פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

התגרשתי כשבני היה בן 3, והיום הוא בן 12.5,כל הזמן הוא בא בטענות מדוע התגרשתי,ומדוע אנחנו לא משפחה רגילה, למה אנחנו גרים בשכירות, ואין לנו בית משלנו, האם אנחנו עניים,יש לציין שיש לו אח צעיר ממנו. מה עונים לו....ואיך אפשר לעצור את הכאב הזזזזזזזה...?

שלום לאמא העצובה, ילדים מתמודדים אחרת, בכל גיל, עם אתגרי החיים ותביעות המציאות, ואחד הגורמים החשובים המנבאים התמודדות טובה קשור לעמדתם של ההורים ויחסם לאותם אתגרים. בנך מטיח בך טענות והאשמות, הנוגעות לגירושין, לסטטוס הכלכלי שלכם, ואולי גם לעניינים נוספים. אני שומעת את הכאב הגדוווול שלך, ומוכנה להסתכן בניחוש, לפיו קיימות גם אצלך תחושות אשמה וחרטה על מה ש*לכאורה* נגרם לילדייך "בגללכם". זוהי עמדה בעייתית, שהבן שלך מזהה, ולטעמי שווה לעשות מאמץ להשתחרר ממנה. אני מציעה לך להזכיר לעצמך מדוע התגרשת, ולהסביר גם לבנך שלפעמים יש צורך לקבל החלטות כואבות כדי להשיג איכות חיים ושלמו?ת. אמרי לו ישירות שאת מכירה במחירים של ההחלטה הזו, ועם זאת אינך מרגישה צורך להתנצל או לפצותו על כך. גם הסטטוס הכלכלי הוא כרגע מצב נתון, שגוזר על כולכם אורח חיים צנוע ומאופק. הדגישי בפניו שמדובר במצב הפיך שיכול להשתפר כתוצאה מהתגייסות משותפת של כל בני הבית. ככל שתוכלי לעמוד בטענות מבלי להתנצל או 'להתקפל', ולשדר ענייניות וחוזק, כך יתחזקו גם ילדייך, ויוכלו לוותר על תחושות של אומללות וחוסר אונים. מאחלת לך כוחות ושפע כלכלי בהקדם ליאת

שלום, אשמח אם תעזרי לנו בבעיה שמטרידה אותנו, אם כי אני רואה בפורום שהרבה הורים פונים בנושא פחדים של ילדים בני 5 וכנראה התופעה מאפיינת את הגיל, אך יחד עם זאת אני מבקשת אם אפשר לקבל כלים מוחשיים להתמודדות עם התופעה. בננו בן ה-5 מפחד ללכת לבד לשירותים, לחדר המשחקים או אפילו מהסלון למטבח, נעזר באחותו הקטנה על מנת להגיע מחדר לחדר או ללכת לשירותים, הפך להיות מאד תלותי ובכיין, מגלה סימנים של פחד אמיתי(צעקות ובריחה אלינו) לא נראה לי שהוא לא עושה זאת סתם כך, אך יחד עם זאת הוא לא מצליח להסביר לי ממה הוא פוחד, לפעמים הוא אומר שזה משהו בטלויזיה שהוא ראה, וכד'.הדבר מאד מטריד במיוחד לאור העובדה שאנחנו לא מבינים את פחדיו לעיתים אנו כועסים עליו ולא נכנעים לדרישותיו לבוא איתו אך האם זה נכון? האם מדובר בשלב האופייני לגיל 5 או שיש כאן בעיה אחרת? לעיתים הוא גם מתעורר מתוך שינה ומבקש לבוא לישון איתנו אבל אנחנו לא מאפשרים לו, הוא מבקש שנשב לידו לפני השינה אך אנחנו רוצים שילמד להירדם לבד (עם אור קטן, עם מוזיקה וביחד עם אחותו באותו החדר). רציתי לציין שהיו תקופות "טובות" יותר בהן שמתי לב שהוא הולך לבד לחדרים אחרים בבית ואפילו לשירותים (אם כי הוא תמיד מודיע על כך ותמיד מדליק את האור גם ביום).ברצוני לציין שבגן הוא הולך לבד לשירותים כי לדבריו הוא שומע את הילדים האחרים, בכלל מדובר בילד נורמטיבי לחלוטין המפותח בהתאם לגילו.נודה לך עזרתך בהקדם. תודה,

שלום דורית, גיל 5 אכן מועד לפחדים "לא הגיוניים", בשל הקושי להבחין בצורה טובה בין מציאות ודמיון. אין, כמובן, טעם לכעוס עליו בשל הפחדים, גם אם הם נראים לכם, המבוגרים, חסרי שחר והיגיון. אחרי הכל, גם לפחדים שלנו לא תמיד יש אחיזה במציאות, ובכל זאת הם שם... ברמה הפרקטית, הורים אכן ממלאים תפקיד חשוב בחייו של הילד הצעיר, כמווסתים ומרגיעי חרדה. ההיענות לפחד, מוטב שתהיה עניינית ומיידית, מבלי לגלוש למערכת שלמה של "רווחים משניים" כמו שקורה לפעמים. במשך היום, כשהוא פוחד לעבור מחדר לחדר, תוכלו להביע אהדה והבנה ("אנחנו רואים שקשה לך, ומבינים אותך"), אך לא להציע "שירותים מיותרים" של ליווי צמוד, גם לא לשירותים. אם אנחנו רוצים לעורר בילד מוטיבציה לשינוי ורצון להתגבר על הפחד, עלינו להביא לכך שהוא יחווה את הפחד כמגבלה או כמוביל להפסד כלשהו. לעיתים, הורים שמרחמים על הילד בגלל החרדות שלו, מנסים לפצותו על הגרעונות שנוצרו בחייו עקב כך, ולמעשה הופכים את הפחד ל'כדאי'. אין זה אומר שעלינו להשאיר את הילד לבד עם פחדיו, אלא ללהטט בין הרצון לסייע ולתמוך, לבין החשש מלתגמל אותו בעקיפין. לכן, מול פחדי הלילה, אפשר להיות קשובים ותומכים, וגם לשבת קצת ליד מיטתו, לפרק זמן קצוב וידוע מראש (למשל 10-15 דקות), בהן יוכל לנסות להירדם בנוכחותכם. הודיעו לו מראש שלאחר רבע שעה תצאו מהחדר, ותשמרו עליו מהסלון או מחדר השינה שלכם. במקביל, אני מציעה להשתמש בשפע הספרים המוקדשים לנושא הפחד, המדגישים את האוניברסליות והנורמליות שלו... ראי כאן- http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Shefi/ShlaveiChaim/GilRach/klali/SipureyYeladim.htm בהצלחה ליאת

בהמשך לשאלתנו, שכחתי לציין-הילדה בת 3 וחודשיים...

תודה על התוספת החשובה. עניתי לך למטה...

ליאת שלום, הילדה גמולה מזה 3 חודשים,במשך היום (פיפי בלבד).סרבנית שירותים בכל הקשור ל"קקי". אנחנו, כמובן, לא לוחצים עליה, מסבירים... אך ללא הועיל.היא עושה בתחתונים וניכר שלא ממש מפריע לה. מקריאת שאלות בנושא אנו מבינים כי זהו בבחינת שלב מעבר.מה דעתך? האם נכון להתעלם? עד מתי? בתודה נורית

שלום נורית, כמובן שעדיין לא מדובר על גמילה מלאה, וחשוב להבין שאתם עדיין בתוך התהליך. בגיל שלוש, הילדה כבר אמורה להבין היטב מה מצופה ממנה, וחשוב להבין מה קורה לה ומדוע היא ממשיכה לעשות את הקקי בתחתונים. עשיית הקקי, בניגוד לפיפי אותו צריך ללמוד לעצור, כרוכה בפעולה רצונית ואקטיבית, והבחירה לעשות זאת בתחתונים ולא בסיר או בשירותים היא בעלת משמעות שצריך לברר. לפעמים מדובר בפחד קונקרטי, אך לפעמים מדובר במשאלה לא מודעת לזכות לטיפול ראשוני ומגעי מידי ההורה, כאילו היה הילד מבקש "בואו, תנקו אותי, תרחצו אותי, תהיו איתי באופן הכי קרוב שאפשר, כמו פעם כשהייתי תינוק". אם יש בבית אח/ות קטנים ההסבר הזה יכול להיות רלוונטי אף יותר. אני מזמינה אתכם לחשוב מה יכולה להיות הסיבה להתנהגות הזו, ולנסות להיענות לזה באופן המותאם והמתחשב כמתבקש. תוכלי לכתוב לי עוד על כך, ונוכל להמשיך לחשוב יחד מה הלאה. בברכה ליאת

שלום רב, גם לי ילדה בת שנתיים ותשעה חודשים היא גמולה משתן חוץ מהלילה כבר יותר מחצי שנה , אך כשיש לה צואה היא אינה מבקשת או מבקשת מתיישבת באסלה ולא עושה כלום ואח"כ עושה במכנסיים ובדר"כ היא גם לא אומרת או מבקשת שיחליפו לה (גם בגן וגם בבית). יש מצבים שהיא עושה בשירותים אך בדר"כ לא. אין לה אחים קטנים אלא בוגרים יותר,ולדעתי רוב תשומת הלב מוקדשת לה גם מאיתנו ההורים וגם מאחיה שאוהבים אותה בטירוף ומפנקים אותה מאוד. מה יכולה להיות הסיבה לכך ומה אפשר לעשות כדי לעזור לה?

שלום יש לי בן בן 17 בעל הפרעות קשב וריכוז, ובעיות בריאותיות רבות, וזקוק לטיפול ועזרה מפסיכולוג אשמח לקבל המלצות , אני מאיזור הקריות , חד הוריות+ 4 ואשמח לעצות והמלצות מצידכם. המייל שלי [email protected]

שלום מירי, מקווה שיישלחו אלייך המלצות אל המייל האישי. בהצלחה ליאת

בוקר טוב. ביתי בת 4.5 ועלתה השנה מגן פרטי לגן חובה. אמנם מבחינת הגיל היא נחשבת גן טרום חובה, אבל הקבוצה אליה בחרנו להכניסה, היא קבוצת חובה. יש בגן 33 ילדים שנחשבים חובה, ורובם המכריע יעלה בשנה הבאה לכיתה א'. ביתי ועוד ילדה ואולי עוד כמה בודדים ישארו בשנה הבאה לעוד שנה. אחרי חודשיים בגן אני חוששת שאולי קפצנו מעל הפופיק, ואולי היא לא מתאימה לגן חובה. יש לה 2 חברות, לפי דבריה, וכל היתר - "לא חברות שלי". היא לא משחקת איתן כלל. מדובר בקבוצת בנות שגם בשנה שעברה היו יחד בגן, הן מגובשות, חבורה סגורה. אני חוששת שיהיה לה קשה להסתגל. מבחינה שכלית היא מצויינת וברמה גבוהה מאד, אבל אני חוששת לאספקט החברתי. החברות שלה בשנה הבאה לא יהיו, והיא שוב תצטרך להתחיל את תהליך החיברות מחדש, עם 30 ילדים מגובשים שיגיעו מהגן של הטרום חובה, ואז שוב הסתגלות בכיתה א'. אני חוששת שתהיה לה שנה קשה, כי היא מאד רוצה להתחבר, אבל הילדות לא ממש משתפות פעולה. מה לעשות? האם להעבירה לגן של הצעירים? אולי שם תהיה שווה בין שווים, ואף מהגדולים? אודה לתשובתך המהירה

שלום חן, הגם שיהיו - אולי - אנשי מקצוע שיחלקו עלי, אני סבורה שילדים בריאים הם יצורים סתגלניים שיכולים לעמוד ללא קושי מיוחד במעברים הבלתי נמנעים ממסגרת חינוכית אחת לשניה. מבלי להיכנס כרגע לשאלה האם ההחלטה שלכם הייתה נכונה או לא (ממילא לא נדע אף פעם מה היה קורה אילו החלטתם אחרת), אני חושבת שאם לבתך בת הארבע וחצי יש שתי חברות קרובות בגן מצבה לא רע בכלל. לעיתים, קיימת אצלנו, ההורים, נטייה לפתח ציפיות לא ריאליות בנוגע לסטטוס החברתי של ילדינו. ילדים קטנים עדיין מתנהלים בקבוצות חברתיות קטנות יחסית, שאינן מתאפיינות בנאמנות מגובשת לאורך שנים כמו אלה של ילדי בי"ס או המבוגרים. כרגע, יתכן שבתך מתחברת לבנות המסוימות על רקע קרבת הגיל (או מאפיינים אחרים), ובשנה הבאה היא תמצא לעצמה חברות חדשות, עמן גם תעלה לכיתה א'. משברי קליטה והסתגלות הם חלק מתהליך ההתפתחות של כל ילד, והדאגה מפני "שנה קשה" נראית בעיני מוגזמת. ברוב המקרים, תקופת ההסתגלות אינה אורכת יותר ממס' שבועות, אלא אם קיימת בעיה ספציפית, בה יש לטפל עניינית. כרגע, לא הייתי עושה דבר, מלבד עידוד ויוזמה של מפגשים חברתיים מעבר לשעות הגן, וחיזוק המיומנויות החברתיות שלה שיסייעו לה במידת הצורך בהתמודדויות העתידיות שלה. מיומנויות חברתיות טובות קשורות ליכולת לדחות סיפוק, להתחלק, להמתין בתור, להתחשב ברצונות של האחר, ולהתנהל במצבים חברתיים ובינאישיים באוריינטציה של שיתוף פעולה. בברכה ליאת

שלום בני בן ה9 ילד חכם ונבון ובעל ידע נירחב מושעה המון מבי'ס עקב אלימות שמסכנת אותו וילדים אחרים מקבל קונצרטה 27 מג לפני שנה וחצי אחיו הקטן בן שנתיים טבע בבריכה הביתית שלנו אני צריכה עזרה במציאת פסיכולוג/ית קלינית באיזורנו בשפלה אוכל למסור טלפון אם תבקשו באימל

שלום רב, אשמח אם תהיי מעט יותר ספציפית לגבי אזור המגורים שלכם, ואנסה לעזור. בינתיים, אם יהיו פניות והמלצות מקוראי הפורום, אשמח להעביר אליך. בהצלחה ליאת

שלום רב, שאלה ראשונה: בני עבר תאונת דרכים, שממנה יצא רק עם כמה שריטות בגיל 5 חודשים (היום בן 3 ו-8 חודשים) עד היום לא דיברתי איתו על זה, האם כדאי לשוחח עימו על מה שקרה?כדאי לקחת אותו לפסיכולוג? פחות או יותר מאותה התקופה כשהוא שומע צלילים כמו של מובייל או מנגינות בסגנון או שירים קצת עצובים-הוא בוכה ואומר שהוא עצוב. עוד דבר, מאוד קשה לו בחצי שנה האחרונה ללכת לישון....ועד שנרדם יכול פתאום להתחיל לבכות ולהגיד שפוחד מהרעשים.... מה את ממליצה? תודה מראש! שבוע טוב(-:

שלום דבורה, לא כל אירוע קשה בעברנו מותיר בהכרח טראומות נפשיות קשות המחייבות טיפול. אני מניחה שהתאונה, ממנה יצא בנך בשריטות קלות, השפיעה יותר עליכם ההורים, והגבירה (אולי) את החרדה שלכם לשלומו, ובכך - בעקיפין - גם את החרדות שלו מפני רעשים לא צפויים. לא בטוח שנכון להעלות את נושא התאונה דווקא בתקופת פחדים 'שברירית', אלא אם האירוע כולו נכנס להיסטוריה המשפחתית כאירוע שמדברים עליו ו'חיים' אותו. כרגע, לא בטוח שיש קשר ישיר בין הדברים. קשיי שינה, כמו שאת יכולה לראות כאן בפורום, הם עניין שכיח מאד אצל ילדים צעירים, גם ללא היסטוריה של חבלה טראומטית. אני מציעה לנסות להתמודד עם הפחדים העכשוויים באמצעות תמיכה, חום והרבה תשומת לב, מבלי לשנות באופן ניכר את הרגלי השינה שלו. אל תקחו אותו למיטה שלכם, אלא נסו להישאר קרובים וקשובים אליו כשהוא במיטתו. הרגישות לשירים יפים עצובים מופיעה גם היא אצל לא מעט ילדים, ובעיני היא מעידה על נפש קשובה ורגישה, ולאו דווקא על בעיה פסיכולוגית. אם את מרגישה ש'פספסתי', ושקיימת מצוקה ממשית המפריעה לתפקודו השוטף, פני להתייעצות. כרגע, זה לא נשמע לי מדאיג. בברכה ליאת

שלום רב ילדי בן 4 והוא מרביץ בבית ובגן הוא בן יחיד אין לו גבולות ניסיתי דרך עובדת סוציאלית אך לא עוזר דבר האם את מטפלת בבעיה כזאת ? אשמח מאוד

שלום ריקי, כל פסיכולוג קליני של ילדים מוסמך גם להדרכת הורים, במסגרתה ניתן לסייע להורים לחפש (ולמצוא) אסטרטגיות יעילות להצבת גבולות יעילה, ולביסוס סמכות הורית עקבית לאורך זמן. שיפור מיומנויות אלה יכול לשפר מאד את איכות החיים במשפחה, ולהעצים את ההנאה ההדדית בין הילד להוריו. אני מעודדת אותך לפנות ולהיעזר. בברכה ליאת

בס"ד שבוע טוב יש לי בן בן שנה ו8 חודשים. לפני כחצי שנה בערך הכנסו אותו לגן פרטי את יציאת הפגרה והעברנו אותו גן. לאחר שהוא עבר לגן אחר שזה גם ציבורי של העייריה פה התחילה הבעיה אם הילד הוא תמיד יושב לבד הוא לא משחק אם ילדים הוא תמיד יושב בפינה לבד הגננת לא דואגת להקריב אותו לילדים ומאז שהילד נכנס לגן הוא בוכה צרחות כאילו היכו אותו כל בוקר אותו סיפור ושאנחנו לוקחים אותו הביתה הוא מאושר ומחייך והכל ובזמן שצריך להחליף לו הוא שוב צורח יותר גרוע מהבוקר ואומר בקול של יאוש "די די זהו" כאילו נמאס לו מהחלפה בגן גם מחליפים לו השאלה שלי אם יש בעיה בתיפקוד של הגן שהילד לא מוכן להכנס בבוקר אל הגן והוא בוכה צרחות ושרוצים להחליף לא הוא צורך ושאנחנו רוצים לקלח אותו הוא צורח. רציתי לצייין שבגן הפרטי הוא היה נחמד וחביב שם ולא היה בעיה של ללכת לגן והוא אף פעם לא בכה היה בכי פה ושם אבל לא רציני כנ"ל אם ההחלפה אבל בגן הזה זה קבוע! אני ממש לחוץ ולפני שאני יפנה אל הגן בהאשמות רציתי לדעת את חוות דעתך ולדעת למי לפנות בשביל לבדוק אם יש בעיה תיפקודית בגן כי לא יכול להיות שהילד נלחץ מכל מהלך של החלפה או מקלחת. ימשמח אם אני יענה בדחיפות האפשרית

שלום רב, אתה מתאר התנהגות שלכאורה נראית כנסיגה בהשוואה להתנהגותו של הילד בגן הקודם, אולם מה שנראה מוזר ומנוגד להיגיון יכול להעיד דווקא על התפתחות רגשית וקוגניטיבית תקינה. ילד בגיל זה מפתח - הודות להתפתחות המואצת - פחדים חדשים, כולל פחדי פרידה מההורים (שלא תמיד היו שם קודם), פחד מאנשים לא מוכרים, וקושי לתפקד במצבים עמומים או חדשים. ההתנהגות הסוערת סביב ההחלפה והרחצה יכולה לשקף היסטוריה של טראומה כלשהי (למשל כוויה ממים חמים מדי) אך לא רק. יש ילדים עם רגישות עורית גבוהה, קבועה או זמנית (כמו במקרה של תפרחת חיתולים) שמגיבים בבכי למצבים הללו. אני מציעה לשוחח עם הגננת וצוות המטפלות, לאו דווקא לבוא בהאשמות, ולבדוק האם הוא מגיב כך גם בגן. נסה להביע את דאגתך לילד מבלי לבוא בטענות, אלא ממקום שמבקש עזרה. בהתאם לתגובת צוות הגן תוכל לשקול את מעשיך בהמשך. אני מציעה להתייעץ גם עם רופא הילדים או אחות טיפת חלב, שיבחנו אפשרות של רגישות למגע, ויציעו טיפול במידת הצורך. בבריאות והצלחה ליאת

בתי תהיה בעוד כשבוע בת ארבע, ותמיד חשבתי שזה גיל מתאים לגמילה ממוצץ. אולם, היא מאוד קשורה למוצצים שלה. היא ממש זקוקה למוצץ - ולא רק לצורך הירדמות. גם לרגיעה, בשעת צפיה בטלוויזיה, נסיעה במכונית ועוד. ככל שחולפים הימים כך יותר קשה לה להיפרד מהמוצץ גם לזמן קצר - והיא מסגלת התנהגות נוספת סביבו (למשל מלטפת אותו עם היד, מוציאה מהפה ומחככת בלחי). עם זאת יש לציין שיש מצבים מובהקים בהם היא מסכימה להיפרד ממנו - למשל בגן, או כשהיא משחקת איתי התנאי הוא ללא המוצץ, בגינה, בקניון וכו'. אני מתלבטת מה לעשות. יש לי תחושה שאם אגמול אותה לחלוטין או אפילו בצורה חלקית (למשל הגבלת המוצץ לשעת ההירדמות)- זה יסב לה יותר נזק מאשר תועלת. וגם אני לא יודעת אם יש בי את הכוחות כרגע להכיל את הקושי הגדול שלה סביב העניין הזה. מצד שני, אני מרגישה שמיום ליום היא יותר ויותר מכורה. מה עושים? תודה רבה

טל שלום, גמילה צריכה לבוא מתוך בשלות של הילד לתהליך, אך לעיתים קרובות ההורים צריכים לסייע לו, ולעבור עימו את הגמילה ב"שלום". ישנם ספרים רבים, שמותאמים לילדים ולהוריהם, שעוסקים בגמילה ממוצץ. ניתן להכנס לחנות ספרים, ושם לקבל החלטה איזה ספר הכי מתאים לבתך. כמו-כן יש לעודד ולתמוך בילדה לאורך כל הדרך. בני בן הארבע נגמל ממוצץ לפני מספר חודשים. כמו בתך הוא היה "דבוק" למוצץ. מה שעזר לו היה ביקור שיגרתי אצל רופאת שיניים. זו הסבירה לו בפשטות את הנזק שהמוצץ עושה לשניים שלו, ואמרה לו שכדאי שיזרוק את המוצץ. בעידוד שלנו המוצץ נזרק ולא שב. שהיה בהצלחה, שירלי

שלום טל, אנא ראי תשובתי לאתי בתאריך 27.10.09, לרוני בתאריך 28.4.09, לניר בתאריך 5.4.09, ואם יהיו שאלות נוספות, את מוזמנת. סבלנות... ליאת

יש לנוילד בן 9 (בן זקונים).היינו מעוניינים לדעת איך להתנהג איתו שכן גם אנו ההורים וגם ילדינו האחרים אינם תחרותיים והישגיים כמוהו.הילד אינו יודע איך להתמודד עם הפסד במשחק ולא חשוב מי המתמודד איתו ובאיזה גיל.ברצוני לציין שמבחינת ציונים אין לו את הבעיה גם אם קיבל "רק" 90 זה לא מטריד אותו. כל התחרותיות מתבטאת בכל מה שקשור לענייני חברה ומשפחה,כל מה שנוגע ביחסים עם אנשים.כשהוא מפסיד הוא מתחיל עם מניפולציות,שקרים ואפילו אם צריך הוא מערב בכי.הוא חושב שהוא צריך להיות תמיד ראשון ולא חשוב באיזה מחיר.קשה לנו להתמודד ועדיין לא מצאנו את הנוסחה אולי תוכלי להאיר את דרכנו.תודה מראש.

שלום גל, כולנו שונאים להפסיד ולהיכשל, ובכל זאת, יש ילדים שזה קשה להם יותר מאחרים. ככל הנראה מדובר בשילוב של תכונות אישיות מסוימות (תחרותיות, פרפקציוניזם, ביטחון עצמי), יכולות וויסות רגשי, אקלים ואווירה משפחתית (גם אם אנחנו עצמנו, כהורים, לא תחרותים, אנחנו יכולים לשדר הערכה להצלחה והישג). לא בטוח שיש 'נוסחה' מצליחה אחת, המתאימה לכולם, אך ישנם כמה כללי אצבע שאפשר לנסות ליישם מול ילד שמתקשה להפסיד. ראשית, נסו לתת דוגמא בעצמכם, והפסידו בכבוד. הביעו את רגשותיכם הכנים ("אוף, איזה באסה להפסיד") תוך שאתם "נשארים בחיים" ולוקחים זאת ברוח טובה. הדגישו במהלך המשחק את ההנאה, הכייף מהביחד, את המהלכים החכמים של הילד או של עצמכם, זאת בניסיון להקהות מעוצמתו של הניצחון/ההפסד. כאשר הילד מנצח, אל "תצאו מגדרכם" בניסיון לעודד אותו. נסו להישאר אדישים יחסית, ולא להעניק חשיבות עצומה לניצחון. מול רגע ההכרעה, נסו להזכיר לילד (ולעצמכם) שהניצחון הוא הרבה פעמים תוצאה של מזל, ולאו דווקא של חכמה או כישרון. הזכירו לילד שמשחק נועד לצורך הנאה וכייף, ושאפשר להפסיד. כשאתם מתחילים משחק, הזכירו לילד את האפשרות של הפסד, ושאלו אותו אם הוא מוכן לזה. בגיל תשע, אנחנו מצפים מילדים להיו מסוגלים להתמודד עם תסכול וכישלון, ובכל זאת, אם הוא משחק מולכם, נסו להתחשב, ולאפשר לו מדי פעם חוויה טובה של הצלחה והישג. כשאתם מתפעלים ממנו, הדגישו את התנהגותו, את היותו פרטנר ראוי, ולאו דווקא את התוצאה הסופית. אם, למרות הכל, הילד מתפרץ ובוכה מול הפסד, תוכלו לנחם אותו ולהביע תקווה שצורך ההישג החזק שלו, יוביל אותו כאדם בוגר לעמדות מפתח חשובות, אליהן מגיעים אנשים שלא יודעים להפסיד... בהצלחה ליאת

מדובר בילדה נבונה ומקסימה שבעוד 3 חודשים ימלאו לה 3 שנים. הבעיה היא שהיא כ-ל ה-ז-מ-ן צורחת ובוכה. כך היא מתנהלת בעולמה ובעולמנו, כשזה קורה מאוד לא נעים בבית, בעלי ממש מתעצבן עליה ומנסה בכל דרך (לשים אותה בחדר וכו') למנוע את הבכי ההיסטרי הזה שלעיתים כבר האזניים לא יכולות לשאת וללא הצלחה. לציין שיש לנו בן בכור בן כמעט 6 שהוא ילד מקסים ושקט, אף הוא מנסה בכל מאודו לרצותה ולרכך אותה וללא הועיל. חששתי שאולי משהו עובר עליה בגן אך אפשרות זו נשללה. ניסיתי את טכניקת ההתעלמות "אין קהל, אין הצגה" וגם זה לא הצליח כי היא הצליחה להתיש אותי שוב. מה עושים??!?!?! איך מתמודדים עם הבעיה הזו?

שלום רב, ההתנהלות בעולם תוך בכי וצרחות יכולה להיות קשורה למזג בסיסי (כבר בחדר התינוקות בבית היולדות ניתן לזהות את הילדים הקולניים וה'קוטרים'), אך גם להשפעות סביבתיות, כמו למשל מערך תגמולים, חיקוי וקשיים בתקשורת המשפחתית. כמו שאת בוודאי יודעת, גם לשלב ההתפתחותי יש מה לומר בסיפור הזה, וילדים בני שנתיים-שלוש מתקשים לשלוט בביטויים הרגשיים שלהם, נוטים להתפרצויות דרמטיות, ומתקשים לחזור לאיזון. כהורים, יש לנו תפקיד מרגיע ומווסת. הכוונה, כמובן, לא לכך שנענה לבכי "כדי שיהיה שקט", וגם לא לכך שנעניש ונרחיק. כמווסתים, עלינו להשתדל לתקף את הרגשות המתפרצים ("אני רואה שקשה לך עכשיו. את כועסת נורא....עצובה...מאוכזבת...וכו'") ולהיענות למצב הרגשי באהדה, הבנה, הסחת דעת לפעמים, ועידוד. שווה לבדוק את האפשרות הלא רצויה, שמא באופן ישיר או עקיף כלשהו, בתך למדה להשיג רווחים באמצעות הנדנוד הבכייני או הצעקות. בדקי באומץ למה את מתכוונת כשאת אומרת שהיא הצליחה להתיש אותך: מה זה אומר? איך את נשברת, ומה היא מרוויחה? כמובן שיש לעשות מאמץ לזהות את המקומות הללו, ולהימנע מתגמול לא מכוון של ההתנהגות הזו. אני יודעת שלא נתתי לך מתכון, אלא בעיקר חומר למחשבה, אבל גם זה משהו... בהצלחה ליאת

שלום, בני בן שנה ו-7 חדשים. לפני חדשיים נכנס לגן לראשונה, לאחר שהיה שנה עם מטפלת בבית. הוא ילד חכם, חייכן וחברותי. ההסתגלות שלו לגן היתה טובה מאד (שבועיים קשים בלבד). הוא נפרד ממני בלי שום בעיה בבוקר ונראה שהצוות אוהב אותו והוא אוהב אתה צוות. הבעיה היא שאני מרגשיה שהמקום לא בטוח עבורו. ביציאה לחצר יש 3 מדרגות שילד כבר נפל בהן השנה, ביום החופשי של המטפלת האחראית, הם נשארים עם השגחת 2 מטפלות צעירות. השבוע, כשהבאתי אותו לגן בבוקר, ראיתי שנותנים להם לשחק עם משחק שממש לא מתאים לגילם (ניחא) אבל ממש מסוכן עבור ילדים בגיל כזה. השיא היה שבני קיבל מכה חזקה מאד בראש (קורה שילדים מקבלים מכה), אבל הצוות ממש איבד את הצפון וההתמודדות שלו היתה איומה, עד כדי שהשאירו אותו (לא יודעת בדיוק כמה זמן) ללא הגשחה לבד. ניסיתי לדבר עם מנהלת המעון (4 פעמים) בהקשר של לשים שער בירידה לחצר, שוחחתי איתה לגבי החשש שלי ביום בו המטפלת האחראית לא נמצאת. הבעיה היא שהיא ממש לא יודעת לקבל בקורת ולהודות שיש דברים שדורשים שינוי/ תיקון. אני מאד מתלבטת אם להעביר אותו גן. מצד אחד טוב לו שם וברור לי שעל אף שכבר ראיתי אלטרנטיבות, אין מושלם וגם לא כל דבר אפשר לראות בביקור ראשון. אני לוקחת בחשבון גם את המחיר של קליטה מחודשת בגן חדש. מצד שני, אני לא רגועה. אשמח לקבל עצה טובה.

שלום שרון, גן ילדים מפוקח ומורשה חייב לציית לנהלים קפדניים של בטיחות, כפי שמפורט בהוראות משרד החינוך http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Applications/Mankal/EtsMedorim/5/5-1/HoraotKeva/K-2008-3b-5-1-45.htm ככל שהבנתי מרפרוף בחוזר המנכ"ל, אין מניעה שיהיו מדרגות בין הגן לחצר, ולפעמים זה מדגיש את הצורך של הילדים להתנהל בזהירות ומתוך התחשבות בסכנות הבלתי נמנעות. אם את מרגישה שהגן אינו עומד בנהלי הבטיחות הבסיסיים, ושאינך יכולה לסמוך על הצוות, חפשי גן שיוכל להבטיח זאת. הדאגה לשלומם הפיזי של הילדים עומדת מעל לכל שיקול אחר. עם זאת, כמו שציינת, קשה למצוא גן שיעמוד בכל הסטנדרטים באופן מושלם, ועליך לבדוק באומץ האם אי השקט שלך מייצג חרדתיות-יתר שלך או רשלנות של הצוות. תוכלי לנסות לשוחח על כך עם אימהות נוספות, ולראות אם הן שותפות לתחושות שלך. כקבוצה, יהיה לכן קל יותר לעמוד מול הגננת ולדרוש שינויים. בהצלחה ליאת

שרון שלום, למצוא גן טוב, שמספק את כל צרכי הילד, זו משימה קשה. אנו צריכות לדעת שילדינו מוגן ובטוח ככל שניתן. על פי ניסיוני הרב בגני ילדים (אמא לארבעה), אם האינטואיציה האימהית שלך משדרת חוסר ביטחון ובטיחות בגן, כדאי שתחפשי לו גן חלופי. אם הוא יהיה בגן שאת תהי רגועה גם המעבר שלו יהיה קל (כמו שאמרת בנך הסתגל בקלות יחסית). יש לקחת בחשבון, שילדים נופלים ומקבלים מכות בגן, בבית, ברחוב ועוד. אנו לא יכולות להגן אליהם 24/7, אבל אנו צריכות לדעת שעשינו הכל בעבורם. ליבי עמך - בהצלחה שירלי

יש לי שני בנים האחד בן שנה וחודש והשני בן שנתיים ועשרה חודשיים. לבני בן השנתיים יש בעיית הפרעות אכילה ונאמר לי שהוא צריך להיפרד מהמוצץ. דבר זה מקשה אלי ועל כך המשפחה, שהוא מוציא את זעמו על אחיו הקטן מרביץ לו דוחף אותו ונושך. זאת פעם ראשונה שהוא מתנהג בצורה כזאת. כי כל הזמן התנהג אליו בהמון אהבה ועזר לי הרבה. אני לא יודעת מה לעשות איך לעבור את השלב הקשה הזה.

שלום שירלי, גמילה ממוצץ, כמו כל גמילה אחרת, כרוכה בתחושת אובדן, ובעלייה זמנית ברמת העוררות והמתח. מדובר בהתמודדות לא פשוטה, בעיקר כשהיא נעשית בעל כורחו של הנגמל, לא ממש מרצונו החופשי... למרות האהדה וההבנה למצבו, אין לאפשר לו לפרוק את המתחים ולהכאיב לאחיו הקטן, וכדאי להפעיל מחשבה ויצירתיות במציאת דרכים חלופיות להפגת התסכול. אפשר לקנות צנצנת יפה ולמלא אותה במסטיקים ללא סוכר (אם זה לא מתנגש עם בעיית האכילה שלו), שישמשו תחליף למוצץ כל אימת שמתעורר הדחף האורלי. אפשר לקנות שק אגרוף (יש כאלה בכמה גדלים בשוק) שייספק מוצא לגיטימי לדחפי התוקפנות. אפשר להציע פעילויות יצירה או ספורט, שמהוות כמעט תמיד פיתרון מעודן לדחפים לא מקובלים שמחפשים מוצא. כאשר הוא פוגע באחיו הקטן יש להרחיקו מיידית מהסיטואציה, ולהבהיר חד משמעית שלא תוכלו להרשות זאת. השתדלו לשבח ולעודד כל גילוי של התאפקות והתמודדות, ואולי גם 'לשחד' קצת בפרסים קטנים על כל יום בו הצליח להיות בלי מוצץ ובלי מכות. מקווה שהמשימה תצליח, ושהפרעת האכילה תיפתר עד מהרה. בברכה ליאת

בתי בת השש עלתה השנה לכיתה א', היא מרוצה ומתלהבת והכל בסדר. הבעיה היא שאחרי שאני מקריאה לה סיפור בערב ומנסה להרדים אותה היא מתחילה להביע חששות מכך שדברים לא יהיו בסדר בלימודים.. כמו חשש שלא תצליח להתמודד עם מה שילמדו מחר (למשל ראתה שיש בחוברת מחר סיפור ארוך...וחוששת שלא תצליח לקרוא אותו) או חוששת מכך שלא תצליח לזכור את המילים שלמדו באנגלית... אני מנסה להרגיע אותה ולהגיד לה שיהיה בסדר ושאני כאן כדי לעזור לה ושהיא בסדר. אגב היא תלמידה די טובה. אבל בתי לא מרפה עד שהדבר מגיע לכדי בכי (כשאני כבר במיטה שלי) ולחץ וקשה לה להירדם כי היא במעין טראנס של בכי וחשש.. ואז אני יוצאת מהמיטה שלי ומרגיעה אותה והיא נרדמת. השאלה שלי - איך אני יכולה לעזור לה להפחית את החשש מהלימודים? ואולי היא משתמשת בזה כדי למשוך תשומת לב? אולי שניהם יחד? בכל מקרה איך אני יכולה לעזור לה להפחית את הלחץ מהלימודים? תודה.

שלום אילנית, עד שליאת תשיב לך, אנסה גם אני, אם זה בסדר.. הלימודים בכיתה הרבה פעמים מעוררים חרדה גדולה אצל ילדים עם רגישות לעצמם ולאחרים. אולי זו הנוכחות של כל כך הרבה ילדים, ואולי זה הסגנון של המורה, ששונה ממך או מהגננת, שמעורר מתח. בשנה שעברה עבדתי עם תלמיד בכיתה א', חכם מאוד, שהתקשה מאוד לרכוש את מיומנות הקריאה. מעבר לקושי, הוא היה חרד מאוד להתפס כשהוא לא יודע. חלק גדול מהעבודה איתו, מעבר להקניית בסיסי הקריאה, היה "לרכך" קצת את ההתייחסות לקריאה- וכאן זה אולי יכול להתאים גם לביתך. היינו גוזרים יחד קטעים קצרים (שצילמתי מספר הלימוד שלו), למילים נפרדות ולהברות, כדי שהקטע לא יהיה כל כך "קדוש" בעיניו. שיהיה נגיש למניפולציות מבחינתו ונתון קצת יותר לשליטתו. מאוחר יותר, עברנו לשחק משחקי קריאה. למשל, גזרתי קטע לשורות; אני לקחתי את השורות הזוגיות והוא את האי-זוגיות, ועם נייר דבק הדבקנו את השורות על המצח וכל אחד (במסירות כדור לאויר) היה צריך לקרוא את מה שרשום לשני על המצח. כך, את לא יודעת אם היא קוראת טוב או לא, לא יכולה לתקן אותה, וגם זה די נחמד והומוריסטי (אפשר לזוז תוך כדי או להרים ולהוריד את הגבות :-) זה יוצא נחמד). אני בטוחה שיש עוד הרבה משחקים שאפשר להמציא. אפילו אם רק תקריאי לה את הסיפור של מחר לפני השינה והיא תעקוב עם האצבע זה יעזור. כך, תוכלי לומר לה, היא כבר תכיר את הסיפור ולכל הילדים הוא יהיה חדש- גם זה יכול להפחית חרדה. מה שאני מנסה לומר, זה שלדעתי חשוב לתת כבוד לחרדה שלה ולנסות לעזור לה להרגיש "מוכנה" ובטוחה יותר. ומצד שני, לרכך קצת את המתח סביב מילים וקריאה, ולהראות לה שהיא גם עושה עבודה טובה וגם שאפשר לשחק עם מילים ושלפעמים זה אפילו נחמד.. :-) (מעבר לזה, מצער לשמוע שלומדים אנגלית כבר בכיתה א'... כאילו לא מספיק קשה לרכוש מערכת שלמה של סימנים וצלילים תואמים, צריך 2 במקביל.. מילא..) הרבה הצלחה לקטנה וגם לך :-) לילך

שלום אילנית, רק עכשיו שמתי לב שהעליתי בטעות את שתי הפניות שלך, הנוגעות לאותו עניין. לשמחתי הרבה, לילך כתבה מניסיונה, והרחיבה עוד את היריעה, מתוך אמפתיה והבנה עמוקה לחוויה של הבת שלך. אז הנה, הרווחת שתי תשובות, משתי זויות שונות. איזה יופי! ליאת

:-) (ותודה..)

שלום, בשני הלילות האחרונים בתי בת השש התנהגה בצורה לא רגילה ורציתי לשמוע חוות דעת מקצועית עד כמה שניתן כאן.. השנה היא לומדת בכיתה א' והכל בסדר אתה. אחרי שאני מקריאה לה סיפור, כרגיל, אני הולכת לישון, היא מתחילה לשאול אותי שאלות לגבי ביה"ס, ואז מתחילה להביע דאגה וחששות מהלימודים לדוגמא היא טוענת שהיא מפחדת שלא תצליח לקרוא את הסיפור הארוך שיש להם מחר, או שלא תצליח לזכור את המילים באנגלית, למרות שהיא מסתדרת דווקא לא רע...אני מנסה להגיד לה שהכל בסדר שהיא תצליח ושהיא טובה בלימודים.. אבל זה לא מספיק לה והיא חוזרת שוב ושוב על החששות שלה.. ושוב ושוב אני מנסה להרגיע אותה.. הבעיה שאני כבר מאוד עיפה ואין לי כח לזה.. מה גם שהיא עייפה כי השעה מאוד מאוחרת אבל היא ממשיכה להביע חששות ודאגות.. עד שמתחילה לבכות מרוב לחץ ולא יכולה להירדם בעקבות הטראנס של הפחד שהיא מכניסה את עצמה לתוכו... וכמובן שבשלב הזה אני קמה מהמיטה שלי ומתיישבת לצדה כדי להרגיע אותה, ואז היא הולכת לישון. השאלה שלי היא : האם הפחד הזה הוא רק דרך למשוך תשומת לב ? אם לא - איך להגיב לה? ואם הפחד אמיתי - איך עליי להגיב? איך אני יכולה להפחית לה את הלחץ והחשש מבית הספר? עוד נקודה אחת - גם אני טיפוס די חרדתי וחושש ממה יהיה... תודה

שלום אילנית, את מתארת התנהגות חדשה, שהופיעה רק לפני יומיים, וככזו, היא נראית אותנטית ונוגעת ללב. יתכן שההצפה הפתאומית בחרדה קשורה למשהו שקרה בביה"ס, או למשהו שעורר אצלה דאגה מיוחדת מפני כישלון. איכשהו, גם בלי אירועים מיוחדים, יש ילדים שבתקופה הזו (בשוך ההתרגשות של הכניסה לכיתה א') מבינים פתאום שלימודים הם עבודה קשה, ושסף הקושי ממשיך לעלות כל הזמן. אני חושבת שהדרך בה את נוקטת נכונה, ומספקת את המענה ההולם למצוקה שלה. תשומת לב היא לא מילה גסה, וכולנו זקוקים לה בשעת משבר. תוכלי להדגיש בפניה את העובדה שאת עייפה מאד בשעות הערב המאוחרות, ושתשמחי לדבר על כך יותר בשעות היום. נסי לא להתרגש יתר על המידה "ביחד איתה", אלא להישאר רגועה ומכילה. אם תעניקי לה מזמנך ומסבלנותך באופן כללי, היא לא תצטרך לגייס את הפחד כדי לקבל תשומת לב. כרגע, איני רואה סיבה לחשוד במניפולציות, ומציעה לך להישאר עניינית אוהבת ותומכת, כמו שמצופה מאמא... בהצלחה ליאת

שלום רב! בני בן ה-15.5 מצטיין בלימודיו, צופה בסרטי פורנו, תמונות פורנו! הוא אינו יודע שאנו יודעים על כך. השאלה שלי היא האם אנו צריכים לאסור עליו לאחר שנאמר לו שאנו יודעים? האם זה נורמלי לצפות בסרטים כה לא אמיתיים ולא משקפים את המציאות. אודה מאוד לעזרתך. יום נעים

לר שלום, האינטרנט לצד יתרונותיו המרובים הביא עימו את החשיפה הגדולה לחומרים פונוגרפיים. סקרנותו של בנך הנה טבעית ונורמאלית. הבעיתיות מתחילה עם החשיפה לחומרים הללו בגיל מאוד צעיר. כמו-כן יש הגבלת צפייה מגיל 18 ומעלה. אם אתם מחליטים לפתוח בפני בנכם את הידיעה שאתם יודעים על כך (יכול להיות שהוא יודע שאתם יודעים), חשוב להעביר לו את המסר הבא: סקרנותו ומשיכתו לסרטים מסוג זה הנה נורמאלית, אך צריך להדגיש שאלו סרטים ושחקנים, ולא המציאות (כמו בכל בסרט). בנוסף בסרטים אלו יש מפגש מזדמן עם זרים, שמיד מביל לקיום יחסי מין כאן המקום לדבר על בשלות רגשית ביחסי מין, על אהבה, על חברות, על זוגיות. בהצלחה שירלי

שלום רב, חומרים פורנוגרפיים העסיקו ומעסיקים מתבגרים צעירים מאז ומעולם, וככל הנראה לא רק מתבגרים. כיום, אנו יודעים כי חשיפה לתכנים פורנוגרפיים בגיל צעיר נושאת עמה שתי סכנות עיקריות. האחת, קשורה לעובדה שמדובר במצג מסולף מאד, שיכול להכניס מתבגרים צעירים לחרדה ולתחושת פגימות. הגוף העירום ואיברי המין כפי שמוצגים באתרי הסקס לא תמיד קרובים בממדיהם לאלה שבמציאות, והמגע המיני אורך זמן רב מהרגיל הודות לפעלולי עריכה ובימוי. החשיפה לתוכן כה מסולף, עלול לעורר אצל מתבגרים תמימים ציפיות לא ריאליות לרמת תפקוד דומה, וכתוצאה מהן גם אכזבה קשה וחרדות ביצוע. סכנה חמורה לא פחות קשורה לעלייה מתמדת של סף הגירוי, הנובעת מחשיפה גוברת לתכנים יותר ויותר בוטים ואלימים. מסיבה זו, אני ממליצה להורים לא להסתפק במעקב ובילוש, אלא בשיחות יזומות בנושא, שיבהירו למתבגרים את הסכנות הטמונות בחומרים הללו, ינסו להרחיב את נקודת המבט, תוך הדגשת הרעיון של ניצול סכלותם של אנשים למטרות רווח, כולל יצירת מצג שקרי ומסולף של פעולה טבעית ומהנה, שרחוקה בדר"כ מאד ממה שתעשייה זו מנסה למכור לנו. הורים ומבוגרים רבים נוטים להתייחס בסלחנות לצריכת פורנוגרפיה בקרב מתבגרים, אולי כי הם זוכרים את עצמם מציצים בגניבה לחוברות "הישנות והטובות" של פעם. למרבה הצער, כיום, הודות לרשת האינטרנט, ילדים ומתבגרים נחשפים לתכנים בוטים יותר ויותר, אלימים מאד, פרברטיים ומסוכנים. אני מעדיפה להתייחס לכל נער צעיר כאל צרכן פוטנציאלי של החומרים הללו, ולהקדים תרופה למכה, לפחות כל עוד מדובר בבני נוער צעירים שעוד לא התנסו ביחסי מין בעצמם. לכן, התשובה שלי היא: כן, זה נורמלי שהילדים צופים בזה, ו...כן, מוטב לומר לו שאתם יודעים שהוא צופה בזה, ולהורות לו להימנע מזה למרות סקרנותו הטבעית, ממש כמו ההמלצה להימנע מתוכן אלים ופוגעני אחר, שיכול להזיק לו. אני ממליצה לתת הסברים אמיתיים ולא מתחמקים, וכאלה שאינם מזלזלים באינטליגנציה הגבוהה של הילדים. נקווה לטוב ליאת

שלום. בתי בת ה-8 סובלת מכאבי ראש אחת לשבוע בממוצע. עשינו בדיקות דם וכן בדיקות עיניים הכל יצא תקין אך היא מתלוננת שהיא רואה גם צלליות והבהובי אור וזה קורה גם כשלא כואב לה הראש. אני מאוד מוטרדת. איך עוד ניתן לבדוק. האם צריך נאורולוג?, בדיקת סיטי? למי לפנות?כמו כן הבנתי שיש קשר בין שוקולד לכאבי ראש. האם שוקולד מריר גם גורם לכאבי ראש?

גלית, יש לפנות לרופא ילדים, שיפנה אותכם לכל הבדיקות האפשריות, שיוכלו לאבחן ממה הכאב ראש. לא הייתי מקלה בעניין. לגבי השוקולד- למי שסובל ממיגרנה מומלץ לא לאכול שוקולד, אך גם על כך יש להתייעץ עם רופא. בהצלחה שירלי

תודה לך.

שלום גלית, אני מצטרפת להמלצתה של שירלי, ומעודדת אותך לפנות לרופא הילדים להמשך בירור. אני עצמי לא מכירה קשר בין שוקולד לכאבי ראש (אלא בעיקר קשר בין שוקולד לתחושת אושר גדול...). מאחלת בריאות טובה ושמחות ליאת

תודה רבה

בני בן 8.5 בכתה ג ילד אינטליגנט וחכם עם בעיות לא קלות של קשב וריכוז וקשיי למידה. רציתי לשאול את דעתכם המיקצועית לגבי העזרה שני נותנת לו לעיתים במקלחת. מרבית הפעמים הוא מתקלח לבד לעיתים הוא מבקש שאני ( אימו) אעזור לו להתקלח אני עושה זאת מידי פעם מאחר והוא לא מקפיד לחפוף את הראש כהלכה ומידי פעם אני עושה ניקיון קצת יותר יסודי וכן משום בזבוז המים. כאשר הוא מתקלח לבד-שוכח לצאת.לעומת זאת בעלי טוען שאסור לי לקלח את הילד ולא לראות אותו במערומיו. אשמח לתגובה

שלום טלי, בעיני, אין מניעה מלסייע לבנך להתקלח גם בגילו. ההתייחסות לעירום שונה מאד ממשפחה למשפחה, ויתכן שבעלך גדל והתחנך בסביבה שמרנית, שאינה מתירה זאת. לדעתי, אתם נמצאים בשלהי תקופת התום, ועד מהרה בנך יפסיק לבקש ממך עזרה מילא. הבושה הטבעית תעשה את שלה, ואת תתבקשי להישאר מחוץ לדלת חדר האמבטיה. בינתיים, לפחות בעיני וכל עוד הדברים נעשים בהסכמה ויוזמה של הילד, אין בעיה עם זה. עליך לגלות רגישות והקשבה זהירה לכל המסרים מן הבן, וכשתגלי סימנים ראשונים של אי-נוחות, תדעי שהגיע הזמן לצאת משם. בברכה ליאת

שלום רב, אני פונה אלייך בקשר לבני בן השש וחצי. השנה הוא עלה לכיתה א' והמורה פנתה אלינו בהצעה להקפיץ אותו לכיתה ב' מכיוון שהוא מאוד מאוד חכם. זה דבר שידוע לנו ועוד בשנה שעברה היתה ההתלבטות האם להעלות אותו לכיתה א' או שלחכות לזמן המתאים מבחינת הגיל. לבסוף אחרי הרבה לבטים השארנו אותו בגן חובה רק בגלל שאנו פחדנו שמבחינה רגשית הוא לא מוכן. אני רוצה לציין כי בכל שלב שהוא אם זה במעון ואם זה בגנים, תמיד אמרו לנו שהוא מאוד מאוד חכם לגילו. גם בטרום חובה הגננת במקום להשאיר אותו שנתיים העלתה אותו לגן חובה לאחר שנה. הגננת בגן חובה תמיד אמרה שהוא מאוד פיקח ונבון הרבה מעל הממוצע, ובכל זאת השארנו אותו עוד שנה כדי שיעלה עם שכבת הגיל שלו לכיתה א' וכדי שירגיש חזק מבחינה רגשית. כיום, אנו שוב עומדים בפני אותה הדילמה- המחנכת מכינה לו חוברות מיוחדות עם חומר לכיתה ב' ואנו שוב לא יודעים מה לעשות- האם להשאיר אותו כדי שירגיש טוב מבחינה רגשית או שלהעלות אותו לכיתה ב'. רציתי להתייעץ ואף לשאול האם יש פסיכולוג/ית טובה באזור הצפון שמתמחה בדברים מסוג זה. בביה"ס רוצים לעשות לו מבחנים ואף קיבלתי מהיועצת מס' טלפון של פסיכולוגית. האם יש מישהו שאת יכולה להפנות אותי אליו/ה שהם ממש מתמחים בתחום זה? אודה לך על עזרתך כי אנו ההורים מאוד מבולבלים ורוצים לטובת הילד. תמי.

שלום תמי, כיום, המדיניות היא להעדיף ולהשאיר את הילדים המחוננים ככל האפשר עם בני גילם, תוך התחשבות בצרכיהם המיוחדים ומתן מענה הולם לקצב הלמידה האישי. כפי שציינת נכון, לילד המחונן יש גם צרכים נוספים, מלבד אלו הקוגניטיביים, והקפצת כיתה יכולה לעלות במחירים כבדים. לצערי, איני מכירה 'מומחים' בתחום באזור הצפון, אך אני סבורה שהחלטה נבונה תוכל להתקבל גם לאחר התייעצות עם הפסיכולוגית עליה המליצו לכם. המידע בנושא גדול מאד וזמין, וכל פסיכולוג מעודכן יוכל להפנות אתכם אליו ללא קושי. בהצלחה ליאת

שלום בני בן 3 והוא אח לתינוקת מקסימה בת 4 חודשים. עוד מלפני ההריון עם הבת, היתה לו נטייה להתעצבן ולהביע זעם כאשר חבר או אנו כהורים עשינו מעשה שלא היה לרוחו, כגון חבר שלקח לו משחק, אנו שלא הרשינו לו לעשות או לקבל משהו שרצה. ההתפרצות התבטאה בצעקות וצרחות שהם מעבר לנורמלי לדעתי. עם החברים שלו הוא הביע זעם גדול עד שנהיה אדום ורועד מכעס, אך לא הרביץ. התופעה הזו נרגעה, אך נראה כי הוא מאוד פגיע ורגיש לכל דבר, בכל פעם שאומרים לו להזהר עם הקטנה, שהיא עדינה וזה מסוכן הוא מיד נעלב ואומר "העלבת אותי" "אני לא חבר שלך" "אני לא אוהב אותך". יש לציין שבאחותו הוא לא פוגע. אך בעיה שמטרידה אותי יותר מכל היא ההתנהגות שלו עם חברים, מרביצים לו הוא לא לומד להחזיר, למרות שאנו חוזרים ואומרים לו להחזיר אם מרביצים לו. הוא מיד מתחיל לבכות ולפעמים אף נכנס להסטריה ולמתח. רציתי לדעת אם צריך לקבל עזרה מקצועית? אם זה פשוט באופי או שעל ילד עוברת תקופה שתחלוף? אולי יעזור לדעת שהוא לא שמח תמיד ללכת לגן, אך הוא תמיד נראה מרוצה ושמח כשאני באה לקחת אותו. לגננת לא היה מה להגיד בנושא. תודה

שלום מיכל, הילד שלך, בן השלוש, הוא אמנם בנך הבכור, אך אובייקטיבית הוא עדיין פעוט, וככזה, מתקשה לשלוט כמבוגר בתגובתיות הרגשית שלו. מצבים מתסכלים של התנגשות רצונות מציבים אתגר בפני כל אדם, והאתגר גדול אף יותר בגיל זה. לכן, התקפי זעם הם עניין נפוץ אצל ילדים בני שנתיים-שלוש. כמובן שגם הולדת התינוקת מהווה אתגר רגשי לא קל עבור ילד כה קטן, וביטויי העלבון שלו מול מה שנתפס בעיניו כהעדפה שלה על פניו, בהחלט נורמליים וטבעיים. הבעיה שמטרידה אותך יותר מכל נוגעת לעובדה שבנך נמנע מהתנהגות אלימה, וזה עצוב (לפחות לי). אני יודעת שקשה לראות את הילד שלנו סופג הצקות באופן פסיבי, ובכל זאת, המשאלה שלך שינהג באלימות נגדית עומדת בסתירה למאמצים הבלתי נלאים שנעשים כיום במטרה למנוע תגובות אלימות בקרב ילדים ובני נוער. אני חושבת שיש לשבח ולהתפעל מילדים שבוחרים להימנע בכל מחיר מהתנהגות אלימה, ולעודד אותם להגן על עצמם בדרכי שלום (למשל בדרך של הימנעות מקונפליקט, דיבור, וגיוס עזרה ממבוגר). במקרה הזה בלבד, אני מקווה שהילד שלך ישמור על עמדותיו הלא אלימות, וימצא את הכוחות להימנע מפגיעה בדרכים אחרות. אם תרגישי שעמדתו הפסיבית מביאה אותו למצבים של חוסר תפקוד ולגרעונות חברתיים, שווה להתייעץ. כרגע, נדמה לי שלא זה המצב. בברכה ליאת

תודה על התשובה, וכיף לדעת שאין צורך לדאוג בכל הנושא הקשור לאלימות וההצקות שהוא חווה. אני מקווה שאי התערבות לא תביא אותו לידי תסכול והרגשת פגיעות יתר. נורא כואב לראות שמתגרים ומציקים לו והוא כנגד בוכה ולא עושה דבר... מיכל

שלום רב, אני מבקשת שתמליצו לי על פסיכולוגית ילדים, פסיכותרפיסטית, המתמחה בחרדות ילדים, באזור חיפה. תודה

שלום שיר, לצערי, איני מכירה מטפלים בילדים באזור חיפה. אם למישהו מקוראי הפורום תהיה המלצה, אשמח להעבירה אליך. בהצלחה ליאת

שלום, אשמח לקבל המלצה על פסיכולג/ית בחולון לסיוע לבני המתבגר, אשר יש הרהורים (כך בלשונו) באשר לזהותו המינית.

שלום שריל, לצערי, איני מכירה פסיכולוגים בחולון. אם למישהו מקוראי הפורום תהיה המלצה, אשמח להעבירה אליך. בהצלחה ליאת

שלום ביתי בת ה5.5 חזקה מהגן וסיפרה כי היא התנשקה עם אחד הבנים נשיקה בפה ואף הדגימה לי שפתח את פיו ועטף שפתיה. היא מידי פעם מספרת שהיא מאוהבת במישהו עך אף שאינה יודעת מה זה מאוהבת. נראה כי יש התעסקות סביב העניינים בגן. האם זה לגיטימי? להקשיב בלי להגיב או שמא זה לא תקין? תודה.

שלום אורית, בגן הילדים - מפליא ככל שזה יישמע - מתחוללות סצינות לא מעטות הקשורות לעניינים שבינו לבינה, חלקן בלתי תקינות בעליל. אני אומרת זאת בחצי-חיוך, מאחר והן יכולות להתפרש לעיתים כמקסימות ונוגעות ללב, ולעיתים כמדאיגות ומרחיקות לכת (תלוי במתבונן, בעולמו ובגישתו לנושא). כיום, בשל הרגישות הרבה והמוצדקת לנושאים של הטרדה מינית, אנו נוטים לאסור מגעים מהסוג האינטימי בין ילדי הגן, ולכן, גם אם אינך מזועזעת מאד מהנשיקה (אין, בעצם, כל סיבה להיבהל מזה) הייתי ממליצה ליידע את הגננת, ולבקש ממנה לשוחח עם הילדים בגן, ולהדגיש בפניהם את נושא צנעת גוף ואיבריו האינטימיים. בכל נושא ההתאהבות - מסתבר שאפשר להתאהב גם בגן. זוהי אמנם אהבת בוסר מתוקה ותמימה, אך כזו שאפשר להקשיב ולהגיב לה בחיוך והתעניינות. למה לא, בעצם? שיחה כזו יכולה להיות הזדמנות נהדרת, בה תוכלי להסביר לבתך שלמרות שהיא מאוהבת, יהיה עליה להמתין כמה שנים עם הנשיקות מהסוג הנועז הזה... בשמחות ליאת

בני בן 6.5 בן זקונים. יש לו שני אחים גדולים מאוד 23, 18 . הוא נתון להתקפות זעם תכופות ביותר. על כל דבר הוא מתפרץ, לא -שולט בלשנו, מוציא זעמו עלי ועל אביו באמירות כמו :שונא אותך, את האמא הכי רעה בעולם. אני עונה לו בדברים קשים שאחר כך אני מצטערת עליהם, כמו: אתה מפוצל, יש לך בעיה בראש, אולי אקח אותך לבית חולים להיבדק.אחרי התקפה כזאת, אני נשארת כועסת שעות רבות, בעצם עד שהוא הולך לישון אני מתנהגת אליו בקורקטיות, לא יכולה לסבול את נוכחותו, לא נוגעת בו, לא משחקת איתו. פשוט נשארת רותחת מעצבים. וזה קורה כמעט כל יום לאחרונה. לפעמים יוצא שהוא אומר לי : את לא אוהבת אותי, כך הוא מרגיש. זה נורא ואיום אבל אני חייבת להודות שיש בזה משהו. אני כל כך שונאת את התנהגותו, בזה לו על כך ובאותן שעות אני מראה לו את ההיפך מאהבה. אני יודעת שאני מתארת מצב קשה, אך למרות המודעות שלי אין לי שליטה על זה, אני לא מצליחה להעמיד פנים או לדלג הלאה או לשים קאט. התחשוה של ילד שהוא לא אהוב היא נוראית ומקור כל רע. זה כמובן לא נכון, הוא בן זקונים קטן ואהוב אך גם מעצבן ונתון לבקורתי התמידית. יכול להיות שהשאלה גדולה מדי לתשובה בפורום. אשמח להתייעץ עם פסיכולוגית, אם יש לכם המלצה באזור ת"א תודה רבה

שלום רב, מהדברים שלך עולה באמת תמונה נוגעת ללב, של תקשורת פגועה מאד בינך לבין בנך הקטן, שלמרות העלבונות שהוא מטיח בך, עדיין זקוק לך מאד. נראה שאת מתקשה להכיר בכך שאינכם שווי כוחות, ונכנסת - לכן - לסוג של מאבק כוחות שעלול להיות הרסני מאד עבור ילד בן 6. אני ממליצה מאד על פניה להתייעצות עם גורם מקצועי, ושלחתי לך המלצה למייל הפרטי. בהצלחה ליאת

ילדה בת 12 מצוננת שקיבלה נוסידקס אחד להרגעת הצינון לפני כשבוע וסבלה מהזיות בלילה מלוות בפחדים של נטישת האמא. לאחר שבועיים חזר הצינון ושוב נטלה כדור נוסידקס אחד והפעם חזרו החרדות לא מתוך שינה,אלא אחה"צ,כשהבית פעיל והומה. מעניין אותי לדעת האם יש קשר בין התרופה לתגובות שהופיעו.לציין שהילדה עצמאית ולא תלותית,מעולם לא פחדה ובוגרת מאוד. אשמח לתגובה. תודה

שלום מרגלית, מאחר ואיני רופאה, לא אוכל לעזור בתשובה מהימנה. פני לפורום העוסק ברפואת ילדים או בתרופות, או אולי מוטב לרופא הילדים שרשם לך את הנוסידקס. הרבה בריאות ליאת

יש לי ילד בן שלוש ותשעה חודשים, בעקבות שיחה עם הגננת לגבי הילד היא המליצה לנו ללכת לריפוי בעיסוק. הילד מתנהג בגן ובבית שונה מאוד, בעוד בבית הוא מתנהג חופשי בגן הוא מדבר בלחש ולעיתים בצורה לא מובנת. הוא אינו מרבה לדבר ושקט מאוד, אם מבקשים ממנו לחזור על משהו שהוא אמר הוא חושש מאוד ומסוגל לפרוץ בבכי. הוא מתקשה בציור (אחיזה חלשה, ולכן מעדיף להימנע מזה). רוב הזמן הוא משחק לבד, הוא נזהר במשחקי חצר ונרתע מלהתלכלך. למרות הכל הילד מסוגל לשבת לאורך זמן הוא נראה מרוכז ומקשיב אולם הוא לא להשתתף במפגשים. מבחינת כישורים חברתיים הוא כמעט ולא משחק עם ילדים אחרים, הוא לא יוזם קשר, נמנע מלהתמודד עם בעיות וכמובן לפתור אותן. אם ילד יקח לו את הצעצוע שהוא משחק איתו הוא יבכה ולא ינסה לקחת את הצעצוע חזרה. יש לציין שהילד מגיב בצורה דרמטית (גם בבית) כאשר הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה. לעצתך אודה.

שלום ליזי, אני מסכימה עם הגננת, וחושבת שיש טעם לבדוק עם מרפאה בעיסוק אפשרות של בעיה בוויסות הקלט החושי. יש הרבה ילדים שמגלים קושי בתכלול (אינטגרציה) של המידע החושי, מה שהופך אותם רגישים מדי למגע (אך גם לרעשים, ריחות, טעמים, וכד'), ולכן גם להימנעותיים. מרפאה בעיסוק, לאחר שאבחנה את הקושי, תוכל גם לטפל בזה באמצעות תרגילים ספציפיים או שתנחה אתכם כיצד 'לאמן' אותו בבית. אם תפני לאבחון דרך המכון להתפתחות הילד של קופה"ח שלכם, אולי תוכלי לקבל הדרכה גם לגבי דרכי התמודדות יעילות עם מצבי תסכול. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני מקווה שאני בפורום הנכון (ואם לא תפנו אותי בבקשה למקום הנכון). בני הקטן בן 2.5 היה עד לשריפתה המקרית של הטלוויזיה בבית והיא יצרה רעש כנראה גבוה ומפחיד והוא היה בסלון לבד. מאז אותו מקרה כל פעם שהוא צופה או משער שיהיה רעש חזק (אפילו הדלקה של מחשב והעלאת windows על המסך) גורמת לו לאטום את אוזנו בחוזקה. מה ניתן לעשות בעניין ואצל מי מטפלים? תודה מראש

שלום יוסי, לא ציינת מתי אירעה שריפת הטלוויזיה, וכמה זמן נמשכות תגובות החרדה שלו. בכל מקרה, אני מניחה שזה היה אירוע מפחיד ודרמטי, ותגובת הבהלה שלו מול כל איום דומה נראית נורמלית, כל עוד האירוע קרוב יחסית. יש להניח שככל שתתרחקו מהאירוע, תגובות החרדה ייחלשו, ואף ייעלמו. אם תרגישו שהחרדה לא חולפת בעוד מס' שבועות, תוכלו לפנות להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים. עד אז אפשר לדבר על האירוע ה'טראומטי', ולנסות להקהות מעוצמתו בעזרת הומור (ארגנו ביחד איתו 'בומים' שהוא עצמו יביים, בעזרת שקיות נייר מתנפחות או כלי פלסטיק ריקים). אשמח לשמוע איך מתקדם... ותתחדשו על הפלזמה! ליאת

שלום הנני בחודש שביעי ,בני בן שנה ושמונה מסתכל על הבטן הגדולה ונוגע בפופיק,האם כדאי מעכשו לספר לו שיש בבטן תינוק?ואיך וכמה לדבר על זה?(הוא עדיין לא מדבר)

שלום טל, לדעתי רצוי לומר משהו על התינוק הגדל בבטנך, בלשון פשוטה ועניינית. גם אם אינו מבין את משמעות הדברים, יש - בעיני - חשיבות ב'טפטוף' המידע, שאולי מאוחר יותר יתגבש לכלל רעיון. תמיד עלינו להניח שההבנה המילולית קודמת ליכולת להפיק מילים ומשפטים. מאחלת לך סוף הריון קל ונעים, ולידה מהירה ונהדרת ליאת

שלום! בתי בת שלוש וחצי ומאוד קשה לה ללכת לגן היא אומרת שהיא מאוד מתביישת מהחברים בגן, שהפרידה ממנה נעשת בתלישה ממני ע"י הגננת ובכי רב. הבת שלי כול הזמן מנסה להמציא לי סיבות לא ללכת לגן ("אני רוצה ללכת הביתה לישון,או כואב לי הבטן וכו') הגננת אומרת שהיא נרגעת כמה דקות ומשחקת מאוד יפה. ובנוסף תמיד שאני נכנסת לבית שלא שלה היא רוצה שאני ארים אותה על הידים והיא גם לא מסתכלת על אף אחד, רק אחרי שמניחים לה היא לא מתביישת וממש נרגעת ומשחקת יפה. הבת שלי מאוד חברותית ולא הייתה ביישנים גם אחרי שהיא מתאקלמת היא ממש לא ביישנית.אני לא יודעת להתמודדת עם זה מה עושים???

שלום סיון, כפי שאת מציינת בעצמך, הקשיים של בתך חולפים מעצמם אם מאפשרים לה להתאקלם בקצב שלה ומניחים לה לזמן מה. גם אם זו אינה ביישנות, יש ילדים שמגיבים ברתיעה למצבים חדשים, לא מוכרים ולא צפויים. כרגע, אני ממליצה לך להישאר שלווה ורגועה גם מול קשיי הפרידה בבוקר, תוך שאת מביעה השתתפות והבנה מצד אחד, אך גם ביטחון מוחלט ביכולתה להתגבר. ("אני יודעת שעדיין קצת קשה לך להיפרד, אבל אחרי כמה דקות את נרגעת ומשחקת יפה. אני בטוחה שבעוד כמה ימים נצליח להיפרד לגמרי לגמרי בלי בכי. אני סומכת עליך ויודעת שיהיה בסדר"). עודדי אותה במחמאות כשאת באה לקחת אותה, גם אם הבוקר היה קשה. בהצלחה ליאת

בוקר טוב! שמי אבישג ואני אם לילד בן 4 וחמישה חודשים. אני מוטרדת מכך שילדי לא מתקשר עם ילדים אחרים,זאת אומרת הוא לא משחק איתם אלא רק מביט מהצד ולא משתתף.הוא לא עבר חלילה משבר או טראומה כל שהיא. לדעתך זוהי בעיה ואם כן מהי ,ואיך אפשר לטפל בה.גם בגן הגננת טוענת שהוא לא מדבר עם אף אחד. תודה מראש ויום טוב.

שלום אבישג, קצת קשה, על סמך התיאור המאד לקוני שלך, לבסס אבחנה. הקושי לבסס קשר עם ילדים אחרים יכול להיות קשור לכל מיני גורמים והשפעות, וחשוב לעמוד עליהם במדויק כדי לתת מענה הולם. לא ציינת דבר לגבי היכולת השפתית שלו - האם הוא מדבר בהתאם לגילו? האם בבית, איתכם, הוא מדבר יותר? האם השתיקה שלו ייחודית רק למצבים בהם יש ילדים אחרים בסביבה? האם הוא יוצר קשר עין? האם הוא משתמש במחוות גוף? לא ציינת דבר לגבי היכולות הקוגניטיביות והמוטוריות שלו. האם התפתחותו הייתה תקינה בדר"כ? מה היה בגן הקודם (האם בכלל היה במסגרת חינוכית קודם?), והאם גם אז היו קשיים? כל השאלות האלה, ועוד רבות אחרות, חשובות מאד כדי לנסות ולהבין האם מדובר בביישנות, בקשיים רגשיים או בבעייה התפתחותית. בכל מקרה, אפשר וצריך לעזור לבנך, ואני חושבת שהרעיון הטוב ביותר הוא להתייעץ עם גורמים מהמכון להתפתחות הילד בקופ"ח שלכם ולהירגע. בברכה ליאת

ליאת שלום! אני אם לשלושה ילדים שני חילים ובת זקונים בגיל 12,בקשר לבתי בת ה-12,היא בחטיבה שזה ביה"ס חדש עם חברה חדשה (רובה) היא אומנם בכיתה עם ילדה שביקשה אך הילדה התאקלמה חברתית ולא מתיחסת כלל לבתי, אני מרגישה שמאד קשה לה חברתית ,למרות שהיא מכחישה וטוענת שטוב לה בכיתה אני רואה כשהיא חוזרת מבה"ס היא לבד לא הולכת לחברות וגם לא מעונינת להזמין למרות שאני מציעה לה להזמין ילדות חדשות היאלא מוכנה , לדעתי היא מאד רוצה אך מתבישת או מופנמת מדי להעז,יש לציין שהיא ילדה יפה, חטובה וחרוצה,שזה לא משהו חיצוני המונע בעדה, היא ספרה לי על מקרה בכיתה שהיא דברה עם איזו ילדה ובאה ילדה אחרת שהכירה בעבר ואמרה לה "תפסיקי להתקרצץ לילדים" (אני מתארת לעצמי איך היא נפגעה והתכנסה בעצמה) למרות זאת שאלתי אותה ומה עשית? והיא טענה שהיא בקשה מהילדה לא להתערב. מאד כואב לי ואיני יודעת כיצד לנהוג כדי להקל עליה מבחינה חברתית. יש לציין שביסודי היא לא היתה סופר חברותית אך לפחות היו לה חברות וכאן אני מרגישה שהיא כל הזמן לבד. אודה לך ליאת אם תוכלי לכוון אותי כיצד לנהוג ומה לעשות. תודה! מירב.

שלום מירב, בדידות חברתית היא סיפור קשה, לילד ולהוריו, ובאמת חשוב לעשות הכל כדי לנסות ולסייע. המעבר בביה"ס היסודי אל החטיבה עלול להיות קשה ומכאיב עבור ילדים שלא מתחברים בקלות, וחשוב להיות ערוכים לאפשרות שייקח קצת זמן עד שתמצא את מקומה במסגרת החדשה. כדאי לזכור ששינוי הוא גם הזדמנות, ויכול להיות שבתך נותנת לעצמה את הזמן ללמוד את המפה החברתית החדשה, ולמצוא לעצמה - בקצב שלה - את החברים המתאימים לה. מבחינה זו, רצוי שלא תעבירי אליה את תחושות הדאגה שלך, ובמקומן עדיף לשדר מסרים של אמון ותקווה. כרגע, תוכלי להציע לה להרחיב את המעגלים החברתיים שלה גם מחוץ לביה"ס, כמו למשל דרך חוגים חדשים במתנ"ס או בכל מסגרת חברתית אחרת, כמו תנועת נוער, פעילות התנדבותית, וכד'. אם את חוששת שלא מדובר רק במופנמות, אלא גם בדחייה חברתית ממשית, כדאי לפנות לגורמים בתוך ביה"ס (מורה, יועצת, פסיכולוגית חינוכית) ולשקול התערבות מסייעת. בהצלחה ליאת

לליאת שלום! תודה עבור תשובתך המהירהץ הצעתי לבתי להרשם לחוג , אך היא לא מעונינת בשום אופן,האמת שמאד אופיני לה לבדוק את השטח לפני הכרות עם ילדים ואני מאד מקווה שזה כך, לטענתה בכיתה מאד כיף לה וגם שהצעתי לה לעבור לכיתה מקבילה היא לא היתה מוכנה, שאלתי היא האם לחכות עוד קצת , או לדבר עם היועצת.

בני בן שנה ותשעה חודשים אני ואביו נמצאים בתהליכי גירושים ועקב לכך עברנו לגור אצל הורי בעיר אחר אנחנו גרים כבר 5 חודשים אצל הורי אבל בתקופה האחרונה כל פעם שאני אומרת לו לא או לא לעשות משהו נזרק על הרצפה ואני אומרת לו על תעשה את זה ומדברת איתו אבל המצב רק החמיר והחל לזרוק את גופו על הרצפה ולדפוק את ראש ברצפה פעם אחת ואז בוכה אני לא יודעת מה לעשות.....

שלום רב, בסביבות גיל שנתיים מופיעות אצל ילדים רבים התנהגויות מרד, הנראות לעיתים כהתנהגויות "דווקא" או התקפי זעם בלתי נשלטים. אלה רגעי מבחן לא פשוטים עבורנו, ההורים, אך לא כדאי להתייאש. זכרי שיכולתם של פעוטות לווסת את רגשותיהם מוגבלת ביותר, וכל תסכול יכול לעורר חמת זעם אמיתית. כאן עלינו לעזור להם, במילים ובמעשים. במילים, תוכלי לומר משהו כמו "אני מבינה שאתה כועס עכשיו, וזה בסדר, אבל אין ברירה כי... " (כאן את יכולה לומר משהו קצר על הסיבה לבכי, ועל למה אמרת לו לא). אל תרבי בנאומים כי הוא במילא אינו יכול להבין את מלוא המשמעות שלהם. אם את רואה שהתקף הזעם יוצא משליטה, תוכלי לעבור למעשים, לגשת אליו, לחבק אותו חזק (חיבוק חזק הוא גם מרסן וגם משדר אהבה וחום) ולא לאפשר לו להזיק לעצמו או לרכוש שסביבו. נסי להציע לו פעילות אחרת (מבלי לוותר על ה"לא" המקורי שלך), ובמידת הצורך לאפשר לו לבכות עד שיירגע. כדאי שתזכירי לעצמך שהתקף זעם סוער יכול להפוך מבחינתו לאסטרטגיה, ולכן רצוי לא לשדר לו בהלה או חוסר אונים. בהצלחה ליאת

שלום. אני אמא לילדה בת שנה ו-3 חודשים. עד כה לא יצא לי הרבה להשתמש ב"לא" ו"אסור" - אני אוהבת לתת לה מרחב חופשי, ומאיפה שמסוכן פשוט להרחיק. אולם נוצרה לי בעיה קטנה לאחרונה - בזמן אוכל הילדה מתנדנדת בתוך הכסא שלה קדימה ואחורה בחוזקה, ואני חוששת שהכסא עלול לא לשרוד עוד הרבה זמן. פרט לזה שמדובר פה בהשקעה כספית שהייתי רוצה לשמר, יש לנו עוד ילדה בדרך שאמורה לרשת את הכיסא. הבת שלי מודעת לזה שלשבור את הכסא זה אסור - זה נאמר והוסבר לה במילים פשוטות, אבל היא נהנית לעשות את זה פשוט כדי להסתכל מה תהיה התגובה שלי. הדבר קורה בעיקר בשעות הצהריים והערב, כשהילדה לא נורא מורעבת, בבוקר זה כמעט ולא קורה. אציין שהילדה אוכלת מצוין. מה שאני עושה כרגע, זה פשוט לעצור את ההאכלה ברגע שהיא מתחילה, להגיד "די, אסור", (או לאחרונה אפילו לא להגיד כלום) ולהמשיך את ההאכלה כשהיא נרגעת. אם היא נמצאת לקראת סוף האוכל, אני אפילו מפסיקה את ההאכלה ומוציאה אותה מהכיסא. אני חוששת לעשות את זה לפני ולמנוע ממנה את האוכל. היום ניסיתי משהו אחר - בכל פעם שהיא מתחילה, אני הייתי קמה מהשולחן, משאירה אותה בכיסא, אומרת לה " אני אחזור כשתירגעי", ועושה סיבוב במטבח/בבית. אני לא יודעת עד כמה זה יעיל לטווח ארוך, קמתי בערך 4 פעמים. בעלי לצערי חונך במסגרת שמעודדת צעקות, והוא לפעמים מרים עליה את הקול, הוא לא מסכים איתי שזה לא יעיל. בבקשה, עצתך, מה את היית עושה במקומי, מה השיטה היעילה להפסיק פעילות כזאת, אם אין אפשרות להרחיק? תודה

שלום אנה, ראשית, עליך לוודא שהכיסא בו אתם משתמשים הוא תקין ובטיחותי, ויכול לעמוד גם בתנודות סבירות מבלי להתהפך. ילדתך עדיין תינוקת קטנה, והמשחק שהיא בחרה לה בהחלט אופייני ונחמד (ולאו דווקא התגרות מכוונת). מאחר והמשחק הזה עלול להיות באמת קצת מסוכן, אני חושבת שהדרך בה את נוקטת נכונה. בדבר היחיד שמעורר אצלי דאגה זה ההתרחקות שלך, שבעצם משאירה אותה לבד בכיסא גבוה ממנו היא יכולה ליפול. לכן, אני בעד הפסקת ההאכלה עד שהיא נרגעת. עשי זאת בפנים שקטות, לאחר שאמרת פעם אחת "לא!". המשחק ייגמר כשהיא תגלה שהתגובה שלך כבר לא מעניינת או מפתיעה... כל הכבוד על הסבלנות ליאת

ליאת שלום רב , בני הוא כבן 3 וחצי והוא גמול מחיתולים כבר מגיל שנתיים , אבל עדיין בלילה הוא אינו שולט על צרכיו ואני נאלצת לשים לו חיתול . נעשו מספר נסיונות לעודד אותו לעשות פיפי בלילה אך ללא הועיל , הוא עושה פיפי מספר פעמים בלילה ואין לו שליטה על זה ואנו לא יודעים מה לעשות. בלילה עברנו ושמנו לו חיתול - תחתון וגם אותו הוא מוריד בלילה ועושה במיטה .מה עושים - כל לילה אנחנו קמים כמעט כ-5-6 פעמים בלילה ומחליפים לו בגדים . הוא מוריד את התחתון - חיתול ועושה במיטה שוב ושוב . מה דעתך בנושא? אנחנו אובדי עצות. אנחנו לא ישנים טוב בלילה וגם הוא לא - הוא בוכה כל לילה מהפיפי כי רטוב לו . אודה לך על תשובתך דליה

שלום דליה, בנך עדיין לא נגמל באופן מלא, לפחות לא בשעות הלילה, ולכן לא מדובר בנסיגה אלא בתהליך גמילה שלא הושלם כהלכה. אם הוא מוריד באופן רצוני את החיתול ומשתין במיטתו, קשה להתייחס לזה כאל 'תאונה', וחשוב לנסות ולהבין מה קורה לו, ולוודא שלא מדובר בסוג של מאבק כוחות ביניכם. האם תוכלי לכתוב מעט יותר עליו ועל היחסים ביניכם? ליאת

שלום ליאת, משהו עובר על בני בן ה-6: הוא לא ישן טוב, לא רוצה ללכת לבי"ס (שעד עכשיו אהב ללכת), הוא עצבני-צועק, מדבר לא יפה...משהו מאוד מציק לו אך אנחנו לא מצליחים לדובב אותו לספר לנו מה מפריע לו. דיברנו עם המורה שלו וגם היא ניסתה לדבר איתו ללא הצלחה.(הוא פשוט סירב ללכת לבי"ס והשארתי אותו בבית יום אחד-עכשיו הוא הולך ואומר שהכל בסדר שם אבל הוא עדיין עצבני). ניסיתי גם הרפיות לפני שינה ולתת לו כלים להרגיש יותר טוב (לחשוב על דברים טובים וכו) אך גם זה לא עוזר. יכול להיות שהוא בעצמו לא מבין למה הוא מרגיש במצוקה (יש לו גם תופעות פיזיולוגיות של מצוקה--כאבי ראש, הרגשה כללית רעה,וכו). זה כבר יותר משבוע כך ואני מודאגת ואובדת עיצות--איך אפשר ל"גלות" מה מציק לו? אשמח לעצתך.

הבוקר הוא שוב לא רצה ללכת--ל"מזלי" הוא הגיע עד לבי"ס ואז לקח הרבה זמן לשכנע אותו להכנס. הבעיה שאם הוא לא רוצה הוא בד"כ לא מוכן לצאת מהבית ואז אנחנו ממש בבעיה כי אי אפשר להכריח אותו בכוח לבוא. מה עושים במקרה כזה??? אני לא רוצה לוותר לו יותר שלא ילמד שאם הוא מפעיל כוח התנגדות אז מוותרים לו.

שלום רב, אצל ילדים צעירים בהחלט יתכן מצב בו נתקשה לאתר מוקד מצוקה ברור, וכמו שאת אומרת, יכול להיות שגם הוא עצמו לא מצליח. ילדים יכולים לאותת על מצוקה בדרכים עקיפות, וכמו שאת מבחינה בעצמך, יהיו לה גם ערוצים סומטיים (דרך הגוף). כרגע, גם אם לא לגמרי ברור לך מה המוקד, את יודעת שיש מתח, ואפשר לעזור במתן תשומת לב, הקשבה, קצת פינוק (מבלי לוותר על כללי המותר והאסור) והרבה זמינות שלכם, ההורים. בגלל שציינת את גילו, אני מניחה שבנך הוא תלמיד כיתה א', ויכול להיות שאחרי שנרגעה התרגשות הכניסה לביה"ס, בנך הבין שמטלות ושיעורי בית הופכים לחלק מחייב משגרת היום, ושווה לבדוק אם אין עליו לחץ בכיתה או בבית סביב זה. ולסיום, את כאבי הראש ותחושות הגוף שווה לברר, לפני הכל, אצל רופא הילדים, ולוודא שלא מדובר במחלת ילדים. בהצלחה ובריאות ליאת

שלום ליאת. אני אם לילד בן שנתיים ולתינוקת בת 3 שבועות. מאז שילדי הגדול נולד תמיד היה נרדם מאוחר בלילה ותמיד רצה שאהיה לידו כדי שיוכל להירדם. בכל לילה יש ממש " מלחמות " איתו כדי שילך לישון.הייתה תקופה של חודש לפני הלידה של התינוקת שהיה נרדם לבדו בשעה 21:30 וזה היה הישג בשבילנו, עכשיו מאז הלידה הוא לא מוכן להירדם לבד ורוצה אותי איתו. וזה כבר בעיה בשבילי. הוא גם לא מוכן להירדם במיטתו אלא במיטה שלנו ממש בןכה בהיסטריה ובורח ממיטתו ורץ למיטה שלנו. ואנחנו כבר התיאשנו ואנו כבר מראש מכניסים אותו לפני שינה שירדם במיטה שלנו. אני מיואשת כבר ולא יודעת איך לגרום לו שוב שירדם בשעה נורמאלית ולבדו. אני מתארת לעצמי שהוא נהיה שוב ככה בגלל הלידה של אחותו אבל הוא היה ישן לבד רק חודש אחד לפני שנולדה ועד אז תמיד הינו מרדימים אותו . טקס השינה שלו לוקח שעות ומיאש וגורם ללחץ בבית ואין לי ולבעלי שעה אחת שקטה בשביל עצמנו ביחוד עכשיו עם שני ילדים שיהיו בריאים. מה אפשר לעשות? מחכה לתשובה קרן.

שלום קרן, ראשית, מזל טוב להולדת התינוקת! הילד הגדול שלך הוא עדיין פעוט בן שנתיים, וכדאי לזכור זאת ולהתחשב בכך כשניגשים להתמודד עם קשיי השינה שלו. כבר במשפט הראשון שלך, את מתארת מצב בו הילד (התינוק!) הכתיב לכם את נהלי ההשכבה שלו ("הוא תמיד רצה..."). הרגלי שינה טובים ובריאים הם עניין נרכש, שההורים אחראים לו ולא הילד. כאשר אתם נכנעים לרצונותיו (או פעם נכנעים ופעם לא), אתם למעשה מלמדים אותו ששווה לו לבכות ולהתעקש כי בסוף הוא יקבל את מה שהוא רוצה. סביר להניח שחלק גדול מהקושי הנוכחי קשור לתשישות שלך ולהתרגשות הכללית מהולדת התינוקת. אך עלינו לזכור שחינוך הילדים שלנו הוא עבודה בלתי נגמרת, הדורשת השקעה רבה לאורך זמן. פעוט קטן בן שנתיים עדיין אינו יכול "להתחשב" במצב ולוותר על משאלותיו לקרבה וחום. אני חושבת שכרגע חשוב מאד לנסות להחזיר אותו למיטתו, אך יש לעשות זאת בצורה שלווה ככל האפשר, כשאתם יושבים על ידו בסבלנות (זה קשה נורא, אני יודעת), מבלי לאפשר לו לעבור למיטתכם. זכרו שהשקעה מרובה עכשיו תוכל לחסוך לכם הרבה בעיות מאוחר יותר. אני מעודדת אתכם להישאר עקביים ונחושים, כי חוסר ההחלטיות הוא הצרה העיקרית במקרים כאלה. במידה ואת חוששת שלא תצליחי בכוחות עצמך, פני להדרכת הורים קצרה. בהצלחה ליאת

מחפשת מטפל לילד מתבגר באזור וושינגטון.

שלום רב, מנסה לבדוק בשבילך. תני לי עוד יום יומיים. בברכה ליאת

שלום, אני אמא לשלושה ילדים ובני בכורי בן 10. ילד מקסים חברותי ומצטיין בכל (כולל לימודים), לעולם לא יפגע בכוונה לא בחבר ובטח שלא במבוגר. לאחרונה משהו השתנה, לבני יש בתקפי זעם הכוללים צעקות כאשר משהו אינו מסתדר לו כרצונו. כגון: מקבל ציון שאינו מספק אותו (90), לא בוחרים אותו לקבוצה שהוא רוצה להשתייך בה במשחק וכו'. אני יודעת שיש לי חלק בזה מכיוון שאני מעודדת אותו למצויינות בכל. ניסיתי לשוחח איתו על כך שזה בסדר גמור גם לא להצליח בכל או להשתייך לקבוצה מסויימת. (לא עוזר). 2. עוד משהו... היום בבית הספר הוא הלך מכות עם בן כיתתו מכיוון שהוא חש מאויים פיזית. (בן כיתה אחר אמר לו לפני כשנה כאשר משהו נוגע לך בצוואר אתה יכול למות מכך) מאז הוא אינו מוכן ששום דבר יגע בצוואר שלו, גם לא חולצה (מושך אותה כלפי מטה). אשמח לתגובתך. אמא שמאוד אוהבת את בנה ורוצה לעזור לו.

שלום רב, ילדים יודעים לזהות בנקל את עמדות הוריהם ביחס להישגים והצלחות, ומשתדלים לעמוד בסטנדרטים הללו ככל יכולתם. לעיתים, ציפיות לא ריאליות של הורים (או כאלה שאינן בהתאמה ליכולותיו של הילד) עלולות ליצור תסכול ולחץ, ובמקרים מסוימים אף לתחושת ייאוש משתקת. עידוד למצויינות הוא עניין רגיש וחמקמק, וכדי לעשות אותו נכון כדאי לאמץ גישה של מאמן כושר, שמעודד ומחזק כל הזמן, ומעלה את רף הדרישה לאט לאט ובהדרגה, וכמובן במותאם ליכולתו של המתאמן. ההתנהגות החדשה של בנך יכולה לרמוז על מצב של עומס יתר, ואם את מודעת לכך, נסי להרפות מן הלחץ. זכרי שמסר מילולי חד פעמי ("זה בסדר גמור לא להצליח בכל") לא יכול להתחרות בשנים של מסרים ישירים ועקיפים בזכות ההצטיינות. יש עבודה!!! בנושא הפחד, הייתי ממליצה מאד לטפל נקודתית, ולהסביר לבנך בצורה מאד עניינית ומפורטת מה מסוכן ומה לא. תוכלי להיעזר לצורך כך ברופא הילדים שלכם, או בכל דמות אחרת עליה הוא סומך מבחינה רפואית. הסבירו מהן סכנות אמיתיות וכיצד יוכל להישמר מהן, ואל תסתפקו בביטול האיום שהוא מרגיש כרגע. בהצלחה ליאת

פעם שמעתי על המושג הזה?!זה נורמלי? יש לי ילדה בת 3 שהיא שוכבת על הבטן עם ידים בפות וכאילו כמו מאוננת(זה נראה לי הזוי!!) היא כולה מזיעה וזה קורה כול יום אפילו כמה פעמים ביום איך, מה אני אמורה לעשות????? יש לציון שאני מנסה שתפסיק עם זה ע"י חטיף\או טלויזיה או כל דבר שהיא אוהבת וזה לא עוזר היא בשלה...... אשמח לתגובה פיתרון תודה.

שלום רב, אוננות ילדים היא דבר נפוץ וטבעי, ובהחלט נורמלי. כאשר את נתקלת בכך, עליך לומר לה שלמרות שמדובר בפעולה שמאד נעימה לה, היא לא תוכל להמשיך לעשות זאת בנוכחות אנשים אחרים, אלא רק בחדרה, בפרטיות. את יכולה לנסות להציע לה בעדינות פעילות חלופית, כפי שעשית עד היום, אך אם היא מסרבת, עמדי על כך שתעבור לחדרה, ושם תוכל להמשיך. השתדלי ככל יכולתך לעשות את הדברים ללא כעס, ביטויי גועל או זעזוע, ולהישאר עניינית וסובלנית. בברכה ליאת

זה יעבור לה (לפחות בתקופת הילדות?) וממה זה נובע ? אולי בעיה רגשית?היא גם חזרה לקקי בתחתונים עקב לידה כבר חצי שנה תודה

שלום רב ליאת, ברצוני להתייעץ עמך לגבי בני בן השנתיים ושמונה חודשים. הבעיה הינה תופעת האלימות שבני נוקט בה כלפינו (הוריו) לעיתים בגן ובכלל עם ילדים. בבית אנו מנסים להציב לו גבולות ברורים לגבי דברים שלא מקובלים עלינו, וכתוצאה מכך על כל איסור או בקשה שלנו הוא מיד מגיב באלימות היות וזה לא מוצא חן בעיניו (זה יכול להיות נשיכה,שריטה או סתם הרמת יד, צעקות).על מה שעקרוני לנו אנו לא מוותרים לו.אתן דוגמאות: מגיע מהגןרעב ומיד רוצה ממתק אני לא מסכימה ולכן הוא מגיב באלימות, באמבטיה לא אוהב לחפוך ראש ומרביץ לאביו,כשמבקשים ממנו בצורה יפה להיזהר כשמשתולל או כאשר מסבירים לו שיש ללטף את אחיו בן החודשיים בזהירות גם כן מגיב באלימות. ניסינו להתמודד ע"י הרחקתו לחדר או ע"י מתן עונש, לאחר מכן הסברנו לו שכל פעם שיגיב בדרך זו אנו נתרחק ממנו פיזית אך זה לא ממש עובד היות ורודף אחרינו כאשר אנו מתרחקים (ועדיין מנסה להמשיך להכות!) אני מרגישה כי התגובה האלימה כבר "מושרשת" אצלו חזק וזה בא לו באופן אוטומטי מה גם שכשאני מעירה לו לעיתים מבין במיידית כי לא פעל כשורה. קצת רקע: לפני חודשיים ילדתי, האלימות החלה במהלך ההריון אך עתה היא גברה. הוא נמצא במסגרת חדשה (לפני כן היה במשפחתון) משתלב יפה,וע"פ דברי הגננת ילד מקסים אך מכה או נושך לעיתים והנושא במגמת שיפור, לא הציגה בפני תדירות קיצונית כפי שאנו מרגישים בבית,החל לדבר במשפטים לפני כחודשיים. בני מפונק מאוד ואת מרבית הפינוק הוא מקבל כשנמצא עם הוריי אשר עוזרים לי ביום יום (מרצים אותו מיד אם רוצה משהו ובוכה וכו'). אודה על דעתך ועצתך בנושא. תודה רבה.

שלום לאמא המודאגת, נראה שאת מכירה היטב את הדרכים המומלצות לפעולה, אך מתקשה ליישמן באופן יעיל ונחרץ. יכול להיות שמה מפריע לך ללכת עם הדברים "עד הסוף" זה (אולי) רחמים עליו בשל לידת אחיו התינוק. רחמים אלה מיותרים, כמובן, ועלולים להעצים אצלו את תחושת הקיפוח והמסכנות. אין לי ספק שאפשר לעצור בנקל ילד שעוד לא מלאו לו שלוש, מלהרביץ, לנשוך או לשרוט. כאשר הוא מרים יד, עליכם לעצור אותו פיזית, ולרסן אותו כך שלא יצליח לנשוך או להכות. הרחיקו אותו לחדר אחר, ואם הוא מסרב להיות שם, היכנסו לחדר אחר וסיגרו את הדלת (שלכם) למספר דקות. כשתצאו, אם הוא ימשיך להרביץ, חיזרו על התהליך מהתחלה. הימנעו מדיבורים והסברים ממושכים. אם תרגישי שאתם ממשיכים לעמוד במקום, פנו להדרכת הורים ממוקדת, שתסייע לכם לנתח טוב יותר את מה שקורה ולזהות את הכשלים. בהצלחה ליאת

שלום! הייתי רוצה לקבל עזרה בהתמודדות עם התנהגות הבעייתית של בני בן 16, שמזה 3 שנים הוא לא מקשיב לא לי ולא לאביו, מציק לאחיותיו תמיד, חושב שהוא אבא שלהם, מתחצף ומדבר לא יפה, לא מכבד אותנו כלל כהורים, וזה לא משנה מה נעשה או נגיד שום דבר לא עוזר. אשמח לעזרה, תודה מראש.

שלום חנה, אם המצב העגום שאת מתארת נמשך כבר שלוש שנים, ושום דבר שבחרתם לעשות אינו עוזר, אני מציעה לפנות לגורם מקצועי, שיוכל להנחות אתכם ולסייע לכם להחזיר אליכם את הסמכות וההנהגה של המשפחה. רוב המתבגרים מגיעים בשלב זה או אחר למצבי קונפליקט עם הוריהם, והם משוכנעים שהיו יכולים לתפקד טוב ונכון יותר מהם. זוהי תופעה מוכרת וטבעית, האופיינית לשלב המרד וגיבוש הזהות (אני 'בועט' בהורי כדי להדגיש את היותי שונה ונפרד). עם זאת, מצב בו הילד מזלזל במופגן בהוריו, לא מכבד אותם ועושה בבית ככל העולה על רוחו, הוא מצב לא רצוי ולעיתים מסוכן. ממליצה בחום על פנייה להדרכת הורים. זה יכול להיות גם תהליך קצר של שתיים שלוש פגישות, שהרווח ממנו עצום. בהצלחה ליאת

שלום,אני אבי ילדי התגרשנו לפני הלידה של בנינו. היום אנחנו עם הסדרי ראיה שלא ממש יוצאים לפועל לאור עבודת האב. כשהבן הולך אל האב\סבתא דודה וכו' יש שם מתירנות מבחינת מתוקים, נתינת כסף (מטבעות קטנות לילד בן שנתיים), האב לא מבין את הסיכון בנתינת כסף, הוא לא מעלה בדעתו שינו סיכון בבליעת המטבע 1. איך מעבירים מסרים מסוג זה? 2. איך מחנכים או מתחילים בחינוך של מה שאסור אצל אמא אסור גם במקומות אחרים ולאו דווקא אצל האב. 3. כשהבן מבקש את אבא (לעיתים גם באמצע הלילה) שכמובן לא נמצא איך מסבירים לאור הגיל הפעוט?

שלום ענבל, אשיב על שאלותייך בסדר בו הוצגו: 1. כדי להעביר את המסר לפיו חפצים קטנים מסוכנים ועלולים לגרום לחנק, אני ממליצה לך להדפיס עבור האב ובני משפחתו כתבות והנחיות בנושא, הקיימות באינטרנט בשפע. הנה למשל http://www.growupsafe.com/wp/2009/04/strangulation_choking_suffocation/ תוכלי להדגיש בפניהם שאת סומכת עליהם באופן כללי ושמחה שהילד נהנה אצלם, אך מבקשת לגלות עירנות לנושא המטבעות ודומיהם. 2. עבודת החינוך שלנו היא בעלת ערך, בעיקר בגלל הציפייה שהילדים יפנימו את הכללים גם בהיותם מחוץ לבית. במקרה של 'שני בתים' רצוי, כמובן, שיהיה במידת האפשר תיאום בעמדות היסוד של שני ההורים. אם אין התאמה כזו (זה קורה לפעמים גם במשפחה בה ההורים חיים יחד) זכותו של כל הורה להכתיב את הכללים שלו, ולבקש מהילד לציית להם, ללא קשר למה שההורה האחר מרשה או לא מרשה. אני מניחה שאם תחנכי את בנך לא לרוץ לכביש, לא לתקוע חפצים לשקע החשמל, ולא להכניס מטבעות קטנים אל פיו, הסיכוי שהוא יידע לשמור על עצמו גם בבית אביו גבוה. אני רוצה להאמין שאביו של הילד חרד לשלומו כמוך, ולא יסכן אותו ביודעין. נסי לשוחח עם הגרוש שלך באווירה המתאימה ולהגיע להסכמות בנושא. 3. בנך נולד למציאות של הורים גרושים, ובכל גיל יהיו לו התמודדויות חדשות, בהתאם לרמת ההבנה והיכולות הרגשיות שלו. בשלב זה, כאשר הוא מתעורר ורוצה את אביו, תוכלי לומר "אני יודעת שאתה מתגעגע לאבא, אבל הוא בבית שלו, ואני פה איתך עכשיו. מחר תוכל לדבר איתו בטלפון אם תרצה". אפשר לדאוג שיהיה לו בכל בית חפץ אהוב או בובת פרווה שתייצג את ההורה הנעדר בשעות הרגישות של הלילה. מאחלת לך התמודדות יעילה ומוצלחת ליאת

בני בן ה-4 נגמל מטיטולים ביום ובלילה בגיל צעיר מהרגיל דבר שקרה ביוזמתו. בשבוע האחרון "פספס" מספר פעמים ביום ובלילה. חשוב לציין שבמשך השנתיים פלוס שהוא גמול לא קרה דבר שכזה כמעט בכלל. כיצד עלי להתיחס לעניין?

טלי שלום, ילדים בני ארבע "מפספסים" מסיבות שונות. צריך להיות עירניים ולבדוק האם היה שינוי בשגרת הילד או האם יש דבר כלשהו שמדאיג את הילד. כמו-כן לעיתים הילד שותה הרבה לפני השינה או מאוד עסוק בעניניו ושוכח להתפנות - החשוב ביותר הוא לא לתת לכך תשומת לב מרובה מבחינת הילד, ש"הפספוסים" לא יתפסו מקום ונפח רב בקשר ביניכם. יש להצטייד בהרבה סבלנות,כי אם אין בעיה רפואית ה"פספוסים" עוברים עם הגיל. שירלי

שלום טלי, לפני שמרחיקים להסברים פסיכולוגיים, אפשר לשקול גורמים פרוזאיים הרבה יותר, כמו למשל השינוי הקיצוני במזג האוויר, שהביא עלינו את החורף בבום, יש ילדים שמגיבים לקור הלילי בהשתנה מוגברת, בעיקר אם שמיכות הפוך עוד לא נכנסו לפעולה. מעבר לכך, תאונות ופספוסים יכולים לשקף עלייה ברמות המתח, ואם את מזהה משהו בחייו שיכול להסביר זאת, שווה להתייחס לזה ולנסות להרגיע. להשתנה עצמה אני ממליצה שלא להגיב בביקורת או כעס, אלא בסלחנות וסבלנות, תוך הדגשה של הביטחון שלכם ביכולתו לחזור ולהיות יבש. בברכה ליאת

רקע : בן 4 וקצת בת שנה וקצת אני בתחילת ההריון -מקיאה ותשושה . הבעיה : בני בן הארבע איננו קשוב,בודק כל הזמן איפה ניתן לכופף דברים,למתוח גבולות,הדברים מתנהלים בכעס ...ממש קשה למתן אותו , הוא מתווכח על כל דבר . כל יום זה ממש נהפך למאבק כדי שהערב יגיע לשקט ושלווה של שינה עם חיוכים ,סיפור רגוע. הכל תמיד עם איומים שאם אז... האם זה הגיל ? הוא כל קפיצת גדילה של הקטנה מבחינה התנהגותית ,מלווה בשינוי אצל הבכור? הוא נכנס השנה גם לגן עירוני -- אחרי שלוש שנים של חממה במשפחתון . הוא מקבל טונה של תשומת לב,מתנהג יפה לרוב אל אחותו ,רק איתנו הוא כאילו מתבגר מתמרד. אשמח לקבל עצה ולדעת אם זו התנהגות רגילה. ענבל.

ענבל שלום, כמו שכתבת בנך מנסה כל הזמן לבדוק גבולות - מה מותר ומה אסור. התנהגות זו מאוד אופיינית לגיל זה. אנו ההורים צריכים להציב גבולות, שיהיו ברורים וידועים מראש לילד. שגרה מאוד עוזרת בהצבת גבולות. למרות כל זאת, יש לקחת בחשבון את מצבך. לא מומלץ להתחיל בהתנהגות חדשה בעת שכזו, בעיקר כשאינך חשה בטוב. יכול להיות שבנך יקצין את התנהגותו השלילית ככל שהריונך התקדם. ניתן לגייס את זוגך או להעזר בחברים ובמשפחה. בהצלחה שירלי

שלום ענבל, ראשית, קבלי את התנצלותי על כך שחיכית קצת לתשובה. האינטרנט שלי התקשה לחזור לעצמו אחרי סערות תחילת השבוע, והיום ריפאו אותו... את יודעת, כששואלים אותי את השאלה הכ"כ נפוצה "האם זה הגיל?", אני מתלבטת קצת, כי יש למטבע הזה שני צדדים. מצד אחד, דברים שהם צפויים וטבעיים לגיל אכן מרגיעים בהיותם נובעים ממקור ידוע ולא מאיזו בעיה פסיכולוגית מדאיגה. אך מצד שני, גם התנהגויות אופייניות לגיל או לשלב ההתפתחותי מצריכות היענות ותגובה הולמת מצד ההורים, כדי שלא יצמיחו בעיות אחרות, עקשניות יותר. לכן, התשובה שלי היא - כן. בגיל ארבע ילדים יכולים להיות מרדנים גדולים, ולהעמיד אותנו במבחנים אין סופיים. ועדיין, עלינו להיות שם, סמכותיים ועקביים, שומרים על הגבולות, ומכתיבים את כללי המותר והאסור. כרגע, אתם עוברים תקופה קשה ומתוחה, ויתכן שהילד הקטן שלך מודאג ממה שקורה לך. מציאות בה אמא מקיאה ותשושה, בעיקר אם עד היום היא לא הייתה כזו, ובעיקר אם הוא לא ממש מבין למה, יכולה להבהיל מאד ילד בן ארבע. מבחינתו, כשאת רצה אחריו, כועסת וצועקת, את לפחות 'בריאה'. מאד יתכן שבדרכו הילדית והשובבה, הוא עושה מאמצים להחיות אותך, להקים אותך מהמיטה, ולגרום לך לתפקד. אני חושבת שכדאי לשתף אותו ולהסביר לו כיצד את מרגישה ומדוע. תוכלי לומר שצפויים עוד כמה שבועות בהם תרגישי בחילות וחולשה, ושאת מצפה להתחשבות ושיתוף פעולה. מעבר לזה, בהנחה שהוא באמת זוכה ל"טונה של תשומת לב", יש להפעיל את כל הדרכים המקובלות במצבים של בדיקת גבולות - פעולה נחושה ועקבית, תוך הימנעות ככל האפשר מענישה או מדיבורים, ויצירת מצבים של 'תוצאה טבעית' לא רצויה להתנהגויות פוגעניות או לא קואופרטיביות. תוכלי לקרוא עוד, כאן בפורום, על רעיונות ספציפיים לפעולה מול התנהגויות בעייתיות. בהצלחה, ותרגישי טוב ליאת

שלום רב! יש לי ילדה בת 5 שמהמעון עד עכשיו לא זכיתי לשבוע אחד של שקט,תמיד הגננת מתלוננת שהיא מרביצה לילדים במיוחד ל 2 בנות {כנראה מקנאה בהן}בלי שום סיבה, היא גם מאוד מאוד מתחצפת וצועקת בבית הכל ניסתי ואני מרגישה שאני כבר מותשת ממנה, היתי ביעוצים שונים דרך טיפת חלב,וכמובן פסיכולוגית של הגן, ניסיתי עונשים לאורך זמן אני עומדת מאחורי כל מה שאני אומרת כגון:אם תמשיכי את לא יוצאת עם האופנים ובאמת היא לא יוצאת...היא לא מפסיקה להרביץ אני מרגישה גם שאין לה שליטה על היד היא אח"כ מאוד מצטערת וגם שהיא כועסת ומנסים להרגיע אותה היא עוד יותר מתעצבנת מה אנחנו עושים?, תעזרו לנו לעזור לילדה שלי תודה!

שלום מיכל, יש ילדים עם טמפרמנט סוער ומאפיינים אימפולסיביים, המחייבים אותנו להשקעה רבה יותר בהצבת גבולות לאורך זמן. אישית, אינני מאמינה בענישה כדרך לחנך ילדים צעירים, אלא דווקא במתן תשומת לב רבה להתנהגויות רצויות וניצול תוצאות טבעיות שליליות של ההתנהגות התוקפנית. אני ממליצה לך לפנות להדרכת הורים מסודרת ולא להסתפק בעצות פה ושם. את מוזמנת לעשות חיפוש גם כאן, בפורום שלנו, וללמוד עוד על דרכים להתמודד עם התנהגות אלימה. בברכה ליאת

בני בן שנתיים ושלושה חודשים. לפני כשלושה חודשים הביע רצון להיגמל מחיתולים. שיתפנו איתו פעולה, כאשר בדיעבד התברר שלא היה בשל באמת . התחיל גן חדש ובעקבות אילוצים סביב הנושא החזרנו לו את החיתולים. באופן כללי, מאד עצבני לאחרונה (בצורה יוצאת דופן)ומאד מתנגד לחיתולים. מביע עלבון כאשר מחתלים אותו. א. האם ההתנהגות יכולה להיות קשורה לעצם הענין? ב. מה נכון לעשות ? תודה.

שלום ורד, היוזמה לתהליך הגמילה צריכה להיות (במצב הרצוי) בתיאום עם יכולותיו ובשלותו של הילד. לפעמים קורה שמפספסים, ובמחשבה שניה מבינים שמוטב לסגת. כרגע, בנך באמת קצת מבולבל, ולא ממש בטוח אם הוא "גדול" או "קטן". המסרים הסותרים יכולים להביא לסוג של תסכול, מבוכה ואכזבה מעצמו. אני מציעה לך לגייס את כל הרוח הטובה שאת מצליחה, ולהדגיש בפניו שאתם מחכים קצת עם התהליך כי ראית שקשה לו. לא חייבים לחכות תקופה ממושכת, אבל רצוי להתחיל מתוך תחושת שלמות עם המהלך, כדי שלא יהיו מסרים מבלבלים. עשי הפסקה של חודשיים-שלושה ונסי שוב. בהצלחה ליאת

שתי שאלות- אנחנו מתארגנים לאט כל בוקר וכתוצאה הילדה בת 3 מגיעה לגן באיחור לפעמים על חשבון הריכוז. בעלי כל בוקר מתרגז עלי וטוען שזה פוגע בילדה. אני עונה שההתרגזויות שלו כל בוקר והריבים לפני הילדה מזיקים יותר. הוא שאל איך אני יודעת. מה דעתך? ועוד משהו- הילדה מאוד מאוד חברותית והיא רודפת אחרי ילדים בגן המשחקים וילדים גדולים ממנה הרבה פעמים דוחים אותה ואומרים לה שהם לא רוצים להיות חברים שלה. אני חוששת שהדבר יפגע בה ושהיא תחווה דחיה שחלילה תשפיע עליה. יצויין שלשני ההורים שלה היו בעיות חברתיות והעניין מאוד מפריע לי. אז שתי שאלות- האם הדחיה מצד ילדים גדולים ממנה עלולה לפגוע בה ואיך מרסנים את החרדות שלנו עקב מה שהיה לשני ההורים? תודה

שלום מיכל, בגיל שלוש מותר עדיין 'להפסיד שיעור', וסביר להניח שלא ייגרם לה כל נזק מהאיחור. אם זה המחיר של בוקר נינוח, רגוע ונעים, אזי (לפחות בעיני) זה לא נורא. עם זאת, היכולת להתארגן בהתאם לתביעותיה של מסגרת חינוכית חשובה גם היא, ויש מסר חשוב גם ברצונו של אבא להנחיל הרגלים של מחוייבות ואחריות מגיל צעיר. אני מניחה שתצטרכו להגיע לעמק השווה, וללכת קצת זה לקראת זה. אשר לשאלתך השנייה, ילדה בת שלוש באמת לא תמיד מעניינת ילדים גדולים יותר, וההתעלמות ממנה לא בהכרח משקפת דחייה חברתית אישית. כהורים, תוכלו לעודד מפגשים חברתיים עם ילדים מקבוצת הגיל שלה, להזמין אליכם ולשלוח אותה אליהם. אני מסכימה שרמות חרדה גבוהות אצלכם עלולות להלחיץ ולהכניס מתח מיותר שאינו 'שלה'. נסו לחשוב עליה במונחים של אדם נפרד, עם צרכים משלו, כישורים משלו, תיאבון חברתי ומשאלות משלו. זכרו שמוטיבציית-יתר של ההורים עלולה לגרום לה להרגיש מאכזבת. אם את מרגישה שאת מטילה עליה את מעמסת ההיסטוריה החברתית שלך, אני ממליצה לך לבחון זאת בעזרת איש מקצוע, ולאפשר לך להחיות את העולם החברתי שלך בנפרד מזה שלה. בברכה ליאת

שלום רב, אני בהריון שני בחודש שמיני.הילד הראשון בין שנה ו 9 חודשים. מסקרן אותי לדעת האם מצאו קשר (מחקרית) בין רמת תנועתיות העובר למזג התינוק או אופי הילד בהיוולדו. יש שאומרים שכן ויש שלא אבל לא שמעתי דיעה מקצועית בענין. אני מרגישה תנועתיות רבה יותר בהריון זה, ממש כל הזמן זז. מענין אם זה מרמז על אופיו?

שלום אילנה, השאלה שלך אינה נמצאת בתחום הידע שלי. נסי בפורומים של רפואת נשים או פורומים התפתחותיים. מאחלת לך לידה נהדרת, וילד פעיל ונחמד. בברכה ליאת