פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, מחפשת פסיכולוגית בפתח תקווה לביתי בת 29 הסובלת מאנורקסיה ולאחר אישפוז. תודה

שלום רב, מאחר ולא נהוג לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, עליך לצרף כתובת מייל עדכנית אליה יוכלו הממליצים לשלוח את השמות. אני ממליצה לך לשקול פנייה למסגרת מרפאתית, הכוללת צוות רב-מקצועי מיומן. אני מפנה את תשומת לבך לפורום שכן, העוסק בהפרעות אכילה בניהולה של גילי אגר, שאולי תוכל להפנות אותך למרכז כזה. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום, השאלות שלי מעט ארוכות אך נוגעות להחלטה מהותית מבחינתינו. לאחר לבטים רבים וכמו הורים רבים בחרנו(לאחר צפייה בכ 20 גנים) דווקא בגן הזה מכמה סיבות: 1. הגננת בעיקר הייתה נראית מדהימה. 2.הצוות היה נראה צעיר, רענן ולא "שכונה", רובו משכיל ובעל הכשר מעבר למצופה. 3.המקום הפיזי מלבד המרבד הסינטטי והדוקר שבמקום דשא בחצר היו נראים טוב, נקי, ובצבעים מרגיעים. 4.השפה הייתה תקינה והשיח היה באווירה נעימה רגועה ומשדרת כנות וחמימות. 5.שאר הילדים בגן נראו שלווים ונעימים. היו דברים נוספים אבל אלו היו הדברים שלטעמנו הספיקומבחינת העיקר. כל זה היה נכון להרשמה. החל מתקופת ההסתגלות שממנה עבר כבר חודש וקצת פחות החגים(ההסתגלות של ביתינו הייתה בין סבירה ללא קלה) החלו העדרויות לא ברורות של הצוות כל פעם משהו אחר. השיא היה העדרות של הגננת אשר נעדרה מהגן כל יומיים ובהתחלה זה היה בגלל בנה שהיה חולה (מובן לכל אם ואב) אבל לאחר שיחות אישיות איתה התברר שלא רק בגלל זה היא נעדרת ושלשום אף התבשרנו שהיא עוזבת. באסיפת ההורים שקדמה לעזיבתה ביומיים כאשר נשאל מנהל הגן מה קורה ומדוע זה המצב התפתל והמציא תירוצים כאלה ואחרים ואף שיקר בטוענה שאינו יודע מה מצבה של הגננת והפעיל מניפולציות רגשיות אודות מצבה של הגננת ומצב בנה. למחרת בשיחה אישית איתה התברר שהיא כבר בקשה להפסיק את עבודתה בשונה מהתשובה שקבלנו ערב קודם. צר לי שהאמון בהמשך לדברים שקדמו נפגע קשות אך כרגע אני מתעסקת בטובת ביתי ועל כן שאלתי היא: המנהל של הגן טען שהוא מחפש סידור ואנחנו ההורים צריכים סבלנות מנסיון זה ייקח זמן. לי יש אפשרות להיות איתה בבית עד גיל שנתיים וחודשים אז תוכל להיות בגן בקיבוץ עליו אני סומכת במאה אחוז מה את מציעה לעשות? האם טוב יותר להשאירה בגלל שהסתגלה לרעיון הגן למרות שאיננו סומכים על הגן במאה אחוז ועל הצוות הנשאר פחות? מתוסכלת ממחשבות ומהתייעצויות, תודה וסליחה על הפירוט, איריס

שלום איריס, לא ציינת בת כמה בתך, ואני מניחה שהיא עוד לא בת שנתיים אך קרובה לשנתיים. בגיל זה, מסגרת טובה היא כזו שמאפשרת התנסויות חברתיות, קוגניטיביות ומוטוריות במרחב בטוח, מוגן, נקי ואסתטי. למיטב הבנתי את כל אלה מצאתם בגן כשבחרתם בן לאחר סקר מקיף. תפקידה של הגננת, כמי שמופקדת על התכנים בגן, חשוב, אך אם צוות הגן מיומן, מנוסה ומוכשר היטב, הגן יכול לספוג את תקופת ההמתנה לגננת הבאה. אם בתך נקלטה היטב בגן, הצליחה להיקשר לדמויות המטפלות, למצוא את מקומה בין הילדים, וללכת פחות או יותר ברצון, אפשר להמתין, ולהניח שלא ייגרם לה נזק. אני חושבת שאם הייתה גננת טובה בגן, אפשר לסמוך על הבעלים שהוא יודע לבחור היטב, והעובדה שהוא מבקש זמן וסבלנות מעידה על כך שאין בכוונתו רק "לסתום חור" (כמו שהיו אומרים אצלנו בקיבוץ), אלא להשקיע בחיפוש אחר גננת טובה ומקצועית. כמובן שכל הנאמר כאן מסתמך על התיאור שלך, ובמידה רבה גם על העובדה שהשקעתם מאמצים בשלב בחירת הגן מלכתחילה. הדבר היחידי שעשה לי עצוב זה הדשא הסינתטי, שבעיני בעייתי כמעט כמו היעדרה של הגננת, אם לא יותר (נאמר בהומור). שיהיה... בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי בעיה עם בני בן ה- 8. קודם ארצה לציין כי יש לו שתי אחיות מתבגרות ואח קטן. הוא מעדיף לשחק עם בנות ומתנהג ממש בצורה שמתאימה רק לבנות. אני חושבת וכך אני מרגישה שהוא מאוד מנסה לחקות ולרצות את האחיות שלו ונוח לו יותר עם הבנות בכיתה ובכלל כי כנראה זה מה שהוא יודע. ניסיתי ל"שדך" לו בנים אך הוא לא מוצא עניין. השלמתי עם העובדה שהוא רגיש יותר, עדין יותר ומה לעשות הוא מעוניין יותר לשחק גומי עם הבנות מאשר כדורגל עם הבנים . מה שמפריע לי יותר זו צורת הדיבור שלו שמאוד מתאימה לבת , ההתבטאויות שלו ובמיוחד כשאני אומרת לו משהו אז הוא אומר : ואם ארצה להיות הומו? אתמול ממש כעסתי עליו ואמרתי לו שאני לא מוכנה לשמוע זאת. הוא ילד בן 8 ועדיין ילד ואני לא רוצה בכלל שמגיל כזה הוא יחשוב מה הוא. בגיל מאוחר יותר ולזה יש זמן שיהיה מה שהוא רוצה. אני ממש נלחצת מהעניין ולא יודעת באיזה גישה לנקוט. ברור לי שילד לא צריך להחליט מעכשיו מה הוא באמת והאם הוא מבין את משמעות המילה. האם להסביר לו? האם לקחת לפסיכולוג? אני לא רוצה להתחיל לדון ולהכנס לתוך זה כי זה מאוד מלחיץ אותי. מה לעשות? האם זה יעבור? האם באמת ילד בגיל כזה יכול לחוש את נטיותיו המיניים?

שלום רב, התנהגות שאינה תואמת-מין בילדות לא בהכרח מנבאה את האוריינטציה המינית בבגרות, ואחוז ניכר מהילדים הללו גדלים להיות מבוגרים הטרוסקסואליים. הבהלה שלך משדרת מסר מבלבל: מצד אחד את מבקשת שלא לדון בזה כי זה מוקדם ולא רלוונטי עדיין, ומצד שני נלחצת וכועסת כשהנושא עולה כאילו קרה אסון. מאחר וממילא אין דרך להשפיע על היווצרות הנטייה המינית, אין גם טעם להיכנס לפניקה מיותרת, או להתחיל לרוץ לפסיכולוגים. מוטב לאפשר לו לחיות את חייו תוך התנסויות מעשירות ומגוונות, לאהוב אותו, להתפעל ממנו ולשמוח בכישוריו בכל תחום בו יבחר, ולשחרר את הלחץ ממנו ומעצמך. כשהוא אומר "ואם ארצה להיות הומו?" תוכלי לענות לו שכשיהיה גדול יוכל להיות כל מה שירצה, ושתאהבי אותו בכל מקרה. זוהי תשובה מרגיעה עבורו, ואם תחשבי על זה עוד קצת, אולי היא תרגיע גם אותך. בברכה ליאת

בני בן 10 הכיר לא מזמן ילדה בת 9 והם מאד מתחברים זה לזו היא נתנה לו נשיקה על הלחי והיחסים בינהם מעולים אבל אני לא מעונינת שיהיו יותר מיחסי ידידות ובלי מגע כיצד אוכל להסביר זאת לבני כדי שלא יהיו בעיות אח"כ? אודה על תשובה מהירה!

שלום ליאורה, בנך וחברתו נמצאים בגיל החביון, המתאפיין בביישנות והימנעות ממגע בין המינים. לאחרונה, אנחנו רואים ילדים יותר ויותר צעירים, המתנסים בחברויות בוסר "רומנטיות", שברוב המקרים לובשות אופי פורמלי, שטחי, שאינו כרוך במגע פיזי ממשי, למעט נגיעות נבוכות פה ושם מהסוג שאת מתארת. תוכלי לחזור ולהדגיש בפניו שמגע פיזי בגיל זה בהחלט מקדים את זמנו, אך אני מאמינה שהוא מבוהל מזה יותר ממך, והדאגה שלך מרחיקת לכת. בשמחות ליאת

בני מגלה סימנים קשים של חרדה במצבים מסוימים כגון: כשהוא בחוג אני צריכה להיות בטווח הראיה שלו אחרת הוא נכנס להיסטריה של בכי וכאבי בטן. כמובן כל ההורים הולכים ואני ההורה היחיד. דוגמא נוספת - יש לו פחד שאני לא אגיע לאסוף אותו בסיום יום הלימודים בבית הספר. כאני משוחחת איתו על כך הוא אומר שהוא שזה לא בשליטתו ושהוא פוחד שאנו ההורים נשכח אותו. עלי לצין שבני מעולם לא חווה איזו חוויה של נטישה מכל סוג שהוא, תמיד הגעתי בזמן לכל מקום. הוא הולך לבית הספר ולחברים בלי כל בעיה.

שלום רווית, לעיתים, חרדת נטישה ופרידה של הילד משקפת סוג של אמביוולנטיות וקושי גם אצל ההורה, שבאופן כלשהו - גם אם לא תמיד במודע - מתקשה לשחרר בעצמו. אני מניחה שבנך למד כי באמצעות כאבי הבטן הוא מגייס אותך וגורם לך להיות ההורה היחיד שנשאר בחוג שבוע אחרי שבוע. לכן, שווה לבחון את התגובות שלך, ולחדד את המודעות לתחושות ולחששות שלך המתעוררות במצבים בהם את מתרחקת מבנך. בגיל שבע וחצי אפשר לגייס את הילד להילחם בחרדה, ולהגביר אצלו את תחושת השליטה גם במצבים המפחידים. תוכלי, למשל, לשוחח איתו על כל האפשרויות העומדות בפניו במקרה שאת מאחרת או שוכחת לבוא לקחת אותו מביה"ס. ראשית, הייתי מבררת מה הפנטזיה שלו: מה הוא חושב שיקרה? מה הוא חושב שירגיש? בשלב השני יש לדון באפשרויות הפעולה השונות: למי פונים? מה אומרים? מה הוא חושב שתעשה מזכירת ביה"ס אם ייגש אליה ויגיד שלא באו לקחת אותו. דאגי לצייד אותו במספרי טלפון חשובים, שלכם, של סבתא או של שכנה שאפשר לסמוך עליה. ככל שהמצבים הללו ידוברו ויעובדו מראש, כך יחוש יותר שליטה, פחות חרדה, ויותר נכונות להתנסות בפעולות עצמאיות גם כשאת רחוקה. נסי, ודווחי מהשטח... בהצלחה ליאת

שלום, בני סובל מבעיות התנהגויות רגשיות לא קלות, אנו נמצאים בטיפול במרפאות חוץ כולל אשפוז להבחון אך עדין אין שום שינוי מאז חצי שנה אחרונה מאז שהתחלנו את הטיפול. אנו נגשים לועדת השמה בימים אלו לשיבוץ מחדש כי המצב בבית ספר קשה. אני אלמנה שעוברת ימים לא קלים בהתמודדות של בני, איך להגיב בכל פעם שהוא מרביץ לעצמו. אני כבר נסיתי כמעט הכל... אני מאמינה שמשהו בטיפול לעובד... לאחר חצי שנה. האם את מכירה פסיכולוגים ומטפלים שעושים זאת בקצב מהיר יותר לגבי ארגון חיינו ודרכי התמודדות. אשמח לעזרתך. לא יודעת מה לעשות יותר!!!!!! מרים

שלום מרים, אני שומעת כמה קשה לך, ולבי איתך. נוסף על הקשיים הרגשיים בהם כולכם נתונים, נוסף גם הקושי של וועדת ההשמה, שמכניס תחושת דחיפות ו'גורליות' ולא תורם לשקט וליציבות בבית. למרבה הצער, טיפול פסיכולוגי אינו עובד תמיד בקצב בו היינו רוצים. שינויים רגשיים והתנהגותיים הם עניין תהליכי, המושפע מגורמים רבים, ברמת הפרט, המשפחה, ביה"ס, המצב הכלכלי, תנאי המחייה, המצב הבריאותי, ועוד. גם אבחון הוא תהליך יקר וממושך, ולא תמיד התוצאות מדיעות בזמן המצופה. לתחושתי, את נתונה כרגע, כל כולך, בדאגה גדולה וחרדה מפני מה שקורה לבנך, וקצת פחות מוחזקת בעצמך. אני מציעה שבמקום להחליף את הצוות המטפל בילד, מוטב לחפש גורם מקצועי שיוכל לתמוך בך, לסייע בהכלה, עצה, והעצמה שלך, כמי שצריכה להמשיך ולתפקד בנסיבות קשות כל כך לבדך. אני ממליצה לך לפנות לצוות המרפאה ולשתף אותם בתחושות שלך. ברוב המקרים קיימת היענות ונכונות לתמוך במשפחה בשעות של אי-ספיקה, ונראה לי שאת במצב שמצדיק התגייסות. שולחת לך כוחות, עידוד ותקווה, ומאחלת לך שההתקדמות בוא תבוא, גם אם ייקח עוד קצת זמן. את כמובן מוזמנת להמשיך ולראות בפורום שלנו מקור תמיכה וסיוע. חזקי ואמצי ליאת

שלום, יש לי ילד בן 3 וארבעה חודשים, באופן כללי ילד מקסים, כובש, חכם , דעתן,עקשן ואוהב ( בד"כ גם ילד מחונך). ישנה בעיה אחת שמאוד מציקה לי בהתנהגות שלו: ההתנהגות שלו כלפי הסבים והסבתות או ילדים בגן שאינו מחבב. הוא יכול להתנהג בצורה חצופה ולאמר לסבים ולסבתות בפנים: " אל תגעו בי, לא רוצה לדבר איתכם, אל תביאו לי, אל תיתנו לי וכו'. לילדים בגן שאינו מחבב, הוא אומר: " אני לא רוצה להיות חבר שלכם, לא רוצה לשבת לידכם, ולא רוצה לשחק אתכם". ההתנהגות הזו מלווה אותו ואותנו תקופה ארוכה מאוד, ואני לא רואה ששינוי יכול לקרות אם לא ננקוט בצעד שישפר את ההתנהגות שלו. יש לציין שניסינו מספר רב מאוד של פעמים, להסביר לו שאסור להתנהג כך לסבא וסבתא או לאנשים מבוגרים ממנו. כמו כן, ניסינו להתנהג איתו בצורה יפה ומנומסת,ניסינו להרים עליו את הקול ולכעוס. בשתי הדרכים ההתנהגות לא השתנתה. יש לציין שאם הוא נשאר לבד עם הסבים והסבתות, הוא מתנהג למופת - רק כשאנו לידו, הוא פשוט לא מתייחס אליהם, אשמח לקבל ייעוץ, איך ניתן לשפר את ההתנהגות או לקבל כלים שיעזרו לנו בחינוך של בני. תודה

שלום דני, בין כל האסטרטגיות אותן הזכרת, חסרה לי אחת :-)) התעלמות. התעלמות. אנחנו מדברים על פעוט בן שלוש, שהבין שיש פה הזדמנות נפלאה לשעשוע מרתק, שמזכה אותו בתשומת לב רבה. הסבים, מצידם, מחזרים ומבקשים את אהבתו, ואתם, מן העבר האחר, מנציחים בהתעסקות שלכם את המצב, ונותנים לו יותר ויותר כוח. אין כאן בעיה של חוסר חינוך - אחרי הכל, אי אפשר לכפות על אף אחד לאהוב או לא לאהוב. אתה עצמך אומר שבהיעדרכם, הילד נוהג כבוד בסבים. יש כאן התנהגות אקראית שקיבלה נפח חסר פרופורציה, אולי בגלל רגישויות שלכם או של הוריכם, שאינה קשורה כלל בילד או בהתנהגותו. הודיעו לסבים שאינכם מתערבים יותר בנושא (אני מרשה לכם להפיל את זה עלי) כי אתם מאמינים שאין כאן שום דבר אמיתי או משמעותי. נסו ככל יכולתכם להשתחרר מהמתח לפני המפגש עם הסבים, ולהניח לזה לחלוטין. אל תגיבו, מטוב ועד רע, לאמירות "מחוצפות" או בוטות כלפי סבא וסבתא, והנחו גם אותם להתעלם לגמרי. גם בגן, יש להניח שילדכם יצטרך להתמודד עם התוצאות הישירות של התנהגותו, ולגלות את הקשר בין מה שהוא אומר ועושה לבין היחס כלפיו. אשמח אם תוכל לעדכן אותח בהמשך, ולדווח עד כמה אתם מצליחים בהצלחה ליאת

הבן שלי בן 16 והוא ביישן והוא סיפר לי שכל הזמן שהוא רוצה להתחיל עם בנות הלב שלו מתחיל לדהור הוא מפחד מה אני אמורה לענות לו קשה לו, הוא מפחד????

ערב טוב וחג שמח, הבן שלך נמצא בראשית חייו הבוגרים, וטבעי שהצעדים הראשונים בעולם של "בינו לבינה" ילוו בהתרגשות וחשש. דפיקות הלב יכולות לשקף את ההתרגשות שמעוררת בו הנערה, ואת החשש שהיא תדחה את חיזוריו. למרבה המזל, דפיקות הלב אינן גלויות למתבונן מבחוץ, וגם אם כן, הן חינניות ואפילו 'סקסיות' (מי מאיתנו לא תרצה לגרום לבחור דפיקות לב?...). תוכלי להזמין את בנך לקרוא את תשובתי, או לשוחח איתו ולחזק אותו ברוח זו. חזקי אותו, הביעי ביטחון ואמון באטרקטיביות שלו, ועודדי אותו בעדינות לא להיכנע לביישנות. תוכלי, כמובן, לספר לו על תקופת הנעורים שלך, ועל הקשיים הדומים שעברת כשהיית בגילו, וכך תוכלי להרוויח "על הדרך" סוג של קרבה נעימה ושותפות איתו, שלא תמיד מתאפשרות עם ילדים בני 16. מה את אומרת? ליאת

שלום וברכה ראשית, כבר נעזרתי בך בשאלה ועזרת לי מאוד, עשיתי בדיוק מה שאמרת וזה היה פנטסטי. אני בת 37 אם חד הורית לילד שנולד מתרומת זרע, ילדי בעוד חודשיים בן 4. העיניין - הילד שלי פוחד פוחד פוחד. ואני אסביר, למשל אתמול טיילנו, לא היינו לבד היו איתנו עוד 3 אנשים, עכשיו ככה הולכים ונגיד הוא התקדם איזה 2 מטרים ממני, הוא פתאום מסתכל ימ' ש' צועק אמא אמא, ואומר לי שאני בורחת לו, ואני ממש איתו, אני מסתכלת עליו כל שניה. למשל איפה שחניתי את הרכב אז לא התאפשר לצאת מהמקום שנכנסו אז היה צריך לצאת ממקום אחר, אז אני ככה אומרת את בקול לזאת שישבה לידי, עכשיו אני יודעת שהוא שומע וקולט, ואז כשיצאנו, אז הוא משמיע קול אנחה, הוקל לו, והוא גם אומר איזה מזל יצאנו. עכשיו, זה תמיד ככה בכל מקום, גם בבית אם נגיד הוא קרא לי ולא שמעתי אז הוא מתחיל לרוץ ולקרוא אמא אמא, ולמה לא ענית לי. אותו דבר כך היחס גם לדברים שלו, למשחקים שלו, הוא שומר, הוא דואג שלא ייהרס, אם אני אומרת לו לא להוציא משהו מהבית אז אין עם זה בעיה הוא מקשיב. נכון קורה שנזכרים במשהו ואז פתאום עושים , יווווואווווו, אז הייתי עושה את זה, עכשיו אני לא מעיזה, וגם מדבר כזה, הוא היה ישר בא אלי, אומר מה קרה מה קרה. למשל אם הולכים לגן משחקים ויש מגלשה גבוה שצריך לטפס, הוא מוותר ולא עושה את זה, עד לא מזמן הוא היה קופץ מגובה של כסא רק אם הייתי מחזיקה לא את הידיים. יש דוגמאות נוספות ורבות , בעיקרון זה ככה תמיד, פוחד פוחד. מה עושים? זה יעבור? אני כל כך משתדלת, בגלל שאני יודעת ומכירה אותו, אבל אני גם מאוד רוצה שהוא ישתחרר. אז אני מודה לך מראש, מצטערת אם יצא ארוך. בברכת חג שמח. אתי.

שלום אתי, כשאנחנו מדברים על חרדה אצל ילדים, אנחנו לוקחים בחשבון שני היבטים עיקריים. האחד, מתייחס לאיזו מוכנות או רגישות ביולוגית מולדת, והשני מתייחס לאספקטים הנרכשים/נלמדים במהלך ההתפתחות. בשני המקרים מעורבים ההורים, הן כקובעים גנטית והן כמודלים התנהגותיים-חברתיים. כאשר את שואלת "אם זה יעבור?", אוכל לומר שחלק מפחדי הילדות אכן עוברים עם הגיל, אך יש להניח שילד רגיש וחרדתי יישאר רגיש וחששן גם בעתיד. כמובן שכהורים, יש לנו יכולת למתן או להעצים התנהגויות וביטויים רגשיים, וכאן את נכנסת לתמונה. כאשר את מגיבה בקריאות פתאומיות ולא צפויות לאירועים יומיומיים תמימים, זה עלול ליצור מידה של דריכות אצל ילד קטן, שלא יודע מתי זו "אזעקת-אמת". לכן, אם את מכירה את הרגישויות שלו, נסי למתן את התגובות שלך, ולנסות להגיב באופן תואם יותר לנסיבות. בנוסף, נסי לבחון את עצמך ולבדוק איך את מגיבה להתרחקויות שלו ולפרידות ממנו. האם את נוטה לעודד גילויים של אומץ לב ועצמאות או מעדיפה אותו קרוב וזהיר? גם היחס שלו לרכוש (כולל צעצועים ומשחקים) נצבע במידה רבה ביחס שלך עצמך לחפצים ורכוש. בדר"כ, להורים משוחררים ו'זורמים' יהיו ילדים משוחררים וזורמים, ולהורים שמרניים - יהיו ילדים בדמותם. העובדה שאת אם חד-הורית, שמה עליך אחריות עודפת, מאחר וחסרה דמות 'מאזנת' כמו במקרה של שני הורים. המשמעות היא, שעליך להשתדל ולהיות קשובה ומודעת יותר לעצמך, ולדרך בה התנהגותך ותגובותיך משפיעות על בנך. אני ממליצה מאד לגייס מידה נכבדה של הומור וסלחנות, הן כלפיו והן כלפי עצמך, ולקבל את החולשות הקטנות הללו כחלק מהצבע המיוחד של המשפחה הקטנה שלכם. אם תרגישי שהחרדות והפחדים יוצאים מגדר הנורמה והופכים חריגים ומפריעים לתפקוד, פני להדרכת הורים. בהצלחה וחג שמח ליאת

שלום, בתי בת 4. מאז ומעולם הייתה ילה זהירה ואהבה בעיקר עיסוקים שקטים - לצייר, לבנות, לשחק בבובות. עד לפני כשנה לא אהבה בכלל מתקני משחקים (מגלשה, נדנדה וכו') וגם היום היא לא עולה על מתקנים שנראים לה מפחידים ומבקשת שננדנד אותה רק חלש. היינו בלונה פארק שמיועד לילדים, שהמתקנים בן מאד פשוטים וזזים לאט והיא לא הייתה מוכנה לעלות על שום מתקן, גם לא בליווי. מכיוון ששהינו במלון סמוך במשך שבוע היא יכלה להתבונן מהצד עד שביום הרביעי הייתה מוכנה לעלות ולהתנסות בחלק מהמתקנים. היא מפחדת מחושך. כשחברים שלה משחקים ורוצים לסגור את דלת החדר, היא בורחת בבהלה החוצה והם כמובן מנצלים את זה, וכשהייתי איתה בהצגה (חיכיתי בסבלנות ולקחתי אותה פעם ראשונה רק אחרי גיל שלוש וחצי) היא הייתה ממש בפאניקה יצאתי איתה וחזרתי לאולם מספר פעמים עד שבסוף היא הייתה מוכנה להסתכל ובסוף אף נהנתה. אבל גם בפעם אחרי זה הדבר חזר על עצמו. ברור לי שצריך לתת לה זמן ויש לה קצב משלה אבל מכיוון שיש לה אח גדול שמוכן ומזומן להתנסות קשה לשלב בבילויים עם שניהם. אנחנו גם משפחה שאוהבת לטייל ולצאת וקשה לנו להתנהל עם ההתנהגות שלה, כמה שזה נשמע רע... חשוב לי לציין שנולדה לה אחות לפני כחמישה חודשים. אבל ההתנהגות הזו הייתה גם קודם ולפי רמת ההיסטריה שנראה לי שבה היא נתקפת בזמן "ארוע" נראה לי שאין לה הרבה שליטה על הפחדים שלה. אשמח ליעוץ והכוונה.

שלום אליאור, יש ילדים רגישים, המתקשים ליהנות בסיטואציות רועשות, חשוכות, המוניות או בלתי צפויות. לפעמים החרדה היא עניין משני, ומה שגורם לרתיעה זה דווקא רגישות חושית עודפת או קושי באינטגרציה חושית. כמו שהבנת אינטואיטיבית, אין טעם ללחוץ במקרים כאלה, אלא להמתין בסבלנות עד שזה ייראה פחות מאיים, או לוותר לה מראש. אני מכירה לא מעט מבוגרים שאינם מעיזים לעלות על מתקני לונה-פארק, וביתר תחומי חייהם הם מתפקדים נהדר... לפעמים, ילד חרד זוכה להמון תשומת לב, ומוצא את עצמו במוקד העניין המשפחתי. למרות ההבנה למצבו, גם זה מצב לא רצוי. אני חושבת שאם אתם משפחה חובבת טיולים ופעילויות מחוץ לבית, אין צורך לשנות מהותית את אורח חייכם בגלל הפחדים של בתכם. מוטב ליידע אותה ככל האפשר מראש על התכניות, ולאפשר לה להחליט האם היא מצטרפת או נשארת אצל סבתא או חברה. תוכלי לעודד אותה להצטרף, ולהבטיח לה שלא תצטרך לעשות דברים בניגוד לרצונה. כאשר היא נתקלת במשהו שמאד מפחיד אותה, רצוי לא להיגרר להיסטריה שלה, להישאר רגועים ועניינייים ככל האפשר, ולא לנסות להפציר בה, לשדל אותה או לשחד אותה בהבטחות ותגמולים. כל אלה עלולים להפוך את הפחד לעניין משתלם שלא כדאי לוותר עליו. במקום זאת, יש להרחיק אותה מהסיטואציה המפחידה, ולא לדבר על זה יותר מדי. נסו לא לרחם עליה או להצטער בשבילה על מה ש"הפסידה". רוב הדברים הטובים יחכו לה... בהצלחה וחג שמח ליאת

שלום ליאת, המון תודה על התגובה. למרות שכמו שכתבת אינטואיטיבית הרגשתי שצריך לתת לה את הזמן היה לי קשה מאד לקבל את זה. בעיקר באמת בגלל שלא רציתי ש"תפסיד" דברים. אבל את באמת צודקת ואני אנסה ליידע אותה מראש ולא לנסות לשכנע אותה לנסות דברים שהיא לא מעוניינת בהם, כי היא כנראה יודעת הכי טוב מה היא רוצה ומסוגלת לעשות. רציתי לשאול לגבי הנושא שהזכרת של רגישות חושית עודפת כי אני באמת מרגישה שהיא חווה דברים - בעיקר כשיש הרבה המולה ואנשים ורעש, בצורה הרבה יותר חריפה ומוקצנת מהבן הגדול שלי ובכלל מילדים אחרים. האם יש מה לעשות עם זה? האם כדאי לבדוק את זה ואם כן איפה? שוב תודה אליאור

שלום דנה, שלחתי לך המלצה למייל האישי. מקווה שעזרתי קצת. בהצלחה ליאת

בת 30 מבקשת המלצה לפסיכולוגית בירושלים תודה

שלום דנה, איננו נוהגים לפרסם שמות של מטפלים מעל גבי הפורום, ולכן, אם ברצונך לקבל המלצות למייל שלך, עליך להוסיף כתובת דוא"ל עדכנית. בברכה ליאת

שלום בני בן 4 וכמה חודשים בסה"כ ילד טוב וחכם. אולם בגן הוא מחוסר בטחון עצמי נוהג לשבת בצד לשחק בפינות ולא לעמוד על דעתו אם למשל ילד אחר לוקח לו צעצוע הוא אף פעם לא יתנגד לזה ( לא כך בבית ). בהצגת סוף השנה הוא היחידי שלא היה מוכן להשתתף גם הגננת אומרת שהוא ילד טוב אם כי מופנם. לפני חודש וחצי רשמנו אותו לחוג קרטה במטרה להעלות לו את הביטחון העצמי אך הוא מסרב להשתתף ומתעקש לשבת בצד כבר קרוב ל 10 אימונים. ניסינו שיכנועים ניסינו מתנות ניסינו להראות שאנחנו מאוכזבים ניסינו להראות גאווה בפעמים הספורות שהוא ניכנס ל 3 דקות אולם כלום לא עוזר. אני מאד חושש שהוא ימשיך בחוסר הבטחון העצמי וזה יפגע בו בכל תחומי החיים בהמשך. בבקשה עזרתך מה ניתן לעשות כדי להעלות את ביטחונו העצמי ? ומה ניתן לעשות כדי שישתתף באימוני הקרטה ? תודה

שלום אלון, ביישנות ומופנמות הן תכונות אישיותיות, ולאו דווקא בעיה פסיכולוגית. לעיתים, תכונות אלה מקשות ומעכבות, אך לא בהכרח. העולם האנושי עשיר ומגוון, ולא מוכרחים להפוך את כולם ללוחמים עזים בעל כורחם. אם הילד שלך אינו נמשך מטבעו לפיזיות אגרסיבית, אפשר לתת לו להצטיין בתחומים אחרים, כמו אמנות, מוסיקה, מדע, וכד'. זכור כי ביטחון עצמי אינו קשור תמיד לכוח הזרוע, והעובדה שאתם מאוכזבים או מודאגים יתר על המידה בוודאי אינה תורמת לדימוי העצמי שלו. כרגע, אנחנו נמצאים עדיין בתחילת שנה, ויש ילדים שרק אחרי החגים נפתחים ומתאקלמים בגן. אני מציעה להמתין בסבלנות, ולאפשר לילד הטוב, החכם והנחמד שלכם, להסתגל בקצב שלו, ללא לחץ. חוגי הג'ודו והקראטה בהחלט יכולים לתרום לפיתוח מודעות וביטחון בגוף, אך אפשר לחכות, גם איתם, לגיל מבוגר יותר, ולמוטיבציה פנימית של הילד עצמו. עד אז, אפשר לנסות כיוונים מעודנים יותר ותורמים לא פחות, כמו שחייה, חוגי תנועה, חוגי יצירה, וכד'. בהצלחה וחג שמח ליאת

שלום ליאת, אשמח אם תוכלי להמליץ לי על פסיכולוג ילדים מתאים לילד בן 5. ילד מחונן עם בעיות התנהגותיות וחברתיות. באזור נס ציונה (רחובות, ראשון לציון)... תודה מראש.

שלום לילי, איני מכירה פסיכולוגים לילדים באזורך. אם תרצי, תוכלי לכתוב את כתובת המייל שלך בגוף ההודעה ולקבל מקוראי הפורום המלצות למייל האישי. שימי לב לכך שגם כאן, באתר דוקטורס, יש רשימת מטפלים בה אפשר להיעזר. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי שני ילדים תינוק בן 9 חודשים, ובת בגיל 3.5. לדעתי הלא משוחדת, כי היא נתמכת על ידי דעת זרים (לא משפחה, חברים וגננות) הילדים מאוד מפותחים לגילם. בתי יודעת לזהות את כל הספרות עד 10, לספור עד 20, יודעת לזהות ולהגות את הא-ב. כותבת את שמה ומזהה אותו כתוב. הבן מפתוח מכפי גילו על פי טיפת חלב. איך אפשר להעשיר אותם יותר, האם יש איזהו אבחון לבתי בת ה 3.5 כדי שאוכל להעשיר את חייה יותר. מה דעתך? יש מבחני אינטיליגנציה לגיל 3.5? תודה

שלום שוש, מבחני אינטליגנציה אינם מעשירים את הילדים, אלא מסייעים לאנשי מקצוע לזהות תחומי חולשה וחוזק במידה וקיימת שאלה לגביהם. אם ילדייך אינטליגנטים ומפותחים, תוכלי להעשיר אותם בעידוד סקרנותם והרחבת הידע שלהם על העולם. הכוונה, כמובן, לא לקריאה וכתיבה בהכרח, אלא למפגש עשיר ומגוון ככל האפשר עם הסביבה. צמצמי למינימום רביצה פסיבית מול טלוויזיה, והעשירי את היום שלהם בפעילויות המשלבות פעילות פיזית עם למידה. טיולים בטבע, בחוף הים (גם בחורף), בספרייה, במוזיאון, בבתי מלאכה, בתיאטרון, במופעי ילדים ובסדנאות יצירה. הקפידי על קריאה קבועה של שירים וסיפורים המותאמים לגיל, ועודדי שיחות ושאלות בכל נושא. בהצלחה ליאת

שלום, אני מחפשת המלצה לפסיכולוג נוער באיזור רמת גן בני ברק. מדובר בנערה בת 14 עם בעיות דימוי עצמי נמוך מאוד, חוסר בחברים וביכולת לפתח קשרים. אשמח להמצלה בהקדם. תודה ענבר.

שלום ענבר, יכולה להמליץ על אנשי מקצוע מצויינים בת"א או פתח תקווה. כתבי אם זה מתאים. ליאת

מחפשת מטפלת או פסיכולוגית או תרפיסטית לנערה אינטיליגנטית בת כ-16 באזור ר"ג, בני-בורק, גבעתיים, ת"א, גבעת שמואל וכ'. רצוי מישהו שעובד עם מכבי.

שלום בני עוד חודשיים בן 5. הוא בגן חובה. אנחנו גרים במושב. שמתי לב שהרבה הורים של ילדים בגן שלו נותנים לילדיהם לשוטט במושב בלי הורים ולהגיע לגן שעשועים בלי הורים. אני תמיד הולכת עם בני, האם אני צריכה גם לעודד אותו ללכת לבד שיפתח עצמאות ? אני חוששת לו והשאלה היא האם החשש שלי לא מונע ממנו עצמאות ? מאיזה גיל מותר לילד ללכת לבד. ( אני גרה במושב כך שזה יותר בטוח מהעיר ). איך אעודד את עצמאותו של בני , ואעזור לו לצאת מהבישנות ולהעיז ? ואיך אעשה זאת בלי ללחוץ יותר מדי ? תודה אמא

שלום רינת, כיום נהוג להמליץ שילדים לפני גיל 9 לא יחצו כביש לבדם. אני מסכימה איתך, וחושבת שאין לאפשר לילדים בני חמש לשוטט לבדם גם באזורים בהם הכבישים אינם סואנים. עם זאת, לצורך התפתחות תקינה, עלינו לאזן בין הרצון הטבעי להגן על הילדים מפני סכנות, לבין המשאלה לעודד עצמאות וכשירות. האיזון הזה לא תמיד פשוט כל כך, ולכן יש הבדלים ניכרים בין משפחות שונות. תפיסת הסכנה משתנה מאד מאדם לאדם, ולכן קשה לייעץ בעניין זה. אם את מרגישה שבסביבתך הקרובה את חריגה מאד, אפשר להניח בזהירות שאת דואגת יותר מהרגיל, ויש מקום לעבודה עצמית. תוכלי, למשל, ללוות את בנך לגן השעשועים, אך בעודך שם, לצמצם את נוכחותך למינימום, ולאפשר לבנך לשחק שם כאילו את איננה. תוכלי לעודד אותו ללכת לשכן קרוב (מבלי לחצות כביש) בכוחות עצמו, או לעודד שליחויות קצרות מחוץ לבית, כשאת מנחה אותו לדרך הבטוחה לעשות זאת. זכרי שעמדתם של ההורים ותפיסת הסכנה שהם חשים ביחס לעולם מחלחלת לילדיהם וצובעת באופן דומה את תפיסותיהם של הילדים. ברוב המקרים, להורים דאגניים וחרדים יהיו ילדים דומים, ולהפך. מודעות לעצמך, תוך כדי נכונות להעיז יותר, יכולה לסייע בעידוד עצמאות ואומץ גם אצל ילדייך. בהצלחה וחג שמח ליאת

אני בן 36. גרוש מזה שנתיים עם ילדה בת 5 שנמצאת בחזקת אמה. אנחנו מתגוררים באותו יישוב ויש ביני לבין הילדה קשר חזק מאוד. הילדה נמצאת אצלי יומיים בשבוע וכל שבת שנייה לפחות. לא היה אצלה משבר גלוי אחרי הגירושין. אמא שלה דורשת שהילדה תישן אצלי מידי פעם, כדי שהיא תוכל לבנות את החיים שלה הלאה (לי יש בת זוג). שמעתי בנושא כמה סברות. יש אומרים כי אסור לשבש את שגרת הילדה, יש טוענים כי זה בסדר רק ביציאה מהשגרה (חופשים), ויש הטוענים שזה אפילו מומלץ... אני מאוד מבולבל ואשמח לדעת כיצד עליי לנהוג במקרה זה ? בנוסף, יש לי בת זוג אשר נכנסה לחיי עוד בהיותי נשוי והדבר התגלה לאשתי לשעבר, שעברה תקופה קשה בסופה נפרדנו וכמובן שעד היום קיימת שנאה תהומית בין הנשים. אנחנו עתידים לעבור להתגורר יחד, ועד היום ביתי אינה יודעת על הקשר ביננו. גרושתי חושבת שאסור להסתיר מהילדה. אבקש לדעת כיצד לחשוף את הילדה לחיי החדשים, איך להכיר בינה לבין בת זוגי החדשה ? והאם זה נכון להסתיר את עובדת בת זוגי, כפי שאני עושה מזה שנתיים, כדי לא לפגוע בילדה, או לגרום למצב שאם ניפרד הילדה שוב תחווה משבר. נא תשובתך - תודה.

שלום דני, הסדרי ראייה הקבועים ומוסדרים חוקית נועדו למנוע מצבים בהם קונפליקטים ומשקעים רגשיים בין ההורים יפגעו בשגרת המפגשים המסודרת של הילד עם ההורה שאינו משמורן. כמו שאתה מציין נכון, הסדרי הראייה אמורים להביא בחשבון את טובת הילד, ולאפשר לו שגרת חיים יציבה, קבועה וידועה מראש. כאשר בני הזוג שנפרדו מצליחים לקיים ביניהם יחסים הוגנים ומכבדים ותקשורת פתוחה, ייתכנו חריגות יזומות מהסדרי הראייה, על דעת שני הצדדים, שמטרתן "ללכת לקראת" או להקל על אחד מבני הזוג מדי פעם. אם אתה מרגיש שהבקשה של האם נועדה להכביד עליך או להשתמט מחובותיה כלפי בתה, רצוי להיצמד להסדרים הקיימים. אם, לעומת זאת, היא זקוקה מדי פעם ל"שבירו?ת שגרה", אפשר להתגייס ולעזור. בעניין ההיכרות בין בתך לבין בת הזוג החדשה - אם הקשר קבוע ויציב, ואתם ממילא עומדים לעבור לגור יחד, יש מקום לזה, ויש לעשות זאת בהדרגה ומתוך התחשבות ברגשותיה של הילדה. תוכל להפגיש ביניהן ולהציגה כבת זוגך החדשה, מבלי לצפות שה"קליק" יהיה מיידי. לאחר מכן, תוכל לאפשר לבתך לתת ביטוי לרגשותיה, כולל התנגדות ומחאה. אלה רגשות לגיטימיים וטבעיים. תוכל לומר לה שאתה מבין אותה, ונותן לה את הזמן לקבל את המציאות בקצב שלה. תוכל לקרוא עוד קצת מחשבות בנושא כאן - http://192.118.0.136/online/55/ART1/934/249.html בהצלחה וחג שמח ליאת

בני בן השבע לומד בכתה ב',הוא ילד תקשורתי עם בטחון עצמי מדבר עם מבוגרים בחופשיות. ילד מאורגן ומסודר המחברות מלאות והמורה מרוצה, כשהוא יושב ליד שולחן הוא יושב מרוכז וממוקד , אבל כשיושבים איתו על הספה הוא לרגע לא נח, הוא מרבה לקפוץ ולהתנועע ולהתעסק מכל הבא ליד, גם קולני בדיבור, כשאני מבקשת ממנו להפסיק ולשבת בשקט , ואני מסבירה לו שהתזזתיות שלו גורמת לי לאבד מהריכוז ולכאב ראש, ללא מועיל אפילו לא ל30 שניות אציין שאחיו שגדול ממנו בשנה וחצי הוא היפראקטיבי ברמה גבוהה , ואני די חושבת שזה חיקוי . אשמח לתשובה מקצועית

שלום איילת, כל אחד מאיתנו ממוקם בנקודה כלשהי על ציר התנועתיות, והקביעה מתי מישהו יוגדר "היפר-אקטיבי" (תנועתי-יתר) היא יחסית, ואינה מנותקת מרמת התפקוד בתחומים השונים. כמובן שלא אוכל לאבחן את בנך על סמך תיאור כה חלקי וממרחק, וכדי לדעת אם מדובר ב- ADHD או במשהו אחר יש צורך באבחון מסודר. (בהנחה שזה מה שאת שואלת, כמובן...) מועדים לשמחה ליאת

שלום, רציתי לשאול היכן אפשר ללמוד קורס- בהכנה לכיתה א'(שאני אעביר אותו)? בברכה מיקה

שלום מיקה, כמי שלא רואה טעם רב בקורסים כאלה, מעולם לא התעניינתי בתהליך ההכשרה של מי שמעביר אותם. אני מניחה שתוכלי לברר זאת עם גננות של גני חובה, המתמצאות, מן הסתם, יותר ממני. מועדים לשמחה ובהצלחה ליאת

שלום בני בן שנתיים ואנחנו החלטנו להעביר אותו לחדר ומיטה משלו. הלילות הפכו לסיוט בעיקר כל הזמן יוצא מהמיטה ורץ אלינו מבחינתו זה משחק כייפי. זה קורה בדרך כלל כי הוא מתעורר בלילה ואינו יכול להרדם במיטה שלו ורוצה לעבור אלינו אנחנו מחזירים אותו למיטה והוא רואה בזה משחק כייפי. כשאני יושבת ליידו זה לא עוזר, או שהוא שוכב ואז כעבור כמה דקות כשאני יוצאת מהחדר יורד מהמיטה ובא אלינו או שהוא מנסה לצאת ואני לא נותנת לו יושבת ליידו ומחזירה אותו ואז הוא בבכי מר ונכנס להיסטריה שבאיזשהו שלב מוציאה את הכוחות ממנו והוא נרגע כשבעלי לוקח אותו ליידים מסתובב טיפה בחדר ואש הוא הולך לישון. אני מרגישה חוסר עונים בעיקר מכך שהוא לא מקשיב לשום דבר ממה שאני אומרת לא לטון סמכותי ולא לטונים נעימים של הסבר פשוט עוזה את מה שהוא רוצה ואנחנו כבר תשושים מהסיפור הזה זה נמשך יותר משבוע. תודה על עזרתך מראש!!!

שלום סאשה, אני מברכת אתכם על ההחלטה להעביר את בנכם לחדר ומיטה משלו. איני יודעת מה עמד בבסיס ההחלטה להשאירו עד היום במיטתכם, אך עליכם להבין שעבורו (לפחות כרגע) זאת ברירת המחדל, וההחלטה הפתאומית שלכם בהחלט נופלת עליו "כרעם ביום בהיר". בגיל שנתיים עדיין אין טעם בהסברים, ולכן גם אין טעם לצפות שהוא יקבל אותם בהבנה. מוטב להתייחס לכך כאל גמילה, הכרוכה במשבר ותקופת הסתגלות. עד היום, הילד נעזר בנוכחותכם הפיזית כגורם מרגיע ומנחם, שאיפשר לו להירדם, ואף לחזור לשינה במקרה של יקיצת לילה. למעשה לא ניתנה לו מעולם ההזדמנות להירגע ולהירדם בכוחות עצמו. לכן, אני מציעה להשקיע בשבועיים הקרובים יותר זמן בשעת ההשכבה, כשאתם יושבים לצד מיטתו, ממעטים בדיבור או במגע (אחרי טקס שינה קצר של סיפור, חיבוק ונשיקת לילה טוב), ונחושים שלא לאפשר לו לחזור למיטתכם. עשו תורנויות גם בלילה, והשתדלו לא לכעוס יותר מדי. אני מאמינה שכאשר הוא יבין שאינכם מתכוונים לוותר, הוא יסתגל לשינוי בסופו של דבר, ויפתח מיומנויות הרגעה עצמית. זה עלול לקחת זמן מה, אך שווה את המאמץ. בהצלחה ליאת

בני בן תשע, התקרח באיזור הגבות. ניסינו תכשירים שנתן לטיפול רופא העור אך ללא הצלחה בינתיים. הרופא אמר שלדעתו אלופצה זאת תגובה נפשית. האם מוכר לך? ומה את ממליצה. תודה ומועדים לשמחה

שלום ענת, מאחר ואלופציה היא מחלה הקשורה למערכת החיסונית, יתכן שמצב נפשי מתוח או מעורער יעמוד בבסיס ההתפרצות של המחלה. אני עצמי לא נתקלתי באלופציה אצל ילדים, אך אם את מעלה בדעתך קיומם של גורמי לחץ בחייו של הילד, שווה לפעול להפחתתם, במידת הצורך בעזרתו של גורם מקצועי. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום רב יש לי ילד בן 4, תפסתי אותו ואת חברו באקט מיני, הם ביצעו מין אוראלי אחד בשני, מסתבר שזו לא פעם ראשונה, הם נבהלו שתפסתי אותם. אני ממש אבודה ולא יודעת מה לעשות עם זה. איך אני ממשיכה מכאן?

שלום לאנונימית, כמובן שלא מדובר ב"אקט מיני", אלא במשחק לא ראוי בין ילדים, שלא מבינים את מלוא המשמעות של מעשיהם, מעבר להיותו נעים ומסקרן. העובדה שהם נבהלו מעידה על כך שהם מבינים שיש כאן משהו אסור ולא מקובל. במצב כזה עליך להבהיר לילדים שמדובר במשחק לא מקובל שאינך מתירה להם לחזור עליו. חזרי על המסר החשוב של צנעת האיברים האינטימיים, והדגישי את העובדה שאיסור זה תקף *גם* אם כל המעורבים מסכימים לכך ונהנים מזה. השתדלי להימנע מביטויי גועל או זעזוע, ולהישאר עניינית ונחרצת. ועוד משהו, רק ליתר ביטחון: במקרים כאלה רצוי לבדוק בזהירות (!!!) מהיכן 'קיבלו את הרעיון', ולוודא שאף אחד מהם לא נפל קורבן לילד/נער/מבוגר או נחשף לתכנים כאלה דרך המחשב או הטלוויזיה. בברכה ליאת

בני בן שנה וחמש ונראה שהוא עושה כל מה שאסור לו לעשות בכוונה (בעיקר כשאומרים לו שאסור), למשל מנסה לטפס על כיסא שאסור, נוגע בחוט חשמל, שם בפה פלסטלינה, מה עליי לשעות? באילו אמצעי משמעת עליי לנקוט כשי שיבין? האם לשים אותו בעונש בכיסא האוכל שלו ל-3 דקות יעשה את העבודה או שמא אינו מבין עדיין האם עליי להרים את קולי כך שישמע סמכותי יותר?

שלום שני, בנך התינוק, עדיין לא בן שנה וחצי, אכן בוחן את הגבולות, אך בוודאי שאינו פועל מתוך זדון. כדי שלא יסכן את עצמו בנפילה, הרעלה או התחשמלות, עליך להישאר עירנית ודרוכה, ולא להסתפק באיסורים מילוליים אותם בנך לא מסוגל עדיין להפנים. כאשר את אומרת "לא!!!", עשי זאת ללא חיוך, במבט שיבהיר לו היטב שאת מתכוונת לכך ברצינות, ובעיקר בעקביות. מאחר ובגיל זה ילדים אינם צפויים ואינם מבינים הסברים, דאגי שסביבתו תהיה נקייה מסכנות, ובטוחה למשחקים של תינוק או פעוט. כמובן שאין טעם להענישו בגיל כזה, אלא להרחיקו פיזית מגורם הסכנה. זהו אכן גיל קשה, שמעייף מאד את ההורה, אך הוא חולף מהר, אולי מהר מדי... סבלנות :-)) ליאת

הצאצאית בת 16 וזקוקה לטיפול פסיכולוגי. אנא האם יש המלצות לפסיכולוגים באזור (שוהם, מושבי חבל מודיעין ובמידה ולא ימצא פתרון אזי גם מודיעין-רעות-מכבים). מיליוני תודות מראש

שלום לי שלחתי לך המלצה למייל האישי בהצלחה ליאת

לכל באי הפורום, מאחלת לכולנו חג שמח, ירוק ונעים. מקווה שההסתופפות בסוכה הירוקה תנעם לנו, עם או בלי האושפיזין, שימי החג יעברו בנחת, ושהיורה יגיע במועדו, מבלי להשבית את מצוות הישיבה בסוכה. מועדים לשמחה וחופש נעים לילדים שלכם ליאת

האם את יכולה להמליץ על פסיכולוגית ילדים לצורך הערכה רגשית והדרכת הורים באזור שוהם?

שלום מ' שלחתי את המלצתי למייל האישי. בהצלחה וחג שמח ליאת

שלום, אשמח גם אני לקבל המלצה על פסיכולוג ילדים בשוהם. תודה רבה

לצורך ועדת השמה למורת שילוב בכיתה ב

בדיוק לצרכים הרשומים בהודעה הקודמת: הערכה רגשית של הילד שלנו והדרכת הורים. תודה!

בוקר טוב, בני כבן 4. עדיין לא גמול בלילה. אני לא יודעת באיזו דרך לגמול אותו בלילה. משיחה עם רופא הילדים שלו והתייעצות עם אורולוג, נאמר לי שלא להגביל אותו משתייה בלילה, לא להקים בלילה לעשיית פיפי. ביום שהוא יקום יבש זה אומר שהוא גמול. אני די פוחדת שאני לא נוהגת עימו נכון ומאפשרת לו לעשות פיפי בתחתון טיטול. מאחר והדעות הן די חלוקות בנושא, אני לא יודעת מה נכון לעשות. מצד שני כל חבריו לגן מזמן גמולים בלילה. (נכון שלא עושים השוואות, אבל עלי זה די משפיע). אודה לך אם תוכל להנחות אותי מהי הדרך הנכונה לגמול אותו בלילה, אם ככלל או לחכות עד אשר הוא יקום יבש בבוקר. בברכה, דניאלה

שלום דניאלה, אני תוהה כיצד את יודעת שכל ילדי הגן האחרים קמים בבוקר יבשים... ילדים רבים מאד עדיין מרטיבים בלילה, ואין לי ספק שאינכם לבד. לעצם העניין, אני חושבת שכל עוד הוא ישן עם טיטול, הוא מרגיש שהוא יכול להסיר מעצמו 'אחריות' לפיפי, ומרשה לעצמו להמשיך להרטיב. באופן דומה, גם אם אתם מעירים אותו בלילה, האחריות עוברת אליכם. אני חושבת שאין דרך להתחמק מתהליך הגמילה (כלומר, שינה ללא טיטול) וההתמודדות עם הסדין הרטוב. קני שעוונית גדולה, שתגן על המזרן ותאפשר לך שקט מדאגה בנושא. יש ילדים שהמוטיבציה שלהם גדלה כשהם צריכים לטפל בעצמם בפיג'מה הרטובה באמצע הלילה. כאשר את משכיבה אותו עם טיטול את משדרת מסר מבלבל: אני מצפה שתיגמל, אך חושבת שאתה עדיין תינוק ולא יכול. עדיף להתייחס בסלחנות לתאונות (אני יודעת שקל לדבר וקשה יותר לבצע, אבל כולנו היינו שם...), ולהביע ביטחון בכך שהוא גדול ויכול להצליח לקום יבש. אפשר להבטיח פרסים קטנים בתמורה להצלחות, ולעודד במקרים של תקלות. נסי להימנע מביקורת או כעס, ולהתייחס לכל העניין ברוח ספורטיבית וסלחנית. בהצלחה ליאת

היי, אני אמא לילד מקסים בן שנתיים ותינוקת בת 7 חודשים. כרקע, אני רוצה לציין שמאז בני נולד הוא מקבל תשומת לב ואהבה בכמויות אדירות מאיתנו ומכל המשפחה והסובבים אותו. פשוט מרעיפים עליו אהבה בשפע, נשיקות חיבוקים והכל. כשביתי הקטנה נולדה הוא עבר תקופה מאוד קשה של קנאה בה היה נושך אותי המון. התקופה הזו עברה למזלנו והוא התחיל להבין שיש עוד מישהי בבית , למרות שהיא לא מקבלת אפילו רבע מתשומת הלב לה הוא זוכה . ( האם זה יכול לפגוע בה ? האם היא יכולה כבר לחוש זאת ? אנחנו משתדלים לפצות אותה כשאנחנו לבד איתה ופחות מולו .) בספטמבר האחרון הוא נכנס לגן ( עד השעה 13:00 ולאחר מכן מתקבל בבית ע"י סבתו שמטפלת באחות הקטנה ), לאחר תקופה של כמעט שנתיים בבית עם סבתו ומאז שאחותו נולדה – איתי. באופן כללי, נראה שטוב לו בגן. הוא מאוד רוצה ללכת בבוקר וכשאין גן אז הוא מבקש ללכת לגן. מאז שהתחיל את הגן, הוא הפך פשוט ל"דבק" שלי מהשנייה שאני חוזרת מהעבודה. הוא בוכה המון ורוצה רק על הידיים. לא מוכן שאף אחד יתקרב אליו ואף נותן מכות לפעמים למי שמנסה. הוא מתעורר בלילה בבכי היסטרי ורוצה רק אותי ורק כך נרגע. הוא גם נהפך אלים מאוד כלפי אחותו ואביו. אם היא מנסה להתקרב אליו הוא פשוט מכה אותה או הודף אותה בכעס. הוא גם מכה אותי לפעמים ( במיוחד כאשר אני מאכילה אותה ), זורק אוכל על הרצפה. כשדבר כזה קורה, אני מענישה אותו בכך שאני שולחת אותו ל"עונש" שנמצא בפינה במטבח ( ממש לידינו, כך שהוא רואה אותנו תמיד ) לאחר העונש אני מבקשת ממנו שיבקש סליחה מאחותו או ממני וייתן נשיקה. הוא אכן נותן נשיקה ( הוא אינו יודע לדבר ) אבל לאחר דקות מועטות הוא שוב מכה או זורק אוכל על הרצפה או עושה כל דבר שעליו כבר נענש. מה עליי לעשות ? יוצא שאני מענישה אותו המון, כועסת עליו המון. ניסיתי להיתעלם כשהרביץ ולא עזר. ניסיתי פשוט לחבק אותו ולנשק – גם לא עזר. מה עליי לעשות ???

שלום מורן, כדי לא לחזור על עצמי, אפנה אותך לתשובות שנתתי על פניות מאד דומות. את מוזמנת לחדד ולשאול עוד, אם תרגישי שנותרו שאלות ללא מענה. ראי תשובתי למישמיש מתאריך 14.9.09 למירב מתאריך 9.9.09 לשיר מתאריך 18.8.09 לרוני מתאריך 15.7.09 ועוד. אני מניחה שחלק מהקושי לעצור את התנהגותו התוקפנית קשור לכך שאת מייחסת אותה לפגיעו?ת שלו או לקנאה שלו באחותו, או לאהבתו הגדולה אליך. למרבה הצער, גם בתקופות משבר, לא נוכל לאפשר לילדים לתקוף ולפגוע בבני משפחה או באנשים אחרים, וכלל זה יפה לכל גיל. אני ממליצה לך לדפדף עוד קצת בפורום שלנו, ואם תרגישי שאינך מוצאת פיתרון בכוחות עצמך, פני להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

היי ליאת, קראתי את התשובות שהפנת אותי אליהן. לא כל כך הצלחתי להבין את הדרך בה יש לפעול. ( בבקשה אל תפני אותי להתייעצות עם פסיכולוג, כי אני לא יכולה כרגע... ) אם הבנתי נכון, כשהוא מכה- אותו בן אדם צריך להרחיק אותו ממנו לשעה שלמה ? מבלי להתייחס אליו בכלל ? הוא לא קטן מידיי ויקבל זאת כדחיה ??? זה לא יפגע בו ??? וכשהוא מכה את אחותו, אני צריכה להיתעלם ממנו לשעה ? הרי אני שוהה במחיצת התינוקת... מה עושים עם זה שהוא "דבק" אליי ? האם כן להרים אותו על הידיים או לתת לו פשוט להמשיך לבכות ( כי הוא ממשיך עד שכבר אין לו קול..) האם כשהוא זורק אוכל, נכון להוציא אותו מכיסא האוכל ולסיים את הארוחה ? יש איזושהי דרך כללית בה צריך לפעול איתו? להפסיק את פינת העונש לשתי דקות ? כי הבנתי שאת טוענת שזה עיניין טכני עבורם.

בני בן 5.5 והוא ילד מדהים ואינטיליגנטי. לאחר שעבר אבחונים מתאימים הוחלט להדליגו לכיתה א. ההתחלה היתה מעט קשה אך כעת הוא משתלב יפה מאד למעט שיעורי התעמלות בהם אין הוא רוצה להשתתף. ראוי לציין כי הוא אינו מפריע אלא יושב בשקט בצד וכשהמורה פונה אליו בניסיון לדובב אותו הוא בוכה. כשניסיתי לגשש מדוע הוא אינו משתתף הוא ציין שהוא פשוט לא אוהב. התחושה שלי היא שיש לו איזהו פחד שחוסם אותו, וזה משהו פנימי שלו. גם המורה לא זוכרת אירוע חברתי שיכול היה לגרום לכך. בשעות אחר הצהריים הוא נפגש עם חברים מהכיתה, אבל גם מעדיף להזמין אלינו ולא כל כך רוצה ללכת בעצמו. אשמח לקבל עצות כיצד להבין יותר מה הסיבה לרתיעה ואיך ניתן לעזור לו תודה רבה ושנה טובה תפארת

שלום תפארת, כמו שאת מגלה בעצמך, ההתפתחות הקוגניטיבית אינה תנאי מספיק להכנסת ילד לביה"ס. בשלות מלאה כוללת גם את היכולת לעמוד בתביעות רגשיות מורכבות (לדחות סיפוק, להתאפק, לכבד מרות, לעשות דברים גם נגד רצוני, להמתין בתור, ועוד). יכול להיות שהפיזיות של הילדים הגדולים יותר מרתיעה אותו (לא ציינת אם יש משהו חריג בממדי גופו, ועד כמה הפער בגיל מורגש פיזית), ויכולות להיות, כמובן, סיבות רבות אחרות. את רומזת לכך שהוא מתקשה גם בסיטואציות חברתיות שאינן ב"מגרש הביתי" שלו, ויתכן שגם כאן קיים עדיין חוסר בשלות מסוים (קושי להיפרד, קושי לוותר, להתאפק, וכו). כרגע, אני ממליצה לא להיכנס לעימותים על הרקע הזה, ולאפשר לו להשתלב בהדרגה, בקצב שלו, כשיתאים לו. כדי שלא ירגיש חריגות או קושי מעצם הישיבה בצד, אפשר לנסות לחשוב על משימות קטנות עליהן יוכל להיות 'אחראי', כמו לעזור למורה להביא את ציוד הספורט (כדורים, חבלים, משרוקית, וכד'), לעזור למורה לחלק את הציוד לילדים, לעזור לאסוף את הדברים, לספור את הילדים בקבוצות השונות, או כל משימה אחרת שתגרום לו להיות שותף (גם אם סביל) להתרחשות. מקווה שהפער יודבק בסופו של דבר, לאחר תקופת ההסתגלות הראשונית.אם הקשיים יימשכו, אפשר יהיה להתייעץ גם עם פסיכולוגית ביה"ס, ולחשוב על מענה הולם. בהצלחה ליאת

שלום, אנסה להציג את הבעיה ואשמח להכוונה / ייעוץ בנושא... בתי בת 6.5 (הבכורה) והתחילה זה עתה כתה א'. מדובר בילדה מלאת שמחת חיים, מאד חברותית , דעתנית, ילדה מאד פקחית ונבונה, אחראית וניתן גם לאמר - פרפקציוניסטית. הבעיה שלי איתה (בעיקר שלי, פחות של בעלי) באה לידי ביטוי בבקרים בעיקר, בהם היא צריכה להתארגן לבית הספר. היא צריכה לקום מאד מוקדם (6 וחצי בבוקר) כדי להגיע להסעה שיוצאת ב- 7:10 ומאז ומעולם ידענו שההשכמה תהיה לה מאד קשה , כי קשה מאד להעיר אותה בבקרים (הולכת לישום ב 20:30 בערב). איכשהוא אני מצליחה להתגבר על ההשכמה , אבל אז מתחילה מצידה מסכת של דיבור מאד לא יפה, התנגדות כלפיי וכלפי כל רצון שלי לנסות ועזור לה ולהתקרב אליה , הרמת קול לעיתים וכל אלו גורמים לבקרים להיות מאד מתוחים ולא נעימים. ברגע שהיא יוצאת מהבית הכל נגמר והיא כולה מחוייכת ומאושרת ונראה שמאד אוהבת את בית הספר ושהבעיה קשורה בדינאמיקה ביני ובינה . בהמשך היום הכל זורם נהדר. אשמח לעצה מה נכון לעשות, איך נכון לגשת אליה והכי חשוב- איך ללמד אותה איך נכון לדבר ולהתנהג... תודה.

שלום ורד, כ"ציפור לילה" המתקשה לקום בבוקר, קל לי מאד להזדהות עם בתך. נדמה שהעולם נחלק לטיפוסי הבוקר, המקבלים את פניו של בוקר חדש בחיוניות וחיוך, ולטיפוסי הלילה, המגיבים לצלצול השעון המעורר באומללות וזעף. ברוב המקרים, אומללי הבוקר אינם נוטים לנחמדות יתרה בשעת המשבר, ויש לקבל זאת בהבנה. נסי לחשוב יחד איתה (בערב כמובן!) מה יכול לעזור לה, ולהפוך את הבוקר שלה לפחות עצבני. השתדלי לצמצם את הדיבור בבוקר, ולהישאר עניינית ומעשית. אין טעם בהטפות מוסר או בניסיונות לחנך אותה בשעה השברירית הזו. תוכלי לומר לה שאת מכירה בקושי שלה, אך עומדת על כך שתבצע את מטלות הבוקר בזמן. נסו לארגן את רוב הסידורים בערב, לפני השינה, כולל הכנת בגדים למחר. תוכלי, כמחווה של רצון טוב, להכין לה את מברשת השיניים מרוחה במשחה ע"י הכיור, או את כוס השוקו על השולחן. אם הדיבור הלא נעים נמשך גם מעבר לשעת הבוקר הנוראה, זה כבר סיפור אחר, שיש לטפל בו אחרת (אך מדברייך הבנתי שאין זה כך). בשמחות ליאת

הי, מקווה שזה הפורום המתאים. בני בן 3.6 שנים, ולפני זמן מה החל לכסוס ציפורניים. זה התחיל לפני כמס' חודשים פה ושם, ותקופה אפילו חשבתי שהפסיק עם מנהג זה, אך ב-1.9, עם כניסתו לגן חדש, הוא התחיל לכסוס ללא הפסקה, והיד שלו בפה מהרגע שקם בבוקר. קשה לי לראות זאת, ואנו מעירים לו על כך. קניתי "מרה" (לק מר שמורחים על הציפורניים), והוא מעודד אותנו למרוח לו, אך ההשפעה של זה קצרה,ואני מניחה שמדובר במוצר לא בריא, לכן לא מקפידים למרוח לו יום יום. מה ניתן לעשות במקרה זה, ע"מ להפסיק את ההרגל? תודה, כרמית

שלום כרמית, כסיסת ציפרניים היא תופעה נפוצה מאד אצל ילדים, והיא נוטה להחמיר בתקופות של לחץ או משבר. אישית, אני חושבת שאת מריחת ה"מרה" צריך להשאיר לגיל מבוגר בהרבה (אם בכלל), ומעדיפה להתמקד בניסיונות להפחית את גורמי המצוקה ולא להוסיף עליהם מתח מיותר בדאגה לציפורניים. לטעמי, הורים נוטים לייחס חשיבות רבה מדי לנושא, ולראות בו (שלא בצדק) עדות לבעיה פסיכולוגית מציקה. אני ממליצה מאד להניח לו בשלב זה ולא להעיר על הכסיסה יותר מדי. כשאת רואה שהוא כוסס, את יכולה להציע לו בעדינות לעשות משהו אחר, כמו ללוש "כדור עצבים" מגומי או לעבוד בפלסטלינה. בהצלחה ליאת

שלום יש לי ילד שני בן שנה וחודשיים שרוב היום שלו עובר בבכי כל דבר קטן מעלה צרחות ונמשך בבכי מספיק שאני אחבק את הבן הבכור בכדיי שהוא יפתח בהסטריה מטורפת למרות שאנחנו משתדלים לשתף אותו בחיבוק משותף הוא לא מעוניין ודוחף את אחיו תלותי נורא בי ובאבא שלו לא מוכן לצור שום מגע או אפילו קשר עין עם אנשים אפילו לא רוצה בקרבת הסבתא שאיתה הוא חיי שתמיד מנסה לששחק איתו והוא כלוםפשוט בוכה ורוצה אליי כל דבר שהוא רואה אצל אחיו חייב מיד לעבור לידו פשוט בוכה רוב הזמן אפילו סתם חשוב לציין שאין לו סוג של כאב לא צומחת לו כרגע שן או משהו אפילו שהוא בגינה ברגע שאנחנו רוצים לחזור הבית הוא פורץ בכי כל מה שלא מקובל עליו הופך לסיוט בלול עם משחקים הוא לא מעוניין בכלל צעצועים לא מעניינים אותו ליותר מכמה שניות אין דרך להעסיק אותו במהלך היום חוץ מלהענות לדרישותיו המצב מייאש הכל התחיל בחודשים האחרונים ומשך עד היום אי אפשר לעשות שום דבר ואפילו אחיו כבר בקושי מקבל צומת לב כל היום עובר בבכי הודה לך אם תוכלי לייעץ ...

שלום קרין, בנך נמצא בתקופה בה חרדת הזרים מגיעה לשיאה. ילדים בגיל זה מעדיפים את הוריהם על פני כל אדם אחר, ובהיעדר מיומנות וורבלית (מילולית) טובה, הם נוטים להביע את מחאתם בזעקות ובכי. כדאי לגייס סבלנות בתקופה זו, ולהישאר זמינים יחסית, כמובן לא על חשבון הטיפול בילדים האחרים. רצוי לא להיכנס למאבקים מיותרים, מאחר ותינוקות בגיל זה אינם יודעים להתמודד עם מנות עודפות של תסכול. אם, בכל זאת, נראה לך שתגובות הבכי שלו חורגות מעבר למצבי תסכול רגילים, שווה להתייעץ עם רופא הילדים, אחות טיפת חלב או גורם מקצועי כלשהו מתחום התפתחות הילד (רופא, אחות, פסיכ' התפתחותית). ליתר ביטחון. שנה טובה ומועדים לשמחה ליאת

מחפשת פסיכולוג/ית לילד בן 6 עם המלצות. קיבלתימספר שמות אך הסתבר כי הם מטפלים רק בנוער. תודה, מירב

מירב שלום, בני בן ה7 מטופל אצל פסיכולוגית מקסימה בשם *****.היא פסיכולוגית ילדים החל מהגיל הרך ועד לגילאי בגרות. היא מדהימה ומצליחה לחדור ללב הילדים באופן לא יאומן.ממליצה עליה בחום!! (ההודעה נערכה ע"י מנהלת הפורום. שמות מטפלים אפשר להעביר רק באמצעות המייל האשי. מירב, את מוזמנת לכתוב שוב, ולהוסיף את כתובתך בגוף ההודעה.)

האוכל לקבל את שם המטפלת המצויינת בתגובה?

שלום מירב שלחתי לך המלצה למייל האישי על מטפלת מצויינת במודיעין. מקווה שזה בטווח... בהצלחה ליאת

יש לנו בעיה מזה מס' חודשים - הבן הבכור החל לבקר אותנו ולהעיר לנו על כל דבר שנראה בעיניו שגוי (שזה בסדר גמור מבחינתו) אבל הדרך שלו - מאד פוגעת, מעליבה, משתמש במילים לא יפות- "דבור רחוב", התחושה אפילו שרומס את כבודנו כהוריו. אין לו דוגמא כזו לא בתוך המשפחה הגרעינית ולא המורחבת- כבוד הוא ערך על מבחינת כולנו, אבל הוא במודע- נוהג בדרך כה שונה.אמנם נעשה שינוי- הוא עלה לבי"ס תיכון, אבל הבנתי ממנו ומהמורים שהכתה קטנה ואיכותית והוא מרוצה מכך מאד. ההישגים שלו עד כה בינוניים, הוא לא מתאמץ מדי לשינוי. בנוסף יש לו בעיית קשב ורכוז- אך לא לוקח טפול תרופתי מבחירה מאחר ולא משפיע עליו באופן טוב.

שלום רב, בנך הגיע לגיל בו המרידה בעולם המבוגרים טבעית (ואפילו חיונית) כחלק מתהליך הנפרדות וגיבוש תחושת זהות. הורים למתבגרים צריכים ללמוד להגמיש מעט את גבולות הסובלנות, ולהיות מוכנים לניסיונותיו של המתבגר להתנגח, לבקר, למרוד, ואפילו קצת להתחצף. אין זה אומר שעליכם לוותר על הדרישה לכבוד בסיסי והתחשבות בכם, אלא לקבל בהבנה וסלחנות התנהגויות חדשות ולא אופייניות, שלובשות גוון של העזה והתנשאות. אני מניחה שאצל ילד עם בעיית קשב וריכוז, הנוטה ממילא להתנהגויות אימפולסיביות, התגובות וההתנהגויות הללו יכולות להיות עוצמתיות יותר, מה שהופך את הקושי שלכם למאתגר יותר. רוב ההורים מצליחים להתגבר על התקופה הזו בשלום. אני רוצה להאמין שבמשפחה ("גרעינית ומורחבת") הנוהגת בחבריה כבוד והתחשבות, גם המורדים הצעירים מפנימים בסופו של דבר את הדפוס המשפחתי, והופכים למבוגרים עם עולם ערכים מתוקן ועם כבוד בסיסי למשפחה וההורים. אם אתם חוששים מהתדרדרות ביחסים או בתפקוד הכללי שלו, תוכלו לפנות להתייעצות עם פסיכולוג. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום אני בת 16 ולפני כשנתיים ירדתי כ8-10 קילו במסגרת דיאטנית מוסמכת. אך בחצי שנה האחרונות אני מרגישה כל הזמן צורך לאכול(ולאוו דווקא מתוך רעב) ובעיקר לחם ומתוקים- ובגלל זה העלתי כמעט הכל וכל פעם אני מבטיחה לעצמי שאני מפסיקה לעשות כן אבל חוזרת שוב על אותו דבר. האם מומלץ לי ללכת לפסיכולוג בשל כך?

שלום מ' כאשר האכילה ממלאת תפקיד בוויסות רגשות והופכת אמצעי להתמודדות עם מצבי חיים מורכבים מבחינה פסיכולוגית, יש לנו בעיה. בטיפול אפשר לסייע לך לטפל נכון יותר במצבים טעונים רגשית, ולהשאיר את האוכל כדרך להשביע רעב. לכן, אני חושבת שהתשובה היא - כן. את יכולה להרוויח מטיפול פסיכולוגי. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שנה טובה, צום קל וגמר חתימה טובה! נתראה בכוחות מחודשים ובטהר לב בצאת החג. שלכם ליאת

שלום רב אני בת 40 נשואה +3 היחסיפ שלי ושל בעלי נורמלים ונורמטיבים וכך גם עם הילדים יש לי בעייה עם הילד הגדול שלי שהוא בן 13 הוא חוצפן ממדרגה ראשונה גם אלי וכם לאביו כל הזמן עונה , לא עושה כלום כל היום בחדר שלו וחי כאילו הוא בבית מלון. כל עוד אנחנו מרצים אותו הוא בסדר אבל אם אנחנו נכעס אליו או נבקש ממנו משהו הוא מתחיל להתחצף ואפילו לדחוף אותנו עם הידים וגם מקלל מלים כגון: תעופו לי מהעניים ,אני לא שם עליכם, תחפשו את החברים שלכם ,ככה בא לי יש בעייה, וכל מני מילים שאפילו קשה לי להעלות אותם על הכתב. הלכנו לפסיכיאטר והוא המליץ טיפול ריגשי דחוף, הילד בא איתנו רק פעם אחד לפסיכוטראפיסטית והוא לא מוכן לשמוע על ללכת לטיפול וצוחק לנו בפנים אנחנו אפילו חשבנו להוציא אותו מהבית לפנימיה או קיבוץ כמובן שגם על זה הוא לא מוכן לשמוע ואומר תלכו אתם מהבית, לפעמים בא לי להעיף לו סטירה אבל כמובן שאסור להורים להרים ידיים על הילדים אבל אני בטוחה שלא יעבור זמן ואני יקבל ממנו מכות וזה מפחיד אותי מאד יש לו התנהגות עבריינית. אני רוצה לציין שבעלי בחיים לא התנהג באלימות כלפי וגם ולא באלימות מילולית. אני צריכה עזרה דחוף אני כבר מיואשת אין לי ולבעלי וגם לא לילדים הנוספים שלי שום חיים נורמלים בגללו, הבית פשוט נהרס. תודה

שלום סו, ילד בן 13 הוא עדיין ילד, ונראה שהוא זועק לעזרה. אני שומעת את חוסר האונים שלך, ומבקשת ממך להתייחס אל הטיפול שלו ברצינות הראויה, כאילו היה טיפול רפואי. אין לי ספק שלו היה מועמד, חלילה, לניתוח בטן בגלל מחלה מסכנת חיים, לא הייתם שואלים אותו אם הוא רוצה או מסכים לעבור זאת. לכן, גייסו את כל הכוחות, ודאגו שיגיע לטיפול. מניסיוני, גם המתנגדים הגדולים בסופו של דבר מגלים שהמטפל איתם, מעריכים את הטיפול והמטפל, ומגיעים אליו ברצון. חשוב שהוא יגיע לאיש מקצועי ומנוסה, שיוכל , במקביל, להנחות גם אתכם כיצד להתנהג איתו בבית ולשפר את סמכותכם מולו. אין לי ספק שאפשר לעזור לכם, אך זה בוודאי לא יכול להיות בעצה קצרה באינטרנט. יש מצבים שדורשים התערבות ממשית, וליווי למשך זמן מה. בהצלחה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום ליאת, בת שלי,בת 12,עברה השנה לבית הספר אחר,לכיתת מופת.מיום הראשון בבית הספר התחילה להרגיש בחילות,שילשולים ומדברת על מחשבות רעות בראש.דיברתי הרבה איתה,הסברתי לה שלא משנה איזה ציונים תקבל.לשבועיים זה עבר ושוב התחיל ביום מבחן במתמתיקה.עכשיו היא חושבת שזה לא יעבור לנצח.אומרת לי שהיא לא רוצה להיות בסבל.רציתי להעביר אותה לכיתה אחרת היא לא הסכימה.אני צריכה עזרה דחוף.אני לא יודעת האם צריך פסיכולוג או מכיוון שזה חוזר יום יום צריך לפנות לפסיכיאטר?בבקשה המלצה באיזור גוש-דן(תל-אביב,חולון,או מקום אחר)על פסיכולוג או פסיכיאטר? אינה.

שלום אינה, הכניסה לחטיבת הביניים יכולה להיות - עבור ילדים מסוימים - תקופת משבר זמני, בעיקר אם נלוות לכך ציפיות אקדמיות גדולות של הילד עצמו או של הוריו. אני חושבת שפעלת נכון כששוחחת איתה על משמעות הציונים וההישגים, אך עליך לזכור שילדים חשים את האטמוספירה בבית, ובדר"כ מזהים את הציפיות שלנו גם כשהן אינן מדוברות. נסי למתן את ההתעניינות שלך במועדי מבחנים ובציוניהם, ולהתעניין דווקא בחוויות אחרות, כמו אלה החברתיות למשל. במקביל, אני חושבת שלפני ששולחים ילד לפסיכולוג או פסיכיאטר, כדאי לנצל את הגורמים המתאימים בתוך ביה"ס, כמו יועצת או פסיכולוגית חינוכית, שיודעים להכיל מצבים מהסוג שאת מזכירה כאן ולטפל בהם בהצלחה. אם תרגישי שאין הטבה במצבה, תוכלי לפנות לפסיכולוג שמיומן בטיפול בחרדת בחינות. אשלח לך למייל האישי שם של מטפל כזה בת"א. בהצלחה ליאת

שמי מיכל ואני צריכה עזרה בשתי דילמות בני בן ה - 5.5 עושה קולות אה אה בשקט בעיקר כאשר הוא עייף. נסינו להתעלם ניסינו להעיר לו על כך, שאלנו אותו למה הוא עושה את זה אבל הוא ענה תשובות אחרות כל פעם. השאלה מה לעשות אני מפחדת בעיקר ששנה הבאה הוא עולה לכיתה א ויעשה את זה בכיתה ויתחילו להעיר לו. דבר שני לבני יש בת דודה שהיא בת גילו והם הרבה ביחד מה שקורה שהם משחקים נסיך ונסיכה מה שכולל נשיקות לפני השנה (כביכול) חיבוקים סגירת דלתות ואור. בקשר לדלת הבהרתי להם בברור שאני לא מרשה לסגור דלתות ולעשות דהרים לא צנועים, שאני שואלת אותם מה עושים שמשחקים משחק כזה בני רוצה לספר (כאילו שהוא לא רואה משהו לא בסדר במעשיו) אך אם הוא ליד בת דודתו היא אומרת לו שלא יספר(שתבישת במעשיה) הודה לך מאוד אם תעזרי לי

שלום מיכל, לא לגמרי הבנתי מה מהות ה'קולות' שבנך משמיע, ואני ממליצה לבדוק, לפני הכל, אם לא מדובר בסוג של קוצר נשימה או מצוקה אחרת שמקורה פיזיולוגי. לאחר שתשללו כל בעיה רפואית אצל רופא הילדים, אפשר יהיה להתייחס לכך כאל משהו 'פסיכולוגי'. בינתיים, יש עוד שנה שלמה עד כיתה א', ואצל ילדים צעירים זה ה-מ-ו-ן זמן. יכול להיות שמדובר בחיקוי של מישהו או בסוג של הרגל שסיגל לעצמו. מעבר לבירור הרפואי, אני ממליצה בשלב זה להתעלם ולא להעיר. בעניין משחקי הילדים, כמו שכבר נכתב כאן בעבר, מדובר בפעילות נורמלית וטבעית אצל ילדים, שמקורה בסקרנות ועניין שאין בהם נזק. מה שאת עושה בהחלט מספיק, כלומר - דאגה שלא יהיו מאחורי דלתות סגורות ויידעו לשמור על צנעת האיברים האינטימיים. אפשר, אולי, ליידע גם את הוריה של הילדה, ולבקש מהם להזכיר לה להוציא את הנגיעות באיברי גוף מוצנעים אל מחוץ לרפרטואר. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום,הבת שלי נמצאת במצב של דיכאון קשה ולא אוכלת, לא ישנה ולא מתפקדת.התחלנו במתן ציפרודקס.אני מנסה לשכנע אותה ללכת גם לטיפול פסיכולוגי, היא היתה פעמיים אך טוענת שאין לה מה להגיד ושהפסיכולוג אומר את אותם דברים שאני אומרת.האם יש צורך להכריח אותה או לשכנע אותה?אני עצמי לא מאמינה שהוא יכול לעשות משהו אבל אני יודעת שאנשים הולכים לפסיכולוגים.מה הוא באמת יכול להגיד שיוציא אותה ממצב קשה זה?אני אובדת עצות אנא עזרתכם.

שלום חיה, לא ציינת בת כמה בתך, ואני מקווה שהטיפול שהתחלתם הוא בציפרלקס cipralex (ולא כפי שכתבת. ציפרודקס זו תרופה אחרת, שאינה מיועדת לטיפול בדיכאון). הטיפול התרופתי בנוגדי דיכאון ממשפחת ה-SSRI מתחיל להשפיע בדר"כ רק לאחר כשלושה שבועות (ציפרלקס עשוי להשפיע מעט מוקדם יותר), ולכן אינכם מרגישים עדיין הטבה במצב. מחקרים מראים שטיפול תרופתי בשילוב של טיפול פסיכולוגי עוזר יותר מכל אחד מהם לבדו, ולכן הפניה לפסיכולוג בהחלט יכולה לתרום. אישית, איני מאמינה בטיפול פסיכולוגי בכפייה, מה גם שיכולתו לעזור תלויה בשיתוף הפעולה של המטופל. כרגע, אם התנגדותה כה נחרצת (אני שומעת שגם את מפקפקת) אין טעם להתעקש. לפעמים, לאחר ההטבה הראשונית שמביאה התרופה, עולה גם הנכונות לטפל בגורמים שהביאו לדיכאון מלכתחילה. בשמחות ליאת

ליאת, תודה על התגובה.התכוונתי באמת לציפרלקס.

שלום רב, בני בן שנתיים וחצי והוא בעל משקפיים. הוא עובר בדיקות ראייה כל 3 חודשים מגיל 3 חודשים בבית חולים. כל בדיקה איתו מלווה בכך שהילד צורח ובועט בכל דבר שזז מרגע כניסתו למכון עיניים. בנוסף, הוא רוצה לברוח (אומר זאת ורץ לדלת). מה ניתן לעשות כדי להקל עליו? האם ניתן לפתור את הבעייה או להכין אותו לבדיקות, ניסינו להסביר לו ולדבר על הבדיקה ואפילו לדמות את הבדיקה בבית. הילד חרד עד כדי כך שהוא אינו מאפשר לאנשים שאינו רואה זמן רב (חלקם קרובי משפחה) לגעת לו בפנים (אפילו ליטוף ונשיקה) בנוסף הילד הולך בעיקר כאשר הוא מסתכל לרצפה ובנוסף הוא אינו יוצר קשר עין עם אנשים שלא ראה זמן רב ולעיתים גם כאשר אנחנו מסתכלים עליו מבקשים (ההורים) ממנו להסתכל עליו הוא אינו מרים את הראש. ידוע לנו שזה תוצאה של הבדיקות עיניים. הילד ממש פיתח טראומה ואנחנו לא יודעים מה לעשות כדי לעזור לו. עליו להיבדק כי אין ברירה ובכל פעם שהוא מגיע לבדיקות העיניים מדובר על סדרה של 4 בדיקות שבהן אנחנו ההורים נאלצים לאחוז בו בחוזקה כדי לבצע את הבדיקה. אמרו לנו כי ככל שהוא יגדל והוא יבין הוא פחות יתנגד אך כרגע אנחנו לא רואים שזה מה שקורה. ככל שהוא גדל ומבין יותר הוא עוד יותר נאבק איתנו ובנוסף עכשיו יש לו חרדות גם בלילה והוא מתעורר כמה וכמה פעמים בלילה בבכי (בעיקר יום-יומיים אחרי הבדיקה). מה ניתן לעשות כדי לעזור לו? בעיקר כדי שהילד לא יאבד את הביטחון העצמי שלו? וגם שלא יסתובב עם שפוף ומפוחד? תודה רבה!!

שלום רב, לאחר שכתבתי לך תשובה ארוכה ויצירתית, היא נעלמה ונבלעה כלא הייתה, ובצר לי אנסה לשחזר... בדיקות רפואיות שונות מאד זו מזו באופיין, בעוצמת הכאב שהן גורמות, במידת שיתוף הפעולה שהן דורשות מהחולה, באופי ההכנות (טיפות עיניים, שתיית תרופה, הזרקת חומר ניגודי, וכד'), ועוד. כדי להכין ילד בצורה יעילה, חשוב להבין מה בדיוק קשה לו שם, וכמה אי נוחות אובייקטיבית הבדיקה מסבה לו. תינוקות ופעוטות, שאינם יכולים להבין הרבה על הנסיבות שהביאו אותם מלכתחילה אל המרפאה או ביה"ח, מושפעים בצורה קריטית מהתנהגותם של ההורים, מרמות הלחץ והמצוקה שלהם, ומעמדתם הכללית כלפי המצב, כלפי הצוות המטפל, וכלפי בדיקות ומחלות בכלל. בעיני, זהו הגורם החשוב ביותר, ולכן אני נוטה להמליץ שההורה הפחות לחוץ יהיה זה שמלווה מקרוב את התהליך. ברמה הפרקטית, כמו במקרה של כל פחד אחר, כדאי לשמור על איזון בריא בין תמיכה, הכלה, הרגעה והרבה אהבה, לבין הציפייה מהילד להתמודד ולעמוד באתגר ללא רחמים מיותרים, פינוק עודף או הפיכתו לחסר אונים וחסר ישע. כמו שאמרו לכם נכון, עם הגיל עולה יכולתו של הילד להבין ולשתף פעולה. עם זאת, בעיקר אצל הילדים ה'כרוניים' הנאלצים להתמודד עם בדיקות כל הזמן, הציפייה עלולה לעלות במחיר סבל מיותר לילד והוריו. לכן כדאי להיות יצירתיים, ולעשות הכל כדי להפוך את יום הבדיקה לאירוע חיובי ככל האפשר. אפשר להנהיג בילוי משותף משפחתי ביום הזה, כמו אכילה משותפת במסעדה או בבית קפה, קניית משהו קטן לילד, או הכרזה על יום חופש מהגן. אפשר לנסות 'לשחד' קצת, בתמורה לשיתוף פעולה, או להכין מדליות קטנות (מדבקות על פקקי בקבוקים) שיוענקו ברוב טקס אחרי הבדיקה. אפשר לשתף בטקס גם את הגננת וילדי הגן, שיעודדו לפני ואחרי. אני דווקא מאד אוהבת הדמייות (סימולציות) של המצב המפחיד, וממליצה על יצירת אווירה מתאימה בעזרת ערכות פליימוביל או מזוודות רופא שנועדו למטרה זו. עדיף לתת לילד את תפקיד הרופא המטפל, הנאלץ להרגיע חולה (דובי, בובה, הורה) שמתנהג לא משהו... על סימולציות כאלה רצוי לחזור שוב ושוב, ולא להסתפק בפעם אחת, כדי שתהליך הבדיקה יהיה צפוי ומעובד כמה שאפשר. נסו להחליף תפקידים מידי פעם, ולהכניס הרבה הומור ואבסורד. בנוסף, קיימים כיום לא מעט ספרי ילדים הנוגעים לטיפולים רפואיים, וגם למשקפיים. נסו לחפש אותם על המדפים ולראות מה מתאים לילד שלכם. אם כל זה אינו עוזר, אני ממליצה לפנות לפסיכולוג ילדים המקורב לתחום, ולהיעזר בהדרכת הורים קצרה. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

ביתי הבכורה בת התשע, וכעת בכיתה ג,די מדאיגה אותי בזמן האחרון והייתי מעוניינת לקבל יעוץ מה ניתן לעשות. קצת רקע: יש לי שלוש בנות והיא הבכורה מבינהן, היא ילדה מדהימה עם יכולות מאוד גבוהות, חרוצה בלימודה ומעט מלאה. היא די מקובלת מבחינה חברתית בכיתתה ואין לה בעיה עם חברותיה. אם זאת בזמן האחרון גישתה להרבה דברים השתנתה , בכל דבר היא לא מחפשת את הצד החיובי אלא הצד השלילי של הדברים, ולפי הבנתי כך גם בכיתה.השנה התחלפה המורה בכיתה ובתחלה ניראה כי היא דווקא מאוד אוהבת אותה, מה שכרגע לא ממש ניראה. היא די מצוברחת בזמן האחרון, ואינה נוטה לשיתוף פעולה כלשהוא. מציקה לאחיותיה ופוגעת בהן בכוונת תחילה. לגבי מישקלה אני מנסה כל הזמן להניע אותה לאכול נכון ולדאוג לבריאותה, ידוע לי מה סופה של ילדה שמנה ואני לא רוצה שתגיע לידי כך. אני מרגישה לעיתים שאני די מחמיצה דברים לגביה, ואולי אני לא רואה נכון את הדברים וכיצד עלי לנהוג.אני נימצאת כל הזמן עם הבנות. (עבודתי מותאמת לשעות בהן הבנות נימצאות במיסגרות, כך שיוצא שאני נימצאת איתך כל הזמן) אני מאוד מקווה שתוכלי לעזור לי ולייעץ לי מעט. בתודה מראש ליאת

שלום ליאת, יתכן שבתך מגיבה לשינויים בביה"ס ויתכן שזה משהו אחר (קצת קשה לדעת ממרחק על סמך מידע כה מועט). כהורים, אנחנו מלווים את ילדינו כברת דרך עצומה, מינקות ועד בגרות, ואין לצפות שהכל תמיד יילך חלק על מי מנוחות. לאורך השנים ייתכנו משברים, קשיים, אתגרים והתמודדויות, ותפקידנו להכיל, לתמוך, להתעניין, לתת כתף, חיבוק ואהבה בימים טובים ובימים פחות טובים. כהורים, עלינו לדאוג גם לתזונה בריאה ועשירה של הילדים, ולדאוג ככל האפשר להקניית הרגלי אכילה נכונים. עודף משקל בהחלט נושא עמו סכנות בריאותיות ורגשיות, אך עלינו לזכור גם את הסכנות הפסיכולוגיות של גדילה באווירה ביקורתית, שמקשה על הילד לחיות עם גופו בשלום. לכן, את הפיקוח על תזונתם ומשקלם של הילדים מוטב לעשות בעקיפין, דרך רשימת הקניות שלנו, כמויות הממתקים בבית וזמינותם, הרגלי האכילה (ארוחות מסודרות ומאוזנות ככל האפשר) ופעילות הגופנית. מוטב להימנע מביקורת ישירה או עקיפה על גופה של הילדה, או מתחזיות קטסטרופליות ("אם תהיי שמנה לא יהיו לך חברים") הנושאות עמן פוטנציאל מזיק לא פחות. בברכת שנה טובה ובריאה, וגמר חתימה טובה ליאת

לבתי קושי בהתארגנות ומוסחות, ואנו כהוריה מעוניינים לקבל יעוץ כיצד עלינו לנהוג וכיצד להקל עליה. האם תוכלי להמליץ לנו על פסיכולוג/פסיכולוגית קליני באזור שוהם? עדיפות למישהו מוכר ע"י מכבי. תודה מראש

שלום רב, אם תצרפי לפנייתך מייל אישי אולי אוכל לעזור. לא נהוג לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. כתבי שוב ליאת

שלום! כבר המון זמן אני שוברת ראש איך להתנהג עם ילדתי בת ה-3 (בבית יש אח בן 11) אשר מתעקשת על דברים וכועסת מאוד כאשר איננה מקבלת אותם וזה ע"י קללות, אלימות, עשיית בלגן(הופכת מגירות, מעיפה הכל, כל מה שרואה, בכי) כאשר במסגרות (שנה שעברה משפחתון והשנה גן טרום חובה) אומרים שהיא ילדה מקסימה. לבעלי היא עושה אותם תרגילים רק שאצלו זה עובד תוך זמן קצר. אינני מענישה את ילדיי ומנסה לחנך ע"י מילים, אך לצערי מדי פעם יוצא לי לצעוק או לקלל, כי אינני יודעת איך לפתור את הבעיה הזו שהיא מתעקשת על דברים ולא מוכנה לוותר, וזה לרוב כשהיא רוצה ממתקים. אצל סבים וסבתות היא גם יודעת לזכות במבוקשה מהר.ישנה בעיה נוספת שהיא אוהבת למשוך את ציפורניה בידיים ורגליים, כמו כרסום רק ע"י אצבעות מה שלעיתים גורם לדמם.אודה מאוד על עזרתכם, אמה.

שלום אמה, כאשר אנחנו מוותרים ללא גבול, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו די מהר מן העבר האחר של הצעקות והקללות (שלנו). יש תווך גדול בין שתי העמדות הללו, של התנהגות הורית סמכותית, עקבית, המביאה בחשבון את צרכי הילד וההורה כאחד. ילדים בני שלוש, כפי שנכתב כאן רבות, אינם מתרשמים ממילים, והכותרת של דברייך מדגישה זאת. כדי שתחדל מהתנהגותה האלימה וההרסנית, מוטב לנקוט גישה מעשית וחד משמעית (כפי שכנראה מצליחים לעשות בגן שלה, ולכן שם היא ממושמעת ומקסימה). אני מזמינה אותך לקרוא קצת בפורום שלנו, ולקבל רעיונות איך לנהוג מול התנהגות אלימה (למשל תגובתי לשיר בתאריך 18.8.09 או לשירה בתאריך 20.2.09 או לרוני בתאריך 25.1.09). אם תרגישי שאינך מצליחה לבד, פני להדרכת הורים קצרה. בברכת שנה טובה וחתימה טובה ליאת

תודה רבה לך, אנסה את המלצותייך

ליאת שלום בתי בת שש ילדה יפה עם ביטחון, אוהבת לרקוד, לשיר ולהיות במרכז העניינים. כבר כמה פעמים היא ביקשה ממני שהיא רוצה להופיע בטלוויזיה ובפרסומות ואני כל פעם אמרתי לה שזה קשה והיא עוד קטנה מידי, ובקיצור כל פעם הורדתי אותה מזה כי אני לא כל כך בעד ולא חושבת שזה תורם במשהו. האם ללכת איתה ועם רצונה או להישאר בעמדתי? תודה

שלום רב, נדמה לי שלא מדובר בשאלה "פסיכולוגית" מובהקת, אלא בסוגיה רחבה יותר, חברתית ותרבותית. הפוטנציאל לנזק קיים בתהליך המיון (אודישן) שיכול להיות תובעני או מאכזב, וגם בהופעה עצמה, שיכולה להוסיף לחץ ומתח שהוא מעבר ליכולתו של ילד קטן. עם זאת, עבור ילדים מסוימים, זה יכול להיחוות כחוויה חד פעמית מעשירה ומהנה. ללא קשר להחלטתכם, כדאי לאפשר לילדה לממש את כישוריה במסגרת מתאימה (חוג או שיעורי פיתוח קול), וכמובן לאהוב אותה ולהתפעל ממנה גם כשאינה על הבמה. שנה טובה ליאת

שלום רב, אנחנו מחפשים פסיכולוג/ית לבננו בן ה-8 המאובחן PDDNOS. משולב בחינוך הרגיל וסובל מחרדות ומפחדים. דחינו את תחילת הטיפול זמן רב עקב בעיות כספיות, אך לבסוף הצלחנו לגייס סכום חודשי לנושא. התחלנו טיפול פרטי אצל פסיכולוגית אך לאחר 9 מפגשים היא דרשה סכומי כסף נוספים בגין פגישות נוספות להן היא נדרשת לצורך טיפול מלא. וזאת לאחר שהילד נפתח רגשית בפניה. ולכן נאצלנו להפסיק. מהלך שהיה מאוד לא מקצועי ואנושי. נכון להיום אנו שוב מחפשים פסיכולוג/ית מאיזור ת"א, המתמחה בילדי PDD. יש עדיפות לכזה שעובד עם מכבי. תודה ושנה טובה ליאת

שלום ליאת, שלחתי לכם המלצה למייל. דרך צלחה ליאת

שלום! הבן שלי חודש הבא בן 3 ולאחרונה הוא התחיל לפחד מהחושך,ממפלצות,מכל מיני בובות שתמיד היו בחדר שלו וכו'. אם הוא רוצה ללכת לחדר שלו, גם כשיש אור,הוא מבקש שאני אבוא איתו,אני אומרת לו שאני שומרת עליו ושלא ידאג ושואלת אותו למה הוא לא רוצה ללכת לחדר אז הוא אומר שיש שם מפלצות ושאני אבוא אז אני הולכת איתו ומראה לו שאין כלום בחדר ושאין לו ממה לפחד. לפעמים אם אני רק בפתח של הדלת והוא בפנים, הוא ממש נלחץ ונראה מפוחד שאני לא אלך. מה עלי להגיד לו כשהוא אומר שיש מפלצות? לאחרונה הוא גם מתעורר כמעט בכל לילה וקורא לנו ורוצה לעבור למיטה שלנו,אני מנסה לעזור לו ולהגיד לו שאני איתו ולא הולכת אבל זה לא עוזר כי הוא מתעקש שהוא רוצה לעבור למיטה שלנו. בסופו של דבר אני מעבירה אותו אלינו והוא ממשיך לישון. בעיקרון לא מפריע לי שהוא עובר אלינו אבל האם זה בסדר בשבילו? תודה, עדי...

שלום עדי, המפלצות ויצורי הפרא למיניהם מככבים כמעט בכל בית עם ילדים צעירים, והפחד מפניהן נורמטיבי ושכיח (ואפילו מעיד על התפתחות תקינה). מסתבר שאין טעם לומר לילד שאין מפלצות, מאחר והוא ממילא יתקשה להשתכנע: היכולת להבחין בין מציאות לדמיון עדיין אינה בשלה בגיל זה, ומבחינתו המפלצת ממשיכה להתקיים מתחת למיטה או מאחורי הארון גם אם תראי לו ש"הנה, אין פה שום דבר". במקום זאת, עדיף לגייס סבלנות, יצירתיות והומור, לנסות להתיידד עם המפלצות, להתחפש למפלצות, ליצור מפלצות פלסטלינה, או לגייס לעזרה "מפלצות טובות" או יצורי-על שיעניקו לילד תחושת כוח ושליטה. יש ילדים שישמחו לישון יחד עם בובות של גיבורי-על, עם אור קטן שמבריח מפלצות, עם 'חרב פלאים' או עם ההורים, שבגיל זה נתפסים ככל יכולים. הצרות מתחילות כשמיטת ההורים הופכת לפיתרון קבע, ואז מתקשים להחזיר את הילד למיטתו. לכן, פסיכולוגים מעדיפים את נוכחותו של ההורה בחדר הילדים ולא להפך. אני ממליצה מאד על ספרי ילדים בנושא, שנמצאו יעילים מאד בשיכוך החרדות, ביכולת לצחוק עליהן, ובהפיכתן למשהו יותר צפוי ופחות מאיים. "בלילה חשוך אחד" של אורה אייל "פחדרון בארון" של מרסר מאיר "חיית החושך" של אורי אורלב "איתמר צייד החלומות" של גרוסמן "בארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק את הסיפור עדיף לקרוא בפעם הראשונה בשעות האור, ולאו דווקא בשעת משבר. בהצלחה ליאת

תודה רבה וגמר חתימה טובה!

שלום רב, אני פונה אליך להתייעצות לאחר תהליך ממושך, אך לא רציף, בו אחיין שלי נפגש עם מספר גורמים מקצועיים (פסיכולוגיים וכד') בשל בעיית התנהגות שלא באה על פתרונה ואף מחמירה לאחרונה. קצת רקע: אחיין שלי בן 6.5, אח תאום לילדה, יחסית מפותח לגילו (בעיקר מתבטא בגובהו). התפתחותו הקוגניטיבית תקינה לחלוטין לגילו, כנ"ל לגבי המוטורית. הוא קולט מהר מאוד (כשנדרש לבצע משימה כלשהי), מבצע משימות יחסית מורכבות לגילו בצורה מצוינת (לדוג': הרכבת תמונות פאזלים של 150 חלקים), ערני מאוד לסביבה שלו ורגיש. בערך מגיל 4 התנהגותו החלה להיות חסרת מנוחה ו"תפס את תפקיד" הילד שדורש יותר תשומת לב. אחותו, "התבססה" בתפקיד הילדה הטובה, כזו שלעיתים אף מלשינה כאשר הוא מתנהג בצורה לא נאותה. לאורך שהותו בגן (היו יחד באותו גן) הוא אובחן כמי שמתנהג בצורה קצת ילדותית לגילו, התנהג באופן חסר מנוחה, התגרה בסובבים אותו (לעיתים רחוקות אף בצורה מעט אלימה) ולרוב התעלם מבקשות הוריו כשניסו להרגיעו. כבר בתקופה זו החלו מפגשים עם פסיכולוג, אך לא בצורה סדירה. כאמור, לא חל שינוי בהתנהגותו. במהלך ארבעת חודשים האחרונים הוא נפגש (גם הדרכת הורים) באופן סדיר עם פסיכולוגית מהשירות הציבורי, אך לטענתה היא עדיין לא יודעת להצביע על המלצות אופרטיביות לתהליך טיפולי אשר יביא לשיפור התנהגותי. כוונתי בהמלצות אופרטיביות היא לדוג': במהלך הדרך עלתה הסברה כי ייתכן ומדובר ב – ADHD מאחר וההתנהגויות שהופיעו חלקן מתאימות להפרעת קשב וריכוז, אך לא הציגה בפני ההורים את האפשרות של מבחן TOVA כמדד אובייקטיבי נוסף לאבחון/שלילת ההשערה. במרוצת הזמן ועד היום חלה הידרדרות בהתנהגותו של הילד, וחמור מזה, לאחרונה בשיחות עם הוריו הוא מעיד על תסכול רב על כך שהסובבים לא מבינים אותו ואף הוא לא מבין מדוע הוא מתנהג כפי שמתנהג. לפני כחודש הוא עלה לכיתה א', שינוי משמעותי כשלעצמו עבור כל ילד, קל וחומר עבור ילד שמתקשה להצליח לייצר קשר בדרכים נורמטיביות. המורה כבר פנתה מספר פעמים להורים ודיווחה על ההתנהגויות המדאיגות כלשונה. להלן עיקרי הדברים שהציפה בפני ההורים: התנהגות מוזרה מפחידה שהולכת ומתעצמת ילד בעל רצון ללמידה נענה יפה לחיזוקים חיוביים ותיווך פרטני ואישי מחפש קשר דרך מבט עניים עמוק, מפוחד ואובד אין קשיי למידה או בעיות מוטוריות מתקשה לבצע משימות ביסודיות או במלואן עובד מהר, מתייאש מהר ורוצה לשנות פעילות אחרי זמן קצר התנהגויות: 1.קושי לשבת על כסא 2.הזזת ידיים ורגליים בתדירות גבוהה 3.צעקות, צווחות וקולות מוזרים ללא כל סיבה או הקשר 4.חוזר על דברי המורה והחברים 5.שוכב על הרצפה 6.זוחל אל פח האשפה במקום ללכת 7.לעיתים הוא עומד על השולחן או יושב עליו בישיבה מזרחית 8.כאשר מעירים לו, הוא חוזר על ההערות (גם של המורה וגם של החברים) 9.לוקח חפצים של אחרים ללא רשות 10.מציק לילדים בכיתה, נוגע בהם או מזיז את הכסא בפראות 11.מגמגם מאוד, משפטים קטועים וללא יכולת להעביר משמעות 12.מסיים את המשימות ללא ביקורת ובהרבה מקרים האיכות ירודה 13.צריך תעסוקה קבועה ואין סופית 14.במקרה של שעמום מתחילה אלימות עם ילדי הכיתה 15.יושב בשולחן לבד (גם בגלל ההצקות החוזרות ובשל הצורך במרחב) 16.לא מקבל מרות ומשמעת בעקבות כל הנאמר לעיל, הוא מתחיל לחוות דחייה חברתית מאחר וילדים לא רוצים לשבת לידו. בסוף החודש תתקיים פגישה עם מספר גורמים מביה"ס, בניהם המורה, יועצת חינוכית וכד'. "על השולחן" נמצאת המלצתם, הנחפזת יש לומר, להעבירו לביה"ס טיפולי אך מטרת הפגישה נוסחה כגיבוש הסכמות לגבי המשך שהותו בביה"ס. הפגישה תתקיים בצל מכתב שנשלח ובו טענו כי הם חושבים להשעותו מביה"ס. מיותר לציין שראשית ולפני הכל, אנחנו אובדי עצות באשר לתסכול שהילד חש ממצבו שלו. יתרה מכך, נקיטת פעולה דרסטית כמות זו שהוצעה מטעם צוות ביה"ס (את סולחת לי שאני לא משתמש בצמד המילים "צוותי חינוכי") יכולה להתברר כטעות איומה ואשרור המחשבות של הסביבה כלפיו אל מול המחשבות שהקטנטן הזה חושב על עצמו היום ובהמשך בעתיד. חשוב לי לציין שמדובר בילד מבריק מבחינה קוגניטיבית ורגיש, לכן אנחנו מאמינים שמסגרת של בי"ס רגיל היא עדיפה עבורו. יחד עם זאת, אנחנו גם מכירים בנחיצות התערבות מקצועית, סדירה ומעמיקה לאבחון מדויק ויצירת תהליך טיפולי דינאמי-התנהגותי. שתי בקשות לי אליך: 1.ע"ס פירוט ההתנהגויות, אשמח לחוו"ד מקצועית באשר למצבו והמלצות לדרכי פעולה. 2.המלצות כיצד להתכונן לקראת הפגישה שתתקיים בסוף החודש, כך שנוכל לייצר את התהליך הטוב ביותר עבורו בתוך כותלי ביה"ס הנוכחי. תודה גדולה, גיא.

שלום גיא, הפניה שלך נוגעת ללב, ואני חשה את חוסר האונים והבלבול בו כולכם נתונים. התיאור של המורה אכן נשמע מדאיג, אך כדאי לזכור שמדובר בהתרשמות ע"ס תצפית, ולא באבחון מסודר. כמובן שגם אני, מכאן, לא אוכל לגבש אבחנה על בסיס התצפיות של המורה, אך אוכל להמליץ בחום על פנייה לגורם מקצועי ומיומן לצורך איבחון יסודי, באמצעותו ניתן יהיה למפות את הקשיים ולהבין האם מדובר בקשיים על רקע התפתחותי, רגשי או אחר. בכל מקרה, ככל הידוע לי, השמה במסגרת של חינוך מיוחד אינה יכולה להתבצע ללא אבחון מסודר, ואין די בתצפיות או בהערכות. אגב, מבחן TOVA הוא לא המבחן החשוב כרגע, מאחר ובעיית הקשב והריכוז, אם קיימת, אינה במוקד כרגע. אני מציעה לא להסתפק בפסיכולוגית ביה"ס והיועצת, ולהגיע להערכה אצל מומחה מן התחום ההתפתחותי דווקא או אצל פסיכיאטר ילדים המתמחה בתחום (אם תרצה המלצה תוכל ליצור איתי קשר טלפוני). כרגע, השהות שלו בביה"ס מהווה מקור למתיחות רבה אצלו, וזה מצב לא רצוי. נראה כאילו כל האפשרויות 'רעות', וצריך לחשוב על זו שפחות תזיק. חשוב לזכור שיכולתו של ביה"ס להכיל ילדים מיוחדים מוגבלת, ולכן המלצתי היא לאפשר בינתיים כניסת חונך/מסייע בתשלום (יש סידור כזה) לכיתה, שיוכל לתת מענה למצבים הלא פשוטים הללו בזמן אמת. לפגישה בביה"ס עדיף, כמובן, להגיע עם פחות עמימות אבחנתית, ואני בספק אם זה יהיה אפשרי עד סוף החודש. כדאי להגיע לשם עם סוג של פתיחות, ולא כמו אלי קרב, ולשקול את כל האפשרויות בכובד ראש. למשפחה יש כוח רב בהחלטות מסוג זה, ולא נראה לי שצריך לדאוג מ'מחטף' או החלטה חסרת שחר. בהצלחה ליאת

שלום רב ! אני רואה שהמכתב נכתב בשנת 2009 . אצלי קיימת אותה הבעיה עם הבן שלי שהוא גם בן 6 ושנה הבאה עולה לכיתה א .הייתי מאוד רוצה לדעת מה עשיתם והאם זה הצליח לכם עם ילדכם ,החוסר אונים הזה הוא מאוד קשה .תדה מראש איה.

שלום איה, האם הצלחת ליצור קשר? האם קיבלת תשובה? אשמח לשוחח איתך בעניין. אנא צרי עימי קשר למייל [email protected] תודה, רונה

איה שלום יש לי בעיה דומה עם הבן שלי ואני חסרת אונים אשמח אם תצרי עמי קשר תודה

שלום... בתי בת 4 נכנסה לגן עירייה שהוא גן חובה וטרום חובה ביחד לפני כן הייתה שנתיים בגן פרטי מדהים מלא חום ואהבה אך רק עם 16 ילדים וממש קטנים מימנה היום בגן עירייה יש הרבה מאוד גדולים וחלקם בני 4 וחצי ועוד רובם הגדול הגיע מגן קודם יחד מאוד מגובש בתי לא מכירה ילדים משם מכירה את הגן כי אחיה היה שם לפניה לגננות היא הסתגלה למרות שחסר מהם הרבה חום ואהבה אך הבעיה היא החברה בימים הראשונים אמרתי לה יהיו לך חברים חדשים ואז היא התחילה לפנות לילדים ולשאול את שמם אך ענו לה בשלילה שתעזוב אותם לפי הבנתי גם לא מוכנים לשתף אותה הבעיה הנוספת שבתי גינגית עם אופי מאוד חזק מאוד עקשנית ויש לה חוקים וכללים משלה ולכן קשה לה לדעתי גם להתחבר אני מנסה בכל כוחי להפגיש אותה אחה"צ עם ילדות מהגן אבל לרוב אין משחקות זו ליד זו ולא ביחד הבוקר קורע לב ושהגעתי כמה פעמים להציץ בהפסקה אני רואה אותה עם עצמה לבד ובלל לא רוצה לצאת לחצר היא דיברה בטלפון עם הגננת הקודמת שלה והיא סיפרה לה כמה קשה לה וכולם מכירים את כולם והיא לא מכירה אף אחד מה לעשות זה קורע אותי

שלום לימור, כרגע, עדיין מוקדם להסיק מסקנות, שכן מרבית הילדים עסוקים בהתבססות וקליטה בגן החדש. יכול להיות שתחושת החריגות שנוצרה פה נובעת מהעובדה שקבוצת הילדים בגן היא ברובה וותיקה ומגובשת, ובתך צריכה להתמודד גם עם הסתגלות למקום חדש וגם עם חדירה לקבוצת ילדים מגובשת. אם זה המצב, שווה לבקש מהגננת יותר תשומת לב ועזרה, ובבית - להמשיך להזמין חברות ולהניח להן להסתדר בכוחות עצמן. אם הקשיים החברתיים לא היו בגן הקודם, סביר להניח שמדובר בקושי זמני שיסתדר. אם, לעומת זאת, גם בשנה שעברה היו קשיים (כשאת אומרת "עקשנית עם חוקים וכללים משלה" זה יכול לתת כיוון מחשבה כזה), כדאי יהיה להתייעץ עם פסיכולוגית הגן, ולחשוב על התערבות רלוונטית. בברכה ליאת