פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום , ההיתי מעוניין לדעת בבקשה, האם העובדה שילדים קטנים אוהבים ממתקים(מאכלים ממותקים בכלל) יותר ממבוגרים, וסולדים ממשקאות חריפים ומרים ,בשונה ממבוגרים שזה בדר"כ הפוך, קשור לכך, שכמו שאדם שקשה לו והוא מרגיש "בדיכאון" אז הוא שומע שירי דיכאון ועצב ,או במקרה יותר גרוע פוצע את עצמו כדי להרגיש את הכאב הפנימי ,שמישהו שר/צועק את הכאב שלו ,מה שלא קיים בדר"כ אצל ילדים שלא מגיעים עדין לרמת קושי רגשי כזה ? זה קשור ? או שאין שום קשר בין הדברים ... אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי . תודה רבה

שלום יותם, אני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף מה אתה שואל בעצם. אם אתה מכוון לכך שלילדים קל יותר 'לסלק' את העצב בהשוואה למבוגרים (שמשתכשכים בו), אני לא סבורה כך. אני חושבת שילד עם מצוקה נפשית חסר אולי את היכולת לתמלל אותה, אך החוויה הסובייקטיבית לא שונה, מהותית, מזו של המבוגר. אשמח אם תוכל להבהיר מעט יותר את שאלתך. בשמחות ליאת

בחודשים האחרונים בני בן ה-8 קצר רוח, מציק בצורה בלתי נסבלת בעיקר לאחיו בן ה-5 (כולל פיסית). השהות במחיצתו, כרוכה לצערי הרב באיומים ועונשים כי פשוט אין ברירה. יש לציין כי לאחרונה נוסף תינוק למשפחה וכי אנו עומדים לפני נסיעה גדולה. ברור לי כי ארועים אלו קשורים אך אני אובדת עצות.

שלום רונית, בנך בן השמונה, הוא אמנם הגדול והבוגר בילדייך, אך הוא עדיין ילד קטן המגיב למצבי דחק בדרך שמבחינתו מביאה אתכם אליו הכי מהר שאפשר. אם השינוי בהתנהגותו הוא חריף ודרסטי יחסית, הסיכוי שמדובר במצב תגובתי עולה. אם, לעומת זאת, מדובר בהתנהגות יציבה לאורך זמן, סביר יותר שמדובר בקושי שלכם לעמוד מול התנהגויות מקצינות באופן יעיל. לגופו של עניין, כאשר האינטראקציות שלנו עם הילדים הופכות למאבק כוח, מוטב לעצור, לבחון מה קורה, ולנסות לחפש דרך חדשה, יעילה יותר. מאחר ואתם עומדים לפני נסיעה גדולה, ואפשר להניח שזה יוצר תחושת עומס ודאגה אצלכם ואצלו, אולי מוטב להגיע להדרכת הורים קצרה וממוקדת, שתקצר עבורכם את התהליך, ותתן כלים מעשיים להתערבות נכונה. במקביל, אני מזמינה אותך לדפדף קצת בפורום שלנו, ולקרוא הצעות בנושא הצבת גבול והתמודדות עם מריבות בין אחים. בהצלחה ליאת

שלום, אני אם לשלושה ילדים: 10, 5 ושנתיים וחצי. בתי בת החמש אינה מוכנה לפגוש חברים אחר הצהריים בכלל. הכוונה היא לא רק לארח ולהתארח, אלא אף פגישה בשטח ציבורי כמו בריכה או גן שעשועים. עליי לציין שהיא מעולם לא היתה מאד חברותית, אבל המצב החמיר מאוד בשנה האחרונה. הגננת מציינת שבגן היא מאוד חברותית ואהובה כך שאני לא מצליחה להבין את הבעיה. לאחרונה זה מתחיל כבר מאד להפריע לי שכן בת השנתיים וחצי התחילה לארח ולהתארח. כאשר אני מלווה את הקטנה לחבר אז כמובן שבת ה- 5 מצטרפת והיא משתעממת במהירות (שכן רמת המשחק כמובן לא מותאמת לגילה) ואז מפתה את הקטנה לשחק איתה. במצב שנוצר, גם הקטנה כבר לא משחקת עם חבריה. כאשר אנו מזמינים, המצב קצת יותר טוב, אבל עדיין היא כל הזמן מושכת את אחותה הקטנה לשחק איתה. מה לעשות? תודה רבה רבה :-)

שלום דנית, אני מפנה אותך לתשובה שנתתי כאן בפורום, בתאריך 27.1 (דף מס' 1 או 2) לשאלה שכותרתה "לא רוצה ללכת לחברות". אם תחושי שלא קיבלת מענה, את מוזמנת לשאול עוד. בהצלחה ליאת

בתי בת השנתיים ותשעה חודשים התחילה לאחרונה למצוץ אצבע. קצת רקע ואז לשאלה... כתינוקת בתי לא הסכימה למצוץ מוצץ (בהתחלה ניסיתי להרגיל אותה אך ללא הצלחה). הבת שלי התחילה ללכת למעון בגיל שנה וארבע (עד אז הייתה איתי בבית), שם לא ניתקלתי ברצון שלה למוצץ (למרות שהיו לא מעט ואפילו רוב הילדים במעון עם מוצץ). בתי הייתה בין ה"גדולים" שבשכבת הגיל הנ"ל. השנה החלטתי להעלות ("להקפיץ") את הבת שלי לשבכת הגיל של הבוגרים (שתהיה בין הקטנים בשכבה). לבת שלי יש יכולת הסתגלות למצבים חדשים בצורה יוצאת דופן, היא השתלבה בקלות ובכיף. בנוסף, הבת שלי מאוד חכמה ובוגרת. היא מאוד נהנת ללכת לגן. בתחילת השנה הגננות אמרו לי שבתי מבקשת מוצץ לעיתים, אבל לא חשבתי שנכון להתחיל בגיל הזה לתת מוצץ, והשתדלנו להתעלם מהבקשה. בסוגריים אני כותבת, חוץ מהבת שלי שרק לאחרונה התחילה למצוץ אצבע יש עוד שלוש בנות שמוצצות אצבע (וכמה ילדים עדיין עם מוצץ). לפני ארבעה וחצי חודשים ילדתי בת שניה. בתי הבכורה קיבלה ועדיין מקבלת את התינוקת בצורה מקסימה! אני כן אומר שבתחילה היו כמה קטעים שפירשנו בתור קנאה (דבר שראינו כטבעי ובסדר) אבל הם חלפו לאחר תקופה מאוד קצרה. אני ובעלי מאוד משתדלים לתת לבת הבכורה זמן איכות לבד, תשומת לב כמו תמיד, המון אהבה והבנה. הקטנה היא תינוקת מאוד נוחה מה שמאפשר לתת זמן איכות שווה לשתיים. ועכשיו לבעיה... בתי מזמינה ומוזמנת לחברים הביתה. שבוע שעבר הזמנו חברה אלינו הביתה. החברה הזו מוצצת אצבע. ובאותו שבוע בתי הוזמנה לבית של חברה אחרת, גם היא מוצצת אצבע. מאז שבוע שעבר בתי התחילה למצוץ אצבע! בעבר היא מצצה לעיתים רחוקות (נראה לנו כמעין משחק והתעלמנו), אבל עכשיו זה בתדירות רבה יותר. בבית זה קורה פה ושם בעיקר כאשר נרגעת (לפני שינה, לפעמים בזמן שקוראים לה סיפור).בעלי ואני מנסים לא לעשות מזה עניין. בהתחלה אמרנו לה שאפשר למצוץ אצבע אבל בפרטיות, וכאשר היא המשיכה למצוץ ברחבי הבית החלטנו להתעלם ולא לעשות עניין בתקווה שזה יחלוף. בגן זה סיפור אחר, הגננת אמרה לי שהיא מוצצת בזמן משחק (מעדיפה לשבת ולמצוץ אצבע מאשר לשחק, היא אומרת שמציצת האצבע לעיתים קרובות (ואכן הגעתי לגן וראיתי את הבת שלי יושבת ומצוצת אצבע ולא משחקת במשחק שהוצע לה). עניין האצבע לא ממש מפריע לי כל עוד זה לא מונע ממנה לעשות דברים אחרים, וכל עוד זה לא מפריע להתנהלות הרגילה שלה. השאלה עכשיו, מה עושים? האם להמשיך להתעלם בתקווה שיחלוף? די ברור לי שמציצת האצבע זה חיקוי של החברות., האם לא להפגיש בין החברות מהן "למדה" למצוץ אצבע במסגרת מפגשים בבית? (הערה: בדרך כלל, בזמן משחק, בתי לאו דווקא בין המחקות. לפעמים היא מובילה וקובעת ולפעמים מחקה). תודה רבה!

שלום רביב, יתכן שמציצת האצבע היא חיקוי, ויתכן שהצורך (כפי שנרמז מדברייך) היה שם קודם בעוצמות אלה ואחרות, וקיבל לגיטימציה מהמודלים שראתה. כך או כך, בגיל הרך המציצה עדיין מנחמת ומרגיעה, יש לה חשיבות עבור בתך, ולכן הייתי מניחה לה. אם, כמו שאת חושבת, מדובר בחיקוי חברתי ולא בצורך ממשי, המציצה תיפסק מאליה תוך זמן קצר. אם לעומת זאת מציצת האצבע באה ממנה, היא תישאר כל עוד היא ממלאה את תפקידה, ותיעלם כשיפחת הצורך. לגמילה יזומה על ידכם אפשר לחכות עוד שנה-שנה וחצי. אני מציעה לך לא לדחוק בה להיות גדולה מהר מדי, ולנסות להתאים ולהתכ??וונ?ן לקצב הטבעי שלה. בוודאי שאין להפרידה מחברותיה הטובות רק בגלל שהן מוצצות אצבע. בברכה ליאת

תודה על התגובה... דעתי לא נחה עדיין:) כפי שציינתי יש לי תינוקת בת מישה חודשים ולעיתים רחוקות התינוקת מסכימה לקחת מוצץ, אך בתי מוצאת את המוצצים בבית ולא מוכנה להפרד מהם. אנחנו לא לוקחים את המוצץ ממנה אלא מחכים לזמן שהיא לא שמה לב/נרדמת וכו' ואז מעלימים את המוצץ. בטוח שיש לה צורך כרגע במציצה, אבל מה זה אומר? למה עד לפני כחודש היא לא הייתה זקוקה לזה ופתאום עכשיו כן? האם לתת לה את המוצץ וזה ימנע ממנה את הצורך באצבע? מה עדיף? ושאלה אחרונה...אתמול ראיתי מין פצעים קטנים בבסיס הבוהן - איפה שהיא שמה שיניים בזמן המציצה -ובעקבות זאת דיברתי איתה על הפסקת מציצת האצבע לקראת יומולדת ה-3 שלה. שאלתי אותה מה היא רוצה ליומולדת והיא אמרה בלונים אז אמרתי לה מציון שאני אקנה לה המון בלונים של גדלים אבל רק אם תפסיק למצוץ אצבע (הרגשתי ממש רע אם זה, אבל חשבתי אולי זה יכול להיות דרך להפסיק עם האצבע)הרגשתי רע כי אולי אני מונעת ממנה צורך הכרחי מבחינתה ושאולי אני גורמת לה איזשהו עוול?! אז לכן היום כשהיא מצצה אצבע התעלמתי מזה וכשהיא אמרה שהיא רוצה בלונים ליומולדת אמרתי לה שבסדר!! אשמח לתגובה ותובנות! תודה

שלום. בני ילד רגיש ביותר. במיוחד יש לו רגישות חברתית והרבה פעמים הוא מעדיף להעצים את חבריו מאשר את עצמו. הוא מעיד על עצמו כחלש מאחרים, הוא אומר שילדים בכיתתו (כיתה א') מציקים ומתנהגים לא יפה כלפיו והוא לא מבין את זה. הוא עצמו חבר אמיתי. אף פעם לא רב, לא מציק, לא מקלל ומשחק מאוד מאוד יפה עם כל אחד מחבריו. הוא תמיד ייגן על חבריו ויגיד עליהם דברים טובים, אפילו אם הן התנהגו גרוע. חבריו אוהבים אותו אך עדיין, כמו רוב הילדים, הם מציקים. הבעיה היא שלבני קשה עם זה והוא לא יודע איך להתמודד עם זה. ניסינו להסביר לו שהוא מתנהג בסדר גמור ושהם אלו שלא מתנהגים יפה ולכן הוא צריך להתנהג כלפיהם בדיוק אותו הדבר. אבל זה לא עוזר. בני לא עושה דברים רעים לאף אחד! אם זה היה אדם בוגר, אז לא כל כך נורא, אך הוא ילד ויש לי חשש שככל שהוא גדל הוא ייפגע יותר ויותר מילדים בני גילו. מה אפשר לעשות? כל ההסברים בנושא לא עזרו.. אנא יעצו לי!

שלום רב, הילד שלכם גדל והתחנך ללא דופי, וכדאי מאד לא לקלקל את זה. כהורים, אנחנו מבולבלים - רוצים לחנך את ילדינו לנימוס, התחשבות, וויתור וסובלנות, ואז - מול מה שהוא פוגש בחוץ, עולים בנו הרהורי חטא. כתבת: "ניסינו להסביר לו שהוא מתנהג בסדר גמור ושהם אלו שלא מתנהגים יפה ולכן הוא צריך להתנהג כלפיהם בדיוק אותו הדבר". יש כאן, כמובן, מסר מבלבל ביותר. אתה בסדר גמור. הם לא. אז תהיה כמוהם. אני יודעת ומבינה היטב מניין צצה הדילמה, ובכל זאת, ממליצה לכם להמשיך לחזק את בנכם, להתפעל מטוב לבו, מהיותו חבר טוב. עודדו אותו להתחבר עם ילדים מסוגו ולהתרחק מכל מה שמדיף כוחנות ואלימות. במקביל, רצוי לשוחח עם הילד על זכויותיו, על חובתו לשמור על עצמו ולעמוד על שלו כאשר הוא צודק. גם בבית, רצוי לעודד התנהגויות אסרטיביות, לאפשר ולעודד ביטויי כעס טבעיים כאשר הם מופיעים,ולא לתגמל התנהגויות של ריצוי. אני מכוונת להבחנה הברורה שבין תקיפות ואסרטיביות בריאה לבין כוחנות ואלימות פוגענית. בהצלחה ליאת

תודה ליאת. קראתי את התגובה שלך ואני מסכימה עם מה שכתבת. מה שכן, אני עדיין לא יודעת מה להגיב כשהוא מספר לי שחבר טוב הציק לו או שחבר טוב כעס עליו. האם להגיד לו לכעוס על החבר בחזרה? האם להגיד לו להתרחק מהחבר? לפי מה שהוא מספר ולפי ההיכרות שלנו עם החברים שלו, הם כולם מציקים וכועסים. ועוד משהו, מה שכתבת לגבי המסר המבלבל הוא נכון, אבל לעניות דעתי מה שמשתמע מכך הוא שבני הוא היוצא דופן ולכן, כמה אבסורד שזה נשמע, אולי הוא צריך לשנות את התנהגותו ולהיות "רע יותר". אני כמובן מקצינה את הענינים אבל כמו שאומרים "ברומא נהג כרומאי" אז כנראה שגם בני אמור להתנהג כמו שאר חבריו ולא להיות ילד כך כך טוב. אני יותר ויותר משתכנעת שזה העניין. מה את חושבת?

שלום, מקווה שזה בסדר לנצל את הבמה ולהזמין לכנס בנושא מוח ולקויות למידה.. אם זה לא המקום, ליאת, אני מתנצלת.. ובכל מקרה, דרישת שלום חמה ממני (;-) מצורף לינק לתכנייה והזמנה, לילך http://www.edu.haifa.ac.il/learning-dis/events.php

היי לילך, תודה על ההזמנה. שמחה, כמו תמיד, בביקורים שלך. ד"ש לחבר'ה :-)) ליאת

יש לי ילד בן 11 (אמצעי) שלא מפסיק לבכות מכל דבר- הוא מאוד חכם ותלמיד מצליח אך מבחינה חברתית סובל מאוד- יש לו פתיל קצר הוא נעלב מכל דבר קטן גם בבית וגם בבית הספר . נראה שהוא תמיד בטוח שדופקים אותו ולמרות כל הניסיונות להוכיח לו אחרת זה לא ניקלט. כשהיה בן 8 היה בטיפול פסיכולוגי מיכיוון שהתסכול הופנה לאלימות פיזית אך היום כל התיסכול מופנה לבכי.(יש לא באופן קבוע על כל החולצות שתי כתמים מניגוב העיניים.) המצב מאוד מרגיז אותנו מה שגורם לריבים בלתי פוסקים על התנהגותו המבישה מבחינתנו. האם רק טיפול פסיכולוגי נוסף ישרת את המצב?

שלום גיא, הילד שלכם עדיין מתקשה להתמודד עם תסכולים, הפסדים וכישלונות, וכמו שכבר הזכרתי כאן בפורום לא פעם, ההורים הם הסוכנים העיקריים או המאמנים, עליהם מוטלת המלאכה לסייע לילד ללמוד לדחות סיפוקים, להתאפק, להתמודד עם אכזבה והתנגשות של רצונות. בכי הוא דרך התמודדות, בעיקר אצל מי שלמד שבאמצעות הבכי משיגים תגמולים ורווחים. גם אם אתם מתרגזים ומתביישים בבכי שלו - ואולי דווקא בגלל זה - יש סיכוי שאתם מתופעלים בגינו, ומגיבים לו (לבכי). לכן, אולי אין צורך בטיפול פסיכולוגי, אלא בהדרכת הורים, שתסייע לכם לאתר את ה'מוקשים' ולפרק אותם מבלי שיותירו נזקים. בהצלחה ליאת

תודה רבה על התשובה המהירה, איפה ניתן למצוא מטפל מתאים להדרכת הורים שיעזור לנו להתמודד תודה מראש גיא

שלום, בני כמעט בן 15 ומזה כשנתיים אין לא חברים שאיתם הוא נפגש או מדבר בשעות אחה"צ .לפני כשלוש שנים עברנו עיר ולפני כשש שנים התגרשתי.התייעצתי עם המחנך ועם היועצת ולטענתם בשעות ההפסקה בבי"ס רואים אותו כן מסתובב תמיד עם ילדים .הוא ספורטאי ולכן מתעמל כ3 פעמים בשבוע אך אני רואה שאם כל המטלות יש לו המון זמן פנוי.את זמנו הוא מעדיף לבלות עם אחיו הצעיר ממנו ב4 שנים או עם המחשב.הוא אינו מראה שופ מוטיבציה או רצון לבלות עם בני גילו דבר אשר נראה לי פוגע בו ובאחיו שגם בעצם מנוטרל בגללו מבילו עם בני גילו.מה יכולה להיות הסיבה לעניין ואיך מטפלים?

שלום שרון, ילדים ומתבגרים, ממש כמו המבוגרים, שונים זה מזה בתיאבון החברתי שלהם. יש הזקוקים פחות מאחרים למגע בינאישי/חברתי תכוף, ומסתפקים במה שמתחייב משגרת יומם. אחרים מחפשים באופן פעיל את קרבתם של האחרים. המצבים המדאיגים הם אלה בהם הילד/הנער רוצה חברים ולא מצליח לממש את משאלתו, בגלל דחייה, התעלמות, ביישנות או מיומנויות חברתיות פגועות. לא בטוח שמה שאת מתארת כאן הוא אכן מעורר דאגה. יתכן שבנך מסתפק בשעות ביה"ס ואימוני הספורט אחה"צ, ואינו מרגיש צורך נוסף בחברה. זאת ועוד, היום חלק נכבד מחיי החברה של המתבגרים הצעירים מתנהל דרך ובאמצעות המחשב, מוזר ככל שזה ייראה בעיני הוריהם המבוגרים. אם, בכל זאת, את מרגישה שבנך מגלה סימני מצוקה, ותפקודו בבית ובביה"ס אינו כתמול שלשום, תוכלי להתייעץ עם גורם מקצועי, שיעריך את מצבו מקרוב. בהצלחה ליאת

יתכן שבאמת המצב לא כל כך מטריד אותו אבל זה מפריע לאחיו בן ה11 שנגרר לתוך המסגרת של אחיו אשר קורה לו כל הזמן לשחק איתו במחשב או בחוץ או בכל דבר אחר כך שגם הוא מתנתק מחברים למרות שיש לו הרבה חברים והוא נהנה להיות בחברתם .האם היותו לבד של הבחור לא מפריע מבחינת פיתוח כישורים חברתיים וכו' אני לא רגועה.

ליאת שלום רב, לא בטוחה שזה המקום הנכון לשאול, אבל רציתי לשאול במה בדיוק עוסקים פסיכולוגים חינוכיים. תודה, אמירה

שלום אמירה, אם הפסיכולוג הקליני מבלה את רוב זמנו בקליניקה בעבודה פרטנית מול מטופל יחיד, הרי שעבודתו של הפסיכולוג החינוכי מתבצעת ב'שדה', במסגרות החינוכיות המגוונות. זוהי עבודת קודש, מערכתית, הנוגעת כמעט לכל אספקט בחייו של התלמיד - טיפול בפרט, הדרכת הורים, הדרכת הצוות החינוכי (מורים, גננות), אבחון ליקויי למידה וקשיים רגשיים, איתור מקרי הזנחה והתעללות לסוגיה, ומתן מענה ראשוני לילד ולמשפחתו במצבי משבר. עבודת פרך שחשיבותה לא תסולא בפז. למה את שואלת? ליאת

בתי בת תשע וחצי ויש לה חבר בן גילה כבר חמישה חודשים. לפני כשבוע היא נפרדה ממנו בלי שום סיבה מיוחדת וחזרה אליו למחרת. היא טוענת שהיא אוהבת אותו וכיף לה איתו אבל פתאום היא לא רוצה ללכת אליו הבייתה שרק יבוא אליה , קשה לה לדבר איתו בכיתה ( מה שלא היה בעבר). משהו השתנה בה פתאום. אני ממש מודאגת כי נראה לי מוזר שפתאום היא שנתה את ההתנהגות שלה אליו. ניסיתי לדובב אותה אם משהו קרה והיא טוענת שכלום רק שהיא פתאום מתביישת, שקשה לה להיות בבית שלו כי לא נעים לה שם. שאלתי אותה שוב ושוב אם היא רוצה להיפרד ממנו אך היא אומרת שלא אבל בכל זאת היא לא מוכנה ללכת אליו. יש לה הרגשה לא נעימה שם. ההורים שלו מאוד נחמדים ואוהבים אותה. אני לא מבינה מה גרם לה לשינוי הזה.מה לעשות? איך לעזור לה? האם עלי להיות מודאגת?

שלום שיר, אני מתרשמת שבתך יודעת לשמור על עצמה ולא להגיע למקומות בהם לא נעים לה, יהיו הסיבות אשר יהיו. במקומך, לא הייתי עושה דבר, מלבד - אולי - לשבח אותה על כך שהיא נמנעת ממקומות בהם היא מרגישה אי-נוחות. כמובן שאני, מכאן, לא יודעת אם עליך להיות מודאגת (לדעתי את כבר די מודאגת גם בלעדי :-)), אך אם אינך שקטה, הדקי את ההשגחה ושוחחי איתה לעיתים קרובות כדי "לחוש את הדופק". לילה טוב ליאת

שלום , בזמן האחרון בני בן ה4.5 כועס וזועף כמעט על כל דבר , וכשמעירים לו על כך הוא מאיים לפגוע בעצמו ומדבר על מוות (משפטים כמו : "אני אדפוק לעצמי את הראש בקיר , או אני אמות ואז לא יהיה לךך בן יותר")... זה מאוד מתריד אותי שלא לאמר מפחיד אותי . חשוב לי לציין שהוא לא עבר שינוי לא בבית ולא בגן . אודה לתשובה .

שלום שי, הפרעת דיכאון יכולה להופיע בהחלט גם אצל ילדים, ולעיתים קרובות הסימפטום הבולט יהיה נרגנות וכעס. עם זאת, אין לאבחן דיכאון רק על סמך אלה. ברוב המקרים יהיו גם אנהדוניה (אובדן הנאה), תלונות גופניות, הפרעות בשינה וירידה דרמטית ביכולת להתרכז. כדאי לציין כי שכיחות הדיכאון בקרב ילדי גן נמוכה מ0.5%, ולכן רוב הסיכויים שמדובר בתגובה למצב לחץ כלשהו, גם אם אתם עדיין מתקשים לזהותו. האיום בפגיעה עצמית נשמע לי יותר כמו משפטים 'שאולים' ששמע ממישהו, ולמד שיש להם השפעה דרמטית עליכם. כרגע, אני מציעה לומר לו שהאמירות שלו אינן נעימות לכם, ולהמשיך להציב לו את התביעות השגרתיות מחד, ולתת מלוא חופניים את תמיכתכם ואהבתכם. בשמחות ליאת

שלום רב בעלי נוסע מהעבודה לחו"ל. אני מעונינת להצטרף אליו לשישה -שבעה ימים. יש לי תינוק שיהיה במועד הנסיעה בן 8 חודשים בדיוק. אני יכולה להשאיר אותו אצל סבתו שמטפלת בו באופן קבוע שלושה ימים בשבוע כשאני בעבודה (ימים מלאים). אני מאד חוששת שיגרם לתינוק נזק אם אעלם לו פתאום לשישה -שבעה ימים. מצד שני, אין לי אפשרות לקחת אותו עמי. האם לדעתך נסיעה עשויה לגרום לילד נזק ורצוי לותר עליה אם אינה הכרחית ? אודה מאד לתשובתך, תודה ויום טוב

שלום דורית, באופן כללי, לא מומלץ להיפרד מתינוקות ופעוטות לתקופה ממושכת, בעיקר כשעדיין לא רכשו את תחושת הזמן וקביעות האובייקט. הגם שבנך נכנס עתה לתקופה המתאפיינת בחרדת זרים, ההישארות עם סבתא אהובה ומוכרת למשך שבוע לא אמורה להשאיר נזקים לטווח ארוך. אני מאמינה שהאוורור והנופש בחברת בעלך חשובים לרווחתך, וכשטוב ורגוע לך טוב גם לתינוק שלך. לכי עם תחושות הבטן שלך... ליאת

ליאת שלום רב.. אני אשמח לשמוע מהי דעתך בנושא. אני מנהלת צהרונית לילדי בני 5-6. לפני כשבוע הגיע אלי ילד חדש לא מוכר.. הוא מתנהג בצורה חריגה.. לא מוכן לשבת לדקה. לא מוכן לעשות יצירות, לגו, משחקים עם חברים בני גילו, פאזל.. כלום! הוא פשוט לא מסוגל יש לו קוצים בטוסיק. שמתי לב שאינו מוכן לקבל את דעת הרוב ואם לא עושים את שהוא מבקש הוא בוכה כמו תינוק, הולך הצידה לעתים מרביץ ומעליב ילדים אחרים. כל שהוא מבקש זה להשתולל על הרכב צעצוע.. אתמול הוא כמעט דרס ילדה אחת. אני חוששת שלאט לאט הילדים ידחו אותו.. האוירה בצהרונית השתנתה מהיום שהוא הגיע. הוא מבקש כל הזמן שאי אבוא איתו, לחדר, לחצר.. לא מוכן להעסיק את עצמו. גם כשנתתי לו עבודה מאתגרת מאד שהוא ביקש.. זה נגמר לאחר 5 ד' - מקסימום. אני מרגישה שהילדים לא שמחים שכניסתו לגן. ללא ספק יש לו איזושהי הפרעה התפתחותית- רגשית. אני שוקלת לשוחח עם אימו ולהסביר לה שהוא אינו מתאים למסגרת שלנו, ושלטווח ארוך יעשה לילד עוול, עוד אני רוצה להמליץ לה על טיפול של אחד-על-אחד עם חונך או משהו.. על מנת שהילד יוכל לקבל את מלוא תשומת הלב לה הוא דרוש ושזה רק יטיב עם הילד והוא יהיה מאושר. אני מאד משתדלת לדבר איתו בעדינות ובסבלנות והוא דורש ממני המון, אך הוא אינו הילד היחיד בצהרונית ומבחינה מקצועית לטעמי, אין זה פייר שהילדים האחרים יצטרכו לשלם את המחיר. מה דעתך? אינני רוצה לפגוע באם (שאגב, נראת לי כי לא רגישה מספיק לילד). אבל איך לדעתך עלי לנהוג? האם לבקש את הוצאותו מהצהרונית? או שעלי להתמודד.. שכן, מדובר גם בשנה הבאה. אני לא רוצה להרוס את הצהרונית שלי ובטח לא לגרום ילדים אחרים קושי ובאסה לבוא אלי.. העניין דחוף לי מאד מאד, מאחר וזה סוף השבוע ועלי להחליט עוד היום על מנת להספיק לשוחח עם האם מידיית לפני שמתחיל שבוע חדש. תודה מראש!

שלום דבי, יש ילדים היכולים לאתגר כל מסגרת חינוכית, בהיותם תנועתיים יותר, רגישים, מתוסכלים בקלות, מסתגלים לאט, נזקקים להרבה תשומת לב ולהשקעה רבה. כמחנכים, מוטלת עלינו האחריות לאפשר לכל הילדים הזדמנות שווה ומענה התואם לצרכיהם. אם את מרגישה שאינך יכולה/רוצה להיענות לאתגר, מוטב להמליץ להורים על העברתו למסגרת שתוכל להכיל אותו טוב יותר. השתדלי להימנע מ'אבחנות', וקחי את האחריות עליך. בברכה ליאת

שלום ליאת.. תודה על תשובתך. חשבתי על זה רבות, שבאמת ילד כזה הוא אתגר. אך אני חושבת שהוא סובל מקשיים התפתחותיים שהאם לא אמרה לי בכוונה. העניין הוא, שהוא חדש והילדים האחרים הביעו דחיה כלפיו, והוא הגיב באלימות (יריקה, דחיפה, דריכה חזקה על ילד אחר..) מצד אחד, אני מבינה את האתגר הכרוך, אך מצד שני יש לי מחויבות לילדים אחרים.. הוא דורש אותי לפחות 50% מהזמן, מה שאומר שעלי לחלק את ה 50% הנותרים בין 7 ילדים.. אני חושבת שאין לי טכנית את האפשרות לספק עבורו את שלו הוא זקוק. קשה לי מאד מצפונית להוציא ילד מהצהרונית שלי, אך אני חוששת שילדים אחרים יגידו להוריהם שלא כייץ להם לבוא יותר לצהרונית כי יש ילד אחד שמאיים ומרביץ, מדבר לא יפה ומרעיל את האוירה. אני חושבת שהמסגרת שמתאימה לו היא אחד-על אחד. אינני מתעסקת באבחנות.. ובטח שלא אציין זאת בפני האם.. אך מה לדעתך עלי לומר לה?

בוקר טוב, אנא המליצי לי על פסיכולוגית טובה לבתי בת ה- 5.5 באזור ר"ג,גבעתיים, ת"א. אם היא מקופת מכבי אשמח מאוד. בתי רגישה מאוד עקב גירושיי וזקוקה לעזרה. תודה רבה

שלום ליטל, שלחתי לך למייל האישי שתי המלצות. בהצלחה ליאת

שלחתי פעמיים, ופעמיים חזר בגלל שגיאה. אנא שלחי כתובת מייל מעודכנת ליאת

לצוות שלום בני בן חמש וחצי ילד מקסים חכם נבון התפתחות מעט מאוחרת טופלנו בפיזוטרפיה וכן בריפוי בעיסוק לצורך חיזוק שפה מפותחת בשיחה עם הגננת היא העלתה בעייה מבחינתה שהילד בשעת שיחה אינו משיר מבט אליה לפני שהפנתה את תשומת ליבי לעניין לא ממש שמתי לב לעניין לאחר השיחה שמתי לב שבזמן שיחה יש לו פה ושם בריחות מבט מביט על עצמים אחרים ולא על בן שיחו הוא לו מביט בעיניים במשך כול השיחה ברצוני לדעת האם זוהי תופעה מוכרת או שזו תופעה טבעית לילדים אולי נובע מחוסר ביטחון או בושה לתשובתכם אודה גלי

שלום גלי, קשר-עין היא אחת ממחוות התקשורת הלא-מילוליות החשובות ביותר, ואנו מצפים לה כבר אצל תינוקות. הקושי לקיים קשר עין תואם עם הזולת במהלך אינטראקציה תקשורתית, יכול להיות קשור בבעיות התפתחותיות שונות, אך גם בביישנות או מבוכה. כדי לשלול את כל האפשרויות המדאיגות, הייתי ממליצה לפנות למכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלכם, ולהירגע. בכל מקרה, טוב לדעת שגם בזה אפשר בהחלט לטפל, וכמו תמיד, כמה שיותק מוקדם יותר טוב. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני בן 4 וחצי והחל לאחרונה להתעניין בנושא המוות. הוא שואל שאלות כגון: מתי מתים? האם כל מי שזקן מת? האם גם הוא ימות וכו...מה יקרה אם אבא ואמא ימותו? וכו. כיצד הכי נכון לענות? לשדר אופטימיות אך גם לא לשקר לו. בנוסף הוא גם שואל הרבה שאלות על אלוהים: היכן גר? האם רואה אותנו? למה לא רואים אותו? האם שומע אותנו? האם יכול להרוג? וכו. אני מנסה לענות, למיטב הבנתי, אבל לא על הכל אני יודעת לענות... האם זה בסדר להגיד "לא יודעת"? אשמח לעיצתך לגבי תשובות. תודה רבה, רוני

שלום רוני, אנא, קראי את תשובתי לשיר (דף מס' 4 בפורום), ששאלה בתאריך 15.4.09 שאלה תחת הכותרת ילד בן 4 ששואל על המוות. אם יהיו שאלות נוספות את מאד מוזמנת. עד 120 :-)) ליאת

תודה!

אני מבקש לקבל המלצות מניסיון , לפסיכולוג או פסיכיאטר שיעזור לבני בן 17.5.מגיל13 הוא פיתח דחיה וגועל מכל מה שמזכיר לכלוך , פגם גופני ,וחוסר אסטטיות. הסימפטום מלווה בטכסים , התקפי זעם ואגרסיביות מילולית כלפי הוריו ואחיו. הוא מדחיק ומתכחש לתופעה , ואינו מסוגל , למרות האינטליגנציה שלו להכיר בה ולהתמודד עימה . לאחרונה הוא מתחיל להעלם משיעורים בבית הספר ( כנראה בגלל נוכחות נערים או נערות לקויי למידה בסביבתו. מצב רוחו בבית תמיד שפוף , אבל עם אחיו וחבריו הקרובים הוא פתוח חייכן וחברותי . אנו הוריו , פוחדים לערב את בית הספר במצבו האמיתי , מחשש לפגיעה בלימודיו , גיוסו ומצבו החברתי . יצויין כי הוא תלמיד מצליח בלימודיו מוכשר מאד בתחום הגראפי. ניסינו לא מעט מטפלים שונים , ואיש מהם לא הצליח לחדור מבעד לחומת המגן הבצורה של בננו , ולא הצליח לרכוש את אמונו כך שייפתח ויסכים לשוחח על המפריע לו. ברור לנו וכואב לנו שהוא סובל מאד . אלם חיינו הפכו בלתי ניסבלים , מלאי תיסכול וייאוש , ואנו לא רואים אור בקצה המינהרה . להיפך , נראה כי המצב הולך ומידרדר ביחסו ובדיבור כלפי הוריו. יצויין עוד כי בהתפרצות התופעה, היו לו ממש התקפות של ריצה קפיצה בעיטה יריקה טריקת דלתות וחלונות ועוד .הוא התמתן והפנים את תחושותיו ללא ביטוי חציוני ,אבל לאחרונה אנו מרגישים כי הוא מתחיל שוב בתהליך נסיגה חמור. מקווה לקבל תשובות והמלצות בהקדם. תודה אני מבקש עזרה בהמלצה למטפל אשר

שלום אייל, המצב, כפי שעולה מדבריך, נשמע מאד לא פשוט, לא לכם ולא לו. די מסקרן אותי לדעת למה אתה מתכוון כשאתה מציין שניסיתם לא מעט מטפלים, והאם באמת נתתם מספיק זמן לתהליך יצירת הקשר והאמון. OCD מוגדרת כהפרעת חרדה עקשנית, ולפעמים - בגלל ההתנגדות וההימנעות - יש טעם להיעזר בטיפול תרופתי, נוסף על הטיפול (קוגניטיבי-התנהגותי). לא ציינת האם הטיפולים בעבר לוו גם בתרופות. בשל אופייה המורכב של ההפרעה, הייתי ממליצה בשלב זה לפנות למרפאה (למשל כמו זו המצויינת בביה"ח שניידר) שיכולה לתת מענה גם פסיכולוגי וגם פסיכיאטרי (התאמה תרופתית). איני בטוחה אם גיל 17 עדיין מקבל מענה במסגרת מרפאת ילדים זו, אך גם אם לא, הם יוכלו להפנות אתכם למטפלים מיומנים מאד שעובדים עם בני נוער. בהצלחה ליאת

שלום רב,אני אמא לתאומים בני 3 ,ילדים מקסימים אך גם עקשנים,שמנסים גבולות ללא הפסקה.מזה חודשיים שהם מכנים אותנו לעיתים במילים כמו :את/ה קקי,את/ה פיפי ומחייכים.בהתחלה ניסינו להתעלם,אח"כ הסברנו כי אלו מילים לא יפות ולא נעמיות ולאחרונה התחלנו להעניש אותם: הם נכנסים לדקה לחדר. עם כל זה עדיין הם ממשיכים בשלהם. תוכלי לתת לי עיצה?מה עושים?

שלום רב, לטעמי, גישת ההתעלמות היא המוצלחת יותר במקרים אלה, הגם שהיא מאתגרת את מאגרי הסבלנות של ההורים. כינויים מהסוג שאת מתארת רוכשים את כוחם ה'מענג' בעיני הילדים בהיותם מעוררי תגובה עזה אצל המבוגרים, לטוב ולרע. גישת ההתעלמות עובדת רק אם אפשר להתמיד בה זמן מה, ולהימנע *לחלוטין* (ואני מדגישה שוב - לחלוטין!) מכל תגובה שהיא (כולל הסברים מלומדים שאינם מותירים רושם רב על ילדים צעירים). בהצלחה ליאת

הי ליאת הגננת של בני בן החמש התלוננה שהילד מתנהג לא יפה, מרביץ לילדים לא מרוכז וכו'. הילד נמצא בטיפול דרך הקופה אצל מטפל שמסייע לו מבחינה קוגנטיבית (לא מדובר בפסיכולוג). המטפל הגיע לגן וצפה בילד, הוא איבחן שהתנהגותו נובעת מבעיה ריגשית והמליץ לפנות לטפול פסיכולוגי (בשיחה טלפונית עמו כך מסר). בשבוע הבא אנו נפגשים עם המטפל לקבל איבחון מסודר ומפורט. קיבלתי רשימה של פסיכולוגים קלינים דרך הקופה, האם כל פסיכולוג קליני יכול לסייע או שכדאי להמתין לדבריו של המטפל לפני שקובעים ? האם תוכלי להמליץ על פסיכולוגית קלינית שמטפלת בילדים מתוך רשימת קופ"ח כללית ? (אם אמסור כמה שמות..) תודה רבה :-) דפנה

שלום דפנה, כעיקרון, פסיכולוג קליני של ילדים הוא הכתובת הראוייה. אם את רוצה להמתין לשיחה עם המאבחן זה לא נראה לי בעייתי, מה גם שאולי יוכל להמליץ לך בעצמו על מטפל מתאים. איני יודעת באיזה אזור בארץ את גרה, ואם אוכל באמת לתת המלצה, אבל אפשר לנסות. בהצלחה ליאת

בני בן ארבע וחצי, "מחזיק" ונוגע באיבר המין, פשוט אוחז בו, די הרבה במשך היום. כששואלים אותו למה הוא עונה שהוא מזיע שם או שהבולבול גדול או שלא נוח לו בתחתונים. נשמע כמו תירוצים. כיצד להגיב?

שלום יובל, התגובה למגע תכוף באיברי המין יכולה להיות דומה מאד לתגובה מול אוננות ילדית. אפשר לומר לו שיש דברים שאפשר ונעים לעשות כמה שרוצים, ובלבד שייעשו בפרטיות, בחדר שלו, שלא בנוכחות אנשים נוספים. תוכל לחזור ולהזכיר את העובדה שאיברי המין הם איברים מוצנעים, הנשארים מחוץ להישג ידם ומבטם של האחרים. תוכלו לסכם ביניכם מילת קוד, שתסייע לך להזכיר לו להפסיק לגעת בעצמו או, לחילופין, ללכת לחדרו. בהצלחה ליאת

בני בן ה 3 ושלושה חודשים צמוד מאוד לחיתול בד ומוצץ גם מחוץ לבית אין לי מושג איך להתחיל בגמילה יש לציין שהילד מאוד בוגר בכל הנושאים אבל בנושא הזה אין עם מי לדבר בני נגמל מחיתול ביום ולילה ביום אחד בגיל שנתיים וחצי אבקש לקבל כמה עצות איך להתחיל תודה

שלום ג'ני, ההיצמדות לחפצי-מעבר מרגיעים היא חלק מהפתחות בריאה, ולא כדאי לדחוק בתהליך כל עוד הילד נזקק להם. בגיל 3 התופעה עדיין מאד נורמלית ולגיטימית. עם זאת, תוכלי להגביל את השימוש בהם רק לבית, ולתת לו, למשל, את האפשרות להשאיר אותם בתיק קטן שישא איתו "ליתר ביטחון". הנוכחות הקרובה של המוצץ והחיתול יכולה להרגיע גם ככה. בהמשך, אפשר יהיה להשאיר את התיק באוטו, בבית, עד לפרידה הסופית. סבלנות... בהצלחה ליאת

ליאת שלום בתי עולה בשנה הבאה לכיתה א'. היא ילדה חכמה בעלת קליטה טובה והגננת שלה אמרה לנו שהיא מוכנה ושהיא ברמה טובה. אבל.....אמהות רבות מהגן החלו במין "פאניקה" כזו ורשמו את ילדיהם לכל מיני חוגים בסגנון "הכנה לכיתה א'", "חוג אנגלית" ועוד. אני קניתי לה חוברת הכנה שהיא עשתה אותה די בקלות והשאלה שלי אם להצטרף לזרם או שאין צורך להיכנס ללחץ. תודה מראש

שלום דניאלה, כיתה א' מוקדשת רובה ככולה לרכישת מיומנויות הלמידה הבסיסיות, כשהחשובות בהן הן הקריאה, הכתיבה וראשית החשבון. כיום, כך כולנו יודעים, ילדים רבים מגיעים לביה"ס כשהם כבר קוראים קצת (או יותר) וכותבים ברמה בסיסית, ומצליחים לבצע פעולות אריתמטיות פשוטות. הניסיון מלמד שילדים בריאים ובשלים, רוכשים מהר מאד את המיומנות הזו, והפערים בינם לבין "הקוראים והכותבים כבר בגן" מצטמצמים ונסגרים מהר מאד. את יודעת, פעם ב'חדר', למדו תינוקות של בית רבן את הקריאה והכתיבה כבר בהיותם בני שלוש-ארבע, מה שמעיד על כך שהיכולת הטכנית קיימת כבר אז. ההחלטה לדחות את הכניסה לביה"ס עד גיל 6 נשענת על הרעיון שלצורך למידה יעילה נדרשות מיומנויות רגשיות, חברתיות וקוגניטיביות, שהן מעבר להיבטים הטכניים של הקריאה והכתיבה. לכן, אני מאמינה בכל לבי שקורסי ההכנה לכיתה א' מועילים וחשובים בעיקר למארגנים שלהם, ונועדו להרגיע הורים חששנים ולתת להם תחושה שעשו הכל כדי לתת לילדיהם תנופה לקראת הרגע הדרמטי של הראשון בספטמבר. הכנה טובה לכיתה א' כרוכה בפיתוח מיומנויות מוטוריות (הרבה משחקי חדר ומשחקי חוץ, ציור, גזירה, שחייה, משחקי כדור, וכד'), מיומנויות חברתיות (מפגשים תכופים עם חברים, השתתפות בחוגים המתאימים לגילם, התמודדות טובה גם עם מבוגרים מהמשפחה ומחוץ לה) מיומנויות רגשיות (יכולת לשאת תסכול ואכזבה, יכולת לדחות סיפוק, לקבל מרות, להיפרד מההורים לכמה שעות, לשלוט בכעס ובדחפים התוקפניים ממבלי לגלוש לאלימות, וכיוב'), ומיומנויות קוגניטיביות (מפגש עם תכנים מהסביבה הקרובה והרחוקה באופן שכלי ומילולי, שמיעת סיפורים, ביקור בהצגה/ספרייה/שמורת טבע/מוזיאון לילדים/או כל מקום אחר שיעורר סקרנות והזדמנות למחשבה ושיח). סביבה טובה ומטפחת (גן ילדים ובית) יכולה להעניק לילד את כל אלה (או כמעט את כולם), מבלי להיכנס להוצאות מיותרות. כדאי לזכור שילד שקורא או כותב מוקדם אינו בהכרח ילד חכם יותר או מוצלח יותר. גם לא מי שלומד אנגלית מגיל 4. את ודאי מבינה מכל זה, שהמלצתי החמה היא לא להצטרף לזרם, ובוודאי לא להיכנס ללחץ. קיץ נעים ומהנה ליאת

תודה רבה כרגיל עזרת לי בתשובותיך המקצועיות.

אני אמא לילדה עם הפרעת קשב וריכוז, מחפשת מורה להוראה מתקנת עם המלצות חמות

שלום מאי, כרגע, הקוראים אינם רואים את כתובת המייל שלך (שגלויה רק למנהלת הפורום). אם את רוצה שיישלחו לך המלצות דרך כאן, כתבי שוב, ופרטי בגוף ההודעה את אזור המגורים שלך ואת כתובת המייל. אם את מבקשת המלצה רק ממני, עלי להודות בצער שאיני מכירה מורות כאלה ברמה בה אוכל להמליץ על מישהי ספציפית. נסי, אולי, לבדוק במקביל בפורומים להורים עם לקויות למידה, וכאלה יש לא מעט ברשת. בהצלחה ליאת

בני בן ה5 כבר כשנה וחצי שעושה במכנסיים,יש לציין שאינו מרטיב אף לא בלילה,זה החל כשהייתי בהריון ועד היום. בהתחלה היה עושה גם בגן אבל כיום רק בבית,ואפילו 4-5 פעמים ביום. כל מה שניסנו כדי שזה לא יקרה לא צלח,עונשים,פרסים,שיחות,הכל. אני כבר מיואשת. הוא פשוט עושה תוך כדי התעסקות רגילה אם במשחק או מול המחשב. הוא יודע שהוא יפסיד,כל מיני דברים עקב כך אך בכל זאת ממשיך מה עושים?

שלום טל, בעיית הצטאות (אנקופרזיס) יכולה להיות עקשנית למדי, ולכן, כפי שזה נשמע כרגע, המלצתי היא לפנות לטיפול פסיכולוגי מקצועי, שיוכל לתת מענה לקשיים הרגשיים שלו, ולשאלות שלכם. יכול מאד להיות שעשיתם את הדברים הנכונים, אך התקשיתם להתמיד בכך בהיעדר יד מכוונת ומחזקת. עד אז, השתדלו להישאר רגועים, לא לכעוס או להעניש על התאונות, וללמד אותו להחליף את התחתונים והמכנסיים בכוחות עצמו (גם אם הייתם מעורבים בניקוי שלו). בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בנה של אחותי בן 6. לאחרונה אני שומרת עליו לא מעט, יחד עם אחיו האחרים. הבעיה איתו - שכל פעם שאני אומרת לו לעשות משהו שלא בא לו הוא משתתק. הוא אפילו לא אומר לא בא לי, או אחר כך. פשוט משתתק.. מה שלצערי בדרך כלל גורם לי להתעצבן, כי הוא יכול להמשיך בשתיקה הזו זמן רב, ואין אפשרות למשא ומתן, או לשכנע אותו בדרך אחרת. זה קורה בדרך כלל לפני מקלחת או כשצריך לישון או לאכול או אפילו לסדר את המשחקים אחריו(אפילו שזה יחד איתי). אני מרימה עליו את הקול לעיתים רחוקות ובדרך כלל האוירה ממש נעימה וכייפית. לא יודעת איך להתמודד עם השתיקות האלו. עם אחותו היה בעיה של בכי, מה שהיה קל לפתור ע"י התעלמות. ניסיתי התעלמות ולא עבד, הוא יכול לשתוק הרבה מאוד זמן. בדרך כלל אני מצחיקה אותו או מדגדגת ואז הוא חוזר לדבר, אבל זה מתיש.. מה הפיתרון. אם האמא יש שתיקות כשהיא צועקת עליו. תודה ולילה טוב

שלום מטילדה, ילדים מפתחים כל מיני אסטרטגיות התמודדות עם מצבים בהם הם ננזפים או נדרשים לעשות דברים נגד רצונם. ההתנהגות שמתבססת כאסטרטגיה מרכזית היא זו שהביאה איתה הכי הרבה תגמולים. השתיקה שלו, ממש כמו התנהגויות של בכי קורע לב (עליו אימהות סיפרו כאן בעבר) נועדה להפעיל את רגשי האשמה של המבוגר, שמצידו יעשה הכל כדי להעלות מחדש את החיוך על פניו של הילד. הוא יוותר על דרישותיו, ימתן אותן, או יפצה את הילד ("בהצחקה או דגדוגים"). הפיתרון הוא להמשיך להציב לו דרישות הגיוניות, ולהתעלם מהשתיקה שלו, או (אם זה קשה מאד) לתת לו 'סולם לרדת מהעץ', ולהגיד משהו כמו -"אני מבינה שאתה כועס, וזה בסדר. כשתגמור לכעוס אשמח להמשיך לשחק איתך". לאחר זמן מה תוכלי להציע לו משהו אחר לעשות, אך לא מעבר לכך. לפעמים, גם כשזה לא מוצא חן בעינינו, יש לכבד את זכות השתיקה... בברכה ליאת

שלום,אני צריכה המלצה למטפלת רגשית טובה ,ומנוסה במודיעין או מודיעין עילית תודה

שלום רב, אשמח לדעת, לפני שאשלח לך המלצה, האם מדובר בטיפול לילד, מתבגר או מבוגר? ליאת

כתבתי אני א כי ראיתי שיש פה עוד אני סליחה שכחתי לציין מדובר בילדה בת 10 עם בעיות רגשיות שעולות על הבעיה השניה ADHD תודה

בני בן ה-6 וחצי, מאוד אוהב ללבוש בגדי נשים וללכת עם צמידים ותיקים של נשים. אני ואשתי קצת מודאגים מהעניין משום שזה לא כ"כ טבעי שבן משחק בלהתחפש לאשה בכל זמן פנוי שיש לו. מה השורש לבעיה זו? אודה מאוד על תשובה מפורטת

שלום שאול, ילדים צעירים מאד, כך מצאו מחקרים, יודעים כבר בגיל שנתיים וחצי-שלוש מהן ההתנהגויות המצופות מבנים ומבנות, בעיקר בעזרת פידבקים מהסביבה, שמתגמלת התנהגויות תואמות-מגדר, ומגנה התנהגויות המנוגדות לו. למרות זאת, יש לא מעט ילדים שמנסים 'למדוד' על עצמם זהות מגדרית מנוגדת, מכל מיני סיבות. לפעמים מדובר בתופעות של הזדהות עם דמויות דומיננטיות, לפעמים מדובר במשאלה לא מודעת לזכות באהדת ההורה שנתפס בעיני הילד כמי שמעדיף את בן המין האחר. לעיתים מדובר בסוג של הפרעה בזהות המגדרית, דהיינו, בלבול סביב הזהות המגדרית מתוך קושי לקבל אותה או היבטים מסוימים בה. ההתנהגות נוגדת-המין היא אכן לא טבעית לנו, ולכן יש לה בולטות יחסית. הסכנה העיקרית במצבים כגון אלה הן תגובות הסביבה, שיכולות לנוע מפליאה וחוסר הבנה ועד לבוז, לעג ודחייה. כהורים, עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לשמור על הילד מפגיעה בדימוי העצמי ובתחושת הערך העצמי שלו. רצוי לצייד אותו במיומנויות חברתיות טובות, שיבטיחו השתלבות חברתית והסתגלות טובה. לא פרטת מהו הדבר שמדאיג אתכם, אך חשוב לי לציין בהקשר זה, שמחקרים מצאו כי למעלה ממחצית הילדים הללו גדלים להיות מבוגרים הטרוסקסואליים, ללא בעיות מיוחדות בזהות. בברכה ליאת

בתי בת 10 ויש לה חבר בן גילה כבר חמישה חודשים. הם אוהבים משחקים ביחד מתכתבים באיסי וכיף להם ביחד. בזמן האחרון היא פתאום באיזה משבר משהו קרה לה והיא לא יודעת להסביר. היא לא רוצה ללכת אליו הביתה (מה שכן היה בעבר), רק שיבוא אליה,. יש לה מן חשש להיות עם בנים. שאלתי אותה אם קרה משהו, אם הוא עשה לה משהו והיא אמרה שלא. שהיא לא יודעת מה עובר עליה והיא לא יודעת להסביר מה היא מרגישה. היא אוהבת אותו רוצה להיות איתו בקשר , אבל משהו עובר עליה. האם עלי להיות מודאגת האם זה אופייני לגיל האם חוסר שינה יכול להשפיע על מצבי רוח ושינוי התנהגות? האם לחץ (בתי ילדה מאוד עסוקה ואין לה הרבה פנאי לעצמה) יכול לגרום לכך? אנא עיזרו לי.

שלום חגית, בתך נמצאת בתקופה הנקראת 'גיל החביון'. בתקופה זו, הנמשכת בערך מגיל 6-7 ועד תחילתו של גיל ההתבגרות, יש נסיגה בדחפים המיניים, והיחסים בין בנים לבנות מרוחקים יחסית (לפחות כלפי חוץ) ומוסדרים באמצעות כללים די נוקשים של מה ראוי ומה לא. בגיל זה נראה הרבה בושה סביב חברות חוצת-מין, ביקורת כלפי מפירי הגבול, והשקעה רבה בבני אותו המין. מהבחינה הזו, ההתנהגות שלה נראית בהחלט תואמת לגיל ולמצב. אם את דואגת שמא נחשפה לפגיעה בעלת אופי מיני (זה לא חייב להיות הילד עצמו), עליך לברר זאת בצורה עדינה או לבקש מיועצת או פסיכולוגית ביה"ס לבדוק זאת איתה כדי להסיר ספק. ילדה שנפגעה מאותתת על כך בדרך כלל, ומתקשה לחזור ולקיים שגרה רגילה. מקווה שדאגתך תתבדה במהרה, ואשמח אם תחזרי לעדכן ליאת

שלום , אנחנו מתגוררים בארה"ב ולפני שלושה ימים חזרנו מחופשה של 45 יום בארץ.בתי בת ה-15 חודשים לא זוכרת את הבית שלנו.היא מסרבת בכך תוקף להיום לבד אפילו לשניה , מסרבת לישון במיטה שלה ורוצה להיות צמודה אליי כל הזמן.כשאני עוזבת אותה לשירותים או אפילו נגשת למקרר היא צורחת ובוכה (-משהו שלא היה קודם) ורצה אליי.מה עליי לעשות כדי להעניק לה בטחון מחדש? תודה,נטלי

שלום נטלי, בתך נמצאת בגיל בו עדיין לא נרכשה במלואה 'קביעות האובייקט', ולכן לאחר נתק של חודש וחצי, המלווה בהתרגשות המפגש והפרידה מן המשפחה בארץ, היא מתקשה לשמור על רציפות בחוויה שלה, ומתייחסת אל הבית כאל סביבה כמעט חדשה. שלושה ימים הם זמן הסתגלות קצר עבור תינוקת כה צעירה, ואני מניחה שעם עוד מעט סבלנות, רצון טוב ומנוחה (כולכם עדיין בג'ט לג) העניינים יסתדרו. אשמח לשמוע עדכונים בעוד מספר ימים בהצלחה, והתאקלמות מהירה ליאת

שלום, מחפשת המלצות לפסיכולוג התפתחותי טוב באזור ת"א לילדה בת שנתיים להורים מתגרשים, תודה מיכל

שלום מיכל, פסיכולוג התפתחותי עוסק באבחון וטיפול בבעיות התפתחותיות. במצבים של גירושין, וכאשר הילד כה צעיר, ההתערבות הטיפולית תתמקד בדרך כלל בהדרכת ההורים ולא בטיפול בילד עצמו. אם תרצי המלצה על פסיכולוג להדרכת הורים, אנא כתבי שוב בברכה ליאת

(גירסה עדכנית יותר- אשמח לפרסם את זו) שלום ליאת, אקדים ואבקש סליחה על אורך הדברים. בפתח דבר שאלה: באיזה אסכולה היית את מצדדת: באסכולת פירנצה שהעדיפה לשחזר ציורים בדיוק כפי שהם היו כשצוירו, או באסכולת סיינה שהעדיפה לנסות ולשחזר את הציור כך שיופיעו בו חלק תהליכי ההתיישנות והדהייה המוכרים לאנשים במאה או במאתיים השנים האחרונות? אינפורמציה זו, על המחלוקת בין שתי האסכולות, שאני הפכתי אותה לשאלה, לקוחה מתוך הספר : "נוכחות חיה - פסיכותרפיה פסיכואנליטית עם ילדים אוטיסטים, ילדים גבוליים, ילדים שנפגעו מחסכים, וקורבנות של התעללות" של הפסיכותרפיסטית המדהימה, העונה לשם, אן אלווארז (את בטח מכירה?!) כאחת שיש לה מבט-על מלא בחוכמת האדם, באהבת הבריות ובהבנתן,התשובה הכ"כ יפה שנותנת אלוורז לשאלה ששאלתי היא: "זוהי מחלוקת מעניינת ומדהים כמה מרגשים ויפהפיים יכולים להיות ציורי קיר פגומים". ומה בין ציורי הקיר לבין ילדים/מבוגרים/מטופלים שהרי פורום זה הינו פורום פסיכולוגיה קלינית...? אלוורז מצטטת מכתביה של מלאני קליין על התיקון ועל יכולת התיקון של ילדים את האובייקט הניזוק והפגום ואיתה היא מנהלת דיאלוג בנושא זה. מלאני קליין, בתיאורית התיקון שלה, מבהירה כי בתנאים שבהם האהבה חזקה מהשנאה וקיימת אשמה בגלל מה שהשנאה חוללה לאובייקט האהוב, המטופל המסוגל לעשות תיקון, מבקש להפוך את האובייקט הפגום לאובייקט מתוקן באמצעות שיטת ריפוי כזאת או אחרת. הנקודה שאלוורז השכילה לראותה ומדברת עליה בפרק זה, בספר המדהים הזה (ששנים כבר אני חוזרת ושבה לקרוא בו- כמה אהבה וחוכמת הבריות יש בו), היא שההפנמה המחודשת של האובייקט המתוקן משנה את העצמי ומשנה את העולם הפנימי ואז האהבה מחוזקת עוד יותר. קליין עצמה מדברת שוב ושוב על התחזקות האני ועל הצמיחה המתרחשת בעולם הפנימי כתוצאה מסוג כזה של פעילות מתקנת. אלווארז מדברת על מטופלים תובעניים, סדיסטיים ולעיתים אכזריים, שנהגו בעבריינות ובאלימות גם כלפי מטפליהם. ילדים אלו עברו התעללויות וחסכים קשים מאוד בילדותם (התיאורים של אלווארז מכמירי לב ומצמררים). "אפשרויות התיקון של האובייקט", כותבת אלווארז, במובן היותו פתוח לקלוט ולקבל את הדחף המתקן גם אם בצורה מזערית, מוסווית או מותקת- חשובה במיוחד בעבודה עם מטופלים גבוליים, שבה קיים יאוש מודע או לא מודע כלפי הנושא הזה". היכולת לתקן, אומרת אלווארז, הידיעה שתיקון אפשרי , היא זו המאפשרת התפתחות, צמיחה וחשוב מכל, שינוי אמיתי. אם מתחיל הדחף לתיקון במקום כלשהו ואם הוא מתחיל בקטן ופוגש בהצלחה וזוכה להזנה, הוא עשוי להפעיל את אחד המעגלים החיוביים שאותם מתארת אלווארז בפרק זה. אלווארז מתארת ילדה תובענית מאוד שסיפרה למטפלת שלה שכאשר נהגה בצורה ממש איומה בבית, אמה נהגה לומר בייאוש שאם המצב ימשך כך, היא עצמה תגיע לבית משוגעים. "מעניין להרהר בשאלה", כותבת אלווארז, "אם א?ם זו באמת הרגישה אי פעם שהיא מסוגלת להזמין תיקון, במקום רק לנסות ולהגביר בחוסר אונים את האשמה של הילדה [...] היא ידעה לעורר אשמה", כתבה אלווארז. וכאן יש מסר להורים, מסר לאחרים באשר הם על החשיבות שיש בנתינת האפשרות לתקן. יכולת התיקון, אומרת אלוואז, נובעת מיצר החיים וככזו-- משמרת חיים. (היכולת לתקן כמתת -אל ולא כמתת -מוות). "גרימת הנאה" או "הענקת הנאה" הם הדבר שמטופלים גבוליים ומוזנחים כה רבים, מרגישים כי אינם מסוגלים לו והנתינה את האפשרות לתקן, מעניקה להם לא רק יכולתם לקבל טוב והנאה, אלא גם את יכולתם להעניק אותם לאחרים. פרק אחר, העוסק במטופלים גבוליים, חותמת אלווארז במילים אלו: "קודם כל, כפי שאומרת אנה פרויד, בנה את הבית, קודם כל, כפי שאומרת קליין, הפנם את הש?ד הטוב, קודם כל, כפי שאומר ביון, צריך להיות לך מיכל הולם, קודם כל, כפי שאומר בולבי, כדאי שיהיה לך בסיס בטוח". קודם כל אכן צריך שתבנה לך בית על מנת שתוכל לזרוק ממנו מישהו החוצה (פרפראזה על משפטה של אנה פרויד). זהו המסר שלי להיום ואם תהיינה תגובות, מה טוב... (כמובן שמומלץ ביותר לקרוא את הספר כולו על מנת לצייר תמונה שלמה של הדברים)

מי זו החכמה הזו שכתבה את הדברים האלו ותרמה לי כאמא לילד בעייתי מאוד לנסות ולהיות קצת יותר סלחנית וכן לתת את האפשרות לתקן. תודה על היוזמה, אקנה את הספר. מישהו יודע היכן ניתן להשיגו בחנויות של סטימצקי?

שלום ליאת, האם את מסכימה עם כל מה שנאמר כאן? נראה לי שפספסת את ההודעה כי לא הגבת אליה. אני קראתי והספר נשמע ממש מוצלח. כיצד היא מטפלת בדיוק בילדים אוטיסטיים? באותם השיטות המסורתיות? היכן ניתן לרכוש את הספר? באיזה שנה או הוצאה הוא יצא? אודה על התשובות.

שלום רב, אני בוחרת לא להשיב להודעה זו, מאחר והיא נשלחה לכאן לא בתום לב. ליל מנוחה ליאת

אהבתי את הביקורת שלך על הגישה והספר גם אני כמוך חוזרת וקוראת בו שוב ושוב ומאמינה בכוחי כמטפל ליצור מערכת שיש בה הבנה ואהבה כבסיס לתיקון...

שלום, ילדה שלי בת 4 כל הזמן מדברת בגוף שלישי : כלומר אם היא רוצה לאכול היא לא אומרת אני רוצה לאכול אלא מאיה רוצה לאכול ! מאיה לא רוצה ללכת לישון , מאיה רוצה גלידה וכו' האם זה נורמאלי לגיל זה ובשלב זה ? היא הולכת לגן ילדים והיא מסתדרת ומשתלבת טוב עם הילדים ,, יש לה אח בן שנתיים וחצי , ריב וקנאה וחיבה ביניהם .. לא יודעת אם זה קשור לאחיה ?? אם היא רוצה תשומת לב? למרות שאני נותנת לה תשומת לב יותר ומבלה את רוב הזמן איתה .. אני מבקשת את עזרתך . תודה

שלום לאם המודאגת, אני ממליצה לך להתייעץ בפורום הפרעות בתקשורת, ולשמוע את חוות דעתה של מומחית בתחום התפתחות השפה. חפשי את הפורום ברשימה מצד ימין... בברכה ליאת

שלום רב אני גרוש, גר לבד ובני בן 13 במשמורת אצל אימו. אנחנו מתראים כל אמצע שבוע וכל סופ"ש שני. מאז הגירושים לפני כ 5 שנים בני מתקשר אלי מאימו לעיתים נדירות. בקשות טלפוניות שלי שיחזור אלי כאשר נעדר מהבית לא נענות כלל. אני הוא זה שמבליג, מחזר אחריו ומתקשר בערך כל יומיים. לאחרונה הדבר התחיל להציק לי מאד. הודעות ובקשות שיתקשר אלי זוכות להתעלמות מצידו. כשהוא אצלי הכל מצויין והוא ילד נהדר. בטריטוריה שלה המצב רע למרות שביכולתו להתקשר אלי כרצונו.(יש לציין כי היחסים ביני לגרושתי לא טובים.) אודה לך מאד לעצה. אמיתי

שלום אמיתי, בנך בן ה-13 מתקרב לגיל בו ההתמקדות החברתית מופנית בעיקר לבני גילו, והמשפחה "זזה" קצת הצידה. זה בדיוק הגיל בו הורים מתחילים להתלונן על התנהגויות של הסתגרות בחדר מאחורי דלת סגורה, על התרחקות, על גישה אגוצנטרית, על פחות שיתוף פעולה ופחות נכונות להתמסר לפעילויות משפחתיות. אני מניחה שלו היינו שואלים את אמו, היא הייתה מתארת תמונה דומה. מצבך מעט מורכב יותר, בהיותך רחוק ממנו גיאוגרפית, ולכן ההתרחקות עלולה להתפרש כהתעלמות מכוונת *כלפיך* או כתוצאת הסטה מצד אשתך. העובדה שהוא "ילד נהדר" בנוכחותך, יכולה להעיד אחרת. אני מציעה לך לעשות כל מאמץ שלא להיכנס ל'סרטים', להמשיך לחזר ולהתעקש על הקשר, ולהמתין בסבלנות לפאזה הבאה בהתפתחות, בה ייוחד לך מקום חשוב ביותר ופעיל בגיבוש הסופי של זהותו הגברית. אל דאגה ליאת

שלום ליאת, אני מודה לך מאד על ההענות המהירה. אכן הרגעת אותי מלהיכנס למצב של "סרטים"... המשיכי והצליחי בדרכך. בברכה אמיתי

שלום רב יש לי בעיה מאוד קשה עם הבן שלי. הוא בן 7 וסובל משיעור יתר, היינו בבירור אנדוקרינולוגי וזה על רקע תורשתי. הוא סובל מאוד מהצקות הילדים ומסרב לחלוטין ללכת עם בגדים קצרים. מה אני אוכל לעשות????? הילד סובל מאוד ומפורק נפשית. אודה עלתשובתך. תודה איילת

שלום איילת, בעולם בו דמויות ההזדהות של ילדים ובני נוער הם דוגמנים וידוענים, תוצריה המשופצים של תוכנת פוטושופ וסכין מנתחים, החיים הופכים בלתי נסבלים, גם למי שסובלים מפגמים קלים במראה החיצוני. כיום קיימים פתרונות אסתטיים כמעט לכל בעיה, אך לטעמי אין זה הפיתרון הרצוי. היכולת לקבל את עצמנו ולחיות בשלום עם הפגמים הקטנים (והפחות קטנים) בהופעתנו, היא חלק מבריאות נפשית והסתגלות טובה. בכל כיתה נוכל למצוא את ילדי המשקפיים, הגשר בשיניים, הצלקת המבצבצת ממחשוף החולצה, ניצני החזה המקדימים אצל הבנות, ושיעור יתר (בנים ובנות). הניסיון להסתיר ולהסתתר הוא ניסיון עקר, שגוזל הרבה אנרגיה חיונית. מניסיוני, ילדים - למרות המוניטין שלהם כיצורים מרושעים - יודעים לגייס חמלה והבנה למצוקתו של הזולת, אם זו מוסברת להם ברוח הנכונה. לצורך כך אפשר להיעזר במורה או ביועצת ביה"ס, שיוכלו לקיים שיחה כיתתית הנוגעת למקומות הרגישים של כל אחד מן הילדים. אחרי הכל, לכל אחד מאיתנו נקודות תורפה, וחשיפתן באווירה המתאימה יכולה להיות מאד משחררת. לעיתים קרובות, פגם אסתטי הופך לחוליה החלשה עליה אנחנו מעמיסים את כל צרותינו, ובכך נמנעים מלטפל בבעיה האמיתית, הרחבה יותר. כדאי להיזהר לא ליפול בפח הזה, ולבחון האם אין כאן בעיה חברתית עמוקה יותר. בברכה ליאת

הי ליאת תודה על תשובתך וברצוני להתיחס למספר נקודות: אני מסכימה איתך שעלינו לחיות בשלום עם עצמינו וזה המסר שהועבר אל בני כמובן שהראיתי לו פגמים בעצמי ואף בילדים אחרים והסברתי לו שלא ניתן תלהסתתר תמיד מאחורי "חולצה" לךצורך העניין וכי עלינו להתמודד - כמובן שלא במילים אלו אלא בהרבה אמפתיה. הילדים שצחקו עליו הם ילדים גם מכיתות גבוהות יותר ג-ד-ה שאיננו יודעים מאין הם כך שלערוך שעיחה עם כל בית הספר לא נראה לי הפיתרון, יחד עם זאת אני מתכוונת ליצור קשר עם פסיכולוגית בית הספר ולהתייעץ עימה. לגבי בעיה חברתית עמוקה יותר, אין זה כך בני הוא יל מאוד מאוד רגיש (ככאופי וזאת לאחר אבחונים פסיכולוגיים שעבר כשלא היינו בטוחים בכל מני דברים) לשמחתי הוא מקובל ואהוד מאוד גם על הילדים וגם עלך המורים. ברור לי שרגישות היתר מעצימה גם היא את הבעיייה של שיעור היתראך תחושתי שהדבר כן עשוי לבלום אותו ולפגוע בו. אני שוקלת במקביל גם התיעצות רפואית בכדי לבחום את כל האופציות תודה איילת

הי איילת, זה ודאי לא עוזר לעכשיו, אבל רק אכתוב שלשמחתו הוא בן, ובעתיד יהיה בחור, ושיעור היתר לא יחווה כמו שהוא נחווה היום. אינני יודעת עד כמה העניין בולט היום, אבל אולי אפשר לשקול פתרונות זמניים לבנתיים.. כמו למשל להבהיר את השיער כך שיבלוט פחות. או להתייעץ אצל קוסמטיקאיות או אנשים אחרים ממקצועות היופי ולשאול על פתרונות נוספים. כדאי לשאול אותו איך הוא ירגיש עם כל פתרון אפשרי. לחזק אותו באהבה בלתי מותנית, ואולי לעשות ניסיון על איזור מוצנע יותר בגוף, מתחת לבגדים, כדי שיוכל לקבל החלטה על סמך ניסיון קטן. בהצלחה, לילך

בני בן 5 וחצי החל לאונן כבר בגיל שנתיים. מאז ועד היום אין יום שהוא לא נשכב ומאונן ועיתים אפילו מספר פעמים ביום. דברנו עימו על כך שיש לעשות זאת רק כשהוא לבדו ואין מסביבו אנשים והוא אכן עושה זאת (למעט כשאני ובעלי בסביבה), עוד ביקשנו ממנו שיעשה זאת במיטתו לפני שהוא הולך לישון, אך פה לא הצלחנו. הוא עושה זאת בכל זמן, ועל מנת להמנע מהערות שלנו הוא עושה זאת בסתר. כיצד עלינו לפעול בעיניין הזה, כך שזה לא יהווה עניין מרכזי בחייו בשלב זה של חייו?

שלום חגית, אוננות היא פעילות טבעית ומהנה עבור רוב הילדים, וכל עוד היא נעשית בפרטיות, אין להעיר או לנזוף בגינה. לא ברור למה את מתכוונת שאת אומרת שהוא עושה זאת "בכל זמן", ועד כמה הפעילות הזו דוחקת פעילות נורמלית חברתית ומשחקית במהלך היום. אוננות מוגברת יכולה לשמש לפריקת מתחים ולהרגעה עצמית, ואם את חושבת שמדובר במינון גבוה במיוחד, כדאי לבחון האם קיימים גורמי לחץ או מצוקה חריגים. מאחר והזכרת שהוא התחיל בגיל שנתיים ועד היום, אני רוצה להאמין שלא מדובר במשהו מדאיג. אוננות פעם ביום או מעט יותר אינה מצריכה התייחסות מיוחדת. שבת שלום ליאת

אחות קטנה נפש תאומה חכי עוד רגע עוד מעט יש שכר לפעולתך הנהו קם ואלייך הולך חכי עוד רגע, כי רק את גם אני איתך בוכה וכמוך מצפה אז חכי עוד רגע עוד מעט הנה הוא בא מנחמך שמעי איך הוא אלייך הולך חכי עוד רגע כי רק את תמיד ידעת למצוא בי עוד קצת אור שממני נעלם נקודה טובה ועוד נקודה טובה ועוד מעט ואין רשע התבוננת על מקומו ואיננו

אחד השירים הטובים. טוב לגוף ולנשמה- "תמיד ידעת למצוא בי עוד קצת אור שממני נעלם". של שולי רנד, מי שמעוניין לשמוע את השיר אפשר להאזין לו כאן- http://www.nrg.co.il/online/11/ART1/667/773.html שבת שלום ומבורך ושיהיה בעיקר טוב.

תודה שהגבת לשיר ששמתי כאן. אמנם שולי רנד מבצע וכבודו במקומו מונח אבל אבל המילים הן מתוך הספר "ליקוטי מוהר"ן" של רבי נחמן מברסלב, שם ביקש האיש הדגול הזה שיש לדון כל אדם לכף זכות - שהנה אם מצאת בו נקודה אחת טובה, לזו תאספנה עוד נקודות טובות והנה "ועוד מעט ואין רשע". כמה הומאניזם היה בו. כולנו אנשים עם יצרים, מכשולים, דחפים, התנהגויות לא מובנות, אבל רבי נחמן ידע למצוא בכל אחד נקודה טובה ואם היה אחד כזה רשע, מבקש רבי נחמן לנסות למצוא בו נקודה טובה שאם עוד כמה תלקטנה כולן למשהו טוב וחיובי. הלוואי ומישהו ישכיל לראות את הטוב שקיים גם בי, שקיים גם בך. לראות כמה הנפש מתייסרת. לראות מבעד לעיניו של רבי נחמן מברסלב.

יש לי ילד בכיתה ד' נוטל ריטלין עקב הפרעת קשב וריכוז. מאז כיתה א' יש לנו בעיות קשות להכין עימו שיעורים ובמיוחד ללמוד איתו למבחנים. אנחנו אנשים עובדים וקשיי יום ומשתדלים לעזור לו כמה שהוא צריך אך אותו יותר מעניינים חברים. שיעורים חלקם הוא מסיים בכיתה ומה שנשאר בבית זה כבר "המורה לא ביקשה" ומבחנים לא מענינים אותו. למבחנים אנחנו לומדים מאוחר בערב וזאת לאחר ויכוחים אין סופיים, אין לנו כוח הילד עולה לכתה ה' (לי באופן אישי לא זכור בגיל זה שאימי ישבה איתי על כל פיפס והתמודדתי יפה לבד אם הייתי צריכה עזרה אז היא עזרה לי ולא היו איתי שום בעיות מבחינה זו). אודה על תשובה מהירה כי עכשיו תקופת המבחנים. תודה מראש

שלום ריטה, חשוב מאד להבחין בין עזרה המכוונת במדויק לקשיים של הילד, לבין מתן שרותים עודפים ה'מריחים' פינוק. ילדים עם הפרעת קשב וריכוז סובלים מקשת של קשיים, וחשוב לתת מענה רלוונטי ומותאם, תוך הימנעות מרחמים ופינוק כפיצוי. כאשר אתם מכינים איתו את השיעורים ומתכוננים איתו למבחנים (שימי לב, כתבת:"למבחנים *אנחנו לומדים* מאוחר בערב"), הרי זה כאילו אמרתם "אתה לא יכול לבד! אין לך סיכוי לבד!". מסר כזה, גם אם הוא תת-קרקעי, עובר לילד, המפתח - מצידו - חוסר אונים וחוסר מוטיבציה. למרות האמור כאן, ובגלל שקיימת אצלו הסתמכות גדולה עליכם, הייתי מציעה לסגת בהדרגה, ולבקש יותר עזרה ותשומת לב בביה"ס עצמו. תוכלו לסייע לו בהתארגנות ללמידה, למשל - להכין יחד איתו לוח מבחנים, להזכיר לו מתי יש מבחן ומה היקף החומר, לבחון אותו קצת לפני הבחינה, ולסייע בהקניית הרגלי למידה נכונים (ארגון זמן, ריכוז החומר, מיומנויות סיכום, פטנטים לזכירה יעילה, וכד'). מעבר לכך, אני ממליצה להעביר מסר ברור של "אנחנו כבר למדנו לפני שנים. עכשיו תורך. אין לנו כוונה לחזור על מטלות ביה"ס פעם שניה". תוכלו לצרף משפטי עידוד מחזקים ("סומכים עליך!"; "אנחנו רואים שאתה עושה כמיטב יכולתך"; "הציון פחות חשוב כרגע, העיקר שאתה מצליח להתארגן בכוחות עצמך. כל הכבוד!"). בעיני, חשוב לתאם זאת עם המורה, לבקש הוראה מסייעת גם בבה"ס וגישה סלחנית בתקופה הקרובה. אחרי הכל, הציונים של כיתה ד' אינם מאד גורליים, וגם אם תהיה נסיגה זמנית בציונים, מה שחשוב יותר הוא לחזק את "הלומד העצמאי" שבו, לבסס יותר הסתמכות עצמית ותחושת יכולת. בהצלחה ליאת

מה שהתכוונת זה לחזק ולעודד אבל לא לשבת ללמוד איתו שיסתדר בכוחות עצמו ולייעץ מה לעשות? אולי אם יראה שלא תמיד הוא מצליח אז הוא ייקח את עצמו יותר ברצינות וייתאמץ יותר כמובן עם עידוד מצידנו?

האם יש מבוגרים שיכולת הויסות שלהם שקולה לזאת של ילדים? את מדברת כאן על יכולת מוגבלת של ילדים קטנים לווסת את רגשותיהם, ושאלתי היא מה קורה שזה נמשך לגיל מבוגר יותר? שרגשות עוצמתיים כמו אהבה או שנאה אינם מווסתים כראוי? האם ניתן לטפל בזה? האם יש לזה תוצאות חיוביות? האם זה קשור לחוסר בסיס יציב בילדות, לחסכים רגשיים?

שלום עלמה, היכולת לשלוט ולווסת רגשות, דהיינו להגיב בצורה מותאמת למצבים טעונים רגשית, משתכללת לאורך שנות הילדות, הודות לתהליכי התפתחות קוגניטיביים, חברתיים ורגשיים, ובעזרתם המתווכת של המבוגרים המשמעותיים בסביבה. כמו שכבר נאמר כאן בעבר, קיים גם מרכיב ביולוגי מולד, המזג, הממלא תפקיד חשוב במערך הגורמים המעצבים את ההתנהגות והאישיות. כמובן שביטויי רגש לא מווסתים, הנתפסים כנורמטיביים ונסלחים אצל ילדים צעירים, הם הרבה פחות חינניים אצל מבוגרים, ויכולים להפריע לו כמעט בכל אספקט בחייו. אין הסכמה מלאה בין תיאורטיקנים וקלינאים על שאלת היכולת לטפל בבעיות אישיותיות מן הסוג הזה, ואני מניחה שגם כאן ה'פרוגנוזה' תלויה בעוצמת הבעיה, במערכות התמיכה, ובאספקטים אישיותיים נוספים. בברכה ליאת

תודה על המענה. כתבת "אין הסכמה מלאה בין תיאורטיקנים וקלינאים על שאלת היכולת לטפל בבעיות אישיותיות מן הסוג הזה, ואני מניחה שגם כאן ה'פרוגנוזה' תלויה בעוצמת הבעיה, במערכות התמיכה, ובאספקטים אישיותיים נוספים". מה זה אומר? שיש כאלה שאינם חושבים שיש פיתרון לבעיה "הלא חיננית" הזו (כהגדרתך- "הלא חיננית")? קצת מייאש לא?

שלום, תוכלי בבקשה להמליץ על ספר (או כל מקור מידע אחר) בנושא חשיבה חיובית ו/או התגברות על דאגנות יתר אצל ילדים? (משהו עם המלצות פרקטיות)? תודה!!

שלום דפנה, הנה משהו שאולי יצטרך לעבור 'התאמה' לילדים: כוחה של חשיבה חיובית : איך לשפר את איכות החיים הרגשית שלך וכיצד להפיק את המיטב מעצמך ןמחייך באמצעות חשיבה חיובית / מאיר לירז למעשה, תראפיה קוגניטיבית מתייחסת לשינוי דפוסי חשיבה לא אדפטיביים, ולכן מרבית מה שנכתב בנושא יכול להתאים לך. אם יעלו לי רעיונות נוספים מבטיחה לשתף בהצלחה ליאת

לרוב המשפחות הישראליות, החילוניות בכל אופן, יש 3 ילדים ותהיתי האם מבחינה פסיכולוגית (מצד הילדים לפחות-הרי תמיד מדברים על ילדי סנדוויץ'...)יש לזה הצדקה או שזו סתם אופנה? אפשר להבין נגיד אם יש 2 בנים או 2 בנות ורוצים אחד מהמין השני, אבל אם יש בן ובת בשביל מה צריך עוד אחד? לא עדיף בזוגות,2 או 4 ילדים כדי נגיד שלא ישאר אחד "בחוץ" (ברוב המשפחות שאני מכירה עם 3 ילדים יש אחד "בחוץ"-לוא דוקא האמצעי אבל בד"כ כן)? האם יש מחקרים בנושא?

שלום לסקרנית, תוכלי להיכנס לאתר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ולבדוק האם להתרשמות שלך יש בסיס מציאותי. איני מכירה מחקרים ספציפיים העוסקים ברציונל של ההורים ביחס למספר ילדיהם. יש גם יש מחקרים הנוגעים לקשר שבין המיקום בסדר הלידות (בכור, אמצעי או צעיר) למדדים שונים של אישיות, בריאות נפשית, הסתגלות, ועוד. ליל מנוחה ליאת

מבקשת המלצה לפסיכולוג\ית לילד בן 15 וילדה בת 16 עדיפות דרך קופח מכבי אזור ר"ג או ת"א. תודה מראש

שלום ריקי, שלחתי לך המלצה חמה למייל הפרטי שלך. בהצלחה ליאת

ערב טוב בשל אירועים קשים בריאותית במשפחה.אני חשה כי ביתי בת ה-8 ''מתפרקת'' ליאת - הייתי מבקשת יצירת קשר איתך במייל על-מנת להסביר ואולי לקבל כיוון בדרך הטיפול לה אני בטוחה שאנו נידרשים תודה

שלום נחמה, שלחתי לך את כתובתי למייל שלך. ליל מנוחה ליאת

שלום יש לי שאלה . יש לי ילד בן 3.5 אשר אני לא מצליחה להציב לו גבולות הוא לא מקשיב לי לדוג' הופך את הצעצועים ולארוצה לסדר ,קובעת שעה ללכת לישון והא לא רוצה הוא רוצה לראות סרט בdvd חום לדוג סגרתי לו את המסך והוא התחיל לצרוח היום לא נשברתי ובסוף הוא נרדם אך כל יום אנינשברת וכשהוא מתחיל לצרוח אני מדליקה שוב דבר נוסף הוא בא אלי כל לילה למיטה וזה נורא מפריע לי יש לציין שיש לו אחים תאומים בני שנה וחצי וכן אני עובדת ומגיעה כל יום ב5 כאשר לפעמים אין לי כוח כ"כ לשחק איתו אני חייבצ עזרה אני מרגישה שאני לא מצליחה לשים לו גבולות ולא מצליחה להתמודד מה עושים?

שלום שרי, הילד הקטן שלך נושא באחריות כבדה מדי עבור בן 3.5 הוא זה שמחליט על כל סדרי הבית: הוא מחליט מי יבלגן ומי יסדר, מתי הולכים לישון ואיפה, מתי רואים סרטים ואיזה, ואני מנחשת שהוא מחליט גם מתי מתקלחים, מתי אוכלים, מתי נחים ומתי משחקים. מאחר ולילד כה צעיר אין עדיין את הכישורים והיכולת לנהל משפחה, אין לאפשר לו זאת, ממש כמו שלא היינו מאפשרים לו לנהל את חשבון הבנק שלנו או את המשרד שלנו. כאשר אנו מניחים לילדים שלנו לנהל אותנו ואת סדר היום בבית, הרי זה כאילו הותרנו אותם לבד, ללא המבוגר האחראי שאמור לשמור עליהם. בעזרת ההמשגה הזו, אני רוצה לחזק אצלך את ההבנה ששינוי הוא הכרחי, שאלמלא כן עלולות להופיע עוינות, תוקפנות ואף חרדה, הן אצלו והן אצלך. אני רוצה לעורר אותך לפנות להדרכת הורים, ולהחזיר לעצמך את הסמכות שקצת איבדת מולו. בחודשים האחרונים נשאלתי די הרבה על דרכים אפקטיביות להציב גבולות, ואני ממליצה לך לשוב ולעיין בפורום, כדי לקבל חיזוק ועידוד לכך. בהצלחה ליאת

יש לי בן 6 ובת 4. הם משחקים המון ביחד וזה כולל מן הסתם ריבים ולפעמים השתוללות. לרוב אני משתדלת שלא להתערב אבל יש שני דברים שמפריעים לי: 1)כמעט תמיד יש בכי(מישהו חוטף מכה זו או אחרת, לפעמים בכוונה ולפעמים לא) וגם אם אין בכי תמיד יש "אמא הוא/היא אמר/ה לי או עשה/עשתה לי..." ושוב, אני משתדלת שלא להגיב ולא להתערב, אלא אם יש סכנה או אם מדובר בקללה או מכה חזקה בכוונה שאלו דברים שאני לא מרשה (אבל אז זה גורר עוד פניות אלי של "אמא הוא/היא הרביצ/ה לי או קרא/ה לי #$%^) 2) הרעש. אני בדעה שזה בסדר לעשות רעש באופן כללי (הם בכל זאת ילדים) אבל בזמן האחרון הצרחות והצווחות שבד"כ מגיעות בשלב ההשתוללות כבר מפריעות לי(לרוב כחלק מהמשחק ולוא דוקא צווחות מחאה--למשל הם רצים, צוחקים, וצווחים. לפעמים הבן שלי אומר לי שהם רק צוחקים כשאני מעירה להם) אני בד"כ מעירה, אח"כ נותנת כמה התרעות, ואם זה לא עוזר מפרידה בינהם. חשוב לי להדגיש שבסה"כ יש בינהם קירבה חזקה והם מאוד אוהבים אחד את השני ודואגים אחד לשני והם כן יודעים (כשהם רוצים) לשחק מאוד יפה ביחד. פשוט בזמן האחרון שני הדברים הנ"ל קורים בתדירות גבוהה מידי לטעמי ודי מתישים אותי. ניסיתי להיות תקיפה איתם (כלומר אני לא "מתחננת" שיתנהגו יפה) ובמקביל מנסה להסביר להם בצורה רגועה (בד"כ לאחר הפרדה) שלא נעים לנו ככה ושחבל שבמקום להינות ביחד אנחנו כועסים--הם מבינים ומסכימים אבל מהר מאוד שוכחים מה עושים??? ואיפה הגבול בין אינטראקציה תקינה (מן הסתם אי אפשר לצפות מהם לפרחים ולבבות כל הזמן) ורעש סביר (גם אי אפשר לצפות מהם שישבו בפינה עם ספר) ובין אובדן שליטה?

שלום לאם המותשת, למריבות קולניות בין אחים יש בדר"כ מטרה ברורה, סביבה הם מתלכדים באופן מרשים: להביא את ההורה למעורבות, ולהכניס אותו לסיטואציה באופן שישרת את הצרכים של שניהם. את טוענת שאינך מתערבת *אלא במקרה של צעקות, קללות או מכות בכוונה*, וכך את למעשה מחזקת בבלי דעת התנהגויות אלה בדיוק. הילדים שלך יודעים בדיוק מה יביא אותך מהר אליהם, ואת לא מאכזבת :-)) לא להתערב פרושו לא להתערב! את המלחמה בקללות, באלימות ובהתנהגות פרועה אפשר וצריך לעשות כהורים בכל הזדמנות, להעיר ולסמן את הגבול, מתוך תקווה שהילדים יפתחו את היכולת להבחין בין מותר ואסור, בין טוב ורע, בין מה שראוי ובלתי ראוי. מערכת היחסים בין אחאים היא מיני-מעבדה של החיים החברתיים שמחוץ לבית, וההתערבות של ההורה ברוב המקרים מפריעה לתהליך הזה, ומכניסה 'רעש' מיותר. הניסיון מראה שבהיעדרם של ההורים, אחים מסתדרים טוב בהרבה, רבים פחות, וגם אם רבים, זה פחות קולני, נפתר מהר יותר ובכוחות הילדים עצמם. אני מציעה לך לבחון שנית את הקריטריונים של "להתערב או לא", ולנסות לעמוד בהם באומץ. בעניין הרעש, אני מציעה לך לנהוג כבכל התנהגות אחרת הפוגעת במי מבני הבית, ולפעול להפסקתה בנחישות. כך, למשל, תוכלי לבקש פעם אחת להוריד את הטונים, ואם לא תהיה התייחסות לבקשתך - פעלי. צאי מהבית, מנעי פעילות מהנה משותפת ("הרעשתם, לא הצלחתי לנוח, ולכן לא נצא כמתוכנן"), או שלחי את שניהם לחדר מרוחק בו יוכלו להרעיש כאוות נפשם. מה את אומרת? בהצלחה ליאת

שלום ביתי בת שנה ושבעה חודשים בזמן האחרון היא התחילה להגיב בצורה אלימה כלפי בעלי ואני וזה בגלל שאנחנו לא נותנים במיידית את הדבר שהיא מבקשת , או לחילופין אם אני לא מרשה משהו אז היא זורקת את עצמה , או מטיחה את הראש ברצפה ואם אני אוחזת בה אז היא שורטת ומושכת לי בשיער. כתגובה לכך אני כועסת עליה ואז היא מתחילה לבכות כי היא הבינה שהיא עשתה משהו לא בסדר ואז כביכול נפגעת ממני. כל העניין של האלימות ברגע שאני מרימה אותה ממש מפחיד אותי כי הרי משיכה בשיער שלנו הוא מאוד כואב ואני ממש לא יודעת איך להתמודד עם המצב הזה אשמח אם תוכלי לתת לי עיצות. תודה

שלום יונית, אנא קראי את תגובותי לגילי ולאור מעט מתחתייך. אני חושבת שיש בהם מענה גם למה שקורה אצלכם. אם יהיו שאלות נוספות - את מוזמנת. בברכה ליאת

פירוש הציור של בני(דמות של עצמו) מגלה לי כי הוא חסר ביטחון (איכות הקו חלשה מאוד), תלותי ופוחד משינויים (רגליים קטנות), קושי בהתמודדות אסרטיבית עם החיים (השמטת האף), דימוי גוף לקוי וקשר לא טוב עם המציאות(בעיה בחיבורי איברים - צואר לראש ולגוף),זה נשמע כמו ילד מסכן ואומלל ובמציאות אני לא רואה שהתיאור הזה מתאים לבני, כאילו מדובר על ילד אחר, זה ממש הזוי! אני מרגישה שיש לו בעיות של חוסר ביטחון וזאת אני מייחסת לעובדה שהאבא כמעט ולא נמצא בבית בשל עבודתו, אך כל התיאור הזה כאילו נחת עלי משמיים, אני חוששת שיש דברים בגו ואיני רואה את הדברים על פני השטח, שאלתי היא מה עלי לעשות?

שלום ורד, האם תוכלי, בבקשה, לכתוב על סמך מה את מפרשת את הציורים של בנך? תודה ליאת

שלום ורד, מאחר ולא השבת עד עתה, אשיב באופן כללי, ואזכיר כי ניתוח ציורי ילדים, גם כאשר הוא נעשה בידי אדם מקצועי ומיומן, הוא - כשלעצמו - בעל תוקף ומהימנות מוגבלים, ומאד לא נכון לפרשו במנותק ממבחנים אחרים וממצבו הכללי של הילד. את עצמך מצביעה על הפער בין מה שאת רואה "על פני השטח" לבין מה ש"גילו לך" מאפייני הציור של הילד. ועוד דבר - גם אנשי מקצוע מיומנים ומנוסים לא מאבחנים את בני משפחתם, בהיותם מוטים ומושפעים מ'רעשים' שאינם קיימים אצל מאבחן ניטרלי. כל האמירות הללו מצטרפות לאמירה החשובה מכל, לפיה אבחון פסיכולוגי הוא כלי שנלמד שנים רבות, ומי שעוסק בו לעולם לא מציג מסקנות פסקניות (כמו אלה שהצגת בדברייך) על סמך נתונים כה חלקיים והקשרים כה פשטניים. לכן, אם את חושבת שיש סיבה להפנות את בנך לאבחון, אנא עשי זאת בדרך המקובלת, ופני לאנשי מקצוע. עד אז, הניחי לו לצייר כאוות נפשו, והשתדלי ליהנות מן התוצרים שלו, להתפעל מהם ולשמוח ביצירתיות שלו. בברכה ליאת

שלום יש לי ילד בן 2 ו 5 חודשים מדבר עדיין לא ברור. הילד מרבה לבטות את עצמו בבכי ובאלימות דוגמא שלא נותנים לא משהוא שהוא רוצה אז הוא מרביץ או בוכה אך אפשר לטפל בבעיה לילד בגיל כזה( אני מרבה בלהסביר או להכניס לחדר.

שלום אור, חינוך לאיפוק וסובלנות מתחיל למעשה מרגע שתינוק נולד. גם אילו רצינו לספק את כל רצונותיו, הרי לא היינו יכולים, ולכן על הילד ללמוד להתמודד עם אכזבה ותסכול. כאשר אתם אומרים "לא" למשהו שהוא רוצה, עליכם להיות עקביים, ולא להישבר גם מול בכי. (אם אתם יודעים שתישברו - מוטב לא להגיד 'לא' מלכתחילה). כאשר הילד לומד שבאמצעות סצינת זעם הוא משיג את מה שהוא רוצה, הוא יהפוך אותה לאסטרטגיה, ויהפוך ילד בכיין, אלים ולא נעים. לכן, במצבים של התנגשות רצונות, עמדי על שלך, הביעי השתתפות והבנה לצערו ולאכזבתו ללא כל ביקורת, ונסי לא לבקר את הבכי, גם אם הוא חזק. תוכלי לומר משהו כמו "אני מבינה מהבכי והצעקות כמה אתה מאוכזב, ויודעת שזה באמת קשה לך עכשיו". כאשר הוא מנסה להפעיל כלפיך אלימות פיזית, פעלי בתקיפות. עצרי אותו פיזית, קומי והתרחקי מהסיטואציה או הרחיקי אותו. הוא חייב ללמוד שאלימות אינה באה בחשבון כלל. כלל זה נכון, כמובן, גם במקרה של אלימות כנגד הילד, ולכן כל דרך בה תפעלי חייבת להיות מתוך עמדה מכבדת ולא אלימה. הסברים מילוליים רלוונטיים רק בפעם הראשונה שהם נאמרים. כאשר אנחנו חוזרים עליהם שוב ושוב הם מאבדים מערכם. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת 12.5, בדרך כלל ילדה שמחה, מקובלת על חבריה. השנה החלה ללמוד בכיתה ז' וניכרו קשיי הסתגלות שנראו טבעיים בתחילת שנת הלימודים, אך עושה רושם שהיא התגברה עליהם, וכיום היא אהובה על חבריה ומוריה ויש לה ציונים יפים, אם כי אינה מרוצה מבית הספר שבו היא לומדת ומעדיפה לעבור לבית ספר אחר. מזה כשבוע, בכל יום בימים האחרונים, מיד כשיורד הערב ומתחיל להחשיך, היא מתלוננת שעצוב לה ו"עומד לה משהו בגרון" והיא רוצה לבכות והיא לא יודעת למה, ואף בכתה פעמים אחדות. ככל שניסיתי לדובב אותה לנסות להבין מה גורם לה להרגיש ככה, היא לא מצביעה על דבר ספציפי. מה שכן, היא מספרת שהיא מרגישה לחץ באיזור בית החזה וש"זה בא פתאום". לא היו אירועים חריגים מדי שאני יכולה לקשר להרגשתה, למעט טיול ליומיים למדבר [שהיא רצתה להשתתף בו, אך לא נהנתה משום שהרגישה עצוב בליל הלינה] ומבחנים שמלחיצים אותה.הכל התחיל ערב לפני שיצאה לטיול. אינני יודעת אם יש צורך לציין, אך כאשר היא הייתה בת 4 אביה ואני התגרשנו. היא בת יחידה ואין לה אחים נוספים. אשמח לדעת במה מדובר , משום שאינני יודעת מה לעשות או למי לפנות כדי לעזור לה. אודה לתשובה בברכה אם מודאגת מאוד

שלום רב, מאחר וה'בלוז' שאת מתארת נמשך כשבוע ימים בלבד, עדיין ניתן להתייחס אליו כאל משהו תגובתי, בעיקר אם שמת לב שזה התעורר בתגובה לטיול. נסי לא להיבהל יתר על המידה, בין השאר כדי לא לשדר לבתך שמצב רוח רע שלה מאד מערער גם אותך. את יודעת, פסיכולוגים אוהבים לדבר על המושג 'תיקוף' (וולידציה), כעל אחד הגורמים המנבאים הסתגלות רגשית טובה. הכוונה ליכולתו של ההורה לשיים ולתקף רגשות עבור הילד שלו בכל גיל. כלומר, לשקף את רגשותיו, לכבד אותם, ולתת להם תוקף וקיום. מועקה, עצב, עוינות, תוקפנות וחרדה הם דוגמאות לרגשות שהורים מתקשים לראות אצל ילדיהם, ובמקרים מסוימים - כמו במשפחות גרושות או חד הוריות - גם מעוררים אשמה אצל ההורה. לכן, נסי להישאר רגועה, זמינה לשיחה ופתוחה לחוויה של בתך. במקרה שהמועקה אינה חולפת, וממשיכה להפריע משמעותית לתפקוד השוטף שלה, שווה לפנות לגורם מקצועי (יועצת או פסיכולוגית ביה"ס או פסיכולוג קליני של ילדים ומתבגרים)להתייעצות. בשמחות ליאת

אני אמא לילדה בת 8, אמצעית מבין 3 ילדים (3 ו- 11). לפני מספר חודשים חזרה מביה"ס חפץ השייך לכיתה, שלדבריה קיבלה מהמורה. לאחר מספר ימים נוסף חפץ נוסף. לאחר בירור קצר הבנתי שלקחה את החפצים ללא רשות. הסברתי לה את מהות המעשה והיא הבטיחה להחזיר. לאחר מספר ימים, כאשר שאלתי, אמרה שהחזירה. לאחר כמה שבועות גיליתי במקרה שהחפצים עדיין אצלה. לאחר בירור ושיחה איתה הסבירה שרצתה את החפץ מכיוון שאין לה כזה. הסברתי לה שהעניין חמור משתי בחינות: הגניבה עצמה והעובדה ששיקרה לי. ביקשתי ממנה להחזיר את החפצים למורה, בצירוף התנצלות, וכך עשתה. במקביל שיתפתי את המורה ווידאתי (בידיעתה של בתי) שהחפצים הוחזרו. לתומי חשבתי שהעניין סגור - כעניין ספציפי וגם באופן כללי לגבי גניבה, שקרים וכו'. היום קרה מקרה נוסף, בו בתי שיקרה לי "במצח נחושה". לגופו של העניין - האם להעניש על המקרה האחרון, או שתגובתי הכועסת מאוד ותחושתה הקשה של הילדה (לפחות למראית עין) מספיקה? האם עלי לעלות מדרגה ולהתייחס לרצף מקרים אלו כאל נושא גלובלי שיש לטפל בו לפני שיחמיר? (יכול מאוד להיות שסופרו שקרים נוספים שאינני מודעת להם) יכול להיות שהתנהגותה נובעת מאיזשהו צורך לקבלת תשומת לב? אודה להתייחסותך, מיכל.

שלום מיכל, לטעמי, האופן בו פעלת בעבר היה נכון, סמכותי וחד משמעי, ונראה שהמסר הועבר כמו שצריך. ההחלטה האם להעניש ובאיזו חומרה היא בסופו של דבר שקלול של מגוון גורמים, חלקם קשורים למעשה עצמו ולמיקומו בעולם הערכים התרבותי שלנו, חלקם קשורים לילד עצמו ולהיסטוריה ההתנהגותית שלו, וחלקם קשורים למאפיינים של הגורם המעניש (את - במקרה זה) ולמידת הסובלנות שלו. איכשהו, יוצא שיש חשיבות מכרעת גם לתזמון, המפגיש ברגע אחד את כל הדברים שפרטתי לעיל. כדי להמחיש למה אני מתכוונת, תוכלי לחשוב, למשל, כמה פעמים אנחנו כהורים 'מתפוצצים' על הילד שלנו רק כי התנהגותו תפסה אותנו ברגע לא מתאים. העובדה שהיא שיקרה לך בימים אלה "במצח נחושה" לא מעידה על כך שאת מגדלת קרימינלית קטנה בבית, אלא על כך שעבודתנו כמחנכים אינה נגמרת לעולם, ואף פעם העניין אינו סגור (אם להתשמש במילותייך). ילדים נוטים לשקר כדי לא להסתבך בצרות, וכך גם אנחנו, הגדולים. הכעס שלך, ההסברים, וגם הסנקציות הקטנות (והגדולות - לפעמים אין ברירה) ילמדו אותה בסופו של דבר מהן ההתנהגויות המקובלות ומהן הפחות רצויות. בקיצור, על סמך מה שכתבת כאן, ומתוך הכרה במוגבלותו של המידע שבידי, אוכל לומר בזהירות, שלא נראה לי שיש כאן בעיית התנהגות חמורה, אלא עוד אירוע הקשור לנושא הגלובלי הנקרא "גידול ילדים"... :-))) בהצלחה ליאת

הבן שלי בן שנה וחדשיים ולאחרונה התחילו אצלו התפרצויות זעם רק כלפיי ולבעלי (למרות שאליו פחות) הוא מרביץ וצועק ובועט וזה לא אופייני לו איני יודעת איך להגיב לכך -זה ילד ראשון ובנוסף לא כל כך רוצה לבוא אליי (שזה קצת פוגע בי הוא היה "ילד של אמא" ) .

את האמת התינוק שלנו מרביץ לסבתא סבא כזה מחלק כאפות חופשי. אולי הוא מרגיש או את משדרת תחושה שונה ממה שהוא רגיל ולכן הוא מתנהג בהתאם ?

שלום גילי, תינוקות בני שנה עדיין לא יכולים לווסת את עצמם מבחינה רגשית, ולכן התקפי בכי הם עניין שגרתי למדי. ילדים נבדלים אלה מאלה בעוצמת הדחפים ובעוצמת הביטויים הרגשיים שלהם (מה שנהוג לכנות 'מזג'), אבל גורם חשוב נוסף הוא טיב ההתקשרות בינו לבין הדמות המטפלת (ההורה), ויכולתה להוות עבורו גורם מרגיע ומווסת. אין לאפשר בשום גיל גילויים של תוקפנת פיזית, וכדאי לעצור אותו פיזית כשזה קורה. במקביל, מענין לבחון את ההבדלים בינך לבין בעלך בכל הנוגע לתגובתיות כלפי התינוק וטיב ההיענות לצרכיו. יתכן שמה שאת קוראת "ילד של אמא" מתייחס לקשר סימביוטי, שלא איפשר את המרחק החשוב שנחוץ גם לתינוקות רכים, ואשר הוא מבקש לעצמו (אולי) כשהוא מעדיף לעיתים את הנוכחות של אבא. לפעמים משהו ברמות החרדה והמתח אצל הורה אחד, גורם לילד להעדיף זמנית את ההורה האחר. למרבה המזל, לרוב הילדים יש שני הורים, המספקים - שניהם יחד וכל אחד לחוד - את הצרכים הבסיסיים שלו. כאשר ההורים הופכים את הקשר עם הילד לסוג של תחרות סמויה על לבו ועל אהבתו, יש סכנה שכולם יפסידו. נסי לוותר על הפגיעה, לשמוח בקשר בין הילד ואביו, ולהמשיך להיות דמות חמה, סמכותית וזמינה עבורו. בברכה ליאת

תודה רבה על התשובה,אבל כמו שאמרת את התוקפנות הפיזית צריך לעצור ופה הבעיה שאני לא יודעת איך לעשות זאת כי כלום לא עזר עד עכשיו וזה רק מחמיר וזה הופך להיות כמעט כל הזמן ככה,והאם צריך להתעלם מהתפרצות זעם שאינה אלימה? כלומר צעקות ובעיטות באוויר?