פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

בתי בת השמונה וחצי חברותית מאוד ומוכשרת. היום לראשונה ראיתי שהיא משוטטת באינטרנט. אפשרתי לה ולאחר שעזהב את המחשב מיהרתי לבדוק בהיסטוריה. להפתעתי ראיתי שביא חיפשה לפי המונח: "בנות ערומות". ושוטטה במספר אתרים. אני הולכת להשתגע, זה נורא נורא מוקדם לדעתי להיחשף לנושאים כאלו. האם אני טועב? מה לעשות? לדבר איתה? ואם כן על מה ואיך? תודה רבה אמא

שלום רוית, הילדים שלנו, כך מסתבר, מיומנים מאד מבחינה טכנולוגית, ויודעים להגיע למקורות מידע מגוונים בלחיצת עכבר פשוטה. זמינותו של המידע ברשת לכל דורש מחייבת את ההורים של היום להיות ערניים וקשובים, להקדים ולתת מענה לסוגיות של תוכן לא ראוי. הסקרנות סביב הגוף העירום והמיניות הייתה תמיד, אלא שכיום כל ילד יכול לספקה בקלות יחסית, דרך הרשת. הבעיה היא שהחיפוש אחר 'נשים ערומות' יכול לחשוף אותה לתכנים מסוכנים של סקס ואלימות. לכן, במקום להשתגע (:-)), פני בהקדם לספק האינטרנט שלך, ובדקי דרכים לחסימת אתרי סקס מפני הילדים. בנוסף, וזה חשוב הרבה יותר, יש טעם ליזום שיחה עם בתך, ולהסביר לה על הסכנות הטמונות ברשת, על הנזק שזה עלול לגרום לה, ועל החכמה שבהימנעות. אפשר להקביל זאת לתכנים מפחידים בסרטי אימה. בדר"כ ילדים רגישים יודעים להימנע ולחסוך מעצמם את החרדה שבעקבות סרטים מעוררי אימה כאלה. באופן דומה, הסבירי לבתך שאתרי סקס מסוימים יכוןלים לחשוף אותה לתכנים אלימים ומעוררי פחד, ושחשוב מאד להתרחק מהם. לילדים מבוגרים יותר, אפשר להסביר על סכנות הפורנוגרפיה ועל האופן המחפיר והנצלני בו היא מופקת. בגיל 8 אפשר להסתפק באזהרה והימנעות. בהצלחה ליאת

היי ליאת קצת היה לי קשה להבין שעשיתי רושם של "ענישה שרירותית", חשוב היה לי להעביר את המצוקה שלי נוכח התנהגויות קשות שלה, שאינן קורות כל היום... היתה לי תחושה שזה מה שייראה, ואולי אני קצת מצטדקת כעת... אבל אני מחבקת ומנשקת המון, משחקת איתה ומדברת איתה ובסה"כ בהרבה אינטראקציה. עם זאת, קשה לי עם ההנהגוית הללו ואני מציבה את הגבולות בטון שקט ורגוע. אולי אני קצת חופרת מדי? מה את אומרת?

שלום גלית, את לא חופרת, ובטח שאין צורך בהצטדקות. אין לי ספק שאת אמא חמה ואוהבת, הקשובה לצרכיה של בתך. כאן המקום להבהיר ש"ענישה שרירותית" אין פירושה "ענישה אכזרית". כשהמלצתי להימנע מענישה שרירותית התכוונתי לכך שעונש מן הסוג של לשבת בכיסא (ממש כמו - לעמוד בפינה), אינו קשור בדר"כ למעשה שהביא אותו. 'עונשים' מסוג זה יכולים להיות יעילים לעיתים כמעצבי התנהגות, אך הם עלולים ליצור בילד תחושת מרירות ואי צדק. כשאנחנו משתמשים בתוצאה טבעית, המילה 'עונש' כלל אינה עולה, והילד לומד שלהתנהגותו יהיו תוצאות רצויות או לא רצויות, וקל לו יותר לעשות קישור (חיובי או שלילי) בין המעשה לבין התוצאה. לרגע לא חשבתי שאת אם מענישה ואכזרית, ואני שמחה שנתת לי הזדמנות לחדד את כוונתי. שבת שלום ליאת

שלום רב, בני בן 7 וחצי חודשים נכנס לראשונה למסגרת גן אך בעוד ילדים אחרים בני גילו מאוד סקרנים לגבי הן ושאר הילדים, לו הרבה יותר קשה. הוא בוכה שם רוב היום ומחפש אותי. אציין שבאופן כללי הוא פחות עצמאי משאר ילדים ומאוד מאוד קשור אליי, גם כשאנחנו בבית ואני במרחק נגיעה ממנו הוא כל הזמן מחפש את קרבתי. לכן, בעוד שאר הילדים כבר הסתגלו הוא עדיין בוכה. הדאגה שלי נובעת מכך שאני מרגישה שלכל ילד הקצב שלו ולילדי יקח יותר זמן להסתגל ולהשתחרר, הגננת לעומת זאת חושבת שאין מה לעשות, צריך "לחתוך" ובסוף הוא יתרגל. שאלתי היא מהי הדרך הנכונה ביותר ליצור עבורו תהליך הסתגלות מבלי לגרום לנזק עבורו?

שלום מרין, תינוקות בני שבעה וחצי חודשים עדיין אינם עצמאיים, וההיצמדות שלהם אל האם טבעית ונורמלית. מסיבה זו, בגיל כה צעיר, נעדיף סידור הדומה ככל האפשר למצב של "אחד על אחד", ואני רוצה לקוות שהוא במסגרת עם מעט ילדים או הרבה מטפלות. אם קראת קצת בפורום שלנו, ודאי הבחנת שאני מצדדת בתהליך הדרגתי, המאפשר לילד להעביר לאט לאט את ההישענות שלו מדמות קבועה ואהובה אחת לדמות קבועה ואהובה אחרת. לפעמים זה קורה מהר, ולפעמים קצת יותר לאט, אך רוב הילדים מסתגלים בסופו של דבר, ולומדים לבטוח בדמות החדשה. למרות האמור כאן, בסופו של דבר מגיע שלב הפרידה, ויש לצפות גם לבכי. לפעמים דווקא כך ניתנת למטפלת החדשה ההזדמנות להפגין את כישוריה המנחמים, ולרכוש את לבו של הילד. בהצלחה ליאת

בן אחותי, ילד בן 15 פרוק כל עול, הילד חצוף, אלימ מילולית בגסות והיום החל להרים יד... הילד הושעה מביהס בגלל חוצפה, אין אפשרות לרסן אותו או להציב לו כל גבול כי הוא חצוף ושחצן מה עושים? למי לפנות כדי שיוכל לעזור?

שלום m, בכל גיל אפשר לרסן ילדים ולהציב להם גבול, אם עושים זאת נכון ובעקביות. כשמדובר במתבגרים המפעילים אלימות גם כלפי הוריהם, אפשר להיעזר גם בגורמי חוק או באנשים נוספים מבני המשפחה. אני ממליצה מאד על ספרו של חיים עומר "התנגדות לא אלימה", המפרט בצורה בהירה ושיטתית דרכי התמודדות עם התנהגות מקצינה של מתבגרים. חשוב לזכור שההורים, כמי שיושבים על ברז המשאבים העיקרי של הבית (הכוונה לחשבון הבנק ולארנק) יכולים להפעיל סנקציות מכאיבות מאד על מתבגר חצוף, זאת מבלי לגלוש לאלימות כלל. למרות האמור כאן, רצוי לזכור שמתחת להתנהגות גסה ואלימה נחים לעיתים קרובות כעסים, מצוקות, או תחושות נחיתות. באלה אפשר ורצוי לטפל בעזרת פסיכולוג קליני, שיוכל לסייע בהתמודדות הרגשית ובשיפור התקשורת הבינאישית במשפחה ומחוץ לה. מומלץ בחום! בהצלחה ליאת

סובלת מביישנות עמוקה אך פיקחית מאד שתלטנית מאד על כולם כולל אחותה ההפוכה ממנה אלימה גם כלפי הוריה ומאיימת בסחיטה ברמת מאפיה והזמנת מלאכותית של המשטרה עד גיל 10 הייתה טום בוי רצינית ומאז רק שינתה לבושה אך לא את אופיה תודה

ראשית תודה על המענה. שנית הילדה תולשת שערות בלילה כאשר היא שוכבת לישון. אשמח לעצה ממך איך אוכל להעסיק את הידיים שלה שלא יגעו בשער כבר ניסינו הרבה דברים כגון: גרביים, כפפות ...הבטחנו לה הרבה דברים אם היא תשתדל היא מנסה עובדה שיש שיפור ניכר ושצומחות לה שערות אבל...היא עדיין תולשת. אז... מה עושים? תודה.

שוב שלום, אפשר לנסות תספורת 'קצוצה'. לפעמים זה עוזר. אפשר לאמץ חלק מהרעיונות הנהוגים בטיפול התנהגותי. למשל - לאסוף כל בוקר את השערות שעל המיטה או סביבה, לספור אותן ולהכניסן למעטפת נייר. אפשר להגדיר מטרה או יעד ריאלי, של כמות הולכת וקטנה של שערות, כשכל הישג מלווה בפרסים קטנים. ביום שתגיעו למס' מינימלי שיוגדר מראש תוכלו לקנות מתנה ממש שווה. איסוף השיער והיכולת לראות את הכמות שנתלשה יכולה להבהיל קצת, מה שלא תמיד קורה כשהילד לא רואה את הקרחות שברום ראשו. אפשר לנסות לישון עם בנדנה קשורה לקרקפת, או מצנפת שינה חמודה מבד טריקו נעים. לפעמים גם זה עוזר. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי השניה היא בת שנה ושמונה חודשים. עד גיל 7 חודשים היתה ישנה לילה שלם ומאז לא מפסיקה להתעורר בלילות. בגיל 7 חודשים סבלה מכאבי שיניים בלילות והיתה מתעוררת פעמים רבות במהלך הלילה. על מנת שבכל זאת נוכל לישון לילה סביר - העברתי אותה למיטתי והיא ישנה איתי משך כל הלילה תוך שהיא יונקת כל הלילה ממני. לאחר קרבות קשים- חזרה למיטתה אולם מסרבת להירדם לבד ומתעוררת לפחות 3- 4 פעמים בלילה. בזמן ההשכבה ניסינו את השיטה של להיכנס ולצאת כל כמה דקות (בהתחלה - 1-2 דקות ואח"כ 3-4 דקות) אולם הדבר גרר צרחות מחרישות אזניים ובכי קורע לב וצעקות "די-די" משך ארבעה ערבים שגרמו לנו לנטוש את השיטה ולפעול כרצונה - לשבת לידה עד שהיא נרדמת. הבעיה - זה לוקח לפעמים שעה וגם אנו סבורים שבגלל זה במהלך הלילה, כשהיא מתעוררת, במקום לחזור ולהירדם לבד, היא חייבת את הנוכחות שלנו לצידה עד שהיא נרדמת, מה שגורם ללילות שלנו להיות סיוט. הבעיה בלילות ממש חמורה שכן היא מתעוררת מדי שעה- שעתיים וחוזרת לישון רק אם אנחנו לידה, מלטפים אותה, ואם היא מרגישה שאנחנו יוצאים מהחדר- כל התהליך מתחיל מחדש. איך גורמים לה להירדם לבד? האם זה יפתור את הבעיה בלילות כשהיא מתעוררת וצריכה שנבוא על מנת להירדם שוב? סוגיה נוספת היא סוגיית ההתנהגות - היא מאד עקשנית ודעתנית. למשל -היא מסרבת להתלבש כל בוקר וכל בוקר בוכה לאחר שאני מלבישה אותה, משטחת על הרצפה ולא מפסיקה לבכות. ניסיתי להסביר, ניסיתי להתעלם מהתקף הזעם שהיא נכנסת אליו אולם לשווא - היא לא מספיקה לבכות עד שאני כבר לא מסוגלת לשמןע את הצרחות וצורחת עליה בחזרה - "די!!!!!!" מה שכמובן גורם לי להרגיש מאד רע אח"כ (אם כי מפחית את עוצומות הבכי והצרחות). איך מומלץ לנהוג בסיטואציה כזאת למשל? תודה מראש

שלום רב, כדי שאסטרטגיה חינוכית כלשהי תעלה יפה, יש צורך להפעילה בעקביות ובנחישות, מתוך הבנה עמוקה של הרציונל שעומד מאחוריה. כרגע, נדמה לי שאתם בסוג של אי-ספיקה, לפחות ככל הנוגע להצבת גבולות יעילה. אתם נענים לגחמותיה, או כפי שכתבת "נוטשים את השיטה ופועלים כרצונה". זהו מצב בלתי רצוי, ולא ממש משנה אם מדובר בקונפליקט של יום או לילה. לטעמי, אתם זקוקים לפגישה או שתיים של הדרכת הורים טובה, שתעזור לכם לחדד את העקרונות הבסיסיים, ולפעול ביעילות גם כשעייפים. עד שתגיעו להדרכת הורים מסודרת, ראי למשל את תשובתי לנירה מה- 16.7, לאיילה מה- 7.5, לקרן מה-25.8 (וזה מה שהצלחתי ללקט בסקירה קצרה ומהירה, יש עוד...) בהצלחה ליאת

שלום, בני בן כמעט שלוש ונכנס לגן בפעם הראשונה. הגן קטן ושאר הילדים מכירים כבר מגן קודם. בני מאוד אוהב את שאר הילדים ומנסה ליצור איתם קשר ולשחק איתם אך עדיין נוצרת תחושה שהוא מעיין אאוטסיידר.מדי פעם קורה שהוא מרביץ, ולגננת נראה שזה מגיע מתוך רצון ליצור עם הילדים האחרים קשר (לדעתי, זה מתוך תסכול שהוא לא מצליח) הגננת מאוד מודעת לעניין ודואגת לתת לו המון חום ותשומת לב ולשלב אותו במשחקים. כיצד ניתן לעזור לו ולשאר הילדים ליצור מצב בו הם מקבלים אותו כחלק מהם? כמו כן, היו שלושה ארועים שבהם הוא נשך. בפעם הראשונה ילדה שמה את כף רגלה על פניו והוא נשך אותה בתגובה - הגננת אמרה שהדבר היה מוצדק אך הסבירה לו בתקיפות שלא נושכים, יום אח"כ הוא נשך אותה שוב (הגננת לא הספיקה לראות מה גרם לכך).והיום הדבר קרה שוב בתגובה לכך שילד אחר בעט בו. זוהי הפעם הראשונה שדבר כזה קורה - אמנם קרה כבר שהוא דחף, הרביץ וחטף אך מעולם לא נשך. מצד אחד אחד אני רוצה למנוע מהדבר לקרות שוב ומצד שני התחושה שלי היא שעדיף לא לתת לארוע יותר מדי תשומת לב מחשש זה יגרום לו לחזור על כך. כיצב את מציעה להתמודד עם הבעייה? שאלה נוספת היא כיצד אוכל לדובב אותו לגבי ההתרחשויות בגן. חשוב לי שידע לשתף אותנו וליצור מצב בו הוא חולק איתנו את חוויותיו. תודה רבה, גילת

שלום גילת, הכניסה לגן בפעם הראשונה, מזמנת לילד הקטן התנסות חדשה ומסעירה בזירה החברתית, שלא תמיד מסבירה פנים לאלה שזה מקרוב באו. פעוטות הם עם יצרי, שאינו בוחל במכות, דחיפות ונשיכות מן הסוג הלא מעודן. גננות אינן מתרגשות מזה, וברוב המקרים, בתוך מס' שבועות, התופעה מתמתנת מאליה, כשהילדים מתחילים להפנים את כללי ההתנהגות בגן (בעיקר מעבר לגיל שלוש). את צודקת בכך שלא צריך לעשות מהנשיכות עניין גדול. תוכלי לומר לגננת שאת סומכת עליה שתדע להתמודד עם זה עפ"י ניסיונה. בעניין שאלתך האחרונה, אוכל להבטיחך שהתעניינות אמיתית וסבלנית במה שקורה לילדים בגן ובכלל, מניבה בדר"כ תוצאות. שבי איתו, התענייני (שאלות פתוחות!) במה שקרה בגן לאורך היום, ובררי באופן ספציפי מה עשה, איך הרגיש, עם מי שיחק, על מה סיפרה הגננת, איזה שיר למדו היום, ומי רב עם מי. הורים רבים מסתפקים ב"איך היה?" "היה כיף!", ומגלים, בדר"כ באיחור, שהם לא יודעים כלום על מה שקורה לילד שלהם. ילדים אוהבים לשתף ולספר, והם יעדיפו לעשות זאת בקצב שלהם, שלא תמיד הולם את זה של המבוגרים. נסי ותהני בהצלחה ליאת

היי ליאת כתבתי כאן לפני כחודש לגבי בתי בת הכמעט 3, אז הייתי מוטרדת מנושא אי השתתפותה במסיבת הסיום של הגן וכן נטיה שלה "לבדוק"את סביבתה לתחושתי, יותר מדי. בכל אופן, למדתי לזהות שהמזג שלה הוא שלה, קרי, היא ילדה שבודקת את סביבתה ולאחר "התחממות" איטית, היא משתפת פעולה ומשתתפת. אציין כי אני לפני לידה, ולאחרונה, גם החזרה לגן מעט קשה בבקרים: נדמה כי היא מחפשת עימותים אתי, אם משהו לא מוצא חן, היא רוצה להרביץ, זורקת את שלט הטלויזיה וכו. אציין כי איני סובלנית כלל לנושאים אלו ומיד אני מזהירה אותה שפעם הבאה שתנקוט בהתנהגויות פרועות, היא תשב על כסא בסלון -כשאני בסביבה, למשך פרק זמן שאני אחליט (אציין כי אני עושה זאת למשך 3 דקות על פי גילה).היא מנסה לעתים לרדת אך אני מחזירה אותה לכסא בשקט. אציין כי היא מכבדת את החלטתי והיא נרגעת לבסוף.במקביל,בתקופה זו היא נצמדת לחולצה שלי, שכבר לא כיבסתי כשבועיים,, מלטפת אותה ונרגעת איתה. בגן- אומרים לי שהיא בסדר, אם כי כשהולכים לגן אומרת לי "אמא כואבת לי הרגל,אני לא יכולה לעלות במדרגות",אני מעודדת אותה שהיא יכולה ושהרגל שלה בסדר ואלי היא אומרת זאת כי לא בא לה ללכת לגן...בכל אופן, נורא קשה לי ככה להתבונן כל העת על תגובותיה, לנתח ולהעמיק, אם כי אני יודעת שבנושאים הללו אסור לוותר, גם כחלק מההכנה ללידה ולאחריה,אז תצטרך לדעת להתחלק עם אחרים..אתמול היינו בגן המשחקים והיא היתה משוחררת מאוד, הכינה "עוגה" מחול, העיפה מעט על ראשה, היתה משועשעת ונהנתה מחברתה של עוד ילדה שהיתה איתה בגן.שיתפתי את האם של הילדה בקשיים לאחרונה (לדעתי בטעות,מה אני צריכה לשתף את כל העולם?) והיא אמרה לי "כן אני רואה את הבת שלך מאוחר יותר בבוקר ואני ראוה שהיא "הפוכה" ועצובה", לא הבנתי מאיפה הביאה את זה. האם עליי לבדוק עם הגננת או שפשוט להניח לזה? אני סומכת על הצוות שהיה אומר לי על משהו חריג. מצטערת על אורך השאלה .אודה על תשובתך בבקשה לפני שאלד..

שלום גלית, מקווה שעוד לא ילדת... :-) אין לי ספק שבתך לא "מחפשת עימותים איתך", אלא זקוקה מאד לקרבתך ולתשומת לבך, כדי לא להתמודד לבדה עם המשימות הלא פשוטות שעל הפרק. ההיצמדות שלה לחפץ מעבר (חולצה עם ריח של אמא זה יופי...) מדגישה זאת אף יותר, ומשקפת את ההיזדקקות שלה לאובייקט חמים ונוסך ביטחון. הכניסה לגן והלידה המתקרבת מהוות, שתיהן, אתגר לא פשוט לילדה כה צעירה, ויתכן שהדברים ניכרים עליה. התקפי זעם, וגם סירוב להיפרד בבוקר, יכולים להיות חלק מכל זה (וגם תירוצים של כאב, הגם שאותם חובה לבדוק גם עם רופא ולשלול בעיה גופנית). נסי להימנע מענישה שרירותית, ולהעדיף ככל האפשר שימוש ב'תוצאה טבעית' ("חבל שזרקת את השלט. היום לא נוכל לראות טלוויזיה בגלל זה. אבל נוכל לעשות משהו אחר". או "לא נעים לי כשאת מרביצה לי, אז אני הולכת קצת לחדר שלי, לנוח. אחזור כשיעבור לי קצת הכעס. בינתיים תשחקי לך לבד"). בעיני, כדאי להפנות את תשומת לבן של הגננות לכך שעובר עליה משהו, אך להמשיך להביע אמון בהן, וביכולתן להעניק לה זמן איכות גם בהיעדרך. מאחלת לך לידה מהירה וקלה, ושנה טובה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 7 שעלה השנה לכיתה א. לפני כ4 חודשים נפלה לבני השן הראשונה. מאז הוא מרבה להכניס את אצבעות הידיים לתוך הפה ולגעת בשיניים. האם יש דרך להתמודד עם הנושא מלבד להעיר את תשומת ליבו לעובדה הנ"ל? בתודה מראש.

שלום אייל, אני מציעה להשתדל להימנע מלהעיר לו ישירות על הכנסת הידיים לפה, ובמקום זאת להציע פעילות חלופית מהנה (בנייה בלגו, פלסטלינה, ציור, וכד'). יתכן שההתנהגות הזו משקפת עלייה זמנית במתח, והיא תיפסק מעצמה לאחר תקופת ההסתגלות הראשונית. בברכה ליאת

שלום, ביתי בת חמש ובגן חובה. הילדה פרפקציוניסטית ברמות מתסכלות. היא מציירת מאד יפה אבל אוי ואבוי אם היא יוצאת מעט מהקו או גוזרת שלא בדיוק מירבי. יש לציין כי היא מציירת מדהים לגילה וגם גוזרת נהדר ומעידות על כך כל הגננות, מטפלות ואנשים רבים שראו את ציוריה ואת גזירותיה. ברגע שהיא לא מדייקת מתחיל בכי נוראי תוך השטתחויות בעיטות ומאד קשה להרגיע אותה. בנוסף, היא לא מוכנה להתמודד בשום משחק שהיא עלולה להפסיד בו (משחקי קופסא תחרותיים – טאקי וכדומה) בנוסף לכך היא מאד עקשנית ורכושנית בכל הנוגע לחברים בגן. היא רודה בחבריה ולא מוכנה שהם ישחקו עם אף אחד מלבדה. ישנה ילדה אחת שהיא לא מוכנה "לחלוק" עם אף אחד אחר וזה גורם לתיסכול נוראי עבורה כשהילדה משחקת עם אחרים. כיצד ללמד אותה לוותר לעצמה ולאחרים, לשתף אחרים במשחק ולא להיות כה אובססיבית? אבקש את עזרתך.

שלום מירב, תפיסת העולם המערבית מעלה על נס הישגים והצלחות, ומעודדת את הפרט למאמץ ולחתירה בלתי פוסקת לקראת מטרות. הפרפקציוניזם חסר הפשרות אינו אלא הקצנה של התפיסה הזו, והוא מופיע יותר אצל אנשים הסובלים מדימוי עצמי קונפליקטואלי או תפיסות-עצמי סותרות. ילדים פרפקציוניסטים מצליחים לזהות כבר מגיל צעיר שבמשפחה שלהם מיוחסת חשיבות מיוחדת להישגים, הצלחות וניצחונות, גם אם המסר אינו מועבר ישירות. הם למדו שבאמצעות הצלחות והישגים הם זוכים להערכה מרובה, ומפתחים תפיסה לפיה כישלון או הפסד עלולים לסכן את האהבה וההערכה כלפיהם. כדי לרכך את הדפוס הנוקשה הזה, חשוב לשים לב לאופן בו אתם מגיבים להצלחות וכשלונות, שלה, שלכם ושל אנשים אחרים. נסו להתייחס גם למסרים הסמויים והלא-מילוליים (הבעות פנים, שפת גוף). כאשר אתם מתייחסים לציורים והעבודות שלה, השתדלו לשבח את העשייה והמאמץ, ופחות את התוצר הסופי. בקשו גם מהאנשים האחרים בחייה (סבים, דודים, גננות ומטפלות) להנמיך את ווליום התשואות, שכן אספקה שוטפת של התפעלות בלתי פוסקת יוצרת אצלה תלות בשבחים וצורך להצטיין ולהקסים כל הזמן. כשאתם משחקים איתה, הדגישו כמה כיף לכם להיות איתה, וצמצמו את התגובות לניצחון ולהפסד. אל תחסכו ממנה הפסדים, וכשזה קורה, עודדו אותה לנסות שוב, תוך שאתם מדגישים את אהבתכם ואת הנאתכם מהמשחק. אל תוותרו על הזדמנויות בהן היא תוכל לראות שגם אתם לא מושלמים ולא מנצחים תמיד. בהצלחה ליאת

תודה רבה על ההארה (ןאני מתכוונת הארה ב-אלף).

שלום גלי, אם היה תוכן לשאלתך, הוא נעלם... ראי עצמך מוזמנת לכתוב שוב ליאת

שלום,בתי בת השנה וחצי סוף סוף מתחילה ללכת לגן מחר.בכיתת קבוצת גילה יש 8 ילדים (כולל אותה) ומתוכם 2 בנות ז"א 3/4 מהכיתה בנים.האם יש מקום לדאגה?דבר נוסף הוא שאנחנו מתגוררים בארה"ב ובתי מבינה רק עברית האם עלינו לדבר איתה גם אנגלית או להמשיך עם העברית בבית? בתודה מראש

שלום נטלי, בגיל שנה, אינך צריכה להטריד את עצמך בדאגות סביב איזון מגדרי. הצרכים של בנים ובנות בגיל זה אינם שונים מהותית, ולכן אין סיבה לדאגה. בעניין שפת הדיבור המומלצת, אני סבורה שעליכם לדבר אליה עברית, אם זו השפה בה אתם מדברים ביניכם בבית. יתכן שיהיה לזה מחיר זמני של בלבול או עיכוב קל בדיבור, אך לטווח הארוך מדובר ברווח נקי של שתי שפות ברמה מעולה. בהצלחה בגן, ושנה טובה ליאת

שלום רב, אני בת 33, נשואה + 2. יש לי בעייה שאני סוחבת אותה כבר כמה שנים טובות...ולאחרונה זה התחיל מאוד מאוד להטריד אותי ולהציק לי: יש לי אח הקטן ממני ב 4.5 שנים שלא מדבר איתי כבר כמעט 10 שנים. אחי פשוט ניתק איתי כל קשר וכשביקשתי לדעת למה, לא הוא ולא אמי הסכימו לומר לי. בהתחלה חשבתי שזה משהו זמני ויחלוף לו לבד (כאן עלי לציין את רקעו של אחי: הוא ניסה להתאבד 5 פעמים בעבר, עם רקע נפשי של הפרעת אישיות גבולית, היה מאושפז באחד הבי"ח בארץ יצא ונכנס לסרוגין. כמובן שאני תמכתי בו לאורך כל הדרך והייתי לצידו ואפילו הצלתי אותו פעם אחת ממות בטוח אחרי שבלע המון כדורים, לקחתי אותו יחד עם בעלי ונסענו לבי"ח. שם שטפו לו את הקיבה) לאחר שנעניתי בתשובה של: "אל תנסי ליצור איתו קשר כי חבל על הזמן שלך ואת רק תיפגעי" (מצד אמי) לא היה נסיון של יצירת קשר עד לפני שנתיים. לפני כשנתיים שוב העליתי את הנושא בפני אמי בשאלה שאינני יודעת למה הוא לא מעוניין לדבר איתי ואחרי מסע של שיכנועים היא נאותה לענות לי בקצרה שאחי טוען שכשהייתי בת 15 והוא היה כבן 10-11......אנסתי אותו! כששמעתי את זה לרגע לא האמנתי למשמע אוזני ולאחר שאמי חזרה על כך שוב חשבתי שלרגע השתגעתי הוא שאחי השתגע..... פרצתי בבכי וניסיתי לשכנע את אמי בחפותי שבחיים לא קרה דבר כזה. להד"ם!!! ואז התחלתי לשאול שאלות כמו: מאיפה הוא "הביא" את היציאה הזאת? למה הוא אומר דבר כזה קשה ולא היה ולא נברא? היתכן כי הוא הוזה דברים ומאמין בהם בעצמו? (כי לפי מה שהבנתי לאחר מכן שאחי עבר טיפול פסיכולוגי עם שחרורו בפעם האחרונה מבי"ח, שגם לפסיכולוגית שלו הוא סיפר את זה ואף היו לו תקריות של חוסר זקפה עם חברתו בשל כך...כך הוא טען בכל אופן) כשאמרתי לאמי שאני מוכנה להבדק במכונת פוליגרף היא אמרה שגם הוא מוכן להבדק במכונה כדי לאמת את זה.... בכל פעם שיצא לו לראות אותו במקומות מסויימים הוא ישר היה עושה "אחורה פנה" והיה הולך מהמקום בו נוכחתי... לאמי אין דיעה בנושא היא אומרת שאיננה יודעת למי להאמין.... מאז אחי גם הספיק להתחתן וכמובן לא הזמין אותי לחתונתו... לאחרונה הנושא שוב עלה בעקבות מקרה שראיתי אותו פתאום במקום כלשהו ודיברתי על כך עם אמי והיא ענתה לי: "תשכחי ממנו את לא מבינה שזה כמו שתרצי להשיג את הירח? הוא לא מוכן לדבר איתך וזהו זה...תשכחי שיש לך אח!" אני בתגובה שוב בכיתי....ולפני כמה ימים החלטתי לאזור אומץ ולכתוב לו מכתב במייל. כתבתי לו שאני יודעת שכשהיינו ילדים פגעתי בו והרבצתי לו ועל כך אני מצטערת ושתמיד אהבתי אותו ותמיד אוהב ואני מבקשת ממנו שיסלח לי כי בסך הכל גם אני הייתי ילדה מוכה....וכשאמי הייתה מרביצה לי הייתי מרביצה גם לו... כמו שצפיתי, לא קיבלתי תשובה ממנו אבל מאמי כן קיבלתי טלפון שאפסיק לשלוח לו מכתבים כי הוא לא מעוניין בקשר איתי. בקשתי ממנה לא להתערב ביננו ושמה שיש לו להגיד לי שיגיד לי את בפנים או במכתב אבל זה לא עזר.... אינני יודעת מה לעשות עוד, אחי מאוד חסר לי הן בחיי המשפחה והן בחיי הפרטיים. אני מטופלת בכדורי אפקסור 225 מ"ג ביום וכבר כמה חודשים אינני מאוזנת מבחינה נפשית. כנראה הפגישה עם אחי היווה טריגר עבורי והשפיע עוד יותר. אני לא מפסיקה לבכות ולא יודעת איך עוד אפשר ליצור איתו קשר ולו רק על מנת שנדבר וננסה ללבן את הדברים. דבר אחד אני יודעת בבטחה הוא שאחי וודאי לא מעוניין להתעמת איתי מכיוון שאיננו יכול להביט לי בעיניים ולומר את אותו המשפט חסר השחר! אנא עיזרי לי בבקשה! בברכה, איילת נ.ב. היתכן מצב בו אחי הוזה דברים ומאמין בהם באמת ובתמים??? אם כן, מדוע זה? ואיך ניתן לפתור את הבעייה???

שלום איילת, מעבר לטרגדיה האישית אליה נקלעה משפחתך, את נוגעת כאן באחת הסוגיות השנויות במחלוקת בפסיכולוגיה הקלינית והקוגניטיבית, שבמובנים רבים נותרה מאד לא פתורה, והיא בעלת השלכות קליניות ומשפטיות כאחת. הכוונה, כמובן, לנושא הזיכרון הטראומטי, למה שמעוללים לו פגעי הזמן, ולפיכך גם לתוקף שלו כראייה משפטית. כיום, העמדה הפסיכולוגית הרווחת מניחה כי אנשים שעברו התעללות כילדים זוכרים את הטראומה או חלקים ממנה, ולא יתכן (אם כי לא בלתי אפשרי) שישכחו אירועים כ"כ טעונים רגשית. עם זאת, דווקא בהקשרים המשפטיים, התברר שהדברים מורכבים מאד, ובמובנים רבים אנחנו עדיין מגששים באפלה. קיים עדיין וויכוח גדול סביב מה שנהוג לכנות false memories (זיכרונות משוחזרים/מעוותים) בעיקר בעקבות ההכרה בכך שרגשות עוצמתיים יכולים להשפיע על הזיכרון שלנו, לעוות אותו, ואף ליצור זיכרון של אירוע שלא היה ולא נברא, המעורר - מצידו - רגשות עזים, כאילו היה באמת. לא ברור באילו נסיבות צף הזיכרון הזה אצל אחיך, מה קדם לזה, והאם מדובר בהצפה ספונטנית או כחלק מתהליך טיפולי כלשהו. כרגע, איני רואה מה ניתן לעשות, מלבד לכבד את רצונו, ולהימנע מהתדרדרות נוספת ביחסים. אולי תוכלי להגיע לטיפול בעצמך, וללמוד להתמודד עם המצב במחיר רגשי נמוך יותר. חזקי ואמצי ליאת

ליאת שבת שלום ותודה רבה לך על תשובתך בעניין.

שלום בתי בת שנתיים וחודשיים. שנה שעברה היתה במסגרת פרטית של 18 ילדים על 4 מטפלות. היא ילדה מאוד חמה ומאוד אוהבת שנקשרת מאוד בקלות (היא בוכה כשילדים איתם היא משםקת בגינה הולכים הביתה). השנה היא במעון 35/3 בתחילה היה סביר אולם מתחילת השבוע היא מסרבת ללכת, בוכה בכי הסטרי שממשיך גם במהלך היום בגן, היא מתבטאת ומביעה את הסבל שלה באומרה לנו שלא טוב לה בגן של "גדולים", היא ברגרסיה בגמילה ורואים שלא טוב לה.. משיחה עם צווות הגן עולה כי היא הילדה שלה הקושי הרב ביותר להסתגל ואנו לא רואים שינוי עם הימים. אנו שוקלים להוציא אותה ולהכניס אותה חזרה למסגרת הפרטית עם ילדים והמטפלות שהיא מכירה. האם זה נכון לעשות כך? האם לא כדאי שניתן לה להתמודד עם השינוי הנ"ל (ככל שייקח) ולו רק בגלל ששנה הבאה היא כבר בטרום טרום חובה וצפויים לה בחיים עוד הרבה שינויים? מה הייתם ממליצים לי? מה הכי נכון עבורה?

שלום נושי, כמו שאת בטח רואה, יש כאן בימים האחרונים לא מעט פניות סביב קשיים בתהליך הקליטה בגן. מבחינה זו, לא רק שבתך לא לבד, אלא שהתנהגותה נורמלית וצפויה, לפחות כל עוד מדובר בשבוע-שבועיים הראשונים. הישארות במסגרת הקודמת, רלוונטית רק כל עוד היא נעשית מתוך החלטה שקולה, ומתוך לקיחה בחשבון של כל ההשלכות האפשריות. אני מציעה לא לנהוג בחיפזון, ולאפשר תקופת הסתגלות. אחרי הכל, אם החלטתם להעבירה לגן של גדולים, ודאי היו לכך סיבות, והייתה הסתכלות על הצרכים המשתנים של בתכם. נסו להקל עליה במידת האפשר, להוציא אותה מהגן מוקדם יותר בשבועיים הראשונים, ולעודד חברויות חדשות ע"י מפגשים אחה"צ. חשוב לזכור שגם ילדים שמסתגלים לאט יותר ומגלים קשיים בתחילת השנה, מצליחים בסופו של דבר להשתלב בהצלחה למסגרת החינוכית, כל עוד מדובר במקום איכותי וטוב שנבחר בקפידה מתוך התאמה לצרכים הספציפיים של הילד. עוד קצת סבלנות! בהצלחה ליאת

שלום, יש לי ילדה בת כמעט שלוש שנכנסה לגן חדש לפני כשבוע. לפני זה היא היתה מגיל שנה וחודשיים בגן אחר. בגן הקודם היא היתה חוזרת הביתה מאושרת ושמחה לחזור לגן בבוקר והתנהגותה היתה רגילה כשהיתה חוזרת הביתה. מאז שהיא התחילה ללכת לגן החדש היא חוזרת כולה תזזיתית הביתה, לא מקשיבה נכנסת להתקפי בכי כאשר אינה מקבלת מה שאינה רוצה (התקפים שנמשכים אפילו חצי שעה). לפני כיום היא נכנסה להסטריה בתור לרופא שכאשר ניסינו להרגיע אותה היא בעטה והשליכה אגרופים. ולאחר מכן היא הלכה לאישה אחרת ואמרה שהיא אימא שלה. התנהגותה השתנתה לחלוטין. איך אפשר לעזור לנו? נקודה נוספת היא שבגן הקודם היא ישנה צהריים ובגן זה היא לא. בנוסף היא לא מכירה אף ילד בגן החדש ממקודם ולא את הגננת.

שלום אלכס, אם ההתנהגות חסרת השקט מאפיינת רק את השבוע האחרון, אפשר לייחס אותה למשבר ההסתגלות לגן החדש. תהליך הקליטה בגן דורש מהילדים הרבה כוחות, ולאחר התגייסות בת 5 שעות בגן, המתח מתפרק, לעיתים בדרך של התקפי זעם ובכי בבית. נסו לקבל זאת בהבנה, להעניק שפע של חמימות ותשומת לב, להתעניין במה שקורה בגן, ולעודד אותה לסמוך על עצמה ועל יכולתה להתרגל לגננות ולילדים החדשים. בהצלחה ליאת

היי, אני אובדת עצות לא יודעת כבר מה לעשות בני הוא ילד מקסים יפה חכם מאוד מפותח מבחינה גופנית ושכלית אבל אימפולסיבי מאוד. כל דבר שמתסכל אותו הוא ישר מרביץ. לדוגמא כשאני אומרת לא על משהו ישר זה נגמר בצעקות והוא מרביץ לי. כך גם בגן הוא נכנס השנה לגן חדש והוא כל הזמן מציק, מרביץ ומתנהג לא יפה כלפיי ילדים אחרים.לאחר מעשיו הוא מבקש סליחה ומלטף וממש מצטער על מעשיו ומבטיח שלא יעשה זאת שוב. אבל המעשה כבר נעשה. מעשיו מאוד קשים לנו אנחנו משפחה לא אלימה אני ממש מתביישת בהתנהגותו ומפחדת מהסטיגמה שתהיה לו בגן. רציתי להוסיף שאני בחודש תשיעי ואני מבינה אותו שהוא קצת לחוץ גן חדש תינוקת חדשה כלומר יש סביבו הרבה שינויים, אבל ההתנהגות שלו היא כבר הרבה שנים אגרסיבית מאוד. מה אני עושה איך אפשר ואיפה לקבל עזרה? בבקשה עזרתכם הדחופה.

שלום מירב, כשוחרי שלום, שהתחנכו על ערכים של דמוקרטיה ושוויון, קשה להורים רבים להתמודד עם גילויים של תוקפנות בוטה מצד ילדיהם, ולהציב כללים ברורים של מותר ואסור. הילד שלך מפגין קושי עקבי להתמודד עם "לא", פשוט כי לא ניתנה לו הזדמנות "לאמן את השריר" הזה, של הריסון והאיפוק מול תסכולים. כאשר אתם סובלניים לגילויי אלימות מצידו, מרשים לו להכות אתכם ולפגוע באחרים, אינכם מאפשרים לו ללמוד את אחת המיומנויות החשובות לצורך הסתגלות טובה: היכולת לעמוד בתסכולים. לכן, אין להרשות בשום פנים להכות, בוודאי שלא אתכם, ובכל פעם שהוא מנסה לעשות כך, עצרו אותו פיזית, והרחיקו אותו מכם. בקשת הסליחה והבעת החרטה משניות בהקשר הזה, בהיותן "טכניות" למדי, ללא ההבנה הבשלה של רעיונות מוסר וצדק. תוכלו לומר לו שיפה שהוא מתחרט ומבקש סליחה, אך למרות זאת, הוא ייאלץ להתרחק מכם בכל פעם שהוא מכה, ולהתמודד עם תוצאות התנהגותו (הכעס שלכם וההתרחקות שלכם לזמן מה). אם את חוששת שתתקשו לעשות זאת בכוחות עצמכם, תוכלו לפנות להדרכת הורים וללמוד דרכים יעילות לכינון הסמכות בדרך עקבית. בהצלחה ליאת

שלום בני בן 1.6 נכנס לראשונה למסגרת לאחר שהיה איתי.ביום הראשון הינו חצי שעה ביחד בפעוטון וביום השני שעה והלכנו.ביום השלישי הגננת הציע שאלך לכמה דקות והילד היה 25 דקות עד ששמעתי מבחוץ שהוא מתחיל לבכות.היום הייתי בכל זאת מעוניינת להישאר שעה וחצי נוספות איתו .האם יוצר בעיתיות אצל הפעוט שנשאר לבד קודם? תודה

ליאת שלום כאמור בני נכנס למסגרת וכל שלב צצות שאלות חדשות.. ביום הרביעי היום בני היה במעון שעה לבד(בהתחלה קצת בכה)והגננת הרגיעה. לאחר שעה לקחתי אותו למרות שלא בכה. 1).האם הייתי צריכה להשאיר אותו עוד חצי שעה או עד שיבכה? 2).מחר כאמור ארצה להשאירו בהדרגה שעה וחצי אבל,מה אם לפני כן יבכה מאוד ולא ירגע האם לבוא להישאר איתו וכמה זמן או לקחת אותו? תודה

שלום טל, הניסיון שלך להלך בזהירות ולהיצמד לכללי "עשה ואל תעשה" נוגע ללבי. עם זאת, אין כללים חד משמעיים כאלה, ועליך לנסות להפעיל שכל ישר ואינטואיציות אימהיות. אם בנך היה היום שעה לבדו ולא בכה, זה סימן טוב. נחמד שבאת לקחת אותו גם כשלא בכה. לא חייבים לחכות שיבכה, ומצד שני, גם אם הוא בוכה, זה לא אומר שחייבים מיד להוציאו משם. אני חושבת שאין מנוס מקצת בכי בימים הראשונים. המשיכי בתהליך הדרגתי, והפעילי את שיקול הדעת שלך, בשיתוף עם זה של הגננת. בהצלחה ליאת

בני בן 13 אובחן עם בעיית קשב וטופל בריטלין שלא התאים לכן ניגשנו לרופאה מומחית בנושא שלמדה את בעיית בני ושאלה אותו שאלות רבות בניהם בהקשר למחשבות אובדניות הוא ענה לה שקצת לפעמים . ומאותו היום הוא עצוב מאוד ובוכה מאוד רק מהזכרון שלו בשאלות אלו אני מפחדת שדווקא מצב זה יכניס אותו לדיכאון עזרו לי בהקדם

שלום רב, הניסיון הקליני מלמד כי הדיבור על מחשבות/כוונות אובדניות כשלעצמו, אינו מעודד מחשבות כאלה אצל מי שאינו סובל מהן. זהו חלק חשוב מכל ראיון ראשוני אצל פסיכולוג או פסיכיאטר, המסייע בהערכת המצב ובתכנון ההתערבות הטיפולית. לעיתים, בעקבות ראיון קליני מקיף, בו עולים ומדוברים הקשיים או תכנים רגשיים קשים, יש החרפה זמנית של הסימפטומים. כדאי לגלות עירנות, ובמידת הצורך להפנות לשיחה/שיחות נוספות, כדי 'לסגור' את מה שנותר פעור ומכאיב כל כך. אם אינך שקטה, פני להתייעצות עם פסיכולוג או פסיכיאטר של ילדים. בברכה ליאת

בהמשך לפנייתי הקודמת לגבי בני בן 13 והשיחה על מחשבות אובדניות.הוא לא מפסיק לעורר שיחה זו אשר גורמת לו לעצבות גדולה השאלה שלי היא האם לתת לו טיפול בריטלין שהרופאה רשמה לו, כי ידוע שהיא עלולה להחמיר במקרה כזה או לתת לו את הזמן ולשכוח קצת או לאחר שיחות עם פסיכולוג . תודה רבה על העזרה

שוב שלום, בכל מקרה של ספק בנוגע לטיפול התרופתי והשלכותיו, אני מציעה לחזור לרופאה ולהתייעץ איתה. אפשר, במקביל, להתייעץ גם עם פסיכיאטר ילדים. בריאות ליאת

שלום- יש לי בן בגיל 12 שהוכרה לו נכות זמנית של 100 אחוז עד אוקטובר בגלל PDD גבולי. בגלל ההתלבטות בקשו שאביא מסמכים חדשים הכוללים אבחון ע"י פסיכולוג קליני או התפתחותי לביטוח לאומי . האם יש לכם שמות מומלצים של פסיכולוגים העונים לקריטריונים? תודה מראש

שלום סילביה, אני ממליצה לך לבקש המלצה בפורומים של ההורים באתר של אלו"ט. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 6.5 עלה לכיתה א'. עד היום הכל היה בסדר. הולך לכיתה , נראה שנהנה ולא מביע שום תסכול. מאחר ובני צרך רמדיה צמחית , לפני כיתה א' עבר אבחון קלינאית+ פסיכולגית . אבחונים ששעידו על יכולות גבוהות וטובות ללא קשיים רגשיים. היום הכל השתנה והוא בכה מאוד בבקור ואמר שאינו רוצה ללכת לביהס ולא כייף לו. שניסנו למקד את "לא כייף לי" הוא טען שאנו מבין את המורה ,המשימות (צבע,זגור,הדבק) מורכבות לו ביחד והוא מפספס את ההוראה בדרך.בעיקר מתלונן שאינו שומע את המורה. ( עבר בדיקת שמיעה וראיה במכון והכל תקין) הוא ילד מאוד פרפקציוניס ואולי זו אחת הסיבות כלך. בעבר היו מקרים קיצוים יותר שגרמו לו לסף תסכול נמוך והעבדו על זה והיום זה חוזר שוב. האם המעבר כל כך קשה? האם הוא נמצא במצב חרדתי שמונע ממנו אפיול לשמוע את המורה? כיצד ניתן לעזור לו? מה נכון להגיד? תודה עמית

שלום עמית, המעבר לכיתה א' מצריך כוחות ומאמץ רגשי ניכר, והגיוני לצפות שאחרי ה'פסטיבל' של הימים הראשונים, כשמתחילות להגיע המטלות והדרישות הראשונות, יגיע גם המשבר. אין צורך להיבהל, אלא להמשיך לעודד את הילדים, לסמוך עליהם, ולתמוך בהם ברגעים של קושי. ילד כמו שלכם, הנמצא תחת מעקב, זקוק ליותר תשומת לב, אך רצוי שגם הליווי שלו ייעשה ללא לחץ, ועם סובלנות גם לימים ש"לא כיף" בהם. מאחלת הרבה הצלחה ליאת

שלום אודה על המלצות לפסיכולוג ילדים טוב לילד בן 4 באזור הצפון. אם חבר במכבי - עדיף...

שלום רב, איני מכירה מטפלים בצפון. אם תכתבי שוב, ותוסיפי את כתובת המייל שלך לגוף ההודעה, אולי תקבלי המלצות למייל מקוראי הפורום. בהצלחה ליאת

אנחנו מהקריות ומחפשים גם כן פסיכולוג טוב לילד בן 4. עדיף דרך קופת חולים מכבי, אבל לא חובה. תודה!

בני בן שנה ותשעה חודשים, לאחרונה הוא מתלהב מאוד מהטחת הראש במזרן, הוא מודע לכך שברצפה זה יכאב, ומשתדל לעשות זאת רק על המזרן, הבעייה שבגלל גילו הצעיר הוא עדיין לא ממש מבין ומפספס את המזרן או לפעמים מטיח את הראש חזק מדיי שאפילו המזרן על הרצפה לא עוזר. אני מודעת לזה שהוא עושה את זה גם בגן. אני מנסה לצעוק עליו וזה לא עוזר והוא עושה זאת שוב ושוב. העניין הוא שנראה שהוא נהנה מזה, זה מעין משחק עבורו והוא לא עושה זאת באגרסיה או מתוך עצבים.אני לא יודעת איך להתנהג מולו, האם להעיר לו ולצעוק עליו או פשוט להתעלם ממעשה זה והוא יפסיק לבד כיוון שיראה שאין לו צופים...תודה מראש

שלום איימי הטחת הראש במזרן המיטה, בקיר או ברצפה נפוצה למדי בקרב תינוקות ופעוטות, בדר"כ כדרך לפרוק תסכול או להירגע. זוהי גרייה עצמית שאין בה נזק, כשלעצמה, וכל שעלינו לעשות זה לרפד את הסביבה כך שלא יהיו חבלות או נזקים. התגובה הנרעשת של המבוגרים עלולה דווקא להגביר את שכיחות התופעה, פשוט כי הילד לומד שהיא מזכה אותו בתשומת לב מיוחדת. אין צורך לנסות לעצור אותו או להגיב לחבטות. בברכה ליאת

ליאת שלום. בני בן שנתיים בדיוק החל לפני שבועיים את השנה החדשה בפעוטון אליו עבר עם כל הקבוצה בה היה בתינוקיה , כלומר רק צוות המטפלות והגננת חדשות לו. לאחרונה שוחחה איתנו הגננת ושיתפה אותנו בכל שהילד נושך ללא כל סיבה נראית לעין , ללא התגרות מצד הילד הננשך (ילד אחר בכל פעם), מה שממש לא אופייני לו מכיוון שהוא ילד מאוד חברותי ומשתף ובד"כ חיובי לסביבה ולחידושים. חשוב לי להדגיש שאישתי בהריון מתקדם (אמצע תשיעי ) ואמורה ללדת בקרוב וכתוצאה מכך גם קצת פחות פעילה איתו בזמן הפנוי לאחר שעות הגן. הגננת מגיבה לאירוע כזה במשפט " בגן שלנו לא נושכים" עם הרמת קול קלה לדבריה , ומפסיקה את הפעילות שלו באותו הרגע ומפרידה אותו מהקבוצה או מהמשחק. שאלתי היא האם זוהי הדרך הנכונה להתמודד עם בעיה כזו? האם לא עדיף לאחר ההערה לעניין אותו מיד במשהו אחר ולא להנציח את הרגע בהפרדתו מהקבוצה? כמו כן אני לא מסכים כלל עם הרמת הקול או כל דרך של הפחדה. אנא תשובתך , אנחנו אובדי עצות והתופעה מתגברת מיום ליום. בתודה מראש. סילבן

שלום סילבן, נשיכות הן עניין נפוץ ביותר בפעוטונים, ולמרות שמדובר בהתנהגות שאפשר להבינה (ויש לה הסבר התפתחותי), היא פוגענית ומכאיבה מאד לקרבן. הגננת, המופקדת על שלומם של כל ילדי הגן, צריכה לעשות הכל כדי להכחיד התנהגויות של תוקפנות גולמית מן הסוג הזה, זאת מבלי לפעול בעצמה בדרך תוקפנית או אלימה. אני חושבת שהיא נוקטת בדרך ראויה מאד במקרה זה. היא אומרת בצורה מפורשת, ברורה וחד משמעית "בגן שלנו לא נושכים!", מרימה את הקול לצורך הדגשה, ומרחיקה את הילד הנושך מהסיטואציה החברתית לזמן מה. זוהי סנקציה טבעית, שאין בה קלון או הוקעה, אלא הרחקה מהמצב הבעייתי, תוך הבהרה ברורה מדוע. אם, לעומת זאת, הייתה מציעה לו משחק אחר, הייתה מסתכנת ב'תגמול' עקיף להתנהגותו. בקיצור - נראה כי הגננת מקצועית ומנוסה, וכדאי לנסות ללמוד ממנה וליישם את הגישה גם בבית. הבשורה הטובה היא שהנשיכות נפסקות די מהר, כאשר הילד לומד דרכים חלופיות, בשלות יותר, להתמודד עם תסכול וזעם. יהיה טוב :-) ליאת

יש לנו ילד בן 7 שכוסס ציפורניים די הרבה זמן, ולאחרונה גם מלקק את קצות האצבעות באופן חטוף. שוחחנו איתו רבות, וניסינו טיפול במרה שלא עזר (הוא התרגל לטעם). איך מטפלים בבעיה? איזה גורם מקצועי יש לערב, ומהו הטיפול שיינתן?

שלום רב, כסיסת ציפרניים היא אחד ההרגלים הנפוצים בילדות, ובעיני לא מן הסוג שמצדיק פנייה לגורם מקצועי. לא שווה להפוך את כסיסת הציפרניים לעניין גדול, ובטח לא למאבק כוח. תחושת הכישלון של הילד, והידיעה שהוא מאכזב או מכעיס אותך, רק מחריפה את המתח והלחץ, שמצידם מגבירים את הצורך לכסוס. אם את חושבת שיש גורמי מתח ומצוקה בחייו של הילד, מעבר להרגל עצמו, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בשמחות ליאת

שלום רב, אנא תשובתך המקצועית והמכבדת: זוג הורים בני 50 +60 . 2 בנים בני 25 ו19 שנה. טיול משפחתי בשבת. בירידות של בית אורן הארוכות והפתלתלות מאוד בן ה 25 ביקש לנהוג הרכב. האב היסס בתואנה הוא יותר מיומן. שאל הבן : " איך אתה רוצה שאפתח מיומות נהיגה בטופוגרפיה שכזו אם הינך מונע ממני ? / לא סומך עלי ? ************************ ההורים לא היו בטוחים, ובסוף האב נהג. למות רלציין שבן ה 25 נעלב עד עמקי נשמתו, חש שאביו מוריד את בטחונו ל אפס !!! ו............מה דעתך בבקשה ? בכבוד ותודה על מענה ברור, מפורט ומהיר. חגיגה

שלום חגיגה (האבא? האמא? בן ה25? ה-19?)) הבעיה, כמו שאני רואה אותה, נעוצה בניסוח הבקשה של הבן. הנה הצעה לניסוח שאולי היה עובד יותר, ומשנה את פני ההיסטוריה: "אבא, בוא ננצל את ההזדמנות ששנינו ביחד באוטו בכביש בעייתי. אולי נתחלף כדי שתוכל להדריך אותי ולשתף אותי בניסיונך במצבים כאלה?". אני חושבת שזה מקסים שכל המשפחה נוסעת יחד, ועוד בנוף המדהים הזה. מקווה שעצרתם לפיתה עם לבנה וזעתר. ומילה ברצינות - להיות נהג מלווה זו משימה לא פשוטה בכלל, ועדיף שהמשימה תוטל על ההורה היותר סבלני, שיכול להכיל גם רגעי אימה פה ושם. עם זאת, מסלולים של "נהיגה-אקסטרים", בעיקר כשהנהג חדש, מוטב לעשות לאו דווקא כשמשפחה שלמה יושבת באוטו. מצד שני, בירידות המסוכנות האלה ממילא נוסעים לאט נורא, ובעיני זה פחות מפחיד מהכביש המהיר. אז לך תדע... אני מקווה שכל הנעלבים נרגעו, ושיהיו לכם עוד המון טיולים כייפים של כל המשפחה. נסיעה טובה ובטוחה ליאת

ליאת שלום, ביתי בת 4.5 תולשת שערות היום כבר פחות אבל .. כאשר היתה בת 1.5 התחילה לתלוש קבוצות של שערות היו לה קרחות רציניות. ניסינו בכל מיני דרכים לטפל בנושא כיום הילדה ממשיכה לתלוש אך פחות. אשמח לשמוע את חוות דעתך בנושא, תודה.

שלום רב, טריכוטילומניה היא תופעה של תלישת שיער כפייתית, בדר"כ מופיעה כדרך לפרוק מתחים, ובהמשך הופכת לדחף שקשה לשלוט בו. יתכן שהשיפור קשור להפחתה ברמת הלחץ, ואולי זה הזמן לנסות להכחיד את ההתנהגות לגמרי. אצל ילדים גדולים יותר או מבוגרים, מומלץ טיפול התנהגותי. אצל ילדה כ"כ צעירה, לא בטוח שאפשר יהיה לגייס שיתוף פעולה מלא, אבל אפשר לנסות ליישם עקרונות טיפוליים. לחזק ולתגמל איפוק ושליטה בדחף, תוך מתן תחליפים שיעסיקו את הידיים במקום פעולת התלישה. בברכה ליאת

בני קשור מאד לאמא שלי, והיא עומדת לעבור ניתו בעעקבות סרטן שד בשבוע הבא. בני טיפוס מאוד דאגני ורגיש שחושב מה יהיה אם יקרה....לקחת אותו לרופא שיניים זה סיפור... הוא טיפוס ששואל שאלות,, לפעמים אומר לי שהוא לא רוצה שמישהו שהוא מכיר ימות לפניו כי הוא לא יכול בלעדיהם. למשל אם אסביר לו שהיא חולה והיא בבית חולים מבלי להיכנס לעומק הדברים, הוא יבוא וישאל אותה סבתא את חולה??מה יש לך??איך את מרגישה, איך אני יכול לעזור?? לא יפסיק לדבר על זה במיוחד בלילות, וגם יתחיל לספר לכולם לצחנכת שלו ולחברים בכיתה.. האם יש צורך לשתף אותו בכלל??האם לספר לו אחרי הניתוח ??? מה את ממליצה??

שלום רב, לדעתי, מאחר וקשה מאד להסתיר לחלוטין אירועים משמעותיים במשפחה, מוטב ליידע את כל בני המשפחה בעובדות, כל אחד עפ"י גילו ומידת הבנתו, כדי שיוכלו להרגיש חלק, ולא לפתח תחושה שדברים מתרחשים מאחורי גבם. מחלת הסרטן, למרות הקונוטציות הקשות, היא מחלה שכיחה, הנמצאת סביבנו כל הזמן. אנשים חולים בה, עוברים טיפולים ומחלימים. בעיני, מוטב ליצור בבית אווירה פתוחה סביב מחלתה של סבתא, כאשר כל אחד מבני הבית מתגייס בדרכו כדי לסייע בהתמודדות עם הימים הקשים שצפויים לה. אפשר לספר בקצרה ש"סבתא חלתה בסרטן, שזו מחלה לא נעימה, אך כזו שמחלימים ממנה. כדי שסבתא תוכל לחזור ולתפקד עליה לעבור ניתוח בבית חולים. כולנו מקווים שזה יעבור מהר ובשלום, אבל יכול להיות שיהיו ימים קצת יותר קשים, שאני אצטרך להיות על ידה הרבה שעות ויהיה לי פחות זמן וכוח". אם יהיו שאלות על מוות, תוכלי להשיב בקצרה שלפעמים אנשים מתים ממחלות קשות, אבל כולכם מתפללים ומאמינים שסבתא תבריא, ואתם מתכוונים לעשות הכל כדי שזה יקרה. מומלץ לתת לילדים צעירים תחושת שותפות ומידה של שליטה, בדרך של השתתפות ועזרה. הוא יוכל להכין לסבתא ציורים וברכות, לעזור קצת בסידור החדר שלו (כדרך לעזור לך), או להקפיד על שיחות טלפון עם סבתא, כשיתאפשר. אני מאחלת לאמך החלמה מהירה והרבה נחת ובריאות מכולכם ליאת

עברנו דירה מעיר ליישוב קצת מרוחק. ביתי בת 14 ובהתחלה, בני גילה מאוד התלהבו ממנה - הם אמרו שהיא יפה (הבנים וגם הבנות) וחכמה. החברה ששיחקו בהוקי על הרולרבליידס צירפו אותה למשחקים שלהם כי היא טובה בזה. היא גם הצטרפה לחוג התעמלות קרקע כי גם את זה היא עושה מכיתה ב'. התפתח מצב בו הבנות התחילו לקנא בה בגלל תשומת הלב שהיא קיבלה מהבנים, גם מבלי שהיא התאמצה כלל בשביל זה או בכלל הבינה שתשומת הלב מהם הוא משהו יוצא דופן (היא עדיין קצת תמימה). בלימודים היא מצליחה בלי בעיות והיא נחשבת מחוננת במקצועות חשובים. הבעיה הרצינית התחילה כאשר הבנות הבהירו לה ששיכבת הגיל שלהם הוא בקבוצות ואי אפשר להיות חברה של הבנות שהיא בוחרת. הבנות אמרו לה שהיא צריכה לבחור את הקבוצה לה היא רוצה להשתייך, והבנות בקבוצה זו יהיו החברות שלה. ביתי ענתה שהיא לא רוצה לבחור קבוצה, היא רוצה להיות חלק מהחברה באופן כללי, ולהתחבר יותר לבנות ספציפיות ביחס לנושאים מסוימים, לפי איך שהיא מרגישה לנכון. מאז, הבנות החליטו שהיא "לא מבינה עניין", הן הפסיקו לשתף אותה ולהזמין אותה לבילויים שלהן, והקינאה שלהן ואי ההבנה שלהן אותה הביא לרכילות מרושעת עליה ("רודפת בנים" - בגלל שהיא נענתה לטיול קצר בשכונה עם נער "מבוקש", וגם דיברה איתו בטלפון. היא רגילה לקשרים גם עם בנים בגלל שבעיר זה היה מקובל). עכשיו היא מרגישה שהבנות שונאות אותה, וגם הבנים מפחדים להיות איתה כדי לא לאבד את הידידות עם שאר הבנות. מה ניתן לעשות? כיצד אפשר לשקם קשר עם לפחות חלק מהבנות? הנאמנות שלהם אחת לשנייה היא חזקה.

שלום רב, אני מתרשמת שבתך היא ילדה חזקה, עם עקרונות מוצקים ואג'נדה חברתית לא מתפשרת. לעמדה כזו עלולים להיות מחירים, אך גם יתרונות ותגמולים. השאלה כמה זמן מוכנים לחכות. את לא מציינת האם היא עצמה מוטרדת מהמצב שנוצר, ועד כמה היא תהיה מוכנה לוותר על עקרונותיה. אני מאמינה שאדם עם כישורים חברתיים טובים, מצליח לקרוא את המפה החברתית ולתמרן בה ביעילות, גם אם זה לוקח קצת זמן. הנכסים הספורטיביים, האקדמיים והחברתיים של בתך עומדים לזכותה, ואפשר להניח שקבוצת הילדים לא תמהר לוותר על תגבורת כזו. בינתיים, כאמא, השתדלי לחזק אותה, לתמוך בה בימים קשים, ולהביע את בטחונך בכוחותיה ובכשרונותיה. עודדי אותה ושבחי אותה על כך שהיא פיתחה 'עמוד שדרה' חברתי, והזכירי לה שיש לא מעט ילדים טובים ונחמדים גם מחוץ לקבוצות ה'מיינסטרים'. כמובן שבמקרה של נידוי או התעללות מכוונת, יש לערב גורמים מטעם ביה"ס, שיוכלו לסייע בהרגעה או בטיפול נקודתי. אני מקווה מאד שאנחנו לא שם. בהצלחה ליאת

תודה רבה לך. עזרת לנו מאוד.

שלום אני אם חד הורית לילד בן עשר. לאחרונה הוא מדבר על הפחד שלו להשאר לבד במקרה ויקרה לי משהו .אני מבינה את הפחד שלו ולא יודעת איך לעזור לו להתמודד עם פחד זה אודה לעזרתך

שלום רב, הפחד מאובדן הורה הוא פחד אוניברסלי, ואצל ילדים במשפחות חד הוריות הוא עלול להתעצם אף יותר. מהותית, יש לטפל בכך כמו במקרה של כל ילד אחר, כלומר - לדבר על המוות כעל אפשרות רחוקה, שאנחנו מצפים לה רק בשיבה וזקנה, כאשר תהיה לו כבר משפחה משלו. חשוב להדגיש שגם כיום הוא אינו לבד, שישנה המשפחה המורחבת, חברים טובים וקרובים המהווים רשת ביטחון ומעגל תמיכה במקרים של "חס וחלילות". תוכלי, כמובן, לאמץ את העמדה ההומוריסטית שעובדת אצלנו בבית. פשוט להגיד שאין לך כרגע תכניות למות, כי את נורא עסוקה, וגם כי באופן כללי את לא מעוניינת, תודה. מאחלת לכולנו חיים ארוכים, טובים ובריאים ליאת

ליאת שלום, אני מתייעצת בנוגע לבן אחותי בן שש (הם אינם גרים בישראל). אחותי מאז ומעולם היתה שמנמונת ומנסה בכל כוחה לא להעביר את בעיות האוכל שלה לבנה בעיקר על ידי שיחות מרובות על תזונה בריאה ובריאה פחות (אשר מהשניה גם אוכלים פחות ), הילד אינו אכלן גדול נמצא בתחתית עקומת הגדילה. נורה אדומה נדלקה אצלי לאחר ששמעתי את הסיפור הבא : לאחר ימים ספורים בבית הספר הוא החזיר את ארוחות הצהריים בשלמותן ( הוא לא אכל שום דבר אחר במקום ) בניסיון לעודד את הילד לאכול הוא קיבל בנוסף לארוחה ועוגיה,ונאמר לו שיוכל כמה שהוא צריך מארוחת הצהריים ולבסוף יוכל את העוגייה, הילד אכל מעט מאוד ולא נגע בעוגייה, כשנשאל מדוע לא אכל את העוגייה הוא ענה: "לא הייתי ראוי לה מכיוון שלא אכלתי מספיק" אין ספק שהתשובה מעידה על אופי מיוחד של הילד ( והוא אכן מיוחד) אך האם מסתתרת כאן גם בעית תזונה ? תודה רבה

שלום רב, ילדים להורים עם הפרעות אכילה פגיעים יותר מילדים שהוריהם אינם עסוקים במיוחד בנושא. קשה לי להביע דעה או לנסות לאבחן על סמך התיאור הקצר שלך. יתכן שהקושי לאכול קשור להתרגשות הימים הראשונים בביה"ס. בכל מקרה, אני מסכימה שיש כאן 'ארומה' בעייתית, ולו בשל הקישור שהילד עושה בין אוכל לבין 'שכר ועונש'. בברכה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 6 שעלה שבוע שעבר לכיתה א', ויש לו קושי (בלשון מעטה) להיפרד ממני או מבעלי בבוקר בבית ספר, הוא רוצה שאני אשאר איתו בכיתה וכשמסרבים הוא מתחיל לבכות ולצעוק ולהשתולל ולא מוכן להשאר בבית ספר בשום פנים ואופן הוא מתנהג בצורה מטורפת הוא לא מוכן להקשיב הוא צורח אפילו אתמול היכה את המורה. אני חייבת לציין שמאז שהוא הולך לגן הפרידה בבוקר קשה לו והוא תמיד בכה, למרות ששנה שעברה בגן חובה חלה התקדמות מדהימה והוא נפרד מאיתנו בבוקר בצורה בוגרת, השנה פשוט הפרידות הפכו להיות קשות מאוד, הוא לא מוכן להקשיב למורה ולא מוכן להקשיב לי הוא מתחיל לבכות ולצעוק ולא רואה אף אחד מסביבו, המורה מכניסה אותו בכוח לכיתה ושומרת על הדלת שלא יברח והוא צועק ובוכה בתוך הכיתה. ניסנו להבטיח לו מתנות והבטחות, ניסנו לעניש שום פעולה לא עוזרת הוא מגיע לבית ספר שהוא מבטיח שהוא יתנהג יפה וברגע שאומרים שלום הוא נכנס להסטריה! אני חייבת לציין שאנחנו אוספים אותו אחה"צ הוא מאושר וכיף לו. בזמן האחרון גם אחה"צ שהוא הולך לחברים או לחוגים או אפילו לסבתא שלו קשה לו מאוד להיפרד והוא חייב עשרות חיבוקים ונישוקים ורואים שקשה לו מאוד הפרידה, אפילו שאח"כ הוא נהנה ולא מחפש אותנו כלל. מה עושים? איך אלינו לנהוג איתו? כיצד אפשר להקל עליו? אני ממש אובדת עיצות ולא יודעת כיצד לנוהג. תודה

שלום ריקי, כמו שכבר הזכרתי כאן היום (או אתמול), קשיי פרידה הנמשכים מעבר לזמן סביר יכולים לשקף אמביוולנטיות של ההורה סביב הפרידה, וקושי (גם של ההורה) להתרחק. כמו שאת עצמך מציינת, נראה שמעט אחרי הפרידה הילד מצליח להירגע ואפילו ליהנות, ולכן, יתכן שהדרמה היומית בכיתה היא חלק ממשהו רחב יותר ביחסים ביניכם. כרגע, הייתי מייחסת את הקושי לשבוע הראשון - עם כל מה שזה אומר (לחץ, התרגשות, חששות, תחושת זרות, וכד'). אני מאד ממליצה להימנע מענישה או מניסיונות שוחד. נסו להביע אמון ביכולתו של הילד להסתדר, ולעודד אותו במילים טובות גם אם לא הצליח להתגבר. לוו אותו לביה"ס והשתדלו להגיע בזמן שהמורה כבר בכיתה. נסו להימנע מלמשוך את הפרידה יותר מדי. עדיף להכין אותו לכך שתעזבו מיד, ולעמוד בהחלטה הזו. במידה והקושי נמשך מעבר לזמן סביר, התייעצו עם יועצת ביה"ס או עם הפסיכולוגית, שבוודאי נתקלו בעבר במקרים דומים. בהצלחה ליאת

שלום רב: ביתי בת ה-9 ראתה באחת התכניות אדם ללא יד ומאז הינה מכונסת ועצובה,דבר שאינו אופייני לה,היא פטפטנית בד"כ.ניסיתי לדובב אותה והיא אומרת שיש לה עצב בלב והיא כל הזמן נזכרת באדם זה.ניסיתי להסביר לה שיש כאלה מצבים ואנשים מתמודדים עם מגבלות כאלה ואחרות.אך זה לא מועיל.הילדה פוחדת להסתובב בלילה בחוץ גם איתנו שמא תפגוש אדם כזה.ובערבים היא עצובה יותר ,הדבר מתבטא לעיתים גם בבכי .העניין החל לפני כשבוע ואני מאד מודאגת ואיני יודעת אם כדאי בשלב זה לערב גורם מקצועישמא העניין יתעצם יותר.אשמח מאד אם תתנו לי בדחיפות עיצה כיצד לנהוג? בתודה מראש

שלום יפה, לכולנו יש במוח מעין 'סכימה' של הגוף השלם. כאשר אנו נתקלים במשהו שנוגד את הסכימה המוכרת, נוצרת תחושת אי-נוחות, ולעיתים גם חרדה. ילדים צעירים, שנוטים לפתח דאגה סביב שלמות הגוף, עלולים להגיב במבוכה, דאגה ואפילו חרדה מהרעיון של עיוות/חסר במבנה הגוף. אני חושבת שההסבר שנתת הוא נכון, וחשוב שילדים ילמדו לפתח סובלנות למה ששונה וחריג, ולהעריך את היכולת להתגבר על מגבלות. כרגע, הייתי מציעה להתאזר בסבלנות, להסתפק בהסבר שנתת, ולהביע ביטחון ביכולתה להתמודד עם העולם כפי שהוא, על כל פניו. בברכה ליאת

1. בני בן 4 ובזמן האחרון להתלבט ולהגיד: אני לא יודע במה לשחק או אני לא יודע איזה צעצוע לבחור או מה אני אעשה אצל אבא (_אנחנו גרושים)? חשוב לי לציין כי שאלות או בעיות אלו לא עלו מעולם. בדרך כלל הוא מאוד יודע להעסיק את עצמו ובעל דמיון מפותח, נהנה ממשחק עם מכוניות או בע"ח. אף פעם לא עלה צורך שלו שאני אמצא עבורו תעסןקה או אבחר עבורו במה לשחק. מדוע לדעתך השאלות הללו עולות פתאום? על מה זה מצביע? 2. כמו כולם התחלנו גן חדש. על אף שיש ילדים מהגן הקודם הוא מאוד מתקשה להפרד ממני בבוקר. רוצה לבוא איתי לעבודה.... אני קצת מופתעת כי בשל המציאות אליה נולד הוא "יודע" (אף פעם זה לא קל, אבל הוא מורגל בכך) להפרד ולעבור בין הבית שלנו לבית של אביו. בגן הקודם הפרדה בבוקר הייתה די בקלות. חשבתי שכעת שהוא גדול יותר יהיה קל יותר.... ברצוני לציין שכשאני באה לקחת אותו חזרה, הוא במצב רוח טוב, אך מספר שהתגעגע אליי.... איך אפשר להקל עליו? 3. האם לדעתך קיים קשר בין שתי התופעות הנ"ל? תודה רבה מראש נגה

שלום נוגה, שתי התופעות שאת מתארת בהחלט יכולות להיות קשורות, מאחר ושתיהן מייצגות היצמדות זמנית ולא אופיינית אליך. יתכן שזה קשור להסתגלות לגן (יש ילדים שכל תחילת שנה עוברים מחדש את תהליך ההסתגלות, גם אם יש בגן ילדים מוכרים. צוות הגן והסביבה בכל זאת חדשים לו), ויתכן שזה קשור בדברים אחרים שקורים בבית בימים אלה, שאולי מעסיקים אותך או מאלצים אותך להתרחק קצת. חשוב לזכור שהצרכים החברתיים של הילדים הופכים יותר ויותר נוכחים בגיל זה, ולכן כדאי לעודד חברויות בשעות אחה"צ. זה ישרת את שתי המטרות: יוריד קצת לחץ ממך, ויסייע בהידוק הקשרים עם ילדי הגן החדש. בהצלחה ליאת

בתי הבכורה בת 9 ומזה כמעט שנתיים סובלת מבריחת שתן ובחצי השנה האחרונה החלה לסבול גם מבריחת צואה. הדבר קורה אך ורק בשעות היום, בלילה יבשה לחלוטין. בירור רפואי העלה שהכל תקין מבחינה פיזית. נוירולוג הפנה אותנו לטיפול פסיכולוגי וטען שיתכן שמדובר באיזשהו אירוע טראומתי , אפילו קטן שיצר את העניין. רציתילברר איזה דרך טיפול מתאימה וכן לקבל המלצות לגבי פסיכולוג כזה באיזור ירושלים, בית שמש וכו'. תודה מראש.

שלום חגית, אנקופרזיס (הצטאות) היא הפרעת הפרשה הקשורה או לגורמים פיזיולוגיים (קושי בשליטה בסוגרים) או לגורמים רגשיים, בדר"כ סביב מאבקי כוח ושליטה במשפחה. חוץ מההתמודדות הלא פשוטה עם בעיית הצרכים, ילדים אלה צריכים לפעמים להתמודד גם עם לעג (ואפילו התנכלויות) מצד הילדים בכיתה, ועם ביטויים של כעס ותוקפנות מצד בני המשפחה הסובלים, לעיתים, מאי נוחות רבה בגלל ההפרעה. מסיבה זו, הטיפול מכוון בדרך כלל להפחתת המתחים במשפחה ולשכלול מיומנויות ה'טיפול העצמי' וההחלפה המהירה והשקטה של הבגדים ע"י הילד עצמו. תופעת לוואי נוספת של האנקופרזיס היא הפגיעה בדימוי העצמי והבידוד החברתי. גם אלה יכולים להיות חלק ממוקדי הטיפול. אשלח למייל האישי שלך המלצה על מטפלת באזורכם. בהצלחה ליאת

בתי בת 12 יש לה בריחת שתן בצחוק בלי שליטה. ולכן היא מוצאת עצמה בתוך שלולית לאחר הצחוק. כי אין לה שליטה. השאר במשך היום והלילה הכל בסדר. רק בצחוק אין לה שליטה. לאן לפנות??

ליאת בוקר טוב אני אשמח מאד לקבל המלצה על פסיכולוג/ית באיזור הקריות וחיפה לילדה בת 8 ילדה רגישה שיש לה בעיה חברתית בבית הספר. אין לי מושג לאיזה סוג של פסיכולוג לפנות אשמח מאד להמלצה.

שלום רב, הכתובת לבעיה שאת מתארת היא פסיכולוג ילדים קליני. תוכלי לחפש דרך קופת החולים שלך או להתעניין אצל רופא הילדים. לפעמים גם יועצת ביה"ס או פסיכולוגית ביה"ס יכולות להמליץ מניסיונן. לצערי, איני מכירה פסיכולוגים לילדים בחיפה. בהצלחה ליאת

שלום רב, לדעתי, ולדעת הסובבים אותי, לבני(בן 4 וחצי) בעיות בהתנהגות (התנהגות אגרסיבית כלפי אחרים ללא סיבה, כישורים חברתיים נמוכים ועוד). אני מעוניינת להפגש עם פסיכולוג דרך קופת חולים מכבי. האם יש לכם המלצה על פסיכולוג/ית באזור השרון או המרכז?תודה

שלום גלית, אנא כתבי שוב, והפעם צרפי את כתובת המייל שלך בגוף ההודעה, כדי שמשתתפי הפורום יוכלו לשלוח לך המלצה דרך המייל. לצערי, אני עצמי איני מכירה פסיכולוגים שעובדים עם מכבי. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 8.5. נחשף למוות לפני 3 שנים כשחבר טוב שלנו נהרג במלחמת לבנון. אבי ואבא של בעלי נפטרו לפני שנולד וסבתא שלי נפטרה לאחרונה. יום אחד נפל לו האסימון שהחיים נגמרים והוא מאוד בכה. הוא מאוד מפחד שיקרה לנו משהו. לעיתים קרובות הוא נזכר בעובדה שבסוף מתים וזה עושה לו מצברוח רע והוא אפילו בוכה. כל דבר שקורה למישהו מהקרובים לו (מכה, נפילה וכו') הוא שואל אם אפשר למות מזה. ברור לי זה טבעי שהמוות יעסיק אותו, מצד שני נראה לי לא תקין שילד מגיל כזה מתאבל על כך שהחיים בסוף נגמרים. איך עוזרים לו ? אציין עוד כי היינו בטיפול בגלל בעיות התנהגותיות והוא כ"כ התנגד לטיפול ואמר שאנחנו חושבים שהוא משוגע ובגלל זה אנחנו לוקחים אותו לטיפול. הטיפול ממש פגע לו בבטחון העצמי והחלטנו בשלב זה להפסיק. תודה

שלום רב, המוות תמיד נמצא סביבנו, ולמרבה הצער, יש ילדים שנחשפים למקרי מוות סמוכים או קרובים, שיכולים להגביר את המודעות לקיומו, ובאופן זמני גם את החרדה מפניו. כאשר הנושא עולה, רצוי לא לעקוף אותו או להימנע מדיבור ישיר עליו, כי ההתפתלות של המבוגרים או הניסיונות לדחוק את הנושא אל מחוץ לתודעה יכולים להחריף את הפחדים ולהשאיר את הילד בודד עם מחשבותיו ודמיונותיו. אל המוות יש להתייחס כפשוטו, כאל אירוע בלתי נמנע המצפה לכולנו ביום מן הימים "כשנהיה זקנים מאד". לפעמים קורים אסונות לא צפויים, תאונות, מלחמות, מחלות קשות, אבל הם נדירים יחסית. כדאי להדגיש את המצבים בהם יש לנו שליטה על האירועים (נהיגה זהירה, אורח חיים בריא, הימנעות מסכנות מיותרות), כדי שהילד יחוש שביכולתו לעשות משהו כדי לשמור על עצמו. אני רוצה לחדד ולהזכיר שלעיתים התנהגות מקצינה אצל ילדים מקורה בחרדות ופחדים שאינם מוצאים ערוץ מספק לביטוי ועיבוד. ובעניין הטיפול הפסיכולוגי. בדר"כ אצל ילדים בגיל של בנך הקישור בין טיפול ל'משוגעים' אינו בא מעצמו. כמי שמטפלת בהרבה מאד ילדים, אוכל לומר לך שרובם הכמעט מוחלט אוהבים מאד את השעה הזו, ורואים בה הזדמנות לשיח מסוג חדש, שאינו מתאפשר להם בסיטואציות אחרות. צר לי על כך שבנך למד את הקישור המעליב והכ"כ לא נכון הזה, ובכך מונע מעצמו עזרה. בהצלחה בכל מקרה ליאת

שלום רב, בני בן 8 ,עד גיל 7 ישן איתנו במיטה והעברנו כאשר נרדם, כבר שנה אנחנו מנסים ללמדו לישון בחדרו עד הבוקר, עירבנו פסיכולוגית לכמה מפגשים לוודא שאין חרדות או בעיות מיוחדות- הכל בסדר לטענתה. כבר שנה אני לא ישנה בלילות כל הזמן רוצה שאהיה לידו עד שיירדם, ואם מתעורר באמצע הלילה אני צריכה לשבת לידו לפעמים שעתיים ויותר כדי שיירדם, הוא בוכה שמפחד שיקרה לו משהו, אין פחד ממשהו ספציפי רק שלא יקרה לו משהו. אציין שישן בחדר יחד עם אחיו בן 3 (שישן לילה שלם ולא מעיר אותנו בכלל..) המצב מתסכל, אני לא יודעת אם הוא מתפנק, מניפולטיבי, או בחרדות אמת, ומה עלי לעשות כדי לגרום לו לישון כל הלילה במיטה. אני כבר עצבנית בלילות וצועקת עליו לאחר שעה שאני מנסה להיות מבינה, ואמפתית... בבקשה אשמח לשמוע איך עלי לפעול. תודה

שלום אילנית, אני מרגישה שמדובר כרגע במאבק כוחות, שבא לביטוי חריף דווקא בלילות, כאשר יכולת העמידות שלכם (של כולנו, בעצם) פחותה. אם תדפדפי קצת בפורום הזה, תוכלי למצוא לא מעט המלצות כיצד להתנהג בלילה, אבל לתחושתי, עדיף לקבל חיזוק ותמיכה בזמן התהליך מאיש מקצוע. אם אתם כבר שנה בתוך המהלך העצבני הזה, עדיף להיעזר, ולטפל בזה כמו שצריך. מאחר ומדובר בילד גדול ומבין, יתכן שיוכל להפיק תועלת מטיפול פרטני, נוסף על הדרכת הורים. בהצלחה ליאת

שלום בהמשך לשיחתנו הטלפונית היום,שאלה נוספת אחרי כמה זמן של בכי לומר למטפלת להתקשר אלי? (ביום הראשון והשני שאשאיר את הפעוט בן 1.5 לבד). וכמה ימים זה תקין שהילד בוכה?חודש חודשיים? תודה

שלום טל, רוב הילדים לא ממשיכים לבכות חודש וחודשיים, וגם אם הם בוכים, זה לזמן קצר בשעת הפרידה. ילדים שמתקשים להיפרד כל השנה (לצערי, יש גם כאלה) מגיבים בדר"כ לאמביוולנטיות של ההורה בקשר לפרידה. כאשר ההורה סומך על צוות הגן ועל חוסנו ויכולתו של הילד עצמו - משהו מהביטחון הזה מחלחל גם אל הילד, ומאפשר לו הסתגלות טובה במסגרת החינוכית. ולשאלתך הראשונה, בדר"כ הגננות עצמן יודעות להעריך טוב מאיתנו, האימהות, מתי נכון להתקשר. אין כאן חוקים נוקשים של "נכון" ו"לא נכון". גננת טובה יכולה לקרוא את המצוקה על פניו של ילד גם אם אינו בוכה במשך שעות. אני מציעה לכל האימהות שהכניסו עכשיו ילדים קטנים מאד (לפני גיל שנתיים) למסגרת חדשה, לגלות גמישות וסבלנות, ולהשתדל לקצר את הימים בשבועיים הראשונים, כדי ליצור הדרגתיות. בהצלחה ליאת

בני בן 9 חודשים וזה שלושה ימים הוא במעון ויצו ללא הצלחה להרדם ולכן מדי יום אני נקראת לבוא לקחת אותו. בני נרדם אך ורק באמצעות הנקה . הוא איננו לוקח מוצץ ולא בקבוק. מה עושים? אני לא מעוניינת בשלב זה לגמול אותו מהנקה.

שלום מרב, בנך נמצא עדיין בשיאם של קשיי הקליטה וההסתגלות, והציפייה שיוכל להירדם ולישון במקום החדש נראית מעט לא ראלית. העובדה שעד היום נרדם רק תוך יניקה מקשה עליו אף יותר. נראה שלא תהיה ברירה, ויהיה עליך לוותר על המשאלה לאחוז בכל הקצוות. אם החלטת להכניס אותו למסגרת עד אחה"צ, כולל שינה, הוא יצטרך להיגמל לפחות מיניקת הצהריים, ולהירדם בסיועם של אמצעים אחרים. כרגע, אני מסכימה עם צוות הגן, וחושבת שיש לאפשר לו תקופת הסתגלות ממושכת יותר, בה יחזור לישון בבית. רק כאשר הגן יהפוך ל'בית', והדמויות המטפלות יצליחו להוות עבורו דמויות מרגיעות ומנחמות, אפשר יהיה לצפות שיישן בגן. במקום מוצץ או בקבוק, אפשר יהיה להיעזר בחפץ מעבר אחר, שיסמל עבורו את אמא או את הבית, וזה - כמו שאת ודאי יודעת - יכול להיות בובה פרוותית, שמיכה, חיתול, או כל חפץ אחר שיקבל את הייצוג הנכון. בהצלחה, ועוד קצת סבלנות ליאת

שלום, מאז ומתמיד הילד מתקשה להרדם. הוא עייף מאוד, אחרי יום ארוך ולעיתים גם בשעה מאוחרת ובכל זאת לא מדלג על טקס הפטפוט, חלב-מים-חלב-מים, התבכיינות וכו'. זה יכול לקחת אפילו שעה וחצי! לפני השינה תמיד מקיימים ריטואל קבוע של מקלחת וסיפורים. אנחנו מקפידים לבוא כשהוא קורא לנו, ואף פעם לא לתת לו יותר מידי לבכות (אני מניח שזה עניין של הגדרה כמה זה פחות או יותר מידי). האם יש איזו טכניקה מומלצת ע" לעזור לו?

שלום עוזי, בגיל שנתיים הטקסים שלפני השינה ממלאים תפקיד חשוב ביכולת להיפרד מההורה ולהתמודד עם חרדות הלילה. לפעמים, מתוך רצון 'לעייף' את הילד, הורים משתדלים לדחות ככל האפשר את שעת ההשכבה, ומגלים כי הילד ערני ונרגז אף יותר. חשוב למצוא את העיתוי הנכון, כשהילד נינוח ועייף, אך לא מותש ועצבני. בעיני, עדיף לא למתוח את היום באופן מלאכותי, שכן יש בכך כדי להביא לתוצאה הפוכה מהמצופה. לאחר הטקס של המקלחת השירים והסיפורים, הנשיקה והחיבוק (רצוי לשמור על זמן סביר. גם כאן לא למתוח יתר על המידה), אמרו לו שהגיע הזמן ללכת לישון, ומרגע זה, אין לאפשר יותר שיחות, עיסוקים או כל אינטראקציה אחרת, כולל אכילה, שתיה וכד. הילד צריך ללמוד שמרגע שהסתיים הטקס, אינכם זמינים לפעילויות נוספות. תוכלו להישאר על ידו זמן מה (בהתחלה זה אולי ייקח זמן רב יותר, ובהמשך פחות), אך מבלי לנהל שיחות או מאבק או חיבוקים ונשיקות. כלום. רק שינה. שבו לצידו בשקט מוחלט. אם הוא בוכה, אפשר להגיד מדי פעם "אבא פה" או "הנה, אני יושבת איתך עכשיו, ואתה הולך לישון". ולא יותר. לצערי, אין טכניקות או פיתרונות קסם, מלבד הרבה אהבה וסבלנות. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת השנתיים נכנסה לגן בפעם הראשונה לפני חודש. ההתחלה הייתה קשה אך לאט לאט הפרידות נהיו יותר טובות וקלות,אך שהיא בבית היא לא מוכנה לרדת לי מהידיים וגם בלילות היא כל הזמן מתעוררת ורוצה לישון איתי,העברתי מזרון לחדר שלה ושהיא מתעוררת אני עוברת לחדר שלה וגם אז היא רוצה לישון איתי במזרון לפעמים אני לוקחת אותה עליי ולפעמים אני משכנעת אותה להשאר במיטה.אני כבר לא מצליחה לתפקד בעבודה ולא בבית איך אוכל להקל גם עליה וגם עלי ולתת לה יותר בטחון עצמי. בנוסף בימים האחרונים מסרבת לחיתול האם מומלץ להתחיל גמילה עכשיו שהיא עוד לא ממש הסתגלה לגן. תודה מראש מירית

שלום מירית, אתחיל בשאלתך האחרונה - לטעמי, מומלץ לעבור את משימת ההסתגלות לגן, ורק לאחר מכן להעלות על הפרק את משימת הגמילה. מציעה לך להתייעץ על העיתוי המתאים גם עם צוות הגן, ולפעול בשיתוף פעולה עמם. בעניין ההיצמדות אליך ביום ובלילה - אם תקראי שוב את מה שכתבת, ודאי תוכלי לראות שאת משתמשת בביטויים כמו: "היא לא מוכנה", "היא רוצה לישון איתי" "אני משכנעת אותה" "היא מסרבת". אלה ביטויים שיכולים לרמוז על בעיה ביכולת שלך להיות דמות סמכותית שאפשר לסמוך עליה. זה נשמע קצת כאילו היא מנהלת אותך, מכתיבה את אופי ההתנהלות, ומתישה אותך ביום ובלילה. זהו מצב בעייתי, אך ניתן לשינוי מהר יחסית. עליך לזכור שהורה טוב הוא לאו דווקא הורה שמספק ללא גבול את צרכיו ורצונותיו של הילד, אלא כזה שמציב גבולות ומצליח לשמור על עצמו כדמות סמכות חמה שאפשר לסמוך עליה. זה שבתך מצליחה להיות כל היום על הידיים, זה לא בגלל שהיא לא מסכימה לרדת, אלא בגלל שאת מסכימה לשאת אותה. באופן דומה, גם את אירועי הלילה אפשר לנהל אחרת, כשאת שוכבת לצידה, אך לא מנהלת שיחות ליליות או מגע פיזי מעבר למה שהכרחי. תוכלי לדפדף בפורום ולקרוא עוד על דרכים להתמודד עם ילדים שמתעוררים בלילה. בעיני, חשוב שתזכירי לעצמך שהשתעבדות למשאלות ורצונות של הילד על חשבון הזמן והכוחות שלך, מובילה בסופו של דבר להתשה ולעוינות כלפי הילד. כדי להיות הורה טוב, עלינו לשמור על עצמנו, על כוחותינו, ועל עקרונותינו. ועוד משהו אחרון - דרך נוספת וחיונית לשמירה על הכוחות, היא להתחלק עם בן הזוג שלנו במעמסת גידול הילדים. לא שמעתי דבר על השותף שלך, ואני רוצה להאמין שהוא ישמח לסייע, לפחות בלילה. בהצלחה ליאת

לבתי בת ה- 6+ גבות מחוברות. הוא דוגרת ומודעת לעצמה וזה מאוד מפריע לה. היא כבר שיתפה אותי ופעם כבר לקחה פינצטה מול המראה וניסתה להסיר לבד. אין לי מושג איך לנהוג - האם לשעבד אותה כבר מגיל זה למריטת שיער? בתחילה חשבתי להתייחס לפעולת המריטה כאל מה בכך, נוריד כמה שערת לטשטוש, אך לא מצאתי את הבודדות האלה. להוריד את החיבור לגמרי נשמע לי יותר מידי כרגע. אשמח לדעות נוספות

שלום לימור, אני חושבת, בכנות, שלא מדובר כאן בשאלה 'פסיכולוגית' מובהקת, אלא לשאלה אסטתית. אם היית שואלת אותי באופן כללי על מריטת גבות בגיל 6, ברור שאין לזה מקום. מצד שני, אם מדובר בפגם אסטתי בולט, שיכול להיות בעל השלכות משמעותיות על הדימוי העצמי שלה, וניתן לפיתרון פשוט יחסית, אפשר לשקול זאת בחיוב. בברכה ליאת

לדעתי זה ברמה האסתטית אך עובדתית הן מחוברות. הבעיה ששני בנים גדולים ממנה בצהרון כנראה לועגים לה על כך מידי פעם

שלום ליאת, בני בן שנתיים מאד מאד צמוד אלי, ברמה קצת אובססיבית. גם כשאנחנו בבית הוא מסתובב בבית ודורש להחזיק לי את היד.... לצורך עבודה אני נוסעת פעם ב 3 חדשים לחו"ל למשך יומיים בלבד כדי לא להקשות עליו בחסרוני. מחר עלי ליסוע ל4 ימים. הוא מוקף אהבה, סבתא, אבא, אחות גדולה וכו'. הוא כבר מתחיל להקשיב לשיחות טלפון, אך עדיין לא עונה למי שמדבר אליו. שאלתי היא: האם את חושבת שכדאי לדבר איתו בטלפון? או שאולי זה יצור יותר חרדה למה אינני נמצאת לידו? המון תודה, נועה.

שלום נועה, בגיל שנתיים ילד כבר יכול לקבל הסבר על הפרידה העתידית, על מה צפוי לו בהיעדרך, וגם על מה יקרה בשובך. קשה לצפות מראש את תגובתו לשיחה איתך, וכנראה שאין ברירה אלא לנסות ולבדוק. אפשר לצפות שיהיו לו רגעים קשים, פה ושם, ואולי גם תגובות כעס כלפייך כשתחזרי. אני נוטה לעודד שיחת טלפון, ולקחת סיכון של כמה דקות בכי. בטלפון, תוכלי להזכיר לו שאת בעבודה, בחו"ל, שאת חושבת עליו ואוהבת אותו, ושאת זוכרת להביא לו מתנה/מתנות, ולחזור הכי מהר שאפשר. נסיעה טובה ליאת

שלום, בני הבכור בן שנה ו-8.נולד בזמן והתפתחותו הכללית טובה. כאשר היה בן 4 חודשים עד לגיל 8 חודשים חמתי שמרה עליו 3 פעמים בשבוע כ-6 שעות ביום. תמיד היא שידרה ודיברה כסבתא אוהבת, מלמדת ומעניקה. מאז היא כבר אינה מטפלת בו ורואה אותו בביקורים. כאשר הילד הולך לבקר אצלה (יחד עם אביו או כולם יחד) באותו הלילה קשה לו להירדם, הוא לא רגוע, בוכה וגם מתעורר הרבה בבכי באמצע הלילה. היו גם מקרים שחזר ממנה חולה פיזית עם הקאות ושלשולים. כך קורה גם כאשר היא באה לבקר בביתנו. ביקוריה הם לעיתים רחוקות ובדר"כ בשעות בהן הילד הולך לישון. אציין כי היא היתה מתעללת בילדיה (אלימות פיזת קשה) ומרעיבה עד לשהגיעו לגילאי 20 +. שאלתי, האם ייתכן שהילד מגיב כך לאחר מפגש עימה מאחר והוא נפגע? כמו-כן, היש אפשרות לברר זאת עם הילד?

שלום שיר, כהורים, מתפקידנו לדאוג שהמבוגרים המטפלים בילדינו יהיו בני אדם אחראיים וראויים, ואת המסננת הזו יש להחיל גם על בני משפחה. אם ידוע לך שהסבתא נהגה באופן מאד בלתי ראוי עם ילדיה, רצוי להימנע מלהפקיד ילד לטיפולה. כרגע, לא ברור אם הסבתא פגעה בו או לא, וקשה יהיה לברר זאת איתו. חוויות מהתקופה הפרה-וורבלית (התקופה בה חוויות עדיין אינן מומשגות במילים) נרשמות דרך החושים, ולכן ספק אם יוכל להעיד על כך במילים. יתכן שתגובתו של הילד לסבתו קשורה לחוויות עבר, אך קביעה כזו יהיה קשה מאד לתקף באופן משכנע. כרגע, הייתי מניחה לעבר, ועושה הכל כדי לשמור עליו מפני כל מי או מה שעלול לפגוע בגופו או בנפשו. חשוב לזכור כי חוויות חיוביות ונוכחות הורית מרגיעה ומיטיבה, יכולות לפצות ולרפא פצעים ישנים, גם אם זכרם לא נמחה כליל. בברכה ליאת

ליאת שלום, יש לי ששלושה ילדים מקסימים, הגדול כבן חמש, האמצעית כבת שלוש וארבעה והקטנה כבת שנה ושמונה חודשים. בתי הקטנה נכנסה השבוע בפעם הראשונה לגן, לפני כן הייתי איתה כשנה בבית ולאחר מכן הייתה עם מטפלת. הימים הראשונים עברו בקושי רב בגן, בבוקר היינו איתה כחצי שעה ואח"כ נשארה שעה עד שעתיים לבד בהן בכתה בכי קורע לב במשך כל אותו הזמן שלא היינו. הילדה אמורה לישון בגן צהריים ואני מאוד מתלבטת האם בשבוע הקרוב להשאיר אותה לישון שם אן להמשיך בהדרגתיות, הגננות אומרות לי שמוטב "לקפוץ כבר למים" ולהשאירה למשך יום מלא. בתי האמצעית נמצאת בקבוצת גיל של הגדולים (שתי קבוצות מעל באותו גן), האם כדאי לבקש מהגננות שישנו צהריים יחד על מנת להקל על הקטנה? יש לציין כי בסופ"ש הזה גם כשאנחנו בבית לא מוכנה לרדת מהידיים. אשמח מאוד לשמוע את דעתך. שבת שלום,

שלום מיכל, אישית, אני גורסת שהדרגתיות עדיפה על שיטת ה'זבנג וגמרנו', אבל יודעת שיש דעות לכאן ולכאן. בעיני, עדיף להמתין עם שנת הצהריים עוד שבוע, גם אם לגננות נוח יותר "לקפוץ למים". עבור ילדים כ"כ צעירים, החסרים עדיין תחושת זמן, יום שלם, כולל שינה, נראה כנצח. אם יש לך את הברירה כרגע, המתיני עוד זמן מה. אם הגננות יאפשרו חיבור זמני בין הבנות, זה יכול להיות רעיון לא רע. חשוב לא להגיע למצב בו שגרת יומה של הגדולה תשתבש לאורך זמן בגלל הקטנה, אך אם זה ישמש פיתרון זמני לימי הקליטה הראשונים - בעיני אין בכך רע. מאחלת לכולכם הסתגלות מהירה ושנה מוצלחת. ליאת

מה המשמעות שילד בן 6.5 שואל ללא הרף על מוות ומפחד ומזכיר אותו מידי פעם בפעם. שאלות כמו מה קורה אח"כ, וגם מפחד ממקומות שלא מוארים היטב.

שלום דנדן, המוות מעסיק את כל בני האדם מיום שהם עומדים על דעתם, ובנך אינו יוצא מן הכלל. ילדים מודעים לקיומו של המוות כבר בגיל הגן, וככל שיכולתם הקוגניטיבית מתפתחת, כך מתפתחים גם הפחדים. בגיל 6.5 החשיבה עדיין קונקרטית, ולפיכך גם השאלות יהיו ברוח דומה. אני מציעה להקשיב לשאלות, ולנסות לענות עליהן בצורה עניינית ופשוטה, מבלי להיכנס לרעיונות מופשטים. אפשר לדבר על כך שאחרי שמתים הגוף מפסיק להרגיש, שכלום לא כואב יותר, ושהמת נקבר בבית הקברות ("שזה מקום יפה ונעים בדר"כ, אליו אפשר להגיע מפעם לפעם, אם מתגעגעים לאדם האהוב שמת"). אפשר, כדי לנסות ולהרגיע, לחזור ולומר שמרביתנו מצליחים לחיות שנים רבות מאד, הודות לכך שאנו שומרים על בריאותנו ונזהרים מסכנות. הידיעה הזו נותנת (לכולנו) תחושת שליטה מסויימת מול שרירותו של המוות. בברכה ליאת

שלום בני בן שנה וחצי לראשונה נכנס למסגרת פעוטון.הבעיה שהוא עדין ובסביבת ילדים שהינו יחד אם היו מושכים לו בשיער או דוחפים לא היה מחזיר,אנני רוצה שיתעללו בו בפעוטון והרי הגננת לא תמיד רואה הכל.מה ניתן לעשות?

שלום טל, גנים ופעוטונים המיועדים לגיל הרך סובלים מגילויים של תוקפנות גולמית, כמו נשיכות, משיכות שיער, דחיפות ומכות. זה קורה בעיקר בגלל השלב ההתפתחותי של ה'דיירים' הצעירים, שמתקשים עדיין לאפק ולרסן את הדחפים האגרסיביים שלהם. מסיבה זו, הפעוטונים - בהשוואה לגני הילדים הגדולים - מחייבים יותר השגחה, יותר ידיים עובדות ועיניים משגיחות. כרגע, עליך לוודא שבנך נמצא במסגרת מקצועית, עם כוח אדם מותאם (כלל האצבע אומר: עובדת אחת לכל 4 ילדים), ואם זה המצב, נראה לי שאפשר להיות רגועה שיהיה מי שישמור על בנך מפני התעללות. בהצלחה ליאת

שלום אחי בן 20 לא עשה צבא(בן זקונים)הורים שמרו עלו. הבעיה שהוא טוב לב ורגיש מאוד,היו לו מערכות יחסים קצרות עם בנות גילו אך הוא טוען שהן לא רציניות.ובנוסף טוען שלא רוצה להתחתן.לאחרונה עבר לגור עם גרושה המבוגרת ממנו ב20 שנה עם 2 ילדים,הוא טוען שהיא דואגת לו והא לה.הורי מאוד כועסים על כך והוא יודע זאת.מה ניתן לעשות בכדי ל"עורר"אותו? תודה

שלום טל, למרבה הצער, אין הרבה מה לעשות כדי 'לעורר' אותו. אולי הוא מרשה לעצמו (סוף סוף) את מרד הנעורים שלא התאפשר לו קודם, כשהתייחסו אליו כאל ילד קטן שצריך לשמור עליו כל הזמן. אני מניחה שהגיע הזמן לשחרר, ולאפשר לו - בין השאר - גם לעשות את הטעויות שלו. בברכה ליאת

בתי בת ה- 5 מושכת את שיערה מזה כחודשיים ומוציאה אותו, דבר שגרם לכך שיצרה כבר מספר קרחות בראשה. כל השיחות שעשיתי עמה על כך בהן ניסיתי להסביר לה את חומרת המעשה לא הואילו, וכך גם למרות שהיא הבטיחה להפסיק לא עמדה בכך. למשל היום היא חזרה מהגן (גן חובה) עם קרחת נוספת. בשיחה עם הילדה היא אומרת שאין משהו שמפריע לה ושגורם לכך, אבל צריך לציין שלפני כחודש נולדה לה אחות חדשה. אני מצידי מנסה לתת לה תשומת לב ככל שניתן. מצידה נראה כי היא מאוד אוהבת את התינוקת. שאלתי היא כיצד ניתן לפתור את הבעיה. תודה מראש, דנה

שלום דנה, התופעה שאת מתארת נקראת 'טריכוטילומניה'. מדובר בתלישה של שיער כדרך לפרוק מתח, ההופכת לדחף שקשה לשלוט בו. ברוב המקרים מדובר בביטוי ללחץ, וכדאי לאפשר פריקה שלו בדרכים פחות מזיקות. תוכלי לנסות לחפש בחנויות "כדור עצבים" שאפשר למעוך או פלסטלינה שתהיה זמינה, ולעודד אותה להעסיק את הידיים בזה במקום בתלישת השיער. אם התופעה לא תחלוף מאליה, פני לאיש מקצוע (פסיכולוג קליני או פסיכיאטר ילדים) להתייעצות. בהצלחה ליאת