פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב! בני בן שנתיים וחצי ונגמל לפני יומיים ממוצץ שהיה משתמש בו רק בבית. במוצץ נקרע ולא היו עוד, הוא הבין והסכים לישון בלי. רציתי כרגע לדעת מה לעשות בעניין חיתול הבד שגם איתו הוא רק בבית. אין לי רעיונות איך לגמול מהחיתול והאם זה הזמן המתאים. אודה על תשובה והדרכה.

שלום רונית, אשמח אם תוכלי להרחיב מעט יותר על חיתול הבד. האם מדובר בחיתול המשמש הרגעה, איתו הוא הולך לישון? ספרי למה משמש החיתול הזה. רק ליתר ביטחון... (שנדע שאנחנו מתכוונות לאותו הדבר) :-) ליאת

ליאת שלום רב, ברצוני לברך על הפורום ועל מקצעיותך הרבה. לענייני- בניי הם כבני 4 ו-6 שנים. ותמיד יוצא שבני הקטן מוותר לגדול. האם אני צריכה להתערב ולהעצים את הקטן וללמד אותו לא לוותר בכל פעם או להניח לו להתמודד עם אחיו? אשמח על תשובתך שירלי ד.

שלום שירלי, למעט מקרים של פגיעה חמורה בגוף או בנפש, המלצתי היא להימנע מהתערבות בדינמיקה שבין אחים. הוויתור לאח הגדול לא בהכרח משקף דיכוי או ניצול של כוח הגוף, ויכול להיות תוצאה של יחסי קח ותן מורכבים המתאימים לשני הצדדים. זכרי שלא תמיד את מגיעה אל הסיטואציה ממקום שיכול באמת לשפוט מה קורה ביניהם, ולכן מוטב שלא לקחת על עצמך את מלחמות הצדק. הניחי להם להתמודד וללמוד ב"מעבדה הביתית הקטנה" את החוקים החברתיים שיניחו את היסודות להתמודדויות שבחוץ. בעיני, היכולת לוותר, דווקא מול מי שגבוה וחזק ממך, היא יכולת חשובה ומועילה, ומעידה על בוחן מציאות טוב. לא? שבת רגועה ליאת

ליאת שלום, יש לי שני בנים אחד כבן 3 ובכור כבו 5 וחצי. אני לעיתים נכנסת להתקלח עימם. האם זה בעייתי עבור הבן הבכור?

שלום רינת, הנושא של עירום במשפחה שנוי במחלוקת, וההתייחסות אליו תלויה במידה רבה בסגנון החיים הכללי בבית. יש משפחות בהן העירום הוא חלק טבעי מההתנהלות בבית,וככזה גם מנוטרל עד גיל מבוגר יחסית ממיניות, ויש בתים בהם הוא טאבו בכל גיל. כיום, ילדים יותר ויותר צעירים ערים למסרים מיניים דרך אמצעי המדיה השונים, ולכן הנטייה היא להמליץ להימנע מחשיפת העירום ההורי החל מגיל חמש בערך. למרות האמור כאן, אני מאמינה שהמדד החשוב (לפחות כל עוד מדובר במשפחה עם תקשורת בריאה ובהורים רגישים וקשובים) הוא תגובת הילד עצמו. ילדים שמתחילים להיות מוטרדים מן החשיפה ינסו בעצמם להימנע מהסיטואציה, וישדרו מידה של אי נוחות מול החשיפה. הורה רגיש יוכל לזהות את האיתות ולהתנהג בהתאם. שבת שלום ליאת

לפני לא מעט זמן העלתי יוזמה שלי שהיא בעצם אתר לילדים קטנים שמתקשים ברזי האינטרנט לאור ניסיון עם ילדיי הקטנים אשמח לשמוע תגובות שלכם והצעות לשיפור בתודה מראש נועה טוטו הקטר tootoo.co.il

והנה עוד כמה אתרים מומלצים לילדים http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,680,209,27490,.aspx שבת שלום ליאת

היי ליאת, תודה על תגובתך וחג שמח

שלום, אני כוססת ציפורניים מהילדות, כלומר מאז שאני זוכרת את עצמי. מה יכולה להיות הסיבה לכסיסה כרונית של הציפורניים מגיל ילדות? איך ניתן להיגמל מכך? לא הייתי רוצה להופיע ביום חתונתי עם ציפורניים של ילדה בת חמש. האם מדובר כאן בקיבעון רגשי מהילדות? כמו כן לא הייתי רוצה שילדיי יחקו את ההתנהגות הזו. מה הסיבה הרגשית לכך?

שלום לך כוססת, כסיסת ציפורניים בילדות מופיעה כביטוי של מצוקה, לחץ או חרדה, והיא עלולה - כמו שאת רואה - להתמיד אל מעבר לשנות הילדות, תוך שהיא הופכת להתנהגות כמו-כפייתית שקשה להיגמל ממנה. הטיפול בכסיסה, כמו בהפרעות אחרות הקשורות לשליטה באימפולס, יהיה קוגניטיבי התנהגותי, או כזה המשתמש בטכניקות של היפנוזה, דמיון מודרך וכד', יש, כמובן, את האמצעים ה'עממיים' יותר, כגון מריחת חומר מר על הציפורניים (שבעיני מתאים רק כשמדובר במבוגרים),מעיכת "כדור עצבים" (או כל דרך אחרת להעסיק את הידיים והאצבעות כתחליף לכסיסה) או הדבקת/בניית ציפורניים מלאכותיות, שזה מה שתוכלי לעשות גם לכבוד חתונתך. אשר לילדייך, חשוב שתדעי שיש סברה לפיה לכסיסת ציפורניים יש היבט תורשתי, ולכן רצוי למקד את מאמצי הגמילה מוקדם ככל האפשר. בינתיים, מוטב להתמקד בך, לפחות עד שייוולדו הילדים, ולעשות הכל כדי להגיע לחתונתך מצויידת בציפורניים לתפארת. שיהיה במזל טוב ליאת

שהיתה כאן בקשר לשאלה כללית על טיפול? הדבר תמוה ודורש הסבר. מדוע הסרת את ההודעה הזו?

אכן תמוה, מיכאל... ההסבר יישאר תעלומה. :-) ליאת

אבל אני מיכאל קולהאס, חייב בכל מחיר לעשות צדק ויעיד קלייסט מה קורה שנעשה בי אי צדק... בשמי ובשם קלייסט, מחברי היקר שממוחו הקודח נבראתי, אנחנו דורשים הסבר. :)

שלום ליאת. לפני הכל אני רוצה לציין שהפורום מאד מעשיר ומעניין ,אני זוכרת אותך לטובה מהימים ההם בפורום הקודם.ורק אם יורשה לי לומר שאת מקסימה ואני מאד אוהבת אותך. עכשיו לענייננו, אני שואלת בשם חברה ששיתפה אותי במצוקתה.. ואין לה מחשב..הבטחתי לעדכן אותה בתשובתך.. מדובר בבחורה מקסימה שהיא הבת הבכורה בבית יש לה 4 אחים קטנים.הבעיה עם האחות האמצעית בת ה16.5 אני גם מכירה את אחותה של חברתי יכולה להגיד שהיא ילדה מאד חיובית מכל הבחינות ,חמודה,יפה אינטליגנטית,חכמה לגיל שלה. כשהיא עלתה לחטיבה היה איזה ריב גדול עם ילדה מהשכבה שלה ולא רצתה אחר כך ללכת לבית ספר בסוף נכנסה לתמונה קצינת ביקור סדיר והיא השתכנעה בסופו של דבר להגיע לבית ספר . היום בגיל 16.5 היא לומדת בתיכון ,הציונים שלה בשליש הזה ממש הדרדרו לפני כן היתה תלמידה מאד טובה ,ולא ברור למה... היא מסתובבת עם אנשים שהם גדולים -ממנה בהרבה (בני שלושים ארבעים) יש לה רק חברה אחת בגיל שלה, היא אומרת שלא טוב לה בבית ספר שלומדת בו עכשיו, ורוצה או לעבור לאקסטרני או להפסיק ללמוד ולמצוא עבודה במלצרות עד הגיוס לצבא. ההורים מאד כועסים עליה מאיימים בכל מיני עונשים, והיא מאיימת שתברח לחברים שלה בני השלושים והארבעים שאוהבים אותה באמת.. אני רואה את הבלאגן המתחולל עם כל המשפחה של חברה שלי,וכמה הם לוקחים את זה קשה ונקרע לי הלב... איך מחזירים את הנערה המקסימה הזו למסלול? מאד כואב לי אם היא תידרדר ותידפוק לעצמה את עתידה ואת חייה... היא מסרבת בכל תוקף לכל עזרה שהוצעה לה מהמורה שלה והיועצת,היא בשלה שהיא רוצה להפסיק ללמוד לא טוב לה בבית ספר ,היא אומרת שהמקצועות הנלמדים בבית הספר לא יתרמו לה בחיים והיא רואה את השנים של הלמידה בבית ספר כבזבוז זמן.. כמה שניסו לדבר איתה ,לעזור לה ,ללא הואיל והיא בשלה.. מה שחשוב להורים זה בעיקר שהיא לא תפסיק ללמוד ופחות חשוב להם להבין את המצוקה שלה. לי נראה,כרגע, שפחות משנה אם הבחורה תלמד או לא תלמד הרי ללמוד אפשר תמיד ,מה שחשוב עכשיו זה מה עובר עליה? כי ברור שעובר עליה משהו.. איך מעודדים אותה בכל זאת לפנות לעזרה? אשמח אם תפרטי באיזה גישה לבוא אליה ומה בדיוק להגיד לה כדי לעזור לה? רב תודות לך ליאתי החברה הדואגת.

שלום לחברה המודאגת, המידע שאת מציגה כאן הוא מאד חלקי, וקצת קשה לבסס המלצה חד משמעית בנושא. אני יכולה לומר מניסיוני, שיש מתבגרים המגיעים להישגים מצויינים בבתי הספר האקסטרניים, שמספקים את המענה האקדמי גם למי שאינם מסתדרים עם המסגרת, יהיו הסיבות אשר יהיו. בתיכון האקסטרני באים ללמוד, והתלמידים בדר"כ לוקחים על עצמם את האחריות שלא הצליחו לגייס בתיכון הרגיל. מבין השורות, אפשר להתרשם שמדובר בצעירה דעתנית ונבונה, אולי אפילו בוגרת לגילה, שמוצאת שפה משותפת דווקא עם אנשים מבוגרים (לא ציינת האם מדובר באנשים נורמטיביים או באנשים העלולים לסכן אותה, קצת לא ברור העניין הזה). אם היא אכן מתאימה לתיאור הזה, הייתי מציעה להגיע איתה ל'הסכמים של כבוד', מתוך ציפייה שהיא תעמוד בהתחייבויותיה. כך, למשל, אפשר להתנות את המעבר לבי"ס אקסטרני בכך שתסכים להיפגש עם פסיכולוג/ית למשך מס' חודשים או עם גורם אחר שיוכל להעריך את מערך הכוחות שלה ואת מצבה הרגשי. המסלול שהיא משרטטת (לימודים אקסטרניים ועבודה עד הגיוס לצבא) לא נשמע לי כמשהו שבהכרח ידרדר אותה או "ידפוק לה את העתיד". לפעמים מסלול בחירה כזה יכול דווקא להציל מתבגרים ממסלול של התנגדות מרדנית או ירידה למחתרת. אני דווקא שומעת כאן (אולי) נכונות לקחת אחריות ולהשלים מסלול נורמטיבי, גם אם בנתיב פחות שגרתי. לטעמי, מוטב לגייס גמישות מחשבתית והקשבה, כדי לא לאבד אותה. אני חוזרת ומדגישה שמחשבותי נשענות בעיקר על תחושות בטן, זאת, בהיעדר מידע שיצייר את התמונה האישיותית והמשפחתית כולה. בברכה ליאת (ותודה על דברייך החמים).

שלום רב, האם ניתן לפנות למרפאה ציבורית אשר איננה במקום מגורי? (בעיר אחרת) תודה נתי

שלום נתי, לצערי, איני יודעת להשיב לך, אך אשתדל לבדוק זאת למענך מחר. לילה טוב ליאת

היי נתי, הבטחתי, ובדקתי בשבילך. עקרונית, אין מניעה לקבל אנשים שלא מהאזור בו פועלת המרפאה. בפועל, מאחר והתורים מאד מאד ממושכים, ועלולים לארוך חוד?ש?ים, המרפאות נוטות לתת קדימות לתושבים המקומיים, מה שעלול לדחוק את ה'מסתנן' אל סוף התור, והופך את העניין כולו ללא כדאי וכמעט לא מעשי. למרבה הצער, שאלה זו הופכת בימים אלה פחות רלוונטית, שכן כל התחנות הציבוריות של בריאות הנפש בסכנת סגירה מיידית בגלל הרפורמה. בברכה ליאת

שלום, בני (בן 6) סובל מתיקים בעיניים. לפני מספר חודשים נולד לו אח. האם יכול להיות קשר בין המקרים? מהו הטיפול המתאים? תודה רבה רמי

שלום רמי, טיקים מוטוריים בפנים יכולים בהחלט לשקף מתח רגשי או מצוקה, ואצל רוב הילדים הם חולפים מאליהם כשגורמי הדחק נעלמים או מתמתנים. לעיתים הטיקים הם חלק מהפרעה טורדנית כפייתית (OCD) אך במצב כזה נראה בדר"כ סימפטומים נוספים. אם הטיקים הופיעו רק לאחרונה, ובסמוך ללידת התינוק, הגיוני לקשור בין האירועים, ולהשתדל להתעלם מהם תוך מתן תשומת לב, אהבה וסבלנות. אם הטיקים ימשיכו להופיע בעקשנות, שווה להתייעץ, תחילה עם רופא הילדים, ובהמשך גם עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

שלום רב. בתי בת שנתיים וחודשיים החליטה להוריד תיתול באופן עצמאי בסוף השבוע האחרון. במהלך סוף השבוע הלך לה ממש מצויין, אך מיום ראשון כשהיא חזרה לגן היא כל הזמן מפספסת. במהלך היומיים האחרונים אחר הצהריים היא לא עשתה פיפי בסיר אפילו פעם אחת וכל הזמן מפספסת. האם הורדנו לה את התיתול מוקדם מדי? האם זה יכול לגרום לנזק מיותרף, תיסכולים ורגרסיה? האם להמשיך או להחזיר את התיתול? אשמח מאוד לקבל הכוונה. המון תודה

שלום אינה, הגמילה מחיתולים היא תהליך, ותהליך מטבעו אורך זמן. הדרישה לעשות את הצרכים במקום אחד (סיר או אסלה), גם כשהיא נעשית תוך נכונות מצד הילד, היא דרישה שרירותית למדי עבורו. אחרי הכל, עד לאותו רגע, עשיית הצרכים נעשתה ללא מחשבה, ללא התחשבות במקום ובזמן, והציפייה שזה יתרחש באופן מיידי וללא תקלות אינה ריאלית. אם היא החליטה להיפטר מהחיתול, אפשר להניח כי קיימת בשלות לכך, וכרגע יש לסייע לה בעידוד סבלני גם כשהיא 'מפספסת'. לטעמי, החזרת החיתול אינה רצויה כרגע, גם אם היא מרטיבה לעיתים קרובות. יש להתאזר בסבלנות וברוח טובה, להימנע מביקורת או כעס, ולזכור שגם למוכשרים שבינינו, לוקח לפעמים יותר מיומיים שלושה ללמוד משהו שלא עשו מעולם קודם לכן. נזקים אינם נגרמים בדר"כ מכשלים או טעויות, אלא מהאופן בו הסביבה מגיבה להם. אם תשדרו סבלנות וביטחון ביכולתה להיגמל אני מאמינה שהמאזן ישתנה במהרה לטובת ההצלחות. דרך צלחה ליאת

אינה שלום. אני מסכימה כמובן עם כל מה שליאת ענתה לך וברצוני רק להוסיף שחשוב מאוד (לדעתי) להציע לילדה לגשת לשרותים/סיר בשעות קבועות, אך לא צפוף מדי, על מנת שהיא תוכל ללמוד להתאפק זמן מסוים. אם היא תדע שאחרי האוכל למשל יושבים על הסיר/ אסלה היא תנסה להתאפק עוד קצת עד לישיבה. כלומר כאשר הזמנים הם קבועים לילדה יש אפשרות לחכות ובטחון שמישהו יתן לה את הסימן לשחרר את צרכיה. בהצלחה אריאלה

היי אריאלה, איזה יופי לראות אותך כאן!!! מזמינה אותך לתרום מניסיונך העשיר כמחנכת של הגיל הרך וכמדריכת הורים. בטוחה שכולנו נרוויח מהביקורים שלך כאן. תודה והמון מזל טוב על מה שמגיע... חיבוק ליאת

שלום רב, בני בן 12.5 מגיב ברגישות כאשר נתקל בקושי התגובה היא בכי . למשל בבי"ס כאשר פונים אליו או בבית כאשר נעלב מאחיו. בבית אנו מתעלמים ונותנים לו להרגע לא עושים עניין מהבכי. הדילמה היא,המורות לעיתים צריכות לפנות אליו אך לא רוצות להביך אותו לפני הכתה ובנוסף הוא צריך חיזוק בתחום הלימודי אצל מורה פרטית וגם מולה הוא מגיב בבכי כאשר נתקל בקושי או מבוכה למרות שהגיע לשיעור מרצונו. הילד לא מעוניין בטיפול פסיכולוגי . הילד מעסיק את עצמו עם חברים אחר הצהריים ,אין סימנים של חרדה כמו חלומות מפוחדים או דכאון. מה ההמלצה ,להניח לו בתחום הלימודי? תודה מראש ציפי

שלום ציפי, כל אחד מאיתנו מפעיל, ביודעין או שלא במודע, אסטרטגיות התמודדות המשרתות אותו במצבים רגישים או מאיימים. הבן שלך למד, כנראה, שבאמצעות בכי הוא מצליח לגייס את המבוגרים שסביבו, ולמתן את תגובותיהם כלפיו. בעיני, אתם נוהגים נכון כשאתם בוחרים שלא להתייחס לבכי. עם זאת, איני ממליצה לוותר על תביעות הגיוניות ממנו, כמו להכין שיעורים או לעמוד בכל המטלות הבית-ספריות כשאר הילדים. במידה וקיימים קשיים ספציפיים, יש לסייע לו עניינית (מורה פרטית היא עזרה רלוונטית מאד), גם בהתמודדות עם כישלון מדי פעם. בעיני, רצוי לדון בכך גם עם המורות שלו (בביה"ס וגם הפרטית)ולחשוב על אפשרויות תגובה אמפתיות ומכבדות כלפיו, ועם זאת כאלה שלא יעודדו אוריינטציה של הימנעות ממאמץ. (כמו למשל - "אני רואה שקשה לך עכשיו, אבל אני סומכת עליך שתצליח להתמודד עם הפגיעה. אני לא מתכוונת לוותר לך גם אם אתה בוכה כרגע, כי אני יודעת שיש לך כוחות"). מה את אומרת? ליאת

שלום ליאת קודם כל תודה , אנחנו בבית לא מוותרים לעומר בתחום שיעורי הבית או ללמוד לפני מבחן.אני אחדד מעט גם כשהפניה אמפטית מצד המבוגרים ויש בה מעט נימה של שיפוטיות הוא מזיל דמעות זה נראה לא נשלט.בהתייחס לתגובתך אהבתי ואני לוקחת את החיזוק החיובי ואשתמש בו. שאלה נוספת איך אנו בבית יכולים לחזק אותוולא רק בהתייחס לתגובה של הבכי. תודה

קודם כל תודה על התשובה. אהבתי את החיזוק החיובי אשתמש בו .מה שנראה לעיתים אצל עומר תגובת הבכי לא נשלטת זה נראה שהוא מנסה לעצור וקשה לו, תגובתו כזו גם עם הפניה אליו אמפטית או עם נימה עדינה של שיפוטיות. שאלה איך נוכל לשנות את הדפוס הזה ואיך לחזק את כוחותיו ולא רק בתגובה לבכי.

שלום, בני בן ה-7 מכה אותי ואת בעלי ואחיה מכות נמרצות כאשר היא כועסת.מה ניתן לעשות? תודה

שלום אורנה, התנהגות אלימה בכלל, וכלפי הורים בפרט, מחייבת התייחסות מהירה, חד משמעית ונחרצת, ואין להרשות אותה בשום מקרה. כאשר את מרשה לילד להכות אותך או את בעלך, אתם מאבדים את יכולתכם לשמש דמויות סמכות, ומשדרים לילד שהוא המנהל את הבית. זהו מסר בעייתי ומעורר חרדה, מאחר והילד גדל בתחושה שאין מישהו חזק ןבוגר ששומר עליו. כאשר הוא מפעיל אלימות כנגדכם, עליכם לעצור אותו פיזית באמצעות ריסון תקיף, מבלי להכות אותו בשום אופן בחזרה, ולאמר בטון חריף שאינכם מרשים לו להרביץ. אם הוא ממשיך בכל זאת, יש להרחיקו לזמן מה מחברתכם, ולאפשר לו לחזור רק כשהוא נרגע. אם את מרגישה שתתקשו לעשות זאת ביעילות בכוחות עצמכם, פנו להדרת הורים קצרה, ותקבלו הכוונה, הנחייה ועידוד. אני מזמינה אותך לעיין בתגובות לפניות דומות כאן בפורום, ולנסו להיעזר גם בהן. בהצלחה ליאת

לנו 4 ילדים (2 בנים 2 בנות) הגדול בן 11 לאחרונה הגיעו מספר תלונות מביה"ס שהילד מכה ילדים אחרים לציין שידוע לי שהילד נפגע בקלות ובהתחלה סופג ואח"כ כמעט ולא שולט בעצמו הילד סובל גם מטיקים (מצמוץ בעיניים) הילד הושהה מביה"ס ליומיים בשל התפרצות זו, לציין שהילד מתנהג באלימות גם באחיו הקטנים באם התנהגותם לא מוצאת חן בעיניו,ולא פעם אנו נאלצים להפריד ביניהם. כיצד יש לפעול בכדי לפתור התנהגות זו..? אודה על תשובה מהירה

שלום אור, התנהגות אלימה, בעיקר כשהיא מלווה (כפי שאת מציינת) גם בסימני מצוקה בולטים נוספים, יכולה לשקף עומס רגשי ואפילו דיכאון, שאצל ילדים נראה אחרת מזה של המבוגרים. במקרה כזה חשוב לבחון האם קיימים מוקדי קושי בחייו, כמו למשל לקויות למידה, קשיים חברתיים, אירועים משפחתיים משמעותיים בזמן האחרון, ןכיוב'. אם אתם מזהים מוקד נראה לעין, כדאי לטפל בו נקודתית. אם לא, יתכן שמדובר בקשיים בוויסות רגשי, עליהם ניתן להתגבר בדרך של הידוק הגבולות בבית, והקפדה עקבית יותר על שמירה עליהם. התנהגות אלימה "בכל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיניו" מרמזת על קושי לשאת תסכול ואכזבה, וזה, כמו שכבר הוזכר פעמים רבות בפורום שלנו, ניתן לתרגול ושכלול בעזרת הצבת גבולות ברורה ועקבית. אם תעייני קצת כאן בפורום, תוכלי לראות לא מעט דוגמאות והצעות לדרכי תגובה קונקרטיות מול התפרצויות אלימות. למרות כל האמור כאן, לפעמים מוטב להתייעץ עם פסיכולוג ילדים, כדי לשלול בעיות רגשיות הדורשות התייחסות מקצועית. שווה לחשוב גם על זה. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 5 וחצי (מאוד מפותח, בעיקר אינטלקטואלית) וילדה בת 3.8 שנמצאים ומשחקים הרבה ביחד. עד כה הם צפו בטלויזיה ביחד, שמעו סיפורים ביחד וכו. לאחרונה נוצר פער ברמות ותחומי ההתעניינות שלהם וזה יוצר קצת בעיה בשני התחומים הנ"ל: 1) אינני מעוניינת שבתי תיחשף לתכניות מחוץ לערוץ "הופ" אך בני כבר מתחיל להשתעמם ממנו (ואם הטלויזיה דלוקה אין מצב שבתי תסכים לא לשבת ולצפות) 2)בזמן סיפור לפני השינה בני רוצה סיפורים יותר מורכבים ובתי כמובן עדיין שייכת לתחום הספרים הקצרים רבי האיורים. בנתיים אני קוראת להם אחד כזה ואחד כזה אבל זה פחות מהנה כי רק אחד מהם מאזין כל פעם והשני משתעמם (הם באותו חדר). מן הסתם ההתפתחות האישית של כל אחד מהם בפני עצמו היא חשובה ואני מוצאת את עצמי מאוד מתאמצת לתת מענה לכל אחד מבלי שהשני יפגע (למשל גם משחקי חברה שמתאימים לבני אך לא לבתי). כמו כן חשוב לי מאוד לשמור על היחסים הקרובים ביניהם למרות הפער שנוצר. אשמח לקבל את עצתך בעניין. תודה!

שלום רב, הצרכים האינטלקטואליים-תרבותיים של ילדינו חשובים ביותר, ולכן גם אליהם יש להתכוונן בצורה טובה. פער הגילאים בין שני ילדייך באמת קטן, ובכל זאת, את מבחינה בצרכים השונים. נדמה לי, וזאת יודעת כמעט כל אמא, שיותר מהסיפור עצמו, הקסם האמיתי טמון בקרבה המיוחדת הזו שבין ההורה לילדיו בזמן הקראת סיפור. הכניסה המשותפת לעולם שבין דפי הספר, ההקשבה למקצבן של המילים, קולו של ההורה האהוב, הקרבה הפיזית, המגע, החיבוק, הפיכת הדפים - כל אלה חשובים לעיתים קרובות יותר מן התוכן עצמו. ברבות מן הספריות בארץ מתקיימים מפגשי "שעת סיפור" המכוונים לקבוצות רב-גיליות. מסתבר שילדים נהנים גם מסיפורים שהם קצת מעל או קצת מתחת לרמתם, כאשר בכל מפגש עם הסיפור הם פוגשים רובד חדש ואחר. לכן, נדמה לי שאפשר לספר סיפור פעם של זה ופעם של זו, מבלי להיטרד יתר על המידה. הם יקשיבו ויהנו בכל מקרה - אם *את* תהני. כמובן שאפשר להקדיש גם זמן נפרד לכל אחד מהם, אבל זה כבר כפוף לזמן ולחשק שלך. בעניין הצפייה בטלוויזיה, כמו בכל עניין חינוכי וערכי אחר, עליך להחליט על מה את נלחמת, ומאימתי שהחלטת על כך, לקום וליישם. כלומר, אם אינך רוצה שבתך תצטרף לצפייה של בנך, עליך לדאוג לתנאים שיבטיחו זאת: טלוויזיות בחדרים נפרדים, או פעילות חלופית עבור הילדה (אולי בזמן הזה תוכלי להתפנות ולספר לה את הספרים המתאימים לגילה). חשבי אם ההחלטה שווה את המחיר, ואם כן - הפתרונות הם טכניים בעיקרם. אני מסכימה עם המשאלה שלך, לשמור על יחסי קרבה וחברות ביניהם. לתפיסתי, ככל שתתערבי פחות באינטראקצות ביניהם, ותאפשרי להם למצוא את הפתרונות בעצמם, כך ייטב. ילדים לא משתעממים כל כך מהר, וגם אם כן, אין זה מתפקידינו להפיג את השיעמום. ברוב חדרי הילדים של ימינו יש שפע שמאפשר פעילות עשירה ומגוונת. השתדלי להימנע מלהחליט עבורם או מלשעשע אותם בעצמך, ואני מאמינה שתיווכחי שהם מסתדרים יופי. בהצלחה ליאת

האם המטפל מחוייב לרשום אחרי כל פגישה? תודה מראש

שלום יעל, הנה, ציטוט הכלל (מתוך החוק לזכויות החולה) - "חובת ניהול רשומה רפואית: מטפל יתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית; הרשומה הרפואית תכלול, בין היתר, פרטים מזהים של המטופל והמטפל וכן תכלול מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל, עברו הרפואי כפי שמסר, איבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טיפול; ואולם תרשומת אישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הרפואית." פסיכולוגים רושמים בדר"כ רישום 'אישי' יותר לאחר הפגישות, בו הם מציינים לעצמם מחשבות ורגשות ביחס למטופל. הרישום היותר פורמלי יהיה בדר"כ לקוני, מעין מעקב פגישות וציון אירועים משמעותיים, אם היו. אני מניחה שמטפלים שונים אלה מאלה ברמת הפירוט ברשומות שלהם. בברכה ליאת

תודה ליאת! הרישום תקף גם לקליניקה פרטית? והאם כמטופלת אני רשאית לראות את הרישום?

אני מכיר אישה שהיתה קצת דחויה ע"י אמה כשהיתה ילדה והייתה ה"שעיר לעזאזל" של המשפחה. כעת היא שונאת ודוחה את בתה, כבר שנים. רציתי לדעת אם יתכן קשר. תודה.

שלום דני, דפוסי ההורות שלנו נשענים במידה זו או אחרת על החוויות המוקדמות שלנו ועל ההתנסויות שלנו במשפחת המקור, עם הורינו ועם המבוגרים המשמעותיים האחרים, אם היו. למרות האמור כאן, יש לא מעט אנשים שחוו בילדותם הורות מסובכת ואף מתעללת, ובכל זאת הם הורים נפלאים, העושים מאמץ שלא לחזור על שגיאות הוריהם. מה שאני מנסה להגיד כאן הוא, שקשר מהסוג שאתה מתאר עלול להיות מעט פשטני ולא ממצה את התמונה הרחבה. אם ששונאת ודוחה את בתה סובלת, ככל הנראה, ממורכבות פסיכולוגית שמקורה ביותר מגורם אחד. בברכה ליאת

שלום ליאת כיצד מלמדים ילד בן חמש לבטא את רגשותיו? כאשר אחייני בן החמש כועס/נפגע הוא נכנס מתחת למיטה/שולחן או יושב בפינה לאחר מספר דקות ,לפעמים לפני , הוא מתנהג בצורה שהוא בטח מבין שאסורה(בועט באחותו,שובר את משקפיו,מקלל וכו'). הוא ילד עקשן ושתלטן שמרבה לעשות דווקא,וכשהוא לא מצליח להשיג את מבוקשו הוא מתנהג בצורה הנ"ל. אביו בתחילה מנסה לשוחח איתו,להסביר לו וכו' אך בשלב מסוים, מתעצבן עליו מאוד, מכניס אותו לחדרו,צועק עליו.(אני חושבת שהילד מעניש את עצמו כך כשהוא כועס.. ?) שמעתי כבר מספר פעמים שאביו מדבר איתו ומבקש ממנו לספר לו למה הוא כועס,ואיך הוא מרגיש וכו' אך זה לא עוזר. כיצד אפשר ללמד אותו לבטא את רגשותיו מה שאולי יגרום לו להתנהג בצורה שונה ? אציין שכאשר הוא נמצא רק איתי, בדרך כלל הוא בסדר. אני דורשת ממנו התנהגות נאותה ברוגע יחסי,הטונים שלי לא משתמעים לשני פנים ובדרך כלל הוא "ממושמע".

שלום רותם, היכולת לבטא ולהביע רגשות באופן מילולי מתפתחת ומשתכללת עם הגיל. ילדים צעירים נוטים 'להתנהג' את רגשותיהם, גם משום שהם חסרים עדיין את היכולת לווסת את עצמם ביעילות, וגם בשל המגבלה הקוגניטיבית, המקשה עליהם לזהות ולשיים רגשות. בשני המקרים נחוץ תיווכם של המבוגרים,ונוכחותם הסמכותית ומשרת ביטחון. על המבוגרים לסייע לילדים להבין מה הם מרגישים ומדוע ("אתה כועס על אחותך כי היא לקחה לך את הצעצוע. זה באמת מכעיס ומותר לכעוס. אבל אסור לך להרביץ ולא נוכל להרשות זאת" או "כנראה שנעלבת ממני ואני מצטער ומבקש סליחה" או "כמה זה מאכזב כשלא מצליח לנו מה שעשינו. אתה בטח נורא מתוסכל ועצבני. אני רואה ומבין, אבל לא ארשה לך לשבור את המשקפיים כי הם עלו המון כסף. אפשר, במקום זה לחבוט בכרית אם אתה חושב שזה יעזור לך להירגע"). בנוסף, מרוב 'פסיכולוגיה' כמעט שכחנו את אחד המקורות החשובים ביותר לעיצוב התנגותם של ילדים - הצפייה והחיקוי של האחרים בסביבתנו. ולכן, הורה המסביר לילד שעליו להתאפק ולבטא את רגשותיו בצורה מעודנת, ואח"כ מתעצבן, צועק או נוקט בדרך אלימה - מעביר מסר מבלבל, ומשמש מודל לא מוצלח לרעיונות אותם הוא מנסה לקדם. מאחלת לכולכם שבוע טוב ורגוע ליאת

שלום רב: בני בן ה- 4 ילד מקסים ופיקח. מתנהל בצורת "מנהל" קטן עם המון עקשנויות ורצון ללכת בדרך שלו,אך בגדר הנורמה.אנחנו משתדלים להתנהל מולו עם הצבת גבולות. לאחרונה (3 שבועות)התנהגות בני התהפכה לחלוטין:הוא מרביץ ודוחף (בגן),משתולל וצועק. בורח ולא מקשיב,מדבר לא יפה ועוד.ברור לנו שעובר על הילד משהו,איננו מצליחים להבין מה ואנחנו אובדי עיצות. ההתנהלות הזאת שלו התחילה בגן(קיבלנו עליה דיווחים מהגננת) והיא הולכת ומחמירה.בבית הוא מתנהל כך פחות. אי אפשר להתעלם שהתנהגות הילד השתנתה מאוד ומשהו עובר עליו. חשוב לי לציין שנולד לו אח לפני שנה וחודשיים. ועברנו איתו חודשיים דיי קשים אחרי הלידה אבל זה עבר. כמו כן הוא אובחן עם ירידה קלה בשמיעה (נוזלים רבים באוזניים),אבל לא ברמה גבוהה. נשמח מאוד לתובנות והארות מפני שאנחנו אובדי עיצות ומרגישים שאנחנו לא מצליחים להשתלט על הילד וההתנהגות שלו (המיוחד בגן)רק הולכת ומחמירה. המון תודה מיכל

שלום מיכל, שינוי קיצוני וחד בהתנהגותו של ילד צעיר אכן יכול לאותת על מצוקה כלשהי, או על שינוי חד בתנאי הסביבה שלו, המצריך הסתגלות מצידו. קשה להעריך ממרחק מה יכולה להיות הסיבה, או לדעת אם מדובר בתגובתיות או בבדיקת גבולות. אני מציעה לעקוב ביתר תשומת לב, לברר בשיחה אם משהו מטריד אותו, ולהקשיב קצת לתכנים אותם הוא מעלה, למשל, בזמן משחק חופשי.השתדלו לסייע לו בהרבה חמימות ותשומת לב, אך גם באמצעות הידוק הגבולות, כדי שירגיש מוגן ו'מושגח'. אם ההתנהגות הקיצונית נמשכת למרות זאת, שווה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. שבוע טוב ושקט ליאת

יש לי תינוק כבן חודש וילד בן קצת יותר משנתיים.היום הוא נסע לסבים שלו שגרים רחוק מאיתנו,לשבת אני נורא חוששת מהנושא היות ואני מפחדת שהוא יחשוב שנטשנו אותו לטובת הקטן,למרות שזה בא ממנו והוא ביקש ונסע ברצון(הוא מטורף על הסבים שלו)אנחנו אנשים דתיים כך שבשבת לא נוכל להחזיר אותו אלא במוצא"ש.האם להחזיר אותו בחזרה היום או מחר אלינו?האם זו היתה טעות?

שלום חיה, ראשית, מזל טוב וברכות להולדת התינוק החדש!מקווה שהתאוששת קצת ושהצלחת להחזיר לעצמך כוחות. ולשאלתך - לא ציינת האם זו פעם ראשונה שהילד נוסע לישון אצל סבא וסבתא בלעדיכם. אם כך הדבר, תוכלי לבדוק בבוקר איך עבר הלילה ולהחליט בהתאם. אם הוא ביקש לנסוע לסבים, וזה באמת בא ממנו, קשה לי להאמין שהוא יתייחס לזה כאל נטישה שלכם אותו. לדעתי, סבא וסבתא אוהבים יכולים להיות "בולם זעזועים" מצויין במצבים של קנאת אחים. אם לידת אח קטן יכולה להיחוות ע"י הבכור כ"גירוש מגן העדן", אזי בכוחם של סבא וסבתא להשיב לזמן מה את תחושות העונג הישנות, בעיקר כאשר הם מפנים את עצמם, את כל כולם, רק עבור הנכד הבכור. תוכלי לשוחח איתו מחר (זה כבר היום) בטלפון ולחוש את מפלס מצב הרוח שלו. אם זו פעם ראשונה שהוא ישן בלעדיכם, יתכן שלילה אחד יורגש בעיניו כנצח, אך בהחלט יתכן גם שלא. בכל מקרה, אם יביע רצון להישאר אצל הסבים, תוכלי לומר לו שאת מתגעגעת אליו, ומחכה לפגוש אותו במוצ"ש, כשיחזור, גם אם זה יהיה מחר עוד לפני שבת, תוכלי לשבח אותו על ההתנהגות הבוגרת, ולהדגיש שהתגעגעת אליו. בהצלחה ושבת שלום ליאת

שלום ליאת, בני בן 9. לפני זמן מה הוא קיבל הערה במחברת "קשר" מהמחנכת כי הוא מרבה לפטפט ושאשוחח איתו. הילד לא הציג לי את ההערה ובצורה אקראית גיליתי אותה ולתדהמתי גיליתי כי הוא חתם במקומי (פשוט זייף את חתימתי). אציין כי הוא מעולם לא הסתיר ממני הערות שקיבל (גם שליליות ולא הרבה לשמחתי, וגם חיוביות). תמיד דאגתי לשוחח איתו ולחזק אותו. כמובן שהגבתי בצורה קשה והסברתי את חומרת המעשה. אציין כי המורה לא שמה לב לזיוף וגם לא הבאתי את העניין לידיעתה. האם זה היה נכון לא לערב אותה? איך את רואה את חומרת המעשה? (אציין שמאז יש שקיפות מלאה והוא לא מסתיר דבר וחלפו מעל חודשיים). אודה לך על התייחסותך. יפעת

שלום יפעת, להערכתי (הלגמרי לא מדעית) כמעט בכל בית נתקלים בתופעה לפחות פעם אחת. מסתבר שה'פושעים' הקטנים לא ממשיכים לזייף חתימות לאחר שנתפסו פעם אחת, לא על מבחנים ולא על צ'קים... בעיני יש משהו מאד אנושי בניסיון לגייס תושייה ולהיחלץ מצרות באמצעים מקוריים. הילדים שלנו לא יודעים שדורי דורות כבר חשבו על הרעיון לפניהם, ומנסים להפעיל חשיבה יצירתית. בעיני, טוב שלא הסגרת אותו למורה. ההסבר שלך, והתגובה החמורה למעשה בהחלט מספיקים. אני מאמינה שהיכולת לסלוח על חטאים קטנים מסוג זה דווקא תורמת לפתיחות ולאמון ביניכם, ומקטינה את הסיכוי להישנות מקרים כאלה. אכן לא ראוי, אך בהחלט לא נורא :-)) אביב שמח ליאת

תודה על החיזוק וחג שמח. יפעת

שלום רב, מחפשת פסיכולוגית ילדים מומלצת באיזור שוהם (או בית נחמיה והסביבה הקרובה). אם מישהו מכיר או התנסה אשמח מאוד לשמוע. הילדה מתבגרת עם בעיות רגשיות. עדיף טיפול דינמי. תודה רבה מראש. המייל שלי הוא: [email protected]

היי, מקווה שיגיעו המלצות. אולי תהיה אחת משלי, אבל ייקח לי יום יומיים לארגן את הפרטים המדויקים. שיהיה בהצלחה ליאת

אשמח מאוד אם את ו/או אחרים יוכלו לשלוח לי המלצות. דרך אגב - בחיפושי גיליתי את הפורום הזה ואני מאוד נהנית מתשובותיך. תודה

הבת שלי כל בוקר הולכת לביה"ס כאשר היא מצויידת בפרוסת לחם פרי וחטיף קטן אני לאחר כמה ימים מגלה שכל האוכל כולל הפרי נשארים בתיק בפעם הראשונה הסברתי לה שאם היא לא רוצה היא יכולה לזרוק בפח בכיתה או לחילופין לבקש בבוקר כריך אחר. כל פעם אני שואלת אותה אכלת והיא עונה לי כן,עד שאני מחטטת לה בתיק ומוצאת שןב פעם את ערימות הכריכים והפירות בתיק,אני מסבירה ולפעמים גם מאוד כועסת עליה על ההתנהגות שחוזרת על עצמה וגם על השקרים,אני כבר מיואשת ולא יודעת איך להתנהג עימה מה לא לשלוח עימה אוכל בבוקר "כעונש" אשמח אם תתיחסי לפנייה ותעזרי לי.

שלום יפעת, ילדים בגיל 9 (כיתה ג'?) בדר"כ נמצאים בביה"ס מספר שעות לא רב. אם תבדקי בימי חופשה מה היא מכניסה לפה מאז שהיא קמה ועד ארוחת הצהריים, תגלי שזה לא כ"כ הרבה, אם בכלל. אם עברייה מתקשה להתמודד עם האפשרות של ילד רעב, ומציידת אותו לביה"ס כאילו יצא לטרק בהימלאיה :-) הבת שלך, כמו הרבה ילדים נחמדים אחרים, מקשיבה לגוף שלה, ואוכלת רק אם היא באמת רעבה. הממצאים הרייחניים בילקוט שלה מעידים על כך שהיא מצליחה לשרוד את שעות ביה"ס ולהישאר בחיים גם בלי אוכל. אני מציעה לחסוך ממנה את הצורך לשקר לך, ולומר לה שאת לא מכינה לה כריכים יותר, אלא אם תבקש. זה לא "עונש" אלא הקשבה שלך לצרכים האמיתיים שלה. תוכלי לשלוח את החטיף הארוז, כאוכל-חירום שאינו מתקלקל, וליהנות מילדה שתזלול את כל ארוחת הצהריים עד הסוף ובשמחה. אני מזמינה אותך לקרוא שוב את הכותרת שבחרת לפנייה שלך, ומקווה מאד שבקריאה שנייה תצליחי לחייך... ובנימה פחות מחוייכת - ניסיונות לשלוט בילדים שלנו דרך ובאמצעות האוכל עלולים לפגוע מאד ביחסים, ולהניח את היסודות להפרעות אכילה בעתיד. בברכת "כל דכפין ייטה ויאכל" ליאת

"ניסיונות לשלוט באמצעות האוכל מובילות להפרעת אכילה" - אמא שלי יודעת לתקשר איתי אך ורק באמצעות האוכל. כל השאר- כתמים עיורים -אין בינינו בכלל תקשורת, אלא תקשורת המתמצה ועוברת דרך ערוצי השאלות הקבועות- "אכלת? לא/כן. מה אכלת? מה בישלת? עשיתי לך אוכל. את רעבה? בואי תאכלי. קניתי לך בסופר גבינה כזאת או כזאת." חוץ מזה- כלום- אי אפשר בכלל להאמין לזה. נכות רגשית. יש לציין שאין לי הפרעות אכילה.

אני אב לילד מקסים בן 12 וחצי. אמו ואני חיים ביחד מזה כ9 שנים ללא נישואים. בשנתיים שלוש האחרונות התרבו המריבות ביננו ולאחרונה הגיעו היחסים לפיצוץ ונתק מוחלט. אנו ממשיכים להתגורר באותה דירה אם כי בחדרים נפרדים. לצערי הרב פעמים רבות פתחה בת זוגי במריבות איתי בנוכחות הילד ואף היתה מסיתה אותו נגדי. כל בקשותיי שלא לערב את הילד לא הועילו. אני חש כי נגרם לילד נזק רב כתוצאה מחשיפתו המסיבית למריבות ביננו, שהרי הוא אוהב מאוד את שנינו, וברצוני לשוחח איתו על הנושא. כיצד כדאי לעשות זאת?

שלום גיא, אני מניחה שהמריבות והנתק אותם תיארת הם בינך לבין זוגתך (כי אפשר להבין זאת גם כמריבות בינך לבין הילד). עוד דבר חשוב שלא ציינת, זה האם יש לילד אב ביולוגי הנוכח בחייו. כך או כך, אין לי ספק שנוכחותך בחייו מאז היה בן שלוש, הפכה אותך לדמות משמעותית ביותר עבורו. אתה מציין נכון, שמוטב שלא לערב את הילד במריבות ביניכם, ובטח לא רצוי להסית אותו כנגד מי מכם. אתה מבקש לשוחח איתו על הנושא, ועקרונית אתה צודק. אלא שיש להיזהר שלא ליפול לאותו פח ממש, של הכנסת הילד לחזית המאבק ביניכם ולבקש ממנו לקחת צד. לכן, לעניות דעתי, נכון לשוחח איתו ברגע שקט ונינוח, ולומר לו שלמריבות שלך עם אמו אין כדי להשפיע על אהבתך אליו ועל רצונך להמשיך ולבלות עמו זמן איכות כבעבר. השתדל שלא להיכנס למהות הסכסוך ביניכם, ובטח שלא להסית כנגד אמו. זכור שגם אם אתה צודק במיליון אחוז, התחושה שעליו להכריע ביניכם, עלולה ליצור אצלו פיצול נאמנות מכאיב ומיותר. אם אתה באמת אוהב אותו וחפץ בטובתו, עשה הכל כדי לאהוב את אמו, ולהחזיר את יחסיכם לשלוותם- אולי בעזרתו של מטפל זוגי. בהצלחה ליאת

תודה ליאת על תשובתך. אציין כי אני הוא האב הביולוגי (במידה ולא היה ברור), והקשר עם הילד הוא מצויין, יש ביננו הרבה אהבה, אם כי אינני מבלה מספיק זמן איתו. האם תוכלי להיות קצת יותר ספציפית לגבי תוכן השיחה איתו? לא מכבר ניסיתי לדבר איתו על הנושא אך הוא הציג עמדה כאילו אין הדבר נוגע לו ולא רצה לפתח את הנושא. ברור לי שהדבר אינו יכול להיות נכון ואולי זהו סוג של הגנה. אני חש שלא לעשות דבר בנידון זוהי האפשרות הגרועה ביותר. תודה על עזרתך.

ביתי בת 5 ומשקרת לעיתים תכופות. לעיתים השקרים נובעים ממאוויים שלה, כגון: אח/ות (אנחנו גרושים), לעיתים השקרים הם סתמיים יותר. כאשר מספרת למישהו כי יש לה אחות וששואלים אותי, היא מאוד כועסת שאני אומרת את האמת. היא רוצה שאשתף עימה פעולה. אני מסבירה לה חואומרת, אני מבינה שאת רוצה אח, יהיה לך. הי מתעקשת ואינה מוכנה לקבל ביקורת בנוגע לשקר. איני יודעת כיצד להתמודד עם זה. זה הולך וגובר.

שלום אירית, כמו שציינת נכון, שקרים של ילדים יכולים לשקף משאלות ומאוויים, וניסיון מגושם לשנות את המציאות באמצעות כוחה המאגי של המילה. אצל ילדים צעירים ההבחנה בין מציאות ודמיון עדיין מטושטשת, ולכן משחקי ה"כאילו" מאד פופולריים, וממלאים תפקיד חשוב בחיי הנפש שלהם. אני מציעה לך להשתדל להגיב בשלווה לאמירות שלה, ולהמשיך לתקן אותן ללא ביקורת או שיפוטיות, כאילו היית עבורה מעין "בו?ח?ן מציאות". המשיכי לומר לה שאת מבינה שהיא רוצה אח או אחות, ונסי לוותר על הביקורת בנוגע לשקר. ברוב המכריע של המקרים, השקרים הקטנים והתמימים של הילדות נעלמים מאליהם, ובמקומם מגיעים אלה המתוחכמים והמוסווים יותר, של המבוגרים... :-)) קחי את זה ברוח טובה ליאת

היי, ויש לי גם שאלה... באחת התשובות שלך רשמת שצריך להיות עקביים לגבי התנהגות הילדים, אחרת הם מבולבלים.האם התנהגות לא עקבית מצד ההורים יכולה להביא בסופו של דבר לבורדרליין? תודה, זו אני (:

בני בן ה-12 תמיד היה ילד לא קל מעט מרדן ועיקש אבל יותר בתוך כתלי הבית בשנה האחרונה החלו בעיות ההתנהגות גם לצאת החוצה הוא איבד את רוב חבריו הטובים כל השיחות עימו לא עוזרות מחפשת דחוף פסיכולוג נוער באיזור קריות חיפה אשמח להמלצה תודה מראש

שלום איילת, אנא, פרסמי בהודעה נוספת את המייל הפרטי שלך, ואולי יישלחו לך המלצות דרך שם. בהצלחה ליאת

תודה על התגובה כתובת המייל שלי למשלוח המלצה על פסיכולוג נוער הינה [email protected] אשמח לעזרה

שלום , אני אם לתאומים בנים לא זהים בני שנתיים וארבעה חודשים. אחד התאומים מכה באופן לא קבוע את אחיו מגיל שנה בערך וביעוץ שקיבלנו לפני כשנה אמרו לנו כי צריך להסביר ומעבר לכך אין הרבה מה לעשות. הבנים גדלו , הם מבינים יותר , מדברים ויודעים להביע רגשות. התאום "המכה" התחיל לאחרונה לנשוך גם אותנו ההורים ואפילו את הסבים. אנו מסבירים , דורשים שיבקש סליחה , חיבוק ,נשיקה , אך זה לא עוזר. מה עושים? תודה , ליאת.

שלום ליאת, אני מזמינה אותך לקרוא קודם כל את תשובתי לשרון, קומה אחת מתחתייך. כמו שכתבתי שם, הילדים שלך נמצאים בגיל בו התוקפנות גואה באופן טבעי, וכאשר החיכוך בין הילדים אינטנסיבי יותר (כמו במקרה של תאומים) עלולה התוקפנות להתגבר בהתאמה. לצערי, איני מסכימה עם העצה שקיבלתם, מאחר וילדים בני שנתיים (בטח ובטח בגיל שנה) אינם מתרשמים כלל ועיקר מהסברים מילוליים. ילדים בגיל זה עדיין חסרים את האמפתיה ומרוכזים מאד בעצמם, ולכן טיעונים כמו "זה היה נעים לך אם היו מרביצים לך ככה?" אינם יעילים. היכולת לשלוט בדחפים מוגבלת מאד וכך גם היכולת לדחות סיפוק, להתחשב, לאמץ את נקודת מבטו של האחר, ולחוות בצורה מעמיקה ייסורי מצפון וחרטה. מסיבה זו, אני מציעה לוותר על הסברים מילוליים, ולהשתמש במילים באופן חסכוני וממוקד. בכל פעם שהילד מנסה לפגוע באחיו או בכם, המבוגרים, יש לעצור אותו פיזית, ממש, לא לאפשר לו להכות או לנשוך, ולומר בקצרה אך בתקיפות "לא!" או "אני לא מרשה להרביץ!". אם אינו מפסיק מיד, יש להרחיק אותו לחדר אחר או להתרחק ממנו ל5-10 דקות, ולשדר באופן ברור ומפורש את ההסתייגות שלכם מהתנהגותו. בבקשת סליחה, חיבוק או נשיקה אין טעם רב בהקשר זה. אדרבא - עדיף לתת לו תחושה שאתם מעדיפים לנתק מגע במצבים אלה. את החיבוק והנשיקה תשמחו לקבל ולתת בהקשר של התנהגות חיובית ורצוייה, בזמן אחר. אני מזמינה אותך לדפדף מעט בפורום ולקרוא תשובות נוספות בנושא הצבת גבולות מול התנהגות אלימה. אשמח לשמוע עדכונים בברכה ליאת

ביתי, בת שנתיים וחצי, החלה באופן פתאומי להכות ילדים בגן. בדרך כלל היא ילדה מקסימה, נבונה, ורבלית ואהובה על הכל. השינוי הקיצוני הזה מאוד מדאיג אותנו. לעזרתך אודה!

שלום שרון, אני מניחה שנתקלת פה ושם בביטוי "גיל שנתיים האיום" המתייחס לתקופה שבין גיל שנתיים לשלוש. הגיל הזה הרוויח את התואר המפוקפק בהיותו מייצג תקופה של תוקפנות ומרד. בהגיע הילד לגיל שנתיים, מתחילים ניצני ה'עצמי' שלו להתגבש, והוא מתחיל לבחון את עצמיותו, בין השאר באמצעות ניסיונות להשתחרר מהתלות בהורה ולחגוג את היותו "כל-יכול" לכאורה. כתוצאה משינויים התפתחותיים אלה (ואחרים) מתגלעים יותר ויותר קונפליקטים בין הילד להוריו או בינו לבין בני גילו, והדחף התוקפני הקיים אצל כולנו, מתעורר בעוצמות גדולות במיוחד. מאחר ויכולתם של ילדים בגיל זה לשלוט בדחפים עדיין מוגבלת, נראה יותר ויותר גילויים של תוקפנות גולמית (מכות, נשיכות, משיכת שיער), בעיקר במצבים של רצונות סותרים, תסכול, פלישה לטריטוריה, מריבה על צעצוע, וכד'. כל ה'הרצאה' הארוכה הזו באה בעיקר כדי לנסות ולנרמל קצת את מה שנראה בעיניכם חריג, קיצוני ומדאיג. כלומר, יש הסבר התפתחותי מניח את הדעת להתנהגות כזו. כהורים, עלינו לעזור לילדים לשכלל בהדרגה את יכולות הוויסות הרגשי שלהם, תוך שאנו מנחים ומכוונים את התנהגותם באמצעות תגמולים וסנקציות. ילדים לומדים די מהר מהן ההתנהגויות שהוריהם מעריכים ומוקירים, ומהן ההתנהגויות שמכעיסות או מעציבות אותם.זו הסיבה שפסיכולוגים אוהבים להדגיש את הצורך בעמדה ברורה ועקבית ביחס להתנהגותם של ילדים. כאשר אנחנו מגיבים בסלחנות להתנהגויות לא רצויות, או "פעם ככה ופעם אחרת" הילדים שלנו מבולבלים. לכן, מול התנהגויות אלימות עלינו להגיב בצורה עקבית וחד משמעית, ולהביע הסתייגות ברורה ועקבית. את החום והאהבה יש לתת ובשפע, אך לא בהקשר של ההתנהגות האלימה. את ודאי שואלת את עצמך, שרון, איך שאלה כל כך קטנה הולידה הסבר כה מפורט, והתשובה לכך פשוטה מאד: אני עונה גם לליאת שכתבה מעלייך, ושואלת שאלה דומה. כדי לא לחזור על עצמי, בחרתי להשיב לך באריכות, ולליאת - להוסיף עוד קצת... אני מזמינה אותך להציץ גם למה שאכתוב מיד למעלה. בברכת "כל ישראל חברים" ליאת

שלום ליאת, תודה! אכן, מפלס הלחץ, שלי, ירד בעקבות התשובה הממצה. האם תוכלי להפנות אותי לחומר כתוב בנושא גבולות, או לחילופין, להציג את עמדתך בנושא. שרון

בני בן ב7 בכיתה א' הוא ילד מחונן. (אובחן אצל ד"ר אריקה לנדאו) נדמה שהוא מוטרד מאוד ממחשבות וחישובים , הוא ממלמל מספרים , אוכל את שרוול חולצתו (בעבר כסס ציפורניים) חורק שיניים בשנתו ועוד סממנים שמראים על לח, כאילו העולם על כתפיו. בעיה נוספת שהוא נוטה להתחבר לילדים הכי חלשים ובעייתים בכיתה וגם המורה חושבת שיש לנסות לחברו לילדים אחרים. \ איך מרגיעים אותו ואיך מחברים אותו לילדים ברמתו ? (הוא לומד בכיתה רגילה אך פותר חוברות לימודים של כיתה ג', ומשתתף בחוג שח מט)האם יש חוגים נוספים שיכולים להתאים לו ? תודה , דרור.

שלום דרור, ילדים מחוננים רבים, כמו שאתה בוודאי כבר יודע, מתמודדים עם קשת רחבה של קשיים חברתיים ורגשיים, שמקורותיהם מגוונים. יש ילדים שהשיעמום בביה"ס מדכא אותם, ויש מי שמתקשים להתמודד עם פערים גדולים מאד בתפקודים האקדמיים שלהם, יש מי שאינם יכולים לשאת כישלון או הפסד, יש ילדים שמתקשים לעמוד בעומס הציפיות, הפרפקציוניזם, האובססיביות והתחרותיות. ילדים אחרים סובלים מבדידות חברתית (גם היהירים וגם המבודדים והמסוגרים), ויש את מי שמתקשים להכפיף את האינדיווידואליות שלהם למסגרות הדורשות קונפורמיות. בקיצור - 'שמח'... נראה שהילד שלך אכן נתון בסוג של מצוקה, והוא גם מתקשה לבטא אותה ישירות ובגלוי. כדי לסייע לו חשוב לברר את המקור ללחץ, ואולי הרעיונות שלעיל יכולים לשפוך מעט אור בנושא. ככל הנוגע להעשרה אקדמית, מניסיוני, קשה מאד - אם בכלל - לסמוך על מערכת החינוך שתתן מענה הולם לילדים המחוננים, ועיקר הנטל נופל על ההורים. אני ממליצה מאד על יותר חוגים (קשה לומר איזה מבלי להכיר את נטיות לבו של הילד, אך אני יודעת שקיימים לא מעט חוגים כמעט בכל תחום). במסגרות הללו יוכל הילד למצוא ילדים ברמתו ולהיפגש עמם גם מחוץ לשעות הפעילות בחוג. ידוע לי שקיימים מס' אתרי אינטרנט המרכזים עבור ההורים לא מעט מידע בתחום. שווה לעשות חיפוש סבלני ולהתוודע אל ההיצע הקיים. חשוב לציין שאם ההתנהגויות שתיארת נמשכות מעבר לזמן סביר, כדאי להתייעץ עם גורם פסיכולוגי מקצועי, שיוכל לכוון להתערבויות מפחיתות חרדה ולחץ. בהצלחה ליאת

הנה, מצאתי משהו שנראה טוב - http://gifted.cet.ac.il/gifted/forums/sites.asp אשמח לשמוע אם נעזרת בו, לטובת הורים אחרים. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן שנתיים וחצי. בריא ומפותח בהתאם לגילו. מדבר מאד יפה ומבין הכל. לפני מספר ימים נסענו אני ובעלי לצימר למשך לילה. בני נשאר בבית עם סבא וסבתא שלו. הוא מאד מחובר לסבא/סבתא אלו ורואה אותם לפחות 2-3 בשבוע. כמו כן שומרים עליו כשאנחנו יוצאים בערבים ורגיל שהם משכיבים אותו לישון. לפני כחצי שנה הייתה פעם אחרונה שהשארנו אותו למשך לילה אצלהם בבית והכל עבר חלק וללא בעיות. הפעם, הסברנו לו בדיוק מה עומד לקרות והוא קיבל זאת ללא בעיה. גם הסבא/סבתא דיווחו כי התנהג למופת ובכה קצת רק בבוקר כשתהעורר וחיפש אותי. גם כשחזרנו קיבל אותנו יפה ונראה כי הכל בסדר. אבל אז הגיע הלילה. הוא התעורר בבכי היסטרי כל שעה וחצי. לא עזר שהגעתי והרגעתי אותו - הוא לא היה מוכן שאעזוב את חדרו עד שנרדם. מדובר בילד שכבר ישן לילה שלם ללא בעיה וגם אם מתעורר לפעמים בגלל חלום, מספיקה הרגעה קצרה שלי והוא חוזר לישון ללא כל בעיה. גם במהלך היום לא נתן לי לצאת מטווח ראיותו, כל הזמן בדק איפה אני. גם הלילה השני והשלישי היו קשים, אם כי יותר טוב.עדיין לא מוכן להירדם לבד בחדר אבל ישן לילה שלם. האם תגובה כזו היא בגדר נורמלית ? כיצד להתמודד איתה ? האם ביד קשה ואסרטיבית או ברכות ? אני מפחדת ליצור תקדים שבו אני יושבת לידו עד שנרדם בלילה (נהג תקופה ארוכה להירדם כך עד שהצלחנו לגמול אותו מזה). תודה וסליחה על האריכות.

שלום אפי, מי שהצליח לגמול ילד מ'חגיגות' ליליות, יודע כמה מאמץ והשקעה היו שם, ולכן המלצתי החמה לך היא - "שטח משוחרר לא יוחזר!" :-)) אם הצלחתם לגמול את עצמכם מלילות ללא שינה, אל תחזרו לאחור. כרגע נראה כי תגובתו 'מקומית' ונורמלית, כשההיענות שלכם (ואולי גם האשמה על הפרידה ממנו) מהדהדת לו ולכם אירועים נשכחים מן העבר. נצלו את האסטרטגיות שעבדו אז, והחזירו את השגרה הברוכה. אני תמיד בעד רכות אסרטיבית. רגישות ונחישות. ספרי איך הולך ליאת

ליאת שלום, מתנצלת מראש על אורך הפניה. אנו משפחה עם שני ילדים. בת 8 ובן 2.5. הגדולה ילדה מדהימה, חכמה, מתוחכמת, אוהבת חברים מעל הכל, רוקדת ומנגנת. רגישה לחבריה ולמשפחתה, אוהבת להעניק, משחקת יפה עם הקטן. מחוץ לבית - ילדה חמודה פעילה ומנומסת. טיפה בישנית אך בעלת חברות רבות. לעומת זאת בדלת אמות - קטסטרופה. מתנהגת כמתבגרת בת 16 לכל דבר! יכולה לדבר איתי כמה דקות בנועם ואז בשניה אחת, אם הערתי לה או עניתי לה משהו לא לרוחה, אני נענית בצעקות וטריקת דלתות בלי פרופורציות. מעבר לכך התנהגות מאוד עצבנית עם הרבה חוסר סבלנות, הרבה "שונאת אותך" כלפיי וכלפי בעלי וכו'. השוני בין הבית לחוץ היה קיים תמיד אך הולך ומוקצן בשנים האחרונות. לדעתי השנה האחרונה היא שיא. היא שהיתה ילדתי המקסימה והאהובה, גורמת לי עקב "אפקט מצטבר" של התנהגותה, לחוסר שמחה בשהיה עמה. מין מתח קבוע. אפילו חוסר רצון לפגוש אותה אחרי ביה"ס כי הרי היא תיזום מריבה וצרחות תוך דקה ולא חשוב מאיזו סיבה. עם הזמן תגובותיי הפכו פחות סבלניות כלפיה והפתיל שלי בנוחותה מאוד קצר. ל מצד שני, בשנים האחרונות גם אני ובעלי לא נופת צופים. ואולי אף האשמים העיקריים במצב. יש לא מעט מריבות קולניות בבית בנוחותה. למעשה באופן יומיומי. לא על ענינים עקרוניים אלא מריבות על נושאי יומ-יום כמו חלוקת מטלות הבית וכו'. אינסוף ביקשתי מבעלי שיסנן את המריבות והתגובות ליד הילדה, אך הוא אינו מבין את המשמעות. לדעתי זה משפיע עליה לא מעט ואולי זה הגורם העיקרי להתנהגותה הבעיתית. בעלי מרבה לחלוק עליי כמעט בכל דבר, ומכל דבר לעשות ויכוח. ושוב מדובר בעיקר בנושאים שוליים ויומיומיים של התנהלות בבית. (דווקא על הדברים העקרוניים-מהותיים אנחנו עושים שיחות רציניות ושקטות אחרי שהילדים הולכים לישון ומגיעים ביחד להחלטות). ברור שצריך כאן טיפול או יעוץ שאנחנו מתמהמהים להתחיל כבר שנים. הטריגר הוא חוסר יכולתנו להתמודד איתה יותר. וכיוון שאנחנו הורים שדוגלים בגבולות כמות העימותים איתה היא אינסופית ובלתי נסבלת. השאלה - לצערי הרב לא נוכל לטפל בכולנו ובכ"א בנפרד בו זמנית, הן כלכלית והן מבחינת זמן. מתלבטת האם נכון ללכת לטפול/יעוץ אצל פסיכולוג ילדים (ואז האם הפגישות איתה או לא) או לרדת יש ר לשורש הבעיה (להערכתי) וללכת לטפול זוגי ? מניחה שתרצי להשיב גם וגם. אך כשאין אפשרות - מה עושים? תודה רבה.

שלום נירה, נראה שבתך הקטנה לוקחת על עצמה את התפקיד המרכזי בדרמה הנוכחית, אולי מתוך משאלה לא מודעת להביא למעורבותו של גורם מקצועי כלשהו. אם תקלידי בגוגל את המונח "הפציינט המזוהה" תוכלי לקרוא קצת יותר על התופעה בה אחד מבני המשפחה מוגדר כנושא הסימפטום, בעוד המורכבות רחבה הרבה יותר. אישית, אני מאמינה כי מוטב להניח למנורה, ולהתמקד ב'ארון החשמל' :-)) הגם שאת מתארת עצבנות וחוסר סבלנות אצל בתך, אני מתרשמת שבסה"כ מדובר בילדה עם כוחות, וסבורה שהתועלת שבטיפול זוגי/משפחתי תהיה הגדולה ביותר. כמובן שמדובר בהערכה בלבד, ואשמח לשמוע מה החלטת לעשות. בשמחות ליאת

תודה רבה לתגובתך. ועוד שאלה למרות שזו לא הנישה שלך - מה כדאי יותר במקרה שלנו: יעוץ משפחתי או זוגי? ומה בכלל ההבדל? ואם אפשר- אשמח להמלצות למטפלים באזור ת"א. ושוב - תודה.

בני בן ה- 7 מגיב באופן לא פרופורציונלי לכל מיני מצבים שילדים חווים ביום יום לדוגמא: אם אני צועקת עליו הוא מתחיל לרעוד ולבכות בהיסטריה,אם אני מודיעה לו כי צריך לעשות לו בדיקת דם הוא מתחיל לבכות ולרעוד וכן הלאה.אני מאד חוששת שהתגובות הללו רק יחמירו עם הגיל ושבסופו של דבר זה יפגע בו.אני יודעת שגם בגן וגם כיום הוא הרבה פעמים במקום לדבר רק בוכה ורועד.מלבד זה הוא מאד מודע לסביבה מלבד לנו - הוא תמיד מרגיש שאנו מביכים אותו אם אנו מעירים לו(וזה ד"א רק מכיון שהרבה פעמים הוא פשוט לא מקשיב). האם אני צריכה לטפל בזה מול גורם מקצועי או שמא יש אפשרות לטפל בזה בעצמי אז כיצד? אודה להתייחסותך המהירה.

שלום רווית, את יודעת, אנשים שונים אלה מאלה ב'פרופורציות' (כמו שאת קוראת לזה), ומה שנראה בעיני אדם אחד כעניין של מה בכך, יכול להיתפס כ'סוף העולם' עבור אחר. נסי לחשוב כיצד היית מגיבה לו עמד מולך אדם הגבוה ממך פי שניים או שלושה, ומרעים עליך בקול חזק ומאיים. זאת ועוד, אני מכירה לא מעט אנשים מבוגרים, שמתחילים לרעוד ולבכות לפני בדיקת דם, גם ביודעם שזה 'לא הולם' וחסר פרופורציה. אני מחבבת את הילד שלך, שמגיב ברגישות (אולי אפילו ברגישות יתר) לדברים שהם באמת לא נעימים בעליל. זה מותר. נדמה לי שעוד לפני טיפול, כדאי לנסות להתחבר קצת לתחושות שלו, להבין ולכבד אותן, וכמובן להתחשב בהן. יש לי הרגשה שמתן תוקף ומקום לרגשותיו, יכול להפחית מידה נכבדה של מצוקה. בנוסף, יש מקום לברר עם מרפאה בעיסוק או פסיכולוגית התפתחותית האם קיימת בעייה תחושתית כלשהי (רגישות יתר וקושי לווסת ולתכלל גירויים תחושתיים). במקרה כזה, טיפול אצל מרפאה בעיסוק יכול לסייע מאד. אשמח לשמוע עדכונים ליאת

ליאת שלום, תודה על התייחסותך המהירה והמאד מרגיעה אך עדיין יש לי תחושה שהילד הבאמת מקסים שלי והכל כך רגיש יכול להפגע מכך בעתיד שלא לדבר על כך שהוא גורם לי ולבעלי (במיוחד לי) לצעוק עליו ללא הפסק ובמידה מסויימת לאבד עשתונות ואני חשה שאיפה שהוא אני פוגעת לו בבטחון העצמי. אני מכירה את התחושה,אני הייתי ועדיין נמצאת שם ולכן אני לא רוצה להביא אותו לאותו מקום אליו אני הגעתי. אני באמת מתייחסת אליו בסלחנות ובהמון סובלנות אך כל אדם שלא מתייחסים למה שהוא אומר מגיע הרגע שבו הוא כבר לא יכול לסבול ואז מגיע שלב הצעקות. אני מאד דואגת ומבקשת ממך טיפ כיצד עלי להגיב כאשר אני מבקשת ממנו פעם אחר פעם לא להתנהג בצורה כלשהי והוא עדיין נוהג באותה הדרך- כיצד עלי להגיב - יתכן שההסברים והצעקות כבר לא עוזרים?!

שלום רב, בני בן 4 בן יחיד בוכה ומתעצבן כמעת מכל דבר. הוא ילד חכם מאוד לגילו הוא יודע תרגילי חשבון ומכיר את כל הא' ב', אך מבחינה ריגשית הוא ילדותי מאוד לעיתים קרובות מאוד הוא מדבר כמו תינוק הוא בוכה ומתעצבן מכל דבר שלא מצליח לו או שהוא לא רוצה לעשות. השבוע דיברתי עם הגננת והיא אמרה שגם בגן הוא בוכה שמבקשים ממנו למשל לנעול נעליים והוא רוצה שינעלו לו (אנחנו יודעים שהוא יכול). הרבה פעמים הוא זורק את עצמו על הרצפה בוכה ואומר שהוא לא יכול לקום שאני העזור לו לקום. כבר אין לי הסבלנות ואני כועסת עליו וחושבת שזאת לא הדרך. מה לעשות? תודה.

שלום מיטל, התפתחותם של ילדים היא, מטבע הדברים, תהליך הדרגתי וממושך. כמו שהצלחת לזהות, ההתפתחות הקוגניטיבית, המוטורית, החברתית והרגשית אינן מתקדמות "כתף אל כתף", וייתכנו פערים בין התפקודים השונים אצל אותו ילד. לעיתים קרובות, נופלים דווקא המבוגרים בפח, ומצפים מילד קטן שיפגין בשלות ובגרות בתחום אחד רק בגלל שהשיג מידה סבירה שלה בתחום אחר. הילד שלך נראה פחות בשל מבחינה רגשית בהשוואה ליכולות הקוגניטיביות שלו, ולכן הייתי ממליצה להניח לו בינתיים עם קריאה ותרגילי חשבון (שאינם רלוונטיים לו כלל כרגע) ולחזק את המיומנויות המוטוריות והרגשיות שלו. אם קשה לו לנעול נעליים (לפעמים, בגיל ארבע, גם כשיודעים לקשור שרוכים או לנעול נעליים, זה עדיין קשה תחת לחץ זמן), כדאי לנסות לאמן אותו בזה דווקא בשעות אחה"צ, באווירה נינוחה וידידותית, ולעודד אותו בתשואות אמיתיות כשהוא מצליח. באופן דומה, כשהוא מתפנק וזורק את עצמו על הרצפה, רצוי להמעיט בתשומת לב, לטוב או לרע, ולהעדיף להרעיף ממנה בשפע דווקא כשהוא מתנהג בצורה בוגרת ומשתפת פעולה. תוכלי ליזום משימות 'בוגרות' של עזרה קטנה בבית או בסו?פר, ולשדר כמה את גאה ביכולותיו וסומכת עליו. בשלב זה של חייו, אלה ההישגים החשובים עליהם הוא יכול להישען ולבסס דימוי עצמי חיובי. בהצלחה ליאת

ילדתי לידה ראשונה בן לפני 3 חודשים בערך,כל המן אני מודאגת מה אני צריכה לעשות לו בגיל הזה כדי שיתפתח בצורה מצוינת שמתי לו מעל למיטה מובייל ומסביב למיטה אלבום תמונות בשחור לבן אדום ומשמיעה לו צלילים מדיסק לגילו מראה לו תמונות גדולות בולטות לחיות לדברים אחרים עושה לו לפעמים מסג עדין וגם משכיבה אותו על הכטן שאלתי היא מה אני צריכה לעשות לו ?

שלום רב, ברכות להולדתו של ילדך הבכור. הפנייה שלך מקסימה ומכמירת לב. תינוק חדש מביא עמו אושר גדול להוריו הצעירים, אך לצד האושר הזה, מתעוררות לחיים גם הפנטזיות, המשאלות, הציפיות, הדאגות והחרדות. זה כל כך טבעי! תעשייה שלמה של ספרי הדרכה ואתרי אינטרנט התפתחה לה עם השנים, מתוך ניסיון לתת מענה להורים המבולבלים שרוצים עבור ילדיהם את כל הטוב שבעולם. אני רוצה לבקש ממך להניח קצת ל"מה שצריך", להתבונן בילד החמוד שלך, ליהנות מחיוכיו, ללמוד מה הוא באמת צריך, מה מהנה אותו, מה לא נוח או מכאיב לו, מהם מחזורי השינה-עירות שלו, מעגלי ההזנה-יציאה שלו. נסי להתבונן בו כשאת שרה לו, מדברת אליו, מחייכת אליו. בחני את תגובותיו. שום ספר בשחור-לבן לא יספק את מה שיכולה להעניק לו קרבתך הקשובה. במקביל, אני ממליצה לך לקנות ספר טוב אחד על התפתחות התינוק, וללמוד על קצב ההתפתחות הטבעי של תינוקות וילדים. ספר זה יוכל לשמש הרגעה במצבים בהם בטחונך מתערער מעט, אך לעולם לא יוכל להחליף את האינטואיציות האימהיות, שלפחות בעיני, אין להן תחליף. בברכה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 3.9 ותינוקת בת 9 חודשים בימים האחרונים בני לא רוצה לחזור הביתה אחרי הגן אלא מעדיף ללכת לשכנה שיש לה צהרון בבית (ויש ילדים מהגן שהולכים אליה) הוא פורץ בבכי "מר" ואומר כי הוא לא רוצה ללכת הביתה ומעדיף ללכת אליה הדבר נמשך כ-רבע שעה והוא לא נרגע גם כשהוא מגיע הביתה שאלתי אותו מה הסיבה והוא אמר כי הוא לא רוצה שאחותו תהיה בבית או למה הזזנו את המיטה שלו כדי שתכנס המיטה שלה (הנ"ל נעשה בהסכמתו בזמנו) במקביל כל פעם הוא שואל לשלומה, קורא לה בשמות חיבה, מלטף ומחבקה אני חושבת שהוא קצת מבולבל מהעובדה שהוא קלט פתאום שהיא לא סתם בובה יש יתרון בכך שהוא הולך לשכנה (זה בד"כ פעם בשבוע) הוא ישן בשעה סבירה ואחה"צ אפשר להמשיך לשחק אגב, אמי מטפלת בתינוקת, אני עובדת רב הזמן מהבית ובעלי כרגע לא עובד איך לנהוג? האם לותר ולתת לו ללכת לשכנה? האם דרך בכי ילמד להשיג דברים?אודה על תשובתך

שלום רב, קנאת אחים יכולה להיות כאובה למדי, ויכולה לקבל ביטויים יצירתיים מאד, בעיקר אצל אחים בכורים שעדיין קטנטנים מאד בעצמם. כמו שציינת נכון, לצד הקנאה והגעגוע לימי הבלעדיות, קיימת גם אהבה גדולה, רוך ואכפתיות כלפי התינוקת, וחשוב 'לעשות מקום' ולכבד את שתי העמדות האלה, המתקיימות אצלו במקביל. בעיני, לא נורא אם יילך מידי פעם אל השכנה כדרך לווסת את הקנאה הגואה. עם זאת, לתחושתי, טוב יהיה אם תשדרי לו - במילים ובמעשה - שאת מעדיפה שהוא יהיה איתכן בבית (כי התגעגעת אליו/כי הוא נורא חסר לך כשהוא איננו/כי את נורא אוהבת שהוא איתך בבית, וכד'). כך יוכל לחוש כי למרות התחרות שיש לו בבית, מקומו בלבך נשאר כשהיה, ושאינך מוכנה לוותר עליו בשום אופן. בהצלחה ליאת

קוראי הפורום מוזמנים לתרום מניסיונם הערות ורעיונות, נוסף על תשובותי שלי. נדמה לי שקנאת אחים זה נושא שמהווה הזדמנות נהדרת לכך. מה אתם אומרים?

תודה על התשובה אני אכן מדגישה את אהבתי אליו, כמה התגעגעתי וגם כשהוא כועס אני אומרת שלמרות שהוא כועס אני תמיד אוהב ואוהבת אותו אני גם מדגישה שאנחנו משפחה ואחותו היא חלק מהמשפחה בדיוק כמוהו שאלתי את הגננת אם יש שינוי בהתנהגותו בפעילויות בגן-לדבריה אין.

ערב טוב, לאחרונה התקבלו אצלי התרעות על פניות פרטיות אלי דרך האתר. לצערי, בשל מגבלות טכניות שטרם הצלחנו להתגבר עליהן, הודעות אלה לא התקבלו אצלי. אני מבקשת מהפונים לא לראות בכך חוסר נימוס או התעלמות,ובמידת הצורך להשתמש בכתובת המייל שלי [email protected] או במס' הטלפון המופיע בכרטיס הביקור. תודה וסליחה ליאת

שלחתי לך שבוע שעבר מייל. קיבלת אותו?

שלום מרים, לא קיבלתי ממך מייל. אנא שלחי שוב. ליאת

היי אני אמא לבן בן 5 ובת 2 לאחרונה בני חוזר עם מטבעות כסף/צעצועים קטנים מבית של חברים אצלם הוא מתארח. בפעם הראשונה חזר עם מטבע 5 שח וטען שמצא אותו, לאחר שהבטחתי כי לא אקח לו נאות לומר שמצא אותו בספה בבית החבר וזה לא שייך לאף אחד לאחר שיחה שבה שאלתי אותו איך היה מרגיש עם חבר היה בא אליו ולוקח משחק שהיה על הרצפה הוא אמר שהיה כועס והסכים להחזיר שאני אחזיר את המטבע לאמא של החבר (הוא התבייש להחזיר). בפעם נוספת חזר עם מטבע של שקל והוא אמר לי תראי קיבלתי מאמא של החבר כסף לקנות מתנה ליום הולדת (שחל בעוד שבוע)כמובן שהאמא לא נתנה לו. הבעיה שלי היא איך להתחיל את השיחה עימו בנושא (אני דואגת שזה יחמיר) מצד אחד אני מרגישה שסמך עלי וסיפר לי- הרי הוא יכל לא לומר כלום ולא הייתי מגלה מצד שני הוא שיקר וההרגשה שאם לא אומר דבר זה יתן לו לגיטמציה להמשיך לקחת/לגנוב דברים ולספר סיפורים שנתנו לו ואז מבחינתו זה תקין אנא עזרתכם

שלום נטלי, ראשית, אבקש להרגיע אותך ולומר שהילד שלך אינו 'עבריין' וכנראה גם לא 'שקרן', לפחות לא כל עוד הוא ילד בן חמש. ילדים צעירים עדיין מתקשים לציית לכללי המוסר והאתיקה, גם כי אינם מכירים אותם לעומקם, וגם כי יכולתם לשלוט בדחפים עדיין לא בשלה. כרגע, הדבר הנכון לעשותו, לפחות כפי שאני רואה את הדברים, הוא להתמקד באספקט החינוכי-הסברתי, לחזק את ההבנה לגבי מה מותר ומה אסור, ולנסות לעשות זאת באווירה חיובית ונינוחה ככל האפשר. כאשר הוא מספר לך (או את מבחינה) שלקח משהו ללא רשות, נסי לומר בצורה ברורה מאד "זה לא שלנו, ונצטרך להחזיר", ולעמוד על כך שהדברים יוחזרו לבעליהם. מעבר לכך הייתי משתדלת להימנע מענישה או גינוי חמור מדי, ולהסתפק באקט המביך (אולי) של החזרת הפריטים שלקח. על כך ראוי להתעקש. אל תחזירי במקומו ואל תנסי להקל עליו בעניין הזה. אחרי הכל, לאי-הנעימות הכרוכה בהחזרת הפריטים יש משמעות וחשיבות הרתעתית. אל תהססי מליזום את השיחה. תוכלי לומר שיש לך עניין חשוב שאת רוצה להבהיר לו, ואת מבקשת מאד את ההקשבה ואת שיתוף הפעולה שלו. הדגישי שאת רואה בכך מעשה חמור, אך את משוכנעת שעשה זאת כי לא ידע שזה אסור. תוכלי להוסיף ולומר שאת מוכנה לעזור לו להיפטר מההתנהגות הזו, אך לא תוכלי להרשות לה להימשך. את מוזמנת לקרוא תשובות שניתנו בנושא זה בעבר, כאן בפורום. בהצלחה ליאת

שלום אבקש לקבל עזרה בקשר לבן שלי שהינו בגיל 13 וחצי. הבן שלי נוטה לשקר ואני לא יודעת מה לעשות. במקרה האחרון דווקא הוא לא שיקר אבל בגלל התדמית שלו הוא נענש על דבר שלא עשה בטיול בבית הספר. מה עושים? תודה

היי אני אמא לילד בן 5 וילדה בת 2 אני זקוקה לייעוץ איך לגשת לילד שלי: כל פעם שהילד שלי מתארח אצל חברים הוא חוזר עם דברים שלקח.בפעם הראשונה זה היה מטבע 5 שח שמצא על הספה בבית של חבר כששאלתי מהיכן הכסף אמר שמצא ורק לאחר שהבטחתי שיספר ולא אקח ממנו אמר שמצא על הספה וזה לא שייך לאף אחד הסברתי לו שאסור לקחת דברים לא שלנו ושאלתי אם חבר היה לוקח משחק שנמצא על הרצפה בבית שלנו איך היה מגיב ענה שהיה כועס והסכים להחזיר את הכסף, לאחר מכן היו מקרים של דברים קטנים כמו צדפים בובה קטנה ועל כולם אמר שהחבר נתן לו אתמול הגיע שוב עם שקל ואמר שאמא של הילד נתנה לו ליום ההולדת שלו שמתקרב (עוד שבוע) לקניית מתנת יום הולדת כמובן שהאמא לא נתנה הבעיה שלי היא כזו אני רוצה לדבר עם הילד שלי ולהסביר שזה לא בסדר (חוששת שיתפתח לדברים יותר גדולים ) אבל לא יועת איך לגשת אליו ולהגיד לו שאני יודעת ששיקר. אם אומר ששאלתי את האמא של החבר וכך גיליתי את השקר אני מפחדת שאשבור את האמון שלו בי והוא ירגיש שלא יכול לספר לי כלום כי אני לא בטחת/מאמינה בו. הוא ילד חכם מעל למממוצע יכל לא לומר דבר ואז לא הייתי יודעת אבל בחר לומר לי שנתנו לו למרות שזה לא נכון מה לעשות איך להגיב לדברים הללו? איך להתחיל את השיחה עימו? אנא עזרכם

נטלי, ראי תשובתי למעלה ליאת

שלום, לעיתים אני שומע מאמא שלי כל מיני משפטים לאחד הנכדים. כמו למשל: "למה העברת תחנה" (בטלוויזה). "למה אתה בוכה", תפסיק לבכות", "לא צריך לבכות בגלל זה" וכד'. המשפטים האלו לא לטעמי. הייתי מעוניין לדעת מהן ההשלכות של משפטים מסוג זה לילד. והאם כדאי להעיר לסבתא. תודה מראש

שלום רון, לא בטוחה שההקשר של הדברים ברור לי לחלוטין, וכדי לחשוב על ההשלכות יש צורך בהבנת התמונה השלמה. אוכל לומר באופן כללי שבכי, בהיותו תגובה רגשית מובהקת, הוא לגיטימי בכל גיל, ואין לשפוט את הבוכה על דמעותיו. אמא שלך מייצגת עמדה רווחת בתרבות שלנו, לפיה "גברים" אינם בוכים, ולכן אני מנחשת שטיעונים כמו "את חוסמת אותו מבחינה רגשית ולכן הוא יהיה קשוח ומנותק מרגשותיו, ולא יפתח את הצדדים הרכים שבו" לא ממש ייתפסו כאיום. נדמה לי שבמקום להתמקד בסבתא, תוכל אתה עצמך לשבת על יד הילד ולהתעניין בסיבות האמיתיות לבכי. תוכל לומר לו שאתה רואה את צערו ומבין ללבו. בעיני, יהיה לזה ערך רב, ואולי גם מודל התנהגותי מעודכן עבור סבתא. בשמחות ליאת

שלום יש לי ילד בן 5.5 (אח לילדה בת 2.5). התגובות שלו לכל "שינוי" בשיגרת היום יום הן היסטריות וחסרות פרופורציה. חשוב לציין כי התגובות ההיסטריות הן רק בבית (בגן הוא מאד ממושמע ומאופק). לדוגמא: לאחרונה הוא הרגיש לא טוב בגן, הוא התאפק בגן ולא פנה לגננת אך כשהגיע הביתה (יש לו מטפלת שאוספת אותו בצהרים) מיד קיבלתי טלפון היסטרי עם בכי וצרחות. אחרי שביקרנו אצל הרופא והוא קצת נרגע, אני שומעת ממנו משפטים כמו: למה דווקא אני חולה, אלוהים לא אוהב אותי וכד'. חשוב לי לציין שמדובר בילד אינטליגנט (ברמה הרבה יותר גבוהה מהמקובל לגילו) ורגיש מאד. הדוגמא שציינתי היא רק אחת מני רבים. תגובות חסרות פרופורציה והיסטריות מגיעות גם בנושאים אחרים. ברור לי שה"פינוק" הוא חלק ניכר מהעניין ולכן אני פונה לקבלת ייעוץ כיצד לנהוג

שלום א.ש הילד שלך קרוב מאד לגיל בו תיתכן הצפה של פחדים וחרדות סביב שלמות הגוף. ילדים נבונים ורגישים יכולים להגיע לשם מוקדם מחבריהם, אך רוב הילדים בגילאי 6-7 עסוקים מאד בתכנים של פציעה, מוות, מחלה או התקפות אחרות על הגוף. לפעמים הפחדים ניצתים בתגובה לאירוע כלשהו, בסביבתו הקרובה של הילד, בו הוא נחשף ישירות או בעקיפין לאפשרות של פגיעה בגוף. לפעמים זה קורה בתיווכה האדיב של הטלוויזיה, שמשדרת שעות רבות ביום תכנים שלא תמיד מתאימים לקהל הצעיר והנאמן שלה. לפעמים הפחדים מופיעים כתוצאה מהתפתחות יכולת החשיבה, ומההבנה שהחיים שלנו שבריריים וסופיים. בכל מקרה, חשוב לזכור שילדים לומדים הרבה מאד על העולם דרך עיני המבוגרים שלצידם. לכן, התגובות שלנו, כהורים, צובעות את תפיסותיהם של הילדים גם ביחס לסכנותיו של העולם. לא פרטת כיצד את עצמך מתמודדת עם הדאגנות שלו, ואיך את מגיבה להתנהגויות ה'היסטריות' שלו. בשלב ראשון כדאי לנסות ולבחון באומץ את האופן בו את עצמך מגיבה למצבים בהם הוא מרגיש לא טוב. האם את לחוצה? האם את מגיבה בדאגה? האם את מגיבה בחרדה כאשר משהו בגוף שלך משתבש? איך את מגיבה כשאת עצמך חולה? ומה מקומו של אלוהים בשיח שלכם - האם הוא שומר ומגונן או מתחשבן ומעניש? האם אלוהים שומר רק על ילדים טובים? לא ברור למה את קוראת "פינוק", ואיך בדיוק קשור הפנוק הזה לפחדים שלו. אני מסכימה שתגובה שקטה ורגועה מצד המבוגרים בדר"כ נוסכת ביטחון גם בילד. עם זאת, חשוב לשוחח עם הילד ללא חשש על הפחדים שלו ולתת להם תוקף. אחרי הכל, זה באמת מפחיד להיות חולה במחלה קשה. אחרי שנותנים לילד תחושה שהוא מובן, אפשר לסייע לו להרגיש יותר שליטה על גופו ועל חייו (אוכל בריא, שמירה על היגיינה, הישמרות מסכנות...וכו'), ולשדר שיש מי ששומר ודואג לשלומו כל הזמן(ההורים, הרופא, משרד הבריאות שדואג לחסן... וכד'). מקווה שעזרתי קצת בריאות ליאת

לליאת שלום אספר בקצרה את הרקע: אני ובן זוגי נמצאים בטיפול משפחתי זוגי. בני בן ה-11 הצטרף לטיפול ל-2 מפגשים והמטפלת (המקסימה שלנו) החליטה שכרגע אין צורך להביאו לטיפול. אז כך בתחילת השנה דיברנו על כך שאנחנו רוצים להכניס את בני לחטיבה מדעית שהכניסה אליה מצריכה מבחנים. המטפלת צינה שהחטיבה קשה ואם הוא ינשור ממנה זו יכולה להיות מכה בשבילו. לצורך הענין בני עבר את המבחנים. ובטיפול האחרון היא ציינה שוא עבר את המבחנים בשבילינו כדי לא לאכזב אותנו. ואני יצאתי מהפגישה בתחושה נוראה שאני עושה עוול לבן שלי. השאלה למה לרצות שבני יצליח ויגיע להשגים אם כל העזרה שלנו.

שלום רב, אני קצת מתקשה להבין את השאלה שבסוף דברייך, לכן אם תרגישי שלא קיבלת מענה מתאים חזרי שוב על שאלתך. ככלל, כולנו רוצים שילדינו יצליחו, ילמדו טוב וירכשו מקצוע מכובד ומכניס שיאפשר להם חיים של רווחה ונחת. זוהי משאלה לגיטימית וטבעית של כל הורה. עם זאת, לעיתים קיים פער צורב בין משאלותיהם של ההורים לבין משאלותיו, יכולותיו או העדפותיו של הילד. אם בנך עבר את בחינות המיון לביה"ס, אפשר להניח בזהירות שהוא כשיר ללמוד בו ויוכל לעמוד בדרישות המקום. השאלה מדוע הוא ניגש לבחינות מלכתחילה: האם הוא עצמו ביקש ללמוד בביה"ס הזה? האם הוא יודע מהן הדרישות בחטיבה המדעית? האם הוא רוצה לעזוב את חבריו מביה"ס הנוכחי? האם ועד כמה הוא רוצה, באמת, לרצות אתכם, ובאיזו מידה הרצון והמשאלות שלו נכנסו למערכת השיקולים? כל אלה, ועוד, הן שאלות חשובות שיש לברר לפני המעבר לביה"ס המדעי. ונקודה חשובה נוספת למחשבה - הרבה פעמים, גם באוניברסיטה, תנאי הקבלה הקשים למגמות הנחשקות, הופכים את הלימודים בהן למשאלה של ממש. אנשים 'הופכים עולמות' כדי להתקבל, מבלי לחשוב מה יהיה אחרי כן. יש מי שאכן מצליחים לעבור בהצלחה את סף הקבלה, ורק אז, עם תחילת הלימודים הם מגלים שהמאמץ הגדול לא לפי כוחם. איני רוצה לרפות את ידיכם או להטיל דופי ביכולותיו של בנך. אולם יש לחשוב היטב האם באמת מדובר בחלום שלו, בבחירה שלו ובסדרי העדיפויות שלו. אני מציעה לקיים שיחה פתוחה איתו, ולבחון באומץ את השאלות הללו מתוך הקשבה פתוחה ומקבלת, ולכבד את רצונו יהיה אשר יהיה. בברכה ליאת

בני בן ארבע וחצי, אח בן 7. לאחרונה הצעיר מתנהג בצורה מדאיגה - בכל הנוגע להצבת גבולות מקלל, מכה, מתעלם. בגן הוא נוטה להתבודד, לא יוצר קשרים חברתיים, לעתים מאיים על ילדים, ומדבר בפנינו ובפני אחיו דברים רעים על ילדים וילדות מהגן. לגבי המצב החברתי - בשנים קודמות זה עוד היה נראה בגבול הסביר, גם בעיני הגננת, אך ככל שהוא מתבגר הדבר נראה בעיניי בעייתי יותר. הוא מתלונן על הגן והצהרון בו הוא שוהה ועל הגננות/מטפלות, אף שבעיניי לא קיימת בעיה איתן. נראה שהוא עוין כלפי "כולם", ובמקרים מסויימים גם כלפינו ההורים. כאשר מעירים לו על התנהגות לא נאותה או מבקשים ממנו לבצע דבר מה (לסדר את החדר, להתלבש, לצחצח שיניים, וכד') הוא מקלל, מעליב, ולעתים גם מאיים, מרביץ, זורק חפצים. לעתים אומר שהוא שונא/לא-אוהב אותנו. עליי לציין שסבל בעבר מאלימות מילולית ופיזית מצד אחיו, אך בעקבות טיפול פסיכולוגי שלנו עם הבן הגדול חל שיפור עצום ביחסים ביניהם. אנחנו שוקלים פניה לגורם מקצועי, אך הנטל הכספי שכרוך בכך מקשה עלינו. אשמח לשמוע עצה בענין.

שלום רב, גילויי אלימות קיצוניים אצל ילדים צעירים יכולים לאותת, מצד אחד על קשיים שמקורם תוך נפשי (דיכאון, חרדה, ובעיקר קושי בוויסות רגשות עזים של כעס ותסכול) אך גם על קשיים בהצבת גבולות אצל ההורים עצמם, שלא מצליחים לעמוד מול ההתקפות של הילד (מה שעלול באופן מעגלי להגביר את התחושות הנפשיות הקשות אצל הילד). כאשר הילד נחשף להתנהגויות אלימות הנעשות ע"י אחרים משמעותיים (אחים, חברים, מבוגרים אחרים בבית) נוסף גם אלמנט החיקוי והאטמוספירה הכללית בבית, כגורמים מעודדי אלימות. כיום, יש אפשרות לקבל טיפול רגשי מוזל דרך קופ"ח, או חינם - במרפאות הציבוריות של משרד הבריאות. אמנם התורים ממושכים, אבל ההמתנה שווה. בגנים העירוניים קיימים גורמים טיפוליים (פסיכולוגים של השפ"ח) שיכולים לסייע בהדרכת הורים. אני רוצה להאמין שפנייה לטיפול בשלב מוקדם, יכולה לחסוך עוגמת נפש והוצאות גדולות יותר בעתיד, ולכן המאמץ העכשווי שווה. ועד שייכנסו גורמים מקצועיים לתמונה, אני רוצה לעודד אותך לעמוד בנחישות מול התקפות הזעם ולא לאפשר שום פגיעה אלימה בגוף או ברכוש. אין להרשות לילד בן ארבע וחצי (ובעצם בכל גיל) לפגוע בהוריו, מאחר והתנהגות כזו יכולה לגרור - מעבר לקלקול היחסים בבית - גם הרבה חרדה של הילד מפני הכוחות ההרסניים שבו. אני מזמינה אותך לדפדף ולקרוא תשובות קודמות בנושא, בהן פרטתי יותר על דרכי פעולה אפשריות מול התנהגויות מקצינות. בהצלחה ליאת

לבני עוד מעט ימלאו חמש שנים. לאחרונה התנהגותו מדאיגה ומורטת עצבים. בכל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיניו , הוא נעלב, מסובב לנו את הגב ומתחבא באיזה פינה ולא מוכן לספר מדוע. רק אחרי תחנונים וחיבוקים מצידי הוא מסכים לחזור. הבעיה היא שאנו יוצאים לבלות בקניון או במקום הומה אדם זה ממש לא סימפטי שהוא בורח ככה ממש "התקף לב" מעכיר את כל האוירת הכיף לכולם. אני צריכה לרדוף אחריו ולהתחנן וגם אבא לא ממש עושה עליו רושם. מה גם שזה מסוכן להעלם ככה ואני בתחושת פחד. הדברים שהוא מסוגל להעלב מהם ממש שוליים כגון- אחיו בטעות דחף אותו או שעברנו ליד משהו שהוא רוצה לראות ובטעות פספסנו אז הוא נעלב. במקום להסביר לנו מה קרה הוא פתאום בורח. בבוקר צריכים להתכונן לגן ואז זה נעשה ממש גרוע. כל מה שלא מוצא חן בעיניו הוא חומק מידיי לפינה בבית ומתחבא ואז זה מאריך את זמן היציאה מן הבית לגן. וכמובן מאיים באיחור גם על הילד הגדול. בקיצור נעשה לחוץ לכולם בבית ובעיקר לי-שאני אחראית עליו ולא מצליחה להשתלט על העניינים. קשה לי, עולים בי רגשות של כעס כלפיו ואני מתאפקת ממש על הקצה שלא להתפרץ אם זה בבית, אם זה בחוץ ממש מתח! היום נכשלתי בגדול- היינו ממש על הקצה, באיחור בגלל ששוב משהו לא מצא חן בעיניו והוא ברח. לא הייתה לי ברירה אז הרמתי אותו למעלה בידיים כתינוק ולא זזתי ממנו עד שציחצח שיניים ושטף פנים ממש תפסתי אותו בכוח שיעשה את זה שנזוז כבר! והוא כמובן עשה את הדברים בכוח לא כי הוא רצה אלא כי אני הכרחתי אותו. ואח"כ עלו בי רגשות קשים איזה מן אמא אני שמכריחה, לחוצה ומתעצבנת כולה לצחצח שיניים אולי הייתי צריכה לוותר על זה ולהתנהל על מי מנוחות ולוותר על העימות. אשמח לעצה.

שלום רב, אם תדפדפי קצת בפורום שלנו, תוכלי לראות שאת לא לבד. ילדים קטנים מפתחים אסטרטגיות מגוונות ויצירתיות כדי לצאת כשידם על העליונה במאבק הכוחות בבית. גם הילד הנבון שלך מצא דרך נפלאה להפעיל אותך (ובעצם את המשפחה כולה) בכל פעם שיש התנגשות של רצונות או מצב תסכול אחר. כך, למעשה, הוא זוכה בעמדת כוח, מתיש אותך, גורם לך לרוץ אחריו מוטרפת מדאגה, ומחבל בהתנהלות הלחוצה של הבוקר. והנה, דווקא כשפעלת נכון, ולא הסכמת לשתף פעולה עם ה'תרגיל', את מלאת אשמה וחרטה. היכולת להיות הורה סמכותי ויעיל תלויה במידה רבה ביכולת להיות תקיף (אך לא תוקפני), ענייני ועקבי מול ניסיונות חוזרים של הילד לבחון את הגבולות. ולכן, אם הילד ברח לכם בקניון (זה באמת מפחיד נורא), יש למצוא אותו במהירות האפשרית, ואז - בפנים מאד רגועות - לקחת אותו לאוטו ומשם הביתה. גם אם תפסידו את הבילוי בקניון, תרוויחו מחדש את מעמדכם כהורים סמכותיים. בפעם הבאה שתרצו לצאת לבילוי, תוכלו לאפשר לו לבחור, האם להתחייב להתנהגות משתפת פעולה, או להישאר בבית עם בייביסיטר. אם יבחר להצטרף אליכם ויפר את הבטחתו, חזרי איתו שוב הביתה מיד, ללא שום הסברים. באופן דומה, אפשר לנהוג גם בבוקר, כשממהרים. אם אינו מוכן בזמן, תוכלי לצאת עם הבן הגדול כדי שלא יאחר, ולהשאיר את הקטן עם אבא או שכנה (אפילו כתרגיל חד פעמי). גם כאן, יש חשיבות רבה לפעולה ולא למילים. אם את מרגישה שלא תצליחי לבד, תוכלי לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים, שיוכל לחזק אותך ולחסוך לך הרבה תחושות אשמה. זה המקום להדגיש שוב שילדים הגדלים בבית שיש בו "מותר" ו"אסור" הם ילדים בריאים ומאושרים בדר"כ, שיודעים להתמודד בצורה טובה עם תסכול ואכזבה, ועם דרישות העולם החברתי והבינאישי. לעומת זאת, ילד שגדל ללא גבולות, או עם גבולות רופפים ולא עקבים, לא תמיד מצליח לפתח דרכי התמודדות יעילות, ועלול להגיב בחרדה, בתוקפנות או בחוסר אונים מול תביעות המציאות. אני רוצה לחזק ולעודד אותך להמשיך ולפעול בנחישות מול ההתשה, ובו בזמן לחזק ולשבח כל התנהגות חיובית של שיתוף פעולה בוגר. הצלחה ליאת

http://dislekt.blogspot.com/

שלום דן, קראתי את המאמר ששלחת. מאחר ולא שאלת לדעתי, לא אגיב באריכות, אך אומר שמדובר במאמר חד צדדי, וככזה הוא לוקה בהחמצת כל אותם מקרים שניצלו בזכות אבחון מקצועי, עזרה והקלות שניתנו בדין. "אבחון-יתר" הוא אכן תופעה רווחת ומצערת, ולשמחתנו אינו חזות הכל. יקרא הקורא הנבון, ויחליט בעצמו ליאת

ייאושנו גובר. הומלץ על טיפול נפשי ריגשי עמוק לביתי בת 7 שסובלת מהרטבת לילה ראשונית אנקומפרזיס והתנהגות מרדנית.מקבלת חצי פרימוניל. עיקר הטיפול הוא פסיכוטרפויטי. אנחנו מיואשים. תודה

שלום שירי, למה להתייאש? קצת מוקדם לזה :-)) הרטבה, אנקופרזיס והתנהגות מרדנית באמת יכולים להתיש משפחה, ואכן מדובר בשילוש מורכב ועקשני. אבל כדאי לזכור שהמשא הכבד הזה מוטל - לא פחות - על כתפיים צרות של ילדה בת שבע, שמאד מאד זקוקה לכם ולאהבתכם. טיפול רגשי, עם נגיעות של טיפול משפחתי ויותר מכך - הדרכת הורים, זו הדרך, וגם אם אינה קצרה, יש אור בסופה. אני מחזקת ומעודדת אתכם בצאתכם לדרך, ומזכירה לך שיש בילדתך הקטנה גם הרבה קסם וטוב, כמו בכל ילד. כל טוב ליאת

שלום רב, מהן הסיבות להרטבת לילה אצל ילדים, הנמשכת לגיל מאוחר יחסית? תודה רונה

שלום רונה, מאחר ושאלתך כללית ורחבה מאד, אני מניחה שתוכלי לקרוא הרבה בנושא במאמרים שונים אותם תוכלי להעלות (לאלפים) בגוגל. הנה לינק למאמר של ד"ר ברוך קושניר, שגם מנהל פורום בנושא הרטבת לילה כאן, בדוקטורס. http://www.mamy.co.il/Article.aspx?IDP=228 אם יהיו לך שאלות ספציפיות על הילד הפרטי שלך, את מוזמנת. בברכה ליאת

יש לי ילד בן 9 וחצי שתמיד עשה שטויות אבל לדעתי בזמן האחרון זה החמיר ומתחיל ממש להדאיג: הוא מטופל בריטלין עקב בעיית קשב וריכוז. אנחנו מגלים מחברים או מכל מיני אנשים ואף ממנו על כל מיני דברים שהוא עושה כמו למשל: לוקח לנו כסף בלי רשות וממציא על זה סיפורים וכשתופסים אותו הוא אומר מה פתאום ומתחיל לבכות שזה לא הוא למרות שזה בוודאות הוא עשה מעשה זה. הוא לפעמים מדליק ניירות בחוץ (עושה מדורה עם חברים מה שמאד מדאיג כי הוא לוקח גפרורים בלי שנדע אפילו ניסה לקחת אותם מהשכנים והם פנו אלי שזו הייתה בקשתו או אפילו ניסה לקנות במכולת ובעל המכולת לא הסכים למכור לו למזלי. אבל זה נעשה עסק מסוכן הוא משקר לנו המון ואנו לא יודעים מתי להאמין לו. למעשיו הוא גם גורר את אחיו הקטן שהוא שומר עליו לפעמים וגם חבר כבן 7. מה עליי לעשות? האם זה מעיד על מצוקה כלשהיא? אודה על תשובות מהירות כי זה מתחיל ממש להפחיד אני לא מבינה מאיפה הרעיונות הללו שלו.

שלום סימה, "פעם יוסי ואבנר רצו לראות אם קש בוער, בגפרור ארוך כתורן הם הדליקו את הגורן..." נעמי שמר, הגדולה, כתבה לפני שנים רבות את השיר המקסים הזה, שראשיתו במעשה קונדס וסופו רע. אני מניחה שהיא לא הייתה כותבת על כך, אלמלא מעשי השטות היו כה אוניברסאליים, ומשותפים להרבה ילדים. למרות הנימה המחוייכת, את מתארת התנהגויות לא רצויות, המחייבות התייחסות רצינית ומחשבה. איכשהו, גם גניבת כסף (כדאי לזכור שמדובר בילד בן 9, ולנסות להבין למה עשה זאת ומה רכש כסף) וגם הצתת אש הן התנהגויות מקצינות, שלפחות בעיני, מייצגות איזו משאלה לכך "שמישהו יעצור אותי כבר". יש כאן - אולי - קריאה למבוגרים לגלות יותר מעורבות בחייו, יותר השגחה ויותר קרבה. ילדים שמשחקים באש הם הרבה פעמים ילדים שנמצאים זמן רב לבדם, ורוצים להזכיר למבוגרים שהם עדיין ילדים הזקוקים להשגחה. לכן, במקום להשקיע מאמצים בלנסות לתפוס אותו כאשר הוא משקר, או לנסות לחשוב על עונשים יצירתיים, הייתי ממליצה על חשיבה לעומק על הצרכים האמיתיים אותם הוא מבטא באמצעות מעשים אלה, ועל גיבוש מדיניות חדשה של מעורבות, שתוכל לתת מענה הולם לצרכיו. בברכה ליאת

זאת אומרת שהוא רוצה יותר תשומת לב? האם אני צריכה ללכת איתו לפסיכולוג? אני מגיעה מהעבודה בשעה 15 זאת אומרת שהוא יכול להיות לבד במשך שעה וחצי לעיתים קצת יותר זה מתוך בחירתו לרדת למטה ולהסתובב חצי יום שם. אני לא אומרת לו תלך להיפך דווקא מעודדת אותו להביא חברים הביתה. אולי את צודקת בזה שאין לי הרבה זמן אבל למה לפנות דווקא לדברים כאלו מסוכנים?

שלום רב. אני מתגוררת באנגליה מספר שנים.בתקופה האחרונה בני סובל משבר גדול ובידוד חברתי לאחר שהיה ילד מאד מלא חיים וחברותי. החברים דחו אותו והוא מבודד. ראיתי שהוא משוטט באתרי התאבדות ברשת למרות שהוא אינו מדבר איתנו על התאבדות, למעשה זה יותר מדאיג שהוא אינו מדבר ומחפש בסודיות. הוא עבר איבחון אצל פסיכיאטר שדיווחנו לו על חיפושיו האובססיביים ברשת אך הפסיכיאטר טוען שאין סיבה לדאגה שזה שכיח בגילו 15 וחצי ושהוא נראה עירני וחיוני. דבר נוסף שבני חושב שהשפיע על מצבו הנפשי היא תרופה טבעית לשיפור הזיכרון אותה רכש ולקח ללא ידיעתנו באינטרנט. שם התכשיר brahmi שהוא בעצמו צמח לא מזיק כנראה אך ייתכן שהיו עוד מרכיבים. אני חצויה בין האפשרות לסמוך לגמרי על האבחון לבין הדאגה שמעוררים בי החיפושים. אודה מאד להתייחסות מקצועית. תודה ויום טוב

שלום רב לך, הסיפור שלך באמת מדאיג. מתבגרים זקוקים בדר"כ לחברת בני גילם, ועלולים להיות אומללים מאד במצבים של בידוד חברתי. לא פרטת על איזה רקע התחולל המשבר החברתי, והאם מדובר במשבר הסתגלות או במשהו אחר. פסיכיאטרים יכולים לשלול אובדנות לזמן נתון, ואני רוצה להאמין שההערכה שלו אחראית. עם זאת, המצב הדיכאוני כשלעצמו מדאיג מאד, ולכן הייתי עושה מאמץ למצוא עבורו גורם טיפולי (אולי דובר עברית) שיוכל לראות אותו על בסיס קבוע מדי שבוע, להעריך את מצבו לאורך זמן, וכמובן לסייע בהפחתת הסימפטומים ושיפור המיומנויות החברתיות. בריאות ליאת

בני בן ה8 סובל מזה כ-3 שנים מגיל 5 . מאנקומפרזיס ניסינו בדיקות רפואיות ,שיחות עם פסיכולוגית ,סדר יום ובו עליו לשבת בשירותים בצורה יזומה על מנת ללמד אותו לשבת בשירותים .הגמילה עברה ללא קושי חריג, הוא מתקשה לעשות הפסקה כאשר הוא עסוק עם חברים כגון: מחשב,T/V וכד'. לא נכנס לשרותים בבי"ס או אצל חברים ואנו אובדי עצות ...מה לעשות? למי לפנות? הוא גם עבר טיפול רגשי אצל מטפלת באומנות

שלום ליאת, בהמשך לתשובותיך, רציתי לומר שאני תיארתי התנהגויות ספציפיות של אחותי הבאות לידי ביטוי מילולי- של תקיפה מילולית ולא אלימות פיזית כזאת או אחרת. האם גם באלימות מילולית כזאת יש מן הפסול והנזק? האם זה יכול לגרום לתוצאות רעות? ושאלה אחרת- אם אמא שלה אומרת לה כאלו דברים ואני מצידי מחזקת אותה ונותנת לה חיזוקים חיוביים- האם זה יכול לגרום לפיצול אצלה, לבלבול? מצד שני, לא אוכל להציג תמונה חד מימדית כי אחותי גם מטפלת בה יפה באופן פיזי, דואגת לכל הצרכים שלה בגן, קונה לה מתנות וגם אומרת לה שהיא אוהבת אותה וכו' (זה קורה כאשר היא רגועה). אבל שוב יכול להיווצר פיצול -כי גם אצלי כשהייתי קטנה פעם אמרו לי שאני טובה ופעם שאני ילדה רעה וקיללו אותי מאוד. אז זה באמת מבלבל. רציתי לשאול, באופן עמוק יותר, מה את יכולה לייעץ לי? יש לומר שדברייך היו עצובים מאוד וצרמו לי (לשכת סעד? אנחנו לא מכירים כאלו דברים במשפחה!!!) ומהבחינה הזו נתקפתי חלחלה וחרדה והחלטתי שאולי הסופ"ש הזה אסע אליה ואקח אותה לישון אצלי. כי לפחות את הצו האתי הזה אני צריכה למלא. מה את חושבת על כל הדברים?

תתחזקי בכך ותאמיני. לא כולם זוכים בדוד או דודה כאלה- לפעמים זה חשוב יותר מהורה. לא כך ליאת? הרי גם לדמויות אלו מסביב לילד יש השפעה. נדמה כי אני באופן אישי, יכולה לשלוח לך תקווה שזה אפשרי. אל תהיי עצובה. כל הכבוד!

שלום רב, אלימות, כל אלימות,נושאת בחובה פוטנציאל הרסני. לא תמיד ניתן לנבא את מידת הנזק, ולכן השאיפה שלנו צריכה להיות צמצום האלימות כלפי ילדים (ובכלל) למינימום. אם את מהווה עבורה דמות חמה ומיטיבה, אינך יוצרת אצלה בלבול. הרי לא נשאיר ילד בסביבה מתעללת רק כדי לא לבלבל אותו עם חוויות שונות, נכון? עם זאת, בכל הנוגע לסמכות, גבולות, השקפה חינוכית ונהלי החיים השוטפים בבית ומחוצה לו, האוטוריטה היא אמה (או הוריה), וכל ניסיון שלך להתערב או לומר ההפך - אינו רצוי. עליך לזכור שלטוב ולרע, יש לילדה הזו הורים, והם האחראיים לחינוכה וגידולה, גם אם בעינייך התנהגותם בעייתית. אחזור, לכן, על המלצתי מקודם, להמשיך ולהיות דמות מיטיבה וכייפית עבורה במסגרת יכולתך. בברכה ליאת

להיות פחות אקטיבית? ולא להתערב? אני חושבת שזו הצעה לא הכי נכונה. כי אנחנו בני אדם בעולם שאמורים לעזור לאלו שבסביבתנו ואני כן רוצה להתערב אם משהו לא נראה לי. לא כולם מסוגלים להיות הורים, אז אני לא חייבת לקבל את זה "שאלו הם הוריה". תודה על המענה.

בוקר טוב, אני פונה בנושא בני בן שנתיים וחודשיים, אח תאום, יש לו איזו תופעה שאני לא יודעת כיצד להתנהג איתו, מדובר על התנהגות בשעת כעס, או כאשר לא נותנים לו משהו שהוא רוצה, או כשכועסים עליו וכו', הוא עושה פרצוף כל כך נעלב ומסכן, ואף שוכב על הרצפה, לפכעמים הראש נחבט ואז הוא רוקע ברגליים ובוכה, הולך לפינה. לפעמים אני פשוט לא מתייחסת, לפעמים אני מרימה אותו ומפנקת, אך אני לא יודעת מה יותר נכון לעשות. בכל אופן האם הדבר מעיד גם על חוסר בטחון?? אודה על תגובתכם, בברכה.

שלום רב, ההתנהגות שאת מתארת מעידה, ככל הנראה, על אסטרטגיה יעילה (מבחינתו של בנך) להתמודדות עם תסכול, המביאה איתה הטבות ורווחים. "פרצוף כל כך נעלב ומסכן" יכול לגרום למי שכעס עליו להרגיש מרושע ואשם. אכזבות ועלבונות הם חלק מהחיים, והילדים שלנו צריכים ללמוד להסתדר איתם בהדרגה. התגובה שלו נראית בהחלט תואמת לגיל שנתיים וחודשיים, ולא הייתי ממהרת להסיק מסקנות על אופיו ואישיותו לאור מה שאת מתארת. עם זאת, עליך להשתדל להניח לו ולהתעלם מהתנהגות זו, גם אם היא מעוררת בך חמלה. תוכלי להגיב ולומר לו - "אני מבינה שאתה כועס עכשיו או נעלב, אבל אתה תכף תתגבר, ותהיה בסדר". באמירה כזאת את נותנת תוקף וש?ם לרגשותיו, אך לא חוזרת בך מעקרונותייך החינוכיים. אפשר לצפות שבהדרגה ההתנהגויות האלה יתמעטו או יתמתנו, אם תנקטי קו חדש ברוח זו. אם תמשיכי להרים אותו ולפנק בכל פעם שזה קורה, הסיכוי שזה ייפסק כמובן קטן יותר. ילדים נבונים לומדים מהר מאד מה 'עובד' ומה לא. בהצלחה, ואת מוזמנת לעדכן איך הולך ליאת