פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ליאת שלום בתי בת ה-6 רוצה לישון אצל חבר מהגן. החבר, ילד נחמד שישן אצלנו פעם אחת והם מאד נהנו, אבל קצת קשה לי עם העובדה שהיא תישן שם, חוששת מה יהיה, איך יהיה עם הוריו וכ"ו. יש לו הורים נחמדים, אך אני מתלבטת - מצד אחד אני רוצה שהיא תרגיש חופשיה ותתנסה בדברים מצד שני אני חושבת שזה קצת מוקדם, ועוד אצל בן...אשמח לשמוע את דעתך המקצועית. תודה מראש

שלום הילי, שינה בבית של חברים היא דרך בילוי מקובלת אצל ילדים רבים, אבל אני יודעת שיש לא מעט הורים שחוששים מזה. כדי שנוכל לשלוח ילדים לישון בבית זר, עלינו להיות משוכנעים שמדובר במשפחה אחראית, שמתקיימים בה כללי התנהגות דומים פחות או יותר לאלה הנהוגים אצלינו. אנחנו רוצים להיות בטוחים שהילד שלנו יזכה ליחס וטיפול הולם בהיותו שם, ושלא יאונה לו כל רע. אם את מכירה את ההורים וסומכת עליהם, איני רואה סיבה לדאגה. אין סיבה שמה שהיה טוב ונחמד בבית שלכם לא ייראה כך גם בבית האחר. אם, מסיבה כלשהי, אינך מרגישה נוח עם זה, המתיני עד שתכירי את ההורים טוב יותר, ותוכלי לחוש ביטחון. העובדה שמדובר בבן לא חייבת להיות מרתיעה כל כך, דווקא בגלל שזה 'קצת מוקדם'. תוכלי לדבר על כך עם אמו של הילד, ולשאול גם לעמדתה. אם שתיכן תהיו ערות לכל האפשרויות ותחליטו שזה בסדר - אז זה בסדר. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בתי, בת שנתיים ועשרה חודשים פשוט מסרבת להיגמל מחיתולים. כל נסיון להושיבה על הסיר/ישבנון נתקל בסירוב, בבית ובגן. בפה מלא היא אומרת שאינה רוצה. אני אובדת עצות... לתשובתך אודה!

שלום נורית, לא הרחבת ולא ציינת מהן הסיבות לסירוב, וכדאי לנסות ולהבין מה קורה כדי שאפדר יהיה לכוון את המאמצים בצורה יותר ממוקדת. לעיתים הסירוב הוא תוצאה של תהליך גמילה קודם שנכשל, שהותיר בילד תחושת כישלון או אשמה. לכן, כרגע, אני ממליצה לדבר איתה, להגיד לה שאתם מניחים לה לזמן מה. תוכלו להגיד ש"ננסה שוב בעוד כמה זמן, כשתהיי מוכנה". למשך חודש (!) אל תעשו דבר, וגם אל תדברו על זה. המשיכו להחליף חיתולים ללא ביקורת. בעוד חודש, אפשר יהיה לנסות שוב, והפעם מתוך עמדה חדשה, פחות מיואשת. בחודש הקרוב, קראי כל מה שאת מצליחה למצוא ברשת על תהליכי גמילה (יש המון מידע), והשתדלי לתקן את הטעויות. זכרי שעידוד, סבלנות ורוח טובה הם המרכים הכי חשובים להצלחת הפרוייקט. אם תרצי, פני שוב לכאן בעוד חודש, ואנסה לעזור. כרגע - קחו חופש למשך חודש! בהצלחה ליאת

ליאת שלום, ראשית, תודה על תשובתך. להלן מספר הערות: אין המדובר בגמילה שנכשלה, לא התחלנו בגמילה כי ראינו שהילדה לא מוכנה. אלו רק צעדים ראשונים. בגן, שכבת בני גילה ברובם, גמולים. יתכן שזה מקור הלחץ, של הילדה (ואולי גם שלנו). הסרוב שלה הינו סירוב ראשוני, ללא רקע בגינו. בברכה, נורית

שלום. אני אב לילד מקסים בן שנה וחצי ויש לו מספר בעיות התנהגות: 1) בכל פעם שהוא טיפה מתעצבן, הוא דופק את הראש ברצפה,בקיר או בכל דבר שנמצא לידו. ניסינו להתעלם. ניסינו להתעצבן עליו ולהעיר לו. הוא עושה את זה מאז שהוא בן שנה. בדרך כלל המכות חלשות מאוד, אבל לפעמים כשהוא בקריזה, הוא דופק ממש חזק עד כדי סימנים כחולים במצח וחבורות. למשל, אם לוקחים לא משהו מהיד, צפויות דפיקות ראש מיידיות ברצפה, מלוות בבכי וצרחות. 2) הוא לא מוכן להרדם לבד במיטה. תמיד צריך להרדים אותו עלי כשאני שוכב בספה בסלון. כשהוא נרדם, אני שם אותו במיטה, אבל תוך כמה שעות הוא מתעורר וצורח עד שאני מרדים אותו עלי שוב, במיטה שלי ושל אשתי. אציין שקנינו לו מיטת מעבר בצורה של אוטו, וזה לא עוזר. הוא קם בלילה וישר הולך למיטה שלנו. עד שקניניו את מיטת המעבר, והוא היה במיטת התינוקות, והיה מתעורר ודופק את הראש בסורגים עד שהיינו מוציאים אותו ממנה. הוא לא היה מתייאש. יכל לצרוח שעה וחצי בכיף. כשהוא קם בלילה, הוא לא רוצה לשתות או לאכול. לא מוכן להרדם לפני אחד עשרה בלילה. קם לפעוטון בשבע בבוקר. יושן בפעוטון שעתיים ביום. ניסינו תאורה חלשה בחדר וגם תאורה מאוד חלשה. לא עזר. הילד מעולם לא היה מוכן למצוץ מוצץ. שגרת הירדמות: אמבטיה, בקבוק מטרנה, והרדמה על הבטן שלי על הספה. מידע כללי על הילד: אופי: פיוזים קצרים מאוד. תמיד יודע בדיוק מה הוא רוצה. אי אפשר "למרוח" אותו. שכל: מדבר כ-30 מילים. עושה רושם של ילד נבון מאוד. מראה חיצוני: חתיך על :) בלונדיני עם עיניים כחולות. גודל: אחוזון 90 התנהגות: בפעוטון מתנהג כמו מלאך. בבית- מתפרע. אוהב לשחק בצעצועים. מאוד מתרכז במשחקים. טרם ידוע על בעיות רפואיות מסויימות. מה לעשות??

שלום דני, החתיך הקטן שלכם למד שבבית שלכם - בניגוד לפעוטון - אפשר להשיג מה שרוצים באמצעות צרחות ובכי. מבחינות רבות, ילדים בני שנה וחצי באמת אינם יכולים להכיל תסכול, ולכן נוטים להגיב לעיתים קרובות בבכי. ובכל זאת, מהתיאור שלך בולטת הנטייה שלכם לפעול הרבה כדי להשתיק אותו, עד כדי אבסורד (הפכת לאבא-גומאוויר...). חבטת הראש היא חלק מהמופע שהוא מארגן לכם. תחילה זו הייתה דרך להירגע בכוחות עצמו (אנחנו רואים זאת אצל לא מעט תינוקות), ובהמשך, כשגילה את הרושם העז שזה מותיר בכם, הוא למד להפעיל זאת כחלק מדרך להפעיל אתכם במצבים של התנגשות רצונות. כמובן שילד בן שנה וחצי עדיין אינו פועל מתוך זדון או במודע, ולכן אין טעם לכעוס עליו. אני ממליצה להתעלם מדפיקת הראש ברצפה, ולצאת מהחדר או מטווח ראייתו בכל פעם שהוא עושה זאת. לתחושתי, בהיעדר המבט המבועת שלכם הוא ימצא פחות טעם בפעולה שמכאיבה לו כ"כ. בעניין השינה, כדאי לבסס שגרה חדשה, שבה - במקום להיאבק ולהפסיד כמו היום - תשבו על ידו במיטתו, גם אם הוא בוכה, מבלי להיכנע לדרישה הבלתי הגיונית להירדם על אבא. כך תשדרו "אנחנו איתך" וגם "כל אחד ישן במיטתו". באופן דומה, גם בלילה (תאמין לי שאני יודעת כמה זה קשה) אל תתפתו תקחת אותו למיטתכם, אלא החזירו אותו למיטתו ושבו לידו עד שיירדם שם. לצערי, אין פתרונות קסם מהירים לבעיות השינה בלילה, ואחרי שהן כבר נוצרו והתבססו הרגלים רעים, נחוצה התמדה ונחישות גם מול פרובוקציות. לפעמים אין בריר אלא להקריב כמה שעות שינה כדי להרוויח הרבה לילות שקטים בהמשך. בהצלחה ליאת

קות הראש, ופצע את הלשון שלו. באם תראה את תגובתי אשמח לשמוע את הסוף.

הוא הפסיק בהדרגה לדפוק את הראש כמה חודשים אחרי שפרסמתי את ההודעה בפורום. אנחנו למדנו איך לנסות לעצבן אותו פחות, והוא קצת התבגר והפסיק עם זה. אולי זה גם קשור שהוא גדל, קיבל כוח פיזי, ויכול עכשיו לדרוש פיזית מה הוא רוצה ( כמו לסחוב חזק ביד לכיוון שהוא רוצה ללכת ) אז הוא כבר לא עומד חסר עונים ודופק את הראש בקיר מרוב ייאוש, שאין בכוחו לעשות משהו.

אני רוצה לדעת מה עושים שהבת שלי דופקת את הראש בריצפה

שלום, אני אמא ל- 4 ילדים בגילאי 10, 6, 3, וחצי שנה. בני בן ה -10 לא מוכן לרדת במעלית לבד, לא מוכן להשאר בבית אפילו למספר דקות גם לא עם אחותו, כמו כן מעדיף להשאר בבית ולא לצאת למקומות עם הרבה אנשים, נכנס לבריכה עם מצופים למרות שהוא יודע קצת לשחות. שאלתי מה עושים - אני מאוד מודאגת. אדוה

שלום אדווה, ככל הזכור לי, בכל מעלית מותקן שלט ובו אזהרה שילדים תחת גיל 12-14 (נתקלתי גם בזה וגם בזה) אינם רשאים להשתמש במעלית ללא ליווי של מבוגר. אחת הסיבות לכך היא ההנחה שילד בגיל צעיר מזה לא יוכל להתמודד עם מקרה של תקלה, ואירוע של היתקעות במעלית עלול להיחוות כטראומה. מבחינה זו, בנך מציית לחוק, והפחד שלו אינו משולל יסוד. יש ילדים רגישים ודאגנים שיפגינו חששות מן הסוג שאת מתארת. במקרים רבים פחדי ילדות אלה חולפים מעצמם. אם זה מתפתח לחרדה שמפריעה באופן ניכר לתפקוד השוטף שלו או של המשפחה, אפשר לפנות לטיפול פסיכולוגי (באוריינטציה קוגניטיבית-התנהגותית) שיסייע בשיפור מיומנויות ההתמודדות שלו, וינחה אתכם כיצד לעזור לו. בברכה ליאת

שלום, בני כיום בן שנה וארבעה חודשים. לפני חודשיים נכנס לפעוטון, היה קצת קושי, כמו בכי בתחילת היום והתעוררויות בלילה. עברנו את זה.. לפני שבוע התחלתי לעבוד 3 משמרות ערב בעבודה חדשה וזאת לאחר שבני היה איתי כל יום אחה"צ לבד מכיוון שבעלי היה במילואים כמעט חודש. מאז בני לא עוזב אותי כשאני איתו, התחיל לבכות מכל דבר שלא מוצא חן בעיניו, נתלה עליי ולא משחרר. מה לעשות????? האם בני בטראומה מאז שהתחלתי לעבוד 3 ערבים בשבוע? האם מדובר בריגרסיה? בפעוטון הוא מתנהג יפה מאוד... איך מטפלים בעניין? אני רגילה לילד טוב, עצמאי ושקט והעניין גורם לי למתחים כשאני איתו.. תודה !!!

שלום שיר, ילד בן שנה וארבעה חודשים יכול להיות טוב ושקט, אך הוא בהחלט לא עצמאי, והוא זקוק מאד לדמות מטפלת קבועה, יציבה וזמינה בחייו. התינוק שלך נמצא בתקופה בה חרדת זרים נמצאת באחד משיאיה, שכן הוא טרם רכש את יכולת ההבנה של קביעות האובייקט, וחסר גם את היכולת להעריך את הזמן. ההיעדרות שלך לצרכי עבודה בהחלט יכולה להשפיע על תינוקך, ולכן יש לדאוג שתהיה דמות קבועה וחמה שתחליף אותך בשעות אלו. כמובן שבשעות בהן את נמצאת איתו - נוכחותך השקטה, החמה והמכילה היא הדבר החשוב ביותר. בברכה ליאת

שלום אני מחפשת קבוצה חשיפור מיומנויות חברתיות עבור ילד בן 7 בעל יכולות קוגניטיביות גבוהות וקושי ביכולת הרגשית (איפוק, הבנת מצבים וכו') [email protected] תודה יעל

שלום יעל, נסי לבדוק במרפאה הציבורית לבריאות הנפש של ילדים ונוער במקום מגורייך. לפעמים יש בהן קבוצות מסוג זה. עוד אפשרות, זה לבדוק בלוח המודעות של אתר "פסיכולוגיה עברית". הנה- http://www.hebpsy.net/bulletinBoard.asp?cat=folder&typ=&folder=7&key=&order=&orderDir=&page=1 ואולי יישלחו לך המלצות דרך המייל. בהצלחה ליאת

שרון, הודעתך נערכה, מאחר ואין באפשרותנו לפרסם ישירות מעל גבי הפורום. אנא שלחי את המלצתך הטובה למייל האישי של הפונה. עמך הסליחה ליאת

ליאת תודה רבה על פורום מקצועי שכזה. אני עוקבת אחר הפורום ונהנית מתשובותייך ולומדת המון. לשאלתי-בני בן ה-6 היה מאוד אוהב שאני אקריא לו ספרים במיוחד לפני שינה- שזה היה נותן לי הרבה זמן איכות שלי ושלו. ובתקופה האחרונה הוא אינו מעוניין , הוא מעדיף לשחק ולהתעסק בדברים אחרים. בכלל תחומי ההתעניינות שלו השתנו - הוא מעדיף לפגוש וללכת לחברים ולשחק במשחקי דמויות ואני לא מוצאת עימו שום משחק או משהו שנוכל לעסוק בו ביחד ואני מרגישה רע עם עצמי מאוד , שאין לי איתו זמן איכותי כמו שהיה כשהיה קטן יותר. איך אוכל בכל זאת לעודד את בני לקריאת ספרים ואיך אוכל בכל זאת למצוא קווים משותפים שהוא יוכל להנות מחברתי. אודה מראש על תשובתייך.

שלום אביטל, אני מודה לך על המילים החמות. אין לי ספק שבנך בן ה-6 נתרם רבות מההשקעה המרובה שלך בו. לצד הרצון הגדול שלנו להשקיע בילד, כדאי לזכור כי 'זמן איכות' עם ההורה, גם כשהוא באמת איכותי, לא צריך להיות על חשבון פעילויות אחרות, מגוונות וחשובות להתפתחותו, כמו משחק חופשי, מפגשים חברתיים, ופעילות גופנית עשירה. איזון הוא שם המשחק. לכן, השאירי לפי שעה את הקראת הסיפור לזמן של מנוחה ונחת, ונסי לקבל בברכה גם את ההתרחבות הברוכה בחייו החברתיים והרגשיים של בנך. תוכלי ללוות אותו לחוף הים או לגינת המשחקים, להתלוות אליו לסרט ילדים או הצגה טובה, לשחק איתו במשחקי קלפים, משחקי קופסא, ולהתקדם גם בנושא הספרים: תוכלו לעבור, למשל, לספרים ארוכים יותר, אותם תקראי לו בהמשכים. קריאת ספרים, ויש מי שמצטערים על כך, הולכת ונעלמת בקרב ילדים, שמוצאים עניין בגירויים אחרים, קליפיים ו'מושכי-לב' יותר. ילדים שבכל זאת נשארים אוהבי ספר, הם מי שרואים את הוריהם קוראים ונהנים, או מי שהוריהם הפכו עבורם את חוויית הקריאה לנעימה במיוחד. הניסיון מלמד שככל שננסה לכפות את הקריאה בכוח, כך היא תהיה חביבה פחות על הילד. מאחלת לך הרבה שעות נחת והנאה עם בנך ליאת

בני בן ה 3 כבר יומים מתנהג ממש לא אופיני לו עושה בעיות בלי סוף כמה אפשר לשלוח אותו לפסק זמן הוא לא מפסיק

שלום דפנה, את צודקת: שימוש יתר בסנקציה או עונש מפחית מעוצמת ההרתעה שלהם. אם התנהגותו חריגה בימים האחרונים, מוטב לנסות ולהבין מדוע. לפעמים דווקא תגובה פרדוכסלית יכולה להביא לתוצאה הרצויה. כלומר - לנסות ולנהוג *בניגוד גמור* לציפייה שלו. כך, למשל, תוכלי לחבק אותו חזק כשהוא מצפה להרחקה, ולראות מה יהיה. גם התעלמות היא דרך לא רעה כדי לצאת מ'לו?פ??ים' אין סופיים של עימות. אם יהיו התפתחויות בימים הקרובים את מוזמנת להמשיך ולשתף. ליאת

ליאת שלום תודה על עצתך אני אכן מתכוונת לנסות וליסם כבר אתמול הילד התעקש כי הוא רוצה לשון אתי לא השכמתי לו ולכן הוא התחיל להתעצבן במיטה שלו להשמיע קולות קיטור אמרתי לו פעם אחת אתה ישן במיטה שלך ואז לה התיחחסתי אלו התהפך קיטר עד שנרדם

תרגישי טוב נשמה. ידוע שחמסינים לא עושים לך טוב... רק בריאות ואושר שיהיה לך...

לא מדובר בחולי רציני. התקררות...שיעול... ואני אכן מצפה בקוצר רוח לסתיו. תודה על הדאגה ליאת

דברייך רגשו ושימחו אותי. תודה שאת זוכרת. מזל טוב גדול!!! ליאת

ליאת ערב טוב , אני בבעיה ואינני יודעת כיצד להתמודד עימה. יש לי שני בנים אחד כבן 6 והשני כבן 3 . כמו כל אחים נורמלים הם לעיתים רבים ביניהם ואפילו מרביצים אחד לשני. כשאחד מילדיי מרביץ והשני לא מגיב אני מחזקת את האחד שלא הרביץ ושבא לספר לי. אני רוצה להוקיע את העניין של האלימות . איך אני אמורה להגיב כששניהם מרביצים אחד לשני? זה מוציא את דעתי שהם רבים בדרך אלימה

שלום ליאת, מריבות בין אחים משקפות לעיתים קרובות ברית מוזרה ביניהם, שמטרתה לזכות באהדת ההורה ובמעורבות שלו. אני מבינה ומסכימה עם רצונך להוקיע ביטויי אלימות, ורצוי מאד להגיב לה באופן עקבי ונחוש. במקומך, הייתי עושה מאמץ להגיב *תמיד* לשניהם, ללא קשר למי התחיל, מי הרביץ ומי הלשין. תוכלי להגיב לכל מריבה אלימה בסנקציה שתכוון *לשניהם*, כמו למשל בהתרחקות שלך ("לא מעניין אותי מי התחיל, לא נעים לי אתכם כשאתם מכים וצועקים, אני הולכת לחדר שלי לנוח"), במניעת בילוי משותף ("חבל שאתם רבים ככה. התקלקל לי כל המצברוח ולא בא לי ללכת כבר לקניון/לסרט/לבריכה. ננסה שוב מחר"). עליך לצפות להגברת הווליום ולפרובוקציות בניסיון להחזיר אותך לעמדת השופט. הגיבי בשקט ("זה פשוט לא מעניין אותי. אשמח להיות איתכם כשתרגעו"), והשתדלי לגרום להם להאמין שבאמת לא אכפת לך. אני יודעת שזה קשה, אבל זה בהחלט אפשרי, ועובד. אשמח לשמוע חוויות ליאת

בני בן 7 מסיים כיתה א עבר שנה לא קלה בבית הספר ולאחרונה יש לו תיקים כגון מצמוץ והזזה של הראש בעצבים חזרה על משפטים בשאלה אלי כדי לאשר שהבין נכון ולעשות לו סדר האם זה משהו שיחלוף או שעלי לטפל בזה? חוץ מזה ילד פיקח רק שעברה עליו שנה קשה מבחינה חברתית עם קצת אלימות לסירוגין תודה רבה

שלום לי, הופעת טיקים יכולה לשקף עומס רגשי ומצוקה, ולכן, אם את מודעת לגורמי דחק בחייו, מן הראוי לפעול להפחתתם ובמידת הצורך אף לשקול טיפול אצל פסיכולוג ילדים. רוב הטיקים אכן זמניים וחולפים, אבל שווה לעקוב. אני ממליצה מאד לא להתייחס לטיקים עצמם כאל בעיה, אלא כאיתות למשהו מכאיב ומציק שנח מתחת. טפלו בבעיה האמיתית. בהצלחה ליאת

תודה על תשובתך אכן השנה הוא עלה לכיתה א והיו לטו קשיים חברתיים ולא השתלב והתנהג באלימות לילדים בכיצה מה שגרם להם לדחות אותו אנחנו עובדים על זה בעזרת עיצוב התנהגות עם איש מקצוע טוב

שלום דוקטור, אני שואלת לגבי נער בן 15 שנוצל מינית ע"י בחור בן 19 במשך 7 שנים.... הילד גדל במשפחה אומנת (מסיבה אחרת) שלא התאימה לו ויש אומנם עוד ועוד פרטים אבל לעצם הענין-- הוא אובחן ע"י פסיכיאטרית מטעם הרווחה כחולה במניה דיפרסיה וקיבל טיפול בליתיום (3.5 כדורים ליום) ורספרדל (חצי כדור ליום). הילד הועבר אלי לאומנה משום שאני קרובת משפחה שמאוד קרובה אליו והוא מאד מאושר במשפחתי, אך... אני הבנתי (לדעתי) שהאבחנה אינה מתאימה, הילד התנהג ומתנהג כל בני גילו 'למרות' הקשיים הטראומתיים שעבר. הוא בקשר עם רופא פסיכיאטר ואני מעונינת לדבר ע"כ עם הרופא. אני מאד אשמח לקבל מכם מידע על, איך או מאיזה מקום אפשר להסביר את זה לפסיכיאטר ע"מ שנתחיל להוריד לו את הטיפול השגוי. מקווה מאד שהייתי ברורה ולא הכבדתי מאד מחכה לתשובה. א

שלום אתיה, מאחר ואיני רופאה פסיכיאטרית, אין ברצוני וביכולתי לערער על אבחנה שניתנה ע"י מומחית. חשוב לי להזכיר באוזניך שחולי מניה-דפרסיה, בעיקר אלה המקפידים על הטיפול התרופתי, אכן יכולים לחזור ולתפקד באופן מלא לאחר כל התקף, ולכן העובדה שהוא מתנהג כבני גילו אינה שומטת את תוקפה של האבחנה, ואולי אף מעידה על כך שהוא מקבל את הטיפול המתאים. אני ממליצה מאד להגיע לשיחה עם הפסיכיאטר המטפל, ולקבל הסבר מקיף על המחלה, על מהלכה האופייני ועל הטיפול בה. כאם אומנת חשוב שתהיי בקיאה ככל האפשר בנושא. בברכה ליאת

שלום לך, יש לי בן כבן 5 וחצי וכשהוא מזמין חברים הביתה , הוא משתולל ומתנהג בצורה כל כך לא נאותה כדי לבדר אותם ולנסות להצחיקם.הם כמובן צוחקים ומתבדחים. איך אני אמורה להגיב להתנהגותו ולא לפגוע בו מול חבריו שחשובים לו מאוד? ואיך להפסיק את ההתנהגות הזו? אודה לך על תשובתך טלי

שלום טלי, יתכן שההתנהגות שאת מתארת כאן משקפת, בחלקה, את הצורך שלו למצוא חן בכל מחיר, ובחלקה, ניצול של הסיטואציה החברתית לצרכיו, לאחר שלמד שאת מגיבה אחרת בנוכחות אורחים. לא ברור לי איזו משתי האפשרויות מדאיגה אותך יותר: האם את חוששת שהוא חסר ביטחון, ולכן חש צורך להתאמץ ול?ר?צות את חבריו בכל מחיר? או שאת מתקשה להתמודד עם ההשתוללות ולהגיב לה ביעילות מול חבריו? עם ילד בן חמש וחצי אפשר לדבר בצורה ברורה, ולדון בשתי האפשרויות באופן בהיר וגלוי. תוכלי לשתף אותו בתחושת האי-נחת שלך מהתנהגותו, ולכוון אותו "ברגישות ונחישות" אל תוך כללי ההתנהגות המקובלים עליך. אני רוצה להזכיר לך שהיכולת לכבד את גבולותיו וצרכיו של האחר היא אחת המיומנויות החברתיות החשובות, ולכן - ההתעקשות שלך על הגבול משרתת את שתי המטרות. בברכה ליאת

שלום ליאת, יש לי בעיה שאני לא יודעת כיצד להתמודד איתה וצריכה את עזרתך הדחופה- הבן שלי מכה ונושך ללא סוף בגן ובבית. אני לא יכולה להצביע על סיבה מסויימת שבגינה הוא נושך-זה יכול להיות תוך כדי משחק או במפגש בגן. הכוונה היא שהוא לא עושה זאת מתוך כעס או רוגז אלא ללא כל סיבה הנראית לעין. הוא אינו חשוף לאלימות בבית. נהפוך הוא- יש לו אח בן 3 וחצי שכל הזמן מחבק ומנשק אותו וכך גם אנחנו. התלונות מהגן לא פוסקות והבן הגדול פשוט אומלל מהמכות שהוא מקבל מאחיו הקטן. אנא עזרי לי בנתינת כלים להתמודד עם הבעיה. תודה, גל.

לא ציינתי שהילד בן שנה וחצי.

שלום גל, אני מבקשת להפנות אותך לתשובתי ליהודה, מתאריך 5/6/09 שלטעמי עונה לשאלתך. אם יהיו שאלות נוספות, אשמח להרחיב. שבת שלום ליאת

שלום בתי בת 3 ילדה פיקחית שמחה וגם קצת שובבה .הבעיה העיקרית איתה זה בשעות הבוקר סדר הבוקר של צחצוח שיניים החלפת בגדים כרוך בהרבה מאמץ ושיכנועים כשאני ממהרת לעבודה והיא רוצה לעשות כל דבר אחר רק לא מה שאני מבקשת. ואותו הדבר בערב יש לנו סדר קבוע של ארוחת ערב אמבטיה ולישון לפעמים סיפור אם היא רוצה לפני השינה. הכל מתנהל בסדר פחות או יותר אך כאשר היא במיטתה היא מתחילה לבדוק איתנו את הגבולות היא רצה בשמחה לסלון אנחנו מחזירים אותה וכן הלאה. אני משתמשת בשיטת הפרסים . אני לפעמים מראה לה סוכריה או שוקולד כשהיא כבר במיטה ואומרת לה אם תלכי לישון יפה אתן לך את זה בבוקר. או אתן לך שוקו מחר כשאקח אותך מהגן וכדו' זה בדר"כ מצליח אבל לא תמיד. לפעמים זה הסיכוי האחרון כי גם 20 החזרות למיטה לא משכנעות אותה אלא גורמות לה להרגיש סוג של משחק איתנו והיא מאוד שמחה וצוהלת כשתופסים אותה ומחזירים למיטה והיא לא מתרגשת מזה . האם אנחנו פועלים נכון ?

שלום עינת, מה שאת מתארת באמת נשמע כמו סוג של שעשוע. אסתכן ואומר שנראה שגם אצלכם יש מידה של הנאה מה'תופסת' הלילית, לפחות כפי שעולה משיתוף הפעולה הנלהב שלכם איתה. אם חשוב לך לבסס הרגלים שיש בהם התחשבות גם בכם, זה הזמן לפעול. מאחר שממילא אתם "מתוזזים" 20 פעם בערב, אני מציעה להקדיש לזה זמן מה באופן יזום, ולהחליט שהולכים עד הסוף עם עקרונותיכם. כך, תוכלו להודיע לה שהיא לא יורדת יותר מהמיטה, ולהישאר לצידה בחדר (אחרי הסיפור) מבלי לאפשר כל אינטראקציה ביניכם. אם תעשו תורנות ביניכם (פעם את ופעם בעלך) יש סיכוי שתצליחו להתמיד. אפשר לצפות שבהתחלה הישיבה לצידה תארך זמן לא קצר, אך בהמשך זה ישתפר בהדרגה. ילדה בת 3 עדיין אפשר לעצור גם פיזית (בתקיפות, אך לא בתוקפנות), ולא לאפשר לה לנהל את שעות הערב ואתכם באין מפריע. אני ממליצה לך להימנע מלפתות בפרסים, ולכוון למה שנהוג לכנות 'חיזוקים חיוביים' לאחר מעשה. חיזוק חברתי (שבח או גאווה אמיתית) מגביר את המוטיבציה הפנימית, והוא עדיף במצבים כאלה. באופן דומה, גם בבוקר, כשאת ממהרת לעבודה, אין טעם להתחנן בשכנועים, אלא לנקוט גישה עניינית ואסרטיבית - "את רוצה שנתארגן בנעימים, או באווירה של כעס?". אם היא ממשיכה להתנגד, קחי אותה לגן כשהיא חצי לבושה, גם בלי לצחצח שיניים ולהסתרק, מבלי להכביר מילים. תוכלי לומר בדרך, ש"חבל. דווקא רציתי להלביש אותך בכייף, אבל לא נורא, תתלבשי בגן. אולי מחר נצליח". אני מזמינה אותך לקרוא תשובות שניתנו כאן בעבר בנושא הצבת גבולות, ולהרחיב את רפרטואר התגובות שלך להתנהגויות מאתגרות מצידה. זכרי שניהול בית ומשפחה זו משימה כבדה מדי עבור ילדה בת שלוש. שחררו אותה מן העול... בהצלחה ליאת

שלום לך, תודה על תשובתך. לגבי מה שכתבת בפתח דברייך. אז.... אנחנו ממש לא נהנים מזה אנחנו מראים לה שאנחנו מאוד לא מרוצים מהתנהגותה ומחזירים אותה בדממה למיטה. היא נכנסת לסוג של "היי" וזה ממריץ אותה. זה גם היה בהמלצתך להחזיר למיטה כמה שצריך ללא דיבורים עד שיימאס לה. אני עכשיו אשנה את הגישה ונישאר איתה בחדר. בתקופה האחרונה נתתי לה שוקו בכל פעם שאני באה לאסוף אותה מהגן כמחווה לזה שהיא ישנה יפה והסתדרה בבוקר יפה. והיא יודעת שאם היא מתנהגת לא יפה אמא לא מביאה שוקו לגן אחה"צ. מה אעשה עכשיו איך אפסיק לתת לה וגם אשמור על אמינות איתה? אודה לתשובתך על זה.דבר נוסף שרציתי לאמר, הילדה בגיל 3 בתקופת המרד ובדיקת הגבולות . זה שהיא רוצה ומנסה ומקשה עלינו את החיים זה לא אומר שהיא מנהלת את החיים היא לא מקבלת מה שהיא רוצה בסופו של דבר. היא לא נשארת לצפות בטלויזיה ומחליטה מתי לישון היא נמצאת במיטה כשאנחנו שמים אותה ב 8 בערב ואח"כ מנסה אותנו. זה לא אומר שאין לה גבולות.יש ילדים נוחים ושקטים יותר שקל להגדיר להם גבולות ויש ילדים יותר טמפרמנטים אני למדתי פסיכולוגיה ובכל עיניין אני בודקת דעה של פסיכולוגים אבל משום מה בעיניין הזה של הצבת גבולות אני מרגישה בעייתיות בגישה. לדעתי זה שלא מאפשרים לה לעשות מה שהיא רוצה זה הצבת גבולות . התוצאה שהיא ממשיכה לנסות בדרכים שונות אומרת שאנחנו צריכים לחסום אותה בצורה אחרת אולי לא בלהחזיר למיטה אלא בלהשאר איתה בחדר . אודה לתשובתך( גם בעיניין השוקו), תודה רבה

יש לי ילדADHD קשה מאוד בייחוד התנהגותית אין לי כסף לפרטי ...אני זקוקה להמ\לצה לפסיכולוג דרך מכבי שמבין את סוגיית ה ADHD הקשה. יש לנו ניסיון לא כ"כ טוב עם פסיכולוגים של הקופה אך אנחנו ממש זקוקים לעזה ...הילד מתחיל ללכת לאיבוד ואנחנו חרדים מאוד לכל המצב.. תודה

שלום רב, לצערי, איני מכירה פסיכולוגים שעובדים עם הקופה. אני מציעה לך לכתוב שוב, ולהוסיף בגוף ההודעה את כתובת המייל שלך. יתכן שמישהו מקוראי הפורום יוכל להמליץ לך על מטפל של מכבי. אני מזכירה לך גם את האפשרות של פניה למרפאות הציבוריות של משרד הבריאות, שאינן גובות תשלום עבור הטיפול, אך מתאפיינות - בדיוק בגלל זה - ברשימות המתנה ארוכות למדי. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן ה-7 סובל לעיתים מהתקפי חרדה הקשורים בשינויים בדרך כל: סוף שנה בכיתה א', שינוי מורה, מבחנים, שיחות בין ילדים וכו'... התקפי החרדה מלווים בעיקר בשלשולים, זיעה מוגברת, תחושת מחנק וזיעה מוגברת בעת ההתקף. הוא ילד חסר בטחון עצמי מאוד מאוד חכם אשמח לשמוע המלצתך על טיפול שיכול לסייע לו?

שלום טל, התקפי חרדה הם חוויה מאד לא נעימה, וגם אם אין בהם סכנה של ממש, הם עלולים להוביל לקשיים תפקודיים ניכרים. הטיפול המועדף בהפרעות חרדה הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, המחוזק לעיתים גם בטיפול תרופתי (SSRI). אני ממליצה על פנייה לפסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים, או למרפאת החרדה בביה"ח שניידר לילדים. מדובר בדר"כ בטיפולים קצרים, יחסית, ובהחלט אפשר לנצל לצורך כך את החופש הגדול, ולהגיע לשנת הלימודים הבאה במצב טוב יותר. בהצלחה רבה ליאת

ברצוני לשאול אם מוכרת התופעה שילדות בקבלן בובה חדשה לאחר זמן קצר מאוד היא מורידה להן את הראש וממשיכה לשחק כאילו שלא קרה כלום ואף להתעלם אם מעירים לה שלבובות אין ארש. מדובר בבות קטנות מפלסטיק של סופרמן וספיידרמן, תודה מראש עמירה מחולון

שלום עמירה, גיבורי-על בני זמננו, יכולים ללבוש ולפשוט צורה, להפוך לדמויות ביוניות, לכלי רכב מוזרים ולרובוטים מתוחכמים. ילדים יכולים להיות יצירתיים מאד באופן בו הם עושים שימוש במשחקים שלהם. אם ראשן של הבובות מתפרק כחלק מהאפשרויות של היצרן, זה נשמע לי פחות מדאיג מן האפשרות של עריפת ראש 'בלתי הפיכה' או מקלקלת. כך או כך, מעניין בעיני לנסות ולעקוב אחר המשחק החופשי, ולראות מדוע הראש נחווה בעיניה כמיותר. לראש יש כמובן הרבה משמעות, והוא יכול לייצג עבורה כל מיני דברים. יתרונו של המשחק הילדי, בהיותו מאפשר עיבוד של תכנים תוך-נפשיים בדרך לגיטימית ולא מזיקה. כרגע, לא הייתי עושה עם זה כלום, מלבד התבוננות והקשבה. בברכה ליאת

תודה עבור התשובה עריפת הראשים זה לא חלק מהמשחק, ולא ניתן להחזיר את הראשים למקומם הם נשארים בסלסלת הצעצועים והגיבורים ממשיכים להלחם בינהם ללא ראשים. שאלתי היא, האם להסביר לילדה שלא עורפים ראשים סתם, או להתעלם ומה מדאיג בעריפת ראשים, זה נראה לי לא תקין אך אינני יודעת אם להתיחס לזה ומה הסיבה שזו מטרתי העיקרית בכל כתיבת שאלותי בפורום תודה

יש לי ילדה שעוד מעט בת 7 שעושה לי חיים מאד קשים יש לה בעיה עם דמותה העצמית שבגדים שלה לא יפים שהפנים שלה לא יפים ואם זה לא בגדים ולא יפים אז נעליים לא נראים והשיער שלה מלא קרבולות שלא מסתדר היא עושה לי חיים קשים בכל דבר דוגמא היא ביקשה יום אחד ביצה ואני הבנתי שזה ביצה קשה ולא טעיתי זה היה אמור להיות חביתה אז היא בכתה השתוללה צרחה ולא עוזבת אותי כל דבר שהם אומרים לה עליו אין או לא אז ישר זה בכי והשתוללות ועוזבת את הבית ויורדת למרות שאומרים לה לא לצאת בלי רשות היא לא עושה חשבון היא יוצאת וטורקת ממש גיל התבגרות קשה לי אני כל הזמן עצבנית ואני כל הזמן רועמת על ההתנהגות שלה אני אובדת עצות לא יודעת מה לעשות כל דבר שקשור אליה זה בא עם בכי והשתוללות היא כל הזמן במתן בכי

שלום נירה, את מביאה דוגמא טובה למצבים של קושי בוויסות עצמי, בעיקר מול מצבי תסכול, בהם המציאות מתנגשת עם הרצון או הציפייה המוקדמת. תיארת יפה מה *היא* עושה ואיך היא משתוללת מזעם, אבל לא תיארת מה *את* עושה מול זה. והרי זה בעצם מה שחשוב... כמו שכבר נכתב כאן לא מעט, "הצגה מפוארת" לא מתקיימת בהיעדרו של קהל. כאשר את מאד מתרשמת מהתקפי הזעם, נבוכה מהם, נבהלת או מלאת אשמה, את למעשה מחזקת את התנהגותה ומגבירה את הסיכוי שהיא תימשך. כדי לעזור לה ללמוד להתמודד עם מצבים מאכזבים או מתסכלים, עלינו להכיר בקיומם, לכבד את הרגשות שהם מעוררים, ולהכיל אותם בשלווה יחסית. לכן, כשהיא מתלוננת על שיער מלא כרבולות, תוכלי להגיב בהבנה, ולומר משהו כמו "אני יודעת כמה זה מעצבן לקום עם שיער מבולגן בבוקר. גם לי זה קורה לפעמים וזה מבאס נורא. את צריכה עזרה, או שתסדרי עם זה לבד?" או "אוי, עשיתי לך ביצה קשה כי חשבתי שזה מה שביקשת. את חושבת שתסתדרי עם זה, או שתאכלי רק את הסלט והלחם?". כך את נותנת מקום לאכזבה שלה, אבל לא נכנעת להתפרצות. כאשר היא יוצאת מהבית ללא רשות, יש לעצור אותה פיזית, מבלי לנסות לפייסה בכוח, ולאפשר לה להירגע בחדר שלה. תוכלי לומר שאת מבינה את הצורך שלה להתרחק מכם, אך אינך יכולה להרשות לה לסכן את עצמה, ולכן היא תוכל לברוח לחדרה. כך את מרחיבה את רפרטואר התגובות שלה, ומציעה לה דרכים מועילות יותר והרסניות פחות להתגברות על מצוקה. בברכה ליאת

איך ממשיכים כל הזמן עם התפרצויות הזעם האלה זה נורא מעצבן אותי ואני כל הזמן אובדת עצות כמה שאני מנסה לעשות את מה שאת אומרת זה לא עוזר במיוחד אני תמיד אומרת לה לא נורא על השיער גם לי זה קורה אז מה אין תועלת את שתי הדוגמאות שהעלית אני עשיתי בהתחלה בדיוק את מה שרשמת וזה לא עזר ואז אני התרגזתי נורא כי זה בוקר וזה לחץ לצאת ולהתארגן ואני מעתכבת על השטויות האלה שהם סתם סרק גם לי נמאס אני חייבת למצוא פתרון לדברים האלה כי זה הפך להיות כל דבר

בשבועות האחרונים אנו מרגישים בשינוי התנהגות אצל בתנו בת ה-7 שלאחרונה נתונה להתקפי זעם ,מרמור וכעסים שמופנים כלפינו וכלפי אחותה הצעירה ממנה בשנתיים. ניסינו לשאול אותה לסיבות להתנהגותה והיא תולה זאת בסיבות שונות שקשורות לסיטואציות חברתיות. חשוב לציין שמדובר בילדה חכמה, מצטיינת בלימודים, חברותית (נפגשת הרבה עם חברות)

שלום שרון, לא ציינת מהו הדבר שלדבריה כ"כ מרגיז אותה, ולכן, לפני שנכנסים לפרשנויות מלומדות כדאי להקשיב למה שהיא אומרת. התקפי זעם עוצמתיים יכולים לשקף גם תסכול גדול וחוסר אונים, בעיקר מול מצבים בהם אין 'מיכל' לרגשותינו. יתכן שקיימת, תחת המופע הזועם, מצוקה ממשית, שאינה זוכה להתייחסות הולמת (לפחות מנקודת מבטה של בתך). מעניין יהיה לבדוק גם אם המורה שלה בביה"ס (למרות שהסתיימה השנה) אם גם היא הבחינה בשינוי. יכול להיות שהמורה תוכל לתת מידע נוסף שישפוך אור על מה שעובר עליה. תהיה הסיבה אשר תהיה, גישה מכילה וסבלנית תמיד רצויה במצבים כאלה: אפשר לשדר מסר 'מת?קף' ומכיל מצד אחד ("אנחנו רואים כמה את כועסת וכמה קשה לך עכשיו") ועם זאת ציפייה להתארגנות ואמונה בכוחותיה ("בואי נחשוב מה יכול לעזור לך להירגע"). אם תכתבי מעט יותר, אולי אוכל לדייק יותר גם בתשובתי. בברכה ליאת

שלום רב, בתי, הקטנה מבין שלושה, ילדה מאוד אנרגטית ופעילה. היא עוברת ממקום למקום ומחפשת תעסוקה או יותר נכון איפה לחטט , מה להוציא מהמגירות , נוגעת בכל דבר. אני מוצאת את עצמי אומרת כמעט לא ואסור על כל דבר , היא מוציאה דברים מהמגירות והארונות וזורקת על הריצפה, כשאני מבקשת ממנה לאסוף ולסדר היא אינה מקשיבה, מביטה בי וממשיכה בכוונה לעשות זאת. אני רוצה להתמקד בלא לגבי דברים עקרוניים , איך אני גורמת לה להקשיב ? כשאינה מקבלת דבר מה או כשאני לוקחת לה דברים שאסור לה לגעת בהם היא פוצחת בצווחות. מה לעשות?

שלום עינת, אני מתנצלת שחיכית קצת. את צודקת כשאת מעלה את הצורך למנן גם את אמירות ה"לא, אסור!" שלנו. בית צריך להיות מותאם בצורה סבירה לנוכחותם הלא-תמיד-זהירה של פעוטות. כאשר אנחנו מוצאים את עצמנו מעירים יותר מדי, שווה לבחון את האפשרות לסלק זמנית חפצים שבירים/מסוכנים מהישג ידם של הקטנטנים. הערות תכופות מדי, גם כשהן מוצדקות, יוצרות זילות של המילה, ובמקרים מסוימים גם זילות של הסמכות. לכן, ההמלצה כאן (ברוח פרקי אבות) היא "אמור מעט ועשה הרבה". כלומר - כאשר זיהית מהו הדבר ה'עקרוני' עליו את בוחרת להתעקש, אמרי את ה"לא" פעם אחת בלבד, ואז, במקרה של הפרה - פעלי! כדי להמחיש למה אני מתכוונת, חשבי כיצד היית מגיבה לו הייתה מתקרבת לאש, רצה לכביש, או מתקרבת רטובה לכבל חשמלי. זוהי, כמובן, דוגמא קיצונית, אך היא מדגימה את הנחישות שלנו מול דברים שחשובים באמת. הצרחות שלה לא צריכות להרתיע אותך מלעמוד על שלך. כשהיא תלמד שאינך מתרשמת מבכי, ושאת מתכוונת ברצינות ל"לא" שלך, יירגעו גם הפרובוקציות. אשמח לשמוע עדכונים. ליאת

אי אפשר בלעדיך...

הנה אני... טיפסתי בעצלתיים, והגעתי אל הצמרת, כדי לומר לילה טוב. ולהתראות מחר ליאת

שלום ד''ר. בני בן 4.5 יש לו פחד של שהוא ילך לאבוד או שיעזבו אותו. למשל אם אנו נמצאים בפארק שעמועים ואני החלפתי מקום יבישה בלי ךהודיע לו, אז הוא נכנס להיסטריה של בכי.הוא רואה שבמקום איפה ישבתי אני לא נמצאת ונכנס ללחץ. וככה בכל מקום. אף פעם לא השארנו אותו איפשהו או שכחנו לקחת.אנו משפחה מאוד אחראית. כל הזמן אנו מסבירים לו שהוא הכי חשוב לנו ואנו לא נעזוב אותו.זה לא עוזר. אולי זו טראומה מגן ? מה יכול לעזור? תודה רבה.אירנה

שלום אירנה, בגיל ארבע חלה הצפה של פחדים "לא הגיוניים", בשל היכולת הקוגניטיבית והמוטורית שנותנת 'קפיצה' גדולה. העולם הדמיוני פעיל מאד בגיל זה, ולכן יופיעו גם הרבה פחדי מפלצות לפני השינה ופחדי נטישה. כדי לסייע לו להתגבר על הפחדים, אין טעם לומר שהם לא הגיוניים, גם כי זה לא לגמרי נכון (לפעמים את נעלמת לו מהעיניים לכמה דקות, וזה באמת מבהיל), וגם כי זה לא מרגיע. במקום הסברים - או בנוסף עליהם - הייתי מנסה לתת לו תחושת שליטה וביטחון, תוך תרגול וחשיבה על פיתרונות למקרה של... אפשר לשוחח על האפשרות של הליכה לאיבוד (מה עושים? למי פונים?) לעזור לו לשנן את מס' הטלפון שלך או את כתובתו. ללמד אותו לפעול עפ"י סדרת פעולות. "מה אתה עושה אם אתה רואה שאני לא על הספסל? איפה עוד אפשר לחפש? האם אפשר לבדוק בעוד מקום?". כשאתם במסגרת מוגנת (בבית או בחצר מוכרת) אפשר לשחק במחבואים בגרסה מרוככת, כדי להתמודד עם הפחד שתעלמו לו. צריך לעשות זאת בזהירות ובאופן ידידותי כדי לא להשיג תוצאה הפוכה. בנוסף, יש על מדפי הספרים לא מעט ספרי ילדים העוסקים בפחדים מסוגים שונים, והם אהובים במיוחד על בני הארבע שמזדהים מאד עם התכנים. השתדלו לא ללעוג או לכעוס, להגיב בסבלנות ואהדה, עד יעבור זעם. והוא עובר בסוף... בהצלחה ליאת

שלום רב אנחנו בני זוג בני 25 אני יוצאת עם בחור ללא ניסיון חיים אישי וניסיון עם בחורות חוכמת חיים אין לו אפילו אנחנו יוצאים כשנתיים והקשר הולך מאוד קשה הוא יותר מידי ילדותי זה מתבטא בכך שאין לו טקט לדברים שאומר לא חושב פעמים על התגובה שלו . והוא שומר הרבה בבטן ולא משתף אותי מה קורה איתו גם שאנחנו רבים או שאנחנו רבים הוא פשוט בורח וכול הרבים מסתכמים בכך שכול פעם הוא בורח ולא יושב איתי להיתמודד היחס שלו אל ההורים הוא כול היום צועק אם אומרים לו משהו בטובתו אל החברים שלו היחס שלו טוב ואפילו עוזר מעל ומעבר ואל האחים שלו הוא תוקפני גם שרוצים שיעשה טוב לכולם וישנה הוא כועס והוא באופי שלו מאוד חצוי הוא דומה לאבא ולאמא שלו בתכונות שלו לאחרונה גילתי שהוא טיפוס שנוטר טינה ואף נקמן באופיו מה שגורם לנו הרבה מריבות ומחלקות ולדעתי לפני מה שמתי לב אבא שלו לא לקח חלק בדמוי העצמי שלו ובביטחון העמי לא נתן לא חינוך ודרך ארץ מה שמשתמע מכול זה שיש דברים שלא ברור לו שלא עושים וככה לא מתנהגים אני מוצאת את עצמי כמחנכת אותו אני בנאדם עם ביקורת עצמית גבוהה שמנסה לרסן את את עצמי אבל כול פעם שזה קורה הוא עושה משהו והורס את הכול לדעתי אימו גם להשקיע מספיק בחינוך שלו או שהוא בנוי לשגרה רטונית ואני בדיוק ההפך לצאת להתאורר קורה פעם ב.. כי הוא כול הזמן עייף מהעבודה ולימודים ואנחנו רבים על זה כול הזמן וגם שאומרים לו ביקורת בדרך טובה הוא אומר טוב הבנתי וחוזר שוב על אותה טעות בצורה אחת וחוץ מזה הוא אומר נתקן נתקן יש סכוי שהמצב ישתנה או יחמיר יותר עם הזמן ??? מה עושים כדי שהקשר ישתנה או ?? שאיאפשר לתקן ממש מיואשת אין לי כסף לטיפול זוגי ולא בטוחה אם להישאר או להפריד אני מאמינה שקשר מתוך בניה של ואומנם יש בנינו פערים בגלל ניסיון חיים איך עלי לא לאבד את הראש שהוא מתנהג כמו ילד או שהוא חי

שוב שלום, למרות ייאושך, אני שבה ומפנה אותך לפורומים המיועדים לפניות מסוג זה. מבוגר שמתנהג כילד בהחלט נופל להגדרות אישיותיות עליהן אפשר להתייעץ בפורומים עליהם המלצתי לך. בברכה ליאת

שלום רציתי לדעת איך נכון לגרום לתינוק בן 5 חודשים וחצי לישון במיטה שלו . הוא ישן בעריסה ומתעורר בערך 3 בלילה כשהוא רעב. נכון לדעתי לנסות לפתור קודם את המנהג לאכול באמצע הלילה אבל אני לא יודעת איך .כי המנה האחרונה שלו היא בין 8-9 בערב ואז הוא רעב. האם נכון לתת לו מים במקום אוכל??(כבר ניסינו וזה לא עובד הוא רעב..) אשמח לקבל תשובה או הפנייה למקום אחר חוץ מזה הוא מקסים.

שלום שני, לטעמי, במחצית הראשונה של שנת החיים הראשונה (וגם בהמשך) עדיין אפשר להתאים את עצמנו לצרכיו של התינוק, גם אם אינם בהתאמה מוחלטת לנוחותנו. השאלה האם ומתי לגמול אותו מארוחת הלילה שלו, תלוייה במשקל גופו, בשאלה האם הוא יונק עדיין או לא, ובתזונתו הכללית במשך היום. אינטואיטיבית, הייתי ממליצה לך לא לדחוק בתהליך, ולנסות - לכל היותר - להסמיך את מנת הערב שלו. איני רואה קשר בין ארוחת הלילה למעבר למיטה משלו (אלא אם את מתעצלת לקום לחדר אחר. במקרה כזה, תוכלי להציב את מיטת התינוק, במקום העריסה, בחדרכם). תוכלי, כמובן, להתייעץ גם עם אחות טיפת-חלב בעניין זה. סבלנות... ליאת

יש לי בת בת 21.בקיץ שעבר היתה חודשיים בהודו ונסעה עם חברה ועוד 2 בנות שהכירה באינטרנט. חשבנו שהיא נרגעה, אך לפני מס' שבועות סיפרה שחברה מהעבודה היתה בירדן וגם היא מתכוונת ליסוע חשבנו שאלו מילים בלבד אך לא, הנערה תכננה טיול וחיפשה שותפים.מצאה 3 בחורים שמוכנים לטייל איתה ונסעה איתם למרות שאמרנו לה שזה מסוכן ואפילו ישנה עם 2 מהם בשטח לילה אחד, שאר הלילות ישנו בבתי מלון.שאלתי היא איך להרגיע אותה מלעשות דברים מסוכנים כי היא מתכננת עוד טיולים עד אוקטובר שאז היא תתחיל ללמוד. תודה, ההורים המודאגים.

שלום חיה, גם הודו וגם ירדן הן מדינות אליהן מגיעה תיירות ישראלית סדירה, ולכן נסיעה לשם אינה מוגדרת - לפחות פורמלית - כהתנהגות מסוכנת או חסרת אחריות. למרות האמור כאן, כאמא, אני מזדהה מאד עם החרדה שלך, ומאמינה שהייתי מגיבה כמוך, ומעדיפה טיולים 'קונבנציונליים' יותר. לרוע המזל, הילדים שלנו מפסיקים לשמוע בקולנו עוד קודם לגיל 21, וכל שנותר לנו זה לבקש התחשבות בדאגה שלנו, שתתבטא בשמירה על עצמם ושמירה על קשר סדיר עם הבית. מתפללת איתך לבואו המהיר של אוקטובר :-)) ליאת

שלום, בתי בת 4 ורבע ולה אח בכור בן חמש ורבע.היא ילדה מבריקה, רגישה, בעלת אוצר מלים מרשים, דברנית ומחוברת אליי מאד. בחודשים האחרונים, לאחר תקופה בה חיקתה את כסיסת הציפורניים שלי, היא הלכה ו"השביחה" את ההתנהגות והיא כוססת ומקלפת את הבשר של אצבעותיה...זה מגיע לרמה שכל כף ידה באזור שמטביעות האצבעות ועד פרקי האצבעות קלופים ומחוספסים. אנו מזכירים לה כל פעם להוציא ידיים מהפה והיא נהנית להזכיר לי גם, ואני מיד מבצעת את תזכורת הזו אבל אין לי מושג איך מטפלים בעניין הזה...אשמח מאד לעצתך. אמא אוהבת.

שלום רונית, כסיסת ציפורניים והעור שמסביב להן יכולה להיות ביטוי למצוקה, ובהמשך - הרגל כפייתי המחולל נזק ממשי, בריאותי ואסתטי. זוהי התנהגות 'פורקת מתח', ולכן, כדי שתוכל להיגמל ממנה יש לפעול בשני כיוונים. האחד, הפחתת גורמי מצוקה מזוהים בחייה, והשני, הרחבת רפרטואר התגובות שלה למצבי לחץ. כלומר, למידת דרכים חדשות, יעילות ולא הרסניות להתמודדות עם מתחים. כך, למשל, אפשר להציע לה פיתרונות 'חושיים' חלופיים כמו מעיכת "כדור עצבים", לישת פלסטלינה, מציצת קוביות קרח, מקלחת חמה/קרה, פעילות גופנית אינטנסיבית, וכד'. אם את מרגישה שיש כאן מוטיב חזק של חיקוי, נסי להיגמל בעצמך, ובכך תשמשי מודל להתמודדות טובה יותר עם לחץ והרגלים של פגיעה עצמית. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, תודה על תשובתך. אני חייבת להדגיש מספר אלמנטים: 1. היא לא כוססת ציפורניים ועור שמסביב אלא מקלפת עם השיניים את עור האצבעות עצמן...את העור של פנים כך היד באיזור שמקצה האצבע (טביעת האצבע) ועד פרק האצבעות שנושק לכרית כף היד...זה מזעזע לראות ולחוש.. האם זו עדיין בגדר התנהגות פורקת מתח סבירה?! 2. אני כוססת ציפורנים מגיל 5 ומודה שהגמילה קשה לי עד כדי בלתי אפשרית אולם אעשה הכל כדי שתפסיק עם התנהגותה...האם זה אפשרי? האם כדאי ללכת איתה ולבחור "פורק מתח" אחר כמו הכדור עצבים?... 3. האם לא יותר חשוב לרדת לסיבת המתח וגורמיו? איך אני מזהה גורמי מתח בחייה? היא טוקטיבית, רגישה, מדברת על כל מה שעובר עליה (במושגים שהיא יכולה, כמובן) ומעבר לחיבור מאד חזק אליי, אין לה התנהגויות רגשיות יוצאות דופן....איך מעצימים אותה!? תודה על הסובלנות והתשובות, רונית.

שלום עינת, ניסיתי כמה פעמים לכתוב לך, אבל מאוד קשה לי עם הנושא הזה. הפעם אזרתי אומץ - אני שוטרת (לדעתי זה מאוד רלוונטי לבעייה) ובתקופה האחרונה בתי, בת השש, מרבה לדבר איתי על הפחד שלה מכך שאמות באופן פתאומי, היא גם ציינה בפני מספר תרחישים שעוברים בראשה (תאונה בדרך הביתה, ש"הרעים" ישיגו אותי וירו בי, שיקרה לי משהו נורא בבית או במקום העבודה...). כשהיא מתחילה לדבר על הנושא, זה בדר"כ מלווה בבכי היסטרי, ולא משנה מה אני עושה לוקח זמן עד שהיא נרגעת. היא סיפרה לי שזה קורה לה בדר"כ בגן או כשהיא בחוג, כשבשלב מסויים היא מאוד מתגעגעת אלי ואז מגיעה גם המחשבה שאולי יקרה לי משהו נורא ואני אמות ואז היא לא תראה אותי לעולם ותתגעגע אלי כל החיים, או לחילופין שהיא תחזור הביתה ואז היא תראה שאני מתה (פרפרזה לדברים שהיא אומרת לי). היא מציינת תסריטים מאוד מפורטים ומדאיגים (אותי לפחות), הלב שלי מחסיר פעימה כשהיא מדברת איתי על זה. ממש קשה לי לראות אותה חסרת אונים, זו ילדה עם טונות של שמחת חיים, היא מצחיקה, סוחפת, חכמה מאוד (מחוננת) ובעלת אינטיליגנציה רגשית מפותחת מאוד. לא משנה מה אני אומרת לה היא תמיד מוצאת טיעונים שמחזקים את הפחד שלה ולכאורה מחלישים את התשובות שלי. אני מוכרחה לציין שהיא האמצעית, יש לה אחות שגדולה ממנה בשנתיים ואח צעיר שנולד לא מזמן... האם זה חלק מההתפתחות הטבעית והתקינה? מה לעשות? מה לענות? אני בעצמי בוררת את המילים כשאני עונה לה כדי לא להגיד חלילה משהו שעשוי להתפרש אצלה לשניים, או יותר, כיוונים. אני מאוד אודה לתשובתך.

ערב טוב, חרדות מוות מאד אופייניות לגיל 5-6, ובמקרה של בתך נוסף גם ממד מציאותי בשל אופייה של עבודתך. כמו במקרה של כל פחד אחר, ההמלצה היא לא להיטלטל עם הילד, ולהישאר רגוע ונוסך ביטחון ככל האפשר. תוכלי לומר לבתך שסכנות הן אכן חלק מהחיים, ואיש אינו מוגן מפניהן לחלוטין. עם זאת, אנחנו יכולים לשמור על עצמנו, להיזהר בכביש, להישמר מה"רעים" בעזרת שוטרים, סוהרים ואמצעי זהירות סבירים. אין טעם לומר "לא יקרה לי כלום" כי זה טיעון לא נכון ולא משכנע. האמת היא טיעון שאינו מתפרש ליותר מדי כיוונים: הסיכוי להיפגע קיים, אך הוא קטן מאד, ורוב האנשים מצליחים לחיות בשלום שנים רבות יחד. תוכלי לומר לה שגם את עצמך לא רוצה להיפגע, ועושה הכל כדי לשמור על עצמך, כמו שהיא שומרת על עצמה, ואת סומכת עליה שהיא בסדר גם אם היא רחוקה ממך. עמדה שקטה ועקבית כזו, תרגיע אותה בסופו של דבר, יש להניח. אם החרדות נמשכות, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ולקבל הדרכה יותר מפורטת. מאחלת לכולנו חיים שקטים, בריאים וארוכים :-)) ליאת

תודה רבה ליאת, אני משתדלת לנהוג כהמלצתך והאמת היא שזה די עוזר...:-) היא מצליחה להרגע מהר יותר ומבינה את מה שאני מסבירה לה. תודה על תשומת הלב והתגובה יום נעים

תודה שענית על שאלתי, אך לא הבנתי דבר בתשובתך. כפי שהסברת-במידה שמשאלת הילד מתממשת הילד אחוז רגשי אשמה וחרדה שנובעים מהיצרים ההרסניים, וכאן עולה שאלתי איך קשורות האשמה והחרדה ליצרי המוות אם האשמה נובעת מהסופר אגו?

שלום טל, יש לי הרגשה שאת באמצע עבודת הגשה בפסיכולוגיה. פורומים הם לא הדרך לחסוך מאמץ. חזרי לספרים. כולנו היינו שם... :-)) בהצלחה ליאת

שלום רב אני יוצאת עם בחור ללא ניסיון חיים אישי וניסיון עם בחורות חוכמת חיים אין לו אפילו אנחנו יוצאים כשנתיים והקשר הולך מאוד קשה הוא יותר מידי ילדותי זה מתבטא בכך שאין לו טקט לדברים שאומר לא חושב פעמים על התגובה שלו . והוא שומר הרבה בבטן ולא משתף אותי מה קורה איתו גם שאנחנו רבים או שאנחנו רבים הוא פשוט בורח וכול הרבים מסתכמים בכך שכול פעם הוא בורח ולא יושב איתי להיתמודד היחס שלו אל ההורים הוא כול היום צועק אם אומרים לו משהו בטובתו אל החברים שלו היחס שלו טוב ואפילו עוזר מעל ומעבר ואל האחים שלו הוא תוקפני גם שרוצים שיעשה טוב לכולם וישנה הוא כועס והוא באופי שלו מאוד חצוי הוא דומה לאבא ולאמא שלו בתכונות שלו לאחרונה גילתי שהוא טיפוס שנוטר טינה ואף נקמן באופיו מה שגורם לנו הרבה מריבות ומחלקות ולדעתי לפני מה שמתי לב אבא שלו לא לקח חלק בדמוי העצמי שלו ובביטחון העמי לא נתן לא חינוך ודרך ארץ מה שמשתמע מכול זה שיש דברים שלא ברור לו שלא עושים וככה לא מתנהגים אני מוצאת את עצמי כמחנכת אותו אני בנאדם עם ביקורת עצמית גבוהה שמנסה לרסן את את עצמי אבל כול פעם שזה קורה הוא עושה משהו והורס את הכול לדעתי אימו גם להשקיע מספיק בחינוך שלו או שהוא בנוי לשגרה רטונית ואני בדיוק ההפך לצאת להתאורר קורה פעם ב.. כי הוא כול הזמן עייף מהעבודה ולימודים ואנחנו רבים על זה כול הזמן וגם שאומרים לו ביקורת בדרך טובה הוא אומר טוב הבנתי וחוזר שוב על אותה טעות בצורה אחת וחוץ מזה הוא אומר נתקן נתקן יש סכוי שהמצב ישתנה או יחמיר יותר עם הזמן ??? מה עושים כדי שהקשר ישתנה או ?? שאיאפשר לתקן ממש מיואשת אין לי כסף לטיפול זוגי ולא בטוחה אם להישאר או להפריד

שלום שרלי, הפנייה שלך אינה נוגעת לתחום עיסוקו של הפורום שלנו. אנא הפני את שאלותייך לפורום פסיכולוגיה קלינית או לפורום פסיכותראפיה. בהצלחה ושבת שלום ליאת

שלום רב אנחנו בני זוג בני 25 אני יוצאת עם בחור ללא ניסיון חיים אישי וניסיון עם בחורות חוכמת חיים אין לו אפילו אנחנו יוצאים כשנתיים והקשר הולך מאוד קשה הוא יותר מידי ילדותי זה מתבטא בכך שאין לו טקט לדברים שאומר לא חושב פעמים על התגובה שלו . והוא שומר הרבה בבטן ולא משתף אותי מה קורה איתו גם שאנחנו רבים או שאנחנו רבים הוא פשוט בורח וכול הרבים מסתכמים בכך שכול פעם הוא בורח ולא יושב איתי להיתמודד היחס שלו אל ההורים הוא כול היום צועק אם אומרים לו משהו בטובתו אל החברים שלו היחס שלו טוב ואפילו עוזר מעל ומעבר ואל האחים שלו הוא תוקפני גם שרוצים שיעשה טוב לכולם וישנה הוא כועס והוא באופי שלו מאוד חצוי הוא דומה לאבא ולאמא שלו בתכונות שלו לאחרונה גילתי שהוא טיפוס שנוטר טינה ואף נקמן באופיו מה שגורם לנו הרבה מריבות ומחלקות ולדעתי לפני מה שמתי לב אבא שלו לא לקח חלק בדמוי העצמי שלו ובביטחון העמי לא נתן לא חינוך ודרך ארץ מה שמשתמע מכול זה שיש דברים שלא ברור לו שלא עושים וככה לא מתנהגים אני מוצאת את עצמי כמחנכת אותו אני בנאדם עם ביקורת עצמית גבוהה שמנסה לרסן את את עצמי אבל כול פעם שזה קורה הוא עושה משהו והורס את הכול לדעתי אימו גם להשקיע מספיק בחינוך שלו או שהוא בנוי לשגרה רטונית ואני בדיוק ההפך לצאת להתאורר קורה פעם ב.. כי הוא כול הזמן עייף מהעבודה ולימודים ואנחנו רבים על זה כול הזמן וגם שאומרים לו ביקורת בדרך טובה הוא אומר טוב הבנתי וחוזר שוב על אותה טעות בצורה אחת וחוץ מזה הוא אומר נתקן נתקן יש סכוי שהמצב ישתנה או יחמיר יותר עם הזמן ??? מה עושים כדי שהקשר ישתנה או ?? שאיאפשר לתקן ממש מיואשת אין לי כסף לטיפול זוגי ולא בטוחה אם להישאר או להפריד אני מאמינה שקשר מתוך בניה של ואומנם יש בנינו פערים בגלל ניסיון חיים איך עלי לא לאבד את הראש שהוא מתנהג כמו ילד או שהוא חי

מביא עימו עוד ועוד ועוד עבודה, עוד כסף לחשבון הבנק?

שלום רב, עבודתי באתר נעשית בהתנדבות מלאה, מתוך רצון אמיתי לעזור, וגם מתוך רצון לגוון ולהעשיר את עבודתי בתחום בריאות הנפש. אני מודה לך מאד על ההתעניינות בחשבון הבנק שלי. שבת שלום ליאת

העיקר שאת נהנית מנדלבאום. שבוע טוב יקירה. נ.ב סחתיין על ההומור

שלום רב בני בן 7 בקרוב. בלילות, סביבות השעה 22:00 ואילך עד לשעה 02:00, בוכה מתוך שינה לסירוגין. מדבר, מתיישב, בוכה, מתווכח ועוד. אני ניגשת אליו, מדברת איתו, מחבקת, מלטפת ונותנת לו מיים לשתות. הוא חוזר למצב מאוזן ושוב עוברת חצי שעה ושוב אותו הסיפור. זה לא קורה בכל לילה אבל זה קורה יותר מדי פעמים. והפלא ופלא..בבוקר אני שואלת אותו על מה הוא חלם כי הוא בכה והוא לא מבין מה אני רוצה ממנו. בבקשה עזרתכם. לא נראה לי שהוא ישן כל כך טוב.

שלום שני, את מתארת תופעה מוכרת של מצבי-ביניים, הדומים לשנת חלום, בהם הילד נראה ומתנהג כאילו היה ער, אך למעשה אירועי הלילה נשארים מחוץ לתודעתו כאילו ישן שנת ישרים. איני בקיאה מאד בתחום זה, וככל שידיעתי מגעת אין במצבים אלה סכנה (למעט במקרים בהם הילד הולך בשנתו ויכול להיפגע). תוכלי להתייעץ עם רופא הילדים, שבמידת הצורך יפנה אתכם למעבדת שינה לבירור מקצועי או טיפול. בברכה ליאת

ביתי בת ה-13 נמצאת בזמן האחרון בקשר עם בחורים בני 17 אתמול בעלי נכנס לחדרה וראה אותה מצ'וטטת עם בחור בגיל 17 מאוד כעס ואמר לה שזה לא בסדר וזו לא פעם ראשונה נראה לי לא תקין כל העניין הזה האם עליי לאסור עליה להשתמש במחשב? איך עליי לפעול? אני מעוניינת ללכת לפסיכולוג קליני כי אני לא יודעת מה לעשות תודה

שלום פנינה, פסיכולוג קליני, גם אם הוא מוכשר מאד, אינו אמור להחליף את מקומם של ההורים כדמויות סמכות וכמחנכים לילדיהם. עצם הצ'יטוט באינטרנט, אינו סיבה להפנות ילד לטיפול פסיכולוגי. תקשורת באמצעות תוכנות למסרים מיידיים היא צורת בילוי נפוצה אצל בני נוער, ונדמה שזה אינו פוסח על איש מהם. למרות שברוב המקרים הידע הטכנולוגי של הילדים גדול משל הוריהם, עדיין ניסיון החיים והבנת הסכנות הם אצל ההורים, ועליהם להישאר עירניים ומשגיחים גם בזירה הוירטואלית. רשת האינטרנט, ממש כמו בריכת השחייה, מסוכנת למי שלא יודע 'לשחות', ולכן מוטל עלינו לחנך את הילדים לגלישה חכמה וזהירה, כדי שיוכלו לשמור על עצמם ביעילות. בחורים בני 17 נמצאים סביב בתך לא רק במחשב, וכמו שלא תוכלי (ולא תרצי) לאסור עליה לצאת מהבית, כך לא נכון לאסור עליה להיכנס למחשב. עדיף לבסס תקשורת פתוחה וטובה איתה, ולפתוח גם את הנושאים של 'בינו ובינה' לדיון חופשי בבית, תוך שאת מצביעה על ההשלכות האפשריות להתנהגויות שאינן הולמות את גילה. בברכה ליאת

ליאת שלום! ביתי בת שנה ועשרה, ילדה חכמה, זריזה, פעילה, ובאופן כללי מתפתחת יפה. לפני כ4 חודשים היו לה פחדים שהרופאה הגדירה כחרדת נטישה, היא לא הסכימה לעשות שום דבר לבד אלא רק בליווי צמוד שלי או של בעלי, בעזרת סירופ פסיפלורה ושבועיים של פינוק משנינו (ללא גן) היא חזרה לעצמה. לפני כשבוע הופיעו פחדים שונים, היא מפחדת להתקרב למדרגות (אף פעם לא הסכימה לרדת בעצמה, אבל עכשיו מבוהלת להתקרב) מפחדת ללכת ברחוב אלא רק בידיים או בעגלה, מפחדת לרדת מהכיסא שלה לבד (כשהילדה מפחדת רואים שהיא מבוהלת ולא סתם מתפנקת) מפחדת להישאר לבד בלילה ולישון, מסוגלת להישאר ערה שעות כדי לוודא שאנחנו לא יוצאים מהחדר, ובנוסף התיאבון שלה גבר בצורה משמעותית (שזה יכול להיות דבר חיובי, אבל זה מאוד לא מתאים לה) בעיקרון הופנינו למכון להתפתחות הילד (יש לנו שלושה חודשים עד שהתור יגיע) אבל אנחנו לא יודעים מה לעשות, האם להיכנע לפחדים ולדוגמא לישון איתה בלילה או שהדבר רק יעמיק את הפחד? מה בעצם עושים בינתיים? תודה מראש חני

שלום חני, פחדי ילדים הם עניין נפוץ וטבעי, כשאופיים ועוצמתם עוקבים בהתאמה אחרי ההתפתחות הקוגניטיבית. כאשר הילד הקטן מיטלטל ונסער בשל פחדיו, מוטב שתגובת הוריו תישאר רגועה ככל האפשר, וכך גם שגרת יומו. אם - בגלל הפחדים - הילד זוכה לפתע בהטבות והקלות יוצאות דופן (כמו שבוע חופש מהגן או שינה במיטת ההורים, או תשומת לב בלתי פוסקת), הרי שבאופן כלשהו יהיה לו קשה יותר לוותר עליהם. פסיכולוגים קוראים לזה "רווח משני". לכן, כשאתם נתקלים בהתנהגות מפוחדת, השתדלו להישאר עניינייים: הרגיעו ככל האפשר, הביעו אמון ביכולתה להתגבר, והשתדלו למצוא פתרונות מועילים (גם אם לא מושלמים) שיקלו עליה אך לא ישעבדו אתכם. אני מסכימה מאד עם ההחלטה לפנות לעזרה מקצועית, ומאמינה שזה יכול לחסוך בעיות בעתיד. שבת שלום ליאת

שלום, ברצוני לשאול שאלה הקשורה לתסביך המוכר בילדות-תסביך אדיפוס והרי היא: בן דודתי איבד את אביו שניפטר מהתקף לב בהיותו בן 5. לפי מיטב ידיעתי בנושא "תסביך אדיפוס", זהו תסביך המתקיים אצל בני 5 בערך, וזאת לאחר שהילד הספיק להכיר את איבר מינו שהופך למקור תשוקותיו המיניות, ובמקביל מתאהב באימו שהופכת לאהבה הראשונה בחייו, ומאחר שהוא מודע לכך שהיא שייכת לאביו הוא שונא את אביו ומפנטז להרגו ולזכות בלב אימו, אך בעקבות הרגש החזק שחש לאביו עולה גם הפחד שמא האב יכריז מאבק שבסופו יסרס את את איבר מינו שכאמור הוא מקור תשוקותיו יחד עם אימו. אם כן, לאחר שתוצב בפני הילד דילמה קשה שמכבידה עליו מאוד, יחליט לוותר על האם לזכות אביו ולזכות באהבת הוריו המקנים לו ערכים, ואת אהבתו לאימו יחליף באהבה למישהי אחרת, במקום אימו. האם לבן דודתי עשויים להיות רגשי אשם בעקבות מות אביו שקרה בשלב האדיפלי לחייו? האם הוא באמת מסוגל לחשוב או להאמין שהוא גורם מות אביו?

שלום טל, תסביך אדיפוס אינו אלא מודל תיאורטי, אחד מיני רבים, ייחודי ומקסים, להסבר עולמו הפנימי של האדם. עפ"י הגישה הפסיכואנליטית, כאשר המשאלה האדיפלית לסילוקו של האב מתממשת ברמת המציאות, תתעורר אשמה וחרדה גדולה מפני הדחפים התוקפניים שנחווים כהרסניים עד מוות. בברכה ליאת

בתי כבר כמעט בת שש (עולה לכיתה א') ואינה מוכנה בלילה לפני השינה לשחרר את המוצץ. כל שיטה שניסיתי כמו הבטחה למתנה, שיחה והסברים כי היא בוגרת,- לא עלו בהצלחה. יש לציין כי היא גמולה ממוצץ בשעות היום מגיל שלוש והיא מודעת כי היא כבר גדולה (כשבאות חברות היא מוודאת שהמוצץ אינו במקום גלוי או מבקשת כי אחביא אותו). האם להעלים את המוצץ בבת אחת? או שיש סיכוי שאי פעם תישן בלי המוצץ??? אשמח לשמוע את עצתכם אמא

שלום אפי, אחת הסכנות ב"גמילה מיוזמת הילד", היא הימשכות התהליך גם אל גילאים בוגרים יותר בהשוואה לגמילה היזומה ע"י ההורים. אישית, אני מעדיפה את הגישה המאפשרת לילד להחליט בעצמו מתי הרגע הנכון. כרגע, הייתי מנסה 'לאחוז בשני הקצוות', ומנסה לפתות את הילדה להיפרד מהמוצץ בעצמה. כדי שזה יקרה, הייתי מכוונת את השיחה לשעות היום, אולי אפילו בנוכחות אדם אחר שיהווה גורם לחץ. בשעות היום יש סיכוי גדול יותר להסכמה, גם אם בחצי פה. אל תנסי לעשות זאת בערב לפני השינה. מרגע שהיא תתן את הסכמתה (יתכן שזה ייקח כמה ימי נדנוד מצידך, אבל זכרי - רק בצהריים!), סלקי את כל המוצצים לבלי שוב. נסי להביע השתתפות בכאב הפרידה והציעי עזרה מורלית ופרסי ניחומים. אין לי ספק שגם אם יהיו כמה ימים קשים, הגאולה בהחלט באופק. בהצלחה, ותעדכני... ליאת

שלום רב,אני אחות של ילדה בת 17 מז חודשים מסוגרת בבית , הפסיקה ללכת לבה"ס ואינה יוצא החוצה היא טוענת שאנשים רודפים אחריה ורוצים לפגוע בה היא חיי פחד כשאנחנו אומרים לה באים נלך בחוץ ביחד איתנו או לקניות היא אינה רוצה כלל לצאת בחוץ, אנחנו המשפחה מודאגים מאוד מאוד ולא יודעים מה לעשות לקחנו אותה לפסיכאטר ושם נתנו לה כדורים נגד פחד רסאל משהו כזה)היא לקחה את הכדורים בערך שבוע זה מלווא בתופעות לוואי שגרם לה לישון הרבה וחולשות וכאלה, אחרי שבוע היא הפסקה את הכדורים ןהיא לא רוצה להמשיך לקחת כי היא אומרת שזה לא עזר לה בכלל,המצב שלה אותו מצב היא חיי בפחדים אנחנו לא יודעים מה לעשות לאן לפנות היא ילדה שהיתה עושה הרבה רעשים במובן הטוב) ילדה שמחה וכו.. כיום היא בשקט לא כמו שהייתה כול הזמן רק מתפללת היא אומרת שרוצה לחזור בתשובה היא במחשב מול אתר של דתיים הרצאות, היא ירדה הרבה מאוד במשקל מה עושים איזה טיפול יש לפחדים למי פונים,היא הפסיקה את הלימודים כיתה י"א וזה חבל לנו חבל לה. אני מאוד אשמח לשמוע הצאות או לפנות אותי לגורם כול שהוא בתודה רב טלי.

שלום טלי, עליכם להגיע בהקדם לפסיכיאטר, ולספר לו על ההיענות הנמוכה של אחותך לטיפול התרופתי. לפעמים לוקח זמן עד שמוצאים את התרופה הנכונה, עם מינימום תופעות הלוואי. כמו שזה נשמע מפיך, מצבה מחייב הערכה פסיכיאטרית. בהצלחה ובבריאות ליאת

שלום ליאת קודם כול אני רוצה להודעות לך על תשובתך המספקת , ודבר שני שאחותי לא מוכנה בשום פנים באופן ללכת לפסיכאטר או לקחת את הכדורים שוב היינו אצל פסיכאטר לפני חודשיים ושם נתנו לה את הכדור לקחה אותו שבוע והפסיקה יותר לו מוכנה לקחת , עד שכמה שאנחנו משכנעים אותה לפחות חצי כדור לא מוכנה היא אומרת שהיא בסדר גמור ואין סיבה שתקח את כדורים,השאלה היא האם יש איזה טיפול כול שהוא ללא כדורים על מנת שתחזור לחיים שגרתיים כמו שהייתה, כי כרגע היא סגורה בתוך בית ולא יוצאת מה אפשר לעשות שלא תפחד יש פתרון לזה??? תודה טלי

שלום. אני גרושה כבר חמישה חודשים ויש לי שני ילדים, בת שבע ובן שלוש. בני בן השלוש בשבועיים האחרונים התחיל להרטיב במכנסיים כמעט ארבע פעמים ביום אם זה תוך כדי משחק, כשכועסים עליו ולפעמים ממש סתם. אני לא יודעת אם לשייך את זה לגירושים ואני לא יודעת איך להגיב ומה לעשות כשזה קורה. הייתי רוצה לדעת מה לעשות. תודה רבה!!

שלום עינב קשה לומר מה הסיבה לתאונות שאת מתארת. לא ציינת כמה זמן בנך כבר 'יבש', ואיך היה תהליך הגמילה שלו. מה שאת מתארת כבריחת שתן, בהחלט יכול להיות עדיין חלק מתהליך הגמילה הראשוני. גמילה היא למעשה תהליך של שליטה הדרגתית בשרירי הסגור של שלפוחית השתן. הילד לומד בהדרגה לזהות את ה"אות" המתריע שהשלפוחית מלאה, ולהפעיל בתגובה את שרירי הסוגרים עד שיגיע לשירותים, שם יוכל לשחרר אותם ולעשות פיפי. ישנם מצבים, דוגמת אלה שאת מתארת (שינה עמוקה, משחק מרתק, או מצבי לחץ) בהם המוח מתעסק בעניינים "חשובים" יותר, ומפסיק להקשיב ל'אות' מהשלפוחית. כתוצאה מכך, השרירים נשארים רפויים (או מתרפים בבת אחת, במקרים של בהלה) והפיפי בורח. כרגע נראה שהפספוסים נובעים מכך שהוא שקוע מאד במשחק, ולא מתייחס בזמן ל"איתותים". לא ברור אם זה קשור גם לגירושין. הרטבה יכולה להיות קשורה למצבי דחק, ובדר"כ יהיו עוד ביטויים לכך. בינתיים תוכלי להזכיר לו לעשות פיפי לפני שיהיה שקוע במשחק, ולהשתדל לסגל לעצמך סגנון כעס מתון שלא ילחיץ אותו. כשבורח הפיפי, הימנעי מכעס וביקורת. תני לו זמן והשתדלי להפחית גורמי לחץ ביומיום שלו. סבלנות... ליאת

אני רוצה להוסיף שהילד גמול מגיל שנה ושמונה חודשים ולא היו לנו מקרים כאלו בעבר. לכן אני משייכת את זה לגירושים. בנוסף להרטבות הוא נהיה אלים בגן. הוא מרביץ לילדים לפעמים סתם בלי סיבה.(אני עובדת באותו פעוטון שהוא נמצא ולכן אני רואה את הדברים.)והמכות שלו הן נורא אגרסיביות דבר שלא היה קיים לפני הגירושים. אני משתדלת לא לכעוס כשהוא מרטיב במכנסיים אבל לפעמים הוא עושה לי "דווקא" כשאני כועסת עליו (על משהו אחר לגמרי) ופשוט עומד ומרטיב. מה לעשות?

תודה על המענה אבל איפה אקבל האבחון,,ואיפה לפנות ???

שלום דינה, אני מציעה לך להיעזר לצורך כך ביועצת ביה"ס שתוכל להפנות אותך לאבחון מקצועי באזורכם. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, יש לי תינוקת בת שנה וחצי שיודעת לספור עד 10, מזהה את כל סוגי החיות וזוכרת שירים שלמים בע"פ, מזהה אנשים ובעלת רצון ללמוד עוד ועוד. הבעיה שהרצון לגירוי וללמידה גורם לה לא לרצות לישון ולשנן דברים שלמדה במשך היום עד שהיא נרדמת. המאמר על תינוקות מחוננים באמת התאים לתאור. הייתי מבקש את עצתך בעניין ואולי גם הדרכה להורים. תודה

שלום עודד, כמו שכבר נאמר כאן בעבר, ילדים מחוננים וסקרנים קשה מאד לעצור. הם מבקשים באופן פעיל גרייה מתמדת, וסופגים לתוכם עוד ועוד, מכל מקור אפשרי. כהורים, יש ביכולתנו להעשיר את סביבתו של הילד, ולהרחיב בהדרגה את טווח ההתנסויות שלו. אין טעם רב להורות לילד תכנים אורייניים סדורים, אותם ילמד עם חבריו בבוא היום בביה"ס או בגן, אלא להתמקד בהעשרה כללית, כמו סיפורים ושירים, פעילויות יצירה, מפגש עם תוצרי אמנות (מוסיקה, אמנות פלסטית), חשיפה לחוויות מגוונות דרך טיולים בטבע, ביקורים במוזיאון, בסיפרייה, בנגריה, בבית יציקה, וכד'. כדאי לזכור שללא קשר לערכיה של מנת המשכל, לילדים - ובעיקר לתינוקת בת שנה וחצי - יש צרכים נוספים, מוטורים חברתיים ורגשיים, ואין להזניחם גם נוכח מצויינות קוגניטיבית. העמסת ציפיות-יתר על ילד כה צעיר יכולה לעלות במחירים רגשיים כבדים. בברכה ליאת

יש לי ילדה בת 10 שהיא מאוד פקחית,,מרוכזת יותר מדיי,חייכנית,,מאוד חכמה אבל הבעיה שהיא נתמקדת בהרבה דברים שמדרדרים את לימודיה לפעמים לוקח לה שעות להבין דף אחד מחומר הלמידה למרות שהיא יכולה ללמוד בעל פה שיר ב 4 דפים שלמים תוך 10 דקות..היא מתנהגת בצורה אלימה עם אחיה ,,מכה אותם ,,מוציאה מלים מהפה שאני אפילו כאימה לא מוציאה,,בכתה המורה אומרת שהיא שתמיד משחקת עם הארנק או הקלמר למרות שהמורה אומרת שאם תתרכז לדקות היא תהיה מס' 1 בכתה..והיא לומדת שעותץ שעות ולא מביאה ציונים ..מדברת על דברים בכלל לא קשורים לגילה,אוהבת דברים של גדולים תמיד מסתכלת על אחיה למה הם ולמה אני ואני מציינת שאני אפילו נותנת לה יותר מכולם אבל תמיד מדקדקת על כל קטן למה הם,,אבתקופה האחרונה היא צועקת על אחיינה בן ה 7 חודשים ומתנהגת כמו מפלצת צעקות איתו ..מה אעשה ??"?מה אתה מציע לי ??

שלום דינה, מהדברים שלך קשה לבסס מוקד קושי ברור, ולתחושתי יש טעם רב באבחון פסיכו-דידקטי, שיוכל לבחון קיומם של ליקויי למידה או טווח קשב מוגבל, שיכולים להשפיע במידה רבה הן על ההישגים הלימודיים והן על המצב הרגשי ועל התפקוד החברתי והבינאישי. אבחון מוקדם יכול לסייע באיתור מוקדי הקושי ובהתאמת ההתערבות הטיפולית לצרכים הספציפיים של הילדה. אני מדגישה שליקויי למידה יכולים להופיע גם אצל ילדים נבונים מאד. כאשר יש פער גדול בין היכולות לבין הביצועים בפועל, כמו שמתארת המורה של בתך, החשד הראשון שעולה הוא בכיוון זה. פנו לאבחון. בהצלחה ליאת

בני בן כמעט שנתיים. תקשורתי, חברותי, אוהב מגע, ומלא חוש הומור. עדיין לא מדבר משפטים, אבל כן מלים. מה שקורה בזמן האחרון זה שיש לו נטייה לסדר חפצים בטור, או שורה. הוא מסדר חפצים מאותו סוג (מכוניות, חיות, צורות) בשורה שיכולה להיות ארוכה מאד. אם מישהו מזיז לו, או נוגע- הוא מתעצבן, ובוכה. זה קורה גם עם כוסות בזמן ארוחת הערב- הוא דורש את כל הכוסות של כולם - ומסדר בשורה. כשמישהו לוקח בחזרה לשתות, הוא כועס. אני חוששת, לא מבינה מה זה אומר. חוצמזה כאמור הוא די מקסים! מה עושים?

שלום נולה, גיל שנתיים, שיש מי שקוראים לו "האיום", מתאפיין בהתנהגויות מרד ודווקא, כשהילד הקטן מנסה לאלף (או לאלץ) את המציאות לצרכיו ורצונותיו. ההתנהגות שאת מתארת יכולה להתאים לשתי מגמות התפתחותיות נורמליות של גיל שנתיים. האחת, התרחבות מואצת של יכולת ההמשגה (הבנה שדברים משתייכים ל'משפחות' או קבוצות כוללניות וגדולות יותר כמו חיות, צבעים, כלי תחבורה, כלי אוכל, וכו'). מגמה נוספת היא היצמדות עקשנית לטכסים קבועים, שחייבים להתרחש ב-ד-י-ו-ק כמו שהוא צריך ורוצה. בשלב זה ילדים נוטים לפתח טכסי רחצה, השכבה לישון, אכילה, התלבשות, ומשחק, וכל ניסיון לעשותם אחרת מתקבל בפרץ מחאה. אין טעם להיכנס למאבקים מיותרים, לפחות לא כל עוד מדובר בהתנהגות שאינה מזיקה. התנהגות כפייתית מתחילה להדאיג רק כאשר היא נמשכת זמן רב, תופסת חלק מרכזי מהיום, ומפריעה לתפקודו השוטף של הילד. נראה שלא זה המקרה, ולכן אני ממליצה להתאזר בסבלנות וסלחנות, ולנסות להתעלם מהמשחק, או להצטרף אליו ולשכלל אותו כך שיהפוך להנאה משפחתית משותפת ("אני אקח חיה אחת, ואתה תנחש מה חסר"). בהצלחה ליאת

שלום בתי בת 3, עירנית ומדברת מגיל מוקדם מאוד. יש לה זיכרון מצויין לשמות מקומות ואירועים היא יודעת לזהות את כל הספרות ואת שמה מדברת עם הגייה נכונה כמעט מגיל 0 (מעולם לא היה לה ס בתור ש למשל) היא משחקת את משחק הזיכרון עם כל הזוגות ומוצאת זוגות כילדה גדולה היא מנהלת איתי משא ומתן (בצחוק כמובן) כמה בייגלה היא תוכל לקבל (אני אומרת 5 והיא 10, אני 6 והיא 7.. ) סופרת כמותית ולא רק מילולית עד 10 וגם באנגלית (יש משפחה באנגליה) יודעת את כל החיות באנגלית, צבעים ועוד מילים (אין אנגלית בבית חוץ מלימוד כי היא שומעת ושואלת) שואלת המון שאלות כל הזמן... לומדת לשחות וכבר ממש מגיעה להישגים בשיעור עם בני 4 איך ניתן לשמר יכולות אלו מבלי להרוס לה? אנחנו לא רוצים להפוך אותה לתחרותית או לקלקל לה את היצירתיות (היא מ א ו ד יצירתית גם.) תודה

שלום הדס, בגיל שלוש עדיין אין מבחן מהימן למדידת משכל. המשיכי לספק לבתך סביבה עשירה ומגוונת ככל האפשר, לעודד אותה לגילויי חקרנות, לאפשר לה לפעול על סביבתה בצורה יצירתית, להעשיר את עולמה באמצעות ספרות ושירה מותאמת לגילה, לחשוף אותה למוסיקה, לטבע, לאמנות, ולכל מה שיכול לספק לה חוויה מרגשת. יכולות יוצאות דופן קשה מאד לדכא, ולכן אל לך לדאוג שמא תקלקלי... בברכה ליאת

לאחרונה פנתה אלי אחת המטפלות במסגרת של בני וסיפרה לי שבני החל לגלות את מיניותו - הוא חושף את אבריו, הולך אחרי הבנות לשירותים וגם מנסה לגעת בהן באברים אינטימים. בבית אנחנו משפחה "פתוחה במינון הנכון" (לדעתי). אין לנו בעיה להתלבש לידו או להרשות לו להכנס לשטח האמבטיה כשאנ/בעלי במקלחת. הוא גם עושה אמבטיה עם אחותו שהיא בת שנה. עם זאת, מעולם לא הכנסתי אותו איתי לשירותים ואני גם אומרת לו שהשירותים הם מקום פרטי. איך מתמודדים עם העניין? איזה שיחות עלי לנהל איתו? האם זה מצב נורמלי? אני מנסה "לטפטף" לו שהגוף שלנו הוא רק שלנו ולאף אחד אסור לגעת בו בלי רשותנו וגם לנו אסור לגעת באחרים בלי רשותם. בני הוא ילד חכם מאוד ומפותח מאוד, לדעתי הוא מבין אבל אני מרגישה ששיחה כזו מביכה אותו כי הוא לא עונה לי ומתעלם בהפגנתיות.האם יש ספר שאת ממליצה עליו שמטפל בסוגייה?

שלום שירה, העיסוק הגובר בגוף ובאיברי המין בהחלט תואם לגיל. בגיל 4 כבר קיימת הבנה בסיסית של מותר ואסור, ולכן קודים של התנהגות כולל הוראות של "עשה ואל תעשה" יכולים להיאמר מפורשות ובבירור, ולא בטפטוף. ממש כמו שהיית אומרת לו שאסור להרביץ או לנשוך, כך עליך לומר מפורשות שאינך מרשה לו לגעת באיברי גופם המוצנעים של ילדי הגן ו/או של אחותו. תוכלי להביע הבנה לסקרנות שלו ולעובדה שמגע כזה יכול להיות מרגש או נעים, אך להדגיש שמגע מסוג זה אינו אפשרי ללא הסכמת האחר ואינו מקובל בין ילדים. לא מצליחה לחשוב כרגע על ספר ספציפי בנושא, ואין ברירה אלא לחפש על המדפים ו'לתפור' את התוכן המתאים לילד שלכם. פעם הייתה חוברת נחמדה בנושא שנקראה "פשוט אמור לא!". לא יודעת אם זה עדיין על המדפים, אך שווה לבדוק. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 9.5 חודשים. בדר"כ נרדם לבד במיטה שלו. בשבוע האחרון בכל פעם שאני משכיבה אותו ופונה ללכת הוא מתחיל לבכות ואף לצרוח... לא היו כל שינויים באורח החיים ולאחרונה ולכן אני סבורה שמדובר בחרדת נטישה. אבל לא יודעת כיצד להתמודד עם זה ולעזור לו להתגבר ולהרדם??? לפעמים הוא גם יכול לבכות כשעתיים ואני חוששת שזה אף יגביר את החרדה. כיצד עלי לנהוג??

שלום רינת, מאחר והילד שלך עדיין אינו מדבר, ומאחר והבכי שלו טרי, יחסית, ועקשני, כדאי לשלול מחלה או כאב פיזי לפני שפונים להסברים כמו חרדת נטישה. אם את מרגישה שמדובר במצוקה הקשורה לפרידה ממך, הישארי לידו בחדר לאחר 'טקס ההשכבה', תוך הימנעות מכל דיבור, שיר, מגע פיזי וכד'. תוכלי לארגן לעצמך כביסה לקיפול או מחשב נייד כדי להישאר עסוקה, ולשדר מסר ברור של "אני פה לידך, אבל נגמר היום והגיע זמן לישון". בהצלחה ליאת

בני אינו מבקר בבית הספר המון זמן הוא לא רוצה והוא גם לא רוצה להיות בחברה בכלל הוא רוב היום בחדרו ואם ניפגש עם ילד או מבוגר הוא מייד תוקף ומשמיץ וזה ממש לא נעים ולכן אנו ממעטים לצאת איתו בעקבות התנהגותו מה עושים ולמי כדאי לפנות חשוב לציין שהוא ילד רגיל עם הרבה ידע כללי תודה מראש עינת

שלום עינת, ילד שאינו מבקר בבי"ס "המון זמן" צריך לקבל עזרה. רוב הילדים - גם כשהם ממש שונאים ללמוד - מגיעים לביה"ס ולו כדי לנצל את ההזדמנויות החברתיות שהוא מספק. ילד שמסתגר ומתבודד, בעיקר אם אינו מקבל עזרה, מתחיל לצבור - נוסף על הגרעונות האקדמיים והחברתיים - גם עוינות כלפי הסביבה. אני ממליצה לך להתחיל בהתייעצות עם יועצת ביה"ס, שתוכל להפנות אותך במידת הצורך גם לגורם מקצועי נוסף, כמו פסיכולוג חינוכי או קליני. חשוב לשלול קיומם של דיכאון וחרדה, ולסייע בשיקום הדימוי העצמי שנראה פגוע. בברכה ליאת

שלום ליאת! בבית הספר בו אמור מור ללמוד ניסו לסייע המון במיוחד יועצת בית הספר שגילתה שיש למור פוטנציאל ויש לו הרבה מה לתרום לחברה בכלל,פנינו גם לפסיכולוג שטען שיש למור בעיה רגשית,וכן פנינו לפסיכיאטר שאיבחן חרדות ופחדים ולכן מור מקבל פריזמה.מור גם נגעל מאוד מחרקים ,והוא הרבה מדבר שמפריע לו שהוא נמוך ביחס לבני גילו.בימים שהופיע בבית הספר מור לא רצה בהפסקה להיות עם התלמידים,אני ובעלי לא מצליחים להבין מה עובר עליו כמובן שהתיעצנו עם מי שרק אפשר, אנו מודעים לכך שמי שסובל בעיקר זה מור ואנו מאוד רוצים לעזור לו .נשמח לשמוע אם יש לך הצעה נוספת .תודה רבה עינת

שלום בני בן ה 3. נמצא בגן טרום חובה ועליו להישאר שם גם בשנה הבאה ולאחר מכן לעלות לגן חובה. הילד אוהב את הגן ואת הילדים בגן ובסה"כ אני חושבת שטוב לו בגן. אך הגננת איננה משקיעה מספיק בילדים מבחינה מקצועית . אין התקדמות בלמידה . והשאלה היא האם נכון להעביר את הילד הלן אחר בשנה הבאה? האם ההסתגלות של הילדים לגן חדש החא קלה או קשה? תודה

שלום תום, כל עוד זה בידינו, יש טעם רב להשתדל ולבחור עבור הילדים את הטוב ביותר. גן ילדים טוב ומעשיר זה חוב בסיסי שלנו לילדינו. לא ברור למה את מתכוונת כשאת אומרת "אין התקדמות בלמידה". זה, אולי, המקום להזכיר את חשיבותו של המשחק החופשי בסביבה חמה, מוגנת ומעשירה, עבור ילדים קטנים, ועד כמה מיותר להיכנס להוראה מכוונת של תכנים שמקומם בביה"ס. אם את חושבת, בכל זאת, שהגן אינו משביע את רצונך תוכלי להעבירו לגן חדש. עבור רוב הילדים ההסתגלות לגן חדש היא סוג של התמודדות, אך כזו שאפשר לעמוד בה. אין ספק שקשיי הסתגלות זמניים הם מחיר נמוך בהשוואה להישארות במסגרת שאינה מספקת בצורה מיטבית את צרכיו של הילד. בברכה ליאת

חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים בטל ישב מעבודה חופשי מלימודים שלושה היו לו חברים נבחן שבמלונה חתול שחור רבי לקיק ובשובך יונה. חמש שנים ובשישית אל חבריו קרא שלום נבחן שלום לקיק שלום יונה צחורה. אל בית הספר אלכה לי אלמד יום יום עכשיו חכו עד כלות הלימודים שוב נשתעשע יחדיו. שיר עצוב על פרידה עצובה, על כניסה לתהליכי חיברות קשים מנשוא- ביטול היצירתיות, הספונטניות הילדית, הדרישות הגבוהות, תהליכי קונטמפלציה שבו אנחנו אמורים להשיב ב"כן,זה אני" המגדיר את העצמי "הנכון" שלנו. כי כך צריך. כמה עצוב השיר הזה, על כניסה לתוך מציאות, על נטישת החלומות, על גדילה וצמיחה כואבת. צריך לגדול.. להיפרד ולגדול..

אמנם אנחנו רחוקים מאד מהאחד בספטמבר, אך נוכח ראייה שלילית כל כך, אני מגייסת את "התותחים הכבדים" כדי לתת נקודת מבט נוספת. אני מתרגשת עד דמעות מהכניסה לבית הספר, וחושבת שזהו אחד הרגעים הבלתי נשכחים בחייו של כל ילד. מצרפת (סליחה ממי שזוכרים זאת מהפורום הקודם) עבור כל המועמדים שלנו לכיתה א' את הקטע הבלתי נשכח שכתב אבא לאנריקו הקטן ב"הלב", ספרו האלמותי של דה-אמיצ'ס. אני מודה שהוא מרגש יותר בשלושים באוגוסט... "בית הספר כן, אנריקו יקירי, הלימודים היו לך לטורח, כדברי אמך. עדין לא ראיתיך הולך לבית הספר בלב חפץ ובפנים עליזות, כאשר חפצתי. עודך מואס במקצת בבית הספר. אך הגע נא עצמך, עד מה עלובים, עד מה שוממים היו ימיך אילו לא הלכת לבית הספר. לא היה עובר שבוע אחד וכבר היית מתחנן בידיים פרושות, כי שוב ישלחוך לשם, כי היית מתהלך אכול שעמום ואחוז כלימה ובוחל במשחקיך ובכל חייך. הכל, הכל לומדים כיום הזה, אנריקו שלי. תן דעתך על כל אנשי עמל אלה, ההולכים יגעים אחרי עמך יומם הקשה ללמוד בשיעורי ערב. על נשים אלו, על ילדים אלה ההולכים לבית הספר של יום ראשון לאחר שבוע של עבודה קשה, העולה לפי רוב על מידת כוחם. וחיילים אלה, התופסים לידם ספרים ומחברות והם אך עתה זה חזרו מאימוניהם המייגעים. תן דעתך על הילדים העיוורים, אשר למרות מומם נחלצים הם ללימודים ולבסוף תן דעתך על כלואי בתי הסוהר, כי גם המה לומדים קרוא וכתוב. ובבוקר, בצאתך מן הבית, זכור, כי באותו רגע ובאותה עיר גופא ממהרים כמוך למעלה משלושים אלף נערים להיכלא לשלוש ארבע שעות בחדרי כיתתם. ואף גם זאת זכור, בני, את כל אותם ריבוא רבבות הילדים הנחפזים בעת ובעונה אחת, לעת תחפז גם אתה, לבתי הספר שבכל ארצות העולם. דמה נא בנפשך איך כל צבא העתיד הרב והעצום הזה צועד: צועד דרך כפרים נידחים, דרך ערים סואנות, בחופי ימים ואגמים. פה בשרב שמש ושם תחת שמים מעוננים. בסירות – במקום שאין יבשה שם. בסוסים – במקום שהרגלים מתעייפות בו. במגררות על פני שלגים וקרחונים. דרך הרים וגבעות, עבור ביערים וצלוח נהרות, במשעולי הרים סלעיים. אם לאחדים אחדים ואם חבורות חבורות, ואם בטור ארוך ארוך וכולם – ספרים תחת זרועם, לבושים באלפי אופנים וסוגי מדים, מדברים באלפי לשונות, החל מבתי הספר שבקצווי תבל, במקומות קרח רחוקים ונידחים, ועד לבתי הספר של ארצות המזרח, השרויות בצל דקלים, הולכים המה באלפי רבבותיהם ללמוד את כל אותם הדברים עצמם באלפי דרכים ואופנים שונים! דמה נא בנפשך, ילדי היקר, מה רב ועצום נחיל נערים זה, בני מאות שבטים, מאות עמים, מאות ארצות. ותנועה זו, אשר לא שיעור ולא מידה לה ואשר גם אתה הנך חלק בה, והבינה נא: אילו עמדה לפתע כל התנועה הזאת ממהלכה, כי אז הייתה האנושות חוזרת לשפלותה הראשונה, כי דווקא תנועה זו היא הקדמה, היא תקוותו והיא תהילתו של כל העולם! חזק ואמץ אפוא, בני, החייל הקטן בצבא העצום והרב הזה. ספריך הם כלי נשקך, כיתתך – גדודך היא, ושדה המערכה – היא כל הארץ, וניצחונך – התרבות והקדמה. במערכה הזאת אל תהיה חייל מוג לב, אנריקו בני. אביך. "

ביתי בת ה- 7 אינה מוכנה להצטלם או לא מוכנה שיצלמו אותה רוב הפעמים שאני או בית הספר או כל מקום שרוצים לצלם אותה היא נענת בסירוב וכשמנסים לצלם אותה במפתיע היא מתחילה ליכעוס ץ בעקבות כך כמעט ואין לנו תמונות של הילדה. אני מסבירה לה כאשר היא תהייה אמא איך תוכל להראות וליראות איך היא ניראתה כשהיתה ילדה היא עונה אני אספר. רציתי לדעת ואשמח לקבל תגובה מה משמעות הדבר האם ישנה איזו שהיא בעיה שצריך לטפל בה? תודה!

שלום פ', על מנת לנסות ולהבין מהיכן נובעת ההתנגדות, הייתי מציעה להקשיב למה שהיא עצמה אומרת. לא כדאי לפתוח את הדיון דווקא בשעת הוויכוח ובנוכחותה המאיימת של המצלמה, אלא דווקא הרחק משם, באווירה נינוחה, ובשעה של קרבה ביניכן. תוכלי לנסות לברר איתה - מה היא מרגישה כשמצלמים אותה? מה היא חושבת שיראו בתמונה? האם חשוב לה, למשל, מי מצלם? האם פעם הרגישה אחרת? האם הייתה רוצה לצלם את עצמה לבד? האם שמעה פעם ביקורת או לעג על תמונות שלה? לפני שמפליגים בפרשנויות 'פסיכולוגיסטיות' צריך להטות אוזן למה שנאמר ברמה הגלויה. אם זה ממשיך להישאר 'תעלומה', הייתי מוותרת לזמן מה, ולו כדי לא להפוך את הנושא למשהו 'עקרוני'. אל תעשו לה דווקא, גם לא מתוך כוונות טובות. אם את חושדת שמדובר בבעיה הקשורה לדימוי גוף בעייתי או לתפיסה עצמית מעוותת, אני ממליצה לפנות להתייעצות עם גורם מקצועי ולשקול התערבות טיפולית. שבת שלום ליאת