פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, לפני כשבוע בני בן השלוש הקיא קצת . הוא הקיא פתאום ומיד נכנס לבכי היסטרי. מאז ועד היום הוא כל כמה דקות בא אליי ולוחש לי: "אני לא רוצה להקיא". או "אני מפחד להקיא". ודבר נוסף שיותר מפריע כרגע זה שהוא מתיישב על האסלה לעשות קקי ומיד צועק ובוכה בלי הפסקה: "לא יוצא לי, לא יוצא לי". הוא בוכה בכי היסטרי וגם כל פעם שיש לו גרעפס הוא נבהל ואומר לי שהוא לא רוצה גרעפס. איך אפשר להרגיע אותו ולהקל לו על פעולת היציאה? תודה.

שלום שלי, נראה שבנך פיתח תגובת חרדה מול מה שנחווה על ידו כאיבוד שליטה. ככל הנראה לא רק ההקאה, אלא גם מה שנלווה לה, נקשר בה או מזכיר אותה, מעורר תגובת חרדה. אני מציעה לך להשתדל להימנע מלספק רווחים משניים (תשומת לב מרובה, פרסים, רחמים וניסיונות פיצוי), ולנסות להישאר עניינית גם מול גילויי החרדה ("זה לא נעים להקיא, אבל עכשיו אתה בריא, ואינך מקיא"). על העצירות שלו אפשר ורצוי להקל באמצעות תזונה עתירת סיבים. נסי לא להפוך את היציאות שלו לאירוע חברתי או דרמטי. תוכלי להציע לו לקום מהאסלה ולנסות מאוחר יותר. רוב הפחדים מן הסוג הזה נוטים לחלוף מעצמם, אלא אם מתפתח סביבם מערך תגמולים שמספקים ההורים במודע או לא במודע. בברכה ליאת

האם נהוג שאותה מטפלת תתטפל בילד וגם בהורה?

שלום שרון, התשובה לשאלתך תלויה במידה רבה בחוזה הטיפולי הראשוני. יש בהחלט טיפולים משותפים להורה וילד הניתנים כטיפול דיאדי או כחלק מטיפול משפחתי. כאשר הטיפול הוא בילד עצמו (טיפול פרטני), נהוג ללוותו בהדרכת הורים, עפ"י תדירות המותאמת לצרכים, בדר"כ לאחר כל שלוש ארבע פגישות עם הילד. ככל שהילד צעיר יותר כך גדולה וחשובה יותר מעורבותם של ההורים בתהליך. במקרה של טיפול פרטני לילד וטיפול פרטני להורה, המצב הרצוי הוא שיהיו שני מטפלים שונים. בברכה ליאת

שלום ליאת, מודה לך על תשובתך. אני עדיין בבעיה עם בני. כל ניסיונתי להבין ממנו מדוע הוא לא רוצה ללכת לגן - עלו בתוהו. עכשו הוא מתחיל לבכות כבר בבית לפני שאנחנו יוצאים ובדרך כל הזמן הוא שואל אותי אם אני יגיע בזמן (למרות שתמיד אני מוציאה אותו מהגן בסביבות השעה 15:30, למרות שהגן פועל עד 16:00. לא נתתי לו אף סיבה לחרדת נטישה. אחרי כל "ההצגה" שהוא עושה לנו בבוקר. מספרת לי הגננת (לא רק, גם אימהות שמביאות את הילדים לגן) שעוד לא הספקתי לרדת את המדרגות הוא נרגע, משחק עם כולם, צוחק ומשתולל. ז"א שככל הנראה ההצגה מיועדת לי או לסבתו שלוקחת אותו לגן. בסוף היום אני רואה ילד שמח ועליז ודי קשה להוציא אותו מהגן כי הוא רוצה עוד לשחק בגן. מה שהגננת הציעה לי זה לעשות פרידה קצרה בבוקר, בלי להתמהמה יותר מידי כי אז הבכי שלו גובר. מיותר לציין עם איזו הרגשה אני הולכת לעבודה. כל היום אני חושבת עליו ומצב רוחי שפוף, למרות שבתוך תוכי אני יודעת שהוא נהנה בגן. אודה לך אם תוכלי לחוות את חוות דעתך המקצועית וכיצד עלי לנהוג עימו בבקרים. תודה דניאלה

שלום דניאלה, לאור מה שאת מספרת, לא נותר לי אלא להצטרף להמלצתה של הגננת, ולנסות לקצר למינימום את טקס הפרידה בבוקר. ברוב המקרים זה עוזר. תוכלי לבקש מהגננת רשות להפריע לה לזמן קצר, להתקשר מהדרך ולשמוע שהוא נרגע כדי לרומם את מצב רוחך ולהתחיל את היום שלך ברגל ימין... בהצלחה ליאת

היי ליאת,אני כבר שנים מנסה להדחיק שיש לי בעיה עם בתי הקטנה למרות שהבחנתי אותה ולקחתי אותה לאבחון ונתנו לנו רטלין אני מרגישה שזה לא עוזר,כי היא לא ממש סובלת רק מזה,לפי דעתי יש לה בעיה של חברה.אני צריכה עזרה,ולפי דעתי אנחנו צרכים טיפול פסכולגי אני מבקשת ממך יקירה שתמלצי לי על טיפול באזור רמת השרון,או הרצליה כי אני רוצה לעזור לה היא החיים שלי. תודה.

שלום אילי, שלחתי לך המלצה למייל הפרטי בהצלחה ליאת

יש לי ילד מותק בן 5 שנותן המון כבוד לאחיו הגדול בן ה-10 ולנו גם ילד ממש חמוד הבעיה למעשה 2 בעיות הן: 1) כשהוא מתרגז על משהו ונכנס לבכי היסטרי קשה מאד מאד להרגיעו כל הנסיונות ממש קשים ויכול לקחת לו גם חצי שעה להירגע לפעמים מרוב עצבים הוא הורס דברים בבית כדי כמובן גם לעצבן אותנו זה קורה לרוב כי הוא לא מקבל תמיד את מה שהוא רוצה. 2) הוא אוהב כמו כל ילד לעשות לנו דווקא לדוגמא אני אומרת לו להתפשט כדי להתקלח אז הוא לא עושה זאת או כל מיני דברים אחרים ואז אנחנו מתחילים להתעצבן וכשהוא רואה שאנחנו מגיבים בכעס למעשיו הוא עושה עוד יותר דברים בכוונה וזה גם לזרוק דברים לצחוק לנו בפנים וכמובן לסרב לדברים שאנו אומרים שמתי לב שצעקות והסברים לא תמיד עוזרים והמצב של ה"דווקא" רק מחמיר מה עליי לעשות כדי שיקשיב לי יותר ללא מריבות וצעקות?

שלום נירה, הילד המתוק שלך לא קיבל הזדמנות ללמוד להתאפק, לוותר או להתמודד עם מצב של התנגשות רצונות. הוא כן למד שבאמצעות בכי או התקף זעם הרסני הוא מצליח להזיז אתכם מעמדתכם ולהשיג את רצונו, גם שהוא מנוגד לזה שלכם. הילד שלך יקשיב לך כשהוא ידע שאת באמת מתכוונת למה שאת אומרת. כדי שזה יקרה, תצטרכי לדבר פחות ולפעול יותר. צעקות והסברים אינם יעילים בשעת משבר. במקומם, תוכלי לקום ולעשות: לעצור אותו פיזית כשהוא מנסה להרוס דברים בבית, ולא לאפשר זאת גם אם יהיה צורך לרסנו בכוח (מבלי להרביץ!). לקחת אותו למקלחת אחרי התראה אחת בלבד, להפשיט אותו מבלי לדבר, לרחוץ אותו מהר וללא דיבורים, כך שיפסיד את חוויית הכיף שהיה יכול להרוויח לו שיתף פעולה. כאשר הוא זורק דברים בכעס, עצרו אותו והרחיקו אותו מהסיטואציה. כאשר הוא בוכה בכי היסטרי, תוכלו לגלות הבנה והשתתפות בצערו, אך לא להיכנע לדרישותיו אם אינן מוצדקות. תוכלו לומר "אנחנו רואים כמה קשה לך לוותר. זה באמת לא פשוט, אבל עכשיו תורו של אחיך לשחק במחשב. כשתרגע, אתה מוזמן לבוא לחיבוק". זכרי שכאשר את אומרת משהו ומאפשרת לו 'לצפצף' על כך, הוא לומד שלדברייך ערך מועט, אם בכלל, והסיכוי שיקשיב לך נמוך. אשמח אם תשתפי אותנו איך הולך. בהצלחה ליאת

תודה רבה!

אני גרושה כמה חודשים (לאחר פרידה של כמה שנים) ויש לנו ילדה מדהימה בת חמש וחצי. גם אני וגם גרוש שלי נמצאים בתוך מערכות יחסים חדשות. חבר שלי עבר לפני שבוע להתגורר איתנו בדירה וחודש הבא (אני מוסרת את הדירה מאחר ומכרנו אותה) אנו נעבור לשכור דירה יחדיו. יש לנו קצת חילוקי דיעות בנוגע לעניין החינוך של בתי.... היא ילדה כמובן כמובן מדהימה וטובה וכו'.... רק שהיא גדלה איתי רוב הזמן לבד (ישנה איתי במיטה כמה שנים טובות - עד לפני שבוע) היא מפונקת מאוד ומאוד דעתנית היא בקיצור מסובבת אותי על האצבע הקטנה שלה , היא הרבה פעמים מדברת בחוצפה, היא לא אוהבת לקבל לא... היא מאוד פגיעה. לחבר שלי ולבתי יש קשר מאוד טוב, היא מאוד אוהבת אותו משחקת איתו, נכנסת לשיחות נפש איתו בקיצור היא מאוד שמחה שהוא גר איתנו. למרות כל זה, היא עוברת איזו תקופה מאוד קשה מבחינת גבר שגר איתנו פתאום (היא לא רגילה לעוד אדם בבית חוץ מאשר אני והיא כבר שנים) היא עברה לישון במיטה שלה ומאוד קשה לה (והאמת גם לי :) היא עולה לכיתה א' ... אני מאוד רכה איתה ולא תמיד הייתי מעמידה אותה במקום על דברים מסויימים, חבר שלי מעיר לה על דברים והיא לפעמים מקבלת ולפעמים נפגעת ובוכה, אתמול היא בכתה שאני תמיד בצד שלו וכו'.... ואז התחיל ויכוח ביני ובין חבר שלי על הנושא לאחר שהיא נרדמה כמובן.... שאנחנו לא חושבים ממש אותו הדבר בנושא החינוך שלה הוא טוען שאני מוותרת לה כל הזמן ושאני כמו בובה על חוטים שלה... (אני מודעת לזה שהיא צריכה קצת יותר משמעמת אין לי ספק בזה) רק שאני טוענת שהזמן הזה זה לא זמן לחינוך אלא לתת לה להסתגל והוא טוען שצריך לשלב הכל יחד ושזה רק יעצב אותה ויחזק אותה.. אני מרחמת עליה מאוד כואב לי שהיא עוברת כלכלך הרבה דברים גם מהצד שלי וגם מהצד של אבא שלה שגר עם חברה שלו גם ולא יודעת איך להתייחס לכל זה מבחינת חינוך וגם חבר שלי נמצא במצב שלא בטוח מה להעיר ומה לא כי אני לא נותנת לו יותר מדי. בנוסף דבר חשוב שמלחיץ אותי זה שיש לה פתאום התקפי חרדה כאלה שהיא מרגישה שהיא הולכת להקיא זה כבר כמה ימים טובים כך..... אנא אשמח לקבל עזרה

k

שלום לימור, סליחה שחיכית קצת. ההתנדבות בפורום נעשית לצד עבודה ומחויבויות נוספות, ולכן לא תמיד אני מצליחה לעמוד בקצב ובציפיות... ולשאלתך - יש כאן שתי התמודדויות לא פשוטות שהמציאות הנוכחית מציבה בפני בתך הקטנה. ראשית, היא עומדת לעלות לכיתה א', ועובדה זו כשלעצמה יוצרת אצל ילדים מסוימים חרדה ומתח שמגיעים לשיאם בשבועות שלפני כן. שנית, עליה להתמודד עם 'פלישתו' של גבר חדש הביתה, שדוחק אותה מהעמדה הנוחה של בת טיפוחים יחידה, וכנראה גם מפונקת. לתפיסתי, העמדה הבסיסית שלך כלפיה - של רחמים וכאב לב - אינה משרתת אותה כלל, ואולי אפילו מזיקה. זוהי עמדה מחלישה, שגורמת לילד להרגיש מסכן, חלש וחסר אונים. כאילו אמר בליבו "אם אמא כ"כ מרחמת עלי, כנראה שאני אומלל ומסכן ומגיע לי פיצוי". מחקרים בנושא גירושין מצאו כי דווקא כאשר המשפחה מתפרקת, הצורך בנוכחות הורית יציבה, סמכותית ומציבת גבול יכולה לנבא הסתגלות טובה יותר של הילד והתגברות מהירה יותר על המשבר. הורה חלש, הנכנע לגחמותיו של הילד, עלול ליצור בו תחושה שאין מי ששומר עליו. במקרה כזה גובר הסיכוי לבעיות רגשיות וחרדות. מבחינה זו, עם או בלי קשר לכניסתו של בן זוג חדש לחייך, אני ממליצה לך מאד לוותר על העמדה המרחמת, ולפעול לחיזוקה של בתך ועידודה לעצמאות ויכולת. הכניסה לפרק ב' בזוגיות, בעיקר כאשר יש ילדים בבית, גוזרת תקופת הסתגלות והתאמה של כל אחד מהנוגעים בדבר. המצב מאתגר במיוחד עבור ההורה, שנאלץ לתמרן בין צרכי הילד לצרכי בן הזוג החדש ולצרכיו שלו. המבט החיצוני שמביא החבר שלך, נתפס כביקורת, ומאיים על היציבות והצוותא שיצרתן, את ובתך. את מרגישה צורך לגונן עליה מפניו ועליו מפניה, מה שיכול ליצור מתח ותשישות. בעיני, הפיתרון הטוב (גם אם אינו קל) קשור ליכולת לקיים תקשורת טובה ביניכם, והכרה בכך שמדובר בתהליך ולא בפתרונות-קסם. נחוצים הרבה נכונות לוותר, רצון טוב, אהבה וסבלנות. אם את חוששת שלא תצליחי בכוחות עצמך, פני להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני או להתייעצות עם מטפל משפחתי. בהצלחה ליאת

תודה שוב

בני היה תלמיד מצטיין בביהס היסודי ברמה יחסית נמוכה . מבחנים שנערכו לו קבעו שלבני רמת מישכל גבוהה מהממוצע . הוא התחנך בביהס שיהתה בו פנימיית יום . לחטיבת ביניים נרשם לביהס ברמה גבוהה ומתחילת לימודיו סבל מקשיים לימודיים וחברתיים . למרות זאת הצליח להשגי ציונים סבירים ( ממוצע 76 ) .תקופת לימודיו "הצטיינה" בהיעדרויות תכופות עד שבחודש מאי ועד לתחילת החופש הגדול נעדר מלימודיו בטענה שקשה לו ללמוד עם תלמידים . רוב זמנו מסתגר בבית מול מחשב וטלווזייה . רק לאחרונה יוצא קצת יותר בעיקר בשבתות . הוא מסרב ללכת לאיבחון או לטיפול בטענה ש"הוא רק לא רוצה ללמוד" ואין לו בעיה . הוא נרשם לביהס אחר אך אני חושש שהוא לא מתכוון ללכת כלל ללמוד . כרגע לא לוחץ עליו לגבי הלימודים . אשמח לקבל הכוונה כיצד לנהוג. תודה מקרב לב .

שלום אהרון, בנך נמצא עדיין בגיל עליו חל חוק חינוך חובה, ולכן שאלת ההגעה לביה"ס אינה בתחום אחריותו אלא באחריותכם. אתה צודק, בעיני, בהחלטתך להפחית לחץ סביב נושא הלימודים, מאחר ונראה שלא שם נח מוקד המצוקה שלו. בהנחה שמדובר בקשיים רגשיים וחברתיים, לשם יש לכוון את מאמצי ההתערבות. מאחר וברוב המקרים לא נוכל (וגם אין טעם) להכריח אדם להיות בטיפול, אחת המשימות כרגע היא הפחתת ההתנגדות שלו לקבל עזרה, ויצירת ערוצי תקשורת פתוחים איתו. תוכלו להגיע לגורם מקצועי גם בלעדיו, ולקבל הדרכה כיצד לנהוג מולו. תוכל לנצל את הפחתת הלחץ הלימודי כרגע, ולהרחיב את שעות הבילוי המשותף איתו. בשיחות איתו, השתדל להימנע משיפוטיות וביקורת, הטה אוזן לכאבו, ונסה לשדר זמינות ונכונות לסייע לו ככל שיידרש. תוכל להדגיש בפניו שאינך מוטרד מעניין הלימודים, וכי כוונתך לראותו מאושר. אני מאמינה שגישה כזו יכולה למתן משהו מהסתגרותו והתנגדותו, ולאפשר חשיבה משותפת על פיתרונות. בהצלחה ליאת

בשיחות שניהלתי איתו הסתבר שהוא נתקל בהתנגדות חברתית ( התלמידים לא התייחסו לדבריו ) ולכן הוא פיתח כלפיהם טינה . כרגע הוא מתרעועע בשבת בכורגל עם אחרים שיש לו גישה אליהם . האם כדאי לנסות להזמין אותם אליו . כי הוא לא אוהב שמסייעים לו . האם יש לך עוד הצעות לעודד אותו ?

ליאת שלום, בהודעה הקודמת ביקשתי את המלצתך לפסיכולוגית בפ"ת. ילדי בן 6 עם קושי ריגשי וביטחון עצמי נמוך מאד. הוא בטיפול כבר שנה דרך הקופה, אך אנו רוצים להעביר אותו לפסיכולגית פרטית. אנו מבקשים את המלצתך לפסיכולוגית קלינית לילדים באזור הוד השרון/ כפר סבא/ קרית אונו רמת השרון . ברצוננות להתחיל את הטיפול לפני תחילת שנה"ל הבאה. תודה.

היי, אנסה לברר עבורך ולחזור אלייך דרך המייל. תני לי יום-יומיים. ליאת

שלום רב, בתי הגדולה בת שנתיים ו - 3 חודשים. לפני חצי שנה ילדתי את בתי השניה. הגדולה היא ילדה מאד פקחית וממזרה..מדברת מאד יפה לגילה ומהנדסת את כולם. היא מאד עקשנית ובמקביל מאד רגישה. ישנם מס' דברים בהתנהגות שלה שאינני יודעת אם זה חלק מהגיל והעובדה שיש לה אחות חדשה או שכדאי שנתייעץ עם איש מקצוע: 1. כאשר היא לא מקבלת משהו היא מיד מתחילה לבכות ולרקוע ברגליה.המון דברים מציתים אצלה בכי סוער ובשל עקשנותה וגם בשל עקשנות שלנו ההורים הבכי הוא עניין שבשגרה. 2. לא רוצה להיגמל. היא מודיעה מתי יש לה פיפי או קקי אך כאשר אני אומרת לה שתעשה בסיר או בשירותים היא מסרבת. מצד שני היא אינה נותנת לחתל אותה ובגן זה אפילו מחמיר כאשר היא מסרבת שינקו את אזור החיתול ומתחילה לבעוט. 3. לאחרונה החלה להיות בעייתית בערב והיא ממש נאבקת בשינה ולא מוכנה להירדם. זה נמשך יותר משעה. חשוב לציין שהיא ישנה במיטה רגילה כבר מגיל שנה ושמונה, כל ערב קוראים לה סיפור ואז סוגרים את האור ויושבים לידה עד שהיא נרדמת- כפי שציינתי לארחונה זה ממש קשה. כמו כן היא מתעוררת בלילה יחסית הרבה וסתם "מנג'סת". 4. בבוקר בגן לעיתים לא רוצה לשחרר ולעיתים בלי בעיה, אך היציאה מהגן הופכת להיות פרויקט של 20 דקות ומעלה. בקיצור עושה לנו חיים מאד קשים. בעיקר עכשיו כשיש עוד תינוקת בבית. אני אציין שהיא מקבלת המון תשומת לב אם כי לא כל מה שהיא רוצה. האם זה מוכר ונורמלי או שמא יתצכן שמשהו שאנחנו עושים כהורים לא בסדר?

שלום ליטל, התיאור שלך בהחלט נשמע מוכר, בעיקר כשמדובר בגיל שנתיים שזכה לכינוי "האיום". כדי לא לחזור על עצמי, וגם כי צר המקום, אני מזמינה אותך להקליד בגוגל את מילות החיפוש "גיל שנתיים" או "גיל שנתיים האיום", ולמצוא שפע של הסברים על תקופה זו, בה ילדים צעירים נלחמים - אולי לראשונה - על עצמאותם בעוצמה יוצאת דופן. העובדה שמדובר בתופעה מוכרת ונפוצה, אינה פוטרת אותנו מלפעול בנחישות ועקביות מול התנהגויות מקצינות ו'קפריזיות'. הממצאים המחקריים (והניסיון במציאות) מראים כי ילד שמנהל את משפחתו ואת עצמו פגיע יותר לחרדה, לבעיות התנהגות ולקשיים חברתיים בעתיד. לכן, ההבנה והאהבה חייבות להתקיים לצד ההתעקשות שלכם על כללים ברורים, שתכליתם לאפשר גם לכם איכות חיים ו'אוויר'. זכרו שילד צורח ורוקע ברגליים אינו מסכן את עצמו בשום צורה, ולכן אין הכרח להיכנע לתביעותיו כדי להימנע מהסצינה. תוכלי לקרוא כאן בפורום לא מעט הצעות כיצד לנהוג מול התקף זעם או בעיות שינה, ולנסות ליישמן. אם יהיו שאלות ספציפיות, את מוזמנת לכתוב עוד. בהצלחה ליאת

שלום ליאת יש לי אחיין בן חמש וחצי שכרגע בתהליך אבחון להפרעת קשב. קשה לו לשבת רצוף הרבה זמן, הדימיון שלו ,לדעתי מעבר למקובל בגילו (מספר סיפורים לא מציאותיים כמו: יש לי אוטו, לעיתים עונה בצורה לא עיניינית ולא קשורה במיוחד לשאלה וכו') שאלתי היא האם יש פעילות מומלצת שיכולה לחזק אותו ? למשל, האם מומלץ לשבת איתו על חוברות עבודה , אם כן איזה סוג? כיצד אפשר לסייע לו להשיב לשאלות בצורה עינינית ולהיות מציאותי יותר ? אשמח לקבל רעיונות. תודה

שלום עופר, האחיין שלך נמצא עדיין בגיל בו ההבחנה בין מציאות לדמיון רופפת. הסיפורים הדמיוניים שלו בהחלט לגיטימיים ואופייניים לגילו, והם אפילו ממלאים תפקיד חשוב בהתפתחותו הקוגניטיבית, החברתית והרגשית. מאחר והוא כרגע בתהליך אבחון, הייתי ממליצה להמתין לתוצאותיו ולהמלצות המאבחן. ללא קשר להפרעת קשב וריכוז או לתנועתיות-יתר, אני סבורה שהשקעה אוהבת וסבלנית בילדים תמיד משתלמת. חוברות עבודה - לפחות בעיני - מיותרות מאד בגיל חמש וחצי. עדיף לשבת ולספר לו סיפור (רק כל עוד הוא קשוב וממוקד. זה יכול להיות גם רבע שעה או עשר דקות), לקחת אותו להצגת ילדים, לביקור בנגריה/מסגריה/ספריה/מוזיאון-ילדים/מדשאות האוניבסיטה/חוף הים, וכד'. חוברות עבודה יכולות להיות נחמדות רק לילדים שאוהבים ומבקשים גרייה אוריינית (של קריאה וכתיבה), וכאשר המבוגר המלווה מנוסה ואינו מלחיץ. עבודה עם חוברות עבודה יכולה להיות 'נפיצה' מאד, ולגרום לעיתים יותר תסכול מתועלת. כל הכבוד על הנכונות לעזור ולהתגייס למענו. בעיני - עדיף להיות הדוד המדליק איתו אפשר להשתולל וליהנות. קיץ נעים ליאת

אז בעקבות כמה הודעות שהיו פה שבהם הייתה בקשה להמלצה על ספרי ילדים בנושא מסוים, ובעיקר כיוון שאני מאוד מאמינה בכוח שיש לספרים חשבתי שאולי אני יכולה מידי פעם (וכמובן בהתאם לרצון ולהסכמתה של ליאת) לתת כמה המלצות על ספרי ילדים בנושאים שמועלים פה. אז בתור התחלה בחרתי להביא ספרי ילדים שנוגעים בהתמודדות עם גירושים במשפחה. *בית בית ועוד בית\ רונן פרידמן- ספר לקטנטנים יותר. לתר יש בית עם אמא, בית עם אבא, אבל הוא רוצה גם בית משלו. מה הוא יעשה? רעיון מקסים שכתוב בפשטות שיכולה לגעת גם במבוגרים. *אמא ואבא של טל נפרדים\ שולה מודן טל ואביו מאוד קשורים זה לזה, מבלים יחד, משחקים... לאט לאט טל מרגיש שמשהוא עובר על אביו. הספר מתמודד עם בשורת הגירושים יחד עם השאלות שזה מעורר אצל טל (איפה אני אגור? זה בגללי?) בעיני הספר מתאים בעיקר לילדים בגיל הגן (3-6). לאמא יש חבר חדש\ אורה מורג זה כבר ספר ל"מתקדמים" :) גם בגיל וגם בתהליך. אחרי שכבר התרגלה ליחידה הקטנה שבה נמצאים רק היא ואימה היא צריכה להתחיל להתרגל לנוכחות של מישהוא חדש במשפחה. זה לא פשוט, יש קשיים אבל הסוף כמובן הוא טוב :) מסופר בחרוזים מנק' מבטה של הילדה. זהו לבנתיים למרות שיש עוד המון... מקווה שזה יכול לעזור למישהו. אני.

זוהי יוזמה נהדרת. תבוא עליך הברכה! ליאת

תודה... אבל לאן נעלמה התגובה השנייה? רציתי דווקא הזדמנות להגיב חזרה. (בעניניות, לא לדאוג)

בתי בת שנתיים ושבעה חודשים מסרבת לעשות את צרכיה בסיר/ישבנון. לאחר התקפת היסטריה לא ברורה, עזבנו את הנושא לשבועיים, ועכשיו חזרנו לעבוד על זה. לא עוזרים הסברים, מתנות, ספרים וכו'. היא פשוט מסרבת בטענה שילדה מהגן אמרה שזה כואב.יודגש כי נמאס לה מחיתולים, זה לא נוח לה, וברגע שהיא מגיעה הביתה אני מורידה לה את ההחיתול בהסכמתה ומרצונה, אך ברגע שיש לה פיפי או קקי היא נלחצת ומבקשת חיתול, מתאפקת וברגע שיש לה חיתול - עושה את צרכיה. מה לעשות?

שלום ורד, לאחרונה נכתב כאן לא מעט על נושא הגמילה. אני מזמינה אותך לקרוא תשובות קודמות בנושא. ככלל, החזרת החיתול מנוגדת לרעיון הגמילה, ומשקפת בדר"כ גם קושי או אמביוולנטיות של ההורה כלפי התהליך. נסי להימנע מרחמים או 'הידבקות' בלחץ שלה, ולשדר שקט וביטחון. סלקי את הטיטולים מהבית, והפעילי את כל קסמייך כדי ללוות אותה בהתנסות שתהיה נעימה ככל שתוכלי. ההימנעות מלעשות פיפי וקקי בסיר אינה מאפשרת לה להיווכח ששום דבר לא כואב שם, ולכן כדאי להתעקש במתינות. שבי לידה, קחי אותה איתך לשירותים כשאת עושה פיפי, המשיכי לחשוף אותה לספרים ולקלטות בנושא, והשאירי את הפרסים רק לאחרי ההצלחות, גם אם הן חלקיות (הסכימה לוותר על החיתול, אבל פספסה את השירותים). זאת הזדמנות טובה להדגיש ששיטת הפרסים עובדת טוב אם זוכרים להגדיר מטרות ריאליות וצנועות, ומתקדמים בהדרגה למטרת העל. בהצלחה ליאת

היי ערב טוב רציתי בבקשה להתייעץ יש לי תאומים בני שנה וחצי שנמצאים במעון יום עד לפני חצי שנה היו רגועים לגמרי אך מפסח התאום הגדול התחיל להרביץ ולדחוף ילדים בחדר שהוא שוהה וכן הוא גורר גם את התאום שלו יש לציין שהם יותר מפותחים משאר הילדים בחדר שכולם ד"א בני גלם אני לא יודעת איך להתמודד עם העניין שכן בתקופה האחרונה אני מקבלת הרבה טל' מהמטפלת שרוצה שאבוא וארה כיצד הוא מתנהג אין לי גיבוי ממנהלת המעון אשר לא מעודדת את המטפלת למציאת פיתרון אלה מפנה אותה אלי אע"פ שאני עד השעה 5 בעבודה ככשאלתי את המטפלת האם יכול להיות שמשעמם לו היא אמרה שיתכן שכן האם תוכלי לעזור לי במציאת פיתרון אני חייבת לציין שבעלי הגיע היום למעון ובמקום שיהיה בחדר שלו לקחו אותו לחדר של הילד הגדולח יותר בן ה3.5 שגם הוא נמצא באותו מעון אך בחדר אחר ואני נורא כעסתי על זה האם זה מוצדק וכיצד אפשר לעזור למטפלת ולילד שלי

שלום רב, אני גרושה כמה חודשים (לאחר פרידה של כמה שנים) ויש לנו ילדה מדהימה בת חמש וחצי. גם אני וגם גרוש שלי נמצאים בתוך מערכות יחסים חדשות. חבר שלי עבר לפני שבוע להתגורר איתנו בדירה וחודש הבא (אני מוסרת את הדירה מאחר ומכרנו אותה) אנו נעבור לשכור דירה יחדיו. יש לנו קצת חילוקי דיעות בנוגע לעניין החינוך של בתי.... היא ילדה כמובן כמובן מדהימה וטובה וכו'.... רק שהיא גדלה איתי רוב הזמן לבד (ישנה איתי במיטה כמה שנים טובות - עד לפני שבוע) היא מפונקת מאוד ומאוד דעתנית היא בקיצור מסובבת אותי על האצבע הקטנה שלה , היא הרבה פעמים מדברת בחוצפה, היא לא אוהבת לקבל לא... היא מאוד פגיעה. לחבר שלי ולבתי יש קשר מאוד טוב, היא מאוד אוהבת אותו משחקת איתו, נכנסת לשיחות נפש איתו בקיצור היא מאוד שמחה שהוא גר איתנו. למרות כל זה, היא עוברת איזו תקופה מאוד קשה מבחינת גבר שגר איתנו פתאום (היא לא רגילה לעוד אדם בבית חוץ מאשר אני והיא כבר שנים) היא עברה לישון במיטה שלה ומאוד קשה לה (והאמת גם לי :) היא עולה לכיתה א' ... אני מאוד רכה איתה ולא תמיד הייתי מעמידה אותה במקום על דברים מסויימים, חבר שלי מעיר לה על דברים והיא לפעמים מקבלת ולפעמים נפגעת ובוכה, אתמול היא בכתה שאני תמיד בצד שלו וכו'.... ואז התחיל ויכוח ביני ובין חבר שלי על הנושא לאחר שהיא נרדמה כמובן.... שאנחנו לא חושבים ממש אותו הדבר בנושא החינוך שלה הוא טוען שאני מוותרת לה כל הזמן ושאני כמו בובה על חוטים שלה... (אני מודעת לזה שהיא צריכה קצת יותר משמעמת אין לי ספק בזה) רק שאני טוענת שהזמן הזה זה לא זמן לחינוך אלא לתת לה להסתגל והוא טוען שצריך לשלב הכל יחד ושזה רק יעצב אותה ויחזק אותה.. אני מרחמת עליה מאוד כואב לי שהיא עוברת כלכלך הרבה דברים גם מהצד שלי וגם מהצד של אבא שלה שגר עם חברה שלו גם ולא יודעת איך להתייחס לכל זה מבחינת חינוך וגם חבר שלי נמצא במצב שלא בטוח מה להעיר ומה לא כי אני לא נותנת לו יותר מדי. בנוסף דבר חשוב שמלחיץ אותי זה שיש לה פתאום התקפי חרדה כאלה שהיא מרגישה שהיא הולכת להקיא זה כבר כמה ימים טובים כך..... אנא אשמח לקבל עזרה תודה רבה יפעת

שלום שרי, ילדים בני שנה וחצי עדיין אינם יכולים לווסת גילויים של תסכול וכעס, ולכן הם נוטים להיות תוקפניים יותר בתגובותיהם. מעון-יום טוב ומקצועי, דהיינו כזה המותאם לאוכלוסיית היעד שלו, אמור להכיל התנהגויות מהסוג שאת מתארת, מבלי להטריח את ההורים באמצע יום העבודה. מעון כזה חייב לשמור על יחס נכון בין מס' הילדים למס' אנשי הצוות, ולהשגיח בשבע עיניים על הילדים, מפני עצמם ומפני חבריהם. הרחקת הילד לחדר אחר יכולה להיות לפעמים אקט חינוכי ונכון ולפעמים פעולה מזיקה - הכל תלוי בהקשר, בדרך בה זה נעשה ובאיכות הקשר שבין הילד למטפלת שלו. כאם, עליך לוודא שבנך נמצא במסגרת טובה, רצוי כזו עם פיקוח, ועם אנשי צוות בהם את יכולה לבטוח. מעבר לכל זה, תוכלי לקרוא לא מעט, גם כאן בפורום, על דרכי תגובה הולמות למצבים של תוקפנות גולמית מהסוג שאת מתארת. לא מזמן כתב לכאן אב, על "תאומים בני שנה - בעיות התנהגותיות" (ראי בדף זה, כמה קומות מתחתייך). בהצלחה ליאת

ילדה בת ה-15 מסרבת התערבות של ההורים בכל הקשור לבי"ס. החלטנו להעביר לה את האחריות כפי שביקשה והתוצאות לא היו טובות. היא הבריזה המון, לא השלימה עבודות ושעורי בית, לא קמה בזמן, והרבה פעמים אף נרדמה בכיתה. לא הסכימה לקבל שעורים פרטיים ועתה חייבת לעבור מבחני מעבר. ציוניה בהרבה מקצועות לא היו טובים. מה לעשות כדי שהיא תבין שההשקעה צריכה לבוא ממנה ושהיא לטובתה? בי"ס אינו מעונין להחזיקה במצב כזה. אשמח לרעיונות איך להפחית קונפליקטים ולהעביר האחריות אליה.

שלום רב, אני קוראת שוב ושוב את דברייך, ותוהה איך נראתה "העברת האחריות אליה" וכמה זמן נמשך ה'דיל'. כהורים, עלינו לזגזג לעיתים קרובות בין הצורך להשגיח ולשמור על גבולות לבין הצורך לאפשר עצמאות ולקיחת אחריות. כרגע, בתך מתמודדת עם תוצאות התנהגותה, ואין לי ספק שהייתה מעדיפה להימנע ממבחני המעבר. כהורים, עליכם להכתיב את כללי המסגרת בכל הנוגע לנוכחות בביה"ס: חובה להגיע לבית הספר, לצאת מהבית בזמן, ולכן גם ללכת לישון בשעה סבירה. מבחינתכם, חשוב לגלות מעורבות, להיות בקשר עם הצוות החינוכי, ולספק את התנאים הבסיסיים ללמידה (כולל מתן עזרה, אם צריך). כל מה שמעבר לכך אינו בתחום אחריותכם: אין טעם לבדוק שיעורים, לנדנד לה על הכנת עבודות, או להכריח אותה להגיע למורה פרטית בניגוד לרצונה. המציאות כרגע מעידה על כך שמשהו לא טוב קורה לה, ויתכן שהחרדה שלכם מהתדרדרות במצבה האקדמי מפריעה לכם לראות את המצוקה שלה בזירות אחרות. יכול להיות שהקונפליקט ביניכם רק מחמיר את מצבה עוד. לכן, הייתי מציעה להניח קצת לעניין הלימודי ("אנחנו מצטערים שנדפק לך החופש עם המבחנים האלה, אבל יותר חשובים לנו היחסים איתך ומה שקורה לך"), מתוך ניסיון להתקרב אליה ולשמור על ערוצי תקשורת פתוחים. כדאי לזכור שבגיל 15 המוטיבציה ללימודים לא מי יודע מה גבוהה, ועניינים אחרים - כמו קשרים בינאישיים וחברתיים - נכנסים לתמונה. כדי שתהיה פניו?ת ללמידה, רצוי שגם ההיבטים הללו יקבלו מענה והקשבה בבית. לימודים תמיד אפשר להשלים והישגים אפשר לשפר. דימוי עצמי ותחושת ערך שבריריים הרבה יותר, וגם להם יש להקדיש תשומות הוריות של מחשבה ורצון טוב. בהצלחה ליאת

ליאת, שלום תודה רבה על עזרתך. אני אמרתי לבתי לאחר שקראו לנו מבית ספר, ואמרתי לה שיותר חשוב לי היחסים בינינו ואם היא רוצה לעבור לבית ספר שפחות דורש אכבד את רצונה. אבל, אמרתי לה גם, שאם היא בוחרת להישאר איפה שהיא עתה, אתן לה את כל העזרה והתמיכה שהיא צריכה. היא רוצה להצליח אבל דברים צדדיים יותר מענינים אותה, ולא רואה את הבגרות שלה בהבנה שכדי להצליח חייבים להשקיעה! מה עלי לעשות כדי לצמצם את הפער בין הרצון לתוצאה של ההצלחה עצמה? הבעיה היא שהיא ישנה פעמיים בשבוע בבי"ס ואין לי את היכולת לבדוק באיזו שעה היא הולכת לישון ומתי קמה לשיעורים? ואם היא לא אחראית מספיק כדי שיהיה לה משמעת עצמית, אז מה לעשות??להוציא אותה בכל מקרה ממסגרת כזו?? אשמח מאד לקבל הדרכתך. תודה על הכל!!!

שלום רב! הבת שלי בת 3, שהיתה בגיל 7 חודשים בעקבות חום גילו רפלוקס בדרכי השתן בדרגה 2, היא לקחה צפורל עד לפני פחות קצת משנה. אנחנו במעקב. בספטמבר הקרוב היא הולכת לגן(משהיא נולדה היא איתי בבית) ואני מנסה לגמול אותה מטיטולים, היא רוצה להיגמל אבל לא מוכנה לעשות לא בשירותים ולא בסיר, ביומיים הראשונים היא פספסה במכנסיים ועכשיו היא מתאפקת אפילו כמה שעות וכשיש לה קקי היא פשוט לוחצת עלי לשים לה טיטול, בהתיעצות עם הרופאה שלה נאמר לי להחזיר לה טיטול כי זה לא בריא לה אסור לה להתאפק מחשש לעברה עם הרפלוקס, כרגע אני מודאגת בקשר לגן ואני כואב לי שהיא מתאפקת אז אני שמה לה טיטול . אבל מה יהיה בגן ככל שידוע לי אי אפשר להביא לגן ילד עם טיטול בבקשה צריכה עזרה דחוף. תודה

שלום רב, האזהרה של הרופאה נשמעת חשובה ורלוונטית מאד, ועם זאת אין לי ספק שאין כוונתה שהילדה תישאר לנצח עם חיתול. אני מציעה לך ליצור שוב קשר עם הרופאה, ולקבל ממנה הנחיות מה בדיוק מותר ואסור לגביה. גיל שלוש הוא בהחלט גיל בו אפשר לבקש מילד שיתוף פעולה. היא יודעת היטב מה נדרש ממנה, ויכולה להבין גם את הרציונל מאחורי הדברים. לתחושתי, מעורבת כאן גם הרבה חרדה שלך, וכדאי להיות ערים לזה. אני ממליצה על הפסקה של שבוע שבועיים, בה תחזירי אותה לטיטולים באופן מלא. בתום שבועיים, תוכלי לומר לה שאת מסלקת את הטיטולים מהבית "כי היא מאד גדולה כבר", ולומר לה שההתאפקות עם פיפי לא בריאה לה. תוכלי לומר מפורשות שאת יודעת שזה לא קל לה, ושאת יודעת שיהיו פיספוסים (אותם תקבלי בהבנה) אבל את סומכת עליה שבסוף היא תצליח. נסי להיעזר בספרים ובקלטות שנמצאות בשוק בשפע, ולגלות ביטחון ושלווה סביב זה. אני מביאה בחשבון את הפרידה הקרובה, שתהיה בעצם ראשונה עבורכן, ומשוכנעת שלפחות חלק מהחשש והדאגה מפניה מתגנב גם אל סיפור הגמילה. שווה לחשוב ולהכיר גם באפשרות הזו ולטפל בה, לפחות בינך לבינך. בהצלחה ליאת

שלום בתי בת ה-6 סובלת מחרדות רבות ועניין זה מטריד אותנו מאד. היא פוחדת מאד ממים, גם באמבטיה וגם בבריכה, נכנסת להיסטריה אם טיפת מים נכנסת לה לעיניים במקלחת ובבריכה מוכנה להיות רק בבריכת הפעוטות כי פוחדת מטביעה, גם אם אני או בעלי מבטיחים לשמור עליה ולהיות לידה. מפחדת כשאני מבשלת משהו על הגז, חרדה שמא תהיה שריפה או שיקרה משהו, חושבת הרבה על מוות, שואלת הרבה שאלות על מוות שמראות על חרדה קשה. אני מאד מודאגת ולא מבינה מאין זה נובע. נוסף לכך, היא לא ישנה טוב בלילות, מתעוררת מספר רב של פעמים כיוון שחולמת על מכשפות או על דברים רעים אחרים. מה אני יכולה לעשות על מנת לגרום לה לחשוב חיובי ולהוריד ממנה את כל הפחדים?

שלום גלי, פחדי המוות נוכחים מאד בגילאי 5-6-7, כאשר המודעות אליו גוברת בהתאמה להתפתחות הקוגניטיבית. הילדים, בעיקר הנבונים שבהם, מפתחים דאגה רבה לשלמות הגוף, בין השאר הודות להבנה כי אינו חסין. את מתארת תגובה פובית למים, אך גם פחדים נוספים מ'התפוצצות' שאינה בשליטתה. לטעמי, מדובר בעוצמת חרדה שמצדיקה התייעצות עם גורם מקצועי. אני ממליצה מאד על מרפאת החרדה בביה"ח שניידר, שיודעת לתת מענה קוגניטיבי-התנהגותי לילדים צעירים. מבחינתך, בבית, מוטב להימנע מלהיסחף לדאגת היתר שלה. במקום זאת, אפשר לגלות הבנה ואמפתיה, מבלי לזכות אותה בתשומת לב מיוחדת, ברחמים או בפינוק-פיצוי. כשהפחדים גואים, נוכחות הורית שקטה ובטוחה יכולה להיות מענה מדויק ונכון, במיוחד בלילה אחרי חלום רע, אך לא רק. לפעמים הורים מתקשים לבסס עמדה כזו, וזו עוד סיבה לפנות ולהיעזר בגורם מקצועי. בברכה ליאת

שלום רב בני מחונן ונתקל השנה בכתה ו יותר מבעבר בבעיות חברתיות, הדבר בצרוף מורה מאד לא רגישה גרמו להדרדרות בביטחונו העצמי לקראת המעבר לחטיבה. כיצד אוכל לעזור לו? האם יש ספרים בנושא? או יעוץ טוב לילד.

שלום רב, קשיים חברתיים הם חלק ממערך ההתמודדויות של הילדים המחוננים. לא מזמן התפרסמה כתבה בנושא, המפרטת סיבות אפשריות לכך- http://health.walla.co.il/?w=/5036/1499567 קשה להעריך על סמך המידע המועט שאת נותנת כאן, מה המקור לקשיים ולאן לכוון את מאמצי ההתערבות. תוכלי, כמובן לנסות ולהרחיב, לתאר באיזו מסגרת בנך לומד, ואיך מתבטאות הבעיות שלו. אם את מרגישה שהוא מפתח מצוקה רגשית ניכרת, שווה להגיע להתייעצות עם פסיכולוג קליני של ילדים ונוער, ולשקול דרכי התמודדות יעילות. בברכה ליאת

ליאת שלום רב, ראשית תודה על תשובתך, את המאמר היפה כבר קראתי בעבר ואכן בני יש לו את הקשיים הצפויים הוא נתפס כמתנשא וכמוזר על ילדים אחרים. השנה הבעיה הועצמה, תרמה לכך מורה לא רגישה שהבליטה את הבעיות וניסתה משום מה להוכיח כי אינו מושלם, זאת למרות שמעולם איש לא טען כך. הלחץ הקשה שהופעל עליו גרם לו ליצור מערך של תגובות מאד לא רגישות לילדים האחרים, הוא מריר כלפיהם, חש בחוסר הצדק ביחס של המורים כלפיו וכך הוא מדי פעם מציק לילדים לעיתים ההצקה היא במטרה להתחבר איתם. אני חשה שיש לעזור לו בתחום של קריאה נכונה של מצב חברתי ולדעת כיצד להגיב. עלי לציין שהוא מסתדר היטב עם ילדים גדולים ממנו, עם מבוגרים ועם ילדים מחוננים. אך כיצד מלמדים אותו את כללי החיברות בחברה רגילה, הרי אלה הם האנשים בהם יתקל בחיי היום יום. אגב, הוא לומד ביום ההעשרה למחוננים ומחכה ליום הזה כל השבוע. ניסיתי למצוא כיתת מחוננים אך אין באזור שלנו ואני לא בטוחה שכדאי לשים ילד בגיל 12 בהסעות למקום רחוק. בימים אלה אני מחפשת יעוץ באזור. אך האם בכל זאת תוכלי להמליץ לי על מאמרים וספרים שיוכלו להדריך אותי כאם כיצד אוכל לעזור לו. בברכה אמא של ילד

שלום, אני מחפשת פסיכולוגית קלינית לילדי. אני מחפשת פסיכולוגית קלינית מעולה, "עם קבלות" , מישהי שבאמת תוכל לעזור לנו. אם יש מישהי דרך קופ"ח כללית, נהדר . אם לא גם מישהי פרטית בתנאי שתהיה מעולה. תודה.

שלום ליאת, לצערי איני מכירה פסיכולוגית ילדים בפתח תקווה. נסי לבדוק עם רופא הילדים שלכם. לפעמים הם מקור טוב למדי למידע מהסוג שאת מבקשת. בהצלחה ליאת

שלום לך, בני בן שנה וחצי, תינוק חכם, מבטא את עצמו, מדבר יחסית יפה לגילו ומקבל תשומת לב ואהבה ללא הפסקה. לאחרונה הוא "למד" דבר חדש, כאשר שמים אותו במיטה בעודו ער ואינו רוצה לישון או לחלופין מתעורר באמצע הלילה ובוכה יותר מדקה ולא ניגשים אליו הוא מכניס אצבע אל תוך הפה ומקיא בכוונה. הוא חוזר על המעשה הזה גם לפנינו ומדגים כיצד הוא עושה זאת. הערנו לו והסברנו ש"אסור" ו"לא מרשים" וכעסנו והוצאנו את ידו מפיו אך זה לא עוזר והוא עושה זאת כל פעם פשוט כדי לעשות "דווקא". יש לציין כי כאשר הוא משחק יפה או בכלל מתנהג יפה אני מציינת זאת בפניו על מנת שיקבל חיזוק חיובי להתנהגות תקינה. מה ניתן לעשות כדי למנוע התנהגות זו?

שלום רב, הקאה מכוונת ויזומה ע"י התינוק יכולה להיות, באמת, דרך להביא אתכם אליו ולזכות אגב כך בטיפול המסור השמור למצבים כאלה. לכן, עד כמה שזה יישמע קשה, יש לשנן לעצמנו שההקאה אינה ביטוי למחלה ואינה מסכנת את הילד, ולצמצם ככל האפשר 'רווחים' אפשריים מההקאה. מאחר וזה בהחלט לא פשוט, אני מציעה לכם, ההורים, לעשות 'תורנות', לגשת אליו (רק אחד מכם בכל פעם), לנקות אותו ואת סביבתו ללא כל תגובה מיוחדת, רצוי גם ללא דיבורים. חשוב לא לכעוס, לא לפנק, לא להסביר או לפתח שיחה מכל סוג שהוא. את השיחות הנעימות יש להשאיר לשעת ההשכבה בלבד. ככל שתהיו טכניים וענייניים כך גובר הסיכוי שההתנהגות הזו תאבד מערכה עבורו ותיפסק. אשמח לשמוע איך מתקדם. אני יודעת שזו משימה קשה, אבל היא אפשרית. בהצלחה ליאת

היי אותה בעיה עם גוזל בן 1.9 במקום אצבעות אז פשוט למד להשתעל נורא חזק ולגרות את הגרון עד הקאה. לא מצליחה לעשות איתו תהליכים של שינה/גמילה בגלל זה....זה התחיל מגיל צעיר יותר

בס"ד יש לי אחות קטנה בת 13 אבל כבר מלפני שנתיים נכנס לה פחד בראש פחד מלהיחנק מאוכל זה קרה כשהיא ראתה בטלוויזיה חדשות על ילד שנחנק מענבים ובדיוק יום למחרת ראתה גם את אחותי הגדולה נחנקת מגבינה של טוסט, היא הבינה שאפשר להיחנק והפסיקה לאכול. היא הייתה שנה בבי"הח תל השומר במחלקה של הפרעות אכילה הגיעה למצב שהיא אוכלת, חזרה הביתה ואחרי בערך חודשיים שלוש הפחד חזר לה. ועכשיו בכלל היא הבינה שיש את קנה הנשימה ועכשיו זה לא רק הפחד שאם יתקע לה משהו בגרון אלא בכלל אם יכנס חתיכה של אוכל לקנה הנשימה אז בכלל אין דרך חזרה. ועכשיו לדבר היותר מטורף שאחרי שדיברתי איתה בשביל לנסות לעזור לה אז הקשבתי לה לכל הפחד שלה לסיבות שלה ופתאום הבנתי שוואלה היא צודקת אפשר להיחנק ועכשיו אני גם בגלגל בחור בן 23 מפחד לאכול אני מכריח את עצמי לאכול לפחות ארוחה אחת ביום בגלל זה אני מחזיק מעמד אבל כשאני חושב על זה אז.......עד מתי המחשבה הזאת של להיחנק מאוכל תישאר לנו בראש אני כבר שכחתי איך אוכלים איך לועסים אני מחכה עד שאותו מאכל שהכנסתי לפה יהפוך למים ורק אז בולע. הדבר המטורף שאף אחד לא יודע על זה ולא מצליחים להבין איך אני מבין אותה (את אחותי) והיא גם לא יודעת איך אני יודע מה עובר לה בראש ובזמן שאני מחפש איך לעזור לה אני צריך לעזור לעצמי. בבקשה מה לעשות?

שלום אלי, המצב שאתה מתאר 'מריח' כמו הפרעת חרדה, ספק פוביה ספק OCD, שצריך ואפשר לטפל בו. אני ממליצה מאד להגיע לפסיכיאטר או פסיכולוג קליני, וללמוד טכניקות של שליטה בחרדה. אחרי הכל, כולנו פוחדים להיחנק, ובכל זאת, רובנו מצליחים לאכול מבלי להיתפס לכל ה'חס וחלילות' האפשריים. המחשבה הקטסטרופלית אופיינית מאד להפרעות חרדה (שלעיתים קרובות משותפות ליותר מבן משפחה אחד), והטיפול מתמקד בטכניקות לשלוט במחשבה המפחידה ולהחזיר אותה לממדיה הריאליים. פנה לקבל עזרה והחזר לעצמך איכות חיים. בהצלחה ליאת

שלום, אני מבקשת את המלצתך על פסיכולוג/ית מאזור השרון (כפר-סבא, רעננה, הוד השרון) לילד בן 9 הסובל מבעיות חברתיות בבי"ס. ילד שזקוק להעצמה ולהכוונה בהתמודדות מול קבוצת ילדים בני גילו-בני כיתתו. אני אודה לך מאוד על תשובתך המהירה על מנת שנוכל להתחיל בתהליך לפני פתיחת שנת הלימודים. בתודה מראש, מיכל

שלום מיכל, שלחתי לך המלצה למייל האישי בהצלחה ליאת

ליאת שלום, יש לי שאלה שמטרידה אותי מאוד- יש לי בן שהוא כמעט בן 6 ובתקופה האחרונה כל נושא המיניות מעסיק אותו מאוד. הוא נוגע לאחיו הקטן בפין: ביקש מאחיו לגעת לו והוא נגע לאחיו (תוך צחוק) ,סיפר לי שבגן ילדה הראתה לו את התחתונים שלה .אני ממש מודאגת...!!!! מה קורה עם זה האם זה נורמלי לגילו ? איך אני כאם אמורה להגיב על כך?

שלום הילה, הסקרנות סביב הגוף ואיבריו המוצנעים בהחלט טבעית ונורמלית בגילו, ואין לראות בה משהו חריג. עם זאת, דווקא מול פרץ הסקרנות הגואה, עלינו לחזור ולהדגיש כי האיברים האינטימיים, שלנו ושל האחרים, חייבים להיות מחוץ לתחום ראייתם ומגעם של אנשים אחרים, גם אם הם ילדים. בברכה ליאת

היי, יש לי ילדה בת 7 שבסיטואציות מסויימות מכה ילדים אחרים. אני מעוניין בהמלצה על פסיכולוג/ית שיוכל לבצע אבחון ובמידת הצורך טיפול. תודה! [email protected]

שלום לך, אנא, צייני אזור מגורים. תודה ליאת

הרצליה-רמת השרון. תודה!

היי, יש לי נסיכה קטנה בת 4.5 שנולדה עם מום מולד באוזן{שנקרא מיקרוטיה ומשמעו אוזן קטנה יותר בגודלה וצורתה שונה מהאוזן השניה}. היא עדיין אינה מודעת לבעיה הזו.והיום,אחת הילדות בגן שאלה אותי בבוקר,בנוכחות הילדה שלי, "מה יש לילדה שלך באוזן??ואני קצת בלעתי את הרוק מכיוון שעדיין לא הייתי מוכנה לשאלה הזו ואחכ אמרתי לה ש"כך היא נולדה" ומיד העברתי נושא.הילדה שלי באותו הרגע שחברתה שאלה את השאלה,מיששה את האוזן ולא ככ הבינה. זהו.הגיע רגע ההתמודדות עם הבעיה.איך מספרים לה????בדרך שהכי תקנה לה בטחון והכי פחות תפגע בה??? אשמח לעזרתך...

שלום קרן, מום מולד, בעיקר כשהוא בולט לעין, מוטב שיהיה בתודעתו של הילד מיום שהוא עומד על דעתו. כלומר - לפחות בעיני - אנחנו כבר באיחור... כמי שמכירה את הנושא היטב, ומקרוב, למדתי שככל שמוקדם יותר - כך טוב יותר. לשאלתך "איך מספרים?" התשובה שלי פשוטה נורא: בעברית! אני מתכוונת לכך שהאמת כפשוטה היא הדרך הטובה ביותר לעשות זאת. "כשיצאת מהבטן של אמא, ראו שאוזן אחת קטנה יותר ושונה מהאוזן השניה. הרופאים הסבירו לנו שיש ילדים שנולדים ככה, אבל מעבר לזה הם ילדים בריאים ונחמדים, כמו כולם. הנה, את יכולה לנסות ולהסתכל יחד איתי בראי, ולראות שיש הבדל בין האוזן הזאת לאוזן השניה. רוב הזמן אנשים לא שמים לב לזה, אבל לפעמים כן. תוכלי להסביר להם שקוראים לזה 'מיקרוטיה'." תוכלי להוסיף ולומר משהו על טיפול (אם יש) או על העובדה שתצטרך לחיות עם זה תמיד. "הרופאים אומרים שאפשר/אי אפשר לטפל בזה, וזה אומר ש...". רצוי לא להנחית את זה כרעם ביום בהיר, אלא לחכות להזדמנות מתאימה. למשל כשאת מנקה לה את האוזניים אחרי מקלחת, או כשאת מסרקת אותה, או בעקבות ההערה ההיא ("זוכרת שעדי שאלה אותך בגן מה יש לך באוזן? את יודעת למה היא התכוונה? אולי זאת באמת הזדמנות לספר לך על זה קצת..."). חלק חשוב מהאופן בו ילדתך תוכל לקבל את הבשורה ואת עצמה, הוא - כמו תמיד - האופן בו את עצמך תציגי את הדברים. הימנעי מדרמה מיוחדת או מרחמים. ככל שתתייחסו לזה כאל עובדה פשוטה, כך גם היא תוכל לראות בזה עניין שולי, שחשיבותו לדימוי העצמי קטנה, אם בכלל. אם, לעומת זאת, יהיה עליה לעבור פרוצדורות רפואיות בעתיד, כדאי יהיה לדבר גם על כך. אם את מרגישה שאת מתקשה לעשות זאת כמו שצריך, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים לצורך הדרכה קצרה. בהצלחה ליאת

היי ליאת.. תודה רבה על התשובה הנרחבת. עזרת לי מאוד.הבוקר סיפרתי לה וזה עבר חלק למדי.. מקווה שהעתיד לא יביא עימו התמודדויות קשות..ואם כן שנצלח גם אותם.. שוב תודה, קרן

שלום קרן אני אמא לתינוק קטן ואנחנו מתמודדים עם אותה הבעיה האם תוכלי לתת לנו כמה עצות לגבי המצב והטיפול הקיים? בעיקר אנחנו דואגים מפגיעה בשמיעה ומדימוי עצמי ...

היי מרי, אני לא בטוחה שקרן רואה את פנייתך. נסי לנסח אליה קריאה חדשה, בראש הפורום, ולראות אם היא כאן כדי להשיב לך. השאירי את הכותרת כך, כדי שתזמין אותה לקרוא. בהצלחה ליאת

מה שלומך? (זוכרת אותי ?. ש' מהפורום השכן..) סבתא שלי נפטרה הבוקר. ילדי שכמעט בן 6 היה מאודדד קשור אלייה . גם אני .קשה לי . אבל אני פה.. הפעם בשביל הילד .. איך מסבירים לילד על מוות?אבדן? פרידה? שדמות קרובה כבר לא תהייה? איך לא מעבירים אלייו את התסכולים והכאב מהאובדן האישי שבי? נעים שאת פה.יום קשה שלי .. אולי אצליח לקחת ממך קצת צידה לדרך.. כמו הימים של פעם. מחבקת אותך. שרית

שלום שרית, צר לי לפגוש אותך דווקא בנסיבות עצובות אלה. לאבד אדם קרוב ואהוב זה תמיד קשה ועצוב. ילד בגיל 6 כבר מכיר בקיומו של המוות, ולכן השיח יכול להיות מוקדש דווקא לסבתא עצמה, לעיבוד הפרידה ממנה, ולאוורור הרגשות שמותה מעורר בכם. תוכלי לומר לו שסבתא מתה כי הייתה חולה/זקנה/חלשה, תוך שאת נצמדת ככל האפשר לאמת. תוכלי לומר שמי שמת אינו מרגיש דבר, ששום דבר לא כואב לו, ושגופו נקבר בבית הקברות. רצוי לאפשר לו לבטא את כל הרגשות שמתעוררים בו, כולל עצב או פחד. אני ממליצה מאד על השתתפותו של הילד במפגשים המשפחתיים בזמן השבעה, תוך שהוא נעזר בצוותא המשפחתית לחיזוק ותמיכה. זכרי שמה שעוזר לנו, המבוגרים, בוודאי עוזר גם לקטנים. אפשרי לו לשאול שאלות, ותני לו תשובות כנות ככל שתוכלי. מותר להגיד גם "אני לא יודעת או מבינה הכל". אפשר להסתכל יחד בתמונות, לצייר ציור שיזכיר את סבתא או יבטא את הרגשתו. תוכלי לומר לו שבעוד זמן מה, אם ירצה, תוכלו לבקר בקבר של סבתא, ולהניח עליו עציץ פורח או אבן קטנה. יש די הרבה ספרי ילדים שעוסקים בנושא, וגם בהם ניתן להיעזר. מקוה שלא תדעו עוד צער ליאת

בכורי בן ה-12 צפה באחד הפורומים של מגיה שחורה וכיו"ב אודות האגדה על בלאדי מרי (שאם מביטים במראה ואומרים 5 פעמים את המילה בלאדי מרי קורה משהו רע) בקיצור הילד מסתובב עם הסיפור בבטן כבר שבוע ימים מתוכן היה חולה יומיים (לא יודע אם קשור לזה )והיום נשבר והתקשר לבת זוגתי (אימו) ובכה שאינו מצליח שלא לחשוב על משהו רע והוא חושש לספר לה . אני פתחתי במקרה בראשית דברי כי עזבתי את עבודתי היום בעקבות שיחת עדכון מאשתי והגעתי הביתה מסיבה "אחרת" ודובבתי אותו בעדינות לספר לי . תהליך הדיבוב עצמו ארך לסירוגין כ7-8 שעות של שהייה משותפת ובעדינות עכשיו הסיפור עצמו הילד הסתובב שבוע שלם בבטן מבלי לומר לנו אודות הקריאה של האגדה הזו החמור הוא שהילד האמין בכך ולא רצה לספר לנו כי פחד "שנוכיח" לו שזה שטות ונבצע זאת מול מראה ולא יקרה כלום. הוא עצמו הגיע בינו לבינו לתובנה שזו אכן שטות ובכל זאת פחד לספר לנו שמה ננסה (ע"מ להוכיח לו) אני מנגד הסברתי לו שלא אנסה ושירגיש בנוח לספר לי ...הסברתי לו שאני כן אסביר לו מדעית שזה לא יכול להיות מבלי לנסות . מה עלינו לעשות הכל טרי ואנו כהורים מאוד מודאגים (אני האבא- מודאג במיוחד מאחר ואחות של אשתי סובלת ממחלת נפש שהתפתחה אצלה בערך בגיל זהה) רקע על הילד בכור ולו אחות בכיתה ב בוגר כיתה ו , ילד טוב ומקובל בחברה מאוד מוכשר עם זאת רגיש ומאוד קשור לאימו ..אנוכי ובעונותי טרוד בבעיות פרנסה ונעדר מהבית שעות רבות . המצב בבית רגיל זוג נשוי המנהל אורח חיים רגיל הדבר שהכי מטריד אותי הוא שבנינו ילד מוכשר וחכם יכול להאמין אפילו לרגע אחד שדבר כזה יכול להיות (הוא הסתובב עם זה בבטן שבועיים) מה אדם נורמלי לא היה חושב על זה אפילו לא לשנייה . לאחר הדיבוב הגענו הביתה פתחנו גוגל נכנסנו לויקפדיה ונתתי לו לקרוא מה זה בלאדי מרי (המשקה ומה הרקע לכל הבולשיט (כך ציירתי זאת בפניו). אנחנו רק בתחילת הסיפור מה לעשות? אשמח לשמוע גם מנסיונם של אחרים . תודה הורים אוהבים ודואגים נ.ב צר לי אם כתבתי ללא סדר כרונולוגי אני פשוט בסערה עדיין מכל הסיפור תודה

שלום רב, ראשית, אודה כי לא הכרתי את האגדה על 'בלאדי מרי', ומתוך סקרנות ערכתי חיפוש קצר באינטרנט. די הופתעתי למצוא את הסיפור באחד הפורומים של פורטל "טיפו" שנחשב ידידותי לילדים ונוער. באמת אגדה מצמררת... בגיל 12 ילדים כבר יודעים היטב את ההבדל בין מציאות לדמיון. אבל לא תמיד הצרות נגמרות כאן. מתבגרים צעירים (ובעצם גם לא מעט מבוגרים), דווקא בשל היכולת החדשה יחסית להתמודד עם רעיונות מופשטים, אך ללא ניסיון החיים שישחק את תמימותם, נוטים ללכת שבי אחרי סיפורים 'רוחניים', מיסטיים ועל טבעיים. צ'יזבטים, סרטי אימה ומדע בדיוני מככבים על המסכי הידאו והמחשב של מתבגרים צעירים, מלהיבים את חלקם, ומבהילים עד מוות את האחרים. תגובתו של בנך היא תגובה נורמלית של ילד מפוחד (אני מכירה הרבה מאד מבוגרים שלא היו מוכנים לעמוד בניסיון של המראה...), ואין לראות בה רמז למחלת נפש כלשהי (לא ברור לי הקישור המוזר שעשיתם למקרה המשפחתי). אני חושבת שמלבד הדאגה המופרזת, נהגת נכון מאד, כשהובלת אותו חזרה אל תוך גבולות ההיגיון. לפעמים די במידע פשוט המעוגן במקור מהימן כדי להרגיע ילד מבוהל. ואם אתה מתפלא איך 'אדם נורמלי' נגרר לאמונות מהסוג שאתה מכנה "בולשיט", חפש בגוגל ותגלה כמה הרבה קוראים בקפה, בקלפים, במספרים, בכוכבים, מציעים את מרכולתם לכל דורש. משונה, אבל אנושי מאד. ועוד משהו קטן - אני ממליצה לשוחח עם הילד עוד קצת בנושא, לעזור לו להכיר בכך שנושאים כאלה מעוררים אצלו חרדה מיותרת, ולהמליץ לו לוותר על הז'אנר. לפחות לטעמי, ההפסד אינו גדול מדי בברכה ליאת

ליאת המון תודה על העזרה בלי קשר הלכתי אמש לפסיכולוגית לייעוץ וכעת בני נמצא אצלה אני מאוד מקווה שהכל בסדר איתו ושהדברים יסתדרו והוא ישוב לעצמו כמה שיותר מהר (באשר לקשר המשפחתי מדובר ב"פצע" כשקורה מקרה מעין זה במעגל הקרוב ביותר זה ממש לגעת בפצע מכאן אני (וגם הפסיכולוגית איתה נועצנו)הגענו לתשובה שלקחתי את זה כך ..."ללחוץ על היבלת" שוב תודה על התשובה מי ייתן ותבורכי על העזרה אותה את נותנת כאן על זה נאמר כל המציל נ פ ש אחת בישראל כאילו הציל עולם מלא ..ואת מצילה עולמות רבים ישר כח

בני בן 8.5 צפה בסרטים פורנוגרפיים של הומואים לפני כשנה כאשר גיליתי זאת ניסיתי להבין מה הפשר והוא טען כי ישנם בליבו גמדים קטנים שמכריחים אותו לצפות בזה והוא לא יכול לעמוד נגדם כי הם מכריחים אותו והוא לא יודע איך לנהוג כי הוא פוחד מהם מאז חסמתי אתרים. לפני כשבוע בזמן שהתארח בבית קרובים הוא שוב צפה בסרטים אלו כאשר נודע לי שוחחתי איתו שוב והוא חזר על סיפור הקולות בלב והוא הוסיף כי הם מאיימים להרוג אותו והוא פשוט פוחד נורא ואין לו שליטה כמו כן הוא טען כי ילדים בבית הספר לועגים לו וקוראים לו הומו ולכן רצה לראות מה זה . כיצד ילדים מסוגלים לראות חומר כ"כ מזעזע בגיל כה צעיר? אני רוצה לציין כי הוא בן יחיד בן 3 בנות קשרים מצויינים עם כל בני המשפחה . בבית הספר לעומת זאת יש לו לדעתי בעיות חברתיות הוא לא משחק עם בנים ב"משחקיהם" אלא רק עם בנות כמו כן הוא טוען כי יש לו בעיה והוא מבקש שנעזור לו וכי הוא רוצה טיפול . כיצד עליי לנהוג בדרך הטובה ביותר? {יש לנו חשש כבד כי הוא מגלה נטיות הומוסקסואליות.

שלום רב, בחומרים פורנוגרפיים יש סכנה רבה, שאינה קשורה לנטיות המיניות, אלא דווקא למפגש עם תכנים שילד בן 8-9 עדיין לא יכול להתמודד עמם, כמו אלימות וגריית יתר. טוב עשית כשחסמת את האתרים הללו. עליך להגביר את ההשגחה וגם לשוחח איתו בפתיחות על נזקי הפורנוגרפיה (מבט מעוות על יחסי מין, על תפקוד מיני ועל היחסים בין גברים לנשים). מעבר לכך, בנך מתמודד כרגע עם בלבול סביב זהותו המגדרית. יתכן שהצפייה בחומרים 'הומוסקסואליים' היא חלק מחיפוש אחר אישור ותוקף לתחושות מציפות, שזוכות ללעג או התעלמות בחיי המציאות שלו. לא ברור אם הבלבול העכשווי יתפתח בהכרח להעדפה מינית הומוסקסואלית, וגם אם כן, מוטב לעשות הכל כדי לסייע לו לחיות בשלום עם עצמו ולהפיק מעצמו את המיטב בכל תחומי התפקוד. טיפול זאת בהחלט אופציה, הן כדי לסייע לו בהתמודדויות הרגשיות והחברתיות שלו, והן כדי לעזור לכם לעזור לו ממקום פחות "מזועזע". בהצלחה ליאת

ליאת, את רצינית? הילד לדעתי זועק שמישהו מתעלל בו. "גמדים קטנים"? "מאיימים להרוג אותו"? ילד בן 8 לא מגיע לאתרים ספציפיים כאלה לבד. יכול להיות שהוא לא משחק עם בנים כי הוא מפחד שיעשו לו משהו מאחר ואולי זכר מלמד אותו "כל מיני דברים"? בתור אמא הייתי שואלת אותו מי הגמדים האלה? גדולים כמו אבא, בן דוד, דוד או קטנים כמו x.... לא הייתי הולכת על האופציה של בלבול זהות בגיל הזה במיוחד לאור העובדה שהוא מבקש עזרה למרות שהוא מאויים.אם זו באמת הייתה נטייתו הוא לא היה רואה בזה כמשהו שחורג מהנורמה. הלוואי ואני טועה. הלוואי. אבל חייבים לעשות הכל כדי לשלול.

ליאת שלום רב, מספר שאלות הנוגעות לילדינו התאומים בני שנה וחצי. (בן ובת). 1. בני, בן השנה וחצי, ילד מקסים, חברותי מאוד, צוחק עם אנשים (גם עם זרים), חייכן מאוד, מפותח מאוד מבחינת משחק, עצמאי מאוד עם עיכוב מוטורי (גמישות יתר). הילד משחק יפה, מסתובב לו בבית ופתאום, ללא כל סיבה נראית לעין, וללא כל התגרות - מכה ו/או נושך את אחותו - יש לציין עם חיוך שובבי. כמו כן, ההכאות לא פוסחות גם עלינו, ההורים, על הסבים והסבתות, בני-דודים וכל הבא במגע. יש לציין, שהילד יכול לשחק כל כך יפה, לדוגמה איתי - מלטף, מנשק, משחק בצעצוע משחק משותף - ופתאום זה מגיע, סתירה / נשיכה -תוך כדי חיוך..... ניסינו את כל הדרכים כדי לעצור את התקפות האלימות האלו: א. אמירת לא! תקיף. ב. עונשים קצובים בזמן. ג. הפרדה. כלום לא עוזר - הילד ממשיך בשלו. כמו כן, יש לו קטעים רבים של דווקא. אם אומרים לו לא! התגובה היא דווקא להמשיך באותה הדרך, אם זה כאשר מחליפים לאחותו - דוקא הוא יעזוב את מה שהוא מתעסק בו - ויבוא להרביץ לה. אם אחותו תיקח צעצוע הוא יעזוב את שלו וילך לחטוף את שלה ועוד מיני מקרים... אפילו אם לדוגמה, אחותו נוגעת בחשמל, ואומרים לה לא! היא מתרחקת מייד - אך הוא רץ מהר לכיוון החשמל - סתם כי אמרנו שאסור לגעת שם. כאשר אומרים לו לא, הוא פשוט יעשה דווקא, תוך כדי צחוק וחיוך. ענישה קצרה (כמו לדוגמה דקה-שתיים במיטה) מלווה בבכי מצידו, אך מיד עם סיום הענישה - הוא חוזר להתנהגות זו כאילו מעולם לא נענש. אנחנו ממש מיואשים - וזקוקים לעזרתך והדרכתך כיצד להגיב. 2. האחות, קופצת לה במקום במין קפיצת צפרדע (ללא התנתקות מהסביבה) דקות ארוכות, ופעמים רבות במשך היום (כולל באמצע הלילה!). בהתפתחות הילד, טענו שזה דרכה להירגע - אך אנו מעונינים בצמצום משמעותי את התנהגות מוזרה זו. כמו כן, היא פורצת בבכי קורע לב, ללא כל סיבה (הנמשך זמן רב מאוד). הם עדיין אינם בגן, ויכנסו בקרוב מאוד. אנחנו ממש מפחדים כיצד יסתדרו בגן עם ההתנהגות הזו. ילד אלים שאינו יודע מה זה לא, וילדה שמקפצת לה במקום סתם כך ובוכה ללא הרף..... עזרתך המלומדת בבקשה.......

שלום לך אב, התאומים שלך נמצאים על התפר שבין תינוקות לפעוטות, ולכן לא הייתי ממליצה להיכנס להגדרות כמו "ילד אלים", "בעיות התנהגותיות" או לייחס לו כוונת זדון. פעוטות לקראת סוף שנת חייהם השניה (וגם קצת קודם לכך) חווים קונפליקט ניכר בין המשאלה לעצמאות לבין תחושת מוגבלות גדולה וחוסר אונים. הורים חדי עין יוכלו לחוש בתנועה המתמדת בין גילויים של סקרנות, חקרנות ועצמאות, לבין תגובות תסכול, אכזבה וזעם נוכח התנגשות של רצונות או חוסר יכולת וחוסר הצלחה. לא תמיד אנחנו מצליחים להבחין בתנועה בין שתי הפוזיציות הללו, ולכן זה נראה כמו התקף זדוני שבא כמו משום מקום. כמובן שאין כל טעם בענישה, שכן היכולת הקוגניטיבית של תינוק בגילו עדיין אינה מאפשרת הבנה טובה של הקשר בין אירועים או בין סיבה למסובב. הילד שלכם אינו זדוני או מרושע, והתנהגותו משקפת התפתחות נורמטיבית תואמת גיל. הוא לא עושה לכם 'דווקא', אלא עושה את צעדיו הראשונים בתהליך הנפרדות מתוך המשאלה לעצמאות. כמו שכבר הוזכר כאן רבות, גם היכולת לווסת רגשות עוצמתיים כגון זעם, תסכול, קנאה או אכזבה, מוגבלת מאד בגיל שנה וחצי. זו הסיבה שילדים בגיל זה הם יצורים מאד דחפיים ויצריים, ופורקים את רגשותיהם בצורה גולמית מאד ולא מעודנת. מסיבה זו יש להשגיח על פעוטות כל הזמן, להיות ערים לגילויי תוקפנות (מכות, נשיכות, חטיפות צעצוע, וכד'), ולעצור אותם פיזית, ולא רק מילולית. כשהילד שלכם מרים יד על בני משפחה, אין לאפשר לו זאת. יש לעצור אותו מיד, פיזית, לפני שהוא מכה, לחבק אותו חזק, ולהסיח את דעתו לענין אחר. אין לאפשר פגיעה באחותו או התנהגות שיכולה לסכן את שלומו, ולכן אין ברירה - צריך לדבר פחות ולפעול יותר. לפעמים, מחמת העצלות, אנחנו מנסים את ה"לאאאא!" המפורסם, הנאמר מרחוק, לפעמים בהנגנה שיש בה ממש ציפייה לראות מה יקרה. לרוע המזל, ילדים בגיל שנה וחצי מוצאים את ה"לא" הזה די משעשע, ומתייחסים אליו כאל הזמנה למשחק. הם מפרים את האיסור (מכאן גם החיוך), ובודקים את תגובותינו. לצערי, אין לי בשורות. חינוך הוא עבודה קשה ועקבית, בעיקר עם ילדים אנרגטיים וסקרנים, וככל שתהיו פעילים, אסרטיביים ועקביים בתגובותיכם, כך ייפסקו בהדרגה הפרות הגבול. אשר להתנהגותה של בתך - על פניו, לא נראה שיש כאן משהו מדאיג. תינוקות וילדים מוצאים לעיתים תנועה חזרתית, לפעמים אפילו כזו הכרוכה בכאב, כמו הטחת הראש או הגוף במשטח קשה, כדי להרגיע את עצמם. אם אתם במעקב בהתפתחות הילד, הייתי ממליצה לך לסמוך על הנאמר, ולהיעזר באנשי המקצוע הטובים שם. זה בוודאי נכון ומקצועי יותר מעצה בפורום אינטרנטי. שולחת לכם הרבה כוח. זה לא פשוט לרדוף אחרי שני קטנטנים בגיל הקשה הזה. אבל זה עובר... בהצלחה ליאת

בני בן ה 3 שהתיעצתי איתך לא פעם לגבו בלילה שצריך ללכת לשון יש לו איזה מן טקס של שאלות שחוזר על עצמו שהוא חייב שאני יענה לו אחרת לא נרגע השאלות קבועות וכך גם התשובות וזה מטריף אותי הוא שואל : לילה טוב התשובה לילה טוב שואל: מתי נקום תשובה בעזרת ה בבוקר כשנתעורר שואל מתי תבואי לשון אתנו תשובה שהתוכניות שלי יסתימו אני אוהב אותך נשיקה וחיבוק ותכסי אותי ואז נכנס למטה אני אומרת לו ולאחותו לילה טוב יוצאת מהחדר נשכבת על הספה בסלון מול הטלוזיה המעורר מרעיש ואז הוא מתחיל את כל הטקס מחדש מהמיטה אמא לילה טוב וכן הלאה אני לא שומעת אותו מהסלון לכן אני כל פעם ממניכה את הטלוזיה או קמה ונגשת עלו שוב ושוב מדברת יפה עד שהוא כבר מטריף אותי ואני צורכת עלו ואז הוא נרדם אמרתי לו בעבר עכשון אתה שואל ואומר את כל מה שיש לך להגיד כי אחכ אני לא יענה לך ולא יבוא ובכל זאת אחרי מס דק שוב אני מנסה לא לגשת אבל הוא לא מפסיק ואני נגשת כי אני פוחדת שפתאום הוא ירצה משהוא אחר כמו לשרותים או מים מה שאני כן מאפשרת אחרי שנכנסים למיטה למרות שהיו בשרותים ושתו אך עד שנרדמים יתכן מצב שירצו שוב מה לעשות עם החפרן המתוק הזה?

שלום דפנה, טקסים של "לפני השינה" מאד אופייניים לילדים צעירים, בהיותם נוסכי ביטחון ומרגיעים. לכן, כל עוד הטקס אינו חורג במיוחד מהצפוי, אפשר להיענות לו. אם אחרי שנפרדתם הוא מנסה לחזור על הטקס מחדש, הרי זה משום שלמד שזה אפשרי. נסי ליצור את התנאים האופטימליים לשינה, כולל תיקון המאוורר המרעיש או השארת אור קטן או כוס מים בחדר, כך שלא תהיה לו סיבה לקום. זכרי שגם לך מגיעה מנוחה בסוף יום ארוך, והסבירי לו (פעם אחת בלבד) שאחרי ה'לילה טוב' את לא באה יותר לחדר. אם הוא מאד מתעקש, תוכלי להבטיח לו (מהסלון) שבסוף תכנית הטלוויזיה תבואי לראות שהוא בסדר, ושעד אז יסתדר בעצמו. תקיימי את ההבטחה שלך, ואם הוא יהיה עדיין ער, אל תחזרי על הטקס, אלא רק נשיקה קצרה ואמירת לילה טוב. נדמה לי ש"חפירות" יכולות להתרחש רק באדמה רכה. אם תהיי החלטית מהתחלה, לא תצטרכי להגיע לשלב הצרחות. ליל מנוחה ליאת

אבל אלו שאלות שחוזרות על עצמם והתדובה ברורה וידועה אז למה? והאים זה יפסק מעצמו? תודה דפנה

באזור השפלה/מרכז שמתמחה בגיל הרך (גיל 3)

שלום תמר, שלחתי לך המלצה למייל האישי. בהצלחה ליאת

לבעלי ולי יש שלושה ילדים ילדה בת 10 , ילד בן 4 וילד בן 2). אנחנו שוקלים לנסוע לטיול גדול של שנה בחול. אנחנו מתכננים לקחת לילדה הגדולה את כל החומר הלימודי של בית הספר ולעבוד איתה מידי יום בטיול על פי תכנית הלימודים וכן לעבוד עם הבנים הצעירים על פי התכנית הלימודית של בני גילם. בנוסף יפגשו הילדים עם ילדים אחרים במהלך הטיול (אינטראקציה חברתית שנקפיד עליה...). כיום שנינו משועבדים לעבודה ולא מבלים כמו שהיינו רוצים עם הילדים, טיול כזה מבחינתנו יתן לנו הזדמנות להיות עם הילדים , לחוות חוויות משותפות ומעשירות, להכיר נופים ותרבויות חדשים. כל אלו לדעתנו מאוד יתרמו לילדים מבחינת ההתפתחות שלהם. ובכל זאת אני רוצה לשאול איש מקצוע האם יכול להגרם נזק לילדים מניתוק של שנה ממסגרות החינוך הרגילות על אף שנקפיד לעבוד איתם מבחינה פדגוגית מידי יום? האם אתם ממליצים לנו על טיול כזה מבחינת הילדים? על מה כדאי לנו להקפיד בטיול כזה על מנת לא לפגוע בהתפתחותם התיקנית? האם אנחנו צודקים בהנחה שלנו לפיה הקרבה האיכותית שלהם אלינו וההחשפות למגוון חוויות מעשירות שמזמן טיול כזה יתרום להם מאוד? המון תודה איילת

הלוואי עלינו כאן בפריפריה שאלו יהיו ההתלבטויות שלנו. איזה משב רוח מהפיורדים של נורבגיה ולהתלבט קצת...

שלום איילת, ליציאה של שנה שלמה משגרת החיים המוכרת יכולות להיות השלכות שונות ומגוונות, הן ברמת הפרט והן ברמת המשפחה כולה. טיול גדול יכול להיות הרפתקה מסעירה ויוצאת מן הכלל, מעשירה, מלכדת, מלמדת ומקרבת לבבות. טיול ממושך בתנאים בלתי שגרתיים יכול להיות גם אתגר לא פשוט, שמוציא מכל אחד מחברי המשפחה חלקים פחות נעימים, דוקרניים וצורמים. אישית, אני הכי פחות מוטרדת מהעניין הלימודי. ילדים נבונים מסוגלים להדביק את הקצב עם העזרה הנכונה. לכן, התשובה שלי תלויה מאד בנקודת הזינוק שלכם. אם יש לכם משפחה יציבה, מתקשרת היטב, עם ילדים מסתגלים בדר"כ, פתוחים לחוויות חדשות, סקרנים ויציבים מבחינה רגשית וחברתית, ואם את ובן זוגך יודעים להתמודד טוב עם מצבי לחץ ומנהלים את הזוגיות שלכם מתוך הבנה, אמון בסיסי ותקשורת פתוחה, אתם עשויים להרוויח חוויית חיים יוצאת דופן ונפלאה. אם, לעומת זאת, קיימות בעיות לא פתורות, עם הילדים או ביניכם, עליכם לצפות לאפשרות שהן יחריפו מול אתגרים חיצוניים ויהפכו את הטיול להתמודדות קשה ולא מהנה. אם אתם מרגישים מוכנים לצאת לדרך, השתדלו ללמוד היטב את הטיול שלכם מבעוד מועד, לבנות אותו כך שיתאים ככל האפשר לצרכים השונים של כל בני המשפחה, להתכונן לכל ההפתעות שהגיוני לצפות להן, ולהיות מוכנים ל'פניות חדות'. אל תהיו מוטרדים מדי מחומרי לימוד, כי מה שהילדים שלכם ילמדו ויספגו בטיול בעולם, אינו נלמד בשום בי"ס, וערכו אינו ניתן להשוואה עם תכניות הלימוד השרירותיות של מערכת החינוך. נסי ליצור קשר (היום יש פורום בכל נושא...) עם משפחות שעשו זאת לפניכם, ללמוד משגיאות של אחרים, ולהתכונן הכי טוב שאפשר גם למשברי ההסתגלות שלאחר הטיול. את מוזמנת לעדכן מה החלטת, וכמובן לשלוח לנו דרישות שלום ממרחקים במידה ותצאו לדרך. bon voyage! ליאת

שלום לכם, בני בן ה 6.5 עולה השנה לכיתה א,לילד יש בעיית התנהגות חמורה. הילד לא מוכן לקב מרות מאץ אחד לא בגן,לא בצהרון ולא בבית. עושה מה שבא לא ללא התחשבות בסביבה גם אם זה כרוך באלימות פיזית. זורק חפצים צועק,בועט בקירות,טורק דלתות וכו.. הילד חכם מאוד אך בסביבה זרה לא מרבה לדבר,גם כשפונים אליו ושואלים מה קרה?הוא מרבה לשתוק,יש לציין שיש לו אחות תאומה שעד השנה למדו באותו הגן. מה ניתן לעשות?למי אפשר לפנות?

שלום רויטל, ילד אינו אמור "להסכים לקבל מרות", שכן מעצם קיומה היא מופעלת עליו כסוג של כורח. זה נכון שילדים 'נוחים' ומרצים מגיבים טוב יותר לדמויות סמכות, והאינטראקציות עמם נינוחות ונעימות יותר, אך גם הם נאלצים לציית לסמכות המבוגרים, פשוט כי ילדים אינם יכולים לנהל את עצמם. בעיות התנהגות חמורות יכולות להיות תוצאה של כל מיני בעיות, אך בנוכחותן הצורך להציב את הגבול באסרטיביות עולה אף יותר. דווקא בגלל שאתם עומדים בפתחה של שנת לימודים ראשונה, אני ממליצה לך מאד לפנות לפסיכולוג קליני של ילדים, שיוכל לסייע באבחון המצב ובהדרכה שלכם כיצד לנהוג מול התנהגות מקצינה. במצב הרצוי, ילד מגיע לביה"ס כשהוא פנוי ללמידה, בשל מבחינה רגשית וחברתית, ומסוגל להתנהל עפ"י תכתיבים של לוח זמנים ודרישות אקדמיות. ממה שאת מתארת אפשר להבין שאתם לא במצב הרצוי, ולכן, מוטב לטפל מוקדם ככל האפשר. אפשר לעזור! בהצלחה ליאת

הבת שלי אוטוטו בת שנתיים ורציתי לדעת מתי להפסיק למדוד חום דרך הרקטום. תודה

שלום סמדר, אני מציעה להתייעץ עם רופא הילדים או אחות טיפת חלב. זו אינה סוגיה פסיכולוגית, ולכן כל תשובה שלי תהיה ממקום של אמא או חברה. אצלי זה קרה מרגע שיכולתי לבקש מהילדים להכניס את המדחום (הדיגיטלי) אל מתחת ללשון עד לצפצוף, ולסמוך עליהם שזה באמת מה שהם עושים. בריאות ליאת

תודה ליאת. כנראה שלא הסברתי את עצמי ... הבת שלי מגיבה לעניין המדחום, אפילו נענית בשמחה כשצריך למדוד חום ומנסה לבד. גם כשהיא לבושה והמדחום בהישג יד היא "מודדת" לעצמה חום ושמה במקום הנכון כבר מגיל שנה.. השאלה שלי האם היא עלולה לשחק עם חפצים אחרים כאילו היו מדחום. לעשות את זה לילדים אחרים וכדומה.. תודה

שלום הנני אם חד הורית לפעוט כבן 4. מיזה כחודש ימים בני הולך לגן ללא שמחה, בדרך לגן אני רואה שהוא נעשה מכונס בעצמו ונראה לי עצוב. שאלתי אותו אם משהו, מישהו מציק לו אך לא קיבלתי תשובה ברורה ממנו. ניסתי לברר עם הגננת ותשובתה היתה שהוא עושה עלייך מניפולציה שאחרי שאני הולכת הוא נרגע. אתמול זה היה השיא הוא צרח ובכה ואחז בי בצורה שהכניסה אותי לחרדה שאולי זו לא מניפולציה ומשהו עובר עליו. שוב שוחחתי עם הגננת האם חל שינוי במצב החברתי שלו או אחרת וקיבלתי ממנה תשובה כועסת, איך זה שאני שוב חוזרת על שאלתי, כאשר היא אמרה לי שהוא בסדר. למרות שניסתי לשוחח עימה בצורה עדינה, אבל בשורה התחתונה היא אמרה לי "תאמיני לי הכל בסדר, זה רק פינוק מצדו כלפייך" עלי לציין שעד לפני חודש הוא הלך לגן בשמחה רבה, הוא ילד אהוב על חבריו, חברותי, עליז ושמח. בנוסף לזה, עד לפני כשלושה ימים. בלילה אחרי טקס שינה של סיפור וחיבוקים הוא היה הולך לישון בשעה 19:30 בלי בעיות. מבקש שאבוא לכסות אותו מידי דקה, אבל לא דורש ממני שאשב לידו עד שירדם. בלילות האחרונים הוא לא להישאר לבד בחדר (למרות שיש לו מנורת לילה ודלת חדרו פתוחה) אני יושבת לידו עד שהוא נרדם. מצד אחד אני רוצה "לזרום" איתו ואם כרגע יש בעיה לא להוסיף לו עוד בעיה, ניסתי לברר איתו למה הוא רוצה אותי לידו (מבלי להשתמש במילה פחד, כדי לא להכניס לו רעיונות לראש), אך התשובה שקיבלתי ממנו היתה שהוא רוצה את אימא. אין לי מושג אם שני המקרים של הגן ושל הליכה לשינה קשורות אחת לשניה, היתי מעוניינת לשמוע את חוות דעתך המקצועית. ומה עלי לעשות בברכה אילנה תודה

שלום אילנה, אני לא אוהבת את תגובתה של הגננת, הגם שיכול להיות שאין לה קשר למה שעובר על בנך. גננת אמורה להיות בת-ברית שלנו, ההורים, ולסייע בניסיונותינו להבין מה קורה לו. היא יכולה לספק את נקודת המבט הנוספת, וללמד אותנו רבות על מה שקורה לו בשעות שהוא מחוץ לתחום השגחתנו. לכן, עם או בלי קשר להתנהגותו החדשה של בנך, אם כך היא התייחסה לשאלותייך, תגובתה מאכזבת. כדי לדעת מה עובר על הילד שלך, חשוב לעשות מאמץ ולדובב אותו. תוכלי ליזום שיחות על הנעשה בגן, ולא להסתפק בתשובות של כן ולא. נסי לשאול שאלות פתוחות כמו "ספר לי על מה שאתם עושים בגן בימים האלה". התענייני במה לומדים, באילו חומרים עובדים, עם מי הוא משחק בגן, למה הוא אוהב את חבריו והאם יש כאלה שאוהב פחות ומדוע. שאלי מה קורה בגן למי שמשתולל, מפריע או מרביץ. בררי אילו עונשים מקבלים. שאלי אותו (בחיוך) אם גם הוא קיבל פעם עונש. נסי להישאר שלווה גם אם יענה לך שכן. בדקי מה קרה, איך הגיב הצוות ואיך הוא עצמו הרגיש. אם לא יצוץ שום דבר חריג, אפשר לשאול מפורשות - "אני רואה שבזמן האחרון קשה לך בבוקר, כשאנחנו בדרך לגן. אתה רוצה לספר לי מה קורה?". אני ממליצה לעשות זאת בבית, לא בשיאו של משבר. זכרי שילדים בני ארבע מאד קונקרטים, והם מתקשים להשיב על שאלות כלליות ומעורפלות. תוכלי לשאול ישירות אם יש משהו שמדאיג אותו לפני השינה. אני מאמינה שכאשר אנחנו קשובים וסבלניים, יוצאים החוצה התכנים שמעסיקים את הילדים. אשמח אם תעדכני גם אותנו. בהצלחה ליאת

האם יש סיבות לכך שאדם מסוים מדבר ללא הרף? שגורם לך לא להעיז בכלל לשאול אותו מה שלומו, כי או אז יתפוס אותך לשעות, ואין, אבל ממש אין שום סיכוי בעולם שיעצור את שטף דיבורו בעצמו, אלא צריך תמיד איזושהי סיבה כדי "להשתחרר" ממנו? האם יש סיבות פסיכולוגיות לפטפטת רצופה ומתישה?

שלום נתי, פטפטנות גדולה יכולה להיות קשורה לכל מיני מצבים וצרכים פסיכולוגיים. זה יכול להיות חלק מ-ADHD (בעיקר בילדים), כביטוי לאימפולסיביות ולקושי לעצור... זה יכול להיות חלק מהתנהגות בינאישית לא יעילה (אצל אנשים שרוצים לזכות באהדתו וזמנו של הזולת, אך לא יודעים איך לעשות זאת באופן מווסת). זה יכול להיות ביטוי לתוקפנות... זה יכול להיות חלק מקושי לסנן תהליכי חשיבה לא רלוונטיים... ועוד... למה את שואלת? :-) ליאת

למה אני שואלת. קודם כל ליידע כללי, ושנית להבין חבר של בני. בחור (בן16) טוב, אינטילגנט, חמוד, אבל אין לי סבלנות אף פעם לפטפטת שלו, משתדלת לא לשאול אותו אף פעם מה שלומו , או בכלל לנסות לפתח איתו איזושהי שיחה, כי אני יודעת את ההמשך. גוזל ממש המון אנרגיות של הקשבה וכמו שענית לי פה, גוזל זמן. המון זמן.ולי אף פעם אין זמן.....אני אוהבת את השורה התחתונה.אין לי סבלנות לפרטים הקטנים. ואצלו ה"סוף" לעולם לא מגיע.... אלה אם עושים לו סוף. בכל אופן תודה. האם גם אצל אנשים בוגרים הסיבות הן אותן סיבות?

שלושת ילדיי, בגיל העשרה מספרים לי שאצל חבריהם, הילדים תמיד במקום הראשון. אצלינו זה לא כך. הכורסא הטובה היא בפירוש לי ולבעלי. תכניות הטלויזיה בערב, הם יכולים לצפות רק אם לי ולבעלי אין משהו מיוחד שאנחנו מעוניינים לצפות בו, לא נוותר על צפיה בגלל שהם רוצים לצפות במשהו אחר למשל, ובכלל באופן כללי, הם מקבלים כל מה שהם צריכים, לא חסר להם דבר, אבל לא באופן גורף, לא על חשבוננו. ולמה אני פונה אליך דווקא עכשיו לשמע את דעתך? היה לנו ויכוחון קטן ביום ששי , בדרך כלל אני קונה להם שיהיה בבית איזשהי גלידה, או קרטיב, ארטיקים רגילים או שלוקים, או משהו כזה לקינוח לא יקר במיוחד, ובטח שלא זול (הדברים האלו אף פעם לא זולים , מן הסתם את יודעת זאת) , אני אוהבת במיוחד את הארטיקים היקרים יותר(מגנום למשל) או הטילונים, ולפעמים אני מפנקת את עצמי ,ממש לפעמים לעיתים רחוקות ,מכיוון שזה יקר, וקונה רק לי ולבעלי ואומרת להם שזה "שלנו" וגם לנו, לי ולבעלי, מותר לפנק את עצמינו מידי פעם במשהו יוקרתי יותר, וזה לא בשבילהם. כמובן שלפעמים לפעמים גם להם אני קונה את הדברים היקרים. אשמח לשמע מה את חושבת .

לוקה בשיפוט מעוות.

שלום לך אם לשלושה, כמו שבטח כבר ראית, הדברים שלך יכולים לעורר כל מיני דעות ומחשבות. אני מסכימה איתך בכך שילדים והוריהם אינם שווי זכויות בבית. ההורים, כמי שאחראים לכלכלת המשפחה ועובדים קשה לפרנסתם, הם בהחלט קובעי המדיניות בנוגע לחלוקת המשאבים. על כך אין וויכוח, נדמה לי. לטעמי, יש כאן שאלה אחרת, הנוגעת לאווירה הכללית בבית שלכם. לשבת ולאכול מגנום מול עיניים מקנאות, לפחות לטעמי, עלול לפגום בטעמו, משובח ככל שיהיה. אם אינך מרגישה כך, ותחושות הילדים אינן נוגעות ללבך, תוכלי להמשיך, ולקוות שלא ינהגו בך באופן דומה כשיהיו גדולים ועשירים. אם חשוב לך לא להתגרות ולעורר קנאה, פנקי את עצמך כשאת מחוץ לבית. מה את אומרת? ליאת

היתה מאלפת בחוכמתה. יש צדק בדברייך. לילדים כפרי בריאתנו וגם כפרי בריאתו של אלוהים שזכו לחיים בעולם הזה- מגיע יותר מ"מגנום נסיכי". מגיעה להם המלכות, לא בפינוק כמובן אלא בהרעפה מטובנו- הגם שלכך אין אחריות איך יצאו בבגרותם. ראי אותי, ילד שהרעיפו עליו טוב ובכל זאת יצא סורר ומרדן.

היי, ברור, ברור שאינני מלקקת להם מול הפרצוף איזה מגנום טעים ומפתה. חלילה. אני תמיד נהנית ממנו, כשיורד הלילה, כשסוף סוף יש לי שקט, והם או ישנים או בחדרם או בכלל בחוץ עם חברים. השאלה היתה כללית, לגבי הויתורים הגורפים שהורים עושים למען ילדיהם. כיוון שאני אינני עושה ויתורים גורפים. אלא במידה ובמחשבה. תודה על תשובתך.

שלום, בני בן ה שנתיים ושישה חודשים התחיל בתהליך גמילה מטיטולים מיזה שבוע ימים. הילד מבין שצריך לעשות את הצרכים בסיר אבל הוא אינו מעוניין לעשות כלל בסיר אני מנסה להסביר לו להושיב אותו בסיר בעלי לוקח אותו לשירותים ומראה לו שהוא עושה בשירותם ושום דבר לא עוזר הוא עושה רק במיכנסיים גם בגן אותו סיפור.השאלה אך מתמודדים

שלום אור, אתם עדיין בראשיתו של התהליך. מאחר ומדובר בבן, הייתי מציעה להשתמש בהומור - להשקות עצים, גינות נוי ופרחי בר... נסו לשבח אותו בכל פעם שזה מצליח, ולא להגיב במיוחד לתאונות. אל תחזירו את החיתול, כדי שהוא יבין שאין חזרה לאחור. כרגע, חשוב שהוא יבין מה נדרש ממנו, וגם אם בורח לו - לא נורא. אפשר לנסות ולדלג על שלב הסיר, לקנות שרפרף קטן ולאתגר אותו לעשות פיפי "כמו גדול" מגבוה. אנחנו בקיץ עכשיו, ולכן כדאי לנצל זאת, להתייחס בסלחנות למכנסיים הרטובים ואולי אף ללמד אותו להחליף לעצמו מכנסיים. כתבי בעוד שבוע מה קורה בהצלחה ליאת

אור שלום תהליך הגמילה לפעמים לוקח זמן. אני לא יודעת מדוע החלטתם לגמול אותו, האם הוא הראה סימנים של רצון לגמילה? כמו טיטול יבש מעל לשעתיים,האם ביקש להחליף לאחר שעשה את צרכיו? או פשוט הוא הגיע לגיל וכדאי לתפוש את הקיץ? בכל אופן אני מסכימה עם ליאת שברגע שהחלטתם להוריד לו טיטול- אין דרך חזרה. אני מציעה לך בשלב ראשון לא ללמד אותו להשתין בעמידה. דבר זה אינו מחייב מאמץ מיוחד ולהפך הוא מאוד ישמח לעשות זאת אך כדי לעשות את הקקי הוא עלול לא להסכים לשבת על הסיר או בשרותים. בד"כ אין כמעט בעיות עם ההשתנה, הבעיה מתחילה כאשר הילד אינו מוכן לעשות את הקקי. הצעתי לך- שבי איתו, כאשר הוא יושב על הסיר או בשרותים על ישבנון, ספרי לו סיפור, שירו לו שיר. אפשר גם לשים את הסיר במקום אשר אינו מבודד כדי שהוא לא ירגיש שהוא מפסיד משהו כאשר הוא יושב בשרותים. הזמיני אותו לשבת על הסיר בשעות קבועות על מנת שהוא יוכל ללמוד לכוון את יציאותיו לזמנים קבועים. אחריות להצלחת הגמילה חלה על ההורים ולא רק על הילד. עיזרו לו להצליח ע"י לקיחת האחריות לזמני הישיבה על עצמכם (רק לזמן הגמילה לאחר מכן הוא כבר יעשה את זה לבד). קחי אויר הרבה סבלנות וסובלנות ובהצלחה. אריאלה

שלום, ביתי הבכורה בת 5. לאחרונה מציגה את איבריה הפרטיים לילדי הגן (בעיקר הבנים). מביעה שביעות רצון מהתגובה הנלהבת שלהם וחוזרת על זה. אני מניחה שלא מדובר בעניין מיני אלא רצון למצוא חין (רוב ילדי הגן בני 6+). אני לא בטוחה כיצד נכון לטפל בזה - היא יודעת מה אסור ומה מותר, יודעת שהאיברים שלה הם שלה (אומרת את זה אפילו לסבתא שרוצה לרחוץ אותה...). יש לי תחושה שדווקא בגלל שזה לא בסדר ו"אסור" היא עושה את זה. מה אומרים? מה עושים? כיצד נכון לטפל בזה? תודה.

שלום טלי, הגבול בין התנהגות תמימה שמטרתה למצוא חן, כדברייך, לבין התנהגות בעלת גוון מיני, יכול להיות דק מאד. כבר נתקלתי בעבר במשחק של ילדים, שהסתיים בהחדרת מקל לאן שלא צריך, כשהטיפול באירוע כולו עקב אחרי הפרוטוקול של פגיעה מינית. לכן, אני מציעה להגיב להתנהגותה של הילדה ממש כפי שהיית מגיבה לו אמרו לך שהיא פגעה בילד או ילדה אחר/ת. מאחר ויש בהתנהגות שלה פוטנציאל לסיכון, עלינו לשמור עליה מפניה. בגן, הייתי ממליצה להרחיק אותה מקבוצת הילדים בכל פעם שהיא מתפשטת, תוך אמירה תקיפה כמו "בגן שלנו לא נוכל להרשות לילדים להסתובב ערומים. זה לא נעים לנו, ולכן לא תוכלי להישאר בחצר. כנסי אל תוך הגן, ואם תרגישי שאת יכולה להתנהג לפי הכללים, את מוזמנת לחזור ולשחק בחוץ". אם היא עושה זאת בבית, הזהירי פעם אחת, ואז פעלי ושלחי את החברים הביתה. אני מציעה לך לדבר על כך כעל התנהגות שאינה מקובלת עליך, ושלא תוכלי להרשות לה לקרות. בקשי מהגננת לפעול ברוח זו, ולעצור אותה כאילו נהגה בתוקפנות. אני מאמינה שזה יעזור וההתנהגות תיפסק. מעבר לכך, חשוב לברר מנין נובע הצורך לרצות את החברים, והאם קיימת בעיה חברתית שאפשר לטפל בה באופן אחר. בברכה ליאת

בני בן החמש וחצי סיים גן חובה. לאורך כל השנה יש לבני בריחת שתן ובריחת צואה (זה קורה יותר במעבר בין הגן לבית ובבית) . עברנו שיחה אצל פסיכולוג ואבחונים רבים שלא ראו קושי אצלו ופנו אותי לפסיכולוג/פסיכיטטר. אינני יודעת למי לפנות - מחפשת מישהי שמתמחה בנושא. אשמח לקבל יעוץ .. לתשומת ליבך השארתי אותו שנה בגן חובה ואני רוצה למצוא את הטיפול המתאים השנה. מחכה לייעוץ. תודה

שלום אורנה, נשארתי עם סימני שאלה: אם לא מצאו קושי רגשי באבחונים הרבים, מדוע הפנו אתכם לפסיכולוג/פסיכיאטר? האם התכוונו שאת עצמך תהיי בטיפול? הילד? המשפחה כולה? הפרעת הצטאות (אנקופרזיס) והרטבה נמצאו קשורות מאד לקשיים רגשיים, ויש אכן טעם רב להגיע ולהיעזר. בתור התחלה, נסי להתייעץ עם רופא הילדים שלכם, שבוודאי פגש מקרים נוספים (אגב, בריחת צואה יכולה להיות קשורה גם בבעיה פיזיולוגית המשפיעה על שרירי הסגור, ולכן לפני שפונים לתחום הפסיכולוגי חשוב לשלול את הכיוון הפיזיולוגי). תוכלי גם לכתוב שוב אלינו, בצירוף אזור המגורים שלך, ואולי נוכל לעזור. בהצלחה ליאת

תודה על תשובתך. נכון שלא מצאו בעיה במחינה דידקטית אצל הילד אבל יש בעיח רגשית ואני לא מצליחה למצוא משיהו שמטפל בתחום הספציפי הזה . כמו שציינצי התחלתי טיפול אצל פסיכולוג אך לא לאחא פגישה אחת עם הילד ושתים איתנו ההורים נתנה לנו כלים לטיפול בבית ולא ביקשה שנמשיך לבוא להמשך טיפול. אנו ההורים אובדי עצות . יתכן ואנו זקוקים להדרכה משפחתתית או טיפול לילד אך אף אחד לא הפנה אותי לרופא מסויים ואני מפחדת שוב להגיע לפסיכולוג שיתן לי כלים ולא יטפל בקביעות בבעיה. לתשומת לבך לקחתי אותו לפני כשנה לרופא גסטרו לשלול הבעיה הפיזיולגית. אני גרה באזור ראשון לציון ואשמח לקבל המלצה על רופא מתאים. האם טיפול רגשי עם חיות יכול לעזור ?

לפני שאנחנו מביאים את ילדנו לסוטים כמותכם. זילות המקצוע.

לאחרונה יש מישהו שבוחר להשתלח בפראות בלשון מרושעת, כמעשה של פחדנים. אני בוחרת להוציא אל האור את הדברים, כדי שמי שצריך יבוא על סיפוקו ויירגע. עמכם הסליחה ליאת

אחי הקטן, סלקטור באחד האתרים הגדולים אוהב לעלות הודעות בסגנון: "יה אתר של שמאלנים בוגדים למה מצנזרים אותי?" כהתרסה. אויש ליאתינק'ה. לא מתאים לך.

חברים יקרים, לצערי נאלצתי להיעדר מכאן היום. מבטיחה להשיב לכולם מחר. סליחה ולילה טוב ליאת

שקר וכזב. הכל שקר.

שלום למומחים מה דעתכם על בן כמעט שלוש שלא מתעניין בצעצועים או ציור כלי המשחק שלו הם כלים אמיתיים פונקציונליים דוגמת מברגים פטישים מסמרים או כלי מטבח זה כל מה שמעניין אותו וכמובן שהוא רוצה להיות כבאי או בנאי כשיגדל. מה מייחד שימוש בצעצועים לעומת "כלים של הגדולים" הילד כמובן מקסים, יוד על להתבטא להביע רגשות מסוימים....רק בלי צעצועים. תודה

נאור שלום. כל הכבוד לילדך. הוא כנראה רואה אותך או את אשתך או את בעלי המקצוע האחרים ומחקה אותם. בגדול מטרת הצעצועים היא להתאים את העולם האמיתי לילד. אם ישנה אפשרות שהילד יפעל בדברים האמיתיים - מה טוב. המשחק מאוד חשוב להזדהות של הילד עם המבוגר. אבל!!! גם כאשר מאפשרים לילד לשחק בדברים האמיתיים עלינו לשמור מפני סכנות ותאונות העלולות לקרות. כלומר אם הוא משחק במסמרים- תדאגו להיות לידו כל הזמן כדי שלא יכנים לפה בטעות או שיפגע בעצמו או במי שלידו בשוגג. אם הוא משחק בכלי מטבח - דאגו להרחיק את הכלים השבירים מהשג ידו. אחרי הכל הוא רק ילד ואינו יכול לקחת את האחריות לפגיעות ולתאונות על עצמו. זו אחריות ההורים!!! בברכה אריאלה

שלום נאור, צעצועים בצבעים עליזים, נקשרים בדמיוננו לעולמם של ילדים, ויש הורים רבים שמתרשמים מגני ילדים המשופעים ב'פלסטיקים' הזרחניים. ילדים, מצידם, נהנים מאד דווקא מחצר הגרוטאות, המזמנת להם הרפתקות של חקירה והתנסות עשירה בחומרים ומרקמים. באופן דומה, קופסת קרטון, חבל עבה וכלי עבודה אמיתיים, מרתקים פי כמה מתחליפיהם, וכך גם כלי המטבח האותנטיים. אריאלה מציינת נכון, שעבודה עם חפצים חדים מחייבת ערנות והשגחה, אך מעבר לכך אני מוצאת את ההעדפה הזו טבעית מאד ומוצדקת. מבחינה כלכלית, הייתי דוחפת אותו למכונאות רכב על פני כבאות או בניין (קרעו אותי לא מזמן על החלפת מנוע)... סופשבוע נעים ליאת

שלום רב, יש לי בן יחיד בן 4.5 גידלתי אותו בבית עד גיל 2.5 ומאז הוא שנתיים באותה מיסגרת ניפלאה. בספטמבר הקרוב הוא צריך לעבור לגן תת חובה (גן מועצה) יש לי שתי אפשרויות: האחת לגן תת חובה+ חובה ביחד למשך שנתיים ואחר כך לכיתה א', חצי מילדי הגן בגיל שלו וחצי גדולים ממנו (בגילאי גן חובה),הוא מכיר שם רק ילד אחד. לגבי הגננת הדיעות חלוקות, חלק אומר שהיא מדהימה, מקצועית אומנם קשוחה ומציבה גבולות אבל טובה לילדים.(לעיתים גם נוטה לצעוק) האפשרות השניה היא להכניס אותו לגן פרטי שבו יש 22 ילדים אשר מתוכם 10 ילדים בגילאי 4 - 4.5 והשאר קטנים בסביבות גיל שלוש, שם יצטרך לשהות שנה ולאחר מכן אצטרך להעבירו לגן חובה הכי טוב שיש בישוב שלנו(הוא מיועד לגן חובה בלבד לכן השנה לא יוכל להיות שם) יתרון חשוב שיש לגן הפרטי זה שהגננת שתיהיה שם הילד מכיר אותה מכיון שהייתה גננת בגן שלו כיום בשנה שעברה.(הוא היה שנתיים באותו גן אך בכל שנה הייתה גננת אחרת, אותה גננת שהייתה בשנה הראשונה, היא תעבוד בגן הפרטי) הילד שלי בדרך כלל אוהב ילדים גדולים ממנו ותמיד מיתחבר עם גדולים. הוא לא אוהב את הקטנים בגן ולא רוצה לשחק איתם. מכיון שהיה שנתיים באותו הגן אז בשנה הראשונה הוא היה בין הקטנים ובשנה השניה הוא בין הבוגרים. לסיכום מה כדאי גן למשך שנתיים עם ילדים גדולים עם גננת נוקשה או גן למשך שנה, מה שמצריך החלפת גן נוסף ועם ילדים קטנים ממנו וגננת שהוא מכיר. יכול להיות שאולי גם מיפגש עם ילדים גדולים יכול גם לתסכל??הם ידעו יותר ממנו. תודה יעל

יעל שלום כאשר אנו באים לדאוג לעתיד ילדינו אנו נתקלים הרבה פעמים בדילמות אשר נראות לנו מאוד קשות . לפעמים זה אכן קשה. בקיצור אין תשובה אחת נכונה לשאלתך. + באופן כללי מאוד רצוי שהילד לא יעבור כל שנה מסגרת. מאוד חשוב לילד להיות פעם מהצעירים בגן ופעם מהבוגרים אשר נותנים את הטון (כפי שהיה לו עד היום). + גני מועצה/ עירייה אינם עובדים כמו גן פרטי (לטוב ולרע) בגן חובה בדרך כלל כבר מכינים את הילדים לקראת כיתה א' (לצערי הרב) ורוב השנה הם עסוקים בהתכוונות לביה"ס. דבר זה עלול להיות קצת יותר קשה לילד אשר הגיע מהמערכת הפרטית באותו זמן. כלומר בשנה אחת הוא צריך ללמוד את כללי המערכת החדשה, להסתדר עם יותר ילדים ופחות צוות (בדרך כלל) וגם להתכונן לכיתה א'. + אני מציעה לך להיות בשני הגנים לדבר עם הגננת והצוות ולהתרשם אישית ממה שקורה במהלך היום בגן. הרבה פעמים אנו שומעים מאנשים שונים דעות שונות אך עלינו לדעת כי מה שטוב לאחד אינו בהכרח טוב לשני. רק את יודעת איפה את מרגישה יותר טוב ויותר רגועה. היכן שאת תרגישי נוח, נעים, רגועה שם גם הילד שלך ירגיש כך (ברוב המקרים). + גם אם הגננת קצת יותר קשוחה, סימכי על ילדך שהוא ידע איך להסתדר עם זה. לפעמים לנו ההורים זה נרה יותר רציני ממה שזה נראה לילדינו. בהצלחה אריאלה

יופי שחזרת אלינו! את מוזמנת להמשיך לסייע מניסיונך כמחנכת ומנחת הורים. תמיד טוב לשמוע עוד דעות. מקווה שאת נחה קצת... ליאת

שלום יעל, אני מסכימה מאד עם אריאלה, וחושבת שעמדתם הבסיסית של ההורים כלפי הגן (וכלפי כל דבר כמעט) צובעת בצבעים דומים גם את אופן התייחסותם של הילדים. מקריאת הדברים שלך, נטיית לבי היא להמליץ על גן המועצה, בעיקר נוכח העדפתו את הילדים הגדולים יותר, וגם כי כך תחסך לו קליטה נוספת בשנה הבאה. הוא יעלה לכיתה א' עם קבוצת ילדים המוכרת לו שנתיים, וזו נקודת פתיחה טובה. גם אני, כמו אריאלה, לא נבהלת ממיתוסים על גננת "קשוחה". ילדים יודעים להעריך דמויות סמכות אסרטיביות, ושואבים מהן שקט וביטחון. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן שנה וחצי ולאחרונה בכל פעם שאני מיידעת אותו (בנחמדות) כי עשה מעשה שאיני מרשה, תגובתו הפכה למוזרה- הוא מסמן יחד איתי כי זה מסוכן ואסור (לשחק בשקעי חשמל וכו) ואז הוא מרביץ לעצמו בחוזקה ומתחיל לדפוק באגרסיביות את הראש בקיר או ברצפה. עליי לציין כי מעולם לא התנהגנו מולו בצורה אלימה ולא הרמנו את קולנו, הכל בנימה חיובית ובמטרה להסביר לו מדוע המעשה אסור. אני ממש מודאגת- האם זו תגובה שכיחה? האם קיים חשש כי מופעלת נגדו אלימות בגן?- כמובן ששאלתי את הגננת אם יש עוד ילדים שמגיבים כך והיא שללה זאת.... אודה לך אם בנוסף תוכלי לייעץ לי כיצד עליי לפעול. תודה

שלום שרית, אם ההתנהגות המתוארת מופיעה רק בהקשר הצר של אמירת ה"אסור", ולא בהקשרים נוספים של תסכול והצפה רגשית, עולים הסיכויים שמדובר במשהו שראה במקום אחר. אם הוא מגיב כך למצבים נוספים של תסכול, אכזבה או זעם, אפשר להניח שזו דרך לפרוק מתח ותסכול היכולה לאפיין תינוקות ופעוטות בגילו. אם את מתרשמת שזה לא משהו שאופייני לו בדר"כ, יש לבדוק בשבע עיניים את תגובות הצוות בגן, גם בעזרתן של אמהות נוספות, ולפעול בהתאם. בברכה ליאת

נכד שלי מטיח ראשו בקיר וברצפה כשהוא מתעצבן

שלום רב אודה לך אם תוכלי לרשום לי פסיכולוג או פסיכולוגית מומלצים באזור תל אביב גבעתיים אם גם מקבלים קופח מכבי גם טוב אך לא אפסול גם מישהו פרטי שיהיה מצויין אני צריכה לבני בן ה9 אודה לך אם תרשמי למייל הפרטי שלי תודה ויום טוב

היי, שלחתי לך למייל האישי המלצה בהצלחה ליאת

שלום רב אחי בן 18, רגע לפני גיוס. ידוע לנו על בעיית חוסר ביטחון שיש לו שבאה לידי ביטוי בהתנהגויות שונות אך בעיקר בהתנהגות אחת שחוזרת על עצמה ומדאיגה אותנו (ובעיקר את אמא שלי) והיא שהוא לא יכול להתרחק מהבית ואני אפרט: בחופש הגדול אשתקד נסע עם חבריו לאילת וחזר אחרי יומיים הביתה בעקבות איזה עניין שהיה שם עם חבר'ה אחרים בגילו. לטיול השנתי של כיתה י"ב הוא לא הסכים לנסוע ועכשיו, ממש ברגעים אלו הוא באילת שוב עם חבריו והבוקר הוא דיבר איתנו ואמר שהוא רוצה לחזור הביתה כי לא נוח לו והוא לא יודע איך להסביר את אי הנוחות הזו (חשוב לציין כי מדובר בסה"כ בלילה אחד שהספיק להיות שם מתוך שבעה מתוכננים וכי לא היתה איזו תקרית או מריבה כלשהי שגרמו לו לסגת). הצלחנו לשכנע אותו ובינתיים הוא עוד שם. בעוד כשלושה חודשים הוא אמור להתגייס והפחד שלנו הוא שהוא לא יסתדר גם שם ושישחררו אותו על פרופיל נפשי 21 או משהו בסגנון.. היה ניסיון לפני כשנה בטיפול אצל פסיכולוג אך בשלב מסויים הוא החליט שזה לא בשבילו ושהפסיכולוג לא מועיל לו ולכן זה נפסק. מה עושים? אשמח לתגובה! תודה רבה והמשך יום טוב.

שלום שרון, הקושי שאת מתארת, יכול להיות חלק מהפרעת חרדה, וככזה, אינו מחייב הורדת פרופיל ושחרור. בחרדה אפשר וכדאי לטפל, גם במסגרת הצבא. כדי שלא יחווה אירועים טראומטיים כחייל, אני ממליצה לפנות דווקא עכשיו, טרם גיוסו, ולהתייעץ עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר, שיוכל להעריך את חומרת המצב ולהציע פתרונות. יכול להיות שתחושת הדחיפות תאפשר לאחיך להגיע לפסיכולוג מתוך עמדה פחות מתנגדת, ולשקול אולי גם הסתייעות תרופתית. במקרים מסוימים, ובהמלצת אנשי מקצוע, ניתן לדחות את השרות בחצי שנה, כדי לאפשר התארגנות פסיכולוגית בעזרת טיפול. לא בטוח שזה המקרה, אך כדאי שתדעו גם על אפשרות זו. בהצלחה ליאת

היי ליאת ראשית, תודה על ההענות. שנית, בזמן שחיכיתי לתגובה ממך, אחי כבר הספיק לעלות הבוקר על טיסה ולחזור הביתה בטענה ש"לא נוח לו והוא לא יודע איך להסביר את זה". בהודעה הראשונה כתבתי לך שכבר ניסינו טיפול פסיכולוגי אך זה לא הסתדר (אם יש צורך לציין אז הוא לקוי למידה וקיבל ריטלין לא מזמן). האם יש טעם להציע לו ללכת לפסיכולוג אחר או ללכת לדבר עם פסיכולוג צבאי (קב"ן של לשכת גיוס או משהו בסגנון) טרם הגיוס? תודה והערב טוב

נזכרתי בעוד משהוא הילדה חזרה אתמול מה זה עיפה התחילה לצחוק ולבכות ביחד ללא סיבה נראת לעין הצאתי לה לשון מעט היא נסתה אך לא הצליחה אותו דבר לפני שנת הלילה הילדה בוכה וצוחקת יחד והעינים שלה כאילו בוהות לפי דעתי הילדה הייתה עיפה עובר בעקבות זאת שהיתה המון שעות בחצר וגם בגן עצמו המזגן לא עובד כבר המון זמן המנהל הבטיח שזה יתוכן לגבי שנה הבאה

ראי תשובתי למטה.

ליאת שלום בתי בת 4 וחצי מופסדת ולמרות זאת העברתי אותה לגן בוגר אחרי חנוכה אני מאוד מרוצה מהגננת ומהתפתחותה של בתי אך יש מס דברים שממש מתרידים אותי כמו יום אחד התקשרתי לשאול לשלום הילדה בשעה 11 והבנתי מהסיעת שהם אוכלים ארוחת בוקר כששאלתי למה בשעה כזו היא אמרה לי שטס לה הזמן ולא הרגישה איך הזמן עבר וכשדברתי על כך עם הגננת היא אמרה לי כן חד בפעמי היא התבלבלה אבל שתדאי לך שבאופן כללי זה גן בוגר של ילדים גדולים ושהילדים מביאים בבוקר קשקושים ואוכלים כך שהם לא רעבים זה שביתך צעירה אני מוכנה להושיב אותה לאכול לפני כולם בסוף הגאנו למצב שגם אני שולחת לבתי עוגיות חטיפים וכד עד האוכל והיא אמרה לי שזה הוראה מהמנהל כי היו הורים שרצו להוציא את הילדים מהמסגרת במידה ולא יאפשר זאת ספור נוסף לסיעת ילדה שלומדת בגן אחר פתאום בסוף שנה היא מביאה אותה איתה לגן כי היא לא מסתדרת בגן שלה והיא רוצה לראות מתי הגננת שלה תתקשר לשאול עליה הילדה הזו עם בעיות התנהגות קשות ויש לה איזו בעיה והיתה לי הרגשה שהבת שלי למדה ממנה מלים לא יפות חוצפה וסוג של השתוללות ואימה עוד אומרת לי אני מרגישה השבוע מה זה שיפור בביטחון של ביתך אמרתי לה אני מעדיפה את בתי כמו שהיתה לא עם השתוללות וחוצפה בבוקר אתמול לקחתי את הילדה לגן ב שבע וחצי בבוקר הילדים בחצר בשעה זו משום שיותר מאוחר חם עברתי ליד הגן ב 10 הם עוד בחצר ובתי ספרה לי שהם אף אכלו ארוחת בוקר בחצר אני לא יודעת באיזה שעה נכנסו לגן והילדה אמרה לי שהם היו הרבה בחצר וזה לא כיף הרבה בחצר רציתי לגן אבל הסיעות לא מרשות יש לצין שזה יום חופשי של הגננת כנראה שהגננת איננה הסיעת מחליטה על סדר יום אחר מה שטוב ונוח לה וגם מרגישים שם את סוף השנה ומרשים לעצמם ליאת האים עלי לדבר עם הגננת על כך או אני קטנונית מדי? האים כדאי להמשיך במסגרת זאת גם שנה הבאה כי באופן כללי טוב בתודה מראש שלך דפנה

שלום דפנה, הדברים שאת מתארת יכולים להתפרש לכאן או לכאן. קשה לשפוט על סמך מה שאת מתארת את איכויותיו של הגן, מאחר ויתכן שבאמת מדובר ב'כשלים' המתרחשיפ פה ושם בכל מסגרת. את צודקת גם בעניין סוף השנה. לפעמים החום, העייפות והציפייה לחופש יוצרים התרופפות, המורגשת כ'עזיבה' או הזנחה של סדר היום המוקפד שהיה נהוג כל השנה. אני חושבת שמתפקידנו לבחור עבור הילדים את המסגרת הטובה ביותר בסביבה. אישית, אני נוטה לסמוך על האינטואיציות האימהיות, ומזמינה אותך להקשיב ללבך בעניין הזה. אם הגן פועל גם בחודשי הקיץ (יולי-אוגוסט) הגיוני לצפות שיהיו בגן מזגנים תקינים. לתחושתי, הזנחה חיצונית מעידה לא מעט גם על הזנחה עמוקה יותר, ברמת התוכן והחינוך. נסי לשוחח עם אימהות נוספות, ולברר מה תחושתן בנושא. אם את מרגישה שאת מתקשה לבטוח בגננת ובסייעות, חפשי גן טוב שיאפשר לך שקט נפשי וביטחון. עד אז, יש טעם לגלות התעניינות, ולבקש מפורשות התאמה של הפעילויות בגן לעומס החום המשתנה לאורך היום. את לא קטנונית מדי! זו חובתך כאם. בהצלחה וחופש נעים ליאת

האם יש ספר שיכול להסביר לילד בן 8 על מוות? יש לו שאלות על זה ופחדים שמשהו יקרה למישהו מהמשפחה והוא נכנס לחרדה ובכי. אחכ הכל עובר לסדר היום עד שהנושא עולה שוב. איך אפשר לעזור לו להפנים את הנושא?

שלום שלומית, המוות מתחיל להעסיק ילדים כבר בגיל צעיר, כאשר הפחדים פושטים ולובשים צורות שונות ככל שמתפתחת יכולתם הקוגניטיבית. הניסיון מלמד שתשובות פשוטות וקרובות ככל האפשר לאמת, עדיפות על פני ניסיונות משונים להרגיע את הפחד באמצעים שקריים. יש ספרות ילדים ענפה בתחום, המותאמת לגילאים שונים ולמטרות שונות (יש לצערנו ילדים המתמודדים באמת עם יתמות ושכול, ולהם יוחדו תכנים ספציפיים). ברונו בטלהיים, בספרו "קסמן של אגדות" מזכיר את כוחן של אגדות הילדים בשיכוך חרדות המוות. האגדות, שרבות מהן מתחילות באירוע קטסטרופלי (מות המלך הטוב, מות האם, מות האב), מסתיימות בנחמה האמיתית מול חרדת המוות - הלא היא האהבה. כאשר הוא מבטא דאגה מן האפשרות שיקרה משהו רע לבני המשפחה, תוכלו להדגיש את "המאמצים שאנחנו עושים כדי לשמור על עצמנו חזקים ובריאים" ואת הסיכויים המאד נמוכים שיקרה משהו כזה. אני מזמינה אותך לקרוא תשובות קודמות בנושא, כאן בפורום, ולהתנחם בידיעה שמדובר בפחד אוניברסלי המשותף לכל הילדים בשלב זה או אחר בהתפתחותם. ההשלמה עם מוחלטותו של המוות ועם וודאיותו קשה לכולנו. מאחר ואין לנו שליטה על נסיבות מותנו, מוטב להדגיש בשמחה את השליטה שיש לנו על האופן בו נבחר להעביר את חיינו. בעיני זה מסר חשוב ומשמעותי. עד 120! ליאת

היי, מצאתי לך את זה- http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3547400,00.html ואני גם חושבת שספרים בהחלט יכולים לאפשר לילד הסתכלות נוספת ופחות מפחידה על דברים. שם זה המקום שבו הפנטזיות, הדמיונות והמציאות נפגשים.

יופי!!! תודה :-)) ליאת

שלום רב, בתי בת 4.5. ילדה אינטיליגנטית מאוד בוגרת לגילה. אנחנו משפחה בת 4 אחים אני הגדולה שבינהם. יש לי אח בן 11. לפני מספר ימים סיפרה לי בתי כי בעת ביקורנו אצל הוריי נהג אחי לקחת אותה למקום מסתור לגעת באיבריה המוצנעים, להושיב אותה עליו ולעיתים אף לבקש ממנה לנשק אותו בפין. מיותר לציין כי הוא ביקש ממנה להשאיר את הנושא כסוד בינהם ולא לספר לאף אחד. כיצד עלי לנהוג?

שלום רב, עליך לפנות ללא דיחוי לאמך, לספר לה מה קרה, ולפעול יחד להפניית אחיך לטיפול פסיכולוגי. קטינים שפוגעים מינית בילדים אחרים זקוקים לעזרה מיידית משני טעמים. ראשית, יתכן שהם עצמם נפלו (או עדיין נופלים) קורבן להתעללות דומה. ושנית, התערבות מוקדמת יכולה למנוע מהם להפוך לעברייני מין בוגרים ולהמשיך לפגוע בקורבנות נוספים. אם את חושבת שבתך נפגעה במשך זמן ממושך, אני ממליצה על פנייה להתייעצות עם פסיכולוגית ילדים. בכל מקרה, אל תאפשרי לה להיות ביחידות בבית הורייך, והדגישי את חשיבות השמירה על איברי גופנו המוצנעים מפני אנשים אחרים. בברכה ליאת