פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

אפשר לקבל המלצה לפסיכולוג עבור ילד בן שבע עשרה? אנו גרים בפתח תקווה

שלום רותי, יש לי המלצה על פסיכולוג מצויין בפתח תקווה. אנא צרפי מייל שלך, או צרי עמי קשר דרך המייל או הטלפון שלי. בברכה ליאת

בני בן ה 3 חזר מהביקור הקבוע אצל אביו ובמונית הוא חיבק את אביו ואמר לי לא רוצה אותך אני רוצה את אבא לקחתי אותו לאחר שהגרוש שלי סנן לא חשוב תגדלו אתם לבד תבואו לאבא נכנסנו הביתה הילד בכה שרוצה את אבא התקשרתי לגרוש ואמרתי בוא קח אותו עכשון למה עד שיגדל אמר אין לי בעיה אמרתי לילד רוצה ללכת אני יכין לך דברים המשיך לבכות ואמר לא אני רוצה את אמא הפחד שלי שאני אכשון מגדלת אותם משקיעה בהם במיוחד שהם ילדים חולים יגדלו ויעדיפו אותו

שלום דפנה, הילד שלך, כמו כל ילד בעולם, זקוק לשני הוריו. כאשר ההורים חיים יחד, אמירות כמו "אני רוצה רק את אמא" (או את אבא, כמובן), יכולות להתפרש כמעליבות, אך הן אינן מעוררות חרדה עזה כל כך כמו במקרה של הורים החיים בנפרד. הורה טוב הוא הורה המשקיע בילדיו בהתמדה לאורך שנים, מתוך שמירה על איזון בין הצורך להעניק אהבה רבה מצד אחד, והצורך להציב בפניו דרישות הגיוניות ותביעות חינוכיות, מצד שני. הורות טובה היא בהחלט השקעה לטווח ארוך, וילדים המגיעים לבגרות יודעים להעריך אותה ולהכיר תודה. כרגע, הילד שלכם מתקשה לפצל את אהבתו ונאמנותו, כי הוא מרגיש שביטויי אהבה וגעגוע כלפי הורה אחד נתפסים כבגידה או העלבה של ההורה השני. זהו מצב לא רצוי ובעל פוטנציאל מזיק מבחינה פסיכולוגית. לכן, כאשר הילד שלך מחבק את אבא, או אפילו בוכה בפרידה ממנו ומביע את רגשותיו, תוכלי להגיב ולומר "אני יודעת כמה אתה אוהב את אבא, וכמה קשה לך להיפרד ממנו. בעוד כמה ימים תתראו שוב ויהיה לכם כייף ביחד". אם תוכלי לומר את הדברים אפילו בנוכחות הגרוש שלך, מבלי להרגיש מאויימת, אני מניחה שגם החרדה שלו (של האבא) תרגע, וייפסקו ההערות המיותרות שלו. כרגע, הילד שלכם מרגיש מאד בודד, אינו יכול להפגין את רגשותיו בביטחון, הן מהחשש לפגוע בכם, והן מהחשש להטלטל נגד רצונו בין שניכם. אני קוראת לך להפגין בגרות והורות טובה, ולהפסיק לנהל מאבק עם הגרוש שלך על גבו של הילד ועל חשבון בריאותו הנפשית. שבת שלום ליאת

אני אמא ל 4 ילדים 3 בנות ובן רציתי לדעת כיצד להקנות בטחון עצמי לילד בן 8 שבוכה כל היום מתלונן שאין לו חברים אבל גם לא עושה שום דבר בנידון רב עם אחיותיו תמיד כל הזמן מתלונן

שלום רב, התיאור שלך קצר מאד, לא מאפשר הבנה מלאה של הקשיים, ולא בטוח שמכוון לבעיה של חוסר ביטחון. לקשיים חברתיים יכולים להיות מקורות שונים, וכדי לתת מענה ראוי, חשוב להבין מה קורה. ילד שמרבה להתלונן ולריב יכול להיות ילד חרד, מדוכא, לקוי למידה, מפונק, מוזנח, חסר מיומנויות חברתיות, ועוד ועוד. נסי לקרוא קצת כאן, בפורום, לראות אם תשובות שניתנו בעבר יוכלו לסייע לך. תוכלי, כמובן, גם לפרט מעט יותר, או לפנות להתייעצות עם גורם מקצועי פנים אל פנים. בהצלחה ליאת

חברה שלי נאנסה בגיל שלוש עשרה. איך אפשר לעזור לה? אנחנו בתיכון עכשיו. היא סיפרה לי את זה אתמול.

שלום אינדה, שכנעי את חברתך לספר על כך למבוגר בו היא בוטחת או לאיש מקצוע, כמו יועצת ביה"ס, פסיכולוגית ביה"ס או למרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, בטל' 1202. הדגישי את העובדה שישנם גופים מנוסים מאד בהגשת הסיוע הרלוונטי, את העובדה שהם זמינים, רגישים מאד למצוקה הגדולה בה נמצא קורבן התקיפה, ובקיאים גם בכל הנוגע לנהלי החוק. בהצלחה ליאת

בת 4.5 מגיל שנה בערך עם בעיות סביב הקקי. מתאפקת , בעלת שליטה מדהימה בסוגרים. יכולה לא לעשות קקי שבוע ימים. בגיל שנה וחצי בבדיקת גאסטרולוג ילדים לא נמצאה בעיה פיזית. הוא המליץ על טיפול בשמן פארפין שעזר לעיתים והפסיק להשפיע גם במינונים גדולים - לדעתנו שיפרה את יכולת השליטה. ניסינו גם הומאופתיה שעזרה בתקופה מסויימת, אבל לא פתרה את הבעיה לחלוטין. משתמשים בפגלקס שעוזר בתקופות מסויימות ולעיתים לא. לפני שבועיים בכי היסטרי וצעוקות , ריצות הלוך ושוב לשירותים ורק לאחר מס' ימים עם הרבה עידוד ולאחר בכי קורע לב היא עשתה קקי. כששאלנו אם כאב - אמרה שלא. לאחר מכן במשך שבועיים פשוט ניגשה לשירותים כל יום ועשתה קקי. לפני כמה ימים הפסיקה לעשות קקי והאפיזודה הקשה חזרה על עצמה אתמול. ניסינו לתת מתנות, לשבח, להתקשר לסבא וסבתא, לעודד, לספר סיפור, להסיח את הדעת (עובד לפעמים) וגם ניסינו את הקשה מכל - להתעלם. בכל שיטה הן פיזית והן רגשית שנקטנו היה שיפור לתקופה מסויימת ואח"כ הבעיה חזרה. מקרים שבהם זכורה לנו החרפה מיוחדת - כניסה לגן בגיל שנה וחצי, מסיבת חנוכה השנה בגן, נסיעה לחופשה מאוד מרגשת ולכן העלנו את הסברה שזה חוזר כעת שוב בשל ההתרגשות או שמא הלחץ ממסיבת הסיום בגן. מתנצלת על האורך, זה גם עוזר לי לסדר דברים בראש לאחר יממה קשה מאוד. אשמח לעצתכם .

שלום רונית, ככלל, מוטב שפעולות טבעיות הקשורות למחזורי הגוף (שינה-ערות, אכילה ויציאות) יישארו נחלתו של הפרט, ללא התערבות חיצונית כלשהי. יש ילדים (ומבוגרים) שמחזור היציאות שלהם אינו יומיומי, ועדיין אין בכך סכנה בריאותית. את מתארת ילדה שמתאפקת מעשיית צרכים, ואני חושבת שאפשר להניח לזה לקרות 'בזמנה החופשי', ללא נקיטת פעולה כלשהי מצדכם. אני מזמינה אותך לחשוב לרגע איך היית מרגישה אם כל תנועת מעיים שלך הייתה מקבלת פוקוס כזה, ומדו?וחת לתפוצה משפחתית רחבה. אצל רוב האנשים זה היה גורם לעצירות... כרגע, נושא הקקי הפך זירת מאבק, ואפשר שהוא משקף בעיות נוספות בתקשורת, הקשורות למרחק הנכון ביניכם. אני ממליצה לכם להניח לנושא, לאפשר לה להסדיר את יציאותיה בכוחות עצמה, ולסייע רק במתן תזונה בריאה ועשירת סיבים. בברכה ליאת

זוכרת אותי? מ"ילד טוב ילד רע..."? השירשור הזה מזכיר לי נישכחות וסיוטים מאותו הילד ה"רע", היו לנו צרות קשות איתו בענין הקקי, הוא פשוט לא עשה, הלכנו לפסיכולוגים, רופאים בדיקות , חוקנים, מה לא ! היו תקופות שעשה קקי בכל מיני פינות בבית, היינו מוצאים חתיכות בפינות ניסתרות, אין, אין לך מושג איזה קשיים עברנו איתו. בסופו של דבר כמובן שזה הסתדר,(להרגיע את האם). טוב, הסתדר הקקי, אבל לא הסתדרו דברים אחרים...חה.חה....(למשל החרם והניכור כלפי אחיו הצעיר) , עדיין בר תוקף ונעשה לי קשה מיום ליום אבל אני שותקת כעצתך. בינתיים....).

היי רונית, שמי רחל. אני עוברת בדיוק את אותו הדבר עם ביתי ואני רואה פה את הפוסט שלך מלפני הרבה שנים. אני פשוט אובדת עצות. בבקשה אם רק נוכל לשוחח בנושא ומקווה שלהאיר אור ותקווה על המצב ולשמוע מניסיונך. אשמח שתיצרי איתי קשר במספר 054-2039239 תודה רבה

הי בתי בת שנתיים וחודשיים ויש לה שתי חברות מהגן שאנו נוהגים להפגש איתם (כולל ההורים). ילדה אחת מתוך השלוש נוהגת באופן קבוע לרצות את כל מה שבתי מחזיקה/משחקת (לדוגמא- היא יכולה להיות שקועה במשחק ואז רואה את בתי הולכת לשבת על כסא מיד היא עוזבת את מה שיש לה ביד ורצה לתפוס את הכסא). אתמול זה אף החמיר והיא נשכה אותה בפראות. מה התנהגות זו אומרת? ואיך כדאי להתמודד איתה? תודה רבה

שלום רב, ההתנהגות של הילדה משקפת את היותה בת שנתיים+, כאשר היכולת לשלוט בדחפים ולדחות סיפוקים עדיין אינה בשלה, וכך גם היכולת לווסת כעסים ולהתמודד עם תסכולים. גיל שנתיים הוא גיל יצרי מאד, ולכן - כמעט בכל מסגרת חינוכית - נראה ילדים בגיל זה פועלים בתוקפנות גולמית, נושכים, חוטפים, שורטים או זועקים בקולי קולות. כרגע, כל מה שאפשר לעשות זה להשגיח יותר (בגלל זה בפעוטונים יש צורך ביותר כוח אדם), ולתרגל בהדרגה את "שרירי ההתאפקות" באמצעות נוכחות הורית סמכותית ועקבית, והרבה סבלנות. בהצלחה ליאת

יש מחקר מעניין שנערך באוניברסיטת חיפה שבדקת את סוגית המחוננים ומצא כי בני נוער מחוננים יודעים בגיל צעיר מה הם רוצים להיום כשיהיו גדולים, הם לא חושבים על טיול אחרי הצבא והם בוחרים בדרך כלל במקצועות ריאלים, אבל כששואלים אותם מדוע הגיעו לבחירות אלה, הם לא יודעים להסביר. החברה מזהה את המחונן עם אינטליגנציה גבוהה ונחפזת לעתים לזהות את האינטליגנציה הגבוהה עם מקצועות לימוד ספציפיים, בעיקר מתחום המדעיים המדויקים או היוקרתיים. המתגברים המחוננים ממהרים לאמץ זהות זו, תוך ויתור על תהליך גיבוש הזהות העצמית שלהם.. להמשך קריאה: http://wordpress.haifa.ac.il/?p=593

תודה, מלי, על ההפניה למחקר המעניין. אכן מעורר מחשבה, ומדגיש את הצורך שלנו כהורים לספק לילדים תפריט גירויים עשיר ככל האפשר, מעבר לאספקטים האורייניים. חן חן ליאת

בתי בת שנתיים ו4 חודשים היא מזהה צבעים וצורות(מלבן ריבוע אליפסה עיגול משולש וכו) קצת מלפני גיל שנתיים וכן לספור עד 10 ולדקלם את הא"ב באנגלית ובעברית.מזהה מספרים מ1-8 וכן כמה אותיות באנגלית(מצפייה בי מלמדת שיעורים באנגלית).הכל זה מזיכרון מצוין שיש לה וסקרנות רבה. רציתי לדעת אילו מהדברים שהזכרתי הם נורמליים לגיל שלה,מה מעבר, ומה היא אמורה לדעת בגיל כזה? תודה רבה!

ידעתי להרוס קשרים - תשאלי את הפסיכולוגית המחוננת שלנו

שמגיל שנתיים ידעת להרוס קשרים? תוכל להסביר? נשמע מסקרן.

שלום שרית, אני מניחה שפנייתך מגיעה בהשפעת הכתבה על ה"מחוננים" :-)) השאלה מה ילדים "אמורים לדעת" היא קצת אנכרוניסטית. כיום אנו יודעים שמה שחשוב הוא לא ה'חומר הנלמד' אלא היכולת ללמוד. תכונות כמו סקרנות, חקרנות, יצירתיות, יכולת הקשבה והתבוננות, יכולת הבחנה בפרטים, זיכרון, וכיוב'. כל אלה קיימים במידה רבה אצל כל הילדים, ואצל אחרים יותר. ילד שמדקלם את הא"ב בגיל שנתיים הוא ילד עם זיכרון שמיעתי טוב, אך ספק אם יש למידע הזה חשיבות כלשהי עבורו. אם את חשה שהיא סקרנית ונבונה, עדיף לספק לה גרייה עשירה ו*רלוונטית* עבורה, כמו שירים וסיפורים, טיולים בטבע, ביקור בגן חיות, בסיפריה, במוזיאון ילדים, בתיאטרון, וכו'. הללו יפתחו את עולמה ואת היכולת הקוגניטיבית שלה הרבה יותר מאותיות ומספרים אותם היא מדקלמת כרגע באופן טכני. כמובן שאין לעצור ילד המתעניין באופן ספונטני באוריינות, וברוב המקרים זה גם בלתי אפשרי. בברכה ליאת

שלום ליאת, פנייתי אכן מגיעה עקב הכתבה שראיתי על הילדה בבריטניה שיודעת את ערי הבירה (וזאת הייתה גולת הכותרת של הכתבה) ושאלתי את עצמי אם זה נקרא "גאונות" אז הפסיכולוגים בימינו הורידו את הרמה לכל הפעוטות...אני לא חושבת שהבת שלי מחוננת, אבל גם היא יודעת לשייך אנשים לשמות המשפחה שלהם, מה בין זה למדינות וערי בירה-כמו שאת אומרת דקלום ולא כלום...אבל לעומת זאת כבר מגיל שנה ושמונה היא יודעת להבחין בין ירוק כהה לבהיר,והיא יודעת לקרוא מספרים.עד שראיתי את הכתבה חשבתי שהיא טיפה מוכשרת משאר הילדים,אבל הכתבה הזאת עשתה את כל הפעוטות ממש מפגרים...

שלום, יש לי ילד בן 5 וחצי שכל הזמן מנסה לרצות את כולם וזה משגע אותי. זו תכונה שקיימת אצלי ואני נלחמת בה. הוא כל הזמן יעשה מה שחבריו רוצים ולא מה שהוא רוצה רק כדי שיהיו חברים שלו ולא יעלבו וכו'. אני רואה את זה כשבאים חברים ואני שומעת את השיחות ביניהם, אם מתווכחים על משהו בסוף תמיד הוא מוותר להם ועוד מתחנף אליהם. והוא אומר להם: אז כן תבואו אלי? אז כן היה לכם כייף? פעם אחת לקחתי אותו לשיחה כשהיה לבד ואמרתי לו שזה מקסים שהוא מוותר והוא חבר ממש טוב והוסםתי שהוא לא חייב תמיד לוותר לפעמים צריך לעשות מה שהוא רוצה גם. הוא יכול לעבור לידי ובטעות היד שלו תיגע ביד שלי ולא ארגיש אפילו ושעה הוא יגיד סליחה סליחה. אם הוא עושה משהו לא בסדר כמו להציק לאחותו או להשתולל יתר על המידה ומעירים לו הוא לוקח קשה את זה שמבקרים אותו ונעשה רגיש ונעלב. אי אפשר ככה, אסור לכעוס עליו כי ישר הוא נעלה ושטף דמעות קוראות לב יורדות לו. ואנחנו לא צועקים פשוט הוא שומע בטון שלנו שאנחנו כועסים

שלום שירה, ילד מרצה הוא ילד שלמד להסיג האת רצונותיו וצרכיו מפני רצונותיו וצרכיו של הזולת, כדי לקנות את אהדתו. ילד כזה מאמין שאם יעמוד על זכויותיו ויפעל בהתאם לרצונו, הוא יאבד את אהבתו של האחר, יינזף או יינטש. כדורשי טובתו של הילד, יש לחלק מן ההורים נטייה לדעת טוב ממנו מה נכון לו, מה הוא צריך ומה הוא רוצה. עמדה כזו יכולה לסכן את יכולתו של הילד לזהות את צרכיו ולעמוד עליהם. פעמים רבות הוזכרה כאן חשיבותם של גבולות ברורים ועקביים, אך בה במידה חשוב לאפשר לילדים, בתוך המסגרת הקבועה שמסמנים הגבולות, לגלות עצמאות, יוזמה, שיקול דעת עצמאי וביטוי חופשי של רגשות (כולל מחאה וכעס). לכן, אני ממליצה לך למקד את מאמצייך דווקא אל מה שקורה לכם בבית, לעודד אותו לבטא את דעותיו גם כשאינן הולמות את אלה שלך ולכבדן. לעודד גילויים של אסרטיביות ועמידה על זכויותיו (כן, כן, גם כשהוא רב עם אחותו) ולא למהר להשכין שלום. ילד מרצה (כמו שהבחנת גם אצלכם) מאד חושש מקונפליקט, ולכן כדאי שגם אתם, ההורים, תהיו מעט יותר סלחניים מול מצבי התנגשות, ותאפשרו לו לפתור אותם בכוחות עצמו. וכמובן שגם דוגמא אישית לא תזיק... :-)) בהצלחה ליאת

יש לי בן שעולה לכיתה א בספטמבר הקרוב ויש לי בת שתהיה בת 3 בספטמבר. הם ישנים ביחד באותו חדר שיש בו מיטות וארון.ויש לנו חדר קטן נוסף שבו יש משחקים ופינת מחשב. אני עומדת ללדת ושאלתי היא מי לשים בחדר נפרד? אם להעביר את הבן שעולה לכיתה א לחדר נפרד או להשאיר אותם יחד ולשים את התינוק בחדר נפרד? תודה

שלום שירה, אין כללי "עשה ואל תעשה" הנוגעים לשאלתך, וההחלטה צריכה להתקבל על סמך סגנון החיים שלכם וטיב היחסים בין הילדים. יש בתים המדגישים את ייחודו של הילד הבכור, ומציינים את ה'בכורה' בתנאים מצ'ופרים. יש, לעומת זאת, משפחות המחלקות את חדרי הילדים בהתאם למין (בנים לחוד ובנות לחוד). יש מי שמעדיפים לייחד פינה דווקא לקטן שבחבורה, ויש מי שמעדיפים שכולם ישנו יחד, כדי לפנות את החדר הנוסף למשחקים (כמו שקורה אצלך היום). כדאי לזכור שלא מדובר בהחלטות גורליות כל כך, ותמיד אפשר לשנותן בהתאם לצרכים המשתנים. כך, למשל, תוכלי להחליט שבשנה הראשונה התינוק יהיה בחדר משלו (כי הצרכים שלו שונים במובהק משל שני הילדים האחרים). כך הם יוכלו לשחק/ללמוד/לארח חברים גם אם התינוק ישן או חולה, מבלי להרגיש מפריעים או מוטרדים ממנו. בהמשך, כאמור, תוכלו לשנות את הדברים, תוך התייעצות עם הילדים מה נכון עבורם. בהצלחה ליאת

שלום, שאלה אולי מעט לא שגרתית. יש לי תינוק בן שנה. אני זוכרת עצמי כילדה עם ביטחון עצמי לא גבוה במיוחד אני מקשרת זאת לעובדה כי באתי ממשפחה קשת יום. היום אני ובעלי אנשים די מוצלחים, אקדמאיים ואפילו אוותר רגע על הצניעות ואומר שאנחנו נראים חיצונית מעולה! אני חוששת שעמוק בפנים נשאר אצלי מעט חוסר ביטחון בכל מיני מצבים בגלל הרקע שלי, ואני יודעת שגם בעלי בילדותו לא היה ילד מקובל חברתית במיוחד. מאוד חשוב לי לא להעביר חוסר ביטחון לילד שלי, האם זה גנטי? האם יש מה לעשות כדי לפתח אצלו דימוי עצמי וביטחון עצמי גבוה. תודה מראש

ערב טוב, לביטחון העצמי יש היבטים הקשורים למזג מולד (תכונות כמו ביישנות, מופנמות, וכד'), ויש היבטים הנוספים - נדבך על נדבך - במהלך ההתפתחות. ביטחון עצמי גבוה מתפתח כתוצאה של חוויות חוזרות של הצלחה, התמודדות עם אתגרים, ופידבקים חיוביים (בסה"כ) מהסביבה ומהאנשים המשמעותיים. ביטחון עצמי אינו ערובה לחיי חברה סוערים, ויכולים להיות אנשים בטוחים בעצמם, אך עם "תיאבון חברתי" נמוך. אני מציינת עובדה זו, כי כתבת שבעלך לא היה מקובל חברתית, ואני תוהה האם כיום אתם אנשים המקיימים קשרים חברתיים ענפים. נראה שלאנשים חברותיים, המרבים לארח ולהתארח, יש ילדים עם כישורים חברתיים טובים, וגם זה, באופן טבעי, יכול לתרום להתנהלות בטוחה יותר בעולם החברתי והבינאישי. כאם לתינוק בן שנה, את יכולה לתרום לסביבה עשירה בגירויים, לעודד גילויים של עצמאות, סקרנות ועניין בסביבה, להפגיש אותו עם אנשים, בעלי חיים, חוויות חושיות מגוונות, וכד'. כמובן שכל זאת מוטב שייעשה באופן טבעי, שאינו מאולץ, ושמתאים וטבעי גם לך. בהצלחה ליאת

שלום שאלה לגבי ילד בן 4+ לאחרונה הוא התחיל ללקק את הידים שלו ממש מהאצבאות וממשיך ליד עד לאן שהוא מגיע. גם אותנו ההורים הוא מלקק וגם את האחים הגדולים שלו.. זה מאוד מוזר לי. מעבר לזה אין לו שום בעייה כל שהיא שייש לי לדווח אני כן יוסיף שייש לו מדי פעם התקפי זעם משתדלים לשלוט בזה, אך לא חושבת שייש קשר תודה מראש על העזרה דנה

שלום דנה, את מתארת פעולה מוכרת, שיכולה להיות קשורה בקושי בוויסות החושי. פני להתייעצות אצל מרפאה בעיסוק ובדקי אם לא מדובר בסוג של תגובתיות-יתר. יום נעים ליאת

בעלי ואני קראנו בעיון את תשובתך אלינו וחשבנו עם עצמינו והגענו למסקנה ורציתי לשאול לדעתך, אנחנו חושבים שהבן הגדול מתנכר וברוגז עם אחיו הצעיר בעצם כדי להעניש אותי ,(רוב המריבות בינינו הן על היחס הקשה והאלים שהוא מפנה כלפי בני הצעיר יותר) כי הוא יודע שזה מאוד מאוד כואב לי.(וגם אמרתי לו את זה לא פעם).לאחר שקראתי את תגובתך , באמת הפסקתי להגיב לו, ולהתערב, כפי שייעצת, אך ההתעלמות וההתרחקות והניתוק מאחיו הולכת ומחמירה מיום ליום. איך ניתן לשבור את המעגל הזה מבלי באמת להתערב ולהראות לו שזה כואב לנו? בבקשה, אשמח לתשובה בלי שתשלחי אותי שוב לטיפול, כבר בניתי כמה בתים לכמה פסיכולוגים, אין לי יותר מאיפה לממן.......

שלום הילה, ההתעלמות והניתוק - עד כמה שאינם נעימים ונסבלים עבורך - הם חלק מזכויותיהם של אחים. בהנחה שיש כאן דפוס המכוון אליך, הוא יימשך כל עוד תגיבי אליו בעוצמות הרגילות. גם אם אינך אומרת דבר, בנך מבין ורואה את עוצמת הרגשות שזה מעורר אצלך. גם אם פעלת ברוח המלצתי, הציפייה שדברים ישתנו בתוך שבוע-שבועיים אינה ריאלית. אני מציעה לך מאד להניח להם, ולהכיר באפשרות העצובה שיתכן שאין ביניהם חיבה עמוקה או רצון במערכת יחסים קרובה. רק כשתוכלי להניח לזה באמת, הם יוכלו לבחון את רגשותיהם זה לזה במנותק ממה שזה עושה לך. בהצלחה ליאת

..

שבוע טוב ...לכולם...יש לי ילדה בת 13 ...שמזה חודש היא עוברת משבר....ולא ידוע לי מה...וגם מאוד לא רגוע נפשית...מבקשת עזרה...תודה...

שלום אביגייל, אני מציעה לך לנסות לשוחח עם בתך, ולנסות להבין מה קורה לה. אם אין ביניכן תקשורת טובה ופתוחה, תוכלי להיעזר בגורם מקצועי, כמו יועצת ביה"ס או פסיכולוגית ביה"ס, שיסייעו באבחון הקושי. גיל ההתבגרות, אליו נכנסה בתך זה מכבר, מתאפיין בשינויים חדים במצב הרוח ובהסתגרות והתרחקות מן ההורים (לפחות בהשוואה למה שהיה קודם). שינויים הורמונליים הם גורם מרכזי, אך גם סוגיות חברתיות ואקדמיות יכולות להוות גורמי לחץ. השבריריות שמאפיינת את המתבגרים הצעירים מחייבת תשומת לב מצידנו, ההורים, ולכן טוב שאת רואה אותה, ומבחינה באותות המצוקה. אל תשאירי אותה לבד עם זה. את מוזמנת לעדכן בהמשך. בברכה ליאת

שלום וברכה לבני הבכור והיחידי ימלאו 3 שנים בעוד 3 חוד'. אני בהריון בחודש 5 ושאלתי את הילד אם ירצה אח קטן? ענה שלא, שהוא רוצה רק אח גדול. בנוסף נולדה אחיינית שנייה במשפחה המורחבת של בעלי וכשהרמתי אותה על הידיים הוא נכנס להיסטריה נוראית של בכי וצרחות. יום למחרת החלה תופעה של גמגום. האם זה יחלוף או יחמיר לאחר שאלד? חוששת מאוד כי בתקופה שאני אמורה ללדת או אמור להתחיל גן חדש, להגמל מחיתול, וכן להתמודד עם הולדת אח חדש. איך אוכל לסייע לו? אמא שלא ישנה טוב - חגית

שלום חגית, לא ברור אם הגמגום הוא אכן תוצאה של מצב דחק רגשי או שמדובר בתופעה רווחת וחולפת האופיינית לגיל זה. כך או כך, אני מציעה להתעלם מהגמגום, ולהפחית גורמי לחץ. אחת ההגדרות למצב משברי מתייחסת לפער בין דרישות המציאות ליכולתו של הפרט להתמודד עמן ביעילות, ולכן, דרך טובה אחת לסייע לו היא להשתדל להימנע מהצטברות של כל כך הרבה התמודדויות בבת אחת. את מציינת שבסמוך ללידה הוא אמור להתחיל גן חדש ולהיגמל מחיתול. אני רוצה לקוות שהוא לא יצטרך גם לעבור למיטת נוער דווקא אז. לידת אח עלולה להיחוות כמשבר זמני עבור הלד הבכור, ורצוי מאד שלא להוסיף על כך משימות אתגריות נוספות. בעיני, עדיף להקדים את תהליך הגמילה כל עוד את פנויה וסבלנית, ויכולה להקדיש לו את מירב הזמן והכוחות. אחרי הולדת התינוק, לא בטוח שירצה "להיות גדול", ויתכן שהמוטיבציה והפניו?ת הרגשית שלו לא יהיו בשיאן. באופן דומה, גם קליטתו בגן החדש יכולה להוות מעמסה ומקור מתח, ומוטב היה לנסות להקדים את כניסתו לגן או להשאירו בגן הקודם כדי לא ליצור כל כך הרבה זעזועים בו זמנית. זכרי שהילד שלך עדיין קטן, ורצוי לפזר את העומסים הצפויים על פני תקופת זמן ממושכת, מתוך התחשבות והתאמה ליכולותיו. יש לך עבודה, ואני מאחלת לך שתמיד יהיו לך רק צרות טובות מהסוג הזה... בהצלחה ליאת

ילדה פיקחית מאוד ,חברותית מאוד מבינה ענין אך נוטה לסיכונים ואין לה כל כך "טוסיק" לשבת למשך זמן ארוך

שלום ורדית, יש ילדים שהם יותר תנועתיים או תזזיתיים, ועדיין, האבחנה של הפרעת קשב וריכוז חייבת להיעשות בזהירות וע"י מומחים. כעיקרון, אין כיום בדיקה או מבחן אחד הנותנים תשובה חד משמעית. ההסתמכות היא קלינית, בעיקרה, ומתבססת על תצפית ועל דיווחי ההורים, הגננת או המורה. קיימים שאלונים מיוחדים אותם ממלאים האנשים שמכירים את הילד, וישנו גם מבחן TOVA המפורסם, הבודק את תגובותיו של הילד למטלות מחשב משעממות למדי, ונותן אינדיקציה גם למידת האימפולסיביות שלו. כיום, נוטים להמליץ על אבחון מוקדם ככל האפשר, כדי "להקדים תרופה למכה", ולמנוע 'גרעונות' לימודיים ופגיעה רגשית. חשוב, כמובן, לשלול גם גורמים אפשריים אחרים, היכולים לעורר אי-שקט פסיכומוטורי, שמקורם אורגני או רגשי. בגיל ארבע וחצי, נדמה לי שהכתובת הטבעית היא המכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלך. בברכה ליאת

שלום רב. בתי בת 2.5 בכל פעם שהיא רואה עגלת תינוקות עם ילדים הקטנים ממנה, היא רצה במהירות לעגלה ודוחפת יד לפנים שלהם במטרה למשוך/ לתפוס . חשוב לציין שלא היה שום עניין קודם עם תינוקות, היא בת זקונים, מביעה רגשות וכאשר מישהו בוכה מראה אמפטיה. מה עלי לעשות על מנת להכחיד את התופעה הזו? האם זה יעבור בעצמו? אימי מספרת לי שכאשר הייתי בגילה נהגתי לנשוך ילדים גדולים ממני. תודה על התשובה

שלום מירית, בתך עדיין פעוטה, שאינה מבינה את מלוא המשמעות של מעשיה. עם זאת, יתכן שהיא גילתה שבאמצעות המעשה הדרמטי הזה, היא מחוללת סערה קטנה סביבה. כדי להכחיד תופעה זו, עלייך לעצור אותה פיזית בכל פעם שהיא מתכוונת לפגוע בילד אחר (בעגלה או בכל מקום אחר), לומר בתקיפות "אסור להרביץ!" ולהימנע ככל האפשר מכל אמירה/תגובה נוספת. אם זה קורה בגינת המשחקים תוכלי לעצור אותה פעם אחת, כשבפעם השניה (אם תהיה) את פשוט 'אורזת' אותה וחוזרת הביתה "כי קשה לך להתאפק". מעבר לזה, הימנעי מ'הרצאות', עונשים או תוכחות. אין לי ספק שהתופעה תחלוף. העובדה שאת עצמך נהגת לנשוך ילדים כשהיית בגילה, אינה מעידה על תוקפנות מרושעת שעברה בתורשה, אלא רק על כך שילדים בני שנתיים-שנתיים וחצי, עדיין מתקשים לרסן תגובות תוקפניות, וצריך לעזור להם לשכלל את יכולות הוויסות שלהם בהדרגה. בברכה ליאת

שלום, בני ילד יחיד להוריו בן 5 ילד חברותי מאוד מאלו שכולם אוהבים גם החברים וגם המבוגרים כישרוני מאוד הן באומנות והן בספורט שני תחומים בהם הוא מצטיין ילד בוגר מאוד. הוא בגן טרום חובה. בתחילת השנה ועד לפני כשבועיים- שלושה היה לו נהדר בגן. פתאום מלפני מספר שבועות בוכה בגן בכל בוקר בכי תמרורים וקשה לו לתפקד בגן. אחרי שעה- שעתיים הוא נרגע וממשיך כרגיל. לי הוא אומר שהוא מתגעגע אלינו שעצוב לו ובא לו לבכות ושקשה לו לשלוט בכך. לפעמים הוא מספר לי שהוא חושב מחשבות "רעות" למשל שסירב להשתתף באיזו פעילות חברתית בגן ואחר כך הצטער על כך, או נזכר שלפני שנה נפצעתי קלות ברגלי כשהוא היה איתי.הוא אומר לי שהוא מנסה להתגבר אך לא מצליח. אני אומרת לו שהוא יכול לבכות שזה בסדר וטבעי ושאני סומכת עליו שידע להתגבר על כך. אבל לצערי הוא לא מתגבר. גם בעלי נוקט בגישה דומה לשלי. האם אנו נוהגים נכון? לא ברור לנו מאיפה הגיעה פתאום הנסיגה. חשוב לציין כי הוא בן יחיד כי אנו נמצאים בטיפולי פוריות, אבל משתדלים מאוד לא לבטא את התסכולים שלנו מהנושא לידו. לכן אנני חושבת שיש קשר בין הדברים. מה דעתך?

שלום רונה, גיל חמש הוא זמן הופעתם של הפחדים שמקורם במודעות הראשונית לקיומו של המוות. בגיל זה נראה לעיתים קרובות תגובות קיצוניות לפציעה ודם, מתוך הדאגה לשלמות הגוף ובריאותו. היכולת הקוגניטיבית המתפתחת מאפשרת לילדים מודעות חדשה לסכנות ואיומים שלא היו שם קודם, ואיתה יגיעו לפעמים קשיי פרידה, קשיי הירדמות, הרטבת לילה והתקפי בכי. התגובות שלכם, המשדרות אמפתיה והבנה, ללא ביקורת או לעג, בהחלט במקומן, כולל האמונה ביכולתו להתגבר. דרך נפלאה נוספת לעזור לו, היא קריאת סיפורי ילדים איכותיים, המכוונים לפחדים ולדאגות האופייניים לגיל. מתוך היכרות קרובה עמו, ודאי תוכלו לזהות את התכנים הספציפיים שמעסיקים אותו, ולבחור עבורו את הספר המתאים. הנה, חלק מהמבחר גם ברשת- http://halool.co.il/magazine/cat.asp?id=167&AgeCD=KNDGRDN בהצלחה ליאת

תודה על תגובתך מה שכתבת בהחלט החכים אותנו. אני התחלתי להעזר בספרים וקניתי לו את הספר ציפור הנפש שהוא מאוד מתחבר אליו. אחפש לו עוד ספרים הקשורים לפחדים. תודה רבה

אני מאוד מודאגת לגבי העתיד שלי. אני כול הזמן חושבת מה יהיה איתי ואני מאוד מאוד מודאגת לגבי הבגרויות, מכיתה ב' לא מפסיקים לספר לי שבלי בגרויות אין חיים. אני מפחדת רק לחשוב על זה. בלי שום קשר, הייתי רוצה לדעת כמה ממוצע של בגרות צריך כדי להכנס לאוניברסיטה, וכמה נקודות פסיכומטרי צריך בשביל ללמוד פסיכולוגיה. פסיכולוגיה ושפת גוף זה דבר שאני מאוד מוכשרת בו, אני מאוד נהנית לעסוק בו אבל אני מפחדת שאני לא מפסיק חכמה בשביל זה. אני קוראת הרבה ספרי פסיכולוגיה ולומדת על שפת הגוף. דיברתי עם המון פסיכולוגים (מרצוני) ואמרו לי שאני מאוד רגישה וחכמה לגילי. גם הזכירו שיש לי אינטלגנציה רגשית מאוד גבוהה. אני אשמח אם תתנו לי פרטים לגבר מה שהזכרתי בהודעה. תודה(:

שלום לינוי, החיים הם הרבה יותר מבחינות הבגרות, והם נמשכים יופי גם בלעדיהן. יש לא מעט אנשים שהצליחו להסתדר בחייהם, להשיג הישגים ולרשום הצלחות גם ללא בגרות. עם זאת, לעולם האקדמי תביעות משלו, ולפקולטות המבוקשות אין סיכוי להגיע עם ממוצע בגרויות נמוך. יש אנשים צעירים שמצליחים כבר בתיכון לארגן לעצמם תעודת בגרות לתפארת. אחרים נאלצים להשלים, לשפר ולתקן את ציוני הבגרות רק אחרי התיכון, כשקצת התבגרו ונרגעו. ככה שאין סיבה להילחץ, אלא לעשות כמיטב יכולתך. את שואלת לגבי תנאי הקבלה ללימודי פסיכולוגיה, ולדעתי בכל אוניברסיטה תנאי הקבלה מעט שונים. תוכלי לברר מהו הסף באתרי האוניברסיטאות ללא קושי. אם את מתעניינת בבני אדם ובטבע האנושי, אוהבת לקרוא וללמוד כאורח חיים, מוכנה להשקיע מאמץ ולהתמיד בו לאורך זמן, אין סיבה שלא תצליחי בלימודי הפסיכולוגיה. אני חושבת שזהו תחום מרתק ומתגמל, ואשמח לראותך, בבוא היום, בין שורותינו. בהצלחה רבה ליאת

למיכל שלום, עקב הפניה בפורום פנייתי זו הינה שמות משובשים, אני גבר בן 49 , נשוי בפעם שנייה אב לשלושה בנים מנישואי הקודמים בני 26,23,12 ושני בנים בני 3.5 5 מנישואי הנוכחיים. בפרק א' עיקר חילוקי הדעות עם אשתי היו בנושא חינוך הילדים, אשתי הייתה האמא המושלמת לגיל הרך אך לדעתי לא היו לה הכוח וההבנה בצורך להציג גבולות וכללים , ( לדוגמא לא לתת לילד בגיל 14 שלא קם לבי"ס ולא מכין שעורים כרטיסי הופעה של שלומי ארצי בקיסריה, לו ולחבר ) . לאחר גרושינו הגיע המצב אפילו לאלימות של אחד הבנים מול גרושתי. כל טענה שלי וניסיון לויכוח/דיון תרבותי והבעת דיעה בדבר הצורך בהצבת גבולות ויחס ישר בין זכויות לחובות נכשל הן מבחינת הבקשה לשוחח שלא בפני הילדים ועד למצב שבו אישתי אמרה בנוכחותם שאני שונא אותם. מבחינתה, הורים ובית תומך היו בעיקר "קניית שקט" בעזרת שיחוד והטבות חומריות תוך שהילדים מנצלים את חולשתה ואת חילוקי הדעות. למען להסיר ספק, אנני אב מכה ואני מקפיד בכבוד ילדיי הן בהתנהגות והן בהתבטאות. מזה כ 8.5 שני אני נשוי לאשה שהדעות שלנו דומות והאווירה בבית טובה, נינוחה והילדים גם מחונכים גם מרוצים ושלווים. כיף לבלות עימם, אפשרי לנסוע עימם לכל מקום ופשוט נעים לכולנו. בני רן, בן ה12 אמור להגיע אלינו פעם בשבוע באמצע השבוע ,אחת לשבועיים (כאשר אינו מגיע לסוף שבוע) ביום נוסף ואחת לשבועיים לסוף שבוע. אני יוצא מהעבודה פעמיים בשבוע בצהריים בעה מוקדמת ונוסע להביאו ולהימצא עימו ועם ילדי נוספים. בבית יש לו חדר משלו, אשתי וילדינו אוהבים אותו מאד. רן ילד אינטליגנטי מאד , מנומס מאד בדר"כ, בעל גינונים ונימוסים אך עצל ביותר- קשה לו להשקיע אפילו בדבר שהוא אוהב (לדוגמא לימודי נגינה בגיטרה וכו') אינו מתמיד בשום חוג ועיסוק, כמעט תמיד אינו שבע רצון ולא ישתף פעולה כל פעילות, כולל כזו שנערכת בגללו ובשבילו. לדוגמא : ומידה וטען ששיעמם לו בשבת שעברה,והציע לעשות טיול ג'יפים, בשבת הבאה כאשר נוסעים לטיול ג'יפים, עלול "לתקוע ברז" ולהחליט שהוא לא בא, או יבוא ולא ישתף פעולה בפנים חמוצות ואפילו לא יזכור שבטיול הקודם התחיל באותה צורה ולבסוף נהנה מאד. אגב לפעילות כזו אנו משתדלים גם לצרף את בן דודו שהוא בן גילו בדיוק בכדי שיהנו גם משהותם יחד. הבעיה הגדולה ביותר שיש לרן היא שהוא אינו יכול לקבל שום מילת ביקורת וגם מתאכזב כאשר איזו שהיא גחמה שלו אינה מתמלאת במלואה. אימו שהיא והוריה במצב כלכלי שאפשר לציינו כ"מעל מצויין" מרצה את רן מזה שנים בטיולים מפוארים מסביב לעולם , מתנות ואביזרים יקרים, רישום כמעט לכל חוג שהועלה כרעיון על ידו, למרות שהנסיון מלמד שלא ילך יותר מפעמיים לאותו חוג וגם טיול לקרביים או לאלסקה לא יהיה מושלם מספיק לטעמו. אשתי ואני איננו עמידים אך בעלי יכולת כלכלית סבירה, אולם מתנגדים לדרך פינוק מוגזמת , לדוגמא אנו נסכים לקנות לו מחשב רגיל במחיר סביר בעוד אימו תקנה לו מחשב נייד יקר מסוג מקינטוש למרות שאין לו צורך בכך ואינו מיומן כל כך, כך גם אנו נסכים וקנינו לו גיטארה רגילה להתחלה ואימו מוכנה לקנות לו גיטארת אספנים יקרה טרם שלמד לנגן מנגינה אחת . מכיוון שנפגע מכל מילת ביקורת כלפיו "צריך ללכת על ידו כדורכים על ביצים ", איננו מסכימים לכך, אך נזהרים ככל האפשר ומקפידים בכבודו ביתר הקפדה. לצערי כל זה אינו עוזר, במקרה והוא נפגע מדרישה כל שהיא ( בקשה לסדר את החדר מעט, לא לזרוק נעליים מלוכלכות בסלון וכו') מייד מתקשר לאימו שתבוא לקחת אותו ואחר"כ מתנתק לתקופה. בפעם האחרונה לפני כחודש אירע מקרה בו השתוללו, הוא ,בן דודו והילדים הקטנים ועל אף הפצרות של אשתי להפסיק ההשתוללות אירע תאונה בה מתוך משחק, בעט שאחד הילדים הקטנים שנפל על שיניו ונפגע בצורה לא נעימה. אשתי ואני ממש נזהרנו ולא התנפלנו עליו ורק לאחר זמן מה כשהעיניינים נרגעו , שחחתי עימו ועם הבן דוד (בן אחות של אשתי הנוכחית) והסברתי שאיננו מאשימים אותם אבל התוצאה היא הסיבה שבגללה לעיתים אנו צופים ועלול לקרות משהוא לא נעים ולכן מבקשים להפסיק ההשתוללות ויש ללמוד מהמקרה כי באמת יש להישמע ולהירגע. רן נעלב , (הבן דוד לחלוטין קיבל את השיחה בצורה יפה) כרגי,ל התקשר לאימו, היא מיד באה לקחתו ומאז "מעניש אותנו" אינו עונה לטלפונים,הודעות ודוא"ל וברור שאינו מגיע. אימו בשיחותיה עימי טוענת שעלי כמעט ל"התחנן " לפניו , אני טוען שאנני מקבל את התנהגותו ולאחר מספר ניסיונות עקרים אנני מוכן להתרפס לפניו . לפני כשבועיים באתי יחד עם גרושתי ליום הורים בבית סיפרו, התברר שלמרות כישוריו הציונים התדרדרו לחלוטין, אין הכנת שיעורים והגשת מבדקים, ההתנהגות דומה לזו בבית מבחינת העלבות וניותק מגע בעת ביקורת וכו'. לאחר המפגש עם המורים ביקשתי שנשב יחד עם אימו בשטח בי"ס למספר דקות לשיחה משותפת בעיניין הנתק , אך הוא סירב לשוחח וברח . במכתביי אליו בדואל אני כותב על הערכתי ואהבתי אליו, ואהבת אחיו ואשתי שמתגעגעים אליו, אני מספר לו כמה קשה לי שאינו כאן אך בהחלט אומר לו שלדעתי הוא צריך להתגבר על הרצון שלו לחיות בעולם ללא ביקורת המתנהל בדיוק לפי דרכו, משום שכך צפויות לו אכזבות רבות, אני מספר לו גם שהמחיר של ויתור על אב ואחים הינו ויתור שמסב צער רב ואובדן מיותר. לדעתי גם מרירות של גרושתי בעקבות גרושינו וגם הניסיון של חילוקי הדעות בעת נישואינו מועבר אליו על ידה גם מבלי משים (למרות שהיא אומרת ואני מאמין לה, שהיא מדברת עימו על חשיבות הקשר ביננו) וגם הסכמתה בכל פעם שקורה משהוא כזה לבוא מייד לקחתו למרות שהסברתי לה שלדעתי הוא צריך להשאר ולהתמודד בדיוק כפי שהיה צריך להישאר ולהתמודד עם כל סיטאציה במידה והיה חי בבית אחד עם שני הורים נשואים. אני בן להורים גרושים (3 פעמים מכל צד) שחוותי ניתוק מאבי באו תו גיל, אך בעקבות הסתה ואיומים מצד אימי ( שנהגה בי ביד קשה בלשון המעטה ) שלא להיום עימו בקשר שחודש על ידי בגיל 15 כאשר עזרתי כוחות נפש , ברחתי תרתי משמע מהבית, הסתובבתי ברחובות ובדרך נס (או השגחה א...) השכלתי והלכתי לפנימייה צבאית . הנזק והכאב מהנתק זכור לי היטב וכך גם הניסיון הקשה של חזרה לקשר טוב לאחר תקופה ארוכה של נתק . אינני יודע כיצד לפעול, טכנית לא יכול להקים עימו קשר ( אגב בפעם הקודמת כשזה קרה הלכתי לבקרו יחד עם אחיו הקטנים בבית גרושתי , אך הוא סירב להכניס אותי בטענה ש"אמא לא מרשה לי להניס אותך " , דבר שהתברר כנכון, לדבריה אז, לא נוח היה לה שיכניסני כשאיננה בבית . כיום לאחר מספר התכתבויות עימה בהם הסברתי לה שבמידה והיה חי באופן קבוע אצלי הייתי דווקא שמח במידה והייתה באה לבקרו ודווקא יותר נוח אולי שאנני נמצא , מסכימה בחצי פה שאבוא , אך אנני רואה בכך טעם יותר ) אנני האב המושלם, אולי אנני יודע לנצל בצורה הטובה ביותר ולתת את תשומת הלב הטובה ביותר לילדיי, אך האמיני לי אני משתדל, מציע פעיליות , שיחות,שחמט, סרט, באולינג , טיולים, עבודה יחד על המחשב ,סתם התכרבלות מול הטלויזיה , הכל נדחה על ידו ויש רק אי שביעות רצון. אך נראה לי שבהחלט אנני בחלק העליון של רשימת האבות ה"רשעים" ובוודאי לא נותן שום הצדקה לנתק ווויתור עלי כאב, יש לי הרבה להעניק ולפחות חלק מזה יודע כיצד. אגב, אנני בריא לחלוטין , מתאשפז כאחת לשנה ועובר טיפולים שונים, לצערי לא ראיתי גם שום אכפתיות ביקור או טלפון בעיתות אלה מצד רון, כך גם בהתייחסותו לאחיו הגדולים, הקטנים , סבא וסבתא וכו' ואני טוען שגם זה חלק בחינוכו כזכאי לכל דבר ואינו מצופה לכלום, לעיתים גם אני עומד בסיטואציה לא נוחה כאשר יש השוואה בין המתנות החומריות ודמי הכיס שהוא מקבל אצל אימו לעומת שמקבל ממני (אצלה לפעמים מסתובב עם מאות שקלים בכיס בנוסף "להתערביות כספיות" שמידי פעם זוכה מולה או אפילו כאשר שולחת אותו לשאול אותי האם אסכים להשתתף בקניית לדוגמא מחשב יקר במיוחד ומיותר לדעתי שלא הייתי מוכן לקנות לו גם במידה והייתי מליונר עם לא היתה סיבה מוצדקת לסוג כזה של מחשב. אני לקראת ייאוש והשלמה עם המצב בבחינת מה שיהיה יהיה .. החיים יתגלגלו הלאה. אשמח לכל תגובה בברכה , דניאל

שלום דניאל, הדברים שלך נגעו ללבי עד מאד. ניכר מן הכתוב שאתה אב חם, אכפתי ואוהב, ומבין היטב את ההבדל בין אהבה לפינוק מן הסוג המזיק. כפי שעולה ממה שאתה מתאר כאן (ואני לוקחת בחשבון שיתכן שקיים צד נוסף לדברים), הילד שלך גדל באווירה של זכויות-יתר, אולי מתוך רצון (מודע או לא מודע) לפצות אותו על הסבל שנגרם לו בעקבות הגירושין והחיים בנפרד מאביו. מאחר ואינכם חיים יחד, איני רואה טעם לנסות ולשנות את גרושתך ואת אופן ההתנהלות שלה מולו, אולי כי נושא זה הפך 'סלע מחלוקת' ביניכם, כאשר כל אחד מתבצר בעמדותיו ומתקשה לגלות אמפתיה וסלחנות לגישתו של האחר. לכן, כל שנותר לך לעשות כרגע, הוא להמשיך, מצד אחד, לדבוק בגישה החינוכית שלך המציבה לרן גבולות ברורים ועקביים, ומצד שני, להמשיך לחזר ולהתעקש עליו, גם מול הפגנות הכעס שלו. כדאי לזכור שלנתק (כמו לטנגו) צריכים שניים, וכל עוד תמשיך להתעקש עליו, לכתוב לו, להזמין אותו אליכם ולהישאר מעורב בחייו גם נגד רצונו - נתק לא יהיה. אני יודעת כמה קשה ומתסכל זה יכול להיות, כמה מעיק וטרחני אתה עלול להרגיש, ובכל זאת, ארשה לעצמי לנחש שבליבו זה בדיוק מה שהוא מבקש ממך. הנוכחות היציבה והבלתי מתפשרת, שמשדרת "אני כאן, ותמיד אהיה כאן בשבילך", חשובה יותר מכל מקינטוש, ולכן אני מעודדת אותך בכל לבי לא להתייאש ולא להשלים עם ההתרחקות שלו. אני שולחת לך עידוד וכוח, ומחזקת אותך לקראת הבאות. אין לי ספק שהמאמץ ישתלם. בהצלחה ליאת

הי ליאת , מה שלומך? אני שוב פונה אליך הפעם בנוגע לבני הבכור. הוא בן 11 ויש לו חבר מזה שנים רבות הוא והחבר שונים מאד . בני מוחצן מאד וחברו מופנם ושקט. הם מאד משלימים אחד את השני. מזה כשנה ישנה בעיה מאד גדולה בינהם. חברו, ילד שקט ומאד יצירתי, ממציא רעיונות ומשחקי דמיון מאד יפים. בני אוהב את רעיונותיו ומשתמש בהם , מרחיב אותם. אבל שוב, הוא יותר מוחצן ובכיתה יש התגודדות סביבו בזמן שלמעשה זה היה רעיונו של החבר. חברו מקנא מאד שכן זה הרעיון שלו. ומשיחה עם אמו הבנתי שהוא אפילו בוכה. קשה לי להגיד לבני לא להעתיק את חברו, לא לפתח את רעיונותיו שכן אני חושבת שכך קורה בהרבה דברים בחיים באופן טבעי. אני לא מרגישה נוח להגיד לו 'תפסיק להעתיק אותו,תפתח דברים משלך . הקשר בינהם כרגע בעייתי מאד. חברו הפסיק לדבר איתו מזה כחודשיים. הוא נוקט בשיטת השתיקה. בני חושש שהוא לא ידבר איתו שנה, כפי שקרה עם חבר אחר. השתיקה שלו מאד מאיימת עליו ובעיני גם 'מתעללת' כי הוא עוששה אין ספור נסיונות לדבר איתו ... דיברתי עם המורה וביקשתי שתתן לחברו במה גדולה יותר בגלל היותו יצירתי והמצאותיו, היא עשתה את זה. היא גם אמרה שההתמודדות צריכה להיות של החבר. למרות מה שהיא עשתה, הדבר לא עזר. חברו נפגע ושותק ובני מתוסכל מאד ורוצה את הקשר עמו. שוחחתי גם אמו של הילד ואמרתי לה שבני מעוניין להשלים... היום חברו אמר לו שהוא מוכן לדבר איתו בלבד שיפתיח שלא יעתיק את רעיונותיו ולא ישתמש בהם בכיתה. אני אמרתי לו שהוא צריך לחשוב אם בתמורה לקשר עם החבר הוא צריך להפסיק להתעניין ברעינותיו של החבר. בעלי מאד כעס על חברו ועל בני. בעלי אומר שאין לזה גבול ובעתיד הוא יכול לדרוש דרישות מעוותות יותר בתמורה לחברות הזאת... פרסתי לך את כל הסיפור אגב, אני ואמו של החבר, חברות.. אך נתנו לדברים לזרום בין הידלים בלי להתערב. מבקשת את תגבותך , מה לדעתך נכון לעשות ואיך להתייחס לזה? תודה מראש ניבה שבת שלום

שלום ניבה, אני מסכימה מאד עם הגישה שמניחה לילדים לנהל את חיי החברה שלהם בכוחות עצמם, וחושבת שנכון להתערב במצבי משבר רק כל עוד ההתערבות היא מנחה ומעוררת למחשבה. החבר של בנך נפגע מאד ממה שחווה כ'הפרת זכויות יוצרים', ואני חושבת שהנכונות שלו לחזור ולהיות חבר של בנך בתנאי שהציב לו, היא הגיונית. זוהי אינה דרישה מעוותת או גחמנית, ויש לה קשר הדוק למה שקרה ביניהם. אני ממליצה לכם, ההורים, להניח להם לפתור את הקונפליקט בדרכם, וכמו שזה נראה כרגע, הם עושים זאת לא רע בכלל. בברכה חמה ליאת

אני גרה בגבעתיים וצירפתי את המייל שלי.תודה רבה רבה קרין

שלום קרין, שלחתי לך המלצה למייל. בהצלחה רבה ליאת

שלום,בני הוא בן שנה וחודשיים ומרבה לצעוק ולצרוח,גם על הוריו ואחיותיו,על זרים וגם כאשר הוא לבד.מפגין ביטחון עצמי מופרז ועקשנות יתר.כיצד ניתן לנהוג איתו על מנת לעדן את התופעות הנ"ל ולו במעט?

שלום מתן, צעקות, בניגוד למה שאומר - אולי - ההיגיון, אינן מעידות על ביטחון עצמי מופרז, בטח לא בגיל שנה וחודשיים. בגיל בו עדיין חסרות המילים, יש משמעות לאיתותים ומחוות לא מילוליות, ונדמה לי שהילד שלכם למד שדרך ובאמצעות הצרחות, הוא מצליח להשיג לא מעט. כאשר הורים מזהים את העובדה ה'מצערת' - שיש להם ילד צווחן - הם יהיו מוכנים לעשות די הרבה כדי לא להיחשף לעוצמת הדציבלים מחרישת האוזניים. הם ירוצו אליו מהר כשהוא רוצה משהו, וישתדלו להימנע מקונפליקט. כך הם למעשה מלמדים את הילד שיש בידיו כוח רב רושם, באמצעותו הוא יכול להפעיל את כולם כרצונו. כדי לעדן את התופעה, נדמה לי שאין מנוס מלהיות מסוגלים, לפחות לזמן מה, לא להתרשם מהצווחות, גם כשהן 'קורעות את האוזניים'. אני לא יכולה להימנע מהמשפט הכי שחוק שלי, האומר "אין הצגה אם אין קהל!". הפסיקו להיות קהל מבוהל, ועד מהרה ההצגה תיעלם, או לפחות תתמתן מאד. שלוחת לכם כוח וסבלנות לעמוד בניסיון :-)) ליאת

שלום למומחים שאלה קצת מורכבת אבל מעניינת אותי התשובה. יש לי אח נשוי שאני די קרוב לילדים שלו. אני נותן להם המון תשומת לב כל פעם שאני פוגש את הילדים ויש תקופות שזה קורה הרבה. העניין הוא שזה גם חושף אותי לדרכי ההתנהגות של אחי וגיסתי כלפי הילדים. אני מאד משתדל לשמור על גבולות למרות שמידי פעם גיסתי מתייעצת איתי. השבוע יצא שביליתי עם הילדים ועם גיסתי ולהפתעתי גיסתי החלה לדבר בחופשיות אל הבן הבכור שהוא בן 8 בנושא של הפרעת אכילה שלה ואף אמרה ש"יש לה בעיה במוח". הרגשתי באותו רגע ממש לא טוב עם זה והייתי בעצמי במבוכה. ניסי להבין מה עובר על האחיין שלי כשהוא שומע את אימו מדברת על ההפרעה שלה. הערתי לה באנגלית. ויתכן שמתוך התגוננות היא חשבה שזה לא נורא וחיזקה את דבריה. ולי יש תחושה שהיא מעמיסה על הילד מעבר ליכולת שלו להכיל. הילד הפך לאחרונה להיות רציני ומופנם ולוקח אחריות על אחיו הקטנים. מה הפלא אמרתי לעצמי, אם הוא רואה שלאמא יש "בעיה במוח". זה מאד מצער אותי. האם לדעתכם זה נכון לשתף ילד בן 8 בצורה גלויה ובוטה לגביי בעיות נפשיות של ההורה? מה זה עושה לילד אל מול הוריו? אני לא מתכוון לדבר עם האם לאור הקשיים שממילא יש לה, אבל אני תוהה מה עובר על הילד. הילד מצטיין בלימודים אבל ניכר שיש לו חוסר בטחון אבל ההורים נתלים בציוניו הטובים ומאמינים כנראה שהכל בסדר. מודה להתייחסותכם.

שלום נועם, השאלה שלך אכן מורכבת, וכך גם התשובה. ככלל, מה שפחות סודות בבית ובמשפחה, כך עדיף, מאחר ושמירת סוד כרוכה במחירים נפשיים. אחרי הכל, מדובר בסוג של מאמץ והתאפקות, הגוזל משאבים של אנרגיה שהיו יכולים להיות מושקעים במשימות שוטפות. מצד שני, כמו שאתה מציין נכון, ילדים לא חייבים ולא תמיד מסוגלים להתמודד עם מידע הנמצא מעבר להבנתם, וקיימת סכנה של איום על רווחתם הפסיכולוגית. לכן, יש לתת מידע לילדים כל עוד הוא רלוונטי להם, וכל עוד העלמתו מהם יכולה להזיק יותר. ובמילים פשוטות - אם הילד רואה, למשל, את אמו במצב גופני או נפשי חריג שיכול לעורר בו דאגה, מוטב לנסח מסר ענייני שיסביר לו מה קורה, וירגיע אותו. מסר כזה צריך להיות פשוט, בהיר, ומותאם ליכולתו הקוגניטיבית. אם, לעומת זאת, למצבה הגופני-נפשי של האם אין בולטות מיוחדת ואין לו השפעה ישירה ומיידית על הילד, אפשר לחסוך ממנו את ההתעסקות בזה, מה גם שאין ביכולתו לעשות עם זה משהו. ועוד משהו. הרבה פעמים "המנגינה עושה את כל ההבדל". יש משפחות בהן התבסס דפוס של תקשורת פתוחה וישירה, שיכול לעורר התנגדות, בהלה ואף זעזוע במשפחה אחרת. יתכן שהדיבור על הפרעת האכילה של אמא, כולל "ההפרעה שבמוח" מתקבל ע"י הילד כפשוטו, ולא מעורר איום גדול כמו שנדמה - אולי - לי ולך. אני מעריכה את דאגתך המוצדקת לאחיינך, ןממליצה להישאר בסביבה, כדמות בריאה, חמה ותומכת. ציונים טובים הם באמת לא תמיד אינדיקציה לכך שהכל בסדר, ודוד מסוגך יכול להיות בולם זעזועים לא רע בכלל... בברכה ליאת

שלום אני אמא לילד השני מבין 4 .הוא בן 7 לומד בכתה א' והוא כל הזמן מרביץ ומתחצף למורים .הוא כבר הושעה על זה שהוא הרביץ כי הילד הוציא לו לשון והוא לא פונה למורה הוא פותר זאת בעצמו ואני מדברת איתו המון וזה כמו לקיר.כמעט כל יום מתקשרים אליי מהבי"ס.כשהמנהל כועס עליו הוא צוחק לו ממש בפרצוף וגם לי שאני כועסת וזה מרתיח ולא מבינה מה מצחיק במעשים החמורים האלו.אני לא יודעת נמה לעשות ולמי לפנות.בלימודים הוא מצטיין מאוד.הוא ברמה של כתה ב'.הוא מקבל מינירין מתחת ללשון לפני השינה כי הוא מרטיב כל לילה.אודה לכם מאוד אם תמליצו לי על מישהו/י מסויים לפנות אליו/ה.תודה רבה אמא מתוסכלת.דרך אגב זה התחיל מגן חובה כבר.הוא גם מתעצבן וצורח כשמציקים לו.החברים שלו כבר לא מעונינים לשחק אז הוא מציק לגדולים ממנו.

שלום קרין, הקשר בין יכולתם של הורים לשמש דמויות סמכות לבין מצבו הרגשי של הילד (כולל הרטבה) הוא הגיוני ומוכר. ילד שנותן דרור לדחפי התוקפנות שלו מבלי שהמבוגרים בסביבתו יצליחו לעצור אותו, הוא ילד חרד ומבוהל, ומצוקתו יכולה לבוא לביטוי עקיף בהרטבת לילה. אני מסכימה מאד שאתם זקוקים להכוונה ולהדרכת הורים, ואם תכתבי שוב היכן את גרה, אולי אוכל לשלוח למייל הפרטי שלך המלצה. בברכה ליאת

שלום , אני זקוקה לליווי פסיכולוגי לבני בן ה12+מחפשת פסיכולוג/ית באזור השפלה יבנה /רחובות /אשדוד /נס ציונה/ תודה

שלום טלי, מאחר ואין אפשרות להפוך את הפורום לבימת פרסום, אשמח לתת לך המלצה אם תכתבי שוב, בתוספת המייל הפרטי שלך. כשתכתבי את המייל בשורה המיועדת לכך, הכתובת תופיע לעיני בלבד. אם תכתבי אותה בגוף ההודעה, היא תהיה גלויה לעין כל, ואולי יהיה מי שיוכל להמליץ לך על מטפל טוב באזורך. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן 12. ילד חברותי מאוד. לאחרונה נפוצה שמועה באיזורינו (אנו מתגוררים בישוב קטן) שמסתובב מישהו מבוגר שמציק לילדים.גם אני שמעתי את השמועה הזאת משכנותי ונודע לכל שאותו אדם ניתפס. המקרה אירע כבר לפני 1/2 שנה ומאז אין כבר כלום. ילדים מסתובבים כאן חופשי- קטנים וגדולים כאחד. הוא רואה שגם החברים שלו יוצאים ומסתובבים חופשי באיזורנו. גם אחיותיו הקטנות (בנות 9 ו-6) הולכות לחברות לבדן. אך מאז שהילד שמע על המקרה מחבר שלו (שאגב יוצא חופשי מביתו ודיווח לו בעצמו שאין לו ממה לחשוש כבר) חל שינוי בהתנהגותו. הוא לא רוצה לצאת מהבית. לא הולך לחברים. לאחרונה (לפני כשלושה חודשים) רק לשכן שגר ממול (שקטן ממנו ב-3 שנים) וגם זה בקושי. כל היום נמצא איתי בבית ואני משתגעת מזה. אני מוכנה לקחת אותו לחבר אחר אבל הוא לא רוצה לצאת מהבית. לא יודעת כבר מה לעשות.

שלום רוי ילדים עם פוטנציאל חרדתי אכן קשובים יותר ומגיבים בעוצמה רבה יותר למידע 'רגיש' המעורר איום וחרדה. הם נמצאים, כמעט דרך קבע, בסוג של דריכות ועוררות, ולכן אפשר לחסוך מהם מידע מכביד. כרגע, אני ממליצה על פניה לפסיכולוג ילדים המתמחה בגישה קוגניטיבית התנהגותית, שיוכל לתת לו כלים להתמודדות עם החרדה, ולכם - כלים לסייע לו בבית. להימנעות שלו מיציאה מהבית יכולים להיות מחירים חברתיים, ולכן נדמה לי שהמאמץ כדאי. עד אז, אני ממליצה להשתדל להימנע מעיסוק יתר בפחדים שלו, מפיצוי או פינוק שלו "כדי שלא יסבול", ומתגמולים עקיפים כמו בילוי נעים עם אמא בכל פעם שאחיותיו אינן. זכרו כי יש לא מעט רווחים במצבים הללו, ורצוי לצמצם אותם למינימום. בהצלחה ליאת

שלום רב,אני גרושה הנשואה בשנית. אם לשני ילדים, הגרוש שלי מתגורר בארה"ב ולאחרונה עברה בתי להתגורר עמו. בני בן 18 וחצי והתגורר עם אביו עד לפני כ10 חודשים (כשנתיים). לפני כשנה החל בני להשתמש בסמים קלים ובתקופה זו אובחן ע"י פסיכיאטר אמריקאי כסובל מדיכאון וממצבים של הלוסינציות וקיבל טיפול תרופתי. כשהגיע ארצה, נבדק ע"י פסיכיאטרית אשר ציינה כי קיימת מחלת נפש, אך השאירה לשיקול דעתו נושא הטיפול התרופתי. בני הפסיק טיפול זה, והיה בקשר עם פסיכולוג המתמחה בטיפול במתבגרים שציין כי אינו רואה כל בעיה רצינית או התמכרות . ברצוני לציין כי בני מוקף בחברים, יוצר קשר מצויין עם בעלי הנוכחי ועם בני מנישואיי הנוכחיים, היה בקשר אינטימי עם 3 חברות בתקופה זו, אך אינו מתמיד בקשרים אלו לאורך זמן. לציין כי במהלכה של תקופה זו לא עבד או למד, לאחרונה נרשם ללימודי השלמת בגרות אך היום הודיע לי כי אינו מעוניין ללמוד וכי מעוניין לשוב להתגורר עם אביו בארה"ב. לציין כי הן אביו והן אני תמימי דעים בכלך שאם ישוב לארה"ב יחזור לחברה הבעייתית. לציין כי אני דוחפת אותו כל הזמן לעבוד ולתפקד. האם להפסיק לנג'ס? האם לשוב לפסיכיאטר? לציין כי הוא מסייע בעבודות הבית ובטיפול באחיו הקטן ואף משתף אותי לא מעט בעובר עליו. מצפה להתייחסותך ולעצתך

שלום אריקה, קצת קשה לייעץ מרחוק בסוגיה מורכבת כזו. בנך עבר בשנה האחרונה מארה"ב לכאן, וגם אם נראה היה כי ההסתגלות הייתה מהירה וטובה, יתכן שהיא גבתה מחירים נפשיים (גם אדם בריא לגמרי מהבחינה הנפשית צריך המון כוחות לתהליך כזה). אני מנסה לקחת לרגע את מקומו, צעיר שאינו לומד או עובד, בחברת בני גילו השקועים עד צוואר בבגרויות או בהליכי גיוס לצה"ל או כבר בצבא. זה לא פשוט, דווקא בגלל שאינו מחובר בשום צורה להוויה הזו. הדחף לשוב לסביבתו המוכרת ברור לי. עם זאת, אני מבינה ששם הוא נתון בסכנת התדרדרות, וזו אכן דילמה. אני חושבת שכרגע הייתי מנסה לשכנע אותו להיכנס לקשר טיפולי כאן, במסגרתו יוכל לבחון עם דמות בוגרת וניטרלית, מה נכון לו, ואיך יוכל לממש את הפוטנציאלים שלו באופן מיטבי. אז כן. להפסיק לנג'ס :-)) ולעזור לו למצוא מסגרת שתכיל את הקשיים שלו כרגע. תוכלי להציג זאת כרצון שלך שלא לכפות עליו את דעתך והעדפותייך, וכדרך לעזור לו לברר באמת מה הוא רוצה/צריך/יכול כרגע. הבטיחי לו שתעמדי מאחורי החלטותיו, כל עוד הן יתקבלו מתוך שיקול דעת רחב, ולא כגחמה או כתוצאה מקושי רגעי. ועוד משהו חשוב - הגם שאיני פסיכיאטרית, אני סבורה שמחלת נפש צריכה להיות מטופלת היטב, וככל שידיעתי מגעת, במחלות נפש מהסוג הכולל הלוצינציות, התחזוקה התרופתית מקטינה את סיכויי ההתדרדרות. הדבר נכון אף יותר בנוכחותו של דיכאון, שיכול להחריף את מצבו. לא בטוחה שנכון להשאיר החלטות מסוג זה לשיקול דעתו. מאחלת לכם בריאות ונחת ליאת

תודה רבה.

ביתי בת ה-9 רגילה ומתוקה להפליא סובלת בימים האחרונים מחרדה גדולה מאוכל היא טוענת שאינה רעבה ומסוגלת ללכת ללא אוכל ושתיה שעות ארוכות מסרבת ללכת לבית הספר (פוחדת מהתיבשות ופוחדת להתעלף בכיתה ולכן אינה רוצה ללכת לבית הספר) מצב רוחה טוב בחברת ילדים רגיל לחלוטין, לפני כמה ימים אכלה בלינצ'סים בכמות גדולה ומאז טוענת לבחילות. כיצד לינהוג?

שלום אלונית, לפני שקושרים בין תופעות פיזיולוגיות-גופניות למצב פסיכולוגי-רגשי יש לשלול בעיה בריאותית בעזרת רופא הילדים. גם במקרה שלכם, הייתי ממליצה להתייעץ עמו, ולוודא שלא מדובר בבעיה כלשהי הקשורה למע' העיכול. כל טוב ליאת

הי ליאת יש לי שאלה, אולי קצת תרבותית אבל אשמח אם יש גם תשובה פסיכולוגית. יש לי שני ילדים, בן בגיל 6 ובת בגיל 8, הם אינם מתביישים אחד מהשני לגבי הגוף והערום, ואינם מבקשים בפרטיות כשהם במקלחת למרות שאני מעודדת זאת, האם עלי "לזרום" עם רצונם, או שהם כבר בגיל שנכון עבורם שאקבע בשבילם. ושאלה נוספת, לילד בגיל שש יש חבר דמיוני, מה זה אומר? האם זה יכול להיות קשור לקושי חברתי בגן? תודה יעל

שלום יעל, את נוגעת בתחום שהוא אכן תלוי תרבות, והדעות בנושא חלוקות. יש מי שיטענו נחרצות שמעל גיל 5-6 אין לאפשר לילדים לחשוף או להיחשף לעירום, ויש מי שמאמין שעירום אנושי הוא עניין טבעי ויפה, וכל עוד הוא נטול משמעות מינית אין בו רע. אישית, אני מאמינה שלכל בית יש צביון וסגנון חיים משל עצמו, וההתייחסות לעירום של בני המשפחה נקבעת בהתאם לאורח החיים. אני מכירה משפחות בהן צנעת הגוף העירום נשמרת כבר בינקות, ומשפחות בהן אחים מתקלחים יחד אפילו בגיל 12. רוב הילדים נמנעים מחשיפה באופן טבעי כאשר היא מתחילה להביך אותם, איפשהו בגיל החביון, ואני מניחה שלא רחוק היום שזה יקרה גם אצל ילדייך. אם, לעומת זאת, את מרגישה שמשהו בהתנהגותם מביך אותך או גורם לך אי שקט, נסי לכוון בעדינות למקלחות נפרדות. לשאלתך השניה, יש לא מעט ילדים ש'גוררים' עמם את החבר הדמיוני גם עד גיל 7 ויותר, ומשלחים אותו לנפשו כשמסתיים תפקידו. הגם שחבר דמיוני, כמשתמע משמו, יכול להפיג בדידות ולשמש תחליף לחברים אמיתיים, יש לו הרבה תפקידים אחרים, בעיקר כאלה הקשורים להרגעה, הפחתת חרדה, והתמודדות עם פרידות, אובדנים או מעברים. מאחר ובנך כבר בן 6, אפשר להניח שהוא בשלהי מערכת היחסים עם חברו הדמיוני, ומעתה הקשר ידעך בהדרגה. אם תרגישי שזה ממשיך באינטנסיביות, גם ע"ח קשרים חברתיים אמיתיים, שווה לבדוק אם יש איזו התמודדות פסיכולוגית שלא מקבלת מקום בחיי המציאות. לפי שעה, נראה לי שאין מה לדאוג. בברכה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 2.5 אשר לא מעוניין להיכנס לגן זה מטבתא בכעס עקשנות בכי רק שהגננת מציע לו דבר שהוא אוהב אז הוא ניכנס יפה( זה קורה לאחרונה ) הילד לא מדבר במאה אחוז לאחרונה הגננת מספרת שהוא מתנהג באלימות כלפי ילדים כמובן שהגננת כועסת עליו כנראה שהוא לא מקבל שעועסים עליו השאלה למה הוא מתנהג ככה ?ואך מטפלים בבעיה?

שלום אור, הילד שלך עדיין צעיר מאד, ומגיב בעוצמה למצבים מתסכלים. זוהי התנהגות אופיינית לבני שנתיים- שנתיים וחצי, כאשר הם צריכים להיפרד מאמא נגד רצונם, כאשר לוקחים להם צעצוע, וכאשר כועסים עליהם. היכולת לשלוט על ביטויי הכעס והתוקפות, או להגיב בצורה מאופקת למצבים טעונים רגשית, מתפתחת בהדרגה, בתיווכם של המבוגרים, שמורים לילד מהן התנהגויות מקובלות וראויות, ומהן התנהגויות בלתי רצויות. לכן, כאשר הוא מרביץ בגן, הוא ננזף ע"י הגננת, ובצדק. אין טעם רב שאת תעשי משהו נוסף בנושא התנהגותו בגן, שכן זה באחריותה של הגננת. מבחינתך, חשוב לנקוט קו התנהגות דומה גם בבית, ולא לאפשר לו התנהגויות פורצות גבול רק כי הוא בוכה אם הוא ננזף. צריך לזכור שבגילו, התנהגות לא מווסתת היא עדיין בגדר הנורמה. בברכה ליאת

שלום, זו פעם ראשונה שאני מתייעצת וזאת משום שהפעם אני מרגישה שבני קצת עבר את הגבול. בני הוא בן 8, ילד מאוד מיוחד ומתקדם לגילו (שורה זו נכתבה כי אני חושבת שאולי יש לכך קשר). מצד אחד, ילד נורמלי לחלוטין, בלגניסט, מרחף, מאושר עם חיי חברה עשירים והרבה אהבה מסביבו. מצד שני כאשר הוא שוכח או מאבד משהו הוא מאוד מחמיר עם עצמו. אני יודעת שהרבה פעמים אנחנו כועסים עליו בגלל התנהגות לא אחראית ולעיתים אנחנו שוכחים שהוא בסה"כ בן 8 אבל כאשר הוא טוען לגבי עצמו שהוא טיפש או כאשר הוא יוצא מפרופורציה כאשר הוא טועה או שוכח אנחנו משתדלים להרגיע ולהגיד שבעצם לא קרה כלום וגם אנחנו שוכחים לעיתים דברים וכדו'. אתמול הוא שכח (ואנחנו לא עזרנו לו לזכור) לקחת את נעלי הספורט לביה"ס מה שגרר את העובדה שלא יכל להשתתף בשיעור. בתגובה (בגלל שכעס מאוד על עצמו) החליט להשתין על עצמו (לעשות פיפי במכנסיים). אני חייבת לציין שכשהוא סיפר לי על כך (הוא סיפר את זה כעוד משהו שהיה בביה"ס) אני הייתי בשוק ולמען האמת נבהלתי! מה עלי לעשות? תודה רבה מראש. עינת.

שלום עינת, זה נשמע באמת מוזר, ואני מרגישה שמעניין אותי לשאול אותו עוד - האם כעסו עליו? מהיכן הגיע הרעיון לעשות פיפי? האם זה באמת היה משהו שהוא עשה בכוונה? האם הוא הלך ככה, עם מכנסיים רטובים, לכיתה? האם ילדים אחרים ראו אותו ככה? ואיך הרגיש? יש לי הרגשה שיש איזה הסבר מניח את הדעה להתנהגות הזו, וכדאי מאד לנסות ולהבין את השתלשלות האירועים ואת שרשרת קבלת ההחלטות שלו. נסי לשאול אותו קצת יותר. אני באמת מעדיפה שלא לייעץ לך דבר כל עוד לא ברור מה בדיוק היה שם. כתבי בבקשה עוד ליאת

שלום ליאת בני לומד בבית ספר דמוקרטי כך שלא סביר שכעסו עליו. (את זה לא שאלתי אותו אבל אני חושבת שאני מכירה את הגישה שם). את הסיפור כולו הוא סיפר לי בעודו יושב עם חברתו הטובה ביותר באוטו. אני חושבת ששכחתי לציין קודם מספר דברים שיעזרו לך להבין אותו אולי יותר, מחד הבטחון העצמי הגבוה שלו. מה ילדים אחרים חושבים עליו לא ממש מטריד אותו ומאידך מה שנקרא ה"אינטילגנציה הרגשית" המאוד גבוהה שלו, הוא מאוד רגיש ויודע לקרוא מצבים יותר טוב מכמה מבוגרים שאני מכירה. מאין הגיע הרעיון לעשות פיפי זו שאלה מעניינת ואני לא בטוחה שגם הוא ידע לענות לי על זה , אין לי בעיה לנסות לשוחח איתו ולהבין את השתלשלות העניינים. האם לדעתך אני בכלל צריכה להעלות שוב את הנושא עקב העובדה שזה קרה ביום שלישי? שוב המון תודה, עינת.

ליאת שלום לבתי בת ה-6 קשה מאד להישאר בבית כשאנחנו יוצאים. היא נשארת אצל סבא וסבתא עם אחיה הקטן. יש לציין שאנחנו ביחסים מאד טובים והיא אוהבת אותם והם אותה, אבל כשזה מגיע ללילה ולמרות שהיא יודעת שנבוא לקחת אותה, עדיין קשה לה והיא מתחילה לבכות עד שבסוף היא נרדמת אחרי בכי קורע לב. אני מוטרדת מזה כי כל יציאה (ואנחנו לא יוצאים הרבה...) זה נהיה בעייתי וגם ככה היא לא יכולה לישון אצל הסבתא השנייה בחופש (שגרה יותר רחוק), כי הקטע של הלילה קשה לה והיא מתגעגעת אלי. האם יש דרך לעזור לה (דיבורים לא עזרו עד כה)?

שלום רב, יש לא מעט ילדים שלא מצליחים לישון מחוץ לבית, כולל אצל סבא וסבתא, חברים, טיולים שנתיים ומסיבות פיג'מות. בעיני, לא תמיד חייבים להילחם בכל פחד, אלא אם הוא מפריע מאד למהלך החיים השוטף. יתכן שבמצב העניינים הנוכחי, עדיף לקחת בייביסיטר בתשלום, שתהיה עם הילדים בבית שלכם, בסביבתה הטבעית (או לבקש מהסבים להגיע אליכם). אם בכל זאת חשוב מאד שזה יהיה אצל סבא וסבתא, אפשר לחשוב על פתרונות מסייעים, כמו למשל להזמין חברה או בת-דודה שתהיה איתה שם, כך שהאירוע כולו ייתפס כהזדמנות לערב כייפי. בהצלחה ליאת

תודה רבה

בני בן 5.5, מרבה במתן שתן. לאחר כל הבדיקות הרפואיות כולל אורולוג מומחה לילדים, לא נמצאו כל בעיות רפואיות. מתחושתי העניין הוא פסיכולוגי. האם ישנם אילושהם ממצאים או תיאוריות המדברות על ריבוי במתן שתן כבעיה רגשית, תגובה למצבי לחץ, או, כפי שכבר שמעתי, שייתכן שזה סוג של "טיק"? אשמח לקבל גם הפנייה לחומר קריאה רלוונטי באם קיים.

שלום נורית, במצבי חרדה ולחץ, משדר אחד המבנים במוח (ההיפותלמוס) אותות מצוקה המפעילים את מערכות החירום של הגוף. איבר זה קשור בהסדרת תהליכים פיזיולוגיים בסיסיים, בהם גם חילוף החומרים ומאזן המים בגוף. מאחר ולא סביר שבנך מצוי לאורך היום כולו במצבי חירום נפשי, הגיוני יותר להניח שהתבסס אצלו דפוס כפייתי, אולי כאמצעי להפחתת מצוקה מפושטת יותר. יש אנשים ששותים/רוחצים ידיים/משתינים כחלק מ'טקס' מפחית חרדה. תוכלי לחפש ולקרוא על כך תחת ההגדרה "הפרעה טורדנית-כפייתית" או OCD. אם מדובר בילד חרד ודאגן מטבעו, כיוון המחשבה הזה הופך רלוונטי. מומלץ לפנות להערכה של פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להמליץ על טיפול מתאים ולכוון אתכם, ההורים, כיצד להגיב להתנהגויות הללו. בברכה ליאת

הי ליאת רציתי לשאול שאלה, היתי בהריון עם תאומים ואחרי סיבוכים נולדה בסוף רק ילדה אחת. האם צריך לספר לילדה כי היה לה אח תאום שמת, ואם כן מאיזה גיל תודה גלי

שלום גלי, צר לי לשמוע על החוויה הקשה שעברת. מאחר ולסודות, בעיקר כאלה הנשמרים לאורך שנים, יש מחירים נפשיים גבוהים, אני ממליצה לא להתייחס לעובדה זו כאל סוד. מאחר והיא לא חלקה עם האח התאום חיים משותפים, אלא רק את סביבת הרחם, אפשר יהיה לציין עובדה זו, כשהיא תגיע לגיל בו צצות באופן טבעי שאלות בנושא. אני מניחה שהשאלה שלך מגיעה מהמקום המתאבל שלך, ואולי מתוך הציפייה שבתך תחלוק איתך משהו ממנו. אני ממליצה לך לנסות לטפל באבל הזה ולעבד אותו בעזרת אנשים קרובים או איש מקצוע, ולאפשר לעצמך ולבתך חיים מלאים ושמחים למרות האובדן. בברכה ליאת

תודה ליאת. עזרת לי מאד. גלי

לליאת שלום! ביתי בת 12 , בכיתה ו' היא ילדה נעימה אך לא חברותית במיוחד , יש לה חוג חברות מצומצם. בן חוג החברות (5 כולל ביתי) התפתחה מריבה ללא מעורבות ביתי, הן היו שלוש נגד אחת, והשלוש החרימו את האחת, השלוש באולביתי ואסרו עליה ליצור קשר עם הבת הרביעית , היא הגיעה הביתה נסערת ולא ידעה מה לעשות? אני יעצתי לה לא לעשות חשבון לאף אחת מהן , ולהמשיך בקשר גם עם הרביעית ואמרתי לה שמי שרוצה להיות חברה שלה שלא יתנו לה תנאים עם מי להתחבר , ובאמת כך היה, אך הבנות כועסות עליה, לדעתך נהגתי נכון?

שלום מירב, ככלל, אני מאמינה שיש להניח לילדים שלנו לנהל את חייהם החברתיים ללא התערבות שלנו. עם זאת, כאשר הם מביאים את הדילמות הביתה, יש לתת סוג של מענה. במצב כמו זה שנוצר, לא בטוח שנכון לומר "אל תעשי חשבון לאף אחת", מאחר והן חברותיה היחידות, והקשר איתן חשוב לה. אני חושבת שנכון לדון יחד איתה בהשלכות של כל צעד שתעשה, ולעזור לה (אולי לכולן) לצאת במינימום 'מחיר' מהפלונטר. כיום, יודעים כמה נזק יכול לחולל חרם על ילדים, ומבחינה זו, טוב עשית כשחשבת על הילדה שנותרה לבד. נדמה לי שאפשר לנסות (עדין לא מאוחר) לדבר עם האימהות של השלוש, ולבקש מהן עזרה בפתרון הקונפליקט בדרכי שלום. ללא קשר למריבה הנוכחית, אם את מרגישה שבתך מתקשה לעמוד על שלה ונוטה להיות תלותית ומרצה, חשוב לחזק את האסרטיביות שלה ואת יכולתה לפעול מתוך חשיבה עצמאית ויוזמה. בבית ובמשפחה יש אין ספור הזדמנויות לכך, ואם תרצי, אוכל להרחיב על כך יותר בהמשך. בברכת "כל ישראל ערבים זה לזה" :-)) ליאת

לליאת שלום! תודה עבור תשובתך, וכמו שאמרת בנתיים הבנות השלימו, וכבר התפתחה מריבה שניה דווקא עם בתי,מבחינתי נתתי לה חיזוקים { בנראה לא נכונים כי קראתי את תשובתך אחרי..)אך נלמד בפעם הבאה,ואשמח מאד אם תדריכי אותי כיצד ללמד אותה להיות אסרטיבית בבית ובכך באמת לתת לה חיזוק אמיתי. תודה ! מירב

איך לשכנע בן 10 לספר את האמת כשהוא יודע שייענש מהטלפון של בני בוצעו שיחות במאות שקלים לשירותי מידע יקרים. הוא טוען בתוקף שהוא לא בצע את השיחות ושהוא לא נתן את הטלפון לאף אחד. למרות שאין לי הוכחה ברורה שזה באמת היה הוא, הכל מצביע עליו: - חבר שהוא מהנדס בחברת סלולר אומר שלא ניתן לגנוב שיחות מקו של אדם אחר. - כל השיחות בוצעו בשעות שבין סיום יום הלימודים לשעת השינה של בני. - כשראיתי את החיוב, הוא מחק "בטעות" את יומן השיחות. כעת הכעס שלי עליו הוא כפול. הוא גם בצע שימוש לא ראוי בטלפון, וגם שיקר על כך. אני מתלבט איך לדבר איתו על הנושא. מצד אחד, החשש מעונש יגרום לו להמשיך לשקר, ולהתבצר בעמדתו. מצד שני, הבטחה שלא יקבל עונש אם יספר את האמת, שולחת מסר לא נכון, וגם לא מבטיחה שיספר את האמת. ויש גם סיכוי (קטן מאוד מאוד) שהוא באמת לא אשם. בכל מקרה, עימות איתו עלול לגרום לו להסתגר, ולהידרדרות במצבו החסרתי ובלימודים (כבר קרה בעבר). מה לעשות? "לקנות" את השקר שלו? להעניש אותו על השיחות? לחייב אותו להשתתף במימון? להעניש אותו על השקר?

שלום עופר, במצבים מורכבים כגון זה, אני נוטה להמליץ להשתמש בשכל הישר ולנהוג כאילו בנך היה (במידה מסוימת) אדם זר. כלומר - לפעול ממקום ענייני וריאלי. תוכל לומר לו שכרגע עליך לשלם סכום כסף גדול מאד על שיחות שבוודאות לא *אתה* עשית. מאחר והחשבונות מראים על כך שהשיחות נעשו ממכשיר הטלפון שלו, הוא יצטרך לשאת יחד איתך בנטל ולהשתתף במימון. אם הוא יטען (והוא יטען!) ש"זה לא פייר, כי זה לא אני", תוכל לומר באופן הכי שליו שתצליח, שזה באמת לא פייר, אבל מאחר ואתה מתקשה לעמוד בהוצאה, וכנראה מישהו חשב שכן, אין לך ברירה אלא לחלק את הנטל בין שניכם. כך אתה משאיר לו את כבודו, לא מתמקד בשקר, ופועל עניינית לפתרון הבעיה. אני מאד מאמינה ב'תוצאות טבעיות' וחושבת שהשיעור יהיה חשוב. תוכל לומר משהו, דווקא בפורום המשפחתי הרחב, על הצורך לשמור היטב על המכשירים, ולדאוג שלא ייעשה בהם שימוש לרעה ע"י אף אחד, "אחרת ניאלץ לקחת את הטלפונים". להגנתו של בנך, אוכל לומר שבגיל 10 הוא עדיין לא הבין את מלוא המשמעות של המעשה, ותפקידנו להמשיך לעמוד על המשמר ולחשוב על דרכים להגביל את מרחב שיקול הדעת שלו, לפחות כל עוד אנחנו משלמים עליו. בשמחות ליאת

אני מצטער שאני מקשה, אבל הדבר החשוב לי באמת זה השקר וההתחמקות מאחריות. חשוב לי שבני ידע שהוא יכול וצריך לדבר איתי על כל בעיה. שאגן עליו ואעזור לו עם כל בעיה. חשוב לי גם שילמד לקחת אחריות על מעשיו, ולשלם עליהם עם צריך. אני מחפש דרך להסביר לו שהוא נתפס בלי לדחוק אותו לפינה. אני רוצה שהוא יבין שמצבו היה טוב יותר אילו היה מודה מייד. לא מספיק לי שהוא ישתתף באחריות הכלכלית. למען האמת הנושא לא חשוב לי בכלל, והעליתי את הרעיון כעונש חינוכי. ברור לי שבגילו הוא לא הבין את המשמעות המלאה של מעשיו. גם עם אם ידע שהשיחות עולות יותר משיחות רגילות, הוא לא הבין שהסכום יכול להצטבר לסכומים גבוהים כל כך. ברור גם שהוא למד לקח והבין את המשמעות של מעשיו. נראה לי גם שהוא מרגיש רגשות אשם וחרטה. קשה לי עם המחשבה שהוא חושב שהוא הצליח להתחמק מאחריות כלפי. נ.ב. שכחתי להוסיף לרשימת הבקשות שלי שלום עולמי, פיתרון המשבר הכלכלי, עולם אוטופי...

כן, אני יודעת שלא תאהבי את הכותרת שלי ובכל זאת : יש לי ילד טוב ויש לי ילד רע. למרות האימרה שאין ילד רע, מבחינתי הבוגר אצלי הוא ילד רע, הצעיר ילד טוב, מלא אהבה, מנסה בכל כוחו להתקרב ולאהוב את אחיו הבוגר ממנו (15,17) אך ללא הצלחה. הגדול יש לו שתי דרכים שבהן הוא "מתקשר"עם הצעיר, או שהוא פשוט ברוגז איתו ימים שלמים, או שלועג לו ומציק לו ומדכא אותו עד לגרימת דמעות של תיסכול ואכזבה מצידו של הצעיר המנסה כ"כ להתקרב אליו.הגדול פשוט מדכא כל שמחת חיים וצחוק , שלא לדבר על כך שמערער כליל את ביטחונו העצמי. זה מתמשך שנים רבות, למעשה מאז קטנות, ביקרנו אצל פסיכולוגים רבים, ניסינו "שיחות" כלום. הבן פשוט אטום בכל הקשור באחיו. יום זה לילה ולילה זה יום. אטימות מוחלטת. רוע לשמו. זה כואב לנו נורא נורא לראות את הצעיר מאבד משמחת החיים שלו, ומבטחונו, במקום ילד פתוח וחמוד הולך ונעשה סגור וחששן. מה עוד ניתן לעשות, באמת, עשינו כמעט הכל. כל מה שייעצו לנו. מחנכים, פסיכולוגים מגשרים, הכל. וכלום. תודה

שלום הילה, גם אני אפתח ואגיד שאני חושבת שלא תאהבי את התשובה שלי, ובכל זאת אנסה. את יודעת, כשאומרים לי "היינו אצל המון מטפלים ויועצים ועשינו כל מה שאמרו לנו ללא הועיל", אני נוטה להטיל ספק ביכולתי לעזור. אחרי הכל, אם כ"כ הרבה אנשי מקצוע לא הצליחו, איך אוכל אני... ועוד מרחוק... ועל סמך מידע מועט כ"כ? אני רוצה להציע לך לבחון עם עצמך באומץ, האם באמת הייתה שם נכונות לפעול ברוח ההמלצות. את מתארת יחסי אחים פגועים מאד, כאשר הבכור מתנכר לאחיו הצעיר,או מציק לו, מדכא אותו ובז לו. אם תקראי שוב את האופן בו את מתארת אותם, תוכלי למצוא ללא קושי לפחות סיבה אחת ליחס הזה. זה לא פשוט לשאת בתארים כמו "אטום" או "רוע לשמו", בעיקר כשלצידך גדל גדול צדיקי הדור. אני חושבת שכאשר תוכלי לראות את בנך הבכור ואת הזדקקותו ליחס מקבל ואוהד מצידך, תפחת התחרות והקנאה ביניהם. זה לא פשוט בכלל, אני יודעת, אך זה אפשרי, ורצוי עם עזרה מאיש מקצוע. בהצלחה ליאת

ואפילו צחקתי למישפט שלך "גדול צדיקי הדור". והתחושה שלך שאין לך במה להוסיף ולעזור אחרי ביקורים שלי אצל בעלי מיקצוע איננה נכונה, כי הרי הפורום נועד על מנת שגולשים יוכלו להחשף בפני עוד דעות , אולי בכל זאת משהו בתשובתך, שאולי תהיה שונה ומיכוון אחר , יאיר את עיניי? ויחס אוהב מצידי כלפי הגדול אף פעם לא עזר. כפי שכתבתי מאז קטנות. נישקתי חיבקתי, אמרתי שהוא הכי יפה בעולם והכי חכם בעולם (דרך אגב זה נכון וגם היום אני אומרת לו את זה) הוא מקבל מאיתנו פי מאה יותר מאחיו, חיבוקים מאביו, משחקי חצר עם אביו, נסיעות סולו, שיחות נפש, ועוד ועוד. ושום דבר לא משנה את היחס ה"מקטין" והמדכא כל הזמן כלפי אחיו שכל הזמן צריך לוותר , צריך להבין, צריך וצריך וצריך . ובמקום שהגדול יהיה הבוגר , הקטן הוא הבוגר הסולח המבין זה שצריך תמיד להיות בצד. אז אולי בכל זאת?? תודה.

אני מגדלת את נכדי בן ה-9 השנה עבר לגור אתי מאזור המרכז לצפון כל הזמן הילד מקבל מכות מבני כיתתו כל יום חוזר עצוב. אין לי כלים לעזור לו . יש לציין שהוא לא מחזיר הנכד שלי בריא ולא חלשלוש ואיני יודעת מה הסיבה שהפך להיות קורבן של הכיתה בתודה מראש הסבתא הדואגת

שלום יהודית, לא לגמרי ברור לי מה בדיוק קורה שם, והיכן נעוץ שורש הבעיה. לא כתבת באילו נסיבות הנכד שלך עבר להתגורר איתך, היכן הוריו, אילו קשיים רגשיים עורר התהליך הזה אצלו, ומהי ההיסטוריה החברתית שלו בביה"ס הקודם. ברור שמשהו מאד לא טוב עובר עליו כרגע. אני מניחה שלנסיבות המעבר יש השפעה כלשהי על המשק הנפשי שלו, ועל יכולות ההסתגלות וההתמודדות שלו שנראות כרגע באי-ספיקה. זה נשמע כמו מקרה קלאסי לטיפולו של הצוות החינוכי. אני ממליצה לך לפנות בהקדם ליועצת ביה"ס או לפסיכולוגית החינוכית שם, ולבקש סיוע מיידי. לנו, בבית, לא תמיד יש באמת את הכלים לכך. בהצלחה ליאת

שלום לפניי כחמישה חודשים היתגרשתי ויש לי שתיי ילדים אחת בת כמעט שבע ואחד בן שלוש,לפי ההסדריי ראיה הם באים אליי פעמיים באמצע השבוע וכול סוף שבוע שני... אבל קורים מצבים שפתאום בא להם לבוא לישון אצלי שלא בימים של ההסדר... ולפעמים קורה ההפך שהם רוצים לחזור לאמא... כרגע אנחנו מאפשרים להם את זה אבל אנחנו מבולבלים. האם זה בסדר לתת להם לבוא אליי מתי שבא להם?האם זה בסדר לאפשר להם לחזור לאמא?

שלום לאב האוהב, תפקידם של הסדרי ראייה המוגדרים בהסכם חתום הוא להוות עוגן מחייב במקרים של חוסר הסכמה או קונפליקט, וכדי למנוע ניצול של הילדים והפיכתם לתחמושת במאבק בין בני הזוג הגרושים. במצבים בהם היחסים בין ההורים נשארים טובים, וקיימת ביניהם הידברות על בסיס קבוע וידידותי, אפשר לחרוג מהסדרי הראייה הפורמליים, כל עוד זה מתאים לכולם ולא מקפח זכויותיו של איש. רצונם של הילדים הוא חשוב, ואפשר להתחשב בו ולהגמיש את הסדרי הראייה בהתאם לצרכים המשתנים. כדאי לסייג את הדברים ולומר שלפעמים התנגדותם של ילדים צעירים לישון אצל ההורה שאינו משמורן נובעת מפחדים או תחושת זרות בבית החדש. במקרים כאלה מוטב להתעקש על כך, ולהרגילם לתנאים החדשים בהדרגה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בני בן 6 וחצי, תלמיד כתה א'. הוא מאוד ביישן ורגיש. יש לו מימיקות של מבוכה כמעט כל הזמן. כשמדברים איתו הוא משלב את אצבעות שתי ידיו ומשחק איתם ולפעמים אפילו מגלגל את עיניו או מפנה את מבט לצדדים. כשבאים אלינו חברים הוא כמעט לא מדבר איתם אלא רק עם ילדיהם. ואילו רוב הילדים של החברים שלנו מדברים איתנו חופשי כי כולנו מכירים הרבה זמן. בקרב חבריו לכיתה סה"כ הוא בסדר אך הוא בין הילדים הביישנים יותר. שאלתי היא, כיצד ניתן לעודד אותו לא להיות ביישן. לפעמים אנחנו אומרים לו "אל תהיה ביישן" או "תפסיק להתבייש" אך אנחנו מבינים שזה לא כ"כ עוזר. מה שעוד מטריד אותנו אלו הבעות הפנים שלו והפניות המבט המוזרות שמדברים אליו. מה עושים?

שלום סיגל, ביישנות היא תכונת אישיות שקשה מאד לשנות. בחברה המערבית, והישראלית בפרט, הביישנות נתפסת כבעייה וככוח מעכב, אולם בתרבויות המזרח ביישנות נתפסת כנכס אישיותי וכתכונה מוערכת. כהורים, יש לכם תפקיד חשוב, כמי שיכולים לזמן לו סביבה חברתית עשירה ועידוד למגע חברתי עם בני גילו. אם הוא מתבייש בחברת המבוגרים אפשר לסלוח לו על כך, ולשמוח בקשרים שהוא *כן* מצליח ליצור עם בני גילו. תנועות הידיים והפנים הן ביטוי למבוכה ולמצוקה שהוא חש בנסיבות מאיימות, ולכן מוטב להוריד ממנו את הלחץ הכרוך בצורך לרצות אתכם. אני מאמינה שזה יחלוף עם הזמן ועם המודעות העצמית הגוברת עם הגיל. קבלו אותו כפי שהוא, והשתדלו שלא לאלץ אותו למה שמעבר ליכולתו כרגע. עודדו אותו כל אימת שהוא מתגבר ומעיז, וסלחו לו כשהוא לא... אחרי הכל, אם כולנו היינו דומים, היה די משעמם, לא? :-)) ליאת

נכדי בן ה-6,מאז ומתמיד נכנס אילנו הביתה ומתעלפ מסבתא וסבא.זה קורה גם במקומות מפגש אחרים.הבן שלנו,אביו,לעומתנו טוען כי שננו צריכים לגשת לנכד ולנשקו ולחבקו למרות שהוא בורח מאתנו. כשאנו לא עושים כמצוות הבן,הוא כועס מאוד. מה עלנו לעשות או לא לעשות. בתודה מראש.

שלום משה, הקשר בין סבים לנכדיהם יכול להיות מקור להנאה גדולה עבור כל הנוגעים בדבר. את ההתעלמות של הנכד מכם אכן קשה לי להבין או להסביר מרחוק, מבלי להכיר את הרקע המשפחתי הרחב. יתכן שמשהו בדור הביניים (הוריו של הילד), המשמש חולייה מקשרת וקריטית, מפריע באיזשהו אופן להתנהלות הטבעית. אם יש מתיחות וכעס בין הסבים לילדיהם, משהו מזה מחלחל גם לדור הנכדים. יתכן שהצעתו של הבן לא גרועה כ"כ. לפעמים צריך לחזר קצת אחרי ילדים קטנים, ואפילו 'לשחד' פה ושם במתנות קטנות או בכיופים שלא מתאפשרים להם עם הוריהם. לתחושתי, יש טעם רב לפתוח את הנושא לשיחה ביניכם לבין הבן ואשתו, ולבקש מהם לעזור לכם ב'ריכוך' הבן. אולי תוכלו להתחיל מביקורים בביתם, שם הילד ירגיש יותר בטוח ונינוח. תוכלו להתנדב למשימות בייביסיטר או הסעות (אם אתם גרים בקרבת מקום). זיכרו שילדים צעירים יכולים להגיב במבוכה, חרדה או הימנעות לסביבה שנתפסת בעיניהם כמוזרה, לא מוכרת או מאיימת. נסו להקנות לדירה שלכם צביון ידידותי עבור הילד. הכינו לו פינת משחקים (דפי ציור ועפרונות, פלסטלינה, משחק קלפים או כמה ספרי ילדים), ארגז תחפושות, קלטות וידאו, אלבומי תמונות משפחתיים בהם יוכל למצוא את תמונות אביו כשהיה ילד, וכד'. אני רוצה להאמין שאם תתעקשו, בסוף זה יצליח. אשמח לשמוע עדכונים, אם יהיו. בהצלחה ליאת

בתי מגיבה בצורה (שאותי מזעזעת ליבי יוצא אליה ואני מרחמת עליה שככה היא מגיבה ומצטערת שהיא לא יודעת להגיב אחרת) בעלי אומר שאני מגזימה והיא ילדה וככה מגיבים ילדים וזה יעבור, אני יותר דואגת ניסתי לדבר איתה ולהסביר לה שהיא פוגעת רק בעצמה בסופו של דבר אני אסביר את עצמי ואתן לדוגמא מקרה שקרה היום,אני יושבת בסלון ופתאום אני שומעת צעקות בכי הסטרי ידעתי ישר שזאת היא ובטח על שטות , הלכתי בעקבות הצעקות ואני רואה את בעלי עומד והבן שלי בן שנתיים מחזיק כפכף אחד שלה והיא צועקת ובוכה ומסתתרת כאילו מה, למה היא לא יודעת להתמודד אני אמרתי לה כבר כמה פעמים שתתמודד , תעזור לי להבין למה על כול דבר התגובות אצלה קיצוניות ואיך אפשר לשנות זאת

שלום עדי, אם תקראי שוב את הדברים שכתבת, אולי תוכלי למצוא בהם גם את התשובה לשאלתך. את צודקת כשאת אומרת שהתגובות של בתך למצבי אכזבה ותסכול הן קיצוניות ולא מעידות על התמודדות טובה, ואת צודקת גם כשאת מבינה שצריך לשנות זאת. הבת שלך למדה שהתנהגותה המקצינה יוצרת אפקט חזק מאד עלייך: את מזועזעת, לבך יוצא אליה, ואת מרחמת עליה ומצטערת בשבילה. אם היית יושבת מולי בהתייעצות פנים אל פנים, הייתי מנסה לברר איתך למה. אני מניחה שיש סיבה לכך שצעקות ובכי גורמים לך זעזוע, ואני מזמינה אותך לחשוב ולנסות לרדת לשורש העניין. בכל מקרה, מול ילדתך, מוטב להישאר רגועה ושקטה, ולסייע לה בנוכחותך היציבה להכיל את התסכול. אם לקחו לה כפכף (או צעצוע, או כל דבר אחר), והיא מתחילה לבכות או לצרוח, תוכלי להגיב בשקט ולומר משהו כמו "אני מבינה שאת כועסת, אבל נשמח אם תוכלי להפסיק לצעוק. אם את רוצה להמשיך לבכות, את יכולה ללכת לחדר שלך, ולחזור אחרי שתרגעי". זוהי אמירה שמצד אחד מכירה ברגשותיה, ומצד שני אינה מעודדת את הצרחות ההיסטריות. כאשר אנחנו מזועזעים או מרחמים יש לנו נטייה לפצות ילד על 'סבלו', להקל עליו, לעטוף אותו, וכו'. התנהגויות כאלה יכולות להוות תגמול או פרס על התקף הזעם, ובכך מחזקות אותו ומגבירות את הסיכוי להישנותו. אני ממליצה לך לקרוא קצת בפורום שלנו, וללמוד עוד על דרכים להרגעת התקפי זעם אצל ילדים קטנים. בהצלחה ליאת

נכון את צודקת אני לא סתם לוקחת את זה קשה כי לי יש או יותר נכון הייתה בעיה כזאת כול דבר לקחתי ללב היתי ייצור חלש להגעיל לא יודעת להתמודד עם מצבים לא קבלתי דברים והכול היה מלווה אצלי במתח כעס ובכי ברמות הכי גבוהות ,פגעתי בעצמי בבריאות ביופי שלי הפגיעות, הרגישות שלי (חוסר פרנסה ,לגור עם חמות ואחר כך לידה, קשרי זוגיות עם בעלי ועוד)הייתה מזעזעת והתגובות שלי היו קיצוניות חלשות להפליא כן היום ,אני בת 34 פשוט הבנתי שאני מתעללת בעצמי לא שהבנתי את זה לפנכן אבל כנראה שהגיע הזמן שאלמד ל"צפצץ",לזרום וכן לחיות עם עצמי בשלום ולא לפי פיות של אחרים, אז שאני רואה את בתי ככה זה עושה לי כזאת צביטה בלב שמא היא תהיה כמוני. אני רוצה רק להבין פשוט כל פעם שהיא תגיע למצב כזה אני צריכה להגיב כמו שרשמת לי וזה יעבור?או שמא תתני לי עוד טיפים שבאמת אוכל לעזור לה שבסופו של דבר היא תבין כשתגדל איך להתמודד נכון , אולי יש ספר טוב?

היי, יש לי אחות בת 10 וחצי, בתקופה האחרונה היא החלה להתלונן המון על כאבי בטן, גרון ופעמים אחדות טוענת כי קשה לה לנשום, בנוסף לתלונות על כאבים באברים בגוף, הבחנו כי היא החלה למצוץ את החולצות ולירוק הרבה יחד עם זאת נילווה עניין שטיפת הידים המרובה.היא מתנהגת בצורה היסטרית אם היא מקבלת מכה כלשהי או שנכנס לה קוץ לגוף. אני רוצה לציין שאמא שלי היא אם חד הורית. חשוב לי לשמוע את דעתכם בעניין. תודה ויום טוב

שלום נטלי, תלונות סומטיות (גופניות) בהחלט יכולות להיות ביטוי לחרדה ודיכאון אצל ילדים, אך עלינו לשלול - לפני הכל - מקור פיזיולוגי לכאבים. רק אחרי שיראה אותה רופא ילדים ויאשר שמבחינתו היא בריאה, אפשר יהיה להתייחס לתלונות שלה כמשקפות מצוקה פסיכולוגית. שטיפת ידיים מרובה יכולה להיות חלק מניסיון כפייתי לשלוט בחרדה. מן התיאור שלך עולה, באמת, חרדה גבוהה סביב הגוף ושלמותו, וכדאי לפנות לפסיכולוג ילדים לצורך הערכה וטיפול. עד אז, מומלץ להגיב בשקט ובענייניות בכל פעם שהיא נחבלת או נפצעת, ולהימנע מלהיכנס יחד איתה לתגובה ההיסטרית. חג שמח והרבה בריאות ליאת

שלום רב! אני מחפשת פסיכולוג קליני התנהגותי לילד בן 10 באיזור המרכז (ת"א, ר"ג, פ"ת). תודה וחג שבועות שמח!

שלום סיגל, שלחתי לך המלצה למייל האישי. בהצלחה ליאת

היי שמי מיכל אמא לילד בן 7.5 גרושה מזה חמש שנים האב של הילד לא ראה אותו מזה 2.5 שנים הוא עסוק בלרחם על עצמו גם בעבר שהיו מפגשים לא תמיד היה מגיע , בתקופה האחרונה הילד היה בבית חולים עקב ניתוח הוא אפילו לא טרח להגיע ולא התקשר כיום בית המשפט מינה עובדת סוציאלית כי האב רוצה לראותו הילד לא מעוניין ניסיתי להסביר לה והיא לא מוכנה לקבל זאת ,גם הילד ציין בפניה מה קרה הוא נזכר בי ? אני לא רוצה אציין רק שהילד נפגע ממנו מס' רב של פעמים המפגש אמור להיות ביום ב' 1.6 הילד לא מפסיק להגיד שהוא לא רוצה ,האם עלי לכבד את רצון הילד? אני לא רוצה לגרום נזק לילד לתשובת המהירה אודה מיכל

שלום מיכל, מאחר ואיני מכירה את הסיפור שלכם לעומק, לא אוכל לנקוט דעה לכאן או לכאן. אוכל לומר לך באופן כללי, שילדי גירושין סובלים יותר כאשר הם בנתק מההורה שעזב את הבית. לפעמים, גם כשהם מביעים התנגדות אמיתית למפגש, עדיף לעזור להם להתגבר על הקושי ולהרוויח את ההורה מחדש. מאחר ויש עובדת סוציאלית בתמונה, אני מציעה לך לשתף פעולה עמה ולסמוך על שיקול דעתה. אני משוכנעת שהיא לא תאפשר שום דבר שעלול להזיק לילד שלך. בהצלחה ליאת

ילדתי בת ה-7 מאוד מעוניינת שיהיו לה חברות, היא מאוד משתדלת למצוא חן בעני בנות הכתה אך כנראה שהן לא כל כך רוצות והקשרים שהיא מצליחה לרכוש הם מאוד קצרים. אני מרגישה שזה מעציב אותה ומפריע לה כי היא לא רוצה להיות לבד רוב הזמן. איך אני יכולה לעזור לה? או ליעץ לה?

שלום דנה, כדי לדעת האם מדובר בבעיה ממשית או בקשיים בני-חלוף, חשוב להסתכל על הדברים בפרספקטיבה, ולבחון - * האם בגן היו לה חברים? האם הוזמנה להתארח בבתי חברות? * האם באים אליה חברים הביתה כשהיא מזמינה אותם? * האם הקשרים שנגמרים מסתיימים ב'פיצוץ' או בהתרחקות הדרגתית? * האם האינטראקציות שלה עם ילדים הן קונפליקטואליות בדר"כ? * האם גם המורה שלה סבורה שאין לה חברות? * האם את מזהה דפוס התנהגות בעייתי שמסבך אותה בצרות? אם מדובר במשהו עקבי שמשרטט מגמה, כדאי לנסות להבין מה מוקד הקושי, ולחשוב על פתרונות בהתאם. אם תשתפי אותי בחלק מהתשובות לשאלות הללו, אוכל לחשוב יחד איתך כיצד אפשר לעזור. לילה טוב ליאת

בני לא מוכן לאכול מזונות רבים, כשמקרבים אליו מתחיל לבכות ולהקיא, זה נמשך כבר שנים! אוכל כיום בעיקר פחמימות ושומנים וזה מתחיל להיות ניכר עליו. לא נוגע בירקות פרט למלפפון. מאוד מתסכל אותנו ומדאיג בריאותית.

שלום מאיה, סרבנות אכילה אצל ילדים היא בעיה די נפוצה, ויכולות להיות לה סיבות שונות. מאחר ואת מציינת שזה נמשך כבר שנים, אני ממליצה על בירור מקיף, אצל רופא הילדים או במסגרת מרפאה התפתחותית או מרפאה להפרעות אכילה בילדים. בררנות קיצונית כמו שאת מתארת, בעיקר כשהיא מלווה בהקאות, יכולה להיות תוצאה של בעיות בבליעה (קושי באינטגרציה חושית במערכת הבליעה או הנשימה) בהווה או בעבר, של טראומה מוקדמת כתוצאה מכאב או חנק במהלך בליעת מזון, כחלק ממאבק כוחות מתמשך סביב ההאכלה, ועוד. הטיפול בהפרעות אכילה של הילדות ייעשה בדר"כ בידי מספר אנשי מקצוע, והוא נגזר מאופי הבעיה. לפעמים יספיק פסיכולוג ילדים, ולעיתים יהיו מעורבים גם מרפאה בעיסוק, תזונאית ורופא ילדים. אני ממליצה לך מאד לפנות לקבל עזרה, ואני חושבת שאפשר להתחיל מהתייעצות עם רופא הילדים שלכם. בהצלחה ובתיאבון ליאת

תודה על התגובה

לפני כ- 8 חודשים נישאתי לבעלי שהיה גרוש + ילדה בת 8. ( כיום היא בת 9) אציין שהתחתנתי רווקה, מלומדת, ניראת טוב ולא הייתה כל סיבה שבעולם שאצא דווקא עם גרוש+, אבל כך כיוונו מלמעלה... האהבה שגשגה ויצאה חתונה ב"ה. בתחילה, הילדה התרגשה מאוד, וחפצה בקירבתי, בהיכרות עמי, והתנהגה למופת. כיום, הנני מרגישה שכבר מס' שבועות לא מבוטל, הילדה החלה להרשות לעצמה להגיב בעזות, להתחצף, לא להתייחס לבקשות שאני מבקשת ממנה כמו ( לסדר את החדר אחרי שסיימה לשחק, לצחצח שיניים, לאכול רק במטבח ו/או בפינת אוכל ולא להסתובב עם אוכל בכל חדרי הבית, לאכול עם סכין ומזלג וכיוצ"ב... בקיצור בקשות של הקניית הרגלים, שמשום מה לא ברור לי מדוע עד גיל 9 אינם קיימים ו/או לא ברור כי יש להשתמש בהם....) אני מרגישה שאני רק נותנת ונותנת, חום אהבה, יחס אכפתיות, קונה לה בגדים, נעליים, מצרכי מזון שהיא אוהבת, מכינה לה לאכול, מקבלת אותה בביתי, עם חברות, ללינה... בקיצור לא מחסירה ממנה כלום....והכל בנוסף למזונות כל חודש בחודשו ובמועדו. אבל מהילדה - אין יחס שווה.. כאילו היא לא חייבת לי כלום, שאני לא קיימת, ושאם אני כן קיימת אז רק לנוחיות שלה.. ומתי שהיא צריכה אותי. החלטתי לעשות להתנהגויות שלה כלפיי סוף - אני כבר לא קונה כלום וכיוצ"ב, לא שואלת לשלומה, ולא מראה כל יחס אכפתי כלפיה. בעלי.. עצוב שכך נהיה, ואני והוא רבים בגלל ההתנהגויות שלה כלפיי המון, הוא מגונן עליה והוא שהיא ילדה טובה, ומחונכת, ויש לה בעיות כמו לכל הילדים, ורק כשיהיו לי ילדים אדע מה זה.... וטוען שאני שוגה, והילדה כן אוהבת אותי , כן מכבדת, כן מעריכה וכן וכן וכן.... ושזו התנהגות של ילדים ואני צריכה ללמוד דרכי התנהגות איתה... ( וזה הכי מעצבן לשמוע- בהתחשב שיש לי תואר ראשון בחינוך לגיל הרך... הייתי גננת 3 שנים בגן חובה... ואני עו"ד היום שעובדת מול קהל לקוחות... ומכירה את כל מצבי הרוח הקיימים...) האם כך הוא העניין? האם זה נכון שכך הילדה מתנהגת? יש משהו שאני צריכה לשפר? שצריך לדבר עם הילדה? אני אבודה... אני פשוט מרגישנ ש"לא בא לי עליה יותר", "ושלא תבוא אליי הבייתה". מה לעשות? בבקשה עזרה וייעוץ....

שלום רב, כשנכנסים למערכת יחסים מסוג "פרק ב'", יש להביא בחשבון התמודדויות מן הסוג שאת מתארת, כמעט כמובן מאליו. את מספרת על השקעה רבה שלך בילדה, על אירוח מכל הלב, על בילוי משותף וקניות בגדים ונעליים - תוך שאת מצפה, בתמורה, שתתנהג בהתאם לציפיות שלך, בנימוס, תוך הכרת תודה, כבוד ואהבה. כאן, עלי להודות, אני מסכימה עם בעלך, וחושבת שאם היו לך ילדים, היית ודאי יודעת שרוב הזמן הם אינם מתנהגים "למופת". הם אינם נוטים מטבעם לגלות הערכה בוגרת על מה שנותנים להם הוריהם, ורואים את הדברים במידה רבה כמובנים מאליהם. ילדים, בעיקר בגיל צעיר, מבלגנים את החדר, לא מתים על מקלחות וצחצוח שיניים, מעדיפים לאכול בסלון מול הטלוויזיה, ולא ממש מקפידים על נימוסי שולחן. אין בכל אלה כדי להפוך אותם לבעייתיים או חסרי תקנה. בסופו של דבר, כולם מגיעים לבגרותם כשהם יודעים להשתמש בסכין ומזלג... הילדה הקטנה הזו חוותה לא מזמן גירושין כואבים של הוריה, וחייה עברו טלטלה עזה. אביה יצא מהבית, ועבר להתגורר עם בחורה צעירה נאה ומלומדת, שתפסה את מקומה של אמה, ובמידה מסויימת (זכרי שמדובר בילדה צעירה מאד וביכולת הבנה תואמת לגילה) גם את מקומה שלה. כאשת חינוך בעבר, ודאי תוכלי להבין את הרכושנות שלה כלפי אביה, את העוינות כלפי כל מי שמאיים על מקומה, ואת הקושי לבטוח ולתת אמון במבוגרים בכלל, ובמי ש'נכנסת בין הוריה' בפרט. אני מבינה היטב גם את העלבון שלך, ואפילו את תחושת אי-הצדק שאת חשה מול ההגנה הגורפת שהיא מקבלת מאביה. ובכל זאת, הניסיון לאלץ אותו לבחור ביניכן, יגרום לכולכם - ללא יוצא מן הכלל - להפסיד. אם בעלך יקר לך, המשיכי לטפח את ילדתו, להשקיע בה ללא תנאים ולהרוויח את אמונה ואהבתה בדרך הארוכה והקשה. ההתנהגות המתחשבנת שלך כרגע מחזקת אצלה את האמונה שאי אפשר לסמוך עליך, כי לא עמדת במבחנים שלה. כבעלת הבית, תוכלי לדרוש ממנה להתנהג בביתך בצורה שתכבד אותך ואת ביתך, כלומר - לאכול רק במטבח או בפינת האוכל, לסדר אחריה את מה שפיזרה, ולשמור על כללים בסיסיים של התנהלות מוסכמת. מלבד זאת, השאירי את מלאכת החינוך להוריה, והשתדלי לא לבקר אותם ואותה. היי חכמה ולא צודקת, וכך תוכלי להרוויח את אהדתה ואת אהבתו ומסירותו של בעלך. יש כאן הרבה מה להפסיד, ואם את מרגישה שהתהליך ממשיך להסלים, פנו להדרכה הורית קצרה. בהצלחה ליאת

חשבתי שיהיה מעניין לשמוע מהורים שהתנסו בחוויות דומות של פרק ב', שיוכלו לתרום מניסיונם ולשתף בקשיים. לפעמים צרת רבים אכן מנחמת קצת, ותורמת... אתם מוזמנים. :-)

יש לי ילדה בת 8. ילדה רגילה, עליזה, חכמה, מנהלת חיים כמו של כל ילדה נורמלית בגילה. בית טוב, לא חסר לה דבר. בריאה . אבל מבחינה פיזית בלבד, יש לה מחלה שנקראת ALOPECIA AREATA שגורמת לנשירת שיער בכל הגוף – וראש. עברה טיפולים של סטרואידים – סולמדרול פולס טרפי = 3 ימים כל חודש. עבר מאז הטיפול האחרון 3 חודשים, ואנחנו לא ממשיכים, צמח לה השיער בראש. הילדה ציינה בפני כמה פעמים, אבל זה לא קורא ביום יום, זה קורא אחת לחודש אולי, שהיא מרגישה עצובה, אבל היא יודעת שהיא לא, ואין לה סיבה להיות... בדיוק במילים האלו. אני לא יודעת אם זה קשור לסטרואידים או לא, בזמן שהיא קיבלה טיפול במשך שנה וחצי, אז חשבתי לעצמי שזה בגלל הסטרואידים, ושזה בסדר, שינויי מצב רוח. אבל עכשיו עברו 3 חודשים מאז – והיא באה אתמול בפני ושוב אמרה לי את זה. מה זה יכול להיות? חשוב לציין, שהיא לא בדיכאון, היא לא עצובה, היא מלאת מרץ, יש לה חברות, היא טובה בלימודים... אוהבת את הבית והמשפחה... אני לא רואה על שום דבר שיכול להעיד שמשהו לא בסדר ויכול לתת לה להרגיש עצובה כמו שהיא אומרת... ומה שמבלבל זה שהיא אומרת לי שהיא לא באמת עצובה, והיא לא יודעת אבל למה היא מרגישה ככה, מה עושים???? האם זה יכול להיות שהסטרואידים עדין משפיעים אליה, למיטב הבנתי מהרופא המטפל, לא. האם ללכת לפסיכולוג? האם פשוט להשאיר את זה ככה ולא לדאוג? האם זה נורמלי?

שלום דיאנה, לגבי השפעתן האפשרית של התרופות שמקבלת בתך - הרופא הוא הכתובת. מן התיאור שלך עולה כי ילדתך מתפקדת היטב מהבחינה הפסיכולוגית, וחלק מבריאות נפשית קשור לחוויה מלאה ועשירה של כל קשת הרגשות. עצב, ממש כמו רגשות 'לא נעימים' אחרים (קנאה, שנאה, תסכול, אכזבה, חרדה, פחד, אשמה, חרטה, ועוד) הוא חלק מהרפרטואר הרגשי הנורמלי של האדם הבריא, וכשהוא מופיע במינונים נמוכים כמו אצל בתך, הוא אינו פתולוגי. דיכאון הדורש התייחסות, בניגוד לעצב חולף, הוא מצב מתמשך, הכרוך בתחושות של ייאוש, חוסר תקווה, קושי ליהנות מדברים, התכנסות,הפרעות בתיאבון ובשינה, קשיי ריכוז, ועוד. מאחר ולא זה המצב, איני רואה סיבה להפנות אותה לפסיכולוג. כשהיא פונה אליך ואומרת שהיא עצובה, תוכלי לנסות ולברר מדוע, ואם היא אומרת שאינה מבינה למה, תוכלי לומר מתוך אמפתיה והשתתפות ש"יש ימים כאלה לכולנו, וזה בסדר, וזה חולף". הזכירי לה שאחרי יום רע מגיעים כמעט תמיד ימים טובים ומהנים, וזה מה שעושה את החיים שלנו מעניינים ועשירים. מאחלת לכולכם הרבה בריאות וימים טובים. ליאת