פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

בתי בת ה-3 נגמלה מחיתולים לפני כ-3 חודשים,ביום ובלילה. עם הפיפי הלך מצוין בתחילה בסיר אח"כ בישבנון ואח"כ טיפסה מיוזמתה על השירותים,עם הקקי היא גילתה יותר חשש לשבת, אז התמקדנו יותר בסיר שהיא נשארת במקום שכולם נמצאים והיא מסתכלת בספר או משחקת בבובה, וכל פעם כשהיא עשתה התפעלנו ואמרנו איזה מתנה נהדרת הבאת לנו ונתתי לה גם פרס קטן שהכנתי מראש, עם תחילתה של שנה כשעברה לגן עירוני עם24 ילדים היא מתאפקת כשהיא צריכה קקי. ולא עושה עד שיוצא לה בתחתונים בבית כשאנחנו מבחינים שהיא מנסה לעצור עם היד מאחור אנו הולכים איתה מהר ואז זה יוצא בשירותים אך אם היא צריכה לשבת יותר היא עושה קצת והיא אומרת "עשיתי אין לי יותר", ולאחר רבע שעה הסיפור חוזר על עצמו, אני לפעמים יושבת לידה ומספרת לה סיפור 10 דק' כדי שתמשיך לעשות לפעמים זה מועיל אך לא תמיד. קשה לי שהיא מתאפקת מבחינה נפשית ופיזית,כי היא יכולה לעשות 4 פעמים אחרי הצהרים בתחתונים. בלילות היא באה באמצע הלילה לישון איתנו, (ולעיתים היא פורצת בבכי תוך כדי שינה בערך שעתים אחרי שהיא נרדמה במיטה שלה.) היא ילדה חברותית בת אחרי שני בנים ומאוד אוהבים אותה כולם. איך יש באפשרותכם לעזור לי מכאן? תודה מראש

שלום איילת, לא לגמרי ברור לי האם מדובר בנסיגה, או שמא תהליך הגמילה מהקקי לא עלה יפה. מכל מקום, כרגע, נראה שיש עליה מעמסה גדולה של קליטה בגן חדש, פחדי לילה, וגם הדרישה לעשות קקי בסיר. כרגע, הייתי משחררת לחץ בנושא הגמילה, לא נכנסת למאבקים סביב זה, או ללחץ מיותר שיחלחל ממך אליה. את יכולה לומר לה שאת משאירה לה את נושא הקקי, וסומכת עליה שבסופו של דבר תצליח לעשות בסיר כמו גדולה. תוכלי ללמד אותה לטפל בעצמה ולהחליף לבד תחתונים למקרה של תקלה, וזהו. אני יודעת שקל להגיד וקשה הרבה יותר לבצע, ובכל זאת - נדמה לי שכל המתח שלכם סביב הקקי לא תורם, ורק מגביר את הסיכוי לכישלונות נוספים. המשימה הבוערת כרגע זה ההסתגלות לגן, וההפחתה במתיחות והפחדים. כשתהיה רגועה ונינוחה יותר, יהיו יותר הצלחות גם עם הקקי. יש דברים שאי אפשר לדחוק בהם, הדורשים סבלנות ויכולת הכלה. שולחת איחולי הצלחה ליאת

שלום רב, אנו הורים לילד בן 7 בריא ושמח בד"כ. לאחרונה הילד עובר משבר בעקבות מעבר דירה ומביע קושי גדול לחזור לשגרה לאחר החופש. יש המון מריבות סביבו בבית בעיקר עקב התנגדויות שלו וחוסר שיתוף פעולה. בימים האחרונים מתחיל להשמיע משפטים כמו "אני רוצה למות" וחוסם ואפו (במהלך ויכוח על שיעורי בית) היום הביט במראה בדרכו למקלחת והחל לדמוע ולומר כי בכל פעם שהוא מביט במראה הוא שואל את עצמו למה הוא חי ולמה צריך את החיים האלה, שאל אותי האם אני חשה ככה לפעמים. בשיחה עמו אמר כי עדיף שכל העולם והאנשים שבו "יחזרו לאלוהים". כאשר הצעתי לו שנלך לדבר עם מישהו שעוזר לילדים שחשים כמוהו הביע הסכמה בוגרת ואמר שהוא מאוד רוצה כי רע לו. חשוב לי להדגיש כי מדובר בילד שלא חסר לו כלום, מאוד אהוב ומצליח אולם בעל דרישות גבוהות מעצמו (וסביר להניח שגם לנו יד יד בעניין..)אנו מאוד מודאגים. אין לי ספק שעליי לפנות לעזרה מקצועית ובכל זאת אני שואלת האם זה שכיח או אפייני בגיל זה? דבר נוסף שעליי לציין הילד אינו ישן לבד , לא רק לאחרונה מאז ומתמיד היה לו קושי להרדם בעצמו ולישון לבד. וכן הרבה פחדים שלאחרונה התעצמו. אודה מאוד לתשובה מהירה עד כמה שניתן תודה רבה!

שלום לירי, הגם שילדים בגיל 7 מודעים רובם ככולם לקיומו של המוות, הדיבור על אובדנות אינו שכיח בגיל זה, והוא בהחלט מחייב התייחסות. גם אם אין לו כוונות אובדניות ממש, העובדה שהוא מואס בחיים ומוכן לוותר עליהם מטרידה מאד. כשמצטרפים לכך פחדים וקושי מתמיד להירדם ולישון לבד, מצטיירת תמונה שמצדיקה פנייה לפסיכולוג ילדים. השתדלי לא לראות בעצם הפנייה לאיש מקצוע עדות לכך שמשהו אצלכם לא בסדר. יש ילדים רגישים ופגיעים יותר, שכדאי ואפשר לעזור להם, וזה לעולם יהיה איתכם ובעזרתכם. בהצלחה ליאת

אז הנה, זה הגיע גם אלי. כן חזירים, לא חזירים - האף מלא, הראש מתפוצץ, והגוף כואב. מבטיחה להעלות את כל הודעותיכם, ולהשתדל להשיב עליהן בהקדם, כשארגיש טיפה יותר טוב. עמכם הסליחה ליאת

איחולי החלמה מהירה ... שרית

תודה על איחולי ההחלמה, בנות. זה כנראה עזר... עדיין במיטה, אך כבר עם כושר הקלדה. שוב תודה ליאת

ליאת תנוחי ותתחזקי ולא לעבוד קשה מידי כי זה לא בריא לבריאות! חן

בתי בת ה 7 וחצי , החלה לאחרונה להתנהג בצורה מוזרה ורצה לשטוף ידים כל הזמן . שמתי לב שהדבר החל סביב שיחות והפחדות שהיו בביה"ס ביחס לשפעת החזירים. יש לציין שאני ובעלי ממש לא מתרגשים מהנושא. נתון נוסף שיתכן ומשפיע - באוגוסט האחרון עברנו דירה (אם כי לא ביה"ס - הילדה נשארה באותה כיתה , עם המורה והתלמידים משנה שעברה), וצרפנו כלבה חדשה למשפחה, שבתי מסרבת בתוקף לגעת בה, כמו כן רצה לשטוף ידים אחרי כל נגיעה במי שנגע בכלבה. מה דעתך? האם אני צריכה לקחת אותה לטיפול?

שלום ד', אני חושבת שמסע ההפחדה נגד השפעת באמת חרג אל מעבר לגבולות ההיגיון, ויש בהחלט ילדים (ומבוגרים) שפיתחו חרדות מיותרות מפני משהו שממילא תוקף אותנו מידי חורף. אני חושבת שההורים הם סוכני הטיפול הטובים ביותר, והם יכולים להרגיע את הילד באופן המיטבי אם הם עצמם רגועים. יכול להיות, עם זאת, שדווקא האדישות שלכם לנושא, משאירה אותה קצת לבד עם הפחדים, בתחושה שכל האחריות לבריאותה נופלת רק עליה. לכן, נסו גישת ביניים. הקשיבו לפחדים שלה מבלי ללעוג או לבטל אותם, הסבירו לה מהי מחלת השפעת, ספרו לה שהיא עצמה הייתה חולה בזה כבר כמה פעמים ויצאה מזה בשלום, ושסביר להניח שכמו בכל חורף, גם השנה יהיו המון ילדים חולים ואולי גם היא. נסו לדמיין יחד איתה מה יקרה אם תהיה חולה, מה היא תרגיש, ומה תוכלו לעשות. אני חושבת שה'דמוניזציה' שעשו לשפעת החזירים, יוצרת אצל הילדים תחושה שמדובר במחלה אנושה ומפילה חללים, וכדאי מאד להחזיר לה את ממדיה הריאליים, תוך הדגשה שאפשר לנסות להימנע מזה, אך לא נורא אם נהיה חולים בזה. בעניין הכלבה לא הייתי עושה דבר כרגע, ומניחה לה לרחוץ ידיים כמה שהיא רוצה (אם זה נותן לה תחושת שליטה). אל תשתתפו בזה, אך גם אל תהפכו את זה למוקד עניין או מקור לתגמולים או תשומת לב מיוחדת. בהצלחה והרבה בריאות ליאת (שמחלימה משפעת...וכנראה נשארה בחיים).

שלום, יש ל ילד בן ארבע וחצי שהשנה נכנס לגן עירייה וקשה לו מאוד. בגן הקודם הוא היה הגדול ודי מנהיג ועכשיו יש גדולים ממנו בשנה. הוא לא רוצה ללכת לגן, הוא בוכה. רציתי לדעת מה להגיד לו איך לעודד אותו? תודה אמא מודאגת.

שלום רב, המעבר למסגרת חדשה ולא מוכרת מטיל על כל הילדים מעמסה רגשית לא פשוטה, ונדרשת תקופת הסתגלות עד שמושגת תחושת ביטחון במקום החדש. לא בטוח שהבכי קשור לסטטוס השונה שלו (גדול או קטן בגן), אלא לעצם היותו בגן חדש, עם צוות לא מוכר, כללים חדשים וילדים שאינו מכיר. כשהוא בוכה, בבוקר, תוכלי להביע השתתפות ברגשותיו, ולהגיד משהו כמו "אתה צודק. זה באמת קשה להגיע למקום חדש שאתה עוד לא מכיר, ואני מבינה שזה נורא קשה לך. אבל אני זוכרת כמה אהבת את הגן הקודם, וכמה הרבה חברים היו לך שם, ולכן אני סומכת עליך שתסתדר גם בגן הזה. הגננות מאד נחמדות, והן יעזרו לך להתגבר על הימים הקשים האלה עד שתתרגל. אם אתה רוצה, נוכל להזמין הביתה חברים מהגן, כדי שיהיו לך חברים, ואז יהיה לך פחות עצוב כשאני הולכת". יש לצפות שהילדים הרגישים יתקשו מעט יותר בתקופת החגים, ויירגעו רק אחרי סוכות, כשתתבסס שגרה. בהצלחה, ושנה מוצלחת ליאת

ליאת שלום, ביתי בת ה-6 היא ילדה מאוד פיקחית ומודעת לעצמה ולסביבה. בשנה האחרונה שמתי לב לכך שהיא נמנעת לגשת לשירותים עד שהיא "ממש חייבת". לעיתים, בעיקר בסופ"ש הייתי תופסת אותה "על חם" ומבקשת ממנה לגשת לשירותים ולהתפנות. לאחרונה, בתקופת הקיץ,עת הקיטנות, היא נמנעה להכנס לשרותים והיתה מגיעה לבית עם לחץ נוראי לעשות פיפי. לצערי קקי היא הצליחה לעצור ולהתאפק עד למצב שבאופן אוטומטי הגוף שלה "ננעל". כדי לשחרר אותה נאלצנו להשתמש בנרות ופעם אחת בחוקן. מאז היא שותה בוקר / ערב מיץ שזיפים + תרופה הומאופטית. הבעיה היא שהליכה לשרותים מלווה בבכי וצעקות. ניסינו לתת לה את הפתרונות ולתעלם מהבעיה,כלומר, לא ללחוץ עליה לשבת בשרותים, אך עוברים לפעמים 7-8 ימים לפני שניא "נשברת". בשבוע שעבר היא הלכה לביה"ס ושם בגלל שניסתה להתאפק התחתון התלכלך (בגלל ששותה את השיזיפים) ונשארה עד שהגעתי לאסוף אותה עם ריח מאוד לא נעים. אני מפחדת שתסבול בגג המצב מבעיה חברתית, היא גם לא מרוכזת בלימודים כי עסוקה בכאבי הבטן ואי הנוחות. איך אני יכולה לעזור לה? מה ניתן לעשות שלא עשינו? היינו אצל הרופאה ושללנו בעיה פיזיולוגית. הרופאה המליצה לפנות לפסיכולוג האם זה יכול לעזור? היינו בטיפול הומאופתי אך גם זה לא עזר. סליחה על האורך - אני כבר לא יודעת מה עושים תודה רבה

שלום רב, הטיפול באנקופרזיס (הפרעת הצטאות) כולל סיוע תזונתי, אך גם דגש מיוחד על טיב היחסים בין הילד להוריו, ועל דפוסי התקשורת בבית. הטיפול הפסיכולוגי (בנוסף על כל מה שעשיתם עד היום) מתמקד במשמעויותיו של הסימפטום (מאבקי שליטה? צורך בקרבה?), הוא בהחלט עוזר, וסיכויי ההצלחה גדלים ככל שההתערבות מוקדמת יותר. מצטרפת להמלצתה של הרופאה שלכם. בהצלחה ליאת

היי, בני בן 4 וגורם לנו סבל רב. הוא כל הזמן בוכה, כועס, מתעצבן, מתרגז, מתווכח, מתחצף על לא כלום!!!!!!! מה עושים?

שלום מירב, ילד שכל הזמן כועס, בוכה, מתרגז ומתווכח הוא אכן פחות נעים לסביבתו, וקשה יותר להיות הורה רגוע וסבלני לילד עם מזג סוער. עם זאת, הבחירה להביא ילד לעולם היא הבחירה המחייבת ביותר בחיינו, הגוזרת עלינו מידה לא מבוטלת של השקעה, מאמץ, נתינה והתמסרות, גם אם זה עולה במחירים של אי-נוחות ואפילו סבל פה ושם. ברוב המקרים, ילד עם התנהגות בעייתית הוא ילד סובל, או ילד שצרכיו לא זוכים למענה מספק ועקבי. כדי שילד יהיה משתף פעולה, נעים, חייכן ומכיר תודה, יש צורך בהרבה עבודה קשה, ובהשקעה בלתי פוסקת. רוב ההורים נתקלים בשלב זה או אחר בתקופות של קושי ומשבר, ומסיבה זו התפתח רפרטואר עצום של ספרי הדרכה להורים, אתרי אינטרנט להורים, חוגי הורים, ואנשי מקצוע שעניינם לסייע להורים שרוצים ללמוד ולהיעזר. אין לי ספק שגם בילד שלכם טמונה היכולת לגרום נחת והנאה, ואני ממליצה לכם להתחיל להשקיע בחיפוש הדרך הנכונה להגיע לזה. לא לוותר! ליאת

שלום אני מעונינת לברר: בני בן ה-9 עבר התעללות מצד חבריו כאשר הוא היה אמור להתקבל למחנה שלהם, הם ביקשו ממנו כמה משימות ואף איימו עליו שאם לא יבצע אותם הם יקראו לחברים וירביצו לו. להלן כמה מה"משימות": לרוץ מסביב למחנה (שטח גדול), לעלות על גג של גן ילדים ולגנוב משם דברים (לזה הוא לא הסכים איך שהוא הצליח להתחמק), ילד אחד השתין לו בפה וכו'. כיצד עליי לנהוג כעת עם ילדי? הוא לא מראה סימני מצוקה ולא כלום למעשה גילינו זאת מיועצת ביה"ס שקראה לנו לשיחה דחופה באישורו של בני.כל זה קרה בחופש הגדול ורק עכשיו גילינו זאת.

שלום שרי, מה שאת מתארת נשמע מזעזע ומשפיל, ואין לי ספק שבנך הושפע ונפגע רגשית מהאירוע הזה. אין זה בהכרח אומר שהוא ניזוק מבחינה פסיכולוגית, אך נדמה לי שיש טעם לברר זאת, ליתר ביטחון, עם איש מקצוע, שיוכל להעריך את הכוחות ומשאבי ההתמודדות שלו. חשוב לציין בהקשר זה שאיתותי מצוקה יכולים להגיע גם זמן מה לאחר הטראומה, או שהם מופיעים באופן סמוי או עקיף, כך שעין לא מקצועית לא תמיד תדע לקרוא אותם. נדמה לי שהלקח החשוב ביותר מהסיפור שלך, הוא הצורך לבסס מערכת של יחסי אמון ופתיחות עם הילדים שלנו, שיוכלו - בשעת מצוקה - לבוא אלינו ללא חשש, ולראות בנו כתובת מיידית לתמיכה וטיפול. אני מציעה לפנות לפסיכולוג ילדים או אולי מוטב לפסיכולוגית ביה"ס, שתוכל לטפל בהשלכות הנפשיות (אם יש) אצל בנך, אך גם בילדים המתעללים, שהתנהגותם בעייתית ביותר ומחייבת התייחסות טיפולית רצינית ודחופה. בהצלחה ליאת

שנה טובה,אני אמא לילדה בת 14 לאחר שנתיים קשות בחטה"ב ביקשה בתי לעבור לביה"ס אחר, ביקשה לשנות את השם ואפילו תסרוקת. אני זרמתי איתה. מה שביקשה קיבלה.אני גרושה למעלה מ-10 שנים בשנה האחרונה מימשתי את הזוגיות ואני עומדת להתחתן. בתי מאוד מפרגנת.הבת שלי לא יודעת שובע..תמיד רוצה הכל ועכשיו. כסף- עכשיו, בגדים עכשיו ותמיד בחוצפה כאילו שהכל מגיע לה ולעיתים היא אף מגדפת. לאחרונה החלה מסתובבת עם עוד חברה ברחובות העיר.ואנימתקשרת אליה על מנת לאסוף אותנ היא מסוגלת "לייבש" אותי בהמתנה של חצי שעה עד שעה. תמיד עונה בחוצפה. תמיד חושבת שהיא צודקת ושהיא הכי הכי..ואם היא טועה היא אומרת "מה, אני רק ילדה" בלימודים היא בינונית בחברה היא בסדר יש לה מלא מעריצים (בנים מחזרים)מה תוכלו להמליץ לי. נ.ב. יש לי ילדה נוספת בת 16 ואיתה הכל כשורה. שנה טובה וחג שמח. שני

שלום שני, ככלל, ילדים שמתנהגים "כאילו הכל מגיע להם", הם ילדים שלמדו את זה מניסיונם, וקיבלו הכל מבלי שיצטרכו לתת דבר בתמורה, אפילו לא כבוד בסיסי כלפי הוריהם. לפעמים זה קורה כתופעת לוואי של גירושין, כשההורה מבקש (במודע או שלא במודע) לפצות את הילד על העוול-לכאורה שגרם לו בהחלטה על פירוק המשפחה. במצב כזה, הורים נוטים להעניק ולתת, לוותר ולספוג, עד כי הילד מגיע בטעות למסקנה שבאמת מגיע לו הכל. למרבה הפלא, ילדים שמקבלים הכל ללא גבול, מפתחים רעב שאינו יודע שובע. זה קורה כי הם מפרשים את הנתינה החומרית כאהבה, ומגלים פעם אחר פעם שהכסף/מתנות/בגדים מעניקים סיפוק מהיר אך זמני מאד. דווקא בגלל שאת עומדת לפני פרק ב' בחייך, ולמרות הפרגון של בתך, אני ממליצה לך מאד על הדרכת הורים קצרה, שתנחה אותך ותסייע לך לעמוד מול התובענות של בתך באסרטיביות, ולכונן איכות חדשה של קרבה וקשר איתה, שאינה נשענת אך ורק על סיפוק לא מובחן של הצרכים שלה, אלא על התחשבות וכבוד הדדי בין שתיכן. בהצלחה ליאת

לכל באי הפורום שלנו, מאחלת לכולנו שנה חדשה וטובה. שנה של צמיחה, למידה, התפתחות והגשמה. שנה של אהבה וקבלה, שקט ושלווה, של זוגיות טובה והורות סבלנית ומטפחת. שנה שבה ילדינו ימשיכו להאיר בחיוכם את ימינו, יתנו לנו לישון בלילה, ויהיו בריאים וחזקים. ברכה מיוחדת לכל האימהות שבדרך, הנושאות בבטנן הבטחה גדולה. מאחלת לכולכן לידה מהירה וחגיגית, שפע חלב, והתיידדות מהירה וחלקה עם מי שיהפוך עד מהרה לדבר היקר ביותר עלי אדמות. מאחלת לכולנו, כאזרחי מדינת ישראל, שנה של שלום ואחווה, של שקט בגבולות, ושל סובלנות בין אדם לאדם. מקווה שהפורום הקטן שלנו ימשיך לפרוח, ולארח בין כתליו הורים משתדלים, המבקשים וחותרים לעוד ועוד טוב. שולחת לכולכם חיבוק חזק לשנה טובה ליאת

ליאת יקרה, שנה טובה, לך ולכל משתתפי הפורום החמוד והנעים הזה. כנראה שהתברכת בכישרון לבניית בתים חמימים במיוחד (לא שלא ידענו את זה :-). ניפגש כאן שוב בשנה הבאה שלך יעלה

קיבלתי גם את הברכות של מאחורי הקלעים ושמחתי בהן! שנה טובה ויופי על כל ההישגים... :-)) ליאת

שלום, בתי בת שלוש וחצי. יש לה נטיה להתעניין בילדים גדולים ממנה משמעותית ובמבוגרים. ילדים בני גילה מעניינים אותה רק אם הם מתקשרים ברמה גבוהה כמו שלה. הדיבור ההבנה והתקשורת שלה מעל הממוצע לגילה והיא דורשת הרבה תשומת לב, מה שמביא אותה לחפש ברחוב כל מיני סבתות משועממות שתוכל להתחבר איתן. היא סקרנית לגבי אנשים ומחפשת כל הזמן לפתח שיחות עם זרים, כך היא משיגה תשומת לב ובמה, וזה עושה לה טוב. גם בבית היא דורשת הרבה תשומת לב והקשבה, לשחק לבד ולשחק בכלל היא לא ממש יודעת. שאלה ראשונה - מה ניתן לעשות כדיי לספק את צרכיה והאם צריך "לנטרל" אותם? שאלה שניה - מכיוון שהיא בגן עם בני שלוש וחצי ומטה, יש לי תחושה שהיא משועממת. הגננת טוענת שהיא רגזנית כלפי חבריה בגן ולא סובלנית וגם מאד "צומי" כלפי הגננות. אני חוששת שזה בגלל שאין לה עם מי ממש לתקשר, הגננות כמובן עסוקות, והילדים ברובם קטנים ממנה בלי קשר לזה שהיא מפותחת מטבעה. איך אוכל לפתור בעיה כזו?

שלום תיקי, יש ילדים, בעיקר בכורים או ילדים יחידים, שגדלו באווירה משפחתית בה הם היו כל הזמן במוקד, כשההורה מספק את עיקר העניין והתעסוקה, ואחראי לגרייה הבלתי פוסקת. בדר"כ מדובר בהורים מאד 'משקיענים', שגם נהנים מפעילות משותפת עם הילד. הצרה מתחילה כאשר הסבלנות נגמרת, כאשר המציאות משתנה (למשל עם לידת הילד השני) או כאשר הילד עובר לסביבה שונה, שאינה מאפשרת לו להיות כל הזמן במוקד תשומת הלב. וויניקוט, פסיכואנליטיקאי חשוב שכתב הרבה על התפתחותם הרגשית של ילדים, טען כי היכולת להיות לבד תלויה בשלב מוקדם יותר, בן הילד משחק לבדו בנוכחות ההורה. יכול להיות שבשלב זה, תוכלי לעזור לה אם תעודדי גילויים של עצמאות דווקא בנוכחותך, כאשר את נמצאת קרוב, אך לא משתתפת בפעילויות שלה. תוכלי לעודד ולשבח אותה כאשר היא מצליחה להעסיק את עצמה יפה, לבנות פאזל לבדה או לצייר מבלי שתהיי מדי מעורבת. בנוסף, נסי לעודד ולהרחיב את חיי החברה שלה עם ילדים בני גילה. הזמיני אליה חברים ושלחי אותה אליהם, כדי שתלמד ליהנות מחברתם. ילד שרגיל להיות בעיקר בנוכחותם של מבוגרים, אינו מתמודד עם מצבי קונפליקט (המבוגרים נוטים לוותר לילד קטן ולא להיכנס איתו לעימות), ומפסיד הזדמנויות לשכלול המיומנויות החברתיות החיוניות. ילדים לא יוותרו לה, וייאלצו אותה ללמוד להתחלק, להמתין בתור, ולהתמודד בזירה החברתית ללא הנחות. אני לא חושבת שבתך בהכרח משתעממת בגן, אלא מתקשה למצוא את מקומה בקרב קבוצת הילדים. תני לה את הזמן וההזדמנות "להיות ילדה", וללמוד ליהנות מזה. בהצלחה ליאת

תודה רבה על תשובתך המפורטת והמעניינת שנה טובה

שלום בני בן ה 3 אינו גמול מחיתולים, לאחר נסיונות רבים של גמילה החזרתי לו את הטיטול , כיום מנסה לגמול אותו (5 ימים) ואינו מוכן להוציא פיפי באסלה ולא בסיר , הוא מתאפק כל היום ועצבני מאוד,כמו כן גם לא בורח לו על הריצפה . איני יודעת מה לעשות, ומפחדת שלא יגרם לו נזק בריאותי ,הוא מאוד עקשן (לפעמים בורח לו במכנסיים בגן). אשמח לשמוע את דעתך ועזרתך

שלום דנה, נראה שבנך חושש מאד מכישלונות, אולי על רקע כישלונות העבר שהסתיימו בהחזרת הטיטול. התאפקות כל כך עקשנית יכולה - אולי - להעיד על כך שהקושי לא נובע מחוסר שליטה בסוגרים, אלא מפחד כלשהו שקשור לאסלה, לסיר, או לאפשרות של פספוס. מאחר ומדובר כבר בילד גדול, יחסית, אפשר לשוחח איתו באווירה נינוחה ורגועה ולברר ממה נובע הקושי. כדאי לבחון גם את התגובות שלך (או את אלה שהיו אז) ולתקן אותן אם קיים בהן מרכיב של לחץ. לפעמים כשהולך קשה בבית, דווקא בגן זה יכול להצליח, בנוכחותם של ילדים אחרים הנמצאים בתהליך יחד. נסי להתייעץ עם הגננת ולהיעזר גם בניסיונה. כרגע, מאחר ואתם רק חמישה ימים בתהליך, יש להתאזר בעוד סבלנות ולשחרר לחץ. אשמח לשמוע איך מתקדם ליאת

מרוב שאני נסערת ולא ישנה בלילות מדאגה שכחתי להודות לצוות הפורום ולליאת על הזמן שאתם מקדישים לנו. אז תודה מראש לכולכם, שנה טובה וחג שמח!

חג שמח ושנה טובה גם לך, מיכל, ונא לישון בלילה. הילדים שלנו צריכים אימהות שמחות ומתפקדות. יהיה טוב :-)) ליאת

בוקר טוב, בני הבכור בן שנתיים ו-7 חודשים. השנה נולד אחיו והוא בן 4 חודשים. מעבר לכך, העברנו אותו בתחילת השנה לגן חדש בלית ברירה. בגן החדש יש 34 ילדים ומעט מטפלות.הוא לא אוכל כל היום (רק שותה). הוא ילד מאוד חברותי ומאוד בוגר לגילו ועכשיו הוא נראה פשוט אבוד ולא מנסה להתיידד עם ילדים אחרים וכנראה מצוי בקשר רק עם המטפלות. הוא איבד את כל שמחת החיים שלו וכל יום הוא אומר שהוא לא רוצה את הגן הזה (בעצב רב). אני ממש לא בטוחה שמנסים לנחם אותו כשהוא בוכה. הערה נוספת: אבא שלו לוקח אותו מדי בוקר לגן ואני נשארת בבית עם התינוק - מה שמקשה עליו מאוד את העזיבה מדי בוקר. עברו כבר יותר משבועיים מתחילת השנה-האם יש סיכוי שהוא ייקלט בגן הזה ואף ירצה יום אחד ללכת לגן בשמחה???

שלום מיכל, אני תוהה למה את מתכוונת כשאת מציינת שהגן החדש נבחר בלית ברירה, ומקווה שעמדת על טיבו ואיכותו ומצאת אותו מתאים לבנך. אם את חוששת שלא מדובר במסגרת טובה ומכילה, אולי שווה למצוא אחת כזו ולא להתפשר. ובכל זאת, גם בגנים מצויינים, אנחנו רואים ילדים שמתקשים להסתגל, וכמו שאת בטח רואה כאן בפורום, שבועיים זה זמן קצר מאד כשמדובר בילדים צעירים, ורבים מהם עדיין נאבקים בחבלי הקליטה. אם את לא בטוחה שעוזרים לו ומנחמים אותו כשהוא בוכה, מחובתך לוודא שזה אכן כך. אין לצפות שילד ירגיש טוב בכל מקרה ובכל מקום רק כי זה מתאים לנו. אני בודאי לא אוכל לדעת מכאן האם מדובר בגן טוב. בקשי מבעלך להישאר עם התינוק, והתלווי אל הילד לגן, כך שתוכלי לראות בעצמך האם המסגרת מתאימה וידידותית. כמובן שיש סיכוי טוב שהילד יתרגל ויפסיק לבכות, וסביר להניח שגם התיאבון יחזור כשיהיה לו יותר קל. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום, בתי הבכורה בת 3 וקצת ובחודשים האחרונים התגברו אצלה פחדים מכל מיני דברים. הייתה לה תמיד רתיעה מבעלי חיים אבל לאחרונה זה גובל ממש בהיסטריה אם היא רואה חתול, כלב או אפילו אוגר. היא תמיד סוגרת את הדלת לבית (גם אצל סבא וסבתא) מחשש שיכנס חתול - זה באמת קרה כמה פעמים אבל מיד הוצאנו אותו החוצה והראנו לה ששום דבר לא קורה. היא גם מפחדת להשאר לשחק בדשא שלנו אם אני לא קרובה אליה מפחד החתולים. היא גם מפחדת לעלות על מתקנים בגן שעשועים ומסתפקת בנדנדות או במתקנים של התינוקות. בנוסף היא התחילה לפחד ממים - ים ובריכה. היא בשיעורי שחיה לתינוקות כבר מגיל 9 חודשים ותמיד היתה מצויינת בזה. היא כבר שוחה לבד במים בלי מצופים, צוללת לקרקעית וכו'. המורה תמיד מדגימה עליה תרגילים. בשיעורים האחרונים היא מסרבת לעשות חלק מהתרגילים ואפילו מבקשת לצאת כי היא "קצת עייפה". נראה כאילו היא מפחדת לצלול. כשהיינו בים היא לא הסכימה אפילו להכניס את כפות הרגליים כי היא מפחדת מהים, למרות שהיא הייתה עם אבא שלה. קשה לנו לדעת מה לעשות או למה זה קשור - אחותה שנולדה לפני 10 חודשים, גן חדש. האם לפנות לטיפול מקצועי או שזה יעבור לבד ? תודה

שלום מיטל, פחדים הם חלק מחוויותיו של כל ילד במהלך התפתחותו, והפחדים שאת מתארת בהחלט אופייניים לגיל 3-4, בין השאר כתוצאה של התפתחות הדמיון וההבנה של פוטנציאל הסכנה. מבחינות רבות, הפחדים משקפים התפתחות קוגניטיבית טובה, וככאלה אינם מדאיגים. מול התעצמות הפחד, יש לנסות ולהרגיע, לחבק, לוותר על מה שלא הכרחי ובטח שלא ללעוג או לנסות לשכנע ש"אין ממה לפחד". ברוב המקרים, תגובה רגועה ושקטה של ההורה מספקת מענה לפחד עד שהוא עובר מעצמו. הבעיות מתחילות כאשר הפחדים מזכים את הילד בתשומת לב חריגה, ונוצרת התעסקות בלתי פוסקת בו ובהם. במצב כזה, תגובת המבוגרים עלולה לתגמל את הפחד, ולהגביר את הסיכוי שהילד יתקשה לוותר עליו. לכן, יש להישאר ענייניים, להרגיע בקצרה, ולא לעשות "שמיניות באוויר" כדי שהילדה לא תפחד. כרגע, נסו לא להכריח אותה להיכנס לים בכוח, והשאירו לה את ההחלטה מתי והאם לצלול, לעלות על מתקנים בגינת המשחקים, או להתקרב לחתול. אני מאמינה שזה יעבור בסופו של דבר. שנה טובה ליאת

שלום רב,אנחנו הורים לילדים בני 13.14 בכיתות ז',ח',ונאלצים לעבור לעיר אחרת.(נגמרה לנו תקופת השכירות ואנו עוברים לדירה שלנו שהיא בעיר אחרת) באזורנו אין חטיבת ביניים ואילו באזור החדש כן. אני בהמון חששות איך הילדים יעברו את המעבר הזה. היום בבית ספרם הם בולטים מאד לטובה גם בלימודים וגם חברתית. אנחנו נצטרך לעבור בסוף דצמבר ממש באמצע השנה. אני מאד חוששת שהם יעברו משבר נפשי.אשמח לקבל ממך טיפים.אני אפילו שוקלת אולי להשאר בעיר הנוכחית ולחפש אלטרנטיבה אחרת. המון תודה ושנה טובה!

שלום יפה, הורים נוטים לחשוש יתר על המידה מפני משברים נפשיים, ומפגינים הערכת-חסר בכל הנוגע לחוסנם הנפשי של הילדים. ילדים בריאים, בכל הגילאים, יכולים לעמוד בהצלחה באתגרי החיים, גם אם אינם פשוטים. מעבר ממקום אחד לאחר בהחלט יכול להיחוות כמשבר זמני, ולהטיל על בני המשפחה כולה מעמסה ומאמץ יוצא דופן. זהו תהליך המצריך התארגנות מחודשת, ולעיתים שינויים משמעותיים בהתנהלות היומיומית. אם החלטתם לעבור, מתוך אילוצים כלכליים ואחרים, יש להציג זאת לילדים באופן בהיר, תוך שאתם מציינים בפניהם שזה יהיה כרוך בקשיים. הכנה מראש יכולה למתן את תגובות המשבר בהמשך. רצוי שהילדים ידעו לאן הם עוברים, יבקרו בבית הספר, וילמדו ככל האפשר על סביבתם העתידית. עבור מתבגרים, מעבר דירה יכול להיות קשה יותר בהשוואה לילדים צעירים, בעיקר בגלל שלחברים יש תפקיד מכריע בתקופה זו, והם הופכים להיות חשובים לפחות כמו בני המשפחה. הניתוק ממעגלי החברים עלול להיות מכאיב וצורב יותר. עם זאת, ילדים חברותיים וכשירים, שהוכיחו בעבר יכולת בינאישית טובה, מצליחים לשחזר זאת גם בסביבה החדשה במוקדם או במאוחר. ככל שניתן לנבא מרחוק ומבלי להכיר את הילדים כלל, אומר בזהירות שאפשר לסמוך עליהם שיוכלו לעמוד בשינוי בהצלחה, גם אם יהיה כרוך במחירים זמניים של מתח, עצב, כעס או בדידות. מאחלת לכם שנה של שינויים טובים, התבססות כלכלית והרבה בריאות ליאת

שלום ליאת, עד כה הצלחתי להשאיר את בני בן ה-6 בערוץ "הופ" אך התכנים כבר "קטנים" עליו ואני מחפשת נואשות ערוץ ילדים שהסרטים המצוירים בו יהיו ללא אלימות וללא דמויות מעוותות ולצערי אין כזה-גם ערוץ דיסני החדש מאוד מאכזב (וכן לדעתי גם בובספוג הוא מעוות והתכנים אלימים). מה אני עושה? האם לוותר ולתת לו לראות בובספוג,ג'טיקס ועוד תכניות שלדעתי הן מחרידות בתת-רמה שלהן (כי זה מה יש)? לא רוצה להוציא אותו מהכלל אבל גם לא רוצה שיראה זבל (אגב גם ערוץ לוגי--חוץ מכ-2 תכניות מדע השאר סרטים מצויירים מעוותים). אשמח לשמוע את דעתך.

שלום נעמי, את נוגעת בשאלה טובה, המעסיקה הורים ומחנכים מאז ומעולם. השאלה עד כמה (והאם זה מעשי בכלל) לשלוט, או לנסות לשלוט, בתכנים אליהם ייחשפו הילדים. יש הורים שפטרו את עצמם מן השאלה, וסילקו את מכשירי הטלוויזיה מהבית. אחרים מנסים להגביל את שעות הצפייה ואת הערוצים הפתוחים, ולמנן את התכנים ככל יכולתם. גם בקרב פסיכולוגים הדעות חלוקות. אישית, אני מחזיקה בדעה שצנזורה מחמירה אינה מיטיבה עם הילדים לטווח הארוך. במילים אחרות, אני מציעה "אם אי אפשר להחזיק אותם לנצח בבריכה של הקטנים, בואו נלמד אותם לשחות". ממש כמו במקרים של ספרים או מזון, החשיפה למגוון גדול ועשיר מוכיחה את עצמה, והילדים לומדים די מהר לגבש לעצמם את התפריט הנכון, לזהות את הג'אנק ולצרוך אותו (אם בכלל) במידה. מאחר ואי אפשר לבודד ילד מהמציאות שסביבו, ומאחר ואלימות ותכנים 'לא ראויים' נמצאים בכל מקום, עלינו לחסן אותו מפניהם, תוך חשיפה מבוקרת ומתווכת, והרבה עבודה חינוכית. נוכחותו של הרע בחיינו חיונית, ולו כדי שנוכל להוקיעו, ובכך לחזק את גבולות המותר והאסור, הראוי והבלתי ראוי. כרגע, אני ממליצה על עידוד הקריאה, אפשר לקרוא יחד ספר בהמשכים, עידוד פעילויות מעשירות ומגוונות מחוץ לבית, והיכרות עם פנים רבות ככל האפשר של העולם התרבותי שלא דרך מסך המחשב או הטלוויזיה. זה מצריך עבודה ומחשבה, ובעיקר התמסרות שלנו כהורים להקניית הטוב, מבלי לצפות שזה יקרה דרך מכשירים חשמליים... שנה טובה ליאת

מחפשת פסיכולוג ילדים בקריות לילד בן 8, מחונן ורגיש באופן קיצוני, מתוק וחמוד וטעון כנראה מאוד בפנים.

שלום חן, איני מכירה פסיכולוגים לילדים באזור זה. קוראים שיש להם המלצה ספציפית יכולים לשלוח את המלצותיהם לכאן. לא אעלה אותם אל הפורום, אך אדאג להעביר אותן אליך. נסי להתעניין גם אצל יועצת ביה"ס או רופא הילדים שלכם. בהצלחה ושנה טובה ליאת

יש לי מישהי מעולה בקריות. למה לא תעלי את המלצתי לפורום? הרי אחרים עושים את זה כל הזמן #פה#. אשמח אם חן תיצור איתי קשר על מנת שאתן לה את המלצתי.

שלום רב. ביתי בת 4.5 שנכנסה בספטמבר האחרון לגן מועצה(ציבורי). עד כה הייתה במסגרת פרטית ופרחה שם. לגן החדש ברה עם עוד שמונה חברות מהגן הקודם(ז"א שהחברים בגן מוכרים לה בחלקם)אך זהו צוות חדש. המים הראשונים להסתגלות עברו בשלום וביום החמישי האסימון ירד והחלו קשיי הפרידה. זה מלווה בבכי בבוקר וחוסר רצון ללכת לגן. היא מבקשת עד תחנונים להשאר בבית או לבוא איתי לעבודה וטוענת שמשעמם לה בגן. היא הספיקה כבר לפתחח רתיה מסויימת מהגננת המשלימה ובכל יום (בנוסף לסצינת בוקר)שואלת אם אותה גננת משלימה נמצאת היום בגן.. בשיחתי עם אמהות אחרות בגן אין הן מעידות על התנהגות זו ואף הבכי בבוקר כבר איננו. מה לעשות?

שלום שני, אם תקראי קצת את הפניות של השבוע האחרון, תגלי ודאי שבתך אינה לבד, ושרוב הילדים נמצאים עדין בעיצומה של תקופת ההסתגלות לגן. בתקופה של כל כך הרבה שינויים ודרמות, דמות חדשה נוספת (גננת משלימה) מהווה התמודדות עודפת, ויש לא מעט ילדים שמגיבים לזה בהסתייגות או רתיעה. (את מזכירה לי נשכחות - הילדה הפרטית שלי הייתה נמנעת משיעורי מוסיקה בגן בערך עד חנוכה, כי פחדה עד מוות מהאקורדיון...). מול סצינות הבוקר כדאי להישאר רגועים ושלווים ככל האפשר, לשדר אמון וביטחון בצוות הגן כולו, ולהבטיח שמיום ליום יהיה יותר קל. אני מציעה להיערך להתגברות זמנית של הקושי אחרי החגים, ורק אז לצפות להתייצבות ורגיעה. בינתיים שום דבר לא נשמע חריג או בלתי רגיל. בהצלחה, ושנה טובה ומחוייכת ליאת

שלום, בתי בת שנה ו 10 חודשים הצטרפה לגן חדש לאחר שהיתה במסגרת של מטפלת עם עוד שני ילדים מגיל 5 חודשים. בגן החדש 15 ילדים. היא היתה בגן בתחילת אוגוסט למשך שבועיים בקייטנה יחד עם אחותה הגדולה שהיתה בגן שנתיים. במהלך הקייטנה התנהגה כרגיל, שיתפה פעולה ברוב הפעילויות (לא כולן) ואכלה כרגיל. החל משנת הלימודים היא מגלה קשיים רבים, הפרידה בבוקר מאד קשה אבל אנחנו נפרדים מהר ולא מושכים את הזמן. היא לא משתתפת כלל בעבודות היצירה, היא מגלה עניין רק במשחקים בחצר ובמפגשי הבוקר. הבעיה היותר גדולה מבחינתי שהיא הפסיקה לאכול ארוחת צהריים בגן (אוכלת רק א. בוקר) ומיום שישי האחרון הפסיקה לאכול בכלל, לא א. בוקר ולא צהריים. לדברי הגננת הם מנסים כל דרך אפשרית לשכנע אותה לאכול וזה לא עוזר. כשאנחנו מגיעות הביתה אני נותנת לה ארוחה חמה והיא אוכלת בטירוף. שאלתי היא האם התנהגות זו אופיינית ? ומה עושים במקרה כזה ? מהו פרק זמן סביר להימנעות מאכילה בגן? האמת שאני די מתוסכלת ואשמח לקבל כלים ודרכים להתמודדות ופתרון. תודה מראש - נטלי.

שלום נטלי, את ודאי יכולה לראות שהפורום עסוק מאד בימים אלה בשאלות סביב משברי הקליטה, וזו הזדמנות להזכיר לכולנו שחלפו בסה"כ שבועיים מתחילת השנה, ולכן כל ההתנהגויות החריגות, כולל התנהגויות של נסיגה, עוררות יתר, עצבנות, קשיי שינה ואכילה, יכולות להיות מיוחסות למאמצי ההסתגלות. דווקא לאור החגים הבאים עלינו לטובה, וקוטעים את רצף השגרה, יש להתייחס אל החודש הראשון כאל תקופה שברירית המועדת לנסיגות. אחרי סוכות, כשתתאפשר שגרת עבודה שאינה נקטעת כל שלושה ימים, אפשר יהיה לצפות להתקדמות משמעותית. כרגע, הניחו לה עם האוכל. אפשר להשאיר לה חטיף אנרגיה בתיק קטן, למקרה שתרגיש רעבה, ולאפשר לה "להרגיש בבית" בקצב שלה. שנה טובה ליאת

ליאת שלום שני ילדי נמצאים בצהרון של המתנ"ס (בשכבות גיל אחרות). אני לא מרוצה מההתנהלות של אחד הצהרונים וחושבת על אפשרות להוציא אותם בעצמי בצהריים פעמיים בשבוע, כך שייצא להם להיות בצהרון 3 פעמים בשבוע - האם זה יכול לבלבל אותם ולגרום לצפיה כל יום שאני אאסוף אותם? האם אני יכולה לנסות בהתחלה פעם-פעמיים ולא להגיד להם כלום אלא לעשות להם הפתעה, רק כדי שאני אראה אם זה מסתדר לי מבחינת זמנים בעבודה? תודה מראש ושנה טובה גילי

שלום גילי, מסגרת של צהרון היא מלכתחילה פחות נוקשה מזו של הגן או ביה"ס, ויש לא מעט אימהות שמשתמשות בה לסירוגין, בהתאם לצורך. אפשר להציג זאת גם לילדים, ולומר להם שיהיו ימים שתשתמשו בצהרון, ובימים אחרים - בהם אינך עובדת - תבלו יחד בבית. אני לא חושבת שזה יבלבל אותם, לפחות לא מעבר לזמן ההסתגלות הראשונית. רצוי לא לשתף אותם במחשבות השליליות על הצהרון הפחות מוצלח, ולנסות לדאוג לשיפור או לצהרון אחר עליו תוכלי לסמוך. בהצלחה ליאת

יש לי ילד כמעט בן 13 והוא מתלונן על הזיות במשך היום קשה לו להסביר אבל הוא מספר על מעין בלאק-אאוט הוא לא יודע מה נעשה סביבו וכאילו רודפים אחריו, הוא מספר על הזיות דומות כמו במצב של חום גבוהה, השבוע הוא התלונן כבר פעמיים על התופעה. אם למישהו יש מושג מהי התופעה הזו אשמח לקבל עיצה תודה שושי

שלום שושי, אני ממליצה לפנות להתייעצות עם רופא הילדים שלכם. מן התיאור שלך קשה להבין מה בדיוק קורה לו, אך נדמה לי שזה מצריך התייחסות מעבר לעצה באינטרנט. שנה טובה ליאת

שלוך לך! בני בן שנתיים ו3 חודשים ולאחרונה הוא דוחה את אבא שלו כל הזמן. לא מעוניין שירים אותו בבוקר מהמיטה, לא מעוניין לנשק אותו וכו.לעיתים לשחק איתו הוא מסכים או כשיש לו אינטרס מסויים. הוא כל הזמן מעדיף אותי האמא. אני יודעת שבגיל 4 אמור להיות תסביך אדיפלי כלשהו אבל לא נראה לי שזה המצב בטח לא בגיל כה מוקדם. אשמח להסבר ומה צריך לעשות כדי שלא ירחיק אותו ממנו. תודה

שלום ואלרי, אם נניח לרגע לתסביך האדיפלי (גם בשיא התקופה האדיפלית ילד זקוק מאד לאביו ואוהב אותו), מה שאת מתארת יכול לשקף משהו רחב יותר, שקשור לבאלאנס המשפחתי בכללותו, ולאו דווקא ליחסים שבין בנך לאביו. קואליציות משפחתיות לא צומחות בדר"כ בחלל ריק, והן משרתות את הצרכים של כולם. אם את חושבת (בצדק!) שאביו של הילד צריך להשתתף בטיפול בו, ולהקים אותו בבוקר מהמיטה למשל, נסי להיעלם משם, ולאפשר להם להסתדר בלעדייך. באופן דומה פעלי בזמן האמבטיה של הערב או ההשכבה לישון. יכול להיות שלא הכל יילך חלק, ויתכן שגם יהיה בכי, אבל אם תתני להם מספיק הזדמנויות, זה יקרה לבסוף. בהצלחה ליאת

שלום, אני אם לבת בת 5 וחצי ובן בן 3 וחצי. אנחנו נמצאים בשליחות בחו"ל במדינה בה נהוג לא להפריד בגני הילדים בין קבוצות הגילאים. לכן, שני הילדים שלי באותו הגן באותה קבוצה. הבן כרוך מאוד אחרי אחותו הגדולה ולא מפתח קשרים חברתיים עצמאיים כלל. אנחנו נמצאים כאן שנה והוא עדיין לא שולט בשפה (כמו הבת). הוא משחק עם אחותו החברים של אחותו בלבד אולם אלה גדולים ממנו בשנתיים ואף יותר. הוא לא מוכן לשחק עם בני גילו ואין לו חברים משלו. אני מוטרדת ורוצה לדעת האם יש לפעול בנושא? האם כדאי להפריד ביניהם או שמדובר במצב לא בעייתי אשר יחלוף? תודה

שלום עדי, לא ציינת מתי הם נכנסו לגן, וכמה זמן נמשך המצב הזה. כעיקרון, ההיצמדות של האח הקטן לאחותו יכולה להיות דרך להתמודד עם משבר הקליטה הזמני, וככזאת - אין בה שום דבר נורא. יש לצפות שעם הזמן וההסתגלות הוא ימצא לעצמו חברים ברמתו. ברוב הגדול של המקרים, ילדים גדולים נוקטים זהירות והתחשבות טבעית כלפי הקטנים, ולא פוגעים בהם או מסכנים אותם, להפך. הבעיה היותר מטרידה קשורה לתחושת האחריות המכבידה שאולי מעיקה על האחות הגדולה. גם כאן, אם זה משהו זמני, איני רואה בכך בעיה. אם, לעומת זאת, מדובר בזמן רב שהמצב הזה נמשך, שווה לשקול השמתם בשתי כיתות נפרדות. שתהיה לכם שנה טובה שם, במרחקים. אצלינו כבר מרגישים את הסתו. בנגיעות קלות, אבל מרגישים. :-)) ליאת

תודה רבה על התשובה ושנה טובה גם לך! כאן הסתיו מורגש היטב... הילדה הגדולה התחילה ללכת לגן באוקטובר שנה שעברה והבן הצטרף אליה בינואר (כשלושה חודשים לאחר מכן). אתמול הם חזרו לגן אחרי חופשת הקיץ לשנה שניה. הוא עדיין צמוד אליה ולחברים שלה ומצהיר כי הוא לא רוצה חברים משלו רק לשחק איתה. בדצמבר אנחנו אמורים להגיע לשלושה חודשים לארץ לצורך לידה (של בת שלישית). האם לדעתך כדאי לשלב אותם במסגרות בארץ למשך תקופה זו? זו נראית הזדמנות להפריד ביניהם לתקופה מסויימת. האם כדאי לפנות לייעוץ בטרם קבלת החלטה כזו? תודה רבה

שלום! הבן שלי עוד חודש בן 3,ילד מקסים,אוהב חברה, אנשים וכו'. הוא עלה לגן חדש,במבנה חדש עם אותם החברים אבל עם גננת חדשה ומטפלות חדשות. הימים הראשונים עברו בסדר גמור,הפרידות בבוקר היו רוב הפעמים בסדר,הוא אומר לי אמא תשארי איתי,אל תלכי,תשחקי איתי וכו' אבל אני מסבירה לו שאני צריכה ללכת ושאני אחזור לקחת אותו יותר מאוחר,אחרי שהוא יקום מהשינה והוא מאוד מקבל ונותן שיעזרו לו.בימים הראשונים הייתה בגן מטפלת שעבדה בגן הקודם שלו לעזור להם בקליטה ושבוע שעבר היא עזבה. ביום חמישי הוא פספס פיפי פעם אחת במשך היום, כשהוא היה בחצר.אתמול ביום ראשון הוא פספס פעמיים,פעם אחת בתוך הגן הוא פשוט עמד והתחיל לעשות ואמר שיוצא לו ובפעם השנייה לפני שהחליפו לו בגדים, שלחו אותו לעשות פיפי והוא הוריד את המיכנסיים ופשוט לא התקרב לאסלה ועשה ברצפה.אין לי ספק שעובר עליו אזשהו קושי רגשי כי הוא גמול כבר מגיל שנתיים ו-4 חודשים,גמילה שהייתה מאוד מוצלחת בלי כמעט שום פספוסים,כי גם בסוף שנה שעברה,קצת אחרי שילדתי את אחותו היו לו כמה קטעים של פספוסים וזה עבר.כששאלתי אותו בבית למה החליפו לו מיכנסיים אז הוא אמר שברח לו. אמרתי לו לא נורא,לא קרה כלום ושאלתי אותו למה הוא לא הלך מהר לעשות בשירותים.הוא אמר לי-כי יש שם כלב וחיפושית אבל אני לא מפחד מהם, זה בובה, הם לא אמיתיים ובאמת ישעל הקיר בשירותים מדבקות של כלב וחיפושית. בזמן האחרון גם בבית הוא פוחד ללכת לשירותים כי הוא אומר שיש שם מפלצת ומבקש שאני אבוא איתו.אני מנסה להגיד לו שאין כלום שם ושלא ידאג שאנחנו שומרים עליו וכו'. יכול להיות שבגלל שהוא מפחד מהדמויות בשירותים אז הוא לא ניגש ומפספס? האם זה גם יכול להיות שאין לו עדיין את הביטחון בגן החדש ובצוות החדש? איך אפשר לעזור לו? סליחה על המגילה שרשמתי ותודה.

שלום רב, נסיגה מהסוג שאת מתארת יכולה בהחלט להיות חלק מתקופת מעבר או משבר, ולכן רצוי להתייחס לכך בסלחנות. עם זאת, בנך נמצא בגיל בו פחדי המפלצות נמצאים בשיאם, וגם מדבקות תמימות של כלב וחיפושית יכולות לעורר רתיעה, בעיקר כשהן חלק ממקום חדש ולא מוכר, אליו הוא נכנס בדר"כ לבדו. אני מציעה להסב את תשומת לבן של המטפלות, ולנסות ליצור תנאים ידידותיים ככל האפשר עבור *כל* הילדים. תוכלי להתנדב לקנות (יחד עם הילד, אלא מה?) מדבקות אחרות, אותן תדביקו יחד במקום אלה שמרתיעות אותו. כך תרוויחו גם תחושת שייכות גדולה יותר אצלו, וגם את סילוק הגורם המאיים. בהצלחה ליאת

קודם כל תודה על התשובה. בעיקרון הוא אומר מצד אחד שהוא לא הלך לשירותים כי יש שם כלב או חיפושית(המדבקות)ומצד שני הוא אומר שהוא לא מפחד כי זה רק בובה. אתמול שוב פעם שהבאתי אותו לגן והלכתי איתו לשירותים הוא אמר לי תראי אני לא מפחד,אז אמרתי לו נכון שאלו רק מדבקות ואין מה לפחד ואם הוא רוצה לגעת בהם אז הוא אמר שכן ונגע ולא נראה היה שהוא פוחד.דיברתי עם הגננת וביקשתי שבפרקי זמן קבועים יקחו אותו לשירותים ושזו תהיה רק מטפלת אחת כדי שלא יווצר בילבול שכל רגע מישהי אחרת תציע לו ואז זה כבר יהיה יותר מידי כדי שהוא לא יפספס ויחווה את התיסכול כל פעם מחדש.את חושבת שזה רעיון טוב? אני חושבת שגם הפחד מהמפלצות והדמויות וגם הגן החדש והצוות החדש, הכל ביחד יצר אצלו איזושהו משבר ויכול להיות גם התינוקת שכבר בת 5 חודשים שדורשת כבר יותר צומת לב.גם בלילות האחרונים הוא ישן ממש גרוע ולא שקט. המדבקות שבגן כן ניראות ידידותיות,האם בכל זאת להציע להחליף אותם או שצריך לתת לו להתמודד? מה להגיד לו אם הוא מפספס שוב? תודה מראש, אמא מודאגת. במשך היום וגם אחרי הגן הוא מתנהג בסדר גמור

תודה רבה ליאת על המענה.

בבקשה! שנה טובה ובריאה. ליאת

בני בן השנתיים ושבע הוא ילד גדול ומפותח וכשאני אומרת גדול אני מתכוונת לילד שנראה לפחות כבן ארבע וגם מבחינה קוגניטיבית הרבה מעל הממוצע מה שמאד מבלבל מבוגרים שלא מבינים שנמצא מולם ילד בן שנתיים וחצי וגם הציפיות ממנו הן לעיתים מוגזמות. הבעיה העיקרית שלי היא נושא האגרסיביות- הוא ילד גדול וחזק מאד – אבל אם נחזור קצת אחרונית הרי מאז שהיה תינוק זריז ומהיר (בארבעה חודשים-זחל, בשישה-עמד, בתשעה – עמד) היתה אותה בעיה: משיכות בשיער, נשיכות שאולי היו עוברות חלק עם תינוק אחר אבל בשל הכוח הרב שלו תמיד היה איזה אפרוח שקיבל את זה די קשה. עד לא מזמן הוא היה עם מטפלת צמודה בין השאר בגלל ההתעקשות שלי שלא תדבק בו סטיגמה של בריון, תחושתי היתה שככל שהוא יגדל הוא יוכל להבין יותר ולשלוט טוב יותר בכוח שלו- היום הוא בגן פתוח שההורים מוזמנים להיות בו מתי שירצו, כלומר נוכחות מבוגרים רבה ואני צריכה שוב להצטדק בשל האגרסיביות שלו- ושיהיה ברור שהוא לא הילד הכי אלים בגן, ממש לא, ילדים חוטפים לו דברים על ימין ועל שמאל והוא לא יגיב אבל פעם אחת כשהוא כן יגיב, כולם נורא יפחדו ממנו. ותמיד אחר תאקל כזה הוא יבקש סליחה וחיבוק ונשיקה אבל אני בבעיה מאד רצינית- הורה אחד בגן כבר כינה אותו אלים והוא ילד שנורא מודע ומבקש את קרבת המבוגרים (ילד בכור ללא אחים ונכד ראשון משני הצדדים- ברור שמבוגרים יותר קורצים לו) ואני כבר לא ישנה שבועיים מאז שהתחיל הגן – אולי זו רגישות יתר מצידי- גם אני תמיד הייתי גדולה כמוהו אבל לא הייתי אגרסיבית בכלל- האם יש דרך לשלוט באגרסיות האלה בגיל כזה? אשמח לדעת ואם יש צורך להתייעץ עוד אעשה את זה תודה

שלום רב, התנהגות תוקפנית אינה קשורה בדר"כ בממדי הגוף הפיזיים, אלא בקושי לשלוט בדחפים ולהתמודד עם תסכול. ישנם ילדים עם מזג סוער ואימפולסיבי יותר משל חבריהם, ואז עולה הצורך בהצבת גבולות מאד ברורה ועקבית, כדי לסייע בלמידת איפוק וריסון. כפי שכבר נאמר כאן לא פעם, ללמד את הילד לבקש סליחה זה טוב ויפה, אך אין בכך התמודדות אמיתית עם בעיית התוקפנות, מאחר וילדים לומדים די מהר שמדובר באקט טכני המזכה אותם כמעט תמיד ב'חנינה'. אין בכך את האלמנט המרתיע מפני הפגיעה התוקפנית הבאה. נדמה לי שהתגובה הרגשית שלך (גם אם מובנת לי ונוגעת ללב) חורגת מעט מפרופורציה. לא לישון שבועיים??? :-)) זה בהחלט מיותר. במקום זאת, אני ממליצה לך לקרוא קצת על הצבת גבולות ושיפור הסמכות ההורית, או להגיע להדרכת הורים ממוקדת, כדי ללמוד לעמוד מתוך עמדה פחות מצטדקת מול בנך ומול העולם בכלל. מה את אומרת? :-) ליאת

ליאת שלום, תודה על תגובתך גם אני לא חושבת שלבקש סליחה זה מספיק- אני רואה שבגן זה בדיוק מה שהוא עושה, קודם כל חוטף ואחר כך מבקש סליחה. איתי אגב אין בעיה של ריסון, אני מציבה גבולות ועומדת בהם יפה- לי עצמי אין בעיה איתו, אני מסתדרת איתו נפלא וזה בעצם מה שקשה- איתי הוא ילד נפלא, מקסים וחכם ובבוקר בגן יש לו נפילות- ברור לי שזו תוצאה של תסכול ואגב הממדים הפיזיים כמובן אינם קשורים לתוקפנות אלא רק מחמירים את עצמת הפגיעה אם ישנה- התגובה הרגשית שלי אינה חורגת לדעתי מפרופורציות, אני באמת חושבת כל הזמן האם זה היה נכון לשלוח אותו לגן פתוח עם מעורבות גדולה של הורים, גן שפחות מציב גבולות ועם ילדים קטנים ממנו (היום אגב הפרידו את הגדולים מהקטנים ואמרו שהיה מוצלח מאד עם דינמיקה טובה בין הגדולים) הייתי שמחה אם תתני לי עצה פרקטית למניעת ההתנהגות התוקפנית בגן ושאוכל להעביר אותה הלאה למטפלים שלו- והכי חשוב לי לא לדכא אותו שזו התגובה הטבעית של מבוגרים כלפי ילד אימפולסיבי- אבא שלו חטף מכות על ימין ועל שמאל כשהיה ילד (ככל הנראה דומה לו) ואני הייתי שמחה מאד לגדל ילד מאושר יותר, מחונך פחות אבל כזה שלא אוצר בתוכו את כל הכעסים (כמובן ללא מכות)...

שלום, תינוק בן שנה ושלושה חודשים. לפני שבועיים התחיל גן חדש וראשון, לפני היה עם מטפלת יחד עם תינוק נוסף. מאז שהוא בגן אני רואה שינוי משמעותי בהתנהגות, יש לו הרבה התפרצויות זעם שכוללות השתטחות על הרצפה, מרביץ, מושך לעצמו ולי בשיער ועוד'. האם התנהגות זו אופיינית לגילו? סביר להניח שהשינוי שעבר לאחרונה החמירו את ההתנהגות הזו. עד לפני זמן מה היה ילד מאוד רגוע ושליו. כיצד עליי לפעול ולהתנהג במצב שכזה?

שלום יעל, תקופת ההסתגלות לגן יכולה להיות קשורה להתנהגויות של עצבנות, בכי ותוקפנות, בהיותה מתאפיינת בחוסר איזון ובתנודות רגשיות הן אצל הילד והן אצל הוריו. עם זאת, יש לזכור שמדובר מלכתחילה בגיל שבו הילד חסר עדיין מיומנויות של ויסות ושליטה בתסכולים, ולכן יהיו יותר התפרצויות ובכי באופן כללי. תהיה הסיבה אשר תהיה, תפקיד המבוגרים הוא להכיל ולהרגיע, להשתדל לעצור את התנהגותו התוקפנית של הילד, הן כלפי עצמו והן כלפי האחרים, ולנסות להסיח את דעתו ולהציע פעילות חלופית בכל פעם שהוא משתולל בזעם. חשוב להישאר רגועים ונינוחים ככל האפשר, ועם זאת סמכותיים ונחרצים שלא לאפשר פגיעה. בברכה ליאת

ליאת שלום בתי נכנסה לגן טרום טרום חובה ומדי בוקר היא בוכה כשאנחנו נפרדים. גם היא וגם הגננת מספרות לי (בנפרד) שהיא נרגעת אחרי כמה דקות. הגננת לא מרשה לי להישאר ואומרת שעדיף שאני אשים אותה ואלך. יש משהו שאני יכולה לעשות כדי להקל עליה? (יש לה 3 חברות בגן והיא משחקת איתן בגן וגן אחה"צ) תודה מראש רוני

שלום רוני, אפשר לצפות שהבכי בבוקר ייעלם בקרוב, אולי אחרי החגים, כשתתבסס שגרה ברוכה. כרגע, ככל שתשדרי ביטחון ואמון בכוחותיה וביכולתה להתגבר, ואמון בצוות הגן ובאיכותו, כך יהיה לה (ולהם) קל יותר לגייס כוחות ולהתגבר על רגעי המשבר של הבוקר. עוד קצת סבלנות בהצלחה ושנה טובה ליאת

ביתי בת 5.5 ואתמול שמעתי אותה אומרת לאחותה לעשות לה נעים בפות כששאלתי אותה מהיכן הרעיון היא טענה שזה שלה האם יש לי סיבה לדאגה?

שלום חדווה, ילדים מגלים כבר בגיל צעיר מאד את ההנאות שאפשר להפיק ממגע באיברי גופם. אין בכך כל רע. כל שעליך לעשות הוא להבהיר לה שהנגיעות הנעימות בגופה מותרות אך ורק לה עצמה, ואין לאפשר לילדים/אנשים נוספים לקחת בכך חלק. בברכה ליאת

בשלושה ימים האחרונים בתי קמה באמצע הלילה בצרחות מדבקרת מילים לא ברורות , צועקת לא , משתוללת כשמחבקים ומרגיעים אותה, אחר כך לא מעונינת לדבר על זה כשזה חולף, שאלתי אותה עם היא מפחדת ממשהו אמרה לא רק משהו שראתה בטלויזיה . מה צריך לעשות ברגע שהיא מתעוררת בצרחות ובפחד ? האם הילדה עברה משהו שגורם לה לפחד ? כדיי לקחת אותה לטיפול פסיכולוגי ? היא התחילה השנה כיתה א' בסדר עם ביטחון יש לה אחות גדולה בבי'ס .יש לה גם קצת חום והיא בבית בימים אלו. החום לא גבוה 38.2 משהו ויראלי

שלום אמי, ביעותי לילה הם חלק מחוויותיו של כל ילד (ומבוגר) בשלב זה או אחר, וכשלעצמם אינם עילה לטיפול פסיכולוגי. את מתארת משהו נקודתי, שבהחלט יכול להיות קשור גם למצבים של חום גבוה, ולכן יש להמתין בסבלנות, ולא להפוך זאת לעניין גדול. מעבר לנאמר כאן, לא יזיק לנסות לשלוט ולנטר את התכנים אליהם היא נחשפת בטלוויזיה. זה אף פעם לא מזיק. בברכה ליאת

תודה רבה וחג שמח.

שלום ביתי בת 9 כיתה ג מאז היותה קטנה נהגה למצוא לה חברה טובה אחת , פעמיים כבר היא ננטשה לכאורה כי אלו עברו דירה אחרי שנתיים של חברות , אני נורא דואגת לה , מנסה למצוא חברות מחדש ...

שלום סיגל, ילדים כשירים מבחינה חברתית, שהצליחו לכונן ולשמר חברויות ארוכות ומשמעותיות, יוכלו לעשות זאת גם להבא. תסמכי עליה! ליאת

שלום. הילד שלי בן 6 התחיל כיתה א'.כשהיה בגן הגננת התלוננה שלעתים קרובות במהלך מפגש הרבה להשמיע קולות (דומות לשירה). למרות זאת לא הייתה בעיה בהשגים והכנה לקראת בית ספר. עכשיו ממורה בבית ספר דווח על אותה תופעה במהלך שיעורים, גם כאן ללא פגיעה בהשגים. הפעם הומלץ לגשת לאבחון, כנראה של הפרעת קשב וריכוז. האם אכן מדובר על הפרעה פסיכיאטרית או הפרעה כלשהו ולא קשור לאופי הילד?

שלום לינית, כמובן שאיני יכולה לאבחן ילד מרחוק, אך אוכל לציין כי לעיתים ילדים עם הפרעת קשב וריכוז סובלים מעוררות מוחית נמוכה, ולכן, כדי לתפקד באופן מיטבי, הם זקוקים לגרייה עודפת. מסיבה זו, ילדים מסוימים זקוקים למוסיקה (המהום או נענוע גופם) כדי להתרכז, בעוד אחרים לא. אבחון זה רעיון טוב. בהצלחה ליאת

כיצד אדריך את בני (בן ה-14) להיות בעל הדיעה ולא תמיד להסכים להחלטות של אחרים ? וזאת מבלי שייחשב בעיני החברים "קמצן" אלא שיידע להעביר מסר שהוא לא ניגרר אחרי הרוב. אתן רק דוגמא אחת מייצגת , אך כמוה יש בכל מיני וריאציות . אתמול הוא קיבל מסבו במתנה לחג 200 ש"ח. אחיו , ישר נתן לנו שנכניס לחשבון החיסכון שיש לו בבנק. הוא ישר מגיע אלי רוצה לפרוט, כי "יש ל-x יום הולדת ו- y החליט שניקנה לו מתנה גדולה וכל אחד יביא 60 ש"ח . כ-7 חברים. וואלה, יופי, ילד מהכיתה, אפילו לא חבר, ילד שהוא לא ניפגש איתו אחרי הצהריים או עושה עימו פעילויות משותפות בחופשים , , סתם חבר במסגרת ביה"ס בלבד, לקנות לו מתנה במאות שקלים. מה קרה? מה פתאום? "ככה y אמר שהם רוצים לקנות לו מתנה גדולה..." כמובן שעשיתי לו שיחת מוטיבציה, שיופי וכל הכבוד לy שרוצה לקנות מתנה במאות שקלים, שיקנה אותה לבד.! "אתה לא נותן 60 ש"ח למתנה לילד מהכיתה". "סליחה", אמרתי לו , "גם אצלינו בעבודה אוספים כסף למתנה ליום הולדת אבל לא יותר מ-10 ש"ח וזה הסכום שאתה תגיד שאתה מוכן לתת." ואמרתי לו להסביר לחבורת הילדים שלא צריך להסכים לשיגעון של אחד הילדים שאולי להוריו יש כסף מיותר ואולי הוא חבר מאוד מאוד מאוד טוב , אבל בני, עם כל הכבוד, לא חבר כזה כזה קרוב של אותו בעל היום הולדת. ובכל זאת, הוא טוען שהוא חלק מה"חבורה". וזה הענין. פה אני אשמח לעצה ממך כיצד לנהוג, איך להסביר לו שאפשר גם להיות חלק מהחבורה ויחד עם זאת לא להיגרר לכל החלטה שכולם מסכימים עליה. מה דעתך? תודה ושנה טובה.

שלום מאיה, כולנו מכירים את המשל המפורסם על הצרצר והנמלה (איזופוס, ואחריו גם קרילוב ולה-פונטיין), ששרטט באופן פיוטי את אלה שחוסכים ליום סגריר, ואלה שמעדיפים לחיות את הרגע וליהנות ממה שיש להם. מאד קשה להפוך מטיפוס אחד לאחר, ויש לא מעט קונפליקטים משפחתיים וזוגיים סביב השאלה "מה טוב יותר?". דמי כיס הניתנים לילד הם הזדמנות טובה לחנך אותו לתבונה ושיקול דעת. כאשר אתם נותנים לילד דמי כיס ומצפים ממנו למסור אותם לכם, לצורך חיסכון, אתם מונעים ממנו את ההזדמנות החשובה הזו. אני חושבת שכסף הניתן מתנה לחג (אפשר לברר זאת גם עם סבא) הוא של הילד, והוא גם זה שאמור להחליט מה לעשות בו. אם חשוב לכם לחסוך עבורו, תוכלו לצמצם את גובה דמי הכיס, תוך שאתם מציינים זאת ומסבירים את הרציונל. הסכום הנותר בידיו של הילד צריך - בעיני - להיות באחריותו, כולל ההחלטה כיצד ועל מה להוציא אותו. אני חושבת שקניית מתנה אחת גדולה ומשותפת לחבר משקפת חשיבה חסכונית ונכונה. על גובה הסכום אכן אפשר להתווכח, אך הפוסק האחרון יהיה הילד. ילדים בגיל ההתבגרות נוטים להיות קונפורמיים מאד, וכשאת מבקשת ממנו להתייצב מול חבריו או להתנגד להם, את מבקשת ממנו (לפחות מבחינתו) להסתכן באובדן חבריו או בלעג וזלזול מצידם. את יודעת, מחקרים מצאו שבעניינים ערכיים ועקרוניים, המשפחה משפיעה על הילד יותר מהאופנות המשתנות של חבריהם. מסיבה זו, אני חושבת שאם אתם בית המחנך לערכים של צניעות, חיסכון ועבודה, ערכים אלה יחלחלו בסופו של דבר גם לילדיכם, ללא קשר לגורלם של מאתיים השקלים האלה. שנה טובה ליאת

תודה. ואפילו צחקתי כשהגעתי למישפט שלך "על גובה הסכום אפשר להתווכח" דימינתי לעצמי את בני עומד ומתמקח על המחיר.....חה... האמת זה לא שאני מבקשת ממנו להתייצב מול חבריו, אבל כן, הייתי רוצה ללמדו להיות דעתן. ז"א לא להגיד תמיד "טוב" אלא להגיד "אני אחשוב" ובמיקרה הזה , אני באמת הייתי מצפה שיאמר "לדעתי ששים שקלים זה מוגזם (כפול שבעה ילדים) ואני חושב ש10-15 ש"ח זה סכום יפה למתנה" , אחרי הכל זה לא באיזה אולם אירועים , אפילו לא משהו צנוע בבית, "סתם" ציון תאריך של יום הולדתו . מתנה במאות שקלים?? לא יודעת, האם את חושבת שילד דעתן יעורר בחבריו זילזול או לעג? האם פה , בדיוק במקום הזה , לא הזמן הנכון לחנך אותו לא להיגרר תמיד אחרי דעת הרוב? להגיד את דעתך? (למרות שהבן הזה הוא די "אסטרו" ז"א הכסף לא משחק אצלו , הוא די מתאים פה לתיאור שלך של הטיפוס הזה שנהנה מהרגע מכאן ועכשיו, ולא חושב הלאה. לעומת אחיו החסכן......

בוקר טוב, בני בן 10 ו-4 חודשים. ילד רגיל לחלוטין, בריא, חייכן, תלמיד טוב ובלי בעיות חריגות, למעט בעיה אחת שמטרידה אותי - אם אני יוצאת בערב, וזה לא קורה לעיתים קרובות מאוד, הוא לא מצליח להירדם, ולא מפחד, עד שאני חוזרת ואז אין 5 דקות והוא נרדם... אתמול למשל, חזרתי ב-1:30, נתתי לו נשיקה ולקח לו בדיוק 3 דקות להירדם! ברצוני לציין כי אני גרושה ויש לו אחות גדולה, בת 13, כך שהם נשארים יחד בבית. מה יכולה להיות הסיבה ומה אני עושה? אודה על עזרתך.

שלום רומי, הבן שלך, כמו הרבה ילדים במשפחות חד-הוריות, פיתח איזו תחושת אחריות כמו-הורית, המשאירה אותו דרוך ודאוג עד שכולם "שבו בשלום לבסיסם". לפעמים, בלי לשים לב או מתוך רצון לחזק את הילד, יש נטייה לומר לו משהו כמו "אתה הגבר בבית" או "אתה צריך לשמור על אמא עכשיו" וכד'. המשפטים הללו, גם אם כיוונו לטוב, יוצרים אצל הילד תחושת אחריות הגדולה ממידותיו. לכן, מוטב -במקום זאת - לחזק את המסר של אמא חזקה, שיודעת ויכולה לדאוג לעצמה ולילדיה. לא בטוח שזה ישחרר אותו לגמרי, אבל שווה לנסות. בהצלחה ליאת

ליאת, תודה רבה על תגובתך המפורטת. הייתי חייבת רק להגיד שאף לא פעם אחת הוזכר אצלנו אחד מהמשפטים האלה שיכולים לשדר לו שהוא הגבר בבית, כולל במשפחה המורחבת. ולגביי, אני מאוד חזקה ומשדרת את המסר שאני "on top of everything" ובאמת מסתדרת בחיים והם יודעים שאני יכולה לדאוג לכל מה שחסר... את חושבת שיש עוד איזושהי סיבה שיכולה להיות? שוב, תודה ויום נעים!

שלום רב.בני בן 9 מתעורר בלילות שוב ושוב רוצה את נוכחותי וגם שישן לצידי מתעורר מידי פעם וממלמל "קשה לי" הוא חווה פחדים,חוסר שקט ולא מצליח להרדם. מאז שהוא קטן השינה שלו לא רציפה אבל לאחרונה הפחדים התחזקו.עברנו לבית חדש ואןלי זה משפיע אבל באותה סביבה עם אותו בי"ס וחברים. במשך היום הוא מתפקד נהדר. ילד חכם חברותי בעל אופי מנהיגי מקובל מאוד בכיתה ובין חבריו.הוא גם אף פעם לא ישן מחוץ לבית,יש לו קושי גדול עם זה מפחד להיות בלעדינו בלילות,ונראה לי שעכשיו כשכבר גדל זה די מפריע לו המיגבלה הזו...מרגישה שעלינו לעזור לו ולא יודעת איך? האם צריך או שיעבור עם הגיל?

שלום רב, ההחלטה אם לפנות לעזרת איש מקצוע או "לחכות שיעבור עם הגיל" תלויה בחומרת הסימפטומים ובמידת ההפרעה שלהם למהלך השוטף של החיים. שיקול נוסף הוא משך התופעה על ציר הזמן. אם תחשבי על כאב גופני, לצורך דוגמא, תסכימי איתי ודאי, שגם כאב קל הנמשך לאורך זמן רב, מחייב התייחסות והתערבות. מן התיאור שלך עולה כי בסה"כ הבן שלך מתפקד היטב. השאלה מה המחירים של התפקוד הזה, והאם - למשל - זה אומר שהוא ישן איתך כל לילה, או שאת מתעוררת כל לילה. אם זה המצב, ואם הוא רוצה להרגיש יותר משוחרר, אפשר לפנות לעזרה. עם זאת, רוב פחדי הילדות אכן עוברים עם הגיל, ואפשר לטפל בהם גם בבית, באמצעות צמצום הרווחים המשניים (כמו שינה במיטת ההורים). בהצלחה ליאת

ליאת שלום ביקשתי את עזרתך ב-24.08.09 ואכן עזרת לנו מאוד. בני הלך לשעתיים הראשונות ב-01.09.09, נהנה מהטקס ונפרד מכל חבריו לכיתה. בצהריים התאשפזנו ולמחרת בבוקר עבר את הניתוח. חמשת הימים מרגע שהתעורר מההרדמה היו קשים מאוד. מלאי בכי ומשברים (פיזיים ונפשיים) עבורו. בעלי ואני נשארנו בבית החולים בכל 5 ימי האשפוז, תמכנו אחד בשניה והרבנו בחיוכים, חיבוקים ונשיקות לבן. גם היומיים הראשונים בבית היו מלווים במשברים ולשמחתנו ללא בכי. 3 פעמים בשבוע לשעה וחצי בבקרים מגיעה מורה ממשרד החינוך ומשלימה עם הבן את חומר הלימוד. פעמיים נוספות מגיעה בת שרות לאומי. אחה"צ מגיעים חברים לבקר . מצב הרוח של הבן משתפר. מקווים שארבעת השבועות הנותרים יעברו מהר. ושוב תודה על העידוד והתמיכה. מלי

מלי יקרה, איזה יופי לשמוע שאתם כבר אחרי הניתוח ובבית. אני יודעת כמה קשה ללוות ילד לניתוח, לראות אותו מורדם, ואח"כ כאוב, ובעיקר לדעת שלמשך זמן מה אין לנו שליטה על מה שיקרה לו. מניסיוני, אוכל להבטיחך, שעם כל האי-נוחות שבדבר, אפשר להפוך את החוויה הזו למשהו שאפשר יהיה להשקיף עליו מרחוק בחיוך, ולהסתכל עליו כעל אירוע מלכד המייחד את המשפחה, ומאפשר סוג חדש של אמון וביטחון זה בזה. יופי לשמוע שנמצאה הדרך להשאיר אותו בעניינים מבחינה אקדמית, ושגם החברים באים לבקר. זה חשוב מאד לילד, ובעיני חשוב גם לחברים, שלומדים ליהנות מנתינה והשקעה שאין בה תמורה מיידית. אני רוצה לאחל לכם שהשבועות המגובסים יעברו מהר מהר, ויניחו בסיס להחלמה ורפואה שלמה, ולבריאות טובה לכולכם. תודה על העדכון, וראי את הזמנתי לך כשרירה ועומדת. חיבוק ליאת

שלום רב, בתי בת השלוש נכנסה לגן בפעם הראשונה. היום הראשון היה נהדר , וכך גם היום השני. הבעיות החלו ביום לאחר מכן. היא לא מוכנה ללכת לגן , בוכה נורא בבוקר , לא מוכנה להתלבש. כבר יום קודם היא מתחילה עם הסצנות. יש לציין כי בגן היא נאלצת לישון שנת צהרים0 כשמגיע שעת השינה בלילה היא לא מוכנה לישון בטענה שהיא לא עייפה ואפילו מחזיקה את העיניים כדי לא להירדם. האם היא לא רוצה להירדם מהידיעה שהיא תתעורר והיא תצטרך ללכת לגן? איך מתמודדים? אני רוצה לציין שהסצנות נעשות לידי .כשאני אני הולכת היא נרגעת וממשיכה את היום כרגיל . אבל, לפי מה שנראה היא לא מאושרת. האם להחליף גן?האם זה נובע מאופן התנהגותן של הגננות? מה עושים?

שלום רב, הרבה ילדים מתחילים את הבכי בסוג של "הצתה מאוחרת", לאחר שהבינו שהעניין הזה עם הגן הוא לא הרפתקה חולפת, אלא סידור קבע, מעתה ואילך. אחד הגורמים הקריטיים להצלחת תהליך ההסתגלות, קשור לעמדת ההורה כלפי הפרידה וכלפי צוות הגן. האמביוולנטיות של ההורה יכולה לחלחל גם אל הילד, ולהשפיע על נכונותו להתמסר לצוות. כרגע, אנחנו נמצאים בעיצומם של ימי ההסתגלות, והקשיים עדיין מובנים. אני רוצה לקוות שאפשרת לבתך מידה של הדרגתיות בימים הראשונים. קשה לצפות מילד שיוכל להסתגל באופן חלק למקום חדש, ואף לישון בו ולהרגיש בבית למן ההתחלה. זהו תהליך שאורך זמן, ויש לגלות סבלנות ואורך רוח, מבלי למהר ולהסיק מכך על איכות הגן או הגננות. תני לה ולך עוד זמן. בהצלחה ליאת

בני בן 5 והגיע השנה לגן חובה.הוא ילד מקסים, נבון ובוגר מחד ומאידך הוא רגיש מאוד וקשה לו להתמודד עם שינויים ואנשים שלא מכיר. בגן הקודם הוא שהה שלוש שנים ומאוד אהב את הצוות והגן ועדיין היה לו קושי בפרידה בכל יום כמעט. זה התעצם כשנולדה לו אחות. גם בגן חובה קשה לו מאוד להסתגל, הוא בכל בוקר מצהיר שהוא לא רוצה ללכת בוכה וכועס, התנהגות שהכרתי בעבר ושאינה מטרידה אותי. הענין הוא שהשנה קורה דבר נוסף ומשמעותי מאוד. הוא שוהה בגן יום אחד ומפתח חום של ממש (יום אחד אפילו 39.9 מעלות). בתחילה חשבתי שזו מחלה ובאמת הלכנו לרופא שלא מצא כלום מלבד החום וקצת אודם בגרון. כעבור יומיים הוא הלך שוב לגן, שהה יום אחד ולמחרת שוב עלה לו החום וחוזר חלילה בשבועיים האחרונים. היום, הוא הלך בריא לגמרי לגן וכעבור שעה רעד מאוד ועלה לו החום. אני יודעת שלכאורה נדמה שהוא "חוטף מחלות" או וירוסים ואעשה לו בדיקות מקיפות לוודא שהכל תקין בריאותית. אך יש לי הרגשה שמדובר בתופעת חום שמתרחשת בעקבות לחץ וחרדה מהשינוי- הגן החדש. הוא ממש שש למדוד חום בשאיפה שיהיה לו ואז לא ילך לגן. נדמה שהוא נהנה מהמחלה, העיקר להיעדר מהגן. האם נתקלת בסימפטום כזה כתוצאה מלחץ או חרדה? סליחה על האריכות, זה ממש חשוב לי. תודה מראש, מיה

שלום מיה, לא ידוע לי על עליית חום שאינה ממקור גופני. ידוע שמתחים ולחצים יכולים להחליש את המערכת החיסונית, ובכך ליצור פגיעות גדולה יותר לחולי. במקומך, הייתי מגיעה להערכה נוספת אצל רופא הילדים. בריאות ליאת

בתי בת השמונה וחצי חברותית מאוד ומוכשרת. היום לראשונה ראיתי שהיא משוטטת באינטרנט. אפשרתי לה ולאחר שעזהב את המחשב מיהרתי לבדוק בהיסטוריה. להפתעתי ראיתי שביא חיפשה לפי המונח: "בנות ערומות". ושוטטה במספר אתרים. אני הולכת להשתגע, זה נורא נורא מוקדם לדעתי להיחשף לנושאים כאלו. האם אני טועב? מה לעשות? לדבר איתה? ואם כן על מה ואיך? תודה רבה אמא

שלום רוית, הילדים שלנו, כך מסתבר, מיומנים מאד מבחינה טכנולוגית, ויודעים להגיע למקורות מידע מגוונים בלחיצת עכבר פשוטה. זמינותו של המידע ברשת לכל דורש מחייבת את ההורים של היום להיות ערניים וקשובים, להקדים ולתת מענה לסוגיות של תוכן לא ראוי. הסקרנות סביב הגוף העירום והמיניות הייתה תמיד, אלא שכיום כל ילד יכול לספקה בקלות יחסית, דרך הרשת. הבעיה היא שהחיפוש אחר 'נשים ערומות' יכול לחשוף אותה לתכנים מסוכנים של סקס ואלימות. לכן, במקום להשתגע (:-)), פני בהקדם לספק האינטרנט שלך, ובדקי דרכים לחסימת אתרי סקס מפני הילדים. בנוסף, וזה חשוב הרבה יותר, יש טעם ליזום שיחה עם בתך, ולהסביר לה על הסכנות הטמונות ברשת, על הנזק שזה עלול לגרום לה, ועל החכמה שבהימנעות. אפשר להקביל זאת לתכנים מפחידים בסרטי אימה. בדר"כ ילדים רגישים יודעים להימנע ולחסוך מעצמם את החרדה שבעקבות סרטים מעוררי אימה כאלה. באופן דומה, הסבירי לבתך שאתרי סקס מסוימים יכוןלים לחשוף אותה לתכנים אלימים ומעוררי פחד, ושחשוב מאד להתרחק מהם. לילדים מבוגרים יותר, אפשר להסביר על סכנות הפורנוגרפיה ועל האופן המחפיר והנצלני בו היא מופקת. בגיל 8 אפשר להסתפק באזהרה והימנעות. בהצלחה ליאת

היי ליאת קצת היה לי קשה להבין שעשיתי רושם של "ענישה שרירותית", חשוב היה לי להעביר את המצוקה שלי נוכח התנהגויות קשות שלה, שאינן קורות כל היום... היתה לי תחושה שזה מה שייראה, ואולי אני קצת מצטדקת כעת... אבל אני מחבקת ומנשקת המון, משחקת איתה ומדברת איתה ובסה"כ בהרבה אינטראקציה. עם זאת, קשה לי עם ההנהגוית הללו ואני מציבה את הגבולות בטון שקט ורגוע. אולי אני קצת חופרת מדי? מה את אומרת?

שלום גלית, את לא חופרת, ובטח שאין צורך בהצטדקות. אין לי ספק שאת אמא חמה ואוהבת, הקשובה לצרכיה של בתך. כאן המקום להבהיר ש"ענישה שרירותית" אין פירושה "ענישה אכזרית". כשהמלצתי להימנע מענישה שרירותית התכוונתי לכך שעונש מן הסוג של לשבת בכיסא (ממש כמו - לעמוד בפינה), אינו קשור בדר"כ למעשה שהביא אותו. 'עונשים' מסוג זה יכולים להיות יעילים לעיתים כמעצבי התנהגות, אך הם עלולים ליצור בילד תחושת מרירות ואי צדק. כשאנחנו משתמשים בתוצאה טבעית, המילה 'עונש' כלל אינה עולה, והילד לומד שלהתנהגותו יהיו תוצאות רצויות או לא רצויות, וקל לו יותר לעשות קישור (חיובי או שלילי) בין המעשה לבין התוצאה. לרגע לא חשבתי שאת אם מענישה ואכזרית, ואני שמחה שנתת לי הזדמנות לחדד את כוונתי. שבת שלום ליאת

שלום רב, בני בן 7 וחצי חודשים נכנס לראשונה למסגרת גן אך בעוד ילדים אחרים בני גילו מאוד סקרנים לגבי הן ושאר הילדים, לו הרבה יותר קשה. הוא בוכה שם רוב היום ומחפש אותי. אציין שבאופן כללי הוא פחות עצמאי משאר ילדים ומאוד מאוד קשור אליי, גם כשאנחנו בבית ואני במרחק נגיעה ממנו הוא כל הזמן מחפש את קרבתי. לכן, בעוד שאר הילדים כבר הסתגלו הוא עדיין בוכה. הדאגה שלי נובעת מכך שאני מרגישה שלכל ילד הקצב שלו ולילדי יקח יותר זמן להסתגל ולהשתחרר, הגננת לעומת זאת חושבת שאין מה לעשות, צריך "לחתוך" ובסוף הוא יתרגל. שאלתי היא מהי הדרך הנכונה ביותר ליצור עבורו תהליך הסתגלות מבלי לגרום לנזק עבורו?

שלום מרין, תינוקות בני שבעה וחצי חודשים עדיין אינם עצמאיים, וההיצמדות שלהם אל האם טבעית ונורמלית. מסיבה זו, בגיל כה צעיר, נעדיף סידור הדומה ככל האפשר למצב של "אחד על אחד", ואני רוצה לקוות שהוא במסגרת עם מעט ילדים או הרבה מטפלות. אם קראת קצת בפורום שלנו, ודאי הבחנת שאני מצדדת בתהליך הדרגתי, המאפשר לילד להעביר לאט לאט את ההישענות שלו מדמות קבועה ואהובה אחת לדמות קבועה ואהובה אחרת. לפעמים זה קורה מהר, ולפעמים קצת יותר לאט, אך רוב הילדים מסתגלים בסופו של דבר, ולומדים לבטוח בדמות החדשה. למרות האמור כאן, בסופו של דבר מגיע שלב הפרידה, ויש לצפות גם לבכי. לפעמים דווקא כך ניתנת למטפלת החדשה ההזדמנות להפגין את כישוריה המנחמים, ולרכוש את לבו של הילד. בהצלחה ליאת

בן אחותי, ילד בן 15 פרוק כל עול, הילד חצוף, אלימ מילולית בגסות והיום החל להרים יד... הילד הושעה מביהס בגלל חוצפה, אין אפשרות לרסן אותו או להציב לו כל גבול כי הוא חצוף ושחצן מה עושים? למי לפנות כדי שיוכל לעזור?

שלום m, בכל גיל אפשר לרסן ילדים ולהציב להם גבול, אם עושים זאת נכון ובעקביות. כשמדובר במתבגרים המפעילים אלימות גם כלפי הוריהם, אפשר להיעזר גם בגורמי חוק או באנשים נוספים מבני המשפחה. אני ממליצה מאד על ספרו של חיים עומר "התנגדות לא אלימה", המפרט בצורה בהירה ושיטתית דרכי התמודדות עם התנהגות מקצינה של מתבגרים. חשוב לזכור שההורים, כמי שיושבים על ברז המשאבים העיקרי של הבית (הכוונה לחשבון הבנק ולארנק) יכולים להפעיל סנקציות מכאיבות מאד על מתבגר חצוף, זאת מבלי לגלוש לאלימות כלל. למרות האמור כאן, רצוי לזכור שמתחת להתנהגות גסה ואלימה נחים לעיתים קרובות כעסים, מצוקות, או תחושות נחיתות. באלה אפשר ורצוי לטפל בעזרת פסיכולוג קליני, שיוכל לסייע בהתמודדות הרגשית ובשיפור התקשורת הבינאישית במשפחה ומחוץ לה. מומלץ בחום! בהצלחה ליאת

סובלת מביישנות עמוקה אך פיקחית מאד שתלטנית מאד על כולם כולל אחותה ההפוכה ממנה אלימה גם כלפי הוריה ומאיימת בסחיטה ברמת מאפיה והזמנת מלאכותית של המשטרה עד גיל 10 הייתה טום בוי רצינית ומאז רק שינתה לבושה אך לא את אופיה תודה

ראשית תודה על המענה. שנית הילדה תולשת שערות בלילה כאשר היא שוכבת לישון. אשמח לעצה ממך איך אוכל להעסיק את הידיים שלה שלא יגעו בשער כבר ניסינו הרבה דברים כגון: גרביים, כפפות ...הבטחנו לה הרבה דברים אם היא תשתדל היא מנסה עובדה שיש שיפור ניכר ושצומחות לה שערות אבל...היא עדיין תולשת. אז... מה עושים? תודה.

שוב שלום, אפשר לנסות תספורת 'קצוצה'. לפעמים זה עוזר. אפשר לאמץ חלק מהרעיונות הנהוגים בטיפול התנהגותי. למשל - לאסוף כל בוקר את השערות שעל המיטה או סביבה, לספור אותן ולהכניסן למעטפת נייר. אפשר להגדיר מטרה או יעד ריאלי, של כמות הולכת וקטנה של שערות, כשכל הישג מלווה בפרסים קטנים. ביום שתגיעו למס' מינימלי שיוגדר מראש תוכלו לקנות מתנה ממש שווה. איסוף השיער והיכולת לראות את הכמות שנתלשה יכולה להבהיל קצת, מה שלא תמיד קורה כשהילד לא רואה את הקרחות שברום ראשו. אפשר לנסות לישון עם בנדנה קשורה לקרקפת, או מצנפת שינה חמודה מבד טריקו נעים. לפעמים גם זה עוזר. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי השניה היא בת שנה ושמונה חודשים. עד גיל 7 חודשים היתה ישנה לילה שלם ומאז לא מפסיקה להתעורר בלילות. בגיל 7 חודשים סבלה מכאבי שיניים בלילות והיתה מתעוררת פעמים רבות במהלך הלילה. על מנת שבכל זאת נוכל לישון לילה סביר - העברתי אותה למיטתי והיא ישנה איתי משך כל הלילה תוך שהיא יונקת כל הלילה ממני. לאחר קרבות קשים- חזרה למיטתה אולם מסרבת להירדם לבד ומתעוררת לפחות 3- 4 פעמים בלילה. בזמן ההשכבה ניסינו את השיטה של להיכנס ולצאת כל כמה דקות (בהתחלה - 1-2 דקות ואח"כ 3-4 דקות) אולם הדבר גרר צרחות מחרישות אזניים ובכי קורע לב וצעקות "די-די" משך ארבעה ערבים שגרמו לנו לנטוש את השיטה ולפעול כרצונה - לשבת לידה עד שהיא נרדמת. הבעיה - זה לוקח לפעמים שעה וגם אנו סבורים שבגלל זה במהלך הלילה, כשהיא מתעוררת, במקום לחזור ולהירדם לבד, היא חייבת את הנוכחות שלנו לצידה עד שהיא נרדמת, מה שגורם ללילות שלנו להיות סיוט. הבעיה בלילות ממש חמורה שכן היא מתעוררת מדי שעה- שעתיים וחוזרת לישון רק אם אנחנו לידה, מלטפים אותה, ואם היא מרגישה שאנחנו יוצאים מהחדר- כל התהליך מתחיל מחדש. איך גורמים לה להירדם לבד? האם זה יפתור את הבעיה בלילות כשהיא מתעוררת וצריכה שנבוא על מנת להירדם שוב? סוגיה נוספת היא סוגיית ההתנהגות - היא מאד עקשנית ודעתנית. למשל -היא מסרבת להתלבש כל בוקר וכל בוקר בוכה לאחר שאני מלבישה אותה, משטחת על הרצפה ולא מפסיקה לבכות. ניסיתי להסביר, ניסיתי להתעלם מהתקף הזעם שהיא נכנסת אליו אולם לשווא - היא לא מספיקה לבכות עד שאני כבר לא מסוגלת לשמןע את הצרחות וצורחת עליה בחזרה - "די!!!!!!" מה שכמובן גורם לי להרגיש מאד רע אח"כ (אם כי מפחית את עוצומות הבכי והצרחות). איך מומלץ לנהוג בסיטואציה כזאת למשל? תודה מראש

שלום רב, כדי שאסטרטגיה חינוכית כלשהי תעלה יפה, יש צורך להפעילה בעקביות ובנחישות, מתוך הבנה עמוקה של הרציונל שעומד מאחוריה. כרגע, נדמה לי שאתם בסוג של אי-ספיקה, לפחות ככל הנוגע להצבת גבולות יעילה. אתם נענים לגחמותיה, או כפי שכתבת "נוטשים את השיטה ופועלים כרצונה". זהו מצב בלתי רצוי, ולא ממש משנה אם מדובר בקונפליקט של יום או לילה. לטעמי, אתם זקוקים לפגישה או שתיים של הדרכת הורים טובה, שתעזור לכם לחדד את העקרונות הבסיסיים, ולפעול ביעילות גם כשעייפים. עד שתגיעו להדרכת הורים מסודרת, ראי למשל את תשובתי לנירה מה- 16.7, לאיילה מה- 7.5, לקרן מה-25.8 (וזה מה שהצלחתי ללקט בסקירה קצרה ומהירה, יש עוד...) בהצלחה ליאת

שלום, בני בן כמעט שלוש ונכנס לגן בפעם הראשונה. הגן קטן ושאר הילדים מכירים כבר מגן קודם. בני מאוד אוהב את שאר הילדים ומנסה ליצור איתם קשר ולשחק איתם אך עדיין נוצרת תחושה שהוא מעיין אאוטסיידר.מדי פעם קורה שהוא מרביץ, ולגננת נראה שזה מגיע מתוך רצון ליצור עם הילדים האחרים קשר (לדעתי, זה מתוך תסכול שהוא לא מצליח) הגננת מאוד מודעת לעניין ודואגת לתת לו המון חום ותשומת לב ולשלב אותו במשחקים. כיצד ניתן לעזור לו ולשאר הילדים ליצור מצב בו הם מקבלים אותו כחלק מהם? כמו כן, היו שלושה ארועים שבהם הוא נשך. בפעם הראשונה ילדה שמה את כף רגלה על פניו והוא נשך אותה בתגובה - הגננת אמרה שהדבר היה מוצדק אך הסבירה לו בתקיפות שלא נושכים, יום אח"כ הוא נשך אותה שוב (הגננת לא הספיקה לראות מה גרם לכך).והיום הדבר קרה שוב בתגובה לכך שילד אחר בעט בו. זוהי הפעם הראשונה שדבר כזה קורה - אמנם קרה כבר שהוא דחף, הרביץ וחטף אך מעולם לא נשך. מצד אחד אחד אני רוצה למנוע מהדבר לקרות שוב ומצד שני התחושה שלי היא שעדיף לא לתת לארוע יותר מדי תשומת לב מחשש זה יגרום לו לחזור על כך. כיצב את מציעה להתמודד עם הבעייה? שאלה נוספת היא כיצד אוכל לדובב אותו לגבי ההתרחשויות בגן. חשוב לי שידע לשתף אותנו וליצור מצב בו הוא חולק איתנו את חוויותיו. תודה רבה, גילת

שלום גילת, הכניסה לגן בפעם הראשונה, מזמנת לילד הקטן התנסות חדשה ומסעירה בזירה החברתית, שלא תמיד מסבירה פנים לאלה שזה מקרוב באו. פעוטות הם עם יצרי, שאינו בוחל במכות, דחיפות ונשיכות מן הסוג הלא מעודן. גננות אינן מתרגשות מזה, וברוב המקרים, בתוך מס' שבועות, התופעה מתמתנת מאליה, כשהילדים מתחילים להפנים את כללי ההתנהגות בגן (בעיקר מעבר לגיל שלוש). את צודקת בכך שלא צריך לעשות מהנשיכות עניין גדול. תוכלי לומר לגננת שאת סומכת עליה שתדע להתמודד עם זה עפ"י ניסיונה. בעניין שאלתך האחרונה, אוכל להבטיחך שהתעניינות אמיתית וסבלנית במה שקורה לילדים בגן ובכלל, מניבה בדר"כ תוצאות. שבי איתו, התענייני (שאלות פתוחות!) במה שקרה בגן לאורך היום, ובררי באופן ספציפי מה עשה, איך הרגיש, עם מי שיחק, על מה סיפרה הגננת, איזה שיר למדו היום, ומי רב עם מי. הורים רבים מסתפקים ב"איך היה?" "היה כיף!", ומגלים, בדר"כ באיחור, שהם לא יודעים כלום על מה שקורה לילד שלהם. ילדים אוהבים לשתף ולספר, והם יעדיפו לעשות זאת בקצב שלהם, שלא תמיד הולם את זה של המבוגרים. נסי ותהני בהצלחה ליאת

היי ליאת כתבתי כאן לפני כחודש לגבי בתי בת הכמעט 3, אז הייתי מוטרדת מנושא אי השתתפותה במסיבת הסיום של הגן וכן נטיה שלה "לבדוק"את סביבתה לתחושתי, יותר מדי. בכל אופן, למדתי לזהות שהמזג שלה הוא שלה, קרי, היא ילדה שבודקת את סביבתה ולאחר "התחממות" איטית, היא משתפת פעולה ומשתתפת. אציין כי אני לפני לידה, ולאחרונה, גם החזרה לגן מעט קשה בבקרים: נדמה כי היא מחפשת עימותים אתי, אם משהו לא מוצא חן, היא רוצה להרביץ, זורקת את שלט הטלויזיה וכו. אציין כי איני סובלנית כלל לנושאים אלו ומיד אני מזהירה אותה שפעם הבאה שתנקוט בהתנהגויות פרועות, היא תשב על כסא בסלון -כשאני בסביבה, למשך פרק זמן שאני אחליט (אציין כי אני עושה זאת למשך 3 דקות על פי גילה).היא מנסה לעתים לרדת אך אני מחזירה אותה לכסא בשקט. אציין כי היא מכבדת את החלטתי והיא נרגעת לבסוף.במקביל,בתקופה זו היא נצמדת לחולצה שלי, שכבר לא כיבסתי כשבועיים,, מלטפת אותה ונרגעת איתה. בגן- אומרים לי שהיא בסדר, אם כי כשהולכים לגן אומרת לי "אמא כואבת לי הרגל,אני לא יכולה לעלות במדרגות",אני מעודדת אותה שהיא יכולה ושהרגל שלה בסדר ואלי היא אומרת זאת כי לא בא לה ללכת לגן...בכל אופן, נורא קשה לי ככה להתבונן כל העת על תגובותיה, לנתח ולהעמיק, אם כי אני יודעת שבנושאים הללו אסור לוותר, גם כחלק מההכנה ללידה ולאחריה,אז תצטרך לדעת להתחלק עם אחרים..אתמול היינו בגן המשחקים והיא היתה משוחררת מאוד, הכינה "עוגה" מחול, העיפה מעט על ראשה, היתה משועשעת ונהנתה מחברתה של עוד ילדה שהיתה איתה בגן.שיתפתי את האם של הילדה בקשיים לאחרונה (לדעתי בטעות,מה אני צריכה לשתף את כל העולם?) והיא אמרה לי "כן אני רואה את הבת שלך מאוחר יותר בבוקר ואני ראוה שהיא "הפוכה" ועצובה", לא הבנתי מאיפה הביאה את זה. האם עליי לבדוק עם הגננת או שפשוט להניח לזה? אני סומכת על הצוות שהיה אומר לי על משהו חריג. מצטערת על אורך השאלה .אודה על תשובתך בבקשה לפני שאלד..

שלום גלית, מקווה שעוד לא ילדת... :-) אין לי ספק שבתך לא "מחפשת עימותים איתך", אלא זקוקה מאד לקרבתך ולתשומת לבך, כדי לא להתמודד לבדה עם המשימות הלא פשוטות שעל הפרק. ההיצמדות שלה לחפץ מעבר (חולצה עם ריח של אמא זה יופי...) מדגישה זאת אף יותר, ומשקפת את ההיזדקקות שלה לאובייקט חמים ונוסך ביטחון. הכניסה לגן והלידה המתקרבת מהוות, שתיהן, אתגר לא פשוט לילדה כה צעירה, ויתכן שהדברים ניכרים עליה. התקפי זעם, וגם סירוב להיפרד בבוקר, יכולים להיות חלק מכל זה (וגם תירוצים של כאב, הגם שאותם חובה לבדוק גם עם רופא ולשלול בעיה גופנית). נסי להימנע מענישה שרירותית, ולהעדיף ככל האפשר שימוש ב'תוצאה טבעית' ("חבל שזרקת את השלט. היום לא נוכל לראות טלוויזיה בגלל זה. אבל נוכל לעשות משהו אחר". או "לא נעים לי כשאת מרביצה לי, אז אני הולכת קצת לחדר שלי, לנוח. אחזור כשיעבור לי קצת הכעס. בינתיים תשחקי לך לבד"). בעיני, כדאי להפנות את תשומת לבן של הגננות לכך שעובר עליה משהו, אך להמשיך להביע אמון בהן, וביכולתן להעניק לה זמן איכות גם בהיעדרך. מאחלת לך לידה מהירה וקלה, ושנה טובה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 7 שעלה השנה לכיתה א. לפני כ4 חודשים נפלה לבני השן הראשונה. מאז הוא מרבה להכניס את אצבעות הידיים לתוך הפה ולגעת בשיניים. האם יש דרך להתמודד עם הנושא מלבד להעיר את תשומת ליבו לעובדה הנ"ל? בתודה מראש.

שלום אייל, אני מציעה להשתדל להימנע מלהעיר לו ישירות על הכנסת הידיים לפה, ובמקום זאת להציע פעילות חלופית מהנה (בנייה בלגו, פלסטלינה, ציור, וכד'). יתכן שההתנהגות הזו משקפת עלייה זמנית במתח, והיא תיפסק מעצמה לאחר תקופת ההסתגלות הראשונית. בברכה ליאת

שלום, ביתי בת חמש ובגן חובה. הילדה פרפקציוניסטית ברמות מתסכלות. היא מציירת מאד יפה אבל אוי ואבוי אם היא יוצאת מעט מהקו או גוזרת שלא בדיוק מירבי. יש לציין כי היא מציירת מדהים לגילה וגם גוזרת נהדר ומעידות על כך כל הגננות, מטפלות ואנשים רבים שראו את ציוריה ואת גזירותיה. ברגע שהיא לא מדייקת מתחיל בכי נוראי תוך השטתחויות בעיטות ומאד קשה להרגיע אותה. בנוסף, היא לא מוכנה להתמודד בשום משחק שהיא עלולה להפסיד בו (משחקי קופסא תחרותיים – טאקי וכדומה) בנוסף לכך היא מאד עקשנית ורכושנית בכל הנוגע לחברים בגן. היא רודה בחבריה ולא מוכנה שהם ישחקו עם אף אחד מלבדה. ישנה ילדה אחת שהיא לא מוכנה "לחלוק" עם אף אחד אחר וזה גורם לתיסכול נוראי עבורה כשהילדה משחקת עם אחרים. כיצד ללמד אותה לוותר לעצמה ולאחרים, לשתף אחרים במשחק ולא להיות כה אובססיבית? אבקש את עזרתך.

שלום מירב, תפיסת העולם המערבית מעלה על נס הישגים והצלחות, ומעודדת את הפרט למאמץ ולחתירה בלתי פוסקת לקראת מטרות. הפרפקציוניזם חסר הפשרות אינו אלא הקצנה של התפיסה הזו, והוא מופיע יותר אצל אנשים הסובלים מדימוי עצמי קונפליקטואלי או תפיסות-עצמי סותרות. ילדים פרפקציוניסטים מצליחים לזהות כבר מגיל צעיר שבמשפחה שלהם מיוחסת חשיבות מיוחדת להישגים, הצלחות וניצחונות, גם אם המסר אינו מועבר ישירות. הם למדו שבאמצעות הצלחות והישגים הם זוכים להערכה מרובה, ומפתחים תפיסה לפיה כישלון או הפסד עלולים לסכן את האהבה וההערכה כלפיהם. כדי לרכך את הדפוס הנוקשה הזה, חשוב לשים לב לאופן בו אתם מגיבים להצלחות וכשלונות, שלה, שלכם ושל אנשים אחרים. נסו להתייחס גם למסרים הסמויים והלא-מילוליים (הבעות פנים, שפת גוף). כאשר אתם מתייחסים לציורים והעבודות שלה, השתדלו לשבח את העשייה והמאמץ, ופחות את התוצר הסופי. בקשו גם מהאנשים האחרים בחייה (סבים, דודים, גננות ומטפלות) להנמיך את ווליום התשואות, שכן אספקה שוטפת של התפעלות בלתי פוסקת יוצרת אצלה תלות בשבחים וצורך להצטיין ולהקסים כל הזמן. כשאתם משחקים איתה, הדגישו כמה כיף לכם להיות איתה, וצמצמו את התגובות לניצחון ולהפסד. אל תחסכו ממנה הפסדים, וכשזה קורה, עודדו אותה לנסות שוב, תוך שאתם מדגישים את אהבתכם ואת הנאתכם מהמשחק. אל תוותרו על הזדמנויות בהן היא תוכל לראות שגם אתם לא מושלמים ולא מנצחים תמיד. בהצלחה ליאת

תודה רבה על ההארה (ןאני מתכוונת הארה ב-אלף).

שלום גלי, אם היה תוכן לשאלתך, הוא נעלם... ראי עצמך מוזמנת לכתוב שוב ליאת