פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב, בני בן בשלוש נוהג לעשות מעין טקסים החוזרים על עצמם באופן קבוע טרם הליכתו לגן. דוגמאת: הרכבת פאזל על הדלת לאחר מיד באה דפיקה על הדלת, כאשר אנו נכנסים לרכב חייבים לשמוע שיר ספציפי. במידה וסדר פעולות זה מופרע אזי ילדי בוכה ואינו יכול להמשיך כרגיל. האם זוהי התנהגות נורמלית אשר נוסכת בו ביטחון (עצם החזרה על דברים קבועים), או שמה מדובר בכפיתיות יתר.

אושרת שלום רב, החיים שלנו מלאי "טקסים". אלו יוצרים את שיגרת חיינו. הרי אנו קמים בבוקר מצחצחים שיניים, שותים קפה, קוראים עיתון ונוסעים לעבודה - למשל. אני מכירה כמה מבוגרים נורמטיביים, שאם הם אינם שותים את הקפה בשעה מסויימת, מתחילה תגובתיות של כעס או כאבי ראש. יש ילדים בני שלוש, שקשה להם להיפרד.כשבני היה בן שלוש היה לו טקס קבוע - כשהיינו מגיעים לגן הוא היה מלווה אותי לשער,ושם הייתי משאירה לו "חותמת" על היד עם האודם. רק כך הוא נפרד ממני. אולי בנך מצא דרך יצירתית "לשיגרה", שאחריה תגיעה הפרידה מכם. כל עוד שהילד אינו פוגע בעצמו, וה"טקס" כולל פאזל ושיר, נראה לי שניתן להניח לו בעניין. שירלי

שלום אושרת, טקסים, כפי שציינת נכון, יכולים לספק תחושה של שליטה במצבים מאיימים או טעונים רגשית, ואצל ילדים צעירים הפרידה היומית מן ההורה (בבוקר, אבל גם לפני השינה) מעוררת חרדה ניכרת, וצורך להפעיל מולה הגנות. ילדים מפתחים ריטואלים קטנים כמו טקס פרידה בגן, טקס "לילה טוב", אכילה לפי סדר מסוים, היצמדות לקלטת קבועה, הליכה "בלי לדרוך על הקווים" ועוד ועוד טקסים, חלקם גלויים וחלקם לא. כרגע, בהנחה שהטקסים אינם משתלטים על החיים ונשארים ממוקדים לסיטואציה מאיימת אחת או שתיים, אין סיבה מיוחדת לדאגה, בעיקר כשמדובר בגיל כה צעיר. ברוב המקרים, ככל שהילד גדל ומתבגר, הוא מפתח תחושה טובה יותר של שליטה, והצורך בטקסים פוחת. בברכה ליאת

שלום, בני בן 4.9, ילד חכם בהרבה מעל גילו לכל הדעות, סקרן, חברותי מאד, רגיש יותר מהממוצע. שמתי לב שכאשר הוא מצייר אדם, הוא מצייר ראש שיש לו פנים. בפנים יש עיניים, אף ופה ולראש מחובר גוף שנראה כמו שני קווים ישרים שיורדים מטה. בציור כזה אין גפיים כלל. מה המשמעות של החסרת איברים אלו? האם זהו שלב התפתחותי נורמלי בציור או שזה מעיד על משהו בנפשו/ אישיותו? היום היינו בשיחה עם הגננת שאמרה שהוא מצייר "אדם שאינו שלם". יש לציין שעד לא מזמן הוא ממש לא אהב לצייר והתחיל לצייר/ לצבוע לכתוב אותיות ממש לא מזמן. תודה

שלום טל, ציורי ילדים מעוררים עניין רב בקרב הורים ומחנכים, וגם הפסיכולוגיה פיתחה כלים אבחנתיים על סמך מאפייני הציור. "דמות ראשן" היא שלב מוקדם בהתפתחות הציור של ילדים, ובהנחה שבנך התחיל לצייר רק לאחרונה, לא הייתי מבססת קביעות נחרצות ע"ס הציורים הללו. יש סולמות אבחוניים-התפתחותיים המגדירים מה ניתן לצפות בכל גיל, אך גם הם מחייבים התבוננות גמישה ורחבה,של איש מקצוע מיומן, המסתמך - נוסף על הציורים -גם על מקורות מידע נוספים. ניסיונות לתת פירוש שרירותי לציור מרחוק ובמנותק לכל הקשר יהיה מאד לא רציני, ואני מציעה לך לא להתפתות לניסיון כזה. בברכה ליאת

שלום .יש לי ילדה בכיתה ג הלימודים תמיד היו חלק מאוד קשה יש קשים בקריאה בסוף שנה שעברה בית הספר עשה לה אבחון אבל עדיין אין תשובות קיבלה מורה מתקנת בכיתה א וב היא השתפרה ואבל עדיין לא ברמה של כיתה ג .השנה התחלנו גרוע ביותר כבר קיבלתי טלפון מהמנהלת שהיא לא מכינה שעורי בית באנגלית כל שעור אנגלית הערות מהמורה . אני לעקוב לעזור לבדוק אבל תמיד או שהיא שוכחת ספר או לא מכינה שעורים או משהו אחר.היא לא אוהבת את המורה אני לא יודעת אם זה קשור. ההארות היומן כבר לא מזיזות לה. לכל בקשה ושאלה שלי יש תשובות בסגנון הלא רוצה לא בא לי לא איכפתי לי ואני לא יודעת מה להגיב לזה.אני מסבירה לא שעדיף להכין את השעורים ולהיתפתר מה"הצקות" של המורה אבל היא כאילו עושה דווקא. יום אחד השארתי אותה בבית אמרתי לה שאם לא רוצה אז יופי אין יותר בית הספר ושתשאר בבית כל הזמן אבל זה לא הזיז לה בכלל . אני לא יודעת איך לגרום לילדה להיתעניין בלימודים . אני יודעת שתגידי שילדה עם קושי בלימודים צריכה יחס מיוחד סלחני אבל היא לא צריכה לעשות את המינימום בלהכין את התיק והשעורים שאני יודעת שהיא יכולה פשוט הראש שלה יותר בלצאת לטייל בחוץ מאשר בלימודים. איך להיתנהג איתה מה להגיד לה איך לעניין אותה ? אגב יש לי גם ילדה בכיתה ב שהיא ההפך ממנה בתחום הלימודי. תודה

גלינה שלום, יש לי "פטנט" שמאוד יכול לעזור, גם לילדים עם קשיים או לקויות למידה וגם לכל אחד - אפילו "לגדולים". אני בטוחה שבתך עושה במשך היום דברים טובים. התחילי לעודד אותה על כך. למשל: אם היא ענתה על שאלה אחת או על תרגיל בשיעורי הבית, אם היא ציירה ציור יפה, אם היא הורידה את הצלחת מהשולחן, אם היא שיחקה יפה עם אחותה ועוד.העידוד אינו צריך להיות על דברים גדולים ומשמעותיים. הדברים הקטנים הם המשמעותיים. בתך מקבלת הרבה תשומת לב, ממה שהיא "לא עושה טוב". נסי לתת תשומת לב על מה שהיא "כן עושה טוב". ולגבי המורה בביה"ס - אני ממליצה לך לקבוע עימה שיחה. גם כאן חשוב מאוד העידוד. אולי בעזרת מחברת קשר, שהמורה תכתוב התנהגויות חיוביות ומקדמות של בתך. כשהילדה תראה שיש התיחסות לטוב בטוחני שיהיה המשך להתנהגות חיובית זו.גם אנו זקוקות לחיזוקים ולעידוד חיובי על-מנת להצליח,נכון ? בהצלחה - שירלי קליין

שלום גלינה, אני מאמינה בכל לבי שילדים בכיתה ג' אינם נכנסים למסלול עימות או עושים דווקא, אלא כתוצאה של תסכול גדול כתוצאה מקשיים שאינם פוגשים מענה הולם. בתך אובחנה בסוף השנה שעברה, ואני רואה בחומרה את העובדה המצערת שאין עדיין תוצאות. מן התיאור שלך עולה דפוס של הימנעות וחוסר ארגון, ועולה ממנו ניחוח חזק של לקות למידה ובעיית קשב. ילדים כאלה, בעיקר כשאינם מטופלים כראוי, מפתחים תחושה עמוקה של חוסר אונים וייאוש, כאילו אין להם כבר מה להפסיד. ההתעניינות בלימודים תגיע כשהיא תקבל את העזרה הרלוונטית, ותצבור לאט לאט חוויות של הצלחה והישג. כדי שזה יקרה צריך להנמיך (לפחות בהתחלה) את רף הציפיות, ולסייע לה ככל האפשר ביצירת תנאים מתאימים ללמידה. העובדה שהיא מגיבה היטב להוראה מתקנת מחזקת את ההערכה שלי שלא מדובר בחוסר עניין בלימודים, אלא בקושי וכאב גדול. מקווה שתצליחי לוותר על העמדה הכועסת, ולהתגייס למענה ממש כפי שהיית עושה לו הייתה סובלת, חלילה, ממוגבלות פיזית. פעלי להשגת תוצאות האבחון בהקדם, ולקבלת עזרה בהתאם. אני מצדדת מאד גם בגישה של שירלי, שהציעה לך יופי של רעיונות. בהצלחה ליאת

בני בן 14 התחיל לעשן אני לא יודע איך להתמודד עם המצב לזכותו יש לציין כי הוא בא וסיפר לאימו על התחלת העישון אני נלחצתי ואני מעניש אותו בדברים שהוא מאוד רוצה כמו לצאת בליילה לחברים וכאלה מבקש עזרה באיך להתמודד בנוסף חלה ירידה בלימודים התחצפויות

שלום אבי, כיום אנחנו כבר יודעים כי למרות הסכנות המוכחות שבעישון, ולמרות הניסיונות לפתח תכניות מניעה למיניהן, רובם המכריע של המעשנים (כ-90%) מתחילים לעשן בטרם מלאו להם 18. החוקרים תולים את המגמה הזו בגורמים חברתיים בעיקר, כמו הצורך להשתייך ולחקות את המבוגרים (הורים וחברים אחרים שמעשנים) בניסיון להשיג תחושת 'גבריות' או בגרות, לשפר את הדימוי העצמי, למרוד בסמכותם של המבוגרים כחלק מתהליך גיבושה של זהות נפרדת ובוגרת, וניסיון להיענות לתכתיבים 'אופנתיים' המועברים באמצעות ידוענים למיניהם. לבד מכך, יש לא מעט צעירים המאמינים שעישון מסייע בהפחתת מתחים ולחצים, ומפתחים בהדרגה את התלות המפורסמת בסיגריות כגורם מרגיע. עישון אכן מציב בפנינו, כהורים, אתגר לא פשוט, ונראה שקשה יהיה לעמוד בן בדרך של תוכחה וענישה. מסתבר שעמדה הורית מענישה יכולה רק להחריף את המצב, ולהפוך את העישון לאטרקטבי יותר. אני מאמינה שעמדה הורית נחרצת כנגד עישון(כולל הימנעות של הורים עצמם מעישון בכלל, ובבית בפרט), ופעולות הסברה הנעשות מתוך קרבה, התעניינות וכבוד כלפי המתבגר, מעלה את הסיכוי שתהיה הקשבה והפנמה של המסרים הללו. הדבר נכון גם כשמדובר בהתנהגויות אחרות, כמו זלזול בלימודים או בהורים, והתנהגויות של סיכון עצמי (שתייה, נסיעה בטרמפים, התרועעות עם גורמים שליליים, וכד'). ככל שיהיו יותר חומות של זעם וחוסר כבוד בין הורים לילדיהם המתבגרים, כך מעמיק הנתק וגוברת הסכנה להתדרדרות. לכן, כשמדובר במתבגרים צעירים (כאשר לפנינו עוד כברת דרך רצינית לעבור יחד) אני ממליצה לנסות להגיע לסוג של משא ומתן ופשרה. יש הורים שמוכנים לנקוט 'עצימת עיניים' מול סיגריה פה ושם, תמורת הבטחה מפורשת מהילד שלא ייגע בסמים ואלכוהול. או הורים שמוכנים להתפשר על יציאות בילוי עד אור הבוקר בסופי שבוע, בתמורה לשעות שינה מסודרות ושפויות במהלך השבוע. אם אתה מרגיש שהיחסים שלכם נמצאים במורד מסוכן, וההידברות ביניכם לא מתאפשרת באווירה נינוחה ויעילה, פנו להדרכת הורים, ושכללו את כלי ההתמודדות שלכם. בהצלחה ליאת

ביתי עברה תאונת דרכים קשה והיא מרותקת לכסא גלגלים, וכן יש לה בעיות בתקשורת. היא ילדה לפני 4 שנים מתרומת זרע. היא מתגוררת עם הילדה ואימה.אימה, גרושתי, אשה שאינה יודעת להעניק לילדה. ביתי- אינה מסוגלת. מכאן אתם מבינים שנכדתי גדלה בסיטואציה מאד קשה. הקשר שלה איתי הוא הקשר העיקרי. מדובר בילדה מפותחת באופן מיוחד. אני, הסבא, זקוק להדרכה בשל שאלות ובעיות שנוצרות במצב זה. מעוניין בפסיכולוג או פסיכולוגית להדרכה עבורי בנוגע לנכדה. אני מעוניין בפסיכולוג/ית ילדים להדרכה באזור גוש דן , עדיף חולון בת ים או ראשון. אני חבר בקופח כללית, ואין לי מושג איך לבחור איש מקצוע מתאים, וחשוב לי מתאים. אודה על הכוונתכם, תודה גולן. [email protected]

שלום גולן, אני ממליצה לך לפנות לאחת ממרפאות משרד הבריאות ("מרפאת בריאות הנפש לילדים ונוער"), שם הטיפול הוא חינמי. החיסרון העיקרי במרפאות אלה הוא התורים הממושכים, אך נדמה לי שבמצב שלכם יתכן שתקבלו דחיפות. אני חושבת שמרפאה היא פיתרון טוב יותר מפסיכולוג ילדים יחיד, כי שם תוכלו לקבל (אולי) התייחסות מערכתית יותר. להערכתי המשפחה שלכם תוכל להרוויח אם יהיו בתמונה יותר מגורם מטפל יחיד. בתוך מרפאה, ההחלטות על דרכי ההתערבות נעשות בצוות, מתוך ראייה כוללת של הצרכים במשפחה. בעיני שווה לנסות. בהצלחה והרבה בריאות לכולכם.

ליאת שלום, קודם כל תודה רבה לך על תשובתך המעמיקה והעניינית. המשכתי לדבר עם הגננת בנושא ולנסות לאפיין את המצבים בהם זה קורה והיא אמרה שזה קורה פשוט תוך כדי מפגש, או אם משחקים על שולחן עם פלסטינה אז היא על פינת השולחן, היא לא רואה סימן מצוקה מסוים שבעקבותיו היא מאוננת, כמו כן היא לא מאוננת כשהיא נמצאת לבד אצל חברות או כשאנחנו נמצאים איתה בכל מיני מקומות אחהצ ובסופי שבוע. החלטנו לנסות לעקוב אחר העניין לראות אם אנחנו מצליחים לאפיין משהו. רציתי לבקש ממך עצות נוספות היכולות לעזור לי בהפחתת העומס הרגשי של ילדתי. במקביל להתעייצות בפורום זה פניתי באותה שאלה לפורום נוסף (BEOK)והתשובה היתה שונה ומדאיגה ובזו הלשון: "אם זה נמשך מגיל שנתיים בגלים אז יכול להיות שזה עוד גל שיעבור אבל אחריו יבוא גל נוסף. היא ילדה כבר גדולה מדי בשביל להמשיך לעשות זאת בצורה כזאת וליד אנשים, וכדאי שתפנו לייעוץ מקצועי." - מה דעתך? שוב המון תודה!

שלום אורלי, אוננות כשלעצמה אינה מדאיגה, והיא מלווה את מרבית בני האדם לאורך חייהם, לפעמים בגלים ולפעמים ברציפות. יש, כמובן, מי שאינם מאוננים כלל, ולא בטוח שהם הבריאים בהכרח. אני מניחה שהדאגה שהתעוררה היכן שהתעוררה נגעה למה שנראה כבעיה בשיפוט (חוסר הבושה והקושי לעצור כשהיא בחברת אנשים). אישית, אני נמנית על "בית-הלל", ונוטה להמתין עם הפנייה לייעוץ מקצועי כדי לאפשר למשפחה ולהורים להתמודד עם הקשיים בכוחות עצמם. כמובן שייעוץ באינטרנט מוגבל בהיותו מסתמך על מידע חלקי מאד, וההפניה לאנשי מקצוע לעולם עדיפה ו'בטוחה'. אני עושה מאמץ ללהטט ולאזן בין הצורך לסייע ולהנחות הורים למעורבות אקטיבית, זאת, מבלי לפספס את המקרים המחייבים התערבות מקצועית פנים אל פנים. התיאור שלך לא הדאיג אותי באופן אישי, אך אם את נשארת לא שקטה, פני להתיעצות. זה, כמובן, אף פעם לא מזיק. בשמחות ליאת

אורלי שלום, קראתי את פנייתך והזדהתי עם מצוקתכם, בעיקר בהתמודדות עם נושא כל כך רגיש מול אנשים מחוץ למשפחה הגרעינית, למשל:חברים או גננת.לא ציינת האם יש ילדים נוספים במשפחה, ואם כן כיצד הם מגיבים להתנהגות זו. את יכולה לבדוק האם בתך "מרוויחה" דבר כלשהו מהתנהגות זו לדוגמה: תשומת לב והתייחסות. ילדים לעיתים מתנהגים בצורות או בהתנהגויות מסוימות על מנת ל"הפעיל" אותנו ההורים, כמובן לא במודע. כמו-i צריך גם לבדוק את הצד הרפואי, כלומר האם אין לה למשל גירוי בעור או תולעים. בהצלחה שירלי.

בוקר טוב, בני כבן 4. מיזה כמה חודשים אובחן כסובל מאטופיק דרמטטיס. הגירוד התמקד באיזור הפנים, הצוואר וגפיים. מיזה כחודש. הגירוד באיזורים אלו פחת (כמעט לחלוטין) והחל באיזור פי הטבעת (ולפעמים אף באיזור האשכים). עלי לציין שלפני כחודשיים הוא חלה בשיגלה וחשבתי שיש קשר לגירוד בפי הטבעת. היינו שוב אצל הרופא. קיבלנו משחות אחרות והגרד לא פסק. אותי זה מאוד מטריד כי זה הפך להיות חלק ממנו. אם זה קורה לו רק בבית זה לא היה מפריע לי כמו שזה קורה לו בעיקר כשהוא נמצא ליד אנשים. (כגון: בחוגים או בשעת סיפור). הוא מגרד לפעמים על המכנסיים ולפעמים מכניס יד למכנסיים. ניסתי להסביר לו שזה לא יפה לגרד בצורה כל כל בולטת, לא להכניס יד למכנסיים ולגרד לפני אנשים, אך דבריי נופלים על אוזניים אטומות. התעייעצתי שוב עם רופא הילדים והוא המליץ לי להתעלם מיזה ולא העיר לו כי יתכן שזה משהו התנהוגותי וכך הוא משיג יותר תשומת לב (אגב, בני הוא ילד שמקבל המון תשומת לב אפילו מעבר למה שצריך ושימת דגש על כל דבר שמפריע לו, אפילו בצורה קצת מוגזמת מצידי). אבקש את הצעתך כיצד לנהוג כאשר הוא עושה זאת בפרהסיה, דבר המביך אותי ואף מעצבן אותי, לא פעם מתחשק לי להחזיר אותו הביתה מחוג או משעת סיפור, אבל אני יודעת שזו לא הדרך. אודה לך על תשובתך. קרן

שלום קרן, אני חושבת שגרד בטוסיק או באזור האשכים יכול להיות מטריד מאד, ולדחוק את גינוני הנימוס הרחק לאחור, בעיקר כשמדובר בילד בן 4. כרגע, יש להתמקד במציאת פיתרון ממשי לבעיה, ומאחר ואיני רופא עור, אין לי המלצה מלבד להתעקש על זכותו הבסיסית של הילד להיפטר מהמטרד. אם כרגע קשה לך לראותו מגרד, אל תקחי אותו לפעילויות מהסוג הדורש ריכוז ונינוחות, או שאל תלווי אותו לשם (כדי לא להתעצבן). בעיני, זו דרישה לא הגיונית לומר לו "אל תגרד כי זה לא מנומס". במקום זאת, אפשר לפצות בפעילויות הנעשות בחוץ, בחושך (סרט או הצגה), או במים. מאחלת לכם רפואה שלמה ומהירה ליאת

קרן שלום, כמה מביך ולא נעים, כשהילד שלנו עושה דברים, שמביכים אותנו מול זולתנו. אני זוכרת כמה וכמה פעמים, שייחלתי להעלמות מהירה במצבים דומים. אבל, אסור לך לשכוח, שבנך סובל מבעיה רפואית אובייקטיבת. הוא לא "עושה דווקא" מחד גיסא, ועדיין מאוד צעיר להבין את "קוד ההתנהגות התקין" מאידך גיסא, כשמאוד מגרד ומפריע. האם אנו היינו יכולות לעמוד בכך ??? בנוסף, אני חושבת שכדאי שתבדקי, מדוע התנהגות זו מביכה אותך כל כך ? האם באמת הגירוד בפרהסייה מורה על דרכך החינוכית, ועל השקעתך המרובה בבנך ? שירלי

תודה על תשובתך, אבל כנראה אני לא הסברתי נכון את הסיטואציה , כשבנינו מרביץ אנחנו לא רק מסבירים לו שאסור, אלא לוקחים אותו לחדר שלו,אבל הוא צוהק שהוא לא רוצה לחדר, ומנסה לצאת משם. גם מנסים לא לתת לו להרביץ לילדים אחרים בגינה , כך שעוצרים אותו , אבל הוא מתעצנן שלא נותנים לו. מה הכוונה שלך להרחיק אותו פיזית?? אפילו לוקחת אותו ביד ולעזוב מייד את הגינה או ללכת הביתה ובכך לאניש אותו ? או להרחיק אותו לכמה דקות שירגע? עוד משהוא שאני רוצה לציין ,כנראה שאדם מתרגל לאט לגן כי גננת אמרה שהוא כבר משתחרר, ואני רואה אותו בבוקר הולך לגן עם יותר מצב רוחת מאשר מקודם. את יכולה להמליץ על פסיכולוג ילדים ? אנו גרים בבת-ים וחברי קו"ח מכבי . המון תודה.

שוב שלום אור, כשאני ממליצה להרחיק אותו פיזית, אני מתכוונת לכך שהוא יצטרך ללמוד שבכל פעם שהוא מרביץ, הוא "מפסיד" את חברתכם. אם הוא מתנגד להישאר בחדר שלו, אל תיאבקו בו, אלא התרחקו בעצמכם ממנו. תוכלי לומר בקצרה: "לא נעים לי איתך כשאתה מרביץ", ואז לקום, ולפנות לעיסוקים אחרים, רחוק ממנו, מבלי להגיב לניסיונותיו להתקרב או להזמין אותך לאינטראקציה. זהו, למעשה, אינו עונש, אלא תוצאה ישירה של התנהגותו. באופן דומה, אם הוא פוגע בילדים אחרים בגינת המשחקים, אל תדברי הרבה. אמרי בקצרה: "חבל, אבל לא נוכל להישאר כאן כי אתה מרביץ. אולי בפעם הבאה זה יהיה בסדר". אל תתני הזדמנות נוספת ואל תוותרי אחרי כמה דקות. אני יודעת שזה סוג של 'עונש' גם בשבילך, אבל אם תפעלי כך פעמיים שלוש, בכל פעם שהוא מרביץ, הוא ילמד שזה לא כדאי, ויראה שלהתנהגותו יש תוצאה לא רצויה מבחינתו. לצערי, איני מכירה פסיכולוג ילדים בבת-ים, אבל תוכלי להתייעץ עם רופא הילדים שלך או עם הגננת. תוכלי לבדוק גם במכון אדלר, המעביר קבוצות הדרכה להורים במספר מקומות בארץ. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי ילדה בת 4שנים ושמונה חודשים, היא נוהגת לאונן כבר מאז היתה בת שנתיים ותמיד חשנו שזה בא בגלים, שיש תקופות שזה קורה המון ותקופות שכמעט ולא, בשנה האחרונה כאשר היא מאוננת בסלון אנו אומרים לה כי זה בסדר גמור לעשות לעצמה נעים אבל שתעשה זאת בחדרה, אם היא צופה תוך כדי בטלויזיה ואינה מקשיבה לנו אנו מכבים את הטלויזיה ומבקשים ממנה לעלות לחדרה היא בוחרת להפסיק לאונן. אם זה קורה כאשר יש אנשים או חברים אנחנו ניגשים אליה ובשקט מבקשים ממנה להפסיק או לעלות לחדר בכדי שתהיה לך פרטיות. אנו חשים חוסר נוחות כי היא נתלית על הספה ונראית שקועה ומזוגגת...אם היא עושה זאת על פינה של שולחן אנו מסבירים לה שזה יכול להכאיב לה. הגננת פנתה אלינו היום ואמרה שזה קורה המון מאז תחילת השנה בגן, לפעמים יום שלם והיא מפסיקה רק כאשר באופן מכוון מסיחים את דעתה, היא אמרה שהתייעצה עם הפסיכולוגית של הגן אשר אמרה לה שיש צורך בבדיקה פיזית כי ייתכן ומשהו מציק לה באזור, ובמידה והכל בסדר אוננות מרובה מעידה על לחץ. לפני כחמישה חודשים נולדה לנו תינוקת. במקביל הם ראו את ההצגה "יעל שומרת על גופה" ונושא האיברים הפרטיים על הפרק כרגע. אם ניקח אותה לרופא כיצד נסביר לה שהוא בודק את האיבר הפרטי שלה ולמה? אנו לא רוצים שהיא תרגיש שהיא עושה משהו לא בסדר. כיצד נדע להבחין אם זו בעיה או משהו אובססיבי או אם זה משהו בגן או בהתנהגות שלנו? כמו כן אנו חוששים מהערות של חלק מהצוות בגן ואולי גם מילדים אחרים. מה עלינו לעשות? תודה

שלום אורלי, אוננות היא עניין טבעי ונורמלי אצל ילדים, והתגובה שלכם נראית בהחלט נכונה. האוננות בגיל צעיר, בעיקר כאשר היא בתדירות גבוהה, יכולה להעיד על סוג של עומס רגשי, שמוצא את פורקנו באמצעות האוננות. אני מניחה שזו הסיבה שזה בא בגלים. לפעמים, בגלל החיכוך המוגבר באיזור איבר המין, ייתכן גירוי או גרד, ותוכלי לבדוק זאת בעצמך, עוד לפני הרופא, ולטפל באמצעים הביתיים הרגילים (ניקיון ומשחה מרגיעה). אני ממליצה שבמקרים של אוננות לידכם, אל תסתפקו בהרחקה שלה לחדרה, אלא הציעו לה פעילויות חלופיות בנוכחותכם. בהנחה שלידת התינוקת היא חלק מההתמודדות העכשווית שלה, ההזמנה לפעילות משותפת ונעימה בנוכחותכם יכולה למתן את המצוקה שלה ולתת לה הרגשה שלא מוותרים עליה. תוכלי לבקש גם מהגננת, להשתדל להעסיק אותה בפעילות חלופית, ולהזמין אותה באופן אקטיבי להצטרף. אל תטרידי את עצמך יתר על המידה מתגובותיהם של אנשים בסביבה. אנשי חינוך מורגלים בכך, ויודעים להתייחס לזה ברוח הנכונה, וילדי הגן האחרים לא ממש ערים לכך. כרגע, השתדלי להתמקד בהפחתת העומס הרגשי של בתך, וביוזמה של פעילויות מהנות ביחד איתה. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן שנה ועשרה חודשים. לפני כחצי שנה עברנו להתגורר בחו"ל והשנה החלטתי להכניס את בני למסגרת של גן ילדים. הכנסתי אותו לגן באיחור רק לפני כשבועיים וחצי לאחר שחזרנו מביקור בישראל. המסגרת נראית לי חיובית וידידותית. מדובר בגן של הקהילה היהודית, על הנייר רשומים 21 ילדים אך מעולם לא ראיתי שם יותר מ-10 ילדים וצוות המטפלות מונה 4 שאחת מהן מדברת עברית ולכן הקשר בינה לבין בני הוא החזק ביותר. תהליך הקליטה היה יחסית ארוך ונמשך כשבועיים, כאשר בהמלצת הגננת בימים הראשונים נשארתי עם בני ולאט לאט השארתי אותו לשעה לבד, שעתיים, שלוש וכך עד 12:00. כאמור, עברו כשבועיים וחצי. אני יודעת שזו תקופה מאוד קצרה אך התחושה שלי היא שלא חל שום שיפור במוטיבציה של בני ללכת לגן. הוא מפותח מבחינת הדיבור וכאשר אני משוחחת איתו ושואלת אותו על הגן התגובה שלו היא רתיעה ושלילה וזאת, למרות שההתרשמות שלי היא שהצוות מאוד חם ואוהב. ברגע שאנחנו חונים בחניה של הגן הוא אומר: "אמא תגיד ביי, ביי" ומתחיל לבכות ורוצה שאקח אותו על הידיים. אנחנו הולכים לתלות את המעיל ואני נפרדת ממנו ומוסרת אותו לאחת המטפלות כשהא בוכה בכי תמרורים ואפילו צורח וכמובן הלב שלי נקרע כשאני עוזבת אותו בצורה כזו. כשהתעניינתי אתמול אצל הגננת היא אמרה לי שהוא בכה כל היום למעט הפסקות כאשר הוא שומע מוסיקה בעברית. כמובן שהבאתי היום לגן דיסק עם שירים בעברית כי מוסיקה תמיד מרגיעה אותו ואני מקווה שזה יעזור. מכל מקום, התחושה שלי כלפי העניין היא מאוד קשה. אני מרגישה שאולי לא הכנתי אותו כמו שצריך, אולי זה מוקדם מדי וכו'. בשלב זה החלטתי לא להשאיר אותו עד השעה 16:00 אלא רק חצי יום וכאן המסגרת היא מאוד קצרה וצריך לקחת את הילד כבר ברבע לשתים עשרה כך שהוא בגן לזמן קצר יחסית. החלפת מסגרת היא אפשרות לא רלוונטית מאחר שלגנים המקומיים יש רשימת המתנה לעוד שנתיים ובכל זאת, נראה לי שהעובדה שמדברים איתו עברית הופכת את השוק לפחות נוראי. האם יש לך רעיונות כיצד להקל על בני את הקליטה בגן ועצות לגבי התנהגותי? אציין כי למרות תחושותיי, אינני מקרינה אותן לבני ומדברת כל העת בחיוב על הגן ומנסה להלהיב אותו. בתודה מראש

שלום רונית, המעבר מהבית לגן, כמו שנכתב כאן רבות, כרוך לא רק בהסתגלות לדמויות חדשות, אלא - לפני הכל - לרעיון שהטיפול בו כבר אינו 'סולו', וסדר היום שלו נקבע לא עפ"י צרכיו, אלא על פי לוח זמנים שרירותי (שעון). לילדים צעירים לוקח זמן להסתגל להוויה החדשה מחוץ לבית ולמשפחה, לרעיון שיש להתחלק במשחקים, במרחב ובתשומת הלב של המבוגרים עם ילדים אחרים, ולהתמודדות עם גילויים רגשיים עוצמתיים של ילדים אחרים, כולל תוקפנות וזעם. שבועיים הם זמן קצר מאד, ואני מסכימה ששלוש או ארבע שעות זה בהחלט מספיק בשלב זה. זכרי שתחושת הזמן של ילדים בגיל זה עדיין אינה בשלה, והשעות בגן נדמות בעיניו כנצח. מעבר להסתגלות הרגילה של כל ילד, בנך נאלץ להתמודד גם עם קשיי שפה ומנטליות, ומגיעים לו כל ימי החסד, הסבלנות והחום שיידרשו, עד שיחוש נוח. נסי להפגיש אותו עם ילדים גם מעבר לשעות הגן, כך שיחוש פחות זרות בבואו לשם, והמשיכי לשדר לו מחזקים מעודדים ומחזקים. אשמח לשמוע עדכונים... אגב, היום ירד גשם אמיתי, כולל רעמים וברקים, שנראה כמו התחלה של חורף. סתם, דיווח מהבית... להתראות ליאת

היי ליאת, ראשית תודה על התשובה המצוינת מאוקטובר. רציתי לעדכן אותך שזו אכן היתה שאלה של זמן וכשבועיים לאחר שכתבתי לך הילד החל ללכת ברצון לגן ונראה שהוא מאוד מרוצה שם. אמנם, הוא תמיד מעדיף להישאר איתי ולא ללכת לגן ומביע בפניי את חוסר שביעות רצונו אבל זאת רק במסגרת תרגילי השליטה שהוא מנסה עליי באופן כללי. הגננת והמטפלות מדווחות לי שהוא מקסים ופעיל רוב הזמן ונראה שהוא משתלב יפה. באחד הימים השקפתי דרך החלון על פעילותו בגן בשיעור ריתמיקה וראיתי שהוא רוקד ושר - לא האמנתי שזה הבן שלי כי ברגע שהוא רואה אותי הוא ישר מתחיל לבכות ולהביע מורת רוח ומסתבר שברגע שאני עוזבת הוא נכנס ישר לעניינים. למרות זאת, החלטתי להמשיך להשאיר אותו רק עד 12:00 כדי שתהיה לו קליטה רכה השנה ובשנה הבאה ננסה יום שלם כשהוא כבר יהיה בשל ובוגר יותר. נ.ב אני יודעת שבארץ מאוד קר בימים האחרונים אבל זה לא יכול להשתוות לטמפרטורות כאן שהן מתחת לאפס ביום.

שלום , בני בן 5 וחצי. עבר השנה לגן חובה וכל החברים שלו לא עברו איתו. היה לו קשה אך כעת השתלב. הגננת אומרת שהוא חסר ביטחון משחק רק עם מ ישהוא מכיר ועם החבר שלו לא מגיע לגן הוא לא ישחק עם אף אחד. שלא יודע לענו על תשובה הוא אומר שהוא לא חכם, אם הגננת מבקשת שישב יפה הוא נעלב, לא מוכן להיכנס למקומות חדשים מתבייש ואומר אמא אני מתבייש אם כולם יסתכלו עלי וכו''.. אני יודעת על מה הגננת מדברת אני חשה את זה גם בבית למרות, שיש לו חברים שבאים אליו ובגינה הוא משחק איתם. מה לעשות? כיצד ניתן לגרום לעלייה ביטחון עצמי? כדאי לטפל בזה מקצועי? אני ארשום אותו לחוג, אפרגן על כל דבר שהוא עושה (למרות שאת זה אני כבר עושה) מה עוד? תודה

שלום יפית, ההבחנה בין חוסר ביטחון לביישנות חשובה מאד. חוסר ביטחון הוא עניין הניתן לטיפול, ויכול לייצג גם השפעות מצביות חולפות. ביישנות, לעומת זאת, היא תכונת אישיות יציבה למדי, ולמרות שגם היא עשויה לחלוף או להשתפר, היא נשארת במידת מה כמלווה קבועה של האדם. אם את מרגישה שמדובר בחוסר ביטחון ודימוי עצמי שברירי, שווה להשקיע בהזדמנויות לחוויה של הצלחה והישג. חוגים בהחלט יכולים לתרום לתחושת היכולת, ספורט, מפגשים עם חברים ובני משפחה שאוהבים אותו. חשבי על אותן תכונות או יכולות שלו המעוררות אצלכם התפעלות טבעית ואמיתית, ודאגי להבליט אותו ולהביאן אל מוקד תשומת הלב. תני לו תפקידים בבית המותאמים ליכולתו, ושבחי אותו כשהוא מצליח ומצטיין. כדאי להימנע מהתפעלות מלאכותית או מאמירות 'ריקות' על "כמה שאתה חכם ומוצלח", ולהשתדל ליזום מצבים בהם ירוויח את השבחים הללו ביושר. כדי שילד ירגיש מוצלח וחכם הוא חייב להאמין למחמאות שהוא מקבל. יכול להיות שלמרות כל האמור כאן, תישאר בו מידה של ביישנות ומופנמות, וגם במקרה כזה, יש לקבל אותו ואהוב אותו כפי שהוא, תוך שאתם מביעים ביטחון ביכולותיו, מעבר לביישנות שלו. אפשר להעביר מסרים מחזקים כמו "לא כולם חייבים להיות אותו הדבר. יש ילדים ומבוגרים ביישנים, שמצליחים להשתלב בקבוצה החברתית שלהם, גם אם הם עושים את זה לאט לאט". אם, למרות הכל, תרגישו שהילד נשאר מאד הימנעותי ומבודד, שווה להתייעץ עם גורם מקצועי ליתר ביטחון. בהצלחה ליאת

שלום, אני מדריכה בבית לנוער בסיכון ולאחרונה הגיעה לביתנו נערה בת 16 שנרדמת רק עם מוצץ. היא קצת אבודה עם העניין. כיצד ניתן לעזור לה? תודה

היי שירה, אני מניחה שבנסיבות הלא פשוטות אליהן נקלעה הנערה 'שלך', המוצץ הוא מקור נחמה, ואולי מייצג משהו מהתקופה הרחוקה בה עוד היה בית והייתה משפחה. כרגע, אני חושבת שהיא תהיה אסירת תודה אם לא ישפטו אותה ולא ינסו (דווקא עכשיו) להוסיף לה את מכאובי הפרידה מהמוצץ. שימי תבורי, מוצץ האצבע המפורסם ביותר, נירמל קצת את התופעה, או לפחות עשה לה אאוטינג חינני. אני חושבת שאת יכולה להרוויח אותה ואת הקשר, אם תצליחי למצוא פיתרון יצירתי, שיאפשר לה ליהנות מהמוצץ מבלי להיחשף. לאחר שקצת יתבסס הקשר ביניכן, אפשר יהיה לחשוב ביחד על דרכים אפשריות להיגמל, או להחליף את השפעתו המנחמת במשהו אחר. אפשר ללכת ב"הפוך על הפוך", ולשאת את המוצץ בשרוך עור על הצוואר כ'מזכרת' בעלת ערך רגשי, ולעשות מזה קצת 'קטע' מגניב. במקרה כזה יש להיזהר שלא תכתיבו אופנה חדשה... בהצלחה ליאת

ביתי בת שנתיים ושמונה חודשים. בספטבר השנה החלה בפעם הראשונה ללכת לגן. (גן פרטי המונה 16 ילדים). לפני כן היתה אצל הסבתא אשר העניקה לה חום ואהבה ללא גבולות. בימים הראשונים בגן בזמן הפרידה בבוקר, ביתי לא היתה מוכנה לעזוב אותי ובכתה. לאחר כשבוע הבכי פסק אבל בכל השעות אשר ביתי נמצאת בגן היא לא מדברת כלל כל שעות היום ולא משחקת עם ילדים. בתחילה גם לא היתה אוכלת , אבל במשך הזמן התחילה לאכול מעט. אני מאוד מודאגת מכך שביתי במשך שעות רבות לא מוציאה מילה מפיה ואף לא מתחברת לילדים. כשאני מעלה זאת בפני הגננת והסייעת הן פוטרות זאת בתשובה שהכל יעבור והיא תתחיל גם לדבר. האם זה נורמלי שזמן רב כ"כ הבעיה לא נפתרה ובמשך יום שלם ביתי לא מדברת כלל ומה ניתן לעשות לפתור את הבעיה . אשמך לקבל תשובה.

שלום יעל, יש ילדים שלוקח להם יותר זמן להסתגל למצבים חדשים ולא מוכרים, ולפי התיאור שלך אפשר להבין שלמרות הקצב האיטי, בכל זאת יש התקדמות. כרגע, אפשר לסייע לה אולי בדרך של יצירת קשרי חברות עם ילדות/ילדים מהגן בשעות שאחרי הגן. גם אם את מרגישה שאין לה כרגע צורך חברתי מוגבר, שווה לזמן לה הזדמנויות לשבירת קרח ברמה הפרטנית, כדי שתחוש פחות בדידות בגן. נסי לתאם עם אחת האימהות מהגן מפגשים חברתיים ביוזמתכן, ולראות אם תהיה בשורה מהכיוון הזה. אני מצטרפת לעמדה של הגננות, ומזמינה גם אותך לסמוך על בתך, ועל יכולתה להתערות בהצלחה בגן. בברכה ליאת

שלום רב, יש לי ילדה בת שנה ושמונה חודשים אשר עד לפני שבועיים הלכה לישון בלי בעייה וישנה לילה שלם (מגיל 3 חודשים). בתקופה האחרונה היא מתעוררת באמצע הלילה עם התקפי זעם שיכולים להימשך כשעתיים. היא צורחת וזורקת את עצמה על הרצפה. היא לא נותנת שיתקרבו אליה וכשהיא נותנת היא מחלקת הוראות "לפה- לפה - לשם - וכו'. אני מוצאת את עצמי ב2 לפנות בוקר נענית לגחמות של ילדה בת שנה ושמונה. רציתי לדעת באיזה שיטה מומלץ לנקוט בלילה. המליצו לי להסביר לה שעכשיו לילה ושישנים ושאם היא רוצה אמא תהיה לידה במיטה ובמידה והיא לא נרגעת להסביר שאמא תחכה בחוץ עד שתירגע. האם זו שיטה טובה או שמא היא עלולה לגרום לטראומה. אודנ לך על תגובתך. אורית אמא שלא ישנה כבר שהועיים

שלום אורית, בתך הגיעה לגיל בו פחדי הלילה מתחילים להציף. התקף בכי פתאומי וחד באמצע הלילה בהחלט מתאים לז'אנר של ביעותי הלילה, כולל ההתנגדות לניסיונות ההרגעה שלכם. במצב כזה כדאי דווקא לנסות ולהוציא אותה קצת מהשינה, ו'לנער' מעליה את הסיוט הלילי, ורק אז לנסות להרגיעה, מבלי להציע את המיטה שלכם. אם את לא מתעצלת, ארגני לעצמך מזרן לשליפה מיידית, שיאפשר לך להירדם לצידה עד יעבור זעם. בשעות היום, מומלץ להפגיש אותה עם התכנים המאיימים באמצעות ספרות הילדים הענפה בתחום פחדי הלילה. בהצלחה ליאת

הילד בן חמש וחצי בגן חובה הקיא בגן במהלך ארוחת עשר ומאז לא מוכן ללכת לגן, הוא טוען שהוא מפחד להקיא שוב הפרידה בבוקר מאוד קשה עם בכי, הוא לא מוכן לגעת באוכל, לא אוכל בגן שום דבר. ברגע שיוצאים מהגן הוא מוציא את הכריך ואוכל מה לעשות?

שלום יעל, את מתארת מקרה של התנייה קלסית, בה הילד למד לקשר בטעות בין האירוע הטראומטי (ההקאה) למקום בו התרחשה (הגן), ולפחד מה'מקום' כמייצג של הטראומה. לא ציינת מתי קרה האירוע, וכמה זמן הוא נמנע מאכילה בגן. בכל מקרה, רצוי לנסות לפעול בהקדם כדי שלא יתבסס פחד עקשני יותר. כרגע, המשימה היא לנתק את הקישור שהילד עושה בין הגן להקאה, ולאפשר לו להיווכח שלא קורה לו שום דבר מפחיד בגן או בזמן הארוחה בגן. לכן, רצוי שלא לאפשר לו להימנע מלהגיע לגן או מלשבת עם הילדים לארוחת עשר, גם אם לא יאכל בשלב זה. אפשר לנסות להציע לו מאכל אחר (יוגורט או 'דני' למשל) שיעורר פחות התנגדות, ויהיה שונה במרקם או בטעם למזון שהקיא אז. אפשר להתחיל משתיית תה או מיץ שהוא אוהב, ולהציע לו לשבת במקום אחר. הדרגה לא תזיק כאן, וגם התחשבות בכל מה שיכול להגביר אצלו את תחושת השליטה. למרות כל האמור כאן, רצוי לא להפוך את הגן והארוחות למסע שידולים ושכנועים, ולהסתפק בעידוד ותמיכה, מתוך ציפייה להתקדמות. עיסוק יתר בכך יכול להביא גם הוא להחרפת המצב. בהצלחה ליאת

זה קרה לפני שבועיים כבר, ואין שינוי, הגננות לא מכריחות אותו לאכול וניסיתי לשלוח לו פרי שהוא אוהב אפילו ממתקים של יום הולדת שהיה בגן הוא לא אכל ולא עוגת שוקולד שהוא מאוד אוהב...

מחפשת פסיכולוג/ית ילדים טוב של מכבי, הילדה שלי שוטפת ידיים כל כל הזמן, זה ניהיה אובססיבי וכבר פוגע לה בחיים. אנא שלחו לי למייל שמות: [email protected] תודה רבה

שלום ורדה, לא ציינת באיזה אזור את מתגוררת. אם את באזור המרכז, תוכלי לשקול פנייה למרפאת החרדה בשניידר, שמתמחה, בין השאר, בטיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים בילדים. זה, אגב, הכיוון הטיפולי המומלץ במקרים כאלה. בהצלחה, ליאת

יש לי בן בגיל 6 עוד מעט שמאז שהיה קטן לא מוכן שיצבעו אותו. הוא לא מוכן שידביקו עליו מדבקות, יעשו לו קעקועים (של ילדים כמובן) ישימו לו חותמות (בגימבורי). ביום שישי יש לו בגן פעילות העוסקת בספר מסיבת עכברים ולשם כך כל הילדים צריכים לבוא מחופשים בפנים לעכברים והוא כבר הבהיר לי שהוא לא צובע את הפנים או שבאותו יום הוא נשאר בבית. ניסיתי למצוא באינטרנט מסיכה לגזירה אבל אין אנ מאמינה שבחנויות גם אין כי זה לא פורים. בקיצור - מה עושים? מבחינת תחושתיות - זו לא הבעיה כי הוא ילד שהולך על הדשא ומתלכלך בחול והכל הוא מסכים לעשות פרט לזה....

שלום שירה, אני מאחלת לך מכל לבי שאלה יהיו צרותייך מעתה ועד עולם. מבלי לזלזל בדאגה שלך, קשה שלא למשוך כתפיים ולהקשות: מה נורא אם הילד שלך יגדל בלי שיצבעו אותו? הוא בסה"כ ילד בן 6, ומותר לו להתנגד לרעיון הבהחלט-בלתי- טבעי הזה, של צביעת הפנים והגוף ללא כל סיבה ממשית או חשובה. במקומך, הייתי מאפשרת לו להגיע אל מסיבת העכברים כילד, או לנסות להתחפש באמצעות אזניים המחוברות לכתר קרטון קטן (כמו הנרות המפורסמים של חנוכה). נסי לשאול את עצמך איזה נזק ממשי ייגרם לו מההימנעות מצביעת פניו, ותגלי עד מהרה שכל אנרגיה נוספת שאת משקיעה בנושא הזה מיותרת. מה את אומרת? ליאת

שלום!!!! אני אמא לשני תאומים: בן ובת,שכבר שנתיים מופרדים במיסגרות שונות!!!הבן נמצא כבר שנה שנייה בגן שפתי והבת במיסגרת רגילה!!! בעוד שנה הם אמורים לעלות לכיתה `א`!!! לגבי בת אין לי ספק שהיא תהיה מוכנה וגם היא נורא מחכה לזה!!! הבן שלי עדיין ילדותי,לא נראה לי שיהיה מוכן לבית ספר...,למרות שיש עוד זמן ומקדמים אותו מאוד יפה,אבל אני כבר דואגת לקראת שנה הבאה!!! רציתי לדעת מה עושים במצב כזה???האם כדאי לעלות בת והבן להשאיר???האם זה לא יפגע בו ובביטחון שלו...???אולי כדאי לי לחשוב על כיתה קטנה בבה``ס ולעלות את שניהם???נורא לא רוצה לעכב את בתי!!!!תעזרו לי בבקשה!!!!

היי אורלי, אני מודה שהגישה שלי בסוגיה שהעלית היא חסרת פשרות: לא משאירים בשום מקרה אח תאום שנה נוספת בגן אם אחיו עולה לכיתה א'. תאומים ממילא נתונים כל חייהם להשוואה בלתי פוסקת, וצעד חריג כזה עלול להיות עבור התאום ה'חלש' בכייה לדורות, תרתי משמע. אם בנך סובל מקשיים התפתחותיים, סביר להניח שהוא יזדקק לעזרה לאורך זמן, ובמקרה כזה ההישארות בגן לא תשנה הרבה. אני ממליצה להעלות את שניהם בזמן, ולתת לכל אחד מהם את התנאים האופטימליים להתפתחותו, עפ"י צרכיו הייחודיים. אפשר יהיה לשקול השמתו של הבן במסגרת קטנה המותאמת לצרכיו, ואת הבת במסגרת רגילה. מבחינתי, כמו שאת מבינה, אין דילמה. בהצלחה ליאת

שלום רב. בננו בן ה-7, הוא ילד אהוב ומקסים, עם ADHD. אינו לוקח ריטלין, אך טופל בריפוי בעיסוק ושחיה במשך זמן רב. בכיתה א' מסתדר נהדר עם הלימודים. הבעיה היא שהוא החל להציק לחברים והם דוחים אותו כי הוא יורק/מנשק ללא הרף/מחבק/סתם מציק/מדבר ללא הפסקה וכד'. כך, מילד מאוד פופולרי ואהוד, הוא הופך לילד דחוי. כיצד נעזור לו? תודה אמי (אמא)

שלום אמי, ל- ADHD כמו שאת ודאי יודעת מקריאה (ומהבית) יש השלכות גם מעבר לתפקוד האקדמי, והן עלולות להיות משמעותיות אף יותר בהשפעתן על רווחתו הנפשית של הילד. ההתנהגות האימפולסיבית וחסרת המעצורים, כמו גם הקושי להתארגן במצבים בלתי מו?ב?נים יכולה לסבך את הילד בצרות גם בזירה החברתית והבינאישית, לפגוע בדימוי העצמי ובתחושת הערך, ולהשפיע על מצב רוחו בטווח הקצר ולטווח הארוך. ריטלין בהחלט יכול לסייע ולשפר את יכולת האיפוק, אך אין בו די. במקרים בהם קיימת סכנה של דחייה חברתית ובידוד, רצוי לפנות לטיפול פסיכולוגי שיכלול עבודה רגשית פרטנית עם הילד והדרכת הורים במקביל, כדי שילמדו 'לאמן' את הילד להתמודדויות עם מצבי תסכול. לפעמים, הורים מלאי אהדה ורצון טוב, נוטים לפתח גישה סלחנית כלפי התנהגויות 'פורצות גבול' אצל הילד, מתוך ראייתו כקרבן של ההפרעה. מסתבר שילדי ADHD זקוקים לגבולות מוב?נים ועקביים אפילו יותר מהילדים ה'רגילים', וההורים הם הסוכן הטבעי למשימה זו. אני ממליצה לכם להגיע להדרכה אצל איש מקצוע, וללמוד כיצד לעזור לבנכם ביעילות ולשפר את התפקוד החברתי שלו. בהצלחה ליאת

שלום אני אמא לילד חברותי חם אוהב מאושר ושובב בן שנתיים שנכנס השנה פעם ראשונה לגן,לפי ראות עיני בני טרם הסתגל לגן מכמה סיבות שנראות לי לעין:בני עדין נכנס בבכי לגן בבוקר כאשר אני לוקחת אותו מהגן ושואלת איך היה לו בגן אומר "לא רוצה" שואלת היה לך כיף והוא עונה "לא" כאשר שואלת האם אוהב את הסיעות בגן אומר לא כאשר שואלת לגבי משפחה וחברים אומר "כן" , "הרבה" הוא יודע להבחין בין כן לא והרבה. נראה לי מאוד מוזר חוסר הסתגלותו בני ילד מאוד סתגלן וחברותי כאשר רואה את הגננת מחוץ לגן לא מגיב לה. אני לא רואה חמימות של הסיעות כלפי בני,בני ילד שובב וסקרן עוד לא אמרו לי פעם אחת משהו לגבי "שובבתן" של בני. כאשר אומרים לו הולכים לגן הילד ממש מתחיל לבכות,ואומר לא רוצה ברגע שאני מזכירה את המילה גן זה פשוט עונש בשבילו. האם חששותי מוצדקות האם אני דורשת יותר מהמצופה. האם בגיל הזה לא משחשוב זה חום ואהבה. אשמח לשמוע תגובות

שלום לאמא הדואגת, זהו סוג השאלות שגורמות לי להתפתל באי נוחות, לחשוב הרבה לפני שאני כותבת, ולחוש מידה של חוסר אונים. אני מרגישה כך, אולי מתוך הזדהות עם חוסר הידיעה שלך, ואי השקט שמתעורר במצבים כאלה. כדי לחלץ את עצמי מהמבוכה, אני יוצאת מנקודת הנחה שהורים המכניסים את ילדם הקטן לגן בפעם הראשונה (אמנם לא רק בפעם הראשונה, אבל אז זה הכי בולט) עושים את כל המאמצים לוודא שמדובר במסגרת טובה ומקצועית, עם צוות חינוכי מיומן, המצוייד גם בגישה ובתכונות הנכונות וההכרחיות לעבודה עם ילדים. כאשר כך הדבר, אפשר לתלות את הקשיים של ספטמבר-אוקטובר בתהליך הקליטה וההסתגלות של הילד, ולא בדברים אחרים. במקרים מסוימים אחרים, מעטים יחסית, הילד מגיב בביטויים קשים של התנגדות, שמקורם בחולשותיה של המסגרת. אם התצפיות שלך על ילדים אחרים בגן מגלות תמונה דומה, דהיינו - קשיי פרידה עקביים, קרירות ואדישות של הצוות, היענות נמוכה לצרכים של הילדים, וגישה חינוכית שאינה עולה בקנה אחד עם תחושות הבטן שלך, שוחחי עם אמהות נוספות ונסי לחוש את הדופק. אני חושבת שרק אז תוכלי לקבל החלטה. בתום כל המגילה הארוכה הזו, אוכל לומר בביטחון, שיש לא מעט ילדים שמתקשים להיפרד בבוקר מאמא, ו'סוחבים' את הקושי גם מעבר לתקופת ההסתגלות ה'רשמית'. זה יכול לקרות גם בגנים המעולים, וחולף עם הזמן ועם הביטחון והאמון שמבססים גם ההורים ביחס לגן ולצוות. מקווה שהצלחתי לעזור במשהו... בהצלחה ליאת

יש לי שתי בנות הגדולה בת 11 והקטנה בת 8 הבעייה שהילדה עדיין ממשיכה לקחת מוצץ.היא לומדת עד שעה 3 והיא ללא מוצץ אךכשהיא מגיעה היא לוקחת אותו אבל לרוב בלילה.היא שומרת עליו ומניחה אותו במקום קבוע היא מחוברת אלין ברמות שאי אפשר לתאר ליד אנשים זרים וחברות שלה היא לא לוקחת אותו,היא מתבישת,אבל רק לידינו.כל הנסיונות והשיחות שלנו איתה לא הועילו . אני פוחדת לזרוק לה אותו כדי לא לגרום לה למשבר,{כי היא אוהבת אותו יותר מאיתנו}מה לעשות אנחנו ממש אובדי עצות ,האם זה נורמלי?האם לא יגרם לה משבר אם נזרוק לה אותו?ואם כן איך להתפטר ממנו?היא אפילו לא מוכנה לרחוץ אותו מחשש שיקרה לו משהו.

שלום אתי, גיל שמונה הוא בהחלט חריג כשמדובר בשימוש במוצץ, אך הרבה פחות כשמדובר במציצת אצבע. מהותית, מדובר בצורך זהה, שהפך להרגל מתמשך. עקרונית, יש שתי גישות בנושא הגמילה. האחת ("זבנג וגמרנו") כרוכה בפרידה חד פעמית כואבת ובלתי נמנעת, שתאלץ את הילדה להתמודד עם אובדנו של המוצץ ולסבול במשך כמה ימים סבל גדול. השנייה, מאפשרת לילדה להמשיך ולקבוע בכוחות עצמה על כמה "זמן-מוצץ" תהיה מוכנה לוותר במשך היום. אני שייכת לאסכולה השנייה, וממליצה לנסות להעזר בשיטת הפרסים והתגמולים (קצת שוחד תמיד עובד), ולצ'פר אותה על כל וויתור חדש (למשל וויתור כליל על מוצץ בשעות שאינן לילה). כרגע, יש לכם ידיד טבעי (הבושה) שמניע אותה לוויתורים, ואני מאמינה שהוא ימשיך להיות לעזר בעתיד, כשיגיעו חברות לישון אצלה, או כשתלך למסיבות פיג'מות אצל חברות. יש, כמובן, גם את דרך הביניים, כאשר הרצון והמוטיבציה יהיו שלה, והמוצץ יעלם בבת אחת כחלק מהחלטה משותפת שלכם ושלה. אז, כצפוי, תצטרכו לעזור לה לעבור את הימים הקשים. נסי להעלות מדי פעם את האופציה הזו, ולהמתין לנכונות. בהצלחה ליאת

ליאת בוקר טוב ! הבן שלי בן 4 , הלך לגן (טרום-חובה) , חשוב לציין שמגיל שנתיים עד גיל ארבע הוא היה במשפחתון שמדברים בו בשפה הרוסית , גם בבית אנו מדברים איתו ברוסית שידע עוד שפה , חוץ מעברית. ההיסתגלות של הבני לגן החדש לדעתי די קשה . הגננת אומרת שהוא לחוץ,כשאני שואלת העם יש לך חברים חדשים בגן הוא עונה שלא משחק עם אף אחד,למרות שיש בגן ילדים שמבנים לא רק עיברית אלא גם רוסית. אבל זאת לא הבעיה היחידה. כשהוא חוזר הביתה הוא נורא עצבני, הוא צוהק או לפעמיים מתפרץ בבכי אם לוקחים לו איזה שהוא חפץ, זורק דברים , נותן מכות לכל המשפחה ומרביץ לילדים בגינה . אנחנו מזבירים לו שאסור להרביץ, אבל הוא כאילו לא מבין. בבקשה תמליצי לי מה לעשות? איך אני צריכה להיתנהג במקרים כאלו? תודה מראש, אור .

שלום אור, לא ברור האם בעיית ההתנהגות של בנך (התפרצויות הזעם והבכי) היא תוצאה של הבעיה החברתית שלו, או שמא היא הסיבה לכך. נראה כמו סיפור מורכב של "ביצה ותרנגולת". כרגע, נראה שקיים קושי להתמודד עם תסכול בדרך יעילה, וחשוב לאתר את הסיבות לכך - האם מדובר בהפרעה ממקור אורגני (הפרעת קשב? רגישות יתר או תת רגישות סנסורית?), האם יש כאן תסכול שמקורו בקשיי שפה? האם יש כאן בעיה רגשית? קושי בהצבת גבולות? האפשרות האחרונה סבירה למדי, בעיקר בהתחשב בכך שהוא צועק, מרביץ לכל המשפחה, זורק דברים ופוגע בסביבתו, ובתגובה הוא "מקבל הסברים". הסברים בגיל 4 צריכים להיות קצרים מאד, מפורשים מאד, חד משמעיים ועקביים. אבל מילים אינן מספיקות, ויש לפעול מיידית בכל פעם שהוא פוגע בגוף או ברכוש. אין לאפשר לו להרביץ, בכל מקרה, גם אם לצורך כך צריך יהיה לרוץ אחריו, לעצור את היד שלו, ואפילו להרחיק אותו פיזית מהסיטואציה. לצד פעולות נחרצות אלו, יש לעשות כל מאמץ לבלות איתו זמן איכות, להקדיש לו שעות בילוי איתכם, תשומת לב והרבה אהבה, כדי שילמד שכדאי לו להיות טוב ומשתף פעולה. כאשר ילמד להתמודד עם מצבים של אכזבה וקונפליקט מבלי לפגוע, אין לי ספק שמצבו החברתי ישתפר, ורמות התסכול שלו ירדו בהתאמה. אני ממליצה מאד על הדרכת הורים קצרה וממוקדת ע"י פסיכולוג ילדים, שיוכל להנחות ולכוון אתכם לדרכי תגובה יעילות. בהצלחה ליאת

שלום וברכה, שאלה לי.היום זה היום בו אמורה להגיע אלי הבת(לפי ההסכם).אולם, אמרה לי בתי(בת העשר) שאין לה כח ללכת מבית ספר הביתה ברגל ולמעשה מכיוון שאני לא באה לקחת אותה היא לא תגיע אלי . ניסיתי לשכנע אותה ואף בתקיפות לומר שהיום זה היום של אמא,אך היא כבר הגיעה לבית האב(הסמוך לבית הספר).מרחק ההליכה מבית ספר אלי-כרבע שעה. עד שלא אבוא לקחתה היא לא תגיע אלי. לא חושבת שזה נכון לוותר לה. היא אף התנהגה בחוצפה שלא נתנה לי לדבר וטרקה את הטלפון. היא בדרך כלל ילדה טובה וחיובית אבל מנצלת את הרכות שלי.לאב לדוגמא-לא בטוח שהיתה עושה זאת כי הוא יותר קשוח ממני. נכון שניתן להתייחס בהודעה זו למספר דברים-אך בבקשה בוא נתמקד בבעיה: היום זה יום אמא/אבא את אצלם-א. נכון? ב. מה לעשות?

שלום שגית, שתי השאלות הקצרות והממוקדות שלך בסוף, מייצגות למעשה את שתי הפנים של הבעיה: א'- מה אומר החוק?, וב'-מה עושים? מעצם זה שחילקת את השאלה לשתי אלה, ברור שהתשובה אינה חד משמעית, ושלא תמיד מה שאנחנו עושים חופף במדויק למה ש'נכון'. מבחינה חוקית, הסדרי הראייה מחייבים את כל הנוגעים בדבר, אלא אם הילד כבר אינו קטין (ונדמה לי שעוד קודם לכן). השאלה החשובה היא "ומה קורה אם הילד אינו רוצה בכך?". עקרונית, יש לך את הזכות והיכולת להתעקש על מה שמורים הסדרי הראיה, אך השאלה היא מה תרוויחי מזה, אם בכלל. נדמה לי שזו דוגמא נהדרת למצב של "אל תהיי צודקת, תהיי חכמה!" זכרי שאיש אינו מאיים על אדם אחר, אלא אם הוא מעריך שלאיום תהיה השפעה רבת רושם על אותו אדם. אני מניחה שבתך למדה שהיא יכולה 'לסחוט' אותך באמצעות האיום "אני אשאר אצל אבא". לכן, בפעם הבאה תוכלי לומר "היום זה יום אמא, ואני מחכה לך בבית". אם היא תתעצל ללכת ותישאר אצל אבא, אל תתווכחי. תוכלי לשוב ולהדגיש שתשמחי אם היא תגיע, ואם לא - זה גם בסדר. סגרי את הטלפון ללא איום או טרוניה, והגיבי באופן דומה גם בימים הבאים. כמו שהוזכר כאן רבות בעבר, תוצאה טבעית של ההתנהגות הלא רצויה היא הסנקציה הטובה ביותר. אם היא תראה שבגלל העצלות שלה היא מפסידה זמן איכות איתך, עשית את שלך. אל תתמקדי בתוכחות או איומים, אלא בכך שהביחד שלכם יהיה שווה מכדי לאבד אותו. בברכה ליאת

אנסה לפעול בדרך זו.

ד''ר שלום.יש לי בן בן 22 שאין לו הרבה חברים . והוא לא יוצא הרבה . למרות שהוא חתיך וחכם אבל אין לו בטחון עצמי . עכשיו כבר 5 חודשים הוא הכיר בחורה בת 25 דיכאונית עם כדורי הרגעה לא עובדת .. לא לומדת ולא למדה חסרת שאיפות שמספקת אותו הייטב במיטה . לטענתן הוא יוצא איתה רק לעיניני מיטה .. אבל הם יחד כבר חצי שנה דבוקים לגמרי עם התערבות של הוריה גם ..ואנחנו אמרנו לו שינתק את הקשר ממנה . קשה לו לנתק ממנה תקשר .. כל פעם עונה משהו אחר זה סתם .. טוב לי איתה .. כן מנתק .. לא מנתק .......... עכשיו אנחנו בריב איתו שלא יכניס אותה לביתנו .....השאלה שלי היא .האם אנחנו עושים טוב שאנחנו מנתקים אותו ממנה ???????. בחורה שנוטלת כדורי הרגעה דיכאונית שלא עובדת ? בני חרוץ עובד חכם .. מה דעתך ??????.

שלום ר' בגיל 22 יכולתנו להשפיע על הבחירות הזוגיות של ילדינו מוגבלת למדי. אני מבינה מאד את הדאגה שלך, ויכולה להזדהות - כאמא - עם המשאלה שלבנך תהיה זוגיות עם בחורה בריאה, חרוצה, יפה ומוצלחת. מסתבר שאנשים מתחברים ונמשכים זה לזה, ולא תמיד אפשר לדעת מהו הדבק שמחבר אותם. יתכן שמה שבעינייך נתפס כעיקר חולשתה, מאפשר לו להרגיש ביטחון ואמון בקשר, ולהתנסות במערכת יחסים שבה הוא דומיננטי ומצליח. בעיני, כל עוד ביתכם הוא גם ביתו, אין זה הוגן לאסור עליו להכניסה הביתה. אינכם חייבים לאהוב אותה או לארח אותה באופן אקטיבי,אך אם אינכם רוצים לאבד אותו, נראה שמוטב להרשות לו לנהל את הזוגיות שלו כרצונו, גם אם בחצי פה. בברכה ליאת

ליאת שלום, אני עוברת מזה זמן תקופה של דיכאון ומשבר נפשי. נמצאת בטיפול אבל כמובן שאין קסמים וכל תהליך לוקח זמן... הרבה כעס, תסכול ועצב יוצאים בבית, לא תמדי עם שליטה. ביתי בת ה 8.5 מאוד רגישה. לאחרונה אמרה לאביה כמה פעמים שאני "שונאת אותה", "רוצה שתלך מהבית" וש"נמאס לה שאמא כל הזמן לא מחייכת ורק כועסת עליה וזה עושה לה עצוב בלב". אני חושבת שחשוב להסביר לה ולא להשאיר אותה בתחושה שזה משהו נגדה, אבל לא יודעת איך. מחלה פיזית קל להסביר (יחסית). מחלה נפשית פחות. תודה מראש אני ממש במצוקה

אני לא פסיכולוגית, עונה לך ממקום של הבנה כללית וממקום של אמא. קודם כל לא כתבת אם את בטיפול? כי אם כן, אז להבנתי את צריכה לקחת איתך לפגישה אחת לפחות את בתך ולהעזר במטפל/ת שלך. אם אינך מטופלת, הייתי מבררת בקופ"ח לגבי עובדת סוציאלית שתוכל להיפגש עם בתך ולהסביר לה את אשר את עוברת. ואם לא זה ולא זה, אז פשוט לקחת אותה לבית קפה ולהסביר לה בדיוק את מה שהסברת פה בפורום. תרגישי טוב. ובהצלחה.

שלום רב, גם אני, כמו ענת, סבורה שלילדה שלך מגיע הסבר כלשהו על מה שעובר עליך, כשההסבר יותאם לגילה וליכולת ההבנה שלה. מתוכן הדברים שלה, לא קשה לראות לאיזה כיוון פונה הדאגה שלה, ומבחינה זו היא מאד "לפי הספר": בהיעדר הסבר טוב, נוטים ילדים לחפש בעצמם הסבר כלשהו לאירועי חיים משמעותיים שקורים להם. וכך, אם את עצבנית, חסרת סבלנות, עצובה או בוכה, הילדה שלך עלולה לקחת את האחריות על עצמה, ולחשוב שזה בגלל משהו שאמרה או עשתה. לחילופין, היא יכולה לשפוט אותך ב'חומרה', ולהאשים אותך בחוסר רגישות ותוקפנות כלפיה. לילדים צעירים קשה להבין את מקורה של ההתנהגות הלא אופיינית של ההורה, בעיקר במצבים של דיכאון, כאשר ההורה מתקשה לתפקד ולטפל בילד כבעבר. לכן, מוטב לשתף את הילדה ללא חשש, ולתת לה הסבר ממצה על מצבך, על כך שמדובר בתקופת משבר זמנית שאינה קשורה בה כלל ועיקר. אפשר לשתף אותה ולומר משהו על הטיפול שאת עוברת, ועל האופן בו הוא מותאם לקשיים שלך. ("אני הולכת פעם או פעמיים בשבוע למישהו שמדבר איתי ועוזר לי להתמודד עם העצב שלי, ולכן אני נאלצת להיות איתך פחות. הטיפול הזה יעזור לי להבריא מהר, ואז נוכל שוב לבלות הרבה ביחד"). חשוב לחזור ולהדגיש שאינך כועסת עליה או עצובה בגללה, ושאינה אחראית בשום דרך למצבך. רצוי מאד לדאוג לנוכחות מלווה וקרובה של בני משפחה נוספים, שיוכלו למלא את חסרונך כדמות חיונית ומעורבת בחייה. ולסיום, אני מסכימה שוב עם ענת, וחושבת שחשוב לגייס את הדמויות המטפלות בך, לתמיכה גם בילדה, אם בהתערבות חד פעמית (בנוכחות שתיכן) ואם בהפנייה לגורם טיפולי נוסף. אני מאחלת לך התאוששות מהירה והרבה בריאות ליאת

אודה לך אם תוכלי לתת לי פרטים על פסיכוליגת של ילדים בראשוןלציון לטיפול בילדה בת 8 עקב גירושים של ההורים. תודה

שלום קרן, לצערי, כפי שעניתי רק לפני רגע למשה, איני מכירה באופן אישי מטפלים לילדים באזורך. אני מציעה לך לנסות להיעזר גם ברופא הילדים שלכם, או ברשימת המטפלים כאן באתר, המסווגת מטפלים גם עפ"י אזור מגורים. בהצלחה ליאת

כיתה יב - סובל מבעיות חברתיות והתנהגותיות וסובל מפעילות של אחרים (קולות גיהוק וכו')

שלום משה, לצערי, איני מכירה אישית פסיכולוגים באזורך. ברצוני להזכיר שיש באתר זה רשימת פסיכולוגים ומטפלים עפ"י אזורים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת אציין מראש שהתלבטתי אם לפנות לפורום זה, שאלתי קשורה בהחלט לילדים ולהדרכה הורית, אך סוטה מעט מנושא הפורום. אני נהנית מהפורום למרות שאין לי ילדים,וכן נהנית ומסכימה עם תגובותיך ולכן אשמח לשמוע את דעתך. אני אכבד מאוד אם תחליטי שלא להשיב לפנייתי . אני בת 36, מגיל צעיר אהבתי את תחום החינוך וההוראה, בשנים האחרונות אני מתעניינת גם בהדרכת הורים , ובכלל חושבת שאם היינו משפרים ומשנים דברים בגילאים צעירים אחר כך היה קל יותר... אני מרגישה שיש לי מה לתרום בתחום החינוך/הוראה וההדרכה ההורית. למדתי מספר קורסים בפתוחה (עזבתי לאור קושי בשילוב עם משרה מלאה )בתחום הפסיכולוגיה והחינוך ומאוד נהניתי וגם הציונים היו יחסית טובים. אני מתלבטת כעת אם לבצע מהפך מורכב ומסוכן יחסית בחיי ולעזוב את עבודתי כמנהלת צוות לטובת לימודי חינוך והוראה במכללה או סמינר. אשמח אם תוכלי לתת לי כמה טיפים כדי שאבדוק עם עצמי עד כמה אני באמת מתאימה לתחום וכן האם את חושבת שאני צריכה להסיק שלא אוכל להשלים לתואר מכיוון שלא הצלחתי לעמוד בלחצי הלימודים באוני' הפתוחה ? אלו כישורים חשובים לדעתך להצלחה בחינוך והוראה /הדרכת הורים? אשמח לכל מידע וטיפים בנושא. תודה דפנה

שלום דפנה, לימודי חינוך והוראה שונים מתחום הטיפול והדרכת ההורים, בהיותם מתמקדים בשתי אוכלוסיות שונות, וביעדים שונים. איני מכירה מספיק את הקריטריונים של הסמינרים והמכללות, אך נדמה לי שהשאלה שלך מכוונת לאו דווקא לקריטריונים הטכניים לקבלה, אלא דווקא לקריטריונים האישיותיים-מקצועיים. כפסיכולוגית קלינית, אני מכירה בעיקר את מסלול ההכשרה של הפסיכולוגים, ויודעת לומר שהוא ארוך ומייגע, וכרוך בלחצים אקדמיים ומקצועיים עצומים. תכניות ההכשרה של מורים ומחנכים קצרות יותר, אך לא פחות תובעניות, וגם שם נדרשת התמסרות מלאה ויכולת התמודדות עם תביעות לימודיות ומקצועיות-אישיות אינטנסיביות. ככל הנוגע להדרכת הורים, אם אינני טועה, מדובר במסלולי לימוד המיועדים לאנשים שכבר נמצאים ועוסקים בתחום קרוב (יועצות חינוכיות, בוגרי תואר ראשון בפסיכולוגיה, עובדים סוציאליים, מטפלים בהבעה, ואולי גם אנשי חינוך בעלי השכלה וניסיון בתחומם.) מדובר בהכשרה פורמלית, ולאחריה התמחות ממושכת תחת הדרכה, בתמורה מועטה למדי. מבחינת כישורים, להערכתי בכל התחומים הללו נדרשת יכולת בינאישית טובה מאד, תקשורת טובה עם ילדים ומבוגרים, כישורים אקדמיים מוכחים, כולל עמידות ללחצים, ונכונות להמשיך להתפתח וללמוד כל הזמן, גם אחרי ההסמכה. העובדה שלא הצלחת לעמוד בדרישות האופ' אינה מעידה בהכרח על עמידות נמוכה ללחצים, ויתכן שלתזמון הספציפי היה חלק בכך. אם את מרגישה שהדברים בוערים בעצמותייך, אל תוותרי על החלום, וצרי עבור עצמך את התנאים שיאפשרו לך לנסות ולהגשימו. בהצלחה ליאת

בני בן 5.5 הוא בן יחיד אני ובעלי נמצאים בטיפולי פוריות כבר שנתיים. הסיבה לאי הפוריות נעוצה בלידה. בלידה הושארה לי שארית שיליה שגרמה לנזק קשה לרחם ולמצב העקרות בו אני נמצאת כיום. בני שהוא ילד מאוד בוגר וחכם יודע שאני מטופלת אצל רופא "שעוזר לאמא ואבא להכנס להריון" . לפני מספר ימים לאחר שראה את התינוק שנולד לחברה טובה שלו מהגן, שאל אותי מדוע הרופא לא מצליח לעזור לנו ואף הציע לי להחליף רופא... בנוסף שאל מדוע אני לא מצליחה להכנס להריון? הסברתי לו שלאמא היה פצע בבטן במקום שבו אמור לגדול התינוק. הפצע עבר, אבל גרם נזק ולכן לאמא קשה להכנס להריון. אמרתי לו שאני ואבא לא מוותרים ונמשיך עד שנצליח בסוף, גם אם זה יקח הרבה זמן.הוא מאוד רוצה אח או אחות ומדבר על זה איתנו מפעם לפעם. במקביל לטיפולים שאני עוברת אנו בודקים אפשרות לפנות למסלול של פונדקאות ואנו מאוד נחושים ברצון ובמטרה להגיע לילד נוסף. שאלתי- אנני יודעת מה לענות לו אם ישאל ממה נגרם הפצע שהיה לי "בבטן". אני מרגישה שהשאלה הזאת תגיע בקרוב. אני חוששת לספר לו שזה קרה אחרי הלידה שלו מחשש שלא יאשים את עצמו במצבי. איך את ממליצה להציג לו את הדברים? האם להפיל את האשמה על הרופאים? אבל אז אני חוששת שהוא יכול להפוך להיות נגטיבי כלפי רופאים. האם לומר לו את האמת? ואיך להציג אותה?

שלום רונה, אני מסכימה איתך, וחושבת שנכון מאד לשתף את הילד בתהליך שאתם עוברים, כי הוא חש - ללא ספק - שמשהו חשוב ומשמעותי קורה בבית. ממש כפי שאנחנו משתפים ילדים בהיריון של אמא, כך מגיע להם להיות חלק מתהליך של טיפולי פוריות, פונדקאות, או אימוץ. כמובן שאת ההסברים יש להתאים לרמת ההבנה של הילד, לגילו, ולבשלות הרגשית שלו. אישית, אני לא בעד ההסבר של "פצע" בבטן, בעיקר מאחר שהילד שלך נמצא בתקופה בה החרדה לשלמות הגוף נמצאת בשיאה, והרעיון של פצע בבטן יכול להיות מעורר חרדה, בהיותו 'פלסטי' מאד, וגם לא בהלימה מלאה עם הנסיבות במציאות. פצע הוא סוג של חבלה, ובחוויה של הילד, מישהו בהכרח גרם לזה. נדמה לי שעדיף להגדיר זאת כבעיה כלשהי שהתגלתה ברחם אחרי הלידה שלו ("איזה מזל שהצלחתי ללדת אותך בשלום, ושזה קרה רק אחרי הלידה..."). אפשר לספר לו על הרחם, כעל האיבר בגוף שבו גדל ומתפתח תינוק. תוכלי לומר שאחרי הלידה הראשונה התברר שקיימת בעיה ברחם שלך, ושלא בטוח שהוא יצליח להחזיק ולגדל בתוכו תינוק נוסף. אפשר לספר לו על הפתרונות האפשריים, כפשוטם, ולהשתדל להשיב על השאלות שלו באופן ענייני וקונקרטי. אני חושבת שאם תדגישי כמה את שמחה שהצלחת ללדת אותו, הסיכוי שיחוש אשמה או אחריות קטן. לטעמי, הניסיון להשאיר חלקי סיפור כ'סוד', עלול להביא לתוצאות לא רצויות, ולחרדות המתבססות על השערות ודמיון של הילד. האמת, כשהיא נחשפת בפניו בהדרגה בהתאם לגילו, לעולם עדיפה על הסוד, ונזקיה - אם בכלל - פחותים מאלה של ההסתרה. לא נותר לי אלא לאחל לכם שהמאמצים ישאו פרי, ושעד מהרה תתרחב המשפחה שלכם, ותגדל לתפארת. איתך ליאת

הי ליאת, ראשית תודה רבה על התשובה הזריזה באמת נתת לי חומר למחשבה ואני מתחברת עם הדברים שכתבת. בין שאר הדברים כתבת שאפשר לספר לו על הפתרונות האפשריים כפשוטם. האם כדאי בשלב זה לספר לו על הפתרון של פונדקאות כלומר בשפה של ילד אישה שתישא ברחמה את התינוק שלנו ותביא לנו אותו אחרי שיוולד. האם זה לא מוקדם מדי? אגב לפני כחודש- חודשיים הוא התעורר בבוקר ומיד שאל אותי מתי תהיה לו אחות. הוא אמר שהוא רוצה אחות גדולה. (לדעתי התקנא בחבר שיש לו אחות גדולה) אמרתי לו שאנני יודעת ושזה יכול לקחת הרבה זמן ושבכל מקרה אם תהיה לו אחות היא תהיה אחות קטנה כי הוא האח הגדול. והוא שאל אם אפשר לקנות לו אחות. אמרתי לו שלא קונים ילדים, אבל אפשר לאמץ ילדים שאין להם אמא ואבא שמגדלים אותם. אז הוא אמר לי שהוא רוצה שנאמץ ילדה. לא זוכרת מה עניתי לו, אבל לא פיתחתי את הנושא.

הי ליאת איך שולחים פה מיילים למישהו באופן אישי

שלום רב, מאחר והמייל הפרטי נשאר מחוץ לתחום ראייתם של קוראי הפורום, וגלוי רק לעיני המנהלים, אין דרך להגיע למייל הפרטי, אלא אם מישהו בוחר לפרסם אותו, מטעמו, בגוף ההודעה עצמה. בברכה ליאת

ליאת יקרה !! כתבתי לך בקשר : לקשיי הרדמות של בני..ופתאום "נפל " לי האסימון,שאנחנו מכירות מצויין ..מטיינר.מיכל שמעון זאת אני מיכל גורביץ..מה שלומך חמודה.את עושה חייל אני רואה.!!!תודה על העצה היא מאוד נכונה אבל לי מאוד קשה לראות אותו הולך כל היום כמו "זומבי" בגלל עייפות. אגב : מי הקים אותנו ב"טיינר"?? היינו הרבה הרבה יותר עצמאיים מהיום לא ??הנוער היום נראה לי מפונק ועטוף.אגב : כל שבוע אני נפגשת עם דודה פ' בדגניה א'(שם אני גרה). היא מעבירה חוג לקשישים פה.טוב,תרגישי טוב (אגב לפי הsms שקיבלתי את גם ציפור לילה !!!כמו שכתבת.שבת שלום ולהתראות.

היי מיכל (בשבילי את תמיד מיקי) איזו דרישת שלום מרגשת!!! כשכתבתי לך אתמול, עוד לפני שידעתי מי את, התלבטתי אם לשתף בחוויות מהקיבוץ. אני דווקא זוכרת, לפחות פעם אחת, שאורית (המטפלת, למי שמוכרח. אני כמעט בטוחה שזו הייתה היא) יזמה השכמה מקורית, כששפכה דלי מים לתוך החדר בטיינר, וביקשה (רק!) להוציא את המים עם המגב. אם אני לא טועה, היא התכוונה להרוג שתי ציפרים במכה: שנקום, ושיהיה נקי סוף סוף. אני שמחה שבאת לבקר כאן, ומקווה שנצליח להיפגש גם בהזדמנויות אחרות, בעולם הממשי. בינתיים - מסרי לילד שלך שאני בעדו. לזכותי ייאמר שצידדתי בו עוד לפני שידעתי מי אמו... ד"ש בדגניה, גם לדודה החמודה שלי... חיבוק ליאת (כדי לא לשתף את כל הפורום בחדוות המפגש שלנו, את מוזמנת לכתוב לי למייל הפרטי - [email protected] )

הי ליאת מה שלומך? אני פונה אליך שוב בנוגע לילדים שלי. בני הבכור בן 11 מתנהג כמתבגר לכל דבר. בתי בת ה8 נמצאת בשלב בו היא שואלת הרבה שאלות על 'איך באים ילדים לעולם'. בעבר הראתי להם קלטת. היום היא מבינה יותר ויש לה שאלות כמו ' אני מבינה שאצלך יש ביציות ואצל אבא זרעים , אבל איך הם נפגשים?' לי לא פשוט לענות במפרוט. יש לך דרך או ספר למליץ בנושא. כמו כן, הקטנה שלי עוד מעט בת 5 והיא נוהגת להסתובב עירומה בבית לפני כל מקלחת ולפעמים גם אחרי. הבן הגדול משתגע מזה ומבקש כל הזמן שתתצטנע. אנחנו לא כל כך אוכפים את הבקשה שלו ומאפשרים לה מה שאפשרנו גם עם שני הילדים הגדולים כאשר היו בגילה. מה את אומרת על זה? הבן הבכור כועס מאד עליה ואני לא יודעת אם צריך למתן אותו או להגיד לה. בכל אופן דיברנו על כך שהגוף הוא פרטי וכו', זה לא בדיוק מדבר אל הקטנה בזמן שאצל הגדול זה שונה. כמו כן, אני מניחה שדרך האינטרנט הוא נחשף לצערי לכל הנושא המיני. אני לא יודעת למה ולא יודעת 'מה עובר לו בראש'. ניסיתי לדבר איתו קצת כי פעם הוא שאל 'האם לציצי יש תפקיד נוסף מלבד הנקה' אז אני מניחה שהוא יודע/מבין דברים. אני כן רוצה להיות מעורבת ברמה מסויימת לגבי הידע 'המיני' שלו ולו רק בשביל לעגן את זה באופן נעים יותר מהחשיפה שלו לתכנים כאלה באינטנט שמציגים מין באופן שאני חושבת שהוא לא נכון. מה את אומרת על זה? הייתי שמחה אם היית מפנה אותי לספר מתאים או לכל דבר אחר שיכול לעזור. גם ביתי בת ה8 מאד נוח לה עם העירום שלה וגם אולי לא מטריד אותה להיות עירומה בנוכחות אחיה. זאת אני לא בטוחה. הוא כועס עליה כל פעם שהיא לא מקפידה לסגור את הדלת באמבטיה וכו' אבל פה התערבנו כבר והסברנו שכשהיא מתקלחת יש לסגור את הדלת. אני לא יודעת אם זה מסר מבלבל שכן בעלי עדיין מקלח אותה. את חושבת שיש גיל שכבר כדאי שרק אני אקלח אותה? הרבה שאלות בנוגע לזה.. מה דעתך תודה מראש ניבה

שלום ניבה, היחס לעירום ולמיניות משתנה מאד מבית לבית, והוא נשען על אספקטים תרבותיים, השקפת עולם, ההיסטוריה האישית והמשפחתית של ההורים, והצרכים המשתנים של בני הבית בהווה. נראה שקיימת אצל בתך סקרנות טבעית בנושא, וחשוב שהיא תקבל מענה הולם ולא מתחמק. יש די הרבה ספרי הדרכה להורים בנושאים של מין ומיניות www.genicolog.net/files/sexuallity-bibliography.do וגם לא מעט ספרי ילדים isaac-israel.bashan.co.il/photogallery/photo26003/pdf/books.pdf בעניין בנך, אני חושבת שיש לכבד את בקשתו, ולא לאפשר לבתך להסתובב עירומה בבית, גם אם הכל תמים וכשר. בנך נכנס לתקופת ההתבגרות, תקופה של הצפה בתכנים מיניים ישירים או מרומזים, ורצוי לא להעמיס עליו גירוים מסוג זה, שיכולים לעורר הרבה חרדה. אין לי ספק שגם בנך וגם בתך אינם "קרקע בתולה" בתחום, ונראה שלשניהם יש מושג כלשהו בנושאים הללו, עליהם שאלו. תכנים בעלי אופי מיני נמצאים היום בכל מקום ובכל סוגי המדיה, וילדים נבונים ועירניים לא מחמיצים זאת. עלינו, ההורים, מוטלת משימה נכבדה בכל הנוגע להכוונה, הקניית ערכים של כבוד והתחשבות כלפי אדם אחר, ורכישת כללי "עשה ואל תעשה" בהתאם לנורמות התרבות והמוסר בחברה שלנו. ואם מדברים על נורמות וכללים, גם ההחלטה מתי אבא מפסיק לקלח אינה קבועה במסמרות. זה עניין של תחושה, שלך ושלו. אם את מתחילה להטיל ספק, אולי זה מתחיל להיות הזמן... זהו, אני חושבת... הגיע זמן לישון... יופי שאת כאן ליאת

היי לכם אני רוצה לספר לכם את סיפור חיי כי כנראה יש הפרעה אישיותית. אחי לקח אותי לפסיכאטר . אז ככה הייתי ילד דחוי הילדים הציקו לי לא היו לי חברים של ממש מה שנקרא. לא הייתי חברותי אהוב הילדים וכו . בתיכון הציקו לי גם ולא הלך לי עם הבנות. אני בן 33 רווק גר עם ההורים אן לי אוטו או רכוש . עזרתי המון בבית ולא קיבלתי בעצם חום ואהבה כמו שמצופה . אבי ז"ל לא הסתדרנו ממש תמיד ויכוחים כעסים. נדחתי המון על ידי בחורות לא קיבלתי את הלא המשכתי לרדוף וכו עד שהתפכחתי בעזרת מאמן אישי וגם בגלל שיש את חוק הטרדה ולא רוצה להסתבך. היום אני מבין מי שרוצה רוצה לא רוצה נקסט. המצב בבית בין האחים אן תקשורת טובה כל אחד בעולם שלו מה שנקרא גם לי כואב על כך. אן לי ממש חברים כרגע בעיקר חברים וירטואלים . אני מבין שאני לא בנורמה החבריתית ושלא הצלחתי עדיין ללא זוגיות ללא בסיס כלכלי וכו. רק עכשיו אוסף את השברים. כשאמרו לי תשפר הופעה הלכתי שפרתי וכו עשיתי השתדלות בנושא הזוגי תמיד אומרים בחור טוב מתוק ואן המשך. יוצא שאני האח הגדול הבכור ולא דומיננטי לא מחזיק את המשפחה מעדיף שיעזבו אותי בשקט ושיתנו לי את הפינה שלי. עזבתי מקום עבודה אחרון רציתי להכנס לארגון קופ חולים נסתי 60 קמ כל יום בכדי להשקיע וכו והפסדתי כסף ואפילו לא טרחו לומר לי שאן תקנים קמתי ועזבתי . ואמרתי אם רוצים אני אבוא למלאות טפסים להיכנס פנימה . מתלבט מה ללמוד הנחיית קבוצות וזוגות לבין עבודה עם ילדים לא יודע עדיין מה בדיוק מתאים לי לפרופיל האישיות שלי . איזו בת זוג מתאימה לי בדיוק ? אני יודע ועושה רק מה שטוב לי ומזמן לי אנשים חיובים וכו לחיי . דוגמא קראתי המון ספרים הייתי תופר נושא נושא כמו זוגיות אז הייתי קורא תקופה את הספרות בנושא זה .גם ספרי שואה היסטוריה ביוגרפיות מיסאיקה ניו אייג התפתחות אישית. אני מאוד אוהב מוזיקה שומע שנות ה80 שירי אהבה שירים שקטים והאוס אני דתי לאומי כיפה סרוגה אב אני אדם פתוח וחם מתלבש יפה מותגים . דוגמא אתמול תפרתי הכוונה התחשק לי ללמוד לקרוא את התחנת הרדיו קול השלום ישבתי למדתי דרך האינטרנט שדרים פורומים תוכניות וכו למרות שלא הייתי ממעריצי אייבי נתן אבל אוהב את המוזיקה פתאום את השדרנים באנגלית. עכשיו תורכם לשאול על עצמי ואשמח לכל עזרה בנושא

שלום מיקי, יש לי הרגשה שקצת התבלבלת בפורום.הפורום שלנו מיועד לסוגיות הקשורות לחיי הנפש של ילדים ומתבגרים, ואתה כבר קצת "גדול עלינו". בכל מקרה, שמחתי לשמוע שהצלחת להתגבר על חלק גדול מהקשיים שלך בעזרת המאמן האישי, ואני משוכנעת שיהיו עוד הישגים ככל שתמשיך לעבוד על עצמך. קשה להשיב על השאלות שלך לגבי הבחירה האקדמית ומציאת בת-זוג מתאימה. בשביל זה צריך להכירך מקרוב. אני ממליצה לך לנסות להיכנס לפורום תמיכה הדדית, ואולי למצוא שם שמץ ממה שאתה מבקש. בהצלחה רבה ליאת

שלום ליאת ! בני בן ה16 מתלונן שאינו יכול להרדם.יכול להישאר ער עד השעות הקטנות של הלילה. מובן שלא בא בחשבון טיפול תרופתי,אם כן מה עושים ???יש להעיר שיש לו הרבה מאוד איחורים לב"ס בגלל זה. תודה.

שלום מיכל, קל לי מאד להזדהות עם בנך, פשוט כי אני מכירה היטב את התופעה על בשרי... מסתבר ש"ציפורי לילה" היא לא רק תכנית רדיו, אלא תופעה מוכרת של שעון פנימי שלא ממש מתואם (כמו אצל רוב האנשים) עם שעות האור והחושך. יש אנשים שעם רדת החשיכה, במקום לחוש את העייפות וצניחת העפעפיים המפורסמת, מגלים דווקא סוג של עירנות וחדות, המאפשרות להם לתפקד היטב עד השעות הקטנות של הלילה. כמובן שהמחיר הוא עייפות רבה בשעות הבוקר, וקושי לקום מוקדם. מתבגרים, כך נדמה, הם ציפורי לילה טבעיות, והם מעדיפים לבלות על המחשב חצי לילה, ולישון עד שעות הצהריים. עם סיומו של החופש הגדול, ובתום תקופת החגים, מגיע רגע האמת, ועליהם לכוון את עצמם לדרישות המציאות. כהורים, נוכל לעזור בהתארגנות וחזרה לשגרת השכמה בזמן, ללא קשר לשעה בה הלכו לישון. תוכלי לומר לו שהוא רשאי ללכת לישון בכל שעה שיבחר, אך לא תוכלי לאפשר לו להימנע מלקום בשעה היעודה בבוקר. ברוב המקרים, כשמשאירים להם את האחריות, הם מצליחים להתאים את שעת ההליכה לישון לשעת ההשכמה, גם אם זה לוקח שבוע שבועיים. השתדלי לא להיכנס איתו למאבק, אלא להביע נכונות לעזור לו בבוקר בעידוד והמרצה. הביעי השתתפות והבנה לקושי שלו, ונסי לשמור על רוח טובה והומור. למרבה הצער, יש להניח שיהיו איחורים פה ושם, אך בעיני עדיף לספוג את זה מפעם לפעם, ולא לקלקל את היחסים איתו על הרקע הזה. בהצלחה ליאת (הציפור התאומה)

יש לי ילדה בת 15.5 שקשה מאד לי כאמא גרושה להסתדר איתה ולשלוט עלהתקפי זעם דימוי עצמי נמוך ותסכול תמידי כל כמה שבועות מריבות וצעקות שנגמרות בבריחה שלה לסבתא ובאיומים שהיא תתאבד. הילדה במצוקה ואני לא יודעת איך לגשת אליה מאד אגרסיבית וגורמת לי לצאת מדעתי האם תוכלי להפנות אותי לגורם מטפל באיזור מודיעין רחובות לוד רמלה, האמצעים הכלכליים שלי מאד דלים האם יש עזרה שניתן לקבל מגורמים מסייעים או בית ספר?

שלום שוש, בתך כבר בת 15.5, ולמרבה המזל לא את זו שצריכה לשלוט בזעם שלה ובביטויים הרגשיים שלה. הצורך שלנו 'לשלוט' על הילדים, ויותר מכך על מתבגרים, עלול להוביל דווקא למרד, להתרחקות, ולהחרפת היחסים בבית. את צודקת, ורואה נכון את המצוקה, ואני מסכימה שפנייה לגורם מקצועי יכולה לסייע מאד, בעיקר במניעת ההתדרדרות ביחסים ביניכן והפגיעה בדימוי העצמי שלה. טיפול פרטי הוא אכן עניין יקר, ולכן, עדיף לנסות להגיע למטפל דרך קופ"ח (מחיר מסובסד), דרך מרפאת בריאות הנפש לילדים ונוער של משרד הבריאות (חינם, אך יש תור ארוך!) או דרך השפ"ח (השירות הפסיכולוגי החינוכי, אליו אפשר להגיע בעזרת יועצת ביה"ס, לפעמים חינם ולפעמים במחיר מוזל). כשאת פונה למרפאת משרד הבריאות, הדגישי את האיום באובדנות, כדי לקבל קדימות. אם את מרגישה שקיימת סכנה ממשית, פני ללא דיחוי ליועצת ביה"ס ובקשי את עזרתה בהפנייה לגורמים הזמינים באזורכם. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 3, השנה נכנס לגן עירוני (טרום חובה), לפני כן היה במשפחתון מגיל שנה וחצי. בני אקטיבי מאוד, לא מסוגל לשבת הרבה זמן,בעיקר אם משעמם לו או שפשוט נושא לא מעניין אותו. בנוסף לכך אינו דובר עברית (בגן אין אף אחד דובר רוסית חוץ ממנו), אז כמעט כל המפגשים בגן לא יכולים לעניין אותו (למרות זאת, ב"שעה חופשית" יכול לשבת חצי שעה ולגזור משהו או לצבוע). בתחילת שנת לימודים הגננת , כנראה כדי שלא יפריע לה, בכל המפגשים היתה מוציאה אותו יחד עם סעיית לחצר ובעצם נתנה לו לעשות מה שבא לו. כיום המצב הוא כזה שבני משתולל בגן ולא מוכן להקשיב לאף אחד, לפעמים מרביץ לילדים אחרים, אך לדברי הגננת לפני שמרביץ אומר משהו לילדים ברוסית. בנוסף לכך כל חצי שעה רץ לעשות פיפי. לגן הולך ללא שום בעיה למרות שלדברי הגננת עדיין לא התחבר עם אף ילד. בפגישה עם הגננת הדגשתי כמה פעמים שבני צריך גבולות ברורות ולמרות הגבולות בכל זאת תמיד יחפש איך "להפרץ החוצה". כיום, חודש וחצי אחרי תחילת הגן הגננת רומזת כי בני ככל הנראה היפראקטיבי ולדעתה חייבים לערב "גורם שלישי", לדברי הגננת הוא צריך עזרה עקב אי שקט וחוסר יכולת להסתדר עם גירויים רבים שישנם בגן. יחד עם זאת, בבית הוא ילד הכי מתוק והכי טוב, מתנהג בצורה טובה מאוד, עושה כל מה שמבקשים ואין שום בעיה עם הפיפי או אלימות, וגם אם בטעות נתן מכה קטנטנה ישר מבקש סליחה ומלטף. יש לו סדר יום קבוע, נרדם ב 20:30, לפני זה יש לנו חצי שעה של קריאת ספר, יושן טוב בלילה, בצהריים יושן לפחות שעה וחצי, ז"א יושן לפחות 12 שעות ביום, אוכל טוב. השאלה שלי היא האם אפשר לקבוע משהו עכשיו, כשהילד עדיין בתקופת הסתגלות לגן החדש, האם באמת יש לו בעיה ואני לא רואה אותה (חוץ מבעיות הסתגלות)? האם ילד כזה נשמע לך כילד עם בעיות התנהגות חמורות, ילד היפראקטיבי? האם בשלב הזה אנחנו באמת צריכים לערב גורם שלישי?

שלום אנסטסיה, ההגדרה של "היפר-אקטיביות" היא הגדרה יחסית, הנשענת על דיווח חיצוני של מי שצופה בילד לאורך היום. מאחר וקשה להגדיר 'נורמה' חד משמעית בתחום זה, התוצאה תלויה פעמים רבות באדם שאותו שואלים. ובכל זאת, לגננות יש יתרון מסוים באבחון סוגים של חריגות, בהיותן חשופות לקבוצת ילדים גדולה, המספקת הזדמנות נוחה להשוואה. בנוסף, בגן הילדים נחשפים למגוון גדול של פעילויות (קוגניטיביות, חברתיות ומוטוריות), המזמנות לילד התמודדויות עם דרגות שונות של תסכול. כשהוא נמצא בחיק משפחתו, הילד עטוף באהבה ותשומת לב, הוא נמצא במוקד ההתעניינות, לא צריך להמתין בתור, להתאפק או לדחות סיפוקים כמו בגן. קל יותר להיות ילד "הכי מתוק והכי טוב", כמו שאת אומרת, וגם אם הוא מכה (גם מכה קטנטנה היא מכה, ורצוי לא לגלות סלחנות למרות בקשת סליחה), בני המשפחה האוהבים מצליחים להכיל זאת. קשה ומאד לא מקצועי לאבחן ילד מרחוק, אך גם מבלי להיכנס להגדרות, ברור שמדובר בילד אנרגטי, המתמודד עם קשיי שפה ורמת תסכול גבוהה. גם אם לא מדובר בקושי ממקור אורגני, אני חושבת שאותו 'גורם שלישי' (פסיכולוג ילדים למשל) יכול לסייע לכם להבין מה עובר על הילד שלכם, ולהדריך אתכם כיצד להגיב להתנהגותו בבית, כדי שלא יהיו פערים גדולים בין הבית לגן. כדי להרוויח הדרכה מפסיכולוג לא חייבים להיות עם הפרעת התנהגות חמורה או ליקוי התפתחותי. פסיכולוגים מנוסים יכולים להועיל מאד גם במקרים של בעיית גבולות או פינוק-יתר, שיכולים לתת תמונה די דומה. בעיני, שווה להתייעץ ולהירגע. בהצלחה ליאת

לפני שבוע נולד בני השלישי. יש לי עוד שני בנים בבית. הגדול כמעט בן 7 והקטן בן 3. הבעיה היא עם הילד האמצעי. הוא קיבל את המציאות החדשה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי. זה מתבטא אצלו בכעס ובכי כמעט לכל אורך שעות היום, הוא עצבני, זורק, בועט, דוחף את העריסה. בנוסף הוא התחיל להשתמש במוצץ למרות שהוא עצמו בתור תינוק אף פעם לא אהב מוצץ. נכנס ללול לעריסה. בקיצור מלחמה לא קטנה יש לי בבית. אנחנו מנסים לתת לו את מירב תשומת הלב, להתייחס, ללטף, לחבק. כשהתינוק ישן אני משחק איתו. באמת שמתשתדלים אבל נראה לי שלא עוזר כלום. אני יודעת שצריך סבלנות אבל חייבת עזרה איך להתמודד איתו ומה אפשר עוד לעשות. (דרך אגב, שלשום הוא גם עבר התקף אסטמה קשה בפעם הראשונה - לא יודעת אם יש קשר) תודה

שלום טל, ברכות להולדת בנך השלישי! מאחלת לכם הרבה בריאות, שמחה ונחת. בנך בן השלוש מתקשה להכיל את השינוי בקצב ובאופן לו ציפיתם, אך עדיין תגובותיו (אולי למעט התקף האסתמה)הן בגדר הנורמה, אם בכלל יש דבר כזה... כרגע, אין הרבה מה לעשות, חוץ מלקבל בהבנה וסלחנות את הנסיגה אל הלול, העריסה או המוצץ. לצד ההבנה וההתחשבות ברגשותיו, כמובן שאין לאפשר לו לפגוע ברכוש או באחיו התינוק, וחשוב להיות מאד ברורים בעניין זה. ככלל, יכולתם של ילדים קטנים לקבל את השינוי המשפחתי, תלויה במידה רבה בעמדתם של ההורים כלפי אותו שינוי ממש. הורים שמתייחסים אל הלידה כאל עוול או פגיעה באח הגדול, משדרים לו זאת ישירות או בעקיפין, מרחמים עליו ומנסים לפצותו. זוהי עמדה בעייתית, המחזקת אצל הילד את תחושת הקיפוח והאומללות, וכדאי לא להיכנס לשם. לטעמי, חשוב להמשיך לתת הרבה תשומת לב ואהבה לילדים הגדולים, אך בה במידה לשדר גם ציפייה מהם לקבל את התינוק, לעזור לך לטפל בו, ולהתחשב בצרכים המיוחדים שלך בימים אלה. אין טעם לנזוף או להדגיש מול הילד האמצעי "כמה הוא גדול" עכשיו, כי זה הדבר האחרון שהיה רוצה לשמוע. תוכלי, במקום זאת, לומר לו שאת רואה כמה קשה לו, וגם לך קצת קשה עכשיו (ואת אפילו מתגעגעת קצת לימים של לפני הלידה, כשהיה לכם המון זמן יחד). כך את נשארת קרובה לחוויה שלו, ולא משאירה אותו בודד מול הקושי. זה הזמן לגייס את אבא, את הסבתות ואולי גם דודים צעירים אם יש, להפצצה כבדה של אהבה, תשומת לב, וצ'ופרים כלפי הילדים הגדולים, עד יעבור זעם. שולחת לך, שוב, איחולים להרבה אושר בחיק המשפחה המורחבת ליאת

שלום לך ליאת ! תודה תשובתך נתנה לי לראות דברים אחרת ואני אשתמש בהצעתך לעדי תודה רבה מעין תמשיכי בעבודתך היא עבודת קודש תודה

שלום מעין, תודה על דברייך. שמחה להיות לעזר. :-)) המשיכי לבקר! ליאת

ליאת שלום אני גרושה ויש לי שני ילדים בת 4 ו9 חודשים ובן 3 ו4 חודשים הילדים נפדשים עם אביהם פעמים בשבוע בימי ראשון וחמישי מ 5 עד 8 לרוב כשהם חוזרים הם מספרים לי שטיל איתם במגרש משחקים מרכז אצל החברה שלו או אצל אחותו לפעמים גם אצל חבר בפעם האחרונה כשלקח אותם אלו הביתה היילדה ספרה לי כי ראתה את אביה מחליף בגדים בחדר וראתה לו אמרתי לה שאני לא מסכימה ושתומר לאביה שיסגור את הדלת אז היא אמרה אבל אם הוא יסגור את הדלת אני פוחדת כי אבא כל פעם אומר לנו שיש מפלצת כשהילד חזר מהגן גם הוא סיפר לי שאבא רקד ערום ושהוא ראה לו את התוסיק ואת הבולבול ושיש לאבא שערות בבולבול והילדה אמרה שיש לו פצע בבולבול שלחתי לו הודעה כי אנכנו לא מדברים ושאלתי לפשר הענין אך הוא מקחיש ואומר שלא היה ולא נברא ושאני ממציאה אמא שלי שמעה את כל מה שהילדים אמרו ושאין מצב שאני מליתי להם את הרוש אמרתי גם לאביהם כי יש אנשי מקצוע שידעו להוציא מהילדים את האמת לפי דעתי אביהם לא רצה להרות להם או הייתה לו כוונה ראה פשות החליף בגדים ובכיד לשעשע אותם עשה מה שעשה אך אני רשמתי לו שאני לא מוכנה שהענין יחזור על עצמו ובמידה ויקרה שוב אני יפנה לרווחה שתערב מיד את המשטרה אני לא ממהרת לפנות לרווחה או למשטרה כי סוג עבודתו יכול לפגוע לו בעבודה במידה ויהיה לו תיק במשטרה אך במידה ויהיה שוב משהוא בסגנון אני לא ישתוק וגם אני לא מוכנה שיפחיד את הילדים עם מפלצת במידה והילדים יספרו בגן הגננות יערבו את הרווחה והמשטרה בלי לחשוב הרבה אל זה הסתום הזה לא חושב ואני סך הכול מזהירה אותו הוא אומר לי את ממציאה את רוצה להריב אתי אני פוחדת שיכול להיות לדבר השלחות על הילדים דוגמה מחר בגן הם יתפשתו וירקדו מול הילדים וכשאמרתי לאמי שאני יכתוב לו למה עשה כדבר הזה הילד התחיל להשתתח ולבכות שאני לא אדבר אתו על הנושא

שלום דפנה, אני מקווה, כמוך, שלבעלך לא הייתה כל כוונה רעה, והוא אכן ההתכוון להחליף בגדים בנוכחותם. אי חושבת שפעלת נכון כשהסברת לו שזו התנהגות לא ראויה. אגב, משפחות שונות מאד אלה מאלה בעמדתם כלפי עירום, ויש בתים בהם זה נהוג, מבלי שלעירום יהיו קונוטציות מיניות. בכל מקרה, טוב שהערת לו, והצבעת על ההשלכות שיכולות להיות לכך. אני לא חושבת שהילדים שלך יחקו את ההתנהגות הזו, ותגובתו של בנך מעידה על כך שהוא מבין שמשהו כאן לא מקובל. בעיני, חשוב מאד שתישמר ביניכם תקשורת ללא מריבה, באמצעותה תוכלו לתאם עמדות והתנהגויות הקשורות בילדים המשותפים שלכם. הבכי של הילד יכול להעיד על כך שהדיבור בינך לבין אביו היה עד עכשיו רווי מתח ומאיים. בעיני זה הנושא החשוב שעל הפרק, ואם אינכם מצליחים לעשות זאת לבד, שווה להיעזר בגורמי רווחה או במגשר. בהצלחה ליאת

שלום, אני אמא לילד בן 11(כתה ו'). שאובחן בגיל 8 וחצי ( סוף כיתה ג')שיש לו לקות למידה. אנחנו ההורים מנסים לתת לו את כל העזרה האפשרית ע"י מורה מתאימה אחה"צ, בנוסף שנה שעברה הוא קיבלת שעות שילוב מטעם בית הספר, שיעורים פרטים באנלית. אך הילד ממש מתנגד לעזרה שהוא מקבל בטענה שהוא יודע והוא לא צריך עזרה.ושזה מבזבז לו זמן חברים וכד'. מטלות שהוא מקבל מבית הספר הוא עושה בקושי. כשאנחנו רוצים לשבת איתו ולעזור לו זה ממש בא בכח. ונדרש להפעיל עליו סנקציות שאין חברים עד שהוא מסיים. אך הוא כבר בכיתה ו' והמטלות הן רבות ואני מוצאת עצמי ממש מיואשת. מעיקר מכיוון שהוא לא משתף פעולה ומקשה ככל האפשר. אני חושבת שאנחנו צריכים עזרה דחופה של יועץ / פסיכולוג/ מאמן אישי-משפחתי. איך מתחילים ? למי פונים ? אנא עזרתך.

שלום דפנה, עוד לפני שמזעיקים אנשי מקצוע, אני חושבת שכדאי מאד שאתם, ההורים, תלמדו להכיר את הליקוי ממנו סובל בנכם. לעיתים קרובות, הורים ובני משפחה חדורי רצון טוב, מתקשים להבין את הקשיים והמגבלות של הילד, ומציבים בפניו דרישות לא הגיוניות, שמובילות בעיקר לתסכול, זעם וחוסר אונים של כל הנוגעים בדבר. בשבילכם, נראה מאד הגיוני לשבת במשך כמה שעות ו'להיפטר' מהשיעורים. עבור ילד לקוי למידה, זו יכולה להיות משימת אימים, והוא יעשה הכל כדי להימנע ממנה. לכן, צאו מנקודת הנחה שלילד שלכם יש צרכים מיוחדים, והגישה כלפיו חייבת להיות מותאמת וסלחנית. אני מציעה ללמוד את הנושא, ורק אז, מתוך הבנת הצרכים והמגבלות, לחשוב יחד עם איש מקצוע על העזרה הרלוונטית. פסיכולוג חינוכי או פסיכולוג ילדים קליני יכולים לעזור מאד במהלך הזה. אני מניחה שתוכלי להשיג המלצות על פסיכולוגים כאלה באזורך. בהצלחה ליאת

תודה, אשמח אם תוכלי להמליץ על פסיכולוג באזור קרית אונו.

אני סובלת ממשקל עודף כי רוב הזמן אני אוכלת ללא תיאבון אפילו וגם זאת לא תאווה זה מין פיצוי כזה...יש לי נשירת שיער רצינית ונדודי שינה מאוד קשים חקרתי ובדקתי באינטרנט על סיפטומים של דיכאון ומצאתי שבהחלט יש לי אותם פניתי לרופאת משפחה שנתנה לי בדיקות שלוקחות הרבה זמן עד התשובה, אבל אני רוצה לטפל בדיכאון שלי ,רוב היום אני עייפה עצלה לעשות דברים אין לי ריכוז בלימודים, האמת שעברו עלי דברים לא קלים בילדות וגם בתקופה הזאת אבל אני לא מרגישה מדוכאת אולי זה רק תגובה פיזית של הגוף, רציתי לדעת האם יש לי אפשרות לפגווש פסיכולוג בקופת חולים שלי בלי שאמא שלי תדע , הקופ"ח שלי -מכבי אשמח אם תייעצי לי

שלום בת שבע, אני מסכימה איתך מאד, וחושבת שטיפול פסיכולוגי יכול לסייע לך מאד, הן בהבנת מקור המצוקה שלך, והן ברכישת דרכי התמודדות יעילות, פחות הרסניות לגוף. מאחר ועפ"י החוק כבר אינך קטינה, תוכלי לפנות לטיפול פסיכולוגי ללא ידיעת הורייך. הבעיה היא שטיפול דרך קופ"ח, למרות היותו זול יחסית, בכל זאת כרוך בתשלום (לכל קופה תעריף משלה), שלא ברור האם וכיצד תוכלי לעמוד בו. מבחינה זו עדיף לפנות למרפאת משרד הבריאות ("מרפאה לבריאות הנפש") בעיר מגורייך, שהיא מרפאה חינמית, אך מטבע הדברים התורים בה ממושכים ותיתכן המתנה ממושכת. אם הדבר אפשרי, מבחינתך, אני ממליצה לשתף בכל זאת מישהו מההורים. אמנם יש כאן פגיעת מה בפרטיותך, אך סיכוי טוב יותר לקבל עזרה במימון. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, כתבתי בצהריים הודעה, ומשום מה היא לא עלתה.אנסה לשחזר. זה בנוגע לנכדתי ילדה בת שלוש, מבקרת בגן, ילדה רגילה בהחלט, אלא מה, היא אינה מוכנה לעשות קקי בשירותים,(גם בגן) היא עושה בתחתון טיפין טיפין תוך כדי הסתתרות, כל המאמצים לשכנעה להתפנות בשירותים עלו בתוהו.ונראה שהעקשות שלה רק הולכת וגוברת, אני רוצה לציין שלא מדובר בעצירות, כי גם כשהיציאות רכות היא עושה בתחתון, יתכן שהדיעה הרווחת היא שבסך הכל היא בת שלוש וצריך לתת לזמן לעשות את שלו - יתכן, השאלה היא מתי צריך להתחיל לדאוג מהתופעה, האמא נואשת מההתעסקות הבלתי נגמרת בנקיונה,וגם אני קצת מודאגת, גידלתי מספר ילדים ולא זכור לי מקרה דומה אצל מי מילדיי(ואולי שכחתי?) בכל מקרה ליאת, אשמח לכל אינפורמציה שתוכלי לתת, כולל אופציות טיפוליות אם יש דבר כזה, ואם יהיה צורך בכך. אגב, הילדה אמצעית מתןך שלוש בנות. המון תודה.

שלום ריבי, לא לגמרי ברור אם מדובר ב'אנקופרזיס' או עדיין לא. תוכלי לקרוא קצת באינטרנט על הבעיה הזו, הנקראת גם הפרעת 'הצטאות'. בדר"כ, בעיה זו היא תוצאה של תהליך גמילה שהשתבש, אם בעקבות עצירות או אירוע אחר שגרם לכאב, ובהמשך לניסיונות הימנעות שגרמו באופן משני ומעגלי לעצירות ו'דליפה' לסירוגין; ואם בעקבות מאבקי כוח בין הילד להוריו, שמקבלים ביטוי דרך הערוץ הזה. הסברים 'דינמיים' יותר יתמקדו ביחסי הילד והוריו ובמשאלה של הילד להיות אהוב ורצוי גם כשהוא 'סורח'. הטיפול במקרים אלה מתמקד בהדרכת הורים, ובניסיונות למנוע הסלמה ביחסים במשפחה בעקבות הקושי סביב הקקי. במקביל, ובגילאים קצת מבוגרים יותר, מלמדים את הילד לדאוג לניקיונו ולטפל בעצמו גם בתוצאותיהן של תאונות הדליפה. במקרה של הנכדה שלך, דווקא בגלל גילה הצעיר, אפשר להניח שמדובר בתהליך גמילה שלא הושלם כהלכה, ובעיני חשוב להתייעץ ולטפל בזה בהקדם, כדי לא ליצור בעיה רחבה ועקשנית יותר, עם השלכות רגשיות לילדה ולהוריה. ולסיום - האזהרה הקבועה: לפני שפועלים בכיוונים פסיכולוגיים, חשוב לשלול מעבר לכל ספק את כל האפשרויות הפיזיולוגיות, כמו למשל בעיה בשרירי הסוגרים, שיכולה לתת תמונה קלינית דומה. התייעצו, לפני הכל, עם רופא הילדים. בהצלחה ובבריאות ליאת

אני מתעניינת בטיפול לבני בן השבע, תלמיד כיתה א, שמתמודד עדיין עם בעיית הרטבה ביום ובלילה (לא כל יום), כמו כן בעל הערכה עצמית נמוכה וביטחון עצמי נמוך. רציתי לדעת אם טיפול באומנות יכול לעזור או שכדאי לפנות לאבחון לפני תחילת טיפול כלשהו?

שלום קרן, אני מאמינה שטיפול באמנות יכול לסייע מאד לילדים עם קשיים רגשיים, בהיותו מכוון אליהם בדרכים עקיפות, דרך האמנות, שהיא כלי הביטוי הטבעי ביותר של הילדים. אבחון פסיכולוגי הוא תהליך ממושך ויקר, והוא גוזל משאבים עצומים גם מן הילד. אבחון נעשה בדר"כ כאשר יש שאלות גדולות על הפרק, שאין דרך (או קשה מאד) לענות עליהן בלעדיו. אני סבורה שאפשר להתחיל טיפול גם ללא אבחון, ולהתייעץ עם המטפלת לגבי נחיצותו לאחר שתכיר קצת את הילד. בהצלחה ליאת

שלום ליאת ! בני בן 4, הלך השנה לגן עירוני( טרום חובה),מגיל שנתיים הוא הלך למשפחתון .חשוב לציין כי יש לו בעיה עם השפה כי בבית ובמשפחתון שהוא היה בו מדברים רוסית . יש בגן החדש כמה ילדים שמדברים רוסית , אך הוא לא מיתקשר ולא משחק גם איתם. הגננת אומרת שהוא לחוץ, אבל זה לא רק הבעיה היחידה. כשסבתא הוספת אותו מהגן ומביא הביתה הוא מתחיל להיות מאוד אגרסיבי: מחלק מכות לכולם לי,לאבא, לסבתא לחברים בגינה, זורק דברים, צועק. אנו מזבירים לו שאסור להרביץ, אבל הוא לא רוצה להבין ולא מקשיב לאף אחד. לפעמיים אני כבר מאבדת סבלנות וצוהקת אליו ,וגם זה לא עוזר. אני מאוד מבקשת שתעזרי לי איך להתנהג איתו בכאלו מצבים. אני מאוד מקווה שזאת תקופת ההסתגלות לגן החדש , אבל איך לעבור אותה? תודה מראש, מחקה לתשובתך.

שלום אור, זה באמת לא קל לילד קטן להתמודד עם קשיי קליטה בגן חדש יחד עם קשיי שפה. ילד שמתקשה לבטא את עצמו ביעילות אכן מרגיש תסכול גדול,ויתכן שהכעס המצטבר מוצא פורקן באמצעות התוקפנות כלפיכם. אבל עם כל ההבנה למצבו ולמצוקה שלו, לא נוכל להרשות התנהגות אלימה הפוגעת ברכוש או בגופם של הסובבים אותו. לא ציינת אם היו התנהגויות כאלה גם קודם. אם הוא מעולם לא היה אלים ותוקפני לפני כן, כנראה שזה באמת תוצאה של קשיי הקליטה שלו. אם, לעומת זאת, ההתנהגות הזו הייתה גם בשנה שעברה, חשוב לאבחן מה מקור הלחץ, ואיך נכון להתמודד עמו. ילד שצועק, זורק דברים או מכה את הוריו ואת סבתו, הוא ילד שצריך לעזור לו. יתכן שאתם מתקשים להציב לו גבול, בגלל תחושות אשמה או רחמים כלפיו, אך כדאי שתדעו שילד שגדל ללא תחושת גבולות ברורה ועקבית, עלול לפתח חרדות ותסכולים גדולים. לכן, אין לאפשר לו להכות אתכם בשום אופן, ולא להגיע עד למצב של צעקות. יש לעצור אותו פיזית, להרחיק אותו מכם, ולא לאפשר לו לחזור כל עוד הוא מנסה להשתולל או להכות אתכם. אני מציעה מאד לבקש עזרה מפסיכולוגית הגן, שתוכל להנחות אתכם ולהציע דרכי התמודדות יעילות עם ביטויי התוקפנות שלו. תוכלי לקרוא עוד על כך, כאן בפורום, אם תטיילי קצת בין הדפים. בהצלחה ליאת

שלום רב, רציתי לדעת כיצד אפשר לאבחן אצל ילד בגיל 3 האם מתפתח אצלו חרדת נטישה?מהם הסימפטומים? תודה רבה

שלום הילה, חרדות הן חלק מחייו של כל ילד. יש חרדות בעלות משמעות התפתחותית, המעידות על הישגים קוגניטיביים, רגשיים, חברתיים ואפילו מוטוריים. כך,למשל, חרדה המופיעה אצל פעוטות המתחילים לזחול, ונבהלים מהרעיון שהם יכולים להתרחק מאמא. או ילדים גדולים יותר, הפוחדים מהמוות כאשר הם מבינים שמדובר במשהו בלתי נמנע ובלתי הפיך. גם חרדת הנטישה מתעוררת לראשונה אצל תינוקות ופעוטות המגלים שההורים הם יצורים נפרדים, המתרחקים מדי פעם לזמנים שקשה לילד להעריך. או אז מופיעות תגובות בכי או מחאה, היצמדות וניסיונות ישירים או עקיפים למנוע את התרחקות ההורה. זוהי תגובה נורמלית ואופיינית, גם בגיל שלוש, ואינה מעידה בהכרח על בעיה פסיכולוגית. אם, לעומת זאת, את מרגישה שהחרדה של הילד מפריעה לתפקוד השוטף שלו או שלך, הוא מסרב בעקשנות להיפרד ממך, מגיב לפרידה בעוצמות יוצאות דופן (בכי מר, התקף זעם, צווחות שאינן נרגעות, אך גם אדישות ואומללות שקטה שאינה חולפת), מסרב להירגע בעזרתו של אדם אחר שאינו אחד ההורים, מתקשה מאד להירדם ולהתמיד בשינה ללא נוכחות ההורה, מפגין סימפטומים גופניים במצבים של פרידה (כאבי בטן, כאבי ראש, בחילה והקאה, וכד') - אזי מוטב לפנות לפסיכולוג ילדים ולהתייעץ. מקווה שהמצב לא עד כדי כך חמור... בברכה ליאת

שלום, בני הוא בן 4 והוא מאוד ביישן מהיום שהוא נולד. הוא תמיד נמנע מלהשתתף במסיבות בגן ותמיד נחבא שמישהו מדבר איתו. בגן הקודם היה צוות מדהים שזיהה שהוא רגיש וצריך תשומת לב ובאמת נתנו לו הרבה והילד פרח גם מבחינה חברתית. בחודשיים האחרונים הוא החל ללכת לגן עירייה עם צוות די עייף ואנו שמים לב שהילד "נובל" והביישנות צפה ועולה. אנו שמים לב שמבחינה חברתית הוא לא כל כך יוצר קשרים והוא לא כל שמח בגן ונראה שהוא הולך כי "מכריחים" אותו. הוא אומר על עצמו שהוא משחק הרבה לבד כי הוא פשוט אוהב לשחק לבד. העניין הוא שבגן הקודם הוא לא היה משחק לבד אלא היו לו הרבה חברים בגן והילדים היו מאוד אוהבים אותו. יש לציין שהוא לא יוצר קשרים חברתיים בעצמו אלא רק אם הצד השני יזום. מה עושים? אני הייתי די דומה לו ואני יודע שזה בעייתי ויודע גם מה מצפה לו ואני כן רוצה לעזור לו ולתמוך בו.

שלום רונן, ילדים ביישנים, הגם שנולדו עם תכונת אישיות זו, אינם חסרי תקנה, וכפי שאתה רואה (ומכיר ודאי גם מעצמך), עם העזרה הנכונה הם יכולים לפרוח חברתית בכל קבוצה, אלא שזה יכול לקחת מעט יותר זמן. מה שנראה כמו נסיגה אצל הילד או 'עייפות' של הצוות, יכול לשקף את חבלי הקליטה לסביבה החברתית החדשה, שמאיימת עליו ואולי גם עליכם. לצוות חינוכי חדש אכן לוקח קצת זמן להכיר את הצרכים האישיים של כל ילד. במקרים מסוימים, חשוב ליידע את הצוות על הקשיים, ולבקש יותר תשומת לב וסיוע. גננות באמת יכולות להיראות קצת מותשות בשלב זה של השנה. ימי ההתארגנות של תחילת השנה, קליטת הילדים החדשים, התמודדות עם חששם ודרישותיהם של ההורים החדשים - כל אלה מטילים גם על הגננות מעמסה כבדה. עתה, כשתמו החגים, נגמרו הדמעות, ורוב הילדים מתחילים להתרגל לשגרת העבודה בגן, אפשר להתפנות להיכרות קרובה עם הילדים, ובהחלט כדאי להסב את תשומת לבן של הגננות לביישנות של בנך (אני מוכנה להמר שהן שמו לב בעצמן). כדאי להזכיר כאן (שוב) שילד שהיה אהוב ומקובל בקבוצה אחת, יצליח בדרך כלל לשחזר זאת גם בעתיד, ולכן אין באמת סיבה לדאגה. תוכלו לסייע לו גם אתם ביוזמה של אירוח חברים מהגן, תחילה אצלכם, ובהמשך גם בביתם של החברים, כדי לבסס חברויות של "אחד על אחד". ולסיום - תיאבון חברתי הוא עניין אישי מאד. יש ילדים שלא מאד סובלים כשהם עם עצמם, ומעדיפים משחקי יחיד או משחק עם חבר אחד על פני הימצאות בקבוצת ילדים גדולה. חשוב שתהיה ער לכך שאתה ובנך אינכם אחד, ולא כדאי להעמיס עליו את המכאובים הישנים שלך. בהחלט יתכן שאתה 'משליך' עליו קשיים ומצוקות מעולמך שלך, בעוד הוא מקבל את מצבו וחי עם זה בשלום. חומר למחשבה... :-)) ליאת

שלום רב, בני בן 3, עד לפני שבוע ישן לבדו במיטה לעיתים עם מעט פינוקים אולם שינה רצופה עד הבוקר. לפני כשבוע לערך החל להתעורר כל שעתים וקורא לנו (להוריו) בטענה שאינו רוצה לישון לבדו והוא רוצה לשמור עלינו גם אם אינו מתעורר הוא בא למיטתנו לפנות בוקר, השארתי לו אור שוחחתי איתו על כך וכלום לא עוזר הוא ילד כל כך פיקח ומבין כל הסבר שאני משוחחת עימו אולם בעניין זה אני חסרת אונים כבר לא מצליחה לישון ולא יודעת כיצד להתמודד???

שלום הילה, שנתם של ילדים (ובעצם של כולנו) בנויה ממחזורים של שינה וביניהם יקיצות קצרות. ילדים צעירים - בעיקר בגיל הרך המתאפיין בפחדי לילה - מתקשים להירדם מיד, וזקוקים לעיתים לנוכחותו המנחמת של ההורה. למרות שאנו מציעים את הנוכחות המרגיעה, ונענים מתוך אהבה לצרכיו של הילד המפוחד, עלינו להיזהר שלא ליצור תלות מלאה בנו, ההורים, זאת כדי שהילד יוכל ללמוד להירגע בכוחות עצמו. לכן, כאשר בנך מתעורר מתוך שינה (זה יחסית טרי, אז עוד קל למדי לתקן) גשי אליו לרגע, אמרי בשקט "הכל בסדר, אני כאן", ומעבר לזה הימנעי מדיבורים, הסברים או הוצאה שלו מהמיטה או מ'קורי השינה'. הישארי לידו דקה או שתיים וחזרי למיטתך ללא דיבור. אם הוא מגיע למיטתכם, אמרי בשקט "חזור למיטה שלך. לילה טוב". אם הוא מסרב, קומי והובילי אותו למיטה ללא דיבורים. אני יודעת שקל מאד להגיד וקשה לבצע, אך כדאי שנזכור שאם לא נתעצל בטווח הקצר, יהיה לנו לילה שקט בטווח הארוך. ככל שחגיגות הלילה הופכות עירניות ומושכות יותר, כך הן מתגמלות יותר עבור הילד הקטן, שמוצא הזדמנות נהדרת לזמן איכות עם הוריו. מעודדת אותך לא להישבר, ומקווה שתקופה זו תחלוף מהר. בהצלחה ליאת

תודה רבה על תשובתך , האמת שזה לא פשוט בכלל שאני גמורה מעיפות באמצע הלילה לחזור על הפעולה הסו מספר פעמים אבל כעת הוא מתגנב למיטה שלנו ולא תמיד אני מרגישה בערך ב 3 4 לפנות בוקר אז מה לעשות? מתי זה אמור לחלוף וכיצד?

שוב שלום הילה, אני יודעת שנורא קשה לחנך גם באמצע הלילה, וזה בדיוק מה שהופך תקרית חד פעמית או צורך 'מקומי' של לילה בודד, להפרעת שינה עקשנית שיכולה להימשך גם שנים. את, כמובן, לא חייבת לטפל בזה, ויכולה להרשות לו להתגנב אליכם. זכרי שמה שיכול להסתיים במס' לילות, עלול לדרוש בעתיד התערבות ממושכת הרבה יותר, במחיר מאמצים גדולים בהרבה. אני מציעה לך לנסות בכל זאת לא לוותר, למרות העייפות. ליל מנוחה ליאת

שלום לך. בתקופה האחרונה בתי בת ה-3 לא רוצה ללכת לגן. היא בוכה שהיא לא רוצה ללכת (אך לאחר זמן נרגעת) כמעט כל בוקר הדרך לגן מלוה בבכי (אך בגן היא נרגעת) והשיא היה כאשר שלשום היא התעוררה לפנות בוקר ובכתה בהסטריה שהיא לא רוצה ללכת לגן. ניסינו לברר מה קרה בגן מסתבר שאחת המטפלות לקחה לה את החיתול שאליו היא מחוברת , כדי שהיא תתפנה למשחק.הבהרנו (אני ובעלי) שאין לנו בעיה שתהיה כל היום עם החיתול. בנוסף, היא נוטה להתבכיין יותר מהרגיל. אני ובעלי בתחושה כבדה ולא רגועה ושוקלים להעביר אותה גן. רצוי לציין שביולי עברנו לעיר אחרת (המעבר לא היה קל עבורה)וכמו כן היא עזבה גן שבו היתה לה חברה טובה ווהיה לה טוב בגן. אינני יודעת אם התנהגותה קשורה לכך שלא כיף לה בגן/ מתנהגים לא יפה או האם זה קשור לתקופה של הסתגלות. אני לא יודעת מה לעשות ואני מאוד מבולבלת .

שלום מירית, בתך נמצאת ככל הנראה עדיין בתקופת ההסתגלות לגן, וההיצמדות לחיתול שלה מעידה על חוויה אקטואלית של משבר, או לפחות של שבריריות. נסו לגלות הבנה ללא שיפוטיות או ביקורת, ולחזק אותה באמצעות מסרים מעודדים המביאים ביטחון בה. חשוב לי לציין בהקשר זה, שהספקות שלך בקשר לגן או לצוות בהחלט יכולים לחלחל גם אליה, אפילו אם הם אינם מקבלים ביטוי ישיר. מסתבר שהאמביוולנטיות של ההורים ממלאת תפקיד מכריע ביכולתם של הילדים להסתגל ולחוש שלווה וביטחון במסגרת החינוכית שלהם. אם את מתקשה לבטוח בצוות, טפלי בזה, וחסכי לשתיכן את עוגמת הנפש. בהצלחה ליאת

ליאת סיבת העזיבה של בית הספר שלי היא שפשוט לא הסתדרתי בחברה ואז בסוף שנה אמרו לי שהוסללתי לכיתת מצטיינים. וחברים שלי עכשיו אומרים לי שאני לא יכול לחשוב ואני טיפש וזה התדמית שלי וזה גורם לחשוב ככה ואז במבחנים אני לא מצליח והם לא מבינים את זה

היי שוב, אורי כמו שכתבתי לך בתגובתי הקודמת, חרדת בחינות אינה קשורה לחכמה או טפשות, והיא משותפת להרבה אנשים, בדר"כ לאלה שציונים מאד מאד חשובים להם. אתה כמובן אינך טיפש, אך תוכל להרוויח מסדנת טיפול בחרדת בחינות. אגב, יש מי שמוכר את הסדנה הזו דרך האינטרנט תמורת תשלום, אבל את זה תצטרך לחפש בכוחות עצמך. בהצלחה ליאת

שלום ליאת. יש ליבעיהת שנה שעברה עברתי לבית ספר אחד ואז חזרתי לבית סר הקודם שלי כי לא הייתי מרוצה בבית סר החדש המעבר הזה קצת דיכא אותי כי לא הצלחתי להתחבר לכיתה הישנה שלי ואז תחלתי לעשות שטויות בכיתה ולהפריע וזלזלתי בלימודים ונוצרה לי תדמית של לא חכם למרות שאני חושב שאני כן הדבר הזה גורם לי לחוסר בטחון ובמבחנים אני בכלל לא מצליח לחשוב כאילו החשיב שלי נחסמה בגלל התדמית שלי מאז שהפרעתי אני נהייתי תלמיד טוב אבל אני לא מצליח במבחנים.

שלום אורי, מעברים יכולים להיות סיפור הצלחה, אך גם קטיעה ברציפות החיים ופוטנציאל למשבר. לא ציינת באיזו כיתה אתה, ואני מניחה שאתה מתבגר בחטיבה או בתיכון. אלה שנים לא פשוטות עבור רוב התלמידים, וייתכנו קשיים וירידה כללית בציונים גם בלי משברי מעבר. ברור שהמעבר, הלוך ושוב, לא תרם לך, ועיקר המאמץ שלך הושקע במציאת מקומך החברתי, ופחות בלימודים. אני חושבת שאפשר להבין את זה. למרבה הצער, יש לא מעט ילדים שסבורים שאפשר לרכוש מעמד בקבוצת הילדים בדרך של התנהגות 'שטותניקית' או השתוללות. אני חושבת שמה שיכול להיחשב חינני בגיל צעיר, כבר לא כ"כ עובד בכיתות הגבוהות. בעיני, אפשר להרוויח את הקבלה החברתית דווקא בהתנהגות רצינית, בוגרת ואחראית. אני שמחה לשמוע שחזרת להיות תלמיד טוב, ושאתה כבר מכיר בכך שאתה חכם. הצלחה במבחנים אינה מעידה על חכמה, אלא על יכולת ריכוז טובה, יכולת ללמוד ביעילות למבחנים, לשנן, לסכם את החומר ולזכור אותו ברגע האמת. לפעמים, בעיקר לאחר שרשרת כישלונות, מתפתחת חרדה מפני מבחנים, והיא בהחלט יכולה להפריע ל'לומד' שבך. לפעמים מוטרדות או מוסחות חשיבתית, הנוגעת לעניינים אחרים, יכולה להפריע גם היא. לא ציינת מדוע עברת לביה"ס האחר בפעם הראשונה, ומדוע החלטת לחזור. אני מוכנה לנחש שמסתתר סיפור מאחורי הצעד הזה, ויכול להיות שגם לסיפור הזה יש השפעה על מה שקורה לך עכשיו. בעיני, הרצון שלך להצליח נוגע ללב, וחשוב לנסות ולרתום למוטיבציה שלך את העזרה הנכונה. זו יכולה להיות המורה שלך, יועצת ביה"ס, פסיכולוגית ביה"ס, ההורים, חבר טוב, או כל דמות אחרת עליה אתה יכול לסמוך. בעיני, כדאי מאד לאתר את הקשיים, להבין את מקורותיהם, ולטפל בהם נקודתית. חשוב שתדע שיש טיפול טוב לחרדת מבחנים, שכולל גם לימוד אסטרטגיות למידה יעילות. אולי תוכל להדפיס את התשובה שלי, ולתת להוריך לקרוא, ואז לחשוב ביחד איך לפעול. אני מעודדת אותך מאד להתגייס למען עצמך ולא לוותר. מחזיקה לך אצבעות, וגאה בך על ההחלטה והאומץ לפנות לעזרה. דרך צלחה ליאת