פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

היי זו שוב אני על אוץו ילד מהמודעה הקודמת יש לציין שבמשך היום הוא ילד עצמאי מאוד אך כשמגיעה שעת השינה הוא נהיה תלותי ולא מוכן ללכת לישון לבד . אני חייבת לציין שהוא נרדם רק כאשר הטלווויזה דולקת אני שמה לו סרט בדי וי די ורק כך הוא נרדם אבל עד שהוא נרדם הוא כל הזמן קם מהמיטה ו מבקש שאניאו עלי נבוא לישון לידו בד"כ לפני השינה אני משתדלת לשבת ךידו ולספר סיפור או רק לתת קצת תשומת לב ואז להתפנות לעצמי אך הוא לא מוכן ללכת לישון אני משכיבה אותו במיטה בין 7:30-08:00 ועד תשע וחצי לפעמים זה נמשך עד 11 הוא לא נרדם ואני לא יודעת מה לעשות

היי שוב, ראשית, אם את רואה שהוא לא נרדם לפני 9:30-10:00, אז למה להשכיב בשבע וחצי? לפעמים, מתוך רצון (לגיטימי!) לערב שקט לעצמנו, אנחנו כורים לעצמנו בור במו ידינו. השכבה טרם זמן, כאשר הילד אינו עייף בכלל, יכולה להיחוות כחוסר רגישות לצרכיו, ולקלקל את הערב לו ולכם. אז לפני כל העצות ה'פסיכולוגיות' כדאי להיעזר בשכל הישר, ולבנות סדר יום המותאם לילד. עכשיו אפשר לעבור לפסיכולוגיה :-)) ילד שעוד לא מלאו לו ארבע, הרוצה את אמא או אבא לפני השינה, אינו ילד תלותי, אלא ילד קטן ומאד נורמלי, המתנהג כיתר בני גילו. בגיל זה ילדים יכולים לפתח פחדים הודות להתפתחות עולם הדמיון. פחדים אלה מועצמים מאד כאשר הוא נותר לבדו בחדר חשוך, וחשוב להכיר בהם ולתת להם מענה הולם. אי מאמינה שאם תשכיבי אותו כך שיגיע למיטה עייף מספיק, טכס ההשכבה יתקצר מאד, והסיכוי שלך להתפנות לעצמך יגדל. הסיכוי ישאר גבוה במידה דומה אם בעלך יצטרף למאמץ, ויחליף אותך מדי פעם. זכרי שלמרות שהוא הילד הגדול שלך, ושאת מטופלת בעוד שני קטנטנים, הוא בכל זאת ילד קטן שזקוק לך מאד. עדיף להצטייד בסבלנות ורוח טובה, ולעבור את התקופה הקשה הזו מבלי לצבור מרירות ועוינות. בהצלחה ליאת

היי שבוע טוב בני בן ה3.8 לא מוכן לחלוק את הצעצועים שלו עם האחים שלו( תאומים בני 1.8 ) לא משנה מה אי מבטיחה וכמה אני מסבירה שזה שייך גם להם ומנסה לעודד אותו לחלןק איתם ולשחק ביחד איתם זה לא הולך הוא טוען שהכל שלו . יש לציין שהוא משחק איתם ביחד וגם לוקח להם את הצעצועים שהם מחזיקים ביד אך כזה משחק שהוא בחר ום רואים ורוצים לשחק איתו הוא לא מוכן וישר בוכה או מרביף ואני כבר לא יודעת איך להתמודד

שלום שרי, ילד בן 3:8 (או 5:8) לא צריך לחלוק צעצועים עם אחיו הקטנים, שכן מדובר בפער שנים המכתיב צרכים שונים. אני מניחה שחטיפת הצעצועים מהקטנים מייצגת קנאה וצורך בתשומת לב, יותר מאשר רשעות או חוסר התחשבות. כל ניסיון שלך 'לשמור' על הצדק ועל זכויותיהם של הקטנים רק יגביר את כאבו וקנאתו, ולכן - כל עוד אינו פוגע בהם באופן אלים, הייתי משתדלת להתעלם מהתנהגותו, ולהימנע מהסברים, תוכחות והטפות מוסר. הניחי להם להסתדר בכוחות עצמם, ולמצוא בעצמם את הדרך להסתדר ולשחק יחד. אל תנסי להתמודד, אלא דווקא לזוז הצידה. לפעמים מה שנראה בעינינו כעוול או ניצול עמדת כוח, אינו נתפס כך בעיני ילדים קטנים. דווקא כאשר אנחנו, המבוגרים, מתערבים בשם החוק והסדר הטוב, נוצרות קנאה ועויינות המחמירות את המצב. עזבי את זה, ונסי ליהנות מהזמן הפנוי בעודם מסתדרים בלעדייך. בהצלחה ליאת

לאחר טפול משפחתי אצל עו"ס הגישה לעזוב אותו ולדעתו ישבר ולאט יפסיק משהייה כ 12 עד 14 שעות רצוף ליד המחשב או סוני.הבחור אמר שהוא לא מוכן להתמודד עם קשיים ומבחינה חברתית לא רוצה להפגע כמוכן הוקף בעזרהבכל עת ואכן עד כה הצליח בבגרות אך במקצוע שלא קבל תמיכה אישית לא נגש לבגרות ועוד במחשבים .אני לא ישנה במחשבה איזה בזבוז חוסר העשייה אני גם כמוהו קשב רכוז אך יותר היפרית ואכן אני עוסקת בספורט ושנינו אימפלוסיביים,מהיום התמיכה לא תהייה מובנת מאליה ואם יפול יצטרך לקום.השאלה ברגע האמת איך אוכל לראות את הנפילה ובכתה י"ב בעלי התיאש וקבל שהוא ישלים בגרויות אחרי הצבא .אז שלא ילמד אהל לא כל היום פסיבי ובמחשב ושם הוא מלך ומדבר עם ילדים

שלום אור, בני נוער רבים מבלים שעות על גבי שעות מול המחשב, המספק להם מענה חברתי ובינאישי במעט מאד מאמץ. אני חושבת שלפעמים "להיות מלך" ולהרגיש טוב מבחינה אישית וחברתית, חשוב לא פחות (ואולי אף יותר) מלהיות תלמיד מצטיין. כמו שבעלך כבר הסכים וקיבל, בגרויות תמיד אפשר להשלים, ומי שחשוב לו ללמוד ולהתקדם, מוצא בסופו של דבר את הנתיב אל התואר, גם במחיר של השלמות, מכינות, וכד'. אני חושבת שאם בעזרת התמיכה שלכם הוא בכל זאת מצליח, שווה להמשיך ולתמוך, במקום להיכנס למאבקי כבוד מיותרים. בהצלחה ליאת

קודם כל, מקווה שגיל 20 עדיין נחשב למתבגר וכך אהיה זכאית לכתוב כאן בפורום :-) בכל מקרה, אני בת 20 כאמור, לומדת כרגע לימודי תואר גרה אצל ההורים. הם מאוד מציקים לי בטענה שאני משחתת את זמני לריק ושמתוך 24 שעות ביממה 19 שעות עליי ללמוד ו - 5 לישון. הסברתי להם, בעיקר לאבי, כי בלימודים איני מעוניינת לנהוג ב"כל המרבה הרי זה משובח" ושיתן לי את החופש ללמוד. הוא מצידו טוען שיפסיק לממן לי את לימודיי וישסלק אותי מן הבית. הצד שלי הוא כזה: אני מאוד נהנית מהלימודים. מודה שלא רציתי להתחיל בגיל כזה צעיר, הוריי כפו עליי את הלימודים בשלב כה מוקדם ועל כן הייתי זקוקה לסיוע כלכלי שלהם היות ולא חסכתי מספיק כסף, אבל עכשיו אני שמחה שהתחלתי. מצד שני, הם גורמים לי להתחרט על זה: כל הזמן מניפים מעליי את חרב "הפסקת הלימודים" וכבר נמאס לי! אני פשוט משקשקת מהם!!! ואני בחיים שלי לא האמנתי שאנהג בצורה כזו אבל הם עושים לי חשק למרוד בהם דווקא! וכשאבי צועק עליי שאני יושבת כבר יותר מדי זמן מחוץ לחדר ושעליי להיכנס לחדר ללמוד, אני עושה בחדר ה כ ל העיקר רק לא ללמוד, גם אם זה משהו נורא חשוב / נורא מעניין. הכל רק כדי להראות לו שהוא לא ישלוט עליי. אין לי מושג מה הוא נטפל אליי פתאום: אולי זה כי כל האחים שלי עזבו את הבית ונשארתי לבד, אבל נמאס לי מההתנהגות הזאת שלהם ונמאס לי להתנהג ככה! אני מרגישה שאני מאבדת את המוטיבציה לחיות! כי כל דרך לדבר איתןם בצורה בוגרת לא מצליחה ואז אני מרגישה צורך לרמות אותם ולדפוק את עצמי כי אני יודעת שה"למידה המדומה" הזו תדפוק בטווח רחוק רק אותי... מה לעשות? אני יודעת שההורים שלי מצפים ממני להישגים גבוהים, בעקבות הצלחתי המסחררת בתיכון, אבל אז הייתי בפאזה אחרת.. הלוואי שהייתי באותו מקום, אבל אני לא..

שלום עינת, (האמת שכתבתי לך תשובה ארוכה ומפורטת בצהריים, והיא נעלמה יחד עם פקודת ה'שלח' אל הלא נודע. אז אנסה שוב, הפעם כנראה קצר יותר). אני חושבת שהבעיה שאת מעלה כאן אינה קשורה לענין הלימודים. מדובר בסוגיה רחבה של דפוס יחסים משפחתי נוקשה, שאינו מאפשר לך מרחב של צמיחה אישית, חופש בחירה וחירות בסיסית כאדם בוגר. אין לי ספק שהורייך רוצים בטובתך, ומאחלים לך טוב. הבעיה מתחילה כאשר רצונותייך מתנגשים עם אלה שלהם, ואורח חייך אינו תואם במהודק לזה שלהם. או אז עולה האיום האפוקליפטי של סילוק מהבית והפסקת המימון. לכן, כדי לחשוב מה את עושה, נחוץ קודם כל להגדיר מה את רוצה. אם את רוצה להמשיך לקבל מגורים ושכר לימוד מהורייך, יהיה עליך לקבל את התכתיבים הנוקשים, ולגנוב את רגעי החסד הקטנים, כפי שאת עושה היום. אם חשובה לך חירותך, תוכלי לצאת לעבוד, למצוא לעצמך מגורים בהתאם לגובה השכר שלך, לבד או עם שותפים, וללמוד בעזרת מילגות או כאשר תוכלי לממן זאת. מאחר ואלה שתי האפשרויות הקיצוניות והקשות ביותר לביצוע, תוכלי להתמקם איפשהו בתווך הגדול ביניהן, ולהחליט על מה את מוכנה להתפשר ועל מה לא. בעיני, צעד ראשון וחשוב ביותר, הוא פנייה לטיפול פסיכולוגי (תוכלי לבדוק בשירותי הייעוץ באוניברסיטה. יש שם טיפולים מצויינים במחיר מוזל), בו תוכלי להיעזר בצעדייך הראשונים לעבר עצמאות ואסרטיביות. בהצלחה ליאת

טיפול פסיכולוגי באוניברסיטה לא יירשם בתיק האישי שלי? אני ממש לא רוצה להיות "מסומנת"... אגב, בטיפול פסיכולוגי פרטי יש חובה למסור שם ומס' ת.ז? או שלא חייבים?

הבן שלי בן חמש וחצי ולא מוכן ללכת לשום רופא או מטפל או משהו שקרוב לקופ"ח אני צריכה לעשות לו בדיקת שמיעה בדיקת ראיה, קלינאית תקשורת , וכו... אבל שאנחנו מגיעים למקום הוא נכנס להיסטריה הלב שלו דופק מהר, הוא משתולל, ממש ניכנס להיסטריה מה לעשות, אני מאוד מודאגת מההיתנהגות שלו. דבר שני הייתי רוצה את דעתך היינו אצל פסיכולוגית בגלל שהוא ניראה הרבה עצוב או כועס וקשה לו ליצור קשרים חברתיים, הפסיכולוגית אמרה שהבעיה היא אצלי שאני לא מחזקת אותו לא נותנת לו תשומת לב מספיק, וצריכה להקדיש לפחות שעה ביום להיות רק איתו ולחזק אותו אני מאוד דואגת לו, אני רוצה שיגדל בלי חסימות ריגשיות כמו שהפסיכולוגית אמרה, אני רוצה שהוא יהיה מאושר, האם עבודה נכונה שלי מספיקה או שצריך עזרה מבחוץ?, וביכלל מה זה אומר כל ההתנהגות הזאת האם הוא ילד כל כך רגיש?... אפשר לשבת עם ילד בן חמש וחצי ולנהל איתו שיחה בוגרת על הרגשות שלו ואולי ככה לדעת איפה הבעיה?

שלום אדווה, מרפאות ילדים הם מקום רועש למדי, בין השאר בגלל ילדים כמו בנך, הנוטים להגיב בחרדה למצבי בדיקה. רופאי ילדים ומטפלים רגילים למחזות כאלה, וברוב המקרים מצליחים לבצע את משימותיהם גם בתנאים האלה. אני נוטה להאמין שהתנהגות זו נובעת משילוב של מאפייני הילד (רגישות גבוהה, חרדתיות, עוררות-יתר וכד') ומאפייני סביבה (היסטוריה קודמת של טיפול מכאיב, רמת החרדה של ההורה המלווה, חלק מקושי רחב יותר להתנהל במצבי קונלפיקט, ועוד). כדי לנסות ולמתן את התגובה ההיסטרית, שווה לנסות לשלוח אותו לרופא עם ההורה הפחות לחוץ, ועם מי שפחות נלחץ גם מתגובותיו שלו. אפשר לנסות להכין אותו מראש, להצטייד בסוג של עיסוק נעים (חוברת עבודה, מחשב נייד או גיים-בוי - אם יש - בו יוכל לשחק בזמן ההמתנה, ספר בדיחות לילדים, וכו'). אפשר להשקיע בערכת רופא הנמצאת היום בכל חנות צעצועים טובה, ולשחק איתו בבית. לפעמים גם קצת 'שוחד' יכול לפתור את הבעיה. ובעניין שאלתך השניה. אני מניחה שבמצב העניינים הנוכחי, כאשר את כבר מזהה קשיים ובעיות, עדיף להיעזר בגורם מקצועי, שיוכל לסייע גם לילד וגם לכם. אני מסכימה בהחלט לכך שילד זקוק להוריו ולאינטראקציות יומיומיות נעימות איתם, לתשומת לבם, התפעלותם, מגעם ואהבתם. אל תנסי להיות ה'פסיכולוגית' שלו, אלא להיות איתו באמת, לשחק איתו ולהקדיש לו מזמנך בנדיבות ככל שתצליחי. נסי לשתף פעולה עם הפסיכולוגית ולאפשר לה להגיע אל הילד בדרכה. אני מאחלת לך הרבה הצלחה והנאה מילדך, וכמובן הרבה בריאות ליאת

שלום ד"ר ליאת בני הפעוט בן שנה ו5 עוד מעט לפני כחודשיים נכנס לפעוטון ומאז כל דבר שנלקח ו/או שנעשה נגד רצונו הוא צועד "דייי" בכעס ובצעקות כאילו מישהו הכה אותו או עשה לא משהו איום ונורא. ואם מרימים אותו ורוצים ללכת והוא מאוד מבין אז הוא בוכה מתחיל להרביץ למשוך בשערות של אישתי ולהתפרע וגם הוא שורט.. אני ממש אבל ממש מאוד מודאג מהמצב של הילד הוא תמיד כועס ותמיד עצבני וגם שמנסים להשחק איתו הוא עצבני במצבים מסיומים לא כל הזמן. אודה לך מאוד אם תעזרי לי במצב ותסבירי לי איך לטפל ולעזור לילד תודה ובכבוד רב

שלום רב, הכניסה לפעוטון מציבה בפני הפעוט משימה התפתחותית לא קלה בכלל. עליו להיפרד מאמא, ללמוד לבטוח בדמויות חדשות ולא מוכרות, להתרגל לסדר יום חדש וללוח זמנים שלא תמיד מותאם באופן מלא לצרכיו, ולעובדה המצערת שמעתה הוא כבר לא מטופל 'סולו'. מעבר לכל זה, עליו להתמודד עם גילויים של תוקפנות מצד ילדים אחרים, שבגיל כה צעיר עדיין אינם יודעים להתנהג בצורה מווסתת. בגיל כזה אין עדיין יכולת להתאפק, לוותר או להמתין בסבלנות לפי התור. לכן, אם לוקחים לילד כזה צעצוע, הוא יגיב באגרסיביות, ידחוף, יכה, יצרח, ימשוך בשערות או ינשוך. כאשר הילד שלך מגיב באופן הזה למצבי תסכול, הרי זה בגלל שהוא נחשף לאחרונה להוויה הזו, ככל הנראה פעם כתוקף ופעם כמותקף. זהו שלב התפתחותי טבעי (לפחות אצל ילדי הפעוטונים), ולכן חשוב מאד לוודא שהוא נמצא במסגרת טובה, עם צוות גדול דיו, ועם מרחב סביר שמאפשר 'אוויר' לכל ילד. אגב, כדי להיות הגונים, חשוב לציין שגם ילדים הגדלים 'סולו' בבית, יכולים להפגין בגיל הזה התנהגויות דומות, פשוט כי הם עדיין חסרים את היכולת לשלוט בביטויים הרגשיים שלהם. וכאן נכנס תפקידנו כהורים, לסייע להם להרגע, למתן את הביטויים התוקפניים, ולספק ערוצי ביטוי אחרים, פחות הרסניים. אין להרשות לילד להכות את הוריו, לנשוך, למשוך בשיער, וכד'. יש לעצור אותו פיזית, לחבק חזק, לומר מילים מרגיעות, ולנסות להסיח את הדעת. בגיל מבוגר יותר, אפשר ללוות זאת בהסבר מילולי, אבל לא כרגע. בנוסף, אין לאפשר לו להשיג את מה שהוא רוצה באמצעות התקף זעם. כשהוא בוכה או משתולל, עשו הכל כדי להרגיעו ולמנוע ממנו התנהגות אלימה, אך אל תנסו לפצות אותו בפרסים או תגמולים כלשהם מלבד המגע המרסן (חיבוק חזק ומרגיע) והמילים הרגועות. אשמח לשמוע אם זה עובד. בהצלחה ליאת (שעדיין לא ד"ר, למרבה הצער...)

שלום רב, הילד שלי מזה כשלושה שבועות ממצמץ בעיניו כולל גילגול העיניים לאחור ותזוזות בלתי רצוניות של הפנים. ביצענו בדיקות של רופא עיניים ונוירולוג והם טענו כי הכל תקין והתופעה היא כנראה כתוצאה של רגשנות ולחצים שונים. יש לציין כי זה המקרה השלישי שזה קורה לו. הפעם האחרונה לפני שנתיים. מה לעשות? שלום כץ.

שלום רב, מצמוץ וטיקים מוטוריים בפנים יכולים באמת לשקף מצוקה רגשית מציפה. מאחר ואתה מציין שהוא בן 6, אני מעלה השערה שהלחץ הנוכחי קשור (אולי) לכניסה לביה"ס. השבועות שלפני העלייה לכיתה א' יכולים להיות מאד מאד מתוחים, הן אצל הילדים עצמם והן אצל הוריהם. ילדים רגישים בהחלט יכולים לסבול מטיקים בתקופה כזו, ויש לצפות להקלה זמן מה לאחר תחילת הלימודים. אם אתם יכולים להעלות בדעתכם גורם לחץ אחר, יש לטפל בו, ולהפחית כך את רמת הלחץ. אם אתם מרגישים שהתופעה אינה חולפת תוך מס' שבועות, שווה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ולשקול התערבות מפחיתת חרדה. בברכה ליאת

שלום רב, החל מאתמול הוא החל גם להשמיע קולות לא רצוניים. כמו שריקות כאלה בתדירות של כ 5-10 בדקה. האם יש שינו בהערכתך או שזה סימפטום למשהוא אחר? בברכה שלום.

בני בן ה8 חודשים נוטה לאחרונה לגרד את ראשו גם ובעיקר באיזור המרפס והאזניים..העניין הוא שכשהוא מושך לנו את השיער או מגרד לנו בראש או ביד זה שורט וכואב למרות שהוא מתוקתק מבחינת גזיזת הציפורניים השאלה היא האם הוא מכאיב לעצמו? ולמה בכלל מגרד לו-הרי כל יום אני חופפת לו את השיער? והאם זה בכלל משהו פסיכולוגי?

היי אורלי, אני מציעה שלפני ההשערות הפסיכולוגיות, הוא ייבדק ע"י רופא ילדים או רופא עור, כדי לשלול גירוי או זיהום עורי או תגובה אלרגית כלשהי. בינתיים, המשיכי להקפיד על גזיזת הציפרניים כדי שלא ייפצע. הרבה בריאות ליאת

היי בני בן שנה ושלוש לאחרונה הוא נעשה עצבני זה מתבטא בצעקות באצעשהוא משחק ונשיכות הוא נושך את היד שלו ואם במקרה יש מישהו לידו הוא נושך אותו ממה זה נובע ומה עליי לעשות האם יש קשר לזה שהפסקתי לתת לו סימילאק והוא ניזון מחלב רגיל

שלום מירי, תינוקות ופעוטים יכולים לנשוך כחלק מניסיון לפרוק מתח ותסכול. זה קורה בדר"כ כי הם עדיין חסרים את היכולת לווסת רגשות באופן יעיל. זה לא מאד מדאיג או חריג, וכל מה שצריך זה לדאוג שלא יהיו נפגעים. אין להרשות לו לפגוע בעצמו או באחרים. אם את עדה לסוג כזה של התנהגות, הרימי אותו, חבקי אותו בחוזקה, ואז נסי להסיח את תשומת לבו וליזום פעילות אחרת,נמרצת או מרגיעה, לפי הנסיבות ולפי מה שתחושי אינטואיטיבית. לא חושבת שזה קשור לשינוי התזונתי, אלא אם את מתרשמת שהוא סובל מכאבי בטן או אי נוחות אחרת שבהחלט יכולה להביא לעוררות ועצבנות. בברכה ליאת

אני מחפשת פסיכולוג ילדים ואיני יודעת איך לבחור מישהו בייחוד כי מדובר במקרה עדין. אחי בן 11 ילד חכם במיוחד לגילו ניסה להתאבד לפני כשבוע ובלע חבילת כדורי אקמול כל אחד 500 גר'. כרגע מצבו יותר טוב אבל ללא ספק זקוק לייעוץ טוב במיוחד, כי הוא עבר גירושים של הורים ויש לו המון בעיות כרגע.

שלום אורה, סיפור עצוב וקשה. אני מניחה שאחיך אושפז בעקבות המעשה, ושמישהו מאנשי בריאות הנפש של ביה"ח כבר דיבר עם ההורים או בני המשפחה. גירושין טריים יכולים להיות נקודת משבר אקוטית עבור ילד בגילו (בטח גם לך לא פשוט). אני חושבת שבמקרה שלכם מוטב לפנות לטיפול מרפאתי חינמי של משרד הבריאות, בעיקר בשל הביטחון שלי בכך שלא תצטרכו להיכנס לרשימת המתנה. זוהי דוגמא למקרה שמדלג מעל התור, ומקבל קדימות עליונה. אם את מעוניינת בהמלצה על מטפל פרטי, נא כתבי שוב באיזה אזור בארץ מדובר, ואולי נוכל לעזור - אני או מישהו ממשתתפי הפורום. בברכה ליאת

ליאת, אני חושבת שעדיף שידובר במישהו פרטי ורציני מאוד כי הוא מאוד בוגר לגילו וגם ככה יהיה קשה לשכנעו ללכת לטיפול, אם כבר ילך שילך למשהו בטוח. שאלה נוספת, איך גורמים לילד להסכים ללכת לטיפול? כי הוא חושב שיאשפזו אותו בבית משוגעים ולא מסכים...האם מותר לקחת בכוח כשמדובר בחיים ומוות? אני גרה באזור מודיעין .

בוקר טוב! ביתי היא בת 8 בעוד יומיים ועשינו את "דרך המלך" בבי"ח מאיר אבל עם המון עצבים כי הילדה לא רצתה ללכת לשם אומנם היא ירדה 5 קילו בכל השלושה חודשים אבל מיד לאחר מכן היא העלתה הכל היום היא שוקלת 41 קילו ילדה בת 8, יש לה המון חוסר ביטחון והמון התפרצויות זעם וחוצפה שגוברת לשמיים, אנו בתור הורים מנסים לעשות הכל אבל אין שיתוף פעולה מצידה, יש לי עוד ילד בן 10 והוא רזה ואני בגללה לא מכניסה הרבה דברים הביתה כדי שהפיתוי בעיניה לא יהיה גדול ובמקום חטיף אחה"צ אני מעדיפה ששניהם אפילו יוכלו גזר או כל פרי אחר, והיא עושה לנו שמות פשוט כך, שאלתי היא איך פסיכולוג יכול לעזור בקטע של התנהגות כי היא נמצאת בטיפול פסיכולוגי ואין שום שום שיפור מבחינת התנהגות והתנהלות עם עצמה. הייתי מאוד רוצה תשובות מה עושים.. כי המצב בלתי נסבל. בתודה ריקי בן דוד

שלום ריקי, אני שומעת את הייאוש וחוסר האונים שלך, אבל קצת פחות את ההבנה והחמלה כלפי בתך. אין לי ספק שאתם, כהורים, מלאי רצון טוב ונכונות להתגייס למענה, אך חשוב לזכור שהמאבק במשקל יכול להיות ממושך ומפרך, ולגזול משאבים רגשיים עצומים. בעיות ההתנהגות משקפות, ככל הנראה רק חלק מהזעם, התסכול ותחושות הנחיתות שחווה הילדה שלכם. טיפול פסיכולוגי אמור לתת הזדמנות לפרוק את כל הרגשות הללו בסביבה מכילה וידידותית, ולאפשר מרחב נינוח לצמיחה פסיכולוגית בריאה גם בנסיבות המורכבות שלה. למרבה הצער, לפסיכולוגיה אין פיתרונות קסם מהירים, וברוב המקרים מדובר בתהליך ממושך ואיטי. אומר בזהירות עוד, כי לעיתים מה שנראה בעיני ההורים כחוסר התקדמות או אפילו נסיגה, משקף יכולת חדשה לאסרטיביות, ביטוי רגשי עשיר יותר ותחושת עצמי מגובשת יותר, גם אם ביטוייה בפועל אינם בשלים או מעודנים כפי שהיינו רוצים. אני ממליצה לכם להתאזר בסבלנות, לנסות לאמץ גישה מעודדת ותומכת, המשלבת בין נכונות לקבלה כפי שהיא, יחד עם אמונה בכוחה להשתנות ולהשתפר. בהצלחה ליאת

יש לי ילד בן 3 ו10 חודשים ,גדול פיקח ומבין. לאחרונה פונות אלי אמהות מהגן ואומרות לי שבתם סיפרה להם כי הבן שלי דחף אצבע לאיבר מין של הילדה שלהם ,ולאחרת הוא דחף מקל"לחור"השחר של הפות לפי דברי הילדה. אני כהורה חדש נבהלתי מאד ושוחחתי עם בני וזה טוען בכל תוקף כי הוא יודע שזה אסור והוא לא עשה זאת. אני בטוחה שעשה זאת כיוון שיום אחד התארחה אצלנו חברה מהגן ועליתי לחדרו ליראות מה הם עושים וגיליתי אותה שוכבת על המיטה בלי תחתונים והוא בודק אותה.וכעסתי נורא והוא אמר שהוא רופא של פותים. הסברתי לו שזה אסור וכל אחד יכול לגעת רק בגוף של עצמו. אינני יודעת מה לעשות אני ממש מתקשה להרדם ואני ובעלי מוטרדים מאד. מה לעשות???

שלום מורן, לא סיפרת באילו נסיבות אירעו המעשים המיוחסים לו, אבל אם זה קורה בשטח הגן, חשוב ליידע את הצוות, ולבקש השגחה מהודקת יותר על המתרחש בגן ובחצר. משחקי 'רופא וחולה' מאד אופייניים לגיל הגן, ואלמלא הרגישות הגבוהה שיש לנושא ההטרדה המינית בשנים האחרונות, היינו רואים אותם אפילו יותר. כיום הגישה היא באמת לאסור על סוג כזה של משחקים, ובצדק. עם זאת, לא מדובר ב'סוטה מין' קטן או באנס סדרתי, אלא בילד סקרן שקצת עובר את הגבול. אני חושבת שאין סיבה להילחץ או להיבהל, אבל יש מה לעשות. עליך להבהיר לבנך באופן חד משמעי שאינך מרשה לו להמשיך במשחקים הללו. הסבירי לו שלמרות הסקרנות והעניין שמעוררים בו ה'פותים', החדרת מקלות או אצבעות יכולה לזהם, לפצוע ולהכאיב, והיא מסוכנת ומזיקה. הסבירי לו שגם אם הילדה מסכימה לכך או אפילו מזמינה אותו למשחק מהסוג הזה - עליו לוותר ולהתנגד. אני מציעה להימנע מתגובות דרמטיות או משימוש במושגים מעורפלים שרק יגרו את הסקרנות ויגבירו את הפיתוי. מוטב לתת הסברים ענייניים, ולאסור את הרעיון, ממש כאילו היו מספרים לך שהוא מחדיר מקלות לאוזן או לעין של ילד אחר. מעבר לכל זה, רצוי לדאוג שלא יהיו משחקים מאחורי דלתות סגורות, לפחות עד שיגיע לגיל ההתבגרות... :-)) ליאת

ליאת שלום - א' אני רוצה לומר לך שאת מדהימה באופן שקשה לתאר... אני התייעצתי פה בעבר ותמיד עזרת באופן משמעותי. בתי בת חמש וחצי, לפני כארבעה חודשים מסרנו את הכלב שהיה לנו כשנה מאחר ולא יכולנו לטפל בו כמו שצריך... היה לנו קשה להסתגל לזה שהכלב כבר אינו חלק מאיתנו אך לא היינו עד כדי כך קשורים אליו. הבטחתי לה שבמקום הכלב אנו נקנה שרקנים מאחר ויותר קל לטפל בהם. קניתי שתי שרקניות (במיוחד שלא יכנסו להריון) להפתעתי השרקנית היתה בהריון עוד לפני שקיבלתי אותה והיא המליטה שלושה גורים. הבת שלי כלכך התלהבה וביקשה שנשמור אותם והבטחתי לך בסוף שנשמור אותם. לצערי עבר חודש והם כל הלילה רבים. נכנסתי לאיזה מצב שאני היום מרגישה שא' אי אפשר להחזיק את כולם יחד כמשפחה יפה ואוהבת .... דבר שני צריך עוד מעט להפריד בין הזכרים לנקבות. אני לא יודעת מה לעשות עכשיו מאחר וכבר נתתי לה מילה ואחרי הכלב שמסרתי המילה הזאת לדעתי חשובה לה פי אלף..... הכנסתי את עצמי לפינה שאני לא יודעת איך לצאת ממנה ואיך לשכנע את הבת שלי שנמסור לפחות שניים שלושה מהם, אני מפחדת שאני גורמת לה לחוסר אמון בי ובמילה שאני נותנת לה.

שלום מירב, תודה על המחמאות. נעים לדעת שלפעמים מצליחים לעזור. ולשאלתך - אני מסכימה איתך, וחושבת שהבטחות בהחלט צריך לקיים, וחשוב לעמוד במילה שלנו. עם זאת, יש מצבים בהם ההשתעבדות לעקרונות המוסר והצדק גובה מחיר גבוה. לחיים מסלול פתלתל ולא צפוי, מה שמצריך אותנו להסתגל אליהם בגמישות. כשהתחייבת להכניס הביתה שני שרקנים, לא ידעת שהם יהפכו לחמולה, וכשנולדה החמולה, לא ממש ידעת מה זה אומר, וכמה רעש ולכלוך זה עושה. אני חושבת שזה בהחלט זמן טוב לקרוא לבתך לשיחה מלב אל לב, ולהבהיר לה שאת יודעת שהבטחת, אבל את מרגישה שזה הופך בלתי נסבל עבורך. שאלי אותה מה היא מציעה לעשות,ונסי להביא למצב שהיא עצמה תסכים ללכת לקראתך, מתוך הבנה שאת באמת סובלת מזה. תוכלי לומר משהו על כך שגם להם יהיה קל יותר במעון מרווח יותר, ועל החשש מהתרבות בלתי מבוקרת. אם זה לא יילך בטוב, תצטרכי לקבל החלטה קשה. נדמה לי שבתך תוכל לסלוח לך, בסופו של דבר, ולהבין שלא דנים אדם לחומרה כשהוא שוגה מתוך רצון טוב. הזכירי לה שהטעות שלך הייתה בעצם ההבטחה, ושזה נעשה מתוך אהבה גדולה אליה. עכשיו, כשהתנאים השתנו, את מפירה את הבטחתך ביודעין ומתנצלת על כך. כולנו בני אדם וכולנו טועים לפעמים. תוכלי לשתף אותה בתהליך מציאת הבית החדש לשרקנים העודפים, כדי שתוכל להרגיש שליטה ומידה של השפעה על גורלם. אשמח אם תשתפי אותנו איך היה. בהצלחה ליאת

שלום אני נשוי בן 49 + ילד בן 12 ,סובל מאגורופוביה מעל 10 שנים עם התקפי פאניקה מעל 20 שנה! יש כמובן בעיות של התנהלות רגילה בבית סביב הבעיה שלי כולל תלות באישתי שלא יכולה לעשות כל מיני דברים ,כמובן קשור למרחק שאוכל לקרוא לה במקרה של התקף פאניקה ! לפני שנתיים סיפרתי לבני על הבעייה ,מה שעזר להפיג את הסוד סביב הסיפור, מה שאני מתקשה בו זה שבני יהיה ליידי בזמן התקף ,אני דואג שהוא לא יראה אותי במצב הזה, אתמול חטפתי פאניקה חזקה מאוד אישתי גם הייתה בבית והתקשרתי לחבר של בני שגר בביניין ואמרתי לבני שיילך אליו בני לא הבין למה ,ועצם זה ששלחתי אותו הדליקה לו נורה מה קרה לאבא ??? אישתי אמרה לי שאפילו היא לא שמה לב שמשהו קורה לי (אצלי הייתה קטסטרופה) !!! פעם הייתי איתו לבד בבית והייתי בלחץ ,שיתפתי אותו רק בזה שאני לא מרגיש מי יודע מה אבל לא קורה לי כלום ושלא ידאג כי זה עובר ולא קורה לי כלום . אני משתדל לא להיות איתו לבד העיניין מה נכון ,לשלוח אותו כדי שלא יראה ??? או כיצד לנהוג עם הילד בזמן שיש לי התקף??? תודה מראש

שלום רב, מרבית האנשים הסובלים מהתקפי פאניקה, מתקשים להאמין לפער העצום שבין החוויה הפנימית הבלתי נסבלת, לבין המופע החיצוני שכמעט אינו מסגיר את מה שמתחולל בפנים. נדמה לי שאם בנך כבר יודע על קיומם של ההתקפים, אין צורך לסלקו בזמן התקף, ולהוסיף לעצמך עוד התמודדות. עדיף לפתח גישה הומוריסטית, שתאפשר התנהלות מסתגלת יותר אצל כולכם. צר לי לשמוע שאתה בוחר לסבול שנים רבות כ"כ, בעיקר כאשר היום קיימים טיפולים תרופתיים מצויינים שיכולים להחזיר לך איכות חיים ולהפחית משמעותית מעוצמת הסימפטומים החרדתיים. נמצא שטיפול קוגניטיבי-התנהגותי בשילוב של טיפול תרופתי ממשפחת ה-SSRI, זו הנוסחא המנצחת. עשית פעם משהו בנידון? ליאת

תודה רבה מה קמת בלילה במיוחד בשבילי ? בטח שניסיתי זה כולל ,טיפול פסיכולוגי 3 שנים,טיפול התנהגותי שכלל נסיעות בקבוצה ,הרפיות ושיחות . טיפול בהיפנוזה ,emdr ,הרבה סוגי כדורים כולל ssri ! כרגע אני מטופל ב"אנפרניל" (הרבה שנים) וקסנקס ! הדבר היחידי שלא עשיתי זה טיפול "קוגנטיבי" -יש לי מחשבות אוטומטיות כל כך, שתמיד מופיעות בתחילת התקף ואני זורם עם ה"שטויות" שלי עד לבום !!! זה תמיד לחפש מישהו שנמצא קרוב ויכול ל"הציל" אותי,אני מתקשר בטרוף עד שמוצא מושיע (אם אישתי נמצאת ואני בהתקף אני גם מתקשר לעוד עזרה,כי היא לידי וזה לא הספיק ) די התייאשתי מהמירוץ לטיפולים ,אני מדבר על 20 שנה של ניסיון למציאת פתרון ואכזבות חוזרות. אני אולי מוכן היום לטפל באזעקות שווא האלה ,אבל לא רואה את עצמי מהמקום שבו אני נמצא נוסע או מנסה משהו מפחיד ,רק באמת אם הלימוד על שינוי דרכי מחשבה ישנה לי את הגישה !!! אני לא כל יום חוטף בסה"כ מרגיש סביר מוגן באזור הקרוב אלי תודה שוב

ליאת שלום! ילדתי בת השלוש וחצי נתקפת חרדה בכל נסיעה ברכב, הסבר התחושה שלה, הוא מעין דגדוגים בגב.היא זזה מצד לצד מתעוותת וצורחת בהיסטריה.נראה שהיא מפחדת מאיבוד שליטה.שמתי-לב שהתופעה הזו קורית בעוד אופנים כגון:נדנדה,אמצע ריצה.חיפשתי מאמרים בנושא לא מצאתי שום דבר דומה,אני לא יודעת להגדיר את התופעה הזו. היא סובלת מזה בערך שנה וחצי,כולנו מתוסכלים מכך. אשמח אם תוכלי לתת לי הסבר בנושא,לתת הגדרה לתופעה,לכוון או להפנות אותילקבלת מידע ועזרה בנושא. תודה מראש אזמרלדה.

שלום איזמרלדה, איני רופאה, ולכן גם לא מוסמכת לאבחן בעיות מסוג זה. מן התיאור שלך ניתן להניח שמדובר בבעיה כלשהי במערכת הווסטיבולרית הנמצאת באוזן, ואחראית על תחושת שיווי המשקל והערכת מיקום הגוף במרחב. החרדה, ככל הנראה, משנית, ונובעת מתחושת סחרחורת או בחילה שילדים קטנים מתקשים לתאר. מציעה לך לפנות לרופא הילדים, ובמידת הצורך להתחיל בירור אצל רופא אף אוזן או אחר - עפ"י שיקול דעתו של הרופא שלכם. בריאות ליאת

שלום, בתי בת שנתיים וחצי נגמלה בגיל שנה ושמונה בקלות גם ביום וגם בלילה, בשבועיים האחרונים שמנו לב שכשהילדה צריכה להתפנות היא הולכת לפינה בצד ועושה פרצופים של התאפקות, ויוצא לה כמות קטנה מאוד של צואה. לבסוף כעבור ארבעה ימים היא הולכת לשירותים ומתפנה ולא נראה שהיא סובלת מעצירות או מצואה קשה/יבשה . אני חוששת אולי בעקבות לחץ נפשי למרות שלא היו אירועים מיוחדים חוץ מיום הולדת שערכנו לה. אשמח אם תגיבי לבעייתי כיצד אפשר לתקן את המצב ולהחזיר אותו לקדמותו. בתודה, שירה

שלום שירה, אני מחזיקה בגישה שלא רצוי להתערב בפעילות טבעית-מחזורית של הגוף, אלא אם קיימת מצוקה ממשית או נזק בריאותי. מדברייך לא עולה שזה המקרה, ולכן אני לא חושבת שיש לנקוט צעדים כלשהם כרגע. אם היא מתרוקנת פעם בארבעה ימים, זה בסדר. השתדלו להתאפק מתגובה כלשהי להתאפקות שלה. ליתר ביטחון, התייעצי גם עם רופא הילדים שלכם, שהוא הסמכות העליונה בעניינים פיזיולוגיים מעין אלה. בריאות ליאת

אני פונה בקשר לעזרה יעוץ מקצועי. יש לי ילד בן 8.5 שנים, עד גיל 3 היה ילד רגיל, בגיל 3.5 הלך לגן וגננת התחילה לומר לי שילד תוקפני ואגרסיבי, יכול להיות היו לו קושי עם שפה וילד הרגיש את עצמו כול הזמן בסטרס שהוא לא מבין עברית, אחרי חצי שנה ילד למד עברית מצב שלו היה לא יציב.בגן לפני בית הספר פסיכולוג שמה לב שילד מאוד בעיתי ויהי לו קשה לילמוד בבית הספר. לפני שנה עשינו טסט TOVA לא צריך ריטלין.בעיות בבית הספר ממשיכים, הוא מציק לילדים במיוחד בהפסקות, אם מתגרים בו הוא מחזיר למרות שאסור, משחק עם כוח, מקלל, לא תמיד מקשיב להוראות. השנה פסיכיאטר נתן לנו טיפות נאוליפטיל אחד בערב ואחד בבוקר, לא היה שינוי, נתתית לו כבר 3 טיפות פעמים ביום אין שינוי. לפי דעתי זה לא עוזר.טיפות האלה זה טיפות הרגעה,פסיכיאטר אמר שילד בסדר גמור,אם את רוצה תתני טיפות ואני נתתי. לא יודעת מה לעשות, מה אומרים על המצב כזה מומחה לילדים, מה עושים, כי אני מאוד מפחדת שהשנה יזרקו אותו מבית הספר, הוא ילד חכם ונבון ופיקח, חבל שילך לחינוך מיוחד.(אני גרושה וגרוש שלי בן אדם מאוד אלים, בבית ברחוב כלפי אנשים, ילד חווה כול זה מגיל קטן, יכול להיות זה השפעה שלילית של אבא שלו וגנים שהוא קיבל) תודה

שלום ויקה, אני מרגישה את המצוקה שלך ואת הקושי בו את נתונה. את מתארת ילד עם בעיות התנהגות, שככל הנראה לא נובעות ממקור אורגני. זה התחיל מקשיי שפה ותחושת חריגות, ואולי גם כתוצאה מהנסיבות המשפחתיות שבהחלט יכולות לעורר בילד קטן הרבה חרדה, תסכול וזעם. אני חושבת שהטיפול התרופתי לבדו אינו מספיק. הטיפול בנוילפטיל אכן צריך להיות זהיר והדרגתי בילדים, ולא כדאי להסתמך רק עליו. לטעמי, הילד חייב להיות במקביל גם בטיפול רגשי אצל פסיכולוג קליני, שיראה גם אותך להדרכת הורים. הטיפות יכולות אולי להרגיע קצת, אך הן אינן מטפלות במצוקה שמסתתרת מתחת לסימפטום. ומילה נוספת לגבי ביה"ס - במצבים מסוימים, בעיקר אצל ילדים עם בעיות התנהגות קשות, מסגרת טיפולית קטנה, גם אם היא נופלת בקטגוריה של חינוך מיוחד, יכולה לתת מענה לא רע בכלל, שאינו מתאפשר בכיתה של 35-40 ילד. בכיתות אלה עובדים על עיצוב התנהגות והפחתת התנהגויות אנטי-סוציאליות. איני רומזת שזהו הפיתרון המועדף במקרה שלכם, אלא רק מבהירה שזו לא תמיד אפשרות נוראה כ"כ. בררי עם רופא הילדים שלך אפשרות לטיפול פסיכולוגי דרך קופ"ח, או דרך המרפאה של בריאות הנפש לילדים ונוער באזורכם. בהצלחה ליאת

שלום. אני אמא לילדה בת 5 שכרגע נמצאת בקורס הכנה לכתה א'ץ הקורס ידידותי ומשלב משקחים, כך שבינתיים הילדה מגלבה רצון ללכת לשם. הילדה שלי כותבת בשני הידיים. שריר אחזקת העפרון שלה עדיין מאוד מאוד חלש, מכיוון שילדה לא כ"ך אהבה לשבת ולצייר והמוטוריקה העדינה שלה קצת חלשה. על מנת לעבוד על זה באופן קצת יותר אינטנסיבי, ולחזק לה את השריר הזה, רציתי לדעת באיזה יד כדאי לשים דגש. אני מבקשת ממנה לעבוד עם יש ימין,והיא עושה את זה יפה, למרות שלפעמים שוככחת ומחזיקה את העת בצד שמאל.את האוכל, מברשת שיניים, מסרק, היא מחזיקה ביד ימין. השאלה האם לבקש ממנה לשים דגש על יד ימין, או לא, כי לפעמים היא משתמשת בשמאל, כי ברצוני לחזק לה את נושא הכתיבה? אודה על תשובתכם.

אני שמאלית גאה עד מאוד.

שלום ליאת, התיאור שלך בהחלט יכול להצביע על בעיות מוטוריות, ואולי גם על כך שלא התבססה דומיננטיות של צד ימין או שמאל. קורסי הכנה לכיתה א' אינם הפיתרון לכך, וגם לא "חיזוק" שתתני לה בבית. כדי לאבחן מה בדיוק הבעיה ולטפל בזה באופן אחראי ומקצועי, פני ללא דיחוי למרפאה בעיסוק מוסמכת, והתייעצי איתה. יש לזה חשיבות עליונה כרגע, ולא כדאי להשאיר זאת בידיים חובבניות. בהצלחה ליאת

שלום רב. אני אמא לילד בן 4. הוא תמיד אהב לדגדג אותנו בכפות הרגליים, ולאחרונה חלה תפנית מוזרה. לפני חצי שנה בערך ראינו שכשאנחנו הולכים לנוח בצהריים בשבת והוא בא לנוח איתנו, הוא נשכב על הרגליים של בעלי ומדגדג אותו (הראש לכיוון כפות הרגליים). לא התייחסנו, זה בעיקר נראה לנו מצחיק. בחודש האחרון, זה התחיל להיות מלווה באוננות. הוא מחכה לבעלי שישכיב אותו, מדגדג אותו ומאונן, ורק אז נכנס למיטה! וככל שהזמן עובר זה נמשך יותר זמן. ביומיים האחרונים זה לקח כ-20 דקות עד שסיים, ואנחנו לא יודעים איך להגיב! (אני בעבר לא הסכמתי שידגדג אותי בכפות הרגליים, והיום כשאני נכנסת לחדר הוא מפסיק מיד, ואז מתחיל שוב...) אני רוצה לציין שזה קורה רק בזמן ההשכבה, או כשיושבים לראות טלויזיה בערב לפני השינה, ורק עם בעלי. זה לא קורה סתם כך באמצע היום, והילד עירני, חיוני, חברותי. האם זה צריך להדליק נורה אדומה? איך צריך להתייחס? לתשובתכם אודה

שלום גליה, אני חושבת שלא רצוי לקשור אוננות לנוכחותו של אדם נוסף. במקרה שלכם נוצר קישור לדגדוג בכפות הרגליים, מה שעלול ליצור צמצום של החוויה המינית לאובייקט אירוטי חלקי. גם אם נתעלם מעניין הרגליים, אני חושבת שלא נכון לאפשר לו לאונן במחיצתכם, ונכון להפסיקו ולשלוח אותו בעדינות לחדרו, תוך הסבר שאת הפעילות הזו הוא רשאי לעשות רק בהיותו לבד בחדרו. בברכה ליאת

ליאת שלום יש לי תינוק בן תשעה חודשים ויש לו בעיה להירדם לבד. התינוק היה רגיל להירדם תמיד ע"י נידנוד בידיים או נדנוד העריסה. לפני כחודש החלטנו סוף סוף להוציאו מהחדר שלנו(הוא היה ישן בעריסה) ולהעבירו לחדר עם אחותו הגדולה אך כאן החלו הצרות. הילד לא מוכן לישון,הוא כל הזמן בוכה. אנו שמים אותו במיטתו ורוצים שירדם לבד אך אז הוא מתחיל לבכות כחצי שעה עד שהוא מתעייף ונרדם. אני ממש מיואשת כל לילה אני שומעת אותו בוכה וממש קשה לי. איך מתמודדים? תודה

שלום פני, בשעה טובה! העברת ילד לחדר משלו היא בהחלט אירוע חגיגי וחשוב, בעיקר בהיותו מחזיר לכם מידה של חירות ואינטימיות כזוג. ילד שעד עכשיו היה רגיל להירדם תוך נדנוד על הידיים (כולנו חוטאים בזה, לפחות עם הילד הראשון, ומגלים רק בילד השלישי כמה בקלות אפשר בלי...) אכן עובר סוג של 'גמילה'. יש לא מעט הורים שהיו מתחלפים איתך בשמחה, ו'קונים' חצי שעה של בכי לפני השינה. שעות ההשכבה הן שעות קשות בלא מעט בתים, וכדאי להיערך עם מידה של סבלנות ורצון טוב, לכינונם של דפוסי השכבה נכונים. רוב התינוקות והפעוטות זקוקים להרגעה ונחמה לפני הפרידה הארוכה של הלילה, ולא סתם נולדו כל שירי הערש. תוכלי לנסות לשהות לצידו זמן מה, מבלי ליצור איתו כל אינטראקציה, בתקווה שנוכחותך השקטה תרגיע אותו ותקצר את זמן ההירדמות. אפשר, כמובן, גם להמשיך לתת לו לבכות, אם כי אני באופן אישי לא מחבבת את הדרך הזו. לא בגיל כזה. אני ממליצה לכל מי שנתקל בבעיות השכבה, לחפש את הפורום של ד"ר אבי שדה, ולהיעזר בתשובותיו (גם כאלה שניתנו בעבר). אבי שדה הוא מומחה גדול בתחום הפרעות שינה בילדים, ועצותיו תמיד טובות ומאירות עיניים. בהצלחה ליאת

בתי בת ה-10 ח' בוכה בקולי קולות בכל פעם שפוגשת את הורי בעלי. הרתיעה החלה מאז שהיתה בת חודשים ספורים ונראה כי המצב רק הולך ומחמיר. אני שמה לב כי הם מאוד משתדלים לא לעוט עליה ולגשת אליה מאוד בעדינות. מהרגע שהיא רואה אותם היא מגיבה בבהלה ובבכי. ניסינו גם אפשרות שהם יתעלמו ממנה ולאט לאט יגשו לשחק אתה אך גם זה לא עבד והיא פשוט נרתעת מקרבתם. מיותר לציין כמה הם כואבים את העניין ובעיקר מתוסכלים. אודה לקבלת עצה....

שלום יעל, חרדת הזרים המפורסמת של תינוקות מגיעה לשיאה בגיל 9-10 חודשים, אך יכולה להופיע עוד קודם. אני מניחה שמה שקורה לבתך כרגע קשור הן להיבט ההתפתחותי, אך לא רק. בהיעדר היכולת המילולית, תינוקות רגישים מאד לאספקטים הלא-מילוליים של החוויה. בהחלט יתכן שכאשר סבא וסבתא מגיעים, האווירה הופכת מתוחה ועצבנית, בעיקר על רקע הרתיעה שלה מהם בעבר: הם מגיעים מלאי רצון טוב, וכך גם אתם, התגובה של בתכם מבאסת את כולכם, הם נעלבים, את מתביישת או נבוכה, ובתך חשה בכל זה גם בלי שייאמר דבר. זוהי דוגמא קלסית למעגל תגובתי שמחזק את עצמו. לקראת הביקור כולכם נעשים מתוחים ודרוכים, היא מרגישה והופכת חרדה אף יותר, וכך הלאה. לכן, אני מציעה באמת להשתדל להתעלם מתגובותיה, ולא לראות בהן שום דבר בעל משמעות מיוחדת. תוכלי להדפיס את תשובתי זו עבור הסבים, כדי שיבינו שאין דבר בהתנהגותם (אולי מלבד המתח והמבוכה) שאחראי למצב הזה. כדאי שגם את תשתחררי מתחושת האחריות ל'מחדל', ותנסי לקבל את זה ברוח טובה ובהומור. אני מאמינה שכאשר כולכם תרגעו, ולא תעשו כל מאמץ מיוחד בנושא, זה פשוט יחלוף מאליו, וכולכם תוכלו לרוות נחת זה מזה. בברכה ליאת

שלום אני אמא לילדה בת חמישה חודשים עוד מעט ויש לי כמה שאלות, אני אתן רק קצת רקע לפני כן על מנת שיעזור במתן התשובה. אני נשארתי בבית עם הילדה מאחר וחשבתי שזה לא נכון להשאיר ילדה בת 3 חודשים במסגרת אחרת. החלטנו בזמנו שכשהיא תהיה בת חצי שנה היא תכנס למסגרת ככה היא חזקה יותר- קשה להסביר , זה פשוט היה נראה לי נכון יותר.... 1. קשה לי המחשבה שעכשיו היא תכנס לגן משבע- שמונה בבוקר עד חמש- זה לא הרבה זמן מחוץ לבית? אני מפחדת שהיא תרגיש שאני מזניחה אותה? איך לעשות את זה הכי נכון...... היא ילדה מקסימה לא בכיינית, היא מחייכת המון, ילדה מאד נוחה 2. בשעות הערב משבע בערב בערך היא מתחילה להשמיע קולות , שזה לא בכי אבל אני מרגישה שלא נוח לה-- אני מבינה שהיא כנראה עייפה, ומכניסה אותה לחדר. כשהיא בחדר היא קצת מתחילה ליבב , וקצת לבכות לפעמים לוקח ממש הרבה זמן עד שהיא נרגעת. האם זה נכון בשעה מסויימת לשים אותה בחדר ולתת לה שתרדם או שזה עדיין מוקדם לה....(האם לתת לה להרדם מתי שהיא רוצה?בגלל שהיא קטנה?) תודה

שלום זיוה, את צודקת. עבור ילדה כ"כ קטנה, מסגרת חינוכית אינה הדבר האופטימלי. בעיני, עד גיל שנתיים, הסידור המועדף הוא מטפלת בנוסח "אחד על אחד". ילדה כ"כ קטנה עדיין זקוקה לסדר יום גמיש המותאם לצרכיה, ולתשומת לב המוקדשת כל כולה רק לה. מסגרת חינוכית רבת משתתפים מחייבת הסתגלות לסדר יום שרירותי, יוצרת פגיעות למחלות חוזרות, ועלולה להיות סידור 'יקר' יותר בסופו של דבר, גם אם על פניו זה נראה נוח יותר כלכלית. לשאלתך השניה, אני חושבת שבגיל חמישה חודשים אפשר להתחיל לכוון את שעות השינה שלה כך שיתאימו גם לכם, אך עם פתיחות ונכונות להתגמש בהתאם לצרכיה כתינוקת 'רכה'. מן התיאור שלך לא התרשמתי שהיא חווה מצוקה. תינוקות יכולים להרגיע את עצמם לפני ההירדמות בכוחות עצמם, כשחלק מהמתח שהצטבר מתפרק באמצעות יבבות או בכי קל. כמובן שאם את מרגישה אי-נוחות אצלה, נסי להבין את מקורו ולהקל עליה. בהצלחה ליאת

זקוקה להמלצה על פסיכולוג ילדים באזור הרצליה/רעננה/רמת השרון עבור ילד בן 6.5 בעיית בטחון עצמי נמוך, ביישנות, התקפי זעם. ייתכן שזקוק לאבחון. (עולה בספטמבר לכיתה א')

היי גלית, שלחתי לך המלצה למייל האישי. בהצלחה, ליאת

שלום, ביתי בת 3 כיום. לפני כשנה היא החלה להכריז בכאב שהיא צריכה לעשות קקי. הקקי היה יוצא בסדר גמור, רך. כעבור מספר חודשים היא החלה גם להתאפק. יום כן, יום לא, עד שהגענו לשבוע לא. אז כבר שמנו נר, ובסוף גם חוקן כי יותר מידי הצטבר, וכבר כמה פעמים שהנר לא עזר. היינו אצל כירורג ילדים והוא אמר שאין לה שום בעיה פיזית. מדובר בבעיה נפשית, כתוצאה מהטראומה שהיא חוותה בילדותה. ביתי נולדה עם מום בלב. בגיל חודש וחודשיים היא חוברה לזונדה עד גיל חמישה חודשים אז היא עברה ניתוח לתיקון המום הלבבי. האם ידוע לך על בעיה כזו, של בעיה שצצה כתוצאה מטראומה בעבר? מה יש לעשות? האם יש טיפולים אלטרנטיבים לבעיה זו? תודה נטע

שלום נטע, איני מכירה קשר ישיר בין מומי לב או ניתוחי לב לבין הפרעות הפרשה מהסוג שאת מתארת, אבל אני יכולה לחשוב על קשרים עקיפים אפשריים. כך, למשל - * אצל ילדים שחוו פרוצדורה פולשנית בילדות יכולה להתפתח הקשבה רבה יותר לאי נוחות גופנית או סבילות נמוכה לכאב. * אצל הורים לילדים שעברו פרוצדורה רפואית בילדות יכולה להתפתח חרדה המתגברת במצבי דחק ממקור גופני. חרדת ההורים מועברת אל הילד, המגיב מצידו באופן עוצמתי גם לגירוי מתון יחסית. * הורים שעברו חוויה של ניתוח מסכן חיים לילד, עלולים לפתח סוג של חספוס או אדישות כלפי מצבים 'קלים' בהרבה, מה שמשאיר את הילד רעב לתשומת לב, אותה הוא מנסה להשיג 'דרך הגוף'. * יש גישה המתייחסת להפרעות ההפרשה כאל משאלה של הילד לקשר 'מגעי' יותר עם אמו. מצבים מסכני-חיים בראשית החיים יכולים להשפיע על טיב הקשר אם-ילד בעיקר בשל רמות חרדה גבוהות. יכולים להיות, כמובן, הסברים רבים נוספים, ויכול להיות שבעיית הקקי כלל אינה קשורה לטראומה ההיא. כמו שאת רואה, יש לא מעט ילדים עם בעיה דומה, שלא עברו במכון הלב. לכן, אני מציעה לך להישאר רגועה, לסייע ככל האפשר בתזונה המעודדת יציאות רכות ובריבוי שתיה, ולנסות לתת פחות פוקוס לתהליכים שהטבע נוטה להסדיר מעצמו. מאחר ובגיל שלוש איני בטוחה שנכון לשלוח ילד לטיפול פסיכולוגי, הייתי ממליצה על סיוע ברמה הפרקטית (יציאות רכות), ובמידה והמצב נמשך או מחמיר, פניה להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. מאחלת לכם שכל צרותיכם יסתכמו בעצירות... :-)) ליאת

היי. אני אם חד הורית (לעולם לא נישאתי).יש לי ילד בן חמש וחצי שהקשר שלנו מאד חזק הדוק ואמין. עד לפני כשנה בערך הוא לא היה הולך לשום מקום בילעדיי. חוץ מהגן (וגם אז היו בעיות ) בשנה האחרונה הילד החל ללכת לחברים לאביו ואפילו לישון אצל סבתא.. לפני כחודש לערך חל מהפך והילד חזר אחורה בהיתנהגותו ואף החמיר. אינו מוכן ללכת לשום מקום בילעדיי ואפילו לא לשרותיים. הוא פוחד להיתקע במעליות ולכן לא מוכן לעלות בהן הוא לא מוכן לסגור דלת במקום זר(כמו למשל אצל הרופא) מתוך פחד להינעל מבלי דרך יציאה. כשאנחנו הולכים לטייל הוא מחזיק לי את היד כל כך חזק מתוך פחד שאני יעלם לו. בבית הוא יכול לשאול אותי כל רגע איפה אני. אני חוששת שבני חרד יותר מידי וחיי בפחדים מיותרים ורוצה לעזור לו להישתחרר להם. ושיהיה לו שקט נפשי ושלווה.. אשמח עם תוכלי לעזור לי לעזור לבני..

שלום לאם המודאגת, את מתארת קשר חזק בינך לבין בנך, ונראה שהעובדה שאתם חיים כצמד יצרה מושקעות הדדית עצומה בקשר. פסיכולוגים נוטים להאמין כי קשיי פרידה מהאם (גם במשפחה רגילה שאינה חד הורית) יופיעו כאשר קיימת אמביוולנטיות סביב הפרידה גם אצל האם. כאם חד הורית, שבוודאי מושקעת מאד מאד מבחינה רגשית בילד, זו אפשרות שכדאי להביא בחשבון. כרגע, מול הפחדים המציפים, שבהחלט יכולים להיות גם קשורים לגיל, אני מציעה לך להישאר רגועה ושקטה ככל האפשר, ולהישאר עניינית. נסי לשמור על איזון שפוי בין הצורך והרצון להרגיע אותו ("אני פה, בבית, ולא הולכת לשום מקום. אם אצטרך ללכת אודיע לך מראש ונדאג לבייביסיטר או שאקח אותך איתי"), לבין הצורך והרצון שלא להשתעבד לפחדים שלו ("לא אכנס איתך לשירותים, יש גבול! אני מחכה לך בחוץ, וסומכת עליך שתתגבר"). אופי הפחדים שלו מעיד על צורך חזק בשליטה ולכן תוכלי לחשוב על דרכים שיסייעו לו לחוש מידה של שליטה באירועים. למדי אותו להשתמש במפתח, לחייג בטלפון, להכיר את כפתור האזעקה במעלית (מקווה שאת זוכרת שאין לאפשר לו לעלות ללא מבוגר במעלית בכל מקרה), ללמוד בע"פ את מספרי הטלפון שלך, של אבא ושל סבתא, ללכת עד לשכנה שהוא מכיר, וכד'. ברוב המקרים הפחדים המציפים הללו נרגעים מעצמם. אם את מרגישה שהם נשארים באותה עוצמה לאורך זמן, שווה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

ליאת תודה רבה על ההיתיחסות. הודה לך עם תוכלי להמליץ לי על פסיכולוג ילדים. ועם כדאי דרך מכבי? אנחנו גרים בבת ים.

אם אני מעוניין שהודעתי כאן תימחק, למי עלי לפנות? אני מעוניין למחוק כאן הודעת תגובה שלי.

מעניין מי אתה.

תוכל לפנות אלי. אקרא את ההודעה 'מאחורי הקלעים' ואשתדל לעזור. ליאת

שלום בני בן ה-11 ילד מקסים ורגיש, אך לדעתינו יש לו בעיית קשב שבאה לידי ביטוי בפאן החברתי- שם רואים קשיים. במריבות בבית בחודשיים האחרונים אמר ב-2 מריבות שונות כי הוא רוצה להתאבד כשביררנו איתו מה פשר האמירה טען שצחק והוא לא באמת מתכוון לזה. באחת המריבות לאחר כשעה מצאנו שיר שכתב בו הוא כותב כי הוא עצוב ובודד. כששאלנו אותו על השיר אמר שזה סתם שיר. אנו מאוד מודאגים ורוצים לדעת מה עושים במצב כזה,יש לציין שהוא ילד פעיל מאוד, מנגן ומאוד משקיע בלימודיו, ואנו משפחה מאוד תומכת ואוהבת ואיננו יודעים מה לעשות ולמי לפנות? האם האיום צריך התייחסות רצינית? תןדה

שלום א' כל איום באובדנות מחייב התייחסות רצינית! גם אם אתם מתרשמים שאין סכנה שיממש את הרעיון, העובדה שהילד שלנו מיואש עד כדי איבוד הרצון לחיות מחייבת פעולה מיידית. כיום אנחנו כבר יודעים שהפרעת קשב וריכוז יכולה להשפיע הרבה מעבר לתפקוד האקדמי. היא גובה מחירים כבדים בתחום החברתי והרגשי, בעיקר בשל הפגיעה החמורה בדימוי העצמי של הילד. אני ממליצה לפנות ללא דיחוי לפסיכולוג ילדים קליני, כדי לתת מענה לתחושות העצב והבדידות, ולסייע בשיפור המיומנויות החברתיות שלו. ספר נפלא ומומלץ במיוחד, המתאים לילדים הסובלים מ-ADHD ולהוריהם, הוא ספרה של לאורה וולמר "האיידיאייצ'די שלי". הספר מאיר את הקשיים של הילד, אך גם את נקודות האור והחוזק שבו, ולטעמי אפשר למצוא בו הסבר מכבד, לצד הרבה תקווה ועידוד. אשמח לשמוע שאתם משתפרים. ליאת

את חסרה כל כך, והלוואי שזה רק מעומס...

לילה טוב, כמו שחלק מהמשתתפים חדי העין כבר הרגישו, בסופי שבוע אני קצת פחות זמינה, בעיקר מתוך ניסיון אמיתי לנוח ולבלות עם בני המשפחה. יום ראשון הוא אכן יום עמוס. אני מניחה שהשילוב של השניים יוצר תחושת היעדרות. אז הנה, הגעתי בסוף. למזלנו, בפורום כמו שלנו אין מקרי חירום... ליל מנוחה ליאת

שלום, יש לי ילדה בת 7, לפני כשבועיים וחצי היא נכנסה לשרותים לעשות את צרכיה וחלק מהצואה שלה נתקעה, היא בכתה שכואב לה, עזרתי למשוך אותה החוצה ומאז היא פוחדת לעשות זאת בשרותים. אחרי שיחות אין ספור הצלחתי להביא אותה למצב של לשחרר בשרותים אבל עם זאת היא מצאה "שיטה" לעשות גם בתחתונים ונכון להיום היא מסתובבת עם ה"קקי" בתחתונים גם כשהיא הולכת לקייטנה בבוקר. כל השיחות והשיטות הפסיכולוגיות שהנני מכירה לא עזרו. הילדה מאד פקחית ומודעת למעשיה אבל אינה יכולה להסביר לי מה הסיבה שהיא עושה זאת. אני מס' פעמים ביום מכבסת תחתנוים ומכנסיים מלאים בצואה מה שמראה שאין לה בעיה של עצירות אבל משהו גורם לה לעשות זאת...אני מיואשת! היום פניתי לרופא הילידים המטפל והוא הציע נרות גליצרין ואפילו חוקן אחד או שניים כדי לרוקן אותה ואח"כ נמשיך בטיפול, לדעתי אין לה בעיה של עצירות כי היא כן משחררת אבל לא במקום המיועד לכך. אנא עזרו לי בדחיפות...אני חסרת אונים...מיואשת ומדוכאת...אני צריכה עצה מקצועית. תודה!!!

שלום רב, עשיית קקי בתחתונים, כפי שאת מתארת, באמת יכולה להיות 'סיבוך' של אירוע חד פעמי טראומטי, שהתגלגל לסוג של מאבק. כרגע, לא ממש ברור לי מה עשית עד היום, ובאיזה שיטות פסיכולוגיות נקטת. אני ממליצה מאד לנסות לסגת מה'טררם' הגדול סביב נושא הקקי. תוכלי לסייע בתזונה המעודדת יציאות רכות, ולומר לבתך שהיא מתבקשת לחזור ולעשות קקי בשירותים כמו תמיד. כאשר את מבחינה שהיא עשתה קקי במכנסיים, עשי כל שביכולתך להישאר רגועה, והחליפי לה בגדים ללא כל תגובה או נזיפה. שבחי אותה אם היא עושה בשירותים. אם אחרי שבועיים נוספים זה נמשך, תוכלי לומר לה שמעכשיו היא תחליף את בגדיה בכוחות עצמה, וללמד אותה לעשות זאת ביעילות. גם את זה יש לעשות ללא כעס או מורת רוח (אני יודעת כמה זה קשה). אם לא תצליחו להתגבר על זה בכוחות עצמכם, פני לסיוע אצל פסיכולוג ילדים. בינתיים תוכלי לקרוא עוד על התופעה באינטרנט. מילת החיפוש היא 'אנקופרזיס'. בהצלחה ליאת

איפה היית לפני 12 שנים !! ולמה אף אחד לא אמר לי אף פעם שיש לבעיה הזו שם? ולמה אף אחד מהפסיכולוגים שהייתי אצלהם לא הסביר? אני קוראת פה את התגובה שלך, ולמרות שעברו שנים רבות, אני רותחת כשאני ניזכרת איך משכו אותי פסיכולוגים ובכלל לא הזכירו שיש לזה שם.נתנו לי כולם להרגיש שהבן שלי לא בסדר, שאני לא בסדר, פסיכולוג אחד אפילו אמר לי להגיד לבני, שאם ימשיך במעשיו אלו, עלי להצמיד לו פתק גדול על הגב ולרשום בגדול שכל הילדים יראו "אני עושה קקקי בתחתונים...." ושתביני, הוא היה פסיכולוג בעל שם ואחראי על..... , לא אציין יותר מידי פרטים. בכל אופן, לאותה אמא שואלת, דעי לך, זה קשה, אבל עובר בסופו של דבר. הנה, יש לך את ליאת, שכבר פה נתנה לך תשובה שאני רק יכולה להצטער שלא קיבלתי תשובה כזו לפני למעלה מעשר שנים. היתה חוסכת לי הרבה בכי ודמעות גם שלי וגם של בני.

שלום רב, בעבר נעזרתי בך בהצלחה רבה. ושוב על בניבכורי בן שנה ותשע שבאמת מתפתח נהדר (כך אומרות הגננות והסייעות בגן). הוא הכי קטן בגן השתלב נהדר בתחילת השנה. הוא הולך מגיל שנה וחודש, מדבר יפה (לפעמים גם משפטים בני 3 מילים) אוצר מילים יפה ברור. לפעמים מודיע על פיפי יושב בשירותים ועושה וגם בחוץ אבל לדעתי עוד לא בשל לגמילה ואני עוד מחכה (ניסיתי קצת להוריד חיתול אחה"צ ולשים תחתונים ואחרי פעמים הוא סירב ולא התעקשתי). ישן לילה שלם מגיל שלושה חודשים (אחרי מאבק...) ומידי פעם היו נסיגות אבל עקשנות והתמדה שלנו הוא חזר לעצמו- הבעיה היתה תמיד בהירדמות. כל אופן לשאלתי- העברתי אותו למיטה רגילה לפני 3 חודשים. שבוע ראשון מצוין לא ירד המיטה אלא רק בבוקר . שבוע אחרי זה היה שבוע של החזרה למיטה. הפסיק לרדת מאז היו מידי פעמם ימים ששוב בחן- ירד החזרתי - לא יותר מ3/4 שעה שאני מחזירה אותו. השבועים האחרונים סיוט. באופן כללי כל מילה שניה שלו נהיתה- "לא רוצה". במשך שבוע החזרתי אותו למיטה עד שזה הגיע למצב כזה שאני מסיימת לקרוא את הסיפור הקבוע לפני השנה הוא שולח אותי מהחדר ולהבנתי- הוא רוצה להתחיל לשחק במשחק ה"החזרה". התהליך- בשבע וחצי מקלחת, סיפור, מכסה אותו לילה טוב. בפעם הראשונה שיוצא מהחדר אני מחזירה ואומרת שעכשיו לילה, ישנים, שהוא נשאר במיטה ומנסה לישון, אמא לא מרשה לרדת ההמיטה. בפעמים הבאות אני כמו רובוט- ללא דיבורים, ללא מבט. הוא מבקש "חיבוק אחרון", נותנת ואחרי זה זהו, אין יותר. לוקח שעה בסוף מתעלף במיטה...גם אני. בעלי בשלושה ימים האחרונים נקט בשיטה חדשה ואני ברגשות מעורבים לגבייה. הוא לוקח לו את המוצץ ואומר לו שאם הוא לא במיטה אין מוצץ (המוצץ מונח רק במיטה) , הילד בוכה בשיברון לב , עולה למיטה והוא נותן לו מוצץ. הוא יורד שוב מהמיטה והוא שוב לוקח לו את המוצץ ואז הוא אומר לילד לומר שלא יירד יותר מהמיטה, ורק אז יתן לו מוצץ. הילד מסרב בתחילה ולבסוף אומר שלא ירד ואז מקבל את המוצץ. זה יכול לקחת 3 פעמים ו-וואלה- הילד נשאר במיטה ונירדם עד הבוקר (שש וחצי) אז בא אלי ואני מעלה אותו בחיבוק ונשיקה. מה אתם אומרים על הדרך עם לקיחת המוצץ? על פניו היא עובדת אבל האם יכולה להיות לה השלכות רגשיות? סה"כ זה המוצץ האהוב שלו שמותר לו רק בשינה להיות איתו. האם יש דרך אחרת שלא חשבנו עליה?

שלום מיקה, אני לא בטוחה שאני לגמרי מבינה את שיטת המוצץ, ואיכשהו היא מעוררת אצלי אי-נוחות. אני מציעה שאם במילא את 'מטורטרת' שעה, הלוך ושוב, מדוע לא לשבת לידו עד שיירדם. אני מניחה שאם תשבי לידו, אחרי הסיפור (אפשר לעשות תורנות, פעם אמא ופעם אבא), זה ייקח פחות משעה. אני מאמינה שעם הזמן משך ההירדמות יתקצר. כך את נענית לצורך שלו בנוכחותך, אך משדרת גם נחישות: את יושבת על ידו, לא מאפשרת לו לקום מהמיטה, ולא מקיימת איתו שום דיבור או אינטראקציה אחרי "הסיפור-חיבוק-נשיקת לילה טוב". מה את אומרת? מחכה לעדכון ליאת

אני לא מסכימה עם האפשרות של לשבת לידו. הייתי שם וזה לא מוביל למקומות טובים (זו ישיבה שלא נגמרת ומביאה אותנו לאותה הנקודה- הוא יורד אני מחזירה).כי אם לשבת לידו אז למה בעצם לא לישון לידו, או בוא נלך עם זה יותר רחוק שישן איתנו.... הרעיון שאני רוצה שידע להירדם לבד, לישון לבד. עם עזרה מינימלית שלי- שזה הכנת הרקע לשינה- מקלחת, חדר חשוך, סיפור, חיבוק, נשיקה, היפרדות מיום. תודה בכל אופן.

ליאת שלום, בני בן 5 , מגיל 2 נמצא בגני ילדים. השנה הראשונה שלו בגן הייתה שנת הסתגלות קשה מאוד עבורו מבחינה רגשית וחשוב לי לציין שבשנה זו היה לו חבר טוב מאוד שבני לאורך כל השנה נגרר אחריו. בשנה השנייה, בני עבר לגן חדש והייתה לו שנה נפלאה. הוא פרח והיה המנהיג-חשוב לי לציין שכל החברים אהבו אותו מאוד והוא לקח את זה למקומות חיוביים עבורו ועבור חבריו. השנה, זוהי השנה השלישית שלו באותו הגן והוא בין הקטנים בגן. השנה הוא שוב נגרר אחר חבר שלו אך הנגררות שלו היא שלילית ביותר. הם חבורה של חברים שיש להם "מנהיג" אשר מחליט עבורם במה ישחקו, ממי מהחברים הם יחטפו צעצועים,למי ירביצו וכדומה והבן שלי כרוך סביב ה"מנהיג" בצורה טוטאלית. הוא מבטל את עצמו לגמרי, אף על פי שהוא יודע שהוא עושה דברים אסורים ושהוא יפסיד חברים אחרים... בחודשים האחרונים הוא נהיה הדובר של אותו "מנהיג" ונשלח על ידו לאיים על האחרים ולבצע את המעשים הרעים. במידה ואחד מבני החבורה לא מבצע את המעשים הוא מוחרם ע"י המנהיג והילד הופך להיות הרשע בחבורה וכל השאר מרביצים לו. אנא יעצי לי בבקשה איך לפעול עם בני? ואיך לגרום לו לא "להיגרר" ע"י חבר. תודה מראש אור

שלום אור, בגיל חמש עדיין ניתן לשלוט בתופעות של 'חרם' - יותר מאשר בשנות ביה"ס. ה'מנהיג הבריון' הוא בסה"כ בן 5, ואפשר לנטרל אותו בקלות יחסית מעמדת הכוח. אני מציעה לך להתעלם מהנסיבות החברתיות הללו, ולטפל בבעייתו של בנך בלי לעשות לו "הנחות" של נגררות. עליך לפעול ככל יכולתך להפסיק התנהגויות של תוקפנות ופגיעה באחרים, ללא קשר לשאלה ממי הוא למד זאת או מי מפעיל אותו. אם את מרגישה שהוא נמצא בחברה בעייתית, עשי הכל כדי לנתק אותו מהם, גם אם הוא מחשיב אותם כחבריו הטובים. הפגישי אותו עם ילדים חיוביים ולא אלימים, והגיבי בחומרה ובתקיפות בכל פעם שהוא נוהג בחוסר כבוד או באלימות כלפי בני משפחה או חברים. בקשי מהגננת לסייע לך בכך, ולהיות עירנית לכל מעשה אלימות בגן, כלפי כל אחד מן הילדים. זכרי שהבית הוא סוכן החיברות העיקרי, ועמדה חסרת פשרות כלפי אלימות בבית, היא המפתח העיקרי לדפוסי ההתנהגות גם בחוץ. בהצלחה ליאת

ליאת הי,ראשית תודה רבה על התשובה המהירה, אך כנראה לא הבהרתי את שאלתי בצורה נכונה. בני אינו ילד אלים ואינו "משתמש" בידיו בכדי לקבל את רצונותיו, כאשר אני מפגישה אותו עם חבריו, ילדים מהמשפחה ובאינטרקציה עם האחים שלו(תאומים בני 2) הוא משחק יפה מאוד וכך גם במרבית הזמן עם חבריו לגן, כך שלא ניתן לתאר בעיות אלימות.חשוב לי לציין שגם החבורה וה"מנהיג" שלה אינם ילדים אלימים. בנוגע לפרשה בגן התחילו טיפול בילד הבעייתי ובטיפול זה כוללים את כל שאר ה"חבורה". אך מה שמציק לי בהתנהגות בני זה המצב בו הוא "נגרר" לטוב ולרע אחרי חבר מסויים, מחכה את התנהגותו וכרוך אחריו. שאלתי אלייך איך אוכל לעזור לו ולעצב את אופיו כך שלא יגרר אחרי... בצורה כל כך טוטאלית? האם לדעתך בעלי ואני צריכים לקבל ייעוץ? תודה מראש אור

שלום הבת שלי בת 13 סיפרה לי אתמול שהוטרדה מינית ע"י הבן של אחי , שהוא בן 17.היא הייתה מאוד נסערת ובקושי סיפרה.והיא אמרה שזה קרה מס' פעמים .האם אוכל לקבל טלפון של מישהי שתוכל לעזור לנו לטפל בה, וגם בו.איך עליי לפעול ? איך אעזור לה ?ואיך לספר לאישתו של אחי ? הבת שלי נסעה לחו"ל עם קבוצה של ילדים יתומים וללא הורים (יתומה מאב ) ( האם יש קשר?)לשלושה שבועות למרות מה שסיפרה לי, האם נכון עשיתי ששלחתי אותה ?

שלום רון, ראשית, אם בתך הביעה רצון לנסוע לחו"ל למרות הכל, אני מניחה שזה בסדר. מקווה שההחלטה התקבלה יחד איתה. אם את חוששת למצבה הנפשי, צרי קשר עם מישהו מהמבוגרים המלווים עליהם את סומכת, שתפי אותו, ובקשי ממנו להשגיח יותר מקרוב על מה שקורה לה. בעניין ההטרדה המינית, אינך מפרטת מה בדיוק קרה שם, ומה גודל הפגיעה שחוותה. בכל מקרה על הוריו של הנער לדעת מפורשות מה קרה, ולפעול מיידית לקבלת עזרה. כרגע הוא עדיין קטין, אך אפשר להציל אותו מלהפוך לעבריין מין. גם אם יכעסו עליך, אל תהססי ודברי עם הוריו מיידית. אשר לבתך, אני ממליצה להפנות אותה מיד עם הגיעה ארצה לשיחה עם פסיכולוגית ילדים קלינית, שתוכל להעריך את עומק הפגיעה, לטפל אם צריך, ולחזק את יכולתה לשמור על עצמה. תוכלי להתייעץ לגבי טיפול גם במרכז לנפגעות תקיפה מינית בטלפון 1202. בברכה ליאת

לצערי בתי לא רצתה לנסוע וללא קשר למה שקרה. היא ילדה מופנמת שקטה סגורה , ודי חששנית , במיוחד אחרי אובדן האב לפני 5 שנים, היא התכנסה יותר בתוך עצמה, וקשה לה עם הכרויות חדשות.היא מאוד מקובלת ואהובה בכיתה ובשכונה. אתמול אכן סיפרתי להורים והתעמתתי מול האחיין ולבסוף הוא הודה. לפי איך שהצלחתי לחלוב משניהם אני מקווה שרק נגיעות בחזה בתוסיק ושכיבה מעליה היא דיברה כי הוא סגר את הדלת במפתח והיא הבינה שזה מחמיר. לנת יש אחים גדולים איך עליי לספר להם ? ואיך אוכל לוודא שהיא בסדר בחו"ל ?לשלוח לה הרבה מכתבים ?

ליאת שלום, אני סבתא לשני נכדים, בנים בגילאי 8 ו-11.5 . הוריהם מספקים את צרכיהם החומריים, אולם לא מקדישים מספיק זמן לחינוכם. כשהם אצלי (ובחופש הגדול כל אחד מגיע למס' ימים), הם מתנהגים כפי שרגילים מהבית. לדוגמא , לא רוחצים ידיים אחרי האוכל, למרות שאני מבקשת. דוגמא נוספת : הנכד הגדול בן ה-11.5 פיזר כמות די גדולה של מלח על השיש תוך כדי עיסוקיו השונים ולא טרח לאסוף אותו ולהחזירו לשקית. לא ידעתי אם להעיר לו על כך ובסופו של דבר מצאתי את עצמי מחזירה את המלח במקומו. אסביר את הדילמה שקיימת אצלי בעניין זה : מצד אחד אני בגישה שסבתא "תפקידה" לפנק ולא לחנך. כמו כן אינני מעוניינת להגיע למצב שלא ירצו להתארח אצלי. מצד שני, אני לא שלמה עם המצב שהילדים חיים ללא גבולות, מה גם שהדבר גורם לי טירחה רבה וחוסר נחת. כיצד לדעתכם עלי להתנהג איתם ? לתשובתך אודה, רחל

שלום רחל, צר לי שקיבלת למייל האישי שלך את מה שקיבלת. יש לנו בפורום מישהו שמתקשה לקבל את כללי ההתנהגות הנאותים. הנושא הועבר לטיפולם של גורמי החוק. אענה על שאלתך בהקדם, מאוחר יותר היום. מתנצלת ליאת

שלום שוב רחל, אני מתנצלת שקצת חיכית לתשובתי. לטעמי, הקביעה כאילו תפקידם של סבא וסבתא הוא לפנק אינה מדויקת. זה נכון שהם אינם האחראיים המיידיים לחינוכם של הילדים, אך הם נחשבים - לפחות בעיני - דמויות מפתח בחייהם של הנכדים. כדמויות חשובות ומשמעותיות, יש ערך רב לערכים שאתם (או את, במקרה זה) מנחילים לנכדים, גם אם מדובר בערכים פשוטים ויומיומיים הנוגעים להתנהגות שלפני או אחרי האוכל. אין טעם לבקר את אופן חינוכם או את התנהגותם, אלא רק לומר בפשטות שחשוב לך שירחצו ידיים אחרי האוכל, כי מפריע לך שידיים קטנות ושומניות יטיילו לך בבית. באופן דומה אפשר לבקש בצורה מכבדת לשמור על ניקיון השיש לאחר העבודה עליו. ילדים הם יצורים חברותיים ומשתפי פעולה מטבעם, ואני מאמינה בכל לבי שכאשר פונים אליהם בצורה מכבדת וראוייה, הם נענים ברצון. עשיית דווקא שמורה רק למקרים של מאבקי כוח או מאבקי כבוד, ואם היחסים שלכם עד היום היו טובים, חמים ואוהבים, נדמה לי שאין לך סיבה לחשוש. אני לא חושבת שדרישה אלמנטרית כזו תפגום באהבתם אליך. אולי אפילו להפך. בהצלחה והרבה נחת ליאת

בני איתי בן שנתיים בתקופה האחרונה אני רואה כי איתי פוחד ומגיב בלחץ ליותר מידי סיטואציות. איתי יכול לרוץ אלי או לאביו שמצלצלים בפעמון, כאשר שומע רעש של אופנוע,חיות גדולות, דמויות לא ברורות,שיש יותר מידי רעש הוא יכול להגיד לי שהוא מפחד ואז אני אחבק אותו וירגיע אותו במקרים אחרים הוא ממש נכנס ללחץ ואפילו בכי ארוך ולא מוכן לעזוב אותי, במצבים אלו אני מחבקת אותו מסבירה לו מה היה ומה קרה ותומכת בו שאני איתו עד שהוא נרגע. חשוב לציין שאיתי מקבל המון תשומת לב יחס והרבה אהבה ויחסית הרבה זמן איכות יש בינינו ככה שלא נראה לי שזה ממקום של תשומת לב,ממה שקראתי לא ראיתי שזו התנהגות שמאפיינת את הגיל שלו איך אני אמורה להתנהג במצבים אלו? והאם זו התנהגות שמאופינת לגיל שלו? תודה תודה לילך

שלום לילך, הפחדים שאת מתארת *מאד* אופייניים לגיל, והם אינם מדאיגים במיוחד. בגיל שנתיים מתפתחת מאד היכולת לדמיין דברים, והילדים נכנסים "דרך השער הראשי" אל עולם המפלצות, המכשפות והחפצים שמקבלים חיים משל עצמם. זהו תהליך חשוב מאד מבחינה התפתחותית, שכן לדמיון יש תפקיד מכריע בחייו הנפשיים של הילד. אם חיפשת מידע על גיל שנתיים, ודאי נתקלת הרבה בכינוי "גיל שנתיים האיום", המתייחס למאבקי הכוח שמנהלים הקטנטנים עם הוריהם. הכוונה לחתירה של הילד לעצמאות, מתוך תחושת ה"כל יכול" שמתפתחת אצלו בגיל זה. ילדים נבונים מגלים עד מהרה שתחושת השליטה שלהם בעולם אינה מוחלטת כפי שהאמינו, וכי ישנם כוחות חזקים ומאיימים יותר, עליהם אי אפשר לשלוט. התגלית הזו, מתגנבת כפחדים מפני הבלתי צפוי והבלתי מוכר, כביעותי לילה, כחרדת זרים, וכד'. אני חושבת שאת נוהגת נכון כשאת מחבקת, תומכת, מלטפת ומרגיעה. זה בדיוק מה שרצוי לעשות במצבים אלה, עד שהם יחלפו מאליהם ויפנו את מקומם לפחדים חדשים... :-)) בהצלחה ליאת

אני גרושה פלוס ילדה בת 4 וחצי ילד בן 3 וחודשיים הגרוש שלי לא עקבי בלקחת את הילדים כל פעם ממצי אי אלו תירוצים ולוקך אותם ממש מעט כל פעם שהוא לא לוקח אני נעשת מאוד עצבנית האים אצם האובדה שאיננו עיקבי יכול להשפיע לרעה על הילדים ומה אני יכולה לעשות שזה לא יקרה בתודה מראש

שלום דפנה, למרבה הצער, החוק לא מחייב את הגרוש שלך לבקר את ילדיו. הסדרי הראייה מחייבים אותו, במקרה שכבר לקח אותם אליו, להחזירם בזמן, כפי שמצויין בהסדר. ילדים בכל הגילאים זקוקים להוריהם, ונשכרים מנוכחותם העקבית בחייהם. ילד שמצפה לאבא כל השבוע, מחכה למפגש בכליון עיניים ומתאכזב, עובר חוויה לא פשוטה, בעיקר אם היא חוזרת על עצמה שוב ושוב. מעבר לאכזבה ולכעס, ילד כזה עלול לפתח עמדה בסיסית של חוסר אמון כלפי דמות ההורה, פגיעה בדימוי העצמי שלו בשל תחושות אשמה חוזרות("אבא לא בא כי אני ילד לא טוב"), ותחושת ננטשות. חשוב שההורה, אבא במקרה שלכם, יהיה ער לכך, ויעשה הכל כדי להישאר דמות משמעותית בחיי ילדיו. כדי שזה יקרה, כדאי לנסות ולברר מה קורה לו כשהוא לוקח את הילדים, ומה מקור הקושי. הילדים שלכם באמת מאד צעירים, ויכול להיות שהגרוש שלך מתקשה להסתדר איתם לבדו בתנאים בהם הוא חי. תוכלי לדבר איתו על כך, לגלות הבנה לקשיים שלו, ולהציע עזרה או מענה כלשהו לטובת ילדייך. כך, למשל, תוכלי להציע שייקח יותר את הבת הגדולה, ואת התינוק הקטן יראה לזמנים קצרים יותר. תוכלי להציע לו עזרה בהכנת האוכל לילדים או בקיצור זמן הביקור אם ירגיש שהוא לא מסתדר. אני חושבת שאם תצליחו לדבר בפתיחות על הקשיים והבעיות, מבלי לגלוש להאשמות ומריבות, יפחת הצורך שלו בתירוצים, ותעלה המוטיבציה שלו לעשות מאמץ למען הילדים. בברכה ליאת

מה עושים ? הילד קלט שאני מתעצבנת מזה והוא ממשיך בלי סוף, הוא טוען שכיף להיות בת כי שמים איפור נעלי עקב וכדומה. מה זה אומר? ואיך להתנהג איתו?

שלום זהבית, ראשית אתנצל על כך שחיכית קצת... אין לי ספק שבנך בן החמש אינו יוצא מהבית בנעלי עקב ופנים מאופרים. אם זה קורה, זה בוודאי בבית, כחלק ממשחק עם עצמו או עם בני המשפחה. ניתן לשער שאילו היה עוטה על עצמו גלימת נינג'ה או סופרמן, הייתם כולכם פחות מודאגים. אני מבינה את רגשותייך, ובכל זאת רוצה להזכיר לך שהאיפור ונעלי העקב משרתים צורך ממש כמו גלימתו של סופרמן, צורך שיכול להיות חולף או עקבי. ובכל זאת, במקום להתעצבן מזה, מוטב להתעלם כרגע מההתנהגות הזו, ולעודד - מנגד - פעילויות תואמות-מין עם אביו ואחיו, ללא כפייה ובדרך מזמינה. בברכה ליאת

האמת שאשצח שהשאלה שלי תופנה לאמא זהבית... עברו כבר 8 שנים, איך הילד שלך היום?? האם זה עבר לו? אני שואלת כי היום אני נמצאת בדיוק במצבך וגם בני בן 5... מעניין אותי לשמוע איך יכולים להראות הדברים 9 שנים אחכ... תודה

בני בן 3, השני מבין ילדיי. הגמילה נמשכת כבר 3 שבועות, בנושא הפיפי הכל הולך טוב. הבעיה עם הקקי. הוא מתאפק לי כבר יומיים, כל הנסיונות, בסיר, בישבנון עולים בתוהו. מה לעשות? האם עליי להחזיר לו את הטיטול או שיתאפק עוד? עליי לציין שהוא כבר עשה מספר פעמים בסיר ונרשמה הצלחה.

שלום שרון, חייכתי לקרוא שבנך מתאפק *לך* כבר יומיים... הוא מתאפק *לו*, וכדאי מאד שלא להפוך את נושא הקקי למאבק. יופי שהוא מצליח להשתלט על הפיפי. ברוב המקרים זה הרבה יותר קשה מהקקי. החזרת הטיטול היא טעות בשלב זה, שכן יש בה מסר מבלבל. אם נרשמו כבר הצלחות, יש להניח שהוא הבין מה נדרש ממנו. את לא מציינת האם יש התנגדות ממשית לשבת על הסיר או על הישבנון, או שהוא פשוט לא 'צריך' קקי במהלך היומיים האלה. הישיבה על הסיר כשלא מרגישים צורך יכולה להיות באמת מעצבנת ומעייפת, וליצור התנגדות. לכן, תוכלי לעזור לו בתזונה עתירת סיבים ושתייה מרובה שתעודד פעילות מעיים, ומעבר לכך, לא להתעסק בזה יותר מדי. אמרי לו שהסיר מחכה לו בפינה, וכשירגיש צורך הוא מוזמן. המשיכי לעודד אותו בהצלחותיו עם הפיפי, ולהימנע מביטויי דחייה סביב הקקי. בסופו של דבר הטבע יעשה את שלו, אם רק לא נפריע לו. בהצלחה ליאת

שלום בני בן כמעט שלוש שנים. הוא נגמל לפני כארבעה חודשים, ותהליך הגמילה היה די פשוט (קודם ביום ואח"כ בלילה). אלא שבשבועיים האחרונים בני עושה פיפי במכנסיים וכלל אינו מראה כוונה ללכת לשירותים. אלא, שמהגן הוא חוזר יבש וגם בלילה נשאר יבש, לרוב (פשוט עובר את הלילה יבש). לא התרחש דבר חריג ולא ברור לי מה הסיבה להרטבה. בתחילה הוא השתמש במלים שלנו לאחר שהרטיב, "לא שמתי לב", אך לאחר התייעצות עם הגננת, הפסקנו להתייחס לכך ואנו פשוט מחליפים לו. גם ניסיתי להפסיק להציע לו ללכת לשירותים וזאת על מנת שזו תהיה אחריותו. מה לדעתך הסיבה ובעיקר מהי הדרך המומלצת לפתרון? זה ממש מייאש, זה לא שלפעמים בורח לו, אלא שהוא פשוט עושה פיפי באופן עקבי היכן שנמצא (לקקי הולך לשירותים) תודה

שלום קרני, קשה לפענח מכאן מהי בדיוק הסיבה לנסיגה. יתכן שמדובר בסוג של "רווח משני" שהוא מקבל בבית בעקבות ההרטבה (תשומת לב, מגע פיזי תכוף), אולי רצון להישאר קטן, ואולי באמת הוא לא שם לב והפסיק לנסות. אני מציעה לנסות בכל זאת להזכיר לו אחת לשעה בערך, ול'תאונות' להמשיך להגיב עניינית, ללא התייחסות מיוחדת. אשמח אם תעדכני בעוד כמה ימים מה קורה בעקבות התזכורות. בהצלחה ליאת

יש לי בן בגיל 5 שכל הזמן מעוניין ללבוש בגדים של בנות אפילו לשים לק, וטורח להגיד לנו באופן קבוע שהוא מאד היה רוצה להיות בת ושהכי כיף להיות ולהתנהג כמו בת. מה זה אומר? חשוב להגיד שיש לו אחות בת 7 שאיתה הוא משחק ברוב הזמן ופחות עם אחיו בן ה-11. האם זה מראה משהו לקראת העתיד או שיש בעיה אחרת מסוימת? בכל אופן זה לא הטריד אותי כל כך בהתחלה אבל בזמן האחרון זה נהיה מוגזם ברמה שאנשים מעירים לנו. אשמח מאד לתשובה תודה

שלום זהבית, מצרפת לינק לתשובתי לשאלה דומה מאד. אם יהיו שאלות נוספות את, כמובן, מוזמנת בברכה - http://www.doctors.co.il/xRF-0,xFF-Read,xFI-3284,xFT-6145,xFP-6199,m-Doctors,a-Forums.html#6199_6145 לילה טוב ליאת

שלום רב - אני גרושה מזה כמה חודשים....אנו פרודים כבר כמעט ארבע שנים חיים בנפרד לאחר שהגרוש שלי עזב את הבית, מרגע שהילדה נולדה הוא נעלם ובקושי היה סביבה, שבתות כשהיא גדלה היא התחנה להיות איתי לפעמים אך היה סוגר את הנייד שלו, אני החזקתי את הקשר שלהם בשיניים בטענה שיבלה איתה קצת יותר זמן, לפני כמה חודשים הוא נכנס למערכת יחסים עם איזה שיש לה ילדים ופתאום נזכר שגם לו שיש... בהסכם גירושים סיכמנו אני והגרוש שלי כי הוא הילדה תשהה אצלו כל שבת שלישית ולא כל שבת שנייה מאחר והילדה לא יודעת מה זה ממש לבלות עמו כלכך הרבה זמן וראינו לטובת הילדה נחיתה יותר רכה. לפתע הוא דורש שהיא תהיה עמו כל שבת שנייה ... אני לא יודעת האם כדאי שאלך לקראתו או לא... אני לא יודעת מה הכי נכון וכדאי עבור הילדה. אשמח לקבל עזרה...

שלום ענת, בהחלט יתכן שמדובר במגמה רצויה של לקיחת אחריות גדולה יותר מצד הגרוש שלך, מה שיכול לשרת הן את צרכיה של הילדה והן את שלך (גם לך מגיעים סופי שבוע לעצמך). לא ציינת בת כמה הילדה, ואיך היא מגיבה לקשר המחודש איתו. אני רוצה להאמין שנוכחותה של אישה חדשה בחייו, שהיא גם אמא, מסייעת לו לתקשר טוב יותר עם בתו בהשוואה לימים שהיה איתה לבד. אם הילדה הולכת אליו ברצון וחוזרת ממנו שמחה רגועה, אז למה לא? אם, לעומת זאת, את מרגישה שהיא מתוחה, מעדיפה להישאר בבית, וחוזרת נסערת או עצובה, המשיכו במדיניות ה"נחיתה הרכה", והגבירו את קצב המפגשים בהדרגה. אני מזכירה לך (למרות שאני מרגישה שאת מודעת לזה) להימנע ממלחמות או סגירת חשבונות דרך ובאמצעות הילדה. נסי לשקול את הדברים 'נקי' ככל האפשר מרעשים מן הסוג הזה, ולבחון אותם לאור תגובותיה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, יש לי ילדה בת 4 מקסימה ומדהימה אבל-לא מקשיבה. כל דבר צריך לבקש ממנה כמה וכמה פעמים ולא עוזר שנותנים התרעה מראש (למשל-אני מתריעה כפעמיים שעוד מעט מתארגנים לשינה שזה אומר ללכת לצחצח-כשאגיד לה לבוא לצחצח היא לא תבוא ואז אני צריכה לבקש כמה פעמים ובד"כ צריכה לקחת אותה בעצמי).בנוסף היא מאוד דעתנית ורוצה לעשות דברים בדרך שלה למרות שאני מגדירה מראש את החוקים. מן הסתם זה גורם להמון חיכוכים וגם צעקות (משני הצדדים) ולשתינו נורא לא נעים (היא גם מודעת לזה). אגב עניין הצעקות נראה לי שהיא למדה בגן שהכל מתנהל בצעקות כי אני צועקת רק שכבר באמת נשבר לי (אני תמיד מקפידה להתחיל בנועם) והיא נורא צועקת/צורחת על הכל ומדברת בדרישות (למשל היא לא תגיד "תכיני לי בבקשה תפוח" אלא "תכיני לי תפוח מיד!" בתקיפות ועצבנות). ניסיתי לעשות "תיאום ציפיות", ניסיתי להסביר לה שלא צריך לצעוק אלא אפשר לדבר בשקט ויפה-לא עוזר.היא מתנהגת ממש כמו בגיל טיפשעשרה (אני פוחדת לחשוב מה יהיה אז...) איך אפשר ללמד אותה להקשיב למה שאני מבקשת, ושאי אפשר לעשות רק מה שהיא רוצה כמו שהיא רוצה? וכמובן איך להרגיע אותה שלא תצעק כל הזמן? אגב אם אני צועקת עליה היא מאוד נעלבת...

שלום למיואשת, המצב שלכן בהחלט ניתן לתיקון (אפילו די בקלות), ולכן אין סיבה להתייאש. הבת שלך באמת נמצאת בגיל מרד, אך נדמה לי שהסיבה לכך שהיא לא מקשיבה לך נעוצה בכך שיצרת אינפלציה של מילים. כשאת אומרת (או מבקשת יפה) המון פעמים, את מורידה מערכן של המילים שלך. בתך למדה לצפצף על מה שאת אומרת, פשוט כי היא למדה שזה אפשר. לכן, במקום להגיד כמה פעמים, ואז לצעוק ואז לקום לקחת אותה בעצמך. אמרי פעם אחת בלבד, ואז - קומי וקחי אותה לצחצח שיניים ללא אומר ודברים. תוכלי לומר (בלי כעס!) "אני מתכוונת למה שאני אומרת". באופן דומה, כשהיא מבקשת ממך תפוח או כל דבר אחר בתוקפנות או חוסר כבוד, תוכלי לומר לה שלא נעים לך שמדברים אליך ככה. "תצטרכי לקחת לעצמך תפוח לבד, או ללמוד לבקש כך שיהיה נעים". הימנעי מהסברים ממושכים, אותם היא ממילא מכירה בע"פ. פעולה לעולם תשיג יותר. אם את מרגישה שאת מתקשה לעשות זאת בכוחות עצמך, תוכלי לפנות לשתיים-שלוש פגישות להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בני כבר עבר את גיל 14, מאז ומתמיד ועדיין, מאוד רגיש. הקול שלו בשניות מתחיל לרעוד כשצריך לענות לבן שיחה שקצת לא נחמד אליו, כולל אנחנו ההורים תמיד צריך ללכת איתו על ביצים, ובכלל יש לי כבר תסריטים בראש של מה יהיהי בצבא כשהמפקדים לא ילטפו אותו פוצי ומוצי. האם את מכירה מיקרים? האם זה "יעבור עד החתונה"? ז"א מבחינתי השאלה היא "עד הצבא". מה ניתן לעשות? אנחנו לא יכולים לדבר איתו על כך, כי ישר העיניים שלו מתלחלחות. חוץ מיזה הוא ילד מאוד מאוד סגור ומופנם.ממש לא מספר כלום על תחושותיו. איך את מציעה לנהוג. תודה.

שלום טלי, אני חושבת שבעולם שלנו, העמוס בכל כך הרבה עזות מצח, אלימות, דורשנות, רהב ושיכרון זכויות, צריך לפנות מקום גם לקולות וצבעים אחרים - לילדים הרגישים, הביישנים, הצנועים. לפעמים, קשה לנו, כהורים, לראות את פגיעותו של הילד שלנו, והיינו רוצים לראותו מחוספס ומעיז, מרכזי בקבוצת בני גילו, אסרטיבי ואמיץ. אני אוהבת לחשוב על הילדים הרגישים כעל מתנה שירדה אל העולם, ולא כעל משהו שמוכרחים לתקן. בוודאי שראיתי הרבה ילדים כמותו, ואפילו גידלתי פה ושם משהו כזה... :-)) אני חושבת שעד לצבא, הילד שלך עוד ישתנה מאד, יצבור מסת שריר, תבונה וחוויות כאדם צעיר. ארבע השנים הבאות יכולות לחולל נפלאות, בעיקר בשל נטייתם של מתבגרים להתחיל להעריך איכויות של רגישות וטוב לב. אם, למרות כל האמור לעיל, את מתרשמת שהילד שלך סובל, מתקשה לתפקד בזירה החברתית ובודד, פנו להתייעצות עם גורם מקצועי שיוכל לסייע בחיזוק הביטחון והדימוי העצמי. בברכה ליאת

שלום,לבני בן ה-6 יש הפרעות התנהגותיות אך מבחינה לימודית הוא מצליח הרבה מעבר לממוצע. אני מחפשת בדחיפות פסיכולוג/ית בירושלים ומטעם מכבי המומחה לאבחון ילדים עם הפרעות התנהגותיות/רגשיות/קשב וריכוז. תודה נירית

שלום נירית, לצערי, איני מכירה אנשי מקצוע לילדים בירושלים, אך תוכלי להיעזר ברופא הילדים שלך, או במכון להתפתחות הילד לצורך המלצה. תוכלי, כמובן, לכתוב שוב לכאן, ולהוסיף את המייל שלך בגוף ההודעה. אולי מישהו מקוראי הפורום יוכל לסייע לך דרך המייל. בהצלחה ליאת

בני בן שנתיים. לפני כחודש וחצי התחלנו בתהליך גמילה כיוון שהראה התעניינות ונכונות. בבית היה בלי חיתול ובגן עם. לפני מספר ימים שלחנו אותו לגן ללא חיתול ועל השתן הוא שולט לגמרי. קקי הוא לא רוצה לעשות בגן (יש לו את הסיר שלו) ולא לוחצים עליו. בבית אני רואה שהוא צריך אך מפחד לשחרר. כשמרגיש שעומד לצאת הוא מבקש לשטוף כך שיוצא שעושה באמבטיה וגם אז מתייסר ולא משחרר בקלות. הוא בוכה ואומר שלא רוצה למרות שאני מעודדת אותו, אומרת לו שזה טבעי והוא יכול איפה שרוצה ומתי שרוצה וכו'גם הצעתי חיתול והוא מסרב. עוד לא נוצרה בעיית עצירות אך אני חוששת שהחרדה תגבר והוא יפתח בעיה. מה לעשות? תודה

שלום ליאת, ראשית, אני ממליצה שתהליך הגמילה ייעשה בתיאום עם הגן. זה עלול להיות מבלבל מאד להיות בבית בלי טיטול ובגן עם. הרצון להישטף מיד עם עשיית הקקי יכול להעיד על כך שהוא רואה בקקי משהו מלוכלך/מגעיל/דוחה/מסריח - בקיצור, משהו שמעורר בושה או אשמה. לא ברור מהיכן קיבל את הרושם הזה, אך מוטב לתקן את זה כדי לעזור לו להתגבר. אל תציעי לו חיתול כדי לעשות בו קקי, שכן זה מסר כפול ומבלבל, שעלול ליצור צרות צרורות בעתיד. אני מציעה לך לקרוא קצת באינטרנט (באתרי הורים) או בספרי הדרכה כיצד לעשות זאת נכון ולהימנע מטעויות. בברכה ליאת

יש לי ילד כבן שנתיים. לפני כחודשיים התחלתי לעבוד בעבודה נוספת בערבים. לא זכור לי אם לפני או לא הילד התחיל לבכות בכל יציאה שלי מהבית, לא מוכן ללכת עם אף אחד לא נותן לי לצאת בבוקר לעבודה (קם מאוד מוקדם לטובת המטרה הזו), מתקשה מאוד להרדם בלילה, כשאני בסביבה הוא מאוד מרוחק מאמו שקצת יותר נוקשה איתו. אני חסר אונים לשלומו של הילד האם זו חרדת נטישה ומה הטיפול??? האם זה בסדר לברוח מבלי שיבחין או שעדיף להפרד בבכי קורע לב???

שלום יניב, למרבה הצער, זה הפך כמעט נורמה שאבות לוקחים על עצמם את עול הפרנסה, והמעורבות שלהם בחיי הילדים מצטמצמת משמעותית עקב כך. ילדים כמו הילד שלך, מזכירים לנו את חשיבותו של אבא בחייהם, ואת המחיר הגבוה שהם משלמים על ההיעדרותו הממושכת מהבית. אני ערה לצורך הכלכלי הדוחק, המחייב לפעמים מאמץ זמני של עבודה נוספת. לכן, שווה להקדיש מחשבה לדרך בה אתה יכול להישאר נוכח בחיי הילד גם ממרחק. תוכל, למשל, לדבר איתו יותר בטלפון, לקפוץ לביקורים קצרים במהלך היום (אם זה אפשרי), להשאיר לו הפתעות קטנות או פתקים שאמא תקרא באזניו, לשלוח לו SMS לטלפון של אמא, לקחת אותו לפעמים איתך לעבודה לזמן קצר, וכמובן להקדיש לו הרבה זמן בסופי השבוע. אפשר לבקש ממנו להכין לך ציורים או סנדוויצ'ים (עם אמא) כדי שתחשוב עליו כשאתה עסוק. אפשר לנסות לארגן טקס פרידה קבוע שיעזור קצת וייתן תחושת שליטה וביטחון (כמו למשל סוג של 'כ??יף' מיוחד רק שלכם, או מס' נשיקות קבוע). בעיני עדיף להתעקש על פרידה מסודרת (גם עם יש בכי) ולא להיעלם או לברוח. כך מתגברת תחושת השליטה, והיכולת לבטוח בך כדמות יציבה ואחראית בחייו. אני מאחלת לך פרנסה טובה ושפע כלכלי (שיצדיקו את כל זה...) בהצלחה :-)) ליאת

בני בן 7 חודשים ומאז הלידה יושב איתי בבית כאשר בספטמבר הקרוב יכנס לראשונה למעון(זה נקרא מעון בשלב זה?) בגדול,הוא ילד נורא עדין ולעולם לא ישב ושיחק בחברת זאטוטים כמוהו ולכן כדי לנסות ולעשות לו הכשרה החלטתי אתמול לקחת אותו לשחק עם בן של חברה שהוא בן שנה מפותח זריז וחזק ואף גם הוא יושב לראשונה בחיק "מישהו בגילו" בתחילת היום הבן שלי היה מלא בטחון עצמי ניסה לטפס על הילד השני אחז בו וכדו' אך לא לרגע היה אלים כלפיו,ז"א הכל בחברות..משהתפתח היום הילד השני התחיל לתת לילד שלי כאפות בראש. אני ראשית הייתי המומה..מה עושים?איך מתמודדים מה אומרים למכה?מה אומרים למוכה?הייתי בשוק!!! ומאידך הבן שלי ישב הוריד ראש כיווץ פנים ופשוט בכה..ללא ניסיון להתמודד,או להסתכל עליו או משהו!!!!!!! ומאז גם כשהיה רחוק ממנו והביט בו הוא פשוט בכה! השאלות שלי הן כאלו: *. מה לעשות איתו עד המעון על מנת שירכוש ביטחון או משהו?מה יהיה כאשר הוא יכנס למעון,מי יגן עליו?איך הוא יפתח ביטחון עצמי אם מסתבר שהוא לפלף כזה? *.לאחרונה יש לו עניין כזה שאיך שהוא נתקל בהתקהלות לא מוכרת הוא נורא מפוחד ובוכה מה עושים? *.מה גם שהיינו לפני שבועיים בחו"ל למשך חמישה ימים ומאז שחזרנו הוא מאוד בכיין ורוצה ידיים מה שלא היה אף פעם,למה?

שלום לאם המודאגת, בנך אמור להיכנס למעון עוד לפני שתמלא לו שנה, וזה גיל מוקדם מאד. היכולת לנהל אינטראקציות חברתיות משותפות עם ילדים אחרים מבשילה לקראת גיל שנתיים. עד אז ילדים משחקים זה לצד זה (ולא זה עם זה), ולכן הציפייה "שישחק יפה עם חברים" אינה ריאלית, גם אם תעשי לו 'הכשרה' כדברייך. מעון של תינוקות ופעוטות הוא אכן מקום יצרי מאד, ואפשר לראות הרבה מכות, נשיכות, דחיפות וחטיפת צעצועים. זוהי התנהגות תואמת גיל, מאחר ועדיין לא קיימת יכולת אמפתית (הבנת האחר ורגשותיו) או יכולת וויסות רגשי (התאפקות, דחיית סיפוק, שליטה בכעסים, הבנת הרעיון של 'לפי תור', וכד'). הבן שלך, כמובן, אינו לפלף כלל, אלא ילד שגדל בבית, עם אמא שמכוונת רק אליו, ושלא העמידה אותו (תודה לאל!) במצבים בהם עליו להגן על עצמו מפני כ"אפות בראש". תגובות החרדה שהופיעו אצלו בזמן האחרון מעידות על התפתחות תקינה, ועל הבנת פוטנציאל הסכנה שיכולה לבוא במפתיע מאדם לא מוכר. החיפוש שלו אחר קרבתך והרצון להיות יותר על הידיים קשור גם לחרדת הנטישה האופיינית לגיל (היכולת הטובה יותר לזחול או ללכת, מאפשרת סוג של התרחקות חדשה מאמא. בהיעדר תחושת קביעות האובייקט, הילד חרד שמא מי שנעלם מעיניו מפסיק להתקיים), ואולי גם לנסיעה שלכם. כרגע אני ממליצה לתת לו יותר תשומת לב במסגרת הגבולות, ולהיערך לקליטה איטית והדרגתית במעון. כמובן שאם יש לך אפשרות, בגיל כזה עדיפה מסגרת פרטנית (מטפלת) או משפחתון עם מעט מאד ילדים. אם אין ברירה, יש לוודא שהמסגרת טובה, עם רישיון ופיקוח, ועם צוות מטפלות גדול דיו כדי להעניק תשומת לב מרבית לכל ילד. בהצלחה ליאת

שלום כשבן 3 משתולל בס\ופק או במקום עירוני ומבייש אותי מא אעשה הוא מסרב ללכת הביתה ורוצה לקנות מה שבא לו ....איך מתנהגים במצב זה עם הבכי והצרחות שלו מול האנשים

שלום רב, סופר או קניון, או כל מקום ציבורי אחר, זה לא מקום טוב להתחיל לחנך בו ילדים. המבטים הלא-ידידותיים של הזולת מקשים עלינו להתנהג באסרטיביות הראויה, ויש סכנה שניגרר לוויתורים שיעלו לנו ביוקר בעתיד. ילדים לומדים די מהר לזהות את החולשה הזמנית הזו אצל הוריהם, ולנצל את הסיטואציה לטובתם. למרות האמור לעיל, יציאה כזאת יכולה לספק לנו הזדמנות נהדרת לפעול בסוג של נחישות, שהשפעתה מתעצמת דווקא בגלל הנסיבות המיוחדות הללו. כשיוצאים עם ילד קטן לסופר או לקניון, כדאי לקבוע מראש שמותר לו לבקש "רק דבר אחד" או שניים, או כל הסכם אחר שמתאים גם לך. מרגע שהוא מתקשה לעמוד בהסכם ומתחיל לבכות או לצעוק, תוכלי להגיב ולומר "אני מבינה שקשה לך להתאפק, ולכן אתה יכול לבחור האם אתה מוכן להירגע, או שאנחנו הולכים עכשיו, ולא תוכל לבוא איתי יותר לכאן". אם הוא נרגע, שבחי אותו בחום, התגאי בו על ההישג, ותגמלי אותו בשפע מילים טובות (בלי לקנות לו את מה שביקש!). אם הוא ממשיך לבכות, אל תתמהמהי, קחי אותו ביד וצאי משם, גם אם העגלה שלך עמוסה במצרכים. אמרי בשקט "כנראה שזה עוד קשה לך. ננסה בפעם אחרת". כל תגובה נוספת מיותרת. זה צעד קצת מעצבן מבחינתך, אך אם שוקלים מה מרוויחים, נראה לי שהמאמץ שווה. אני חושבת שגם אם תצטרכי לעשות שוב את כל הסיבוב בסופר, וגם אם עובדי הסופר יקללו קצת שהם צריכים להתמודד עם עגלה נטושה, השיעור שהילד שלך ילמד יהיה חשוב. ככל שתעשי את זה יותר שקט ולא עצבני, כך הרושם שתשיגי יהיה רב יותר מבחינתו. אפשרות נוספת אחרת, זה להגיע אל הסופר עם אדם נוסף (אבא, סבתא, דודה), אפילו לצורך התרגיל, וברגע שההצגה מתחילה, את שולחת אותו החוצה ללא כל נזיפה, בשקט ובנחישות. יכול להיות שהבכי יתגבר באותו רגע, אבל זה יהיה מחוץ לסופר, והשיעור נלמד. ועוד הערה קטנה. סופרמרקט/קניון הוא עניין מפתה מאד, והסוחרים יודעים זאת היטב. הם עושים הכל כדי ללכוד את עיניהם של ילדים ופעוטות, המתקשים לדחות סיפוק ולהתחשב בתקציב. גם אנחנו, כמבוגרים, מתקשים לעמוד בפיתויים המוצגים לנו באמצעות שלטים הזועקים "מבצע!!!". לכן, מוטב להימנע מלהעמיד את הילדים הקטנים בניסיון האכזרי הזה, להשאירם בבית, ולשמח אותם במשהו קטן שהבאנו להם משם ברצון. בהצלחה ליאת

שלום ,ביתי בת החמש נוהגת באלימות רבה כלפי אחיה בן השש שמתבטאת בדחיפות, עקיצות וכו' כאשר היא רוצה את תשומת ליבו / חפצים שלו/לשבת במקום שלו/ את המחשב וכו', למרות שאני מוקיעה את ההתנהגות שלה, מנסה להרגיע אותה ולהסביר לה שאצלנו במשפחה לא נוהגים כך, ויש לדבר ולא להרביץ, היא ממשיכה ביתר שאת. אני ממש חסרת אונים מולה ולא מוצאת דרך לשנות את התנהגות זאת שלה. מה עליי לעשות?

שלום שרונה, תיארת יפה מה בתך מעוללת לאחיה וכיצד את מגיבה, אבל לא סיפרת כיצד מגיב בנך להצקות שלה. האם הוא מנסה להתגונן? להתנגד? האם זה מתפתח למריבה אלימה? ככלל, אני ממליצה מאד להניח לאחים להסתדר בכוחות עצמם, ללא כל התערבות שלנו. אם בתך מציקה לאחיה הגדול, יתכן שהיא למדה שיש לה סוג של הגנה מפני תגובותיו הנזעמות או זכויות-יתר בבית. יכול להיות שאם תינתן לו הזדמנות להילחם על זכויותיו ועל המרחב שלו, היא תלמד (בדרך הקשה אמנם) שעדיף לה להתחשב. מצד שני, אם בנך הוא החלש שנזקק לעזרתך - ההתערבות שלך עלולה להחליש אותו אף יותר, שכן היא אינה מאפשרת לו לתרגל עמידה אסרטיבית על זכויותיו. ברוב המקרים, כאשר ההורים נסוגים מעמדת "משכיני השלום", הילדים לומדים להסתדר היטב מתוך וויתור ופשרה. אני מזמינה אותך לנסות, וכמובן גם לדווח לנו על התוצאות. בהצלחה ליאת

בתי בת 7.5 עולה לכיתה ג. היא ילדה ידידותית טובת לב, אוהבת לעזור ואין בה טיפה אחת של רוע. ההתנהלות החברתית שלה מאז גן-חובה שונה משל חבריה למסגרת. היא מאוד ידידותית, מתקשרת בקלות עם כל אחד אבל היא לא אוהבת כלל עיסוקים של בנות (ריקוד, בובות אוסף מדבקות וכו) וכמובן שלא מעניינים אותה כל התאספויות הקצקס. לאורך השנים בילתה בעיקר עם בנים. אני רואה מספר בעיות בהתנהלות החברתית: הקשרים שלה הם לא קבועים ואינטנסיבים. אין לה חבר או שניים טובים אלא היא נפגשת הרבה עם כולם...במהלך שנת הלימודים נפגשה בין פעם לשלוש פעמים בשבוע עם חברים אחה"צ. אך כעת בחופש הגדול כשכל אחד נמצא במסגרת קיטנה אחרת, אין היא מוצאת עם מי להיפגש. היא בגיל בו הבנים כבר לא כל כך ממהרים לשתף בנות במשחקים שלהם והיא מביעה רצון להתחבר יותר לבנות אבל באמת אין לה הרבה משותף עמם. אני יודעת משיחות עם המחנכת שהיא לא ילדה דחויה ושהיא יודעת לעמוד על שלה ולהביע דעה וחבריה לכיתה מכבדים אותה על כך אך מצד שני היא נראית לי אבודה חברתית. דוגמא למערכת יחסים עם חברים: אתמול התקשר אליה חבר מהכיתה ורצה להיפגש אך היא לא היתה בבית. יותר מאוחר הלכה לגן משחקים, פגשה את אותו חבר עם עוד ילדה מהכיתה. אפילו שלום הם לא אמרו לה ולא הסכימו לשתף אותה במשחק שלהם. כשדיברתי עם מורה בבי"ס אמרה לי שמנקודת מבטה בתי נמצאת בד"כ במקום בו היא נמצאת מתןך בחירה, אני חושבת שזה נכון אבל לא מדויק. יש לה לדעתי קושי ביצירת חברויות עמוקות ובעלות משמעות ואני בהחלט מבינה את הקושי שלה להתחבר לבנות עמם אין לה דבר במשותף... חשוב לי להדגיש שהיא מתחברת מאוד בקלות עם כל אחד אך מצד שני מאוד צריכה את החופש שלה. אני רואה כמה היא זקוקה לבילוי משותף עם חברים ולבי נחמץ כאשר אני מזהה שהיא מעט מבודדת. איך באפשרותי לעזור לה? איך אני יכולה לתרום לקשירת קשרים יותר יציבים ובעלי משמעות עם ילדים אחרים?

שלום שלי, חברויות עמוקות ומשמעותיות הן אכן נכס חשוב, אבל נדמה לי שאינך מביאה בחשבון כי בגיל 7.5 הן יכולות להיראות שונה מאד מחברויות בוגרות. ילדים צעירים נוטים להתחבר למטרת משחק משותף, והם מבינים את הקשרים החברתיים כמערך של פעילויות גומלין קונקרטיות. חברויות-נפש קרובות ומשמעותיות, הכרוכות במחוייבות הדדית עמוקה ונאמנות הדדית, נראה רק לקראת סוף ביה"ס היסודי. בגילאי 6-8 מתחדדת יכולת ההמשגה של הילדים, ולכן ההגדרה הקבוצתית חשובה, גם זו הקשורה במגדר. זו אולי הסיבה שבתך מביעה צורך ורצון למצוא את עצמה בקבוצת הבנות, ולחפש את המשותף בינה לבינן. לתחושתי (ואני נשענת גם על ההבנה של המורה שלה, שרואה אותה בהקשרים החברתיים לא מעט שעות), את מודאגת ומוטרדת כרגע יותר מהילדה, שמארגנת לעצמה את המינון החברתי המתאים לה. התיאור שלך לא משרטט ילדה אבודה, אלא ילדה שקצת פחות יוזמת. אם תגששי אצל חברותייך האימהות, תגלי וודאי שחלק גדול מהמפגשים החברתיים של אחה"צ הם פרי יוזמתן של האימהות עצמן, שנוטות להערכת-יתר בכל הנוגע לצרכים החברתיים של ילדיהן. אז נכון שבחופש הגדול חיי החברה של הילדים הצעירים מאורגנים קצת פחות, אך לא כדאי להיתפס לבהלה. תוכלי להציע לה להזמין חברה אחת בכל פעם, ולהניח להן למצוא בכוחות עצמן תעסוקה על בסיס עניין משותף. אני מקווה שזה רק נדמה לי, אך אפשר היה להרגיש בארומה קלה של זלזול מצידך כלפי חבורת הקצ'קעס. יכול להיות שכדאי לשנות גישה, או לפחות לבחון ולרענן את עמדותייך כלפי חברות-בנות, מתוך תקווה שמשהו מזה יחלחל גם לבתך. תוכלי לשקול גם מסיבת פיג'מות ל 3-5 קצ'קעס, עם שקי שינה, המון חרוזים קטנים להשחלה וחוטי ניילון שקופים. אפשר ליזום משהו שאצלינו בקיבוץ קראו לו "יום-לילה, לילה-יום", או "יום הפוך", ולתת להשתוללות הלילית לעשות את פעולתה המיטיבה כמקרבת לבבות. מה את אומרת? ליאת

שלום ליאת, אני מקווה שהגעתי לפורום הנכון. (השאלה לא מתייחסת לילד שלי, ולכן הניסוח הבא): תינוק בן 8 חודשים, שאין לו סדר יום קבוע. הוא לעיתים ישן ב-2 בלילה, לעיתים קם ב-12 בבוקר וכן על זו הדרך. כמה אנשים ששמעו על כך טענו שזה לא בריא לילד, ושילד, אפילו קטן, חייב סדר יום קבוע ומובנה. כלומר, ללכת לישון ב-8-9 בערב, ולקום בשעה סבירה בבוקר. כתוצאה מכך, האם החליטה שאכן צריך ללמד אותו סדר יום קבוע. כל יום בסביבות 8 בערב היא מקלחת אותו, מאכילה אותו, ולוקחת אותו למיטה לישון. הבעיה היא שהילד לא רוצה לישון (היא אומרת שלמרות שהוא עייף). הוא בוכה ובוכה, והיא יושבת לידו ומרגיעה אותו (בלי להרים אותו מהמיטה, אלא על ידי ליטופים). התהליך הזה יכול להימשך 3 שעות בכל ערב. כיום, אחרי שבוע בו כל יום היא יושבת ליד מיטתו 3 שעות בכל ערב, הזמן קצת ירד. לילה אחד לדוגמה הוא נרדם אחרי שעה בלבד. שאלתי: האם זה נכון ונורמלי? אני חוששת שלעיתים נוקשות יתר עם הילד יכולה להזיק לו? במיוחד שמדובר בתינוק כל כך קטן! אם ניסיונות ההרדמות שלו היו לוקחים חצי שעה/שעה זה היה נשמע לי בסדר, אך 3 שעות נשמע לי יותר מידי... האם טוענת שלה זה נראה בסדר, כי סך הכל היא יושבת לידו ומרגיעה אותו ולא משאירה אותו חלילה לבד, וזהו תהליך שבוודאי בעוד כמה ימים יראו תוצאותיו והילד ירדם בקלות. ולשאלה שבטח מתעוררת לך, מדוע אני שואלת ולא היא, היה לנו על זה דיון ארוך, ובסופו אמרתי לה שאעלה את השאלה ברשת להתייעצות עם אדם שמבין בכך, והיא הסכימה. תודה רבה!!

שלום לשואלת, מאד קשה לי להכריע בסוגיה שאת מעלה, בעיקר בגלל החשש שלי מעמדת השופטת. 'התערבויות' מהסוג הזה די מיותרות, כי גם לאנשי מקצוע יכולות להיות עמדות שאינן חד משמעיות. ובכל זאת, אנסה להביע דעה. בשבועות הראשונים לחייו, התינוק אינו אלא פקעת קטנה של צרכים גדולים, אותם ממלאים הוריו סביב השעון, מתוך התאמה כמעט מלאה למחזורי שינה וערות, האכלה ויציאה. האם והתינוק מתנהלים, מתוך סימביוזה, כמעט כגוף אחד. בהדרגה, בעיקר כדי לשרוד ולהישאר בחיים, נאלצת האם לתסכל את התינוק שלה, ולדאוג קצת גם לעצמה. היא מותחת קצת את ההפוגות בין הארוחות, נעלמת לזמנים קצרים (למספרה או לבית קפה), מחליפה מדי פעם את השד בבקבוק, ומחליפה חיתול רק אם הוא ממש מלא. כך, למעשה, היא מאותתת לתינוקה שילמד להתאים את עצמו קצת גם לצרכים שלה. הביטוי "סדר-יום" מתייחס ללוח זמנים שרירותי, אליו מתרגל התינוק בהדרגה, כדי שיוכל להתקיים בהרמוניה יחסית עם אמו ובני משפחתו האחרים. סדר יום חשוב גם עבור התינוק עצמו, הלומד באמצעותו למה יוכל לצפות מאמו, מבני משפחתו ומהעולם. סדר יום צפוי ומוכר מקנה סוג של שלווה וביטחון לכולנו, ולכן הנהגתו בהחלט יכולה להיות מטרה. עם זאת, הקפדה נוקשה על לוח זמנים שרירותי ומקודש, שאינה מאפשרת גמישות או התחשבות בצרכים של בני הבית, יכולה לפספס את המטרה. אמא המשעבדת את עצמה ללוח זמנים מוזר לצורך שמירה על "סדר יום" המוכתב מבחוץ, עלולה למצוא את עצמה עם לו'ז לתפארת, אך עם הרבה עוינות סמויה כלפי תינוקה. גם התנהלות חסרת גבולות ולא מאורגנת יכולה להוביל לעייפות, עצבנות וכעס. הפיתרון, כמו תמיד, הוא המינון המוכתב ע"י השכל הישר והצרכים האקטואליים של כל משפחה. במקרה הפרטי שאת מתארת, גם אני חושבת שהשכבה של שלוש שעות יכולה להתיש הן את האם והן את תינוקה. להרדים ילד עירני ופעיל זו משימה מיותרת ומתסכלת. כדי להתאים את שעות השינה של התינוק לאלה של המבוגרים בבית, מוטב (ואף יעיל) להעיר אותו מוקדם יותר בבוקר ולקצר בעדינות את שעות השינה במשך היום, זאת על מנת שהילד יגיע מוכן יותר לשינה בשעות ההשכבה. אשמח לשמוע כיצד יתפתח הדיון שלכן מכאן ואילך. מסרי שלום גם לאמא המשקיענית, והזמיני אותה לקחת חלק בפורום שלנו. ליל מנוחה ליאת