פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב, רציתי לדעת כיצד אפשר לאבחן אצל ילד בגיל 3 האם מתפתח אצלו חרדת נטישה?מהם הסימפטומים? תודה רבה

שלום הילה, חרדות הן חלק מחייו של כל ילד. יש חרדות בעלות משמעות התפתחותית, המעידות על הישגים קוגניטיביים, רגשיים, חברתיים ואפילו מוטוריים. כך,למשל, חרדה המופיעה אצל פעוטות המתחילים לזחול, ונבהלים מהרעיון שהם יכולים להתרחק מאמא. או ילדים גדולים יותר, הפוחדים מהמוות כאשר הם מבינים שמדובר במשהו בלתי נמנע ובלתי הפיך. גם חרדת הנטישה מתעוררת לראשונה אצל תינוקות ופעוטות המגלים שההורים הם יצורים נפרדים, המתרחקים מדי פעם לזמנים שקשה לילד להעריך. או אז מופיעות תגובות בכי או מחאה, היצמדות וניסיונות ישירים או עקיפים למנוע את התרחקות ההורה. זוהי תגובה נורמלית ואופיינית, גם בגיל שלוש, ואינה מעידה בהכרח על בעיה פסיכולוגית. אם, לעומת זאת, את מרגישה שהחרדה של הילד מפריעה לתפקוד השוטף שלו או שלך, הוא מסרב בעקשנות להיפרד ממך, מגיב לפרידה בעוצמות יוצאות דופן (בכי מר, התקף זעם, צווחות שאינן נרגעות, אך גם אדישות ואומללות שקטה שאינה חולפת), מסרב להירגע בעזרתו של אדם אחר שאינו אחד ההורים, מתקשה מאד להירדם ולהתמיד בשינה ללא נוכחות ההורה, מפגין סימפטומים גופניים במצבים של פרידה (כאבי בטן, כאבי ראש, בחילה והקאה, וכד') - אזי מוטב לפנות לפסיכולוג ילדים ולהתייעץ. מקווה שהמצב לא עד כדי כך חמור... בברכה ליאת

שלום, בני הוא בן 4 והוא מאוד ביישן מהיום שהוא נולד. הוא תמיד נמנע מלהשתתף במסיבות בגן ותמיד נחבא שמישהו מדבר איתו. בגן הקודם היה צוות מדהים שזיהה שהוא רגיש וצריך תשומת לב ובאמת נתנו לו הרבה והילד פרח גם מבחינה חברתית. בחודשיים האחרונים הוא החל ללכת לגן עירייה עם צוות די עייף ואנו שמים לב שהילד "נובל" והביישנות צפה ועולה. אנו שמים לב שמבחינה חברתית הוא לא כל כך יוצר קשרים והוא לא כל שמח בגן ונראה שהוא הולך כי "מכריחים" אותו. הוא אומר על עצמו שהוא משחק הרבה לבד כי הוא פשוט אוהב לשחק לבד. העניין הוא שבגן הקודם הוא לא היה משחק לבד אלא היו לו הרבה חברים בגן והילדים היו מאוד אוהבים אותו. יש לציין שהוא לא יוצר קשרים חברתיים בעצמו אלא רק אם הצד השני יזום. מה עושים? אני הייתי די דומה לו ואני יודע שזה בעייתי ויודע גם מה מצפה לו ואני כן רוצה לעזור לו ולתמוך בו.

שלום רונן, ילדים ביישנים, הגם שנולדו עם תכונת אישיות זו, אינם חסרי תקנה, וכפי שאתה רואה (ומכיר ודאי גם מעצמך), עם העזרה הנכונה הם יכולים לפרוח חברתית בכל קבוצה, אלא שזה יכול לקחת מעט יותר זמן. מה שנראה כמו נסיגה אצל הילד או 'עייפות' של הצוות, יכול לשקף את חבלי הקליטה לסביבה החברתית החדשה, שמאיימת עליו ואולי גם עליכם. לצוות חינוכי חדש אכן לוקח קצת זמן להכיר את הצרכים האישיים של כל ילד. במקרים מסוימים, חשוב ליידע את הצוות על הקשיים, ולבקש יותר תשומת לב וסיוע. גננות באמת יכולות להיראות קצת מותשות בשלב זה של השנה. ימי ההתארגנות של תחילת השנה, קליטת הילדים החדשים, התמודדות עם חששם ודרישותיהם של ההורים החדשים - כל אלה מטילים גם על הגננות מעמסה כבדה. עתה, כשתמו החגים, נגמרו הדמעות, ורוב הילדים מתחילים להתרגל לשגרת העבודה בגן, אפשר להתפנות להיכרות קרובה עם הילדים, ובהחלט כדאי להסב את תשומת לבן של הגננות לביישנות של בנך (אני מוכנה להמר שהן שמו לב בעצמן). כדאי להזכיר כאן (שוב) שילד שהיה אהוב ומקובל בקבוצה אחת, יצליח בדרך כלל לשחזר זאת גם בעתיד, ולכן אין באמת סיבה לדאגה. תוכלו לסייע לו גם אתם ביוזמה של אירוח חברים מהגן, תחילה אצלכם, ובהמשך גם בביתם של החברים, כדי לבסס חברויות של "אחד על אחד". ולסיום - תיאבון חברתי הוא עניין אישי מאד. יש ילדים שלא מאד סובלים כשהם עם עצמם, ומעדיפים משחקי יחיד או משחק עם חבר אחד על פני הימצאות בקבוצת ילדים גדולה. חשוב שתהיה ער לכך שאתה ובנך אינכם אחד, ולא כדאי להעמיס עליו את המכאובים הישנים שלך. בהחלט יתכן שאתה 'משליך' עליו קשיים ומצוקות מעולמך שלך, בעוד הוא מקבל את מצבו וחי עם זה בשלום. חומר למחשבה... :-)) ליאת

שלום רב, בני בן 3, עד לפני שבוע ישן לבדו במיטה לעיתים עם מעט פינוקים אולם שינה רצופה עד הבוקר. לפני כשבוע לערך החל להתעורר כל שעתים וקורא לנו (להוריו) בטענה שאינו רוצה לישון לבדו והוא רוצה לשמור עלינו גם אם אינו מתעורר הוא בא למיטתנו לפנות בוקר, השארתי לו אור שוחחתי איתו על כך וכלום לא עוזר הוא ילד כל כך פיקח ומבין כל הסבר שאני משוחחת עימו אולם בעניין זה אני חסרת אונים כבר לא מצליחה לישון ולא יודעת כיצד להתמודד???

שלום הילה, שנתם של ילדים (ובעצם של כולנו) בנויה ממחזורים של שינה וביניהם יקיצות קצרות. ילדים צעירים - בעיקר בגיל הרך המתאפיין בפחדי לילה - מתקשים להירדם מיד, וזקוקים לעיתים לנוכחותו המנחמת של ההורה. למרות שאנו מציעים את הנוכחות המרגיעה, ונענים מתוך אהבה לצרכיו של הילד המפוחד, עלינו להיזהר שלא ליצור תלות מלאה בנו, ההורים, זאת כדי שהילד יוכל ללמוד להירגע בכוחות עצמו. לכן, כאשר בנך מתעורר מתוך שינה (זה יחסית טרי, אז עוד קל למדי לתקן) גשי אליו לרגע, אמרי בשקט "הכל בסדר, אני כאן", ומעבר לזה הימנעי מדיבורים, הסברים או הוצאה שלו מהמיטה או מ'קורי השינה'. הישארי לידו דקה או שתיים וחזרי למיטתך ללא דיבור. אם הוא מגיע למיטתכם, אמרי בשקט "חזור למיטה שלך. לילה טוב". אם הוא מסרב, קומי והובילי אותו למיטה ללא דיבורים. אני יודעת שקל מאד להגיד וקשה לבצע, אך כדאי שנזכור שאם לא נתעצל בטווח הקצר, יהיה לנו לילה שקט בטווח הארוך. ככל שחגיגות הלילה הופכות עירניות ומושכות יותר, כך הן מתגמלות יותר עבור הילד הקטן, שמוצא הזדמנות נהדרת לזמן איכות עם הוריו. מעודדת אותך לא להישבר, ומקווה שתקופה זו תחלוף מהר. בהצלחה ליאת

תודה רבה על תשובתך , האמת שזה לא פשוט בכלל שאני גמורה מעיפות באמצע הלילה לחזור על הפעולה הסו מספר פעמים אבל כעת הוא מתגנב למיטה שלנו ולא תמיד אני מרגישה בערך ב 3 4 לפנות בוקר אז מה לעשות? מתי זה אמור לחלוף וכיצד?

שוב שלום הילה, אני יודעת שנורא קשה לחנך גם באמצע הלילה, וזה בדיוק מה שהופך תקרית חד פעמית או צורך 'מקומי' של לילה בודד, להפרעת שינה עקשנית שיכולה להימשך גם שנים. את, כמובן, לא חייבת לטפל בזה, ויכולה להרשות לו להתגנב אליכם. זכרי שמה שיכול להסתיים במס' לילות, עלול לדרוש בעתיד התערבות ממושכת הרבה יותר, במחיר מאמצים גדולים בהרבה. אני מציעה לך לנסות בכל זאת לא לוותר, למרות העייפות. ליל מנוחה ליאת

שלום לך. בתקופה האחרונה בתי בת ה-3 לא רוצה ללכת לגן. היא בוכה שהיא לא רוצה ללכת (אך לאחר זמן נרגעת) כמעט כל בוקר הדרך לגן מלוה בבכי (אך בגן היא נרגעת) והשיא היה כאשר שלשום היא התעוררה לפנות בוקר ובכתה בהסטריה שהיא לא רוצה ללכת לגן. ניסינו לברר מה קרה בגן מסתבר שאחת המטפלות לקחה לה את החיתול שאליו היא מחוברת , כדי שהיא תתפנה למשחק.הבהרנו (אני ובעלי) שאין לנו בעיה שתהיה כל היום עם החיתול. בנוסף, היא נוטה להתבכיין יותר מהרגיל. אני ובעלי בתחושה כבדה ולא רגועה ושוקלים להעביר אותה גן. רצוי לציין שביולי עברנו לעיר אחרת (המעבר לא היה קל עבורה)וכמו כן היא עזבה גן שבו היתה לה חברה טובה ווהיה לה טוב בגן. אינני יודעת אם התנהגותה קשורה לכך שלא כיף לה בגן/ מתנהגים לא יפה או האם זה קשור לתקופה של הסתגלות. אני לא יודעת מה לעשות ואני מאוד מבולבלת .

שלום מירית, בתך נמצאת ככל הנראה עדיין בתקופת ההסתגלות לגן, וההיצמדות לחיתול שלה מעידה על חוויה אקטואלית של משבר, או לפחות של שבריריות. נסו לגלות הבנה ללא שיפוטיות או ביקורת, ולחזק אותה באמצעות מסרים מעודדים המביאים ביטחון בה. חשוב לי לציין בהקשר זה, שהספקות שלך בקשר לגן או לצוות בהחלט יכולים לחלחל גם אליה, אפילו אם הם אינם מקבלים ביטוי ישיר. מסתבר שהאמביוולנטיות של ההורים ממלאת תפקיד מכריע ביכולתם של הילדים להסתגל ולחוש שלווה וביטחון במסגרת החינוכית שלהם. אם את מתקשה לבטוח בצוות, טפלי בזה, וחסכי לשתיכן את עוגמת הנפש. בהצלחה ליאת

ליאת סיבת העזיבה של בית הספר שלי היא שפשוט לא הסתדרתי בחברה ואז בסוף שנה אמרו לי שהוסללתי לכיתת מצטיינים. וחברים שלי עכשיו אומרים לי שאני לא יכול לחשוב ואני טיפש וזה התדמית שלי וזה גורם לחשוב ככה ואז במבחנים אני לא מצליח והם לא מבינים את זה

היי שוב, אורי כמו שכתבתי לך בתגובתי הקודמת, חרדת בחינות אינה קשורה לחכמה או טפשות, והיא משותפת להרבה אנשים, בדר"כ לאלה שציונים מאד מאד חשובים להם. אתה כמובן אינך טיפש, אך תוכל להרוויח מסדנת טיפול בחרדת בחינות. אגב, יש מי שמוכר את הסדנה הזו דרך האינטרנט תמורת תשלום, אבל את זה תצטרך לחפש בכוחות עצמך. בהצלחה ליאת

שלום ליאת. יש ליבעיהת שנה שעברה עברתי לבית ספר אחד ואז חזרתי לבית סר הקודם שלי כי לא הייתי מרוצה בבית סר החדש המעבר הזה קצת דיכא אותי כי לא הצלחתי להתחבר לכיתה הישנה שלי ואז תחלתי לעשות שטויות בכיתה ולהפריע וזלזלתי בלימודים ונוצרה לי תדמית של לא חכם למרות שאני חושב שאני כן הדבר הזה גורם לי לחוסר בטחון ובמבחנים אני בכלל לא מצליח לחשוב כאילו החשיב שלי נחסמה בגלל התדמית שלי מאז שהפרעתי אני נהייתי תלמיד טוב אבל אני לא מצליח במבחנים.

שלום אורי, מעברים יכולים להיות סיפור הצלחה, אך גם קטיעה ברציפות החיים ופוטנציאל למשבר. לא ציינת באיזו כיתה אתה, ואני מניחה שאתה מתבגר בחטיבה או בתיכון. אלה שנים לא פשוטות עבור רוב התלמידים, וייתכנו קשיים וירידה כללית בציונים גם בלי משברי מעבר. ברור שהמעבר, הלוך ושוב, לא תרם לך, ועיקר המאמץ שלך הושקע במציאת מקומך החברתי, ופחות בלימודים. אני חושבת שאפשר להבין את זה. למרבה הצער, יש לא מעט ילדים שסבורים שאפשר לרכוש מעמד בקבוצת הילדים בדרך של התנהגות 'שטותניקית' או השתוללות. אני חושבת שמה שיכול להיחשב חינני בגיל צעיר, כבר לא כ"כ עובד בכיתות הגבוהות. בעיני, אפשר להרוויח את הקבלה החברתית דווקא בהתנהגות רצינית, בוגרת ואחראית. אני שמחה לשמוע שחזרת להיות תלמיד טוב, ושאתה כבר מכיר בכך שאתה חכם. הצלחה במבחנים אינה מעידה על חכמה, אלא על יכולת ריכוז טובה, יכולת ללמוד ביעילות למבחנים, לשנן, לסכם את החומר ולזכור אותו ברגע האמת. לפעמים, בעיקר לאחר שרשרת כישלונות, מתפתחת חרדה מפני מבחנים, והיא בהחלט יכולה להפריע ל'לומד' שבך. לפעמים מוטרדות או מוסחות חשיבתית, הנוגעת לעניינים אחרים, יכולה להפריע גם היא. לא ציינת מדוע עברת לביה"ס האחר בפעם הראשונה, ומדוע החלטת לחזור. אני מוכנה לנחש שמסתתר סיפור מאחורי הצעד הזה, ויכול להיות שגם לסיפור הזה יש השפעה על מה שקורה לך עכשיו. בעיני, הרצון שלך להצליח נוגע ללב, וחשוב לנסות ולרתום למוטיבציה שלך את העזרה הנכונה. זו יכולה להיות המורה שלך, יועצת ביה"ס, פסיכולוגית ביה"ס, ההורים, חבר טוב, או כל דמות אחרת עליה אתה יכול לסמוך. בעיני, כדאי מאד לאתר את הקשיים, להבין את מקורותיהם, ולטפל בהם נקודתית. חשוב שתדע שיש טיפול טוב לחרדת מבחנים, שכולל גם לימוד אסטרטגיות למידה יעילות. אולי תוכל להדפיס את התשובה שלי, ולתת להוריך לקרוא, ואז לחשוב ביחד איך לפעול. אני מעודדת אותך מאד להתגייס למען עצמך ולא לוותר. מחזיקה לך אצבעות, וגאה בך על ההחלטה והאומץ לפנות לעזרה. דרך צלחה ליאת

ליאת שלום בני בן שלוש. בבית הוא חופשי, משתולל ורוקד אך מחוץ לבית אין הוא מוכן להשתתף בפעילויות שונות של ילדים ורק "נדבק" אלינו. לאחרונה ניסינו חוג מוזיקה וריתמיקה ולא רצה להשתתף כלל. האם לנסות להכריח או להניח לו? האם זה חוסר בטחון שיש מה לעשות עמו? תודה הילה

שלום הילה, יש ילדים עם ביישנות תכונתית מולדת, ויש ילדים שלמדו שההיצמדות להורה מזכה אותם בהרבה מאד תשומת לב וניסיונות שידול. כך או כך, אני מציעה לא ללחוץ, ולאפשר לילד שלכם להשתלב בפעילות כשיתאים לו. העובדה שבבית הוא מתנהג בחופשיות מעודדת, ויש להניח שכאשר ירגיש בטוח ונינוח בסביבתו, הוא יצטרף לפעילות בסופו של דבר. בגיל שלוש בהחלט אפשר לוותר לו על חוגים, ולאפשר לו פעילות עפ"י צרכיו הרלוונטיים.

אודה לך מקרב הלב על המלצה למייל האישי שלי - על פסיכולוג/ית באזור חולון והמרכז לבתי בת השש.כבר מזה זמן רב אנחנו מתקשים להתמודד עם בעיות ההתנהגות שלה. ניסנו שיטת אדלר ולא צלח. תודה מראש

שלום רב, שלחתי לך המלצה למייל האישי. בהצלחה ליאת

הבן שלי בן 10, לומד בכיתה ה', נוטה יותר למשחקי בנות, הוא הקטן בין שני בנים ובת הגדולים ממנו,יש הרבה בנות במשפחה שהוא אוהב לשחק רק איתן, הוא שם לב ללבוש שלי, אוהב איפור, מצייר שמלות, הדבר משפיע עליו בבית הספר, קוראים לו ילדה ואפילו הומו, הדבר מאוד מפריע לו, הודות ואנו חיים בחברה שמרנית, התנהגותו התחילה להיות מסתגרת, בודד, לא אוהב להיות בבית הספר, השאלה שלי, היא איך אוכל אני בתור אמא לעזור לו, ואני מעוניינת לטפח אצלו את ההתנהגות הנורמלית של בנים, אני מקבלת אותו כמו שהוא,אך לא בא בחשבון ללכת על הצד הנקבי, כי בחברה אני יודעת שהוא יסבול, מה אתם יכולים להציע לי? נילי

שלום נילי, הזהות המגדרית מתפתחת בהדרגה, ויש ילדים שמתקשים להתגבש בכיוון ברור כיתר חבריהם. יכולתנו להשפיע על התנהגות תואמת-מין מוגבלת למדי, וברוב המקרים, גם מה שנראה כמו הצלחה, אינו אלא אילוף מלאכותי, ואילוץ של הילד לנהוג בניגוד לנטיותיו ותחומי העניין האמיתיים שלו. אני רוצה להדגיש כי חלק ניכר מהילדים הללו, מתפתחים וגדלים למבוגרים הטרוסקסואליים ("סטרייטים"), ומבחינה זו דאגתך מקדימה את המאוחר. למרבה הצער, החברה שלנו, למרות הקידמה הטכנולוגית, עדיין סטריאוטיפית מאד, ולא סובלנית אל השונה. עם זאת, הורים שמקבלים באהבה את הילד כפי שהוא, חוסכים לו את מרבית הסבל המיותר. ילד אהוב שזוכה לקבלה ואישור מבני משפחתו הוא ילד (שגדל להיות מבוגר) מאושר. בברכה ליאת

שלום, הנני אם חד הורית לפעוט כבן 4.3. מגיל שנה ועשרה חודשים בני נמצא באותה מסגרת של הגן (גן פרטי שמחולק ל- 3כיתות), ז"א שהוא שנתיים וחצי נמצא עם אותם ילדים שהוא מכיר. השנה, בעקבות דרישה של ההורים להשאר עוד שנה (טרום חובה), הגננת העלתה את רמת הגן. 19 ילדים מתוך 21 נשארו באותו גן. בתחילת השנה בני הלך בשמחה לגן. מיזה שבוע וחצי אני עוברת סיוט. כל בוקר הוא צורח ובוכה ולפעמים אני צריכה לקחת אותו ממש בכח, דבר הגורם לי צער בלב ועצבות. הגננת ואף הורים שאני מכירה מספרים לי שברגע שאני יוצאת מהגן הוא נרגע ומשחק, כאילו שלא קרה כלום. ניסתי לברר איתו מדוע הוא מסרב ללכת לגן (הבירור נעשה בשבת שלא הולכים לגן ותוך כדי משחק), לא קיבלתי תשובה שמעלה איזו שהיא בעיה. מה ששמעתי מימנו זה היה: "אני רוצה להיות עם אימא", "אני רוצה ללכת איתך לעבודה". אני מסבירה לו שאין לו אפשרות ללכת איתי לעבודה ואני אבוא לקחת אותו בסוף היום ונלך לטייל ביחד ונלך לאן שתבחר. שאלתי על הגננת, שאלתי על הילדים האם מישהו מציק לו - לא קיבלתי תשובה אחת מתקבלת על הדעת או הגיונית מדוע הוא מסרב ללכת לגן. עלי לציין שיש בקרים שסבתו לוקחת אותו לגן וגם אצלה הוא הוא עושה את אותה "הצגה". למרות, שכולם אומרים לי שזו מניפולציה ו"הצגה" שמיועדת רק לי, עדיין אני לא שקטה ואני פוחדת שאני מפספסת משהו שבאמת מציק לו. אודה לך אם תוכלי לייעץ לי כיצד לנהוג בבקרים? בברכה, אגם

שלום אגם, כמובן שלא אוכל לדעת טוב ממך מה עובר עליו כרגע, ושווה לנסות ולהבין. כיוון אפשרי אחד שעולה על דעתי יכול להיות קשור באירוע פרידה בודד מתחילת השנה, שזכה לסוג של התייחסות מיוחדת ממך, ומאז הפך מקור לתגמולים ויתר תשומת לב מצידך. כיוון נוסף, יכול להיות קשור למשבר השינוי: האם התחלפו אנשי צוות בגן? ילדים חדשים? למה את מתכוונת כשאת אומרת "העלתה את הרמה"? האם יש בגן חוגים חדשים שיכולים להכניס מתח? כל אלה דברים ששווה לבדוק. אני מציעה לך לנסות להימנע מלהאריך את משך הפרידה בבוקר, ןלהשתדל לשים אותו וללכת. תוכלי - כדי להיות שקטה - להתקשר כמה דקות אח"כ אל הגן, ולשמוע מה קורה. כדאי לזכור שיש ילדים המתקשים בכל תחילת שנה מחדש להיפרד יפה, והקושי עלול להימשך עד אחרי סוכות. נסי להמתין עוד שבוע, ולראות מה אז. עוד קצת סבלנות... בהצלחה ליאת

שלום רב, ביתי בת ה3.3 היא ילדה מאוד חכמה, נבונה ומפותחת מאוד לגילה. היא אוהבת סיפורים ומעשיות. בשנה האחרונה היא מאוד מעוניינת לשמוע סיפורים על רעים. "אמא סיפור רע. רק סיפור רע". ולעתים היא מעוניינת שרק הרע ינצח. חוץ מזה היא מדברת ומשחקת המון במוות, "הרגתי אותו, הוא הרג אותי .. אני מתה וכו'" אלו הניסוחים שלה. לפני כשבוע היא אמרה לי לשחק איתה משחק שהיא מסכנה ואני קוראת לה.. קראתי לה והיא אומרת לי כך: ההורים שלי היו בירושלים והם מתו... / השד הגדול לקח את ההורים שלי ואני לבד. לא ברור לי מהיכן זה בא? הילדה לא נתקלה (תודה לאל) במוות סביבנו, לא הושארה לבד לישון אצל הסבים והסבתות ומחוץ לבית אף פעם, אנו, אבא שלה ואני איתה כל הזמן, היא לא רואה חדשות ובגן לא מדברים על הדברים הללו. לא ברור איך להתיחס לנושא הזה, האם לפנות לפסיכולוג, האם יש לה חרדה? פחד שאני לא מודעת אליו? יש לה אח צעיר בן 10 חודשים. שילדתי אותו היא הייתה אמנם במתח אבל חשתי שהוא התפוגג לאחר הלידה.

שלום לילך, אפשר להניח בזהירות שהאמירות של בתך שואבות את השראתן מסיפורי המעשיות שאת מספרת לה. א לאגדות הילדים יש תפקיד חשוב בחיי הנפש של הילדים, והן מאפשרות עיסוק ועיבוד בדרך לגיטימית של דחפים תוקפניים נורמליים, הקיימים בכולנו. סיפורים על 'רעים' מאפשר לילדים קטנים להזדהות עם הגיבורים, ולהתמודד עם ה'רע' שבתוכם. באופן דומה, ההורים המתים שבסיפור יכולים לשקף משאלות או דחפים תוקפניים כלפי ההורים האמיתיים (אל דאגה, גם זה קיים בכולנו...), שאינם יכולים לקבל ביטוי לגיטימי בדרכים אחרות. תוכלי לנסות למתן מעט את התכנים, ולכוון מדי פעם גם לז'אנרים ספרותיים אחרים, אך בכל מקרה, מה שאת מתארת נשמע על פניו לא מדאיג. בברכה ליאת

רציתי לברר, הופננו לטיפול פסיכולוגי עבור בתנו בת ה9 לפסיכולוג ילדים דרך קופת חולים. נאמר לנו שהעלות היא 120 ש"ח למפגש. האם המחיר הזה סביר? כמה עולה טיפול פסיכולוגי לילדים בשוק הפרטי, לא דרך קופת חולים? תודה מראש

שלום חגית, עלות הטיפול שלכם בהחלט סבירה ו'ידידותית'. טיפולים בקליניקה פרטית משתנים בהתאם לאזור המגורים (במרכז יקר בהשוואה לפריפריה), בהתאם לניסיון והוותק של הפסיכולוג, ולפעמים גם בהתאם למידת המומחיות שלו בתחום ספציפי. באופן גס המחירים נעים בין 250 ל- 400 ש"ח, ויתכנו גם חריגות למעלה ולמטה ... בהצלחה ליאת

בני הוא בן 4.5 עברנו מלונדון לישראל לפני שנה בדיוק. ולפני יומיים עברנו לדירה חדשה. היום הגננת התקשרה לומר לנו שהילד מספר שיש לו אח בן 5 ומספר לה שאמא היתה בהריון. אתמול בלילה הוא ציין בפני ששמו דניאל אך לו קוראים בכלל יונתן. אני זרמתי איתו ושאלתי אותו אם היה רוצה שנקרא לו דניאל. אך הוא אמר לא. לאחר מספר דקות הוא טען ששמו רבקה אך אמרתי לו לא יכול להיות כי רבקה זה שם של בת. הוא יתעקש שזה הוא שמו וסבתא אמרה שרבקה יכול להיות גם שם של בן. הוא לא כל כך מרוצה מהגן, הוא טוען שמציקים לו שאין לו חברים. אף שלדעתי זה לא בדיוק העניין. אשמח לדעת אם אלי לפנות לפסיכולג או להתעלם

שלום חני, מן התיאור שלך, שהוא מאד חלקי וקצר, קשה לי להעריך מה קורה לו בדיוק. אני נוטה להאמין שמדובר בילד עם דמיון מפותח, המתמודד בעזרת רעיונות דמיוניים עם תקופת הסתגלות תובענית. תוכלי להמתין זמן מה, ואם בעוד כחודש התופעה תימשך, אפשר יהיה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים, שיוכל להעריך מקרוב את הצורך בהתערבות. ברכות לרגל הכניסה לדירה החדשה! ליאת

שלם רב יש לי ילד בן 7 כל ערב לפניי שינה הוא חייב לאונן ורק כך הוא מצליח להירדם. התופעה כבר כמה שנים והיא חוזרת על עצמה גם ביום כשהוא עייף. האם זה נורמלי? או האם זה מצריך טיפול כל שהוא? אשמח לקבל את תשובתכם בהקדם בתודה מראש יעל

שלום יעל, כל זמן שהאוננות נעשית בפרטיות, כפעולה מרגיעה לפני השינה, אין בה כל רע, ואין כל צורך להתערב או לדאוג בגינה. בהחלט בנורמה... בשמחות ליאת

שלום לך אין לי מושג מאיפה להתחיל, ביתי יכולה להיות ילדה מקסימה,נבונה ואחראית ובאותה נשימה להשתולל, לקלל קללות נוראיות ולהפוך אלימה. מאז ומתמיד היא היתה עם "טמפרמנט" קצר והתקפי זעם אך לאחרונה זה מייאש ועבר כל גבול אפשרי. יזמנו שיחות אמיתיות וכנות איתה אך כלום..כלום..כלום.. אין לה בעיה חברתית ורבות הן חברותיה, יש לה 2 אחים קטנים והתקפי הזעם שלה יוצרים פחד ואנטי ממנה, הם מפחדים לדבר איתה ולהתקרב אליה, בעבר טופלנו אצל פסיכולוגית אך העניין לא עזר, לא נפתחה בפניה ולא השתנתה. הדבר משפיע מאוד על בני בן ה5 ולא אחת הגננת מעירה לי עליו (אני יודעת שזה בגללה כיוון שפסיכותרפיסטית שטיפלה בו שנה שעברה מצאה קשר הדוק בדברים) איננו יודעים מה לעשות, אנו מיואשים מאוד, מבקשים עזרה דחופה ואם תכלי להמליץ על פסיכותרפיסט שעובד דרך קופ"ח כללית זה יהיה מעולה..תודה

שלום סימונה, לא ציינת כמה זמן הילדה הייתה בטיפול לפני שהחלטתם שהוא לא עוזר. חשוב לי לציין בהקשר זה, שטיפול בילדים חייב להיות מלווה במקביל בהדרכת הורים, בעיקר כאשר הקשיים מתרחבים לקונטקסט המשפחתי הרחב. לעיתים קרובות, ילד אחד לוקח על עצמו את תפקיד "נושא הסימפטום", והוא זה שמביא את המשפחה כולה לקבל עזרה. אין לי ספק שילדתך, מורכבת ככל שתהיה, אינה האחראית הבלעדית להתנהגותו של האח ולמה שקורה בבית. אני מעודדת אתכם לחזור ולהיעזר בגורם מקצועי, ולנסות להתמיד בטיפול בהתאם להמלצותיו. תוכלי להתייעץ עם רופא הילדים שלכם או עם מרכז המידע של קופת החולים שלכם, ולקבל רשימת מטפלים באזור מגורייך. מאחלת לכם דרך צלחה ליאת

שלום רב! שמי טלי ויש לי ילד בן שלוש שהורדתי לו חיתול לפני חצי שנה בשיתוף עם הגן ,בהתחלה דווקא נראה שהוא בעיניין ,התלהב ישב על האסלה . לאחר מכן התחיל לעשות צרכיו על עצמו ללא כל בעיה וזה כלל לא הפריע לו ,בשל החפש הגדול החזרתי את החיתול (טעות)והתחלתי גמילה מחדש לפני שבוע ,הילד מתעלם מהעניין ששואלים אותו למה עשית על הרצפה לפעמים הולך לשירותים בעזרת מבוגר ולא ע"פי רצונו אומר לכולם שהוא גדול ועושה בשירותים ,בוגר מאוד לגילו בכל המובנים . שאלתי מה עושים ,איך מסבירים נכון כדי להגיע להצלחה??? בבקשה עזרה בתודה טלי גיל

שלום טלי, ראשית, עלי לציין שראיתי ברשת לא מעט מאמרים טובים מאד, המספקים הנחייה מפורטת על הדרך הנכונה לגמול מחיתולים. כרגע, בגלל ההיסטוריה שלכם, חשוב להימנע ממסרים מבלבלים. אם החלטת להוריד חיתול, השתדלי לדבוק בכך, ולהביע את בטחונך בכך שהפעם זה יילך. חזרי והדגישי בפני בנך את הציפייה שלך, שיעשה את צרכיו במקום המיועד לזה, הגם שאת יודעת שייתכנו תאונות ותקלות, ואת לא כועסת בגינן. נסי לכוון לקראת שעות קבועות (אולי אחרי הארוחות) בהן יוכל לנסות באופן יזום ישיבה על הסיר (או השירותים, עם או בלי ישבנון), תוך שאת מנצלת הצלחות לשבחים והתפעלות, ואפילו קצת 'שוחד' פה ושם. מול תאונות רצוי להגיב בסלחנות, ולהדגיש כי אין לך ספק ש"בסוף זה יצליח". מאחר וכל הילדים כולם נגמלים בסופו של דבר, לא נותר לי אלא לעודד אותך ברוח דומה, ולהבטיח לך שזו תקופה עדינה ושברירית, שתחלוף מהר מכפי שנדמה לך. סבלנות, רק התחלתם... בהצלחה ליאת

שלום, יש לי ילדה בת 4.5 עם הרבה ביטחון עצמי, חברותית וחכמה ביותר. הקושי העיקרי איתה זה מצבי רוח מישתנים בזמנים קצרים, בעיקר בא לידי ביטוי כשלא מקבלת משהו שרוצה ובייחוד איתנו- ההורים. היא יכולה להתנהג בצורה נהדרת ואז כשלא אסכים למשהו שתבקש,תתחיל להתחצף, להגיד שאני מגעילה/ שהיא לא חברה שלי ולעיתים זה אף עשוי להגיע לכדי זה שתרביץ לי. כשמדברת לא יפה אני מתעלמת, וכשמכה, אני בד"כ עוברת לחדר אחר וסוגרת את הדלת. הבעיה העיקרית היא התכיפות של העניין וזה שהיא בעצם לא לומדת להשתלט על זה. לאחר שכבר נרגעת מבקשת סליחה ומבטיחה שזה לא יישנה... אני כבר ממש מיואשת- יש לציין שיש לה אחות קטנה בת 1.7 חודשים (שלומדת ממנה חלק מדפוסי ההתנהגות הללו)וכמו כן אני בהריון מתקדם. עד לידת אחותה,היא היתה מרכז העניינים בחיק המישפחה וכמובן שתשומת הלב מתחלקת כעת וזה דבר שגורם לה לקשיים. בזמן האחרון גם אומרת שלא רוצה לגור איתנו בבית ורוצה ללכת לגור אצל הדודים שלה וגם לפעמים אומרת שהיתה רוצה להיות תינוקת.... כיצד ניתן להגיב למעשיה? האם לאחר שהתנהגה לא יפה יש לקחת "זמן הצטננות" או שישר לסלוח לה? ההתנהגויות שלה החריפו בזמן האחרון אבל מאז ומתמיד (עוד לפני שהיתה לה אחות) היתה נתונה למצבי רוח והיתה בהחלט "מאתגרת". האם יש צורך להיפגש עם פסיכולוג? בתודה מראש!

שלום דנית, כיום, אנחנו כבר יודעים שליכולת הוויסות הרגשי אצל ילדים יש מרכיב ביולוגי מולד. על הטמפרמנט המולד פועלת הסביבה, וכך למעשה נוצרים דפוסי התנהגות אופייניים, המתגבשים בסופו של דבר ל'אישיות'. אין ספק שילד סוער מבחינה רגשית מאתגר מאד את הוריו, שעלולים להתקשות במתן מענה מותאם ומדוייק לצרכיו, מה שיוצר באופן מעגלי תסכול וזעם אצל הילד, ותחושות חוסר אונים אצל הוריו. הבשורה הטובה היא, שאפשר - בכל גיל - ללמוד לזהות את הדפוסים הבעייתיים, ולפעול מולם ביעילות. התנגשות של רצונות מתרחשת בכל בית, ועם כל ילד. כדי שילד ילמד להגיב בצורה מאורגנת ומווסתת, ולא יתפרץ בזעם, יש לאמן אותו בהדרגה, מגיל צעיר, להתמודד עם אכזבה ותסכול. במקרה שלכם, אם אתם מגיעים למצב שהיא מכה אתכם, זה לא טוב, ונראה שהיכולת שלה בתחום זה מוגבלת. עליך לעצור אותה *לפני* שהיא מרביצה, ולהרחיק אותה או את עצמך כפי שאת עושה. העובדה שנולדה ותיוולד לה אחות אינה מעלה או מורידה בכל הנוגע לתגובות שלכם להתפרצות. את ההתחשבות בה וברגשותיה תוכלו להביע בזמנים אחרים, להקדיש לה שפע תשומת לב ואהבה, אך אין לאפשר 'הנחות' מול התנהגות אלימה. כפי שציינתי כאן בעבר, בקשות סליחה של ילדים הן דבר נחמד, אך אין בהן כדי לשקף הבנה עמוקה של עקרונות מוסר, אלא דרך מהירה לקבל 'חנינה' על התנהגות לא ראויה. כמובן שתמיד נסלח לילדינו, ולא ניטור להם טינה על התנהגותם. אלא שמוטב לעשות זאת אחרי שטיפלנו בהתנהגות הבעייתית, ועשינו הכל כדי שהיא לא תישנה. אני חושבת שתוכלו להפיק תועלת רבה מפגישה או שתיים של הדרכת הורים טובה, שתסייע לך לפעול ביעילות מול התקפי הזעם. בהצלחה ליאת

ליאת תודה על הטיפים הטובים שלך ואשמח לעדכן אותך יכול להיות שיהיו לי עוד שאלות בהמשך.

היי, שמחתי להיות לעזר. אתה מוזמן תמיד! :-)) ליאת

ליאת שלום רב , קודם כול חשוב לציין בשם כול ההורים תודה על הכוונה ונתינת כלים לעשותינו הורים טובים יותר לילדינו- תודה תודה!!!! לשאלתי - בני הוא כבן 6 וסבו קנה לו משחק פלסטשיין עם קלטות . הקלטות מכילות משחקי אלימות של באטמן , ספיידרמן וכו'. אני מתנגדת בתוקף למשחקים ואף הסברתי לבני כי אלו משחקי אלימות והם אינם מקובלים בביתנו. בני אמר לי :"אמא אל תדאגי אני לא לומד מזה" בעלי משוכנע שאני סתם מגזימה וצריך לתת לילדים גם מזה בגבול הזמן . מה דעתך? אנחנו חלוקי דיעות בעניין זה ומבחינתי להוציא את זה מביתי .

שלום כוכי, תודה על המילים החמות שלך. נעים לדעת שיש ברכה בעמלנו... ולשאלתך - התשובה שלי אינה חד משמעית. מאחר והמידע שבידינו כיום נשען על מחקרים רבים ומגוונים, שלא תמיד מניבים מסקנות חד משמעיות. נחקרו השפעותיהן של תכניות טלוויזיה משחקי מחשב על ילדים בגילאים שונים, על ילדים בדרגות שונות של תוקפנות, ועל טווחים שונים של השפעות. יש מחקרים שמצאו שההשפעה המזיקה היא רק על ילדים אלימים. אחרים מצאו שהמשחקים האלימים משפיעים על כולם, אך רק לטווח המיידי, בעוד לטווח הארוך - ההשפעה חלקית, ולא על כולם. כיום אנחנו כבר יודעים שתוצאות המחקר (כל מחקר) מאד מושפעות מציפיותיו של החוקר (או של הגורם המממן). אני מאמינה שילד שאינו אלים, לא יהפוך כזה בגלל משחק מחשב, הגם שתיתכן השפעה כלשהי במידה ויבחר להפעיל אלימות. תפקידנו, כהורים, אינו לבודד את הילדים בכל מחיר מגירויים אלימים (זה גם לא מעשי), אלא לחנכם לאיפוק וסובלנות, ולהבחנה בין טוב ורע, בין מציאות לדמיון. כרגע, כדי לא להעציב את בנך, אביו וסבו, אני מציעה לקבל את המתנה, ולנסות למנן את שעות הבילוי עם המשחקים האלה, ו'לדלל' אותם עם משחקים שאין בהם אלימות.

שלום אני לא יודעת אם זה הפורום הנכון לשאול את השאלה אבל אם לא אשמח אם תציעו לי איפה לשאול. אני חוששת שאחותי הקטנה מעשנת מריחואנה. אין לי מושג איך מריחה מריחואנה או סמים אחרים אבל כשלוויתי ממנה את הגיטרה הרחתי בה ריח מוזר מתקתק שאני לא מכירה ממש חזק. האם עלולה להיות לזה השפעה עלי? והאם זה עלול להיות סימן שאלה אכן סמים או נרגילה? בתודה, לימור.

שלום לימור, קשה לומר מכאן, על סמך התיאור שלך, האם אחותך מעשנת סמים. לא ציינת בת כמה היא, והאם יש מבוגר אחראי בתמונה אותו אפשר לשתף. תוכלי לומר לה שאת דואגת לה, ולבקש ממנה לשמור על עצמה. ככל הידוע לי, גם אם היא מעשנת מריחואנה, לא תוכלי להינזק מהריח. כמובן שיכול להיגרם לך נזק עקיף, רגשי, מעצם כניסתם של סמים הביתה. שמרי על עמך ליאת

לפני כחודש גיליתי (דרך הסטוריית האיי.סי) שהבן שלי, בן 14, וחבריו מעשנים נרגילה. שוחחתי איתו והסתבר שאכן כן וזה התחיל עוד מל"ג בעומר.... מאחר וסבל גם מבעיות משמעת בביה"ס - אסרתי עליו יציאות באותו שבוע תוך כדי שיחות רבות על נושא העישון נרגילה וההתנהגות וכיצד יש לקבל אחריות על העתיד וההווה וכו'. בני הבטיח לי שהוא לא יעשן יותר גם אם יעשנו סביבו ושהוא ישתדל לשנות את התנהגותו בביה"ס. עברו שלושה שבועות ושוב קיבלתי טל' ממורה שהוא מפריע במהלך השיעור ושהוא לא עובד כלל ולא הגיש שעורים וכו וכו. נכנסתי לאיי.סי ושוב גיליתי שהם עדיין מעשנים נרגילה. מה עליי לעשות? האם כדאי להגביל את יציאותיו? (הוא טיפוס חברתי מאוד שהפעילות החברתית חשובה לו בצורה ממש משמעותית). כיצד עליי להתנהג כעת? להעניש? להגביל? לתת דרור וחופש גם ולמרות שהוא שוב מאבד משמעת ושליטה על חייו? לתגובתכם אודה, גל

שלום גל, עישון הוא אחד מערוצי ה'מרד' של גיל ההתבגרות, אחד הסממנים שמאמצים לעצמם המתבגרים כדי להרגיש בוגרים ו'גברים', גם אם במחתרת. בנך הגיע אל הגיל בו החיים החברתיים מקבלים עדיפות מרכזית, והלימודים פחות. הגם שאנו מכירים בעובדת חיים זו, עלינו להמשיך ולגלות מעורבות וערנות בכל הנוגע לתפקוד בביה"ס, כמו גם להתנהגויות שיש בהן סיכון עצמי (עישון, שתייה, ובגיל מבוגר יותר גם נהיגה פרועה או סקס לא מובחן). כדי שנוכל לישון בשקט, חשוב לבסס מערכת של אמון הדדי, הנשען על היכולת להידבר בצורה מכבדת, ופחות על איסורים ועונשים שרירותיים. אני חושבת שאת השיח רצוי לנהל על בסיס קבוע ויומיומי, מתוך התעניינות אמיתית בנעשה בחייו, ולא רק כשמשהו מתפוצץ. כרגע, עיקר המידע שבידייך מגיע מציתות לשיחות שלו באי.סי.קיו, ויש בכך כדי להעיד על היעדר ערוצי הידברות פתוחים ביניכם. את 'מרגלת' אחריו ללא ידיעתו, והוא מבטיח לך דברים ופועל בניגוד להבטחתו. בעיני יש מקום לפתוח את הדברים בשיחה משפחתית, ולומר לו שלא תוכלי להרשות לו לעשן ושאת מתכוונת לפעול בכל האמצעים העומדים לרשותך כדי להבטיח זאת. אמרי לו שאם לא תהיה ברירה, תפני להורים האחרים ולהנהלת ביה"ס, כדי שהעישון ייפסק. אני מאמינה ש'איום' כזה יפתח סוג של משא ומתן חדש, שבעיני כדאי מאד לנהל. קבעי איתו זמנים קבועים פחות או יותר, בהם תוכלי לשמוע מה עובר עליו וכיצד הוא מבלה. התענייני לאן הוא יוצא ועם מי, ועודדי אותו לשתף אותך במחשבות ודעות שלו על הנעשה בכיתה או במקומות הבילוי. הכירי את החברים שלו, ונסי לגרום להם להבין שאת יודעת על הנרגילה ולא מרשה זאת. השתדלי להימנע מהטפות מוסר, ובמקומן נהלי שיחה, שיש בה הקשבה הדדית וכבוד. בדרך זו את נשארת בתמונה, עם יד על הדופק - אינך מאפשרת דרור וחופש חסר גבולות, ואינך מענישה או מגבילה באופן שרירותי. את מתחברת לילד המתבגר שלך בדרך שתגביר את הסיכוי לפתיחות ותקשורת טובה ביניכם, ותקטין את ההסתברות להתנהגויות של סיכון במחתרת. בהצלחה ליאת

בני בן 13. ילד נבון, חכם,נעים ותמיד כיף להיות בחברתו. אבל, כשנמתחת עליו ביקורת מצד המורה או מצידנו ההורים הוא מיד מתחיל במתקפת התגוננות, בכי והתקף זעם בו הוא יכול להעיף כל מה שעובר לידו, לקלל. קשה נורא להרגיע אותו. נוצרת כמובן מריבה איתו, כי הוא לא מוכן להירגע. לאחר כמה שעות הוא נרגע וטוען שלא יכל לשלוט בכעסו. מה לעשות? זה יכול לקרות פעם בחודש/חודשיים. האם ניתן לטפל בזה ? זה תמיד היה קיים בו.

שלום חגית, ילדים עם תפיסת עצמי שברירית, או תפיסות סותרות ביחס לעצמם ולכישוריהם (או שאני 'מלך' או שאני 'גרגר אבק'), רגישים מאד לאופן בו הם נתפסים בעיני האחרים. ילד שרגיל למנות גדולות ולא מאוזנות של התפעלות ושבח, עלול לפתח בהן תלות, ולחשוב בטעות שרק כך הוא ראוי לאהבה. ילדים כאלה זקוקים לאספקה שוטפת של התפעלות, וכשזו אינה מגיעה הם מבולבלים ועצובים. התעלמות או ביקורת עלולות להיחוות כדחייה ולגרום למפולת בתחושת הערך העצמי. אפשר לטפל בזה, הן בדרך של חיזוק ותמיכה רגשית בילד, והן באמצעות הדרכת הורים, שתנחה אותם להתנהלות מאוזנת יותר מול הישגים וכישלונות של הילד. טיפול טוב בהחלט יכול לשלב בין השניים. בהצלחה ליאת

שלום רב , יש לי בן צעיר כבן 3 וחצי. הוא בגן טרום חובה . כיוון שהנני עובדת , בני הולך לצהרון לשעתיים נוספות אחרי הגן. הצהרון נבחר בקפידה , הורים רבים מדווחים על הצלחתו ועל היחס החם שקיים שם .ואף בני הבכור מגיע לצהרון זה פעם בשבוע ומביע נכונות וסימפטיה למקום. ובכל זאת בני הקטן בוכה מאוד מהידיעה שהוא צריך ללכת לצהרון הזה . זה בא לידי ביטוי בכך שהוא קם באמצע הלילה ושואל אותי האם הוא הולך לצהרון , ביום הוא שואל שוב ושוב האם הוא הולך לצהרון . שאלתי אותו מדוע הוא לא אוהב והוא לא מסביר משהו יוצא דופן , הוא מציין שהוא מוכן ללכת לצהרון רק ביום היחידי שבו אחיו הבכור מצטרף. אני מאוד חוששת , למרות ששוב אני חוזרת האישה המטפלת אדם מדהים במינו ואינני מבינה מדוע בני חרד לעובדה שהוא הולך אליה. היום ניסיתי דבר אחר והוא - ביקשתי מהשכנה להוציא אותו ולשמור עליו כשעתיים והוא קם בבוקר בשמחה והלך לגן בשמחה והכול היה בסדר . מה אני עושה? האם באמת לא טוב לו שם למרות כול הדיווחים של ההורים , של בני הבכור , מהתרשמותי? האם לשלוח אותו בכל זאת ולאפשר לו זמן הסתגלות ? האם זה לגיטימי? אני ממש מפחדת. הילד כל היום עסוק בלשאול שוב ושוב האם הוא הולך לצהרון ועסוק בשאלות מתי אני אגיע לקחת אותו , האם אחיו יצטרף , בלילות הוא קם ושואל . מה עושים ? אנא עזרי לי

שלום גלי, קצת קשה לי לייעץ לך מכאן מה לעשות, בעיקר כי הדברים מעורפלים מאד. את זו שמכירה את הילד שלך, ויכולה לחוש האם מדובר בקשיי הסתגלות שמוכרים לך גם מנסיבות אחרות בחייו, או שמדובר בתגובה חריגה ולא אופיינית. תוכלי לשתף את מנהלת הצהרון בעניין, ולהתרשם מתגובתה. יתכן שבנך מגיב לתקרית לא נעימה וחד פעמית ש'צבעה' את הצהרון כולו בצבעים קודרים. אולי הפניית תשומת לבה לנושא, תסייע לה להבין מה קורה ולהביאה לחזר אחריו קצת. אם ההתנגדות שלו תימשך בשבועיים הקרובים, תצטרכי לשקול מחדש את הנושא. בברכה ליאת

שלום ביתי בת 11 מגלה תקופות שונות וממושכות במשך שנתיים אחרונות של פחדים ,ללכת לבד לחדר שלה כשכולם בסלון ,ללכת לבד למקלחת . זה בא לכמה חודשים מתחזק ואז קצת נחלש עכשיו שוב יש אפיזודה כזאת , מתעוררת בלילה מחלומות רעים ? הייתי רוצה לדעת אם כדאי לפנות ואם יש לכם מישהו מומלץ באיזור כפ"ס ? תודה

שלום רוני, תקופות של פחדים מאפיינות מאד את שנות הילדות, וילדים רגישים עלולים לסבול מהן מעט יותר מחבריהם. אם ראיתם שמדובר בתקופות המופיעות מדי פעם וחולפות מעצמן, לא חייבים להגיע לפסיכולוג. אפשר לחזק ולתמוך בה, לבטוח ביכולתה להתמודד, להכיל ביחד איתה לילה קשה פה ושם. אם תראו שהפחדים מתגברים ומפריעים לתפקוד השוטף או לשגרת הבית, פנו לעזרה. נסי לברר על אנשי מקצוע בעזרת רופא הילדים שלכם. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת 3 וחצי.לפני חצי שנה נולד לה אח.יחסיה של בתי ואמי היו טובים מאוד עד לפני מס' חודשים לאור ההשקעה, הפינוק והחום של אמי שמבקרת בביתנו פעמיים בשבוע. לאחרונה בתי דוחה את אמי מעליה, מתחצפת אליה ואינה מעוניינת שהיא תיקח אותה מהגן.אמי בתחילה התעלמה, אך היא מתקשה להמשיך ולהכיל התנהגויות לא פשוטות אלה. אני משתדלת לבלות זמן איכות עם בתי, ואני מבינה שהיא זקוקה לתשומת לב רבה מצידי. אני גם מבינה שיש תכונות באמי שבתי מתקשה עמם - חרדתיות, שתלטנות ומעט ילדותיות. גם את אחותי וסבתו של בעלי בתי דוחה מעליה די בחוצפה. באופן כללי בתי בודקת גבולות בעת האחרונה ולא פשוט עמה. אנו משתדלים לאכוף את הגבולות בעקביות ולחזק התנהגויות רצויות לצד חום ואהבה רבים אליה. קשה לי מאוד עם התנהגותה כלפי אמי, הן בשל העובדה שאני זקוקה לסיועה אחת לשבוע עם הילדים והן בשל כך שאני רוצה לחנכה להתנהגות מכבדת כלפי מבוגרים. אני מאוד קשורה לאמי והיתה לי פנטזיה שתהיה לבתי מערכת יחסים טובה עמה, כפי שיש לי עם סבתי הנפלאה,שגם השקיעה וטיפחה אותנו תמיד. אני מבינה שיכול להיות שהן אולי באמת לא מסתדרות ושאלתי היא כיצד לנהוג בסיטואציות אלה. אודה מראש לתשובתכם המהירה.

שלום כרמית, כפי שנאמר כאן, כמה קומות מתחתייך, לא נוכל להכתיב לאדם אחר את מי לחבב, לאהוב או לשנוא. ניסיונות של הורים לגרום לילדיהם לאהוב (אחים, דודים, סבים, מורים, גננות וחברים) לשנוא, או להרגיש משהו שאינו מתעורר בהם באופן ספונטני, עלול להוביל לתוצאה הפוכה מן המצופה. מסיבה זו, עליך לוותר על הפנטזיה, או לפחות לא לנסות להגשימה בכל מחיר, ולאפשר לאמך להרוויח את חיבתה של הילדה ללא עזרתך. ברוב המקרים ילדים נוהגים באופן מרדני כאשר הם מבינים שיש בידיהם כלי רב רושם, המחלץ מהמבוגרים תגובות נרגשות, ניסיונות פיתוי ושידול, ומאמצים כבירים לרצות את הילד בכל דרך. אני ממליצה לך להדפיס את תשובתי או לקרוא אותה באזני אמך, ולהזכיר לה שמדובר בילדה קטנה מאד, שגינונים של נימוס וכבוד עדיין אינם מכתיבים את התנהגותה. כבוד ודרך-ארץ נרכשים לאורך השנים, בעיקר מתוך צפייה וחיקוי התנהגותם של בני המשפחה בינם לבינם. בברכה ליאת

שלום לך ליאת! בני בן 4 ופוחד כמעט מכל דבר כגון: סרטי תינוקות פשוטים,הצגות מצחיקות, עכביש פחדים מפריעים מאוד למהלך יום שיגרתי או יום טיול למשל ארוחת ערב בחוף הים ראינו סרטן מרחוק, מאותו רגע הוא נעמד על כסא וצעק הביתה הביתה... הוא חולם חלומות מפחידים וכתוצאה מכך הוא מרטיב בלילה אשמח להכוונה או עזרה .... תודה מראש מעין

שלום מעיין, בנך נמצא בעיצומה של תקופת הפחדים, המופיעה הודות להתפתחות מואצת של יכולת הדמיון, אך ללא הבחנה עדיין בין מציאות לדמיון. מצבים חדשים ולא מוכרים, כמו אולם הצגות חשוך ודמויות מוזרות על הבמה (זכרי שמה שמצחיק את המבוגרים יכול להיות מאיים מאד עבור ילדים מסוימים), או מפגש בטבע עם חיות ויצורים שלא ראה מעולם (בעיקר כאלה עם צבתות מאיימות)- כל אלה יכולים להיות מפחידים מאד בתקופה זו, ואין צורך להכריח או ליזום פעילויות מסוג זה בכל מחיר. אני מזמינה אותך לקרוא גם את תשובתי לעדי שכתבה תחת הכותרת "פחדים" בתאריך 24.9.09, ואם יהיו שאלות נוספות - את מוזמנת. בהצלחה ליאת

בני חרד מאד מחתולים.בכל פעם שרואה חתול רץ במהירות לצד השני.. לא נשרט מעולם עי חתול ולא היה לו שום תקל עם חתול. אינני יודעת איך להתמודד מול הפחדים שלו? תודה מראש

שלום רב, יתכן שמדובר בסוג של פוביה ספציפית, מן הסוג שמפתחים אנשים כלפי אובייקטים מסוימים. בדר"כ מדובר בתגובת חרדה חדה, המתעוררת נוכח הגירוי המפחיד, שנתפס מאיים הרבה מעבר לפוטנציאל הסכנה הממשי הטמון בו. חלק מפוביות הילדות הללו חולפות מעצמן, לפעמים מיוזמתם של ההורים שמחליטים לאמץ גור, ולחשוף את הילד באופן מבוקר לאובייקט הפחד עד להקהיית התגובה החרדתית. לפעמים הפוביות מתמידות ומחמירות, עד כדי פגיעה ממשית באיכות החיים של הילד והמשפחה כולה. במקרים כאלה מוטב לפנות לעזרתו של פסיכולוג המטפל בגישה קוגניטיבית-התנהגותית. אם בנך אינו נמנע מלצאת ולשחק בחוץ, ושגרת חייו אינה מופרת באופן בוטה, אפשר לנסות ולהמתין שהפחד יחלוף מעצמו. הישארו עם אצבע על הדופק, ונסו להמעיט מחשיבות הנושא. ליאת

ליאת שלום יש לי ילד בן שלוש אשר התחיל גן חדש-גן עיריה (30 ילדים עם גננת וסיעת). לפני שנה היה בגן אחר. בנוסף, לפני חודש נולד לו אח קטן, אך נראה שהוא מקבל אותו בחיבה רבה ואין בעיות מיוחדות מלבד רצונו לשחק לעתים קרובות ב"להיות תינוק" ודורש שנרים אותו על הידיים בכל הזדמנות. מעבר לכך, בני הבכור תמיד היה "ילד טוב", סבלני, יודע לשחק לבד זמן ממושך ולא סרבן רציני. מה שמטריד אותי זה עניין הגן. אני לוקחת אותו באחת וחצי הביתה והוא בדרך כלל במצב רוח עויין. "לא חבר שלך, אל תדברי איתי" ולא מוכן לספר מה היה בגן למרות שאני שואלת בכל יום מה עשה ועם מי שיחק. בבוקר הוא הולך בלי בעיה ונפרד יפה ונראה שהוא מחבב את הגננת. שאלתי את הגננת והיא מצידה לא רואה כל בעיה ואומרת שהוא מתנהג יפה בגן. לאחרונה, כאמור הצטרף התינוק החדש. הגדול אינו משחק יפה כמו מקודם, לא מרוכז במשחקים ומעדיף טלויזיה, משחקי השתוללות או מקסימום מכוניות וגם אז לפעמים המכוניות "מרביצות" זו לזו. אך לא אף צעצוע אחר יכול לעניין אותו מעבר לכמה דקות. בנוסף, מביע פחדים מילדים גדולים ממנו. ילד זר ברחוב מפחיד אותו והוא אומר שהוא הרביץ לו. לא יודעת אם המקור הוא הגן (שם הוא מהילדים הצעירים ביותר) שלא מקבל שם מספיק תשומת לב ואולי קשה לו להתמודד מול ילדים גדולים ממנו, או שארוע האח החדש משפיע עליו כך. מה דעתך? תודה הילה

שלום הילה, בנך מתמודד כרגע עם שני משברים התפתחותיים בו זמנית - ראשית, תהליך קליטה בגן חדש, עם הרבה מאד ילדים ומעט מאד צוות (מצב לא רצוי כשלעצמו), מה שדורש משאבים נפשיים ניכרים, והתמודדות קונקרטית עם ילדים גדולים וחזקים יותר. שנית, לידת האח, הדורשת אף היא תקופת הסתגלות והתמודדות עם כל קשת הרגשות שמעורר השינוי. לשמחתנו, ילדים מצויידים במנגנונים פסיכולוגיים יעילים, המסייעים בעיתות משבר כאלה, ומצליחים לפרוק את המתחים, האגרסיות והמצוקות דרך ובאמצעות משחק חופשי. ההשתוללות (או התנגשות המכוניות), שאולי "בלתי נעימה" לעיניו של המבוגר, היא דרך לגיטימית ובלתי מזיקה לפרוק כעסים ותסכולים, שהצטברו אצלו עקב האירועים האחרונים. השתדלי לא להיפגע ממנו יתר על המידה, להמשיך לנהוג בו כרגיל (הרבה אהבה יחד עם הצבת גבולות נאותה), ולהיות קשובה וסבלנית כלפיו עד יעבור זעם. אני מוכנה להמר שהוא יעבור... מזל טוב לרגל הרחבת המשפחה, והרבה איחולי נחת ליאת

ליאת תודה אני אהבתי גישתך והידע הטוב שלך.עזרת לי. רציתי התייחסותך בבקשה לגבי נקודה נוספת שהינה מידת שיתוף הפעולה והיחסים בין בתי בת ה 6 לבין הבת הצעירה ממנה בת 3 שנים ו 9 חודשים. בעיקר לגבי הצעירה יותר היא מתנהגת בצורה מאוד תחרותית עם הבכורה,כל דבר שהבת הגדולה מספרת הצעירה חייבת לספר במקביל סיפור או להגיד לנו משהו. יש לפי הרגשתנו תחרות וקינאה. אנחנו משתמשים בשיטת הניקוד ובאחד הסעיפים שבחוזה ביננו שמנו ניקוד למידת שיתוף הפעולה וניקוד נמוך ולעיתים מניעת דברים נוספים אם אין שיתוף פעולה טוב. אנחנו מודעים לתחרותיות הטבעית ומצד שני לא רוצים שישגעו אותנו ביום יום בסכסוכים אין סופיים בעיקר בעניין זה סןבלת אשתי שהיא עקרת בית ורואה אותן הרבה יותר ממני. אנחנו מדגישים תמיד על אהבתנו השווה ושהן יהיו הידידות הכי קרובות אחת לשנייה כשיגדלו. מה דעתך על כל העניין.

שוב שלום לאבא האוהב, קנאה בין אחים היא נושא כאוב, אך מו?כ??ר כמעט בכל בית. מוזר ככל שיהיה, מסתבר שניסיונותיהם של הורים מלאי רצון טוב ליצור שוויון מלא בין הילדים, דווקא מחריף את הבעיה. הדרישה שלכם לשיתוף פעולה (לא הסברת למה אתם מתכוונים) היא מעניינת, ובהחלט אפשר לתגמל בשבחים התנהגויות של שיתוף והתחשבות. עם זאת, למרות המשאלה, לעולם לא נוכל להכתיב למישהו אחר כיצד להרגיש, את מי לאהוב, ובמי לבחור כידיד קרוב. הסיבה שהבנות 'משגעות' אתכם סביב הקנאה, התחרות והמריבות, היא פשוטה מאד: אתם מייחסים לזה המון חשיבות ותשומת לב, מתערבים במריבות שלהן, מנסים לנקוט עמדה ולהשכין שלום שלא לצורך. לעיתים קרובות, ילדים מגלים שבאמצעות מריבות הם מגייסים את ההורים, מעסיקים אותם, וזוכים לתגמולים בלתי צפויים. אם בעקבות כל מריבה ביניהן, אחת הבנות זוכה לניקוד, זה כנראה כדאי למישהו. ה'מישהו' הזה עלול ליזום מריבות באופן מתוחכם מאד, מבלי שתדעו על כך אף פעם (ברוב המקרים אין לנו כל דרך לשפוט משפט צדק בסוגיית ה"מי התחיל" המפורסמת). לכן, אני מציעה לכם להודיע לבנות שמעתה אינכם מתכוונים להתערב יותר במריבות שלהן, כי אתם סמכים עליהן שיסתדרו לבד זו עם זו. אני מכינה אתכם לכך שהמריבות יהפכו, זמנית, לקולניות יותר, כדי לגרור אתכם שוב לעמדת השופט ולהכניס אתכם לסיטואציה כמו פעם. פני ספינכס אדישות הן דרך תגובה מצויינת. אם תרגישו שאתם חייבים להתערב, תוכלו לומר משהו כמו "אם אתן רוצות להמשיך לריב, התרחקו קצת לחדר שלכן, ותחזרו כשזה ייגמר". כך אתם מתייחסים אליהן באמת באופן זהה, מבלי לשפוט מי טוב ומי רע. אני מזמינה אותך לקרוא גם את תשובתי להילה ("ילד טוב ילד רע") בתאריך 1.6.09 ואת המשך הדיון (תחת כותרת זהה) בתאריך ה 7.6.09 אשמח לשמוע איך הולך בהצלחה ליאת

שלום, אינני יודעת אם זה המקום המתאים, אך אני מרגישה שאני זקוקה לייעוץ מקצועי. אני אם ל-2, בת שנתיים וחצי ובן שנה. ברוב ימות השבוע אני מתפקדת גם כאם וגם כאב מאחר ובעלי עובד משמרות. מיום שבתי נולדה, אחותי הגדולה והרווקה ממלאת המון מקום בחיי (ולא תמיד בגלל שאני רוצה או צריכה), מה שכיום הביא למצב שבתי רוצה ומעדיפה אותה על פניי ועל פני אביה. בזמן שאני ואחותי מתווכחות זו מחליטה שהיא לא מדברת איתי וגם עם ילדיי (???). הוויכוחים שלנו לרוב הם בנושא הילדה, שאני לא רוצה לתת לה ממתקים בשעות הערב והיא נותנת, אני לא מסכימה משהו והיא מוותרת לה. אני מרגישה שהיא מתערבת לי יותר מדי בחיי וברור לי שאם אני רוצה להפסיק זאת זה יהיה חד משמעי מצידה (אין אצלה באמצע, זה או שחור או לבן). אני יודעת שהיא עוזרת לי המון במקרים רבים, וגם חשוב לי הקשר איתה- זו אחותי אחרי הכל. אך כיום אני אובדת עצות, אני מרגישה שביתי מבולבלת ולא יודעת מי הדמות הדומיננטית בחייה, אני תמיד האיש הרע. כל פעם מחדש יש לי וויכוחים איתה בנושא הילדה, ואני מרגישה שהיא לא מנסה להיות אחותי אלא מנסה להיות אמא מחליפה לביתי (היא תמיד אמרה שביתי ממלאת את חייה, ושביתי היא התקווה שלה לחיים וכל מיני משפטים כאלה). מי שסובב אותי אומר שאני חייבת להפסיק את הקשר הזה כי אחותי אובססיבית לביתי ואני רק פוגעת בביתי וגורמת לנזקים. מה שסיפרתי זה על קצה המזלג, יש ימים שהיא יושבת לי על הנשמה (מה הילדה אחלה/לבשה/התקלחה/שיחקה) מי האמא פה?????? בנוסף היא יודעת שבבייתי יש "חוקים", אחרי 8 בערב אף אחד לא מגיע ובכל זאת היא מגיעה, למרות שזו השעה היחידה להיות עם ילדיי- להאכיל/לקלח/סיפור ושינה. אני חייבת עזרה, כיצד לפעול, מה לעשות, איך להסביר לביתי, אני מיואשת ולא מסוגלת להתמודד עם המצב הזה יותר. בתודה מראש !!!

שלום לנואשת, מצב בו הרצון שלך, החוקים והכללים שלך, ואפילו ילדייך, כפופים לרצונותיו וגחמותיו של אדם אחר (חשוב ואהוב ככל שיהיה), הוא אכן מצב מייאש. אם אדלג לרגע אל המשפט האחרון שלך, אני תוהה מה בדיוק את מבקשת להסביר לבתך בת השנתיים? ילד בן שנתיים - כמו ילד בכל גיל - זקוק להורים שאוהבים אותו, שדואגים לחינוכו, לצרכיו, לסדר יומו, לרווחתו ולבריאותו. כפי שזה נראה כרגע, את מוסרת לאדם אחר את משימת ההורות והאחריות על בתך. התיאור שלך, שלדברייך ניתן "על קצה המזלג", מעורר אצלי לא מעט שאלות. איפה אביהם של הילדים? מדוע הוא פינה את מקומו כשותף מלא בגידול הילדים לדמות אחרת? (עבודת משמרות אינה פוטרת שום אב מתפקידיו כהורה) מדוע את מופעלת באמצעות מניפולציות רגשיות מצד אחותך? מה תפקיד הוריכם שלכם בתמונה הזו? מדוע את מוכנה לנדב את בתך לתפקיד כה מכריע בחייו של אדם הנמצא מחוץ למשפחה הגרעינית שלה? אני סבורה שהבעיה לא תיפתר באמצעות עצה אינטרנטית, ומעודדת אותך לפנות לטיפול פסיכולוגי שיעזור לך להתמודד עם כל השאלות שעולות סביב הקשר המשפחתי שלכם, ויחזיר לך את החזקה על ילדייך ועל חייך. גם אם ה'בעיה' כפי שאת מבינה אותה כרגע קשורה לאחותך ולאישיותה הדומיננטית, נראה שמעשי יותר (וקריטי עבור ילדייך) לסייע דווקא לך. אל תתמהמהי ליאת

ליאת שלום, אשמח לקבל את המלצתך בנוגע לפסיכולוג נוער לאחותי המתבגרת בת ה17. מישהו חיובי אשר במהלך הפגישות בינהם יהיה אקטיבי ויכוון כבר פנתה בעבר לטיפול ועזבה כי לא התחברה. ממתינה לתגובתך, תודה רבה מראש!

שלום רב, נשלחה לך המלצה למייל האישי. הצלחה ליאת

באותו עניין, יש לי גם אחות בת 17 שאנו מחפשים בשבילה מטפל שיצליח לעזור לה. עדיף באזור ראשון לציון. תודה!

לביתי בעיות חבריות הולכות וגוברות, בעיה בית סיפרית בה לא מוצאת דרך להתמודד עם חבריה לכיתה והבעיה מלווה אות גם בבית הספר ובשעות אחר הצהריים, בנוסף קשה מאוד לדבר איתה מבלי שתרים את קולה או תתעצבן על הסובבים אותה לא לוקחת אחריות על מעשיה, לא מסתדרת ומקנא מאוד באחותה הקטנה. מעוניינת בפסיכולוג/ית לילדים מאזור הקריות, רוצה את הטוב ביותר.

שלום טל, לצערי, איני מכירה פסיכולוגים לילדים באזורכם. תוכלי לכתוב שוב ולצרף כתובת מייל עדכנית בגוף השאלה. יתכן שיהיו המלצות מקוראי הפורום. בהצלחה ליאת

סליחה אם ההבנה שלי קצת איטית איך לנהוג ולפעול כאשר תבוא אלינו ותגיד "אבא/אמא אני מפחדת ללכת ל"שמה" או להישאר בחדר לבד לעשות למשל שיעורי בית אני זקוק לדוגמית ממך של מה לומר ולנהוג אני הבנתי מהמסר שלך נכון לעכשיו שלא לעשות"עניין גדול מהחרדה"להיות אמפטיים שגם אנחנו עברנו את זה וללוות וללכת "בין הטיפות" בעניין. אני זקוק להדגמה ממך מה אני עושה כשהיא באה ומבקשת ליווי מצד שני האם ניתן לקבוע אצלך פגישה דרך הנייד שלך? ושאלה אחרונה האם מה שקורה עם הבת אם לא ייגמר תוך שנה כפי שאמר לי ידיד זה לא טוב? נא תשובתך הנאמנה

שוב שלום, הבנתך אינה איטית, ומאחר ואינך פסיכולוג, הגיוני שתזדקק להכוונה. כאשר בתך רוצה ללכת להביא משהו מהקומה השניה, אך פוחדת, תוכל לומר לה שאתה מבין שהיא פוחדת, אבל כולכם בבית, ואתה תשמור עליה "מכאן". תוכל לומר בשקט "את יכולה ללכת לבד, או לחכות שמישהו יעלה יותר מאוחר". אם היא עולה לבדה, תוכל לומר (שוב, בלי "פסטיבלים") "כל הכבוד. אני רואה שהתגברת. יופי!". אם היא מתעקשת על ליווי, נסו להימנע מוויכוח, אך השתדלו להתחמק, כדי לא לתת לפחד שלה לשבש את שגרת החיים ולהעסיק אתכם יתר על המידה. אפשר לומר משהו כמו "אני כרגע עסוק, אני סומך עליך שתצליחי ללכת בעצמך". יכול להיות שבהתחלה היא תוותר ותיכנע לפחד, אבל כך, למעשה, אנחנו יוצרים מוטיבציה גבוהה יותר להיפטר מהפחדים, שנחווים כמטרד עבורה ולא כהזדמנות להעסיק את ההורים איתה וסביבה. לא ברור לי למה התכוון החבר שלך בהערה שלו, ולטעמי אין בה ממש. בהצלחה ליאת (אפשר לקבוע איתי פגישה, כמו עם כל פסיכולוג אחר, בכל דרך שתמצא לנכון).

אני מעונינת בהמלצה על פסיכולוגית לילדים המתמחה גם בהדרכת הורים באזור המרכז (גבעתיים תל אביב אפשרות גם לרמת בהשרון או רעננה לבני בן ה9 אשמח לקבל המלצות למייל האישי שלי תודה רבה ויום מקסים

שלום לי, שלחתי לך המלצה למייל. בהצלחה ליאת

שלום, נער כבן 14 איים בביצוע התאבדות לפני כ- 10 ימים. הנער מסרב ללכת לטיפול כמו גם לבית הספר ונמצא בבית בהשגחה. מבקש שמות של פסיכיאטור/ פסיכולוג מומלצים המוכנים לגשת לביתו של הילד ולבצע את האבחון שם - אזור ראשל"צ.

שלום דניאל, אני מציעה לך להתייעץ עם מרפאת ילדים ונוער של משרד הבריאות בראשל"צ, ולשאול כיצד לפעול. יתכן שיוכלו להפנות אותך לפסיכיאטרים לילדים באזורכם, שגם עושים ביקורי בית (אין רבים כאלה). בבריאות ליאת

הבן שלנו בן 4 וחצי. התגרשנו כשהיה בן שנתיים וחצי. היחסים בין הגרוש לביני מאז יודעים עליות ומורדות אבל הילד לא נחשף מעולם למריבות, לא מעבירים דרכו מסרים או כעסים. לאחרונה הוא התחיל לשאול שאלות מאוד בזהירות. למשל:למה ההורים של חבר שלו לא גרים באותו בית (גם הילד ההוא בן למשפחה גרושה). אנחנו מבינים שאנחנו רק בתחילתה של הבעיה, כי הוא ילד נבון ורוצה לדעת. אז מה לאמר? למה אנחנו לא חיים ביחד? האם לנדב עוד מידע או לחכות לשאלות שיגיעו ממנו? בסה"כ הוא ילד שלא משתף כל כך בקשיים או בסיפורים ואני חוששת שהוא אוגר קשיים. מה לעשות? חשוב לי לאמר שהאבא משתף פעולה ואם יש צורך בעבודה משותפת, זה יקרה.

שלום רב, את צודקת. ילדים הם יצורים נבונים וסקרנים, ובנך אינו יוצא מן הכלל בעניין זה. אין ספק ששאלות הנוגעות להוריו ולמשפחתו המיוחדת במינה - בוא יבואו. אני מחזיקה בדעה שיש לספק לילדים תשובות כנות ואמיתיות ככל האפשר על נסיבות חייהם, גם כשאינן מושלמות. כמובן שיש להתאים את התשובות לגיל ולרמת ההבנה של הילד, ולהתמקד ככל האפשר בסוגיות שהוא מעלה באופן ספונטני. תוכלי לומר לו שההורים של החבר, "ממש כמו אצלנו", בחרו לחיות בנפרד, כי לא טוב להם לגור יחד. אפשר לומר משהו על כך שבעבר היו מגורים משותפים ואהבה, וכי הילד נולד כתוצאה של אותה אהבה. חשוב להדגיש כי אהבת ההורים אל הילד אינה משתנה ונשארת לעולם, גם כשהם מתגוררים בבתים נפרדים. תוכלי לקרוא עוד בספרם של רביב וכצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו", ובמידת הצורך להגיע להדרכת הורים קצרה, שתפיג את החששות שלך מול שאלותיו של הילד. בהצלחה ליאת

הי ליאת, בני בן שנה ו-10 חודשים. בספטמבר התחיל גן ונקלט בסה"כ יפה. כבר זמן די רב יש לו "שמיכי". בתחילה שימשה אותו השמיכה רק בשעות השינה אך ככל שעובר הזמן הוא מבקש להסתובב איתה יותר ויותר. הוא יוצא איתה בכל בוקר לגן ומסתובב איתה שם רב הזמן. ביקשתי מהגננת שתתן לו להסתובב עם שמיכי ככל שיחפוץ, אך הבנתי ממנה שמדי פעם מעלימים לו אותה.ה העניין הוא שממש לאחרונה הוא רוצה את שמיכי בכל מקום, גם כשהוא איתנו. אתמול הוא ביקש אותה כשיצאנו לשחק בגינה ולראשונה סירבנו לקחת אותה והסברנו לו ששמיכי תחכה לו בבית. הוא כמבן בכה מאוד אבל נרגע וביקש אותה שוב מיד כשחזרנו. האם לאפשר לו לקחת איתו את השמיכה לכל מקום או שזה נכון להגבילו? (לפעמים אני מרגישה שכשהוא עם שמיכי הוא יותר מנותק מהסביבה ופחות משחק ומשתובב). תודה מראש, מיכל

שלום מיכל, הגם שחפצי המעבר שואבים את כוחם המנחם בהיותם תחליף סמלי לנוכחותה המרגיעה והמווסתת של האם, הפעוט עושה בהם שימוש לא רק בהיעדרה של אמו, אלא גם במצבים נוספים, של מצוקה, אי וודאות, עייפות ומתח. בנך חש בעצמו מתי הוא נזקק ל"שמיכי" שלו, ולכן יש להשאיר בידיו את ההחלטה לכמה זמן ייצמד אליה. אני ממליצה שלא לדחוק בתהליך, ולאפשר לילד לווסת בכוחות עצמו את תהליך הפרידה מהשמיכה, בבית ובגן. כשיסתיים תפקידה בחייו, הוא יוכל לוותר עליה ללא קושי. אל דאגה. בברכה ליאת

בני הקטן בן 10 לא אוהב להכין שעורים אני מרגישה שאני איתו תמיד במלחמה, אני נאוד רוצה לעזור לו, אך הוא לא מקשיב לי הוא מתחצף "לא רואה אותי ממטר" הוא מצליח להרגיז אותי עד שאני מגיעה למצב של בכי,בני מקשיב לאבא שלו, אני החלטתי שאני לא מתוכחת איתו, זה מתיש אותי מאוד רציתי לדעת מה עלינו לעשות כדי לשנות את הגישה של הילד כלפי אני חוששת מה יקרה כשיגדל

שלום אור, את מדברת כאן על שתי בעיות נפרדות. אחת, נוגעת למלחמה המיותרת שהתפתחה סביב הכנת שיעורי הבית, והשניה נוגעת לקושי שלך לתפקד מולו מתוך עמדה סמכותית ומציבה גבול. בעניין השיעורים, אני סבורה שעלינו לזכור שמדובר במטלה הנמצאת באופן כללי בתחום אחריותם של הילדים. ילדים מטבעם אינם אוהבים להכין שיעורים, וכאשר אנחנו לוקחים על עצמנו את האחריות לנושא, אנו מסירים אותה מהם, וכמו-משדרים להם שאי אפשר לסמוך עליהם. אני רוצה להפנות אותך לכתבה שהתפרסמה זה עתה במעריב, ומרחיבה בנושא זה. הנה - http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/953/476.html?hp=55&loc=6&tmp=6395 הקושי השני שאת מתארת מתייחס, כאמור, לקושי שלך להציב לו גבול, תוך שאת מאפשרת לו לנהוג בך חוסר כבוד וחוצפה. התגובה חסרת האונים שלך, המגיעה עד בכי, מציירת אותך בעיני בנך כדמות חלשה, שקשה לסמוך עליה. בנך עדיין בן 10, והוא זקוק לך מאד כדמות סמכותית עליה ניתן להישען. כאשר את מאפשרת לו לדבר אליך בטון מזלזל, את משאירה אותו ללא הדמות הזו. אני מדגישה עובדה זו כדי לסייע לך להתגייס לשינוי עמדה, ולשינוי תגובותייך אליו. מול התנהגות מחוצפת, עליך לפעול בנחישות, תוך שאת אומרת מפורשות שאינך מרשה לו לדבר אליך כך. אל תהססי מהפעלת סנקציות חריפות בתגובה לזלזול בך, כולל הרחקה שלו ממחיצתך לזמן מה, ומניעת פעילויות כיפיות או הטבות שאת עושה למענו. כמובן שאיני מתכוונת שתמנעי ממנו אוכל או בגדים נקיים. אך תוכלי לומר לו שבגלל שהוא נוהג בך בחוסר כבוד, לא נעים לך לדבר איתו בשעה הקרובה, אינך מוכנה לקחת אותו איתך לקניון או לכל בילוי אחר השבוע. אינך מוכנה להסיע אותו לחברים או לראות יחד איתו טלוויזיה. הדגישי בפניו כי תשמחי לעשות איתו את כל הדברים הנחמדים האלה כשיהיה לך נעים איתו. כשהוא מתנהג יפה, צייני זאת באהבה. אני חושבת שיש מקום להיעזר בהדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים, כדי לסייע לך לעמוד בשינוי בצורה נכונה ועקבית. בהצלחה ליאת

או 'נכון' להוציא ילד מחוץ לדלת הבית למשך מספר דקות באופן קבוע בשעת התנהגות לא ראויה? אני מוטרדת מכך רבות בתור שכנה.

שלום לשכנה, המוטרדות שלך במקומה. גם בעיני מדובר בהתנהגות פסולה, המשאירה את הילד בודד ודחוי, ומסכנת אותו פיזית. סנקציות על התנהגות לא ראויה - מוטב שייעשו עם רציונל ברור, שיחזק אצל הילד הבנה של סיבה ומסובב (דהיינו - שיש קשר בין מעשיו השליליים לתוצאה טבעית ולא רצויה מבחינתו). סילוק ילד אל מחוץ לבית מעביר מסר בעייתי, ויכול לעורר אצלו תחושה שהוריו נוטשים אותו או לא אכפתיים כלפיו. בברכה ליאת

הי ליאת, את מסכימה קצת להסביר יותר למה זה פסול מאוד? זה אמנם לא נעים בכלל, אבל האם זו לא רק עוד עליית מדרגה בסנקציה? אחרי "לך לחדר שלך, תשאר שם עד שאקרא לך ותירגע", מוציאים את הילד החוצה כצעד חריג להתנהגות חריגה במיוחד.. רק לכמה דקות.. אני כותבת ומחייכת במבוכה כי זה באמת מרגיש כאילו אני מצדיקה התנהגות קצת מוזרה. אצלנו זה היה נהוג.. הבית קטן וכשההשתוללות הייתה גדולה מדיי זו הייתה דרך מיידית ודי חדה לצנן את העניינים ברגע. זה מעליב כמו מים קרים לפנים, אבל מחוץ לדלת, בחדר המדרגות, אין בשביל מי להשתולל. הכעס והמלחמה מאבדים משמעות, ודקה או שתיים מאוחר יותר, הדלת שוב נפתחת. קשה לי להחליט... ההרגשה להיזרק ככה החוצה בשנייה היא נוראית- זה די מהמם אותך. כמו סטירה לפנים. מצד שני, זה מה שקורה כשאתה מקבל עונש- אתה די המום. (ואולי לא?..) גם לחטוף צעקות או להיות מושם בחדר כשאתה באמצע הצעקות שלך, זה מהמם ונורא מעליב. בשכונה שאני גרה בה יש כל כך הרבה שאגות לאחרונה של הורים (הורות :-) מתוסכלות, ממש שאגות זעם, שלפעמים נראה לי שצריך קורס מיוחד בעונשים וסנקציות.. נורא קשה לדעת לא לאבד קור רוח לפעמים.. (ד"ש) ל.

בתי בכיתה א',ילדה חכמה ויצירתית באופייה שאוהבת לחשוב עלל דברים שונים כמו מה זה אלוהים,וניסויים והמצאות.... כיום ומזה שנים מתקשה להסתובב בבית לבד וללא ליווי(בעבר היו לי בילדות גם אני וגם האמא פחדים דומים). לעיתים כשהיא רוצה משהו מחדרה או מהמטבח שבמפלס השני היא כן הולכת אך לעיתים קרובות רוצה ליווי ועידוד. היא מדמיינת דברים בראש שמביאים אותה לחרדה זו אנחנו מלווים אותה ועושים זאת ע"י חשיפה ודיבור על המפחיד וליווי בהתחלה מלא ואחרי זה הדרגתי וניסיון ותקווה שהיא תיגמל מהפחד. בגדול היא משתפרת אך איטי מאוד והיא ממשיכה לפחד וצריכה עידוד. אני חושש מזה שזה יימשך הלאה וישתרש אצלה ויביא להתפתחות חרדות נוספות בעתיד. מה דעתך ליאת.

שלום לאבא האוהב, אנא קרא את תגובותי לשאלות שקדמו לזו שלך. אני חושבת שבגדול יש בהן מענה גם לך. אוסיף ואומר, שאם לקחתם על עצמכם את הטיפול בחרדה, מן הראוי לשמור על איזון בין תמיכה, מתן תוקף וליווי, לבין ציפייה לשיפור והימנעות מחושבת מכל מה שיכול לתגמל ישירות או בעקיפין את ההתנהגות החרדתית. כאשר כל הבית עסוק בפחדים שלה ובתכנון משימות מיוחדות עבורה, יש בכך משום חיזוק ותגמול עבורה. לפעמים קצת פחות זה קצת יותר, ואני מציעה לסגת בהדרגה ממעורבות היתר בפחדים שלה. תוכלו לומר לה שאתם מכירים היטב את החרדה מניסיונכם, ובטוחים שכמוכם, גם היא תצליח בסופו של דבר להתגבר על הפחדים בכוחות עצמה. חזרו לשגרה, ואפשרו עיבוד של התוכן המאיים באמצעות ספרות הילדים הענפה בנושא, פעילויות יצירה, ושיחות. בברכה ליאת

שלום רב, אנחנו זוג הורים לילדה בת 9 וילד בן 3 וחצי, נשואים ומנהלים אורח חיים רגיל לגמרי, שנינו עובדים, ביתי לומדת בבי"ס ובני בגן. ביתי, בת ה- 9, אינה מוכנה להישאר לבדה (אפילו לדקה). בבוקר אבא שלה לוקח אותה לביה"ס וסבא שלה מוציא אותה מביה"ס (לומדת בכיתה ד') בצהריים, איתו היא נשארת עד 16:30 כשאני מגיעה מהעבודה לקחת אותה. הגענו למצב שאפילו להוריד את פח הזבל היא מתלווה אליי, אם אני מרדימה את אחיה הקטן בחדר עם דלת סגורה היא אינה מוכנה להישאר בסלון לבדה ונכנסת ללחץ. חשוב לציין שמעולם לא השארנו אותה לבדה, לא נעלמה/לא אבדה/לא הלכה לבד או חזרה לבד מחברים/חוגים/בי"ס וכו'...לכאורה אין שום סיבה לחרדות האלה שלה, אך אני חוששת מאוד שהפחדים האלו שלה נובעים מבעיה שאיננו יודעים עליה (והפחד הגדול שלנו הוא שקרה משהו שהפחיד אותה והשפיע עליה כך). בעיקרון היא ילדה פתוחה שמדברת על הכל ומספרת הכל (כולל כל הפרטים הקטנים והפחות משמעותיים), היא חברותית מאוד, אהובה על כולם ובעלת בטחון עצמי רב, איננו יודעים כיצד לפתור את הבעיה ומפחדים שתחמיר ותשפיע עליה מאוד לרעה. אבקש את עזרתכם הדחופה.

שלום רינה, אני מזמינה אותך לעיין בתשובותי לקודמייך, שתיארו פחדים דומים אצל ילדיהם. כפי שאת יכולה לראות, אתם בחברה טובה, וכמעט כל ילד עובר תקופה של פחדים בשלב כלשהו בחייו. לכל גיל יש פחדים אופייניים, הנגזרים - בין היתר - מהיכולת השכלית ומהבנת הקשר בין אירועים בסביבה. בגיל תשע מתגברים הפחדים משודדים וגנבים, ממחבלים ומלחמות, כחלק מהבנה טובה יותר של הסכנות, ועירנות גבוהה יותר למידע מן התקשורת לסוגיה. אחד הגורמים המשפיעים על עוצמת הפחד, כמו גם על היכולת להתמודד איתו, קשור בעמדתם של ההורים עצמם, ובתגובותיהם כלפי הילד החרד. הורים המגיבים בעוצמה ובהזדהות יתר להתנהגות החרדתית, עלולים 'לתגמל' אותה בבלי דעת. לכן, אפשר להביע הבנה, תמיכה ואהדה כלפי הילדה, ולחזק אותה במילים טובות, אך לא לאפשר לחרדה שלה לנהל אותך, להכתיב את מהלך החיים בבית, ולשנות את סדר היום המשפחתי. השתדלי להביע את בטחונך ביכולת שלה להתגבר, ולהתעלם ככל האפשר מהתנהגויותיה הלא מסתגלות (כמו למשל ההיצמדות שלה אליך כשאת יוצאת אל פח האשפה). אם תרגישי שהחרדה פוגעת באורח משמעותי בשגרת החיים בבית או בתפקוד שלה בתחומי החיים השונים, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים, והחזירי לה ולכם את איכות החיים. בהצלחה ליאת

בני בן 13 ילד שלא אוהב ללמוד מגיע לביה"ס ופשוט מחמם את הכסא (לא מפריע בשעורים). הוא אוהב להתעסק כל הזמן עם האוכל (הוא ילד שמן) הציעו לי לגשת איתו לפסיכולוג ולטפל בנושא הרגשי אני לא יודעת עד כמה זה יעזור. אודה להמלצתך.

שלום שרון, ילד שעסוק באוכל יתר על המידה יכול לאותת בדרך זו על קשיים רגשיים וצרכים שאינם פוגשים מענה הולם. סברה זו מתחזקת גם מול מה שנראה כמו חוסר פניו?ת ללמידה. טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לסייע באיתור מוקדי המצוקה, ובדרכים להתגבר עליהם. כפסיכולוגית קלינית, אני מאמינה מאד בטיפול וביכולתו לעזור, ומאמינה לא פחות בכוחם של ילדים צעירים להבריא ולהתפתח בהצלחה גם מתוך נתוני פתיחה בעייתיים. כאשר מחברים את שני אלה יחד, בהחלט יש מקום לאופטימיות. שולחת לכם עידוד ותמיכה, וברכת דרך צלחה ליאת

ליאת שלום הבת שלי סובלת מחרדת נטישה ( ראיתי בפורום שאני לא היחידה עם בעיה זו) כאשר הייתה בגיל 3 וחצי אמי נפטרה מסרטן והבת שלי לקחה את זה מאוד קשה היא לא עזבה אותי.דיברה הרבה על מוות, כאשר הלכנו לסופר אם לשניה נעלמתי היא הייתה נכנסת ללחץ ומתחילה לצעוק ולפחד, אחרי תקופה זה עבר לה, עכשיו היא בכיתה א' (היא נשארה שנה נוספת בגן חובה) ולקראת תחילת הלימודים זה חזר לה בגדול, היא אמרה לי שהיא לא רוצה לגדול, לא רוצה בחיים לעזוב אותנו, (פעם היא אמרה לבעלי שהיא רוצה להיקבר לידו- שזה זיעזע אותי) אפילו לזרוק את הזבל אני לא יכולה בלי שהיא תבוא איתי זה הולך ומחמיר כי היא לא רוצה ללכת לחברות (לפני שהפחד שלה חזר היא הלכה לחברות הן באו עליה, היא מאוד חברותית) ושלא יגיעו אליה, היא אמרה לי " אמא אני רוצה שתקחי אותי לרופא שיעזור לי לפתור את הבעיה ושיסביר לי למה אני מפחדת כל כך" היא מפחדת שלא אגיע לקחת אותה מבית הספר ואם היא יוצאת והיא לא רואה אותי היא נכנסת ללחץ (אני כמובן מגיעה לפני הזמן) אני לא יודעת מה לעשות? האם לקחת לפסיכולוג? פסיכיאטר? אודה לך אם תוכלי לעזור לי קרן נ.ב אני לא יודעת אם זה רלוונטי, היא מטופלת אצל קלינאית תקשורת וכן גם אנחנו בתהליכי איבחון הפרעות קשב וריכוז (הבנתי שלילדים שיש להם הפרעות קשב לפעמים יש פחדים מסוג זה)

שלום קרן, פחדי נטישה או מוות (מוות זו הנטישה העצובה מכל), אופייניים לילדים צעירים, ועם הגיל, ככל שמתפתחת ההבנה הקוגניטיבית, הפחדים לובשים צורות חדשות, ולפעמים גם מועצמים. מאחר ובפחדים שלה יש מרכיב בולט של שליטה - נכון יותר לומר של איבוד שליטה - חשוב לשוחח איתה ולדמות את המצבים המפחידים (למשל מצב בו אינך מגיעה בזמן לביה"ס בצהריים). בקשי ממנה לדמיין שזה קורה, ולחשוב על רעיונות אפשריים שגרמו לאיחור: פקק תנועה, תור ארוך בסופר, שעון שעמד מלכת, פנצ'ר בגלגל, ואולי גם דברים לא טובים כמו תאונות או פציעות (רק אם היא תעלה אותם). בקשי ממנה לחשוב מה תוכל לעשות במקרה כזה (למי תפנה, לאן אפשר להתקשר) ולהציע גם רעיונות משלך. בדר"כ הדיבור על הסיטואציה המפחידה שוב ושוב, מקהה את עוצמת הפחד, ומגביר תחושה של שליטה. במקביל תוכלי לשקול פנייה להתייעצות עם גורם מקצועי (אפשר להתחיל מפסיכולוג ילדים) איתו תוכלי להעריך את עוצמת הפחד ואת מידת ההפרעה לתפקוד התקין. במידת הצורך אפשר יהיה לתכנן התערבות מסייעת, ישירות לה או באמצעות הדרכת הורים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, הבנתי אמנם כי פורום זה לא נועד לעבודות אבל בכל זאת אבקש אולי רק הפנייה או כיוון מחשבה מסויים, מאחר ונושא התאומים גם ככה יחסית דל בפסיכולוגיה, קל וחומר נקודה ספציפית כזאת. שאלתתי היא לגבי המשמעות של תסביך אדיפוס לגבי תאומים, הן בני אותו מין, והן תאומים אשר אינם בני אותו מין. אודה מאוד על כל תשובה, ובכל אופן תודה על האתמר המקסים.

שלום אפרים, בהתקף נדיר של טוב לב, נכנסתי לבדוק את מאגרי המידע בעברית של אוניברסיטת ת"א, ולא מצאתי שום דבר. גוגל סקולר היה יותר ידידותי - http://scholar.google.co.il/scholar?hl=iw&q=,twins+and+oedipus תהנה! ליאת

בוקר טוב זאת הפעם הראשונה שאני באתר הזה מהמלצות חמות,מקווה שתוכלו לעזור לי. בתי בת 4 חודשים,לפני מספר ימים סיימתי את חופשת הלידה,חזרתי לעבודה ואת הילדה שמתי אצל מטפלת (אישית).המטפלת אישה מקסימה (אני מכירה אותה שנים) הילדה לא בוכה כשהיא מרימה אותה (בד"כ בוכה אצל זרים) ומהיום הראשון שהיא אצלה כשאני מגיעה לקחת אותה היא ממש לא מתייחסת אליי! למרות שהיא נורא קטנה אני לא מדמיינת זה ממש כך.אני מדברת אליה ושרה לה והיא ממש מסובבת את הפרצוף כדי לא להסתכל ולהתייחס אליי.חשוב לי לציין שכל חופשת הלידה רק אני הייתי איתה כל היום,לא הייתה לי שום עזרה והיא לא נשארה עם אף אחד אחר ואפילו בבית כשהייתי עוברת ממקום למקום תמיד מבטה היה אליי ואף הייתה מתלהבת ומקפצת כשהייתי חוזרת אחרי מקלחת או קניות. אני ממש מתוסכלת מהמצב ובוכה בכל הזדמנות, אנא אנא עיזרו לי!

שלום sam, ברכות לרגל חזרתך למעגל העבודה. אני מניחה שהתגובה הרגשית הקשה שלך למצב כרגע נובעת בחלקה מתחושות אמביוולנטיות סביב הפרידה מבתך ואולי גם אשמה על כך. בגיל ארבעה חודשים תינוקות מסוגלים לזהות את הוריהם, אך עדיין לא מפתחים את חרדת הזרים המפורסמת, שמתעוררת אחרי גיל חצי שנה. אל דאגה, את תמשיכי להיות הדמות החשובה והמשמעותית ביותר עבור בתך, ואני סבורה שהתנהגותה ה'אדישה' לכאורה כלפיך, משקפת את הלך הרוח שלך יותר מאשר את שלה. תינוקות מסיתים את מבטם הצידה כדרך להימנע מגרייה עודפת, ויתכן שעליך למתן מעט את תגובותייך בשעת המפגש, ולהתחבר מחדש במתינות ועדינות. אין לי ספק שהיא מאושרת בבואך, גם אם טוב לה (איזה מזל!) בהשגחת המטפלת המקסימה. קשה מאד לקחת את מקומה של אמא. אל דאגה... :-)) הרבה נחת ליאת

הצלחת להרגיע אותי קצת ולתת לי הרגשה טובה! תודה!

שלום, יש לי בת שהיא אוטוטו בת 3. בנוסף יש לי בן, בן שנה ו-3. הרעיון שלי הוא ששני הילדים ילכו לישון יחד. לאחרונה ביתי התחילה להתנהג בצורה שאינה רגילה לה. אם בעבר היא היתה נרדמת עם ספר, כשהיא קוראת לעצמה ושרה, היום היא צריכה לפחות שעה של הכנה לפני השינה. את הבן התחלנו להרדים בחדר אחר ולהעבירו לחדר השינה רק כשביתי ישנה. רוטינת השינה שלה: מקלחת, משחקים בחדר, פיפי, אני קוראת לה סיפור, עוד פיפי, לפעמים היא לבד מרדימה את הבובה שלה ולפעמים היא קוראת בחדר, אח"כ אני עושה לה מסג' קטן, עוד פיפי, עוד מסג' קטן ואז לישון. עד לשלב של לישון היא מקסימה. אבל כשאני אומרת לה שעכשיו הולכים לישון היא מבקשת כל מיני בקשות מוזרות, צועקת בוכה, זורקת דברים על הרצפה. היום היא צעקה משפטים שקשורים לאבא שלי שנפטר לפני פחות משנה. שאלתי אותה אם היא בכוונה רוצה שאני אכעס והיא ענתה בחיוב. זה מאד מוזר לי. כיוון שהיא ילדה מקסימה וחיובית. אני לא מבינה מאיפה מגיעה השליליות הזאת. ולמה היא מנסה להכאיב לי בכוונה כשהיא קוראת בשם של אבי. בעבר הייתי בוכה מידי פעם ואומרת לה שזה בגלל סבא (אבא שלי). בבקשה תעזרי לי. מעבר לכך, כל נושא הכיף של ללכת לישון ביחד, שני האחים ממש לא יוצא לפועל. אם יש לך המלצות לגבי איך להרדים שניים ביחד בחדר אני אשמח. תודה, יפעת

שלום יפעת, אני מזמינה אותך להיכנס לקישור שצרפתי בתשובתי לענת, שתי קומות מתחתייך. המאמר שם מדבר על חשיבותו של טקס שינה קבוע, כחלק משגרת ההשכבה, המאותת לילדים שזמן השינה מגיע, ומסייע להם להבין מה מצופה מהם. אני בהחלט בעד טקס "לילה טוב" משותף, וחושבת שהכשבה משותפת לשני הילדים יכולה להקל עליך ועליהם, למרות הצרכים השונים, לכאורה. אזכור שמו של סבא לפני השינה בא, ככל הנראה, לאחר שבתך הבינה שזה מפיק תגובה יוצאת דופן, ומזכה אותה בזמן נוסף במחיצתך. השתדלי להתעלם מזה ולא להיכנס לדיבור מיותר או ביקורת על מצב רוחה השלילי. ילדים צעירים מתקשים להיפרד מההורה למשך הלילה, ויתכן שאזכור שמו של הסב המת משקף משהו מהחרדה הזו. תוכלי לומר בשקט, רק פעם אחת, "כולנו זוכרים ומתגעגעים לסבא, אבל עכשיו את הולכת לישון". הגדירי לעצמך סדר פעולות קבוע, והודיעי לילדים שלאחר מכן אינך מתכוונת להישאר בחדר. אם היא תבחר לקום שוב לפיפי, יהיה עליה לחזור למיטתה לבדה ולהישאר בה עד שתרדם. נסי לגלות גמישות, ולאפשר להם "להתקשקש" ביניהם, עד שיירדמו, בעודך בקרבת מקום, בסלון או בחדר אחר. אשמח אם תספרי איך הולך. בהצלחה ליאת

שלום. מעוניין בהמלצות לפסיכולוגים באיזור חולון (רצוי) או הסביבה (ראשל"צ, ת"א..) עבור ילד בן 13 - בוגר ומאוד חכם אך מאידך עם בעיות חברתיות, מתקשה ליצור קשרים עם בני גילו, בעל הערכה עצמית נמוכה (שלא בצדק), לא מאושר ובאופן כללי "סובל" יתר על המידה. עדיפות לתעריפים זולים/ סבירים או עבודה במסגרת קופ"ח מכבי. תודה רבה!

שלום רב, שלחתי את המלצתי למייל האישי. בהצלחה ליאת

אשמח לקבל את אותה המלצה לאותה הבעיה בדיוק, תודה

בני בכיתה ז לא מסתדר לא בלימודים ולא בחברה! הוא ילד מקסים, מוכשר ויפה - אך מלא פחדים...אין לו אפילו חבר אחד...לא יוצר לטיולים אפילו. בבקשה תעזרו לי!

גם אני צריכה בדיוק באותו עניין

אשמח לקבל המלצה לאותה בעיה שיש לבתי בת 15

שלום רב, יש לי בת בגיל ההתבגרות ואשמח להמלצה לפסיכולוגית טובה באזור חולון עדיפות דרך מכבי

הי, קראתי את בקשתך להמלצת פסיכולוג בגין הסיבות שציינת וזה בדיוק התרחיש אצלנו. האם תוכל להמליץ לי על הפסיכולוג שאצלו ביקרתם???תודה

שלום לכולם אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג נוער באיזור חולון לטיפול רגשי. אם מישהו יודע מכיר מקופ"ח מכבי זה יהיה מושלם. תודה מכל הלב

בני בן שנה וחודשיים התחיל גן בספטמבר אבל היה חולה רוב הזמן ונשאר איתי בבית והשבוע חזר בדר"כ הוא נרדם עלי בערב ואז הוא עובר למיטה שלו ויושן מ8 עד 1 במיטה ואז הוא מתעורר רוצה קצת ציצי ונרדם שוב עלי ואני מחזירה אותו למיטה לפעמים הוא ממשיך עוד קצת לישון במיטה ולפעמים הוא רק מרגיש את המיטה וישר מתרומם שאני אקח אותו ולא מוותר ושוב אני מרדימה וככה כל הלילה עד שנמאס לי ואני נכנעת ומכניסה אותו אלינו למיטה וזה מפריע לי ולבעלי לישון מה לעשות איך להפסיק את זה ואיך אני יכולה להרדים אותו במיטה מהתחלה ולא על הידיים שלי ודבר נוסף הוא לא מוכן לחזור לישון אצל בעלי רק אותי כל הזמן... וגם המיטה שלו עדיין איתנו בחדר דבר שהייתי רוצה לשנות אבל מפחדת לעשות יותר מידי שינויים בבת אחת.

שלום ענת, כניסה לגן בגיל כה צעיר חושפת את התינוקות לזיהומים ומחלות חוזרות, ויש להביא זאת בחשבון ולנסות לבחור מסגרת קטנה ככל האפשר. תינוקך עדיין ניזון מהנקה, ולכן ההיצמדות אליך נראית טבעית ומובנת, בעיקר כשההנקה משמשת גם כאמצעי הרגעה ביקיצות הלילה שלו. תינוקות, ככל שהדבר תלוי בהם וכמו כל גור בטבע, מעדיפים את חום גופה של אמם, ומבקשים להירדם ולישון לצידה. עם זאת, מטעמים בטיחותיים, וגם כדי למנוע התשה ועויינות אצל האם, המצב הרצוי הוא שתינוק יישן במיטתו. בהתייחס לכותרת שבחרת לפנייתך, אוכל לומר שהציפייה שהתינוק יסכים (!) לישון במיטתו אינה רלוונטית כלל, ומי שמכתיב את הכללים הוא ההורה. כדי שילד ילמד להירדם לבדו עליו לפתח דרכים להרגעה עצמית. כאשר את מרדימה אותו בזרועותייך, מציעה לו שד בלילה ומכניסה אותו למיטתך (אני יודעת כמה עייפים בלילה, האמיני לי), את הופכת אותו תלוי לגמרי בהרגעה החיצונית הבאה ממך. למרבה הצער, בשלב הזה, אין ברירה אלא להתמודד עם 'שבירת הרגלים', גם במחיר של בכי. אני מציעה כצעד ראשון שיתחיל את הלילה במיטה (ולא בזרועותייך). כאשר את ערנית ופחות מותשת, יש סיכוי טוב יותר שתצליחי להתמודד עם הבכי. שבי לידו, לטפי אותו, שירי לו, ולאחר מכן שמרי על נוכחות שקטה מבלי להרים אותו מהמיטה. כשהוא מתעורר בלילה, נסי להמתין מספר דקות, ולתת לו הזדמנות להירגע בכוחות עצמו. אם הוא עדיין רגיל לינוק בלילה, הניקי אותו ללא דיבור, בחושך, והחזירי אותו למיטה ללא דיבורים. אל תקחי אותו למיטתך בכל מקרה, גם אם יהיה בכי ממושך. יכול להיות שתצטרכי להקדיש לזה כמה לילות קשים, אך אין פתרונות קסם. בינתיים תוכלי להשאיר את מיטתו בחדרכם, לפחות עד שתתבסס שגרת לילה רגועה. תוכלי לקרוא עוד בנושא כאן - http://images.maariv.co.il/online/55/ART1/950/734.html בהצלחה ליאת

בני בן 10 נחבל בראשו לפני שנתיים - מכה קלה. נלקח לטיפול רפואי בבי"ח, בוצעו כל הבדיקות כולל C.T והכל תקין. מאז לעיתים רחוקות בכל פעם שכואב לו הראש הוא נלחץ ונכנס לפאניקה כי הוא עומד למות, לא זוכר דברים, מדבר בבלבול. אתמול לדוגמא חזר מחוג והתלונן על כאב ראש - לטענתו לא שתה מיים, אך לאחר מספר דקות התחיל לבכות ולצעוק כי הוא לא זוכר את שמות חבריו. בני מקובל מאוד בחברה, ילד חכם ונבון, אך מאוד מפחד ממוות. עליי לציין כי הוא פוחד לעלות במעלית לבד, לא נשאר לבד. מה עליי לעשות.

שלום אודיה, התקפי פניקה בהחלט יכולים להתעורר כתגובה לטריגר גופני מאיים, שנקשר לטראומה כלשהי בעבר. בעיצומו של גל החרדה, ייתכנו סימפטומים המשקפים את הפחד הגדול שלו - אובדן הכרה ומוות. פחד המוות אופייני מאד לילדים בגילו, שכבר פיתחו הבנה בסיסית ביחס לסופיות המוחלטת של המוות. ילדים שעברו פרוצדורות רפואיות דרמטיות יכולים להיות פגיעים יותר לחרדה בהשוואה לחבריהם, ואולי במקרה שלכם שווה להקל עליו באמצעות טכניקות טיפוליות קוגניטיביות-התנהגותיות. טיפול כזה מסייע לילד להיפטר מהקישור האוטומטי בין תחושות גופניות מסוימות, כמו כאב ראש או סחרחורת, לבין הרעיונות הקטסטרופליים המפחידים. זהו טיפול קצר יחסית, וממוקד, ותוכלי להתעניין לגביו במרפאת החרדה בבי"ח שניידר למשל. כמובן שגם פסיכולוג ילדים מנוסה יוכל לתת מענה טוב. מעבר לנאמר כאן, ומתוך האחריות המקצועית המתבקשת, אני ממליצה על פנייה לרופא הילדים, שישלול בוודאות כל מקור פיזיולוגי לתלונותיו. בריאות וכל טוב ליאת

שלום רב, לאחרונה יצא לי לשמוע על תופעה בה ילדים שמפסידים או לא מצליחים במשחקי המחשב (פלייסטיישן ודומיו) נתקפים זעם בצורה שאיננה אופיינית להם. בדיוק היום חברה סיפרה לי כי בנה (בן 10) נתקף זעם מאוד לא אופייני והרס רכוש אחרי שהפסיד במשחק. האם התופעה מוכרת לך? האם תוכלי להפנות אותי למאמרים בנושא? תודה רבה, שגית.

שלום שגית, ילדים שמגיבים קשה להפסד או כישלון יתנהגו באופן דומה גם אם יפסידו במשחק קלפים או "סולמות וחבלים". מדובר בקושי לשאת מצבי תסכול, ולווסת את התגובה הרגשית. התופעה בהחלט מוכרת, והיא עשוייה להתבטא במופע סוער אף יותר אצל ילדים עם ADHD או עם פגיעה בדימוי העצמי. אם תקלידי בגוגל מילות מפתח כמו "וויסות רגשי אצל ילדים", "דחיית סיפוק", עמידות למצבי תסכול" וכד', יעלו לא מעט קישורים רלוונטיים. בברכה ליאת