פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

הבת שלי עומדת לפני גיוס,היא מצטיינת בלימודיה ואף קיבלה פרסי הצטיינות על פעילות למען הקהילה,למראית עין נערה רגילה וטובה להוריה ולסביבה,בשיחה שלי איתה ציינה בפני שהיא חוששת מיצירת קשר עם אנשים ,היא מפגינה סגירות מסויימת, אינה נפתחת מהר.לעיתים משתנה מצב רוחה מקצה לקצה ואף מציינת שקמה בבקר ללא חשק לעשות דבר. הבת שלי חוותה גירושין בגיל 13 וייתכן שיש קשר מסויים. ברצוני להתייעץ עם מישהו מקצועי והיא הביעה רצון לשתף פעולה. אודה לכם אם תמליצו לי על פסיכולוגית באיזור אשדוד. בברכה שי

שלום שי, ההחלטה לפנות לטיפול פסיכולוגי שיחזק אותה לקראת הגיוס נראית לי נכונה מאד. לצערי, איני מכירה מטפלים באזור אשדוד, ולכן אני ממליצה לך לחפש דרך אלפון המטפלים באתר "פסיכולוגיה עברית". בהצלחה ליאת

נכדתי עולה לכתה ב' השנה ובשנה א' התרגלה שהנכד שלי שהוא בן 12 כמעט לומד איתה באותו בית ספר וכנראה שזה נתן לה ביטחון והשנה הוא עולה לתיכון והנכדה אמרה לאמא שלה (בתי) היום שהיא לא מוכנה שהנכד שלי (אח שלה )ילך לתיכון היא רוצה שהוא ילמד באותו בית ספר שלה , בתי כמובן הסבירה לה ועדיין לילדה יש חשש מה עושים? אודה לכם מאוד אם תוכלו לתת לי כלים שנוכל לעזור לנכדה שלנו עד מחר בבוקר זה מאוד דחוף לי המון תודה

שלום א.ט היכולת שלנו להשפיע על המציאות מגיעה עד גבול מסויים, וגם נכדתך תצטרך לקבל את העובדה העצובה הזו. אחיה ילמד השנה בבי"ס אחר, אם היא מסכימה לכך או לא, ולכן אין כל צורך להסביר זאת, להתנצל או להתפתל מולה. יש לציין זאת כעובדה, ולהביע ביטחון ואמון ביכולתה להתמודד עם הכניסה לכיתב ב' גם ללא נוכחותו בביה"ס. כדי לעזור לה להתמודד עם חרדת הימים הראשונים, אפשר לדאוג 'להצמיד' אותה לחברה מהכיתה, או לילד/ה מוכר/ת גדול/ה יותר, שיוכל - לפחות זמנית - למלא את מקומו של האח כגורם מרגיע. רצוי לשוחח איתה על הפחד, ולדמות מצבים בעייתיים אפשריים, תוך חשיבה משותפת על פתרונות זמינים. כך למשל, אפשר לחשוב על "מה קורה אם - " * את מאחרת להסעה * מישהו מציק לך בהפסקה * את צריכה פיפי ומתקשה להגיע לשירותים * את מתגעגעת לאמא *את מרגישה עצובה ובודדה. אין לי ספק שלרוב המצבים הללו יש פתרונות מניחים את הדעת, עליהם אפשר לחשוב יחד, מראש. בהצלחה לשני נכדייך ליאת

לבני בן ה- 17 אין משמעת עצמית ויכולת לעמוד בזמנים מאחר וסדר היום שלו הפוך. הוא ער עד שעות מאוחרות בלילה ונרדם לפנות בוקר , לא רק בזמן החופשה זה גם קורה בזמן הלימודים.הוא לא מוכן לישון בשעות סבירות ואין לנו יכולת להעירו בבוקר.לאחרונה הוא נרדם בשירותים שעות שלמות. זה משפיע על הליכה לביה"ס וכמובן על תכנון היום בשוטף. אינני מצליחה לקבוע איתו ללכת בזמן מסויים מאחר וכמעט ואף פעם לא מצליח לעמוד בשעה שקבענו.האם יש לך עבורינו עצה. ניסינו לשים שעון מעורר, רדיו בווליום גבוה, מוסיקה נעימה, צלצול בטלפון אך לשווא שום דבר לא מצליח להעיר אותו.

שלום חגית, אני רוצה להאמין שהתופעה עליה את מדברת 'פעילה' בעיקר בחופשים. כל ההורים ייאלצו להתמודד בימים הקרובים עם הג'ט-לג האופייני לימי הלימודים הראשונים. בשעות הבוקר בימי בי"ס, תוכלו להעיר אותו בעצמכם, ולוודא שהוא ער ומוכן לביה"ס. אל תאפשרו לו לישון במשך היום, כדי שיגיע עייף לערב. מעבר לכך, זו כבר לא בעיית שינה ועירות, אלא שאלה של לקיחת אחריות ויכולת להתמודד עם תוצאות התנהגותו. כמובן שאין לאפשר לו להימנע מללכת לביה"ס, אך מעבר לכך, בכל מקרה אחר, רצוי לאפשר לו להתמודד עם האיחור ועם אי הנעימות בכוחות עצמו. בברכה ליאת

שלום יש לי בן בן 5 וילד בן 10. כאשר אחיו הגדול (בן ה-10)שמר עליו רוב החופש והקשר בינהם נהדר (לפעמים).. שאלתי היא: הילד הקטן מאד מציק לגדול לפעמים,צוחק לו בפנים, ולא תמיד מקשיב לו (כשאנחנו בעבודה). הילד הגדול כועס עליו ולא תמיד זה עוזר ואז זה מגיע לידי עצבים ואף מכות. אני דיי פוחדת מזה ואני גם דיי מבינה את הגדול למרות שאני לא מצדיקה אותו בכלל אלא מנסה לומר לו שיסביר לקטן שהוא לא מתנהג יפה אבל כמו שאמרתי הקטן לא תמיד מקשיב ואז זה בא לידי עצבים וכעס. כיצד עליי ללמד את הגדול שאין צורך במכות ואת הקטן שלא יציק?

שלום נילי, יכול להיות שהתשובה שלי לא מאד 'פוליטיקלי קורקט', ובכל זאת אומר זאת בפשטות - אם לא תתערבי, בנך הקטן ילמד בדרך הקשה שבכל פעם שהוא מציק, הוא מסתכן בתתגובה 'עצבנית' מצד אחיו הגדול. כאשר את שומרת עליו מזעמו של הילד הגדול, את מאפשרת לו להמשיך להתגרות ולהציק, מה שיוצר אצל בנך הגדול הצטברות של זעם ועוינות. ההמלצה שלי היא לאפשר להם להסתדר לבד, ולפתור את הקונפליקטים ביניהם ללא התערבות שלך. אחרי הכל, את מציינת שבסה"כ הקשר ביניהם טוב, והם הסתדרו לא רע בהיעדרכם במהלך החופש. אם זה עובד טוב, למה לקלקל? בברכה ליאת

אני פוחדת פשוט שיקרה משהו בגלל זה אני מתערבת לגדול יש כוח אבל באמת שהקן מעצבן אותו מאד

שלום רב, בתי בת 5, בזמן האחרון המביע הרבה פחדים בנושא בריאותי וגופני שלה. היא מאוד פוחדת שישבר לה רגל או יד, שיתקע לה משהו בגרון, או שהיא תיהי עוורת או חירשת בגלל שבזמן של מקלחת מים נכנסו לאוזן. הפחדים מתלווים בבכי והמון שאלות. הילדה בוכה אפילו על זבוב שיושב על היד שלה מפחד שהוא יכנס לפה או אוזן שלה. האם זו בעייה רצינית ואך אוכל לטפל בה. האם זה נורמלי בגיל כזה. מודה מראש על התשובה

שלום אינה, החרדה לשלמות הגוף מאד אופיינית לילדים בגיל זה. הם נוטים לראות את הגוף כמיכל גדול, שכל פגיעה בו עלולה לסכן את שלומו. זאת הסיבה שילדים נבהלים גם משריטה או טיפת דם קטנטנה, ומבקשים מהר פלסטר ש'יסתום את הדלף'. כרגע אין הרבה מה לעשות, מלבד להישאר רגועה מול הפחדים, ולאפשר לה תחושת שליטה: לאפשר לה להתגונן מפני מים לאוזן (למשל ע"י שימוש בשני כדורי צמר גפן), ללמד אותה לשים לעצמה פלסטר במקרה של פציעה, ולהפוך את הרעיון של זבוב בפה או באוזן לסיפור מצחיק ואבסורדי. אני מאמינה שתוך זמן קצר הפחדים ייעלמו (ויפנו את מקומם לאחרים...). בברכה :-)) ליאת

שלום, בני הגדול, בן 11, ילד מחונן ורגיש מאד מאד. לומד בבית ספר רגיל. בשנה האחרונה נתקף פחדים ממוות בעקבות דברים שונים שמזכירים לו (למשל שיר אקראי ברדיו), נוטה למצבי רוח משתנים.זה נראה לי מוקדם מידי לגיל ההתבגרות. מה ניתן לעשות?

שלום נגה, ילדים נבונים ורגישים, המסוגלים להתרומם בחשיבתם אל מעבר לקונקרטי, ולהפליג גם אל המופשט וה'יתכן', חשופים יותר לפחדים וחרדות בכל גיל. למרבה המזל, ילדים כאלה הם גם בני שיח נהדרים, ואפשר לרתום את היתרון הזה כאסטרטגיה יעילה להרגעה. הדיבור על הפחדים, כשלעצמו, יכול למתן את עוצמתם. אפשר לדבר עם ילד כזה על המוות, אך גם על האהבה והיצירה שהן שתי הדרכים הידועות להתמודדות עם הפחד מפניו. אפשר להדגיש רעיונות של חירות ובחירה חופשית (אנחנו לא יודעים מתי וממה נמות, אבל אנחנו יכולים לבחור איך נחיה, במה נעסוק, את מי נאהב, איזה אורח חיים נסגל לעצמנו, וכיצד נוכל להפוך את החיים לעשירים, מלאים וראויים). אפשר כמובן להיעזר בספרות טובה, ביצירות אמנות, בספרי מדע ובפעילויות יצירה, כדי להתיידד עם הנושא בדרך פחות מאיימת. ואי אפשר בלי עצת "אל תעשה" אחת - השתדלי להימנע מרעיונות מוזרים של גלגול נשמות וחיי נצח. הללו (מעבר להיותם מופשטים מדי ולא מדויקים), תורמים לעיתים קרובות להעצמת הפחדים. לאמת, לעומת זאת, גם כשהיא קשה ומוחלטת, יש כוח להניח את הדעת. בברכה ליאת

אני ובעלי נשואים 5 שנים בשנה הראשונה הכל דבש כרגע אנחנו עם שני ילדים בנים מקסימים האחד בן 3 השני בן 9 חודשים ומאז שנולד הילד השני אנחנו מוצאים את עצמנו רק מתווכחים והרוב עליהם ולפעמים על שטויות כמובן שאנחנו לא מאשימים אותם ומודים כל יום שיש לנו אותם אבל ביני לבינו זה כבר לא אותו דבר ובנוסף רוב השיחות שלנו הם רק על הילדים אכלו? ישנו? אין ביננו שיחה משותפת כמעט אפשר לומר שזה הולך ודועך? מה לעשות כי בשורה התחתונה יש עוד א ה ב ה

שלום יפי, כניסתם של ילדים לחיינו מביאה איתה אושר גדול, אך גם משנה את שיווי המשקל המשפחתי ואת הזוגיות שלנו ללא היכר. קל מאד להיסחף אל השגרה העמוסה של הטיפול בילדים, אל העייפות הגדולה, ואל זירת ההורות כאל מקום המפגש העיקרי - לטוב ולרע - בין בני הזוג. בני זוג נבונים לומדים לעקוף את אבני הנגף הללו, ולמצוא לעצמם 'כיסים' של פרטיות ואינטימיות, בעזרת סבתות, בייביסיטר, וכד'. כדי שהביחד שלכם לא ידעך, והתקשורת ביניכם לא תצטמצם רק לסוגיות הקשורות בילדים, זכרו להשקיע בעצמכם לפחות כמו בילדים, וליזום פעילויות ותחומי עניין משותפים שאינם קשורים בהם. זה דורש השקעה וחשיבה, ואינו קורה מעצמו. אם אינכם יכולים לבד, פנו לייעוץ. אגב, יש ב'דוקטורס' פורום שעניינו זוגיות. נסי להיעזר גם בו. בהצלחה ליאת

שצריך,לדעתי,טיפול פסיכולוגי.בני חסר ביטחון,בעל דימוי עצמי נמוך וחסר מיומנויות חברתיות, לי מפריעה הבעייה בעוד שלו,לא.(לא מדבר על כך ומצב רוחו טוב) והוצע לי מגורמים מקצועיים כן לטפל בבעייה

שלום טל, לא ציינת בן כמה הילד שלך, ועד כמה ההתנגדות שלו נחרצת. ההסבר תלוי, כמובן, בגילו וביכולתו הקוגניטיבית של הילד. בכל מקרה, תוכלי לומר לו שאת מרגישה שאפשר לעזור לו להרגיש יותר ביטחון, בעיקר כשהוא עם ילדים אחרים. תוכלי לספר לו על עבודתו של הפסיכולוג, כמי שלמד על אנשים, על התנהגותם ורגשותיהם, ויכול לעזור לילדים לרגיש טוב יותר. תוכלי להציע לו לבוא איתך לפגישה ראשונה, לבדוק אם יהיה לו נעים, ורק אז להחליט אם נכון לו להמשיך. בהצלחה ליאת

הילדה שלי בת 14 וחצי התחילה לאחרונה לסבול ממחשבות טורדניות בהן היא כביכול "מאחלת" שהאנשים שהיא אוהבת ידרסו (הלוואי). היא מרגישה רע מאוד לגבי זה ומפחדת שבגללה זה יתגשם ניסיתי להדריך אותה לדמיין תמונה שמחה במקום מחשבה זו אבל היא לא מצליחה. הדבר נמשך כשבועיים ואני מתחילה לדאוג. האם דבר כזה שכיח? מה הפתרון ? תודה

שלום סיגל, המחשבות טורדניות יכולות לשקף קונפליקט פנימי סביב רגשות הנתפסים כלא לגיטימיים. לפעמים, כחלק מניסיון להיפטר מהמחשבות, מתפתחים טקסים (התנהגויות כפייתיות) שעלולים להקשות עליה אף יותר. אני ממליצה לפנות לפסיכולוג שעובד עם בני נוער, שיוכל דרך שיחות, להעריך את חומרת הסימפטום ולבחון האם יש טעם בהתערבות טיפולית. עד אז, אין טעם לעודד אותה לחשוב על משהו אחר, כי זה מחזק את 'עקשנותן' של המחשבות. במקום זאת, הייתי אומרת לה שלא תפחד כל כך מהמחשבה, שכן היא מייצגת אולי כעס או דיאלוג פנימי עם הדמות הנדרסת, שכדאי לנסות להבין. אגב, אם את עצמך אולי זוכרת, בסדרה "אלי מקביל", הצליחו להראות באופן מקסים ומצחיק במיוחד את המחשבות התוקפניות שלה כלפי הסובבים. בדר"כ כיכבה שם (בדמיונה) משאית זבל, הטוחנת ומהדקת את הקורבן בין הררי הזבל... לפעמים הידיעה שמה שקורה לי הוא אוניברסלי ומשעשע, יכולה לעזור קצת. בברכה ליאת

תודה. הבעיה שאנחנו לא גרים בארץ ולכן אין לי אפשרות למצוא פסיכולוג מתאים (גם לא באנגלית) האם יש אפשרות אחרת לעת עתה עד שנגיע לחופשה בארץ?

לילה טוב, הבן הבכור שלי בן 3 שנים ו - 10 חודשים (יליד אוקטובר). שנה שעברה היה בגן עירייה טרום טרום חובה, כאשר מטבע הדברים ולאור גילו הצעיר היה הכי קטן בגן (הבא אחריו היה גדול ממנו בחודשיים וחצי). יחד עם זאת, הוא הסתגל במהרה לגן, לגננת, לחברים ולרמת הלימוד בו (בגן זה קיבלו שעורי בית, לימוד אותיות, מספרים וכיוצ"ב). השנה היה אמור להמשיך באותו הגן עם אותה הגננת ועם שלושת חבריו הטובים כאשר אליהם היו אמורים להצטרף ילדים הקטנים מהם בשנה. ואולם, היום, פחות משבוע ימים לפני שנת הלימודים, נשלח זימון חדש לפיו לאחר ארגון מחדש של העירייה, הבן שלי יועבר לגן אחר עם גננת אחרת וללא חבריו שם יהיה הגדול מבין הילדים. ואילו יתר חבריו וכן הדננת יהיו בגן עם ילדי חובה. שאלתי הינה, האם יש מקום להילחם להעבירו לגן הקודם, שם יהיה שוב בין הקטנים (כי בגן זה יש ילדי חובה כאמור), כאשר הילד הגדול בגן זה הינו בן 5.5. (הפרש של שנה ושלשת רבעי). החשש שלי הינו שאולי חומר הלימוד עלול להיות קשה לו או שילדים גדולים יתנכלו לו. יחד עם זאת, הוא הכין עצמו לכך שיהיה עם אותה גננת ועם אותם ילדים ולדעתי ייקח מאוד מאוד קשה את המעבר עד כדי סירוב ללכת לגן החדש. מה דעתך? האם להתעקש ולנסות להעבירו לגן עם חבריו ועם הגננת המוכרת?

שלום דפנה, אם בנך הוא ילד חברותי פתוח ו'זורם', איני רואה טעם רב במלחמות כרגע. אמנם יהיה עליו להיפרד מחבריו הנוכחיים, אך מעתה הוא יהיה בקבוצה הומוגנית יותר מבחינת גיל (אם הבנתי נכון), בגן המותאם יותר לצרכיו מבחינת התכנים, ועם ילדים שילוו אותו בהמשך גם בבית הספר. לתחושתי (ומדובר בהתרשמות בלבד, שאינה 'מדעית'), גננות נוטות לכוון את עצמן ואת התכנים לקבוצת הגדולים בגן. את בעצמך מספרת שבשנה האחרונה ניתנו לילדים הקטנים שיעורי בית והם למדו אותיות ומספרים. עובדה זו, יותר משהיא משקפת את הצרכים האמיתיים של הילדים, מעידה על יומרות ומשאלות של הגננת עצמה. אני חושבת שבגן החדש תינתן לבנך הזדמנות טובה ליהנות מיתרונותיה של שנת פעילות חשובה, מבלי להיכנס לדרשנות אוריינית טרם זמנה. בהצלחה ליאת

ילדה בת 17 שמפחדת לצאת החוצה מזה חודשים הפסיקה לימודים יש לה מחשבות כאלה שאנשים רודפים אחריה ורוצים להזיק לה השאלה שלי היא האם יש פתרון ללא תרופה פסיכאטריה כי לקחנו אותה ונתנו לה כדור לקחה אותו שבוע והפסיקה והיא לא רוצה ללכת שוב היא אומרת שהיא בסדר מה עושים במצב כזה שבן אדם לא רוצה לקבל שום טיפול ,כשאנו יודעים שהיא כן צריכה טיפול כי היא ילדה שהפסיקה לימודים ועובר עליה משהו . אשמח לשמוע המלצות

שלום טלי, פחדים יכולים להיות בעוצמות שונות ובאיכות שונה, וזה למעשה מה שמכוון את הקלינאי ונותן כיוון אבחנתי. את לא מציינת מהי האבחנה שקיבלה ומהי התרופה שהוצעה לכם. כעיקרון, הטיפול בהפרעות חרדה יכול להסתמך גם על פסיכותרפיה ללא תרופות, אבל חשוב לזכור שחרדה פרנואידית יכולה להיות חלק ממצב נפשי חמור יותר (פסיכוזה), ובמקרה כזה, הטיפול התרופתי קריטי. המצב שאת מתארת (גם אם אינו פסיכוטי) נשמע חמור, ולכן חשוב בעיני לעשות הכל כדי להגביר את ההיענות שלה לטיפול התרופתי. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום רב בני בן ה 6 לאחרונה קם בפחד נוראי מסיוט לאחר חלום שהוא רואה כל מיני יצורים ומאז אין לנו לילות שקטים...ברגע שמגיע ערב הוא מתחיל לבכות מדוע מגיע הלילה...הוא מכריח אותנו שכל האורות בבית יהיו דלוקים...וכמובן לישון עם אורות כל הלילה.."והעביר" את אחותו לישון איתו במיטה ורק כמובן נרדם לאחר שאני יושבת לידו וזה לאחר חששות מרובים...אינו מוכן להתפשט למקלחת מהסיבה שהיצורים ייטפסו עליו...ריצפה/מיטה שהיא מעץ עושה לו סיטואציות והוא לא מוכן להתקרב אליה...הבעיה היא שהשבוע עלה לכיתה א' ובגלל הפחד הוא אינו הולך לשירותים(הכל גדול ופתוח ולא כמו בגן) ואז הוא מתאפק עד שמגיע הביתה(דיברתי עם המחנך)...ערב אחד מרוב לחץ הוא לא הפסיק לצרוח מהסיבה שהנחשים/יצורים עולים עליו והוא שרט את השפתיים שלו עד שירד מהם דם...מצב זה הלחיץ אותי נורא והוא ממש ביקש ללכת לרופא של פחד ולא להישאר בבית...האם זה מצב לפנות למומחה? איך אני מטפלת בכך? בברכה אמא מודאגת מאוד מאוד

שלום כרמית, ביעותים מהסוג שאת מתארת הם עניין נפוץ למדי, ויתכן שהשבריריות הנוכחית היא באמת תוצאה של לחץ הכניסה לביה"ס - הפחד מהלא-נודע, מכל הדמויות החדשות בחייו, מהדרישות התובעניות, וגם עומס הציפיות שלכם ממנו ושלו מעצמו. באמת לא קל. אני הייתי ממליצה בשלב זה לנסות את השיטה הפרדוכסלית החביבה. במקום להימנע מה'יצורים' באמצעות שינה עם אור וכד', הייתי קונה שתי חבילות פלסטלינה, ויוצרת את בני דמותם, מפלצת אחרי מפלצת, נחש ועוד נחש, יצור ועוד יצור. הייתי ממחיזה שיחה איתם, יחד איתו, מבקשת ממנו לדובב אותם, מדובבת חלק מהם בעצמי, ומעניקה להם תכונות אנושיות איתן יוכל להזדהות. נחש אחד יוכל לבכות כי הוא לא בטוח אם הוא ילמד להכיש את הטרף שלו, והוא פוחד שאמא שלו, הנחשה, תכעס עליו ולא תתן לו ממתק... אני יודעת שזה נשמע הזוי, אבל מניסיוני - זה עובד נהדר. העיסוק הפיזי הקונקרטי בדמויות שעד לפני זמן מה עוררו בו אימה, מוציא את העוקץ מן הפחד, ומאפשר עיסוק בתכנים העמוקים שעוררו אותו מלכתחילה. אם את מרגישה שאינך יצירתית מספיק בשביל זה, תמצאי מישהו מבני הבית שישמח להשתתף ב'ניסוי'. יש לי הרגשה שאחרי שיתיידד עם קופסת נחשי הפלסטלינה, הם יוכלו להישאר למרגלות מיטתו, ולשמור עליו כדי שיישן לילה שלם. אשמח אם תספרי חוויות. פניה לאיש מקצוע היא תמיד אופציה, אם את מרגישה שהמצוקה מתגברת מעבר לתקופת הסתגלות סבירה. בהצלחה בכיתה א', ובכלל ליאת

שלום ד"ר יש לי ילדה בת 4 והרבה פעמים ביום היא מאוננת ע"י ערמת שמיכות, בובות, כדורים. בפורום אחר (רפואת ילדים) שאלתי מה לעשות ואמרו לי להגיד לה לעשות את זה בחדר, אני אומרת לה והיא הולכת וזה ממשיך. הבת הגדולה שלי כל הזמןנלחצת, היא לא מעירה לה אבל כל הזמן קוראת לי (היא נגעלת). היא טוענת שהיא יודעת למה היא עושה את זה - זה נעים לה אבל זה סוטה. מה לעשות? למי לפנות? האם זה נורמלי? זה קורה כבר הרבה זמן שנה שנתיים פעם זה היה ליפעמים אבל היום זה קורה שעות ביום. היא הולכת לטרום חובה ולא הייתי רוצה ששם היא תעשה את זה. פעם חשבתי שלא צריך להעיר לה וזה יעבור אבל זה לא עובר ורק מחמיר. ואני דואגת גם מהילדה הגדולה שלי שרואה את זה כל הזמן וחושבת מחשבות אולי לא נכונות/טובות. מה לעשות????????????? אנא תשובה דחופה

שלום לאם המודאגת, אוננות היא עניין טבעי ובריא, ולכן אין טעם לצפות שזה יעבור, מלבד - אולי - שזה יעבור לחדר אחר ולזמנים בהם היא לבדה בחדר. עם כל המבוכה שהדבר מעורר אצלך, אני מציעה לך ליזום שיחה, ולבקש מבתך באופן מפורש לא לאונן בנוכחות אנשים אחרים אלא רק בחדרה, בפרטיות מוחלטת. בתך הגדולה יודעת היטב מה עושה אחותה, ויתכן שהיא עושה בדיוק את אותו הדבר - אבל כשהיא לבד. לכן לא נראה לי שיש טעם לחשוש מהשפעה מזיקה עליה. בברכה ליאת

ניע

שלום ביתי בת 5 ילדה חברותית עדינה נחמדה בעלת רגישות וקליטה מהסביבה. לצערי בתי בת 5 סבלה בגן בשנה שעברה מילדה שהתנהגה אליה כך: הילדה אומרת לביתי: מילה לא יפה(לדוגמא: את מגעילה) הילדה עושה לה פרצופים וסמנים לא יפים הילדה רוצה לשחק איתה כל היום אך ביתי אינה רוצה לשחק איתה כל הזמן אז היא מונעת מימנה בכוח ללכת לשחק עם ילדה אחרת השאלה איך מחזקים את ביתי, כי לצערי יתכן ותפגוש אותה שוב בתודה גלית

שלום גלית, אני ממליצה מאד ליידע את הגננת, ולבקש ממנה לשים לב ליחסי הכוחות בין הבנות בגן. תוכלי לחזק את הקשרים החברתיים של בתך עם הילדות שהיא מחבבת גם אחרי שעות הגן, באמצעות הזמנה הביתה. כך היא תוכל להדק את הקשרים החברתיים שלה עם פחות הפרעות. בהצלחה ליאת

תודה שנה שעברה כאשר פניתי לגננת היא טענה כי ביתי דוקא רוצה לשחק עם הילדה התוקפנית, או עם ילדות נוספות שמתנהגות כך.. אני מניחה שביתי טובת לב ואף אמרה לי כי כאשר הילדה המרביצה רוצה לשחק איתה ועם חברה אחרת היא אינה מסרבת לה איך עלי להנחותה? הילדה שלי ממש נפגעת ובוכה

שלום רב, הבנתי כי קיים תהליך התפחותי מיני אשר בו ילדה עשויה לפתח רגשות מיניים לאביה ואף לחוש מעין "תחרות" עם אמה- מה שעשוי ליצור איבה כלפי האם. רציתי לשאול - ילדה בת 5 אשר אוהבת מאוד את אמה וקשורה אלייה עד מאוד, לא מוכנה ללכת לשום מקום בלי אמה וקשורה אלייה בקשר מיוחד במינו. האם בהריון וכולנו מנסים להכין את הילדה לאח\ות שבדרך. הדבר המוזר הוא שהילדה מתוודה בפני אמה בימים האחרונים: "ליבי אומר לי שעליי להרוג אותך". היא אומרת את זה ללא כעס ומתוך אהבה.בתמימותה הילדית והמתוקה היא חולקת את מחשבותיה עם אמא, היא גם אמרה לה לא מזמן "ליבי אומר לי שאת מכוערת". וכד' אילו איזה שהוא דחף פנימי בתת מודע עולה על פני השטח. האם מצידה מסבירה לילדה על יצר הטוב ויצר הרע ועל כך שלעיתים צפות במוחינו מחשבות שליליות ועלינו לתת להן לחלוף ולחשוב מחשבות חיוביות. האם זה נורמטיבי? האם יש המלצה להתמודדות? במקביל הילדה מפתחת סקרנות באיברים המוצנעים של אביה ודודיה. על אף שלבושים לידה היא אומרת "ראיתי לך את הבולבול" ואף שולחת ידיים למכנסי אביה - מובן לנו שזה שלב התפתחותי השאלה היא איך להתמודד עימו : האם לנזוף, להתעלם, שהאבא יעיר והאמא תתעלם... מה המלצתך ? בתודה מראש וסליחה על אורך השאלה.

שלום שי, אני מרגישה שאני מתקשה להבין מה קורה לכם כרגע, וחייבת להודות שמשהו בשאלה השאיר אותי מעט מוטרדת. רגשות איבה ותוקפנות כלפי האם אינם כה חריגים, ויתכן שהם קשורים גם להריון או ללידה הקרובה. ובכל זאת, משהו בעוצמת הביטויים שלה ובאופן בו היא ממשיגה את הרגשות ("לבי אומר לי...") יכול - אולי - לשקף איזו תחושה או חוויה שלה, לפיה ביטוי תוקפני ישיר וגלוי הוא בלתי אפשרי או מסוכן. אשר לשאלתך השניה - אין לאפשר לילדה בת חמש לשלוח ידיים למכנסי אביה, או להיחשף לעירום שלו. אין להתעלם מהתנהגות כזו, וגם לא לנזוף, אלא לומר חד משמעית ש"לא נוגעים באיברים האינטימיים של אנשים אחרים, כולל ההורים, ולכן לא תוכלו להרשות זאת". גם האם וגם האב יכולים לומר זאת באותה מידה, וכמובן שהאב עצמו חייב לעצור אותה פיזית ולא לאפשר לה לגעת בו בכל מקרה. בברכה ליאת

אנו מחפשים פסיכולוג ילדים מומלץ באזור כפ"ס רעננה. לילדה בת 6, העולה לכיתה א' לצורך חיזוק ותמיכה בתחום החברתי.

ערב טוב, שלחתי לכם המלצה, החורגת מעט מהטריטוריה שהגדרת, אך לא בהרבה. ממליצה לנסות ולהיעזר גם ברופא הילדים שלכם. לפעמים הם מכירים... בהצלחה בכיתה א', ובכלל ליאת

שלום, יש לי ילדה בת שנתיים וחודשיים , מכיוון שיש לה אחות בת 4 היא מאוד מחקה אותה בהרבה דברים וגם בנושא זה , כבר שהייתה בת שנה וחצי סירבה לשים טיטול והלכה לשירותים, התחלתי את הגמילה בגיל שנה ועשרה חודשים כמובן בהדרגה, היום היא ללא טיטול גם בלילה, בהתחלה הייתה מפספסת בין פעמיים לשלש בגן ואף בבית עד שחל שיפור ושוב מאז החופש בשנת הצהריים והלילה היא לא מפספסת וקקי עושה בשירותים אך פיפי היא הרבה מפספסת , ניסיתי להתעלם ולנגב אחריה, חל שיפור קל ושוב כיום היא עושה ולא אומרת לי, אינני יודעת כיצד לנהוג? להעיר לה? להתעלם? לתת חיזוקים?ברצוני לציין שבחוץ היא מודיעה לי אם יש לה פיפי, רק בבית היא מפספסת אשמח לתשובה בהקדם על מנת שאוכל לדעת איך להגיב בברכה דינה

שלום דינה, בסה"כ נראה שבתך נגמלה יפה, ומצליחה לעמוד במשימה היטב. ככל הנראה התאונות בבית נגרמות כתוצאה מהתמקדות יתר בעיסוקים אחרים, מה שגורם לה לפספס את איתותי השלפוחית. נסי להזכיר לה לעיתים קרובות יותר ללכת לשירותים, ולהתייחס בסלחנות לפספוסים. בברכה ליאת

שלום בתי בת השנתיים וחצי החלה להרביץ לי ולבעלי ברגע שהיא לא מקבלת את מבוקשה ( אני חייבת לציין שהעניין החל ממש לפני כמה ימים, שלפני כן היא לא היתה מעזה לעשות זאת.) היא בגן כבר קצת יותר משנה ובגן גם מותקנות מצלמות אינטרנט ואני רואה שהיא משתלבת שם מאוד יפה. אחרי כל פעם שהיא מרביצה אני אומרת לה שזה לא נעים לי ואומרת לה שזה אסור! מה עוד אפשר לעשות? האם אני מתנהגת לא כשורה איתה? עצות בבקשה תודה

שלום מור, ראי תשובתי לחגית, ב- 23.8.09, לשיר ב- 19.8.09, לאביבית ב-16.8.09. יש עוד המון תשובות בנושא זה בדפי הפורום המוקדמים יותר. את מוזמנת לדפדף ולעיין. אם תרגישי שלא קיבלת מענה, אל תהססי מלשאול עוד. בברכה ליאת

ליאת שלום תודה על תגובתך בנושא העדרות עקב עבודה חדשה. שאלה נוספת אלייך מתי אפשר יהיה לנסוע לחופש עם בעלי בלי הילד? אחרי הנסיעה שלי אני רואה שהילד לא עוזב אותי, מהו הגיל שניתן לעזוב אותו עם סבא וסבתא מבלי לפגוע בילד (היום הוא בן שנה וחודש) שוב תודה

שלום רינת, חרדת הנטישה של תינוקות מגיעה לשיאה בין גיל 9 חודשים לשנה ויותר. בדר"כ החרדה נרגעת או מתמתנת סביב גיל שנה וחצי. כמובן שיכולתו של תינוק להתמודד עם הפרידה הזמנית מהוריו אינה קשורה רק לגילו, אלא גם להיסטוריה שלו ולאיכות ההתקשרות שלו עם הדמויות ההוריות. ילד שנעזב הרבה יכול להגיב קשה יותר גם מעבר לגיל שנה וחצי, בהשוואה לילד שרכש ביטחון בסיסי ואמון בדמויות המטפלות. ובכל זאת, הורים רבים מרגישים שהם חייבים להתאוורר מדי פעם, ורוב הילדים, גם אם חשים מצוקה גדולה בזמן הפרידה, אינם ניזוקים לטווח הארוך. מאחר ואת מרבה בנסיעות, הייתי ממליצה להשתדל להתאפק עוד מס' חודשים, או להסתפק בחופשות סופשבוע קצרות. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 8.5 וסובל מתופעה אורתופדית בשם פרת'ס (אי אספקת דם לראש עצם הירך וכתוצאה מכך עצם הירך צמחה מחוךץ למפרק). לאחר פגישות עם שלושה פרופ' מומחים בתופעה במהלך החודשיים האחרונים, הוחלט שאין ברירה מלבצע ניתוח אורתופדי לשיקום המפרק ברגל שמאל (התופעה הופיע רק ברגל שמאל). הניתוח נקבע ל-02/09 ויום האשפוז נקבע ל-01/09 לשעות הבוקר המאוחרות. ההחלמה מהניתוח תיערך כחודשיים כשמתוכם 6 שבועות בגבס מכף רגל ועד החזה (מאמצע הגוף על כל פלג הגוף התחתון כדי למנוע תזוזה של האגן והמפרק המנותח) בשכיבה מלאה. יידענו את מנהלת ויועצת בי"ס על הניתוח והעדרות והן המליצו לנו להגיע לבי"ס ביום הראשון ללימודים לטקס פתיחת שנת הלימודים, כמו גם להכיר את המורה החדשה ולהיפרד מילדי הכיתה ולפני הפסקת האוכל (09:40) לקחת אותו לבית החולים. בבי"ס שלנו כל שנתיים המחנכת מתחלפת ומכיוון שבני עולה לכיתה ג', המחכנת היא מורה חדשה. אני ביקשתי שבני יפגוש את המורה החדשה עוד לפני שנת הלימודים, כדי שהם יכירו אחד את השניה, כדי שבני יספר למורה מה עומד לקרות לו, מה החששות שלו מהניתוח ומההעדרות מהלימודים וכדי שיקבל בטחון נפשי גם ממערכת החינוך. השאלה שלי היא האם כדאי לשלוח אותו ביום הראשון ללימודים לשעתיים לטקס פתיחת שנת הלימודים ופרידה מילדי הכיתה? האם לא תהיה זו מעמסה נפשית על הילד באותו יום של האשפוז? תודה מלי

מלי יקרה, חתיכת התמודדות מחכה לכם... :-) אני מאד מאד בעד שבנך יגיע לבית הספר, יפגוש את הילדים ואת המורה, ויספר לילדים מה צפוי לו. בעיני יש בכך טעם רב, וחשיבות גדולה בעיקר ביחס לעתיד הקרוב. אני ממליצה לך מאד לדבר כבר מחר עם המורה והיועצת, ולנסות לחשוב יחד על תכנית שתאפשר לבנך להישאר בתמונה גם בהיותו מגובס. היום הראשון ללימודים יכול להיות הזדמנות להציג לילדים את המהלך הרפואי הצפוי, ולגייס אותם למען בנך. הם יוכלו להכין לו אלבומי ברכות, לתכנן תורנות ביקורים, ולקחת על עצמם אחריות משותפת לכך שחומר הלימוד יועבר אליו באמצעותם באופן סדיר. אני רוצה להאמין שתשומת הלב המיוחדת לה יזכה ביום הראשון ללימודים תתן לו תנופה נהדרת לקראת היום שאחריו, ולקראת ששת השבועות הקשים שצפויים לו. מקווה שהכנתם אותו (ואת עצמכם) כראוי, ואתם מצויידים ברוח הנכונה. אם תרצי להתייעץ עוד, אשמח לתרום מניסיוני. את מוזמנת לפנות ישירות - [email protected] שולחת לך בינתיים הרבה עידוד וכוח. אני יודעת מה עובר עליך. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

ליאת שלום תודה רבה על העידוד. היום היינו בבי"ח לבדיקות טרום ניתוח וגם שם קיבלנו עידוד והמלצה חמה לשלוח את הבן לבי"ס ביום הראשון ובצהריים להגיע לאשפוז. בני מודע לכך שהוא יורדם וכאשר יתעורר הוא יהיה עם גבס. בכל פגישה ובדיקה עם רופא במהלך השנה האחרונה בני היה הראשון אליו הופנו השאלות לגבי התופעה והוא גם היה הראשון לענות, הרי הוא החולה. בני מאוד חייכן ומלא שמחת חיים ואנחנו ממשיכים לטעת בו חיוכים ונשיקות רבות. מלי

ליאת שלום תודה רבה על העידוד. היום היינו בבדיקות טרום ניתוח בבי"ח וגם שם עודדו והמליצו בחום לקחת את הילד ליום הלימודים הראשון ורק בצהריים להגיע לבי"ח לאשפוז. בני חייכן וער למצבו המוגבל. הוא יודע שהוא יורדם וכאשר יתעורר רגלו השמאלית והאגן יהיו מגובסים. אנחנו ממשיכים לטעת בו חום, חיוכים ונשיקות רבות. אהיה איתך בקשר במידת הצורך. תודה מלי

שלום רב יש לי ילד בן שנתיים וחצי שהחל לאחרונה לפחד לישון לבד עד עתה לא היו איתו שום בעיות עם השינה, הוא אף פעם לא ישן איתי במיטה ואף פעם לא ישנתי איתו לאחרונה כשאני משכיבה אותו הוא מתחיל לבכותמבקש שאשר ואשן לידו או שאחזיק לו את היד כיום אני יושבת בחדרו על הרצפה עד שנרדם אך איני רוצה שיתרגל לכך האם מדובר בשלב התפתחותי? מה את ממליצה לעשות במקרה כזה? תודה ויום טוב

שלום קרן, פחדי ילדות הם, כמובן, חלק מהתפתחות תקינה, וטקסי השינה המפורסמים (סיפור, שיר ערש, נשיקה וחיבוק) נוצרו כדי לאפשר לילד כניסה רגועה ונוסכת ביטחון אל ממלכת החלום. אני חושבת שהנכונות שלך לשהות על יד בנך בסבלנות יכולה לקצר את התקופה הזו משמעותית, ולנסוך בו תחושה בסיסית של שלווה וביטחון. הייתי ממליצה לנסות לצמצם את המגע הפיזי ביניכם (אחרי החיבוק ונשיקת ה"לילה טוב", כמובן), ולהסתפק בנוכחות שקטה, ללא דיבורים או גרייה אחרת כלשהי. תוכלי לנצל את הזמן לקיפול כביסה או קריאה (עם אור קטן), ובהדרגה לנסות לקצר את הנוכחות שלך בחדר גם אם הוא עדיין ער. תוכלי ללחוש לו "עוד מעט אבוא לראות אם נרדמת", ולחזור אחרי כמה דקות. יש בזה מסר חשוב של "אני איתך, שומרת, אבל מצפה שתירדם ותאפשר לי לחזור לעיסוקי". אשמח אם תספרי איך הולך. ליאת

תודה רבה לך אנסה ואעדכן אותך איך זה מתקדם

בתי בת 11 מתקשה להירדם,כל היום היא לא כ''כ פעילה יושבת בחדרה משחקת עם בראציות או קוראת,מסוגלת לקרוא כל הלילה ספרים.נפגשת עם חברות לעתים רחוקות.היא אומרת שעדיף שתקרא כדי שלא יבואו לה מחשבות רעות ופחדים. מה עושים? בני בן 6.7 מתלונן שכולם ישנים בזוגות ורק הוא לבד בחדר(כי אחיו הגדול בישיבה)לפעמים אנחנו נשארים איתו בחדר עד שהוא נרדם אבל לוקח לו המון זמן אפילו עד 10 בלילה. עכשיו נכנס לכיתה א' והוא צריך לישון מוקדם וזה מדאיג אותי(הבעיה לא התחילה עכשיו אלא לפחות כבר שנה) תודה.

שלום גלית, נראה ששני הילדים שלך קצת רגישים וחרדים, בעיקר לפני השינה, ומבחינה זו אינם יוצאי דופן. בתך מצאה פיתרון נפלא, והיא מתנחמת ומוצאת עניין בספרים. בעיני לא צריך לעשות דבר, אלא אם את מתרשמת שקיימת אצלה מצוקה ממשית הפוגעת בתפקודה. אשר לבנך, לא לגמרי ברור מהי הבעיה שנמשכת כבר שנה. האם מדובר בפחד, או בדרך שמצא כדי לזכות בעוד זמן איכות איתכם? האם מדובר במאבק כוח סביב שעת השינה? בהרגל? התפנקות? האם יש מאבקים נוספים? אם תכתבי מעט יותר, יהיה לי יותר קל להתייחס ולנסות לעזור. כדאי לזכור שהכניסה לבית הספר מעוררת בילדים הרבה מתח וחששות, ויתכן שמה שקורה בימים אלה קשור קצת גם לזה. ככלל, וזה נכון לכל ההורים, בשבוע האחרון של החופש רצוי לנסות להקדים קצת את שעות ההשכמה של הילדים, כדי להחזיר את סדר היום לשעות ה'שפויות' של שנת הלימודים. בברכה ליאת

ליאת.ראשית תודה רבה על תשובתך. אני מודעת לכל הנושא של החזרת שעות השינה אני מורה מזה שנים ואם ותקיה. ניסינו בעבר ללכת לפסיכולוגית ואחד הנושאים על הפרק היה גמילה מ מבוגר בשעת השינה. האמת היא שכאשר אני לבד בבית אני מצליחה להעמיד לו גבולות ולהיות איתו קצת,לקרוא לו סיפור ולהשאירו לבד והוא נרדם,אך כשבעלי בבית הוא יותר נגרר ונשאר איתו ממש עד שהוא נרדם. לדעתי זה גם הרגל וגם פינוק. במהלך היום יש צורך בהצבת גבולות. אניזו שהכי מסתדרת איתו ויודעת איך להתמודד איתו בבית. אני מנסה להסביר לכל בני הבית איך להתנהג איתו לפעמיפם זה קשה כשיש ילדים בגיל ההתבגרות ואין להם תמיד סבלנות אליו.(לדעתי קיימת הפרעת קשב וריכוז לבן אבל זה כבר נושא אחר.)

שלום יש לי ילד בן 7 וחצי בקרוב הוא יהיה בן 8 ומאז שהוא קטן הוא אהב בובות ודברים של בנות הוא היום משחק גם עם משחקים של בנים וגם של בנות אבל יש לו יותר את הצד הנשי במשחקים עדיין בעוד חודשיים יש לו יום הולדת 8 והוא רוצה ללכת לחנות ולקנות ברץ בובה הלכנו ביחד לחנות אני והוא והוא הראה לי מה הוא רוצה אמרתי לו שהוא בן ושיבחר דברים של בנים אז הוא אמר לי ככה - מה אין בנים שאוהבים דברים של בנות כמו שיש בנות שאוהבות דברים של בנים אני מחליט ביום הולדת שלי איזו מתנה לבחור מה אני מחליט לכם ביום הולדת שלכם אני כבר יודעת שעם בעלי יהיה סיפור מריבה ואני לא יודעת מה לעשות מצד אחד אני יודעת שהוא צריך משחקים של בנים מצד שני לי לא אכפת שהוא יקנה בובה ליום ההולדת שלו האם אני טועה בגישה ואני צריכה לעמוד על זה שהוא לא יקבל ביום הולדת דברים של בנות זאת אומרת מתנה מאיתנו בובה אודה לך בתשובה ליאת.

שלום ליאת, כמו שאת כבר בטח יודעת, אם הילד שלך מתעניין כרגע במשחקים של בנות, זה לא ממש ישנה מה תקנו לו ליום ההולדת. גם אם זו תהיה מתנה 'גברית' מובהקת, הילד שלכם ימשיך להתעניין במה שמושך אותו כרגע. מצד שני, אני מבינה את בעלך, שמעדיף לתת משהו מכל הלב, ועם בובת בראץ בהחלט יהיה לו קשה לחוש כך. לכן, הייתי ממליצה על מתנת יום הולדת נייטראלית, משהו שישמח את הנותן והמקבל כאחד, ואת בובת הבראץ לקנות בהזדמנות אחרת (או אולי לבקש מהסבים לקראת החגים?). מה את אומרת? ליאת

שלום ליאת, בני בן שנה ועשרה חודשים, ולפני כחודש העברנו אותו למיטת נוער (כשהתחיל לטפס על סורגי המיטת תינוק).הוא ילד מאוד סקרן מפותח וחכם. ואף פעם לא הצטיין בהרדמה עצמית. לא בבית ולא בגן. אחרי טקס שינה מלא (לפי הספר) אנחנו משכיבים אותו, והוא פשוט יורד לבד מהמיטה. אנחנו מחזירים אותו, וחוזר חלילה עשרות פעמים.אנחנו מסבירים לו בהתחלה בנועם, וכועסים עליו וזה לא עוזר. בסוף הוא כבר כ"כ מותש (גם אנחנו) ונרדם. באמצע הלילה כשהוא מתעורר הוא מגיע אלינו למיטה ולא מוכן לחזור לישון במיטה שלו. איך צריך לפעול? שמעתי על פתרון של שער בדלת החדר (במקום לסגור את הדלת) ואז הילד יודע שלא יכול לצאת מהחדר אז הוא לא קם מהמיטה. אבל אני לא כ"כ מתחברת לזה. אשמח לשמוע דעתך והאם צריך לפנות לייעוץ מקצועי? תודה מראש

שלום גילי, מאחר ומדובר בסה"כ בתקופה של חודש, הייתי ממליצה להתייחס לכך כאל תקופת הסתגלות למיטת הנוער, ולא כאל בעיה פסיכולוגית. אני ממליצה להישאר לידו עד שהוא נרדם, ולא לאפשר את המשחק המהנה של ירידה-החזרה. עשו תורנויות השכבה, והישארו לצידו בשקט (מבלי לקיים שום אינטראקציה) עד שהוא נרדם. למרבה הצער, זה הנוהל המומלץ גם ללילה, הגם שהוא נשמע אכזרי ולא מאד מתחשב בהורים. לדעתי, סצינה של צרחות מאחורי שער סגור, גם היא לא ממש תאפשר לכם לישון, ולכן עדיפים שבוע שבועיים קשים שיפתרו את הסיפור. כמובן שכדי שזה יצליח, חשוב לבצע את הנוהל מבלי לוותר, ובמיטתו שלו. בהצלחה וליל מנוחה ליאת

היי ליאת, ילדים נוהגים לחטט באף, ואף מעבר לזה - להכניס לפה.(סליחה) יש לי ויכוח עם מכרה, שנוהגת להתעלם מילדיה שנוהגים כך בפרהסיה, בטענה שלא צריך לעשות מזה עניין, גם אם זה מגעיל אחרים. וזה עניין של זמן עד שהתופעה נעלמת מאליה. מדובר בילדים בגילאי שלוש עד שבע, שמונה. מהי העמדה הפסיכולוגית, האם נכון לא להעיר להם, ולצפות שהעניין יחלוף מעצמו, האם יש דרך להפסיק את ההרגל המגונה מבלי לגרום לנזק כלשהו לילדים עם הערות חוזרות ונשנות על ידי הסביבה שלא יכולה לשאת את המראה. תודה מראש.

שלום גליה, אני מסכימה איתך מאד, וחושבת שמתפקידנו להעיר לילדים על כל התנהגות בעלת גוון לא חברתי, שכן היא עלולה לסכן אותם בדחייה ולעג מצד הזולת. הייתי ממליצה לאם כזו להרחיק את הילדים לחדר שלהם כל אימת שהם עושים זאת, ולהסביר להם שמדובר בהתנהגות שאינה מקובלת. בברכה ליאת

הי שוב, אני מודה שלא היה לי נעים כל כך עם השאלה. מאחר שמדובר באם מאוד משכילה, שבעצמה עוסקת בתחום הטיפולי(עם ילדים),ומבינה לא מעט בפסיכולוגיה התנהגותית, מכך גם הסקתי שהיא נוקטת בקו פעולה שברור לה שהיא צודקת בעניין, לכן היה חשוב לי לברר את הסוגייה ולשמוע את דעתך בנושא. תודה.

שלום ליאת, זה בקשר לנכדתי כמעט בת שלוש. לפני כארבעה חודשים החלה בתהליך גמילה(במעון), והסתבר עם הזמן שעם הקקי זה סיפור שלא קל להתמודד.שזה אומר יציאות בגושים קטנים לתחתון,מבלי שזה יפריע לה בכלל.לתקופה מסוימת הוחזרו הטיטולים, שפתרו זמנית את הבעיה. בחודש האחרון היא ללא טיטול, ובתקופה ההיא היא סובלת מעצירות מטרידה מאוד. רק כשהיא נמצאת במצב של עמידה היא מוכנה להתאמץ לקקי,שיוצא בגושים קטנים מספר פעמים ביום, על ישיבה באסלה אין מה לדבר.(עם פיפי אין בעיה) היא מקבלת תזונה מתאימה, כולל אבקות שאמורות לרכך את הצואה, וללא הועיל. המצב מטריד כי כבר תקופה שאין לה יציאות נורמאליות, כשהיא היתה עם טיטול היציאות היו סבירות, כך שאולי לא מדובר בעצירות כרונית. מה עושים? מאיפה להתחיל לטפל? ואיזה סוג של טיפול - נפשי פזיולוגי?? יש יעוץ כל שהוא שאת יכולה להמליץ עליו?? אני רוצה לציין שנוספה תינוקת למשפחה לפני מספר חודשים, אז אולי יש קשר? לא יודעת, כולנו אובדי עצות. תודה ליאת על כל תשובה.

שלום ריבי, כרגע, לא נראה לי שיש טעם להתייחס לבעיית הקקי כאל בעיה 'פסיכולוגית', אלא כאל תהליך גמילה שלא הסתיים, או שלא הולך חלק. אני ממליצה מאד לחפש באחד מאתרי ההורים ברשת מאמר טוב על התהליך הנכון (יש המון כאלה, בדקתי), להתחקות אחר הטעויות (אם נעשו כאלה), ולתקן. ללא ספק, נוכחותה של תינוקת חדשה במשפחה עלולה להחליש את המוטיבציה "להיות גדולה", ולהוליד התנהגויות רגרסיביות. כדאי להצטייד ביתר סלחנות ובעוד סבלנות, ולסגת מכל מה שמריח ממנו מאבק כוחות. אם המצב לא נפתר בתוך מספר שבועות, כדאי לפנות להתייעצות, ולא לגרור את זה עוד, כדי לא להגיע באמת לעצירויות כרוניות או לפגיעה ביחסים בבית. בהצלחה ליאת

אני בהריון מס' 2 מתקרבת לחודש שמיני. לאחרונה בני בן השלוש החל באלימות פיסית כלפיי. זה בא לידי ביטוי בשריטות, משיכה בשיער, קפיצות על הבטן וזריקת חפצי צעצועים לעברי. התעלמתי במשך מס' שבועות. לפני כשבוע לא הסכמתי לדבר איתו למשך כמה שעות כדי שיבין שזה לא נעים לי. מה עושים והאם זה התנהגות זו מעידה על כך שיהיה אלים כלפי האח שיוולד?

שלום חגית, עצוב לי לקרוא שנאלצת לספוג פגיעות אלימות כל כך מבלי להגיב, ולא ממש ברור לי מדוע בחרת להבליג ולהתעלם. מול אלימות - בכל גיל - עלינו לפעול בנחישות חסרת פשרות, גם אם מדובר בילד האהוב שלנו. כאשר הוא פוגע בך ומכאיב לך, עליך לעצור אותו מיד, ולהגיד "אני לא מרשה להרביץ!". אם הוא ממשיך בהתנהגות פוגענית, כמו זריקת חפצים, תוכלי להרחיק אותו פיזית לחדר אחר, או לזוז בעצמך למשך זמן מה (גם 15 דקות הן זמן מספיק כדי שירגיש שהפסיד אותך). כמובן שגם אחרי הלידה תצטרכי לנהוג באותה דרך, ולא לאפשר לו לפגוע באיש מבני המשפחה. לא הייתי נכנסת לניחושים "על מה מעידה התנהגותו", אלא פועלת לאלתר להפסיקה, כדי לשמור על עצמך (ועליו!) מפני דחפי התוקפנות הטבעיים כשלעצמם. בהצלחה, ולידה קלה ונעימה ליאת

הי ליאת,אני אם לילד בן שנה ו 9 חודשים, ובהריון בחודש השמיני. בני ילד מאוד אנרגטי ועירני וכל טקס השינה איתו לוקח ממש הרבה שעות. בגיל שנה קפץ ממיטת התינוק שלו ומאז הוא ישן במיטת נוער מאוד נמוכה ודבר זה מאפשר לו כל הזמן לצאת ממיטתו. שיהיה במעון היה הולך לישון כל ערב ב 21:30 וזה אחרי שיוצא מלא ממיטתו למרות שמאוד עייף. עכשיו בחופש הוא בכלל איבד את כל הזמנים שהיה לו ולא מוכן ללכת לישון לפני 12 בלילה. אז אמרתי לעצמי טוב אולי כל החופש גורם לו לזה נחכה עוד שבוע. הבעיה העיקרית גם שלמרות שישן תמיד מאוחר לא ישן לילה שלם עוד משנולד, וקם מספר פעמים, אם זה למוצץ, לפעמים לבקבוק, לפעמים מאבד את שנתו משעה 3 בלילה עד 5 בבוקר וזה קורה מלא פעמים . דבר זה מתיש אותי מאוד בייחוד בהריון ועוד אני עובדת. אני לא יודעת מה לעשות בנושא הזה, ןבעלי מאשים אותי שאני מפנקת אותו יותר מידי ושבגללי יהרס לו החינוך כי אני נותנת לו לשלוט בי כביכול. האמת כאשר בעלי שם אותו במיטה למרות שרוצה לצאת הוא מחזיק 20 דקות במיטה ורק אחכ יוצא, זאת אומרת לאביו מקשיב ולי לא, ואף צוחק לי בפנים. אני גדלתי בבית ללא גבולות תמיד נתנו לנו לעשות מה שאנחנו רוצים ובעלי מפחד שכך יקרה לי עם בני שלא אשים לו גבולות. אני כבר לא יודעת איך להתנהג, הוא גם מאוד מפונק ושלא מקבל מה שרוצה ממש בוכה לכן אני משתדלת רוב הזמן לא תמיד לתת לו מה שרוצה. לדוגמה שבאים אליו חברים אז לא נותן לשחק במשחקיו ובוכה על כל צעצוע שלוקחים לו . אני יודעת שזה אופיני בגיל הזה שיש קנאה אבל אצלו זה נראה קצת יותר מוגזן מהרגיל והוא יכול להמשיך לבכות הרבה הרבה זמן. מה לעשות ? מה אני לא מצליחה בחינוכו? מחכה לעצתך. אני לפני לידה ואני ממש חוששת איך אסתדר איתו ועם התינוק בעתיד יחד. מחכה לעצתך

שלום קרן, אני מתרשמת שנושא השינה הוא באמת רק חלק מבעיה רחבה יותר בעמדה ההורית שלך מול הילד. את מתקשה לפעול כהורה סמכותי, ומאפשרת לו להתיש אותך ביום ובלילה. בעלך חש בזה, ומאותת לך נכון שיש בכך כדי להשפיע על התנהגותו של בנכם בעתיד. לאור האמור כאן, וגם קצת בגלל שאת מספרת שאין לך מודל הורי סמכותי מהבית בו גדלת, אני ממליצה מאד על מספר פגישות של הדרכת הורים, שיסייעו לך להחזיר לעצמך את העמדה הנכונה מולו. תוכלי להתחיל עכשיו, אך גם אם זה יקרה רק לאחר הלידה לא יקרה שום אסון. בהצלחה, ושתהיה לידה חגיגית! ליאת

היי רינת, לדעתי נשמטה לך השאלה... את מוזמנת! ליאת

יש לי שאלה - אני אמא ללא נסיון בהורות ולכן אינני יודעת האם שאלתי רלוונטית אך בכל זאת אשאל- יש לי בן יחיד כבן 3 וחצי . בני אינו מבדיל בין צבעים ואינו מכיר אף צבע . אני מנסה ללמדו במשחקים שונים אך עדיין הוא אינו מבדיל. האם הוא עיוור צבעים? האם אני צריכה לגשת לרופא? או בכלל זה נורמלי שהוא אינו מכיר כיוון שהוא עדיין קטן? אשמח על תשובתך!!!

שלום ריקי, תפיסת הצבע אינה מגיעה אצל כל הילדים באותו זמן, ויתכנו הבדלים ביניהם. לפעמים מה שנדמה לנו כחוסר הבחנה בין צבעים אינו אלא קושי בשיום (קריאה לצבע בשמו), שכן זוהי משימה מורכבת יותר מההבחנה עצמה. יש באמת שפע גדול של משחקי מיון וסיפורים סביב הנושא, כך שאפשר להמשיך לעבוד על זה. אם את מודאגת תוכלי לבדוק זאת ולהירגע. שיהיה יום וורוד/כתום/צהוב.... ליאת

שלום רב, אודה לעזרתך בהמלצה על פסיכולוגית קלינית ו או ביו פידבק - אם אפשר כמה שמות , דרך קופת חולים מכבי. תודה רבה.

שלום מיגל, אנא צייני באיזה איזור את מחפשת, וצרפי את כתובת המייל שלך לגוף ההודעה. אם תהיה לי או לקוראי הפורום המלצה, נוכל לשלוח לך למייל האישי. בברכה ליאת

ליאת שלום ותודה על ההתיחסות. להזכירך, מחפשת פסיכולוגית (אישה) מצוינת לעבודה עם מתבגר בגיל 15, איזור תל אביב - צפון . סימפטומים עיקריים: סף תסכול נמוך אליו מתלווה כעס וקללות... עלי להדגיש שזה קורה רק כשהוא מתוסכל או רעב או עייף (לא מתרצת!!). רוצה להניק כלים להתמודדות בעזרה מקצועית על מנת שיוכל לממש את הפוטנציאל האדיר שבו. אמצעי הפיננסיים אינם גדושים במיוחד.. המון תודה. מ.

נכדי בן שלוש ושמונה חדשים. נולד לו אח לפני 15 חודש. מאז, הילד סובל מהתפרצויות זעם, מתעלל באחיו הקטן, מציק לו ללא הרף, דוחף, מועך וכו'. מלבד זאת, הילד לא רוצה/מסוגל לשבת ולשחק במשחקי חשיבה כלשהן. יש דברים מאד מסויימים המעניינים אותו כגון: משאיות, מטוסים, צפיה בסרטים בקיצור השתוללות תמידית. לציין - כאשר הוא נמצא עם ילדים, הוא משחק איתם יפה (לא עם כולם). יש ילדים שהוא מציק להם באופן קבוע. כמו כן - אם אני , סבתו - נמצאת איתו אחד-על-אחד, הולכים לים, סרטים וכו' הוא ילד מקסים, ניתן לשוחח איתו. לא לו עדיין התקפי "יללות" אבל במידה סבירה. האם כל התופעות הנ"ל הם תוצאה של קנאה לאח הקטן או שיש מקום לברור מקיף יותר. בתי - יש לציין - מאבדת הרבה פעמים את הסבלנות אליו, צועקת עליו, והוא אף מקבל עונשים - כמו כסא חשיבה וכו'. אין לפעול?

שלום ליאת, לידת אח בהחלט יכולה לעורר התנהגויות רגרסיביות, או להעצים נטיות קיימות להתנהגות פחות מווסתת. כמו שבוודאי שמת לב, למגע הקסם של סבתא יכולה להיות השפעה דרמטית על רווחתו הנפשית של האח הבכור, שמטבע הדברים קצת זנוח בהשוואה לתקופה שקדמה להולדת האח. סבים או דודים יכולים להחזיר לילד את התחושה שהוא "כל עולמם", ולהעניק לו שעות איכות מרגיעות ומנחמות. השתדלי לא לשפוט את בתך, שבוודאי מתמודדת עם הקשיים יום יום כמיטב יכולתה. הציעי את עזרתך, הימנעי מביקורת, ונסי לחזק ולעודד אותה, תוך הדגשת הזמניות של הקשיים. כדי להעריך האם יש צורך בברור מקיף, מוטב להתייעץ עם מי שרואים את הילד מקרוב (גננת זה מקור טוב ומהימן בדר"כ). בהצלחה והרבה נחת מכל הילדים והנכדים ליאת

ליאת שלום, בני בן שנתיים ושמונה חודשים ולפני כ-4 חודשים התחלנו בגמילה מהתיתולים. מזה 4 חודשים שאנחנו מנסים בכל דרך כמעט לגמול אותו, ישבנון, סיר, עם המון סבלנות. פיפי הןא בדרך כלל עושה בשרותים, אם כי לדעתי הוא מפספס יותר מדיי יחסית לזמן הארוך שעבר (פעם-פעמיים ביום). עם הקקי זה כבר סיפור אחר - אפילו פם אחת הוא עוד לא עשה קקי בשרותים/בסיר. אני ובעלי כבר נואשים ואפילו מוצאים את עצמינו כבר ממש כועסים עליו כשהוא עושה בתחתונים/על הרצפה. מה לעשות? באיזו שיטה לנקות? האם יש צורך להיות יותר תקיפים? איזה משפט נכון להגיד? האם יהיה נכוןלהחזיר לו את התיתולים למרות שעברו כבר 4 חודשים? תודה, אלינור

שלום אלינור, אני מבינה שלא קל לכם, וככל הנראה נכנסתם לסוג של מאבק. אני לא חושבת שנכון להחזיר טיטול אחרי ארבעה חודשים, אבל אפשר לנסות להתחיל מחדש את התהליך, ממקום חדש. לא ציינת מהיכן נובעת ההתנגדות. האם זה פחד מהאסלה? האם פחד להיפרד מהקקי? חלק ממאבק 'דווקא' מולכם? רצוי לנסות ולזהות מה מקור ההתנגדות שלו, ולפעול בהתאם. כרגע, רצוי להגדיר זמני ישיבה קבועים של לא יותר מחמש/שבע דקות על הסיר/ישבנון/אסלה, באווירה נינוחה ונעימה ככל האפשר, תוך שאתם מנסים לקלוע לזמני היציאות המשוערים שלו. אפשר לנסות ולהיעזר ב'שוחד' קטן, כדי לעודד אותו להצליח. מנגד, חשוב לעשות הכל כדי להימנע מנזיפה או ביקורת כשהוא עושה מחוץ לסיר. נקי את הקקי ללא אומר ודברים, והשתדלי לשמור על ארשת רגועה ככל האפשר. תוכלי לומר בשלווה שאת בטוחה שבסוף הוא יצליח "כמו גדול", גם אם זה ייקח קצת זמן. אני יודעת כמה קל להנחות מרחוק, וכמה קשה לבצע, ובכל זאת - אין ברירה. בואי נתנחם בידיעה שבסוף כ-ו-ל-ם עושים היכן שצריך. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, איך אפשר ללמד את בני בן החמש וחצי וביתי בת השנתיים ו-8 חודשים , לשתות/לאכול בלי שישפך ובלי להתלכלך (בצורה קיצונית), להרים מהריצפה מה שנפל,כשהולכים לא לדרוך על דברים,לשים לב לפני שמבצעים פעולה כדי לא להפיל/לשבור/לפגוע במישהו או משהו ?? איך מלמדים אותם שכשקוראים להם, שיגיבו ולא יתעלמו?

שלום עידית, ילדים צעירים יכולים להיות מגושמים למדי, מאחר והמיומנויות הויזו-מוטוריות שלהם עדיין בתהליך הבשלה והתפתחות. אם - נניח - היעד הסופי הוא אכילה מתורבתת בסכין ומזלג, שהיא מיומנות מורכבת ומעודנת, הדורשת הרבה אימון, אזי יש להביא בחשבון הרבה תחנות ביניים. אכילה 'נקייה', מבלי שיפלו ויישפכו דברים כרוכה בבשלות של מוטוריקה גסה ועדינה, ויכולת בסיסית של תיאום עין-יד. כך גם להביא כוס מלאה מים אל הפה מבלי לשפוך, או למזוג מן הקנקן אל הכוס בנוסח "אני לבד!". כדי למנוע עוגמת נפש וכעסים, ישבו אנשים טובים והמציאו את כלי הפלסטיק... ובכל זאת, איך מחנכים לניקיון? אני חושבת שכמו בחינוך ולמידה של כל דבר אחר, יש להתאמן באווירה מאפשרת, שאינה תובענית מדי, המתייחסת בסלחנות לתאונות וכישלונות, ומעודדת התנסות והישגים קטנים. כשאנחנו מחמירים מדי, הסבירות לתקלות עולה, ולו בשל המתח והחרדה "שרק לא יישפך לי". הילדים צריכים לדעת שמצופה מהם להשתדל לאכול בזהירות ("איזה יופי אתם אוכלים כמו גדולים, כמה נעים לאכול איתכם!!!"), אבל לדעת שאת מכירה במגבלותיהם ("לא נורא אם נשפך קצת. אני אנקה תכף. אם תרצה תוכל לעזור לי לנגב את השולחן אחרי האוכל"). רצוי, ממש כמו במקרה של חינוך לניקיון וגמילה מחיתולים, לא להפוך את שולחן האוכל לזירת מאבק, אלא למשימה הדרגתית, המותאמת ליכולותיו של הילד, ומביאה בחשבון את הכישורים האקטואליים שלו. לגבי השאלה ה"קטנה" שבסיום, שהיא - כידוע - שאלה חשובה ביותר, נכתב כאן רבות בעבר. אוכל לומר באופן ממצה, שילד מתעלם הוא ילד ששומע המון פעמים את אותו הדבר. כלומר - כאשר אנחנו אומרים שוב ושוב את אותם דברים, ומאפשרים לילד להמשיך בשלו כאילו לא אמרנו דבר. לכן, כמאמר חז"ל - אמרי מעט ועשי הרבה. כשאת מבקשת משהו, אמרי פעם אחת, ואז פעלי. "ביקשתי שנלך להתקלח, ואני מתכוונת לזה" - אמרי, גשי אליו, וקחי אותו למקלחת, ללא אלימות אבל גם מבלי לוותר. אשמח לשמוע איך הולך. בהצלחה ליאת

סליחה על ההתערבות, ואני מניח שאם העלת את הסוגייה בפורום כנראה שזה באמת מפריע וקיצוני, אבל יש לי חברים בני 30 שעדיין אוכלים, מלכלכים, מפילים, שוברים - והכל בלי לשים לב.

אראל בן חמישה חודשים , עד לפני שבוע היה ממש כשמו-מלאך. היה אוכל, ישן, צוחק המון ובוכה רק לעיתים רחוקות ורק עם סיבה ברורה לאחרונה החלה תופעה חדשה ומעט שמדאיגה, לעכברון יש התקפי עצבים המתבטאים בצעקות עצבניות ולאחריהן בכי. הדבר לא קורה כל היום אלא א בעיקר על רקע הרצון המתגבר לדחוף כל דבר לפה. כשנמצא בנדנדה/אוניברסיטה ומנסה למשוך אליו את אחת הבובות יותר נכון לעקור אותה על מנת לדחוף לפה ולא מצליח/כשמכניס לפה ולא ממש לטעמו או בנוחיות שציפה לה (לדעתי)..אז מגיעים העצבים.. (במקרה זה אני קושרת את התגובה לגירוי/כאב חניכיים) ב אתמול היינו בסופר וכל ילד שעבר לידו זכה לצעקה מאיימת (היינו בשוק..) על אף העובדה שיש לו חצי שורשים מרוקאים :) .אנחנו ממש לא צועקים /רבים ובטח שלא בסביבתו.. ברור שהוא עדיין קטן ויתכן וזה טבעי, ובכל זאת.. ידוע לי כי השנים הראשונות לחיים הן קריטיות לעיצוב אישיות עד כדי מצב בלתי הפיך..ולצורך הנחלת הרגלים נכונים אני קצת בדילמה כיצד לנהוג ? לרוב אני פשוט משחררת לו את הבובה/מנסה להסיח דעתו בדברים אחרים..יש עוד דרך לפיה עלי לנהוג? להתעלם? להגיב שונה? האם מדובר בהכנה לבאות או שאני היסטרית לשווא ? תודה ענקית מראש מיכל

שלום מיכל, ה"עכברון" שלך מתנהג כצפוי מבני גילו, המתקשים עדיין לווסת את רגשותיהם ואת ביטויי התסכול שלהם. כאשר את מסיחה את דעתו, את למעשה משמשת כו?וס?ת, וזה בדיוק תפקידן של אימהות בגיל הזה. כרגע, אין הרבה מה לעשות, ולטעמי עדיף להשתדל *לא לעשות*, דהיינו, להתעלם מהצעקות, ולהתייחס אליהן כאל "ניסוי צופרים". התיאור שלך, כשלעצמו, אינו מעיד על אופי בעייתי או אישיות אלימה. אם את ממשיכה להיות מודאגת או חרדה, תוכלי להגיע אל אחות טיפת חלב ולהירגע. בברכה ליאת

אראל פשוט למד לצעוק, גם ללא כל סיבה..פשוט מתלהב לצרוח כמעט בכל הזדמנות ולא רק במפגשים עם זרים/נסיון לקחת בובה

ניסוי צופרים, כבר אמרנו? ועכשיו ברצינות - בדרך לרכישת השפה, על התינוק ללמוד להפיק צלילים יותר ויותר רצוניים, יותר ויותר מעודנים. המלמולים והגרגורים הופכים בהדרגה להברות, והווליום עולה בהדרגה. התינוק נהנה מעצמו, מהקולות והצלילים שהוא מפיק, ובעיקר מהתגובות שהקולות שלו מפיקים מהסביבה האנושית. תוכלי לנסות לחזור על שאלתך גם בפורום הפרעות בתקשורת. אני לא חושבת שמדובר בהפרעה, חלילה, אבל קלינאית תקשורת תוכל לספר לך טוב יותר על תפקידן של הצווחות בחודשי החיים הראשונים. אם תלמדי משהו חדש ומעניין, חזרי לשתף אותנו. כל טוב ליאת

שלום התחלתי עבודה חדשה בתחום השיווק העבודה כרוכה בנסיעות רבות לפחות חמישה ימים בחודש הילד שלי בן שנה כשחזרתי בפעם הראשונה הוא לא הפסיק להחזיק בי ולא עזב אותי השאלה שלי איך להתנהג נכון על מנת לא לפגוע בהתפתחות הרגשית שלו- זה מאוד חשוב לי שהעבודה לא תפגע בו לטווח ארוך חשוב לציין שבימים בהם אני חסרה הוא נמצא עם אבא שלו ועם סבתות שאוהבות אותו ללא גבול תודה מראש רינת

שלום רינת, תחושת הזמן של תינוקות ופעוטות אינה מפותחת כשל האדם הבוגר, ולכן פרידה של חמישה ימים נחווית כנצח. מפאת גילו הצעיר גם אין אפשרות להכין אותו מראש או 'לתחזק' את הפרידה באמצעות טלפונים או מסרים אחרים כלשהם. היעדרות בת חמישה ימים יכולה בהחלט לתת אותותיה לטווח הקצר, אך העובדה שהוא נשאר עם אבא ועם הסבתות האוהבות בהחלט יכולה לשמש 'בולם זעזועים', ולהקטין את הסיכוי לנזק ממשי. השתדלי ליצור עבורו תשתית טובה, ממנה יוכל ליהנות כשאת איננה: דמויות מטפלות קבועות ככל האפשר, סדר יום מאורגן ונוסך ביטחון, מערכת יחסים 'פרקטית' עם אביו (כמספק את הצרכים המיידיים בדיוק כמו אמא...), הימנעות משינויים או מעברים בסמוך לתקופת היעדרותך. אני מאחלת לך שהעבודה החדשה תביא איתה שפע וברכה למשפחתך, שיצדיקו את המאמץ של כולכם. כל טוב ליאת

שלום רב, האם תוכלי להמליץ לי על ספר/ים בהם יש הסבר, ייעוץ ומידע לגבי איך להתכונן להגעת ילד נוסף למשפחה. יש לי ילדה בת שנה וחצי ואני עומדת ללדת בקרוב.אין לי מושג איך לגשת לעניין,איך עליי להיערך ואיך להכין את הקטנה (ובעצם גם אותי ואת בעלי) לקראת השינוי. מודה לך מראש.

היי שמרית, ממליצה על הספר שך עמירם רביב ועדנה כצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו". ספרי אם קיבלת שם מענה... מאחלת לך לידה קלה ומהירה ושיהיה במזל-טוב! ליאת

שלום רב, ביתי בת שנתיים ותשעה חודשים לאחרונה בשלושת השבועות האחרונים היא לא רגועה וכל מפגש עם ילדים או סתם טיול בפארק ברגע שהיא רואה ילד קטן ממנה שקצת חלש ממנה היא דוחפת צועקת עליו ומרביצה לו. אני ממש מרגישה חוסר נעימות , הילדה שלי מעולם לא הרביצה תמיד היתה עדינה כזו ופתאם הפכה לדעתנית ועקשנית. גם היום בפארק הרביצה לבת של חברה ולתינוקת. אני מסבירה לה יפה שזה לא נעים להרביץ ושרק מלטפים והיום ממש כעסתי עליה וצרחתי עליה כי ממש התביישתי מול החברות. בכל שהיא מכה או מושכת בשיער אני מעמידה אותה בפינת חשיבה היא מבקשת סליחה אחרי בכי של כמה דקות והיא באה לחבק את אותו ילד וגם את בעלי ואותי היא מכה לפעמים. אחרי הסליחה שהיא מבקשת היא שוכחת ושוב היא מרביצה. הענין מאד מתסכל אותי מה עושים? האם זהו גיל שנתיים הנורא? אשמח לכל עצה.

שלום שיר, אם תדפדפי בפורום שלנו, תראי המון פניות ברוח דומה, ותוכלי לקרוא לא מעט רעיונות כיצד לפעול. אני מבקשת לחזור ולהדגיש שגם ב"גיל שנתיים האיום" אין להרשות לילדים לפגוע באנשים אחרים או לפרוץ את גבולות המותר והאסור. באופן כללי, מול התנהגות אלימה אנחנו לא "מסבירים יפה שזה לא נעים" (כי ילדים בגיל זה לא ממש מסוגלים להבין את רגשותיו ונקודת מבטו של הזולת), וגם לא "צורחים" (כי אז אנחנו הופכים להיות בעצמנו מודל אלים ותוקפני) וגם לא "מעמידים בפינת חשיבה" (כי מפאת גילו הילד לא ממש מבין על מה בדיוק הוא צריך לחשוב ולאיזה מסקנות עליו להגיע). מול התנהגות אלימה אנחנו פ-ו-ע-ל-י-ם ! כשהיא מכה, את ניגשת אליה בשקט ומרחיקה אותה מהפארק מיידית, ולא לכמה דקות. היא צריכה להבין שכשהיא תתנהג כך גם בעתיד, היא תפסיד את הבילוי בגן השעשועים לפחות עד לפעם הבאה. בקשת הסליחה שלה אינה רלוונטית ואינה מעידה על חרטה עמוקה כמו של אדם מבוגר. עבורה זה משהו טכני ופשוט, שמאפשר לה, כמו "מילת קסם" לבטל את הכעס שלך ואת ה'עונש' שקיבלה, מבלי שהיא באמת משלמת על המעשה שלה בתוצאה לא נעימה בשבילה. בכל פעם שהיא מרימה יד עליכם, עליה להבין שהיא "הפסידה את אמא" לשעה הקרובה. אל תשהי במחיצתה, אל תייחסי אליה, ואל תנסי לפצות אותה מאוחר יותר על ההרחקה. מקווה שתצליחי לעמוד בזה, כי זה באמת לא תמיד קל לביצוע. אבל זה עובד. בהצלחה ליאת

בני בן 12 כיום. אמש שיתף אותי בחרדה שידעתי על קיומה רק שלא ידעתי עד כמה היא מפריעה לו. הוא סיפר כי הוא מתקשה להירדם כאשר הוא לבדו בחדרו. דימיונו הפורה מנתב אותו לכיווני מחשבה על פורצים לבית, מחבלים ודומיהם. הוא מודע לעובדה כי החרדה אינה הגיונית אך לא מצליח לשלוט בה כפי שהיה רוצה. הוא נרדם לרוב מותש מעייפות. נוכחות של מישהו לידו פותרת את הבעיה (אפילו תינוק) אך הוא מודע לעובדה כי בגילו זה כבר לא פתרון רצוי. אשמח אם תוכלו להציע דרכים להתמודדות נכונה עם הבעיה. תודה

שלום אינגה, לפחד מגנבים או מחבלים יש, למרבה הצער, אחיזה במציאות, ולא נוכל להבטיח לשום ילד ש"זה לא יקרה אף פעם". לכן, לא כדאי לדבר על החרדה שלו כעל משהו לא הגיוני, אלא כעל אפשרות מצערת, שגם אם תתרחש - אינה סוף העולם. לעיתים קרובות, דווקא המבוגרים הקרובים לילד, חוששים מעיסוק ישיר בפחדים שלו, או מתוך זהירות שלא להעצים את הפחד עוד יותר, או בשל החששות שלהם עצמם. מסתבר שדיבור ישיר על הגורם המאיים, גם כשהוא באמת באמת מפחיד, ממתן את החרדה מפניו, ומאפשר לחשוב מבעוד מועד על תגובות אפשריות - מה שמגביר את תחושת השליטה במצב. לכן, אני ממליצה לך לדבר עם הילד על הפחד שלו, לחקור באופן ישיר את הפנטזיות סביב רעיון הפריצה לבית ("איך לפי דעתך זה יהיה? מאיפה הם ייכנסו לדעתך? מה אתה חושב שהם יחפשו? ומה הם באמת ימצאו או יקחו? מי לדעתך האנשים האלה? איך הם נראים? מה תוכל לעשות אם תפגוש אותם?"). אחרי ש'טוחנים' את הנושא הזה לפרטי הפרטים - רצוי לשמור על אווירה לא מאד דרמטית - אפשר לבחון מה הסיכוי שזה באמת יקרה. כאן רצוי להדגיש את כל מה שאפשר לעשות כדי לצמצם את הסיכויים לפריצה (הדלת נעולה, יש סורגים, יש אזעקה, אמא ואבא שומרים, המשטרה שומרת, הכלב ינבח, וכיוב'). אפשר לתת גם לו עצמו דרכים להרגיש 'בשליטה', כמו לישון עם דלת סגורה ואור קטן, דלת פתוחה ואור קטן, עם/בלי טלוויזיה - בעצם כל מה שיכול לתת לו תחושת שקט וביטחון גדולה יותר. אם כל זה לא עוזר, ואיכות החיים שלו ממשיכה להיפגע לאורך זמן, אפשר להיעזר בגורם מקצועי. בהצלחה ליאת

שלום לפעמים כשאני שואלת את ילדי שאלה הוא עונה לי בצורת רבים דוג' שתיתה היום ?? כן אנחנו שותים. הוא ילד רגיל לחלוטין ואין שום בעיות איתו . מה זה אומר ??? ואיך אני צריכה להתנהג בהתאם?? תודה מראש

שלום רון, לא ציינת בן כמה הילד, ולכן קשה לי להעריך אם מדובר במשהו חריג או נורמטיבי. אם בנך עדיין בגיל הרך, אין בכך שום דבר מדאיג, וסביר שהוא גוזר תבנית שפתית ממצב אחד ומשתמש בה באופן לא מותאם במצב אחר. זה קורה לא מעט בגיל הרך, כאשר הילד עוד לא רכש את עקרונות השפה במלואם. תוכלי להתייעץ, ליתר ביטחון, גם בפורום הפרעות בתקשורת באתר זה. בברכה ליאת

ילדי בן 7 המטופל בטיפול רגשי אצל פסיכולוגית מזה כשנה וחצי.ישנו קושי אורגני בויסות-זקוק לזמן התארגנות הכולל אי שקט פנימי.כל הזמן זז קדימה אחורה בישיבה ,התרגשותו מוגזמת והתעצבנות מוגזמת גם כן.לפני שבועיים התחלנו טיפול בספורט עם קבוצה קטנה של 4 ילדים.מה שמדאיג אותי זה שהמדריכה אמרה לי שהיא אמרה לילדים בתחילת השיעור שמשחקים בתופסת ובני נלחץ קפא במקום ואמר לא לא.המדריכה חושבת שכדאי שיתחיל טיפול תרופתי לחרדות.לאחר מכן השתחרר ושיחק יפה .מה דעתך???האם נחוץ???הילד בכיתה קטנה בבית ספר רגיל ומטופל שם בטיפול באומנות...מה עוד צריך?????האם חרדות אלו נעלמות עם הטיפולים??.אודה לעזרתך תודה רבה!

שלום ברכה, הילד שלך מטופל ע"י פסיכולוגית כבר שנה וחצי, ובנוסף מקבל טיפול באמנות. המטפלות שמכירות אותו היטב הן הכתובת לשאלות מסוג זה. טיפול טוב ומקצועי בהחלט יכול לסייע בהפחתת החרדה ובמתן כלים יעילים לשליטה בה. אל ייאוש ליאת

שלום רב, בני, בן שנתיים + 10 חודשים.הוא בדרך-כלל ילד ממושמע ואין לו בעיות התנהגות מיוחדות, חוץ מהשובבות הרגילה לילדים בגילו. בזמן האחרון (כחודש בערך) הוא נוהג לצעוק, ממש צעקות רמות או לשיר בצעקות (הוא מאוד אוהב לשיר), לפעמים גם במיטה ובארוחת הערב (במשך היום הוא נמצא בגן). הסברתי לו שזה מפריע לי שהוא צועק וש"לא צועקים בבית" ושזה לא נעים לי שהוא צועק, ושמותר לו לשיר, לדבר, לצחוק והכל, אבל לא לצעוק, כי זה לא נעים לאנשים סביבו לשמוע (לפעמים הוא פוצח בצעקות גם במקומות ציבוריים). לא עזר. ניסיתי גם "סנקציות", כמו להקים אותו משולחן האוכל אם הוא צועק באוכל, לצאת איתו החוצה ל"פסק זמן" כדי שיצעק בחוץ ולא בבית, אם הוא עושה זאת במקומות ציבוריים אז לקחת אותו משם וכו', אבל זה לא עוזר. הוא מפסיק לכמה דקות ואח-כך חוזר וממשיך בשלו. עוד בעיה: כשאנחנו נמצאים אצל אמי, הוא בכלל לא מקשיב לי ואם אני אומרת, לדוגמא: הולכים הביתה, הוא מתעצבן וממש נלחם איתי (יצויין שאמי היקרה לא עוזרת לי בכך). אני מציבה לו גבולות והוא יודע טוב מאוד מה מותר ומה אסור לו, אבל שם הוא פשוט פורק כל עול. אין לי עניין לנתק קשר ושלא יבקר אצל סבתו, אבל הענין הזה מאוד מתיש אותי, כל פעם המלחמות האלה. מה עושים?? יש כאלה שאומרים שמשבר גיל שנתיים עובר עד בית הספר, לי נראה שדווקא ההיפך, אבל מה יהיה איתי בינתיים....

שלום רב, לפני הכל, הייתי ממליצה לעשות לבנך בדיקת שמיעה. יתכן שהצעקנות הפתאומית אינה אלא תגובה לירידה בשמיעה (למשל כתוצאה מנוזלים באוזן). אחרי שתשללי כל בעיה פיזיולוגית, תוכלי להתייחס להיבטים האחרים. כרגע, את מתארת ניסיונות שלך להטיל סנקציות על התנהגות חסרת גבולות, אך ללא הועיל. יתכן שמשהו באופן בו את פועלת נתפס בעיניו כלא מספיק נחוש או לא עקבי. אומר בזהירות שכשמדובר בצעקות (כמו במקרה של קללות) עדיפה דרך ההבלגה השקטה. בנך נמצא באמת בגיל הדווקא, והוא למד שהצעקות שלו מאד דרמטיות, ומאד מפעילות אותך. אני רוצה להציע לך לנסות תגובה 'פרדוכסלית': כשהוא צועק וצורח בקולי קולות נסי להתעלם ולא להגיב כלל, או (אם אינך מצליחה להבליג) קומי וצאי מהחדר בעצמך. כשהוא צועק ע"י שולחן האוכל, קומי בשקט, ובלי לומר כלום עזבי את פינת האוכל והסתגרי בחדר אחר. אל תתפתי להסברים והטפות, אלא השאירי אותו לבד. אל תמהרי לחזור, וכשאת חוזרת, עשי זאת בטבעיות וללא דיבורים. כשהוא יצעק שוב, עזבי שוב והשאירי אותו לבדו. תוכלי לקרוא עיתון בשקט בחדר שלך, ולהתאפק ככל יכולתך מלהגיב. אשמח לשמוע איך הולך, ואם את מחזיקה מעמד. כשאת אצל אמך, את ממשיכה להיות אמא, והמילה שלך נשארת אחרונה וקובעת. כאשר את מחליטה שהולכים, הודיעי פעם אחת בלבד, ואל תשתפי פעולה עם ה'מלחמות' שלו. אל תיגררי לוויכוחים או הפצרות, אלא פשוט קחי אותו ועזבי את הבית איתו למרות המחאות. אל תבלבלי בין דיבור לבין הצבת גבול. אם את מוצאת את עצמך מדברת הרבה או כועסת הרבה, נוזפת, מוכיחה או מתחננת - זו אינה הצבת גבול. כאשר את פועלת ועומדת על שלך *במעשים*, המסר עובר והגבול לא נחצה. אם את מרגישה שאת צריכה הכוונה יותר אינטנסיבית, פני להדרכת הורים. בהצלחה ליאת

יש לי ילד בן 5 מקסים וחכם מאוד. וישנה בעיה שמלווה אותנו כבר הרבה מאוד זמן (קרוב לשנתיים). בני לא מוכן לשבת בשירותים לעשות קקי, לרוב יוצא הקקי בלילה,בזמן השינה, בתחתונים. ניגשנו לרופא לבדיקה ונאמר לנו שאין כל סימן לפצע בפי הטבעת. אנחנו מטופלים כבר כחצי שנה אצל עובדת סוציאלית, אך אני לא מצליחה לראות התקדמות כלשהי,להיפך, לאחרונה ישנה החמרה. אני כאמא מאוד מתוסכלת, קשה לי לראות אותו סובל ומסרב לקבל את עזרתי. אשמח לקבל את

שלום דבי, אנקופרזיס היא אחת התופעות העקשניות והעמידות לטיפול. יש להתאזר בהרבה סבלנות ורצון טוב, ולהתנחם בכך שהבעיות אינן נמשכות בדר"כ אל מעבר לשנות הילדות. יש חשיבות רבה להמשך הטיפול, מאחר ובעיית ההצטאות משפיעה ומושפעת מדפוס היחסים במשפחה, והטיפול חיוני ביותר, בעיקר למניעת נזקים עתידיים לדימוי העצמי של הילד. למרבה הצער, לא אוכל מכאן להעריך את איכות הטיפול שלכם, אך כדאי להזכיר שברוב המקרים שישה חודשי טיפול אינם ממצים את המהלך, וגם בטיפול הטוב ביותר יש נסיגות. מעודדת אתכם לא לאבד תקווה, ולזכור ליהנות מהילד המקסים שלכם ומיכולותיו בכל התחומים האחרים. ליאת

שלום רב, אשמח מאוד לקבל ייעוץ והכוונה לגבי בני הוא בן שנתיים וחצי וכל הזמן אני במרדף איתו לא לשים נעליים של בנות או שמלות וחולצות שלי יש לי 2 אחינייות שלובשות בבית כותנות הוא מבלה איתן הרבה וכל הזמן רואה אותן ורוצה גם כן זה מגיע לידי בכי רב ומצב שזורק את עצמו בריצפה אינני יודעת איך להיתייחס למצב הנ"ל לתת לו גם כן כותונת ולשמח אותו עד השמיים או למנוע ממנו בכל מצב ולא לאפשר לו ללבוש או לנעול בגדי בנות חלק טוענים שאסור כי הילד יושפע מהעיניין לגבי המיניות שלו, וחלק טוענים שזה יעבור לו עם הגיל אשמח לשמוע דעה מיקצועית בנושא תודה רבה מירב

שלום מירב, לפעמים דווקא ההתעקשות והאיסור, עלולים להגביר את הפיתוי והקסם שבבגדי הנשים. כאשר בנך משחק עם הילדות, מוטב להתייחס אל הכותנות כאל תחפושת, ולא לעשות מזה עניין גדול. ברוב המקרים, התופעה אכן חולפת מאליה, ואינה מבשרת בהכרח את האוריינטציה המינית העתידית. תוכלי לקרוא על כך עוד בפורום שלנו ראי בתאריך 4.8 - תשובתי לרוני ואת תשובתי לשאול בתאריך 17.5 בברכה ליאת

ליאת שוב שלום בני בן ה 3.3 יש לו קטע שהוא לא במודע מכאיב לסובבים אותו דוגמה הוא מסוגל לזרוק את עצמו בלי לחשוב או להיזהר על מי שלידו אני מאמינה שהוא לא מתכוון כי בגדול הוא ילד טוב אבל הוא די אגרסבי דוגמה מצירים עם תושים והוא שובר אותם שאנכנו נפגשים אם אנשים ילדים אז אני כבר יודעת מראש שזה יגמר בבכי כי הוא דוגמה זורק צעצוע ופוגע במשהוא האים יש דרך לעדן את התנהגותו הפיזית? בתודה מראש דפנה

שלום דפנה, פגיעה באנשים או ברכוש היא דבר שאין לאפשר, גם אם אינה נעשית מתוך רשעות. ילדים קטנים אכן יכולים להיות מגושמים לעיתים, ולפגוע באחר ללא כוונת זדון. עם זאת, שבירת טושים לא נשמעת לי כ'תאונה', אלא כהוצאת אגרסיה בדרך הרסנית. כהורים, עלינו לסייע לילדים למצוא דרכים לגיטימיות לשחרור התוקפנות, וללמדם להתנהל בחברת אנשים וילדים אחרים באופן מווסת ולא פוגעני. כאשר בנך זורק את עצמו באופן שמכאיב למישהו אחר, הרחיקי אותו מהסיטואציה, ואמרי באופן קצר וענייני "אנחנו לא יכולים לפגוע במישהו אחר". בדרך דומה, הרחיקי ממנו את הטושים, ואל תאפשרי לו לשבור אותם. הסבירי שבשבוע הקרוב יצייר רק בעיפרון, כי "כנראה עדיין קשה לו להשתמש בטושים כמו גדול". אם בכל פעם שהוא יזרוק צעצוע או יפגע בילד אחר, תפסיקי לו את המשחק ותשלחי אותו לחדרו, הוא ילמד שאת החלטית ורצינית, ויש סיכוי טוב שיחדל להתנהג כך. היי חזקה ליאת

שלום רב, אני אמא לילדה בת שנתיים ושמונה חודשים, ובמשך כשלושה שבועות הבת שלי מרביצה לכל מי שנמצא מסביבה, היא בודקת גבולות, עושה דווקא, מרביצה גם לי ולבעלי ולסבא ולסבתא, מתעקשת על דברים, משתוללת יתר על המידה וניכר בה שובבות גדולה היא צובטת וזורקת דברים שלא נראים לה. בעבר היא לא היתה כזו היתה עדינה ורגישה, שהייתי בטוחה שהיא החלשה מבין כולם ופתאם הכל השתנה, היא מרביצה למטפלת בגן זורקת נעלים בגן ומנסה לבחון את כולנו. מה עושים במצב זה האם זו תקופה שתעבור? ידוע לי שגיל שנתיים הוא גיל קשה והם מפתחים אישיות משלהם אך איך עלי לטפל במצב זה? ההתנהגות שלה ממש מטרידה אותי למרות שאני כועסת עליה ומעמידה אותה בפינה עד שהיא מבקשת סליחה ושוב למחרת זה קורה. מה עושים? אשמח לכל עצה.

שלום אביבית, תוכלי לקרוא בפורום שלנו לא מעט על דרכים יעילות להתמודדות עם התנהגות תוקפנית או אלימה, אך חשוב לתת את הדעת לכך שמדובר בהתנהגות חריגה ויוצאת דופן, שהופיעה רק לאחרונה. כאשר התנהגות כה קיצונית מופיעה פתאום, ועומדת בניגוד גמור לטבעה והתנהלותה בדר"כ, רצוי לבחון האם משהו משמעותי אירע בזמן האחרון, שיכול להצדיק זאת. שינוי התנהגותי קיצוי יכול לאותת על מצוקה כלשהי, או על התמודדות חריגה עם נסיבות שנחוות כמשבר. נסי לחשוב האם היו אירועים מלחיצים בחייה לאחרונה, מעברים, פרידות, מחלה, אירוע יוצא דופן בגן, או כל דבר אחר. גם אם אינך מצליחה לאתר את הסיבה, השתדלי לאמץ גישה סבלנית, חמה ומכילה כלפיה, ובו בזמן עמדה נחושה וחסרת פשרות מול גילויי אלימות כלפי אנשים וילדים. כאשר היא מרימה יד חשוב לעצור אותה, ולא לאפשר לה להכות. הרחיקי אותה אל מחוץ לטווח הימצאותך, והרשי לה לחזור רק אם תוכל לוותר על המכות. העמדה בפינה היא עונש שרירותי ומשפיל, ולכן עדיף להרחיק אותה לחדרה, עם הסבר קצר "לא נעים לנו איתך כי את מרביצה. אנחנו לא מרשים להרביץ (או לזרוק נעליים או חפצים אחרים), ולכן עלינו להרחיק אותך עד שתצליחי לכעוס בלי להרביץ". נסי למצוא הזדמנויות לשבח אותה על התנהגויות של איפוק והתחשבות, אך להישאר מאד עקבית מול פגיעה אלימה באנשים. את מוזמנת לדפדף ולקרוא כאן עוד בנושא. בהצלחה ליאת

ליאת שלום יש לי ילדה בת 4 וחצי שמתי לב קבר תקופה של שנה בארך שבמשחק שלה עם אחיה בן ה 3 ו3 חד היא כל הזמן אוהבן שהוא יגע לה באיזור פי הטבעת או בכלל באזור הישבן והפות בלי להוריד את הבגדים היא מכוונת אותו שיגע לה שם כיצד עלי לנהוג בתודה מראש ושבת שלום

שלום דפנה, רצוי לחנך את הילדים מגיל צעיר לשמור על גופם ועל צנעת האיברים האינטימיים, ולהדגיש גם את הצורך לכבד את גופם של האחרים. כרגע ילדייך צעירים מאד, והתנהגותם נובעת מתמימות וסקרנות, אך החינוך של היום מכוון גם אל העתיד, ולכן חשוב לדבר מפורשות כבר עכשיו על כיבוד גבולות הגוף. בברכה ליאת

אז מה לעשות מה להגיד להם?

שלום ליאת תודה על התשובה. לגבי שאלתך הפעוטון הוא עם לינה.מה לגבי ההכנה להסתגלות הזאת? שאלה אחרת האם כדאי לבצע חופשה משפחתית שבוע-שבועיים לפני כניסתו של הפעוט לגן? פעם שמעתי שלא מומלץ לבצע נסיעות לפני כדי לאפשר לפעוט מסגרת אליה רגיל ופחות שינויים.אבל..גם שהייה משפחתית משותפת לדעתי זה מגבש ונחמד לילד? תודה

שלום טל, לטעמי, יש לחכות עם השינה עד שתתבסס מידה של נינוחות בגן החדש. כאשר הילד ירגיש 'בבית', ויוכל להסתמך על צוות הגן, אפשר יהיה להתחיל עם השינה. קשה לנבא מראש כמה זמן יידרש לשם כך. חופשה משפחתית ממושכת מחוץ לבית יכולה להיות חוויה לא פשוטה עם תינוק או פעוט, שכן היציאה מהשגרה המוכרת מקשה גם עליו וגם על מי שצריך לטפל בו. יחד עם זה, אם תכננתם חופשה וכולכם זקוקים לה מאד, נסו להביא בחשבון את צרכיו של הפעוט, ולהשתדל להותיר מספיק זמן לצורך חזרה לשגרה לפני הכניסה לפעוטון. זכרי שהוא לא צריך 'להשלים חומר', ולא יקרה כלום אם הכניסה לגן תהיה יותר 'אוורירית'. חופשה נעימה וקליטה מהירה לאחריה ליאת

ליאת שלום בתי בת ה-6 מעדיפה לא להיות במקומות ציבוריים/עם הרב אנשים. היא ילדה חברותית והולכת לחברים אבל תמיד שאני מציעה ללכת למקום כמו קניון, סופר או מקום לילדים - מופעים, הצגות, גן שעשועים וכו' היא תמיד מעדיפה להישאר בבית. לא הצלחתי להבין אם זה פחד או העדפה. נראה לי שזה שילוב של שניהם. יש לציין שגם אני אוהבת להיות בבית וכנראה השפעתי עליה איכשהו מבלי לשים לב, אבל שאלתי היא איך לדעתך צריך להתייחס לזה? ל תודה מראש

שלום גילי, יש ילדים שנרתעים ממקומות רועשים והומי אדם, לעיתים בגלל קושי לווסת גרייה חושית ולעיתים בגלל חרדה. אם בסה"כ מדובר בילדה מתפקדת וחברותית, היכולה להגיע בשלום לבי"ס ולעמוד בהצלחה במשימות השגרה של חייה, לא הייתי עושה כלום כרגע. בדר"כ הרגישות הזו חולפת מאליה. אם תראי שההימנעות יוצרת חסכים משמעותיים או פוגעת במצב רוחה או בדימוי העצמי שלה, שווה להתייעץ ולטפל. בברכה ליאת

ילד שואל למה לי אין אבא? איך אפשר להסביר שיש משפחה מורחבת שאוהבת מאוד מאוד ואפשר גם בלי אבא?

ערב טוב, גם משפחות חד הוריות שונות אלה מאלה, והנסיבות הספציפיות הן שיכתיבו את אופי ההסבר. יש הבדל בין מצב בו האב ידוע ומוכר לאם, לבין מצב בו הופרתה מתורם לא ידוע. ככלל, אני מחזיקה בדעה שיש להישאר קרובים ככל האפשר לאמת, אך להתאים את ההסבר ליכולת הקוגניטיבית והרגשית של הילד. בגיל שנתיים, תוכלי להתמקד ברצון החזק שלך בילד כמוהו, ובהחלטה ללדת אותו למרות שלא הצלחת/לא רצית למצוא בן זוג מתאים. "כל כך רציתי ילד משלי, והרגשתי שאני יכולה להיות אמא טובה ושמחה גם בלי בן זוג. ידעתי שיש לנו את סבא וסבתא שיאהבו אותך, ואת ____ ואת____, וחשבתי שתהיה לנו משפחה נהדרת גם ככה. יש כל מיני משפחות, וזאת המשפחה שלנו". אני מאמינה שלאורך השנים, השאלות והתשובות יהיו יותר ויותר מורכבות, אך אין לי ספק שאפשר להתמודד איתן. כל דבר בעיתו כל טוב ליאת