פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
שלום,בתי בת השנה וחצי סוף סוף מתחילה ללכת לגן מחר.בכיתת קבוצת גילה יש 8 ילדים (כולל אותה) ומתוכם 2 בנות ז"א 3/4 מהכיתה בנים.האם יש מקום לדאגה?דבר נוסף הוא שאנחנו מתגוררים בארה"ב ובתי מבינה רק עברית האם עלינו לדבר איתה גם אנגלית או להמשיך עם העברית בבית? בתודה מראש
שלום נטלי, בגיל שנה, אינך צריכה להטריד את עצמך בדאגות סביב איזון מגדרי. הצרכים של בנים ובנות בגיל זה אינם שונים מהותית, ולכן אין סיבה לדאגה. בעניין שפת הדיבור המומלצת, אני סבורה שעליכם לדבר אליה עברית, אם זו השפה בה אתם מדברים ביניכם בבית. יתכן שיהיה לזה מחיר זמני של בלבול או עיכוב קל בדיבור, אך לטווח הארוך מדובר ברווח נקי של שתי שפות ברמה מעולה. בהצלחה בגן, ושנה טובה ליאת
שלום רב, אני בת 33, נשואה + 2. יש לי בעייה שאני סוחבת אותה כבר כמה שנים טובות...ולאחרונה זה התחיל מאוד מאוד להטריד אותי ולהציק לי: יש לי אח הקטן ממני ב 4.5 שנים שלא מדבר איתי כבר כמעט 10 שנים. אחי פשוט ניתק איתי כל קשר וכשביקשתי לדעת למה, לא הוא ולא אמי הסכימו לומר לי. בהתחלה חשבתי שזה משהו זמני ויחלוף לו לבד (כאן עלי לציין את רקעו של אחי: הוא ניסה להתאבד 5 פעמים בעבר, עם רקע נפשי של הפרעת אישיות גבולית, היה מאושפז באחד הבי"ח בארץ יצא ונכנס לסרוגין. כמובן שאני תמכתי בו לאורך כל הדרך והייתי לצידו ואפילו הצלתי אותו פעם אחת ממות בטוח אחרי שבלע המון כדורים, לקחתי אותו יחד עם בעלי ונסענו לבי"ח. שם שטפו לו את הקיבה) לאחר שנעניתי בתשובה של: "אל תנסי ליצור איתו קשר כי חבל על הזמן שלך ואת רק תיפגעי" (מצד אמי) לא היה נסיון של יצירת קשר עד לפני שנתיים. לפני כשנתיים שוב העליתי את הנושא בפני אמי בשאלה שאינני יודעת למה הוא לא מעוניין לדבר איתי ואחרי מסע של שיכנועים היא נאותה לענות לי בקצרה שאחי טוען שכשהייתי בת 15 והוא היה כבן 10-11......אנסתי אותו! כששמעתי את זה לרגע לא האמנתי למשמע אוזני ולאחר שאמי חזרה על כך שוב חשבתי שלרגע השתגעתי הוא שאחי השתגע..... פרצתי בבכי וניסיתי לשכנע את אמי בחפותי שבחיים לא קרה דבר כזה. להד"ם!!! ואז התחלתי לשאול שאלות כמו: מאיפה הוא "הביא" את היציאה הזאת? למה הוא אומר דבר כזה קשה ולא היה ולא נברא? היתכן כי הוא הוזה דברים ומאמין בהם בעצמו? (כי לפי מה שהבנתי לאחר מכן שאחי עבר טיפול פסיכולוגי עם שחרורו בפעם האחרונה מבי"ח, שגם לפסיכולוגית שלו הוא סיפר את זה ואף היו לו תקריות של חוסר זקפה עם חברתו בשל כך...כך הוא טען בכל אופן) כשאמרתי לאמי שאני מוכנה להבדק במכונת פוליגרף היא אמרה שגם הוא מוכן להבדק במכונה כדי לאמת את זה.... בכל פעם שיצא לו לראות אותו במקומות מסויימים הוא ישר היה עושה "אחורה פנה" והיה הולך מהמקום בו נוכחתי... לאמי אין דיעה בנושא היא אומרת שאיננה יודעת למי להאמין.... מאז אחי גם הספיק להתחתן וכמובן לא הזמין אותי לחתונתו... לאחרונה הנושא שוב עלה בעקבות מקרה שראיתי אותו פתאום במקום כלשהו ודיברתי על כך עם אמי והיא ענתה לי: "תשכחי ממנו את לא מבינה שזה כמו שתרצי להשיג את הירח? הוא לא מוכן לדבר איתך וזהו זה...תשכחי שיש לך אח!" אני בתגובה שוב בכיתי....ולפני כמה ימים החלטתי לאזור אומץ ולכתוב לו מכתב במייל. כתבתי לו שאני יודעת שכשהיינו ילדים פגעתי בו והרבצתי לו ועל כך אני מצטערת ושתמיד אהבתי אותו ותמיד אוהב ואני מבקשת ממנו שיסלח לי כי בסך הכל גם אני הייתי ילדה מוכה....וכשאמי הייתה מרביצה לי הייתי מרביצה גם לו... כמו שצפיתי, לא קיבלתי תשובה ממנו אבל מאמי כן קיבלתי טלפון שאפסיק לשלוח לו מכתבים כי הוא לא מעוניין בקשר איתי. בקשתי ממנה לא להתערב ביננו ושמה שיש לו להגיד לי שיגיד לי את בפנים או במכתב אבל זה לא עזר.... אינני יודעת מה לעשות עוד, אחי מאוד חסר לי הן בחיי המשפחה והן בחיי הפרטיים. אני מטופלת בכדורי אפקסור 225 מ"ג ביום וכבר כמה חודשים אינני מאוזנת מבחינה נפשית. כנראה הפגישה עם אחי היווה טריגר עבורי והשפיע עוד יותר. אני לא מפסיקה לבכות ולא יודעת איך עוד אפשר ליצור איתו קשר ולו רק על מנת שנדבר וננסה ללבן את הדברים. דבר אחד אני יודעת בבטחה הוא שאחי וודאי לא מעוניין להתעמת איתי מכיוון שאיננו יכול להביט לי בעיניים ולומר את אותו המשפט חסר השחר! אנא עיזרי לי בבקשה! בברכה, איילת נ.ב. היתכן מצב בו אחי הוזה דברים ומאמין בהם באמת ובתמים??? אם כן, מדוע זה? ואיך ניתן לפתור את הבעייה???
שלום איילת, מעבר לטרגדיה האישית אליה נקלעה משפחתך, את נוגעת כאן באחת הסוגיות השנויות במחלוקת בפסיכולוגיה הקלינית והקוגניטיבית, שבמובנים רבים נותרה מאד לא פתורה, והיא בעלת השלכות קליניות ומשפטיות כאחת. הכוונה, כמובן, לנושא הזיכרון הטראומטי, למה שמעוללים לו פגעי הזמן, ולפיכך גם לתוקף שלו כראייה משפטית. כיום, העמדה הפסיכולוגית הרווחת מניחה כי אנשים שעברו התעללות כילדים זוכרים את הטראומה או חלקים ממנה, ולא יתכן (אם כי לא בלתי אפשרי) שישכחו אירועים כ"כ טעונים רגשית. עם זאת, דווקא בהקשרים המשפטיים, התברר שהדברים מורכבים מאד, ובמובנים רבים אנחנו עדיין מגששים באפלה. קיים עדיין וויכוח גדול סביב מה שנהוג לכנות false memories (זיכרונות משוחזרים/מעוותים) בעיקר בעקבות ההכרה בכך שרגשות עוצמתיים יכולים להשפיע על הזיכרון שלנו, לעוות אותו, ואף ליצור זיכרון של אירוע שלא היה ולא נברא, המעורר - מצידו - רגשות עזים, כאילו היה באמת. לא ברור באילו נסיבות צף הזיכרון הזה אצל אחיך, מה קדם לזה, והאם מדובר בהצפה ספונטנית או כחלק מתהליך טיפולי כלשהו. כרגע, איני רואה מה ניתן לעשות, מלבד לכבד את רצונו, ולהימנע מהתדרדרות נוספת ביחסים. אולי תוכלי להגיע לטיפול בעצמך, וללמוד להתמודד עם המצב במחיר רגשי נמוך יותר. חזקי ואמצי ליאת
ליאת שבת שלום ותודה רבה לך על תשובתך בעניין.
שלום בתי בת שנתיים וחודשיים. שנה שעברה היתה במסגרת פרטית של 18 ילדים על 4 מטפלות. היא ילדה מאוד חמה ומאוד אוהבת שנקשרת מאוד בקלות (היא בוכה כשילדים איתם היא משםקת בגינה הולכים הביתה). השנה היא במעון 35/3 בתחילה היה סביר אולם מתחילת השבוע היא מסרבת ללכת, בוכה בכי הסטרי שממשיך גם במהלך היום בגן, היא מתבטאת ומביעה את הסבל שלה באומרה לנו שלא טוב לה בגן של "גדולים", היא ברגרסיה בגמילה ורואים שלא טוב לה.. משיחה עם צווות הגן עולה כי היא הילדה שלה הקושי הרב ביותר להסתגל ואנו לא רואים שינוי עם הימים. אנו שוקלים להוציא אותה ולהכניס אותה חזרה למסגרת הפרטית עם ילדים והמטפלות שהיא מכירה. האם זה נכון לעשות כך? האם לא כדאי שניתן לה להתמודד עם השינוי הנ"ל (ככל שייקח) ולו רק בגלל ששנה הבאה היא כבר בטרום טרום חובה וצפויים לה בחיים עוד הרבה שינויים? מה הייתם ממליצים לי? מה הכי נכון עבורה?
שלום נושי, כמו שאת בטח רואה, יש כאן בימים האחרונים לא מעט פניות סביב קשיים בתהליך הקליטה בגן. מבחינה זו, לא רק שבתך לא לבד, אלא שהתנהגותה נורמלית וצפויה, לפחות כל עוד מדובר בשבוע-שבועיים הראשונים. הישארות במסגרת הקודמת, רלוונטית רק כל עוד היא נעשית מתוך החלטה שקולה, ומתוך לקיחה בחשבון של כל ההשלכות האפשריות. אני מציעה לא לנהוג בחיפזון, ולאפשר תקופת הסתגלות. אחרי הכל, אם החלטתם להעבירה לגן של גדולים, ודאי היו לכך סיבות, והייתה הסתכלות על הצרכים המשתנים של בתכם. נסו להקל עליה במידת האפשר, להוציא אותה מהגן מוקדם יותר בשבועיים הראשונים, ולעודד חברויות חדשות ע"י מפגשים אחה"צ. חשוב לזכור שגם ילדים שמסתגלים לאט יותר ומגלים קשיים בתחילת השנה, מצליחים בסופו של דבר להשתלב בהצלחה למסגרת החינוכית, כל עוד מדובר במקום איכותי וטוב שנבחר בקפידה מתוך התאמה לצרכים הספציפיים של הילד. עוד קצת סבלנות! בהצלחה ליאת
שלום, יש לי ילדה בת כמעט שלוש שנכנסה לגן חדש לפני כשבוע. לפני זה היא היתה מגיל שנה וחודשיים בגן אחר. בגן הקודם היא היתה חוזרת הביתה מאושרת ושמחה לחזור לגן בבוקר והתנהגותה היתה רגילה כשהיתה חוזרת הביתה. מאז שהיא התחילה ללכת לגן החדש היא חוזרת כולה תזזיתית הביתה, לא מקשיבה נכנסת להתקפי בכי כאשר אינה מקבלת מה שאינה רוצה (התקפים שנמשכים אפילו חצי שעה). לפני כיום היא נכנסה להסטריה בתור לרופא שכאשר ניסינו להרגיע אותה היא בעטה והשליכה אגרופים. ולאחר מכן היא הלכה לאישה אחרת ואמרה שהיא אימא שלה. התנהגותה השתנתה לחלוטין. איך אפשר לעזור לנו? נקודה נוספת היא שבגן הקודם היא ישנה צהריים ובגן זה היא לא. בנוסף היא לא מכירה אף ילד בגן החדש ממקודם ולא את הגננת.
שלום אלכס, אם ההתנהגות חסרת השקט מאפיינת רק את השבוע האחרון, אפשר לייחס אותה למשבר ההסתגלות לגן החדש. תהליך הקליטה בגן דורש מהילדים הרבה כוחות, ולאחר התגייסות בת 5 שעות בגן, המתח מתפרק, לעיתים בדרך של התקפי זעם ובכי בבית. נסו לקבל זאת בהבנה, להעניק שפע של חמימות ותשומת לב, להתעניין במה שקורה בגן, ולעודד אותה לסמוך על עצמה ועל יכולתה להתרגל לגננות ולילדים החדשים. בהצלחה ליאת
היי, אני אובדת עצות לא יודעת כבר מה לעשות בני הוא ילד מקסים יפה חכם מאוד מפותח מבחינה גופנית ושכלית אבל אימפולסיבי מאוד. כל דבר שמתסכל אותו הוא ישר מרביץ. לדוגמא כשאני אומרת לא על משהו ישר זה נגמר בצעקות והוא מרביץ לי. כך גם בגן הוא נכנס השנה לגן חדש והוא כל הזמן מציק, מרביץ ומתנהג לא יפה כלפיי ילדים אחרים.לאחר מעשיו הוא מבקש סליחה ומלטף וממש מצטער על מעשיו ומבטיח שלא יעשה זאת שוב. אבל המעשה כבר נעשה. מעשיו מאוד קשים לנו אנחנו משפחה לא אלימה אני ממש מתביישת בהתנהגותו ומפחדת מהסטיגמה שתהיה לו בגן. רציתי להוסיף שאני בחודש תשיעי ואני מבינה אותו שהוא קצת לחוץ גן חדש תינוקת חדשה כלומר יש סביבו הרבה שינויים, אבל ההתנהגות שלו היא כבר הרבה שנים אגרסיבית מאוד. מה אני עושה איך אפשר ואיפה לקבל עזרה? בבקשה עזרתכם הדחופה.
שלום מירב, כשוחרי שלום, שהתחנכו על ערכים של דמוקרטיה ושוויון, קשה להורים רבים להתמודד עם גילויים של תוקפנות בוטה מצד ילדיהם, ולהציב כללים ברורים של מותר ואסור. הילד שלך מפגין קושי עקבי להתמודד עם "לא", פשוט כי לא ניתנה לו הזדמנות "לאמן את השריר" הזה, של הריסון והאיפוק מול תסכולים. כאשר אתם סובלניים לגילויי אלימות מצידו, מרשים לו להכות אתכם ולפגוע באחרים, אינכם מאפשרים לו ללמוד את אחת המיומנויות החשובות לצורך הסתגלות טובה: היכולת לעמוד בתסכולים. לכן, אין להרשות בשום פנים להכות, בוודאי שלא אתכם, ובכל פעם שהוא מנסה לעשות כך, עצרו אותו פיזית, והרחיקו אותו מכם. בקשת הסליחה והבעת החרטה משניות בהקשר הזה, בהיותן "טכניות" למדי, ללא ההבנה הבשלה של רעיונות מוסר וצדק. תוכלו לומר לו שיפה שהוא מתחרט ומבקש סליחה, אך למרות זאת, הוא ייאלץ להתרחק מכם בכל פעם שהוא מכה, ולהתמודד עם תוצאות התנהגותו (הכעס שלכם וההתרחקות שלכם לזמן מה). אם את חוששת שתתקשו לעשות זאת בכוחות עצמכם, תוכלו לפנות להדרכת הורים וללמוד דרכים יעילות לכינון הסמכות בדרך עקבית. בהצלחה ליאת
שלום בני בן 1.6 נכנס לראשונה למסגרת לאחר שהיה איתי.ביום הראשון הינו חצי שעה ביחד בפעוטון וביום השני שעה והלכנו.ביום השלישי הגננת הציע שאלך לכמה דקות והילד היה 25 דקות עד ששמעתי מבחוץ שהוא מתחיל לבכות.היום הייתי בכל זאת מעוניינת להישאר שעה וחצי נוספות איתו .האם יוצר בעיתיות אצל הפעוט שנשאר לבד קודם? תודה
ליאת שלום כאמור בני נכנס למסגרת וכל שלב צצות שאלות חדשות.. ביום הרביעי היום בני היה במעון שעה לבד(בהתחלה קצת בכה)והגננת הרגיעה. לאחר שעה לקחתי אותו למרות שלא בכה. 1).האם הייתי צריכה להשאיר אותו עוד חצי שעה או עד שיבכה? 2).מחר כאמור ארצה להשאירו בהדרגה שעה וחצי אבל,מה אם לפני כן יבכה מאוד ולא ירגע האם לבוא להישאר איתו וכמה זמן או לקחת אותו? תודה
שלום טל, הניסיון שלך להלך בזהירות ולהיצמד לכללי "עשה ואל תעשה" נוגע ללבי. עם זאת, אין כללים חד משמעיים כאלה, ועליך לנסות להפעיל שכל ישר ואינטואיציות אימהיות. אם בנך היה היום שעה לבדו ולא בכה, זה סימן טוב. נחמד שבאת לקחת אותו גם כשלא בכה. לא חייבים לחכות שיבכה, ומצד שני, גם אם הוא בוכה, זה לא אומר שחייבים מיד להוציאו משם. אני חושבת שאין מנוס מקצת בכי בימים הראשונים. המשיכי בתהליך הדרגתי, והפעילי את שיקול הדעת שלך, בשיתוף עם זה של הגננת. בהצלחה ליאת
בני בן 13 אובחן עם בעיית קשב וטופל בריטלין שלא התאים לכן ניגשנו לרופאה מומחית בנושא שלמדה את בעיית בני ושאלה אותו שאלות רבות בניהם בהקשר למחשבות אובדניות הוא ענה לה שקצת לפעמים . ומאותו היום הוא עצוב מאוד ובוכה מאוד רק מהזכרון שלו בשאלות אלו אני מפחדת שדווקא מצב זה יכניס אותו לדיכאון עזרו לי בהקדם
שלום רב, הניסיון הקליני מלמד כי הדיבור על מחשבות/כוונות אובדניות כשלעצמו, אינו מעודד מחשבות כאלה אצל מי שאינו סובל מהן. זהו חלק חשוב מכל ראיון ראשוני אצל פסיכולוג או פסיכיאטר, המסייע בהערכת המצב ובתכנון ההתערבות הטיפולית. לעיתים, בעקבות ראיון קליני מקיף, בו עולים ומדוברים הקשיים או תכנים רגשיים קשים, יש החרפה זמנית של הסימפטומים. כדאי לגלות עירנות, ובמידת הצורך להפנות לשיחה/שיחות נוספות, כדי 'לסגור' את מה שנותר פעור ומכאיב כל כך. אם אינך שקטה, פני להתייעצות עם פסיכולוג או פסיכיאטר של ילדים. בברכה ליאת
בהמשך לפנייתי הקודמת לגבי בני בן 13 והשיחה על מחשבות אובדניות.הוא לא מפסיק לעורר שיחה זו אשר גורמת לו לעצבות גדולה השאלה שלי היא האם לתת לו טיפול בריטלין שהרופאה רשמה לו, כי ידוע שהיא עלולה להחמיר במקרה כזה או לתת לו את הזמן ולשכוח קצת או לאחר שיחות עם פסיכולוג . תודה רבה על העזרה
שוב שלום, בכל מקרה של ספק בנוגע לטיפול התרופתי והשלכותיו, אני מציעה לחזור לרופאה ולהתייעץ איתה. אפשר, במקביל, להתייעץ גם עם פסיכיאטר ילדים. בריאות ליאת
שלום- יש לי בן בגיל 12 שהוכרה לו נכות זמנית של 100 אחוז עד אוקטובר בגלל PDD גבולי. בגלל ההתלבטות בקשו שאביא מסמכים חדשים הכוללים אבחון ע"י פסיכולוג קליני או התפתחותי לביטוח לאומי . האם יש לכם שמות מומלצים של פסיכולוגים העונים לקריטריונים? תודה מראש
שלום סילביה, אני ממליצה לך לבקש המלצה בפורומים של ההורים באתר של אלו"ט. בהצלחה ליאת
שלום, בני בן 6.5 עלה לכיתה א'. עד היום הכל היה בסדר. הולך לכיתה , נראה שנהנה ולא מביע שום תסכול. מאחר ובני צרך רמדיה צמחית , לפני כיתה א' עבר אבחון קלינאית+ פסיכולגית . אבחונים ששעידו על יכולות גבוהות וטובות ללא קשיים רגשיים. היום הכל השתנה והוא בכה מאוד בבקור ואמר שאינו רוצה ללכת לביהס ולא כייף לו. שניסנו למקד את "לא כייף לי" הוא טען שאנו מבין את המורה ,המשימות (צבע,זגור,הדבק) מורכבות לו ביחד והוא מפספס את ההוראה בדרך.בעיקר מתלונן שאינו שומע את המורה. ( עבר בדיקת שמיעה וראיה במכון והכל תקין) הוא ילד מאוד פרפקציוניס ואולי זו אחת הסיבות כלך. בעבר היו מקרים קיצוים יותר שגרמו לו לסף תסכול נמוך והעבדו על זה והיום זה חוזר שוב. האם המעבר כל כך קשה? האם הוא נמצא במצב חרדתי שמונע ממנו אפיול לשמוע את המורה? כיצד ניתן לעזור לו? מה נכון להגיד? תודה עמית
שלום עמית, המעבר לכיתה א' מצריך כוחות ומאמץ רגשי ניכר, והגיוני לצפות שאחרי ה'פסטיבל' של הימים הראשונים, כשמתחילות להגיע המטלות והדרישות הראשונות, יגיע גם המשבר. אין צורך להיבהל, אלא להמשיך לעודד את הילדים, לסמוך עליהם, ולתמוך בהם ברגעים של קושי. ילד כמו שלכם, הנמצא תחת מעקב, זקוק ליותר תשומת לב, אך רצוי שגם הליווי שלו ייעשה ללא לחץ, ועם סובלנות גם לימים ש"לא כיף" בהם. מאחלת הרבה הצלחה ליאת
שלום אודה על המלצות לפסיכולוג ילדים טוב לילד בן 4 באזור הצפון. אם חבר במכבי - עדיף...
שלום רב, איני מכירה מטפלים בצפון. אם תכתבי שוב, ותוסיפי את כתובת המייל שלך לגוף ההודעה, אולי תקבלי המלצות למייל מקוראי הפורום. בהצלחה ליאת
אנחנו מהקריות ומחפשים גם כן פסיכולוג טוב לילד בן 4. עדיף דרך קופת חולים מכבי, אבל לא חובה. תודה!
בני בן שנה ותשעה חודשים, לאחרונה הוא מתלהב מאוד מהטחת הראש במזרן, הוא מודע לכך שברצפה זה יכאב, ומשתדל לעשות זאת רק על המזרן, הבעייה שבגלל גילו הצעיר הוא עדיין לא ממש מבין ומפספס את המזרן או לפעמים מטיח את הראש חזק מדיי שאפילו המזרן על הרצפה לא עוזר. אני מודעת לזה שהוא עושה את זה גם בגן. אני מנסה לצעוק עליו וזה לא עוזר והוא עושה זאת שוב ושוב. העניין הוא שנראה שהוא נהנה מזה, זה מעין משחק עבורו והוא לא עושה זאת באגרסיה או מתוך עצבים.אני לא יודעת איך להתנהג מולו, האם להעיר לו ולצעוק עליו או פשוט להתעלם ממעשה זה והוא יפסיק לבד כיוון שיראה שאין לו צופים...תודה מראש
שלום איימי הטחת הראש במזרן המיטה, בקיר או ברצפה נפוצה למדי בקרב תינוקות ופעוטות, בדר"כ כדרך לפרוק תסכול או להירגע. זוהי גרייה עצמית שאין בה נזק, כשלעצמה, וכל שעלינו לעשות זה לרפד את הסביבה כך שלא יהיו חבלות או נזקים. התגובה הנרעשת של המבוגרים עלולה דווקא להגביר את שכיחות התופעה, פשוט כי הילד לומד שהיא מזכה אותו בתשומת לב מיוחדת. אין צורך לנסות לעצור אותו או להגיב לחבטות. בברכה ליאת
ליאת שלום. בני בן שנתיים בדיוק החל לפני שבועיים את השנה החדשה בפעוטון אליו עבר עם כל הקבוצה בה היה בתינוקיה , כלומר רק צוות המטפלות והגננת חדשות לו. לאחרונה שוחחה איתנו הגננת ושיתפה אותנו בכל שהילד נושך ללא כל סיבה נראית לעין , ללא התגרות מצד הילד הננשך (ילד אחר בכל פעם), מה שממש לא אופייני לו מכיוון שהוא ילד מאוד חברותי ומשתף ובד"כ חיובי לסביבה ולחידושים. חשוב לי להדגיש שאישתי בהריון מתקדם (אמצע תשיעי ) ואמורה ללדת בקרוב וכתוצאה מכך גם קצת פחות פעילה איתו בזמן הפנוי לאחר שעות הגן. הגננת מגיבה לאירוע כזה במשפט " בגן שלנו לא נושכים" עם הרמת קול קלה לדבריה , ומפסיקה את הפעילות שלו באותו הרגע ומפרידה אותו מהקבוצה או מהמשחק. שאלתי היא האם זוהי הדרך הנכונה להתמודד עם בעיה כזו? האם לא עדיף לאחר ההערה לעניין אותו מיד במשהו אחר ולא להנציח את הרגע בהפרדתו מהקבוצה? כמו כן אני לא מסכים כלל עם הרמת הקול או כל דרך של הפחדה. אנא תשובתך , אנחנו אובדי עצות והתופעה מתגברת מיום ליום. בתודה מראש. סילבן
שלום סילבן, נשיכות הן עניין נפוץ ביותר בפעוטונים, ולמרות שמדובר בהתנהגות שאפשר להבינה (ויש לה הסבר התפתחותי), היא פוגענית ומכאיבה מאד לקרבן. הגננת, המופקדת על שלומם של כל ילדי הגן, צריכה לעשות הכל כדי להכחיד התנהגויות של תוקפנות גולמית מן הסוג הזה, זאת מבלי לפעול בעצמה בדרך תוקפנית או אלימה. אני חושבת שהיא נוקטת בדרך ראויה מאד במקרה זה. היא אומרת בצורה מפורשת, ברורה וחד משמעית "בגן שלנו לא נושכים!", מרימה את הקול לצורך הדגשה, ומרחיקה את הילד הנושך מהסיטואציה החברתית לזמן מה. זוהי סנקציה טבעית, שאין בה קלון או הוקעה, אלא הרחקה מהמצב הבעייתי, תוך הבהרה ברורה מדוע. אם, לעומת זאת, הייתה מציעה לו משחק אחר, הייתה מסתכנת ב'תגמול' עקיף להתנהגותו. בקיצור - נראה כי הגננת מקצועית ומנוסה, וכדאי לנסות ללמוד ממנה וליישם את הגישה גם בבית. הבשורה הטובה היא שהנשיכות נפסקות די מהר, כאשר הילד לומד דרכים חלופיות, בשלות יותר, להתמודד עם תסכול וזעם. יהיה טוב :-) ליאת
יש לנו ילד בן 7 שכוסס ציפורניים די הרבה זמן, ולאחרונה גם מלקק את קצות האצבעות באופן חטוף. שוחחנו איתו רבות, וניסינו טיפול במרה שלא עזר (הוא התרגל לטעם). איך מטפלים בבעיה? איזה גורם מקצועי יש לערב, ומהו הטיפול שיינתן?
שלום רב, כסיסת ציפרניים היא אחד ההרגלים הנפוצים בילדות, ובעיני לא מן הסוג שמצדיק פנייה לגורם מקצועי. לא שווה להפוך את כסיסת הציפרניים לעניין גדול, ובטח לא למאבק כוח. תחושת הכישלון של הילד, והידיעה שהוא מאכזב או מכעיס אותך, רק מחריפה את המתח והלחץ, שמצידם מגבירים את הצורך לכסוס. אם את חושבת שיש גורמי מתח ומצוקה בחייו של הילד, מעבר להרגל עצמו, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בשמחות ליאת
שלום רב, אנא תשובתך המקצועית והמכבדת: זוג הורים בני 50 +60 . 2 בנים בני 25 ו19 שנה. טיול משפחתי בשבת. בירידות של בית אורן הארוכות והפתלתלות מאוד בן ה 25 ביקש לנהוג הרכב. האב היסס בתואנה הוא יותר מיומן. שאל הבן : " איך אתה רוצה שאפתח מיומות נהיגה בטופוגרפיה שכזו אם הינך מונע ממני ? / לא סומך עלי ? ************************ ההורים לא היו בטוחים, ובסוף האב נהג. למות רלציין שבן ה 25 נעלב עד עמקי נשמתו, חש שאביו מוריד את בטחונו ל אפס !!! ו............מה דעתך בבקשה ? בכבוד ותודה על מענה ברור, מפורט ומהיר. חגיגה
שלום חגיגה (האבא? האמא? בן ה25? ה-19?)) הבעיה, כמו שאני רואה אותה, נעוצה בניסוח הבקשה של הבן. הנה הצעה לניסוח שאולי היה עובד יותר, ומשנה את פני ההיסטוריה: "אבא, בוא ננצל את ההזדמנות ששנינו ביחד באוטו בכביש בעייתי. אולי נתחלף כדי שתוכל להדריך אותי ולשתף אותי בניסיונך במצבים כאלה?". אני חושבת שזה מקסים שכל המשפחה נוסעת יחד, ועוד בנוף המדהים הזה. מקווה שעצרתם לפיתה עם לבנה וזעתר. ומילה ברצינות - להיות נהג מלווה זו משימה לא פשוטה בכלל, ועדיף שהמשימה תוטל על ההורה היותר סבלני, שיכול להכיל גם רגעי אימה פה ושם. עם זאת, מסלולים של "נהיגה-אקסטרים", בעיקר כשהנהג חדש, מוטב לעשות לאו דווקא כשמשפחה שלמה יושבת באוטו. מצד שני, בירידות המסוכנות האלה ממילא נוסעים לאט נורא, ובעיני זה פחות מפחיד מהכביש המהיר. אז לך תדע... אני מקווה שכל הנעלבים נרגעו, ושיהיו לכם עוד המון טיולים כייפים של כל המשפחה. נסיעה טובה ובטוחה ליאת
ליאת שלום, ביתי בת 4.5 תולשת שערות היום כבר פחות אבל .. כאשר היתה בת 1.5 התחילה לתלוש קבוצות של שערות היו לה קרחות רציניות. ניסינו בכל מיני דרכים לטפל בנושא כיום הילדה ממשיכה לתלוש אך פחות. אשמח לשמוע את חוות דעתך בנושא, תודה.
שלום רב, טריכוטילומניה היא תופעה של תלישת שיער כפייתית, בדר"כ מופיעה כדרך לפרוק מתחים, ובהמשך הופכת לדחף שקשה לשלוט בו. יתכן שהשיפור קשור להפחתה ברמת הלחץ, ואולי זה הזמן לנסות להכחיד את ההתנהגות לגמרי. אצל ילדים גדולים יותר או מבוגרים, מומלץ טיפול התנהגותי. אצל ילדה כ"כ צעירה, לא בטוח שאפשר יהיה לגייס שיתוף פעולה מלא, אבל אפשר לנסות ליישם עקרונות טיפוליים. לחזק ולתגמל איפוק ושליטה בדחף, תוך מתן תחליפים שיעסיקו את הידיים במקום פעולת התלישה. בברכה ליאת
בני קשור מאד לאמא שלי, והיא עומדת לעבור ניתו בעעקבות סרטן שד בשבוע הבא. בני טיפוס מאוד דאגני ורגיש שחושב מה יהיה אם יקרה....לקחת אותו לרופא שיניים זה סיפור... הוא טיפוס ששואל שאלות,, לפעמים אומר לי שהוא לא רוצה שמישהו שהוא מכיר ימות לפניו כי הוא לא יכול בלעדיהם. למשל אם אסביר לו שהיא חולה והיא בבית חולים מבלי להיכנס לעומק הדברים, הוא יבוא וישאל אותה סבתא את חולה??מה יש לך??איך את מרגישה, איך אני יכול לעזור?? לא יפסיק לדבר על זה במיוחד בלילות, וגם יתחיל לספר לכולם לצחנכת שלו ולחברים בכיתה.. האם יש צורך לשתף אותו בכלל??האם לספר לו אחרי הניתוח ??? מה את ממליצה??
שלום רב, לדעתי, מאחר וקשה מאד להסתיר לחלוטין אירועים משמעותיים במשפחה, מוטב ליידע את כל בני המשפחה בעובדות, כל אחד עפ"י גילו ומידת הבנתו, כדי שיוכלו להרגיש חלק, ולא לפתח תחושה שדברים מתרחשים מאחורי גבם. מחלת הסרטן, למרות הקונוטציות הקשות, היא מחלה שכיחה, הנמצאת סביבנו כל הזמן. אנשים חולים בה, עוברים טיפולים ומחלימים. בעיני, מוטב ליצור בבית אווירה פתוחה סביב מחלתה של סבתא, כאשר כל אחד מבני הבית מתגייס בדרכו כדי לסייע בהתמודדות עם הימים הקשים שצפויים לה. אפשר לספר בקצרה ש"סבתא חלתה בסרטן, שזו מחלה לא נעימה, אך כזו שמחלימים ממנה. כדי שסבתא תוכל לחזור ולתפקד עליה לעבור ניתוח בבית חולים. כולנו מקווים שזה יעבור מהר ובשלום, אבל יכול להיות שיהיו ימים קצת יותר קשים, שאני אצטרך להיות על ידה הרבה שעות ויהיה לי פחות זמן וכוח". אם יהיו שאלות על מוות, תוכלי להשיב בקצרה שלפעמים אנשים מתים ממחלות קשות, אבל כולכם מתפללים ומאמינים שסבתא תבריא, ואתם מתכוונים לעשות הכל כדי שזה יקרה. מומלץ לתת לילדים צעירים תחושת שותפות ומידה של שליטה, בדרך של השתתפות ועזרה. הוא יוכל להכין לסבתא ציורים וברכות, לעזור קצת בסידור החדר שלו (כדרך לעזור לך), או להקפיד על שיחות טלפון עם סבתא, כשיתאפשר. אני מאחלת לאמך החלמה מהירה והרבה נחת ובריאות מכולכם ליאת
עברנו דירה מעיר ליישוב קצת מרוחק. ביתי בת 14 ובהתחלה, בני גילה מאוד התלהבו ממנה - הם אמרו שהיא יפה (הבנים וגם הבנות) וחכמה. החברה ששיחקו בהוקי על הרולרבליידס צירפו אותה למשחקים שלהם כי היא טובה בזה. היא גם הצטרפה לחוג התעמלות קרקע כי גם את זה היא עושה מכיתה ב'. התפתח מצב בו הבנות התחילו לקנא בה בגלל תשומת הלב שהיא קיבלה מהבנים, גם מבלי שהיא התאמצה כלל בשביל זה או בכלל הבינה שתשומת הלב מהם הוא משהו יוצא דופן (היא עדיין קצת תמימה). בלימודים היא מצליחה בלי בעיות והיא נחשבת מחוננת במקצועות חשובים. הבעיה הרצינית התחילה כאשר הבנות הבהירו לה ששיכבת הגיל שלהם הוא בקבוצות ואי אפשר להיות חברה של הבנות שהיא בוחרת. הבנות אמרו לה שהיא צריכה לבחור את הקבוצה לה היא רוצה להשתייך, והבנות בקבוצה זו יהיו החברות שלה. ביתי ענתה שהיא לא רוצה לבחור קבוצה, היא רוצה להיות חלק מהחברה באופן כללי, ולהתחבר יותר לבנות ספציפיות ביחס לנושאים מסוימים, לפי איך שהיא מרגישה לנכון. מאז, הבנות החליטו שהיא "לא מבינה עניין", הן הפסיקו לשתף אותה ולהזמין אותה לבילויים שלהן, והקינאה שלהן ואי ההבנה שלהן אותה הביא לרכילות מרושעת עליה ("רודפת בנים" - בגלל שהיא נענתה לטיול קצר בשכונה עם נער "מבוקש", וגם דיברה איתו בטלפון. היא רגילה לקשרים גם עם בנים בגלל שבעיר זה היה מקובל). עכשיו היא מרגישה שהבנות שונאות אותה, וגם הבנים מפחדים להיות איתה כדי לא לאבד את הידידות עם שאר הבנות. מה ניתן לעשות? כיצד אפשר לשקם קשר עם לפחות חלק מהבנות? הנאמנות שלהם אחת לשנייה היא חזקה.
שלום רב, אני מתרשמת שבתך היא ילדה חזקה, עם עקרונות מוצקים ואג'נדה חברתית לא מתפשרת. לעמדה כזו עלולים להיות מחירים, אך גם יתרונות ותגמולים. השאלה כמה זמן מוכנים לחכות. את לא מציינת האם היא עצמה מוטרדת מהמצב שנוצר, ועד כמה היא תהיה מוכנה לוותר על עקרונותיה. אני מאמינה שאדם עם כישורים חברתיים טובים, מצליח לקרוא את המפה החברתית ולתמרן בה ביעילות, גם אם זה לוקח קצת זמן. הנכסים הספורטיביים, האקדמיים והחברתיים של בתך עומדים לזכותה, ואפשר להניח שקבוצת הילדים לא תמהר לוותר על תגבורת כזו. בינתיים, כאמא, השתדלי לחזק אותה, לתמוך בה בימים קשים, ולהביע את בטחונך בכוחותיה ובכשרונותיה. עודדי אותה ושבחי אותה על כך שהיא פיתחה 'עמוד שדרה' חברתי, והזכירי לה שיש לא מעט ילדים טובים ונחמדים גם מחוץ לקבוצות ה'מיינסטרים'. כמובן שבמקרה של נידוי או התעללות מכוונת, יש לערב גורמים מטעם ביה"ס, שיוכלו לסייע בהרגעה או בטיפול נקודתי. אני מקווה מאד שאנחנו לא שם. בהצלחה ליאת
תודה רבה לך. עזרת לנו מאוד.
שלום אני אם חד הורית לילד בן עשר. לאחרונה הוא מדבר על הפחד שלו להשאר לבד במקרה ויקרה לי משהו .אני מבינה את הפחד שלו ולא יודעת איך לעזור לו להתמודד עם פחד זה אודה לעזרתך
שלום רב, הפחד מאובדן הורה הוא פחד אוניברסלי, ואצל ילדים במשפחות חד הוריות הוא עלול להתעצם אף יותר. מהותית, יש לטפל בכך כמו במקרה של כל ילד אחר, כלומר - לדבר על המוות כעל אפשרות רחוקה, שאנחנו מצפים לה רק בשיבה וזקנה, כאשר תהיה לו כבר משפחה משלו. חשוב להדגיש שגם כיום הוא אינו לבד, שישנה המשפחה המורחבת, חברים טובים וקרובים המהווים רשת ביטחון ומעגל תמיכה במקרים של "חס וחלילות". תוכלי, כמובן, לאמץ את העמדה ההומוריסטית שעובדת אצלנו בבית. פשוט להגיד שאין לך כרגע תכניות למות, כי את נורא עסוקה, וגם כי באופן כללי את לא מעוניינת, תודה. מאחלת לכולנו חיים ארוכים, טובים ובריאים ליאת
ליאת שלום, אני מתייעצת בנוגע לבן אחותי בן שש (הם אינם גרים בישראל). אחותי מאז ומעולם היתה שמנמונת ומנסה בכל כוחה לא להעביר את בעיות האוכל שלה לבנה בעיקר על ידי שיחות מרובות על תזונה בריאה ובריאה פחות (אשר מהשניה גם אוכלים פחות ), הילד אינו אכלן גדול נמצא בתחתית עקומת הגדילה. נורה אדומה נדלקה אצלי לאחר ששמעתי את הסיפור הבא : לאחר ימים ספורים בבית הספר הוא החזיר את ארוחות הצהריים בשלמותן ( הוא לא אכל שום דבר אחר במקום ) בניסיון לעודד את הילד לאכול הוא קיבל בנוסף לארוחה ועוגיה,ונאמר לו שיוכל כמה שהוא צריך מארוחת הצהריים ולבסוף יוכל את העוגייה, הילד אכל מעט מאוד ולא נגע בעוגייה, כשנשאל מדוע לא אכל את העוגייה הוא ענה: "לא הייתי ראוי לה מכיוון שלא אכלתי מספיק" אין ספק שהתשובה מעידה על אופי מיוחד של הילד ( והוא אכן מיוחד) אך האם מסתתרת כאן גם בעית תזונה ? תודה רבה
שלום רב, ילדים להורים עם הפרעות אכילה פגיעים יותר מילדים שהוריהם אינם עסוקים במיוחד בנושא. קשה לי להביע דעה או לנסות לאבחן על סמך התיאור הקצר שלך. יתכן שהקושי לאכול קשור להתרגשות הימים הראשונים בביה"ס. בכל מקרה, אני מסכימה שיש כאן 'ארומה' בעייתית, ולו בשל הקישור שהילד עושה בין אוכל לבין 'שכר ועונש'. בברכה ליאת
שלום, יש לי ילד בן 6 שעלה שבוע שעבר לכיתה א', ויש לו קושי (בלשון מעטה) להיפרד ממני או מבעלי בבוקר בבית ספר, הוא רוצה שאני אשאר איתו בכיתה וכשמסרבים הוא מתחיל לבכות ולצעוק ולהשתולל ולא מוכן להשאר בבית ספר בשום פנים ואופן הוא מתנהג בצורה מטורפת הוא לא מוכן להקשיב הוא צורח אפילו אתמול היכה את המורה. אני חייבת לציין שמאז שהוא הולך לגן הפרידה בבוקר קשה לו והוא תמיד בכה, למרות ששנה שעברה בגן חובה חלה התקדמות מדהימה והוא נפרד מאיתנו בבוקר בצורה בוגרת, השנה פשוט הפרידות הפכו להיות קשות מאוד, הוא לא מוכן להקשיב למורה ולא מוכן להקשיב לי הוא מתחיל לבכות ולצעוק ולא רואה אף אחד מסביבו, המורה מכניסה אותו בכוח לכיתה ושומרת על הדלת שלא יברח והוא צועק ובוכה בתוך הכיתה. ניסנו להבטיח לו מתנות והבטחות, ניסנו לעניש שום פעולה לא עוזרת הוא מגיע לבית ספר שהוא מבטיח שהוא יתנהג יפה וברגע שאומרים שלום הוא נכנס להסטריה! אני חייבת לציין שאנחנו אוספים אותו אחה"צ הוא מאושר וכיף לו. בזמן האחרון גם אחה"צ שהוא הולך לחברים או לחוגים או אפילו לסבתא שלו קשה לו מאוד להיפרד והוא חייב עשרות חיבוקים ונישוקים ורואים שקשה לו מאוד הפרידה, אפילו שאח"כ הוא נהנה ולא מחפש אותנו כלל. מה עושים? איך אלינו לנהוג איתו? כיצד אפשר להקל עליו? אני ממש אובדת עיצות ולא יודעת כיצד לנוהג. תודה
שלום ריקי, כמו שכבר הזכרתי כאן היום (או אתמול), קשיי פרידה הנמשכים מעבר לזמן סביר יכולים לשקף אמביוולנטיות של ההורה סביב הפרידה, וקושי (גם של ההורה) להתרחק. כמו שאת עצמך מציינת, נראה שמעט אחרי הפרידה הילד מצליח להירגע ואפילו ליהנות, ולכן, יתכן שהדרמה היומית בכיתה היא חלק ממשהו רחב יותר ביחסים ביניכם. כרגע, הייתי מייחסת את הקושי לשבוע הראשון - עם כל מה שזה אומר (לחץ, התרגשות, חששות, תחושת זרות, וכד'). אני מאד ממליצה להימנע מענישה או מניסיונות שוחד. נסו להביע אמון ביכולתו של הילד להסתדר, ולעודד אותו במילים טובות גם אם לא הצליח להתגבר. לוו אותו לביה"ס והשתדלו להגיע בזמן שהמורה כבר בכיתה. נסו להימנע מלמשוך את הפרידה יותר מדי. עדיף להכין אותו לכך שתעזבו מיד, ולעמוד בהחלטה הזו. במידה והקושי נמשך מעבר לזמן סביר, התייעצו עם יועצת ביה"ס או עם הפסיכולוגית, שבוודאי נתקלו בעבר במקרים דומים. בהצלחה ליאת
שלום רב: ביתי בת ה-9 ראתה באחת התכניות אדם ללא יד ומאז הינה מכונסת ועצובה,דבר שאינו אופייני לה,היא פטפטנית בד"כ.ניסיתי לדובב אותה והיא אומרת שיש לה עצב בלב והיא כל הזמן נזכרת באדם זה.ניסיתי להסביר לה שיש כאלה מצבים ואנשים מתמודדים עם מגבלות כאלה ואחרות.אך זה לא מועיל.הילדה פוחדת להסתובב בלילה בחוץ גם איתנו שמא תפגוש אדם כזה.ובערבים היא עצובה יותר ,הדבר מתבטא לעיתים גם בבכי .העניין החל לפני כשבוע ואני מאד מודאגת ואיני יודעת אם כדאי בשלב זה לערב גורם מקצועישמא העניין יתעצם יותר.אשמח מאד אם תתנו לי בדחיפות עיצה כיצד לנהוג? בתודה מראש
שלום יפה, לכולנו יש במוח מעין 'סכימה' של הגוף השלם. כאשר אנו נתקלים במשהו שנוגד את הסכימה המוכרת, נוצרת תחושת אי-נוחות, ולעיתים גם חרדה. ילדים צעירים, שנוטים לפתח דאגה סביב שלמות הגוף, עלולים להגיב במבוכה, דאגה ואפילו חרדה מהרעיון של עיוות/חסר במבנה הגוף. אני חושבת שההסבר שנתת הוא נכון, וחשוב שילדים ילמדו לפתח סובלנות למה ששונה וחריג, ולהעריך את היכולת להתגבר על מגבלות. כרגע, הייתי מציעה להתאזר בסבלנות, להסתפק בהסבר שנתת, ולהביע ביטחון ביכולתה להתמודד עם העולם כפי שהוא, על כל פניו. בברכה ליאת
1. בני בן 4 ובזמן האחרון להתלבט ולהגיד: אני לא יודע במה לשחק או אני לא יודע איזה צעצוע לבחור או מה אני אעשה אצל אבא (_אנחנו גרושים)? חשוב לי לציין כי שאלות או בעיות אלו לא עלו מעולם. בדרך כלל הוא מאוד יודע להעסיק את עצמו ובעל דמיון מפותח, נהנה ממשחק עם מכוניות או בע"ח. אף פעם לא עלה צורך שלו שאני אמצא עבורו תעסןקה או אבחר עבורו במה לשחק. מדוע לדעתך השאלות הללו עולות פתאום? על מה זה מצביע? 2. כמו כולם התחלנו גן חדש. על אף שיש ילדים מהגן הקודם הוא מאוד מתקשה להפרד ממני בבוקר. רוצה לבוא איתי לעבודה.... אני קצת מופתעת כי בשל המציאות אליה נולד הוא "יודע" (אף פעם זה לא קל, אבל הוא מורגל בכך) להפרד ולעבור בין הבית שלנו לבית של אביו. בגן הקודם הפרדה בבוקר הייתה די בקלות. חשבתי שכעת שהוא גדול יותר יהיה קל יותר.... ברצוני לציין שכשאני באה לקחת אותו חזרה, הוא במצב רוח טוב, אך מספר שהתגעגע אליי.... איך אפשר להקל עליו? 3. האם לדעתך קיים קשר בין שתי התופעות הנ"ל? תודה רבה מראש נגה
שלום נוגה, שתי התופעות שאת מתארת בהחלט יכולות להיות קשורות, מאחר ושתיהן מייצגות היצמדות זמנית ולא אופיינית אליך. יתכן שזה קשור להסתגלות לגן (יש ילדים שכל תחילת שנה עוברים מחדש את תהליך ההסתגלות, גם אם יש בגן ילדים מוכרים. צוות הגן והסביבה בכל זאת חדשים לו), ויתכן שזה קשור בדברים אחרים שקורים בבית בימים אלה, שאולי מעסיקים אותך או מאלצים אותך להתרחק קצת. חשוב לזכור שהצרכים החברתיים של הילדים הופכים יותר ויותר נוכחים בגיל זה, ולכן כדאי לעודד חברויות בשעות אחה"צ. זה ישרת את שתי המטרות: יוריד קצת לחץ ממך, ויסייע בהידוק הקשרים עם ילדי הגן החדש. בהצלחה ליאת
בתי הבכורה בת 9 ומזה כמעט שנתיים סובלת מבריחת שתן ובחצי השנה האחרונה החלה לסבול גם מבריחת צואה. הדבר קורה אך ורק בשעות היום, בלילה יבשה לחלוטין. בירור רפואי העלה שהכל תקין מבחינה פיזית. נוירולוג הפנה אותנו לטיפול פסיכולוגי וטען שיתכן שמדובר באיזשהו אירוע טראומתי , אפילו קטן שיצר את העניין. רציתילברר איזה דרך טיפול מתאימה וכן לקבל המלצות לגבי פסיכולוג כזה באיזור ירושלים, בית שמש וכו'. תודה מראש.
שלום חגית, אנקופרזיס (הצטאות) היא הפרעת הפרשה הקשורה או לגורמים פיזיולוגיים (קושי בשליטה בסוגרים) או לגורמים רגשיים, בדר"כ סביב מאבקי כוח ושליטה במשפחה. חוץ מההתמודדות הלא פשוטה עם בעיית הצרכים, ילדים אלה צריכים לפעמים להתמודד גם עם לעג (ואפילו התנכלויות) מצד הילדים בכיתה, ועם ביטויים של כעס ותוקפנות מצד בני המשפחה הסובלים, לעיתים, מאי נוחות רבה בגלל ההפרעה. מסיבה זו, הטיפול מכוון בדרך כלל להפחתת המתחים במשפחה ולשכלול מיומנויות ה'טיפול העצמי' וההחלפה המהירה והשקטה של הבגדים ע"י הילד עצמו. תופעת לוואי נוספת של האנקופרזיס היא הפגיעה בדימוי העצמי והבידוד החברתי. גם אלה יכולים להיות חלק ממוקדי הטיפול. אשלח למייל האישי שלך המלצה על מטפלת באזורכם. בהצלחה ליאת
בתי בת 12 יש לה בריחת שתן בצחוק בלי שליטה. ולכן היא מוצאת עצמה בתוך שלולית לאחר הצחוק. כי אין לה שליטה. השאר במשך היום והלילה הכל בסדר. רק בצחוק אין לה שליטה. לאן לפנות??
ליאת בוקר טוב אני אשמח מאד לקבל המלצה על פסיכולוג/ית באיזור הקריות וחיפה לילדה בת 8 ילדה רגישה שיש לה בעיה חברתית בבית הספר. אין לי מושג לאיזה סוג של פסיכולוג לפנות אשמח מאד להמלצה.
שלום רב, הכתובת לבעיה שאת מתארת היא פסיכולוג ילדים קליני. תוכלי לחפש דרך קופת החולים שלך או להתעניין אצל רופא הילדים. לפעמים גם יועצת ביה"ס או פסיכולוגית ביה"ס יכולות להמליץ מניסיונן. לצערי, איני מכירה פסיכולוגים לילדים בחיפה. בהצלחה ליאת
שלום רב, לדעתי, ולדעת הסובבים אותי, לבני(בן 4 וחצי) בעיות בהתנהגות (התנהגות אגרסיבית כלפי אחרים ללא סיבה, כישורים חברתיים נמוכים ועוד). אני מעוניינת להפגש עם פסיכולוג דרך קופת חולים מכבי. האם יש לכם המלצה על פסיכולוג/ית באזור השרון או המרכז?תודה
שלום גלית, אנא כתבי שוב, והפעם צרפי את כתובת המייל שלך בגוף ההודעה, כדי שמשתתפי הפורום יוכלו לשלוח לך המלצה דרך המייל. לצערי, אני עצמי איני מכירה פסיכולוגים שעובדים עם מכבי. בהצלחה ליאת
שלום, בני בן 8.5. נחשף למוות לפני 3 שנים כשחבר טוב שלנו נהרג במלחמת לבנון. אבי ואבא של בעלי נפטרו לפני שנולד וסבתא שלי נפטרה לאחרונה. יום אחד נפל לו האסימון שהחיים נגמרים והוא מאוד בכה. הוא מאוד מפחד שיקרה לנו משהו. לעיתים קרובות הוא נזכר בעובדה שבסוף מתים וזה עושה לו מצברוח רע והוא אפילו בוכה. כל דבר שקורה למישהו מהקרובים לו (מכה, נפילה וכו') הוא שואל אם אפשר למות מזה. ברור לי זה טבעי שהמוות יעסיק אותו, מצד שני נראה לי לא תקין שילד מגיל כזה מתאבל על כך שהחיים בסוף נגמרים. איך עוזרים לו ? אציין עוד כי היינו בטיפול בגלל בעיות התנהגותיות והוא כ"כ התנגד לטיפול ואמר שאנחנו חושבים שהוא משוגע ובגלל זה אנחנו לוקחים אותו לטיפול. הטיפול ממש פגע לו בבטחון העצמי והחלטנו בשלב זה להפסיק. תודה
שלום רב, המוות תמיד נמצא סביבנו, ולמרבה הצער, יש ילדים שנחשפים למקרי מוות סמוכים או קרובים, שיכולים להגביר את המודעות לקיומו, ובאופן זמני גם את החרדה מפניו. כאשר הנושא עולה, רצוי לא לעקוף אותו או להימנע מדיבור ישיר עליו, כי ההתפתלות של המבוגרים או הניסיונות לדחוק את הנושא אל מחוץ לתודעה יכולים להחריף את הפחדים ולהשאיר את הילד בודד עם מחשבותיו ודמיונותיו. אל המוות יש להתייחס כפשוטו, כאל אירוע בלתי נמנע המצפה לכולנו ביום מן הימים "כשנהיה זקנים מאד". לפעמים קורים אסונות לא צפויים, תאונות, מלחמות, מחלות קשות, אבל הם נדירים יחסית. כדאי להדגיש את המצבים בהם יש לנו שליטה על האירועים (נהיגה זהירה, אורח חיים בריא, הימנעות מסכנות מיותרות), כדי שהילד יחוש שביכולתו לעשות משהו כדי לשמור על עצמו. אני רוצה לחדד ולהזכיר שלעיתים התנהגות מקצינה אצל ילדים מקורה בחרדות ופחדים שאינם מוצאים ערוץ מספק לביטוי ועיבוד. ובעניין הטיפול הפסיכולוגי. בדר"כ אצל ילדים בגיל של בנך הקישור בין טיפול ל'משוגעים' אינו בא מעצמו. כמי שמטפלת בהרבה מאד ילדים, אוכל לומר לך שרובם הכמעט מוחלט אוהבים מאד את השעה הזו, ורואים בה הזדמנות לשיח מסוג חדש, שאינו מתאפשר להם בסיטואציות אחרות. צר לי על כך שבנך למד את הקישור המעליב והכ"כ לא נכון הזה, ובכך מונע מעצמו עזרה. בהצלחה בכל מקרה ליאת
שלום רב, בני בן 8 ,עד גיל 7 ישן איתנו במיטה והעברנו כאשר נרדם, כבר שנה אנחנו מנסים ללמדו לישון בחדרו עד הבוקר, עירבנו פסיכולוגית לכמה מפגשים לוודא שאין חרדות או בעיות מיוחדות- הכל בסדר לטענתה. כבר שנה אני לא ישנה בלילות כל הזמן רוצה שאהיה לידו עד שיירדם, ואם מתעורר באמצע הלילה אני צריכה לשבת לידו לפעמים שעתיים ויותר כדי שיירדם, הוא בוכה שמפחד שיקרה לו משהו, אין פחד ממשהו ספציפי רק שלא יקרה לו משהו. אציין שישן בחדר יחד עם אחיו בן 3 (שישן לילה שלם ולא מעיר אותנו בכלל..) המצב מתסכל, אני לא יודעת אם הוא מתפנק, מניפולטיבי, או בחרדות אמת, ומה עלי לעשות כדי לגרום לו לישון כל הלילה במיטה. אני כבר עצבנית בלילות וצועקת עליו לאחר שעה שאני מנסה להיות מבינה, ואמפתית... בבקשה אשמח לשמוע איך עלי לפעול. תודה
שלום אילנית, אני מרגישה שמדובר כרגע במאבק כוחות, שבא לביטוי חריף דווקא בלילות, כאשר יכולת העמידות שלכם (של כולנו, בעצם) פחותה. אם תדפדפי קצת בפורום הזה, תוכלי למצוא לא מעט המלצות כיצד להתנהג בלילה, אבל לתחושתי, עדיף לקבל חיזוק ותמיכה בזמן התהליך מאיש מקצוע. אם אתם כבר שנה בתוך המהלך העצבני הזה, עדיף להיעזר, ולטפל בזה כמו שצריך. מאחר ומדובר בילד גדול ומבין, יתכן שיוכל להפיק תועלת מטיפול פרטני, נוסף על הדרכת הורים. בהצלחה ליאת
שלום בהמשך לשיחתנו הטלפונית היום,שאלה נוספת אחרי כמה זמן של בכי לומר למטפלת להתקשר אלי? (ביום הראשון והשני שאשאיר את הפעוט בן 1.5 לבד). וכמה ימים זה תקין שהילד בוכה?חודש חודשיים? תודה
שלום טל, רוב הילדים לא ממשיכים לבכות חודש וחודשיים, וגם אם הם בוכים, זה לזמן קצר בשעת הפרידה. ילדים שמתקשים להיפרד כל השנה (לצערי, יש גם כאלה) מגיבים בדר"כ לאמביוולנטיות של ההורה בקשר לפרידה. כאשר ההורה סומך על צוות הגן ועל חוסנו ויכולתו של הילד עצמו - משהו מהביטחון הזה מחלחל גם אל הילד, ומאפשר לו הסתגלות טובה במסגרת החינוכית. ולשאלתך הראשונה, בדר"כ הגננות עצמן יודעות להעריך טוב מאיתנו, האימהות, מתי נכון להתקשר. אין כאן חוקים נוקשים של "נכון" ו"לא נכון". גננת טובה יכולה לקרוא את המצוקה על פניו של ילד גם אם אינו בוכה במשך שעות. אני מציעה לכל האימהות שהכניסו עכשיו ילדים קטנים מאד (לפני גיל שנתיים) למסגרת חדשה, לגלות גמישות וסבלנות, ולהשתדל לקצר את הימים בשבועיים הראשונים, כדי ליצור הדרגתיות. בהצלחה ליאת
בני בן 9 חודשים וזה שלושה ימים הוא במעון ויצו ללא הצלחה להרדם ולכן מדי יום אני נקראת לבוא לקחת אותו. בני נרדם אך ורק באמצעות הנקה . הוא איננו לוקח מוצץ ולא בקבוק. מה עושים? אני לא מעוניינת בשלב זה לגמול אותו מהנקה.
שלום מרב, בנך נמצא עדיין בשיאם של קשיי הקליטה וההסתגלות, והציפייה שיוכל להירדם ולישון במקום החדש נראית מעט לא ראלית. העובדה שעד היום נרדם רק תוך יניקה מקשה עליו אף יותר. נראה שלא תהיה ברירה, ויהיה עליך לוותר על המשאלה לאחוז בכל הקצוות. אם החלטת להכניס אותו למסגרת עד אחה"צ, כולל שינה, הוא יצטרך להיגמל לפחות מיניקת הצהריים, ולהירדם בסיועם של אמצעים אחרים. כרגע, אני מסכימה עם צוות הגן, וחושבת שיש לאפשר לו תקופת הסתגלות ממושכת יותר, בה יחזור לישון בבית. רק כאשר הגן יהפוך ל'בית', והדמויות המטפלות יצליחו להוות עבורו דמויות מרגיעות ומנחמות, אפשר יהיה לצפות שיישן בגן. במקום מוצץ או בקבוק, אפשר יהיה להיעזר בחפץ מעבר אחר, שיסמל עבורו את אמא או את הבית, וזה - כמו שאת ודאי יודעת - יכול להיות בובה פרוותית, שמיכה, חיתול, או כל חפץ אחר שיקבל את הייצוג הנכון. בהצלחה, ועוד קצת סבלנות ליאת
שלום, מאז ומתמיד הילד מתקשה להרדם. הוא עייף מאוד, אחרי יום ארוך ולעיתים גם בשעה מאוחרת ובכל זאת לא מדלג על טקס הפטפוט, חלב-מים-חלב-מים, התבכיינות וכו'. זה יכול לקחת אפילו שעה וחצי! לפני השינה תמיד מקיימים ריטואל קבוע של מקלחת וסיפורים. אנחנו מקפידים לבוא כשהוא קורא לנו, ואף פעם לא לתת לו יותר מידי לבכות (אני מניח שזה עניין של הגדרה כמה זה פחות או יותר מידי). האם יש איזו טכניקה מומלצת ע" לעזור לו?
שלום עוזי, בגיל שנתיים הטקסים שלפני השינה ממלאים תפקיד חשוב ביכולת להיפרד מההורה ולהתמודד עם חרדות הלילה. לפעמים, מתוך רצון 'לעייף' את הילד, הורים משתדלים לדחות ככל האפשר את שעת ההשכבה, ומגלים כי הילד ערני ונרגז אף יותר. חשוב למצוא את העיתוי הנכון, כשהילד נינוח ועייף, אך לא מותש ועצבני. בעיני, עדיף לא למתוח את היום באופן מלאכותי, שכן יש בכך כדי להביא לתוצאה הפוכה מהמצופה. לאחר הטקס של המקלחת השירים והסיפורים, הנשיקה והחיבוק (רצוי לשמור על זמן סביר. גם כאן לא למתוח יתר על המידה), אמרו לו שהגיע הזמן ללכת לישון, ומרגע זה, אין לאפשר יותר שיחות, עיסוקים או כל אינטראקציה אחרת, כולל אכילה, שתיה וכד. הילד צריך ללמוד שמרגע שהסתיים הטקס, אינכם זמינים לפעילויות נוספות. תוכלו להישאר על ידו זמן מה (בהתחלה זה אולי ייקח זמן רב יותר, ובהמשך פחות), אך מבלי לנהל שיחות או מאבק או חיבוקים ונשיקות. כלום. רק שינה. שבו לצידו בשקט מוחלט. אם הוא בוכה, אפשר להגיד מדי פעם "אבא פה" או "הנה, אני יושבת איתך עכשיו, ואתה הולך לישון". ולא יותר. לצערי, אין טכניקות או פיתרונות קסם, מלבד הרבה אהבה וסבלנות. בהצלחה ליאת
שלום רב, בתי בת השנתיים נכנסה לגן בפעם הראשונה לפני חודש. ההתחלה הייתה קשה אך לאט לאט הפרידות נהיו יותר טובות וקלות,אך שהיא בבית היא לא מוכנה לרדת לי מהידיים וגם בלילות היא כל הזמן מתעוררת ורוצה לישון איתי,העברתי מזרון לחדר שלה ושהיא מתעוררת אני עוברת לחדר שלה וגם אז היא רוצה לישון איתי במזרון לפעמים אני לוקחת אותה עליי ולפעמים אני משכנעת אותה להשאר במיטה.אני כבר לא מצליחה לתפקד בעבודה ולא בבית איך אוכל להקל גם עליה וגם עלי ולתת לה יותר בטחון עצמי. בנוסף בימים האחרונים מסרבת לחיתול האם מומלץ להתחיל גמילה עכשיו שהיא עוד לא ממש הסתגלה לגן. תודה מראש מירית
שלום מירית, אתחיל בשאלתך האחרונה - לטעמי, מומלץ לעבור את משימת ההסתגלות לגן, ורק לאחר מכן להעלות על הפרק את משימת הגמילה. מציעה לך להתייעץ על העיתוי המתאים גם עם צוות הגן, ולפעול בשיתוף פעולה עמם. בעניין ההיצמדות אליך ביום ובלילה - אם תקראי שוב את מה שכתבת, ודאי תוכלי לראות שאת משתמשת בביטויים כמו: "היא לא מוכנה", "היא רוצה לישון איתי" "אני משכנעת אותה" "היא מסרבת". אלה ביטויים שיכולים לרמוז על בעיה ביכולת שלך להיות דמות סמכותית שאפשר לסמוך עליה. זה נשמע קצת כאילו היא מנהלת אותך, מכתיבה את אופי ההתנהלות, ומתישה אותך ביום ובלילה. זהו מצב בעייתי, אך ניתן לשינוי מהר יחסית. עליך לזכור שהורה טוב הוא לאו דווקא הורה שמספק ללא גבול את צרכיו ורצונותיו של הילד, אלא כזה שמציב גבולות ומצליח לשמור על עצמו כדמות סמכות חמה שאפשר לסמוך עליה. זה שבתך מצליחה להיות כל היום על הידיים, זה לא בגלל שהיא לא מסכימה לרדת, אלא בגלל שאת מסכימה לשאת אותה. באופן דומה, גם את אירועי הלילה אפשר לנהל אחרת, כשאת שוכבת לצידה, אך לא מנהלת שיחות ליליות או מגע פיזי מעבר למה שהכרחי. תוכלי לדפדף בפורום ולקרוא עוד על דרכים להתמודד עם ילדים שמתעוררים בלילה. בעיני, חשוב שתזכירי לעצמך שהשתעבדות למשאלות ורצונות של הילד על חשבון הזמן והכוחות שלך, מובילה בסופו של דבר להתשה ולעוינות כלפי הילד. כדי להיות הורה טוב, עלינו לשמור על עצמנו, על כוחותינו, ועל עקרונותינו. ועוד משהו אחרון - דרך נוספת וחיונית לשמירה על הכוחות, היא להתחלק עם בן הזוג שלנו במעמסת גידול הילדים. לא שמעתי דבר על השותף שלך, ואני רוצה להאמין שהוא ישמח לסייע, לפחות בלילה. בהצלחה ליאת
לבתי בת ה- 6+ גבות מחוברות. הוא דוגרת ומודעת לעצמה וזה מאוד מפריע לה. היא כבר שיתפה אותי ופעם כבר לקחה פינצטה מול המראה וניסתה להסיר לבד. אין לי מושג איך לנהוג - האם לשעבד אותה כבר מגיל זה למריטת שיער? בתחילה חשבתי להתייחס לפעולת המריטה כאל מה בכך, נוריד כמה שערת לטשטוש, אך לא מצאתי את הבודדות האלה. להוריד את החיבור לגמרי נשמע לי יותר מידי כרגע. אשמח לדעות נוספות
שלום לימור, אני חושבת, בכנות, שלא מדובר כאן בשאלה 'פסיכולוגית' מובהקת, אלא לשאלה אסטתית. אם היית שואלת אותי באופן כללי על מריטת גבות בגיל 6, ברור שאין לזה מקום. מצד שני, אם מדובר בפגם אסטתי בולט, שיכול להיות בעל השלכות משמעותיות על הדימוי העצמי שלה, וניתן לפיתרון פשוט יחסית, אפשר לשקול זאת בחיוב. בברכה ליאת
לדעתי זה ברמה האסתטית אך עובדתית הן מחוברות. הבעיה ששני בנים גדולים ממנה בצהרון כנראה לועגים לה על כך מידי פעם
שלום ליאת, בני בן שנתיים מאד מאד צמוד אלי, ברמה קצת אובססיבית. גם כשאנחנו בבית הוא מסתובב בבית ודורש להחזיק לי את היד.... לצורך עבודה אני נוסעת פעם ב 3 חדשים לחו"ל למשך יומיים בלבד כדי לא להקשות עליו בחסרוני. מחר עלי ליסוע ל4 ימים. הוא מוקף אהבה, סבתא, אבא, אחות גדולה וכו'. הוא כבר מתחיל להקשיב לשיחות טלפון, אך עדיין לא עונה למי שמדבר אליו. שאלתי היא: האם את חושבת שכדאי לדבר איתו בטלפון? או שאולי זה יצור יותר חרדה למה אינני נמצאת לידו? המון תודה, נועה.
שלום נועה, בגיל שנתיים ילד כבר יכול לקבל הסבר על הפרידה העתידית, על מה צפוי לו בהיעדרך, וגם על מה יקרה בשובך. קשה לצפות מראש את תגובתו לשיחה איתך, וכנראה שאין ברירה אלא לנסות ולבדוק. אפשר לצפות שיהיו לו רגעים קשים, פה ושם, ואולי גם תגובות כעס כלפייך כשתחזרי. אני נוטה לעודד שיחת טלפון, ולקחת סיכון של כמה דקות בכי. בטלפון, תוכלי להזכיר לו שאת בעבודה, בחו"ל, שאת חושבת עליו ואוהבת אותו, ושאת זוכרת להביא לו מתנה/מתנות, ולחזור הכי מהר שאפשר. נסיעה טובה ליאת
שלום, בני הבכור בן שנה ו-8.נולד בזמן והתפתחותו הכללית טובה. כאשר היה בן 4 חודשים עד לגיל 8 חודשים חמתי שמרה עליו 3 פעמים בשבוע כ-6 שעות ביום. תמיד היא שידרה ודיברה כסבתא אוהבת, מלמדת ומעניקה. מאז היא כבר אינה מטפלת בו ורואה אותו בביקורים. כאשר הילד הולך לבקר אצלה (יחד עם אביו או כולם יחד) באותו הלילה קשה לו להירדם, הוא לא רגוע, בוכה וגם מתעורר הרבה בבכי באמצע הלילה. היו גם מקרים שחזר ממנה חולה פיזית עם הקאות ושלשולים. כך קורה גם כאשר היא באה לבקר בביתנו. ביקוריה הם לעיתים רחוקות ובדר"כ בשעות בהן הילד הולך לישון. אציין כי היא היתה מתעללת בילדיה (אלימות פיזת קשה) ומרעיבה עד לשהגיעו לגילאי 20 +. שאלתי, האם ייתכן שהילד מגיב כך לאחר מפגש עימה מאחר והוא נפגע? כמו-כן, היש אפשרות לברר זאת עם הילד?
שלום שיר, כהורים, מתפקידנו לדאוג שהמבוגרים המטפלים בילדינו יהיו בני אדם אחראיים וראויים, ואת המסננת הזו יש להחיל גם על בני משפחה. אם ידוע לך שהסבתא נהגה באופן מאד בלתי ראוי עם ילדיה, רצוי להימנע מלהפקיד ילד לטיפולה. כרגע, לא ברור אם הסבתא פגעה בו או לא, וקשה יהיה לברר זאת איתו. חוויות מהתקופה הפרה-וורבלית (התקופה בה חוויות עדיין אינן מומשגות במילים) נרשמות דרך החושים, ולכן ספק אם יוכל להעיד על כך במילים. יתכן שתגובתו של הילד לסבתו קשורה לחוויות עבר, אך קביעה כזו יהיה קשה מאד לתקף באופן משכנע. כרגע, הייתי מניחה לעבר, ועושה הכל כדי לשמור עליו מפני כל מי או מה שעלול לפגוע בגופו או בנפשו. חשוב לזכור כי חוויות חיוביות ונוכחות הורית מרגיעה ומיטיבה, יכולות לפצות ולרפא פצעים ישנים, גם אם זכרם לא נמחה כליל. בברכה ליאת
ליאת שלום, יש לי ששלושה ילדים מקסימים, הגדול כבן חמש, האמצעית כבת שלוש וארבעה והקטנה כבת שנה ושמונה חודשים. בתי הקטנה נכנסה השבוע בפעם הראשונה לגן, לפני כן הייתי איתה כשנה בבית ולאחר מכן הייתה עם מטפלת. הימים הראשונים עברו בקושי רב בגן, בבוקר היינו איתה כחצי שעה ואח"כ נשארה שעה עד שעתיים לבד בהן בכתה בכי קורע לב במשך כל אותו הזמן שלא היינו. הילדה אמורה לישון בגן צהריים ואני מאוד מתלבטת האם בשבוע הקרוב להשאיר אותה לישון שם אן להמשיך בהדרגתיות, הגננות אומרות לי שמוטב "לקפוץ כבר למים" ולהשאירה למשך יום מלא. בתי האמצעית נמצאת בקבוצת גיל של הגדולים (שתי קבוצות מעל באותו גן), האם כדאי לבקש מהגננות שישנו צהריים יחד על מנת להקל על הקטנה? יש לציין כי בסופ"ש הזה גם כשאנחנו בבית לא מוכנה לרדת מהידיים. אשמח מאוד לשמוע את דעתך. שבת שלום,
שלום מיכל, אישית, אני גורסת שהדרגתיות עדיפה על שיטת ה'זבנג וגמרנו', אבל יודעת שיש דעות לכאן ולכאן. בעיני, עדיף להמתין עם שנת הצהריים עוד שבוע, גם אם לגננות נוח יותר "לקפוץ למים". עבור ילדים כ"כ צעירים, החסרים עדיין תחושת זמן, יום שלם, כולל שינה, נראה כנצח. אם יש לך את הברירה כרגע, המתיני עוד זמן מה. אם הגננות יאפשרו חיבור זמני בין הבנות, זה יכול להיות רעיון לא רע. חשוב לא להגיע למצב בו שגרת יומה של הגדולה תשתבש לאורך זמן בגלל הקטנה, אך אם זה ישמש פיתרון זמני לימי הקליטה הראשונים - בעיני אין בכך רע. מאחלת לכולכם הסתגלות מהירה ושנה מוצלחת. ליאת
מה המשמעות שילד בן 6.5 שואל ללא הרף על מוות ומפחד ומזכיר אותו מידי פעם בפעם. שאלות כמו מה קורה אח"כ, וגם מפחד ממקומות שלא מוארים היטב.
שלום דנדן, המוות מעסיק את כל בני האדם מיום שהם עומדים על דעתם, ובנך אינו יוצא מן הכלל. ילדים מודעים לקיומו של המוות כבר בגיל הגן, וככל שיכולתם הקוגניטיבית מתפתחת, כך מתפתחים גם הפחדים. בגיל 6.5 החשיבה עדיין קונקרטית, ולפיכך גם השאלות יהיו ברוח דומה. אני מציעה להקשיב לשאלות, ולנסות לענות עליהן בצורה עניינית ופשוטה, מבלי להיכנס לרעיונות מופשטים. אפשר לדבר על כך שאחרי שמתים הגוף מפסיק להרגיש, שכלום לא כואב יותר, ושהמת נקבר בבית הקברות ("שזה מקום יפה ונעים בדר"כ, אליו אפשר להגיע מפעם לפעם, אם מתגעגעים לאדם האהוב שמת"). אפשר, כדי לנסות ולהרגיע, לחזור ולומר שמרביתנו מצליחים לחיות שנים רבות מאד, הודות לכך שאנו שומרים על בריאותנו ונזהרים מסכנות. הידיעה הזו נותנת (לכולנו) תחושת שליטה מסויימת מול שרירותו של המוות. בברכה ליאת
שלום בני בן שנה וחצי לראשונה נכנס למסגרת פעוטון.הבעיה שהוא עדין ובסביבת ילדים שהינו יחד אם היו מושכים לו בשיער או דוחפים לא היה מחזיר,אנני רוצה שיתעללו בו בפעוטון והרי הגננת לא תמיד רואה הכל.מה ניתן לעשות?
שלום טל, גנים ופעוטונים המיועדים לגיל הרך סובלים מגילויים של תוקפנות גולמית, כמו נשיכות, משיכות שיער, דחיפות ומכות. זה קורה בעיקר בגלל השלב ההתפתחותי של ה'דיירים' הצעירים, שמתקשים עדיין לאפק ולרסן את הדחפים האגרסיביים שלהם. מסיבה זו, הפעוטונים - בהשוואה לגני הילדים הגדולים - מחייבים יותר השגחה, יותר ידיים עובדות ועיניים משגיחות. כרגע, עליך לוודא שבנך נמצא במסגרת מקצועית, עם כוח אדם מותאם (כלל האצבע אומר: עובדת אחת לכל 4 ילדים), ואם זה המצב, נראה לי שאפשר להיות רגועה שיהיה מי שישמור על בנך מפני התעללות. בהצלחה ליאת
שלום אחי בן 20 לא עשה צבא(בן זקונים)הורים שמרו עלו. הבעיה שהוא טוב לב ורגיש מאוד,היו לו מערכות יחסים קצרות עם בנות גילו אך הוא טוען שהן לא רציניות.ובנוסף טוען שלא רוצה להתחתן.לאחרונה עבר לגור עם גרושה המבוגרת ממנו ב20 שנה עם 2 ילדים,הוא טוען שהיא דואגת לו והא לה.הורי מאוד כועסים על כך והוא יודע זאת.מה ניתן לעשות בכדי ל"עורר"אותו? תודה
שלום טל, למרבה הצער, אין הרבה מה לעשות כדי 'לעורר' אותו. אולי הוא מרשה לעצמו (סוף סוף) את מרד הנעורים שלא התאפשר לו קודם, כשהתייחסו אליו כאל ילד קטן שצריך לשמור עליו כל הזמן. אני מניחה שהגיע הזמן לשחרר, ולאפשר לו - בין השאר - גם לעשות את הטעויות שלו. בברכה ליאת
בתי בת ה- 5 מושכת את שיערה מזה כחודשיים ומוציאה אותו, דבר שגרם לכך שיצרה כבר מספר קרחות בראשה. כל השיחות שעשיתי עמה על כך בהן ניסיתי להסביר לה את חומרת המעשה לא הואילו, וכך גם למרות שהיא הבטיחה להפסיק לא עמדה בכך. למשל היום היא חזרה מהגן (גן חובה) עם קרחת נוספת. בשיחה עם הילדה היא אומרת שאין משהו שמפריע לה ושגורם לכך, אבל צריך לציין שלפני כחודש נולדה לה אחות חדשה. אני מצידי מנסה לתת לה תשומת לב ככל שניתן. מצידה נראה כי היא מאוד אוהבת את התינוקת. שאלתי היא כיצד ניתן לפתור את הבעיה. תודה מראש, דנה
שלום דנה, התופעה שאת מתארת נקראת 'טריכוטילומניה'. מדובר בתלישה של שיער כדרך לפרוק מתח, ההופכת לדחף שקשה לשלוט בו. ברוב המקרים מדובר בביטוי ללחץ, וכדאי לאפשר פריקה שלו בדרכים פחות מזיקות. תוכלי לנסות לחפש בחנויות "כדור עצבים" שאפשר למעוך או פלסטלינה שתהיה זמינה, ולעודד אותה להעסיק את הידיים בזה במקום בתלישת השיער. אם התופעה לא תחלוף מאליה, פני לאיש מקצוע (פסיכולוג קליני או פסיכיאטר ילדים) להתייעצות. בהצלחה ליאת
שלום בחודש הראשון האווירה בפעוטון מלחיצה את הילד ילדים בוכים והמטפלת לא תמיד יכולה להקדיש את מלא תשומת הלב לילד בוכה. לכן חשבתי שאולי כדאי להיות עם הילד שבוע נוסף לשעה אולי יקל עליו את ההסתגלות לסביבה?או לדחות בשבוע/חודש את הכניסה לפעוטון? תודה
שלום טל, בנך באמת עדיין צעיר, ועדיפה מסגרת קטנה ככל האפשר כדי שצרכיו יפגשו מענה טוב ורגיש. בימי הקליטה הראשונים האווירה בגן באמת לחוצה ורועשת. אני מבינה את הרציונל של דחיית הקליטה שלו לימים הרגועים יותר, אך גם אם זה נכון לו, לא בטוח שזה נכון לצוות המטפלות, שמעדיפות לקצר את תקופת הבכי, ולא למרוח אותה על פני כל ספטמבר. אם דחייה כזו תהיה גם על דעתן של המטפלות, זה יכול להיות רעיון טוב. בהצלחה ליאת
שלום בהמשך לקליטה בפעוטון. בני בן שנה וחצי היה עד היום איתי בבית.הכנסתי אותו למסגרת שאולי קצת גדולה עליו כיתה עם 24 ילדים מגיל 1.4 עד שנתיים.עם 4 מטפלות. ביומיים הראשונים אחרי שעה עמד ליד הדלת ורצה ללכת.הרבה ילדים בכו והאווירה היתה קצת מלחיצה.החלטתי לחזור לגן לנסות שוב רק בעוד שבוע שהאווירה תיהיה אולי יותר נעימה וחשוב מכל חשוב לי שהילד שלי יזקה לחיבוק כל פעם שבוכה.הימים האחרונים לי מאוד קשים.המחשבה שהילד יבכה ואולי לא יזכה לחיבוק כי ילד אחר בוכה ואנני רוצה שיעבור בו מחשה שנטשתי אותו.האם כדאי להכניסו למסגרת קטנה יותר שיזכה ליחס אישי יותר? תודה
ראי תשובתי בקומה מעל...
בוקר טוב ליאת 1-ברצוני לשאול ילדתי הדר בת 5 (אני גרושה מאז היותה בת חצי שנה, ויש לה אח נוסף בן 7) ציירה בגן את הציור הבא במסגרת נושא:מעשים טובים שאנו עושים אותי האמא ואותה (הילדה) בתוך בטני ואני מסדרת את הבית מה דעתך? קשה לה להיפרד ממני בבוקר 2-הגננת הבטיחה לביתי לשבת לידה בגן ,בבית ילדתי אמרה שלא ישבה לידה, ובבוקר העוזרת אמרה לי כי היא ישבה ליד הגננת , איך להתייחס? 3-כמו כן כל הזמן אני מתחילה לשמוע קיטורים אני לא אוהבת את הגן ולא אוהבת את הצהרון..(ידוע לי שלא רע ..)
שלום גלית, כמובן שלא אוכל לנתח ציור של ילדה רק עפ"י תיאורו (גם לו היה מונח לפני, ניתוח ציורים הוא בעל תוקף ומהימנות מוגבלים למדי). אפשר לנסח כיווני מחשבה אפשריים, הנוגעים לטיב הקשר ביניכן (בעיקר על ציר קרבה-מרחק). לגבי שאלתך השניה, לא ברור לי מדוע את מרגישה צורך להתייחס, ולמה כ"כ חשוב איפה היא ישבה? ללא קשר אם הגננת עמדה בהבטחתה או לא, אין לי ספק שבתך יכולה להתמודד גם עם אכזבה קלה מהסוג הזה. מותר לה גם לקטר. אנחנו מדינה חופשית... אם הקיטורים נמשכים ולא חולפים עם ההסתגלות לגן, יש טעם לבדוק מה קורה. בברכה ליאת
שלום! רציתי לדעת- האם פיגור נפשי או אוטיזם מוגדרים כתשישות נפש(ירידה קוגנטיבית וחוסר התמצאות) או שההגדרה של תשישות נפש היא רק לחולי אלצהיימר ודמנציה אחרת? תודה.
הילד האמצעי (הוא בן 6) התחיל שבוע שעבר כיתה א. היום המורה שלו התקשרה להגיד שהיא רואה שהוא מאוד לא מאורגן בדברים שלו ומרחף רב השיעור ושהיא שמעה אותו מנהל שיחה מאוד "רצינית" עם חבריו לכיתה להם הוא סיפר שהוא עבר ניתוח בעין וששמו לו עין אחרת..המורה מספרת שהיא שמעה את השיחה מהצד והוא נשמע כל כך רציני ובטוח במה שהוא מספר ועונה לילדים ההמומים מהסיפור על שאלות..היא אומרת שהוא נשמע רציני עד כדי כך שאחר כך היא קראה לו להסתכל לו בעיניים לראות אם זה נכון. כמובן שזה ממש לא נכון. היא אומרת שהוא מאוד האמין בזה ושזה נשמע לה קצת מדאיג..אותנו זה לא היה כזה מדאיג אם זו הייתה ההמצאה הראשונה שלו..לי הוא סיפר לפני כמה ימים שהוא קבע עם חבר ושאמא שלהם צריכה לבוא לקחת אותם באמצע הלילה לשחיה בים ושהם נוסעים באוטובוס כי אין לאמא של החבר אוטו כי היא נכה..והוא היה בטוח באותו ערב שהוא צריך לחכות לאמא ולחבר.. חוץ מעוד כמה דימיונות שיש לט מאחורי הבית אוטו וסוס.. והוא רציני ומאמין ובטוח לחלוטין במה שהוא אומר..כל ניסיון להגיד לו אפילו בצחוק "מה פתאום" וכאלה מסתיים לא טוב.. ובקשות שהוא מבקש בשיא הרצינות לקנות לו בית וכאלה.. זה אמור להדאיג?? יכול להיות שזה רק ביטוי למצוקה כלשהיא? :\
שלום שירן, הגם שילדים בני שש יכולים להפליג בדמיונם אל מעבר לגבולות ההיגיון, התכנים שהבן שלך מעלה חריגים, ויכולים לשקף סוג של מצוקה רגשית. שווה להתייעץ, ולו כדי להירגע. בהצלחה ליאת
היי ליאת ותודה על תגובתך המהירה.. מה ז"א להתייעץ? לפנות לאן? לפסיכולוג? פסיכיאטר? שמומחים בילדים?
שלום רב בני בן 7 עלה לכיתה ב עברנו לדירה חדשה ורכשנו לו ולאחיו מיוה חדשה עד עכשיו נהגו הרבה לישון עימנו במיטה וכשעברנו החלטנו שנשכיב אותם במיטה שלהם אך בערך בחצות או 1 לפנות בוקר הגדול בן ה-7 ( לפעמים גם הקטן בן 3 וחצי) עוברים למיטה שלנו לגדול יש פחדים רבים כמו רעשים ומסרב לישון במיטה שלו למעלה אלא רק עם אחיו בתחילת הערב ולאחר מכן בכלל עובר אלינו איך אנו פותרים זאת מבלי לסבול ואיך עוזרים לו עם הפחדים? תודה רבה
שלום ליאור, למרבה הצער, אם חשוב לכם שכל אחד יישן במיטתו, אין ברירה אלא להחזירם למיטה החדשה, גם אם זה באמצע הלילה, וגם במחיר של כמה לילות 'עסוקים', בהם תהיו "על הקו". בדר"כ, כאשר ההורים נחושים בהחלטה שלא לאפשר יותר שינה במיטתם, הם גם מוכנים להשקיע בכך מאמץ. תוכלו להשאיר אור קטן בחדר הילדים או בפרוזדור, או לשבת לידם עד שיירדמו, מבלי לדבר או ליצור אינטראקציה 'חברתית' כלשהי. אני מזמינה אותך לדפדף קצת בפורום שלנו, ולקרוא עוד על דרכים להתמודד עם מטיילי הלילה הקטנים. בהצלחה ליאת
בני בן שנתיים ושמונה חודשים,שנה שניה בגן. במשך כל שנה שעברה וגם השנה מסרב לאכול אוכל מבושל בגן. הוא שותה שוקו בבית והפעם השניה שהוא אוכל היא ב-4 בצהריים,כריכים עם ממרח. גם בבית הוא לא אכלן גדול(כן אוכל שניצלים,מרק עוף וכו'), אבל בגן הוא פשוט מסרב לגשת לשולחן. פרט לכך שמח, משחק עם ילדים ומשתתף בכל הפעילויות של הגן. מה עושים?
שלום ענת, ברוב המקרים, ילדים בריאים מסדרים לעצמם את התפריט הרצוי באופן טבעי, ואם המבוגרים לא 'מקלקלים', אין בעיות מיוחדות. יתכן שהילד שלך למד שההתנגדות שלו לאכול בגן מזכה אותו בהמון שידולים ותשומת לב. כרגע, אפשר להציע לו ארוחת בוקר יותר עשירה בבית, ולאפשר לו לאכול בהמשך היום בהתאם לרעב הטבעי שלו. תוכלי להכין גם כריכים מהבית, למקרה שאותם הוא יסכים לאכול בגן. כל האמור כאן, מתייחס למצב של ילד בריא. אם את חוששת מאפשרות של חוסרים או בעיה מטבולית או פיזיולוגית כלשהי - מוטב להתייעץ עם רופא הילדים או עם תזונאית. בתיאבון ליאת
כשבני לא אכל כלום, ניסיתי את הדבר הבא: ביקשתי שיתוף פעולה בין הגננת וביקשתי שתרשומנה כל מה שהוא אכל במחברת וביקשתי שישכנעו אותו ..אולי זה יעזור שאמא אחר כך תקרא ותראה כל מה שהוא אכל..
שלום, יש לי שאלה הקשורה בבני בן החמש וחצי. הוא היה 3 שנים בגן פרטי ושם הוא היה ילד שכולם רצו להיות חברים שלו ובחברתו. היו לו מלא חברים ביניהם שני חברים ממש טובים שכל הזמן הזמינו אותו והוא הזמין אותם והם היו משחקים מדהים - לא הייתי שומעת מהם ולא הייתי צריכה להתערב. המשפחות נהיו גם חברות טובות. כשהוא עלה לטרום חובה הוא הופרד משני החברים האלו, כל אחד הלך לגן אחר ולמרות שהגננת אמרה לי שכולם מעריצים אותו והבנות מתות עליו וכו' - שמתי לב שהוא לא ממש מתחבר לאף אחד. אפשר לומר שלא היה לו אפילו חבר אחד טוב. היו שבאו אליו והוא הלך אליהם אבל לא הרבה ואף אחד מהם לא נהיה חבר שלו ממש. הרוב תמיד רצו לבוא אליו ופחות הזמינו אותו. מאחר והוא יליד ינואר הוא גם היה הכי גדול בגן וכולם נראו לי ואולי גם לו קטנים ותינוקיים לעומתו. עד היום הוא רוצה להזמין רק את החברים מהגן הפרטי וללכת אליהם ולא נוצרו חברויות חדשות בטרום חובה. ועכשיו הוא עלה לגן חובה ואני חרדה אם יהיו לו חברים או לא. אני כל כך רוצה שימצא חבר או שניים מהגן החדש כמו בגן הפרטי במיוחד כי הוא נמצא בחטיבה צעירה ולכן אותה קבוצת גן נשארת מחובה ועד כיתה ב אותו דבר - רק בכיתה ג משנים את הילדים שוב. האם זה הגיוני לא ליצור חברויות חדשות ולהיצמד לחברים הישנים שלא נמצאים בגן ביחד?
שלום שירה, חיי החברה העשירים שאת זוכרת מעברו של בנך מתייחסים עפ"י חשבוני לגיל שנתיים וחצי עד ארבע- ארבע וחצי, גיל בו עיקר היוזמה למפגשים החברתיים נתון בידי האימהות. בגילו הנוכחי, האינטראקציות החברתיות הופכות יותר ויותר מובחנות, ומשקפות את ההעדפה והכישורים החברתיים של הילד עצמו. אני מאמינה שתכונותיו הטובות יסייעו לו לגבש חברויות טובות, גם אם אינן כרוכות בהערצה מסחררת מצד בנים ובנות. נסי לסייע לו ביוזמה של מפגשים מגוונים אחה"צ, ואפשרי לו להישאר בקשר גם עם החברים הישנים. באופן כללי, אני מציעה לך להימנע מחרדה ולחץ בנושא, שכן החרדה (המיותרת) שלך יכולה לחלחל גם אליו, וליצור בעיה שלא בהכרח קיימת. תני לו זמן ומרחב, והשתדלי לסמוך עליו בהצלחה ליאת
בני בן 10.5 התחיל אתמול כתה ה'. בעבר לא היו בעיות והשנה הוא מתקשר אלי זה כבר היום השני, מבי"ס שאינו מרגיש טוב. אתמול לקחתי אותו הביתה, דברנו והיינו הרבה ביחד, כמובן שאיך שהגעתי לבי"ס הרגשתו השתפרה, חולה הוא לא. היום כבר ב 8:20 התקשר שאינו מרגיש טוב, הצעתי שאבוא להיות איתו בבי"ס ואכן אחרי שיחה איתי הוא חזר לכיתה והכל השתפר. אבקש להוסיף שבשבועיים האחרונים הוא מאד רגיש ודמעות עולות בעיניו בכל פעם שמישהו מאיתנו מעיר לו, כשאחותו הקטנה מציקה לו ואפילו כשאנחנו משוחחים בנושא. קשה לו גם להרדם בלילה ולהתעורר בבוקר. שוחחתי היום עם המורה וקבענו שבעוד כיומיים, אם הנושא לא ישתפר, נשוחח עם היועצת. הוא ילד מאד חכם ונבון, בתחום החברתי הוא פחות טוב. האם כדאי לחכות או כבר לטפל כדי שלא יסבול, מה עושים? בתודה מראש אפרת
גם לנו יש בעיה דומה ואף החלטנו לערוך בדיקה במעבדת שינה. הנער ישן עמוק מאד בבוקר ולא מתעורר וזה מגיע לצעקות שלי וכמובן לאיחורים. בבי"ס אנו נאלצים לחתום שאנו יודעים על איחוריו ובתעודה מקפידים לכתוב מרבה לאחר. לדעתי זה חלק מבעיית פיזור והתארגנות,אך איני מצליחה להבין איך מנגנון הביולוגי בשילוב עם תחושת האחריות לא נפגשים. היינו גם בביופידבק. הבעיה היא בקושי להרדם בלילה ובעקבותיה קושי (למרות כל השעונים וצלצולי הטלפון,רדיו)לקום בבוקר. זה לא עניין של לקחת אחריות בלבד,כי הוא מנסה ולא מצליח בכוחות עצמו ואחרים לקום בזמן. אשמח לשמוע את דעתכם. ובהצלחה לחגית ולנו.
ערב טוב, מאחר ואיני מומחית לבעיות שינה, קשה לי להתייחס באופן רציני או להציע מענה מקצועי מעבר לזה הנגזר מהשכל הישר. אני מניחה שאם כבר ביקרתם במעבדת שינה, הרי ששמעתם את מה שיש למומחים להציע (אם יש להם...) אני עדיין סבורה שקיים מרכיב מוטיבציוני חזק בבעיית ההתעוררות, ומאמינה שאפשר למצוא פתרונות יצירתיים. בכל מקרה, בואי נתנחם בכך שביטחון המדינה אינו מונח כרגע על כתפיו, וההשלכות הכי נוראיות של הבעיה הן הערה ביומן או מורה חמוצת סבר. אני מוכנה להמר שהמ"כ בגולני יצליח איפה שאנחנו - כאימהות - לא כל כך... מאחלת לכולם שנת לימודים עירנית ופוריה ליאת
שלום אשמח לקבל המלצה לגבי פסיכולוג ילדים מומלץ באזור השרוןלילדה בת 10 עם בעיות חרדה. תודה
שלום מיכל, נדמה לי שקיבלת מענה... :-)) ליאת