פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

הי אני מחפש פסיכולוג שיוכל לשמש כמגשר לשעת הצורך. אנחנו זוג לפני חתימה על הסכם הורות/משמורת משותפת ומעוניינים בדמות נייטרלית שתייעץ /תעזור /תגשר בשעת משבר. הפסיכולוג צריך להבין בכול הקשור בנושא משמורת משותפת מי יכול להמליץ?

ערב טוב, אם אתה מעוניין בעזרה מציבור קוראי הפורום, תוכל לפרסם *בגוף ההודעה* את כתובת המייל האישית שלך, ולקוות לטוב. בהצלחה ליאת

המשךלשיחה עלבן 17 כשאין לו מחשב עושה חפוס ומוצא את הכבל ונתפס ע"י אחותו ומכחיש או סוגר את הדלת ולוקח לו זמן עד שהוא פותח בקצור תמיד נתפס.או כמו עם החבר הרי זה שקרים טפשיים האמת ידועה וכל זה כדי לשחק במחשב.כשניסינו להגביל את זמן המחשב נאלצנו לעשות את זה פיזי כי הוא לא הצליח להתמודד כשהמחשב זמין.או אחורים והעדרויות מבית הספר תמיד טען שמישהוא אמר שאין למודים ולעולם לא אושש דבריו.ושוב זמן מחשב.החבר התעמת איתו ו*** ממשיך לנסות לסובב שלא היגיעה לעבודה שלא באשמתווגם אין אפשרות להגיעה באמצע הוא עדיין לא קלט שפגע בחברוהכל בגלל מחשב וגם היום מסרב ללכת לעבוד כביכול בגלל שכועסים עליו החבר הבטיח שהוא יבוא ועכשיו מעמיד אותו בצורה שלילית ואומר אהי לא צריך לעבוד אני לא צריך כסףולא מעניין אותו כלום אז עדיין הכל תקין?

שלום אור, כמובן שלא אוכל לדעת מרחוק אם "הכל תקין" (אצל מי מאיתנו הכל תקין???). אישית, איני מוטרדת מבני נוער שמבלים רוב זמנם על המחשב. המחשב מספק היום צרכים רבים, ואני לא שותפה לפניקה סביבו. אני מרגישה שיותר מדאיגה מערכת היחסים ביניכם, שמתנהלת קצת במתכונת "חתול ועכבר". זוהי התנהלות שיכולה לעודד 'מחתרתיות' ושקרים. בעיני, עדיף לנסות להתחבר אליו בשיחה קרובה, בהתעניינות אמיתית בו ובמה שעובר עליו, בניסיון להבין באמת מה קשה או מאיים עליו, ולמה הוא בוחר להסתתר מאחורי מעטה של אדישות לכאורה, והימנעות מחברת בני גילו. עמדה שיפוטית ומאשימה עלולה לסגור אותו יותר, והיא אינה רצויה עם ילדים בכלל, ועם מתבגרים בפרט. אם את ממשיכה להיות מודאגת, עדיף לפנות לאיש מקצוע, ולא להסתפק בייעוץ מרחוק. בהצלחה ליאת

אני מודה לך על הסבלנות ועל התמיכה שנתת לי הלוואי עוד רבים כמותך

שמחתי לעזור :-)) ליאת

את אמרת שלתת לו להיות מלך במחשב מקדם אותו.ולכן היום הוא יושב מ 13.00 עד 06.00 למחרת.אינו מתפקד.קבע עבודה במלצרות ליומיים בלבד.כשחזרתי מסדורי מצאתיו בבית במקום בעבודה וטען שהבוס צלצל ואמר שכיוון שפטרו אותו לפני חודש אינו יכול לעבוד.כמובן שידעתי שזה לא נכון אך אני מנסה לא להתערב אולם הבעתי מחאה.היום חבר שסדר לו את העבודה צלצל בחמת זעם שהוא נאלץ לעבוד כפול ולחפות עליו שלא יפטרו אותו.ושהוא צלצל אליו על מנת ללכת לעבודה אך בגלל שהוא לא רצה ללכת כי הוא במחשב לא פתח.אבד משפקפיים בבנק הוא לא הלך להחזיר כי אין לו זמן.הוא במחשב.לכולם נמאס והחבר האחד שיש לו הוא הולך לאבד.היום החבר רוצה להתמודד איתו לידי ולחת אותו לעבודה.מה לעשות?

על זה כבר דיברנו :-))) אני עולה אלייך לקומה העליונה... ליאת

שלום רב בתי בת השנתיים ועשרה חודשים, בריאה, סקרהית וחכמה מאוד. אני הרה באמצע חודש שמיני ונושא הלידה הצםויה מדובר בבית כולל הכנה לאחריות המשותפת שתהיה לכולנו עם הולדת התינוקת .לאחרונה היתה מסיבת סיום בגן, ועל אף שכל הילדים השתתפו היא סרבה לרקוד ולשחק על אף שלקחה חלק פעיל בהכנות.במשחקים בגני שעשועים,היא נוטה ראשית לחפש חפצים מעניינים, עיגולים וחרוזים ורק לאחר זמן היא ניגשת לשחק.מה שחדש הוא שכשהיא קולטת ילד חזק ממנה או "חשוד" באגרסיביות, היא נרתעת מייד, לא מתמודדת ובאה אלינו לומר "הוא לא מרשה לי" על אף שלא נאמר דבר. אני משתדלת לעזור לה וללות אותה יותר למרות שקודם פחות עשיתי זאת, מתוך הנחה שהיא מעט יותר חרדה כעת ועושה הערכה של הסביבה כל הזמן.דיברתי עם הגננת וזו אמרה שבגן היא עושה "אבחון של יחסי כוחות" ובמצבים של אגרסיביות היא לא נכנסת, אם כי יודעת לעמוד על שלה. בהתרשמותי מגני משחקים בחוץ,לאחרונה היא לא ממש עומדת על שלה.בנוסף סיטואציית ההכנה לגן יותר קשה כעת בבוקר, היא מסרבת יותר לצאת מהבית, אומרת לי "את כיחסה" כמה פעמים ביום.תחושתי בבטן היא כי מדובר בתקופה .האם זה נכון ומה עליי לעשות במיוחד כיון שעוד חודש תהיה לידה? תודה חגית.

שלום חגית, ילדים שונים אלה מאלה במידת הפתיחות שלהם, ברמות הביטחון העצמי שלהם, בסגנון החברתי שלהם, וברמת הפעילות שלהם. אני מניחה שמה שאת מתארת הוא שילוב של מאפיינים אינדיווידואליים ושל מתיחות כלשהי הקשורה ללידה המתקרבת. לא מדובר בהכרח במתח שהלידה הצפויה מעוררת בה (פשוט כי היא אינה מודעת למלוא משמעות הדבר), אלא בתגובה למתח הכללי בבית, גם זה שלך, האופייני מאד לתקופה הרגישה הזו של טרם לידה. אני שותפה לסברה שמדובר במשהו חולף, ומקווה מאד שתעברו בשלום את תקופת ההסתגלות שלאחר הלידה, עד להתייצבות והתארגנות מחדש בשגרה המשפחתית. כרגע, אין הרבה מה לעשות חוץ מלהמשיך לדבר על הלידה הצפויה, ולגלות מודעות רבה יותר להתנהגות שלך מולה, ולמגבלות הקוגניטיביות שלה, שלא מאפשרות לה לתפוס את המציאות העכשווית במלואה. זכרי כי למרות העובדה שבעוד חודש היא תזכה בתואר ה'בכורה', עדיין מדובר בפעוטה, שזקוקה לתשומת לבך ולנוכחות הרגועה שלך. מאחלת לך לידה קלה וחגיגית, והרבה שקט ושלווה לפני ואחרי. ליאת

הילדה שלי בת 5 חודשים ממש עוד מעט- עוד לא ישנה לילה רצוף. האם זה הגיוני? אני שומעת מסביבי שתינוקות בני חודשיים כבר ישנים רצוף....... האם ישנה דרך להביא אותה לשינת לילה רצופה?

שלום אורית, לתינוקת (גיל 5 חודשים זה עדיין תינוקת. מאד תינוקת) בת 5 חודשים עדיין "מותר" להתעורר בלילה, בעיקר אם היא עדיין יונקת, אך גם אם לא. יש תינוקות שישנים לילה מלא מוקדם מהרגיל, ויש ילדים שעד גיל שנתיים מתעוררים. אפשר לנסות 'לעבות' קצת את הארוחה שלפני השינה (בהנחה שאינה יונקת), כדי שהצורך בארוחת הלילה יהיה פחות דוחק, אך לא הייתי ממליצה על פעולות מיוחדות ומכוונות לפני גיל שנה. סבלנות... ליאת

שלום לך בני נמצא בצבא כ-4 חודשים...סיים טירונות של חודשיים+ קורס בן חודשיים מאז הגיוס יש לו נפילה חזקה הוא תשוש...עייף משדר קצת לחץ מצוקה...הוא מעוניין לשוחח עם איש מקצוע אבל לא במסגרת צבאית...אודה לך באם תמליצי לי על פסיכולוגית באיזור חיפה והקריות בתודה מראש

שלום דוד, שלחתי לך המלצה חמה למייל האישי. בהצלחה ליאת

הי, ביתי כמעט בת 8 ועולה לכיתה ב'.בת בכורה ויש לנו עוד ילדה בת 4.שתיהן כמובן שונות אחת מהשנייה.כשהקטנה נולדה התחיל הבלגן.אני כבר לא זוכרת מתי, אבל בזמן כלשהו הבנתי שאנחנו בבעיה רצינית איתי.ניסינו במשך שנה ללכת לפסיכולוגית, פעם לבד ופעם היא לבד, אבל לא עזר.עכשיו,גם בגלל בעיות כספיות,וגם בגלל שזה ייאש אותי-הפסקנו.לא מסוגלת ללכת לטיפול.אז מה הבעיה?היא ילדה מאוד בוגרת, גם פיסית-ילדה גבוהה מאוד,לא עדינה,הכל אצלה דרמטי(גם בקול וגם בתנועות), פיקחית מאוד,ועקשנית נורא. אני,לעומת זאת(וכך גם הקטנה שלי) גם קטנה פיזית ומאוד עדינה.ודי שברירית מבפנים.נורא קשה לי החוסר עדינות שלה, הצעקות,התנועות,חוסר השקט והיא חוצפנית נורא.היא חושבת שהיא יכולה להגיד הכל ולדרוש הכל.אני חייבת לציין שזה לא רק איתי.גם עם בעלי היא מנסה המון(אבל פחות מצליח לה),גם שנה שעברה בכיתה עם המורה היתה מתחצפת המון(אבל לאורך השנה היה שיפור כי המורה טוענת שהיא למדה להסתדר איתה-רק שהמורה עוזבת), גם עם החברים שלה בכיתה ובצהרון-היא רבה המון, צועקת, מזלזלת בהם, ומתווכחת המון. גם המורה אמרה לי וגם בעלת הצהרון.היא פוגעת בהם, מרכלת עליהם,צועקת עליהם וכל הזמן מתווכחת. כשהיא מתחצפת אליי אני כמובן כועסת.ניסיתי להתעלם ואז הרגשתי שהיא חזקה ממנה-היא גם אומרת את זה בקול רם שאני מפחדת ממנה.ואז עברתי לצעקות אז היא צועקת עליי בחזרה שאני אעזוב אותה, שלא אצעק עליה.ואם אני לוקחת אותה בכח לחדר או מזיזה אותה ממני בכח היא צורחת שאני מרביצה לי, ןצורחת בקולי קולות שאני אעזוב אותה וכאלו הרגתי אותה.היא מחכה שבעלי יגיע לעזור לה כי היא יודעת שהוא כןעס אם אני מזיזה אותה בכח.בקיצור, מלחמות עולמות.מטריף אותי שהיא צועקת עליי שאני אעזוב אותה.אני מרגישה שהיא לא סופרת אותי,לא שמה עליי.אני יכולה להגיד לה ללכת לחדר והיא לא תעשה כלום.אזניסית סנקציות-לא מזיז לה.מה שמטריף אותה שבאותו זמן מגיעה הקטנה, כאלו יש לה רדרים, וישר מחבקת אותי וכלו מנסה להראות שהיא הילדה הטובה.אני יודעת שזה לא טוב ועוד יותר מטריף את הגדולה.מודה שבאותו רגע זה מה שאני זקוקה. אנחנו מנסים לבלות איתה לבד פעם בשבוע.וזה עדיין לא עוזר. מפחיד אותי שהיא נהפכה לידלה מפחידה כזו, שמעליבה חברות,למרות שיש לה קצת חברות אבל לדעתי זה ילך וידעך,כי היא רבה איתן המון.המורות מתלוננות כל הזמן על הוויכוחים האינסופיים איתן,ממש מתישה אותן.ואני פשוט לא יודעת איך להגיב מולה.מודה שאני מרגישה חלשה לידה ולכן לא מסוגלת להתעלם מכל חוצפה שלה.ואז ההפך,אני צועקת והיא עליי חזרה.אבל אם אני מתעלמת היא מחייכת כאלו "ניצחה". וזאת הבת שלי, אוהבת אותה יותר מהחיים שלי.זאת ילדה שזקוקה להמון המון אישור ואהבה.אני נותנת לה המון חיזוקים כשהיא עושה דברים טובים.לא עוזר.ושוב-גפ עם בעלי היא מתנצחת אבל ולפעמים גם הוא נופל לזה,אבל בסוף היא תמיד מקשיבה לו. אשמח לשמוע ממך עצות, תובנות..

היי, גם לי יש שלושה ילדים בגילאים יחסית צפופים וגם אני ניהלתי מלחמות חוזרות עם ילדיי, החלטתי לפנות לטיפול גם בשבילי- פנינו אני ובעלי להדרכת הורים וגם טיפול לילדיי, פניתי לפסיכולוגית ילדים בעיקר עבור בני הבכור על מנת לעזור לו כי נראה שלו היה הכי קשה. אין מילים לתאר עד כמה הן עזרו לנו.. ראינו תוצאות לאחר מספר מפגשים, הפסקנו לריב עם הילדים וחיינו החלו לחזור לחיי שיגרה.. ממליצה בחום.ההתמודדות היא אכן לא קלה.. שיהיה בהצלחה..

אני מחפשת דחוף פסיכולוגית קלינית. ביתי הוצאה לפנימיה אחרי שלא רצתה ללכת לבית הספר אחרי שנתיים שלא בבית מבקשת לחזור הביתה בית המשפט מבקש פסיכלוגית קלינית להחזרת הילדה , עברנו קורס הורים פרטי ואנו רוצים את ביתנו בבית באזור המרכז . תודה

ברשותך, אשמח להציע הדרכת הורים ע"י מטפל מוסמך לכך..גם אני אמא לשניים, היה לי מאוד קשה להתמודד איתם עד שהחלטתי שני חייבת לטפל בזה. שיהיה בהצלחה..

אני כל כל מזדהה איתך, אני קוראת את מה שכתבת ואני מוכרחה לציין שאת מתארת מצב די דומה למה שקורה אצלי בבית!! מחכה לראות מה תכתוב ליאת, למרות שנראה לי ששווה לבדוק את מה שכתבו שירה ואליה. בהצלחה!!!

שלום מיכל, את מתארת ילדה מאד מאד כועסת, שמרגישה לא אהובה ולא נראית, הפועלת מתוך תחושה ש"אין מה להפסיד". בולטת מאד החולשה שלך מולה, שמותירה אותה מאד לבד, ללא השגחה הורית נוסכת ביטחון. את טוענת ששנה שלמה בטיפול, כולל הדרכת הורים, לא הועילה לך, ואני בספק איך אצליח אני, ממרחק, לסייע. אני ממליצה מאד על חזרה להדרכת הורים אינטנסיבית, יחד עם בעלך, במטרה להבין מה קורה לכם מולה, ולהחזיר לעצמכם את העמדה ההורית הסמכותית. נדמה לי שהילדה שלכם מתחננת (גם אם בדרך פרדוכסלית) שזה יקרה. בהצלחה, ליאת

אני בן 26 נשוי ומנהל אורך חיים תקין וכן אב לילדים. בעברי הייתי מרטיב עד גיל מאוחר [23] הורי גרושים והייתי מאוד מעורב בגרושין כמו"כ היה עבר גדול של הרגשת דחייה [ונראה שכנראה נפגעתי בתת מודע מכל זה] אחת לכמה זמן בעיקר בלילות יש לי רצון בילתי מוסבר לעשות במכנסיים פיפי [לא קקי] משהו בריגוש הזה מושך אותי לא יודע למה מה נראה לך הבעיה ואיך ניתן לטפל בה??? בתודה ובברכה מרובה. [זה קשה ומייאש]

שלום רב, אני מרגישה שקשה (ומאד בלתי מקצועי) לאבחן אנשים ממרחק, על סמך מידע כה מועט וחלקי. אתה מתאר היסטוריה מורכבת שראוי לדון בה ולהתייחס אליה כחלק מטיפול פסיכולוגי מעמיק ומכבד. אני ממליצה מאד על פניה לטיפול ומאמינה שתוכל להיעזר. בברכה ליאת

קודם -כל תודה רבה על ההיתייחסות... שנית רק אם תוכלי לומר לי, זה לא מוגדר בלתי הפיך??? לפני שאני אפנה לטיפול רק לדעת את זה,,,. האם יש לך מישהו ממולץ באזור בית שמש??? שוב תודה רבה וירבו כמותך...

שלום לכולם !!! אבקש את עזרתכם בהתמודדות עם הבעיה בתי בת ה 8 סובלת זה מכבר חודש ימים מסיוטי לילה עקב חלומות ופחדים מנחשים ונחשי ענק כתוצאה מצפייה בערוץ הטבע של נשיונלגיאוגרפיק היא אינה רוצה ללכת לישון לבד ומעונינת לישון איתנו ההורים ניסינו להסביר לה אך ללא הועיל האם יש לכם מס' רעיונות שיעזרו לנו להתמודד עם המצב החדש

שלום רב, פחדים ליליים הם עניין שבשגרה אצל ילדים, ורצוי לא להיענות להם באמצעות מיטת ההורים. עדיף לעזור לה ולשהות על ידה במיטתה, גם אם זה יהיה כרוך בכמה לילות לא פשוטים. אם מיטת ההורים הופכת לפיתרון, יהיה קשה להוציא משם את הילדה, גם אחרי שהנחשים יעזבו ויחזרו לערוץ הטבע... מבלי להיכנס כרגע למשמעויות אפשריות לחלומות על נחשים מסוכנים, אפשר להקהות ולמתן את האיום בדרכים יצירתיות. כך, למשל, אפשר לקנות לה נחשי גומי לאכילה, נחשי פלסטיק למשחק, ופלסטלינה צבעונית ממנה תוכל להכין נחשים, ולהמחיז - לדוגמא - הצגה קטנה הנוגעת לחייה הקשים של משפחת הנחשים. לעיתים קרובות, התיידדות עם הפחד בדרך של דמיון ויצירה יכולה לחולל נפלאות, לאלף את מפלצות הלילה, ולהפוך אותן לחיות מחמד כנועות ולא מזיקות. נסו, ודווחו לנו על התוצאות בהצלחה ליאת נ.ב - נזכרתי בספר המקסים על 'קריקטור הנחש הטוב', שלפני שנים רבות היה להיט פה בבית. אולי שווה לנסות גם אותו.

שלום רב לפני כחודש עברנו לבית חמותי בעיר אחרת. המעבר לא היה קל עבור בתי בת השנתיים וחצי ורק כעת היא מתחילה להסתגל. אני משתדלת להמשיך בשגרת חיינו ואני שולחת אותה לגלן שהייתה בו עד כה. שאותיי הן: ברצוני לנסוע עם בתי בת ה5 לחופשה לבד האם הדבר יגרום טראומה , קשיים, חוסר בטחון וכדומה לבתי הקטנה לטווח הארוך(היא תשאר עם אביה וסבותיה). שנית, בספטמבר אני מעבירה אותה לגן חדש האם השינויים האלה ישפיעו עליה . כמו כן כיצד אוכל להכין אותה להסתגלות טובה יותר לגן החדש תודה!

היי מירי, השבתי לך למטה. הבנתי שבינתיים ראית. בהצלחה ליאת

שלום ליאת לפני כמה ימים הפניתי אלייך שאלה בנושא בני בן ה - 7 בנושא אופיו הייצרי והרגשי, ואוננות מרובה..לא קיבלתי תגובה. האם פנייתי התקבלה על ידך? (אינני זוכרת את השם שבחרתי אז, לא בטוחה שהוא "טליה").

שלום טליה, לא יודעת להיכן שלחת את פנייתך, אך לא ראיתי כזו. שאלות את מוזמנת להפנות לכאן באמצעות האייקון "הוספת הודעה חדשה". אם התכוונת ליצור עמי קשר בדרך אחרת, אנא עשי זאת דרך כתובת המייל- [email protected] לצערי, ההפניות דרך האתר אינן מגיעות אלי, ולכן אשמח אם, ככל האפשר, השאלות יופנו לכאן. כתבי שוב ואשיב ברצון ליאת

בני בן 8 בתקופה האחרונה הפך להיות אלים מילולית ופיזית במידה ואינו מקבל את מבוקשו, אנו מנסים לדבר עימו על כך כל פעם, הוא מביע חרטה אך שוב חוזר להתנהגותו זו. סובל במיוחד אחיו בן 15 אשר כלפיו הוא אלים במיוחד אציין כי הם חולקים את אותו החדר, (מבחינת לימודים הוא תלמיד טוב מאוד). מה לעשות ? בעלי ואני עובדי עצות ??

שלום ענת, אלימות פיזית ומילולית צריכה להיות מטופלת במעשים ולא בדיבורים. ילד בן 8 הוא עדיין צעיר, ובהחלט אפשר לעזור לו ללמוד להתמודד עם אכזבה וכעס בדרך פחות הרסנית. ילד שמגיב באלימות אם אינו מקבל את מבוקשו, למד שזו דרך יעילה להשיג אותו בכל זאת. לכן, לפני הכל חשוב לוודא שהתנהגויות אלימות לא יגררו שום רווח עבורו. כאשר הוא מתנהג בתוקפנות, מוטב לנסות ולעצור אותו פיזית, ולהרחיק אותו בנחישות מהסיטואציה, ללא נאומים והסברים (אותם הוא ממילא מכיר בע"פ). אפשר לומר בקצרה "כל זמן שאתה אלים לא נעים לנו איתך, ולכן אנחנו מבקשים שתלך לחדרך". יש לצפות להתנגדות או מחאה, אך בעיני חשוב לעמוד בדרישה. אפשר לקצוב את זה בזמן, ולהשאיר פתח -"כשתוכל להתנהג כמו ילד גדול, ללא אלימות, נשמח שתהיה איתנו". חשוב להצביע על האפשרות לפיה המילים אצלכם בבית נמצאות בסכנה של זילות. אתם מדברים איתו שוב ושוב, אך הוא ממשיך בהתנהגותו - כלומר, הוא למד שהמילים שלכם אינן שוות הרבה, והוא מביע חרטה שוב ושוב, אך חוזר לסורו - מה שמעיד שגם למילה שלו יש ערך מועט. במצבים כאלה, כאמור, מוטב לדבר מעט ולפעול יותר. כך הוא ילמד שכאשר אתם אומרים משהו (למשל שאינכם מוכנים לסבול אלימות בבית), אתם גם מתכוונים לכך. אם את מרגישה שמדובר בקושי רחב יותר בהצבת גבולות, תוכלו לפנות להדרכת הורים קצרה וממוקדת, שתחזיר לכם את העמדה ההורית הסמכותית, הנחוצה לילדים בכל גיל. בהצלחה ליאת

שלום רב ברצוני לשאול 2 שאלות: לפני שלושה שבועות עברנו לחמותי (בעיר אחרת).אני חושבת שבתי בת השנתיים וחצי קבלה את זה קשה בהתחלה היא רצתה לחזור הביתה וכעת היא כל הזמן מייללת, מחפשת אותי וצמודה אלי. היא ממשיכה ללכת כרגע לאותו הגן. ברצוני לנסוע בעוד כשבועיים עם בתי הגדולה לחופשה של ארבעה ימים כאשר הקטנה תשאר עם אביה ועם סבתה. שאלתי האם הנסיעה  תיצור טראומה ,חוסר בטחון ,פחד וכדומה לטווח הארוך? שאלה נוספת- בתחילת ספטמבר(לאחר כשבועיים של חופשה בבית(בהם אולי אסע למס' ימים) אני אעביר אותה לגן חדש כיצד אוכל להקל עליה את המעבר? האם לוותר על הנסיעה? תודה ,מירית

שלום מירית, מעבר דירה יכול לעורר קושי רגשי ולדרוש תקופת הסתגלות אצל קטנים וגדולים כאחד. אני מניחה שלגור בביתה של החמות זה לא פשוט גם עבורכם, ויתכן שזה יוצר בלבול, מבוכה ואי שקט אצל כולכם. לא ברור אם המעבר משדרג את תנאי חייכם או להפך, אך בכל מקרה השינוי כרוך בצורך בהתארגנות מחדש. פרידה לארבעה ימים מציבה גם היא סוג של אתגר עבור בתך. אני מניחה שהאופן בו היא תחווה את זה תלוי במידה רבה ביחסיה עם אביה וסבתה, ובמידה בה הם מעורבים בגידולה ובסדר היום שלה בימי שגרה. לטווח הארוך לא אמור להיות נזק, אבל חשוב לנסות ולהקל עליה גם לטווח הקצר, ולהכינה לפרידה. תוכלי להשאיר לה מתנות קטנות, לדבר איתה בטלפון כל יום, ולהבטיח צ'ופרים קטנים שתביאו לה בחזרתכן. אם את מתכוונת להעביר אותה לגן החדש בתחילת ספטמבר, רצוי להימנע ממעמסה רגשית נוספת באותם ימים. הקליטה בגן חדש דורשת הרבה מאמץ מהפעוטות, ולכן מוטב להתחשב ולהתמסר לתהליך יחד איתה, עד יעבור זעם. אני ממליצה לדחות את הנסיעה או את הכניסה לגן, ולהשתדל ככל האפשר לא לתזמן אותן יחד. בהצלחה ליאת

תודה על התשובה, אדחה את הנסיעה!

שלום רב ליאת היקרה, ראשית אומר שאני מזדהה מאוד עם האמא שכתבה כי ביתה בת ה-8 וחצי מנודה מחברותיה. גם אצלנו יש תקופות כאלו כבר במשך שנתיים, וקשה לי מאוד לראות מן הצד...אני מרגישה כמוה! לאחר התלבטויות רבות, החלטנו לערוך לבננו אבחון פסיכולוגי או פסיכודידקטי. יש לו קשיים חברתיים, לא "קורא את המפה החברתית" כפי שנמסר לנו מיועצת בית הספר , אבל גם קשה לו מאוד לדחות סיפוקים ,מגיע לבכי מהר מאוד (בשניות) ומזכיר בתגובותיו אלו ילד כבן שנתיים לפעמים. בעזרת שיחה עם פסיכולוגית(חודשיים שיחות שלנו ההורים עם הפסיכולוגית) - קיבלנו יעוץ לאבחן את הילד אבחון פסיכולוגי(או פסיכודידקטי.יש לציין כי הילד חכם מאוד ומצליח מאוד בלימודים) כדי שאפשר יהיה לדעת יותר במדיוק במה להתמקד. מה דעתך? היכן ניתן לעבור איבחון שכזה? האם יש אפשרות דרך קופת החולים?(כללית מושלם) כי הבנו שאיבחון כזה הוא יקר מאוד. תודה רבה, אמא מודאגת מאוד.

שלום טלי, אם אני מבינה נכון, הקושי של בנך אינו אקדמי, ולכן אין צורך באבחון דידקטי, אלא פסיכולוגי-רגשי. מדובר בבטריית מבחנים שונה מזו נהוגה באבחון הדידקטי, ועושים אותה בעיקר פסיכולוגים קליניים של ילדים. לצערי, איני בקיאה בנוהלי קופות החולים בכל הנוגע לאבחון, ולכן הייתי מציעה להרים טלפון לאחד הפסיכולוגים (לילדים) שעובדים עם הקופה, ולברר איתו איך זה עובד. אבחון הוא אכן תהליך יקר, יחסית. אומר בזהירות, שפעמים רבות פסיכולוג קליני מנוסה יכול לעמוד על הקשיים הרגשיים בצורה לא רעה בכלל בקליניקה, גם ללא אבחון. גם אם התמונה הקלינית הראשונית אינה שלמה במפגש הראשון או השני, הרי שתוך זמן לא רב מעבר לזה, הענינים מתבהרים, ותרומתו של האבחון אינה דרמטית. קשיים חברתיים ודחיית סיפוקים, כפי שאת מציינת, מאד בולטים ונוכחים בחייו כרגע, ולכן מסתמן כיוון להתערבות טיפולית גם ללא אבחון. שווה לחשוב על זה פעם נוספת, ולהתייעץ עם הפסיכולוג הקליני שאמור לטפל בילד. בהצלחה ליאת

הבן שלי בן 3 טוב לב ומקסים בהתנהגותו. המצבים של עימות מול סיטואציה כוחנית לא יודע כיצד להתמודד. אם חוטפים לו צעצוע יעמוד המום ולא יגיב. אם מרביצים לו יגיד לא להרביץ ולא יפעל - יזוז / יחזיר. אבקש לדעת אילו כלים ניתן לתת לו בהתמודדות במצבים אלו. וכן האם הוא נפגע רגשית מהם.

שלום שחף, ראשית, אני מזמינה אותך לחפש בתחתית עמוד זה את תגובתי לטלי, שפנתה ב-20.7 תחת הכותרת רגישות-יתר. נדמה לי שגם במקרה שלכם, מדובר בילד שלמרבה המזל לא היה צריך להיאבק על כלום, וככזה גדל להיות ילד טוב לב, נדיב ושוחר שלום. מבחינתי, אם היו לנו עוד הרבה ילדים כאלה, החברה שלנו הייתה נראית - אולי - קצת אחרת. מאידך, העולם החברתי אכן תובעני, ולא היינו רוצים שהילד שלנו יפתח דפוסי תגובה כנועים ופסיביים. כהורים, יש לנו תפקיד מכריע בסוגיה זו. תוכלי לבדוק עם עצמך (אומץ! אומץ!) עד כמה אתם, בבית, מאפשרים לו לעמוד על שלו, ואיך אתם מנהלים קונפליקט. קורה לא פעם שהורים מתגאים בילדים מאד משתפי פעולה ו'טובים', כאשר למעשה כל ביטוי של התנגדות או מחאה אינו מתקבל, או זוכה לביקורת גלויה או סמויה. שווה לבדוק עד כמה אתם, כמשפחה, סובלניים למצבי עימות או קונפליקט, והאם אין ניסיון (מודע או לא מודע) להימנע בכל מחיר מההתנגשויות הבלתי נמנעות הכרוכות בחיים בצוותא. נסו לעודד אצלו גילויי עצמאות, להתעקש לדעת מה הוא עצמו רוצה או מעדיף. לשים לב (אפילו תוך השקעת מאמץ) לגילויים הכי עדינים של אסרטיביות ולעודד אותם ("ראיתי שלא כ"כ רצית לגמור את השניצל היום. זה בסדר. אני שמחה שאתה אומר לי".) במקרה של מכות בגן, לטעמי לא נכון לעודד ילד להחזיר, אלא דווקא לסגת מסיטואציה אלימה ולהתרחק מילדים פוגעניים וכוחניים. רוב הילדים לומדים, בסופו של דבר, לתמרן במצבים הללו, ולשרוד אותם ללא פגע. בברכה ליאת

שלום רב, הכלב הקשיש שלנו נחלש וחלה וכנראה שאין מנוס מהמתת חסד. בכוונתנו להרדים אותו אצל הווטרינר ואחר כך לקבור אותו היכן שהוא. הילד, בן שלוש ושלושה חודשים, מאד קשור אליו. אשמח לקבל עצה עד כמה לשתף אותו בתהליך וכיצד להכין אותו לפרידה מהכלב. האם לקחת את הילד איתנו לווטרינר? האם לתת לו להשתתף בטקס הקבורה? האם לספר לו שאנחנו עומדים להרדים את הכלב? אשמח לקבל תשובה מפורטת. תודה, גלי

שלום גלי, פרידה מחיית מחמד, גם כשהיא בנסיבות עצובות כשלכם, היא דרך טבעית ונכונה להתוודע אל נושא המוות, ואל העובדה שהוא מלווה את החיים ומעניק להם משמעות. אני חושבת שילד בגיל שלוש עדיין אינו יכול להבין לגמרי את רעיון המתת החסד. תפיסת המוסר של ילדים כה צעירים היא פשטנית למדי, וקשה להם (וגם לחלק מהמבוגרים) להבין את מורכבות העניין, הכורכת "המתה" ו"חסד" בפעולה אחת. לכן, אפשר להסביר ולומר שלקחתם את הכלב לווטרינר כי ("כמו שראית") הוא היה זקן וחולה מאד, וכל הניסיונות להצילו לא הצליחו, והוא מת. כדאי להדגיש את הרעיון שמי שמת לא מרגיש שום דבר ולא כואב לו כלום. תוכלו לספר לו שאתם עומדים לקבור את הכלב באדמה, ושתאפשרו לו לראות את הקבר. אפשר לחסוך לו את הקבורה עצמה, אך לאפשר לו להשתתף בטקס קטן שתעשו מעט אח"כ בנוכחותו. היתרון הגדול בהמתת-חסד הוא, בין היתר, היכולת להיפרד כמו שצריך מהאהוב שלנו, וכדאי להכין את הילד לרעיון הפרידה ("הכלב שלנו זקן וחולה מאד, והוא כנראה ימות בקרוב. אבל היו לו חיים טובים והיה לנו נורא כייף ביחד. בטח נורא נתגעגע אליו"). בעיני, לא כדאי לקחת אותו איתכם לווטרינר, וגם לא לקשור בין "הרדמה" ומוות. עדיף לעשות את כל זה כשהוא אצל סבתא או בגן, ולהציב לו עובדה מוגמרת, כאמור אחרי הכנה קצרה (של מס' ימים עד שבוע). ללא ספק אתם עומדים בפני מהלך מכאיב ולא פשוט גם עבורכם, ואין לי אלא להביע את השתתפותי הכנה. אודה לך אם תוכלי לשתף אותנו בהמשך, ולספר עוד על החוויה ועל איך התמודדתם איתה. שבת שלום ליאת

בני כיום בן 6. מאז שהיה תינוק (בן חודש) עד גיל 3 , הוא היה מתעורר כל 20 דקות בלילה, וכל לילה שלו היה כ 5 שעות ( כולל ההפסקות).מחסור השינה שלו היה מאוד חמור והשפיע על התנהגותו. מגיל 3 עד היום הוא ישן כ 8 שעות (מתעורר כדי להתכסות ונרדם מיד).אני מאוד מודאגת האם יש נזקים ארוכי טווח למחסור השינה?, אלו בדיקות עלינו לערוך?, האם הנזקים תמידיים כמו נזקים לגדילה או למוח או שניתן לתקן? אציין שהוא כיום נראה ומתנהג כמו ילד בן 5 (והוא בן 6). באבחונים הכל תקין, נמוך לגילו, ובהתנהגות נראה "מרחף". תודה אם מודאגת

שלום מיה, איני מומחית בתחום הפרעות שינה והשלכותיהן הנוירולוגיות ו/או אחרות. ממליצה לך לפנות למרפאת שינה או למומחה בתחום, ולהירגע. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום, יעל בת חודשיים וחצי נרגעת מבכי רק איתי - האמא - ולא עם בעלי, למרות שהקשר ביניהם הוא מצוין. למה זה קורה ומה אפשר לעשות??

שלום אן, יעל נרגעת איתך מהר יותר מאשר עם בעלך, כנראה בגלל שאת זו שנקשרת באמצעות חושיה למזון ולטיפול הקנקרטי בה. יתכן שאת מצליחה לחוש אותה ולהתכוונן אליה טוב יותר, וזה קורה בדר"כ כי האם מבלה פיזית יותר זמן עם התינוק בהשוואה לאב. אני מאמינה שככל שיעל ואבא יבלו יותר זמן יחד, כך יגבר בטחונו בעצמו, ובהתאמה גם יכולתה של יעל לבטוח בו ולהירגע בזרועותיו. לפעמים, בגלל העובדה שהילד נרגע מהר יותר אצל אמו, קיימת נטייה של האב לוותר ולהתרחק, ונטייה של האם לזנק ראשונה אל התינוק. מצב זה, כמובן, מנציח את הפער. השתדלי לתת להם להסתדר יחד, גם אם זה ייקח בהתחלה מעט יותר זמן. הסבלנות משתלמת. בברכה ליאת

שלום לך ליאת יש לי בעיה מורכבת ואני זקוקה נואשת לסיועך. ביתי ( 8.5) הצעירה העולה לכיתה ג' יפה ,טובת לב, חיכנית ונבונה,. מזה זמן רב שהבנות בכיתתה מציקות לה ודוחות אותה בכתה , בגן השעשועים , בחוג ובקייטנה שהיתה לאחרונה. זה מתבטא ב: " את לא משתתפת בקבוצה שלנו", סודות מגמתיות , צועקות עליה :"די" וכדו'. בהיותה יותר קטנה הערתי לאחת הבנות ( שהיום מאוד מקובלת בכיתה)שהציקה לה בגן השעשועים מאוד -היא ואימה הסיתו בנות רבות בטענה:" שהאם מתערבת לה ומציצה על הילדות" ואפילו איימה על אחת הבנות שלא תתחבר עם ביתי וזאת כמובן הושפעה ממנה מיידית. יצא לי פעמים רבות מאוד לצפות מהצד ביחס דוחה כלפי ביתי מצד בנות אלו כשליבי נשבר ואני מנסה לא להתערב. היום בתקופת הקיץ הבנות נפגשות מדיי יום בגן השעשועים הסמוך מאוד לביתינו (בנוכחות האימהות)ומשחקות כשביתי לעיתים קרובות מאוד חוששת לצאת לגן לאחר שראתה את ה"קנוניות " הנמצאות בו, ישנן מספר מועט של בנות שקטות שמוסתות והולכות אחר ה"עדר"! לצערי בשבוע שעבר פניתי טלפונית לאחת האמהות שביתה אחת ה"מובילות" להתנהגות זו כלפי ביתי וביקשתי ממנה למגר את תופעת ההסתה והסודות החברותיות כלפיי ביתי והתוצאה הייתה סיכסוך קולני ומרושע ממנה. ביתי נבונה וקולטת שקשה לי מאוד על- אף שאני מנסה להמנע מלשדר לה זאת. אני שרוייה במצב נפשי עגום המונע ממני לתפקד משפחתית וחברתית, עקב המצב חזרתי לעשן ואפילו נאלצת לקחת כדוריי שינה והרגעה. נ.ב ניסיתי בעבר להזמין מעט בנות אלינו אך רובן היו "תפוסות". דבר שמונע ממני לעשות זאת כדי לא לאכזב ולפגוע בביתי. אנא עיזרי לי , השתדלתי לתמצת אך עקב המצב אני חשה כשבר כלי מרוסק חסרת אנרגייה וכמהה לצאת ממצב זה. חשבתי תיאורטית עם בעלי אפילו לעבור לדירה בעיר אחרת , אך מעשית זה כרוך בניתוק ילדיי הגדולים יותר מחברתם ומבית סיפרם וכן ריחוק ניכר ממקום עבודתו של בעלי ושלי וכן מי מבטיח לי אם במקום אחר ייטב לביתי??!! עלי לציין שמעבר לשתיי הכיתות האחרות אינו יעיל בגלל ההרכב הכיתתי שאני מכירה היטב שבהן שלא יועיל לה כלל . אנא עיזרי לי תודה לך מראש אורנית

ווואו, קראתי את הודעתך, אני אמנם לא פסיכולוגית,אך כאמא גם אני חוויתי "חוויות" מהסוג הזה, אפילו כמעט הלכתי פעם מכות עם איזה אבא אלים שקלט שהערתי משהו לבנו שניטפל לבני, ואני רוצה לאמר לך ,ש"הכל עובר חביבי" זו לא קלישאה, זה נכון והאמיני לי אפילו לא משאיר סימנים אצל ילדינו. רק אצלינו, האמהות. אנחנו לא שוכחות. אני רואה זאת כהזדהות יתר עם ילדינו, דבר שלא צריך להיות. אסור לנו להזדהות מידי עם הילד. צריך לדעתי הלא מיקצועית, לשדר ביטחון להבין שזה שיעור בחייו של הילד, והוא ממש, אבל ממש ממש לא יזכור דבר בעוד מספר שנים. תיהיי בטוחה. ! זה קצת קיצוני לחשוב על מעבר דירה או עיר, קיצוני בהזדהות היתר שלך. לכן, לדעתי את צריכה לבדוק את הבעיה עם עצמך ולטפל בה ולא עם בתך. היא תסתדר.

שלום אורנית, אין דבר עצוב ומכאיב יותר להורים, מאשר לראות כיצד הילד שלהם הופך קורבן לדחייה, התעלמות או הצקות מצד ילדים אחרים. זהו התחום היחיד (חוץ מהתחום הרפואי, אולי) שאין לנו, כהורים, שום שליטה על המתרחש בו. ילדים יודעים להיות לפעמים חסרי רגישות וחסרי חמלה, אם כי לא תמיד זה מה שמכתיב את הסטאטוס החברתי של הילד. בהחלט יתכן שמשהו אחר (מלבד רשעות ואכזריות) גורם לבתך להישאר מחוץ למעגל החברתי הספציפי הזה, וכדי להבין מהו, יש לנסות לבחון באומץ גם את ההתנהלות שלה מול הבנות. אני מסכימה עם האמא שכתבה לך, וחושבת שתגובתך הרגשית עוצמתית מאד, ולא בטוח שהיא תורמת לתחושת הביטחון והערך של ילדתך. יתכן שמה שקורה לה בימים אלה מעורר אצלך הד מימים ואירועים בעברך, ופותח פצעים ישנים. כרגע, אני ממליצה לך להזכיר לעצמך שאת והיא אינכן ישות אחת, ושבתך יכולה להתמודד עם מצבי קונפליקט ותסכול. בוודאי שאין צורך להוסיף לה מועקה בשל מצבך הנפשי הקשה. אני ממליצה לך לפנות למורה וליועצת ביה"ס, ולבקש להיפגש איתן עוד לני תחילת שנת הלימודים. למורה יש יכולת לא רעה בכלל, לסייע לילדים שנשמטו את שולי המעגל החברתי. היועצת תוכל להעריך את התהליכים החברתיים, ולהציע עזרה רלוונטית. מעבר לכך, תוכלי לחזק את בתך, להביע ביטחון בכישוריה ובכוחות שלה, ולהעניק לה שפע של אהבה מבית. זכרי שבדר"כ בשוליים יש יותר מילד אחד, ויתכן שחברותיה הטובות יתגלו דווקא בקבוצת הילדים השקטים, שאינם בקבוצת ה'מקובלים'. ילדים אלה עשויים להיות רגישים, טובים ומתחשבים הרבה יותר, גם אם אינם מפיצים 'זיו' של סלבריטי. בהצלחה ליאת

היי ליאת היקרה אני מקבלת בברכה את כל עצותייך החשובות ,אין ספק שדברייך והתרשמותך כ"כ נכונים ועליי לנסות ל"התנער" מתחושותיי ורגשותיי הקשים כלפיהן, מה דעתך על חוג שחייה שנתי שארשום אותה שנה הבאה על מנת למלא לה את שעות הפנאי?(3 פעמים בשבוע - האם זה לא מוגזם??) מקווה שאאזור אומץ ואפנה לצוות החינוכי- זה באמת לא קל לי כיוון שלילדה יש שם טוב בבית הספר ,ומכאן המצב ישתנה. ליאת, היכן אוכל לקבל יעוץ הורי יעיל באיזור חיפה ? (במיוחד לקבל טיפים וכילים מה לומר לילדה ומה לא! וכיצד לכוון אותה על מנת לסייע לה - זאת משאת נפשי!) את כ"כ צודקת, אין ספק שמצבי הנפשי (שמשודר לילדה באל-כורחי ) גובר על שליטתי הרגשית ולכן אוליי אני שוגה ובהתנהגותי. האמת ההגיונית - כשטוב לביתי אני פורחת, מאושרת, רגועה- כאילו הרווחתי את עולמי!! אך ההיפך- כשאני מבחינה שפוגעות בה - זה כמו "מתג" המכוון את מצב רוחי ואת חוסר סבלנותי ולפיכך את תיפקודי. תשובתך חשובה לנו מכל ומודים לך מקרב לב אורנית הלוואי שיכולתיי להוסיף לך פרטים נוספים ואפילו תמונות שהתמונה תתבהר לך יותר אך אני חוששת מזיהוי( אשמח לעשות זאת למייל שלך.

שלום בני בן השנה וחצי היה איתי בבית ועכשו צריך ללכת לפעוטון. איך להקל עלו את ההסתגלות בגן בימים הראשונים.כמה שעות להיות איתו? האם כדאי להיות במשך כל השבוע שעה ולתת לו בהדרגה להיות לבד כל יום עוד שעה לבד?אמרו לי שכבר ארגיש אבל מה לעשות אם הילד בוכה אחרי שעה ביחד?האם להישאר עוד שעה בהתחלה?ואם הוא לא יבכה בהתחלה יכול אח"כ פתאום לבכות.. תודה

שלום טל, הסתגלות טובה לפעוטון או לגן תלויה ביותר מגורם אחד. היא קשורה למאפייני הילד עצמו (כמו מזג, גיל, בשלות) במאפייני ההורה (למשל רמות חרדה, צורך בשליטה) במאפייני הקשר הורה-ילד (הרמוני ובטוח, סימביוטי, חרד), במאפייני הגן והגננת (מס' ילדים, גיל הילדים, אופי המבנה, שעות הפעילות, רמות החרדה של הגננת, יכולתה לסבול נוכחות של הורים בגן, וכד'). כפי שאת ודאי מבינה לאור האמור כאן, קשה לתת עצה שתתאים לכל הילדים, לכל האימהות ולכל הגננות. ובכל זאת כמה דברים שכדאי לזכור. עבור ילד קטן, בעיקר מי שנכנס לגן בפעם הראשונה, מדובר במעבר דרמטי, המצריך תקופת הסתגלות. עליו ללמוד להיפרד מסביבתו המוכרת, להיפרד מדמויות מוכרות (אמא, מטפלת), ולסמוך על דמויות חדשות ולא מוכרות כמקור לחום, הרגעה וביטחון. לילד קטן עדיין אין תחושת זמן טובה, ושעה יכולה להיחשב כנצח. לכן, באמת חשובה ההדרגתיות, אך אין בה די. רצוי להקפיד על כמה כללים, גם כשנפרדים בהדרגה. ביום-יומיים הראשונים מוטב להגיע עם הילד לגן, לשהות יחד איתו כשעה וללכת איתו הביתה, רצוי כשהוא נשאר עם "טעם של עוד". ביום השני אפשר להאריך את השהות המשותפת, ולנסות לשמור על פרופיל נמוך ככל האפשר. כדאי לאפשר אינטראקציה חיובית עם צוות הגן גם אם את שם, ולעודד מצבים בהם הגננות הן הכתובת לעזרה ולא את. גם ביום השני, מוטב לקחת את הילד איתך הביתה, אפילו אם את מרגישה שנעים לו. מהיום השלישי ואילך אפשר להתחיל להיפרד לזמנים קצרים, ולהגיע מהר יחסית, גם אם הגננת מדווחת שהכל נהדר. חשוב לזכור שגם אם הילד אינו בוכה, הוא נמצא בסיטואציה לא מוכרת, ולא ממש מבין האם תבואי, מתי תבואי, ולמה בדיוק את מתכוונת כשאת אומרת לו "נתראה בצהריים". יש ילדים שבאמת נראים נפלא ביום הראשון, והבכי מתחיל רק ביום השני או השלישי, כשהם מבינים שהסידור החדש הוא לתמיד, וכבר מבינים מה המשמעות של להישאר הרבה שעות בלי אמא. יש, כמובן, גם את המסתדרים, שנראים אדישים או מרוצים מהסידור החדש. איכשהו, עבור רוב הילדים זהו סוג של מאמץ. כשמגיעים בבוקר אל הגן, רצוי לא למצות יחד עם הילד את כל מה שלגן יש להציע. עדיף לאפשר לו לחקור את הסביבה בקצב שלו, ולהשאיר חלק מהכייפים כאמצעי-עזר לגננת עצמה, שנשארת לפעמים עם ילד בוכה אותו עליה להרגיע ביעילות. לאחר ימי הקליטה הראשונים, החליטי על זמן סביר של שהות משותפת, רצוי לא יותר מכמה דקות, והיפרדי ממנו לשלום. מוטב לא למרוח את הפרידה, אך גם לא להיעלם בפתאומיות ללא ידיעתו. כשאת באה לקחת את הילד הביתה, עשי זאת בקיצור, וצאי איתו מהגן מבלי להשתהות הרבה. חשוב שהילד הקטן יידע שכשאת באה - הולכים, והמאמץ היומי שלו הסתיים. כל האמור כאן, יכול להיות מאד לא רלוונטי, אם הגננת שלכם אינה ידידותית כלפי תהליך הדרגתי שכזה או כלפי נוכחותם של הורים בגן. אחרי הכל, גם עבור הצוות, ימי הקליטה הם מאד לא פשוטים, והגננות מעדיפות להגיע מהר ככל האפשר לשגרת עבודה, גם במחיר של מס' ימי בכי 'מרוכזים'. אישית, איני מחבבת את הגישה הזו, ומקווה שתצליחי ליישם לפחות חלק מההמלצות. אחרי הכל, רוב הילדים באמת מוצאים את עצמם די מהר מתאקלמים במסגרת החדשה, נהנים מהעושר והעשייה בגן, ומתמודדים לא רע עם הפרידה. הניסיון מלמד שכאשר ההורים עצמם סומכים על הגננת, סומכים על הילד ושלמים עם רעיון הפרידה, ההסתגלות של הילד טובה ומהירה יותר. לעומת זאת, הורים אמביוולנטים, חרדתיים-יתר, ומתקשים לסמוך עלולים 'להדביק' את הילד בחששות ובדאגות שלהם, ולהקשות על תהליך ההסתגלות. והנה, יצא לנו מאמר... מאחלת לשניכם הסתגלות קלה והרבה ימים של הנאה בגן החדש ליאת

שלום ליאת תודה על התגובה. מה הכוונה זמנים קצרים ?.."מהיום השלישי ואילך אפשר להתחיל להיפרד לזמנים קצרים, ולהגיע מהר יחסית, גם אם הגננת מדווחת שהכל נהדר." תודה

פנייתך לא הועלתה אל הפורום, הן משום שהיא חורגת מתחום התוכן שלשמו נועד הפורום, והן משום שאיני רואה את הסדרה 'מחוברות' ולכן קשה לי להתייחס לבקשתך ולספק מענה מעמיק. צר לי ליאת

אפשר לוותר על החלק שהתייחס למחוברות... השאלה בכל זאת נותרת בעינה... אני בטוחה שיש עוד מתבגרים שחוו את התחושה הזאתי של "לדעת מה הדבר הנכון לעשות" ובכל זאת, לא לעשות אותו, ולא זו בלבד, אלא לעשות משהו מנוגד לחלוטין... אם בכל זאת את מוצאת לנכון שלא להעלותה אל הפורום, אקבל זאת בהבנה. בברכה, אני.

היי, ככל הנוגע להתנהגות עם החברות, בניגוד לציפייתן, את עצמך נתת את ההסבר: הצורך לבחון את תגובתן, ואולי גם את נאמנותן לך. התנהגויות אחרות של 'הכשלה' עצמית הן בדר"כ דרך להימנע מפגיעה בתחושת הערך העצמי. כאשר אני לא לומדת למבחן חשוב, אני יוצרת מצב של שתי אפשרויות לא רעות: האחת, שאכשל במבחן, אך אוכל להגיד "לא למדתי כמו שצריך". זה לא שאני טפשה או לא מוצלחת... השניה, שאצליח במבחן, ואז אוכל להגיד "אני גדולה! הצלחתי אפילו בלי ללמוד". כך, למעשה, נוצר מצב של חוסר איום על ה'עצמי'. מקווה שקצת יותר ברור כעת. מבטיחה לנסות לצפות בסדרה, כשיימצא הפנאי. לילה טוב ליאת

שלום רב, לביתי בת ה-4 קרתה תקרית בגן עם ילד מהגן בה הוא נגע בה באיבר המוצנע. במשך חודש שלם אם לא יותר היא טענה שכואב לה שם עד שבאמבטיה לאחר שבדקתי אותה פיזית היא נפתחה בפניי וסיפרה לי מה קרה. לגרסת הילד היה שם ילד נוסף שנגע בה אך הוא לא עשה דבר לא נתמכה על ידה. היא כל הזמן אמרה שהוא נגע לה. כאשר ביקשתי ממנה לתאר כיצד הוא עשה זאת היא הושיטה את ידייה לאיברה והכניסה את אצבעותיה לשם. שוחחתי עם הגננת ועם פסיכולוגית אשר אמרה כי אין לי מה לדאוג, הדבר מאפיין ילדים בגיל זה. עלי להסביר לה שהגוף שלה הוא ברשותה וכיוצא בזה. ברצוני לשאול 2 שאלות: 1) לאחרונה לאחר ניתוק ממושך הפגשתי בינה לבין הילד. הם שמחו מאוד נוכח המפגש המחודש (הם חברים טובים בגן). האם עשיתי טעות שהפגשתי ביניהם?, האם עלי למנוע את המפגש ביניהם בשעות אחר הצהריים? 2)בביקור הנ"ל הילד ביקש לעשות עם ביתי מקלחת, האם המתינה לתגובתי ואני השבתי כי אין לי בגדים להחלפה לילדה וכי עלינו ללכת. האם שגיתי בעשותי כן?ת האם היה עלי לומר ליד האם והבן (אותו ילד שעימו קרתה התקרית) כי אסור לבנים ובנות להתקלח יחד?. ראוי לציין כי הסברתי לילדתי שוב בצאתי משם כי מותר לה להתקלח רק עם בנות והגוף שלה הוא רק שלה. 3) האם העובדה שיש לה אח בן תשעה חודשים מבלבלת אותה משום שמצד אחד אני אומרת לה שמותר לה להתקלח עם בנות ולא עם בנים וכי אסור לבנים לראות את האיבר המוצנע שלה משום שהוא רק שלה אך מצד אחר אני מקלחת אותם יחד?. למרות הכל שהוא תינוק קטן, הרי הוא בן ולא בת. אודה לקבלת תשובה משום שהדבר לא נותן לי מנוח. תודה, מאי.

שלום מאי, כמו שנכתב כאן לא פעם בעבר (את מוזמנת לדפדף), ילדי גן מגלים סקרנות רבה סביב איברי הגוף המוצנעים, ומפעילים יצירתיות רבה בניסיונות לחקור אותם. בגיל זה נראה הרבה משחקי "אבא ואמא", "רופא וחולה", וכיוב'. ועדיין, בשל הרגישות הרבה סביב סוגיות של פגיעה מינית, ובגלל מקרים בהם ילדים נופלים קורבן לניצול והתעללות מינית, חשוב להדגיש שוב ושוב את ההכרח לשמור על צנעת איברי המין, ולהישמר מכל מגע פולשני מצד אנשים אחרים, גם אם מדובר בחברים מהגן (בנות או בנים). אני חושבת שאין כל סיבה למנוע מבתך להתרועע עם הילד שנגע בה, כל עוד הובהר לשניהם היטב מה מותר ומה אסור ככל הנוגע לאופי המשחקים שלהם. כשהם משחקים יחד, לא יזיק לפקוח עין ולהשגיח מפעם לפעם, ולא לאפשר למשחקים מאחורי דלתות סגורות. כמובן שאין לאפשר מקלחת משותפת, וגם אין צורך להתפתל עם תירוצים. אפשר לומר בבירור "לשחק - בבקשה, להתרחץ - כל אחד בבית שלו!". תוכלי להוסיף עוד ולומר שאת מרשה לה להתקלח עם אחיה הקטן, "כי הוא חלק מהמשפחה שלנו, והוא עוד קטן, וכשהוא יהיה גדול, גם הוא יתרחץ בנפרד". בברכה ליאת

ליאת שלום, רציתי להתייעץ איתך בקשר לאחי. אמנם ניסיתי כבר לבד לחפש תשובות ולחשוב מה הייתי עושה עם היה מדובר במישהו אחר אבל כנראה זה יותר כשזה אתה מעורב אישית. בכל מקרה, אח שלי בן 12, וכמו שמעיד על עצמו כבר "מתבגר" (מה שבטוח גם מסביר הרבה אבל לא הכל). עכשיו קיץ כמובן והוא החליט שהשנה הוא לא רוצה ללכת לקייטנה לראשונה מה שיוצר מצב שרוב הימים הוא נמצא לבד בבית ומבלה את רוב או יותר נכון כל שעות היום על המחשב והטלוויזיה. ההורים שלי כל הזמן מתעצבנים עליו על זה (והאמתי שגם אני לפעמים) ולוחצים עליו שיקבע עם חברים מהכיתה, שיזמין אותם או משהוא כזה. הבעיה היא שהוא כל הזמן מתחמק מזה ולא ברור למה. לא זה לא נראה משהוא שמתאים לאופי שלו. עובדה שאם שכנים שלנו הוא כן אוהב להיות ואפשר לראות איך טוב לו שהוא כן נמצא בחברה. הבעיה היא שזה בקושי קורה והוא מונע את זה מעצמו. בפעמים שניסיתי לדבר איתו על זה הוא התחמק. היום בעקבות הצעה שלי איתו שאולי יארגן מסיבת פיגמות עם חברים (חשבתי שאולי משהוא יותר מאורגן, רק סרטים ואוכל יוכל להיות גם פיתרון טוב וגם הנאה) הוא פלט בכעס שאין מה לעשות אצלנו בבית, שלא כמו אצל חברים שלו. הצלחתי להבין שכנראה זאת אחת הסיבות להתבודדות אבל כשניסיתי להבין יותר הוא שוב ברח. השאלה שלי היא בעצם עד כמה ללחוץ עליו לדבר? מצד אחד אני לא רוצה להגזים (ואני יודעת כמה הוא סגור )ומצד שני מנסיון העבר הוא כן עזר לו שהוא שיתף אותי בדברים וקשה לי עם ההרגשה שהוא מסתובב עם דברים קשים לבד. וכמובן גם יש את הצד הקונקרטי של מה עושים בפועל. ממש לא חסר לנו שום דבר אבל הוא צודק שבהשוואה לחברים שלו (שמגיעות ממשפחות טחונות בכסף) ההרגשה היא שאצלנו יש פחות. אני ממש מצטערת על האורך. תוצאה של בלבול ודאגה. המון תודה. וסליחה.

שלום רב, כמו שכבר נאמר כאן השבוע באחת התגובות, החופש הגדול יכול להיות, עבור ילדים מסוימים, חגיגה של ממש, בעוד עבור אחרים זו תקופה של נתק מחברים, של היעדר הזדמנויות חברתיות, של שיעמום ובטלה חסרת תכלית. הסירוב שלו ללכת לקייטנה, לפחות בגיל הזה, מעיד במידה רבה על בוחן מציאות תקין. כמתבגר צעיר, הוא מכיר ביתרונותיו של החדר הממוזג, המצוייד במחשב וטלוויזיה, על פני התרוצצות בחוץ בטמפרטורה של 300 מעלות בצל... כדאי לזכור שעבור ילדים ומתבגרים רבים, המחשב הוא "ארובת החמצן" דרכה מתנהלים החיים החברתיים. בעיני זה לא תמיד נורא כ"כ. אם את מרגישה שאחיך מגלה סימני דיכאון ומצוקה, כדאי לנסות להתקרב, לשדר זמינות (ללא לחץ) ולהסב את תשומת לבם של ההורים לאפשרות של פנייה לעזרה. מקווה שהקיץ המעיק יסתיים במהרה, ויפנה מקומו לטמפרטורות ידידותיות יותר, ואולי גם להזדמנויות חדשות עבור כולנו. בברכה ליאת

בתי בת 6 (אומצה על ידנו בגיל שנה וחודשיים) אומרת מפורשות כי שונאת בנות ורוצה להיות בן. מגיל קטן שנאה בובות והתעניינה במשחקי בנים בלבד. בגן התחברה ען בן ובת שגם היא קצת טום בוי ועד היום נשארה חברתה הטובה ביותר. במשחקי דמיון שמשחקת עם עצמה תמיד מגלמת את הדמות הזכרית, אם בבני אדם ואם בחיות. נוהגת לשוב ולומר כי ככה נולדה ואינה אוהבת מה שבנות אוהבות. איני מוטרדת מהעובדה שאוהבת משחקי בנים ואכן אנו קונים לה את המשחקים שאותם אוהבת, אך מוטרדת מחוסר שביעות הרצון שלה מן הזהות המינית שלה (ואיני מדברת על נטיה כי אני חושבת שזה אולי מוקדם עוד לקבוע) ומה זה יכול לגרום לה. בלבול?.... שאלתי היא מה דעתך המקצועית על כך. תודה, רוני

שלום רוני, ילדים המתמודדים עם הפרעה בזהות המגדרית שלהם עלולים לסבול ממצוקה, לא כ"כ מעצם הרצון להשתייך למין האחר, אלא כתוצאה מתגובות הסביבה, שבמקרה הטוב אינן אוהדות, ובמקרה הרע כרוכות בלעג ודחייה. מבחינה זו, מצבן של הבנות טוב משל הבנים, שכן ילדה "טום-בוי" נתפסת כחיננית ו'קולית', ויש המסבירים זאת במונחים פוליטיים-תרבותיים (לרצות להיות בן זה הגיוני, שכן לגברים, בכל התרבויות, יתרון בולט כמעט מכל בחינה). כרגע, קשה להעריך האם המשאלה להיות בן תחלוף מאליה, או תתבסס כזהות נוגדת מגדר. כרגע, חשוב לאפשר לה לחיות בשלום עם מה שהיא ומי שהיא, להשתדל להימנע מביקורת, ולתמוך ככל האפשר, כדי שלא יתפתחו בעתיד דיכאון, חרדה או פגיעה חמורה בתפיסתה את עצמה. בברכה ליאת

שלום רב, לאחרונה, דווקא בחופש הגדול, החל בני בן השבע (עולה לכתה ב') "לפספס" ולעשות קקי במכנסיים. מה שמטריד אותי במיוחד זה שהוא לא משתף איש בכך, הולך וזורק את התחתונים המלכולכים לכביסה, מחליף מכנסיים ומתעלם מכל העניין. לעתים קרובות זה מאד לא אסתטי, משום שתוך כדי הורדת המכנסיים סביבתו מתלכלכת, הוא אינו מנקה את עצמו היטב וכ"ד. כאשר אני מעירה לו על כך הוא מגיב בתוקפנות ולעתים אף מכחיש שהוא זה שלכלך את חדר השירותים. אני פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל לטפל בכך? האם לטפל בכך, או להתעלם? אודה לעזרתך.

שלום רות, בעיות של הצטאות (אנקופרזיס) יכולות להיות קשורות בגורמים שונים, החל מתהליך גמילה לא מוצלח שהשאיר 'ספיחים', מעצירויות חוזרות, ומבעיות רגשיות שונות, בהן גם כאלה הקשורות לאופי האינטראקציות המשפחתיות. הילד שלך מנסה לטפל בבעיה בכוחות עצמו, שזה נהדר, אך יש לעזור לו לעשות זאת ביעילות, מבלי לנזוף או לכעוס. אין לי ספק שהוא אינו גאה בתאונות הללו, גם אם נראה כי הוא אדיש כלפיהן. אני ממליצה מאד לפנות לפסיכולוג ילדים קליני, בעל ניסיון בטיפול באנקופרזיס, ולקבל הדרכה מסודרת. הערה חשובה: אם בריחות הקקי החלו פתאום, ולא היה לכך כל רמז בהיסטוריה שלו, חשוב להתייעץ גם עם רופא הילדים, ולשלול את כל ההיבטים הפיזיולוגיים. בהצלחה ליאת

תודה רבה על תשובתך המפורטת.

בני צריל להכנס לגן צעירים,בן 3 ילד יחיד כרגע.הוא מגיל שנה בגן,אך אינו משחק עם חבריו בגן בד"כ.מאוד רכושן,לא אוהב לשתף ולא יוצר קשר עם ילדים אחרים.בבית ועם מבוגרים(דודים,סבים),מאוד חברותי,תמיד רוצה שנשחק אתו ולא אוהב לשחק לבד.יש לו רגישות רבה שמדאיגה מאוד, ונמשכת המון זמן, למשל-שתי ילדות בגן אמרו לו "שובב" והוא בכה בכי קורע לב ואמר להן מס' פעמים,אסור להגיד לי שובב,לא אומרים לי שובב...והן כמובן ראו שזה עובד והמשיכו...ניסיתי להסביר לו כבר מס' פעמים שאם הוא יבכה ויראה שהוא נעלב כל פעם,ילדים ינצלו את זה ויעליבו אותו, אך הוא מאוד רגיש ותמיד נפגע מהעלבות.אני חוששת לעתידו בגן,בחברת ילדים שינצלו את רגישותו, האם יש מה לעשות בכדי לעזור לו להיות פחות רגיש ויותר חברותי?בנוסף,הוא מאוד מסודר ולא מוכן שיעשו דברים לא טובים,לדוגמא-ילד בגן עולה על משחק-אז הוא צועק בבכי המון פעמים-אסור לעלות על המשחק,לא עולים על המשחק,הוא נורא מתוסכל ונלחץ כשעושים דברים כאלו,למשל-אם הכסאות למעלה על השולחן אחרי שטיפה של הרצפה,הוא נלחץ וצועק שחייב להוריד אותם, מאוד מדאיג,יש משהו לעשות?

שלום טולי, ילד 'יחיד', הגדל בעיקר בחברת מבוגרים, יכול להיות רגיש יותר, ולו בשל העובדה שמעולם לא היה בתחרות וכמעט שלא התנסה במצבי תסכול ואכזבה. כל תשומת הלב של המבוגרים הייתה מוקדשת לו ורק לו, ההורים נוטים להשקיע רבות מזמנם להעשרה וטיפוח של הילד, עד כי אינו יכול/אינו יודע/אינו רוצה לשחק לבדו. ההורה לוקח על עצמו מרצון את תפקיד המשעשע, המעשיר, המעסיק והמפנק. ילד כזה עלול להיתקל בקשיים כאשר הוא מגיע לחברת הילדים, שאינם עושים לו הנחות. בחברתם הוא נאלץ להתחלק במשחקים, לוותר, להתאפק, ולפעמים גם לספוג עלבונות. כדי שילד יפתח כשירות חברתית, רצוי לדאוג שגם בחיק המשפחה יהיו מצבים בהם יהיה עליו לוותר, להתפשר, להתאפק, ולהתמודד עם אכזבות, הפסדים ותסכולים. כאשר אנחנו, מרוב רצון טוב, מרפדים לו את המציאות ו'מגהצים' עבורו כל מהמורה, אנו מונעים ממנו הזדמנות חשובה ללמידת הכללים החברתיים. כרגע, אני ממליצה לעודד כמה שיותר מפגשים חברתיים עם ילדים אחרים. בזמן קונפליקט, השתדלי לכוון אותו בעדינות לוויתורים ואיפוק, או הניחי לו להסתדר עם הילד האורח. נסי ליזום מצבים בהם הוא מתארח בבית של ילד אחר, כדי שיתמודד עם מצבים בהם לא הוא "בעל הבית". כאשר הוא בוכה מתוך עלבון, חבקי אותו, ואפשרי לו להביע את רגשותיו. הביעי ביטחון ביכולתו להתגבר על כאב זמני או אכזבה. אפשר לאמן אותו בהתמודדות עם תסכול ובדחיית סיפוקים, ולשבח אותו כשהוא מצליח ("ראיתי שנורא רצית את ה_____ בחנות, ואפילו בכית קצת, אבל הצלחת להתגבר ולוותר בסוף. כל הכבוד"). נדמה לי שרוח הדברים עברה, ואם יהיו לך שאלות נוספות, את מוזמנת. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 12 כבר מזה כמה שנים מסדר באובססיה את הנעליים בצורה ישרה בחדרו ואת השלטים של המזגן, הטלויזיה וכו' בחדרו וכן גם בסלון, בצורה ישרה וסימטרית, וטוען שזה מפריע לו שזה לא מסודר בשורה. בכל התחומים האחרים הוא בסדר לחלוטין. מקובל בחברה, תלמיד טוב ובעל מצב רוח מעולה רוב הזמן. האם יש בסיס לחשש שלי? תודה, אורנה

שלום אורנה, יש לא מעט אנשים המבצעים טקס כלשהו, המעניק להם תחושת שליטה. כמעט כולנו מקישים בעץ או מוסיפים "טפו טפו טפו" כדרך להימנע מפגיעתה של עין הרע. יש אנשים שמייחדים חפץ או בגד מסוים לימים של מבחן חשוב או תחרות. לכל קבוצת כדורגל שמכבדת את עצמה יש את הקמע שלה, ויש לא מעט שחקנים שנשארים נאמנים ל"תחתוני המזל" שלהם. לפעמים, אצל אנשים חרדתיים עם צורך חזק בשליטה, מתרחב הטקס הקטן, והופך למערכת שלמה של חוקים וכללים, חלקם יכולים להיות מוזרים למדי, עד כדי פגיעה חמורה באיכות החיים. הבן שלך פיתח התנהגות כפייתית (קומפולסיה), כדרך לחוש בטוח ובשליטה. כל עוד זה נשאר ברמה הזו, ואינו פולש לתחומים אחרים, זה לא נורא. אם תרגישי שזה ממשיך ומתרחב, כדאי מאד לטפל בזה, מאחר וזה גוזל כוחות וזמן שהיו יכולים להיות מופנים למטלות שוטפות. אם את ממשיכה להיות מודאגת, פני להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיעריך (יחד עם בנך) אם יש צורך בטיפול. אגב, לפעמים קל יותר להתגבר ולטפל בבעיה זו כשהיא 'קטנה' יחסית, בהשוואה למצבים העקשניים יותר של ההפרעה. בברכה ליאת

שלום ליאת, התחלתי עם בתי את תהליך הגמילה כשהיא בת שנה ועשרה חודשים וחצי לאחר שהיא לא רצתה לעשות פיפי וקקי בטיטול ונלחצה נורא מזה. התהליך הראשוני ארך יומיים שלושה ובסופם הילדה עשתה את צרכיה בשירותים וכשהיינו בחוץ, אז ליד העץ ללא בעיות. בגן לא היו פספוסים בכלל. בשבועיים וחצי האלו היו לה אולי 2-3 פספוסים שקרו כשהיתה עסוקה במשהו. בשבוע האחרון מסתמנות 2 תופעות: 1.היא אומרת לנו פיפי פיפי ואז מתחרטת ואומרת לא לא. ואז שוב אומרת פיפי פיפי ואז לא לא ואז עושה פיפי ברצפה. הסברתי בעדינות בפעם השנייה שזה קרה שלא כדאי לשמור את הפיפי אלא לעשות אותו בשירותים כמו שעשינו עד עכשיו. 2. תופעה שנייה היא שבורח לה פיפי פעם- פעמיים ביום אני מבינה שהתהליך טרי ובראשיתו. חשוב י להבין כיצד עשתה צרכיה המלאים בשירותים ללא פספוסים כמעט ועכשיו היא לא רוצה כל כך ללכת לשירותים ושומרת את הפיפי ואיך בורח לה בשבוע האחרון מה שלא ברח לה בשבועיים הראשונים של הגמילה? התגובה שלי לבריחות כמובן רכה מאוד. אני אומרת : לא נורא,פעם הבאה נעשה בשירותים. נ.ב: בגן לא ברח לה גם בשבוע האחרון

שלום מיכל, יכול להיות שההצלחה של השבועיים הראשונים הייתה תוצאה של דריכות גדולה מעצם ההתרגשות מהתהליך. אפשר להניח שהיא הייתה מאד מגוייסת למשימה, מרוכזת וממוקדת ב'איתותים' מהשלפוחית. בריחת פיפי במהלך משחק, או התרכזות במשהו אחר, היא תופעה רווחת, גם אצל ילדים גמולים. בשלב זה, מוטב לנסות ולהזכיר לה מדי פעם ללכת לשירותים, ולא להתרגש מהפספוסים. מוטב לשבח אותה כשהיא כן מצליחה, ולעודד אותה לגשת לשירותים גם אם היא אומרת "לא, לא". מקווה שעד תחילת השנה היא תשתלט על המשימה. בלי לחץ... בהצלחה ליאת

שלום ליאת, (מה שלומך? :-) רציתי לשאול אותך שאלה כללית, אם את יודעת.. עד כמה נפוצים "משחקים כיתתיים" בגילאי תחילת היסודי? משחק שבו לחלק גדול מהכיתה יש תפקיד, או חלק, באיזה משחק תפקידים רחב.. אני זוכרת דברים כאלה מתקופת היסודי שלי ותהיתי אם זה משהו נפוץ, או דינמיקה מיוחדת. למשל, אצלנו היה משחק שהיה דומה קצת לתופסת, אלא שהיו בעלי תפקידים קבועים: חלק היו התופסים, חלק היו השומרים על השבויים, היו חלק שהיו אחראים על "הצלפה" דמיונית בשבויים, ליד אחד הקירות, והיו חלק שנאלצו לעמוד הפסקה שלמה ולהיות שער למחנה השבויים.. (אפילו לא ש.ג.- ממש שער :-) אני לא זוכרת שזה נמשך הרבה זמן, אבל בכל זאת מעניין אותי כבר כמה זמן אם "יש דברים כאלה" :-) (יותר מבחינה מחקרית, אז אם את מכירה מילות חיפוש מומלצות- בשמחה..). מקוה ששלומך טוב, ליל מנוחה.. לילך

שלום לילך, ככל הנראה הפעם אאכזב אותך, שכן אין לי ידע מבוסס בנושא בו את מתעניינת. יתכן שהכתובת לשאלותייך היא אנשי חינוך או מדריכים בתנועות נוער, ופחות מזה - הפסיכולוגים. אם יהיו לך תגליות מרתקות, נשמח להתעדכן. לילה טוב ולהתראות ליאת

בס"ד שלום ליאת קיום אני עוד מספר ימים בן 21 עברתי הטרדה מינית בגיל 12 וחצי במעלית ע"י אדם ענק בן 31 ממש גועל נפש של בנאדם ודוחה. את האדם אני הכרתי תוך כדי שעבדתי במכירת מוצרי מזון לפני ההזמנות של האנשים והייתי מספק להם את זה עד הבית לאחר שנבאתי לו את ההזמנה הוא יצא החוצה חיבק אותי הצמיד לי את הראש שלי לזקנו ואני מתוך תמימות שמתי את ידי המותן שלו. לאחר מכן נכנסתי למעלית והמעלית הייתה מאוד צרה והוא נכנס אחרי ואז שנסגרה הדלת הוא ממש נשכב עלי בעמידה נישק אותי בלחי והרגשתי את איבר מינו ומייד עדפתי אותו ממני ובדיוק ויצאתי מהמעלית כולי רועד סיד ובוכה ואז התקשרו לאבי ולאחי והגיע משטרה ועצרה אותו אבל מאותו יום נהייתי "בעייתי" וזה מתבטא בכך שאני תמיד דרוך לכל מצב שאם יקרה לי משהו אם מישהו רוצה לפגוע בי וגם הסתובבתי בחברה קצת עבריינית והכל התערבב לי ביחד אבל הבעיה שלי היא שתמיד יש לי את הפחד הזה ואין לי אמון באנשים רק בגיל 20 הגעתי לטיפול אצל עו"ס כשנה דרך הצבא ואז הפסיקו לי את הטיפול כאמור המצב שלי היום שאני לא סומך על אף אחד אני פוחד לעלות במדרגות לבית,יש לי עצבים אטומים,אני יכול להכנס למצב של "אי שפיות זמנית" וזה אומר שאני יכול לעשות דברים שאני לא מודע מה הנזק שיכול להגרם,לא יכול לישון במקום שהוא לא הבית שלי לא הולך לי בשום דבר אני תמיד מתעצבן מגיב וכנראאה ככה גם בזוגיות. סוף שבוע הזה קרה לי משהו מאוד מלחיץ יצאתי לבילוי וחכיתי לחבר ופתאום באה רכב ג'פ וההייתה שמה "בחורה" שהחלה לשאול אותי מה אני עושה פה וזה ובסוף התברר לי שהיא קוקסנלית ואני ישר נכנסתי להלם כזה אבל למזלי עצרתי את עצמי מלהגיב בעצבים. האם תוכלי לעזור לי לתקן את המצב שאני נמצא בו?נפשית ופיזית

שלום רב, צר לי לשמוע על החוויה הקשה שעברת כנער צעיר. הסיפור שלך מדגים את הנזק העצום שיוצרים עברייני המין בנשמות קרבנותיהם הצעירים, שנושאים עמם את הטראומה שנים רבות. לצערי, היכולת שלי לעזור ממרחק, דרך האינטרנט, מוגבלת למדי. זו חוויה קשה שיש לעבד בטיפול, מתוך תקווה להיפטר מהסימפטומים הפוסט-טראומטיים, ולבסס מחדש תחושת אמון בעצמך ובסובבים אותך. תוכל לקרוא עוד על פגיעה מינית בילדים-בנים כאן - http://www.macom.org.il/topic_malerape.asp ולהיעזר בקו הסיוע שיוכל להפנות אותך לקבלת עזרה בטל: 1203 בהצלחה ליאת

בתי בת שנתיים ו-8 חודשים, מסרבת בכל תוקף להיגמל מחיתולים. לאחר עשיית הקקי בחיתול, היא מבקשת לנקות אותה וללבוש תחתונים. ניסיונות של שיכנועים שתעשה בישבנון נתקלים בסירוב מוחלט - "לא!" - ילדה בגן אמרה לה שזה כואב. איך ניתן לשכנע אותה שזה לא כואב? (ניסינו הכל - הסברים, היא נכנסת איתנו לשירותים וכו'). מה לעשות?

שלום ורד, הניסיון לגמול ילדים לפני שהם מוכנים יכולים ורוצים לשתף פעולה, עלול להוביל לקשיים בעתיד, ולכן אם הילדה מסרבת בכל תוקף, כדאי לבדוק מה קורה. כאשר עשיית הקקי הופכת לזירת מאבק בין הילד להורים, מונחים היסודות לעצירויות היכולות להימשך תקופות ממושכות. לא ברור ממתי התחיל אצלה הסירוב, והאם הייתה בכלל תקופה בה נרשמו הצלחות. על כל פנים, אני מציעה להניח לה כרגע לזמן מה (שבועיים עד חודש), לאפשר לה לעשות קקי איך שהיא רוצה, מבלי לדבר על כך כלל.תוכלי לומר לה, פעם אחת בלבד, שאת סומכת עליה, וש"אין דבר. כשתהיי מוכנה ננסה שוב". אל תתייחסו לנושא הכאב כלל! כל דיבור על "כמה זה לא כואב בכלל" רק יזיק, וייחזק את הקישור בין קקי לכאב. בניסיון הבא, נסו להיות סבלניים ופחות לוחצים, ולשוות לתהליך כולו אופי רגוע יותר. הזכירו לעצמכם שכל הילדים נגמלים בסופו של דבר, ואף אחד לא מגיע לגן חובה עם טיטול. דרך צלחה ליאת

שלום. האם תוכלו להמליץ על ספר בנושא פסיכולוגיית ילדים? הכוונה היא לגילאים שנתיים-שלוש. רצוי בעברית אך גם אנגלית תתכן. תודה רבה.

התחום שכתבת הוא מאוד נרחב. אתה יכול לפרט קצת יותר על מה אתה מחפש ספרים? אם אני אבין קצת יותר אני אשמח להמליץ לך כמה.

ישנם הרבה ספרים בנושא, אך מה בדיוק אתה מחפש? ספרים הקשורים בבעיות רגשיות של ילדים? אשמח לעזור.

שלום לכם. אני לא בטוח שאני יכול להגדיר מה אני מחפש אך אני אנסה: אני מתעניין בנקודת ראייתם של הילדים, בגילאים שנתיים עד ארבע בערך, את הסובב אותם. איך הם תופסים דברים. הכוונה היא לא התמודדות עם מצבי קצה אלא התפתחות נורמטיבית. כיצד הילד רואה את המשחק? כיצד הוא רואה וחווה את הקשר עם ההורים או עם ילדים אחרים? האם הדברים הנ"ל מסבירים את כוונתי?

שלום אמיר, ממליצה מאד על הספר "התפתחות הילד - טבעה ומהלכה" של סרוף, קופר ודהארט, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. זה אמנם ספר לימוד, אך הוא כתוב בשפה ידידותית וברורה מאד, היכולה בהחלט לתת מענה להורה האינטליגנטי הסקרן. הנה קישור לחנות האוניברסיטה הפתוחה, אך בהחלט אפשר להשאיל אותו ברוב הספריות. https://sheilta.apps.openu.ac.il/pls/dlamdal/lamda.perut?p_nihul=&p_katalog=104935002&search_by=3&p_value=1540 קריאה מהנה ליאת

אני אם לילדה בת 8 שעקב גירושי מאביה, ומעבר לבית הורי היה די נוח ולא נראה בעיה שהיא תישן איתי , ההרגל הזה נמשך כ4 שנים!! כל נסיונותי לגמול אותה מהשינה יחד עלו בתוהו, האמת שהסוגיה מורכבת יותר שכן לאחרונה חזרתי לחיות עם אביה בנסיון להתגבר על המכשולים , אך הבעיה רק החריפה שכן היא ממש לא נותת לו להתקרב אלי ו"נדחפת"בכל הזדמנות ביני לבינו. עד כדי כך שאין לנו דקה פרטיות. וכמובן, שהיא לא מוכנה לישון בחדרה. ממש נואשת, כי נסיתי לשוחח איתה אין ספור פעמים, ברכות בנוקשות ואין תוצאה.. מה לעשות??.

שלום רב, ילדה בת 8 אינה אמורה להיו זו שמאפשרת או מרשה לך לנהל יחסים עם אנשים אחרים. כאשר נוצר 'חילוף תפקידים' כזה, הילד מחזיק בעמדת הכוח בבית, ומאבד למעשה את דמות הסמכות ההורית שהייתה אמורה לשמור עליו ולחנך אותו. בארבע השנים האחרונות, גם בגלל שזה התאים לך, היא הייתה השותפה שלך למיטה הזוגית, וכנראה שחלק מתחושת השותפות הזו גלש גם אל מעבר לגבולות המיטה. אני מניחה שחזרתו של אביה אל חייכן, מעוררת אצלה לא מעט חששות, אולי כשיקוף ישיר לחששות שלך עצמך. לטעמי, רצוי היה שלא להכניס אותה אל תוך הניסיונות הללו, שכן הם מטלטלים מאד מבחינה רגשית. מאד יתכן שהיא לא נותנת לו להתקרב אליך, בין השאר כדי שלא יתקרב גם אליה, ויפתח מחדש פצעים ישנים. אחרי הכל, אם הניסיון שלכם לא יצליח, היא תצטרך לעבור שוב את כל משבר הפרידה מאביה. זה קצת יותר מדי בשביל ילדה קטנה. אם כרגע כולכם כבר חיים יחד, אני מציעה מאד להתייעץ עם פסיכולוגית ילדים או מטפל משפחתי, שינחה אתכם כיצד להתייחס נכון לחרדות שלה. בכל מקרה, עניין השינה הוא הפשוט ביותר. עליך להודיע לה שהיא עוברת למיטה משלה (ולא לשאול אם היא מוכנה). נסי לחבר את זה לתכנית כייפית יותר, כמו עיצוב מחדש של החדר, אולי גם צביעתו בצבעים עפ"י בחירתה, קניית כיסוי מיטה יפה וכריות, "כמו של גדולים". תוכלי לעזור לה בכך שתשהי איתה יותר בחדר שלה, בעיקר לפני השינה, ותעזרי לה להתמודד עם המעבר בכל האמפתיה שתצליחי לגייס. כשאת ובעלך נמצאים בחדר, מוטב לדאוג שהדלת תהיה סגורה. בהצלחה ליאת

תודה על התגובה המפורטת, עזרת מאוד, אשמח אם תוכלי להמליץ על מטפלת המתמחה בילדים.שוב תודה

שלום רב יש לנו בת מקסימה בת 10 ילדה שנייה, מאד ילדותית ותמימה , יוצרת קשר מהיר עם אנשים גם עם זרים לה ,יש לה הרבה חברות וחברים אנו מעוניינים להדריכה כיצד עליה להתנהג ולהשמר ,כיצד מתנהגים מול בנים בגילה וגדולים ממנה ,היא מדברת לאחרונה על חבר ,היות ובכיתתה ישנן בנות שיש להן חבר?יש לציין שהיא מאד יפה !מתלבשת בקפידה נושא הלבוש והמראה החיצוני מאד חשובים לה! ילדה פעילה משתתפת בחוגים אוהבת לשחק במחשב ,לצייר,לרקוד ולשיר ... נשמח לקבל כלים להתמודדות עימה ולהדריכה בהתאם לגילה.

שלום אורית, היכולת ליצור קשר מהיר ולבבי עם אנשים מעידה על כשירות חברתית טובה, ויותר מכך, על היכולת לבטוח ולתת אמון בבני אדם. זהו הישג התפתחותי חשוב, המושג בזכות התקשרות בריאה לדמויות ההוריות. אחרי שהילד הצליח לפתח אמון בסיסי בעצמו, בבני אדם ובעולם בכלל, מוטלת עלינו המשימה הבאה - לפתח את יכולת ההבחנה: מתי צריך להיזהר ומתי לא, ממי כדאי להתרחק וממי לא? ככל שאני מצליחה להעלות בדעתי, אין דרך אחת טובה לעשות זאת. חשוב ליידע ילדים על סכנות פוטנציאליות, אך יש לעשות זאת בזהירות כדי לא להפוך אותם לחשדנים-יתר וחרדתיים. אפשר לעשות זאת בדרך של שיחה גלויה, המותאמת לגיל, אך אפשר גם לווסת את מגעה עם העולם, כך שהחשיפה שלה לסכנות תהיה מבוקרת. אני מתכוונת להגבלת שעות הבילוי ומקומות הבילוי לכאלה שאינם מסכנים אותה, למעורבות (אך לא התערבות) שלכם בחייה כך שתדעו היכן ועם מי היא מבלה את עיקר זמנה. דאגו שתהיה לבושה יפה ואופנתי, אך לא חשופה ופרובוקטיבית בצורה שאינה תואמת את גילה. התעניינו באמת בחברויות הכיתתיות, והשתתפו בשמחתה כאשר מציעים לה חברות. עודדו אותה להזמין חברים (או את החבר) הביתה, ארחו אותם בשמחה והשתדלו להרוויח מניטין של הורים פתוחים שאפשר לשתף אותם בכל. ה'קונץ' הוא, כמובן, לשמור כל הזמן על עמדה מכבדת ומאפשרת מרחב, *בתוך* גבולות סבירים שנקבעו תוך מחשבה והתחשבות בצרכים של הילד. אני מאמינה שכך אפשר להשיג מידה של שקט, ולשמר תקשורת פתוחה ובריאה שתצמצם למינימום את הסיכוי להסתבכויות. לטעמי, ילדים בסיכון הם ילדים החיים במחתרת, מתוך ניסיון לברוח מהוריהם הפולשניים-יתר, או ילדים מוזנחים שהוריהם איבדו כל קשר ממשי איתם. בהצלחה ליאת

הי ליאת, בתי בת 8 עוד חודשיים, עולה לכיתה ג' בשנה"ל הקרובה. היא הבכורה מבין 3 ילדי, מותק של ילדה, חכמה וטובת לב. הבעיה היא שממש קשה להניע אותה, קשה לי לגייס אותה למשימות. אני מאוד מאמינה שכולנו חלק מהבית ועל כולנו מוטלת האחריות לתחזוקה שלו, כל אחד עושה את המקסימום במגבלות שלו, ואני מצפה ממנה שתתרום את חלקה היחסי. היא לא מקשיבה לי ועושה דברים בלי לחשוב לפני כן על התוצאות!! זה משגע אותי!! הילדה מצטיינת בלימודים זו השנה השנייה אבל בבית אני מרגישה שהיא כל הזמן בודקת אותי, את הגבולות ואת התגובות שלי למעשים שלה. הכל קשה איתה, כל דבר בהסברים, ויכוחים... מרד נעורים בגיל צעיר? אני מאוד אודה לעצתך, בעבר היא עזרה לי מאוד!!

שלום נעמה, מי מאיתנו אוהב להתגייס למשימות? איכשהו, כשמדובר בילדים שלנו, פתאום כולנו נורא 'צדיקים', ודורשים מהם להיות מוסריים, חרוצים, דוברי אמת, מתחשבים ובוגרים. ילדים צעירים עדיין לא הפנימו נורמות מוסריות כשל המבוגרים, והם בסה"כ יצורים נהנתניים, המרוכזים בעצמם ובסיפוק צרכיהם. כהורים, עלינו להכינם לחיים, וללמד אותם בהדרגה (!) שחיים חברתיים הרמוניים כרוכים בוויתורים ובלא מעט מאמץ שאין עליו תמורה מיידית. מסתבר שרוב הילדים הם גם יצורים טובי לב, משתפי פעולה ושמחים להיות חלק מה'להקה' בה הם גדלים. הם נהנים כאשר משבחים אותם, מתגאים בהם ומתפעלים מהם. לדעתי, זו גם הדרך הטובה ביותר לגייסם למשימות. ילד לא ירוקן את מדיח הכלים כי הוא חושב שמישהו חייב לעשות זאת. הוא ירוקן את המדיח כי בפעם הקודמת שזה קרה אמא נורא שמחה, סיפרה לאבא, ושיבחה אותו על כך כאילו פיצח את סודות הגרעין. למרות האמור כאן, לפעמים אין לנו ברירה אלא 'להנחית' משימות על בני הבית, כחלק מניסיון להתנהל ביעילות כמשפחה מתפקדת. במצב כזה, יש להיות ברורים כשמש, להגדיר מראש מהן המשימות של כל אחד מבני הבית (רצוי, כמובן, להתאימן לגיל וליכולת של כל ילד במשפחה), ולדאוג שהן יתבצעו. גם במקרה זה, כדי לחזק את המוטיבציה, עדיפות המחמאות והתודות על פני הסנקציות, אך אם אין ברירה, אפשר להפעיל גם סנקציה. מה את אומרת? בהצלחה ליאת

הי ליאת, תודה רבה על התגובה העניינית. אני מוכרחה לציין שהניסוח ההומוריסטי מכניס לפרופורציה ומרגיע, במיוחד שאני כבר פועלת כמו שהמלצת, אז כנראה שאני בדרך הנכונה, ופשוט להמשיך עד שיטמע... שוב תודה רבה!!!

היי זו שוב אני על אוץו ילד מהמודעה הקודמת יש לציין שבמשך היום הוא ילד עצמאי מאוד אך כשמגיעה שעת השינה הוא נהיה תלותי ולא מוכן ללכת לישון לבד . אני חייבת לציין שהוא נרדם רק כאשר הטלווויזה דולקת אני שמה לו סרט בדי וי די ורק כך הוא נרדם אבל עד שהוא נרדם הוא כל הזמן קם מהמיטה ו מבקש שאניאו עלי נבוא לישון לידו בד"כ לפני השינה אני משתדלת לשבת ךידו ולספר סיפור או רק לתת קצת תשומת לב ואז להתפנות לעצמי אך הוא לא מוכן ללכת לישון אני משכיבה אותו במיטה בין 7:30-08:00 ועד תשע וחצי לפעמים זה נמשך עד 11 הוא לא נרדם ואני לא יודעת מה לעשות

היי שוב, ראשית, אם את רואה שהוא לא נרדם לפני 9:30-10:00, אז למה להשכיב בשבע וחצי? לפעמים, מתוך רצון (לגיטימי!) לערב שקט לעצמנו, אנחנו כורים לעצמנו בור במו ידינו. השכבה טרם זמן, כאשר הילד אינו עייף בכלל, יכולה להיחוות כחוסר רגישות לצרכיו, ולקלקל את הערב לו ולכם. אז לפני כל העצות ה'פסיכולוגיות' כדאי להיעזר בשכל הישר, ולבנות סדר יום המותאם לילד. עכשיו אפשר לעבור לפסיכולוגיה :-)) ילד שעוד לא מלאו לו ארבע, הרוצה את אמא או אבא לפני השינה, אינו ילד תלותי, אלא ילד קטן ומאד נורמלי, המתנהג כיתר בני גילו. בגיל זה ילדים יכולים לפתח פחדים הודות להתפתחות עולם הדמיון. פחדים אלה מועצמים מאד כאשר הוא נותר לבדו בחדר חשוך, וחשוב להכיר בהם ולתת להם מענה הולם. אי מאמינה שאם תשכיבי אותו כך שיגיע למיטה עייף מספיק, טכס ההשכבה יתקצר מאד, והסיכוי שלך להתפנות לעצמך יגדל. הסיכוי ישאר גבוה במידה דומה אם בעלך יצטרף למאמץ, ויחליף אותך מדי פעם. זכרי שלמרות שהוא הילד הגדול שלך, ושאת מטופלת בעוד שני קטנטנים, הוא בכל זאת ילד קטן שזקוק לך מאד. עדיף להצטייד בסבלנות ורוח טובה, ולעבור את התקופה הקשה הזו מבלי לצבור מרירות ועוינות. בהצלחה ליאת

היי שבוע טוב בני בן ה3.8 לא מוכן לחלוק את הצעצועים שלו עם האחים שלו( תאומים בני 1.8 ) לא משנה מה אי מבטיחה וכמה אני מסבירה שזה שייך גם להם ומנסה לעודד אותו לחלןק איתם ולשחק ביחד איתם זה לא הולך הוא טוען שהכל שלו . יש לציין שהוא משחק איתם ביחד וגם לוקח להם את הצעצועים שהם מחזיקים ביד אך כזה משחק שהוא בחר ום רואים ורוצים לשחק איתו הוא לא מוכן וישר בוכה או מרביף ואני כבר לא יודעת איך להתמודד

שלום שרי, ילד בן 3:8 (או 5:8) לא צריך לחלוק צעצועים עם אחיו הקטנים, שכן מדובר בפער שנים המכתיב צרכים שונים. אני מניחה שחטיפת הצעצועים מהקטנים מייצגת קנאה וצורך בתשומת לב, יותר מאשר רשעות או חוסר התחשבות. כל ניסיון שלך 'לשמור' על הצדק ועל זכויותיהם של הקטנים רק יגביר את כאבו וקנאתו, ולכן - כל עוד אינו פוגע בהם באופן אלים, הייתי משתדלת להתעלם מהתנהגותו, ולהימנע מהסברים, תוכחות והטפות מוסר. הניחי להם להסתדר בכוחות עצמם, ולמצוא בעצמם את הדרך להסתדר ולשחק יחד. אל תנסי להתמודד, אלא דווקא לזוז הצידה. לפעמים מה שנראה בעינינו כעוול או ניצול עמדת כוח, אינו נתפס כך בעיני ילדים קטנים. דווקא כאשר אנחנו, המבוגרים, מתערבים בשם החוק והסדר הטוב, נוצרות קנאה ועויינות המחמירות את המצב. עזבי את זה, ונסי ליהנות מהזמן הפנוי בעודם מסתדרים בלעדייך. בהצלחה ליאת

לאחר טפול משפחתי אצל עו"ס הגישה לעזוב אותו ולדעתו ישבר ולאט יפסיק משהייה כ 12 עד 14 שעות רצוף ליד המחשב או סוני.הבחור אמר שהוא לא מוכן להתמודד עם קשיים ומבחינה חברתית לא רוצה להפגע כמוכן הוקף בעזרהבכל עת ואכן עד כה הצליח בבגרות אך במקצוע שלא קבל תמיכה אישית לא נגש לבגרות ועוד במחשבים .אני לא ישנה במחשבה איזה בזבוז חוסר העשייה אני גם כמוהו קשב רכוז אך יותר היפרית ואכן אני עוסקת בספורט ושנינו אימפלוסיביים,מהיום התמיכה לא תהייה מובנת מאליה ואם יפול יצטרך לקום.השאלה ברגע האמת איך אוכל לראות את הנפילה ובכתה י"ב בעלי התיאש וקבל שהוא ישלים בגרויות אחרי הצבא .אז שלא ילמד אהל לא כל היום פסיבי ובמחשב ושם הוא מלך ומדבר עם ילדים

שלום אור, בני נוער רבים מבלים שעות על גבי שעות מול המחשב, המספק להם מענה חברתי ובינאישי במעט מאד מאמץ. אני חושבת שלפעמים "להיות מלך" ולהרגיש טוב מבחינה אישית וחברתית, חשוב לא פחות (ואולי אף יותר) מלהיות תלמיד מצטיין. כמו שבעלך כבר הסכים וקיבל, בגרויות תמיד אפשר להשלים, ומי שחשוב לו ללמוד ולהתקדם, מוצא בסופו של דבר את הנתיב אל התואר, גם במחיר של השלמות, מכינות, וכד'. אני חושבת שאם בעזרת התמיכה שלכם הוא בכל זאת מצליח, שווה להמשיך ולתמוך, במקום להיכנס למאבקי כבוד מיותרים. בהצלחה ליאת

קודם כל, מקווה שגיל 20 עדיין נחשב למתבגר וכך אהיה זכאית לכתוב כאן בפורום :-) בכל מקרה, אני בת 20 כאמור, לומדת כרגע לימודי תואר גרה אצל ההורים. הם מאוד מציקים לי בטענה שאני משחתת את זמני לריק ושמתוך 24 שעות ביממה 19 שעות עליי ללמוד ו - 5 לישון. הסברתי להם, בעיקר לאבי, כי בלימודים איני מעוניינת לנהוג ב"כל המרבה הרי זה משובח" ושיתן לי את החופש ללמוד. הוא מצידו טוען שיפסיק לממן לי את לימודיי וישסלק אותי מן הבית. הצד שלי הוא כזה: אני מאוד נהנית מהלימודים. מודה שלא רציתי להתחיל בגיל כזה צעיר, הוריי כפו עליי את הלימודים בשלב כה מוקדם ועל כן הייתי זקוקה לסיוע כלכלי שלהם היות ולא חסכתי מספיק כסף, אבל עכשיו אני שמחה שהתחלתי. מצד שני, הם גורמים לי להתחרט על זה: כל הזמן מניפים מעליי את חרב "הפסקת הלימודים" וכבר נמאס לי! אני פשוט משקשקת מהם!!! ואני בחיים שלי לא האמנתי שאנהג בצורה כזו אבל הם עושים לי חשק למרוד בהם דווקא! וכשאבי צועק עליי שאני יושבת כבר יותר מדי זמן מחוץ לחדר ושעליי להיכנס לחדר ללמוד, אני עושה בחדר ה כ ל העיקר רק לא ללמוד, גם אם זה משהו נורא חשוב / נורא מעניין. הכל רק כדי להראות לו שהוא לא ישלוט עליי. אין לי מושג מה הוא נטפל אליי פתאום: אולי זה כי כל האחים שלי עזבו את הבית ונשארתי לבד, אבל נמאס לי מההתנהגות הזאת שלהם ונמאס לי להתנהג ככה! אני מרגישה שאני מאבדת את המוטיבציה לחיות! כי כל דרך לדבר איתןם בצורה בוגרת לא מצליחה ואז אני מרגישה צורך לרמות אותם ולדפוק את עצמי כי אני יודעת שה"למידה המדומה" הזו תדפוק בטווח רחוק רק אותי... מה לעשות? אני יודעת שההורים שלי מצפים ממני להישגים גבוהים, בעקבות הצלחתי המסחררת בתיכון, אבל אז הייתי בפאזה אחרת.. הלוואי שהייתי באותו מקום, אבל אני לא..

שלום עינת, (האמת שכתבתי לך תשובה ארוכה ומפורטת בצהריים, והיא נעלמה יחד עם פקודת ה'שלח' אל הלא נודע. אז אנסה שוב, הפעם כנראה קצר יותר). אני חושבת שהבעיה שאת מעלה כאן אינה קשורה לענין הלימודים. מדובר בסוגיה רחבה של דפוס יחסים משפחתי נוקשה, שאינו מאפשר לך מרחב של צמיחה אישית, חופש בחירה וחירות בסיסית כאדם בוגר. אין לי ספק שהורייך רוצים בטובתך, ומאחלים לך טוב. הבעיה מתחילה כאשר רצונותייך מתנגשים עם אלה שלהם, ואורח חייך אינו תואם במהודק לזה שלהם. או אז עולה האיום האפוקליפטי של סילוק מהבית והפסקת המימון. לכן, כדי לחשוב מה את עושה, נחוץ קודם כל להגדיר מה את רוצה. אם את רוצה להמשיך לקבל מגורים ושכר לימוד מהורייך, יהיה עליך לקבל את התכתיבים הנוקשים, ולגנוב את רגעי החסד הקטנים, כפי שאת עושה היום. אם חשובה לך חירותך, תוכלי לצאת לעבוד, למצוא לעצמך מגורים בהתאם לגובה השכר שלך, לבד או עם שותפים, וללמוד בעזרת מילגות או כאשר תוכלי לממן זאת. מאחר ואלה שתי האפשרויות הקיצוניות והקשות ביותר לביצוע, תוכלי להתמקם איפשהו בתווך הגדול ביניהן, ולהחליט על מה את מוכנה להתפשר ועל מה לא. בעיני, צעד ראשון וחשוב ביותר, הוא פנייה לטיפול פסיכולוגי (תוכלי לבדוק בשירותי הייעוץ באוניברסיטה. יש שם טיפולים מצויינים במחיר מוזל), בו תוכלי להיעזר בצעדייך הראשונים לעבר עצמאות ואסרטיביות. בהצלחה ליאת

טיפול פסיכולוגי באוניברסיטה לא יירשם בתיק האישי שלי? אני ממש לא רוצה להיות "מסומנת"... אגב, בטיפול פסיכולוגי פרטי יש חובה למסור שם ומס' ת.ז? או שלא חייבים?

הבן שלי בן חמש וחצי ולא מוכן ללכת לשום רופא או מטפל או משהו שקרוב לקופ"ח אני צריכה לעשות לו בדיקת שמיעה בדיקת ראיה, קלינאית תקשורת , וכו... אבל שאנחנו מגיעים למקום הוא נכנס להיסטריה הלב שלו דופק מהר, הוא משתולל, ממש ניכנס להיסטריה מה לעשות, אני מאוד מודאגת מההיתנהגות שלו. דבר שני הייתי רוצה את דעתך היינו אצל פסיכולוגית בגלל שהוא ניראה הרבה עצוב או כועס וקשה לו ליצור קשרים חברתיים, הפסיכולוגית אמרה שהבעיה היא אצלי שאני לא מחזקת אותו לא נותנת לו תשומת לב מספיק, וצריכה להקדיש לפחות שעה ביום להיות רק איתו ולחזק אותו אני מאוד דואגת לו, אני רוצה שיגדל בלי חסימות ריגשיות כמו שהפסיכולוגית אמרה, אני רוצה שהוא יהיה מאושר, האם עבודה נכונה שלי מספיקה או שצריך עזרה מבחוץ?, וביכלל מה זה אומר כל ההתנהגות הזאת האם הוא ילד כל כך רגיש?... אפשר לשבת עם ילד בן חמש וחצי ולנהל איתו שיחה בוגרת על הרגשות שלו ואולי ככה לדעת איפה הבעיה?

שלום אדווה, מרפאות ילדים הם מקום רועש למדי, בין השאר בגלל ילדים כמו בנך, הנוטים להגיב בחרדה למצבי בדיקה. רופאי ילדים ומטפלים רגילים למחזות כאלה, וברוב המקרים מצליחים לבצע את משימותיהם גם בתנאים האלה. אני נוטה להאמין שהתנהגות זו נובעת משילוב של מאפייני הילד (רגישות גבוהה, חרדתיות, עוררות-יתר וכד') ומאפייני סביבה (היסטוריה קודמת של טיפול מכאיב, רמת החרדה של ההורה המלווה, חלק מקושי רחב יותר להתנהל במצבי קונלפיקט, ועוד). כדי לנסות ולמתן את התגובה ההיסטרית, שווה לנסות לשלוח אותו לרופא עם ההורה הפחות לחוץ, ועם מי שפחות נלחץ גם מתגובותיו שלו. אפשר לנסות להכין אותו מראש, להצטייד בסוג של עיסוק נעים (חוברת עבודה, מחשב נייד או גיים-בוי - אם יש - בו יוכל לשחק בזמן ההמתנה, ספר בדיחות לילדים, וכו'). אפשר להשקיע בערכת רופא הנמצאת היום בכל חנות צעצועים טובה, ולשחק איתו בבית. לפעמים גם קצת 'שוחד' יכול לפתור את הבעיה. ובעניין שאלתך השניה. אני מניחה שבמצב העניינים הנוכחי, כאשר את כבר מזהה קשיים ובעיות, עדיף להיעזר בגורם מקצועי, שיוכל לסייע גם לילד וגם לכם. אני מסכימה בהחלט לכך שילד זקוק להוריו ולאינטראקציות יומיומיות נעימות איתם, לתשומת לבם, התפעלותם, מגעם ואהבתם. אל תנסי להיות ה'פסיכולוגית' שלו, אלא להיות איתו באמת, לשחק איתו ולהקדיש לו מזמנך בנדיבות ככל שתצליחי. נסי לשתף פעולה עם הפסיכולוגית ולאפשר לה להגיע אל הילד בדרכה. אני מאחלת לך הרבה הצלחה והנאה מילדך, וכמובן הרבה בריאות ליאת

שלום ד"ר ליאת בני הפעוט בן שנה ו5 עוד מעט לפני כחודשיים נכנס לפעוטון ומאז כל דבר שנלקח ו/או שנעשה נגד רצונו הוא צועד "דייי" בכעס ובצעקות כאילו מישהו הכה אותו או עשה לא משהו איום ונורא. ואם מרימים אותו ורוצים ללכת והוא מאוד מבין אז הוא בוכה מתחיל להרביץ למשוך בשערות של אישתי ולהתפרע וגם הוא שורט.. אני ממש אבל ממש מאוד מודאג מהמצב של הילד הוא תמיד כועס ותמיד עצבני וגם שמנסים להשחק איתו הוא עצבני במצבים מסיומים לא כל הזמן. אודה לך מאוד אם תעזרי לי במצב ותסבירי לי איך לטפל ולעזור לילד תודה ובכבוד רב

שלום רב, הכניסה לפעוטון מציבה בפני הפעוט משימה התפתחותית לא קלה בכלל. עליו להיפרד מאמא, ללמוד לבטוח בדמויות חדשות ולא מוכרות, להתרגל לסדר יום חדש וללוח זמנים שלא תמיד מותאם באופן מלא לצרכיו, ולעובדה המצערת שמעתה הוא כבר לא מטופל 'סולו'. מעבר לכל זה, עליו להתמודד עם גילויים של תוקפנות מצד ילדים אחרים, שבגיל כה צעיר עדיין אינם יודעים להתנהג בצורה מווסתת. בגיל כזה אין עדיין יכולת להתאפק, לוותר או להמתין בסבלנות לפי התור. לכן, אם לוקחים לילד כזה צעצוע, הוא יגיב באגרסיביות, ידחוף, יכה, יצרח, ימשוך בשערות או ינשוך. כאשר הילד שלך מגיב באופן הזה למצבי תסכול, הרי זה בגלל שהוא נחשף לאחרונה להוויה הזו, ככל הנראה פעם כתוקף ופעם כמותקף. זהו שלב התפתחותי טבעי (לפחות אצל ילדי הפעוטונים), ולכן חשוב מאד לוודא שהוא נמצא במסגרת טובה, עם צוות גדול דיו, ועם מרחב סביר שמאפשר 'אוויר' לכל ילד. אגב, כדי להיות הגונים, חשוב לציין שגם ילדים הגדלים 'סולו' בבית, יכולים להפגין בגיל הזה התנהגויות דומות, פשוט כי הם עדיין חסרים את היכולת לשלוט בביטויים הרגשיים שלהם. וכאן נכנס תפקידנו כהורים, לסייע להם להרגע, למתן את הביטויים התוקפניים, ולספק ערוצי ביטוי אחרים, פחות הרסניים. אין להרשות לילד להכות את הוריו, לנשוך, למשוך בשיער, וכד'. יש לעצור אותו פיזית, לחבק חזק, לומר מילים מרגיעות, ולנסות להסיח את הדעת. בגיל מבוגר יותר, אפשר ללוות זאת בהסבר מילולי, אבל לא כרגע. בנוסף, אין לאפשר לו להשיג את מה שהוא רוצה באמצעות התקף זעם. כשהוא בוכה או משתולל, עשו הכל כדי להרגיעו ולמנוע ממנו התנהגות אלימה, אך אל תנסו לפצות אותו בפרסים או תגמולים כלשהם מלבד המגע המרסן (חיבוק חזק ומרגיע) והמילים הרגועות. אשמח לשמוע אם זה עובד. בהצלחה ליאת (שעדיין לא ד"ר, למרבה הצער...)

שלום רב, הילד שלי מזה כשלושה שבועות ממצמץ בעיניו כולל גילגול העיניים לאחור ותזוזות בלתי רצוניות של הפנים. ביצענו בדיקות של רופא עיניים ונוירולוג והם טענו כי הכל תקין והתופעה היא כנראה כתוצאה של רגשנות ולחצים שונים. יש לציין כי זה המקרה השלישי שזה קורה לו. הפעם האחרונה לפני שנתיים. מה לעשות? שלום כץ.

שלום רב, מצמוץ וטיקים מוטוריים בפנים יכולים באמת לשקף מצוקה רגשית מציפה. מאחר ואתה מציין שהוא בן 6, אני מעלה השערה שהלחץ הנוכחי קשור (אולי) לכניסה לביה"ס. השבועות שלפני העלייה לכיתה א' יכולים להיות מאד מאד מתוחים, הן אצל הילדים עצמם והן אצל הוריהם. ילדים רגישים בהחלט יכולים לסבול מטיקים בתקופה כזו, ויש לצפות להקלה זמן מה לאחר תחילת הלימודים. אם אתם יכולים להעלות בדעתכם גורם לחץ אחר, יש לטפל בו, ולהפחית כך את רמת הלחץ. אם אתם מרגישים שהתופעה אינה חולפת תוך מס' שבועות, שווה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ולשקול התערבות מפחיתת חרדה. בברכה ליאת

שלום רב, החל מאתמול הוא החל גם להשמיע קולות לא רצוניים. כמו שריקות כאלה בתדירות של כ 5-10 בדקה. האם יש שינו בהערכתך או שזה סימפטום למשהוא אחר? בברכה שלום.

בני בן ה8 חודשים נוטה לאחרונה לגרד את ראשו גם ובעיקר באיזור המרפס והאזניים..העניין הוא שכשהוא מושך לנו את השיער או מגרד לנו בראש או ביד זה שורט וכואב למרות שהוא מתוקתק מבחינת גזיזת הציפורניים השאלה היא האם הוא מכאיב לעצמו? ולמה בכלל מגרד לו-הרי כל יום אני חופפת לו את השיער? והאם זה בכלל משהו פסיכולוגי?

היי אורלי, אני מציעה שלפני ההשערות הפסיכולוגיות, הוא ייבדק ע"י רופא ילדים או רופא עור, כדי לשלול גירוי או זיהום עורי או תגובה אלרגית כלשהי. בינתיים, המשיכי להקפיד על גזיזת הציפרניים כדי שלא ייפצע. הרבה בריאות ליאת

היי בני בן שנה ושלוש לאחרונה הוא נעשה עצבני זה מתבטא בצעקות באצעשהוא משחק ונשיכות הוא נושך את היד שלו ואם במקרה יש מישהו לידו הוא נושך אותו ממה זה נובע ומה עליי לעשות האם יש קשר לזה שהפסקתי לתת לו סימילאק והוא ניזון מחלב רגיל

שלום מירי, תינוקות ופעוטים יכולים לנשוך כחלק מניסיון לפרוק מתח ותסכול. זה קורה בדר"כ כי הם עדיין חסרים את היכולת לווסת רגשות באופן יעיל. זה לא מאד מדאיג או חריג, וכל מה שצריך זה לדאוג שלא יהיו נפגעים. אין להרשות לו לפגוע בעצמו או באחרים. אם את עדה לסוג כזה של התנהגות, הרימי אותו, חבקי אותו בחוזקה, ואז נסי להסיח את תשומת לבו וליזום פעילות אחרת,נמרצת או מרגיעה, לפי הנסיבות ולפי מה שתחושי אינטואיטיבית. לא חושבת שזה קשור לשינוי התזונתי, אלא אם את מתרשמת שהוא סובל מכאבי בטן או אי נוחות אחרת שבהחלט יכולה להביא לעוררות ועצבנות. בברכה ליאת

אני מחפשת פסיכולוג ילדים ואיני יודעת איך לבחור מישהו בייחוד כי מדובר במקרה עדין. אחי בן 11 ילד חכם במיוחד לגילו ניסה להתאבד לפני כשבוע ובלע חבילת כדורי אקמול כל אחד 500 גר'. כרגע מצבו יותר טוב אבל ללא ספק זקוק לייעוץ טוב במיוחד, כי הוא עבר גירושים של הורים ויש לו המון בעיות כרגע.

שלום אורה, סיפור עצוב וקשה. אני מניחה שאחיך אושפז בעקבות המעשה, ושמישהו מאנשי בריאות הנפש של ביה"ח כבר דיבר עם ההורים או בני המשפחה. גירושין טריים יכולים להיות נקודת משבר אקוטית עבור ילד בגילו (בטח גם לך לא פשוט). אני חושבת שבמקרה שלכם מוטב לפנות לטיפול מרפאתי חינמי של משרד הבריאות, בעיקר בשל הביטחון שלי בכך שלא תצטרכו להיכנס לרשימת המתנה. זוהי דוגמא למקרה שמדלג מעל התור, ומקבל קדימות עליונה. אם את מעוניינת בהמלצה על מטפל פרטי, נא כתבי שוב באיזה אזור בארץ מדובר, ואולי נוכל לעזור - אני או מישהו ממשתתפי הפורום. בברכה ליאת

ליאת, אני חושבת שעדיף שידובר במישהו פרטי ורציני מאוד כי הוא מאוד בוגר לגילו וגם ככה יהיה קשה לשכנעו ללכת לטיפול, אם כבר ילך שילך למשהו בטוח. שאלה נוספת, איך גורמים לילד להסכים ללכת לטיפול? כי הוא חושב שיאשפזו אותו בבית משוגעים ולא מסכים...האם מותר לקחת בכוח כשמדובר בחיים ומוות? אני גרה באזור מודיעין .

בוקר טוב! ביתי היא בת 8 בעוד יומיים ועשינו את "דרך המלך" בבי"ח מאיר אבל עם המון עצבים כי הילדה לא רצתה ללכת לשם אומנם היא ירדה 5 קילו בכל השלושה חודשים אבל מיד לאחר מכן היא העלתה הכל היום היא שוקלת 41 קילו ילדה בת 8, יש לה המון חוסר ביטחון והמון התפרצויות זעם וחוצפה שגוברת לשמיים, אנו בתור הורים מנסים לעשות הכל אבל אין שיתוף פעולה מצידה, יש לי עוד ילד בן 10 והוא רזה ואני בגללה לא מכניסה הרבה דברים הביתה כדי שהפיתוי בעיניה לא יהיה גדול ובמקום חטיף אחה"צ אני מעדיפה ששניהם אפילו יוכלו גזר או כל פרי אחר, והיא עושה לנו שמות פשוט כך, שאלתי היא איך פסיכולוג יכול לעזור בקטע של התנהגות כי היא נמצאת בטיפול פסיכולוגי ואין שום שום שיפור מבחינת התנהגות והתנהלות עם עצמה. הייתי מאוד רוצה תשובות מה עושים.. כי המצב בלתי נסבל. בתודה ריקי בן דוד

שלום ריקי, אני שומעת את הייאוש וחוסר האונים שלך, אבל קצת פחות את ההבנה והחמלה כלפי בתך. אין לי ספק שאתם, כהורים, מלאי רצון טוב ונכונות להתגייס למענה, אך חשוב לזכור שהמאבק במשקל יכול להיות ממושך ומפרך, ולגזול משאבים רגשיים עצומים. בעיות ההתנהגות משקפות, ככל הנראה רק חלק מהזעם, התסכול ותחושות הנחיתות שחווה הילדה שלכם. טיפול פסיכולוגי אמור לתת הזדמנות לפרוק את כל הרגשות הללו בסביבה מכילה וידידותית, ולאפשר מרחב נינוח לצמיחה פסיכולוגית בריאה גם בנסיבות המורכבות שלה. למרבה הצער, לפסיכולוגיה אין פיתרונות קסם מהירים, וברוב המקרים מדובר בתהליך ממושך ואיטי. אומר בזהירות עוד, כי לעיתים מה שנראה בעיני ההורים כחוסר התקדמות או אפילו נסיגה, משקף יכולת חדשה לאסרטיביות, ביטוי רגשי עשיר יותר ותחושת עצמי מגובשת יותר, גם אם ביטוייה בפועל אינם בשלים או מעודנים כפי שהיינו רוצים. אני ממליצה לכם להתאזר בסבלנות, לנסות לאמץ גישה מעודדת ותומכת, המשלבת בין נכונות לקבלה כפי שהיא, יחד עם אמונה בכוחה להשתנות ולהשתפר. בהצלחה ליאת

יש לי ילד בן 3 ו10 חודשים ,גדול פיקח ומבין. לאחרונה פונות אלי אמהות מהגן ואומרות לי שבתם סיפרה להם כי הבן שלי דחף אצבע לאיבר מין של הילדה שלהם ,ולאחרת הוא דחף מקל"לחור"השחר של הפות לפי דברי הילדה. אני כהורה חדש נבהלתי מאד ושוחחתי עם בני וזה טוען בכל תוקף כי הוא יודע שזה אסור והוא לא עשה זאת. אני בטוחה שעשה זאת כיוון שיום אחד התארחה אצלנו חברה מהגן ועליתי לחדרו ליראות מה הם עושים וגיליתי אותה שוכבת על המיטה בלי תחתונים והוא בודק אותה.וכעסתי נורא והוא אמר שהוא רופא של פותים. הסברתי לו שזה אסור וכל אחד יכול לגעת רק בגוף של עצמו. אינני יודעת מה לעשות אני ממש מתקשה להרדם ואני ובעלי מוטרדים מאד. מה לעשות???

שלום מורן, לא סיפרת באילו נסיבות אירעו המעשים המיוחסים לו, אבל אם זה קורה בשטח הגן, חשוב ליידע את הצוות, ולבקש השגחה מהודקת יותר על המתרחש בגן ובחצר. משחקי 'רופא וחולה' מאד אופייניים לגיל הגן, ואלמלא הרגישות הגבוהה שיש לנושא ההטרדה המינית בשנים האחרונות, היינו רואים אותם אפילו יותר. כיום הגישה היא באמת לאסור על סוג כזה של משחקים, ובצדק. עם זאת, לא מדובר ב'סוטה מין' קטן או באנס סדרתי, אלא בילד סקרן שקצת עובר את הגבול. אני חושבת שאין סיבה להילחץ או להיבהל, אבל יש מה לעשות. עליך להבהיר לבנך באופן חד משמעי שאינך מרשה לו להמשיך במשחקים הללו. הסבירי לו שלמרות הסקרנות והעניין שמעוררים בו ה'פותים', החדרת מקלות או אצבעות יכולה לזהם, לפצוע ולהכאיב, והיא מסוכנת ומזיקה. הסבירי לו שגם אם הילדה מסכימה לכך או אפילו מזמינה אותו למשחק מהסוג הזה - עליו לוותר ולהתנגד. אני מציעה להימנע מתגובות דרמטיות או משימוש במושגים מעורפלים שרק יגרו את הסקרנות ויגבירו את הפיתוי. מוטב לתת הסברים ענייניים, ולאסור את הרעיון, ממש כאילו היו מספרים לך שהוא מחדיר מקלות לאוזן או לעין של ילד אחר. מעבר לכל זה, רצוי לדאוג שלא יהיו משחקים מאחורי דלתות סגורות, לפחות עד שיגיע לגיל ההתבגרות... :-)) ליאת

ליאת שלום - א' אני רוצה לומר לך שאת מדהימה באופן שקשה לתאר... אני התייעצתי פה בעבר ותמיד עזרת באופן משמעותי. בתי בת חמש וחצי, לפני כארבעה חודשים מסרנו את הכלב שהיה לנו כשנה מאחר ולא יכולנו לטפל בו כמו שצריך... היה לנו קשה להסתגל לזה שהכלב כבר אינו חלק מאיתנו אך לא היינו עד כדי כך קשורים אליו. הבטחתי לה שבמקום הכלב אנו נקנה שרקנים מאחר ויותר קל לטפל בהם. קניתי שתי שרקניות (במיוחד שלא יכנסו להריון) להפתעתי השרקנית היתה בהריון עוד לפני שקיבלתי אותה והיא המליטה שלושה גורים. הבת שלי כלכך התלהבה וביקשה שנשמור אותם והבטחתי לך בסוף שנשמור אותם. לצערי עבר חודש והם כל הלילה רבים. נכנסתי לאיזה מצב שאני היום מרגישה שא' אי אפשר להחזיק את כולם יחד כמשפחה יפה ואוהבת .... דבר שני צריך עוד מעט להפריד בין הזכרים לנקבות. אני לא יודעת מה לעשות עכשיו מאחר וכבר נתתי לה מילה ואחרי הכלב שמסרתי המילה הזאת לדעתי חשובה לה פי אלף..... הכנסתי את עצמי לפינה שאני לא יודעת איך לצאת ממנה ואיך לשכנע את הבת שלי שנמסור לפחות שניים שלושה מהם, אני מפחדת שאני גורמת לה לחוסר אמון בי ובמילה שאני נותנת לה.

שלום מירב, תודה על המחמאות. נעים לדעת שלפעמים מצליחים לעזור. ולשאלתך - אני מסכימה איתך, וחושבת שהבטחות בהחלט צריך לקיים, וחשוב לעמוד במילה שלנו. עם זאת, יש מצבים בהם ההשתעבדות לעקרונות המוסר והצדק גובה מחיר גבוה. לחיים מסלול פתלתל ולא צפוי, מה שמצריך אותנו להסתגל אליהם בגמישות. כשהתחייבת להכניס הביתה שני שרקנים, לא ידעת שהם יהפכו לחמולה, וכשנולדה החמולה, לא ממש ידעת מה זה אומר, וכמה רעש ולכלוך זה עושה. אני חושבת שזה בהחלט זמן טוב לקרוא לבתך לשיחה מלב אל לב, ולהבהיר לה שאת יודעת שהבטחת, אבל את מרגישה שזה הופך בלתי נסבל עבורך. שאלי אותה מה היא מציעה לעשות,ונסי להביא למצב שהיא עצמה תסכים ללכת לקראתך, מתוך הבנה שאת באמת סובלת מזה. תוכלי לומר משהו על כך שגם להם יהיה קל יותר במעון מרווח יותר, ועל החשש מהתרבות בלתי מבוקרת. אם זה לא יילך בטוב, תצטרכי לקבל החלטה קשה. נדמה לי שבתך תוכל לסלוח לך, בסופו של דבר, ולהבין שלא דנים אדם לחומרה כשהוא שוגה מתוך רצון טוב. הזכירי לה שהטעות שלך הייתה בעצם ההבטחה, ושזה נעשה מתוך אהבה גדולה אליה. עכשיו, כשהתנאים השתנו, את מפירה את הבטחתך ביודעין ומתנצלת על כך. כולנו בני אדם וכולנו טועים לפעמים. תוכלי לשתף אותה בתהליך מציאת הבית החדש לשרקנים העודפים, כדי שתוכל להרגיש שליטה ומידה של השפעה על גורלם. אשמח אם תשתפי אותנו איך היה. בהצלחה ליאת

שלום אני נשוי בן 49 + ילד בן 12 ,סובל מאגורופוביה מעל 10 שנים עם התקפי פאניקה מעל 20 שנה! יש כמובן בעיות של התנהלות רגילה בבית סביב הבעיה שלי כולל תלות באישתי שלא יכולה לעשות כל מיני דברים ,כמובן קשור למרחק שאוכל לקרוא לה במקרה של התקף פאניקה ! לפני שנתיים סיפרתי לבני על הבעייה ,מה שעזר להפיג את הסוד סביב הסיפור, מה שאני מתקשה בו זה שבני יהיה ליידי בזמן התקף ,אני דואג שהוא לא יראה אותי במצב הזה, אתמול חטפתי פאניקה חזקה מאוד אישתי גם הייתה בבית והתקשרתי לחבר של בני שגר בביניין ואמרתי לבני שיילך אליו בני לא הבין למה ,ועצם זה ששלחתי אותו הדליקה לו נורה מה קרה לאבא ??? אישתי אמרה לי שאפילו היא לא שמה לב שמשהו קורה לי (אצלי הייתה קטסטרופה) !!! פעם הייתי איתו לבד בבית והייתי בלחץ ,שיתפתי אותו רק בזה שאני לא מרגיש מי יודע מה אבל לא קורה לי כלום ושלא ידאג כי זה עובר ולא קורה לי כלום . אני משתדל לא להיות איתו לבד העיניין מה נכון ,לשלוח אותו כדי שלא יראה ??? או כיצד לנהוג עם הילד בזמן שיש לי התקף??? תודה מראש

שלום רב, מרבית האנשים הסובלים מהתקפי פאניקה, מתקשים להאמין לפער העצום שבין החוויה הפנימית הבלתי נסבלת, לבין המופע החיצוני שכמעט אינו מסגיר את מה שמתחולל בפנים. נדמה לי שאם בנך כבר יודע על קיומם של ההתקפים, אין צורך לסלקו בזמן התקף, ולהוסיף לעצמך עוד התמודדות. עדיף לפתח גישה הומוריסטית, שתאפשר התנהלות מסתגלת יותר אצל כולכם. צר לי לשמוע שאתה בוחר לסבול שנים רבות כ"כ, בעיקר כאשר היום קיימים טיפולים תרופתיים מצויינים שיכולים להחזיר לך איכות חיים ולהפחית משמעותית מעוצמת הסימפטומים החרדתיים. נמצא שטיפול קוגניטיבי-התנהגותי בשילוב של טיפול תרופתי ממשפחת ה-SSRI, זו הנוסחא המנצחת. עשית פעם משהו בנידון? ליאת

תודה רבה מה קמת בלילה במיוחד בשבילי ? בטח שניסיתי זה כולל ,טיפול פסיכולוגי 3 שנים,טיפול התנהגותי שכלל נסיעות בקבוצה ,הרפיות ושיחות . טיפול בהיפנוזה ,emdr ,הרבה סוגי כדורים כולל ssri ! כרגע אני מטופל ב"אנפרניל" (הרבה שנים) וקסנקס ! הדבר היחידי שלא עשיתי זה טיפול "קוגנטיבי" -יש לי מחשבות אוטומטיות כל כך, שתמיד מופיעות בתחילת התקף ואני זורם עם ה"שטויות" שלי עד לבום !!! זה תמיד לחפש מישהו שנמצא קרוב ויכול ל"הציל" אותי,אני מתקשר בטרוף עד שמוצא מושיע (אם אישתי נמצאת ואני בהתקף אני גם מתקשר לעוד עזרה,כי היא לידי וזה לא הספיק ) די התייאשתי מהמירוץ לטיפולים ,אני מדבר על 20 שנה של ניסיון למציאת פתרון ואכזבות חוזרות. אני אולי מוכן היום לטפל באזעקות שווא האלה ,אבל לא רואה את עצמי מהמקום שבו אני נמצא נוסע או מנסה משהו מפחיד ,רק באמת אם הלימוד על שינוי דרכי מחשבה ישנה לי את הגישה !!! אני לא כל יום חוטף בסה"כ מרגיש סביר מוגן באזור הקרוב אלי תודה שוב