההפרעה. לכן, לפני הכל, מומלץ לערוך בירור אצל רופא הילדים, שישלול גורמים גופניים. מההיבט הפסיכולוגי, עיקר המאמץ מתמקד בדרך כלל בהפחתת המתחים במשפחה (כמובן שאין טעם רב בענישה, שיכולה רק להחריף את הבעיה) ובשכלול מיומנויות ה'טיפול העצמי' וההחלפה המהירה והשקטה של הבגדים ע"י הילד עצמו. חשוב לזכור שאחת מתופעות הלוואי העצובות של האנקופרזיס היא הפגיעה בדימוי העצמי של הילד והבידוד החברתי שלו. כהורים, מוטלת עליכם מטלה מאתגרת של סבלנות ואורך רוח, יכולת קבלה והכלה שנראית לעיתים כמעט בלתי אפשרית. הבשורה הטובה היא שברוב המקרים הבעיה חולפת מעצמה. נסו לגייס את מרב הכוחות והסבלנות למען בתכם, ולאהוב אותה הכי חזק שאתם מצליחים. אין תרופה טובה מזו. בברכה ליאת

תודה רבה על תשובתך, הנושא מאוד מטריד אותי ואינני יודעת כיצד עליי להתמודד עם הבעיה. אשמח לקבל עצתך לגבי איש מקצוע מקצועי ואמין שיוכל לעזור לנו. האם תוכלי להמליץ לי בנוסף על חומר קריאה בנושא, המידע שמצאתי באנטרנט לא מספיק לי ומתמקד בעיקר בבעיה ואילו אני זקוקה לדרכי התמודדות. אני מרגישה חסרת אונים אודה לכל מידע נוסף

כאשר אני עם הילד בבית אני מקפידה כל הזמן להזכיר לו להתפנות אפילו עומדת על כך שישב בשירותים על הבוקר טרם צאתו לגן, כל זאת כמובן בניסיון שלא יברח לו במהלך היום בגן, יש ימים שזה מצליח, האם זה בסדר להזכיר לו לעשות כל הזמן ולעמוד על זה שישב באסלה, או שחלילה הדבר יוצר לחץ רגשי נוסף? מה דעתך? ושוב...תודה

בני בן ה- 18 הלומד בכתה י"ב לקוי למידה, ומתמודד (בהצלחה יש לציין) עם קשיים לא מעטים.... עם כל זאת לאורך תקופה לא קצרה הוא גונב כסף מבני הבית בתקופות שונות , לכשאני מדברת איתו על כך הוא תמיד מכחיש ו"לא מבין מה אני רוצה ממנו" . מגיב בזעם , בהתממות ואף בהתמסכנות .... "תמיד את מאשימה אותי" וכיו"ב. למרות שאני מנסה לתת לו פתח להתוודות ומעודדת פתיחות ,שואלת על מצוקה כלשהיא , אם הסתבך במשהו ? האם חייב כסף לחבר או כל דבר אחר על מנת לאפשר לו לצאת מהמקום הזה של השקרים והגניבות הבלתי פוסקות .... אני חייבת לציין כי האוירה בבית מאוד פתוחה , תומכת ומכילה והוא יודע כי אעמוד מאחוריו גם אם הוא נקלע לסיטואציה קשה כזו או אחרת . אני מבקשת לציין כי הוא מקבל דמי כיס "לבזבוזים" וחוץ מזה מידי פעם "אקסטרות" פה ושם וכשמבקש -מקבל השתתפות בהוצאות נוספות שיש לו כגון:משחקי כדורגל וכד' . חוץ מזה הוא עובד ומרוויח בסביבות 600 ש"ח . כהורה מאוד מודע ומתקשר עם ילדיו... הגעתי למבוי סתום ולמצב שאינני יודעת איך לעצור את התופעה אשמח לשמוע דתך המקצועית בנושא.

שלום רחל, בנך בן ה-18 כבר אינו ילד, וככזה - כבר נושא באחריות פלילית ואמור להיות מודע היטב למעשיו. גניבות בגיל כזה מקבלות משמעות שונה מאד בהשוואה ל"מעידות" של ילדים צעירים, שלא תמיד מצליחים להפנים את אמות המוסר המוסריות ולהשתיק מאוויים דחפיים. בגיל 18, גניבה יכולה לשקף שליטה רופפת בדחפים או בעיה רגשית משמעותית. אני, ממש כמוך, לא חושבת שמדובר בתגובה למחסור חומרי כלשהו, ולכן מציעה לטפל בזה בהקדם, בעזרת פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם מתבגרים. אני מאמינה שהקשר החזק ביניכם והתקשורת המשפחתית הטובה יסייעו בתהליך זה, ובאופן מעגלי ישתפרו ויתחזקו בעצמם. בהצלחה ליאת

שלום רב ביתי בת 14 ילדה מקסימה חייכנית קופצנית מלאת שמחת חיים ומאוד מקובלת ובעיקר מוכשרת בכתיבה . מזה כמה זמן אני שמה לב שהילדה נורא עייפה ואת שעות אחר הצהריים מבלה בשינה עמוקה החלטתי לקחת אותה לרופא ואז אמרה שיש לה משהו לספר לי .היא הסבירה את העייפות שלה בחלום שחוזר על עצמו כל לילה במשך כמה שבועות ולכן היא לא ישנה טוב בלילה .החלום הוא על בחור בגילה שהוא חולה בסרטן ומגיע אליהם לבי"הס על מנת להרצות להם על מחלת הסרטן היא נקשרת לאותו בחור ואפילו מביאה אותו אלינו הביתה . לבחור נשאר מספר ימים לחיות וביום גשום מאוד כשבאים לאסוף אותו מאצלינו היא עוטפת אותו בכדיי שלא יתקרר הוא אומר לה שהוא לא יודע אם מחר יספיק לראות אותה ומחליט לספר לה שהוא מאוהב בה היא בתגובה עונה לו שהיא דואגת שלא יתקרר ושהם ידברו על העיניין מחר .היא מגיעה למחרת לביה"ס ומודיעים לה שהוא נפטר פה היא מתעוררת בבהלה. יש לציין שהיא משוחחת עם יועצת ביה"ס .לילדה אין שום זיכרון איך הופיע פתאום החלום אין תלמיד כזה אין מישהו במשפחה חולה בסרטן אם כן מה עליי לעשות לעזור לילדה?יש לציין שהיא התחילה דיאטה בשומריי משקל הצליחה לרדת יפה אבל חלה התדרדרות היא כל הזמן רעבה עלתה שוב במשקל ומסרבת להמשיך את הדיאטה . אני נורא דואגת לילה מנסה לעזור כמה שאפשר וזה לא עוזר כל בוקר יש מלחמה להעיר אותה לביה"ס אודה לך אם תוכלי לעזור

שלום רב, כדי להבין ולנסות לפרש פשרו של חלום חוזר, יש צורך להכיר מקרוב את החולם, את עולמו, את הדמויות המשמעותיות בסביבתו, את ההיסטוריה הקרובה והרחוקה שלו, וכד'. בגלל הרקע הקצר שהבאת, כיווני המחשבה שלי לקחו לאסוציאציות סביב דימוי הגוף, שאלות הנוגעות ליכולתו של המראה החיצוני (המשקל?) להחיות ולהמית, גם בהיותו קשור מאד למיניות. הידיעה שהיא הולכת לשיחות אצל היועצת מרגיעה, ואני מציעה לך להישאר מעורבת, ולבחון במידת הצורך אפשרות להתערבויות נוספות, בכפוף לשיקול דעתה של היועצת. בברכה ליאת

יש לי ילד בן 3 שנים .מהלך הדיבור היה רגיל עד אשר נולד לנו ילד נוסף.מאז הדיבור בנסיגה [אם אפשר לקרוא לזה דיבור ]ורק מלמול לא מובן. מה לעשות תודה

שלום דוד, אני ממליצה לפנות למכון להתפתחות הילד לצורך הערכה של קלינאית תקשורת ופסיכולוג התפתחותי, במטרה לקבוע האם מדובר בקושי ממקור רגשי או התפתחותי. בכל מקרה, חשוב לטפל בבעיה מוקדם ככל האפשר. בהצלחה ליאת

שלום רב. בתי בת ה-5 ושלושה חודשים כבר כשנה כוססת ציפורניים. כשאנו מתבוננים אחרורנית נראה לנו שהסיפור התחיל די משעמום שלה כאשר צפתה בטלויזיה (להערכתנו). כלומר, איננו מצליחים לזהות משהו שיעיד על מצוקה שהחלה את הנושא. לאורך השנה העיניין מחמיר וגם כשהיא לא כוססת בעזרת פיה,היא מתעסקת בציפורניה באמצעות האצבעות האחרות (כאילו חופרת בעור או הציפורניים). היא אפילו כוססת ומתעסקת עם הציפורניים ברגליים. נכון להיום, כמובן שכאשר היא במתח או עצבנית אז זה מחמיר. מה לעשות? איך לעזור לה? מה המשמעות של טיפול התנהגותי? ואיך? תודה

שלום גלי, כסיסת ציפרניים נפוצה מאד אצל ילדים, ובדר"כ היא משקפת מתח לא מדובר. (לא חייבים להיות ברקע טראומה או משבר בהכרח). בכל מקרה, בעיני, אין מקום להיכנס לתהליכים של גמילה או טיפול פסיכולוגי בגיל כה צעיר. עדיף להציע בעדינות פעילות אחרת כמו למעוך "כדור עצבים" או לשחק עם חפץ "מעניין" אחר (שרשרת חרוזים, גומייה או שרוך כותנה). טיפול התנהגותי מכוון להכחדת התנהגויות לא רצויות וחיזוק התנהגויות רצויות באמצעות מערך תגמולים וחיזוקים מובנה. לטעמי, כאמור, אין מקום לעשות זאת לפני שילד מגיע לבשלות המאפשרת לו לרתום מוטיבציה גבוהה ומאמצים במטרה להביא לשינוי (בערך בגיל 9-10). בברכה ליאת