פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום בתי בת ה - 13 חרדתית מטבעה. לאחרונה כשאני באה אליה לפני השינה לומר לה לילה טוב, היא בוכה בפני. היא טוענת שהסיבה היא "מחשבות רעות" - היא מודעת לעובדה שנמות יום אחד והמחשבה על כך מפחידה ומעציבה אותה מאד. אבקש המלצה לפסיכולוג/ית באיזור נס ציונה. אשמח לדעת האם זהו הכיוון הנכון או אולי משהו בסגנון של דימין מודרך יעזור לה בגירוש המחשבות המעציבות הללו.

שלום נסצי, חרדות ופחדים, בעיקר אלה הקשורים במוות, שבים ופוקדים ילדים (ומבוגרים) כמעט בכל שלב בהתפתחותם, כאשר בכל גיל הם נראים מעט אחרת. ברוב המקרים, הצפה זמנית כזו של החרדה חולפת גם ללא טיפול, בעיקר אם מתאפשרת תמיכה והכלה מצד המבוגרים בסביבתו של הילד. אם את מרגישה שמדובר במשהו עקשני וחריג, שנמשך כבר זמן רב, אפשר בהחלט להתייעץ עם גורם מקצועי. בדר"כ רופאי הילדים הם כתובת לא רעה בכלל, לאיתור פסיכולוג ילדים טוב. יועצת ביה"ס יכולה גם היא להיות לעזר. וכן... זה הכיוון הנכון בהצלחה ליאת

אמא לילדה בת 7 . חיים בנפרד 3.5 שנים. לאחר נסיונות גישור שלא צלחו פניתי לעו"ד. לאחרונה מתיחות גדולה וחוסר תקשורת. אשמח לדעת מה ואיך לתקשר ולשוחח עם הילדה לגבי המצב. לאחרונה הילדה מתלוננת על כאבי רגליים ורוצה שאחבוש לה את הרגל. ייתכן ורוצה תשומת לב בביה"ס. אתמול לאחר שחבשתי ביקשה הליכון!!! אני שכ"כ נלחצתי ועל אף שבד"כ נותנת את תשומת הלב הקבלה, הליטוף, המסז' ועוד צעקתי "מספיק! מה את רוצה להיות נכה??" בנוסף, בדרכ הסדרי הראייה התקיימו כסידרם בסהכ הוא אבא טוב אבל מאז שהגשתי את התביעה פתאום הוא יכול לאסוף מביהס בשישי בסופש שלו ובנוסף פתאום הילדה בשבת בבוקר אמרה לי שהיא נשארת לישון אצלו גם בשבת כשבדכ החזיר סביב 4 אחצ. הרגיז אותי מאוד שמעביר אמירות דרך הילדה מבלי להיוועץ איתי ואמרתי שלא נשארת. אחכ שוחחתי איתו ואמרתי לו שלא יכניס את הילדה לתוך הסיפור ושבקשות כאלה יבדוק איתי ישירות לפני שמציע לילדה. יש לי תחושה שפתאום מנסה להיות אב השנה ולמשוך אותה לכיוונו. גם מספר פעמים לאחר ששוחחה איתו השבוע פתאום התחילה לבכות.. חוששת שרוצה לטעון למשמורת על אף שקשה לי להאמין שיאשרו לו. לא יודעת איך להגיב במקום הזה. אשמח להתייחסות

שלום שירלי, אין ספק שכאשר עומדת באוויר תביעה משפטית רמת המתח והעוינות מגיעה לשיא. ילדתכם הקטנה נדחפת שלא מרצונה אל חזית המריבה, ויתכן שהתלונות על כאבי הרגליים הם ניסיון להסיח אתכם מהמאבק או לאחד אתכם בדאגה לה. כנראה שבמצב העניינים הנוכחי, גם את וגם בעלך בנפרד מפתחים מידה של חשדנות בעלת אופי רודפני (הוא תוהה - אולי - על גובה התביעה שתנחת עליו, ואת תוהה האם בכוונתו לדרוש משמורת). הניסיון לגרור את הילדה לתוך המאבק הזה, ישירות או בעקיפין, הוא עוול גדול, ולכן אין מקום לנסח עבורה מסר כלשהו בשלב זה. אם את חושבת שאביה מתפקד בסה"כ כאבא טוב, אין סיבה להיבהל משינויים קטנים בלוח הזמנים. תוכלי לדרוש ממנו שהדברים ייעשו בתאום איתך, ולעמוד על כך, אך לא לעשות זאת בנוכחותה. החרדה שלך נוכח ההתקרבות ביניהם - גם אם מעוררת הזדהות והבנה - נראית מוגזמת, לפחות ככל שזה נראה מכאן... אני מאמינה שלאחר שייגמרו הדיונים המשפטיים ביניכם והמתח יירד, תלמדי להפיק הנאה ותועלת מן השבתות בהן היא מבלה עם אביה ואת חופשייה לעצמך. במקומך, לא הייתי יוצאת למלחמות מיותרות. פעלי להשגת הסכם טוב באופן הכי הגון שאת יודעת, ואל תחבלי בקשר בין בתך לאביה. אני חושבת שכך תרוויחו כולכם. בהצלחה ליאת

ערב טוב . לאחרונה נאמר לי בגן כי הילד נושך ילדים אחרים בגן וכן מרביץ במידה ולוקחים לו צעצוע מהיד. כמו כן שמנו לב שברגע שאנחנו ההורים לוקחים לו חפץ כלשהו הוא בוכה וכל הזמו מפיל את הראש לכייון אחורה או מרביץ לעצמו בראש. תופעה זאת די מדאיגה אותנו ונשמח לדעת מה הסימפטום לדבר זה? הגננת אמרה כי אף ילד אחר לא נושך בלחי או בכלל ילדים ורק שלנו . ואני לא חושב שיש סיבה שהוא מחקה אותנו (ההורים ) כי תמיד אנו מסבירים לו שאסור לעשות . נשמח להסבר ומידע נוסף. תודה ושבת שלום

אשמח למענה גברת ליאת .תודה

שלום יהודה, נשיכות הן עניין נפוץ למדי בגני ילדים, בעיקר בפעוטונים של הגיל הרך. עד גיל שנתיים, ואפילו לאחריו, הילדים עדיין חסרים את היכולת להתמודד בצורה טובה עם תסכולים, ולכן הם עשויים להגיב בתוקפנות גולמית ובוטה (או במופע זעם מהסוג שתארת) כאשר נלקח מהם צעצוע או חפץ ובכל מצב אחר של התנגשות רצונות. הילד שלך נמצא עדיין בגיל בו הפה הוא איבר הקשר המרכזי עם העולם. תינוקות ופעוטות רכים חוקרים את העולם באמצעות הפה, ומגלים עד מהרה שהוא גם הנשק היעיל ביותר העומד לרשותם כרגע. אפשר לצרוח בעזרתו, אך גם לנשוך! בגיל זה ילדים עדיין מתקשים לקבל הסברים מילוליים, ולכן יש לעשות הכל כדי לעצור אותו פיזית בטרם יפגע בילד אחר. אפשר גם לומר בטון תקיף "לא!". אך לא הרבה מעבר לכך. זהו סימון הגבול, ויש לעשות זאת בעקביות. במקביל, רצוי להימנע מגילויי חיבה בבית הכרוכים בנשיכות (אפילו אם הן קלות ונעשות מתוך חיבה), שכן הוא יכול ללמוד מהם בטעות שנשיכה היא דרך לגיטימית להביע חיבה ואהבה. בברכה ליאת

תודה רבה ליאת על המענה . רציתי להשב את תשומת לבך כי היום בגן ילדנו נשך ילד אחר עקב ריב על צעצוע והילד החזיר לו בנשיכה חזרה ואז הגננת הפרידה. כמו כן הוא חזר הביתה עם שריטה במצח שאני לא יודע ממה זה ואשתי לא טרחה לשאול את הגננת על כך וגם לגבי זהות הילד האחר . הגננת הפרידה וזהו . האם זה סביר הדברים הנ"ל ?בבית שאני לוקח לו צעצוע הוא מתנהג מוזר שוב הוא מנסה להפיל את עצמו לאחור ואז אני עוצר אותו ומסביר לו שאסור בנעימו ואז הוא די נרגע . אני לא יודע אם יש קשר אבל אתמול הוא נתקפף בבכי פתאומי ולא נרגע עד שהבאנו אותו למיטה . אולי זה חלום רע או משהו ?? בכל אופן ,האם יש צורך ללכת למכון התפתחותי בגיל זה בכדי לקבל תמונה מפורשת להתנהגות?

שלום ליאת בני בן החמש היה מאוד קשור למשפחתו של בעלי(סבא/תא ודודות). הקשר איתם נותק לחלוטין , אך מכיוון שאנו גרים קרוב יחסית אחד לשני, יוצא שבני רואה אותם מידי פעם. עברו מאז הניתוק כחמישה חודשים. ולמרות זאת הוא מאוד מתגעגע,מדבר עליהם,מבקש לראותם וכו'. אנחנו אומרים שזה לא אפשרי. השבוע הוא ראה אותם בבוקר, ובצהרים הגננת סיפרה שהתנהג לא יפה,הרביץ לילדים בגן וכו'. אני מניחה שזה קשור. האם לאחר חמישה חודשים, בני לא היה אמור להסתגל למצב החדש ולרצות את קרבתם פחות? מה היית ממליצה להגיב כאשר הוא מבקש לראותם, ואיך אפשר להקל או לעזור לילד להתמודד עם המצב? אנו שוקלים מעבר דירה לאזור מרוחק יותר על מנת להתרחק מהאזור אך זה לא יקרה כנראה בקרוב. תודה דפנה

שלום דפנה, אני מנחשת שמאחורי השאלה שלך מסתתר סיפור כאוב, שקשה (ואולי בלתי אפשרי) להציגו על כל מורכבותו לילדך בן החמש. עם זאת, קשה לא פחות לצפות מילד קטן להשלים עם כך שדמויות אהובות ומשמעותיות מחייו, ייעלמו יום בהיר אחד מחייו ללא הסבר. לכן, בעיקר מתוך כבוד לבנך ולרגשותיו, מגיע לו סוג של הסבר, המותאם ליכולת ההבנה שלו. תוכלי לומר לו שבאופן זמני אתם בוחרים שלא להיפגש יותר עם בני המשפחה האלה, מאחר שקרו ביניכם דברים שעוררו כעס/עצב/עלבון. הדגישי שאת יודעת עד כמה הוא אוהב את בני המשפחה הללו, ועד כמה הם אוהבים אותו, ושאת מאמינה שהקשר יתחדש יום אחד, כשהכעס ייגמר. תוכלי לעודד אותו להביע את מה שהוא מרגיש, ולתת לו תחושה שאת מבינה ויודעת על מה הוא מדבר. אם ירגיש שהבית והמשפחה מצליחים להכיל ולכבד את רגשותיו, יפחת אולי הצורך לפרוק אותם בעקיפין בגן. אין להוציא מכלל חשבון את האפשרות שהתנהגותו התוקפנית בגן משקפת מתח ועצבנות הקיימים גם אצלכם, המבוגרים, בעקבות המצב. מאחלת לכם מכל לבי שתצליחו להתגבר על הקרע המשפחתי ולהתאחד במהירות לרווחת בני המשפחה כולה בשמחות ליאת

שלום ! נכנסתי למחשב של הבן שלי ומצאתי בהיסטוריה כניסה לאתרי סקס , אך כדאי לי לפנות לילד ? לתשובתכם אודה מראש

שלום יניב, אני מבקשת להפנות אותך לתשובה מפורטת שנתתי בנושא, בדף הפורום מס' 2, לפנייה ששלחה קרן בתאריך 2.2.09. הנה הלינק - http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-3284,xPG-2,m-Doctors,a-Forums.html#1206_1206 אמנם הפנייה ההיא נגעה לילד בן 9, אך לטעמי הדברים מתאימים בהחלט גם לגיל 12. אני ממליצה לדבר על הדברים בצורה גלויה, להסביר את הסכנות (כפי שפרטתי בתגובה הקודמת) ולהבהיר לו שכדי לשמור עליו מתכנים בלתי ראויים אלה, תחסום את הגישה באמצעות השרת. חשוב לא לעשות את הדברים בצורה שרירותית, ולפרט את כל ההצדקה לצעדים שאתה נוקט. אם יהיו שאלות נוספות, אתה מוזמן בהצלחה ליאת

שלום, אני ואישתי מחפשים פסיכולוג/ית ילדים (לילד בן 7 וחצי) שמתמחה באיבחון בעיות קשב וריכוז באיזור השרון. רצוי שיהיה ניתן לגשת אליו דרך קופת חולים מכבי אך לא חייב. תודה

לשלום ללומד, מאחר ואין אנו רוצים להפוך את הפורום לבמת פרסום, אנא כתוב שוב וצרף את כתובת המייל שלך כך שתופיע בגוף פנייתך (ותהיה גלויה לקוראים). כך יוכלו הממליצים במידה ויהיו, לשלוח אליך למייל האישי את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

אני ה"בן אדם" שכתב כאן למטה כהודעת תגובה על "חוסר שקט אצל ילדה בת 10.5" אני מחכה גם לתשובה, םשוט נראה שאולי פספסת כי זה ירד למטה....

אני יורדת למטה כדי לבדוק...

שלום רב, יש לי תאומים בני שנתיים ו- 4 חודשים. נראה לי שהשינה היא בעיה מאוד גדולה אצלנו. הם ישנים עדיין במיטת תינוק, שניהם ישנים עדיין בחדר השינה של ההורים וזאת עקב בעיית מקום בבית בעיקר. כאשר אני מכניסה את הילדים למיטות , מתחילות הבעיו. לפעמים אין אני דוחה את שעת הכניסה למיטה בגלל זה. קודם כל , הבן מנסה לאת מהמיטה, מטפס וחתי גוף בחוץ. כבר כמה פעמים הוא נפל, וקיבלת בומבה בראש. הבעיה השניה, שהם מורידים חיתול.זה מתחיל בדרך כלל אצל הבן, ואז הבת אחריו ושניהם מאושרים. הבעיה שכבר כמה פעמים ברח להם פיפי, ואז להחליף בגדים ומצעים. דבר מטריד. לפעמים בכי רב כשהם נכנסים למיטה וכו', איך להתמודד עם הבעיה?

שלום רב, לא בטוח שהגדרת הבעיה שלכם היא דווקא "בעיות שינה". זה נראה יותר כמו חוסר אונים זמני שלך מול מה שנראה כמו מרד קטן של שני הזאטוטים שלך, שרוצים עצמאות. גיל שנתיים- שנתיים וחצי קשה אצל כל ילד, ואני מניחה שכאשר מדובר בתאומים הקושי כפול. כרגע, אתם נמצאים בתקופה של קפיצה התפתחותית גדולה, בעקבותיה מופיעה הנטייה למרד ולגילויים של התנהגות עצמאית ("אני לבד!"). היכולת המוטורית החדשה שמאפשרת קפיצה ממיטת התינוק מאותתת שהגיע הזמן לעבור למיטה נמוכה ופתוחה,גם אם יהיה לזה מחיר של צפיפות בבית ויציאה מה'כלוב' גם כשלא יתאים לך. הייתי מציעה להתייחס באופן דומה גם להורדת החיתול, ולבדוק אפשרות של גמילה סופית, גם במחיר של תאונות פיפי. זה חלק בלתי נפרד מהתהליך, ויש להתייחס אליו בסלחנות ובסבלנות, למרות הטרדה הכרוכה בכך. נוסף על כל הנאמר כאן, אני מציעה לך להיעזר בתגובות קודמות כאן בפורום, שפרטו אופני תגובה מומלצים במקרים של בחינת הגבולות אצל ילדים צעירים. בשמחות ליאת

שלום רב, אבקש את עזרתך. יש לי בן בכור בן שנה ו-8 . פיקח מאוד, מאוד מפותח מכל הבחינות אך בעיקר שפתית (מרכיב משפטים מורכבים). הבעיה- אני נכנסת איתו למאבקי כוח כאשר אנחנו מחליפים חיתול. בשבוע האחרון הוא החל לסרב להחליף חיתול ואני מרגישה שעלי להחזיק אותו ממש חזק. אני אפילו חוששת שאני אשאיר סימנים על ידיו מרוב שאני מחזיקה אותו חזק ומנסה להחליף. מלבד הרגשות האשם על האלימות (ככה אני מרגישה וקשה לי) אני מיואשת. תהליך החתלה מתחיל בכך שאני אומרת לו שצריך להחליף חיתול ומביאה איתי איזה שהוא דבר שהוא מאוד אוהב- כמו טלפון, מוצץ, בובה. הוא נשכב על המיטה ואז הוא מתחיל לקמר את הגב ולהסתובב. אני מזהירה אותו שאני אקח את הצעצוע אם לא יאפשר לי להחליף חיתול. לרוב בשלב הזה הוא כבר צורח לפעמים זורק בעצמו את הצעצוע ולפעמים בוכה בשיברון לב "נכנע" ונותן לי להחליף- אני עצבנית נורא בשלב הזה. היום הוא סרב, החלטתי לא לעזוב אותו החזקתי בו בזמן שהוא ללא חיתול וצורח ואז הוא גם השתין בקשת על הספה..........המומה לא אמרתי כלום והרמתי למקלחת (הוא השתין גם השיער שלו). איך אני יוצאת מזה ולא נכנסת כלל למאבקים? מה נכון ויעיל לעשות? תודה

שלום מיקה, שיתוף פעולה והתנהגות מתחשבת נדרשים מילדים בכל גיל, והנכונות לאפשר את הטיפול הפיזי, כמו החתלה, האכלה, רחצה והשכבה, היא דוגמא נהדרת לכך בגיל הרך. "מאבק כוח" הוא מושג המתייחס בדר"כ למערכת הדדית בה האחד מנסה לגבור ולנצח את האחר. במאבקי כוח במשפחה - לפחות לתפיסתי - כולם מפסידים, ולכן הייתי מציעה להיחלץ כמה שיותר מהר מהגדרת היחסים באופן זה. במקום, מוטב להתייחס לכך כאל חלק מאילוצי המציאות, אותם יש לקיים בכל מקרה. הבחירה אם לעשות זאת בכוח או בנעימים היא שלו, לצורך העניין, ועלייך להישאר עניינית ומשימתית. נסי לגשת להחתלה הבאה ללא חשש או זהירות מיוחדים, כשאת פועלת בנחישות וענייניות ללא כל תגובה מיוחדת. אל תנסי לשחד במשחקים או צעצועים, וגם לא בשידולים מילוליים. פעלי אוטומטית, ועשי זאת מהר ככל האפשר. אם הוא משתולל אל תגיבי, ואם הוא שוכב בשקט תוכלי לומר בקצרה "יופי, ככה נעים איתך". אין טעם גם בחגיגות ותשבחות יוצאות דופן, כדי שלא ירגיש שיש בידיו כלי לתפעל אותך לטוב ולרע. אם המאבקים נמשכים בלהט, ובאמת מדובר בילד מפותח במיוחד, אולי שווה לשקול התחלתו של תהליך גמילה. מה את אומרת? בהצלחה ליאת

תודה על תשובתך. בהחלט אנסה להיות עניינית וללא דיבורים יתר על המידה. אני כבר התחלתי להכיר לו את השירותים, והוא מתלהב לשבת (יש לנו מקטין אסלה אחרי חודשים שהוא היה בורסיאה של סיר). מודיע שיש קקי, מסרב להוריד מכנסים ושרוצה להוריד יושב ולא עושה... אז מניחה שזה תהליך...

שלום, כתבתי לך בעבר באותו נושא ורציתי לשאול דבר נוסף. הבן שלי בן 5 ילד שמוגדר על ידי הגננות כילד חכם בצורה בלתי רגילה וילד טוב מבחינת התנהגות. יש לו משיכה לילדים הבעייתיים וזה מלחיץ אותי. למשל: הוא מספר שילד מהגן על הזמן מאיים עליו שאם הוא לא ישחק איתו או לא ישב לידו הוא יתן לו אגרופים בבטן. וששאלתי אותו מה הוא עושה הוא ענה לי מקשיב לו כי אחר כך הוא נותן לי אגרופים. דיברתי עם הגננת והיא אמרה שזה מעניין כי הם כל הזמן משחקים ביחד. הילד השני שעליו אני מדברת נמצא בטיפול עקב הפרעות התנהגויות וזה מפחיד אותי שהבן שלי נמצא בחברתו. מקרה נוסף: הגננת סיפרה שיום אחד היא הפרידה בין הבן שלי לילד השני שסיפרתי ועוד ילד כי הם התפרעו. היא אמרה שהבן שלי ממש ילד טוב והוא נגרר אחרי המתפרעים. מספיק לו אפילו לראות את ההתפרעויות שלהם ולצחוק מהצד. זה ממש מפחיד אותי. האם להגיד לו לא לשחק איתם? מה שמעניין הוא שהבן שלי כל הזמן מזמין אלינו הביתה ילדים מהגן הקודם ולא ילדים מהגן הנוכחי. האם זה נורא שחוג החברים שלו יהיה מגנים אחרים?

שלום שירה, הבן שלך נמצא עדיין בגיל בו יש לך יכולת להשפיע על סביבתו החינוכית והחברתית בצורה מכרעת. אם הוא מזמין חברים מהגן הקודם, הוא כנראה יודע למה, ואם את חושבת שסביבת הגן שלו אינה ראויה, מצאי עבורו מסגרת אחרת. אני שבה ומזכירה שבכל קבוצת ילדים יהיו כאלה עם מזג סוער יותר או עם בעיות התנהגות, ואי אפשר לגדל ילדים במעבדה. תפקידנו לחנך את הילדים שלנו להתנהגות טובה, להבחנה בין טוב ורע, וליחסי חברות טובה. כמו שאמרתי לך אז, יתכן שהקרבה לילדים יותר כוחניים, משרתת סוג מסוים של צורך זמני אצל בנך, וחשוב לנסות להבינו. אם את מרגישה שהוא חסר ביטחון והימנעותי, נסי למצוא ילדים חזקים חיוביים יותר, ולטפח קשרים דווקא איתם. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי בת בגיל 10,אשר מתעוררת מס' פעמים בלילה, הן כדי ללכת לשירותים והן כתוצאה מחלומות רעים. בדר"כ לאחר מכן היא נוטה להגיע אלי למיטה והיא איננה מוכנה לחזור לחדרה עד הבוקר. לי הדבר מאד מפריע אולם אני לא מצליחה לפתור את העניין הזה, על אף שפעמים רבות התעקשתי שהיא תחזור למיטה, אך הדבר הוביל לבכיות,היסטריה ואפילו השבוע לידי הקאה. אני נמצאת בדילמה, מצד אחד אני יודעת שהמצב הנ"ל לא תקין, מצד שני הילדה מאד מפוחדת ואני רוצה להיות לצידה במצב זה. עלי לציין שאני גרושה מס' שנים. היא נפגשת עם אביה אך לא לנה אצלו. מדובר בבתי היחידה, שישנה לבדה בחדר. אנו מתגוררים בישוב בקרבה לערבים. מצב שגורם לבתי לחשוש מכך בלילה. עשיתי עמה לא פעם הסכמים מהסכמים שונים, שאני הסכים לתת לה לישון אצלי פעמיים בשבוע אצלי ובשאר לא, אך היא איננה מסוגלת לעמוד גם בזה. מה עלי לעשות?

שלום איילה, מאימתי שמיטת ההורה נכנסה לרפרטואר הפתרונות למצבי חרדה, די קשה להוציא את הילד ממנה. לעיתים קרובות, מי שיוזם את ההזמנה למיטת ההורים הוא ההורה המותש, שמוכן - בשביל שעות שינה יקרות - לוותר על עקרונותיו החינוכיים. במקרים אחרים, השינה המשותפת עונה על צרכים לא מודעים של ההורה עצמו, שרואה בשינה עם הילד פיתרון לקשיים שלו עצמו (רצון להימנע מסקס עם בן הזוג, חרדה, בדידות, קושי להיפרד מן הילד, ועוד). אם הדבר לא ממש מפריע לך, עדיף לא להתעקש מאשר 'לזגזג' פעם ככה ופעם ככה. אם, לעומת זאת, את נחושה להיפטר מהנוהג, רצוי לנקוט אסרטיביות ועקביות, ולא לאפשר אותו כלל. במקרה כזה, מול ביטויי חרדה, הישארי לצידה במיטתה שלה עד שתרגע ותירדם. אני יודעת שזה עלול להיות מתיש ולא נעים עבורך, אך המאמץ של הטווח הקצר ישתלם בטווח הארוך. בהצלחה ליאת

שלום בני החל בזמן האחרון להתעורר בלילה לפחות פעם אחת בבכי כניראה מחלומות, לפעמים זה מסתיים מהר והוא חוזר לישון לפעמים הבכי מתגבר והופך לצרחות של פחד ממשהו שכניראה חלם והוא מנסה לראות בחדר כמו מפלצת או רוח כדבריו אני מנסה לדובב אותו לספר עד כמה שאפשר לתאר לי את המפלצת ומה היא עושה כדי להוריד את עוצמת החרדה שלו כדי שיוכל להירגע ולחזור לישון האם זה תקין, בבוקר הוא לא זוכר כלום ומתנהג כרגיל האם יש הוא במצוקה כל שהיא שנמצאת בתת מודע? תודה

שלום מיכל, יקיצה מתוך שינה המלווה בבכי יכולה באמת להיות קשורה בתופעות של חלימה, וברוב המקרים מתאפשרת חזרה מהירה יחסית לשינה. בעיני, עדיף להגיע אליו, ולהסתפק בנוכחות שקטה, חיבוק, ליטוף ומינימום שיח. הדיבור על המפלצות או הרוח (רוח? בגיל שנתיים וחצי?), פסיכולוגי ומבין ככל שיהיה, יכול אמנם להפחית את הפחד, אך במקביל לעורר את הילד, ולחבב עליו את ההזדמנות הלילית שנפלה לידיו לקיים אינטראקציה נעימה עם אמא. מדובר בתופעה מוכרת ושכיחה, שאינה מעידה בהכרח על מצוקה, ולכן מוטב לצמצם את הרווחים האפשריים מהמפגש הלילי, ולעודד חזרה מהירה לשינה, עם מעורבות מינימלית שלכם, מעבר לנוכחות השקטה והמרגיעה. לילה טוב ליאת

תודה על התשובה. בקשר לרוח ניראה לי שזאת רוח שנושבת, לילד יש דמיון מפותח כמו לאמא-:))

שלום יש לי בת בת 6 ותינוק בן 11 חודש בתי מאז ומתמיד קיבלה כל מה שרצתה, תמיד התעקשה איתנו, ולא ידעה לקבל את המלה לא. לצערנו דבר זה התגבר במיוחד השנה, ואנו לא יודעים איך לעזור לה לשפר את התנהגותה המביישת אותנו- התחצפויות, השתלטות, אנטי, דווקא וכד' אנו מבקשים עזרה תודה

שלום גל, התנהגותה ה"מביישת" של ילדתך הקטנה אינה משקפת רוע זדון או בעיית אופי, אלא מדיניות חינוכית שלא הוכיחה את עצמה. ילד לא יכול ולא יודע לחנך את עצמו, וכאשר הוא מקבל תמיד את כל מה שהוא רוצה ללא הבחנה, אין סיבה שלא יגדל להיות תובעני ושתלטן. אני ממליצה לך מאד לשוב ולקרוא כאן בפורום את התגובות הנוגעות להתמודדות עם חוצפה, פינוק וקושי לשאת תסכול. נכתב כאן לא מעט בנושא. באופן כללי, אוכל לשוב ולהזכיר כי נתינה חסרת גבולות אינה מאפשרת לילדים ללמוד לדחות סיפוק, לווסת רגשות שליליים עוצמתיים כמו כעס, תסכול ועוינות. הורים שנכנעים לילד "מתעקש", מסתכנים בכך שייתפסו כחלשים, חסרי סמכות, וכמי שאי אפשר לסמוך עליהם. במצב כזה, הילד נמצא בסיכון לפתח פחדים וקשיים רגשיים נוספים. אם את מרגישה ספקות אשר ליכולתך לשנות את האווירה בבית, אני ממליצה מאד על פנייה להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

שלום לכם אני מחפשת פסיכולוג ילדים מומלץ באזור ת"א, ר"ג,גבעתיים. עבור ילד בן 11. אם אתם מכירים אחד כזה שהוא חבר מכבי אז זה בכלל מעולה. מכירים?

שלום גבי, שלחתי לך המלצה חמה (!) למייל הפרטי שלך. בהצלחה ליאת

שלום אני חברת מכבי ואשמח על המלצה למייל על פסיכולוג ילדים מעולה באיזור ר"ג גבעתיים דחווווף. תודה

גם אני אשמח לקבל פרטים בבקשה

גם אני אשמח לקבל פרטים בבקשה

הי ליאת, אשמח גם לשם הפסיכולוג ילדים המומלץ. תודה

היי אשמח גם למישהו או מישהי לילד בן 11 בהסדר עם מכבי באזור רמת גן רבתי

בחודשים האחרונים גרושתו של בן זוגי הפרה את חוזה הגירושים בדבר הסדרי הראיה. הווה אומר, שהוא לא ראה את בתו בת ה-10 כחודשיים.בימים האחרונים הוגשה בקשה בהולה לבית המשפט, וכרגע מחכים להחלטה. אנחנו חוששים ביחד ולחוד ממה שנקרא "היום שאחרי". אנו יודעים כי הילדה במצוקה רגשית, וההסתות שהיא עוברת בבית בלתי נסבלות. כיצד הפסיכולוג יוכל ללוות אותה במצב זה? תודה על תשובתך

גם אני מחפש מטפל/ת רגשי לילד בן 5.5 אזור מרכז אבקש גם לקבל המלצה

גם אני מחפשת פסיכולוג לילד בן 15 באזור חולון בת ים אבקש לקבל המלצה

נא המלצתך לפסיכולוג נוער באיזור יקנעם עלית תודה

אשמח מאוד גם לקבל פרטים לגבי פסיכולוג ילדים, ברמת גן גבעתיים. תודה רבה מראש, אודה על תגובה מהירה.

מעוניינת בפסיכולוגית מומלצת דרך מכבי לשיחות.עם ילדה בת 12

שלום רב, מעוניינת בהמלצה על פסיכולוגית לילדה בת 13 , תודה רבה

שלום וברכה הבת שלי כיום בת 16 וחצי היא תלמידה מצויינת וחייכנית ועד לפני חודש התנהגה כרגיל ובזמן האחרון הייתה קצת עצובה, לפני כמה ימים התעניינתי במצבה והיא ענתה לי שבגיל 5 וחצי לערך היא ובני הגדול שכיום הוא בן 23 ובאותו זמן היה בן 12 וחצי התחכחו אחד בשני כמובן עם בגדים וללא שום נגיעות באיברי מין או חשיפת בגדים אלא רק התחכחות אחד בשנייה כנראה מתוך סקרנות אבל כנראה שהמחשבות הללו עושות לה לא טוב, ולא נעים, האמת היא שאני ממש לא יודעת איך להתנהג במצב כזה ואני בטוחה שזה היה רק סקרנות ואני חייבת לציין שהיחסים ביניהם מצויינים כאחים, מה גם שעברו 11 שנים והיא פשוט נזכרה בזה וזה לא עוזב אותה.... מה היא מרגישה?איך אני מתנהגת במצב הנ"ל?האם אני צריכה לפנות לבעל מקצוע ואיזה? האם חובה על בעל מקצוע לדווח על דבר כזה? מודה לכם מאוד ויום טוב....

שלום אילנה, לא לגמרי ברור מה בדיוק קרה שם, בין שני ילדייך כשהיו קטנים, אך ברור שבתך מתמודדת כרגע עם הצפה של זיכרונות עמומים (גיל חמש הוא גיל מוקדם מאד) שמעוררים אצלה תחושות קשות. אני חושבת שנכון להציע לה פנייה לפסיכולוג/ית, שם תוכל לעבד את החוויות הללו, לברר מה בדיוק קרה שם, ולהתמודד בצורה המיטבית עם ההשלכות האפשריות על חייה הבוגרים. חובת הדיווח חלה במקרים בהם ידוע שקיימת פגיעה או התעללות *נוכחית* כלפי חסר ישע, והמקרה שלכם למיטב הבנתי אינו כזה. בברכה ליאת

ראשית אני מודה לך מאוד על התגובה ליאת....האם את יכולה לומר לי כמה זמן בערך אורך טיפול כזה? האם הוא מסובך? או שאני יכולה להיות רגועה ושזה בר שיקום.... מודה לך מקרב לב....

שלום ליאת, יש לי ילד בן שנה וחמשה חודשים, נמצא במעון, אוכל יחסית בסדר.לפני השינה אוכל בקבוק,סימילאק. יש לי 2 שאלות הוא לא ישן במיטת תינוק אלא במיטת נוער נמוכה מכיוון שהוא קפץ מהמיטת תינוק כבר בגיל שנה הוא ילד מאוד אנרגטי.תמיד היה לי קשה להרדים אותו זה לקח שעות עוד משהיה תינוק, ועכשיו הוא יוצא כל 10 דקות מהמיטה שלו ואנחנו מחזירים אותו וזה לוקח הרבה זמן גם אם מאוד עייף יוצא מהמיטה בסוף נרדם אחרי שכבר אני חסרת אנרגיות. הוא אוהב להירדם עם טלויזיה שזה גם נראה לי הרגל לא טוב, נכון? השאלה איך אפשר לשפר את השינה שלו ואם בכלל? שאלה שניה - הוא מתעורר בכל לילה בוכה ממש רוצה בקבוק ואז שותה ובדרכ חוזר לישון, ואחכ קם בוכה למוצץ שנופל לו בקיצור לילות לא פשוטים. איך אפשר לגמול מבקבוק בלילה? אני עכשיו בהריון ואני מאוד עייפה ואני חרדה מאיך אקום בלילות ל 2 תינוקות ככה? יש לציין שרק לפני שבוע וחצי הוא עבר לחדר משלו עד עכשיו ישן איתנו אני יודעת שזו הייתה טעות גדולה. בקיצור מחכה לעצה טובה ממך.תודה קרן.

שלום קרן, אני שומעת כמה את מותשת וחסרת אונים, ויודעת כמה קשה לטפל בתינוק בן שנה וחצי. עם זאת, עליך לזכור, שלמרות שתוך זמן קצר הוא הופך ל"אח הגדול", הוא עדיין תינוק רך, ויש להתייחס אליו ככזה. המעבר למיטת נוער ולחדר משלו, בעיקר אם השינויים הללו סמוכים בזמן, יכולים לערער את סדרי היום והלילה, ויש להתאזר בסבלנות ורוח טובה כדי לאפשר הסתגלות טובה. לדעתי, אין לגמול ילד בבת אחת ממיטת תינוק, משינה בקרבת ההורים, ומהרגלים שהקנו לו שלווה וביטחון. אם כרגע, בחדר החדש ובמיטת נוער (זה באמת מוקדם) הוא נרגע בלילה עם בקבוק ומוצץ, לא הייתי מתעקשת דווקא עכשיו על זה. תוכלי לנסות להעביר אותו לדיסת קורנפלור סמיכה יותר לפני השינה, כדי שיוכל להחזיק מעמד יותר. זכרי שאי אפשר להאיץ ולהפוך תינוק לילד גדול, רק כי התינוק הבא בדרך. נסי לבסס הרגלי השכבה ושינה בדרך סבלנית ורגועה, תוך שאת נוכחת לצידו, ללא גירויים נוספים כמו טלוויזיה או וידאו. גם אל יקיצות הלילה יש להיענות במינימום דיבורים, ולאפשר לו לחזור להירדם ככל האפשר בכוחות עצמו. בהצלחה ליאת

האם יש לזה מרפא? האם אפשר לעזור למישהו שיש לו חרדת נטישה? האם חרדת הנטישה קשורה לחוויה בילדות או שאין קשר ולמישהו יכול להיות חרדה גם מחוויות לא נעימות בבגרות? האם היא בהכרח מקושרת לילדות? איך היא נוצרת?

שלום רב, ברוב המקרים, יחסי תלות ופחד להיעזב קשורים לחוויות עבר מוקדמות, והיכולת לסייע בהפחתתם תלויה בעוצמת התלות, במאפיינים נוספים של האישיות, וכנראה גם בהתנסויות חיים מאוחרות. מאחר וחרדת נטישה היא מושג כללי ורחב, שהמופע שלו עשוי להיות מגוון ובעל עוצמות שונות, ייתכנו נתיבי התפתחות שונים המובילים לכך. מרביתם קשורים כך או אחרת לדפוס לא מותאם של היענות לצרכי הילד. בברכה ליאת

אני עוד מעט בת 16, ועדיין לא התנשקתי, עדיין לא היה לי חבר. אני מרגישה הרבה פעמים לא קשורה ומרוחקת מהשאר כי כמעט כל החברות שלי כן התנשקו כבר. אני לא יודעת מה לחשוב כבר. כבר הגעתי למצב שאני חושבת שאני מוזרה ולא נורמלית. בבקשה תעזרי לי.

אני גרה בחול ובמשך שנה לא ראיתי את החבר שלי בארץ למרות שדי היתגעגעתי עליו אני יותר היתגעגתי לחום ולאהבה ובגלל זה אני פשוט נכנעתי לבן הראשון שהציעה לי חום ואהבה הבעיה שזה נסחף רחוק מידי והבן הזה היה בכלל בתול ואני הילדה הרשעית שהראתה לו איך לחיות עכשיו הבן הזה מאוהב בי קשות ואני רוצה להישאר עם חבר שלי מה עליי לעשות ?

שלום לאנונימית, יושר, הגינות ופתיחות הם העוזרים הטובים ביותר שלנו בדילמות הבינאישיות. כרגע, אם את מרגישה שאינך מעוניינת בהמשך הקשר עם הבחור מחו"ל, סיימי אותו באופן הגון, למרות החשש לפגוע. למרות שהוא מאוהב בך קשות (ואולי דווקא בגלל זה) צריך להיזהר מלהשלות אותו, ובכך להעצים את תחושת האכזבה והפגיעה. תוכלי להגיד לו שאינך מרגישה מאוהבת מספיק כדי לבסס מערכת יחסים, ולכן את מעדיפה לסיים את הקשר מיידית, כדי לא להוסיף על פגיעתו. בהצלחה ליאת

לי היתה את אותה הבעיה עצמה. למעשה היום אני כבר בוגרת יותר ועדיין לא משוחררת בקשר למין עם בנים. כשהייתי בגילך לא ידעתי איך להתייחס למיניות שלי, אבל החברה מסביבי "עזרה" לי מאוד להתייחס למיניות שלי כאשר עברתי הטרדות ממבוגרים ממני. אני לא ראיתי את עצמי כיצור מיני עד שהגברים לא הטרידו אותי בצורה פושעת. לגבי בנים שהיו בגילי עשיתי את הדברים מתוך לחץ חברתי, "כי כך עשו כולם", אבל לא הרגשתי מחוברת כלל וכלל. מציעה לך ללכת בקצב משלך ולשמור על עצמך מאוד כי קר שם בחוץ.

אני מצטערת על מה שקרה לך שהיית בגילי.. אבל אני מרגישה ככה שונה.. אני לא רוצה למהר..פשוט לדעת איך זה מרגיש..

שלום שחר, נשיקה היא חלק מביטויי קרבה, חמימות ואינטימיות עם אדם קרוב, ובגיל ההתבגרות התיכונה היא עשויה לקבל בטעות גם תפקיד של מדד למידת המוצלחות או יכולת המשיכה שלנו. בגיל 16 עדיין לא התנשקת, כי עדיין לא ביססת מערכת יחסים קרובה ואינטימית, ואין בכך שום דבר מוזר או לא נורמלי. תני לעצמך זמן והישארי נאמנה לערכים שלך. עם הזמן תלמדי, שלהשיג נשיקה זה לא מאד קשה, אך להשיג מישהו שיהיה באמת ראוי לנשיקה שלך, זה כבר סיפור אחר... אל דאגה. הכל יגיע בבוא הרגע הנכון. בהצלחה

שלום ליאת, במשך השנים האחרונות, למעשה מאז שעליתי לחטיבה (כיום אני בכיתה יא) אני מרגיש לא נוח עם הגוף שלי. תמיד הייתי ילד שמן אבל לקראת סוף היסודי התחילו לצמוח לי שדי-שומן (מה שנקרא באנגלית מן-בובס) בעקבות ההשמנה הקיצונית שלי. מאז אני מונע מעצמי להסתובב עם חברים (במיוחד בקיץ) מרגיש שתמיד אנשים מסתכלים על האיזור ואני מרגיש מושפל. אני לא יכול להסתכל במראות ויש לי אובססיה לגעתבאותו אזור ספציפי. אני נמנע מלהסתובב ברחוב וכשאני ולך במידרכה וממולי מתקדם אליי בן אדם אני עושה כל מה שאני יכול כדי שלא ישים לב לאז (עוצר לשרוך שרוכים, נעצר ומתעסק בכיס כאשר הגב מופנה אליו כדי שלא ישים לב וכו'). זה מאוד פוגע בידמוי העצמי שלי ולפני חצי שנה גם הפסקתי ללכת לבית ספר ממובכה. אם או בלי קשר אני חושב שחשוב לציין שהחבר האחרון שהבאתי הביתה היה לפני 4 שנים, ובכליי מאז כיתה ה' לא באו אליי יותר משני חברים (תמיד מנעתי שהם יגיעו). קראתי בגוגל על חרדה חברתית והבנתי שיש לי תסמינים לזה. האם את יכולה לאשר את זה ולתת לי לבעיה עצמה? תודה.

שלום זוזו, בתיאור שלך יש מרכיבים של חרדה חברתית, ויתכן שהיא נולדה כבעיה משנית לבעיות אחרות של דימוי גוף ותפיסה עצמית. תהיה האבחנה אשר תהיה, רמת המצוקה שלך, יחד עם המחיר הגבוה שהיא גובה ממך, בהחלט מצדיקה פנייה לטיפול פסיכולוגי. אין לי ספק שאפשר לעזור לך, ולסייע בהבנייה מחודשת של המציאות החברתית שלך. אני מעודדת אותך בחום לפנות לעזרה, ומאחלת לך הרבה הצלחה בתהליך ליאת

שלום ליאת בתי בת ה 4 היא ילדה מקסימה וחברותית, כשהייתה בת שנתיים אני ואביה התגרשנו והפרידה היתה יפה והיא הבינה ועדיין מבינה שהיא שואלת שאלות . האבא רואה אותה קבוע ואנו ביחסים טובים. הוא לוקח אותה מהגן ומחזיר אותה למחרת לגן ובסופי שבוע. הבעיה שלי היא שהיא נוטה להתעצבן, דברים שלא מקובלים עליה היא ממש מתעצבנת וצועקת, ומדברת אלי בצורת ציווי. ואומרת לי אני לא חברה שלך למרות שאני אומרת לה אני אמא שלך. בד"כ זה קורה שאני מנסה להציב גבולות. אני בד"כ די עקבית ולא נכנסת איתה לעימותים אבל לפעמים היא ממש צועקת ומדברת בצורה לא יפה או כמו שאומרים עושה "דווקא" ובכוונה . רק כדי לראות אני מגיבה, כשהיא עושה זאת היא מסתכלת עלי איך אני אגיב . האם זה טבעי? אני צריכה לפנות לטיפול?

שלום קרן, לפעמים, מתוך רצון לפצות ילד על נסיבות חיים לא פשוטות, הורים נוטים לפתח סלחנות יתר גם מול התנהגויות מקצינות. דיבור מחוצף או 'מצווה' משקף בדרך כלל רפיון ביכולתו של ההורה להישאר דמות סמכות, וזה מצב לא רצוי. יתכן שבתך בוחנת אותך, ולטעמי היא תשמח מאד לגלות שאינך מוכנה לאפשר לה לנהל אותך. לכן, כשהיא פונה אליך בחוצפה, תוכלי להעיר פעם אחת ולומר שאינך מוכנה לזה, ואז להתעלם לגמרי מבקשתה. נסי לא להרבות בהסברים או הטפות, ולצמצם למינימום את הדיאלוג עמה הנעשה באווירה כזאת. כשהיא תראה שאת לא איתה במצבים האלה, ולעומת זאת שהיא 'מרוויחה' אותך במצבים האחרים, אני מאמינה שיגיע השינוי. אם תרגישי שאינך מצליחה לחולל את השינוי בכוחות עצמך, פנייה להדרכת הורים בהחלט יכולה לסייע. בהצלחה ליאת

אני בצופים ואנחנו חבורה של בנים מאוד גדולה. הבעייה שלי היא שיש לנו בחברה ילדים שהם יותר "שולטים" וילדים "פחות שולטים". אני אף פעם לא הייתי מבין היותר שולטים אבל תמיד הייתי מהאלה שהם כמעט ביניהם ובזמן האחרון אני שם לב שזה כבר לא ממש שולטים ולא שולטים אלא ממש 2 חבורות כשהשולטים מתנהגים כמו חארות לפחות שולטים. אליי ספציפית לא מתנהגים כמו חארות אבל קרה מקרה שדפקו אותי בשביל להיות עם היותר שולטים באיזה טיול ובזמן האחרון אני כבר לא ידוע מי חבר שלי באמת ומי מתנהג כאילו הוא מעלי או סתם איתנו בחבורה ויותר אכפת לו לטפס במעמדות אצלנו בחבורה מאשר להיות חבר טוב. אחרי הרבה זמן שהרגשתי עם החבורה שלי הכי כיף בטוח ולא לבד אני פתאום מרגיש לבד מרגיש שבגלל שיש 2 שליטים בחבורה אז לכולם אכפת כמעט ורק מהם ועל שאר החברים הם שמים פס. בנוסף בזמן האחרון שניים מהחברים שהיו הכי טובים שלי לפני כן, אני לא ממש מדבר איתם אחד בגלל שהוא כעס שהזכרתי יותר מדי את העניין שהוא דפק אותי בטיול והשני לא קשור לטיול סתם כי בזמן האחרון אנחנו רבים מלא ואנחנו במין מתיחות כזו. אני מרגיש בודד ואין לי למי לספר את זה כי מי שאני לא אדבר איתו על זה אני אלכלך על חברים אחרים ואני לא רוצה לעשות את זה, וחוץ מזה אני לא רוצה לערב אנשים בתוך זה וליצור איזה בעיה בכל החבורה. בקיצור אני לא יודע מה לעשות וכל עוד אני לא עושה משהו אני מתבאס מהמצב הנוכחי. אני צריך עצה או משהו שיעזור לי לצאת מהמצב ולא סתם יגרום לי להרגיש טוב כי אני רוצה לפתור את המצב ולא סתם להרגיש טוב. תודה רבה.

שלום ערן, חבל שלא ציינת בני כמה אתם, כי אולי זה היה עוזר לי לנחם אותך, ולציין כמה זמן עוד נשאר לך לסבול :-))) וברצינות - הסטטוס החברתי שלנו (כלומר, המיקום שלנו בקבוצה החברתית) נקבע כתוצאה ממספר גורמים, אבל אחד החשובים בהם הוא התנהגותו של האדם עצמו. לכל קבוצה חברתית קיימים כללים ונורמות, שעל בני הקבוצה לקיים. הצרות מתחילות בדר"כ כאשר אנחנו נמצאים בקבוצה שהנורמות שלה אינן מקובלות עלינו. נדמה לי שזה מה שקורה לך כרגע. אתה רוצה להשתייך לקבוצת נערים ש"מתנהגים כמו חארות" לדבריך, ואני מניחה שזה בשל הצורך להישאר בקרבת ה'שולטים'. לצערי, אין פתרונות קסם. אם חשוב לך להישאר עם עקרונותיך, להימנע מפגיעה באחרים ולהרגיש טוב עם עצמך, יתכן שיהיה לזה מחיר זמני של ירידה בסטטוס. אם, לעומת זאת, חשובה לך ההשתייכות לקבוצת ה'שולטים', יתכן שיהיו לזה מחירים של התפשרות על עקרונותיך. למרות כל האמור כאן, אני מאמינה שבשיחה קרובה ופתוחה אפשר לרכוש את אמונם וחברותם של אנשים ערכיים, ללא קשר להשתייכותם הרחבה. אם אתה מרגיש שנפגעת מחבר ספציפי, כדאי לדבר על כך איתו ישירות, ולא באצעות מתווכים. אם אתה מרגיש שמתרחקים ממך, נסה לבדוק ישירות מול החברים, להקשיב לדבריהם מבלי להתגונן, ולקחת אחריות במידת הצורך. חשוב לי לעודד אותך ולהזכיר שחברויות הן עניין דינמי ומשתנה, ואדם עם כישורים חברתיים תקינים (כלומר, מי שהצליח בעבר לקיים קשרים חברתיים משמעותיים לאורך זמן) מוצא את עצמו בכל קבוצה בסופו של דבר, גם נוכח משברים וקונפליקטים. בהצלחה ליאת

תודה רבה אני אחשוב על מה שאמרת ואחליט מה אני אעשה. תודה רבה רבה לך!!

הילדה בת 4, נולדה למצב של הגירושין. הסדרי ראייה כתקנם וכשאביה מחזיר אותה אני מחכה לה בשעה הקבועה בפתח הבניין. מידי פעם היא מבקשת שנזמין את אביה שיעלה. מבחינתי אין מצב, לפחות נכון לעכשיו שזה יקרה. הסברתי לבתי שאבא ואמא לא חברים ולכן זה לא יקרה,אך הבקשה להזמינו עדיין עולה. שאלתי היא, האם ההסבר שלי מקובל עלייך? איך מסבירים את הסרוב שלי להזמינו? תודה רבה מראש

שלום תותית, אני מסכימה שהביטוי 'לא חברים' באמת לא כ"כ מוצלח, ומשדר עוינות ושליליות. תוכלי להסביר במקום זאת, שפעם, לפני שהיא נולדה, אמא ואבא אהבו זה את זו וגרו ביחד, אבל מרגע שהחליטו להיפרד לכל אחד יש בית משלו, ואתם לא נוהגים לבקר זו את זה כי זה גורם בלבול וחוסר נעימות. אם יימשכו שאלות ה'למה', תוכלי לחזור על כך שוב ושוב, כמו מנטרה - "כי אני ואבא כבר לא נשואים, ולכן הוא לא בא אלי ואני לא באה אליו, וככה זה בסדר לשנינו". תוכלי להתייחס,כמובן, למשאלה הלגיטימית שלה להזמין את אבא, להצטער על כך שכרגע זה בלתי אפשרי, ולשיים בשבילה את הרגשות שעובדה זו מעוררת אצלה. בברכה ליאת

שלום, יש לי ילדה מקסימה ונבונה בת 10.5. מאז ומתמיד היתה לה בעיה של רצון להיות במרכז תשומת הלב. לאחרונה הנושא מחריף, היא נאבקת בכל נסיון לתת לה עצמאות (לא מוכנה לעשות שיעורים לבד למרות שהיא מאוד נבונה, מבקשת שאסרק לה את השיער ועוד), מתערבת בכל שיחה ונכנסת להיתקלויות עם אחיותיה בלי סוף (אפילו עם אחותה בת ה-3), לא מעסיקה את עצמה לבד אלא תמיד צריכה להיות עם כולם, מתלהטת מהר מאוד בכל ויכוח. אפשר לתמצת זאת בכך שאני מרגישה אצלה חוסר שקט פנימי. לאחרונה אני מנסה יותר ויותר להתעקש על העצמאות שלה, לא לעזור לה בפעולות שאני משוכנעת שהיא מסוגלת לעשות לבד. אנחנו ממש עובדי עצות, איך לגרום לה להבין שהיא לא צריכה להלחם על תשומת לב, איך לתת לה גבולות מבלי לעורר בה את יצר המלחמתיות? תודה רבה ע.ג

שלום ע.ג הצורך בתשומת לב הוא צורך לגיטימי וטבעי אצל כולנו, וילדים - יותר מהמבוגרים - מתקשים להסתיר את המשאלה לזכות בה. הבעייתיות מתחילה כאשר הם מגלים את התגלית המופלאה - שהמון המון תשומת לב מגיעה אליהם דווקא כאשר הם מתנהגים רע, ושאך אחד לא ממש מתרגש מהם כשהכל בסדר. אם תנסי לחשוב רגע ולבחון ביושר כמה זמן את מקדישה לנזיפות, כעסים, שיחות הסברה, עונשים ובכיות בהשוואה לזמן שאת מקדישה להתפעלות, עידוד ובילוי פנאי משותף בנעימים, אני מאמינה שתבחיני בהבדל. יש ילדים שלמדו שויכוח או מאבק הם דרך נהדרת לזכות בנוכחותו של ההורה, במעורבותו, ובהפקת תגובות עוצמתיות, לטוב ולרע. לכן, המשימה כפי שאני רואה אותה, היא להשתדל לצמצם את ה'תגמולים' והרווחים ממצבי הקונפליקט. למשל - כשהיא לא מוכנה לעשות שיעורים לבד תוכלי לומר בקצרה "חבל. יש סיכוי שהמורה תכעס עליך". וזהו. היא תשא באחריות. או כאשר היא מפריעה ומתערבת בשיחות הגדולים, עליכם להרחיק אותה מכם, או להתרחק בעצמכם, תוך שאתם מגיבים בשקט "זה עניין שלנו, ואינו קשור בך". לעומת זאת, כשהיא *כן* מעסיקה את עצמה לבד, כדאי להיכנס אל החדר, להתעניין במעשיה, לשבת קצת על ידה, ולהגיד לה כמה נעים לכם איתה. כך, עם הזמן והעקביות, תחזקו את ההתנהגויות הרצויות, ולא את הבעייתיות. אשמח לשמוע חוויות :-)) בברכה ליאת

ליאת, תודה רבה על תגובתך. יש אמת גדולה בתשובתך. אני בהחלט אשתדל לשים לב ולתגמל אותה כאשר היא מתנהגת יפה!!!!!!!!! ע.ג.

מה קורה שההתנהגות הזו נמשכת בגיל הבגרות? כשאדם שמעולם לא קיבל תשומת לב בבית, מקבל אותה בדרך שלילית כי אינו יודע דרך אחרת. ילדים מבקשים תשומת לב שלילית מאחר וזו באה הרבה יותר מהר מכזו שתבוא בעקבות מעשים חיוביים ולכן ילדים נוקטים בגישה זו כי קשה להם לדחות סיפוקים. וזאת הבעיה האמיתית- תשומת לב על מעשים שליליים אולי מגיעה הרבה יותר מהר. איך אפשר למנוע מאישיות מוזנחת וכאובה ש"מחפשת" "עונשים" ונזיפות כי רק ככה היא חשה מורגשת ונראית וככה היא רגילה וזו התבנית שבה, מלהתנהג כך? איך אפשר לעזור לילד שהוא כל כך במצוקה וקורא לעזרה שוב ושוב ולכן עושה מעשים שליליים על מנת לקבל קצת יחס, קצת תשומת לב שאף פעם אין לו? מה עושים? אודה על המענה.

ביתי בת 8 וחצי שבועות. היא נורא מפונקת בוכה הרבה ורוצה הרבה ידיים. בנוסף היא נורא ערנית ולא ישנה כל היום. היא נרדמת ב8 בערב קמה ב2 בלילה וב4.30 ומשכינה ליום חדש ב5.30. היא לא מחזיקה מעמד על הנדנדה שלה או על מזרון ברצפה יותר מכמה דקות. בימים טובים רבע שעה. אני מנסה שלא להרגיע אותה בטלטולים אבל אין ברירה. אני מפחדת לנקוט בשיטה הזו של לתת לה לבכות עד שתרגע, מחשש שזה יגרום לנזקים באמון שלה בי בעתיד הרחוק. מה אני יכולה לעשות? אני משתגעת וגם היא סובלת מזה.

בתך בת חודשיים! זה טבעי ונורמלי לגמרי שהיא רוצה תשומת לב ושהיא בוכה ולא ישנה בלילה וכל היום רוצה רק ידיים! חכי שתגיע לגיל מתקדם בהרבה.. בינתיים היא עדיים תינוקת רכה שרק יצאה מהבטן.. אל תהיי קשוחה, בגיל הזה זה טבעי לגמרי את פשוט הפתעת אותי כרגע

אני נדהמת משאלתך.. בתך רק בת חודשיים! היא עדיין תינוקת רכה היא רק יצאה מהבטן! זה טבעי שילדים בוכים , לא ישנים בלילה ורוצים כל הזמן ידיים. במיוחד בגיל הזה.. אני לא באה לבקר אותך יכול להיות שאת עדיין אם טרייה ואת לא מבינה את פשר ההתנהגויות שלה.. תני לה להתנהג כרצונה ותתחילי לחנך אותה לקראת גיל מתקדם יותר.. מקווה שליאת תעה לך על התשובה בצורה יותר מכוונת

שלום מעין, תינוקת רכה בת שמונה שבועות אינה בוכה כי היא מפונקת. מקומם הטבעי של 'גורים' קטנטנים הוא חיק אמם, ואין לראות במשאלה הזו פינוק או תובענות אלא צורך טבעי של האם והתינוק כאחד. נדנדה אינה תחליף לידיים של אמא, וגם אם כן, בגיל הזה כמה דקות זה המינון הנכון. אני מציעה לך לא להסתכל על השעון כרגע, ליהנות מהביחד מבלי לחשוש לפינוק יתר. גם ההתעוררויות בלילה הן חלק נורמלי וטבעי מגידול תינוקות רכים, הגם שיש בכך מידה רבה של אי נוחות להורה המותש. אני ממליצה לך מאד לרכוש את אחד הספרים החדשים המיועדים להורים צעירים, וללמוד בעזרתו על הצרכים הנורמליים של התינוק בחודשי חייו הראשונים. כתובת טובה נוספת היא אחות טיפת חלב שתוכל להנחות אותך מה ראוי והגיוני לצפות בכל גיל. מאחלת לך הרבה נחת ושמחה מבתך, גם אם כרגע היא דורשת ממך לא מעט. המאמץ משתלם! ליאת

ילדים הם מבוגרים קטנים, סובייקטים שלמים, בעלי רצונות אוטונומיים, אי אפשר להתייחס אליהם כשלוחה של עיוותים כאלה או אחרים. אנחנו לא באילוף כלבים. הכל מתחיל בשפה... ו"לחנך" בטח ובטח לא מתאים כאשר מדובר בתינוקת כה קטנה.

שלום, בננו בן 4 ו- 3 חדשים. עד לפני כשבוע-שבועיים מצץ מוצץ בזמן שנת צהריים בגן, לעיתים בשעות אחה"צ בבית ובלילה. בביקור שגרתי אצל רופאת השיניים נאמר לנו כי עלינו לגמול את בננו כמה שיותר מהר ממוצץ עקב הנזק שיכול להגרם לשיניים וללסתות. הסברנו לו זאת וסיכמנו איתו כי במשך שבוע יקבל מוצץ לשנת צהריים ושנת לילה בלבד, ללא שעות אחה"צ בבית ולאחר שבוע יפרד מהמוצץ והוא הסכים. במשך מס' ימים נהגנו כך והכל היה בסדר, אך כשהגיע הרגע להפרד מהמוצץ גם בשינה זה היה קשה מאד. במשך כמה ימים הוא ביקש שזה יהיה היום האחרון עם המוצץ ואנחנו הסכמנו, אך אתמול, כשראינו שזה הופך לנוהג, אמרנו לו לפני השינה כי זהו הלילה האחרון עם המוצץ. היום בצהריים הוא לא הצליח להרדם, כנראה בגלל שלא היה לו מוצץ, הוא גם ביקש אותו ובסוף קם מבלי לישון לאחר שלא קיבל אותו. לפני שנת הלילה בכה מאד שרוצה מוצץ ובסוף נרדם רק לאחר שליטפתי אותו עד שנרדם. מאז הוא מתעורר כל שעה בערך ובוכה מאד שרוצה מוצץ. מה לעשות? מצד אחד באמת הגיע הזמן להפרד.... מצד שני האם זה לא צריך לבא מתוך בגרות שלו לנושא? האם זה בסדר לסגת עכשיו? אנו אובדי עצות. תודה שרון

שלום שרון, אישית, אני נוטה לצדד בגמילה מרצון, הנעשית מתוך החלטה בוגרת של הילד עצמו. רופאי השיניים מזהירים בצדק מנזקים עתידיים לשיניים וללסתות, ולכן קיימים כיום מוצצים המותאמים למבנה הפה. (מציצת אצבע מסוכנת הרבה יותר מבחינה זו). תהליך הגמילה כשלעצמו - גם כשהוא נעשה מרצון - כרוך כמעט תמיד בכמה ימים קשים, מכמירי לב ומעוררי אשמה אצל ההורים. לכן, אם כבר התחלתם, נסו להחזיק מעמד עוד קצת, תוך שאתם עוזרים לו בעידוד, בביטויי גאווה ואפילו ב'שוחד' חומרי פה ושם. שיניים ישרות ולסת מפוארת הם תגמול רחוק ולא רלוונטי עבור ילד בן 4 שמשתוקק להירגע. תנו לו פרסים קטנים עבור כל לילה של התגברות, ואני מאמינה שיהיה בסדר. יש שפע של ספרות ילדים בנושא, ואני ממליצה מאד להיעזר גם בה. אצלינו (אוי, זה היה מזמן!!!) הייתה הצלחה ל"נעמה והמוצץ" של שלמה אבס. נסו ותהנו... ליאת

היי ליאת. מה שלומך? אני פונה אליך שוב בנוגע לילדיי.. ביתי הקטנה בת 4 וכמה חודשים. מקנאה נורא שהיא הבת הקטנה וכל הזמן שואלת מתי היא תיהיה יותר גדולה מביתי האמצעית, אחותה. היא שואלת מדוע היא נולדה אחרונה ולמה לא רצינו שהיא תיוולד לפני הילדים הגדולים. שאלות קשות. גם אם אני עונה לה שהיא נולדה בדיוק איפה שרצינו ושכל אחד בא בדיוק איפה שנכון. זה לא עוזר. העניין הוא גם באוכל, היא רוצה כמויות גדולות של אוכל, יותר מאחיה , גם אם רוב הצלחת נשארת מלאה. אותו הדבר עם השינה, השמיכה חייבת להיות מתוחה , גדולה, עד הצדדים. כל סרוב או הסבר לא מקובל עליה, גורר אחריו בכי של שעות. היא לא מתעייפת ושום דבר לא מרצה אותה. לפעמים תוך כדי בכי אני מציעה חיבוק, יש והיא מקבלת זאת ויש ולא. ואם אני מכניסה אותה לחדר כי היא היכאת את אחיה (היא מכה כשמשהו לא מוצא חן בעיניה), היא לא יוצאת ונשארת שם שעות, גם לאחר שאמרתי לה לצאת. היא רוצה לצאת ראשונה מהרכב, ולעלות עליו ראשונה, להגיע ראשונה למעלית,לעלות ראשונה במדרגות.. והכל הופך לפחות ספונטאני כי צריך לדאוג שהיא תספיק ראשונה. אחותה האמצאית ממורמרת עליה, ובצדק. אנו נוטים יותר לוותר לטובת הקטנה, שכן היא יכולה לבכות שעות כשהיא לא מסופקת. אבל אי אפשר להמשיך ככה..איך אני יכולה לווסת את הקנאה שלה, לתת לה להרגיש שהמקום שלה כילדה אחרונה הוא טוב. ובכלל לשפר את היכולת שלה לקבל מאיתנו את הדברים בלי שזה יגרור לבכי של שעות, סרוב לכל דבר אחר מלבד ריצוי הרצון המלא שלה? תודה מראש ליאת שבוע נעים ניבה

היי ניבה, נעים לפגוש אותך שוב :-)) יש תיאוריות פסיכואנליטיות המדגישות את הקנאה המולדת, כמרכיב אישיותי דומיננטי, המכתיב במידה רבה את אופי יחסי הגומלין של האדם עם סביבתו. אני נוטה להאמין שקיים גם מרכיב סביבתי חזק, דהיינו - שהקנאה מתפתחת או מועצמת גם בתגובה לנסיבות משפחתיות אלה ואחרות. אם תקראי שוב את התיאור שלך, תוכלי לראות בוודאי כמה רווחים נצברים לזכותה של בתך הקטנה הודות להתקפי הזעם שלה, ועד כמה סדר היום המשפחתי מושפע ממנו. לתפיסתי, "בכי של שעות" אינו קיר בלתי עביר, וכניעה לגחמות או התקפי זעם רק כדי לא להתמודד עם בכי ממושך היא פתח לצרות. נדמה לי שהמטרה אינה לשכנע אותה שלהיות 'הקטנה' זה טוב (כי לא בטוח שזה תמיד נכון, וזה בטוח לא קרוב לחוויה הסובייקטיבית שלה), אלא ללמד אותה לחיות עם המציאות ולהתמודד גם עם החלקים הפחות נעימים שלה. במציאות אנחנו לא תמיד מגיעים ראשונים, ובמציאות יש גדולים וחזקים מאיתנו, במציאות השמיכה לא תמיד מתוחה, ובמציאות בוודאי שלא מכים ילדים אחרים. ברגע שאתם משנים למענה את המציאות אתם אינכם מעודדים הסתגלות טובה, ודוחים את האכזבה הבלתי נמנעת שתגיע בהכרח כשתצא אל מחוץ לבית. השתדלי להיבהל פחות מהבכי ולהתרשם פחות מן הזעם, ובמקביל המשיכי להעניק אהבה וחמימות מבלי להיכנע לגחמות. אם את מרגישה שאת מתקשה לעמוד בזה לבדך, פני להדרכת הורים קצרה שתסייע גם בהפחתת האשמה והחרדה. בהצלחה ליאת

תודה, תודה, ליאת. כרגיל , את אוספת לי את הדברים ועושה בהם פאזל מובן והגיוני...חיזקת אותי לא לוותר לה (לא שזה תמיד כך, )אבל את יודעת, ילדה שלישית, כבר אין לנו 'כוח' כמו עם הגדולים. היא 'מרויחה' מזה לטוב ולרע... אני חשבתי אולי שבגלל שבגן יש כל כך הרבה מתחרים, ואין לה מקום כמו בבית, אז לתת לה את אותו המקום, בכדי שלא תשאר חסרה/ מתוסכלת משני הצדדים...זאת אומרת שכשקורה משהו, אני תממיד מנסה לחשוב על התמונה הכללית 'היא רק הגיעה מהגן, היא רוצה תשומת לב, היא בודקת את המקום שלה וכו'..' תודה רבה אם תוכלי להתייחס שוב כתגובה אבל בכל מקרה חזקת אותי תודה ניבה

ליאת שלום, אני גרושה למעלה משלוש שנים, אמא לשני ילדים (5.5, 7.5) מקסימים. תהליך גירושים מכוער ומערכת יחסים מאוד לא טובה עם בעלי לשעבר גורמים לי לרצותלבדוק האם הכל בסדר עם הילדים. אני יוצאת מגדרי לעשות הכל עבורם- כרגע לבד כי הוא לא מוכן לשתף פעולה. למרות שאני מותשת מהלבד.. הכי חשוב לי לדעת האם הכל בסדר איתם ואין להם משקעים שאני צריכה לטפל בהם.. ויותר חשוב, האם נוכל להיכנס לייעוץ יחד איתו כדי לנסות לתקן את מערכת היחסים ה"גרושה" אם לא הלחנו את ה"נשואה". תודה.

שלום לאם הדואגת, גירושין הם אכן תהליך מכאיב וקשה עבור ילדים צעירים, ולפחות בטווח הקצר יש לו השלכות משמעותיות על עולמם המציאותי ועל עולמם התוך-נפשי. את אומרת שאת "יוצאת מגדרך כדי לעשות הכל עבורם", ונדמה לי שזו עמדה שיכולה להיות בעייתית. אחד המנבאים הטובים ביותר להסתגלות טובה והתאוששות מהירה, זו היכולת של ההורה המשמורן להקפיד על רציפות ושגרה בחייהם של הילדים. כאשר את עושה מאמצים לפצות אותם ולרצות אותם כדי "לדעת שהכל בסדר", את למעשה מחזקת את חוויית השבר. דווקא במצבי חרדה ואי-וודאות זקוקים הילדים להורה אסרטיבי, סמכותי ו'מחזיק', המשדר להם שגבולות המותר והאסור נותרו כשהיו. כיום, שלוש שנים לאחר הגירושין, העמדה הזו נראית מיותרת אף יותר. פנייה לייעוץ או טיפול פסיכולוגי נכונה כאשר מתעוררים קשיים או כאשר מתעוררות שאלות לגבי יכולתם של הילדים לתפקד בצורה טובה בשטחי חייהם השונים. אם את חושבת שיש סיבה לפנות לייעוץ, עשי זאת, אך עליך להביא בחשבון שאביהם של הילדים חייב להסכים לכך. פסיכולוג ילדים אינו יכול לטפל בילד להורים גרושים אלא בהסכמת שני ההורים. לגבי ייעוץ משותף לבני הזוג הגרושים - רוב הפסיכולוגים לא ימליצו על כך, ויעדיפו לפגוש את בני הזוג בנפרד. בברכה ליאת

שלום, הילדה שלי בכיתה ב ולאחרונה החלטתי לנסות לתת לה מפתחות לבית ,הסברתי לה שתנעל את הדלת ואני מגיעה בערך רבע שעה אחריה. זה קרה פעמיים היא מאוד התלהבה מהאמון שנתתי לה ומהעצמאות. הבעיה היא אני - זה הכניס אותי לפחדים איומיים והחלטתי שאני לא מסוגלת לעמוד בלחץ הזה שאולי יקרה לה משהו. אני מעדיפה לחזור הביתה קודם או מוצאת מישהו שיהיה איתה. השאלה שלי היא איך אני אסביר לה ,אני חושבת שזה לא יהיה נכון לשתף אותה בפחדים שלי ומצד שני אני לא רוצה שיירד לה הביטחון ותחשוב שאני לא סומכת עלייה?

שלום אורית, האמביוולנטיות שלנו, ההורים, מול הרצון לשחרר מצד אחד, וההכרח לשמור מצד שני, מוכרת לכל הורה. אני חושבת שבמקרה שלכם הפיתרון פשוט למדי - השאירי אצלה את המפתח, הסבירי לה איך לשמור עליו ועל עצמה, והדגישי כי עשית זאת כי את סומכת עליה, כי היא גדולה, וכי את עסוקה ולא בטוחה שתמיד תצליחי להגיע מבעוד מועד. בפועל, את יכולה, כמובן, להמשיך ולהגיע הביתה לפניה או יחד איתה. אין לי ספק שלצד השמחה והגאווה על האמון והעצמאות, תהיה גם שמחה לא לחזור הביתה לבית ריק. בהצלחה ליאת

שלום רב. אני גרושה 4 שנים ויש לי ילד מקסים ונבון בן 6.5. אני נמצאת בזוגיות וגם אביו של בני. בן זוגי אוהב מאוד את בני וכנ"ל הבן שלי את בן זוגי אבל... לעיתים הבן שלי מתנהג אליו לא יפה. מיילל כשהם משחקים, לא מודה לו על דברים שהוא עושה למענו (הגיע עייף מהעבודה ועזב הכול כדי לתלות לו תמונות בחדר ועוד...) עקב מחלה בן זוגי מסייע לי רבות עם הילד והילד - מתנהג אליו לא תמיד יפה. בחיים זה לא קרה לי שהילד לא חביב כלפי אנשים. אני יודעת שזה כואב לבן זוגי וזה יוצר ביננו מתח. הבן שלי מאוד רוצה שאני ואבא שלו נחזור להיות ביחד. אבקש לדעת את דרכי ההתמודדות ואם יש מקורות ספרותיים לקרוא. כמו כן אשמח לבעל מקצוע שיסייע לנו באיזור השרון. תודה מראש. שני.

שלום שני, אחד המוקשים המפורסמים של "פרק ב'" קשור ליחסים הטעונים שבין הילדים להורה החורג, שמצידו מגיע אל הילד מצוייד בשפע של רצון טוב, ובתמורה מקבל התעלמות, קרירות או עוינות. כמו שציינת נכון, המשאלה לאיחוד מחודש של ההורים קיים אצל מרבית ילדי הגירושין, ובן הזוג החדש נתפס כאבן נגף הפועלת נגד המגמה הזו. הניסיון 'להתחשבן' עם הילד בתגובה לדחייה או ליחס המעליב, יחריף ברוב המקרים את הקושי, ויאשש את אמונתו לפיה "אי אפשר לסמוך על אף אחד". המצב עלול להחמיר אף יותר כאשר ההורה החורג זוקף את התנהגותו של הילד לחובתו של ההורה הביולוגי, והופך את התנהגותו (של הילד) למוקד של קונפליקט. לטעמי, נדרשים הרבה זמן, סבלנות ויכולת הבלגה, עד שבן הזוג החדש ירוויח את אמונו של בנך. אני חושבת, כמוך, שליווי והכוונה מאיש מקצוע יכולים לנטרל חלק גדול מהמתיחות, ואם תצרי עמי קשר ותפרטי את אזור מגורייך, אוכל גם לנסות ולעזור בהמלצה על פסיכולוג. בהצלחה ליאת

נתקלתי היום בפרסומת חדשה ... ילד קטן מחפש חברה בגן שתתחתן איתו בגלל שיש לו פצע ו... אמא אמרה שעד החתונה זה יעבור ::)))) אותי הפרסומת פשוט שבתה. וגם הצחיקה מלא מלא. שיהיה המשך שבוע טוב ורגוע לכולם.

שלום מרים, באמת חמוד... תודה ליאת

ילדה בת 4, אשר נולדה לגירושים. במשמורת האמא. לפני כחצי שנה האבא התחתן. האם העובדה שאצל אביו היא רואה את המודל ה"נכון" של שני בני זוג, תגרום לה להעדיף את השהות אצלו? מה גם שאשת האב (החדשה) נתפסת כדמות מהנה שבעיקר נותנת מתנות ויוצאים לבלות יחדיו..בכלל שהשהות אצל האב היא יותר בילוי מאשר אצל האמא, שנאלצת יותר להעמיד גבולות וסייגים.

שלום תותית, לצערי נתקלתי בלא מעט אמהות (ואולי לא רק באמהות) שנתפסו לדאגה, שמא איזשהו גורם זר וחיצוני למשפחה (גננת, מורה, ילדי השכנים, החותנת, אשתו של הגרוש, גרושתו של הבעל השני, ומי לא...) ייחרב להן את כל ההשקעה העצומה בילדיהן, יקלקל אותם, והרע מכל - יגנוב את לבם ויגרע מאהבתם אליהן. קיימת בי אמונה עמוקה מאד, ששום גורם חיצוני אינו יכול לקלקל בית טוב, שקיימת בו אהבה, פתיחות, תקשורת טובה, הבנה, ובעיקר כבוד אל הילדים. ילדים, גם הצעירים שבהם, מוקירים את מי שמטפל בהם, מכוון אותם, מורה להם מה מותר ומה אסור, ומעניק להם שלווה וביטחון. גבולות וסייגים הם חלק חשוב - אם לא תנאי מרכזי - בסיפור הזה. אני חושדת שדווקא מי שחרד מדי ומנסה 'לשחד' ילדים או להסיתם, עלול להפסיד אותם בטווח הארוך. לכן, אני ממליצה לך להניח את החשש המיותר הזה הרחק ממך, להמשיך להיות אמא טובה וסמכותית, ולברך על כל דמות חיובית הנכנסת לחייהם של ילדייך. כך הם ירוויחו מכל הצדדים, ייחשפו (אולי) למודל של זוגיות טובה אצל אבא, אך גם למודל של הורות מכבדת, הגונה ורחבת לב אצל אמא. מה עוד אפשר לבקש? חזקי ואמצי ליאת

תודה רבה רבה על עצת והעדוד....

שלום לך בתי בת ה 10 סובלת מהפרעת קשב וריכוז זה מתבטא לצד הריגשי ומעט היפר אקטיבות. אני מאוד מעוניינת לטפל השאלה האים טיפול ברכיבה על סוסים זה עוזר?

שלום אורלי, הפרעת קשב וריכוז באמת אינה חייבת להופיע יחד עם היפר-אקטיביות, ולמרות שבמצב כזה ההפרעה פחות בולטת ופחות מפריעה לסביבה, עדיין פגיעתה בילד עלולה להיות מכאיבה ומתסכלת. לטעמי, לפני הכל, יש לסייע לילדה בשיפור מיומנויות הלמידה שלה, בהתארגנות טובה יותר, ובניצול טוב יותר של משאבי הקשב שלה. כמובן שיש לשקול גם טיפול תרופתי, המחולל נפלאות ביכולת להתמקד, ומשפיע מהר יחסית גם על פרופיל הציונים בביה"ס. הטיפול ברכיבה על סוסים יכול לסייע ברכישת ביטחון ותחושת שליטה, אך יש לזכור שאינו מומלץ כטיפול 'קו ראשון' בהפרעת קשב וריכוז. אם קשיי הקשב והריכוז מטופלים כמו שצריך, הרכיבה - כתוספת - יכולה לתרום לחיזוק תחושת הערך, והפחתת סימפטומים של דיכאון, חרדה או נחיתות חברתית. בהצלחה ליאת

שלום רב. בני בן 3, ולו אחות קטנה בת שנה ו5. לאחרונה החל הגברבר (ואני לא סתם קוראת לו כך פשוט הוא מאוד מפותח לגילו גם פיזית וגם שיכלית נורא נורא חכם) כניראה בהשפעת אחותו הגדלה והדורשת יותר להתנהג כמו תינוקי. ממש לדבר בצורה תינוקית להצביע על דברים במקום לבקש לילל הרבה במקום לדבר אפילו חלה רגרסיה בגמילה שלו הוא גמול כבר כמעט שנה פשוט התחיל בכמה מיקרים לעשות פיפי במכנסיים. השבוע מיום חמישי האחרון למעשה הכנסתי את אחותו איתו לפעוטון ומאז חלה החמרה רצינית בהתנהגות שלו. כלפיה ובעצמו. ממש הפך לבכיין ויללן, בפעוטון לא נותן לאף אחד להתקרב אליה ולשחק איתה הוא "שומר" עליה אבל מצד שני היחס שלו אליה גובל כמעט בהתעללות כל מה שיש לה ביד חוטף אם היא לא רוצה לתת לו יד הוא מכאיב לה, כאילו באופן סמוי כועס שהיא איתו שם וכבייכול באה לתפוס את מקומו, ומצד שני מכיוון שהוא בין בגדולים בגן כבר מזמן שמתי לב שהוא לא מוצא בגן הזה את מקומו לא מבחינה חברתי ולא מבחינת תכנים בגן. הן קוראות לו אסטרונאוט (הגננות) אני קוראת לזה שיעמום. כי כשהוא עם ילדים גדולים ממנו גילאי 4-5 ואפילו 6 הוא משחק איתם כל כך יפה שזה נוגע ללב. אני אובדת עצות, האם להשאיר איתו את אחותו ולתת לו "להתמודד" לבדו שם עם המצב כשהיחס אליו הוא לא טוב מצד הגננות כי הן תמיד גוערות בו כשהוא מציק לאחותו והוא "דבק" אליה לדיבריהן. או להוציא אותה ולתת לה לחזור הביתה לאמא והוא כרגיל ישאר שם עד שתיגמר השנה הארוכה הזו מבחינתו, או להשאיר אותה שם כי היא כבר ממש זקוקה לחברה ולהוציא אותו כדי שיהיה איתי בבית ויטעם קצת מאמא נטו שזה משהו שאין לו הרבה. השאלה אם זה לא לפתור את הבעיה על הצד הקל ביותר ובעצם לא פתרתי כלום או שזה רצוי וכדאי כי חום של אמא יתן לו כח וביטחון יותר גדול? על להעביר אותו לגן של בוגרים אין על מה לדבר אף אחד לא יתן לי לעשות דבר כזה בסוף שנה למרות שזה הדבר הרצוי ביותר לעשות לדעתי, וכבר מזמן רציתי להעביר אותו רק שהוא לא היה מוכן מבחינה נפשית כשהיה בן שנתיים ו7 פלוס מינוס ועכשיו לדעתי עקב החמרת הבעיה אני צקוקה לפיתרון דחוף מה דעתכן בעיניין? מה לעשות? אשמח לאיזו עצה. תודה. מיטל

שלום מיטל, קנאת אחים היא חלק מהחיים, ורוב הילדים מתגברים עליה, כולל על נסיגות זמניות בהתנהגות, כאשר הם חשים אהובים, רצויים ואטרקטיביים כבעבר. למרות האמור כאן, נדמה לי שבנך מתמודד כרגע עם 'פלישה' של האחות הקטנה גם אל הגן שלו, מבלי שיוכל לנוח מן ההשוואה המתמדת מולה. בתך בת השנה וחצי אינה זקוקה כרגע לחברת ילדים לצורך התפתחותה, והיא יכולה בהחלט לחכות לספטמבר. הצרכים החברתיים שלה יכולים לקבל מענה גם בגינת המשחקים. בנך, לעומת זאת, נמצא בגיל בו למסגרת החינוכית יש יתרון ברור על הבית, ולכן יהיה מאד לא נכון - ואף מזיק - להוציאו מהגן. אם, מסיבה כלשהי, חשוב לך להוציא את בתך אל מחוץ לבית, מצאי עבורה גן אחר. כך תשחררי אותו מהצורך להשגיח עליה או להיאבק בה, ותאפשרי לו להתפנות למשימות השוטפות בגן. אם את סבורה שאינו מוצא את מקומו בגן הנוכחי, השתדלי לחפש עבורו מסגרת חינוכית חדשה שתהלום את צרכיו, גם אם זה יידחה עד ספטמבר. אני רוצה לחזק את האמירה שלך, לפיה חום ואהבה של אמא משפרים את תחושת הכוח והביטחון של הילד, אך חום ואהבה אפשר וצריך לתת לכל ילדינו בכל זמן, גם בנוכחות אחיהם. אני מרגישה שאת מתקשה לחלק את עצמך בין שני הילדים, ונדמה לי שזו המשימה הבוערת שלך כרגע. זה בהחלט אפשרי. בהצלחה ליאת

שלום קוראים לי איזבל.. רציתי לשאול שאלה שדי מטרידה אותי.. מאז שאני קטנה יש לי מעין אובססיות כאלה ..למשל אני חייבת לעשות כל דבר פעמיים להגיד כל דבר פעמיים סדר היום שלי חייב להתבצע כל יום באותו סדר של כל הימים..ואם אני לא עושה את זה אני מרגישה כאילו מש'ו רע יקרה.. זה בעיה נראה לי מאוד פסיכולוגית..האם זו הפרעה נפשית? היום אני בת 19 וזה די מעיק עליי אני מרגישה מוזרה ושונה מכל הסביבה שלי וזה פוגע בי ממש..

שלום איזבל, התופעה שאת מתארת נקראת "הפרעה טורדנית כפייתית", והיא בהחלט פסיכולוגית :-)) ה'טקסים' הכפייתיים שאת מבצעת נעשים כדרך להתמודד עם החרדה שמעוררת המחשבה האובססיבית (שמשהו איום ונורא יקרה). מדובר, למעשה, בהפרעת חרדה די שכיחה, שיש לה טיפול יעיל. הטיפול מתמקד בשינוי דפוסי חשיבה והתנהגות, הנעשה בהדרכתו ועידודו של הפסיכולוג. במקרים עקשניים במיוחד מוסיפים גם טיפול תרופתי, שממתן מאד את עוצמת הסימפטומים. אני ממליצה לך מאד לפנות לפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ולהחזיר לעצמך את איכות החיים. בהצלחה רבה ליאת

שלום. יש לי בת בת 4 ו-4 חודשים ובן בן שנתיים וחודשיים. לפני השינה אני מקלחת אותם ביחד. הם יושבים ביחד באמבטיה ומשחקים. כמובן הם רואים את ההבדל ביניהם, והבת אומרת שבגלל שאחיה בן אז יש לו בולבול, והיא בת - ואין לה. אני מחזקת את דבריה, וזהו לא מעבר לזה. השאלה שלי האם זה בסדר לקלח אותם ביחד? האם זה משפיע איך שהוא על המיניות שלהם? באיזה גיל רצוי להפסיק את הרחצה ביחד? תודה.

שלום לילי, בעיני, אין כל רע ברחצה משותפת של ילדים בגיל זה. זוהי הזדמנות להפוך את האמבטיה היומית לחוויה משותפת של קורת רוח, והזדמנות ללמוד על השינויים בין המינים בדרך טבעית ללא מתח. ברוב המקרים, הפסקת המקלחת המשותפת מתרחשת ביוזמת הילדים עצמם, כאשר הם (או אחד מהם) מגיעים לגיל החביון, ומתחילים להתבייש בעירום שלהם. קיימות, כמובן, גם דעות אחרות, בעיקר על רקע המודעות הגוברת לסוגיות של הטרדה מינית בתוך או מחוץ למשפחה. אני סבורה שאם הילדים משחקים בתמימות ונהנים מהביחד ללא מתח, הדאגה מיותרת. אם, לעומת זאת, המשחק המשותף מקבל צביון מיני (כאשר יש נגיעות מכוונות ו*חוזרות* באיברי המין של האחר, או כאשר נראה שעבור אחד הילדים או שניהם החשיפה מעוררת גירוי חזק מדי) מוטב להפסיק את הרחצה המשותפת. בברכה ליאת

שלום רב, בני הוא בן שנתיים ושלושה חודשים בגיל שנה ושמונה חודשים אחרי ריצות ואיבחונים ללא סוף, הוא סוף סוף אובחן כבעל שרירי לעיסה מוחלשים והוא מטופל מאז אצל קלינאית תקשורת. למרות שהוא כבר התחיל בשלבי לעיסה ראשונים הוא עדיין לא מראה סימנים של התעניינות באוכל מוצק, ותאמיני לי שאני עושה כל מה שאפשר כולל לתת לו לשחק עם האוכל ולשבת איתנו לארוחות וזה כלל לא מעניין אותו, הוא נמצא במסגרת של גן ולמרות שהוא רואה את חבריו לגן אוכלים הוא לא מגיב לזה כלל. הקלינאית חושבת שזו בעיה נוספת שיש לו עם מוצק, איזשהי רתיעה מאוכל מוצק כי אולי הוא מפחד שהוא לא יוכל לאכל את זה ,עלי לציין כי הוא עדין לא מדבר והקלינאית אומרת שיש עיקוב בשפה אבל את זה אני כבר יודעת מהבת הבכורה שהיא בת 7 וחצי היום והתחילה לדבר בגיל שנתיים וארבעה חודשים אך לעומתו לא היו לה בעיות לעיסה. האם כדאי למצוא לו טיפול פסיכולוגי שאולי יעזור לו להתמודד עם אוכל מוצק ובכך יסקרן אותו ויגרום לו לנסות לאכול אוכל מוצק? שוב אני מזכירה כי אצל הקלינאית הוא כבר אוכל אוכל מוצק אך רק בגלל שהוא יודע שזה חלק מהתרגיל בבית אנני מצליחה להביא אותו לידי אכילה של אוכל מוצק. אני מאוד מודאגת ואשמח לקבל את דעתך בהקדם האפשרי.

שלום רב, רתיעה מאוכל מוצק יכולה להיות קשורה לבעיה תחושתית (מעבר לבעיה בשרירי הלסת) והכתובת לברור שאלה זו היא המכון להתפתחות הילד, שיוכל במידת הצורך להפנותך למרפאה בעיסוק. המכון הוא גם הכתובת להפנייה לפסיכולוגית התפתחותית. בברכה ליאת

שלום מה אומרים לילד שאיבד את אביו במלחמת לבנון השניה. היום הוא בן שלוש וחצי ומתחיל לשאול יותר. תודה רבה אמא של הילד

שלום רות, ההתמודדות עם שכול נמשכת מרגע האסון ואילך, לאורך שנים רבות. בכל גיל העיסוק בנושא ייראה אחרת, והשיח יותאם לרמה הקוגניטיבית והרגשית של הילד. אני רוצה להאמין שכאלמנת צה"ל, את מטופלת ע"י גורמים מקצועיים, היכולים וצריכים ללוות את התהליך שלך ושל בנך מקרוב. עקרוית, בגיל שלוש-ארבע, החשיבה עדיין קונקרטית ואגוצנטרית, ולכן מה שמעסיק ילדים בגיל זה הם ההיבטים הפשוטים של האירוע והשלכותיהם המיידיות על חייו שלו. כך, למשל, חשוב לספר לילד על אביו, להראות לו תצלומים שלו, לספר בקצרה מה קרה לו (הטנק שלו נפגע; המסוק שלו נפל; הוא נפגע מאש חיילי האוייב, וכד'), ולהכין אותו לעובדה המצערת שאבא לעולם לא יחזור. חשוב להיות קשובים מאד לנושאים המטרידים אותו, ולכוון את ההסברים בדיוק לשם. אני מניחה שהעיתוי של השאלה שלך אינו מקרי, ועם זאת, גם יודעת שההתמודדות שלך ושלו נמשכת כל השנה, יום יום. לטעמי, מגיע לך הרבה יותר מתשובה קצרה בפורום, ואני מבקשת ממך לנצל את ניסיונם העשיר של הגופים האחראיים לשיקום מטעם הצבא ומשרד הביטחון. חזקי ואמצי ליאת

ליאת שלום, בנני בן 4.5 ולפני 3-4 חודשים נגמל ממוצץ. הגמילה הייתה קלה יחסית: מספר ימים קשים ואחריהם כאילו כלום. הגמילה באה ביוזמתינו. הסברנו לו על הנזק לשיניים, על זה שהוא כבר גדול. עשינו מסיבת פרידה מהמוצץ (הוא אפילו קיבל מתנות). ולשאלה: בשבועיים האחרונים הוא מבקש (בעיקר לפני השינה) שנקנה לו מוצץ בטענה שהוא עדיין צריך אותו, שקשה לו (ממש כמעט ובוכה), שרק לכמה ימים וכו.... יש לציין שיש לו אח קטן שעדיין עם מוצץ... תגובתי: אתה כבר גדול ואמרנו למוצץ שלום, מדגישה את היתרון שבלהיות גדול, מסבירה שוב את הנזק לשיניים וכו. הוא לא מרפה (אבל רק לפני השינה או בעת בכי רציני). כיצד את מייעצת להגיב?

שלום רוני, כמו שאת ודאי יודעת, גמילה ב'זבנג' ביוזמת ההורים שונה מהותית מגמילה הדרגתית הנעשית על דעת הילד ובקצב שלו. לכל אחת מהגישות יש יתרונות וחסרונות, אך בכל מקרה אתם כבר מעבר לשיקול הזה, והניתוק נעשה. כרגע, מאחר ועברו מספר חודשים מאז הפרידה מהמוצץ, כבר אין טעם לחזור לאחור, ואולי כדאי להציע חפץ חלופי להרגעה לפני השינה (דובי או בובת פרווה, גיבור-על שיישן לצידו, טייפ קטן עם מוסיקה מרגיעה או כל דבר אחר שיכול להקל על רגעי המשבר). חשוב להכיר בקושי והגעגועים למוצץ, לכבד את המאמצים שלו להתגבר, ולהמשיך לתגמל התנהגויות 'בוגרות'. בהצלחה ליאת

בני בן 7 ובכיתה א'. ילד מקסים וטוב לב. הוא חברותי ואהוב על חבריו, בין היתר בגלל היותו ילד שתמיד מרצה את חבריו, תמיד עושה את מה שילדים אחרים מבקשים וגם נותן לילדים אחרים להציק לו. כשאנחנו שואלים אותו מדוע הוא לא אומר לחבריו שההצקות מפריעות לו הוא עונה שהוא לא רוצה שהחברים יכעסו עליו. אנחנו מסבירים לו שאם הם מציקים, אז כנראה שלהם לא אכפת בכלל שהוא כועס עליהם. כמובן ששום דבר לא עוזר ובננו פשוט לא עושה כלום. אנחנו אובדי עצות. ניסינו לזרום ולתת לו את הזמן ולא התערבנו, אך זה לא עזר. בזמן האחרון שינינו גישה ואנחנו מנסים להיות יותר אסרטיביים איתו ופשוט אומרים לו שיחזיר לכל מי שמציק, למרות שהוא חבר שלו. אנחנו מסבירים לו שחבריו אוהבים אותו אבל העובדה שהם גם מציקים לו מעידה על כך שהם מזלזלים בו ולא מכבדים אותו. מה עושים? איך אפשר להחדיר לו בטחון עצמי? הסברנו לו כבר את הכל ושום דבר לו עוזר. כואב לנו לראות אותו מושפל וגם לו מציק המצב הזה כי הוא אומר לנו פעמים רבות שהחבר הזה מציק לו והחבר ההוא מציק לו, אבל הוא לא יכול לעשות שום דבר עם זה. אנא יעצו לנו.

שלום דנה, חשוב מאד לעשות את ההבחנה בין התנהגויות של הצקה מתוך דחייה, לבין מערכת יחסים המערבת דפוסים של חיבה וריצוי. הראשונה, היא הרסנית ומצלקת, בעוד השניה יכולה להיות פיתרון זמני ומקובל של ילדים קצת יותר חלשים, לזכות בהכרה ומעמד בקרב מי שהם מחשיבים כשווים ונחשבים יותר. את מציינת שבנך חברותי ואהוב, ולכן לא בטוח שכדאי להתערב באופן נחרץ כל כך בחיי החברה שלו. עלינו לזכור שילדים צעירים לא תמיד תופסים את הסיטואציות הללו במונחים של השפלה וניצול. לכם כהורים יש תפקיד חשוב בכינון תחושת ערך וביטחון עצמי אצלו. במקום להדגיש את חוסר האונים שלו ולשפוט אותו על היותו חלש ו"פראייר", מוטב להתפעל התפעלות אותנטית מיכולותיו, מכישוריו המיוחדים, משמחת הנתינה שלו ומהיותו חבר טוב. אלה תכונות חשובות לא פחות מכוח הזרוע, וילדים אחרים לומדים להוקיר ולכבד אותן בשלב כלשהו. אם אתם מרגישים שקיימת מצוקה ממשית אצלו, תוכלו לפנות למורה או ליועצת ביה"ס, לשתף אותן בדאגה שלכן, ולבקש מהן יותר מעורבות. המורה תוכל לתת לכם את נקודת המבט שלה, מתוך מקום פחות מעורב רגשית, ולהציע דרכי התערבות אפשריות. למורה יש יכולת לסייע במידה רבה, באמצעות משימות כיתתיות המחייבות שיתוף פעולה והישענות על כישורים ספציפיים של ילדים ספציפיים, עפ"י הצורך. בנוסף, אפשר לשקול פעילות העשרה בשעות אחה"צ, שתעניק לו תחושת הישג ושייכות בנפרד מקבוצת הילדים המוכרת, ותרחיב את המעגלים החברתיים שלו כמו גם את ההזדמנויות להצלחה. בברכה ליאת

תודה רבה ליאת. שמחתי לגלות זוית שונה לעניין. ננסה ליישם את מה שהמלצת. תושה.

האם זה בריא שילדים רואים שאמא מתלבשת מתפשטת ליד האבא

שלום אור, השאלה שלך כללית מאד. ילדים ערים די מוקדם לעובדה שבין הוריהם מתקיימת אינטימיות וקרבה, שאינה קשורה (או שונה) מהקרבה שבין ההורים לילדיהם. אם אתה שואל על מצב בו הילד רואה את האם מתפשטת או מתלבשת, זו כבר שאלה אחרת, ונוכחותו של האב פחות רלוונטית בעיני. התשובה שלי תלויה בגילו של הילד, בהרגלים של המשפחה ובהתייחסות שלהם לעירום באופן כללי. יש בתים בהם העירום הבוגר נתפס כעניין טבעי ומנותק מהקשר מיני, ויש בתים שהחשיפה אינה באה בחשבון כלל. יש בתים בהם החשיפה לגיטימית עד גיל מסוים, ואח"כ פחות. בגיל ההתבגרות (אולי יש משהו בכותרת שבחרת...), כאשר קיימת עוררות מינית ומודעות רבה לרמזים וגירויים מיניים, התפשטות של האם בנוכחות האב יכולה להביך את המתבגר/ת יותר מבעבר. במקרה כזה, אפשר לבקש מההורים להימנע מכך או להתרחק עצמאית מהסיטואציה. לילה טוב ליאת

בתי בת ה-3 אוכלת חול במקומות כמו הים, ארגז החול. בצד בדיקות דם לגילוי חסרים, הופננו גם ליעוץ פסיכולוגי בקופ"ח (לפי הרופא, אלו ההנחיות במקרה של תלונה כזו, לא משום שהתרשם ממשהו). האם יעוץ שכזה "נרשם" במסמכים כלשהם (כי אז אעדיף לפנות לפסיכולוג פרטי)?

שלום פלונית, ככל הידוע לי, פנייה לייעוץ פסיכולוגי מתועדת ברשומות של הקופה. תוכלי לברר זאת לאשורו במרכז המידע של קופת החולים שלך. בברכה ליאת

תודה, ליאת. אשמח גם להתיחסות שלך לתופעה של אכילת חול. זה לא מתבטא בצורה קיצונית (היום, למשל, היינו בתוך הרבה חול והיא לא עשתה זאת כלל), אך כן מתרחש לעיתים. עוד אציין שהיא גדלה (בינתיים) בחינוך ביתי איתי.

בס"ד שלום ד"ר ליאת אני בן 20 ולפני 7.5 שנים עברתי הטרדה מינית לא "קשה"(ככה הגדירו את זה לפניי). ואני המון זמן סבלתי מחרדות פחדים עד שהגעתי לצבא וקיבלתי טיפול פסיכולוגי בהתחלה זה היה שיחות אם עובדת סוציאלית ואח"כ קבני"ת(קצינת ביראות נפש) ומשם הפסקתי את השיחות. שאלתי היא כזאת אני ילד מאוד עצבני אני מתרגז מהר מאוד הדם עולה לי למוח בגלל שטיות יש אנשים קרובים אלי שמגדירים את זה כ-"חמום מוח" רציתי לדעת אם מה שעברתי בגיל 12 קשור לעצבים שיש לי להתנהגות שלי ואם כן איך אני יכול לטפל בזה? נ.ב אני לוקח כדורים בשם קלרנבין זה כדורים על בסיס טבעי... תודה

שלום רב, ההתנהגות האנושית, וההתנהגות העצבנית בכלל זה, היא תולדה של אספקטים ביולוגיים-מולדים (מזג) ושל השפעות סביבתיות (איפיונים משפחתיים, אירועי חיים, וכו'). לכן, אני מניחה שלאירוע שעברת בנעוריך יש חלק בעיצוב התנהגותך כאדם בוגר. אני מאד מאמינה ביכולתו של טיפול פסיכולוגי לסייע בהתמודדות יעילה עם מצבי חיים שונים ובשיפור היכול לווסת את התגובתיות הרגשית שלנו. בין השורות שלך אפשר היה להבין שהטיפול במסגרת הצבא עזר בהפחתת החרדה. לדעתי, מי שהצליח להיעזר בטיפול פסיכולוגי בעבר, הוא מועמד טוב לטיפול גם בעתיד. טיפול תרופתי (טבעי או כימי) יכול להיות יעיל למדי, בעיקר במצבי דחק, אך תמיד עדיף לחזק את יכולת ההתגברות הטבעית של האדם עצמו, ולהפחית בהדרגה את התלות במרגיעים מן החוץ. בברכה ליאת (שעדיין לא ד"ר).

בס"ד הבעיה שלי אני לא יכול לדבר אם כל פסיכולגית אני לא יכול להיפתח אליה אצל העובדת סוצאלית כן נפתחתי אבל אצל הקבני"ת לא וכאן מתחילה הבעיה גם בגלל זה הפפסקתי את הטיפול

בס"ד שלום ד"ר ליאת מנדלבאום יש לי תינוק בן שנה וחודש וכל פעם שהוא ישן בשעה הקבועה שלו בן 10 ל12 הוא בוכה מתוך שינה ממש פורץ בבכי לכמה שניות ואחר כך אני מביא לו מוצץ והוא ממשיך לישון... בשעות האחרות של היום שהוא יושן הוא לא בוכה רק בשעות האלה אני ממש מדואג מיזה.. יש לך הסבר מה יש לבני התינוק? אודה לך מאוד אם תעני לי בהקדם כי זה מאוד חשוב לי תודה בכבוד רב, אוראל

שלום אוראל תינוקות רבים בוכים מתוך שינה, ולא לגמרי ברור מדוע. יתכן שמדובר בתגובת חלימה, בתחושת אי-נוחות גופנית כלשהי, או בהתעוררות פתאומית אל תוך ה'לבד' וניסיון להזעיק את ההורים באמצעות הבכי. אם התינוק שלך חוזר לישון לאחר כמה שניות, אתה בהחלט נמנה עם בני המזל, ואין לך סיבה מיוחדת לדאגה. התופעה תחלוף מאליה. ליל מנוחה וחלומות פז ליאת

תודה רבה לך על התייחסות ועל ההרגעה

שלום , אני אמא ל3 ילדים האמצעית שלי היום בת 7 בגיל 5 גילו אצלה צליאק . ואז הבעיות התחילו . היא תמיד היתה מיילתת מתבכיינת אבל לפני האבחון יחסנו את זה לעייפות ,כי היא תמיד היתה עייפה. אחרי שגילינו את הצליאק יש לה יזשהו צורך כל כזמן למתוק ,וכמובן שהיצע לא גדול ,ואני מאוד לא אוהבת שהם כל הזמן אוכלים מתוק אין להם גישה אליהם הם אצלי בארון בחדר השינה אז בעיקר היא מנדנדת לי כל יום לפעמים כמה פעמים ביום למשהו מתוק .לפעמים אני נשברת מרוב הנדנודים ונותנת ולפעמים לא.זה יוצר לחץ עצבים צעקות .לילדים האחרים אני לא נותנת את חמתוקים שלה כי קשה להשיג אותם והם יקרים לרוב . אז כאשר אין לי מה לתת להם אז גם היא לא יכולה לקבל. לפאמים נדמה כאילו יש אישהו פחד שמישהו אוכל ולא ישאר לה , פעם נתתי לא ופל והיא אכלה אותו בביסים קטנים כדי שתוכל להיתענג ממנו יותר .פעם היא נדנדה לי חצי שעה על משהו מתוק ולא נתתי לה ואז גיליתי זהיא כבר אכלה ופלים כשלא הייתי בבית. כל העניין הזה יוצר לחץ בבית במיוחד כשבעלי בבית אני כבר רגילה לזה והוא מתעצבן כל פעם מחדש . מה לעשות? להקצות לה ביום משהו אחד או לתת לה את כל מה שיש ושתחלים בעצמה מתי להפסיק (בפסח קניתי סטוק לכל השנה) תודה מראש

שלום גלינה, כאשר הילד שלנו סובל מבעיה כרונית, בעיקר כזו המשפיעה על אורח החיים בצורה כה דרמטית, מוטלת עלינו, כהורים, משימה לא פשוטה: מצד אחד, עלינו להיות קשובים ומגוייסים לצרכים המיוחדים של הילד, ומצד שני להשתדל שלא להפוך אותו לחריג. אני לא בטוחה שכדאי לקשור 'בשם העיקרון' את משטר הממתקים שלה בזה של שני האחים הבריאים. אחרי הכל, באירועים משפחתיים, ימי הולדת ומסיבות, היא אינה יכולה ליהנות משפע הממתקים והעוגות, ומה שמאד מובן מאליו עבור כל ילד רגיל, הוא מחוץ לתחום לגביה. ההחלטה אם לאפשר לה אכילת ממתקים ברגע נתון צריכה להיעשות (לפחות בעיני) כאילו הייתה בת יחידה. לגזור עליה להתאפק רק כי אין לאחים שלה משהו מתוק בבית, זה כאילו שהיית גוזרת עליהם לא לאכול במסיבת יומולדת רק כי לה זה אסור. אני סבורה שאין להרשות לה לאכול ממתקים ללא הגבלה, ממש כמו במקרה של כל ילד אחר. עם זאת, יש להגמיש את הכללים מתוך התחשבות בדיאטה הקפדנית שלה. לתפיסתי, כדי להפחית את רמת המתח והדאגה בבית, יש טעם להיעזר בניסיונן של משפחות לילדי צליאק (ראי באתר העמותה) ולבסס מוקדם ככל האפשר נורמות התנהגות של כל בני הבית, המתחשבות בנסיבות המיוחדות שלכם. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום, בני בן ה-7 נוהג למצוץ את החולצה (שרוול או צווארון) מזה 3 שנים. זה בא בתקופות ולא לאורך כל היום. גם בביה"ס עם חברים וגם בבית. הוא מודע שזה שלא מקובל, לא יפה וכו'. הילד חכם, תלמיד טוב, יש לו חברים ולא ידוע לנו על גורמים שעשויים לגרום לו להיות בלחץ. אנחנו מבינים שכן מדובר באיזשהו לחץ פנימי, אבל לא יודעים איך לעזור לו. הוא ילד די מופנם. לא היינו רוצים לפנות לחיטוט פסיכולוגי. האם התופעה מוכרת? מה הדרכים לטיפול? תודה

שלום מירי, מציצת הבגד היא שריד או מזכרת מן הימים בהם המציצה הייתה דרך לגיטימית (ויעילה, חשוב לומר) להפחית לחץ וחרדה. כאשר המציצה ממשיכה בגילאים מאוחרים יותר, היא עצמה הופכת מקור מבוכה ואי נעימות. כרגע, כדאי להיות ערים למתח שהוא חווה, ולנסות להפחית אותו. במקביל, לנסות לגייס אותו (מרצון) לגמילה ממציצת הבגד, תוך הצעת תחליפים ועידוד כל ניסיון של התאפקות או הימנעות מההרגל הישן. התופעה בהחלט מוכרת, שכן היא אינה שונה מהותית ממציצת אצבע או מוצץ. מאצבע או משרוול הבגד, בהיותם זמינים תמיד, קשה יותר להיפרד, ונדרשים הרבה חיזוקים, עידוד וסבלנות. ועוד מילה קטנה, רק בגלל ש'הרמת לי להנחתה':טיפול בילדים רחוק מלהיות חיטוט פסיכולוגי. מדובר בדר"כ בתרפיה במשחק, המאפשרת לילד הזדמנות לעבד את הקשיים, החרדות והקונפליקטים שלו בעקיפין בדרך הטבעית והנעימה של המשחק החופשי. בשמחות ליאת

הבן שלי, גם בן 7, מוצץ את השרוך של המכנס או שרוול החולצה, דווקא ברגעים רגועים לכאורה.. כשהוא רואה סרט למשל. ה בתדירות נמוכה אבל בכל זאת אני מעירה לו שיפסיק. לדעתך זה יחלוף מאליו?

שלום, יש לי שלושה ילדים - בן 5.5, בן 3 ובת שנה. הבעיה עם הבכור. מאז ומעולם הוא היה טמפרמנט, אנרגתי, מתעצבן נורא כשלא מקבל מה שרוצה ועוד (ובצד החיובי הוא כריזמתי, חברותי, מבריק ועוד). אני נורא מתמצטת את הבעיה הנוכחית, אבל מניסיוני זה כמתואר להלן: הילד סובל מחרדת נטישה ברמה זו או אחרת (משתנה לפי הנסיבות). בשלוש וחצי השנים האחרונות אביו התחיל עבודה חדשה שדורשת ממנו נסיעות תכופות לחו"ל, בשנתיים וחצי האחרונות אנחנו גרים בחו"ל (בריטניה), אני הגורם היציב היחיד בחייו, אין עוד מישהו מהמשפחה המורחבת כאן, אני הדבר היחיד. אני לא עובדת מאז שהגענו לחו"ל ותמיד זמינה בשביל הילדים, התרבות במקום בו אנו גרים היא די קרירה ואין קשרים ממש חזקים עם משפחות אחרות, די בודד כאן. לפני כשבוע חזרנו מחופשה בישראל כבת שבועיים שבה נפגשנו עם כל בני המשפחה והיה נפלא. כמה ימים אחרי שחזרנו הביתה (לחו"ל) בעלי שוב נסע לכמה ימים והבלאגן התחיל מחדש: הילד נדבק אליי בכל רגע, הוא רץ אחריי אפילו כשהוא צופה בטלויזיה ואני הולכת לרגע למטבח או לשרותים, אני לא יכולה להרדים את אחותו התינוקת מבלי שהוא ישב איתי בחדר, הוא צריך שאשב בחדרו בלילה עד שיירדם - כל הדוגמאות האלה הן ההחמרה בהתנהגותו לעומת העבר הלא רחוק. מעבר לבעייתו הזאת, בעייתי היא שאני כבר עם עצבים רופפים, ממש מרגישה בהתמוטטות עצבים, מתפרצת על כל דבר הכי קטן, גם על אחיו הקטן (שני הקטנים לוקחים הכל בקלות וברוגע), אני צורחת עליו שישתוק וממש מתנהגת כמו מכשפה, ואני לא מצליחה לשלוט בעצבים שלי מבפנים וגם בהתפרצות עליהם. כל רגשי החמלה שלי לבני הבכור (קשה לו שאביו איננו) נעלמו, ואני רק מחכה שיגיע הרגע שילך לביה"ס בבוקר ושיירדם בלילה. בזמנים שאני בבית רק עם הקטנים (לפני שהוא חוזר מביה"ס), הכל רגוע, שליו, נעים, משחקים יפה, הילדים עצמאיים וכיף לי נורא להיות איתם, ואם יש בעיות הן קטנות עליי לעומת בעיות עם הילד הבכור. אשמח לכל הכוונה ועצה (לא רק הפנייה לייעוץ, בבקשה). תודה.

שלום גלי, את כותבת כמה כיף, רגוע ונעים כשאת בבית "עם הקטנים", ואולי שוכחת ('פח' שרבים מאיתנו נוטים ליפול בו) שגם ילדך הבכור הוא עוד ילד נורא קטן, עם צרכים, הזדקקות, חרדות, כמיהות ומשאלות. איכשהו, את מתארת את הביקור בבית, בישראל, ולא כ"כ מפרטת איך היה *לך* עצמך לחזור אל המציאות הבריטית הקרירה. אני יכולה רק לנחש כמה זה היה קשה, בעיקר נוכח היעדרותו של בעלך, וההישארות שלך, ללא עזרה, עם שלושה קטנטנים. חשבתי שאולי דווקא הוא, הילד הבכור שלך, חש אותך יותר מכולם, קורא את תגובותייך, ומגיב לחרדה, לעצב ולגעגועים שלך, למשפחתך, לארצך, לבעלך. אולי דווקא בהיותו מעין "שלוחה שלך", את מתקשה לראות את מה שהוא משקף לך - את הנזקקות, הרצון להיות נאהב, מחובק, לא ננטש. יתכן שאת מתקשה לראות את הקושי שלו, כדי לא לפגוש את הקושי שלך. לכן, נדמה לי שהעצה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה למצוא בתוכך את המקום הרך כלפיו וכלפייך, ולפעול (גם אם תחילה באופן מעט מלאכותי) בניגוד לדחף הראשוני. נסי להקדיש לו דווקא כשהוא 'נודניק', להקשיב לו, לשחק איתו, ולא לבוז לו על שהוא כ"כ זקוק לך. במקביל, נדמה לי שחשוב לפעול למציאת עזרה (בייביסיטר או חברה קרובה) שתרכך את המציאות שלך, כך שיישאר בך מרחב של רכות ונינוחות כלפי הילדים. אני מזמינה אותך להיעזר גם בנו, כאן, ולשתף קצת יותר במה שעובר עלייך שם. בהצלחה ליאת

תודה על ההבנה. :-)

שלום רב יש לי ילד בן 16 שהוא הבן האמצעי,מאוד שקט מבחינה חברתית גם בביה"ס. הוא בבית פעיל מדבר איתנו אבל ישנה בעחה שאינו יוצא מהבית אלה אם כן יתקשרו אליו חברים וגם לא תמיד. בבית מציק לכולם טוען שמאוד משעמם ושאני אחפש לו תעסוקה , כאשר אני מפנה אותו לחברים הוא כועס מאוד.נראה לי שיש לו קנאה באחיו למרות שאין זה צודק . הבן הגדול חייל מגיע אחד ל.נראה לי מוזר מאוד ההתנהגות אינו מעוניין להתנדב יושב שעון בחדר רואה טלויזיה, גם מחשב זה לא מעניין אותו , כאשר אני אומרת לו בא נלך ליעוץ הוא עונה לי אין לי בעיה תראי שיגידו שאין לי כלום. מבקשת עזרה תודה רבה

שלום רב, אחת האינדיקציות לפנייה לייעוץ או טיפול היא מידת הסבל והמצוקה שמרגיש הנער עצמו. גיל ההתבגרות הוא תקופה מורכבת וסוערת מבחינה רגשית, הגוזלת משאבים נפשיים רבים. לעיתים קרובות, בעיקר למתבונן מן הצד, מתבגרים נראים כמשועממים שלא עושים מאומה במשך שבועות וחודשים. הם יכולים להעביר את הזמן ברביצה חסרת מעש, בשינה, בבהייה בטלוויזיה או בגלישה באינטרנט. הגם שהם נראים מאד לא פרודוקטיביים, יש לא מעט התרחשויות תוך נפשיות שאינן נראות לעין. כל זה הוא מאד נורמלי ותואם, ואין טעם להיכנס לדאגה מיותרת. אני מציעה לך להניח לו, לאפשר לו את 'פסק הזמן' המפורסם של גיל הנעורים, ללא ביקורת או שיפוטיות. אם, לעומת זאת, את מרגישה שקיימת מצוקה ממשית, שקיימת פגיעה תפקודית ובדידות חברתית שלא מרצון, יש טעם לפנות להתייעצות. בברכה ליאת

בני בן השנתיים וחודשיים היה מאז שנולד ילד מהיר ביותר, בגיל חודשיים הוא ניסה להתיישב, בשבעה חודשים התהלך בלול באחת עשרה חודש כבר התרוצץ בבית בלי עזרה, גם מבחינות אחרות הילד מפותח באופן בלתי רגיל (מדבר, מדקלם את כל הספרים שלו אחד לאחד יש לו זיכרון מדהים בעברית ואנגלית באותה מידה) כך שלפעמים נדמה לי שיש לי ילד בן ארבע ולא בן שנתיים- רק מה? הזהירות ממנו והלאה- כשילדים אחרים היו נופלים ברכות בנסיונות ההליכה שלהם, הוא היה מתרסק לי לתוך רהיטים, כשהוא התחיל לרוץ התרסקנו על כל מדרכות השכונה. בתקופה האחרונה צצה בעיה חדשה, אנחנו הולכים ברחוב ובתוך שניות הוא טס לכביש כאשר כולו אושר וחדווה- לא משנה כמה הסברתי (והוא מבין יפה מאד בתיאוריה ואף חוזר עליה כדי שאבין שהוא יודע בדיוק מה הוא עושה) כעסתי, רתחתי, פעם אחת נראה שהוא תופס את העניין ושנייה אחר כך טס לכביש- אני מודעת לכך שאנחנו נמצאים בעיצומו של גיל המרד אבל אני באמת חסרת אונים שקלתי להכניס אותו להסגר עד גיל שש אבל נראה לי שלא אעמוד בזה- אנא מכם עוצו לי עצות אמא מותשת

שלום רב, כמו שאת בטח זוכרת מהתשדיר של המועצה למניעת תאונות, ילדים עד גיל תשע (!) עדיין אינם מורשים לחצות כביש לבדם, שכן ידוע שלפני כן, האימפולסיביות שלהם אינה מאפשרת עצירה זהירה או הפנמה מלאה של כללי הזהירות. בגיל שנתיים וחודשיים בוודאי שאין טעם לסמוך על שיקול הדעת והזהירות, ועלינו לדאוג לסביבת משחק בטוחה, עם מקדמי ביטחון (כמו גדר, שער, או מרחק רב מהכביש, שיאפשר שליטה מלאה שלנו גם במקרה של ריצה פתאומית). זה אמנם סוג של הסגר, אבל כזה המתחייב מהנסיבות. יש ילדים שהם בעליל תנועתיים ואימפולסיביים יותר מחבריהם, ומאחר ואי אפשר להחזיר את הילד ליצרן (:-)), אין לנו ברירה אלא להדק את השמירה ולקוות לטוב. למרות כל האמור כאן, ומתוך אמפתיה גדולה לקושי הבאמת גדול שלך, נדמה לי שיש אפשרות - בעבודה קשה - להקשיח את נושא הגבולות, ולבנות מערך פעולה המביא בחשבון התנהגויות מסוכנות ותגובות הולמות. כך, למשל, במקום לכעוס ולרתוח, אם הוא רץ לכביש בניגוד להוראותייך, עליך להחזירו אל האוטו, או אל הבית, או אליך, ולבטל מיד את הפעילות הנעימה שתוכננה. כדאי לא להציג זאת כעונש, אלא כתוצאה בלתי נמנעת של התנהגות לא צפויה ומסוכנת. כעס וצעקות לא מאד מרשימים את בני השנתיים. פעולה נחושה דווקא כן. בכל פעם שהוא ממרה את פיך או 'מצפצף' על הוראותייך בזמן אמת, הודיעי לו שלא תוכלי להמשיך את הפעילות המשותפת, והחזירי אותו הביתה. אני יודעת שהיציאה החוצה היא לעיתים הצלה של ממש גם עבורך, ובכל זאת, כשנדרשת "תכנית חירום" שווה להשקיע. מקווה שתצליחי לחולל שינוי בכוחות עצמך. אשמח לשמוע איך הולך. מחזקת אותך. יודעת כמה זה קשה. שבוע טוב ליאת

שלום בני בן 4 וחצי הוא רקדן מופלא, הוא רוקד בבית ורואים שהוא בעל כישרון רב. בגן כאשר יש להם ריקודים הוא לא משתתף ויושב בצד. בהרבה משימות הוא יושב בצד. באופן כללי טוב לו בגן ויש לו חברים. מה אוכל לעשות על מנת לחזק לו את הביטחון שלא יפחד להראות את יכולותיו מחוץ לבית ? מה התפקיד של האבא בהעלעת הביטחון ? תודה אמא דואגת

שלום רב, ביישנות היא תכונה מולדת, ויש לא מעט ילדים ומבוגרים שאינם רוצים או מסוגלים להופיע לפני אנשים, ללא קשר למידת כישרונם. ביטחון עצמי נבנה בהדרגה, בין השאר בעזרת האחרים המשמעותיים, המשדרים לילד שהוא אהוב, מוצלח ושווה. כמובן שרק התפעלות אותנטית ואמיתית תעשה את העבודה. בנוסף, גם התנסויות וחוויות של הצלחה תורמות להעלאת מפלס הביטחון והערך העצמי. בעיני, לא כדאי לבלבל בין ביישנות לבין חוסר ביטחון עצמי. גם ילד ביישן שלא מוכן לרקוד מול הורי הגן, יכול להיות מוצלח ומרוצה מעצמו בהקשרים אחרים. חשוב לשדר לו שזה מה שאתם חושבים, ולא לתת לו תחושה שהוא מאכזב או מעציב אתכם אם הוא מסרב לרקוד. אבא, ממש כמו אמא, הוא דמות חשובה בחיי ילדו, וביטויי חום, אהבה והתפעלות ממנו חשובים ביותר בהקשר של תחושת שייכות וערך. בברכה ליאת

שלום רב, שמי שולה ואני אמא ל- 3 ילדים היום אני פונה לגבי בני השלישי בן ה-6 לגבי התנהגות מוזרה עבורי מאוד. הילד קם היום בבוקר עם מצב רוח טוב ומאושר, התכונן לבית הספר בכייף והכל היה תקין. בשעת לימודו הראשונה התקשרה המורה אליי בהיסטריה וסיפרה כי הילד התרגז, כעס (לא ידוע על מה ולמה?) ואמרה כי הוא לקח מספרים וגזר מעט מהחולצה ומהמכנסיים. לא ידעו איך להתמודד עימו ולכן ביקשו מאיתנו לקחת אותו הביתה. כאשר הגענו הביתה הילד נרגע ואז סיפר כי "הילד הרע" השתלט על "הילד הטוב" שבו (ניסוח של הילד) והחליט כי הוא רגוע וכי הוא רוצה לחזור לכיתה. אכן כך היה החזרנו אותו לכיתה רגוע. מה עושים? למי פונים? כיצד מתמודדים? אודה על תשובתך המהירה והדחופה. אמא מודאגת שולה

שלום שולה, למרות כל סימני הקריאה, ולמרות שאני מרגישה את הבהלה, אני חייבת להודות שאיני מבינה מהו הדבר שהכניס את כולם להיסטריה. אני מניחה שהמורה נכנסה להיסטריה בעיקר מדאגה לגורל הבגדים, ומבחינתי, במקום להתקשר אליך, מוטב היה לקחת ממנו את המספריים ולדבר איתו כמה רגעים כדי להבין על מה הכעס. לא ברור לי מה הדבר שמדאיג אותך עד כדי כך, ואשמח לשמוע על כך עוד. האם היה זה הניסוח של "הילד הרע" שנכנס בו פתאום? אם זו הסיבה לדאגה, חשוב שתדעי שיש לא מעט הורים ואנשי חינוך המשתמשים במטאפורה הזו (כולל המשוררת הדגולה מרים ילן-שטקליס) ואין בה כדי להעיד על הפרעה פסיכוטית. זוהי המשגה מקובלת, שנועדה לאפשר לילד לקבל את החלקים התוקפניים והשליליים שלו, מבלי להרוס את אלה הטובים, המתחשבים ומשתפי הפעולה. אני חושבת שעליך לשוחח היום עם בנך, להודיע לו שאת לא מרשה לגזור בגדים גם אם הוא זועם, ולחשוב איתו (ואולי גם עם המורה) על דרכים אפשריות אחרות לביטוי כעס. אם זו אפיזודה ראשונה מסוגה, לא הייתי עושה מזה עניין גדול. אם מדובר בבעיה רחבה יותר של קושי לשלוט בזעם ותסכול, יש לטפל בזה אחרת, ואפשר להתחיל מהסתייעות ביועצת ביה"ס. בברכה ליאת