פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

"גן העדן של ילדות" הוא מושג שטבעו המבוגרים, מתוך התרפקות על ימים רחוקים חסרי דאגה ומכאוב. אלא שמנקודת מבטו של הילד הקטן, החיים נראים לא פעם כזירת התמודדות עם משימות ואתגרים, הגובים מחיר רגשי לא מבוטל. כמבוגרים, אנו נדרשים לסייע לילדינו להתאים עצמם בהדרגה לתביעותיו של עולם משתנה, הפכפך, הנע ללא הרף, מחליף פנים ואופנות בקצב מהיר. פורום זה נולד מתוך הצורך לתת מענה לשאלות ולבטים סביב גידולם של ילדים בתווך הגדול הזה שבין ינקות לבגרות. חלק מההתמודדויות בחייהם של ילדים קשור למשברים התפתחותיים נורמטיביים (גמילה, לידת אח, כניסה לגן או לביה"ס, וכיו"ב), וחלק לנסיבות לא צפויות או לא רצויות במשפחה, בסביבה הקרובה או הרחוקה (מגבלה גופנית, מחלות, גירושין, תאונות, איום בטחוני, וכד'). הנכם מוזמנים להפנות לכאן כל שאלה או דילמה בנושא בריאותו הנפשית של הילד והמתבגר, ולהתייעץ על דרכי התערבות אפשריות, במסגרת הבית והמשפחה או בסיועם של גורמים מן החוץ. בשמחות!
8548 הודעות
8233 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

01/07/2009 | 21:21 | מאת: יעל

שלום רב, יש לי בן יחיד בן 4.5 גידלתי אותו בבית עד גיל 2.5 ומאז הוא שנתיים באותה מיסגרת ניפלאה. בספטמבר הקרוב הוא צריך לעבור לגן תת חובה (גן מועצה) יש לי שתי אפשרויות: האחת לגן תת חובה+ חובה ביחד למשך שנתיים ואחר כך לכיתה א', חצי מילדי הגן בגיל שלו וחצי גדולים ממנו (בגילאי גן חובה),הוא מכיר שם רק ילד אחד. לגבי הגננת הדיעות חלוקות, חלק אומר שהיא מדהימה, מקצועית אומנם קשוחה ומציבה גבולות אבל טובה לילדים.(לעיתים גם נוטה לצעוק) האפשרות השניה היא להכניס אותו לגן פרטי שבו יש 22 ילדים אשר מתוכם 10 ילדים בגילאי 4 - 4.5 והשאר קטנים בסביבות גיל שלוש, שם יצטרך לשהות שנה ולאחר מכן אצטרך להעבירו לגן חובה הכי טוב שיש בישוב שלנו(הוא מיועד לגן חובה בלבד לכן השנה לא יוכל להיות שם) יתרון חשוב שיש לגן הפרטי זה שהגננת שתיהיה שם הילד מכיר אותה מכיון שהייתה גננת בגן שלו כיום בשנה שעברה.(הוא היה שנתיים באותו גן אך בכל שנה הייתה גננת אחרת, אותה גננת שהייתה בשנה הראשונה, היא תעבוד בגן הפרטי) הילד שלי בדרך כלל אוהב ילדים גדולים ממנו ותמיד מיתחבר עם גדולים. הוא לא אוהב את הקטנים בגן ולא רוצה לשחק איתם. מכיון שהיה שנתיים באותו הגן אז בשנה הראשונה הוא היה בין הקטנים ובשנה השניה הוא בין הבוגרים. לסיכום מה כדאי גן למשך שנתיים עם ילדים גדולים עם גננת נוקשה או גן למשך שנה, מה שמצריך החלפת גן נוסף ועם ילדים קטנים ממנו וגננת שהוא מכיר. יכול להיות שאולי גם מיפגש עם ילדים גדולים יכול גם לתסכל??הם ידעו יותר ממנו. תודה יעל

02/07/2009 | 14:14 | מאת: אריאלה מנחת הורים

יעל שלום כאשר אנו באים לדאוג לעתיד ילדינו אנו נתקלים הרבה פעמים בדילמות אשר נראות לנו מאוד קשות . לפעמים זה אכן קשה. בקיצור אין תשובה אחת נכונה לשאלתך. + באופן כללי מאוד רצוי שהילד לא יעבור כל שנה מסגרת. מאוד חשוב לילד להיות פעם מהצעירים בגן ופעם מהבוגרים אשר נותנים את הטון (כפי שהיה לו עד היום). + גני מועצה/ עירייה אינם עובדים כמו גן פרטי (לטוב ולרע) בגן חובה בדרך כלל כבר מכינים את הילדים לקראת כיתה א' (לצערי הרב) ורוב השנה הם עסוקים בהתכוונות לביה"ס. דבר זה עלול להיות קצת יותר קשה לילד אשר הגיע מהמערכת הפרטית באותו זמן. כלומר בשנה אחת הוא צריך ללמוד את כללי המערכת החדשה, להסתדר עם יותר ילדים ופחות צוות (בדרך כלל) וגם להתכונן לכיתה א'. + אני מציעה לך להיות בשני הגנים לדבר עם הגננת והצוות ולהתרשם אישית ממה שקורה במהלך היום בגן. הרבה פעמים אנו שומעים מאנשים שונים דעות שונות אך עלינו לדעת כי מה שטוב לאחד אינו בהכרח טוב לשני. רק את יודעת איפה את מרגישה יותר טוב ויותר רגועה. היכן שאת תרגישי נוח, נעים, רגועה שם גם הילד שלך ירגיש כך (ברוב המקרים). + גם אם הגננת קצת יותר קשוחה, סימכי על ילדך שהוא ידע איך להסתדר עם זה. לפעמים לנו ההורים זה נרה יותר רציני ממה שזה נראה לילדינו. בהצלחה אריאלה

02/07/2009 | 22:42 | מאת: ליאת מנדלבאום

יופי שחזרת אלינו! את מוזמנת להמשיך לסייע מניסיונך כמחנכת ומנחת הורים. תמיד טוב לשמוע עוד דעות. מקווה שאת נחה קצת... ליאת

02/07/2009 | 22:39 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום יעל, אני מסכימה מאד עם אריאלה, וחושבת שעמדתם הבסיסית של ההורים כלפי הגן (וכלפי כל דבר כמעט) צובעת בצבעים דומים גם את אופן התייחסותם של הילדים. מקריאת הדברים שלך, נטיית לבי היא להמליץ על גן המועצה, בעיקר נוכח העדפתו את הילדים הגדולים יותר, וגם כי כך תחסך לו קליטה נוספת בשנה הבאה. הוא יעלה לכיתה א' עם קבוצת ילדים המוכרת לו שנתיים, וזו נקודת פתיחה טובה. גם אני, כמו אריאלה, לא נבהלת ממיתוסים על גננת "קשוחה". ילדים יודעים להעריך דמויות סמכות אסרטיביות, ושואבים מהן שקט וביטחון. בהצלחה ליאת

01/07/2009 | 12:49 | מאת: שרית

שלום, בני בן שנה וחצי ולאחרונה בכל פעם שאני מיידעת אותו (בנחמדות) כי עשה מעשה שאיני מרשה, תגובתו הפכה למוזרה- הוא מסמן יחד איתי כי זה מסוכן ואסור (לשחק בשקעי חשמל וכו) ואז הוא מרביץ לעצמו בחוזקה ומתחיל לדפוק באגרסיביות את הראש בקיר או ברצפה. עליי לציין כי מעולם לא התנהגנו מולו בצורה אלימה ולא הרמנו את קולנו, הכל בנימה חיובית ובמטרה להסביר לו מדוע המעשה אסור. אני ממש מודאגת- האם זו תגובה שכיחה? האם קיים חשש כי מופעלת נגדו אלימות בגן?- כמובן ששאלתי את הגננת אם יש עוד ילדים שמגיבים כך והיא שללה זאת.... אודה לך אם בנוסף תוכלי לייעץ לי כיצד עליי לפעול. תודה

02/07/2009 | 20:27 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום שרית, אם ההתנהגות המתוארת מופיעה רק בהקשר הצר של אמירת ה"אסור", ולא בהקשרים נוספים של תסכול והצפה רגשית, עולים הסיכויים שמדובר במשהו שראה במקום אחר. אם הוא מגיב כך למצבים נוספים של תסכול, אכזבה או זעם, אפשר להניח שזו דרך לפרוק מתח ותסכול היכולה לאפיין תינוקות ופעוטות בגילו. אם את מתרשמת שזה לא משהו שאופייני לו בדר"כ, יש לבדוק בשבע עיניים את תגובות הצוות בגן, גם בעזרתן של אמהות נוספות, ולפעול בהתאם. בברכה ליאת

24/09/2015 | 22:35 | מאת: סימה

נכד שלי מטיח ראשו בקיר וברצפה כשהוא מתעצבן

01/07/2009 | 10:22 | מאת: לילוש

שלום רב אודה לך אם תוכלי לרשום לי פסיכולוג או פסיכולוגית מומלצים באזור תל אביב גבעתיים אם גם מקבלים קופח מכבי גם טוב אך לא אפסול גם מישהו פרטי שיהיה מצויין אני צריכה לבני בן ה9 אודה לך אם תרשמי למייל הפרטי שלי תודה ויום טוב

01/07/2009 | 12:33 | מאת: ליאת מנדלבאום

היי, שלחתי לך למייל האישי המלצה בהצלחה ליאת

30/06/2009 | 17:17 | מאת: שרון

שלום רב אחי בן 18, רגע לפני גיוס. ידוע לנו על בעיית חוסר ביטחון שיש לו שבאה לידי ביטוי בהתנהגויות שונות אך בעיקר בהתנהגות אחת שחוזרת על עצמה ומדאיגה אותנו (ובעיקר את אמא שלי) והיא שהוא לא יכול להתרחק מהבית ואני אפרט: בחופש הגדול אשתקד נסע עם חבריו לאילת וחזר אחרי יומיים הביתה בעקבות איזה עניין שהיה שם עם חבר'ה אחרים בגילו. לטיול השנתי של כיתה י"ב הוא לא הסכים לנסוע ועכשיו, ממש ברגעים אלו הוא באילת שוב עם חבריו והבוקר הוא דיבר איתנו ואמר שהוא רוצה לחזור הביתה כי לא נוח לו והוא לא יודע איך להסביר את אי הנוחות הזו (חשוב לציין כי מדובר בסה"כ בלילה אחד שהספיק להיות שם מתוך שבעה מתוכננים וכי לא היתה איזו תקרית או מריבה כלשהי שגרמו לו לסגת). הצלחנו לשכנע אותו ובינתיים הוא עוד שם. בעוד כשלושה חודשים הוא אמור להתגייס והפחד שלנו הוא שהוא לא יסתדר גם שם ושישחררו אותו על פרופיל נפשי 21 או משהו בסגנון.. היה ניסיון לפני כשנה בטיפול אצל פסיכולוג אך בשלב מסויים הוא החליט שזה לא בשבילו ושהפסיכולוג לא מועיל לו ולכן זה נפסק. מה עושים? אשמח לתגובה! תודה רבה והמשך יום טוב.

01/07/2009 | 02:26 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום שרון, הקושי שאת מתארת, יכול להיות חלק מהפרעת חרדה, וככזה, אינו מחייב הורדת פרופיל ושחרור. בחרדה אפשר וכדאי לטפל, גם במסגרת הצבא. כדי שלא יחווה אירועים טראומטיים כחייל, אני ממליצה לפנות דווקא עכשיו, טרם גיוסו, ולהתייעץ עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר, שיוכל להעריך את חומרת המצב ולהציע פתרונות. יכול להיות שתחושת הדחיפות תאפשר לאחיך להגיע לפסיכולוג מתוך עמדה פחות מתנגדת, ולשקול אולי גם הסתייעות תרופתית. במקרים מסוימים, ובהמלצת אנשי מקצוע, ניתן לדחות את השרות בחצי שנה, כדי לאפשר התארגנות פסיכולוגית בעזרת טיפול. לא בטוח שזה המקרה, אך כדאי שתדעו גם על אפשרות זו. בהצלחה ליאת

01/07/2009 | 19:26 | מאת: שרון

היי ליאת ראשית, תודה על ההענות. שנית, בזמן שחיכיתי לתגובה ממך, אחי כבר הספיק לעלות הבוקר על טיסה ולחזור הביתה בטענה ש"לא נוח לו והוא לא יודע איך להסביר את זה". בהודעה הראשונה כתבתי לך שכבר ניסינו טיפול פסיכולוגי אך זה לא הסתדר (אם יש צורך לציין אז הוא לקוי למידה וקיבל ריטלין לא מזמן). האם יש טעם להציע לו ללכת לפסיכולוג אחר או ללכת לדבר עם פסיכולוג צבאי (קב"ן של לשכת גיוס או משהו בסגנון) טרם הגיוס? תודה והערב טוב

30/06/2009 | 14:05 | מאת: דפנה

נזכרתי בעוד משהוא הילדה חזרה אתמול מה זה עיפה התחילה לצחוק ולבכות ביחד ללא סיבה נראת לעין הצאתי לה לשון מעט היא נסתה אך לא הצליחה אותו דבר לפני שנת הלילה הילדה בוכה וצוחקת יחד והעינים שלה כאילו בוהות לפי דעתי הילדה הייתה עיפה עובר בעקבות זאת שהיתה המון שעות בחצר וגם בגן עצמו המזגן לא עובד כבר המון זמן המנהל הבטיח שזה יתוכן לגבי שנה הבאה

01/07/2009 | 02:18 | מאת: ליאת מנדלבאום

ראי תשובתי למטה.

30/06/2009 | 13:59 | מאת: דפנה

ליאת שלום בתי בת 4 וחצי מופסדת ולמרות זאת העברתי אותה לגן בוגר אחרי חנוכה אני מאוד מרוצה מהגננת ומהתפתחותה של בתי אך יש מס דברים שממש מתרידים אותי כמו יום אחד התקשרתי לשאול לשלום הילדה בשעה 11 והבנתי מהסיעת שהם אוכלים ארוחת בוקר כששאלתי למה בשעה כזו היא אמרה לי שטס לה הזמן ולא הרגישה איך הזמן עבר וכשדברתי על כך עם הגננת היא אמרה לי כן חד בפעמי היא התבלבלה אבל שתדאי לך שבאופן כללי זה גן בוגר של ילדים גדולים ושהילדים מביאים בבוקר קשקושים ואוכלים כך שהם לא רעבים זה שביתך צעירה אני מוכנה להושיב אותה לאכול לפני כולם בסוף הגאנו למצב שגם אני שולחת לבתי עוגיות חטיפים וכד עד האוכל והיא אמרה לי שזה הוראה מהמנהל כי היו הורים שרצו להוציא את הילדים מהמסגרת במידה ולא יאפשר זאת ספור נוסף לסיעת ילדה שלומדת בגן אחר פתאום בסוף שנה היא מביאה אותה איתה לגן כי היא לא מסתדרת בגן שלה והיא רוצה לראות מתי הגננת שלה תתקשר לשאול עליה הילדה הזו עם בעיות התנהגות קשות ויש לה איזו בעיה והיתה לי הרגשה שהבת שלי למדה ממנה מלים לא יפות חוצפה וסוג של השתוללות ואימה עוד אומרת לי אני מרגישה השבוע מה זה שיפור בביטחון של ביתך אמרתי לה אני מעדיפה את בתי כמו שהיתה לא עם השתוללות וחוצפה בבוקר אתמול לקחתי את הילדה לגן ב שבע וחצי בבוקר הילדים בחצר בשעה זו משום שיותר מאוחר חם עברתי ליד הגן ב 10 הם עוד בחצר ובתי ספרה לי שהם אף אכלו ארוחת בוקר בחצר אני לא יודעת באיזה שעה נכנסו לגן והילדה אמרה לי שהם היו הרבה בחצר וזה לא כיף הרבה בחצר רציתי לגן אבל הסיעות לא מרשות יש לצין שזה יום חופשי של הגננת כנראה שהגננת איננה הסיעת מחליטה על סדר יום אחר מה שטוב ונוח לה וגם מרגישים שם את סוף השנה ומרשים לעצמם ליאת האים עלי לדבר עם הגננת על כך או אני קטנונית מדי? האים כדאי להמשיך במסגרת זאת גם שנה הבאה כי באופן כללי טוב בתודה מראש שלך דפנה

01/07/2009 | 02:16 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום דפנה, הדברים שאת מתארת יכולים להתפרש לכאן או לכאן. קשה לשפוט על סמך מה שאת מתארת את איכויותיו של הגן, מאחר ויתכן שבאמת מדובר ב'כשלים' המתרחשיפ פה ושם בכל מסגרת. את צודקת גם בעניין סוף השנה. לפעמים החום, העייפות והציפייה לחופש יוצרים התרופפות, המורגשת כ'עזיבה' או הזנחה של סדר היום המוקפד שהיה נהוג כל השנה. אני חושבת שמתפקידנו לבחור עבור הילדים את המסגרת הטובה ביותר בסביבה. אישית, אני נוטה לסמוך על האינטואיציות האימהיות, ומזמינה אותך להקשיב ללבך בעניין הזה. אם הגן פועל גם בחודשי הקיץ (יולי-אוגוסט) הגיוני לצפות שיהיו בגן מזגנים תקינים. לתחושתי, הזנחה חיצונית מעידה לא מעט גם על הזנחה עמוקה יותר, ברמת התוכן והחינוך. נסי לשוחח עם אימהות נוספות, ולברר מה תחושתן בנושא. אם את מרגישה שאת מתקשה לבטוח בגננת ובסייעות, חפשי גן טוב שיאפשר לך שקט נפשי וביטחון. עד אז, יש טעם לגלות התעניינות, ולבקש מפורשות התאמה של הפעילויות בגן לעומס החום המשתנה לאורך היום. את לא קטנונית מדי! זו חובתך כאם. בהצלחה וחופש נעים ליאת

30/06/2009 | 11:35 | מאת: שלומית

האם יש ספר שיכול להסביר לילד בן 8 על מוות? יש לו שאלות על זה ופחדים שמשהו יקרה למישהו מהמשפחה והוא נכנס לחרדה ובכי. אחכ הכל עובר לסדר היום עד שהנושא עולה שוב. איך אפשר לעזור לו להפנים את הנושא?

01/07/2009 | 02:01 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום שלומית, המוות מתחיל להעסיק ילדים כבר בגיל צעיר, כאשר הפחדים פושטים ולובשים צורות שונות ככל שמתפתחת יכולתם הקוגניטיבית. הניסיון מלמד שתשובות פשוטות וקרובות ככל האפשר לאמת, עדיפות על פני ניסיונות משונים להרגיע את הפחד באמצעים שקריים. יש ספרות ילדים ענפה בתחום, המותאמת לגילאים שונים ולמטרות שונות (יש לצערנו ילדים המתמודדים באמת עם יתמות ושכול, ולהם יוחדו תכנים ספציפיים). ברונו בטלהיים, בספרו "קסמן של אגדות" מזכיר את כוחן של אגדות הילדים בשיכוך חרדות המוות. האגדות, שרבות מהן מתחילות באירוע קטסטרופלי (מות המלך הטוב, מות האם, מות האב), מסתיימות בנחמה האמיתית מול חרדת המוות - הלא היא האהבה. כאשר הוא מבטא דאגה מן האפשרות שיקרה משהו רע לבני המשפחה, תוכלו להדגיש את "המאמצים שאנחנו עושים כדי לשמור על עצמנו חזקים ובריאים" ואת הסיכויים המאד נמוכים שיקרה משהו כזה. אני מזמינה אותך לקרוא תשובות קודמות בנושא, כאן בפורום, ולהתנחם בידיעה שמדובר בפחד אוניברסלי המשותף לכל הילדים בשלב זה או אחר בהתפתחותם. ההשלמה עם מוחלטותו של המוות ועם וודאיותו קשה לכולנו. מאחר ואין לנו שליטה על נסיבות מותנו, מוטב להדגיש בשמחה את השליטה שיש לנו על האופן בו נבחר להעביר את חיינו. בעיני זה מסר חשוב ומשמעותי. עד 120! ליאת

02/07/2009 | 00:49 | מאת: mg100

היי, מצאתי לך את זה- http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3547400,00.html ואני גם חושבת שספרים בהחלט יכולים לאפשר לילד הסתכלות נוספת ופחות מפחידה על דברים. שם זה המקום שבו הפנטזיות, הדמיונות והמציאות נפגשים.

03/07/2009 | 01:02 | מאת: ליאת מנדלבאום

יופי!!! תודה :-)) ליאת

30/06/2009 | 08:58 | מאת: אמא דואגת

שלום רב, בתי בת 4.5. ילדה אינטיליגנטית מאוד בוגרת לגילה. אנחנו משפחה בת 4 אחים אני הגדולה שבינהם. יש לי אח בן 11. לפני מספר ימים סיפרה לי בתי כי בעת ביקורנו אצל הוריי נהג אחי לקחת אותה למקום מסתור לגעת באיבריה המוצנעים, להושיב אותה עליו ולעיתים אף לבקש ממנה לנשק אותו בפין. מיותר לציין כי הוא ביקש ממנה להשאיר את הנושא כסוד בינהם ולא לספר לאף אחד. כיצד עלי לנהוג?

01/07/2009 | 01:27 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום רב, עליך לפנות ללא דיחוי לאמך, לספר לה מה קרה, ולפעול יחד להפניית אחיך לטיפול פסיכולוגי. קטינים שפוגעים מינית בילדים אחרים זקוקים לעזרה מיידית משני טעמים. ראשית, יתכן שהם עצמם נפלו (או עדיין נופלים) קורבן להתעללות דומה. ושנית, התערבות מוקדמת יכולה למנוע מהם להפוך לעברייני מין בוגרים ולהמשיך לפגוע בקורבנות נוספים. אם את חושבת שבתך נפגעה במשך זמן ממושך, אני ממליצה על פנייה להתייעצות עם פסיכולוגית ילדים. בכל מקרה, אל תאפשרי לה להיות ביחידות בבית הורייך, והדגישי את חשיבות השמירה על איברי גופנו המוצנעים מפני אנשים אחרים. בברכה ליאת

התחלתי עם בני תכנית של נקודות שמטרתה תמרוץ להתנהגות טובה והורדת נקודות על התנהגות לא יפה. למשל אם הוא מסדר את החדר 2 נקודות, אם הוא צורח ללא סיבה למרות הפצרותי מורידה לו נקודה (ואז הוא מתעשת). כשהוא מגיע ל- 10 נקודות מקבל מתנה קטנה. זה לוקח בערך שבועיים להגיע לזה. בני הוא בן 5. גם כך אני קונה לו כל שבועיים משהו קטן, אז חשבתי למה לא לתעל את זה לתכנית נקודות שתעודד אותו להתנהגות טובה. שמתי לב שהוא לוקח את הנושא ברצינות ומאוד משתדל להתנהג יפה ולבצע מטלות שהרבה פעמים אני צריכה לריב איתו בשביל שיבוצעו, למשל לשטוף ידיים עם סבון לפני הארוחה, לבוא להתקלח שמבקשים ממנו, לסדר את חדרו, לאכול יפה וכו'. מה דעתך על תכנית מסוג זה? האם יש בזה בעייתיות. אני מתלבטת.

01/07/2009 | 01:01 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום רונה, נכתב רבות על יתרונותיה וחסרונותיה של כלכלת אסימונים (ככה קראו פעם לתכנית חיזוקים לעיצוב התנהגות). כדי שהתכנית תעבוד, יש להיות מיומן מאד, לפחות בהגדרת מקטעי ההתנהגות אותם רוצים לחזק. בעיני, יש משהו בעייתי ב'תשלום' עבור התנהגות טובה, מאחר והיינו רוצים לחזק את המוטיבציה הפנימית. ילד שמצפה לפרס על כל מעשה טוב לומד שלא כדאי להתאמץ ולהצליח, אלא אם משלמים לך על כך. לכן, יש לתת את הדעת לכך, ולעבור בהדרגה לחיזוקים חברתיים (כמו שבחים, התפעלות וגאווה) שמוכיחים את עצמם לא פחות. בברכה ליאת

29/06/2009 | 19:26 | מאת: לי

בני בן 7 מסיים כיתה א ועבר שנה לא קלה מבחינה חברתית ולימודית ניסינו הרבה פסיכולוגית טיפול ריגשי הוראה מתקנת היינו אצל **** לאבחון קשב וריכוז אבל בסוף זו היתה הערכה בלבד הם המלצה להוראה מתקנת וספורט הוא משתתף בקבוצת כדורגל ילד חביב מאוד ורק רוצה למצוא חן בעיני אחרים לא התידד כל כך עם הבנים בכיתה רובם באו מגןם אחר וכל פעם שהתגלה תסכול פרץ באלימות דחיפות מכות לא אלימות קיצונית מאוד אבל מספיק כדי להשעות אותו מבית הספר כמה פעמים המורה לא ממש מצליחה להתשלט עליו וכנראה אין לה סבלנות למרות שהכיתה די קטנה ולא גדולה במיוחד המנהלת סבלנית אנו עוברים עכשיו תהליך של עיצוב התנהגות עם מישיה מקצועית מקווים לטוב אבל אני ממש יוצאת מכלי ומאבדת עשתונות לעיתים מרוב תסכול ילד שמקבל הרבה מותרות וחום ואהבה התחיל גם עם תיקים של חזרה על אותה שאלה הרבה פעמים מצמוץ בעיניים וכו אני מקווה שעיצוב ההתנהגות יעזור תיפגש איתו מנחה פעם בשבוע ותלמד אותו לעמוד בקשיים ומדריכה אחרת תעבוד עימנו ההורים השאלה שלי אני יודעת שאיתו עובדים חיזוקים חיוביים ולא עונשים ונמאס לי כבר לעשות התניות כל הזמן ואיומים אבל איך אני מתמודדת עם התנהגות כזו מבלי לצאת מכלי ולסתור לו? היום לגודמא קילל מורה פרטי חדש שהכיר לפני וזרק עליו חפצים והמורה עזב בכעס אני ממש אובדת עצות ולא יודעת אם כדאי לי לעשות עוד משהו או לחכות לעיצוב וניתוח ההתנהגות תודה רבה אם קראת עד לכאן

01/07/2009 | 00:31 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום לי, אני חושבת שהדרך הטובה ביותר במקרה כמו שלכם זה טיפול רחב, שיאפשר לעבוד במקביל עם הילד ואיתכם. אחרי הכל, טיפול הוא רק שעה או שעתיים בשבוע, ואתם נמצאים איתו כל הזמן. הדרכת ההורים היא חלק בלתי נפרד מהטיפול בילד, בעיקר כשמדובר בבעייה קשה מול דמויות סמכות. אני מתרשמת שהילד שלכם משווע להחזקה וסובל מאד. כדאי להזכיר בהזדמנות זו, שסטירת לחי אינה אמצעי חינוכי, והיא מעידה בעיקר על תחושת חוסר אונים וייאוש של ההורים. לכן, אני מעודדת אותך לשתף פעולה עם הטיפול, להתאזר בסבלנות גם אם השיפור לא יהיה מיידי, ולהתמיד בקשר עם אנשי המקצוע. השאירי את ההתניות למעצבת ההתנהגות, ונסי להישאר אמא ולא מטפלת. להיות אמא, אין פירושו להיות וותרנית וכנועה, אלא גם ובעיקר דמות חזקה שאפשר לסמוך עליה, שאוהבת ומעניקה, אך גם מציבה דרישות וגבולות בצורה עקבית וחסרת פשרות. אני רוצה להאמין שידריכו אותך איך לעשות זאת ביעילות. דרך צלחה ליאת

29/06/2009 | 17:30 | מאת: **רונה**

שלום רב, שמי רונית ואני חד הורית בני בן ה6 מקסים עם איחור התפתחותי ניהיה אלים בחודש האחרון בגן הוא הופך כיסאות ומרביץ לילדים ולא מקשיב לכללי הגן היום נדלקה נורה אדומה שגם הרטיב וזה לא קורה לו ב3 שנים האחרונות !! הילד עם בעיות רגשיות ומתחיל השבוע פסיכודרמה . מה אני יכולה לעשות בבית? אני ממש אובדת עצות תודה מראש רונית

30/06/2009 | 23:25 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום רונית, יופי שאתם מתחילים טיפול רגשי. פרץ אלימות, כמו גם הרטבה לא אופיינית, מאותתים על מצוקה רגשית מציפה. אני מצפה שהטיפול יחשוף את מוקד המצוקה ויוכל לתת סוג של מענה. בבית, כמו שנכון תמיד ואפילו יותר כשיש לנו ילד רגיש וסובל, כדאי לשמור על איזון נכון בין חום, אהבה, הכלה והרבה סבלנות, לבין החזקה הורית סמכותית ועקבית, שמירה על כללים שיאפשרו שגרה בטוחה ויחסי משפחה רגועים ככל האפשר. תנו לו (ולעצמכם) את הזמן ואורך הרוח, ושמרו על תקווה ואמונה ביכולתו להדביק בהצלחה את מרבית הפערים. בהצלחה ליאת

29/06/2009 | 14:40 | מאת: כוכי

בני היה תמיד מקובל בחברה ומאמצע שנה שעברה שהיה בכתה ג' התחילו הבעיות. פחות חברים מתקשרים אחה"צ וכו'. אני לא ארחיב כאן הרבה אבל מילד שהילדים רבים מי יפגש איתו וכולם אוהבים אותו ברמה אחת מעל כולם לפחות הפך לילד בודד. כיום הוא מאוד מתוסכל ובוכה לעיתים קרובות שאין לו חברים ושכולם צוחקים עליו ומקללים אותו.לציין שבני רגיש מאוד. מדובר בכיתה לא קלה עם מס' ילדים קשים במיוחד ומלך כיתה ששולט וממש משפיע עליהם איך לנהוג. לפי מיטב הבנתי הוא זה שמשפיע עליהם לנהוג כך בבני. ניסיתי להזמין אלי חברים ואת מלך הכיתה, ניסיתי לדבר עם אמו של הילד אך ללא הועיל. לאיזה כיוון עלי ללכת? מה לעשות? האמא המיואשת.

30/06/2009 | 23:16 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום כוכי, אחד המצבים הכאובים והמייאשים ביותר עבור הורים, הוא כאשר ילדם הופך מסיבה לא ברורה לילד בודד או דחוי. במצב כזה, ניצבים ההורים חסרי אונים, מול כוח עוצמתי שאינו תלוי בהם ואינו מושפע מהם - חברת הילדים. לא תמיד ניתן לשים את האצבע על הסיבות לכך שילד הופך מטרה לחיצי לעג או תוקפנות. אבל אסור לוותר. אני מאד ממליצה ליצור קשר עם יועצת ביה"ס, ולבקש את התערבותה הן ברמת הפרט והן ברמת הכיתה. אני מאמינה שלמורה יש יכולת לעזור ולקדם ילד מתקשה, לסייע ביצירת הזדמנויות חברתיות, ולזהות את הבעייתיות שההורים מתקשים לראות. כיוון פעולה נוסף, הוא חיזוק הילד עצמו, זימון חוויות חיוביות של הצלחה וערך, מתן הרבה תשומת לב והשקעה, ופיתוח תחום ספציפי של הצטיינות (נגינה, ספורט, אמנות, קסמים, רכיבה, וכד'). כך תוכלי 'לרפד' אותו בתחומים מפצים אחרים, מהם יוכל לשאוב תחושת מסוגלות וערך עצמי. המשיכי להזמין חברים הביתה, ולחפש יחד איתו את החבר הטוב, שלא חייב להיות דווקא מקבוצת מאמיניו של 'מלך הכיתה'. בהצלחה ליאת

30/06/2009 | 23:38 | מאת: אמא עם ניסיון

מנסיון, גם שלי וגם של חברותי האמהות , הכי גרוע זה לפנות ליועצת ביה"ס. עושה שרות דב לילד. מבחינת הילדים, התערבות של היועצת תעשה לו רק יותר גרוע. כנ"ל עם המורה. אלא אם כן, ורק אם המורה היא ממש אדם מדהים וחכם שהילדים מעריצים ואוהבים, כי אם זו לא מורה ממש אהובה ונערצת , איך אומרים הילדים "חבל"ז" לא לנסות אפילו. כל שאר העצות של ליאת- בהחלט לענין ! והייתי מוסיפה , לא להראות לילד יותר מידי הזדהות ורחמים.ליצור לו אולי חברה חדשה , ככה בדרך אגב, נאמר טיולים עם חברים משותפים שלכם בשבתות , חברים להם ילדים באותו הגיל, אפילו קרובי משפחה , בני דודים באותו הגיל , וכו'.

29/06/2009 | 13:33 | מאת: אביטל

בני בן 8 מספר לי על חברים דמיוניים שמלווים אותו כל הזמן, הוא משחק איתם ומדבר אליהם לרוב בלב ולעיתים אני שומעת אותו מדבר כאילו לעצמו. שאלתי היא האם בגיל זה עוד אפשר להתחבר לחברים דמיוניים או שזה כבר גובל בלא נורמאלי? בעצם מה שמטריד אותי זה שהוא לא מתנתק מהם. הוא היה השנה בטיפול רגשי עם בע"ח והמטפלת העירה את צומת ליבי לראשונה לחברים, לטענתה הוא ממש נכנס לתוך הדמויות ולא יודע להבדיל בין מציאות לדמיון. מה שאני אגב לא רואה בבית. אשמח לקבל תשובה ותובנות תודה.

30/06/2009 | 22:54 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום אביטל, בגיל 8 אנחנו כבר מצפים מילדים להיפרד מהחברים הדמיוניים, ולהבחין בין מציאות לדמיון. עם זאת, ילדים בודדים ורגישים יכולים להמשיך ולהתעקש על נוכחותם המנחמת של החברים הדמיוניים גם בהמשך. אני לא בטוחה שאוכל לסייע לך מכאן ולהבין מה בדיוק קורה לבנך, ולכן עדיף לבדוק עם המטפלת שלו מה להערכתה קורה לו, ובמידת הצורך לפנות להערכה נוספת של פסיכולוג קליני. בכל מקרה, לא הייתי מציעה להיכנס להמשגות כמו "נורמלי ולא נורמלי", אלא לנסות ולהבין את הצורך הנפשי והמשאלה שנחה מתחת לפני השטח. בברכה ליאת

29/06/2009 | 12:13 | מאת: אילנה

אני מחפשת טלפון של פסיכולוגית לילדים לילד בן 5 מאזור הקריות או חיפה . עדיף המלצה לאחר הכרות על אותו פסיכולוג.

30/06/2009 | 12:14 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום אילנה, לצערי, איני מכירה פסיכולוג ילדים באזורך. אם תשלחי את כתובת המייל שלך בגוף ההודעה, אולי מי מקוראי הפורום יוכל לסייע בהמלצה דרך המייל. לפעמים רופאי הילדים הם כתובת לבקשות מסוג זה. נסי לפנות גם אליו. בהצלחה ליאת

29/06/2009 | 08:58 | מאת: הילי

ליאת שלום בתי בת ה-6 רוצה לישון אצל חבר מהגן. החבר, ילד נחמד שישן אצלנו פעם אחת והם מאד נהנו, אבל קצת קשה לי עם העובדה שהיא תישן שם, חוששת מה יהיה, איך יהיה עם הוריו וכ"ו. יש לו הורים נחמדים, אך אני מתלבטת - מצד אחד אני רוצה שהיא תרגיש חופשיה ותתנסה בדברים מצד שני אני חושבת שזה קצת מוקדם, ועוד אצל בן...אשמח לשמוע את דעתך המקצועית. תודה מראש

30/06/2009 | 12:12 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום הילי, שינה בבית של חברים היא דרך בילוי מקובלת אצל ילדים רבים, אבל אני יודעת שיש לא מעט הורים שחוששים מזה. כדי שנוכל לשלוח ילדים לישון בבית זר, עלינו להיות משוכנעים שמדובר במשפחה אחראית, שמתקיימים בה כללי התנהגות דומים פחות או יותר לאלה הנהוגים אצלינו. אנחנו רוצים להיות בטוחים שהילד שלנו יזכה ליחס וטיפול הולם בהיותו שם, ושלא יאונה לו כל רע. אם את מכירה את ההורים וסומכת עליהם, איני רואה סיבה לדאגה. אין סיבה שמה שהיה טוב ונחמד בבית שלכם לא ייראה כך גם בבית האחר. אם, מסיבה כלשהי, אינך מרגישה נוח עם זה, המתיני עד שתכירי את ההורים טוב יותר, ותוכלי לחוש ביטחון. העובדה שמדובר בבן לא חייבת להיות מרתיעה כל כך, דווקא בגלל שזה 'קצת מוקדם'. תוכלי לדבר על כך עם אמו של הילד, ולשאול גם לעמדתה. אם שתיכן תהיו ערות לכל האפשרויות ותחליטו שזה בסדר - אז זה בסדר. בהצלחה ליאת

28/06/2009 | 20:16 | מאת: נורית

ליאת שלום, בתי, בת שנתיים ועשרה חודשים פשוט מסרבת להיגמל מחיתולים. כל נסיון להושיבה על הסיר/ישבנון נתקל בסירוב, בבית ובגן. בפה מלא היא אומרת שאינה רוצה. אני אובדת עצות... לתשובתך אודה!

30/06/2009 | 12:01 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום נורית, לא הרחבת ולא ציינת מהן הסיבות לסירוב, וכדאי לנסות ולהבין מה קורה כדי שאפדר יהיה לכוון את המאמצים בצורה יותר ממוקדת. לעיתים הסירוב הוא תוצאה של תהליך גמילה קודם שנכשל, שהותיר בילד תחושת כישלון או אשמה. לכן, כרגע, אני ממליצה לדבר איתה, להגיד לה שאתם מניחים לה לזמן מה. תוכלו להגיד ש"ננסה שוב בעוד כמה זמן, כשתהיי מוכנה". למשך חודש (!) אל תעשו דבר, וגם אל תדברו על זה. המשיכו להחליף חיתולים ללא ביקורת. בעוד חודש, אפשר יהיה לנסות שוב, והפעם מתוך עמדה חדשה, פחות מיואשת. בחודש הקרוב, קראי כל מה שאת מצליחה למצוא ברשת על תהליכי גמילה (יש המון מידע), והשתדלי לתקן את הטעויות. זכרי שעידוד, סבלנות ורוח טובה הם המרכים הכי חשובים להצלחת הפרוייקט. אם תרצי, פני שוב לכאן בעוד חודש, ואנסה לעזור. כרגע - קחו חופש למשך חודש! בהצלחה ליאת

30/06/2009 | 15:09 | מאת: נורית

ליאת שלום, ראשית, תודה על תשובתך. להלן מספר הערות: אין המדובר בגמילה שנכשלה, לא התחלנו בגמילה כי ראינו שהילדה לא מוכנה. אלו רק צעדים ראשונים. בגן, שכבת בני גילה ברובם, גמולים. יתכן שזה מקור הלחץ, של הילדה (ואולי גם שלנו). הסרוב שלה הינו סירוב ראשוני, ללא רקע בגינו. בברכה, נורית

שלום. אני אב לילד מקסים בן שנה וחצי ויש לו מספר בעיות התנהגות: 1) בכל פעם שהוא טיפה מתעצבן, הוא דופק את הראש ברצפה,בקיר או בכל דבר שנמצא לידו. ניסינו להתעלם. ניסינו להתעצבן עליו ולהעיר לו. הוא עושה את זה מאז שהוא בן שנה. בדרך כלל המכות חלשות מאוד, אבל לפעמים כשהוא בקריזה, הוא דופק ממש חזק עד כדי סימנים כחולים במצח וחבורות. למשל, אם לוקחים לא משהו מהיד, צפויות דפיקות ראש מיידיות ברצפה, מלוות בבכי וצרחות. 2) הוא לא מוכן להרדם לבד במיטה. תמיד צריך להרדים אותו עלי כשאני שוכב בספה בסלון. כשהוא נרדם, אני שם אותו במיטה, אבל תוך כמה שעות הוא מתעורר וצורח עד שאני מרדים אותו עלי שוב, במיטה שלי ושל אשתי. אציין שקנינו לו מיטת מעבר בצורה של אוטו, וזה לא עוזר. הוא קם בלילה וישר הולך למיטה שלנו. עד שקניניו את מיטת המעבר, והוא היה במיטת התינוקות, והיה מתעורר ודופק את הראש בסורגים עד שהיינו מוציאים אותו ממנה. הוא לא היה מתייאש. יכל לצרוח שעה וחצי בכיף. כשהוא קם בלילה, הוא לא רוצה לשתות או לאכול. לא מוכן להרדם לפני אחד עשרה בלילה. קם לפעוטון בשבע בבוקר. יושן בפעוטון שעתיים ביום. ניסינו תאורה חלשה בחדר וגם תאורה מאוד חלשה. לא עזר. הילד מעולם לא היה מוכן למצוץ מוצץ. שגרת הירדמות: אמבטיה, בקבוק מטרנה, והרדמה על הבטן שלי על הספה. מידע כללי על הילד: אופי: פיוזים קצרים מאוד. תמיד יודע בדיוק מה הוא רוצה. אי אפשר "למרוח" אותו. שכל: מדבר כ-30 מילים. עושה רושם של ילד נבון מאוד. מראה חיצוני: חתיך על :) בלונדיני עם עיניים כחולות. גודל: אחוזון 90 התנהגות: בפעוטון מתנהג כמו מלאך. בבית- מתפרע. אוהב לשחק בצעצועים. מאוד מתרכז במשחקים. טרם ידוע על בעיות רפואיות מסויימות. מה לעשות??

30/06/2009 | 11:52 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום דני, החתיך הקטן שלכם למד שבבית שלכם - בניגוד לפעוטון - אפשר להשיג מה שרוצים באמצעות צרחות ובכי. מבחינות רבות, ילדים בני שנה וחצי באמת אינם יכולים להכיל תסכול, ולכן נוטים להגיב לעיתים קרובות בבכי. ובכל זאת, מהתיאור שלך בולטת הנטייה שלכם לפעול הרבה כדי להשתיק אותו, עד כדי אבסורד (הפכת לאבא-גומאוויר...). חבטת הראש היא חלק מהמופע שהוא מארגן לכם. תחילה זו הייתה דרך להירגע בכוחות עצמו (אנחנו רואים זאת אצל לא מעט תינוקות), ובהמשך, כשגילה את הרושם העז שזה מותיר בכם, הוא למד להפעיל זאת כחלק מדרך להפעיל אתכם במצבים של התנגשות רצונות. כמובן שילד בן שנה וחצי עדיין אינו פועל מתוך זדון או במודע, ולכן אין טעם לכעוס עליו. אני ממליצה להתעלם מדפיקת הראש ברצפה, ולצאת מהחדר או מטווח ראייתו בכל פעם שהוא עושה זאת. לתחושתי, בהיעדר המבט המבועת שלכם הוא ימצא פחות טעם בפעולה שמכאיבה לו כ"כ. בעניין השינה, כדאי לבסס שגרה חדשה, שבה - במקום להיאבק ולהפסיד כמו היום - תשבו על ידו במיטתו, גם אם הוא בוכה, מבלי להיכנע לדרישה הבלתי הגיונית להירדם על אבא. כך תשדרו "אנחנו איתך" וגם "כל אחד ישן במיטתו". באופן דומה, גם בלילה (תאמין לי שאני יודעת כמה זה קשה) אל תתפתו תקחת אותו למיטתכם, אלא החזירו אותו למיטתו ושבו לידו עד שיירדם שם. לצערי, אין פתרונות קסם מהירים לבעיות השינה בלילה, ואחרי שהן כבר נוצרו והתבססו הרגלים רעים, נחוצה התמדה ונחישות גם מול פרובוקציות. לפעמים אין בריר אלא להקריב כמה שעות שינה כדי להרוויח הרבה לילות שקטים בהמשך. בהצלחה ליאת

קות הראש, ופצע את הלשון שלו. באם תראה את תגובתי אשמח לשמוע את הסוף.

14/04/2011 | 09:20 | מאת: דני

הוא הפסיק בהדרגה לדפוק את הראש כמה חודשים אחרי שפרסמתי את ההודעה בפורום. אנחנו למדנו איך לנסות לעצבן אותו פחות, והוא קצת התבגר והפסיק עם זה. אולי זה גם קשור שהוא גדל, קיבל כוח פיזי, ויכול עכשיו לדרוש פיזית מה הוא רוצה ( כמו לסחוב חזק ביד לכיוון שהוא רוצה ללכת ) אז הוא כבר לא עומד חסר עונים ודופק את הראש בקיר מרוב ייאוש, שאין בכוחו לעשות משהו.

03/08/2017 | 11:13 | מאת: דפיקת ראש

אני רוצה לדעת מה עושים שהבת שלי דופקת את הראש בריצפה

28/06/2009 | 08:49 | מאת: אדוה

שלום, אני אמא ל- 4 ילדים בגילאי 10, 6, 3, וחצי שנה. בני בן ה -10 לא מוכן לרדת במעלית לבד, לא מוכן להשאר בבית אפילו למספר דקות גם לא עם אחותו, כמו כן מעדיף להשאר בבית ולא לצאת למקומות עם הרבה אנשים, נכנס לבריכה עם מצופים למרות שהוא יודע קצת לשחות. שאלתי מה עושים - אני מאוד מודאגת. אדוה

29/06/2009 | 00:57 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום אדווה, ככל הזכור לי, בכל מעלית מותקן שלט ובו אזהרה שילדים תחת גיל 12-14 (נתקלתי גם בזה וגם בזה) אינם רשאים להשתמש במעלית ללא ליווי של מבוגר. אחת הסיבות לכך היא ההנחה שילד בגיל צעיר מזה לא יוכל להתמודד עם מקרה של תקלה, ואירוע של היתקעות במעלית עלול להיחוות כטראומה. מבחינה זו, בנך מציית לחוק, והפחד שלו אינו משולל יסוד. יש ילדים רגישים ודאגנים שיפגינו חששות מן הסוג שאת מתארת. במקרים רבים פחדי ילדות אלה חולפים מעצמם. אם זה מתפתח לחרדה שמפריעה באופן ניכר לתפקוד השוטף שלו או של המשפחה, אפשר לפנות לטיפול פסיכולוגי (באוריינטציה קוגניטיבית-התנהגותית) שיסייע בשיפור מיומנויות ההתמודדות שלו, וינחה אתכם כיצד לעזור לו. בברכה ליאת

27/06/2009 | 22:22 | מאת: שיר

שלום, בני כיום בן שנה וארבעה חודשים. לפני חודשיים נכנס לפעוטון, היה קצת קושי, כמו בכי בתחילת היום והתעוררויות בלילה. עברנו את זה.. לפני שבוע התחלתי לעבוד 3 משמרות ערב בעבודה חדשה וזאת לאחר שבני היה איתי כל יום אחה"צ לבד מכיוון שבעלי היה במילואים כמעט חודש. מאז בני לא עוזב אותי כשאני איתו, התחיל לבכות מכל דבר שלא מוצא חן בעיניו, נתלה עליי ולא משחרר. מה לעשות????? האם בני בטראומה מאז שהתחלתי לעבוד 3 ערבים בשבוע? האם מדובר בריגרסיה? בפעוטון הוא מתנהג יפה מאוד... איך מטפלים בעניין? אני רגילה לילד טוב, עצמאי ושקט והעניין גורם לי למתחים כשאני איתו.. תודה !!!

29/06/2009 | 00:29 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום שיר, ילד בן שנה וארבעה חודשים יכול להיות טוב ושקט, אך הוא בהחלט לא עצמאי, והוא זקוק מאד לדמות מטפלת קבועה, יציבה וזמינה בחייו. התינוק שלך נמצא בתקופה בה חרדת זרים נמצאת באחד משיאיה, שכן הוא טרם רכש את יכולת ההבנה של קביעות האובייקט, וחסר גם את היכולת להעריך את הזמן. ההיעדרות שלך לצרכי עבודה בהחלט יכולה להשפיע על תינוקך, ולכן יש לדאוג שתהיה דמות קבועה וחמה שתחליף אותך בשעות אלו. כמובן שבשעות בהן את נמצאת איתו - נוכחותך השקטה, החמה והמכילה היא הדבר החשוב ביותר. בברכה ליאת

29/06/2009 | 10:57 | מאת: שיר

27/06/2009 | 17:55 | מאת: יעל

שלום אני מחפשת קבוצה חשיפור מיומנויות חברתיות עבור ילד בן 7 בעל יכולות קוגניטיביות גבוהות וקושי ביכולת הרגשית (איפוק, הבנת מצבים וכו') [email protected] תודה יעל

28/06/2009 | 23:27 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום יעל, נסי לבדוק במרפאה הציבורית לבריאות הנפש של ילדים ונוער במקום מגורייך. לפעמים יש בהן קבוצות מסוג זה. עוד אפשרות, זה לבדוק בלוח המודעות של אתר "פסיכולוגיה עברית". הנה- http://www.hebpsy.net/bulletinBoard.asp?cat=folder&typ=&folder=7&key=&order=&orderDir=&page=1 ואולי יישלחו לך המלצות דרך המייל. בהצלחה ליאת

29/06/2009 | 09:35 | מאת: שרון

שרון, הודעתך נערכה, מאחר ואין באפשרותנו לפרסם ישירות מעל גבי הפורום. אנא שלחי את המלצתך הטובה למייל האישי של הפונה. עמך הסליחה ליאת

27/06/2009 | 17:24 | מאת: אביטל

ליאת תודה רבה על פורום מקצועי שכזה. אני עוקבת אחר הפורום ונהנית מתשובותייך ולומדת המון. לשאלתי-בני בן ה-6 היה מאוד אוהב שאני אקריא לו ספרים במיוחד לפני שינה- שזה היה נותן לי הרבה זמן איכות שלי ושלו. ובתקופה האחרונה הוא אינו מעוניין , הוא מעדיף לשחק ולהתעסק בדברים אחרים. בכלל תחומי ההתעניינות שלו השתנו - הוא מעדיף לפגוש וללכת לחברים ולשחק במשחקי דמויות ואני לא מוצאת עימו שום משחק או משהו שנוכל לעסוק בו ביחד ואני מרגישה רע עם עצמי מאוד , שאין לי איתו זמן איכותי כמו שהיה כשהיה קטן יותר. איך אוכל בכל זאת לעודד את בני לקריאת ספרים ואיך אוכל בכל זאת למצוא קווים משותפים שהוא יוכל להנות מחברתי. אודה מראש על תשובתייך.

28/06/2009 | 08:53 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום אביטל, אני מודה לך על המילים החמות. אין לי ספק שבנך בן ה-6 נתרם רבות מההשקעה המרובה שלך בו. לצד הרצון הגדול שלנו להשקיע בילד, כדאי לזכור כי 'זמן איכות' עם ההורה, גם כשהוא באמת איכותי, לא צריך להיות על חשבון פעילויות אחרות, מגוונות וחשובות להתפתחותו, כמו משחק חופשי, מפגשים חברתיים, ופעילות גופנית עשירה. איזון הוא שם המשחק. לכן, השאירי לפי שעה את הקראת הסיפור לזמן של מנוחה ונחת, ונסי לקבל בברכה גם את ההתרחבות הברוכה בחייו החברתיים והרגשיים של בנך. תוכלי ללוות אותו לחוף הים או לגינת המשחקים, להתלוות אליו לסרט ילדים או הצגה טובה, לשחק איתו במשחקי קלפים, משחקי קופסא, ולהתקדם גם בנושא הספרים: תוכלו לעבור, למשל, לספרים ארוכים יותר, אותם תקראי לו בהמשכים. קריאת ספרים, ויש מי שמצטערים על כך, הולכת ונעלמת בקרב ילדים, שמוצאים עניין בגירויים אחרים, קליפיים ו'מושכי-לב' יותר. ילדים שבכל זאת נשארים אוהבי ספר, הם מי שרואים את הוריהם קוראים ונהנים, או מי שהוריהם הפכו עבורם את חוויית הקריאה לנעימה במיוחד. הניסיון מלמד שככל שננסה לכפות את הקריאה בכוח, כך היא תהיה חביבה פחות על הילד. מאחלת לך הרבה שעות נחת והנאה עם בנך ליאת

27/06/2009 | 12:38 | מאת: דפנה

בני בן ה 3 כבר יומים מתנהג ממש לא אופיני לו עושה בעיות בלי סוף כמה אפשר לשלוח אותו לפסק זמן הוא לא מפסיק

27/06/2009 | 16:14 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום דפנה, את צודקת: שימוש יתר בסנקציה או עונש מפחית מעוצמת ההרתעה שלהם. אם התנהגותו חריגה בימים האחרונים, מוטב לנסות ולהבין מדוע. לפעמים דווקא תגובה פרדוכסלית יכולה להביא לתוצאה הרצויה. כלומר - לנסות ולנהוג *בניגוד גמור* לציפייה שלו. כך, למשל, תוכלי לחבק אותו חזק כשהוא מצפה להרחקה, ולראות מה יהיה. גם התעלמות היא דרך לא רעה כדי לצאת מ'לו?פ??ים' אין סופיים של עימות. אם יהיו התפתחויות בימים הקרובים את מוזמנת להמשיך ולשתף. ליאת

30/06/2009 | 13:40 | מאת: דפנה

ליאת שלום תודה על עצתך אני אכן מתכוונת לנסות וליסם כבר אתמול הילד התעקש כי הוא רוצה לשון אתי לא השכמתי לו ולכן הוא התחיל להתעצבן במיטה שלו להשמיע קולות קיטור אמרתי לו פעם אחת אתה ישן במיטה שלך ואז לה התיחחסתי אלו התהפך קיטר עד שנרדם

27/06/2009 | 12:31 | מאת: אני

תרגישי טוב נשמה. ידוע שחמסינים לא עושים לך טוב... רק בריאות ואושר שיהיה לך...

27/06/2009 | 16:09 | מאת: ליאת מנדלבאום

לא מדובר בחולי רציני. התקררות...שיעול... ואני אכן מצפה בקוצר רוח לסתיו. תודה על הדאגה ליאת

26/06/2009 | 23:45 | מאת: ליאת מנדלבאום

דברייך רגשו ושימחו אותי. תודה שאת זוכרת. מזל טוב גדול!!! ליאת

28/06/2009 | 17:10 | מאת: אפרת

26/06/2009 | 19:44 | מאת: ליאת

ליאת ערב טוב , אני בבעיה ואינני יודעת כיצד להתמודד עימה. יש לי שני בנים אחד כבן 6 והשני כבן 3 . כמו כל אחים נורמלים הם לעיתים רבים ביניהם ואפילו מרביצים אחד לשני. כשאחד מילדיי מרביץ והשני לא מגיב אני מחזקת את האחד שלא הרביץ ושבא לספר לי. אני רוצה להוקיע את העניין של האלימות . איך אני אמורה להגיב כששניהם מרביצים אחד לשני? זה מוציא את דעתי שהם רבים בדרך אלימה

26/06/2009 | 23:35 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום ליאת, מריבות בין אחים משקפות לעיתים קרובות ברית מוזרה ביניהם, שמטרתה לזכות באהדת ההורה ובמעורבות שלו. אני מבינה ומסכימה עם רצונך להוקיע ביטויי אלימות, ורצוי מאד להגיב לה באופן עקבי ונחוש. במקומך, הייתי עושה מאמץ להגיב *תמיד* לשניהם, ללא קשר למי התחיל, מי הרביץ ומי הלשין. תוכלי להגיב לכל מריבה אלימה בסנקציה שתכוון *לשניהם*, כמו למשל בהתרחקות שלך ("לא מעניין אותי מי התחיל, לא נעים לי אתכם כשאתם מכים וצועקים, אני הולכת לחדר שלי לנוח"), במניעת בילוי משותף ("חבל שאתם רבים ככה. התקלקל לי כל המצברוח ולא בא לי ללכת כבר לקניון/לסרט/לבריכה. ננסה שוב מחר"). עליך לצפות להגברת הווליום ולפרובוקציות בניסיון להחזיר אותך לעמדת השופט. הגיבי בשקט ("זה פשוט לא מעניין אותי. אשמח להיות איתכם כשתרגעו"), והשתדלי לגרום להם להאמין שבאמת לא אכפת לך. אני יודעת שזה קשה, אבל זה בהחלט אפשרי, ועובד. אשמח לשמוע חוויות ליאת

26/06/2009 | 11:01 | מאת: לי

בני בן 7 מסיים כיתה א עבר שנה לא קלה בבית הספר ולאחרונה יש לו תיקים כגון מצמוץ והזזה של הראש בעצבים חזרה על משפטים בשאלה אלי כדי לאשר שהבין נכון ולעשות לו סדר האם זה משהו שיחלוף או שעלי לטפל בזה? חוץ מזה ילד פיקח רק שעברה עליו שנה קשה מבחינה חברתית עם קצת אלימות לסירוגין תודה רבה

26/06/2009 | 23:23 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום לי, הופעת טיקים יכולה לשקף עומס רגשי ומצוקה, ולכן, אם את מודעת לגורמי דחק בחייו, מן הראוי לפעול להפחתתם ובמידת הצורך אף לשקול טיפול אצל פסיכולוג ילדים. רוב הטיקים אכן זמניים וחולפים, אבל שווה לעקוב. אני ממליצה מאד לא להתייחס לטיקים עצמם כאל בעיה, אלא כאיתות למשהו מכאיב ומציק שנח מתחת. טפלו בבעיה האמיתית. בהצלחה ליאת

27/06/2009 | 21:55 | מאת: לי

תודה על תשובתך אכן השנה הוא עלה לכיתה א והיו לטו קשיים חברתיים ולא השתלב והתנהג באלימות לילדים בכיצה מה שגרם להם לדחות אותו אנחנו עובדים על זה בעזרת עיצוב התנהגות עם איש מקצוע טוב

שלום דוקטור, אני שואלת לגבי נער בן 15 שנוצל מינית ע"י בחור בן 19 במשך 7 שנים.... הילד גדל במשפחה אומנת (מסיבה אחרת) שלא התאימה לו ויש אומנם עוד ועוד פרטים אבל לעצם הענין-- הוא אובחן ע"י פסיכיאטרית מטעם הרווחה כחולה במניה דיפרסיה וקיבל טיפול בליתיום (3.5 כדורים ליום) ורספרדל (חצי כדור ליום). הילד הועבר אלי לאומנה משום שאני קרובת משפחה שמאוד קרובה אליו והוא מאד מאושר במשפחתי, אך... אני הבנתי (לדעתי) שהאבחנה אינה מתאימה, הילד התנהג ומתנהג כל בני גילו 'למרות' הקשיים הטראומתיים שעבר. הוא בקשר עם רופא פסיכיאטר ואני מעונינת לדבר ע"כ עם הרופא. אני מאד אשמח לקבל מכם מידע על, איך או מאיזה מקום אפשר להסביר את זה לפסיכיאטר ע"מ שנתחיל להוריד לו את הטיפול השגוי. מקווה מאד שהייתי ברורה ולא הכבדתי מאד מחכה לתשובה. א

26/06/2009 | 23:16 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום אתיה, מאחר ואיני רופאה פסיכיאטרית, אין ברצוני וביכולתי לערער על אבחנה שניתנה ע"י מומחית. חשוב לי להזכיר באוזניך שחולי מניה-דפרסיה, בעיקר אלה המקפידים על הטיפול התרופתי, אכן יכולים לחזור ולתפקד באופן מלא לאחר כל התקף, ולכן העובדה שהוא מתנהג כבני גילו אינה שומטת את תוקפה של האבחנה, ואולי אף מעידה על כך שהוא מקבל את הטיפול המתאים. אני ממליצה מאד להגיע לשיחה עם הפסיכיאטר המטפל, ולקבל הסבר מקיף על המחלה, על מהלכה האופייני ועל הטיפול בה. כאם אומנת חשוב שתהיי בקיאה ככל האפשר בנושא. בברכה ליאת

25/06/2009 | 18:44 | מאת: טלי

שלום לך, יש לי בן כבן 5 וחצי וכשהוא מזמין חברים הביתה , הוא משתולל ומתנהג בצורה כל כך לא נאותה כדי לבדר אותם ולנסות להצחיקם.הם כמובן צוחקים ומתבדחים. איך אני אמורה להגיב להתנהגותו ולא לפגוע בו מול חבריו שחשובים לו מאוד? ואיך להפסיק את ההתנהגות הזו? אודה לך על תשובתך טלי

26/06/2009 | 22:55 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום טלי, יתכן שההתנהגות שאת מתארת כאן משקפת, בחלקה, את הצורך שלו למצוא חן בכל מחיר, ובחלקה, ניצול של הסיטואציה החברתית לצרכיו, לאחר שלמד שאת מגיבה אחרת בנוכחות אורחים. לא ברור לי איזו משתי האפשרויות מדאיגה אותך יותר: האם את חוששת שהוא חסר ביטחון, ולכן חש צורך להתאמץ ול?ר?צות את חבריו בכל מחיר? או שאת מתקשה להתמודד עם ההשתוללות ולהגיב לה ביעילות מול חבריו? עם ילד בן חמש וחצי אפשר לדבר בצורה ברורה, ולדון בשתי האפשרויות באופן בהיר וגלוי. תוכלי לשתף אותו בתחושת האי-נחת שלך מהתנהגותו, ולכוון אותו "ברגישות ונחישות" אל תוך כללי ההתנהגות המקובלים עליך. אני רוצה להזכיר לך שהיכולת לכבד את גבולותיו וצרכיו של האחר היא אחת המיומנויות החברתיות החשובות, ולכן - ההתעקשות שלך על הגבול משרתת את שתי המטרות. בברכה ליאת

25/06/2009 | 14:05 | מאת: גל

שלום ליאת, יש לי בעיה שאני לא יודעת כיצד להתמודד איתה וצריכה את עזרתך הדחופה- הבן שלי מכה ונושך ללא סוף בגן ובבית. אני לא יכולה להצביע על סיבה מסויימת שבגינה הוא נושך-זה יכול להיות תוך כדי משחק או במפגש בגן. הכוונה היא שהוא לא עושה זאת מתוך כעס או רוגז אלא ללא כל סיבה הנראית לעין. הוא אינו חשוף לאלימות בבית. נהפוך הוא- יש לו אח בן 3 וחצי שכל הזמן מחבק ומנשק אותו וכך גם אנחנו. התלונות מהגן לא פוסקות והבן הגדול פשוט אומלל מהמכות שהוא מקבל מאחיו הקטן. אנא עזרי לי בנתינת כלים להתמודד עם הבעיה. תודה, גל.

25/06/2009 | 14:27 | מאת: גל

לא ציינתי שהילד בן שנה וחצי.

26/06/2009 | 21:48 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום גל, אני מבקשת להפנות אותך לתשובתי ליהודה, מתאריך 5/6/09 שלטעמי עונה לשאלתך. אם יהיו שאלות נוספות, אשמח להרחיב. שבת שלום ליאת

26/06/2009 | 22:53 | מאת: לשרותך תמיד באהבה

25/06/2009 | 12:00 | מאת: עינת

שלום בתי בת 3 ילדה פיקחית שמחה וגם קצת שובבה .הבעיה העיקרית איתה זה בשעות הבוקר סדר הבוקר של צחצוח שיניים החלפת בגדים כרוך בהרבה מאמץ ושיכנועים כשאני ממהרת לעבודה והיא רוצה לעשות כל דבר אחר רק לא מה שאני מבקשת. ואותו הדבר בערב יש לנו סדר קבוע של ארוחת ערב אמבטיה ולישון לפעמים סיפור אם היא רוצה לפני השינה. הכל מתנהל בסדר פחות או יותר אך כאשר היא במיטתה היא מתחילה לבדוק איתנו את הגבולות היא רצה בשמחה לסלון אנחנו מחזירים אותה וכן הלאה. אני משתמשת בשיטת הפרסים . אני לפעמים מראה לה סוכריה או שוקולד כשהיא כבר במיטה ואומרת לה אם תלכי לישון יפה אתן לך את זה בבוקר. או אתן לך שוקו מחר כשאקח אותך מהגן וכדו' זה בדר"כ מצליח אבל לא תמיד. לפעמים זה הסיכוי האחרון כי גם 20 החזרות למיטה לא משכנעות אותה אלא גורמות לה להרגיש סוג של משחק איתנו והיא מאוד שמחה וצוהלת כשתופסים אותה ומחזירים למיטה והיא לא מתרגשת מזה . האם אנחנו פועלים נכון ?

26/06/2009 | 03:25 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום עינת, מה שאת מתארת באמת נשמע כמו סוג של שעשוע. אסתכן ואומר שנראה שגם אצלכם יש מידה של הנאה מה'תופסת' הלילית, לפחות כפי שעולה משיתוף הפעולה הנלהב שלכם איתה. אם חשוב לך לבסס הרגלים שיש בהם התחשבות גם בכם, זה הזמן לפעול. מאחר שממילא אתם "מתוזזים" 20 פעם בערב, אני מציעה להקדיש לזה זמן מה באופן יזום, ולהחליט שהולכים עד הסוף עם עקרונותיכם. כך, תוכלו להודיע לה שהיא לא יורדת יותר מהמיטה, ולהישאר לצידה בחדר (אחרי הסיפור) מבלי לאפשר כל אינטראקציה ביניכם. אם תעשו תורנות ביניכם (פעם את ופעם בעלך) יש סיכוי שתצליחו להתמיד. אפשר לצפות שבהתחלה הישיבה לצידה תארך זמן לא קצר, אך בהמשך זה ישתפר בהדרגה. ילדה בת 3 עדיין אפשר לעצור גם פיזית (בתקיפות, אך לא בתוקפנות), ולא לאפשר לה לנהל את שעות הערב ואתכם באין מפריע. אני ממליצה לך להימנע מלפתות בפרסים, ולכוון למה שנהוג לכנות 'חיזוקים חיוביים' לאחר מעשה. חיזוק חברתי (שבח או גאווה אמיתית) מגביר את המוטיבציה הפנימית, והוא עדיף במצבים כאלה. באופן דומה, גם בבוקר, כשאת ממהרת לעבודה, אין טעם להתחנן בשכנועים, אלא לנקוט גישה עניינית ואסרטיבית - "את רוצה שנתארגן בנעימים, או באווירה של כעס?". אם היא ממשיכה להתנגד, קחי אותה לגן כשהיא חצי לבושה, גם בלי לצחצח שיניים ולהסתרק, מבלי להכביר מילים. תוכלי לומר בדרך, ש"חבל. דווקא רציתי להלביש אותך בכייף, אבל לא נורא, תתלבשי בגן. אולי מחר נצליח". אני מזמינה אותך לקרוא תשובות שניתנו כאן בעבר בנושא הצבת גבולות, ולהרחיב את רפרטואר התגובות שלך להתנהגויות מאתגרות מצידה. זכרי שניהול בית ומשפחה זו משימה כבדה מדי עבור ילדה בת שלוש. שחררו אותה מן העול... בהצלחה ליאת

28/06/2009 | 13:05 | מאת: עינת

שלום לך, תודה על תשובתך. לגבי מה שכתבת בפתח דברייך. אז.... אנחנו ממש לא נהנים מזה אנחנו מראים לה שאנחנו מאוד לא מרוצים מהתנהגותה ומחזירים אותה בדממה למיטה. היא נכנסת לסוג של "היי" וזה ממריץ אותה. זה גם היה בהמלצתך להחזיר למיטה כמה שצריך ללא דיבורים עד שיימאס לה. אני עכשיו אשנה את הגישה ונישאר איתה בחדר. בתקופה האחרונה נתתי לה שוקו בכל פעם שאני באה לאסוף אותה מהגן כמחווה לזה שהיא ישנה יפה והסתדרה בבוקר יפה. והיא יודעת שאם היא מתנהגת לא יפה אמא לא מביאה שוקו לגן אחה"צ. מה אעשה עכשיו איך אפסיק לתת לה וגם אשמור על אמינות איתה? אודה לתשובתך על זה.דבר נוסף שרציתי לאמר, הילדה בגיל 3 בתקופת המרד ובדיקת הגבולות . זה שהיא רוצה ומנסה ומקשה עלינו את החיים זה לא אומר שהיא מנהלת את החיים היא לא מקבלת מה שהיא רוצה בסופו של דבר. היא לא נשארת לצפות בטלויזיה ומחליטה מתי לישון היא נמצאת במיטה כשאנחנו שמים אותה ב 8 בערב ואח"כ מנסה אותנו. זה לא אומר שאין לה גבולות.יש ילדים נוחים ושקטים יותר שקל להגדיר להם גבולות ויש ילדים יותר טמפרמנטים אני למדתי פסיכולוגיה ובכל עיניין אני בודקת דעה של פסיכולוגים אבל משום מה בעיניין הזה של הצבת גבולות אני מרגישה בעייתיות בגישה. לדעתי זה שלא מאפשרים לה לעשות מה שהיא רוצה זה הצבת גבולות . התוצאה שהיא ממשיכה לנסות בדרכים שונות אומרת שאנחנו צריכים לחסום אותה בצורה אחרת אולי לא בלהחזיר למיטה אלא בלהשאר איתה בחדר . אודה לתשובתך( גם בעיניין השוקו), תודה רבה

יש לי ילדADHD קשה מאוד בייחוד התנהגותית אין לי כסף לפרטי ...אני זקוקה להמ\לצה לפסיכולוג דרך מכבי שמבין את סוגיית ה ADHD הקשה. יש לנו ניסיון לא כ"כ טוב עם פסיכולוגים של הקופה אך אנחנו ממש זקוקים לעזה ...הילד מתחיל ללכת לאיבוד ואנחנו חרדים מאוד לכל המצב.. תודה

26/06/2009 | 02:57 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום רב, לצערי, איני מכירה פסיכולוגים שעובדים עם הקופה. אני מציעה לך לכתוב שוב, ולהוסיף בגוף ההודעה את כתובת המייל שלך. יתכן שמישהו מקוראי הפורום יוכל להמליץ לך על מטפל של מכבי. אני מזכירה לך גם את האפשרות של פניה למרפאות הציבוריות של משרד הבריאות, שאינן גובות תשלום עבור הטיפול, אך מתאפיינות - בדיוק בגלל זה - ברשימות המתנה ארוכות למדי. בהצלחה ליאת

23/06/2009 | 21:27 | מאת: טל

שלום רב, בני בן ה-7 סובל לעיתים מהתקפי חרדה הקשורים בשינויים בדרך כל: סוף שנה בכיתה א', שינוי מורה, מבחנים, שיחות בין ילדים וכו'... התקפי החרדה מלווים בעיקר בשלשולים, זיעה מוגברת, תחושת מחנק וזיעה מוגברת בעת ההתקף. הוא ילד חסר בטחון עצמי מאוד מאוד חכם אשמח לשמוע המלצתך על טיפול שיכול לסייע לו?

24/06/2009 | 20:07 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום טל, התקפי חרדה הם חוויה מאד לא נעימה, וגם אם אין בהם סכנה של ממש, הם עלולים להוביל לקשיים תפקודיים ניכרים. הטיפול המועדף בהפרעות חרדה הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, המחוזק לעיתים גם בטיפול תרופתי (SSRI). אני ממליצה על פנייה לפסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים, או למרפאת החרדה בביה"ח שניידר לילדים. מדובר בדר"כ בטיפולים קצרים, יחסית, ובהחלט אפשר לנצל לצורך כך את החופש הגדול, ולהגיע לשנת הלימודים הבאה במצב טוב יותר. בהצלחה רבה ליאת

23/06/2009 | 13:02 | מאת: עמירה

ברצוני לשאול אם מוכרת התופעה שילדות בקבלן בובה חדשה לאחר זמן קצר מאוד היא מורידה להן את הראש וממשיכה לשחק כאילו שלא קרה כלום ואף להתעלם אם מעירים לה שלבובות אין ארש. מדובר בבות קטנות מפלסטיק של סופרמן וספיידרמן, תודה מראש עמירה מחולון

24/06/2009 | 20:01 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום עמירה, גיבורי-על בני זמננו, יכולים ללבוש ולפשוט צורה, להפוך לדמויות ביוניות, לכלי רכב מוזרים ולרובוטים מתוחכמים. ילדים יכולים להיות יצירתיים מאד באופן בו הם עושים שימוש במשחקים שלהם. אם ראשן של הבובות מתפרק כחלק מהאפשרויות של היצרן, זה נשמע לי פחות מדאיג מן האפשרות של עריפת ראש 'בלתי הפיכה' או מקלקלת. כך או כך, מעניין בעיני לנסות ולעקוב אחר המשחק החופשי, ולראות מדוע הראש נחווה בעיניה כמיותר. לראש יש כמובן הרבה משמעות, והוא יכול לייצג עבורה כל מיני דברים. יתרונו של המשחק הילדי, בהיותו מאפשר עיבוד של תכנים תוך-נפשיים בדרך לגיטימית ולא מזיקה. כרגע, לא הייתי עושה עם זה כלום, מלבד התבוננות והקשבה. בברכה ליאת

26/06/2009 | 08:50 | מאת: עמירה

תודה עבור התשובה עריפת הראשים זה לא חלק מהמשחק, ולא ניתן להחזיר את הראשים למקומם הם נשארים בסלסלת הצעצועים והגיבורים ממשיכים להלחם בינהם ללא ראשים. שאלתי היא, האם להסביר לילדה שלא עורפים ראשים סתם, או להתעלם ומה מדאיג בעריפת ראשים, זה נראה לי לא תקין אך אינני יודעת אם להתיחס לזה ומה הסיבה שזו מטרתי העיקרית בכל כתיבת שאלותי בפורום תודה

23/06/2009 | 11:00 | מאת: נירה

יש לי ילדה שעוד מעט בת 7 שעושה לי חיים מאד קשים יש לה בעיה עם דמותה העצמית שבגדים שלה לא יפים שהפנים שלה לא יפים ואם זה לא בגדים ולא יפים אז נעליים לא נראים והשיער שלה מלא קרבולות שלא מסתדר היא עושה לי חיים קשים בכל דבר דוגמא היא ביקשה יום אחד ביצה ואני הבנתי שזה ביצה קשה ולא טעיתי זה היה אמור להיות חביתה אז היא בכתה השתוללה צרחה ולא עוזבת אותי כל דבר שהם אומרים לה עליו אין או לא אז ישר זה בכי והשתוללות ועוזבת את הבית ויורדת למרות שאומרים לה לא לצאת בלי רשות היא לא עושה חשבון היא יוצאת וטורקת ממש גיל התבגרות קשה לי אני כל הזמן עצבנית ואני כל הזמן רועמת על ההתנהגות שלה אני אובדת עצות לא יודעת מה לעשות כל דבר שקשור אליה זה בא עם בכי והשתוללות היא כל הזמן במתן בכי

24/06/2009 | 17:34 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום נירה, את מביאה דוגמא טובה למצבים של קושי בוויסות עצמי, בעיקר מול מצבי תסכול, בהם המציאות מתנגשת עם הרצון או הציפייה המוקדמת. תיארת יפה מה *היא* עושה ואיך היא משתוללת מזעם, אבל לא תיארת מה *את* עושה מול זה. והרי זה בעצם מה שחשוב... כמו שכבר נכתב כאן לא מעט, "הצגה מפוארת" לא מתקיימת בהיעדרו של קהל. כאשר את מאד מתרשמת מהתקפי הזעם, נבוכה מהם, נבהלת או מלאת אשמה, את למעשה מחזקת את התנהגותה ומגבירה את הסיכוי שהיא תימשך. כדי לעזור לה ללמוד להתמודד עם מצבים מאכזבים או מתסכלים, עלינו להכיר בקיומם, לכבד את הרגשות שהם מעוררים, ולהכיל אותם בשלווה יחסית. לכן, כשהיא מתלוננת על שיער מלא כרבולות, תוכלי להגיב בהבנה, ולומר משהו כמו "אני יודעת כמה זה מעצבן לקום עם שיער מבולגן בבוקר. גם לי זה קורה לפעמים וזה מבאס נורא. את צריכה עזרה, או שתסדרי עם זה לבד?" או "אוי, עשיתי לך ביצה קשה כי חשבתי שזה מה שביקשת. את חושבת שתסתדרי עם זה, או שתאכלי רק את הסלט והלחם?". כך את נותנת מקום לאכזבה שלה, אבל לא נכנעת להתפרצות. כאשר היא יוצאת מהבית ללא רשות, יש לעצור אותה פיזית, מבלי לנסות לפייסה בכוח, ולאפשר לה להירגע בחדר שלה. תוכלי לומר שאת מבינה את הצורך שלה להתרחק מכם, אך אינך יכולה להרשות לה לסכן את עצמה, ולכן היא תוכל לברוח לחדרה. כך את מרחיבה את רפרטואר התגובות שלה, ומציעה לה דרכים מועילות יותר והרסניות פחות להתגברות על מצוקה. בברכה ליאת

30/06/2009 | 08:25 | מאת: רינה

איך ממשיכים כל הזמן עם התפרצויות הזעם האלה זה נורא מעצבן אותי ואני כל הזמן אובדת עצות כמה שאני מנסה לעשות את מה שאת אומרת זה לא עוזר במיוחד אני תמיד אומרת לה לא נורא על השיער גם לי זה קורה אז מה אין תועלת את שתי הדוגמאות שהעלית אני עשיתי בהתחלה בדיוק את מה שרשמת וזה לא עזר ואז אני התרגזתי נורא כי זה בוקר וזה לחץ לצאת ולהתארגן ואני מעתכבת על השטויות האלה שהם סתם סרק גם לי נמאס אני חייבת למצוא פתרון לדברים האלה כי זה הפך להיות כל דבר

23/06/2009 | 08:19 | מאת: שרון

בשבועות האחרונים אנו מרגישים בשינוי התנהגות אצל בתנו בת ה-7 שלאחרונה נתונה להתקפי זעם ,מרמור וכעסים שמופנים כלפינו וכלפי אחותה הצעירה ממנה בשנתיים. ניסינו לשאול אותה לסיבות להתנהגותה והיא תולה זאת בסיבות שונות שקשורות לסיטואציות חברתיות. חשוב לציין שמדובר בילדה חכמה, מצטיינת בלימודים, חברותית (נפגשת הרבה עם חברות)

24/06/2009 | 17:17 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום שרון, לא ציינת מהו הדבר שלדבריה כ"כ מרגיז אותה, ולכן, לפני שנכנסים לפרשנויות מלומדות כדאי להקשיב למה שהיא אומרת. התקפי זעם עוצמתיים יכולים לשקף גם תסכול גדול וחוסר אונים, בעיקר מול מצבים בהם אין 'מיכל' לרגשותינו. יתכן שקיימת, תחת המופע הזועם, מצוקה ממשית, שאינה זוכה להתייחסות הולמת (לפחות מנקודת מבטה של בתך). מעניין יהיה לבדוק גם אם המורה שלה בביה"ס (למרות שהסתיימה השנה) אם גם היא הבחינה בשינוי. יכול להיות שהמורה תוכל לתת מידע נוסף שישפוך אור על מה שעובר עליה. תהיה הסיבה אשר תהיה, גישה מכילה וסבלנית תמיד רצויה במצבים כאלה: אפשר לשדר מסר 'מת?קף' ומכיל מצד אחד ("אנחנו רואים כמה את כועסת וכמה קשה לך עכשיו") ועם זאת ציפייה להתארגנות ואמונה בכוחותיה ("בואי נחשוב מה יכול לעזור לך להירגע"). אם תכתבי מעט יותר, אולי אוכל לדייק יותר גם בתשובתי. בברכה ליאת

22/06/2009 | 12:53 | מאת: עינת

שלום רב, בתי, הקטנה מבין שלושה, ילדה מאוד אנרגטית ופעילה. היא עוברת ממקום למקום ומחפשת תעסוקה או יותר נכון איפה לחטט , מה להוציא מהמגירות , נוגעת בכל דבר. אני מוצאת את עצמי אומרת כמעט לא ואסור על כל דבר , היא מוציאה דברים מהמגירות והארונות וזורקת על הריצפה, כשאני מבקשת ממנה לאסוף ולסדר היא אינה מקשיבה, מביטה בי וממשיכה בכוונה לעשות זאת. אני רוצה להתמקד בלא לגבי דברים עקרוניים , איך אני גורמת לה להקשיב ? כשאינה מקבלת דבר מה או כשאני לוקחת לה דברים שאסור לה לגעת בהם היא פוצחת בצווחות. מה לעשות?

24/06/2009 | 17:04 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום עינת, אני מתנצלת שחיכית קצת. את צודקת כשאת מעלה את הצורך למנן גם את אמירות ה"לא, אסור!" שלנו. בית צריך להיות מותאם בצורה סבירה לנוכחותם הלא-תמיד-זהירה של פעוטות. כאשר אנחנו מוצאים את עצמנו מעירים יותר מדי, שווה לבחון את האפשרות לסלק זמנית חפצים שבירים/מסוכנים מהישג ידם של הקטנטנים. הערות תכופות מדי, גם כשהן מוצדקות, יוצרות זילות של המילה, ובמקרים מסוימים גם זילות של הסמכות. לכן, ההמלצה כאן (ברוח פרקי אבות) היא "אמור מעט ועשה הרבה". כלומר - כאשר זיהית מהו הדבר ה'עקרוני' עליו את בוחרת להתעקש, אמרי את ה"לא" פעם אחת בלבד, ואז, במקרה של הפרה - פעלי! כדי להמחיש למה אני מתכוונת, חשבי כיצד היית מגיבה לו הייתה מתקרבת לאש, רצה לכביש, או מתקרבת רטובה לכבל חשמלי. זוהי, כמובן, דוגמא קיצונית, אך היא מדגימה את הנחישות שלנו מול דברים שחשובים באמת. הצרחות שלה לא צריכות להרתיע אותך מלעמוד על שלך. כשהיא תלמד שאינך מתרשמת מבכי, ושאת מתכוונת ברצינות ל"לא" שלך, יירגעו גם הפרובוקציות. אשמח לשמוע עדכונים. ליאת

21/06/2009 | 18:49 | מאת: עצוב

אי אפשר בלעדיך...

22/06/2009 | 00:43 | מאת: ליאת מנדלבאום

הנה אני... טיפסתי בעצלתיים, והגעתי אל הצמרת, כדי לומר לילה טוב. ולהתראות מחר ליאת

21/06/2009 | 12:25 | מאת: אירנה

שלום ד''ר. בני בן 4.5 יש לו פחד של שהוא ילך לאבוד או שיעזבו אותו. למשל אם אנו נמצאים בפארק שעמועים ואני החלפתי מקום יבישה בלי ךהודיע לו, אז הוא נכנס להיסטריה של בכי.הוא רואה שבמקום איפה ישבתי אני לא נמצאת ונכנס ללחץ. וככה בכל מקום. אף פעם לא השארנו אותו איפשהו או שכחנו לקחת.אנו משפחה מאוד אחראית. כל הזמן אנו מסבירים לו שהוא הכי חשוב לנו ואנו לא נעזוב אותו.זה לא עוזר. אולי זו טראומה מגן ? מה יכול לעזור? תודה רבה.אירנה

22/06/2009 | 00:40 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום אירנה, בגיל ארבע חלה הצפה של פחדים "לא הגיוניים", בשל היכולת הקוגניטיבית והמוטורית שנותנת 'קפיצה' גדולה. העולם הדמיוני פעיל מאד בגיל זה, ולכן יופיעו גם הרבה פחדי מפלצות לפני השינה ופחדי נטישה. כדי לסייע לו להתגבר על הפחדים, אין טעם לומר שהם לא הגיוניים, גם כי זה לא לגמרי נכון (לפעמים את נעלמת לו מהעיניים לכמה דקות, וזה באמת מבהיל), וגם כי זה לא מרגיע. במקום הסברים - או בנוסף עליהם - הייתי מנסה לתת לו תחושת שליטה וביטחון, תוך תרגול וחשיבה על פיתרונות למקרה של... אפשר לשוחח על האפשרות של הליכה לאיבוד (מה עושים? למי פונים?) לעזור לו לשנן את מס' הטלפון שלך או את כתובתו. ללמד אותו לפעול עפ"י סדרת פעולות. "מה אתה עושה אם אתה רואה שאני לא על הספסל? איפה עוד אפשר לחפש? האם אפשר לבדוק בעוד מקום?". כשאתם במסגרת מוגנת (בבית או בחצר מוכרת) אפשר לשחק במחבואים בגרסה מרוככת, כדי להתמודד עם הפחד שתעלמו לו. צריך לעשות זאת בזהירות ובאופן ידידותי כדי לא להשיג תוצאה הפוכה. בנוסף, יש על מדפי הספרים לא מעט ספרי ילדים העוסקים בפחדים מסוגים שונים, והם אהובים במיוחד על בני הארבע שמזדהים מאד עם התכנים. השתדלו לא ללעוג או לכעוס, להגיב בסבלנות ואהדה, עד יעבור זעם. והוא עובר בסוף... בהצלחה ליאת

21/06/2009 | 12:17 | מאת: מיואשת

שלום רב אנחנו בני זוג בני 25 אני יוצאת עם בחור ללא ניסיון חיים אישי וניסיון עם בחורות חוכמת חיים אין לו אפילו אנחנו יוצאים כשנתיים והקשר הולך מאוד קשה הוא יותר מידי ילדותי זה מתבטא בכך שאין לו טקט לדברים שאומר לא חושב פעמים על התגובה שלו . והוא שומר הרבה בבטן ולא משתף אותי מה קורה איתו גם שאנחנו רבים או שאנחנו רבים הוא פשוט בורח וכול הרבים מסתכמים בכך שכול פעם הוא בורח ולא יושב איתי להיתמודד היחס שלו אל ההורים הוא כול היום צועק אם אומרים לו משהו בטובתו אל החברים שלו היחס שלו טוב ואפילו עוזר מעל ומעבר ואל האחים שלו הוא תוקפני גם שרוצים שיעשה טוב לכולם וישנה הוא כועס והוא באופי שלו מאוד חצוי הוא דומה לאבא ולאמא שלו בתכונות שלו לאחרונה גילתי שהוא טיפוס שנוטר טינה ואף נקמן באופיו מה שגורם לנו הרבה מריבות ומחלקות ולדעתי לפני מה שמתי לב אבא שלו לא לקח חלק בדמוי העצמי שלו ובביטחון העמי לא נתן לא חינוך ודרך ארץ מה שמשתמע מכול זה שיש דברים שלא ברור לו שלא עושים וככה לא מתנהגים אני מוצאת את עצמי כמחנכת אותו אני בנאדם עם ביקורת עצמית גבוהה שמנסה לרסן את את עצמי אבל כול פעם שזה קורה הוא עושה משהו והורס את הכול לדעתי אימו גם להשקיע מספיק בחינוך שלו או שהוא בנוי לשגרה רטונית ואני בדיוק ההפך לצאת להתאורר קורה פעם ב.. כי הוא כול הזמן עייף מהעבודה ולימודים ואנחנו רבים על זה כול הזמן וגם שאומרים לו ביקורת בדרך טובה הוא אומר טוב הבנתי וחוזר שוב על אותה טעות בצורה אחת וחוץ מזה הוא אומר נתקן נתקן יש סכוי שהמצב ישתנה או יחמיר יותר עם הזמן ??? מה עושים כדי שהקשר ישתנה או ?? שאיאפשר לתקן ממש מיואשת אין לי כסף לטיפול זוגי ולא בטוחה אם להישאר או להפריד אני מאמינה שקשר מתוך בניה של ואומנם יש בנינו פערים בגלל ניסיון חיים איך עלי לא לאבד את הראש שהוא מתנהג כמו ילד או שהוא חי

22/06/2009 | 00:22 | מאת: ליאת מנדלבאום

שוב שלום, למרות ייאושך, אני שבה ומפנה אותך לפורומים המיועדים לפניות מסוג זה. מבוגר שמתנהג כילד בהחלט נופל להגדרות אישיותיות עליהן אפשר להתייעץ בפורומים עליהם המלצתי לך. בברכה ליאת

21/06/2009 | 11:34 | מאת: שני

שלום רציתי לדעת איך נכון לגרום לתינוק בן 5 חודשים וחצי לישון במיטה שלו . הוא ישן בעריסה ומתעורר בערך 3 בלילה כשהוא רעב. נכון לדעתי לנסות לפתור קודם את המנהג לאכול באמצע הלילה אבל אני לא יודעת איך .כי המנה האחרונה שלו היא בין 8-9 בערב ואז הוא רעב. האם נכון לתת לו מים במקום אוכל??(כבר ניסינו וזה לא עובד הוא רעב..) אשמח לקבל תשובה או הפנייה למקום אחר חוץ מזה הוא מקסים.

22/06/2009 | 00:19 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום שני, לטעמי, במחצית הראשונה של שנת החיים הראשונה (וגם בהמשך) עדיין אפשר להתאים את עצמנו לצרכיו של התינוק, גם אם אינם בהתאמה מוחלטת לנוחותנו. השאלה האם ומתי לגמול אותו מארוחת הלילה שלו, תלוייה במשקל גופו, בשאלה האם הוא יונק עדיין או לא, ובתזונתו הכללית במשך היום. אינטואיטיבית, הייתי ממליצה לך לא לדחוק בתהליך, ולנסות - לכל היותר - להסמיך את מנת הערב שלו. איני רואה קשר בין ארוחת הלילה למעבר למיטה משלו (אלא אם את מתעצלת לקום לחדר אחר. במקרה כזה, תוכלי להציב את מיטת התינוק, במקום העריסה, בחדרכם). תוכלי, כמובן, להתייעץ גם עם אחות טיפת-חלב בעניין זה. סבלנות... ליאת

21/06/2009 | 00:19 | מאת: חיה

יש לי בת בת 21.בקיץ שעבר היתה חודשיים בהודו ונסעה עם חברה ועוד 2 בנות שהכירה באינטרנט. חשבנו שהיא נרגעה, אך לפני מס' שבועות סיפרה שחברה מהעבודה היתה בירדן וגם היא מתכוונת ליסוע חשבנו שאלו מילים בלבד אך לא, הנערה תכננה טיול וחיפשה שותפים.מצאה 3 בחורים שמוכנים לטייל איתה ונסעה איתם למרות שאמרנו לה שזה מסוכן ואפילו ישנה עם 2 מהם בשטח לילה אחד, שאר הלילות ישנו בבתי מלון.שאלתי היא איך להרגיע אותה מלעשות דברים מסוכנים כי היא מתכננת עוד טיולים עד אוקטובר שאז היא תתחיל ללמוד. תודה, ההורים המודאגים.

22/06/2009 | 00:07 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום חיה, גם הודו וגם ירדן הן מדינות אליהן מגיעה תיירות ישראלית סדירה, ולכן נסיעה לשם אינה מוגדרת - לפחות פורמלית - כהתנהגות מסוכנת או חסרת אחריות. למרות האמור כאן, כאמא, אני מזדהה מאד עם החרדה שלך, ומאמינה שהייתי מגיבה כמוך, ומעדיפה טיולים 'קונבנציונליים' יותר. לרוע המזל, הילדים שלנו מפסיקים לשמוע בקולנו עוד קודם לגיל 21, וכל שנותר לנו זה לבקש התחשבות בדאגה שלנו, שתתבטא בשמירה על עצמם ושמירה על קשר סדיר עם הבית. מתפללת איתך לבואו המהיר של אוקטובר :-)) ליאת

20/06/2009 | 22:55 | מאת: רונית

שלום, בתי בת 4 ורבע ולה אח בכור בן חמש ורבע.היא ילדה מבריקה, רגישה, בעלת אוצר מלים מרשים, דברנית ומחוברת אליי מאד. בחודשים האחרונים, לאחר תקופה בה חיקתה את כסיסת הציפורניים שלי, היא הלכה ו"השביחה" את ההתנהגות והיא כוססת ומקלפת את הבשר של אצבעותיה...זה מגיע לרמה שכל כף ידה באזור שמטביעות האצבעות ועד פרקי האצבעות קלופים ומחוספסים. אנו מזכירים לה כל פעם להוציא ידיים מהפה והיא נהנית להזכיר לי גם, ואני מיד מבצעת את תזכורת הזו אבל אין לי מושג איך מטפלים בעניין הזה...אשמח מאד לעצתך. אמא אוהבת.

21/06/2009 | 23:35 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום רונית, כסיסת ציפורניים והעור שמסביב להן יכולה להיות ביטוי למצוקה, ובהמשך - הרגל כפייתי המחולל נזק ממשי, בריאותי ואסתטי. זוהי התנהגות 'פורקת מתח', ולכן, כדי שתוכל להיגמל ממנה יש לפעול בשני כיוונים. האחד, הפחתת גורמי מצוקה מזוהים בחייה, והשני, הרחבת רפרטואר התגובות שלה למצבי לחץ. כלומר, למידת דרכים חדשות, יעילות ולא הרסניות להתמודדות עם מתחים. כך, למשל, אפשר להציע לה פיתרונות 'חושיים' חלופיים כמו מעיכת "כדור עצבים", לישת פלסטלינה, מציצת קוביות קרח, מקלחת חמה/קרה, פעילות גופנית אינטנסיבית, וכד'. אם את מרגישה שיש כאן מוטיב חזק של חיקוי, נסי להיגמל בעצמך, ובכך תשמשי מודל להתמודדות טובה יותר עם לחץ והרגלים של פגיעה עצמית. בהצלחה ליאת

24/06/2009 | 11:40 | מאת: רונית

שלום ליאת, תודה על תשובתך. אני חייבת להדגיש מספר אלמנטים: 1. היא לא כוססת ציפורניים ועור שמסביב אלא מקלפת עם השיניים את עור האצבעות עצמן...את העור של פנים כך היד באיזור שמקצה האצבע (טביעת האצבע) ועד פרק האצבעות שנושק לכרית כף היד...זה מזעזע לראות ולחוש.. האם זו עדיין בגדר התנהגות פורקת מתח סבירה?! 2. אני כוססת ציפורנים מגיל 5 ומודה שהגמילה קשה לי עד כדי בלתי אפשרית אולם אעשה הכל כדי שתפסיק עם התנהגותה...האם זה אפשרי? האם כדאי ללכת איתה ולבחור "פורק מתח" אחר כמו הכדור עצבים?... 3. האם לא יותר חשוב לרדת לסיבת המתח וגורמיו? איך אני מזהה גורמי מתח בחייה? היא טוקטיבית, רגישה, מדברת על כל מה שעובר עליה (במושגים שהיא יכולה, כמובן) ומעבר לחיבור מאד חזק אליי, אין לה התנהגויות רגשיות יוצאות דופן....איך מעצימים אותה!? תודה על הסובלנות והתשובות, רונית.

20/06/2009 | 14:59 | מאת: אימא מודאגת

שלום עינת, ניסיתי כמה פעמים לכתוב לך, אבל מאוד קשה לי עם הנושא הזה. הפעם אזרתי אומץ - אני שוטרת (לדעתי זה מאוד רלוונטי לבעייה) ובתקופה האחרונה בתי, בת השש, מרבה לדבר איתי על הפחד שלה מכך שאמות באופן פתאומי, היא גם ציינה בפני מספר תרחישים שעוברים בראשה (תאונה בדרך הביתה, ש"הרעים" ישיגו אותי וירו בי, שיקרה לי משהו נורא בבית או במקום העבודה...). כשהיא מתחילה לדבר על הנושא, זה בדר"כ מלווה בבכי היסטרי, ולא משנה מה אני עושה לוקח זמן עד שהיא נרגעת. היא סיפרה לי שזה קורה לה בדר"כ בגן או כשהיא בחוג, כשבשלב מסויים היא מאוד מתגעגעת אלי ואז מגיעה גם המחשבה שאולי יקרה לי משהו נורא ואני אמות ואז היא לא תראה אותי לעולם ותתגעגע אלי כל החיים, או לחילופין שהיא תחזור הביתה ואז היא תראה שאני מתה (פרפרזה לדברים שהיא אומרת לי). היא מציינת תסריטים מאוד מפורטים ומדאיגים (אותי לפחות), הלב שלי מחסיר פעימה כשהיא מדברת איתי על זה. ממש קשה לי לראות אותה חסרת אונים, זו ילדה עם טונות של שמחת חיים, היא מצחיקה, סוחפת, חכמה מאוד (מחוננת) ובעלת אינטיליגנציה רגשית מפותחת מאוד. לא משנה מה אני אומרת לה היא תמיד מוצאת טיעונים שמחזקים את הפחד שלה ולכאורה מחלישים את התשובות שלי. אני מוכרחה לציין שהיא האמצעית, יש לה אחות שגדולה ממנה בשנתיים ואח צעיר שנולד לא מזמן... האם זה חלק מההתפתחות הטבעית והתקינה? מה לעשות? מה לענות? אני בעצמי בוררת את המילים כשאני עונה לה כדי לא להגיד חלילה משהו שעשוי להתפרש אצלה לשניים, או יותר, כיוונים. אני מאוד אודה לתשובתך.

21/06/2009 | 23:24 | מאת: ליאת מנדלבאום

ערב טוב, חרדות מוות מאד אופייניות לגיל 5-6, ובמקרה של בתך נוסף גם ממד מציאותי בשל אופייה של עבודתך. כמו במקרה של כל פחד אחר, ההמלצה היא לא להיטלטל עם הילד, ולהישאר רגוע ונוסך ביטחון ככל האפשר. תוכלי לומר לבתך שסכנות הן אכן חלק מהחיים, ואיש אינו מוגן מפניהן לחלוטין. עם זאת, אנחנו יכולים לשמור על עצמנו, להיזהר בכביש, להישמר מה"רעים" בעזרת שוטרים, סוהרים ואמצעי זהירות סבירים. אין טעם לומר "לא יקרה לי כלום" כי זה טיעון לא נכון ולא משכנע. האמת היא טיעון שאינו מתפרש ליותר מדי כיוונים: הסיכוי להיפגע קיים, אך הוא קטן מאד, ורוב האנשים מצליחים לחיות בשלום שנים רבות יחד. תוכלי לומר לה שגם את עצמך לא רוצה להיפגע, ועושה הכל כדי לשמור על עצמך, כמו שהיא שומרת על עצמה, ואת סומכת עליה שהיא בסדר גם אם היא רחוקה ממך. עמדה שקטה ועקבית כזו, תרגיע אותה בסופו של דבר, יש להניח. אם החרדות נמשכות, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ולקבל הדרכה יותר מפורטת. מאחלת לכולנו חיים שקטים, בריאים וארוכים :-)) ליאת

29/06/2009 | 09:21 | מאת: אימא מודאגת

תודה רבה ליאת, אני משתדלת לנהוג כהמלצתך והאמת היא שזה די עוזר...:-) היא מצליחה להרגע מהר יותר ומבינה את מה שאני מסבירה לה. תודה על תשומת הלב והתגובה יום נעים

20/06/2009 | 00:50 | מאת: טל

תודה שענית על שאלתי, אך לא הבנתי דבר בתשובתך. כפי שהסברת-במידה שמשאלת הילד מתממשת הילד אחוז רגשי אשמה וחרדה שנובעים מהיצרים ההרסניים, וכאן עולה שאלתי איך קשורות האשמה והחרדה ליצרי המוות אם האשמה נובעת מהסופר אגו?

21/06/2009 | 22:40 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום טל, יש לי הרגשה שאת באמצע עבודת הגשה בפסיכולוגיה. פורומים הם לא הדרך לחסוך מאמץ. חזרי לספרים. כולנו היינו שם... :-)) בהצלחה ליאת

19/06/2009 | 16:12 | מאת: שרלי

שלום רב אני יוצאת עם בחור ללא ניסיון חיים אישי וניסיון עם בחורות חוכמת חיים אין לו אפילו אנחנו יוצאים כשנתיים והקשר הולך מאוד קשה הוא יותר מידי ילדותי זה מתבטא בכך שאין לו טקט לדברים שאומר לא חושב פעמים על התגובה שלו . והוא שומר הרבה בבטן ולא משתף אותי מה קורה איתו גם שאנחנו רבים או שאנחנו רבים הוא פשוט בורח וכול הרבים מסתכמים בכך שכול פעם הוא בורח ולא יושב איתי להיתמודד היחס שלו אל ההורים הוא כול היום צועק אם אומרים לו משהו בטובתו אל החברים שלו היחס שלו טוב ואפילו עוזר מעל ומעבר ואל האחים שלו הוא תוקפני גם שרוצים שיעשה טוב לכולם וישנה הוא כועס והוא באופי שלו מאוד חצוי הוא דומה לאבא ולאמא שלו בתכונות שלו לאחרונה גילתי שהוא טיפוס שנוטר טינה ואף נקמן באופיו מה שגורם לנו הרבה מריבות ומחלקות ולדעתי לפני מה שמתי לב אבא שלו לא לקח חלק בדמוי העצמי שלו ובביטחון העמי לא נתן לא חינוך ודרך ארץ מה שמשתמע מכול זה שיש דברים שלא ברור לו שלא עושים וככה לא מתנהגים אני מוצאת את עצמי כמחנכת אותו אני בנאדם עם ביקורת עצמית גבוהה שמנסה לרסן את את עצמי אבל כול פעם שזה קורה הוא עושה משהו והורס את הכול לדעתי אימו גם להשקיע מספיק בחינוך שלו או שהוא בנוי לשגרה רטונית ואני בדיוק ההפך לצאת להתאורר קורה פעם ב.. כי הוא כול הזמן עייף מהעבודה ולימודים ואנחנו רבים על זה כול הזמן וגם שאומרים לו ביקורת בדרך טובה הוא אומר טוב הבנתי וחוזר שוב על אותה טעות בצורה אחת וחוץ מזה הוא אומר נתקן נתקן יש סכוי שהמצב ישתנה או יחמיר יותר עם הזמן ??? מה עושים כדי שהקשר ישתנה או ?? שאיאפשר לתקן ממש מיואשת אין לי כסף לטיפול זוגי ולא בטוחה אם להישאר או להפריד

19/06/2009 | 16:53 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום שרלי, הפנייה שלך אינה נוגעת לתחום עיסוקו של הפורום שלנו. אנא הפני את שאלותייך לפורום פסיכולוגיה קלינית או לפורום פסיכותראפיה. בהצלחה ושבת שלום ליאת

שלום רב אנחנו בני זוג בני 25 אני יוצאת עם בחור ללא ניסיון חיים אישי וניסיון עם בחורות חוכמת חיים אין לו אפילו אנחנו יוצאים כשנתיים והקשר הולך מאוד קשה הוא יותר מידי ילדותי זה מתבטא בכך שאין לו טקט לדברים שאומר לא חושב פעמים על התגובה שלו . והוא שומר הרבה בבטן ולא משתף אותי מה קורה איתו גם שאנחנו רבים או שאנחנו רבים הוא פשוט בורח וכול הרבים מסתכמים בכך שכול פעם הוא בורח ולא יושב איתי להיתמודד היחס שלו אל ההורים הוא כול היום צועק אם אומרים לו משהו בטובתו אל החברים שלו היחס שלו טוב ואפילו עוזר מעל ומעבר ואל האחים שלו הוא תוקפני גם שרוצים שיעשה טוב לכולם וישנה הוא כועס והוא באופי שלו מאוד חצוי הוא דומה לאבא ולאמא שלו בתכונות שלו לאחרונה גילתי שהוא טיפוס שנוטר טינה ואף נקמן באופיו מה שגורם לנו הרבה מריבות ומחלקות ולדעתי לפני מה שמתי לב אבא שלו לא לקח חלק בדמוי העצמי שלו ובביטחון העמי לא נתן לא חינוך ודרך ארץ מה שמשתמע מכול זה שיש דברים שלא ברור לו שלא עושים וככה לא מתנהגים אני מוצאת את עצמי כמחנכת אותו אני בנאדם עם ביקורת עצמית גבוהה שמנסה לרסן את את עצמי אבל כול פעם שזה קורה הוא עושה משהו והורס את הכול לדעתי אימו גם להשקיע מספיק בחינוך שלו או שהוא בנוי לשגרה רטונית ואני בדיוק ההפך לצאת להתאורר קורה פעם ב.. כי הוא כול הזמן עייף מהעבודה ולימודים ואנחנו רבים על זה כול הזמן וגם שאומרים לו ביקורת בדרך טובה הוא אומר טוב הבנתי וחוזר שוב על אותה טעות בצורה אחת וחוץ מזה הוא אומר נתקן נתקן יש סכוי שהמצב ישתנה או יחמיר יותר עם הזמן ??? מה עושים כדי שהקשר ישתנה או ?? שאיאפשר לתקן ממש מיואשת אין לי כסף לטיפול זוגי ולא בטוחה אם להישאר או להפריד אני מאמינה שקשר מתוך בניה של ואומנם יש בנינו פערים בגלל ניסיון חיים איך עלי לא לאבד את הראש שהוא מתנהג כמו ילד או שהוא חי

19/06/2009 | 10:47 | מאת: דוקטורס

מביא עימו עוד ועוד ועוד עבודה, עוד כסף לחשבון הבנק?

19/06/2009 | 16:49 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום רב, עבודתי באתר נעשית בהתנדבות מלאה, מתוך רצון אמיתי לעזור, וגם מתוך רצון לגוון ולהעשיר את עבודתי בתחום בריאות הנפש. אני מודה לך מאד על ההתעניינות בחשבון הבנק שלי. שבת שלום ליאת

21/06/2009 | 01:12 | מאת: דוקטורס שוב

העיקר שאת נהנית מנדלבאום. שבוע טוב יקירה. נ.ב סחתיין על ההומור

18/06/2009 | 14:49 | מאת: שני

שלום רב בני בן 7 בקרוב. בלילות, סביבות השעה 22:00 ואילך עד לשעה 02:00, בוכה מתוך שינה לסירוגין. מדבר, מתיישב, בוכה, מתווכח ועוד. אני ניגשת אליו, מדברת איתו, מחבקת, מלטפת ונותנת לו מיים לשתות. הוא חוזר למצב מאוזן ושוב עוברת חצי שעה ושוב אותו הסיפור. זה לא קורה בכל לילה אבל זה קורה יותר מדי פעמים. והפלא ופלא..בבוקר אני שואלת אותו על מה הוא חלם כי הוא בכה והוא לא מבין מה אני רוצה ממנו. בבקשה עזרתכם. לא נראה לי שהוא ישן כל כך טוב.

19/06/2009 | 16:39 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום שני, את מתארת תופעה מוכרת של מצבי-ביניים, הדומים לשנת חלום, בהם הילד נראה ומתנהג כאילו היה ער, אך למעשה אירועי הלילה נשארים מחוץ לתודעתו כאילו ישן שנת ישרים. איני בקיאה מאד בתחום זה, וככל שידיעתי מגעת אין במצבים אלה סכנה (למעט במקרים בהם הילד הולך בשנתו ויכול להיפגע). תוכלי להתייעץ עם רופא הילדים, שבמידת הצורך יפנה אתכם למעבדת שינה לבירור מקצועי או טיפול. בברכה ליאת

18/06/2009 | 13:42 | מאת: פנינה

ביתי בת ה-13 נמצאת בזמן האחרון בקשר עם בחורים בני 17 אתמול בעלי נכנס לחדרה וראה אותה מצ'וטטת עם בחור בגיל 17 מאוד כעס ואמר לה שזה לא בסדר וזו לא פעם ראשונה נראה לי לא תקין כל העניין הזה האם עליי לאסור עליה להשתמש במחשב? איך עליי לפעול? אני מעוניינת ללכת לפסיכולוג קליני כי אני לא יודעת מה לעשות תודה

19/06/2009 | 16:34 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום פנינה, פסיכולוג קליני, גם אם הוא מוכשר מאד, אינו אמור להחליף את מקומם של ההורים כדמויות סמכות וכמחנכים לילדיהם. עצם הצ'יטוט באינטרנט, אינו סיבה להפנות ילד לטיפול פסיכולוגי. תקשורת באמצעות תוכנות למסרים מיידיים היא צורת בילוי נפוצה אצל בני נוער, ונדמה שזה אינו פוסח על איש מהם. למרות שברוב המקרים הידע הטכנולוגי של הילדים גדול משל הוריהם, עדיין ניסיון החיים והבנת הסכנות הם אצל ההורים, ועליהם להישאר עירניים ומשגיחים גם בזירה הוירטואלית. רשת האינטרנט, ממש כמו בריכת השחייה, מסוכנת למי שלא יודע 'לשחות', ולכן מוטל עלינו לחנך את הילדים לגלישה חכמה וזהירה, כדי שיוכלו לשמור על עצמם ביעילות. בחורים בני 17 נמצאים סביב בתך לא רק במחשב, וכמו שלא תוכלי (ולא תרצי) לאסור עליה לצאת מהבית, כך לא נכון לאסור עליה להיכנס למחשב. עדיף לבסס תקשורת פתוחה וטובה איתה, ולפתוח גם את הנושאים של 'בינו ובינה' לדיון חופשי בבית, תוך שאת מצביעה על ההשלכות האפשריות להתנהגויות שאינן הולמות את גילה. בברכה ליאת

18/06/2009 | 12:11 | מאת: חני

ליאת שלום! ביתי בת שנה ועשרה, ילדה חכמה, זריזה, פעילה, ובאופן כללי מתפתחת יפה. לפני כ4 חודשים היו לה פחדים שהרופאה הגדירה כחרדת נטישה, היא לא הסכימה לעשות שום דבר לבד אלא רק בליווי צמוד שלי או של בעלי, בעזרת סירופ פסיפלורה ושבועיים של פינוק משנינו (ללא גן) היא חזרה לעצמה. לפני כשבוע הופיעו פחדים שונים, היא מפחדת להתקרב למדרגות (אף פעם לא הסכימה לרדת בעצמה, אבל עכשיו מבוהלת להתקרב) מפחדת ללכת ברחוב אלא רק בידיים או בעגלה, מפחדת לרדת מהכיסא שלה לבד (כשהילדה מפחדת רואים שהיא מבוהלת ולא סתם מתפנקת) מפחדת להישאר לבד בלילה ולישון, מסוגלת להישאר ערה שעות כדי לוודא שאנחנו לא יוצאים מהחדר, ובנוסף התיאבון שלה גבר בצורה משמעותית (שזה יכול להיות דבר חיובי, אבל זה מאוד לא מתאים לה) בעיקרון הופנינו למכון להתפתחות הילד (יש לנו שלושה חודשים עד שהתור יגיע) אבל אנחנו לא יודעים מה לעשות, האם להיכנע לפחדים ולדוגמא לישון איתה בלילה או שהדבר רק יעמיק את הפחד? מה בעצם עושים בינתיים? תודה מראש חני

19/06/2009 | 13:39 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום חני, פחדי ילדים הם עניין נפוץ וטבעי, כשאופיים ועוצמתם עוקבים בהתאמה אחרי ההתפתחות הקוגניטיבית. כאשר הילד הקטן מיטלטל ונסער בשל פחדיו, מוטב שתגובת הוריו תישאר רגועה ככל האפשר, וכך גם שגרת יומו. אם - בגלל הפחדים - הילד זוכה לפתע בהטבות והקלות יוצאות דופן (כמו שבוע חופש מהגן או שינה במיטת ההורים, או תשומת לב בלתי פוסקת), הרי שבאופן כלשהו יהיה לו קשה יותר לוותר עליהם. פסיכולוגים קוראים לזה "רווח משני". לכן, כשאתם נתקלים בהתנהגות מפוחדת, השתדלו להישאר עניינייים: הרגיעו ככל האפשר, הביעו אמון ביכולתה להתגבר, והשתדלו למצוא פתרונות מועילים (גם אם לא מושלמים) שיקלו עליה אך לא ישעבדו אתכם. אני מסכימה מאד עם ההחלטה לפנות לעזרה מקצועית, ומאמינה שזה יכול לחסוך בעיות בעתיד. שבת שלום ליאת

18/06/2009 | 01:03 | מאת: טל

שלום, ברצוני לשאול שאלה הקשורה לתסביך המוכר בילדות-תסביך אדיפוס והרי היא: בן דודתי איבד את אביו שניפטר מהתקף לב בהיותו בן 5. לפי מיטב ידיעתי בנושא "תסביך אדיפוס", זהו תסביך המתקיים אצל בני 5 בערך, וזאת לאחר שהילד הספיק להכיר את איבר מינו שהופך למקור תשוקותיו המיניות, ובמקביל מתאהב באימו שהופכת לאהבה הראשונה בחייו, ומאחר שהוא מודע לכך שהיא שייכת לאביו הוא שונא את אביו ומפנטז להרגו ולזכות בלב אימו, אך בעקבות הרגש החזק שחש לאביו עולה גם הפחד שמא האב יכריז מאבק שבסופו יסרס את את איבר מינו שכאמור הוא מקור תשוקותיו יחד עם אימו. אם כן, לאחר שתוצב בפני הילד דילמה קשה שמכבידה עליו מאוד, יחליט לוותר על האם לזכות אביו ולזכות באהבת הוריו המקנים לו ערכים, ואת אהבתו לאימו יחליף באהבה למישהי אחרת, במקום אימו. האם לבן דודתי עשויים להיות רגשי אשם בעקבות מות אביו שקרה בשלב האדיפלי לחייו? האם הוא באמת מסוגל לחשוב או להאמין שהוא גורם מות אביו?

19/06/2009 | 13:24 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום טל, תסביך אדיפוס אינו אלא מודל תיאורטי, אחד מיני רבים, ייחודי ומקסים, להסבר עולמו הפנימי של האדם. עפ"י הגישה הפסיכואנליטית, כאשר המשאלה האדיפלית לסילוקו של האב מתממשת ברמת המציאות, תתעורר אשמה וחרדה גדולה מפני הדחפים התוקפניים שנחווים כהרסניים עד מוות. בברכה ליאת