פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ליאת שלום! ילדתי בת השלוש וחצי נתקפת חרדה בכל נסיעה ברכב, הסבר התחושה שלה, הוא מעין דגדוגים בגב.היא זזה מצד לצד מתעוותת וצורחת בהיסטריה.נראה שהיא מפחדת מאיבוד שליטה.שמתי-לב שהתופעה הזו קורית בעוד אופנים כגון:נדנדה,אמצע ריצה.חיפשתי מאמרים בנושא לא מצאתי שום דבר דומה,אני לא יודעת להגדיר את התופעה הזו. היא סובלת מזה בערך שנה וחצי,כולנו מתוסכלים מכך. אשמח אם תוכלי לתת לי הסבר בנושא,לתת הגדרה לתופעה,לכוון או להפנות אותילקבלת מידע ועזרה בנושא. תודה מראש אזמרלדה.

שלום איזמרלדה, איני רופאה, ולכן גם לא מוסמכת לאבחן בעיות מסוג זה. מן התיאור שלך ניתן להניח שמדובר בבעיה כלשהי במערכת הווסטיבולרית הנמצאת באוזן, ואחראית על תחושת שיווי המשקל והערכת מיקום הגוף במרחב. החרדה, ככל הנראה, משנית, ונובעת מתחושת סחרחורת או בחילה שילדים קטנים מתקשים לתאר. מציעה לך לפנות לרופא הילדים, ובמידת הצורך להתחיל בירור אצל רופא אף אוזן או אחר - עפ"י שיקול דעתו של הרופא שלכם. בריאות ליאת

שלום, בתי בת שנתיים וחצי נגמלה בגיל שנה ושמונה בקלות גם ביום וגם בלילה, בשבועיים האחרונים שמנו לב שכשהילדה צריכה להתפנות היא הולכת לפינה בצד ועושה פרצופים של התאפקות, ויוצא לה כמות קטנה מאוד של צואה. לבסוף כעבור ארבעה ימים היא הולכת לשירותים ומתפנה ולא נראה שהיא סובלת מעצירות או מצואה קשה/יבשה . אני חוששת אולי בעקבות לחץ נפשי למרות שלא היו אירועים מיוחדים חוץ מיום הולדת שערכנו לה. אשמח אם תגיבי לבעייתי כיצד אפשר לתקן את המצב ולהחזיר אותו לקדמותו. בתודה, שירה

שלום שירה, אני מחזיקה בגישה שלא רצוי להתערב בפעילות טבעית-מחזורית של הגוף, אלא אם קיימת מצוקה ממשית או נזק בריאותי. מדברייך לא עולה שזה המקרה, ולכן אני לא חושבת שיש לנקוט צעדים כלשהם כרגע. אם היא מתרוקנת פעם בארבעה ימים, זה בסדר. השתדלו להתאפק מתגובה כלשהי להתאפקות שלה. ליתר ביטחון, התייעצי גם עם רופא הילדים שלכם, שהוא הסמכות העליונה בעניינים פיזיולוגיים מעין אלה. בריאות ליאת

אני פונה בקשר לעזרה יעוץ מקצועי. יש לי ילד בן 8.5 שנים, עד גיל 3 היה ילד רגיל, בגיל 3.5 הלך לגן וגננת התחילה לומר לי שילד תוקפני ואגרסיבי, יכול להיות היו לו קושי עם שפה וילד הרגיש את עצמו כול הזמן בסטרס שהוא לא מבין עברית, אחרי חצי שנה ילד למד עברית מצב שלו היה לא יציב.בגן לפני בית הספר פסיכולוג שמה לב שילד מאוד בעיתי ויהי לו קשה לילמוד בבית הספר. לפני שנה עשינו טסט TOVA לא צריך ריטלין.בעיות בבית הספר ממשיכים, הוא מציק לילדים במיוחד בהפסקות, אם מתגרים בו הוא מחזיר למרות שאסור, משחק עם כוח, מקלל, לא תמיד מקשיב להוראות. השנה פסיכיאטר נתן לנו טיפות נאוליפטיל אחד בערב ואחד בבוקר, לא היה שינוי, נתתית לו כבר 3 טיפות פעמים ביום אין שינוי. לפי דעתי זה לא עוזר.טיפות האלה זה טיפות הרגעה,פסיכיאטר אמר שילד בסדר גמור,אם את רוצה תתני טיפות ואני נתתי. לא יודעת מה לעשות, מה אומרים על המצב כזה מומחה לילדים, מה עושים, כי אני מאוד מפחדת שהשנה יזרקו אותו מבית הספר, הוא ילד חכם ונבון ופיקח, חבל שילך לחינוך מיוחד.(אני גרושה וגרוש שלי בן אדם מאוד אלים, בבית ברחוב כלפי אנשים, ילד חווה כול זה מגיל קטן, יכול להיות זה השפעה שלילית של אבא שלו וגנים שהוא קיבל) תודה

שלום ויקה, אני מרגישה את המצוקה שלך ואת הקושי בו את נתונה. את מתארת ילד עם בעיות התנהגות, שככל הנראה לא נובעות ממקור אורגני. זה התחיל מקשיי שפה ותחושת חריגות, ואולי גם כתוצאה מהנסיבות המשפחתיות שבהחלט יכולות לעורר בילד קטן הרבה חרדה, תסכול וזעם. אני חושבת שהטיפול התרופתי לבדו אינו מספיק. הטיפול בנוילפטיל אכן צריך להיות זהיר והדרגתי בילדים, ולא כדאי להסתמך רק עליו. לטעמי, הילד חייב להיות במקביל גם בטיפול רגשי אצל פסיכולוג קליני, שיראה גם אותך להדרכת הורים. הטיפות יכולות אולי להרגיע קצת, אך הן אינן מטפלות במצוקה שמסתתרת מתחת לסימפטום. ומילה נוספת לגבי ביה"ס - במצבים מסוימים, בעיקר אצל ילדים עם בעיות התנהגות קשות, מסגרת טיפולית קטנה, גם אם היא נופלת בקטגוריה של חינוך מיוחד, יכולה לתת מענה לא רע בכלל, שאינו מתאפשר בכיתה של 35-40 ילד. בכיתות אלה עובדים על עיצוב התנהגות והפחתת התנהגויות אנטי-סוציאליות. איני רומזת שזהו הפיתרון המועדף במקרה שלכם, אלא רק מבהירה שזו לא תמיד אפשרות נוראה כ"כ. בררי עם רופא הילדים שלך אפשרות לטיפול פסיכולוגי דרך קופ"ח, או דרך המרפאה של בריאות הנפש לילדים ונוער באזורכם. בהצלחה ליאת

שלום. אני אמא לילדה בת 5 שכרגע נמצאת בקורס הכנה לכתה א'ץ הקורס ידידותי ומשלב משקחים, כך שבינתיים הילדה מגלבה רצון ללכת לשם. הילדה שלי כותבת בשני הידיים. שריר אחזקת העפרון שלה עדיין מאוד מאוד חלש, מכיוון שילדה לא כ"ך אהבה לשבת ולצייר והמוטוריקה העדינה שלה קצת חלשה. על מנת לעבוד על זה באופן קצת יותר אינטנסיבי, ולחזק לה את השריר הזה, רציתי לדעת באיזה יד כדאי לשים דגש. אני מבקשת ממנה לעבוד עם יש ימין,והיא עושה את זה יפה, למרות שלפעמים שוככחת ומחזיקה את העת בצד שמאל.את האוכל, מברשת שיניים, מסרק, היא מחזיקה ביד ימין. השאלה האם לבקש ממנה לשים דגש על יד ימין, או לא, כי לפעמים היא משתמשת בשמאל, כי ברצוני לחזק לה את נושא הכתיבה? אודה על תשובתכם.

אני שמאלית גאה עד מאוד.

שלום ליאת, התיאור שלך בהחלט יכול להצביע על בעיות מוטוריות, ואולי גם על כך שלא התבססה דומיננטיות של צד ימין או שמאל. קורסי הכנה לכיתה א' אינם הפיתרון לכך, וגם לא "חיזוק" שתתני לה בבית. כדי לאבחן מה בדיוק הבעיה ולטפל בזה באופן אחראי ומקצועי, פני ללא דיחוי למרפאה בעיסוק מוסמכת, והתייעצי איתה. יש לזה חשיבות עליונה כרגע, ולא כדאי להשאיר זאת בידיים חובבניות. בהצלחה ליאת

שלום רב. אני אמא לילד בן 4. הוא תמיד אהב לדגדג אותנו בכפות הרגליים, ולאחרונה חלה תפנית מוזרה. לפני חצי שנה בערך ראינו שכשאנחנו הולכים לנוח בצהריים בשבת והוא בא לנוח איתנו, הוא נשכב על הרגליים של בעלי ומדגדג אותו (הראש לכיוון כפות הרגליים). לא התייחסנו, זה בעיקר נראה לנו מצחיק. בחודש האחרון, זה התחיל להיות מלווה באוננות. הוא מחכה לבעלי שישכיב אותו, מדגדג אותו ומאונן, ורק אז נכנס למיטה! וככל שהזמן עובר זה נמשך יותר זמן. ביומיים האחרונים זה לקח כ-20 דקות עד שסיים, ואנחנו לא יודעים איך להגיב! (אני בעבר לא הסכמתי שידגדג אותי בכפות הרגליים, והיום כשאני נכנסת לחדר הוא מפסיק מיד, ואז מתחיל שוב...) אני רוצה לציין שזה קורה רק בזמן ההשכבה, או כשיושבים לראות טלויזיה בערב לפני השינה, ורק עם בעלי. זה לא קורה סתם כך באמצע היום, והילד עירני, חיוני, חברותי. האם זה צריך להדליק נורה אדומה? איך צריך להתייחס? לתשובתכם אודה

שלום גליה, אני חושבת שלא רצוי לקשור אוננות לנוכחותו של אדם נוסף. במקרה שלכם נוצר קישור לדגדוג בכפות הרגליים, מה שעלול ליצור צמצום של החוויה המינית לאובייקט אירוטי חלקי. גם אם נתעלם מעניין הרגליים, אני חושבת שלא נכון לאפשר לו לאונן במחיצתכם, ונכון להפסיקו ולשלוח אותו בעדינות לחדרו, תוך הסבר שאת הפעילות הזו הוא רשאי לעשות רק בהיותו לבד בחדרו. בברכה ליאת

ליאת שלום יש לי תינוק בן תשעה חודשים ויש לו בעיה להירדם לבד. התינוק היה רגיל להירדם תמיד ע"י נידנוד בידיים או נדנוד העריסה. לפני כחודש החלטנו סוף סוף להוציאו מהחדר שלנו(הוא היה ישן בעריסה) ולהעבירו לחדר עם אחותו הגדולה אך כאן החלו הצרות. הילד לא מוכן לישון,הוא כל הזמן בוכה. אנו שמים אותו במיטתו ורוצים שירדם לבד אך אז הוא מתחיל לבכות כחצי שעה עד שהוא מתעייף ונרדם. אני ממש מיואשת כל לילה אני שומעת אותו בוכה וממש קשה לי. איך מתמודדים? תודה

שלום פני, בשעה טובה! העברת ילד לחדר משלו היא בהחלט אירוע חגיגי וחשוב, בעיקר בהיותו מחזיר לכם מידה של חירות ואינטימיות כזוג. ילד שעד עכשיו היה רגיל להירדם תוך נדנוד על הידיים (כולנו חוטאים בזה, לפחות עם הילד הראשון, ומגלים רק בילד השלישי כמה בקלות אפשר בלי...) אכן עובר סוג של 'גמילה'. יש לא מעט הורים שהיו מתחלפים איתך בשמחה, ו'קונים' חצי שעה של בכי לפני השינה. שעות ההשכבה הן שעות קשות בלא מעט בתים, וכדאי להיערך עם מידה של סבלנות ורצון טוב, לכינונם של דפוסי השכבה נכונים. רוב התינוקות והפעוטות זקוקים להרגעה ונחמה לפני הפרידה הארוכה של הלילה, ולא סתם נולדו כל שירי הערש. תוכלי לנסות לשהות לצידו זמן מה, מבלי ליצור איתו כל אינטראקציה, בתקווה שנוכחותך השקטה תרגיע אותו ותקצר את זמן ההירדמות. אפשר, כמובן, גם להמשיך לתת לו לבכות, אם כי אני באופן אישי לא מחבבת את הדרך הזו. לא בגיל כזה. אני ממליצה לכל מי שנתקל בבעיות השכבה, לחפש את הפורום של ד"ר אבי שדה, ולהיעזר בתשובותיו (גם כאלה שניתנו בעבר). אבי שדה הוא מומחה גדול בתחום הפרעות שינה בילדים, ועצותיו תמיד טובות ומאירות עיניים. בהצלחה ליאת

בתי בת ה-10 ח' בוכה בקולי קולות בכל פעם שפוגשת את הורי בעלי. הרתיעה החלה מאז שהיתה בת חודשים ספורים ונראה כי המצב רק הולך ומחמיר. אני שמה לב כי הם מאוד משתדלים לא לעוט עליה ולגשת אליה מאוד בעדינות. מהרגע שהיא רואה אותם היא מגיבה בבהלה ובבכי. ניסינו גם אפשרות שהם יתעלמו ממנה ולאט לאט יגשו לשחק אתה אך גם זה לא עבד והיא פשוט נרתעת מקרבתם. מיותר לציין כמה הם כואבים את העניין ובעיקר מתוסכלים. אודה לקבלת עצה....

שלום יעל, חרדת הזרים המפורסמת של תינוקות מגיעה לשיאה בגיל 9-10 חודשים, אך יכולה להופיע עוד קודם. אני מניחה שמה שקורה לבתך כרגע קשור הן להיבט ההתפתחותי, אך לא רק. בהיעדר היכולת המילולית, תינוקות רגישים מאד לאספקטים הלא-מילוליים של החוויה. בהחלט יתכן שכאשר סבא וסבתא מגיעים, האווירה הופכת מתוחה ועצבנית, בעיקר על רקע הרתיעה שלה מהם בעבר: הם מגיעים מלאי רצון טוב, וכך גם אתם, התגובה של בתכם מבאסת את כולכם, הם נעלבים, את מתביישת או נבוכה, ובתך חשה בכל זה גם בלי שייאמר דבר. זוהי דוגמא קלסית למעגל תגובתי שמחזק את עצמו. לקראת הביקור כולכם נעשים מתוחים ודרוכים, היא מרגישה והופכת חרדה אף יותר, וכך הלאה. לכן, אני מציעה באמת להשתדל להתעלם מתגובותיה, ולא לראות בהן שום דבר בעל משמעות מיוחדת. תוכלי להדפיס את תשובתי זו עבור הסבים, כדי שיבינו שאין דבר בהתנהגותם (אולי מלבד המתח והמבוכה) שאחראי למצב הזה. כדאי שגם את תשתחררי מתחושת האחריות ל'מחדל', ותנסי לקבל את זה ברוח טובה ובהומור. אני מאמינה שכאשר כולכם תרגעו, ולא תעשו כל מאמץ מיוחד בנושא, זה פשוט יחלוף מאליו, וכולכם תוכלו לרוות נחת זה מזה. בברכה ליאת

שלום אני אמא לילדה בת חמישה חודשים עוד מעט ויש לי כמה שאלות, אני אתן רק קצת רקע לפני כן על מנת שיעזור במתן התשובה. אני נשארתי בבית עם הילדה מאחר וחשבתי שזה לא נכון להשאיר ילדה בת 3 חודשים במסגרת אחרת. החלטנו בזמנו שכשהיא תהיה בת חצי שנה היא תכנס למסגרת ככה היא חזקה יותר- קשה להסביר , זה פשוט היה נראה לי נכון יותר.... 1. קשה לי המחשבה שעכשיו היא תכנס לגן משבע- שמונה בבוקר עד חמש- זה לא הרבה זמן מחוץ לבית? אני מפחדת שהיא תרגיש שאני מזניחה אותה? איך לעשות את זה הכי נכון...... היא ילדה מקסימה לא בכיינית, היא מחייכת המון, ילדה מאד נוחה 2. בשעות הערב משבע בערב בערך היא מתחילה להשמיע קולות , שזה לא בכי אבל אני מרגישה שלא נוח לה-- אני מבינה שהיא כנראה עייפה, ומכניסה אותה לחדר. כשהיא בחדר היא קצת מתחילה ליבב , וקצת לבכות לפעמים לוקח ממש הרבה זמן עד שהיא נרגעת. האם זה נכון בשעה מסויימת לשים אותה בחדר ולתת לה שתרדם או שזה עדיין מוקדם לה....(האם לתת לה להרדם מתי שהיא רוצה?בגלל שהיא קטנה?) תודה

שלום זיוה, את צודקת. עבור ילדה כ"כ קטנה, מסגרת חינוכית אינה הדבר האופטימלי. בעיני, עד גיל שנתיים, הסידור המועדף הוא מטפלת בנוסח "אחד על אחד". ילדה כ"כ קטנה עדיין זקוקה לסדר יום גמיש המותאם לצרכיה, ולתשומת לב המוקדשת כל כולה רק לה. מסגרת חינוכית רבת משתתפים מחייבת הסתגלות לסדר יום שרירותי, יוצרת פגיעות למחלות חוזרות, ועלולה להיות סידור 'יקר' יותר בסופו של דבר, גם אם על פניו זה נראה נוח יותר כלכלית. לשאלתך השניה, אני חושבת שבגיל חמישה חודשים אפשר להתחיל לכוון את שעות השינה שלה כך שיתאימו גם לכם, אך עם פתיחות ונכונות להתגמש בהתאם לצרכיה כתינוקת 'רכה'. מן התיאור שלך לא התרשמתי שהיא חווה מצוקה. תינוקות יכולים להרגיע את עצמם לפני ההירדמות בכוחות עצמם, כשחלק מהמתח שהצטבר מתפרק באמצעות יבבות או בכי קל. כמובן שאם את מרגישה אי-נוחות אצלה, נסי להבין את מקורו ולהקל עליה. בהצלחה ליאת

זקוקה להמלצה על פסיכולוג ילדים באזור הרצליה/רעננה/רמת השרון עבור ילד בן 6.5 בעיית בטחון עצמי נמוך, ביישנות, התקפי זעם. ייתכן שזקוק לאבחון. (עולה בספטמבר לכיתה א')

היי גלית, שלחתי לך המלצה למייל האישי. בהצלחה, ליאת

שלום, ביתי בת 3 כיום. לפני כשנה היא החלה להכריז בכאב שהיא צריכה לעשות קקי. הקקי היה יוצא בסדר גמור, רך. כעבור מספר חודשים היא החלה גם להתאפק. יום כן, יום לא, עד שהגענו לשבוע לא. אז כבר שמנו נר, ובסוף גם חוקן כי יותר מידי הצטבר, וכבר כמה פעמים שהנר לא עזר. היינו אצל כירורג ילדים והוא אמר שאין לה שום בעיה פיזית. מדובר בבעיה נפשית, כתוצאה מהטראומה שהיא חוותה בילדותה. ביתי נולדה עם מום בלב. בגיל חודש וחודשיים היא חוברה לזונדה עד גיל חמישה חודשים אז היא עברה ניתוח לתיקון המום הלבבי. האם ידוע לך על בעיה כזו, של בעיה שצצה כתוצאה מטראומה בעבר? מה יש לעשות? האם יש טיפולים אלטרנטיבים לבעיה זו? תודה נטע

שלום נטע, איני מכירה קשר ישיר בין מומי לב או ניתוחי לב לבין הפרעות הפרשה מהסוג שאת מתארת, אבל אני יכולה לחשוב על קשרים עקיפים אפשריים. כך, למשל - * אצל ילדים שחוו פרוצדורה פולשנית בילדות יכולה להתפתח הקשבה רבה יותר לאי נוחות גופנית או סבילות נמוכה לכאב. * אצל הורים לילדים שעברו פרוצדורה רפואית בילדות יכולה להתפתח חרדה המתגברת במצבי דחק ממקור גופני. חרדת ההורים מועברת אל הילד, המגיב מצידו באופן עוצמתי גם לגירוי מתון יחסית. * הורים שעברו חוויה של ניתוח מסכן חיים לילד, עלולים לפתח סוג של חספוס או אדישות כלפי מצבים 'קלים' בהרבה, מה שמשאיר את הילד רעב לתשומת לב, אותה הוא מנסה להשיג 'דרך הגוף'. * יש גישה המתייחסת להפרעות ההפרשה כאל משאלה של הילד לקשר 'מגעי' יותר עם אמו. מצבים מסכני-חיים בראשית החיים יכולים להשפיע על טיב הקשר אם-ילד בעיקר בשל רמות חרדה גבוהות. יכולים להיות, כמובן, הסברים רבים נוספים, ויכול להיות שבעיית הקקי כלל אינה קשורה לטראומה ההיא. כמו שאת רואה, יש לא מעט ילדים עם בעיה דומה, שלא עברו במכון הלב. לכן, אני מציעה לך להישאר רגועה, לסייע ככל האפשר בתזונה המעודדת יציאות רכות ובריבוי שתיה, ולנסות לתת פחות פוקוס לתהליכים שהטבע נוטה להסדיר מעצמו. מאחר ובגיל שלוש איני בטוחה שנכון לשלוח ילד לטיפול פסיכולוגי, הייתי ממליצה על סיוע ברמה הפרקטית (יציאות רכות), ובמידה והמצב נמשך או מחמיר, פניה להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. מאחלת לכם שכל צרותיכם יסתכמו בעצירות... :-)) ליאת

היי. אני אם חד הורית (לעולם לא נישאתי).יש לי ילד בן חמש וחצי שהקשר שלנו מאד חזק הדוק ואמין. עד לפני כשנה בערך הוא לא היה הולך לשום מקום בילעדיי. חוץ מהגן (וגם אז היו בעיות ) בשנה האחרונה הילד החל ללכת לחברים לאביו ואפילו לישון אצל סבתא.. לפני כחודש לערך חל מהפך והילד חזר אחורה בהיתנהגותו ואף החמיר. אינו מוכן ללכת לשום מקום בילעדיי ואפילו לא לשרותיים. הוא פוחד להיתקע במעליות ולכן לא מוכן לעלות בהן הוא לא מוכן לסגור דלת במקום זר(כמו למשל אצל הרופא) מתוך פחד להינעל מבלי דרך יציאה. כשאנחנו הולכים לטייל הוא מחזיק לי את היד כל כך חזק מתוך פחד שאני יעלם לו. בבית הוא יכול לשאול אותי כל רגע איפה אני. אני חוששת שבני חרד יותר מידי וחיי בפחדים מיותרים ורוצה לעזור לו להישתחרר להם. ושיהיה לו שקט נפשי ושלווה.. אשמח עם תוכלי לעזור לי לעזור לבני..

שלום לאם המודאגת, את מתארת קשר חזק בינך לבין בנך, ונראה שהעובדה שאתם חיים כצמד יצרה מושקעות הדדית עצומה בקשר. פסיכולוגים נוטים להאמין כי קשיי פרידה מהאם (גם במשפחה רגילה שאינה חד הורית) יופיעו כאשר קיימת אמביוולנטיות סביב הפרידה גם אצל האם. כאם חד הורית, שבוודאי מושקעת מאד מאד מבחינה רגשית בילד, זו אפשרות שכדאי להביא בחשבון. כרגע, מול הפחדים המציפים, שבהחלט יכולים להיות גם קשורים לגיל, אני מציעה לך להישאר רגועה ושקטה ככל האפשר, ולהישאר עניינית. נסי לשמור על איזון שפוי בין הצורך והרצון להרגיע אותו ("אני פה, בבית, ולא הולכת לשום מקום. אם אצטרך ללכת אודיע לך מראש ונדאג לבייביסיטר או שאקח אותך איתי"), לבין הצורך והרצון שלא להשתעבד לפחדים שלו ("לא אכנס איתך לשירותים, יש גבול! אני מחכה לך בחוץ, וסומכת עליך שתתגבר"). אופי הפחדים שלו מעיד על צורך חזק בשליטה ולכן תוכלי לחשוב על דרכים שיסייעו לו לחוש מידה של שליטה באירועים. למדי אותו להשתמש במפתח, לחייג בטלפון, להכיר את כפתור האזעקה במעלית (מקווה שאת זוכרת שאין לאפשר לו לעלות ללא מבוגר במעלית בכל מקרה), ללמוד בע"פ את מספרי הטלפון שלך, של אבא ושל סבתא, ללכת עד לשכנה שהוא מכיר, וכד'. ברוב המקרים הפחדים המציפים הללו נרגעים מעצמם. אם את מרגישה שהם נשארים באותה עוצמה לאורך זמן, שווה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

ליאת תודה רבה על ההיתיחסות. הודה לך עם תוכלי להמליץ לי על פסיכולוג ילדים. ועם כדאי דרך מכבי? אנחנו גרים בבת ים.

אם אני מעוניין שהודעתי כאן תימחק, למי עלי לפנות? אני מעוניין למחוק כאן הודעת תגובה שלי.

מעניין מי אתה.

תוכל לפנות אלי. אקרא את ההודעה 'מאחורי הקלעים' ואשתדל לעזור. ליאת

שלום בני בן ה-11 ילד מקסים ורגיש, אך לדעתינו יש לו בעיית קשב שבאה לידי ביטוי בפאן החברתי- שם רואים קשיים. במריבות בבית בחודשיים האחרונים אמר ב-2 מריבות שונות כי הוא רוצה להתאבד כשביררנו איתו מה פשר האמירה טען שצחק והוא לא באמת מתכוון לזה. באחת המריבות לאחר כשעה מצאנו שיר שכתב בו הוא כותב כי הוא עצוב ובודד. כששאלנו אותו על השיר אמר שזה סתם שיר. אנו מאוד מודאגים ורוצים לדעת מה עושים במצב כזה,יש לציין שהוא ילד פעיל מאוד, מנגן ומאוד משקיע בלימודיו, ואנו משפחה מאוד תומכת ואוהבת ואיננו יודעים מה לעשות ולמי לפנות? האם האיום צריך התייחסות רצינית? תןדה

שלום א' כל איום באובדנות מחייב התייחסות רצינית! גם אם אתם מתרשמים שאין סכנה שיממש את הרעיון, העובדה שהילד שלנו מיואש עד כדי איבוד הרצון לחיות מחייבת פעולה מיידית. כיום אנחנו כבר יודעים שהפרעת קשב וריכוז יכולה להשפיע הרבה מעבר לתפקוד האקדמי. היא גובה מחירים כבדים בתחום החברתי והרגשי, בעיקר בשל הפגיעה החמורה בדימוי העצמי של הילד. אני ממליצה לפנות ללא דיחוי לפסיכולוג ילדים קליני, כדי לתת מענה לתחושות העצב והבדידות, ולסייע בשיפור המיומנויות החברתיות שלו. ספר נפלא ומומלץ במיוחד, המתאים לילדים הסובלים מ-ADHD ולהוריהם, הוא ספרה של לאורה וולמר "האיידיאייצ'די שלי". הספר מאיר את הקשיים של הילד, אך גם את נקודות האור והחוזק שבו, ולטעמי אפשר למצוא בו הסבר מכבד, לצד הרבה תקווה ועידוד. אשמח לשמוע שאתם משתפרים. ליאת

את חסרה כל כך, והלוואי שזה רק מעומס...

לילה טוב, כמו שחלק מהמשתתפים חדי העין כבר הרגישו, בסופי שבוע אני קצת פחות זמינה, בעיקר מתוך ניסיון אמיתי לנוח ולבלות עם בני המשפחה. יום ראשון הוא אכן יום עמוס. אני מניחה שהשילוב של השניים יוצר תחושת היעדרות. אז הנה, הגעתי בסוף. למזלנו, בפורום כמו שלנו אין מקרי חירום... ליל מנוחה ליאת

שלום, יש לי ילדה בת 7, לפני כשבועיים וחצי היא נכנסה לשרותים לעשות את צרכיה וחלק מהצואה שלה נתקעה, היא בכתה שכואב לה, עזרתי למשוך אותה החוצה ומאז היא פוחדת לעשות זאת בשרותים. אחרי שיחות אין ספור הצלחתי להביא אותה למצב של לשחרר בשרותים אבל עם זאת היא מצאה "שיטה" לעשות גם בתחתונים ונכון להיום היא מסתובבת עם ה"קקי" בתחתונים גם כשהיא הולכת לקייטנה בבוקר. כל השיחות והשיטות הפסיכולוגיות שהנני מכירה לא עזרו. הילדה מאד פקחית ומודעת למעשיה אבל אינה יכולה להסביר לי מה הסיבה שהיא עושה זאת. אני מס' פעמים ביום מכבסת תחתנוים ומכנסיים מלאים בצואה מה שמראה שאין לה בעיה של עצירות אבל משהו גורם לה לעשות זאת...אני מיואשת! היום פניתי לרופא הילידים המטפל והוא הציע נרות גליצרין ואפילו חוקן אחד או שניים כדי לרוקן אותה ואח"כ נמשיך בטיפול, לדעתי אין לה בעיה של עצירות כי היא כן משחררת אבל לא במקום המיועד לכך. אנא עזרו לי בדחיפות...אני חסרת אונים...מיואשת ומדוכאת...אני צריכה עצה מקצועית. תודה!!!

שלום רב, עשיית קקי בתחתונים, כפי שאת מתארת, באמת יכולה להיות 'סיבוך' של אירוע חד פעמי טראומטי, שהתגלגל לסוג של מאבק. כרגע, לא ממש ברור לי מה עשית עד היום, ובאיזה שיטות פסיכולוגיות נקטת. אני ממליצה מאד לנסות לסגת מה'טררם' הגדול סביב נושא הקקי. תוכלי לסייע בתזונה המעודדת יציאות רכות, ולומר לבתך שהיא מתבקשת לחזור ולעשות קקי בשירותים כמו תמיד. כאשר את מבחינה שהיא עשתה קקי במכנסיים, עשי כל שביכולתך להישאר רגועה, והחליפי לה בגדים ללא כל תגובה או נזיפה. שבחי אותה אם היא עושה בשירותים. אם אחרי שבועיים נוספים זה נמשך, תוכלי לומר לה שמעכשיו היא תחליף את בגדיה בכוחות עצמה, וללמד אותה לעשות זאת ביעילות. גם את זה יש לעשות ללא כעס או מורת רוח (אני יודעת כמה זה קשה). אם לא תצליחו להתגבר על זה בכוחות עצמכם, פני לסיוע אצל פסיכולוג ילדים. בינתיים תוכלי לקרוא עוד על התופעה באינטרנט. מילת החיפוש היא 'אנקופרזיס'. בהצלחה ליאת

איפה היית לפני 12 שנים !! ולמה אף אחד לא אמר לי אף פעם שיש לבעיה הזו שם? ולמה אף אחד מהפסיכולוגים שהייתי אצלהם לא הסביר? אני קוראת פה את התגובה שלך, ולמרות שעברו שנים רבות, אני רותחת כשאני ניזכרת איך משכו אותי פסיכולוגים ובכלל לא הזכירו שיש לזה שם.נתנו לי כולם להרגיש שהבן שלי לא בסדר, שאני לא בסדר, פסיכולוג אחד אפילו אמר לי להגיד לבני, שאם ימשיך במעשיו אלו, עלי להצמיד לו פתק גדול על הגב ולרשום בגדול שכל הילדים יראו "אני עושה קקקי בתחתונים...." ושתביני, הוא היה פסיכולוג בעל שם ואחראי על..... , לא אציין יותר מידי פרטים. בכל אופן, לאותה אמא שואלת, דעי לך, זה קשה, אבל עובר בסופו של דבר. הנה, יש לך את ליאת, שכבר פה נתנה לך תשובה שאני רק יכולה להצטער שלא קיבלתי תשובה כזו לפני למעלה מעשר שנים. היתה חוסכת לי הרבה בכי ודמעות גם שלי וגם של בני.

שלום רב, בעבר נעזרתי בך בהצלחה רבה. ושוב על בניבכורי בן שנה ותשע שבאמת מתפתח נהדר (כך אומרות הגננות והסייעות בגן). הוא הכי קטן בגן השתלב נהדר בתחילת השנה. הוא הולך מגיל שנה וחודש, מדבר יפה (לפעמים גם משפטים בני 3 מילים) אוצר מילים יפה ברור. לפעמים מודיע על פיפי יושב בשירותים ועושה וגם בחוץ אבל לדעתי עוד לא בשל לגמילה ואני עוד מחכה (ניסיתי קצת להוריד חיתול אחה"צ ולשים תחתונים ואחרי פעמים הוא סירב ולא התעקשתי). ישן לילה שלם מגיל שלושה חודשים (אחרי מאבק...) ומידי פעם היו נסיגות אבל עקשנות והתמדה שלנו הוא חזר לעצמו- הבעיה היתה תמיד בהירדמות. כל אופן לשאלתי- העברתי אותו למיטה רגילה לפני 3 חודשים. שבוע ראשון מצוין לא ירד המיטה אלא רק בבוקר . שבוע אחרי זה היה שבוע של החזרה למיטה. הפסיק לרדת מאז היו מידי פעמם ימים ששוב בחן- ירד החזרתי - לא יותר מ3/4 שעה שאני מחזירה אותו. השבועים האחרונים סיוט. באופן כללי כל מילה שניה שלו נהיתה- "לא רוצה". במשך שבוע החזרתי אותו למיטה עד שזה הגיע למצב כזה שאני מסיימת לקרוא את הסיפור הקבוע לפני השנה הוא שולח אותי מהחדר ולהבנתי- הוא רוצה להתחיל לשחק במשחק ה"החזרה". התהליך- בשבע וחצי מקלחת, סיפור, מכסה אותו לילה טוב. בפעם הראשונה שיוצא מהחדר אני מחזירה ואומרת שעכשיו לילה, ישנים, שהוא נשאר במיטה ומנסה לישון, אמא לא מרשה לרדת ההמיטה. בפעמים הבאות אני כמו רובוט- ללא דיבורים, ללא מבט. הוא מבקש "חיבוק אחרון", נותנת ואחרי זה זהו, אין יותר. לוקח שעה בסוף מתעלף במיטה...גם אני. בעלי בשלושה ימים האחרונים נקט בשיטה חדשה ואני ברגשות מעורבים לגבייה. הוא לוקח לו את המוצץ ואומר לו שאם הוא לא במיטה אין מוצץ (המוצץ מונח רק במיטה) , הילד בוכה בשיברון לב , עולה למיטה והוא נותן לו מוצץ. הוא יורד שוב מהמיטה והוא שוב לוקח לו את המוצץ ואז הוא אומר לילד לומר שלא יירד יותר מהמיטה, ורק אז יתן לו מוצץ. הילד מסרב בתחילה ולבסוף אומר שלא ירד ואז מקבל את המוצץ. זה יכול לקחת 3 פעמים ו-וואלה- הילד נשאר במיטה ונירדם עד הבוקר (שש וחצי) אז בא אלי ואני מעלה אותו בחיבוק ונשיקה. מה אתם אומרים על הדרך עם לקיחת המוצץ? על פניו היא עובדת אבל האם יכולה להיות לה השלכות רגשיות? סה"כ זה המוצץ האהוב שלו שמותר לו רק בשינה להיות איתו. האם יש דרך אחרת שלא חשבנו עליה?

שלום מיקה, אני לא בטוחה שאני לגמרי מבינה את שיטת המוצץ, ואיכשהו היא מעוררת אצלי אי-נוחות. אני מציעה שאם במילא את 'מטורטרת' שעה, הלוך ושוב, מדוע לא לשבת לידו עד שיירדם. אני מניחה שאם תשבי לידו, אחרי הסיפור (אפשר לעשות תורנות, פעם אמא ופעם אבא), זה ייקח פחות משעה. אני מאמינה שעם הזמן משך ההירדמות יתקצר. כך את נענית לצורך שלו בנוכחותך, אך משדרת גם נחישות: את יושבת על ידו, לא מאפשרת לו לקום מהמיטה, ולא מקיימת איתו שום דיבור או אינטראקציה אחרי "הסיפור-חיבוק-נשיקת לילה טוב". מה את אומרת? מחכה לעדכון ליאת

אני לא מסכימה עם האפשרות של לשבת לידו. הייתי שם וזה לא מוביל למקומות טובים (זו ישיבה שלא נגמרת ומביאה אותנו לאותה הנקודה- הוא יורד אני מחזירה).כי אם לשבת לידו אז למה בעצם לא לישון לידו, או בוא נלך עם זה יותר רחוק שישן איתנו.... הרעיון שאני רוצה שידע להירדם לבד, לישון לבד. עם עזרה מינימלית שלי- שזה הכנת הרקע לשינה- מקלחת, חדר חשוך, סיפור, חיבוק, נשיקה, היפרדות מיום. תודה בכל אופן.

ליאת שלום, בני בן 5 , מגיל 2 נמצא בגני ילדים. השנה הראשונה שלו בגן הייתה שנת הסתגלות קשה מאוד עבורו מבחינה רגשית וחשוב לי לציין שבשנה זו היה לו חבר טוב מאוד שבני לאורך כל השנה נגרר אחריו. בשנה השנייה, בני עבר לגן חדש והייתה לו שנה נפלאה. הוא פרח והיה המנהיג-חשוב לי לציין שכל החברים אהבו אותו מאוד והוא לקח את זה למקומות חיוביים עבורו ועבור חבריו. השנה, זוהי השנה השלישית שלו באותו הגן והוא בין הקטנים בגן. השנה הוא שוב נגרר אחר חבר שלו אך הנגררות שלו היא שלילית ביותר. הם חבורה של חברים שיש להם "מנהיג" אשר מחליט עבורם במה ישחקו, ממי מהחברים הם יחטפו צעצועים,למי ירביצו וכדומה והבן שלי כרוך סביב ה"מנהיג" בצורה טוטאלית. הוא מבטל את עצמו לגמרי, אף על פי שהוא יודע שהוא עושה דברים אסורים ושהוא יפסיד חברים אחרים... בחודשים האחרונים הוא נהיה הדובר של אותו "מנהיג" ונשלח על ידו לאיים על האחרים ולבצע את המעשים הרעים. במידה ואחד מבני החבורה לא מבצע את המעשים הוא מוחרם ע"י המנהיג והילד הופך להיות הרשע בחבורה וכל השאר מרביצים לו. אנא יעצי לי בבקשה איך לפעול עם בני? ואיך לגרום לו לא "להיגרר" ע"י חבר. תודה מראש אור

שלום אור, בגיל חמש עדיין ניתן לשלוט בתופעות של 'חרם' - יותר מאשר בשנות ביה"ס. ה'מנהיג הבריון' הוא בסה"כ בן 5, ואפשר לנטרל אותו בקלות יחסית מעמדת הכוח. אני מציעה לך להתעלם מהנסיבות החברתיות הללו, ולטפל בבעייתו של בנך בלי לעשות לו "הנחות" של נגררות. עליך לפעול ככל יכולתך להפסיק התנהגויות של תוקפנות ופגיעה באחרים, ללא קשר לשאלה ממי הוא למד זאת או מי מפעיל אותו. אם את מרגישה שהוא נמצא בחברה בעייתית, עשי הכל כדי לנתק אותו מהם, גם אם הוא מחשיב אותם כחבריו הטובים. הפגישי אותו עם ילדים חיוביים ולא אלימים, והגיבי בחומרה ובתקיפות בכל פעם שהוא נוהג בחוסר כבוד או באלימות כלפי בני משפחה או חברים. בקשי מהגננת לסייע לך בכך, ולהיות עירנית לכל מעשה אלימות בגן, כלפי כל אחד מן הילדים. זכרי שהבית הוא סוכן החיברות העיקרי, ועמדה חסרת פשרות כלפי אלימות בבית, היא המפתח העיקרי לדפוסי ההתנהגות גם בחוץ. בהצלחה ליאת

ליאת הי,ראשית תודה רבה על התשובה המהירה, אך כנראה לא הבהרתי את שאלתי בצורה נכונה. בני אינו ילד אלים ואינו "משתמש" בידיו בכדי לקבל את רצונותיו, כאשר אני מפגישה אותו עם חבריו, ילדים מהמשפחה ובאינטרקציה עם האחים שלו(תאומים בני 2) הוא משחק יפה מאוד וכך גם במרבית הזמן עם חבריו לגן, כך שלא ניתן לתאר בעיות אלימות.חשוב לי לציין שגם החבורה וה"מנהיג" שלה אינם ילדים אלימים. בנוגע לפרשה בגן התחילו טיפול בילד הבעייתי ובטיפול זה כוללים את כל שאר ה"חבורה". אך מה שמציק לי בהתנהגות בני זה המצב בו הוא "נגרר" לטוב ולרע אחרי חבר מסויים, מחכה את התנהגותו וכרוך אחריו. שאלתי אלייך איך אוכל לעזור לו ולעצב את אופיו כך שלא יגרר אחרי... בצורה כל כך טוטאלית? האם לדעתך בעלי ואני צריכים לקבל ייעוץ? תודה מראש אור

שלום הבת שלי בת 13 סיפרה לי אתמול שהוטרדה מינית ע"י הבן של אחי , שהוא בן 17.היא הייתה מאוד נסערת ובקושי סיפרה.והיא אמרה שזה קרה מס' פעמים .האם אוכל לקבל טלפון של מישהי שתוכל לעזור לנו לטפל בה, וגם בו.איך עליי לפעול ? איך אעזור לה ?ואיך לספר לאישתו של אחי ? הבת שלי נסעה לחו"ל עם קבוצה של ילדים יתומים וללא הורים (יתומה מאב ) ( האם יש קשר?)לשלושה שבועות למרות מה שסיפרה לי, האם נכון עשיתי ששלחתי אותה ?

שלום רון, ראשית, אם בתך הביעה רצון לנסוע לחו"ל למרות הכל, אני מניחה שזה בסדר. מקווה שההחלטה התקבלה יחד איתה. אם את חוששת למצבה הנפשי, צרי קשר עם מישהו מהמבוגרים המלווים עליהם את סומכת, שתפי אותו, ובקשי ממנו להשגיח יותר מקרוב על מה שקורה לה. בעניין ההטרדה המינית, אינך מפרטת מה בדיוק קרה שם, ומה גודל הפגיעה שחוותה. בכל מקרה על הוריו של הנער לדעת מפורשות מה קרה, ולפעול מיידית לקבלת עזרה. כרגע הוא עדיין קטין, אך אפשר להציל אותו מלהפוך לעבריין מין. גם אם יכעסו עליך, אל תהססי ודברי עם הוריו מיידית. אשר לבתך, אני ממליצה להפנות אותה מיד עם הגיעה ארצה לשיחה עם פסיכולוגית ילדים קלינית, שתוכל להעריך את עומק הפגיעה, לטפל אם צריך, ולחזק את יכולתה לשמור על עצמה. תוכלי להתייעץ לגבי טיפול גם במרכז לנפגעות תקיפה מינית בטלפון 1202. בברכה ליאת

לצערי בתי לא רצתה לנסוע וללא קשר למה שקרה. היא ילדה מופנמת שקטה סגורה , ודי חששנית , במיוחד אחרי אובדן האב לפני 5 שנים, היא התכנסה יותר בתוך עצמה, וקשה לה עם הכרויות חדשות.היא מאוד מקובלת ואהובה בכיתה ובשכונה. אתמול אכן סיפרתי להורים והתעמתתי מול האחיין ולבסוף הוא הודה. לפי איך שהצלחתי לחלוב משניהם אני מקווה שרק נגיעות בחזה בתוסיק ושכיבה מעליה היא דיברה כי הוא סגר את הדלת במפתח והיא הבינה שזה מחמיר. לנת יש אחים גדולים איך עליי לספר להם ? ואיך אוכל לוודא שהיא בסדר בחו"ל ?לשלוח לה הרבה מכתבים ?

ליאת שלום, אני סבתא לשני נכדים, בנים בגילאי 8 ו-11.5 . הוריהם מספקים את צרכיהם החומריים, אולם לא מקדישים מספיק זמן לחינוכם. כשהם אצלי (ובחופש הגדול כל אחד מגיע למס' ימים), הם מתנהגים כפי שרגילים מהבית. לדוגמא , לא רוחצים ידיים אחרי האוכל, למרות שאני מבקשת. דוגמא נוספת : הנכד הגדול בן ה-11.5 פיזר כמות די גדולה של מלח על השיש תוך כדי עיסוקיו השונים ולא טרח לאסוף אותו ולהחזירו לשקית. לא ידעתי אם להעיר לו על כך ובסופו של דבר מצאתי את עצמי מחזירה את המלח במקומו. אסביר את הדילמה שקיימת אצלי בעניין זה : מצד אחד אני בגישה שסבתא "תפקידה" לפנק ולא לחנך. כמו כן אינני מעוניינת להגיע למצב שלא ירצו להתארח אצלי. מצד שני, אני לא שלמה עם המצב שהילדים חיים ללא גבולות, מה גם שהדבר גורם לי טירחה רבה וחוסר נחת. כיצד לדעתכם עלי להתנהג איתם ? לתשובתך אודה, רחל

שלום רחל, צר לי שקיבלת למייל האישי שלך את מה שקיבלת. יש לנו בפורום מישהו שמתקשה לקבל את כללי ההתנהגות הנאותים. הנושא הועבר לטיפולם של גורמי החוק. אענה על שאלתך בהקדם, מאוחר יותר היום. מתנצלת ליאת

שלום שוב רחל, אני מתנצלת שקצת חיכית לתשובתי. לטעמי, הקביעה כאילו תפקידם של סבא וסבתא הוא לפנק אינה מדויקת. זה נכון שהם אינם האחראיים המיידיים לחינוכם של הילדים, אך הם נחשבים - לפחות בעיני - דמויות מפתח בחייהם של הנכדים. כדמויות חשובות ומשמעותיות, יש ערך רב לערכים שאתם (או את, במקרה זה) מנחילים לנכדים, גם אם מדובר בערכים פשוטים ויומיומיים הנוגעים להתנהגות שלפני או אחרי האוכל. אין טעם לבקר את אופן חינוכם או את התנהגותם, אלא רק לומר בפשטות שחשוב לך שירחצו ידיים אחרי האוכל, כי מפריע לך שידיים קטנות ושומניות יטיילו לך בבית. באופן דומה אפשר לבקש בצורה מכבדת לשמור על ניקיון השיש לאחר העבודה עליו. ילדים הם יצורים חברותיים ומשתפי פעולה מטבעם, ואני מאמינה בכל לבי שכאשר פונים אליהם בצורה מכבדת וראוייה, הם נענים ברצון. עשיית דווקא שמורה רק למקרים של מאבקי כוח או מאבקי כבוד, ואם היחסים שלכם עד היום היו טובים, חמים ואוהבים, נדמה לי שאין לך סיבה לחשוש. אני לא חושבת שדרישה אלמנטרית כזו תפגום באהבתם אליך. אולי אפילו להפך. בהצלחה והרבה נחת ליאת

בני איתי בן שנתיים בתקופה האחרונה אני רואה כי איתי פוחד ומגיב בלחץ ליותר מידי סיטואציות. איתי יכול לרוץ אלי או לאביו שמצלצלים בפעמון, כאשר שומע רעש של אופנוע,חיות גדולות, דמויות לא ברורות,שיש יותר מידי רעש הוא יכול להגיד לי שהוא מפחד ואז אני אחבק אותו וירגיע אותו במקרים אחרים הוא ממש נכנס ללחץ ואפילו בכי ארוך ולא מוכן לעזוב אותי, במצבים אלו אני מחבקת אותו מסבירה לו מה היה ומה קרה ותומכת בו שאני איתו עד שהוא נרגע. חשוב לציין שאיתי מקבל המון תשומת לב יחס והרבה אהבה ויחסית הרבה זמן איכות יש בינינו ככה שלא נראה לי שזה ממקום של תשומת לב,ממה שקראתי לא ראיתי שזו התנהגות שמאפיינת את הגיל שלו איך אני אמורה להתנהג במצבים אלו? והאם זו התנהגות שמאופינת לגיל שלו? תודה תודה לילך

שלום לילך, הפחדים שאת מתארת *מאד* אופייניים לגיל, והם אינם מדאיגים במיוחד. בגיל שנתיים מתפתחת מאד היכולת לדמיין דברים, והילדים נכנסים "דרך השער הראשי" אל עולם המפלצות, המכשפות והחפצים שמקבלים חיים משל עצמם. זהו תהליך חשוב מאד מבחינה התפתחותית, שכן לדמיון יש תפקיד מכריע בחייו הנפשיים של הילד. אם חיפשת מידע על גיל שנתיים, ודאי נתקלת הרבה בכינוי "גיל שנתיים האיום", המתייחס למאבקי הכוח שמנהלים הקטנטנים עם הוריהם. הכוונה לחתירה של הילד לעצמאות, מתוך תחושת ה"כל יכול" שמתפתחת אצלו בגיל זה. ילדים נבונים מגלים עד מהרה שתחושת השליטה שלהם בעולם אינה מוחלטת כפי שהאמינו, וכי ישנם כוחות חזקים ומאיימים יותר, עליהם אי אפשר לשלוט. התגלית הזו, מתגנבת כפחדים מפני הבלתי צפוי והבלתי מוכר, כביעותי לילה, כחרדת זרים, וכד'. אני חושבת שאת נוהגת נכון כשאת מחבקת, תומכת, מלטפת ומרגיעה. זה בדיוק מה שרצוי לעשות במצבים אלה, עד שהם יחלפו מאליהם ויפנו את מקומם לפחדים חדשים... :-)) בהצלחה ליאת

אני גרושה פלוס ילדה בת 4 וחצי ילד בן 3 וחודשיים הגרוש שלי לא עקבי בלקחת את הילדים כל פעם ממצי אי אלו תירוצים ולוקך אותם ממש מעט כל פעם שהוא לא לוקח אני נעשת מאוד עצבנית האים אצם האובדה שאיננו עיקבי יכול להשפיע לרעה על הילדים ומה אני יכולה לעשות שזה לא יקרה בתודה מראש

שלום דפנה, למרבה הצער, החוק לא מחייב את הגרוש שלך לבקר את ילדיו. הסדרי הראייה מחייבים אותו, במקרה שכבר לקח אותם אליו, להחזירם בזמן, כפי שמצויין בהסדר. ילדים בכל הגילאים זקוקים להוריהם, ונשכרים מנוכחותם העקבית בחייהם. ילד שמצפה לאבא כל השבוע, מחכה למפגש בכליון עיניים ומתאכזב, עובר חוויה לא פשוטה, בעיקר אם היא חוזרת על עצמה שוב ושוב. מעבר לאכזבה ולכעס, ילד כזה עלול לפתח עמדה בסיסית של חוסר אמון כלפי דמות ההורה, פגיעה בדימוי העצמי שלו בשל תחושות אשמה חוזרות("אבא לא בא כי אני ילד לא טוב"), ותחושת ננטשות. חשוב שההורה, אבא במקרה שלכם, יהיה ער לכך, ויעשה הכל כדי להישאר דמות משמעותית בחיי ילדיו. כדי שזה יקרה, כדאי לנסות ולברר מה קורה לו כשהוא לוקח את הילדים, ומה מקור הקושי. הילדים שלכם באמת מאד צעירים, ויכול להיות שהגרוש שלך מתקשה להסתדר איתם לבדו בתנאים בהם הוא חי. תוכלי לדבר איתו על כך, לגלות הבנה לקשיים שלו, ולהציע עזרה או מענה כלשהו לטובת ילדייך. כך, למשל, תוכלי להציע שייקח יותר את הבת הגדולה, ואת התינוק הקטן יראה לזמנים קצרים יותר. תוכלי להציע לו עזרה בהכנת האוכל לילדים או בקיצור זמן הביקור אם ירגיש שהוא לא מסתדר. אני חושבת שאם תצליחו לדבר בפתיחות על הקשיים והבעיות, מבלי לגלוש להאשמות ומריבות, יפחת הצורך שלו בתירוצים, ותעלה המוטיבציה שלו לעשות מאמץ למען הילדים. בברכה ליאת

מה עושים ? הילד קלט שאני מתעצבנת מזה והוא ממשיך בלי סוף, הוא טוען שכיף להיות בת כי שמים איפור נעלי עקב וכדומה. מה זה אומר? ואיך להתנהג איתו?

שלום זהבית, ראשית אתנצל על כך שחיכית קצת... אין לי ספק שבנך בן החמש אינו יוצא מהבית בנעלי עקב ופנים מאופרים. אם זה קורה, זה בוודאי בבית, כחלק ממשחק עם עצמו או עם בני המשפחה. ניתן לשער שאילו היה עוטה על עצמו גלימת נינג'ה או סופרמן, הייתם כולכם פחות מודאגים. אני מבינה את רגשותייך, ובכל זאת רוצה להזכיר לך שהאיפור ונעלי העקב משרתים צורך ממש כמו גלימתו של סופרמן, צורך שיכול להיות חולף או עקבי. ובכל זאת, במקום להתעצבן מזה, מוטב להתעלם כרגע מההתנהגות הזו, ולעודד - מנגד - פעילויות תואמות-מין עם אביו ואחיו, ללא כפייה ובדרך מזמינה. בברכה ליאת

האמת שאשצח שהשאלה שלי תופנה לאמא זהבית... עברו כבר 8 שנים, איך הילד שלך היום?? האם זה עבר לו? אני שואלת כי היום אני נמצאת בדיוק במצבך וגם בני בן 5... מעניין אותי לשמוע איך יכולים להראות הדברים 9 שנים אחכ... תודה

בני בן 3, השני מבין ילדיי. הגמילה נמשכת כבר 3 שבועות, בנושא הפיפי הכל הולך טוב. הבעיה עם הקקי. הוא מתאפק לי כבר יומיים, כל הנסיונות, בסיר, בישבנון עולים בתוהו. מה לעשות? האם עליי להחזיר לו את הטיטול או שיתאפק עוד? עליי לציין שהוא כבר עשה מספר פעמים בסיר ונרשמה הצלחה.

שלום שרון, חייכתי לקרוא שבנך מתאפק *לך* כבר יומיים... הוא מתאפק *לו*, וכדאי מאד שלא להפוך את נושא הקקי למאבק. יופי שהוא מצליח להשתלט על הפיפי. ברוב המקרים זה הרבה יותר קשה מהקקי. החזרת הטיטול היא טעות בשלב זה, שכן יש בה מסר מבלבל. אם נרשמו כבר הצלחות, יש להניח שהוא הבין מה נדרש ממנו. את לא מציינת האם יש התנגדות ממשית לשבת על הסיר או על הישבנון, או שהוא פשוט לא 'צריך' קקי במהלך היומיים האלה. הישיבה על הסיר כשלא מרגישים צורך יכולה להיות באמת מעצבנת ומעייפת, וליצור התנגדות. לכן, תוכלי לעזור לו בתזונה עתירת סיבים ושתייה מרובה שתעודד פעילות מעיים, ומעבר לכך, לא להתעסק בזה יותר מדי. אמרי לו שהסיר מחכה לו בפינה, וכשירגיש צורך הוא מוזמן. המשיכי לעודד אותו בהצלחותיו עם הפיפי, ולהימנע מביטויי דחייה סביב הקקי. בסופו של דבר הטבע יעשה את שלו, אם רק לא נפריע לו. בהצלחה ליאת

שלום בני בן כמעט שלוש שנים. הוא נגמל לפני כארבעה חודשים, ותהליך הגמילה היה די פשוט (קודם ביום ואח"כ בלילה). אלא שבשבועיים האחרונים בני עושה פיפי במכנסיים וכלל אינו מראה כוונה ללכת לשירותים. אלא, שמהגן הוא חוזר יבש וגם בלילה נשאר יבש, לרוב (פשוט עובר את הלילה יבש). לא התרחש דבר חריג ולא ברור לי מה הסיבה להרטבה. בתחילה הוא השתמש במלים שלנו לאחר שהרטיב, "לא שמתי לב", אך לאחר התייעצות עם הגננת, הפסקנו להתייחס לכך ואנו פשוט מחליפים לו. גם ניסיתי להפסיק להציע לו ללכת לשירותים וזאת על מנת שזו תהיה אחריותו. מה לדעתך הסיבה ובעיקר מהי הדרך המומלצת לפתרון? זה ממש מייאש, זה לא שלפעמים בורח לו, אלא שהוא פשוט עושה פיפי באופן עקבי היכן שנמצא (לקקי הולך לשירותים) תודה

שלום קרני, קשה לפענח מכאן מהי בדיוק הסיבה לנסיגה. יתכן שמדובר בסוג של "רווח משני" שהוא מקבל בבית בעקבות ההרטבה (תשומת לב, מגע פיזי תכוף), אולי רצון להישאר קטן, ואולי באמת הוא לא שם לב והפסיק לנסות. אני מציעה לנסות בכל זאת להזכיר לו אחת לשעה בערך, ול'תאונות' להמשיך להגיב עניינית, ללא התייחסות מיוחדת. אשמח אם תעדכני בעוד כמה ימים מה קורה בעקבות התזכורות. בהצלחה ליאת

יש לי בן בגיל 5 שכל הזמן מעוניין ללבוש בגדים של בנות אפילו לשים לק, וטורח להגיד לנו באופן קבוע שהוא מאד היה רוצה להיות בת ושהכי כיף להיות ולהתנהג כמו בת. מה זה אומר? חשוב להגיד שיש לו אחות בת 7 שאיתה הוא משחק ברוב הזמן ופחות עם אחיו בן ה-11. האם זה מראה משהו לקראת העתיד או שיש בעיה אחרת מסוימת? בכל אופן זה לא הטריד אותי כל כך בהתחלה אבל בזמן האחרון זה נהיה מוגזם ברמה שאנשים מעירים לנו. אשמח מאד לתשובה תודה

שלום זהבית, מצרפת לינק לתשובתי לשאלה דומה מאד. אם יהיו שאלות נוספות את, כמובן, מוזמנת בברכה - http://www.doctors.co.il/xRF-0,xFF-Read,xFI-3284,xFT-6145,xFP-6199,m-Doctors,a-Forums.html#6199_6145 לילה טוב ליאת

שלום רב - אני גרושה מזה כמה חודשים....אנו פרודים כבר כמעט ארבע שנים חיים בנפרד לאחר שהגרוש שלי עזב את הבית, מרגע שהילדה נולדה הוא נעלם ובקושי היה סביבה, שבתות כשהיא גדלה היא התחנה להיות איתי לפעמים אך היה סוגר את הנייד שלו, אני החזקתי את הקשר שלהם בשיניים בטענה שיבלה איתה קצת יותר זמן, לפני כמה חודשים הוא נכנס למערכת יחסים עם איזה שיש לה ילדים ופתאום נזכר שגם לו שיש... בהסכם גירושים סיכמנו אני והגרוש שלי כי הוא הילדה תשהה אצלו כל שבת שלישית ולא כל שבת שנייה מאחר והילדה לא יודעת מה זה ממש לבלות עמו כלכך הרבה זמן וראינו לטובת הילדה נחיתה יותר רכה. לפתע הוא דורש שהיא תהיה עמו כל שבת שנייה ... אני לא יודעת האם כדאי שאלך לקראתו או לא... אני לא יודעת מה הכי נכון וכדאי עבור הילדה. אשמח לקבל עזרה...

שלום ענת, בהחלט יתכן שמדובר במגמה רצויה של לקיחת אחריות גדולה יותר מצד הגרוש שלך, מה שיכול לשרת הן את צרכיה של הילדה והן את שלך (גם לך מגיעים סופי שבוע לעצמך). לא ציינת בת כמה הילדה, ואיך היא מגיבה לקשר המחודש איתו. אני רוצה להאמין שנוכחותה של אישה חדשה בחייו, שהיא גם אמא, מסייעת לו לתקשר טוב יותר עם בתו בהשוואה לימים שהיה איתה לבד. אם הילדה הולכת אליו ברצון וחוזרת ממנו שמחה רגועה, אז למה לא? אם, לעומת זאת, את מרגישה שהיא מתוחה, מעדיפה להישאר בבית, וחוזרת נסערת או עצובה, המשיכו במדיניות ה"נחיתה הרכה", והגבירו את קצב המפגשים בהדרגה. אני מזכירה לך (למרות שאני מרגישה שאת מודעת לזה) להימנע ממלחמות או סגירת חשבונות דרך ובאמצעות הילדה. נסי לשקול את הדברים 'נקי' ככל האפשר מרעשים מן הסוג הזה, ולבחון אותם לאור תגובותיה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, יש לי ילדה בת 4 מקסימה ומדהימה אבל-לא מקשיבה. כל דבר צריך לבקש ממנה כמה וכמה פעמים ולא עוזר שנותנים התרעה מראש (למשל-אני מתריעה כפעמיים שעוד מעט מתארגנים לשינה שזה אומר ללכת לצחצח-כשאגיד לה לבוא לצחצח היא לא תבוא ואז אני צריכה לבקש כמה פעמים ובד"כ צריכה לקחת אותה בעצמי).בנוסף היא מאוד דעתנית ורוצה לעשות דברים בדרך שלה למרות שאני מגדירה מראש את החוקים. מן הסתם זה גורם להמון חיכוכים וגם צעקות (משני הצדדים) ולשתינו נורא לא נעים (היא גם מודעת לזה). אגב עניין הצעקות נראה לי שהיא למדה בגן שהכל מתנהל בצעקות כי אני צועקת רק שכבר באמת נשבר לי (אני תמיד מקפידה להתחיל בנועם) והיא נורא צועקת/צורחת על הכל ומדברת בדרישות (למשל היא לא תגיד "תכיני לי בבקשה תפוח" אלא "תכיני לי תפוח מיד!" בתקיפות ועצבנות). ניסיתי לעשות "תיאום ציפיות", ניסיתי להסביר לה שלא צריך לצעוק אלא אפשר לדבר בשקט ויפה-לא עוזר.היא מתנהגת ממש כמו בגיל טיפשעשרה (אני פוחדת לחשוב מה יהיה אז...) איך אפשר ללמד אותה להקשיב למה שאני מבקשת, ושאי אפשר לעשות רק מה שהיא רוצה כמו שהיא רוצה? וכמובן איך להרגיע אותה שלא תצעק כל הזמן? אגב אם אני צועקת עליה היא מאוד נעלבת...

שלום למיואשת, המצב שלכן בהחלט ניתן לתיקון (אפילו די בקלות), ולכן אין סיבה להתייאש. הבת שלך באמת נמצאת בגיל מרד, אך נדמה לי שהסיבה לכך שהיא לא מקשיבה לך נעוצה בכך שיצרת אינפלציה של מילים. כשאת אומרת (או מבקשת יפה) המון פעמים, את מורידה מערכן של המילים שלך. בתך למדה לצפצף על מה שאת אומרת, פשוט כי היא למדה שזה אפשר. לכן, במקום להגיד כמה פעמים, ואז לצעוק ואז לקום לקחת אותה בעצמך. אמרי פעם אחת בלבד, ואז - קומי וקחי אותה לצחצח שיניים ללא אומר ודברים. תוכלי לומר (בלי כעס!) "אני מתכוונת למה שאני אומרת". באופן דומה, כשהיא מבקשת ממך תפוח או כל דבר אחר בתוקפנות או חוסר כבוד, תוכלי לומר לה שלא נעים לך שמדברים אליך ככה. "תצטרכי לקחת לעצמך תפוח לבד, או ללמוד לבקש כך שיהיה נעים". הימנעי מהסברים ממושכים, אותם היא ממילא מכירה בע"פ. פעולה לעולם תשיג יותר. אם את מרגישה שאת מתקשה לעשות זאת בכוחות עצמך, תוכלי לפנות לשתיים-שלוש פגישות להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בני כבר עבר את גיל 14, מאז ומתמיד ועדיין, מאוד רגיש. הקול שלו בשניות מתחיל לרעוד כשצריך לענות לבן שיחה שקצת לא נחמד אליו, כולל אנחנו ההורים תמיד צריך ללכת איתו על ביצים, ובכלל יש לי כבר תסריטים בראש של מה יהיהי בצבא כשהמפקדים לא ילטפו אותו פוצי ומוצי. האם את מכירה מיקרים? האם זה "יעבור עד החתונה"? ז"א מבחינתי השאלה היא "עד הצבא". מה ניתן לעשות? אנחנו לא יכולים לדבר איתו על כך, כי ישר העיניים שלו מתלחלחות. חוץ מיזה הוא ילד מאוד מאוד סגור ומופנם.ממש לא מספר כלום על תחושותיו. איך את מציעה לנהוג. תודה.

שלום טלי, אני חושבת שבעולם שלנו, העמוס בכל כך הרבה עזות מצח, אלימות, דורשנות, רהב ושיכרון זכויות, צריך לפנות מקום גם לקולות וצבעים אחרים - לילדים הרגישים, הביישנים, הצנועים. לפעמים, קשה לנו, כהורים, לראות את פגיעותו של הילד שלנו, והיינו רוצים לראותו מחוספס ומעיז, מרכזי בקבוצת בני גילו, אסרטיבי ואמיץ. אני אוהבת לחשוב על הילדים הרגישים כעל מתנה שירדה אל העולם, ולא כעל משהו שמוכרחים לתקן. בוודאי שראיתי הרבה ילדים כמותו, ואפילו גידלתי פה ושם משהו כזה... :-)) אני חושבת שעד לצבא, הילד שלך עוד ישתנה מאד, יצבור מסת שריר, תבונה וחוויות כאדם צעיר. ארבע השנים הבאות יכולות לחולל נפלאות, בעיקר בשל נטייתם של מתבגרים להתחיל להעריך איכויות של רגישות וטוב לב. אם, למרות כל האמור לעיל, את מתרשמת שהילד שלך סובל, מתקשה לתפקד בזירה החברתית ובודד, פנו להתייעצות עם גורם מקצועי שיוכל לסייע בחיזוק הביטחון והדימוי העצמי. בברכה ליאת

שלום,לבני בן ה-6 יש הפרעות התנהגותיות אך מבחינה לימודית הוא מצליח הרבה מעבר לממוצע. אני מחפשת בדחיפות פסיכולוג/ית בירושלים ומטעם מכבי המומחה לאבחון ילדים עם הפרעות התנהגותיות/רגשיות/קשב וריכוז. תודה נירית

שלום נירית, לצערי, איני מכירה אנשי מקצוע לילדים בירושלים, אך תוכלי להיעזר ברופא הילדים שלך, או במכון להתפתחות הילד לצורך המלצה. תוכלי, כמובן, לכתוב שוב לכאן, ולהוסיף את המייל שלך בגוף ההודעה. אולי מישהו מקוראי הפורום יוכל לסייע לך דרך המייל. בהצלחה ליאת

בני בן שנתיים. לפני כחודש וחצי התחלנו בתהליך גמילה כיוון שהראה התעניינות ונכונות. בבית היה בלי חיתול ובגן עם. לפני מספר ימים שלחנו אותו לגן ללא חיתול ועל השתן הוא שולט לגמרי. קקי הוא לא רוצה לעשות בגן (יש לו את הסיר שלו) ולא לוחצים עליו. בבית אני רואה שהוא צריך אך מפחד לשחרר. כשמרגיש שעומד לצאת הוא מבקש לשטוף כך שיוצא שעושה באמבטיה וגם אז מתייסר ולא משחרר בקלות. הוא בוכה ואומר שלא רוצה למרות שאני מעודדת אותו, אומרת לו שזה טבעי והוא יכול איפה שרוצה ומתי שרוצה וכו'גם הצעתי חיתול והוא מסרב. עוד לא נוצרה בעיית עצירות אך אני חוששת שהחרדה תגבר והוא יפתח בעיה. מה לעשות? תודה

שלום ליאת, ראשית, אני ממליצה שתהליך הגמילה ייעשה בתיאום עם הגן. זה עלול להיות מבלבל מאד להיות בבית בלי טיטול ובגן עם. הרצון להישטף מיד עם עשיית הקקי יכול להעיד על כך שהוא רואה בקקי משהו מלוכלך/מגעיל/דוחה/מסריח - בקיצור, משהו שמעורר בושה או אשמה. לא ברור מהיכן קיבל את הרושם הזה, אך מוטב לתקן את זה כדי לעזור לו להתגבר. אל תציעי לו חיתול כדי לעשות בו קקי, שכן זה מסר כפול ומבלבל, שעלול ליצור צרות צרורות בעתיד. אני מציעה לך לקרוא קצת באינטרנט (באתרי הורים) או בספרי הדרכה כיצד לעשות זאת נכון ולהימנע מטעויות. בברכה ליאת

יש לי ילד כבן שנתיים. לפני כחודשיים התחלתי לעבוד בעבודה נוספת בערבים. לא זכור לי אם לפני או לא הילד התחיל לבכות בכל יציאה שלי מהבית, לא מוכן ללכת עם אף אחד לא נותן לי לצאת בבוקר לעבודה (קם מאוד מוקדם לטובת המטרה הזו), מתקשה מאוד להרדם בלילה, כשאני בסביבה הוא מאוד מרוחק מאמו שקצת יותר נוקשה איתו. אני חסר אונים לשלומו של הילד האם זו חרדת נטישה ומה הטיפול??? האם זה בסדר לברוח מבלי שיבחין או שעדיף להפרד בבכי קורע לב???

שלום יניב, למרבה הצער, זה הפך כמעט נורמה שאבות לוקחים על עצמם את עול הפרנסה, והמעורבות שלהם בחיי הילדים מצטמצמת משמעותית עקב כך. ילדים כמו הילד שלך, מזכירים לנו את חשיבותו של אבא בחייהם, ואת המחיר הגבוה שהם משלמים על ההיעדרותו הממושכת מהבית. אני ערה לצורך הכלכלי הדוחק, המחייב לפעמים מאמץ זמני של עבודה נוספת. לכן, שווה להקדיש מחשבה לדרך בה אתה יכול להישאר נוכח בחיי הילד גם ממרחק. תוכל, למשל, לדבר איתו יותר בטלפון, לקפוץ לביקורים קצרים במהלך היום (אם זה אפשרי), להשאיר לו הפתעות קטנות או פתקים שאמא תקרא באזניו, לשלוח לו SMS לטלפון של אמא, לקחת אותו לפעמים איתך לעבודה לזמן קצר, וכמובן להקדיש לו הרבה זמן בסופי השבוע. אפשר לבקש ממנו להכין לך ציורים או סנדוויצ'ים (עם אמא) כדי שתחשוב עליו כשאתה עסוק. אפשר לנסות לארגן טקס פרידה קבוע שיעזור קצת וייתן תחושת שליטה וביטחון (כמו למשל סוג של 'כ??יף' מיוחד רק שלכם, או מס' נשיקות קבוע). בעיני עדיף להתעקש על פרידה מסודרת (גם עם יש בכי) ולא להיעלם או לברוח. כך מתגברת תחושת השליטה, והיכולת לבטוח בך כדמות יציבה ואחראית בחייו. אני מאחלת לך פרנסה טובה ושפע כלכלי (שיצדיקו את כל זה...) בהצלחה :-)) ליאת

בני בן 7 חודשים ומאז הלידה יושב איתי בבית כאשר בספטמבר הקרוב יכנס לראשונה למעון(זה נקרא מעון בשלב זה?) בגדול,הוא ילד נורא עדין ולעולם לא ישב ושיחק בחברת זאטוטים כמוהו ולכן כדי לנסות ולעשות לו הכשרה החלטתי אתמול לקחת אותו לשחק עם בן של חברה שהוא בן שנה מפותח זריז וחזק ואף גם הוא יושב לראשונה בחיק "מישהו בגילו" בתחילת היום הבן שלי היה מלא בטחון עצמי ניסה לטפס על הילד השני אחז בו וכדו' אך לא לרגע היה אלים כלפיו,ז"א הכל בחברות..משהתפתח היום הילד השני התחיל לתת לילד שלי כאפות בראש. אני ראשית הייתי המומה..מה עושים?איך מתמודדים מה אומרים למכה?מה אומרים למוכה?הייתי בשוק!!! ומאידך הבן שלי ישב הוריד ראש כיווץ פנים ופשוט בכה..ללא ניסיון להתמודד,או להסתכל עליו או משהו!!!!!!! ומאז גם כשהיה רחוק ממנו והביט בו הוא פשוט בכה! השאלות שלי הן כאלו: *. מה לעשות איתו עד המעון על מנת שירכוש ביטחון או משהו?מה יהיה כאשר הוא יכנס למעון,מי יגן עליו?איך הוא יפתח ביטחון עצמי אם מסתבר שהוא לפלף כזה? *.לאחרונה יש לו עניין כזה שאיך שהוא נתקל בהתקהלות לא מוכרת הוא נורא מפוחד ובוכה מה עושים? *.מה גם שהיינו לפני שבועיים בחו"ל למשך חמישה ימים ומאז שחזרנו הוא מאוד בכיין ורוצה ידיים מה שלא היה אף פעם,למה?

שלום לאם המודאגת, בנך אמור להיכנס למעון עוד לפני שתמלא לו שנה, וזה גיל מוקדם מאד. היכולת לנהל אינטראקציות חברתיות משותפות עם ילדים אחרים מבשילה לקראת גיל שנתיים. עד אז ילדים משחקים זה לצד זה (ולא זה עם זה), ולכן הציפייה "שישחק יפה עם חברים" אינה ריאלית, גם אם תעשי לו 'הכשרה' כדברייך. מעון של תינוקות ופעוטות הוא אכן מקום יצרי מאד, ואפשר לראות הרבה מכות, נשיכות, דחיפות וחטיפת צעצועים. זוהי התנהגות תואמת גיל, מאחר ועדיין לא קיימת יכולת אמפתית (הבנת האחר ורגשותיו) או יכולת וויסות רגשי (התאפקות, דחיית סיפוק, שליטה בכעסים, הבנת הרעיון של 'לפי תור', וכד'). הבן שלך, כמובן, אינו לפלף כלל, אלא ילד שגדל בבית, עם אמא שמכוונת רק אליו, ושלא העמידה אותו (תודה לאל!) במצבים בהם עליו להגן על עצמו מפני כ"אפות בראש". תגובות החרדה שהופיעו אצלו בזמן האחרון מעידות על התפתחות תקינה, ועל הבנת פוטנציאל הסכנה שיכולה לבוא במפתיע מאדם לא מוכר. החיפוש שלו אחר קרבתך והרצון להיות יותר על הידיים קשור גם לחרדת הנטישה האופיינית לגיל (היכולת הטובה יותר לזחול או ללכת, מאפשרת סוג של התרחקות חדשה מאמא. בהיעדר תחושת קביעות האובייקט, הילד חרד שמא מי שנעלם מעיניו מפסיק להתקיים), ואולי גם לנסיעה שלכם. כרגע אני ממליצה לתת לו יותר תשומת לב במסגרת הגבולות, ולהיערך לקליטה איטית והדרגתית במעון. כמובן שאם יש לך אפשרות, בגיל כזה עדיפה מסגרת פרטנית (מטפלת) או משפחתון עם מעט מאד ילדים. אם אין ברירה, יש לוודא שהמסגרת טובה, עם רישיון ופיקוח, ועם צוות מטפלות גדול דיו כדי להעניק תשומת לב מרבית לכל ילד. בהצלחה ליאת

שלום כשבן 3 משתולל בס\ופק או במקום עירוני ומבייש אותי מא אעשה הוא מסרב ללכת הביתה ורוצה לקנות מה שבא לו ....איך מתנהגים במצב זה עם הבכי והצרחות שלו מול האנשים

שלום רב, סופר או קניון, או כל מקום ציבורי אחר, זה לא מקום טוב להתחיל לחנך בו ילדים. המבטים הלא-ידידותיים של הזולת מקשים עלינו להתנהג באסרטיביות הראויה, ויש סכנה שניגרר לוויתורים שיעלו לנו ביוקר בעתיד. ילדים לומדים די מהר לזהות את החולשה הזמנית הזו אצל הוריהם, ולנצל את הסיטואציה לטובתם. למרות האמור לעיל, יציאה כזאת יכולה לספק לנו הזדמנות נהדרת לפעול בסוג של נחישות, שהשפעתה מתעצמת דווקא בגלל הנסיבות המיוחדות הללו. כשיוצאים עם ילד קטן לסופר או לקניון, כדאי לקבוע מראש שמותר לו לבקש "רק דבר אחד" או שניים, או כל הסכם אחר שמתאים גם לך. מרגע שהוא מתקשה לעמוד בהסכם ומתחיל לבכות או לצעוק, תוכלי להגיב ולומר "אני מבינה שקשה לך להתאפק, ולכן אתה יכול לבחור האם אתה מוכן להירגע, או שאנחנו הולכים עכשיו, ולא תוכל לבוא איתי יותר לכאן". אם הוא נרגע, שבחי אותו בחום, התגאי בו על ההישג, ותגמלי אותו בשפע מילים טובות (בלי לקנות לו את מה שביקש!). אם הוא ממשיך לבכות, אל תתמהמהי, קחי אותו ביד וצאי משם, גם אם העגלה שלך עמוסה במצרכים. אמרי בשקט "כנראה שזה עוד קשה לך. ננסה בפעם אחרת". כל תגובה נוספת מיותרת. זה צעד קצת מעצבן מבחינתך, אך אם שוקלים מה מרוויחים, נראה לי שהמאמץ שווה. אני חושבת שגם אם תצטרכי לעשות שוב את כל הסיבוב בסופר, וגם אם עובדי הסופר יקללו קצת שהם צריכים להתמודד עם עגלה נטושה, השיעור שהילד שלך ילמד יהיה חשוב. ככל שתעשי את זה יותר שקט ולא עצבני, כך הרושם שתשיגי יהיה רב יותר מבחינתו. אפשרות נוספת אחרת, זה להגיע אל הסופר עם אדם נוסף (אבא, סבתא, דודה), אפילו לצורך התרגיל, וברגע שההצגה מתחילה, את שולחת אותו החוצה ללא כל נזיפה, בשקט ובנחישות. יכול להיות שהבכי יתגבר באותו רגע, אבל זה יהיה מחוץ לסופר, והשיעור נלמד. ועוד הערה קטנה. סופרמרקט/קניון הוא עניין מפתה מאד, והסוחרים יודעים זאת היטב. הם עושים הכל כדי ללכוד את עיניהם של ילדים ופעוטות, המתקשים לדחות סיפוק ולהתחשב בתקציב. גם אנחנו, כמבוגרים, מתקשים לעמוד בפיתויים המוצגים לנו באמצעות שלטים הזועקים "מבצע!!!". לכן, מוטב להימנע מלהעמיד את הילדים הקטנים בניסיון האכזרי הזה, להשאירם בבית, ולשמח אותם במשהו קטן שהבאנו להם משם ברצון. בהצלחה ליאת

שלום ,ביתי בת החמש נוהגת באלימות רבה כלפי אחיה בן השש שמתבטאת בדחיפות, עקיצות וכו' כאשר היא רוצה את תשומת ליבו / חפצים שלו/לשבת במקום שלו/ את המחשב וכו', למרות שאני מוקיעה את ההתנהגות שלה, מנסה להרגיע אותה ולהסביר לה שאצלנו במשפחה לא נוהגים כך, ויש לדבר ולא להרביץ, היא ממשיכה ביתר שאת. אני ממש חסרת אונים מולה ולא מוצאת דרך לשנות את התנהגות זאת שלה. מה עליי לעשות?

שלום שרונה, תיארת יפה מה בתך מעוללת לאחיה וכיצד את מגיבה, אבל לא סיפרת כיצד מגיב בנך להצקות שלה. האם הוא מנסה להתגונן? להתנגד? האם זה מתפתח למריבה אלימה? ככלל, אני ממליצה מאד להניח לאחים להסתדר בכוחות עצמם, ללא כל התערבות שלנו. אם בתך מציקה לאחיה הגדול, יתכן שהיא למדה שיש לה סוג של הגנה מפני תגובותיו הנזעמות או זכויות-יתר בבית. יכול להיות שאם תינתן לו הזדמנות להילחם על זכויותיו ועל המרחב שלו, היא תלמד (בדרך הקשה אמנם) שעדיף לה להתחשב. מצד שני, אם בנך הוא החלש שנזקק לעזרתך - ההתערבות שלך עלולה להחליש אותו אף יותר, שכן היא אינה מאפשרת לו לתרגל עמידה אסרטיבית על זכויותיו. ברוב המקרים, כאשר ההורים נסוגים מעמדת "משכיני השלום", הילדים לומדים להסתדר היטב מתוך וויתור ופשרה. אני מזמינה אותך לנסות, וכמובן גם לדווח לנו על התוצאות. בהצלחה ליאת

בתי בת 7.5 עולה לכיתה ג. היא ילדה ידידותית טובת לב, אוהבת לעזור ואין בה טיפה אחת של רוע. ההתנהלות החברתית שלה מאז גן-חובה שונה משל חבריה למסגרת. היא מאוד ידידותית, מתקשרת בקלות עם כל אחד אבל היא לא אוהבת כלל עיסוקים של בנות (ריקוד, בובות אוסף מדבקות וכו) וכמובן שלא מעניינים אותה כל התאספויות הקצקס. לאורך השנים בילתה בעיקר עם בנים. אני רואה מספר בעיות בהתנהלות החברתית: הקשרים שלה הם לא קבועים ואינטנסיבים. אין לה חבר או שניים טובים אלא היא נפגשת הרבה עם כולם...במהלך שנת הלימודים נפגשה בין פעם לשלוש פעמים בשבוע עם חברים אחה"צ. אך כעת בחופש הגדול כשכל אחד נמצא במסגרת קיטנה אחרת, אין היא מוצאת עם מי להיפגש. היא בגיל בו הבנים כבר לא כל כך ממהרים לשתף בנות במשחקים שלהם והיא מביעה רצון להתחבר יותר לבנות אבל באמת אין לה הרבה משותף עמם. אני יודעת משיחות עם המחנכת שהיא לא ילדה דחויה ושהיא יודעת לעמוד על שלה ולהביע דעה וחבריה לכיתה מכבדים אותה על כך אך מצד שני היא נראית לי אבודה חברתית. דוגמא למערכת יחסים עם חברים: אתמול התקשר אליה חבר מהכיתה ורצה להיפגש אך היא לא היתה בבית. יותר מאוחר הלכה לגן משחקים, פגשה את אותו חבר עם עוד ילדה מהכיתה. אפילו שלום הם לא אמרו לה ולא הסכימו לשתף אותה במשחק שלהם. כשדיברתי עם מורה בבי"ס אמרה לי שמנקודת מבטה בתי נמצאת בד"כ במקום בו היא נמצאת מתןך בחירה, אני חושבת שזה נכון אבל לא מדויק. יש לה לדעתי קושי ביצירת חברויות עמוקות ובעלות משמעות ואני בהחלט מבינה את הקושי שלה להתחבר לבנות עמם אין לה דבר במשותף... חשוב לי להדגיש שהיא מתחברת מאוד בקלות עם כל אחד אך מצד שני מאוד צריכה את החופש שלה. אני רואה כמה היא זקוקה לבילוי משותף עם חברים ולבי נחמץ כאשר אני מזהה שהיא מעט מבודדת. איך באפשרותי לעזור לה? איך אני יכולה לתרום לקשירת קשרים יותר יציבים ובעלי משמעות עם ילדים אחרים?

שלום שלי, חברויות עמוקות ומשמעותיות הן אכן נכס חשוב, אבל נדמה לי שאינך מביאה בחשבון כי בגיל 7.5 הן יכולות להיראות שונה מאד מחברויות בוגרות. ילדים צעירים נוטים להתחבר למטרת משחק משותף, והם מבינים את הקשרים החברתיים כמערך של פעילויות גומלין קונקרטיות. חברויות-נפש קרובות ומשמעותיות, הכרוכות במחוייבות הדדית עמוקה ונאמנות הדדית, נראה רק לקראת סוף ביה"ס היסודי. בגילאי 6-8 מתחדדת יכולת ההמשגה של הילדים, ולכן ההגדרה הקבוצתית חשובה, גם זו הקשורה במגדר. זו אולי הסיבה שבתך מביעה צורך ורצון למצוא את עצמה בקבוצת הבנות, ולחפש את המשותף בינה לבינן. לתחושתי (ואני נשענת גם על ההבנה של המורה שלה, שרואה אותה בהקשרים החברתיים לא מעט שעות), את מודאגת ומוטרדת כרגע יותר מהילדה, שמארגנת לעצמה את המינון החברתי המתאים לה. התיאור שלך לא משרטט ילדה אבודה, אלא ילדה שקצת פחות יוזמת. אם תגששי אצל חברותייך האימהות, תגלי וודאי שחלק גדול מהמפגשים החברתיים של אחה"צ הם פרי יוזמתן של האימהות עצמן, שנוטות להערכת-יתר בכל הנוגע לצרכים החברתיים של ילדיהן. אז נכון שבחופש הגדול חיי החברה של הילדים הצעירים מאורגנים קצת פחות, אך לא כדאי להיתפס לבהלה. תוכלי להציע לה להזמין חברה אחת בכל פעם, ולהניח להן למצוא בכוחות עצמן תעסוקה על בסיס עניין משותף. אני מקווה שזה רק נדמה לי, אך אפשר היה להרגיש בארומה קלה של זלזול מצידך כלפי חבורת הקצ'קעס. יכול להיות שכדאי לשנות גישה, או לפחות לבחון ולרענן את עמדותייך כלפי חברות-בנות, מתוך תקווה שמשהו מזה יחלחל גם לבתך. תוכלי לשקול גם מסיבת פיג'מות ל 3-5 קצ'קעס, עם שקי שינה, המון חרוזים קטנים להשחלה וחוטי ניילון שקופים. אפשר ליזום משהו שאצלינו בקיבוץ קראו לו "יום-לילה, לילה-יום", או "יום הפוך", ולתת להשתוללות הלילית לעשות את פעולתה המיטיבה כמקרבת לבבות. מה את אומרת? ליאת

שלום ליאת, אני מקווה שהגעתי לפורום הנכון. (השאלה לא מתייחסת לילד שלי, ולכן הניסוח הבא): תינוק בן 8 חודשים, שאין לו סדר יום קבוע. הוא לעיתים ישן ב-2 בלילה, לעיתים קם ב-12 בבוקר וכן על זו הדרך. כמה אנשים ששמעו על כך טענו שזה לא בריא לילד, ושילד, אפילו קטן, חייב סדר יום קבוע ומובנה. כלומר, ללכת לישון ב-8-9 בערב, ולקום בשעה סבירה בבוקר. כתוצאה מכך, האם החליטה שאכן צריך ללמד אותו סדר יום קבוע. כל יום בסביבות 8 בערב היא מקלחת אותו, מאכילה אותו, ולוקחת אותו למיטה לישון. הבעיה היא שהילד לא רוצה לישון (היא אומרת שלמרות שהוא עייף). הוא בוכה ובוכה, והיא יושבת לידו ומרגיעה אותו (בלי להרים אותו מהמיטה, אלא על ידי ליטופים). התהליך הזה יכול להימשך 3 שעות בכל ערב. כיום, אחרי שבוע בו כל יום היא יושבת ליד מיטתו 3 שעות בכל ערב, הזמן קצת ירד. לילה אחד לדוגמה הוא נרדם אחרי שעה בלבד. שאלתי: האם זה נכון ונורמלי? אני חוששת שלעיתים נוקשות יתר עם הילד יכולה להזיק לו? במיוחד שמדובר בתינוק כל כך קטן! אם ניסיונות ההרדמות שלו היו לוקחים חצי שעה/שעה זה היה נשמע לי בסדר, אך 3 שעות נשמע לי יותר מידי... האם טוענת שלה זה נראה בסדר, כי סך הכל היא יושבת לידו ומרגיעה אותו ולא משאירה אותו חלילה לבד, וזהו תהליך שבוודאי בעוד כמה ימים יראו תוצאותיו והילד ירדם בקלות. ולשאלה שבטח מתעוררת לך, מדוע אני שואלת ולא היא, היה לנו על זה דיון ארוך, ובסופו אמרתי לה שאעלה את השאלה ברשת להתייעצות עם אדם שמבין בכך, והיא הסכימה. תודה רבה!!

שלום לשואלת, מאד קשה לי להכריע בסוגיה שאת מעלה, בעיקר בגלל החשש שלי מעמדת השופטת. 'התערבויות' מהסוג הזה די מיותרות, כי גם לאנשי מקצוע יכולות להיות עמדות שאינן חד משמעיות. ובכל זאת, אנסה להביע דעה. בשבועות הראשונים לחייו, התינוק אינו אלא פקעת קטנה של צרכים גדולים, אותם ממלאים הוריו סביב השעון, מתוך התאמה כמעט מלאה למחזורי שינה וערות, האכלה ויציאה. האם והתינוק מתנהלים, מתוך סימביוזה, כמעט כגוף אחד. בהדרגה, בעיקר כדי לשרוד ולהישאר בחיים, נאלצת האם לתסכל את התינוק שלה, ולדאוג קצת גם לעצמה. היא מותחת קצת את ההפוגות בין הארוחות, נעלמת לזמנים קצרים (למספרה או לבית קפה), מחליפה מדי פעם את השד בבקבוק, ומחליפה חיתול רק אם הוא ממש מלא. כך, למעשה, היא מאותתת לתינוקה שילמד להתאים את עצמו קצת גם לצרכים שלה. הביטוי "סדר-יום" מתייחס ללוח זמנים שרירותי, אליו מתרגל התינוק בהדרגה, כדי שיוכל להתקיים בהרמוניה יחסית עם אמו ובני משפחתו האחרים. סדר יום חשוב גם עבור התינוק עצמו, הלומד באמצעותו למה יוכל לצפות מאמו, מבני משפחתו ומהעולם. סדר יום צפוי ומוכר מקנה סוג של שלווה וביטחון לכולנו, ולכן הנהגתו בהחלט יכולה להיות מטרה. עם זאת, הקפדה נוקשה על לוח זמנים שרירותי ומקודש, שאינה מאפשרת גמישות או התחשבות בצרכים של בני הבית, יכולה לפספס את המטרה. אמא המשעבדת את עצמה ללוח זמנים מוזר לצורך שמירה על "סדר יום" המוכתב מבחוץ, עלולה למצוא את עצמה עם לו'ז לתפארת, אך עם הרבה עוינות סמויה כלפי תינוקה. גם התנהלות חסרת גבולות ולא מאורגנת יכולה להוביל לעייפות, עצבנות וכעס. הפיתרון, כמו תמיד, הוא המינון המוכתב ע"י השכל הישר והצרכים האקטואליים של כל משפחה. במקרה הפרטי שאת מתארת, גם אני חושבת שהשכבה של שלוש שעות יכולה להתיש הן את האם והן את תינוקה. להרדים ילד עירני ופעיל זו משימה מיותרת ומתסכלת. כדי להתאים את שעות השינה של התינוק לאלה של המבוגרים בבית, מוטב (ואף יעיל) להעיר אותו מוקדם יותר בבוקר ולקצר בעדינות את שעות השינה במשך היום, זאת על מנת שהילד יגיע מוכן יותר לשינה בשעות ההשכבה. אשמח לשמוע כיצד יתפתח הדיון שלכן מכאן ואילך. מסרי שלום גם לאמא המשקיענית, והזמיני אותה לקחת חלק בפורום שלנו. ליל מנוחה ליאת

הי ליאת, מה שלומך? רציתי לשאול אותך שאלה קצת כללית.. לכאורה "אקדמית", אבל רק בגלל שלא בא לי להסביר למה אני שואלת :-) (זה ארוך ולא מתאים לכאן אולי..). מוכנה לנסות לעזור? רציתי לשאול קצת על עולם הדמיון של ילדים (וגם שלנו).. על התפר הזה שבין מה שקיים באמת למה שקיים רק בדמיון. אני לא בטוחה בדיוק מה אני שואלת... אולי אני מחפשת איזו סקירה, גם אם על רגל אחת, ליחסים המתפתחים שלנו עם משחקי הדמיון. למה בגילאים צעירים מאוד משחקי הדמיון גלויים מאוד (האם יש ילדים שאין להם משחקי דמיון?), למה בגילאי בי"ס משחקי הדמיון מוחלפים במשחקים שהחוקים בהם יותר ברורים? למה הסטטוס של משחקי דמיון יורד כל כך מאוחר יותר, והם נעשים כמעט בזויים.. משהו שעושים בפרטיות ובסוד? מה קורה עם קו התפר הזה מאוחר יותר בבגרות? (למה פלרטוט עם קו התפר הזה, שבין מציאות לדמיון,יכול לאיים כל כך כשהוא נעשה בנוכחות אחרים..?) בסוף לא יצאה שאלה כל כך אקדמית כמו שחשבתי.. באמת חשבתי שהשאלה תיסחב לי לכיוון הילדים, אבל אם תרגישי שלא עשיתי את זה בהצלחה כל כך גדולה וזה לא מתאים לכאן, אז אל תפרסמי ואנסה במקום אחר. מקווה שאצלך נחמד וטוב, דרישת שלום ממני לילך

שלום לילך, נחמד שאת קופצת לבקר... התיאור הכי יפה, לפחות בעיני, של עולם הדמיון ומשחקי הדמיון אצל ילדים, ושל תפקידם בחיי הנפש של ילדים, נמצא בספרה של סלמה פרייברג "השנים המופלאות". אני מתכוונת לפרק הראשון הנקרא "מכשפות, מפלצות, נמרים ובריאות נפשית", ובמיוחד לתת הפרק "הנמר הצוחק". מקומו של העולם הדמיוני בחייהם של המבוגרים משתנה, אולי, בשל הציפייה ההסתגלותית לקיים איזון בריא בין מקוריות ויצירתיות לבין ההכרח להתנהל מתוך מכנה משותף כלשהו עם הסביבה האנושית. בוחן מציאות ושיפוט מציאות תקין, דהיינו ההבחנה הברורה בין "אני" ל"לא אני", בין ה"בפנים" ל"בחוץ", בין מה ש"בעיני רוחי" לבין מה שתופסים החושים, נקשרים לבריאות נפשית וליכולת טובה להתנהל מתוך דיאלוג עם הסביבה. הפלירטוט עם קו התפר עלול לסכן אותנו בחשד לילדותיות, חוסר בשלות רגשית או 'גלישה' לא חיננית אל מעבר להיגיון ה'מקובל'. ובכל זאת, מאחר והפיתוי קיים אצל כולנו, ישנו אזור מפורז, המאפשר לנו ליהנות במידה מהפרי האסור. וויניקוט קרא לו "מרחב הביניים". שם מותר לנו לכופף את דרישות המציאות, ללוש אותן כרצוננו, ולקרוא תגר על המהוגנות המחשבתית. שם דרים החלומות, היצירה האמנותית, המשחק, האהבה. נדמה לי שגם התשובה לא יצאה מאד אקדמית... אבל היה נחמד :-) ליאת

גם לי היה נחמד לקרוא... תודה-תודה! :-) לילך

Hi, Im sorry im writing in English, ill be glad to get an answer in hebrew. so here is my q: My son is 2.1 years old. both me AND my husband working full time so we could really use help from my mother. The problem is that we think something is wrong with my mom, however she was never formaly diagnosed . The simptoms are the following: tendency to panic/histery/moodiness, repitted episods of laying OR twisting the reallity,manipulating people, acting out, an extreme tendency to show off AND care so much what people think AND say, creating drama when everything is peacfull just for the sake of "action". It wasnt easy to grow up with a mom like this one, but still, she is my childs grandma AND love him dearly. Do you think it would be iresponsiable to leave her as a babysitter with my sun?

שלום רב, אין ספק שיש להשקיע מחשבה וזהירות בבחירת הדמויות שמטפלות ומחנכות את ילדינו. לא ציינת האם בכוונתכם להשתמש באמא כמטפלת עיקרית או כבייביסיטר מדי פעם. אם מדובר בדמות קבועה שתטפל בילד באופן יומיומי (למשל אחרי הגן ועד שעות הערב), יש לבחון את כישוריה והתאמתה ל'משימה' כמו שהייתם בוחנים מטפלת זרה. אם, לעומת זאת, מדובר בהיעזרות על בסיס מזדמן, השיקולים יכולים להיות משוחררים יותר. ובאופן יותר ספציפי, האישיות ה'צבעונית' של אמך, לפחות ככל שניתן להתרשם מהתיאור הקצר והלא ממצה הזה, אינה עומדת בהכרח בסתירה לכישורי סבתאות טובים. ילדים יודעים להריח אנשים טובים גם מבעד לחולשותיהם, וסבתא דרמטית יכולה לספק לא מעט הרפתקאות. כמי שגדלה תחת חסותה, את בוודאי יודעת טוב ממני, את היתרונות והחסרונות שבכך. לטעמי, אם היא גידלה אותך להיות אמא טובה ואשת קריירה, היא בוודאי עשתה גם לא מעט טוב, נכון? בהצלחה בכל החלטה שתקבלי ליאת

ביתי בת שמונה וחצי בעלת בטחון עצמי ירוד, ביישנות יתר,רגזנות ועצבות.התגרשתי לפני שנה וחצי ומאז המצב הוחמר. האם כדאי לפנות לרכיבה טיפולית על מנת לשפר את בטחונה ומצבה הרגשי? תודה, אור

שלום אור, רכיבה בכלל, ורכיבה טיפולית בפרט, יכולה לתרום לחיזוק הביטחון העצמי, לשיפור בתחושת השליטה ולשיפור יציבת הגוף ומצב הרוח. לתחושתי, יש לעיתים נטייה להעדיף התערבויות 'אלטרנטיביות' על פני התייעצות עם פסיכולוג, אולי בשל המוניטין הבעייתי של הטיפול הנפשי. כדאי להזכיר כאן, שאין פתרונות קסם, ואת אופי הטיפול יש להתאים מתוך מחשבה זהירה לקשיים של הילד, ולצרכיו האקטואליים. אם את בוחרת ברכיבה הטיפולית, אנא ודאי שמדובר באנשי מקצוע מנוסים ומוכרים (ויש כאלה!). בהצלחה ו...דיו! ליאת

בתי בת השנתיים חכמה, מבינה הכל ומדברת יפה מאוד (אוצר מילים גדול, בעיקר מילים בודדות אך לאחרונה החלה לחבר לעיתים 2-3 מילים). מצביעה על דברים ומרבה להראות ולהגיש לי חפצים המעניינים אותה ולנקוב בשמם כאקט של שיתוף. העניין הוא שהיא לא אומרת לי "כן" ו"לא" גם לא בתנועות ראש. אם היא לא רוצה משהו אומרת "די" ואם אני שואלת אותה שאלה כמו "רוצה תפוח?" היא תגיד "תפוח" במקום כן. האם זה מעיד על בעיה מסויימת?

שלום דנה, למרות שאינני פסיכולוגית התפתחותית, אסתכן ואומר שעל פניו זה לא נשמע מדאיג. ליתר ביטחון תוכלי להציג את שאלתך גם בפורום הפרעות בתקשורת. הנה - http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-71,m-Doctors,a-Forums.html#34649_34563 בברכה ליאת

שלום לכם, ילדתנו החמודה והאהובה עלינו כל כך סיימה בגיל שנתיים תקופת שהות בגן בו היתה בשנה האחרונה. קיבלנו רשמים מדאיגים מהגננת. יש לציין שאנו לוקחים בכובד ראש את הדברים שכן הם לא נראים לנו רחוקים מהמציאות למרות שייתכן והמעטנו בחומרת המצב. אנו לא משלים את עצמנו שנוכל לקבל אבחנה רצינית דרך הפורום, אך מאוד תעזור לנו אבחנה כללית ובסיסית (האם זה ניצן לתיוג בתור תופעה פסיכולוגית ידועה? אם כן, איזו?), בתוספת מידע לגבי מי הגורמים שיכולים לטפל במצב כזה (נראה לנו משהו בסגנון פסיכולוג ילדים אך אנו לא בטוחים לגמריי) להלן חוות הדעת של הגננת בעיוות קל כדי למנוע חשיפת פרטים אישיים. אנו מתנצלים מראש על האורך, בתודה מראש, ההורים ========================================== אציין, כי אינני בעלת הסמכה פורמאלית של גננת או הסמכה מקצועית פורמאלית אחרת לגיל הרך. אני מנהלת את הפעוטון זו השנה השמינית ואני אם לשלושה ילדים ששניים מהם בוגרים. חוות דעתי מסתמכת על ניסיוני האישי הרב בעבודה עם ילדים בגיל הרך ועל חוות הדעת, של המדריכות המקצועיות, המפעילות חוגים במסגרת הפעוטון. הילדה הצטרפה לפעוטון בספטמבר 2008. ילדה עדינה, חמודה, ומטופחת. בסוף חודש יולי ימלאו לה שנתיים. מתחילת הדרך הבחנתי כי הילדה אוהבת להתבודד מעט, לשחק עם משחקים לבדה ונרתעת יחסית ממגע של הסובבים אותה. היא החלה ללכת יחסית מאוחר, ולצורך מעקב מילאתי בזמנו טופס התרשמות אישית. יחד עם זאת היא מפותחת מאוד מבחינה וורבלית. היא מבינה את כל הנאמר לה ויש לה אוצר מילים גדול בהשוואה לבני גילה. תקופה מסוימת היא שיתפה פעולה עם המתרחש בגן. היא ישבה במפגש בוקר לעיתים, ישבה ליד השולחן עם הילדים בכל ארוחת צהריים. אך זה היה לפרק זמן קצר ביותר. היום, כדבר שבשגרה, היא איננה נשמעת בד"כ להוראות. היא היחידה שאיננה יושבת במפגש הבוקר אלא מסתובבת בגן ועסוקה בשלה. היא איננה מוכנה לשבת ליד שולחן בארוחות בגן, אלא צריך לרוץ אחריה עם האוכל או שהיא יושבת לבדה באיזו פינה עם אחת המטפלות. היא היחידה שאיננה יושבת במפגש במהלך החוגים. מדריכות החוגים, הביעו דעתן לא פעם, כי נראה שיש לה בעיה בתקשורת הבינאישית. היא איננה נשמעת להוראות המדריכות, משתפת פעולה במידה פחותה ביותר ויש תחושה כי היא עסוקה בענייניה. היא ילדה שמחה בד"כ, אוהבת לעיתים לרקוד ולהשתולל והיא נהנית מחיבוקים וליטופים של מטפלות, הגם שלא ברצון רב, ולעיתים רחוקות מאד מתוך יוזמה שלה. אבל, היא נרתעת ממגע פיזי עם הילדים האחרים. הילדה מחוברת יחסית יותר לחפצים, צעצועים. שעה שהיא עסוקה במשחק משלה וילד חוטף לה צעצוע או מפריע לה בדרך אחרת, היא נכנסת לפאניקה, בוכה וצועקת. היא איננה מנסה לחטוף חזרה או ליצור מגע כלשהו עם ילד אחר. במהלך הזמן נראה שהילדה למדה אט אט לקבל מגע פיזי, חיבוקים וליטופים בעיקר מצוות הפעוטון. ==========================================

שלום לכם, התיאור של הגננת מעורר כמה כיווני מחשבה אפשריים. כדאי לזכור ש"בעיות בתקשורת" יכולות להיות בדרגות שונות, וממקורות שונים. קשה, ומאד לא מקצועי, להסתכן בניחושים, ולכן, למרות האכזבה שאני עלולה לגרום לכם, אני ממליצה לכם להגיע למכון להתפתחות הילד, ולסמוך על האנשים הטובים והמקצועיים שם. במכון יבדקו את ההתפתחות המוטורית, הקוגניטיבית, הרגשית והחברתית של ילדתכם, יתעכבו על היכולת לתכלל את הקלט החושי ולהתמצא במרחב, ויעריכו אם קיימת הלימה בין הגיל הכרונולוגי לתפקוד בפועל. במידה ומתגלים פערים, ההתערבות המוקדמת מגבירה משמעותית את הסיכויים לסגור אותם בהצלחה, ולכן - למרות הדאגה - פנו לאבחון מסודר. בברכה ליאת

הבן שלי עוד מעט בן 8 ויש לו פחדים, הוא כל ערב מבקש לישון עם אחיו הגדול לא מוכן לישון בחדר שלו עם אחותו הקטנה(בת 4) אחרי ויכוחים הוא ישן בחדר שלו, בלילה אין התעוררויות מצידו. במשך היום הכל רגיל אצלו הוא יוצא לשחק, אם אנחנו יושבים בסלון הוא לא ילך לחדר שלו לבד רק עם אחיו, מברקים ורעמים הוא מאוד פוחד, וגם אם הוא יהיה במקלחת ובטעות נסגור את האור הוא יצרח ויבכה. שלחנו אותו לחוג שחיה הוא רצה ולאחר 20 דקות במים הוא ביקש לחזור הביתה.(רציתי לציין שבמלחמת לבנון השניה נפל טיל קרוב לבית ומעוצמת הרעש הילד קפץ צרח ורעד כולו).איך אוכל לעזור לילד? תודה.

שלום שרון, לא ציינת כמה זמן נמשכים הפחדים האלה. האם מדובר בילד שתמיד היה רגיש וחרד יותר מאחרים? האם החרדות החלו מאז המלחמה? האם הפחדים הופיעו לאחרונה? גם ללא טראומות מיוחדות, יש לא מעט ילדים בגילו שפוחדים מהבלתי צפוי (חושך, רעש חזק, גנבים, וכו') ומהבלתי נשלט (ים, בריכה, רכיבה, לונה פארק, וכד'). אם בסה"כ הוא מתפקד היטב בשעות היום, אוכל וישן טוב, לומד בסדר, נפגש עם חברים גם מחוץ לבית, ומצב רוחו יציב רוב הזמן - הייתי מנסה להניח לו, ולסייע לו 'נקודתית' באמצעות תמיכה, הקראת ספר בנושא הפחד, והבעת אמון ביכולתו להתגבר "עם הזמן" על הפחדים. עם זאת, בגלל ההיסטוריה שלו בימי המלחמה, נכון בעיני להתייעץ עם גורם מקצועי פנים אל פנים, שיוכל לברר את עוצמת הסימפטומים ומידת ההפרעה שלהם לתפקודו השוטף. ילדים הנושאים עמם טראומה כזו יכולים לסבול לאורך זמן מעוררות יתר, עצבנות, אי שקט, סיוטי לילה, פלאשבקים, ועוד - שגוזלים הרבה אנרגיה חיונית. בעיני שווה לבדוק ולהעריך אם יש צורך בהתערבות שתקל עליו ועליכם. בהצלחה ליאת

היי יופי של פורום אני שמחה שיש לאן לפנות:) העניין הוא כזה :מדובר בבתי בת השנה ושש בד"כ ילדה טובה רגועה חברותית מאוד וממש נהדרת .הכנסתי אותה לגן בדיוק לפני חודש, לקח לה גג שבועיים -להשתלב יפה ולהיפרד ממני ,ברמה כזו שהיום אני מביאה אותה לגן והיא נכנסת יפה לא מסתכלת אחורה אפילו וממשיכה פנימה כיף לה בגן.מבחינת טקס שינה:ארוחת ערב+מקלחת+השלמה קלה בבקבוק ושינה במיטה שלה כשאני עומדת לידה ללא דיבור וזה עבד ועדיין עובד היא נרדמת והכל בסדר עד שמגיעה השעה 03.00 בבוקר רק בשבוע האחרון פתאום..(מדהים שזה באותה שעה כמעט כל השבוע)היא מתעוררת בבכי היסטרי קוראת לי אמא אמא!!! גם שאני באה היא לא ממש נרגעת .ניסיתי להחליף חיתול שהיה מלא או שמתי ג'ל לשיניים לפעמים פשוט בוכה בוכה ואני כבר מאבדת סבלנות ומתחילה לנסות להסביר לה שאני פה ואין לה מה לבכות ורק לאחר זמן מה (חצי שעה בערך..)אני מנגבת לה את הפנים מהבכי משכיבה אותה ומחכה לידה מעט והיא נרגעת או פשוט מותשת ממש לא ברור לי מה העניין ?אני רק יודעת שאם ארים אותה או אקח אותה אליי היא לא תבכה ואני לא רוצה לקחת אותה למיטתי .אני גם יודעת שזה לא בכי של כואב משהו אלא ממש כי היא רוצה אותי איתה-חששתי שזה אולי קשור לחרדת נטישה כי היא קוראת לי ממש- אבל בגן נפרדת יפה.שוב בשעה.05.00 בבוקר קוראת לי בבכי קל מאוד וממש לא היסטרי..אני לא ממהרת לגשת כדי שתנסה להרדם לבד וזה מצליח לעומת ב3 בבוקר אני מנסה לא לגשת וזה לא עובד משום מה!בבוקר היא מתעוררת או שאני מעירה אותה היא קמה בחיוך ומתעוררת ממש יפה אין בכי!באופן כללי בשבועיים האחרונים היא התחילה להתבכיין על כל דבר קטן שלא מצליח ולא הולך ואנחנו מבקשים ממנה לא לבכות מכל דבר כי אנחנו ניתן לה גם בלי לבכות מה דעתך ניתן לעשות?מדובר רק בשבוע האחרון עם בעיית השינה הזו .אני ממש מודאגת וגם מתבאסת מכך שאני מאבדת סבלנות כי אני עייפה בשעה כזו נורא קשה לקום כך, מה שגורם לי לכעוס ולנסות להסביר לה אבל היא קטנה וממש לא אשמה ...סליחה על האורך .. תודה מראש ממתינה לעצתך.

שלום רב, התעוררויות מתוך בכי היסטרי יכולות להעיד בגיל זה על ביעותי לילה, ויתכן שהשעה הקבועה קשורה למעגלי השינה. ביעותי לילה מופיעים יותר בתקופות לחץ, ולכן בהחלט יתכן קשר בין הלילות האחרונים לבין תהליך הקליטה בגן (שגם אם נראה חלק, בוודאי גוזל משאבי התמודדות ניכרים). גם ההתבכיינות של הזמן האחרון יכולה להיות קשורה למשבר ההסתגלות לגן. כדאי לזכור שהפרידה הראשונית מהבית, והכניסה למסגרת עם ילדים נוספים, מציבה דרישות לא פשוטות עבור ילד כה צעיר - הסתגלות ללוח זמנים שרירותי, התמודדות על תשומת לב, התמודדות עם ביטויי דחף ותוקפנות מצד ילדים אחרים, וכמובן התרגלות לדמויות מטפלות חדשות. הילדים שאינם בוכים בגן, יכולים לתעתע, ולתת לנו להאמין שהכל הולך חלק. במציאות, מאמצי ההסתגלות עלולים לבצבץ ולזלוג דווקא במקומות בהם אין אנו מצפים לכך, וכדאי לקחת זאת בחשבון ולגלות הבנה והתחשבות. אני מציעה לך להמשיך לעשות מאמץ להימנע מ'חגיגות' ליליות, לצמצם למינימום את האינטראקציות ביניכן במהלך ההתעוררות, ולהתאזר בסבלנות עוד זמן מה. כדי לא להתיש את עצמך עד למצב של עוינות כלפיה, נסי להנהיג תורנות עם בעלך, לילה את - לילה הוא... חלומות פז ליאת

תודה רבה לך על התשובה המעניינת למדתי! מה גם שהלילה קמתי אליה והייתי מאוד סבלנית לשמחתי תמכתי עד שנרדמה ...בנוסף עצם הבנת המצב תורמת מאוד לסבלנות מול המלאכית הקטנה תודה רבה לך יום מקסים:)

שלום רב, בני בן 6. מסיים גן חובה ועומד לעלות לכתה א'. קשה לו מאוד להתמודד עם דברים מנוגדים לדעתו. כשמבקשים ממנו לעשות משהו שלא מתאים לו כרגע הוא מיד מתחיל לענות בתוקפנות ולהרים אגרופים. הוא יכול לבעוט ברהיטים, להכות בשולחן, לקלל ולצעוק... ולעיתים אף לפגוע באחרים. אנחנו לא מוותרים לו ובסוף הוא מבצע את מה שביקשנו ואף מבקש, מיוזמתו סליחה על ההתנהגות שלו. לאחר שהוא מתנהג כך הוא בוכה ומרגיש לא טוב ומציין כי הוא לא התכוון והוא לא יודע למה הוא מגיב כך. בשבוע שעבר הוא ניסה בעזרת חתיכת בד למנוע מילדה שלא רצתה לשחק איתו לעבור הלאה, ותוך כדי חנק אותה אני לא חושבת שהוא פגע בה, או בכל אדם אחר, בכוונה ואני מאמינה לו שאין לו שליטה על ההתנהגות הזו חשוב לי לציין שהוא ילד מלא חום ואהבה, אהוב מאוד על חבריו ועל המבוגרים סביבו, מחבק ומנשק ללא הפסקה התנהגות זו גורמת גם לסביבתו וגם לו עוגמת נפש רבה אני חוששת דווקא בגלל שהתנהגותו לא נובעת מרוע אלא מחוסר שליטה עם מי אפשר להתייעץ? מה הדרך הטובה ביותר לעזור לו? החיים מלאים בבנות שיגידו לו לא ובאנשים שהתנהגותם תכעיס אותו ואני מפחדת

שלום רוני, אני מפנה אותך לתשובתי לנירה, חמש קומות מתחתייך, ורוצה להוסיף עוד קצת. אחת הסיבות המרכזיות לחשיבותם של הגבולות עבור הילד הצעיר, נעוצה בצורך לשמור על הילד מפני דחפי התוקפנות שלו עצמו. ילד שמצליח לחוות את עצמו כהרסני במיוחד, אכן עלול לחוש מצוקה וחרדה מפני האפשרות שיהרוס את מי ששומר עליו ויישאר לבדו. לכן, יש חשיבות בהצבת הגבולות ככל האפשר ל-פ-נ-י מעשי התוקפנות. לא תמיד זה אפשרי או מעשי, אך ככל שזה תלוי בכם, השתדלו לא לאפשר מעשי הרס ותוקפנות, ולא להסתפק בהתנצלות לאחר מעשה. בגיל זה אמות המידה המוסריות לא מאד מפותחות, וגילויי חרטה ובקשת סליחה אינם דומים לאלה של המבוגר.בקשת הסליחה יכולה להיות טכנית למדי. לעומת זאת, החרדה מפני דחפי ההרסנות והאגרסיה אמיתית ומציפה, והצבת הגבול האסרטיבית מאותתת לילד שיש מי שישמור עליו. כאשר ההורים מצליחים להיות סמכותיים ועקביים, מתפתחת אצל הילד הבנה טובה וברורה של גבולות המותר והאסור, וכללי ההתנהגות הרצויה מופנמים ונשמרים גם בהיעדר השגחה חיצונית. כל טוב ליאת

ליאת שלום ותודה על התגובה המהירה והממצה. האם התנהגות מסוג זה הנה עניין התנהגותי בלבד, או שזה יכול להצביע על בעיה נוירולוגית כלשהי?

שלום, לפני כשבוע בני בן השלוש הקיא קצת . הוא הקיא פתאום ומיד נכנס לבכי היסטרי. מאז ועד היום הוא כל כמה דקות בא אליי ולוחש לי: "אני לא רוצה להקיא". או "אני מפחד להקיא". ודבר נוסף שיותר מפריע כרגע זה שהוא מתיישב על האסלה לעשות קקי ומיד צועק ובוכה בלי הפסקה: "לא יוצא לי, לא יוצא לי". הוא בוכה בכי היסטרי וגם כל פעם שיש לו גרעפס הוא נבהל ואומר לי שהוא לא רוצה גרעפס. איך אפשר להרגיע אותו ולהקל לו על פעולת היציאה? תודה.

שלום שלי, נראה שבנך פיתח תגובת חרדה מול מה שנחווה על ידו כאיבוד שליטה. ככל הנראה לא רק ההקאה, אלא גם מה שנלווה לה, נקשר בה או מזכיר אותה, מעורר תגובת חרדה. אני מציעה לך להשתדל להימנע מלספק רווחים משניים (תשומת לב מרובה, פרסים, רחמים וניסיונות פיצוי), ולנסות להישאר עניינית גם מול גילויי החרדה ("זה לא נעים להקיא, אבל עכשיו אתה בריא, ואינך מקיא"). על העצירות שלו אפשר ורצוי להקל באמצעות תזונה עתירת סיבים. נסי לא להפוך את היציאות שלו לאירוע חברתי או דרמטי. תוכלי להציע לו לקום מהאסלה ולנסות מאוחר יותר. רוב הפחדים מן הסוג הזה נוטים לחלוף מעצמם, אלא אם מתפתח סביבם מערך תגמולים שמספקים ההורים במודע או לא במודע. בברכה ליאת

האם נהוג שאותה מטפלת תתטפל בילד וגם בהורה?

שלום שרון, התשובה לשאלתך תלויה במידה רבה בחוזה הטיפולי הראשוני. יש בהחלט טיפולים משותפים להורה וילד הניתנים כטיפול דיאדי או כחלק מטיפול משפחתי. כאשר הטיפול הוא בילד עצמו (טיפול פרטני), נהוג ללוותו בהדרכת הורים, עפ"י תדירות המותאמת לצרכים, בדר"כ לאחר כל שלוש ארבע פגישות עם הילד. ככל שהילד צעיר יותר כך גדולה וחשובה יותר מעורבותם של ההורים בתהליך. במקרה של טיפול פרטני לילד וטיפול פרטני להורה, המצב הרצוי הוא שיהיו שני מטפלים שונים. בברכה ליאת

שלום ליאת, מודה לך על תשובתך. אני עדיין בבעיה עם בני. כל ניסיונתי להבין ממנו מדוע הוא לא רוצה ללכת לגן - עלו בתוהו. עכשו הוא מתחיל לבכות כבר בבית לפני שאנחנו יוצאים ובדרך כל הזמן הוא שואל אותי אם אני יגיע בזמן (למרות שתמיד אני מוציאה אותו מהגן בסביבות השעה 15:30, למרות שהגן פועל עד 16:00. לא נתתי לו אף סיבה לחרדת נטישה. אחרי כל "ההצגה" שהוא עושה לנו בבוקר. מספרת לי הגננת (לא רק, גם אימהות שמביאות את הילדים לגן) שעוד לא הספקתי לרדת את המדרגות הוא נרגע, משחק עם כולם, צוחק ומשתולל. ז"א שככל הנראה ההצגה מיועדת לי או לסבתו שלוקחת אותו לגן. בסוף היום אני רואה ילד שמח ועליז ודי קשה להוציא אותו מהגן כי הוא רוצה עוד לשחק בגן. מה שהגננת הציעה לי זה לעשות פרידה קצרה בבוקר, בלי להתמהמה יותר מידי כי אז הבכי שלו גובר. מיותר לציין עם איזו הרגשה אני הולכת לעבודה. כל היום אני חושבת עליו ומצב רוחי שפוף, למרות שבתוך תוכי אני יודעת שהוא נהנה בגן. אודה לך אם תוכלי לחוות את חוות דעתך המקצועית וכיצד עלי לנהוג עימו בבקרים. תודה דניאלה

שלום דניאלה, לאור מה שאת מספרת, לא נותר לי אלא להצטרף להמלצתה של הגננת, ולנסות לקצר למינימום את טקס הפרידה בבוקר. ברוב המקרים זה עוזר. תוכלי לבקש מהגננת רשות להפריע לה לזמן קצר, להתקשר מהדרך ולשמוע שהוא נרגע כדי לרומם את מצב רוחך ולהתחיל את היום שלך ברגל ימין... בהצלחה ליאת

היי ליאת,אני כבר שנים מנסה להדחיק שיש לי בעיה עם בתי הקטנה למרות שהבחנתי אותה ולקחתי אותה לאבחון ונתנו לנו רטלין אני מרגישה שזה לא עוזר,כי היא לא ממש סובלת רק מזה,לפי דעתי יש לה בעיה של חברה.אני צריכה עזרה,ולפי דעתי אנחנו צרכים טיפול פסכולגי אני מבקשת ממך יקירה שתמלצי לי על טיפול באזור רמת השרון,או הרצליה כי אני רוצה לעזור לה היא החיים שלי. תודה.

שלום אילי, שלחתי לך המלצה למייל הפרטי בהצלחה ליאת

יש לי ילד מותק בן 5 שנותן המון כבוד לאחיו הגדול בן ה-10 ולנו גם ילד ממש חמוד הבעיה למעשה 2 בעיות הן: 1) כשהוא מתרגז על משהו ונכנס לבכי היסטרי קשה מאד מאד להרגיעו כל הנסיונות ממש קשים ויכול לקחת לו גם חצי שעה להירגע לפעמים מרוב עצבים הוא הורס דברים בבית כדי כמובן גם לעצבן אותנו זה קורה לרוב כי הוא לא מקבל תמיד את מה שהוא רוצה. 2) הוא אוהב כמו כל ילד לעשות לנו דווקא לדוגמא אני אומרת לו להתפשט כדי להתקלח אז הוא לא עושה זאת או כל מיני דברים אחרים ואז אנחנו מתחילים להתעצבן וכשהוא רואה שאנחנו מגיבים בכעס למעשיו הוא עושה עוד יותר דברים בכוונה וזה גם לזרוק דברים לצחוק לנו בפנים וכמובן לסרב לדברים שאנו אומרים שמתי לב שצעקות והסברים לא תמיד עוזרים והמצב של ה"דווקא" רק מחמיר מה עליי לעשות כדי שיקשיב לי יותר ללא מריבות וצעקות?

שלום נירה, הילד המתוק שלך לא קיבל הזדמנות ללמוד להתאפק, לוותר או להתמודד עם מצב של התנגשות רצונות. הוא כן למד שבאמצעות בכי או התקף זעם הרסני הוא מצליח להזיז אתכם מעמדתכם ולהשיג את רצונו, גם שהוא מנוגד לזה שלכם. הילד שלך יקשיב לך כשהוא ידע שאת באמת מתכוונת למה שאת אומרת. כדי שזה יקרה, תצטרכי לדבר פחות ולפעול יותר. צעקות והסברים אינם יעילים בשעת משבר. במקומם, תוכלי לקום ולעשות: לעצור אותו פיזית כשהוא מנסה להרוס דברים בבית, ולא לאפשר זאת גם אם יהיה צורך לרסנו בכוח (מבלי להרביץ!). לקחת אותו למקלחת אחרי התראה אחת בלבד, להפשיט אותו מבלי לדבר, לרחוץ אותו מהר וללא דיבורים, כך שיפסיד את חוויית הכיף שהיה יכול להרוויח לו שיתף פעולה. כאשר הוא זורק דברים בכעס, עצרו אותו והרחיקו אותו מהסיטואציה. כאשר הוא בוכה בכי היסטרי, תוכלו לגלות הבנה והשתתפות בצערו, אך לא להיכנע לדרישותיו אם אינן מוצדקות. תוכלו לומר "אנחנו רואים כמה קשה לך לוותר. זה באמת לא פשוט, אבל עכשיו תורו של אחיך לשחק במחשב. כשתרגע, אתה מוזמן לבוא לחיבוק". זכרי שכאשר את אומרת משהו ומאפשרת לו 'לצפצף' על כך, הוא לומד שלדברייך ערך מועט, אם בכלל, והסיכוי שיקשיב לך נמוך. אשמח אם תשתפי אותנו איך הולך. בהצלחה ליאת

תודה רבה!

אני גרושה כמה חודשים (לאחר פרידה של כמה שנים) ויש לנו ילדה מדהימה בת חמש וחצי. גם אני וגם גרוש שלי נמצאים בתוך מערכות יחסים חדשות. חבר שלי עבר לפני שבוע להתגורר איתנו בדירה וחודש הבא (אני מוסרת את הדירה מאחר ומכרנו אותה) אנו נעבור לשכור דירה יחדיו. יש לנו קצת חילוקי דיעות בנוגע לעניין החינוך של בתי.... היא ילדה כמובן כמובן מדהימה וטובה וכו'.... רק שהיא גדלה איתי רוב הזמן לבד (ישנה איתי במיטה כמה שנים טובות - עד לפני שבוע) היא מפונקת מאוד ומאוד דעתנית היא בקיצור מסובבת אותי על האצבע הקטנה שלה , היא הרבה פעמים מדברת בחוצפה, היא לא אוהבת לקבל לא... היא מאוד פגיעה. לחבר שלי ולבתי יש קשר מאוד טוב, היא מאוד אוהבת אותו משחקת איתו, נכנסת לשיחות נפש איתו בקיצור היא מאוד שמחה שהוא גר איתנו. למרות כל זה, היא עוברת איזו תקופה מאוד קשה מבחינת גבר שגר איתנו פתאום (היא לא רגילה לעוד אדם בבית חוץ מאשר אני והיא כבר שנים) היא עברה לישון במיטה שלה ומאוד קשה לה (והאמת גם לי :) היא עולה לכיתה א' ... אני מאוד רכה איתה ולא תמיד הייתי מעמידה אותה במקום על דברים מסויימים, חבר שלי מעיר לה על דברים והיא לפעמים מקבלת ולפעמים נפגעת ובוכה, אתמול היא בכתה שאני תמיד בצד שלו וכו'.... ואז התחיל ויכוח ביני ובין חבר שלי על הנושא לאחר שהיא נרדמה כמובן.... שאנחנו לא חושבים ממש אותו הדבר בנושא החינוך שלה הוא טוען שאני מוותרת לה כל הזמן ושאני כמו בובה על חוטים שלה... (אני מודעת לזה שהיא צריכה קצת יותר משמעמת אין לי ספק בזה) רק שאני טוענת שהזמן הזה זה לא זמן לחינוך אלא לתת לה להסתגל והוא טוען שצריך לשלב הכל יחד ושזה רק יעצב אותה ויחזק אותה.. אני מרחמת עליה מאוד כואב לי שהיא עוברת כלכלך הרבה דברים גם מהצד שלי וגם מהצד של אבא שלה שגר עם חברה שלו גם ולא יודעת איך להתייחס לכל זה מבחינת חינוך וגם חבר שלי נמצא במצב שלא בטוח מה להעיר ומה לא כי אני לא נותנת לו יותר מדי. בנוסף דבר חשוב שמלחיץ אותי זה שיש לה פתאום התקפי חרדה כאלה שהיא מרגישה שהיא הולכת להקיא זה כבר כמה ימים טובים כך..... אנא אשמח לקבל עזרה

k

שלום לימור, סליחה שחיכית קצת. ההתנדבות בפורום נעשית לצד עבודה ומחויבויות נוספות, ולכן לא תמיד אני מצליחה לעמוד בקצב ובציפיות... ולשאלתך - יש כאן שתי התמודדויות לא פשוטות שהמציאות הנוכחית מציבה בפני בתך הקטנה. ראשית, היא עומדת לעלות לכיתה א', ועובדה זו כשלעצמה יוצרת אצל ילדים מסוימים חרדה ומתח שמגיעים לשיאם בשבועות שלפני כן. שנית, עליה להתמודד עם 'פלישתו' של גבר חדש הביתה, שדוחק אותה מהעמדה הנוחה של בת טיפוחים יחידה, וכנראה גם מפונקת. לתפיסתי, העמדה הבסיסית שלך כלפיה - של רחמים וכאב לב - אינה משרתת אותה כלל, ואולי אפילו מזיקה. זוהי עמדה מחלישה, שגורמת לילד להרגיש מסכן, חלש וחסר אונים. כאילו אמר בליבו "אם אמא כ"כ מרחמת עלי, כנראה שאני אומלל ומסכן ומגיע לי פיצוי". מחקרים בנושא גירושין מצאו כי דווקא כאשר המשפחה מתפרקת, הצורך בנוכחות הורית יציבה, סמכותית ומציבת גבול יכולה לנבא הסתגלות טובה יותר של הילד והתגברות מהירה יותר על המשבר. הורה חלש, הנכנע לגחמותיו של הילד, עלול ליצור בו תחושה שאין מי ששומר עליו. במקרה כזה גובר הסיכוי לבעיות רגשיות וחרדות. מבחינה זו, עם או בלי קשר לכניסתו של בן זוג חדש לחייך, אני ממליצה לך מאד לוותר על העמדה המרחמת, ולפעול לחיזוקה של בתך ועידודה לעצמאות ויכולת. הכניסה לפרק ב' בזוגיות, בעיקר כאשר יש ילדים בבית, גוזרת תקופת הסתגלות והתאמה של כל אחד מהנוגעים בדבר. המצב מאתגר במיוחד עבור ההורה, שנאלץ לתמרן בין צרכי הילד לצרכי בן הזוג החדש ולצרכיו שלו. המבט החיצוני שמביא החבר שלך, נתפס כביקורת, ומאיים על היציבות והצוותא שיצרתן, את ובתך. את מרגישה צורך לגונן עליה מפניו ועליו מפניה, מה שיכול ליצור מתח ותשישות. בעיני, הפיתרון הטוב (גם אם אינו קל) קשור ליכולת לקיים תקשורת טובה ביניכם, והכרה בכך שמדובר בתהליך ולא בפתרונות-קסם. נחוצים הרבה נכונות לוותר, רצון טוב, אהבה וסבלנות. אם את חוששת שלא תצליחי בכוחות עצמך, פני להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני או להתייעצות עם מטפל משפחתי. בהצלחה ליאת

תודה שוב