פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום!! אני בת 19 ואני לומדת קורס בנושא מסויים, (הרמה הלימודית נורמלית ) התאים לקבלת הלימודים הוא בגרות מלאה, ואכן יש לי בגרות בממוצע 90 כיום ישנם מבחנים רבים בקורס שאני לומדת , השאלות הם בסגנון אמריקאי, ונורא קשה לי במבחן אני מתבלבלת תמיד בין התשובות. אני לומדת למבחן כמו המבחנים של הבגרויות, אני מבינה את החומר ויודעת. מעולם לא היתה לי בעיה בלימודים, אין לי שום לקויות למידה . נכשלתי בשתי מבחנים, אני מרגישה מיואשת מעצמי ושאני רק נזכרת בזה אני מתחילה לבכות , אני בתקופה האחרונה בדיכאון מעצמי ומרגישה שאני פשוט טיפשה. מה אני צריכה לעשות?!איך פותרים שאלון אמריקאי?! אני אוהבת ללמוד ואני רוצה להצליח!!!! תודה .......

שלום מיכל, פנייתך, הגם שאיני בטוחה שהיא שייכת במובהק לפורום שלנו, נגעה ללבי. המעבר למסגרת לימודים אקדמית או על-תיכונית יכול להיות קשה ואפילו משברי. הדרישות שונות מאלה שהורגלת בתיכון, וכך גם אופי המבחנים ודרגת הקושי. מבחן אמריקאי הוא מבחן קשה ומבלבל, ויש ללמוד להתייחס אליו בכבוד הראוי. אני מציעה לך להשיג את טופסי הבחינה שלך, כך שתוכלי לבחון בקפדנות מה קרה שם, מה היו הטעויות שלך, ומה היו החוליות החלשות מבחינתך. תוכלי, כמבן להיעזר בחברים מהלימודים או בכאלה שכבר לומדים באוניבסיטה ומכירים את הטריקים של הבחינה האמריקאית. זכרי שכישלון או שניים אינם מעידים על טיפשות, ממש כפי שהצלחה אינה מעידה בהכרח על חכמה רבה. אם את מרגישה שאת מובסת בגלל החרדה, תוכלי לפנות לגורם מקצועי שיסייע לך בהפחתת החרדה ובהשגת שליטה טובה יותר עליה גם במצבי בחינה. נדמה לי שמוקדם מדי להתייאש בהצלחה ליאת

האבא ואני נפרדנו מזמן עקב אלימות. אנחנו נפגשים לביקורים של האבא עם הילד בנוכחותי, ואני גרה אצל הורי כיוון שעברתי לעיר אחרת. אביו של הילד איננו מגיע להורי, כיוון שאינם מרשים. אנחנו ניפגשים במקומות ניטראליים, ועושים לילד יום כיף. כשגרתי בסמוך לאבא, הוא נהג לבא אלינו לדירה לביקורים קצרים, אולם עכשיו אגור רחוק מהאבא, והוא יבקש להישאר לישון. האבא כבר אמר שלא נוח לו לנסוע רחוק בלי להישאר לישון בסופי השבוע. יש לו נטיה להגיע בלי להודיע, ויש לו נטיה להישאר כעובדה מוגמרת, ויש לו בעיית שתיה שגורמת לו להיות אלים. אני רוצה לגור עם הילד בניפרד מהורי, אך לא יודעת איך להסביר לילד בן שלוש וחצי לא להגיד לאבא איפה אנחנו גרים, מבלי ליפגוע בילד. סה"כ הילד אוהב ומתגעגע לאבא שלו, ולא יודע איזה בעיות בידיוק יש לו ולנו. לא יועצת התפתחותית ולא עובדת סוציאלית יכולים ליפתור בעיה של מה להגיד לילד, באיזו שפה להשתמש, ואיך למזער את הטראומה, בעיניין הנקודתי הספציפי הזה. זו לא בעיה של "אינני יודעת איך לדבר עם הילד בדר"כ" אלא רק בעיניין הספציפי הזה. הילד מתפתח היטב, הוא שובב כילדים בני גילו ועם זאת ממושמע יחסית, והוא רגיש מאוד. אנו במעקב של יועצת התפתחותית בטיפת חלב לגבי שאלות שעולות אצלי מידי פעם. צו הרחקה לא יעזור כשהאבא שותה. האם יש ספרות עזר בנושא כזה?

שלום רינה, לצערי, איני יכולה להסכים עם הפיתרון שאת מציעה. את מבקשת, בעצם, דרך טובה להפוך את הילד בן השלוש וחצי שנים לשותף סוד שלך כנגד אביו. אני חושבת שבמידה והילד שלך יוכל לעמוד במשימה הזו, הוא עלול לשלם על כך מחיר כבד. כדי להבטיח את שלומך ובטחונך, כמו גם את שלומו ובטחונו של בנך, עליך לדאוג למסד את הסדרי הראייה שלכם, כולל צו הרחקה אם צריך. אני חושבת שהעובדת סוציאלית דוקא יכולה לסייע בכינון הסדרי הראייה וגיוס רשויות החוק. נדמה לי שכל אנשי המקצוע יוכלו להסכים על כך שאין להטיל על ילד קטן כל כך את האחריות להרחקת אביו מהבית. אם אינך רוצה שבעלך ימשיך להגיע לישון אצלכם, דאגי לפעול בנחישות ובאופן בוגר, באמצעים חוקיים וממוסדים, ולהרוויח שקט ושלווה עבור שניכם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת. רציתי לשאול איך לומד הילד להפנים את דמות האם בעצמו מבלי להזדקק לנוכחותה הפיזית. ומה קורה כאשר תהליך זה אינו מבוצע כראוי והילד הופך למבוגר תלותי שזקוק לנוכחותם הפיזית של קרוביו ואינו מצליח להניח לקשר וללומדו מרחוק. אודה לך על התשובה, כפסיכולוגית של ילדים המכירה את התיאוריות השונות על תהליכים התפתחותיים. זה נורא חשוב לי לדעת.

שלום מ.ח את מכוונת בשאלתך לתיאוריות יחסי-אובייקט שהגו ממשיכיו של פרויד, בניסיון להבין את האופן בו תופס האדם את סביבתו החברתית והבינאישית. כדי לקבל תשובה מספקת ורצינית (החורגת בהיקפיה ממה שאפשר לספק בפורום כמו שלנו) תוכלי להתמקד, למשל, בכתביהם של קליין, וויניקוט או פיירברן. ככלל, במהלך מגעיו עם דמויות המפתח בעולמו, האינטראקציות עמן והתפקידים שהן ממלאות בחייו, יוצר התינוק דימויים (אובייקטים מופנמים) הצבועים בצבעיה של החוויה הסובייקטיבית עמם. תחילה יהיו אובייקטים אלה חלקיים או מפוצלים (רק "טובים" או רק "רעים"), ובהמשך, אם הטיפול בתינוק יהיה טוב דיו, הם יהיו אינטגרטיביים יותר, טובים ורעים גם יחד, מציאותיים יותר. המבוגר התלותי הוא בבחינת "סוף אחד" לנתיבים התפתחותיים אפשריים רבים. הניסיון להבין את האישיות התלותית רק במונחים של אובייקטים מופנמים יהיה חלקי וחסר. כאשר אדם מתקשה להתקיים בחייו הבוגרים כישות אוטונומית בעלת זהות אינטגרטיבית, הוא עלול לחוות קושי עצום וסבל רב. טיפול פסיכולוגי ממושך עשוי לסייע בהיותו מספק חוויה מיטיבה ומתקנת לחוויות עבר, ומבסס תשתית בינאישית מאוזנת יותר. בברכה ליאת

שלום רב! בתי אמורה לעלות בשנה הבאה לכיתה א ואני מתלבטת האם לשלוח אותה לבית ספר הנמצא קרוב לביתנו אך רמת הלימוד בו אינה גבוה או האם כדאי לי לשלוח אותה לבית ספר המרוחק כ-חצי שעה[בהליכה ]מביתנו אולם הוא בית ספר איכותי.כיום בתי לומדת בגן ליד הבית ספר המרוחק ,.הווה אומר שאם ארשום אותה לבית ספר זה היא תלמד עם חבריה מהגן. אבל דבר זה יוצר בעיה של תלות הן מבחינת הגעה לבית ספר{עניין זה פחות מפריע לי ואוכל להסתדר}והן מבחינת המפגש עם חברים אחה"צ בתי היא ילדה חכמה ובעלת פוטנציאל גבוה כמו כן היא גם ילדה חברותית. ברצוני לציין שבעוד כשנתיים בני גם עולה לכיתה אומן הסתם ארשום גם אותו לבית הספר בו בתי תלמד.אודה לך אם תוכלי לייעץ לי ולהנחות אותי מה כדאי לעשות כיוון שעליה ללמוד במשך 8 שנים וחשוב לי שהילדה תהיה מאושרת אולם גם שתקבל בסיס והשכלה ראויה בתחילת דרכה.אודה על תשובתך.

שלום ורד, השאלה שלך אינה "פסיכולוגית" במהותה, והיא חלק מהדילמות וההכרעות שאנו נדרשים להן כהורים. אם הדברים היו פשוטים, והייתה תשובה אחת נכונה, הרי לא הייתה כאן דילמה :-)) אוכל לשתף אותך ב'אני מאמין' האישי שלי, ולומר שתלמיד טוב ונבון יכול לפרוח בכל בי"ס. לפעמים קיימים פיתויים (העשרה ייחודית, אוכלוסיית תלמידים הומוגנית ונבחרת, סביבה ירוקה ופסטורלית, שיטות הוראה חדשניות, פילוסופייה חינוכית, וכיוב') הגורמים לנו להרחיק מהבית עד כדי טרחה ממשית או פגיעה באיכות החיים. ולפעמים מסתדרים ומתארגנים סביב הסיטואציה הפחות נוחה, כי זה חשוב ועקרוני. ההמלצה הכי טובה שאני מצליחה לחשוב עליה כרגע היא להקשיב לאינטואיציות האמהיות שלך ולקולו של הלב. בהצלחה ליאת

ליאת שלום רב ! בתי בת השלוש וחצי סובלת מעצירות כבר למעלה משנה , שללנו כל בעיה רפואית כלשהי , תהליך הגמילה מחיתול נעשה ביוזמתה וללא שום לחץ מצידנו, ואכן היא גמולה מחיתול גם בלילה (מבחינת פיפי). הבעיה היא שבקקי היא סובלת מעצירות קשה וכבר שהיא מחליטה לעשות , כבר שאיננה יכולה להתאפק , היא עושה רק בחיתול, בבית בתנאים שנוחים לה , אם לא היא תתאפק . יש לציין כי היא מטופלת בפלגלקס והקיבה שלה רכה . על כן לדעתי הבעיה כיום היא פסיכולוגית היא פשוט בוחרת להתאפק, וכאשר היא מוכרחה לעשות זה מלווה בבכי מצידה ובהתאמצות כבירה . אנו לא לוחצים עליה ועוזבים אותה לנפשה להתמודד עם העניין, אך קשה לנו לראות אותה סובלת . מה גם שאנו רוצים להיפטר מהחיתול . מה עושים ? מה הטיפול הנדרש ? בתודה אמא מודאגת !

שלום מיטל, בתך רק בת שלוש וחצי, וסובלת כבר למעלה משנה מעצירות. מסיבה זו, נראה כי מדובר בתהליך גמילה שלא הושלם או כזה שהותיר בעיות. בהנחה שנשללו כל הגורמים הפיזיולוגיים, אפשר להציע באמת כיווני מחשבה פסיכולוגיים. עצירות ממושכת אצל ילדים קטנים יכולה להיות קשורה למאבקי כוח עם ההורה, לפעמים על רקע תהליך הגמילה בו מתבקש הילד להתאים עצמו באופן שרירותי לכללים חדשים. לעיתים, שוב כחלק מתהליך הגמילה, מתקבל אצל הילד רושם שהיציאות שלו הן משהו מגעיל/דוחה/מלוכלך בעיני הוריו, מה שעלול ליצור בלבול ורגשות מעורבים סביב ההשתחררות, וניסיון להתאפק בכל הכוח. גם היסטוריה של יציאות קשות יכולה לעורר חרדה מהתנסות חוזרת, בעיקר אם היו פציעות ממשיות בפי הטבעת. כרגע, אני ממליצה להמשיך ולאפשר לה לעשות את צרכיה איפה שנוח לה, מבלי לעשות מזה עניין גדול. היא עדיין מאד קטנה, ויתכן שקיים בה הצורך ב"טיפול פיזי" ממשי, דווקא על רקע המשאלה שלכם שתהיה גדולה ובוגרת. סבלנות! :-) ליאת

שלום, הילד שלי הוא ילד קשה מאוד. הוא עושה טרור בבית. אם הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה, הוא מתחיל בסצינות קשות של זעם ובכי שלהן מתלווה צרור של קללות, אותי ואת אביו. יש לומר שלא פעם אני ואביו רבים בגללו. כמו כן, הוא מציק לאחיו הקטן ממנו בשנה ומשפיל אותו. בקיצור ילד קשה ובלתי מסופק. הוא מקבל הרבה מאוד ואם אנחנו קונים משהו לאחיו, מתחילה ממנו סצינה קשה של תלונות וטרוניות. אביו לא פעם מרים עליו יד. ככה הוא כנראה רגיל להתמודד ופשוט הילד הזה עם הקללות החריפות והזלזול, מוציא אותנו מהדעת. אני שואלת מה אני אמורה לעשות עכשיו. איך אנחנו כהורים יכולים לתקן את המצב הזה. יש לציין שבבית הספר ההתנהגות שלו טובה מאוד והציונים שלו מעולים. אנא עזרי לנו ואודה לך אם בשלב זה לא תמליצי לנו לפנות לגורמים חיצוניים אלא תכתבי מספר מילים איך בביתנו פנימה נוכל לתקן את המצב. מודה לך על המענה, רינת

שלום רינת, הפער בין התנהגותו של בנך בבית, לבין התנהגותו בביה"ס מעידה שלא מדובר ב"ילד קשה" כפי שכינית אותו, אלא בקושי שלכם להתנהל מולו בצורה סמכותית ואסרטיבית. מתבגרים (בעיקר בתקופת ההתבגרות התיכונה) יכולים להוות אתגר קשה, בעיקר במשפחות בהן הגבולות היו רופפים עוד קודם לכן. את מתארת התקפי זעם או קנאה, הכוללים קללות והשפלות, ומציינת שאת ובעלך רבים בגללו לא פעם, מה שיכול לרמוז על היעדר הסכמה ביניכם או על היעדר אסטרטגיית התמודדות אחידה ועקבית. הרמת יד על ילד, מעבר לזה שהיא אסורה עפ"י חוק, היא שיטת חינוך פסולה, מכמה טעמים. ראשית, היא יוצרת מרמור ומשקעים של עוינות אצל הילד. שנית, יש בתוקפנות ההורית משהו המעיד על חוסר אונים וחוסר שליטה, מה שעלול להתפרש כחולשה ולהוביל להתייחסות לא מכבדת מצד הילד. בנוסף, התוקפנות ההורית יוצרת תהליך של הסלמה בבית, מאחר והיא מעוררת הרבה אשמה אצל ההורה, שמצידו מנסה לפצות על התפרצותו האלימה בוויתורים והתרופפות של הגבולות, כשהילד מנצל זאת בתובענות גוברת עד ההתפרצות הבאה, וחוזר חלילה. כדי לא להגיע למצבי הקיצון הללו, מוטב להיות קצת פחות 'טובים' וסלחניים כלפי התנהגותו של הילד, ולא לאפשר לו להיות "טרוריסט" כהגדרתך. אני רוצה להזכיר לך ידיד חשוב העומד לרשותכם כהורים, והוא הארנק שלכם. מתבגרים צעירים המגלים את הנאות העולם, לומדים להעריך עד מהרה את התמיכה הפיננסית המוענקת להם. וכך, אם אתם מתקשים להציב גבולות והילד שלכם מקלל אתכם או מזלזל בכם, תוכלו לגייס את הארנק כסנקציה לגיטימית, הקשורה קשר הדוק להתנהגותו. תוכלו לומר, למשל, שאינכם מרשים לו לדבר אליכם כך בשום פנים ואופן, ושאינכם נוהגים רוחב-לב ורוחב-כיס במי שאינו מכבד אתכם. תוכלו להוסיף ולומר שתשמחו להעניק לו יחס וצ'ופרים בשבוע הבא, אם יפגין התנהגות מכבדת כלפיכם. אני מניחה שתהיה מחאה נמרצת, וגם כאן, אין לי אלא לחזור על הכלל הידוע ש"אין הצגה אם אין קהל". במידה והוא צועק או בוכה, תוכלי לומר בשקט שאת מבינה שהוא עצוב ומאוכזב, אך את בוחרת להיות נחמדה ולכבד אותו רק כל עוד הוא נוהג בך באופן דומה. אמרי גם שתשמחי לתת לו הזדמנות נוספת בשבוע הבא. אם את נרתעת מפנייה לעזרה מבחוץ, אולי תמצאי עניין בספריו של חיים עומר העוסקים בשיקום הסמכות ההורית, או בכל ספר הדרכה אחר המכון להורים למתבגרים - וכאלה יש בשפע על המדפים. בהצלחה ליאת

ליאת, תודה על המענה המהיר. אני רוצה לשתף אותך שמה שאת מציעה לנו לא יהיה בגדר משימה קלה. כי כפי שאת ידעת היטב להצביע, הילד לא היה עם גבולות עוד מקודם וקשה מאוד לבנות כך גבולות ולעמוד בפני ההתפרצויות הקשות שלו והבכי שלו ואין ספור מצבים אחרים. אני חושבת שזה קשור לאיזשהו חוסר יציבות בעצמי שלו שהוא צריך גירויים מבחוץ ע"י זה שיהיו לו עוד דברים ועוד חוגים ועוד ועוד ושניתן רק לו, או שאולי לרצון שלו בתשומת לב שיתכן שלא קיבל במלואה. ואת מצידך אומרת להתעלם-כיצד זה יושב בקנה אחד? אגב, אני לא באמת חושבת שעניין הארנק יעבוד, כי זה יגרור שוב התנהגות מסלימה מצידו. מודה לך שוב על המענה הרציני.

האם מותר לפסיכולוג באמצע טיפול להעלם ולא להגיב?

שלום אורגל, זהו פורום שעניינו פסיכולוגיה של הילד והמתבגר, ולא הייתי רוצה לגלוש לדיונים סביב טיפול פסיכולוגי בכלל. ובכל זאת, אומר שבשעה הטיפולית המטפל אינו אמור לעזוב את החדר או לא להגיב למטופל שלו, יהא זה מבוגר או ילד. בזמן פגישה, המחוייבות של המטפל ללקוח שלו חייבת להיות מלאה, ואיתה הקשב, תשומת הלב וההתעניינות. בברכה ליאת

בני, אוטוטו בן 4, הוא בן בכור, נכד ראשון (מהצד שלי), ומינקות קיבל המון תשומת לב מכל המשפחה. מגיל 4 חודשים הוא היה במשפחתון ואח"כ גנים ותמיד היו סביבו ילדים וחברה. הוא ילד חכם מאוד, בעל שפת דיבור עשירה לגילו, כבר מגיל צעיר. כבר הרבה זמן שאני שמה לב לכך שהוא חברותי רק כשיש לו אינטרס לכך (כלפי דודים שלו שמשוגעים אחריו, כלפי חברים טובים שלו מהגן או מהצהרון, כלפי סבא וסבתא שהוא אוהב או כאשר הוא משוחד (בממתקים)). אם אנחנו הולכים לארוע משפחתי הוא לא מתייחס לאנשים אחרים אפילו כשפונים אליו (נימוס בסיסי) והוא גם לא אומר שלום או להתראות, אפילו לא לסבא שלי (שהוא מבוגר מאוד וכביכול "לא מעניין")- אלא אם כן אני מעירה לו ומזכירה לו שיתייחס ואז לפעמים זה עוזר. בני גם אינו מעוניין ללכת לימי הולדת של ילדים אחרים בביתם, ועושה לי סצנות בכניסה. אני מדברת איתו על זה הרבה, על כללי נימוס, על הכיף, אני מסבירה לו על נורמות חברתיות (בשפה שלו) וגם ניסיתי לדבר על כך שאם לא ילך לימי הולדת גם ילדים אחרים לא יבואו ליום ההולדת שלו. אבל לרוב זה לא עוזר והוא פשוט לא חברותי. לפני 9 חודשים נולדה לו אחות, אבל נראה לי שזה התחיל עוד קודם. מה אני יכולה לעשות על מנת לפתח אצלו מיומנויות חברתיות?

שלום שרה, ילדים בני ארבע חפים עדיין מגינונים של דרך ארץ, ולא ממש מודאגים מהפרות של כללי נימוס, שלהם או של אחרים. אחד מתפקידינו כהורים וסוכני חיברות הוא להנחיל לילדים את הנורמות המקובלות בחברה ובתרבות בה הם גדלים. ההתנהגות שאת מתארת, יותר משהיא משקפת אינטרסנטיות או חוסר כבוד בסיסי, מייצגת את ההשקפה הילדית האגוצנטרית והנורמטיבית, לפיה העולם - במידה זו או אחרת - סובב סביב צרכיו ורצונותיו שלו. בהדרגה, עולה יכולתם של הילדים "לחוש" גם את האחר, לאמץ את נקודת מבטו, ולחוש אמפתיה כלפי צרכיו ורגשותיו. לא ברור מה קורה לו במסיבות יום הולדת ומהו בדיוק הדבר שמרתיע אותו שם. בכל מקרה, זה ממש מיותר להגיע ל"סצינות", ולפחות לטעמי, מוטב להניח לזה עד שירגיש שבא לו. חשוב לזכור שלבני אדם שונים צרכים חברתיים שונים, ומינונים שונים. לעיתים, הורים שבעצמם אינם "חיות חברתיות", מצפים או מאחלים לילדיהם חיי חברה מרתקים יותר. וקורה גם שהורים עם המון חברים מייעדים סגנון חיים דומה לילדיהם. בעיני, יש להניח לילד לברור את חבריו עפ"י ההעדפות והקצב שלו. כרגע, לפחות ככל העולה מן התיאור שלך, לא מדובר בילד חסר כישורים חברתיים, אלא בהתנהגות שאינה תואמת במהודק לציפיות ממנו. כדי להיות בטוחה, תוכלי להתייעץ עם הגננת, ולברר האם היא רואה אותו באור דומה לשלך. אם היא סבורה, כמוך, שיש לו בעיה בזירה החברתית, אפשר יהיה לחשוב על התערבות מסייעת. בברכה ליאת

שלום ליאת בני בן ה-12.5 מפחד מהחושך, מפחד לישון לבד בחדרו, ומפחד להשאר לבד בבית, לפני מספר חודשים עברנו דירה, גם בדירה הקודמת היו בעיות כאלו אבל הן החריפו עם מעבר הדירה, הוא מפחד לישון בחדרו ודורש לישון עם אחותו (שכמובן לא מסכימה), לרוב הוא נרדם במיטה שלנו ואח"כ מעבירים אותו למיטתו. לאחרונה הבאנו הביתה כלב קטן , איפשרנו לו שהכלב ישן לידו בלילה זה עבד מספר ימים ועכשיו שוב מסרב. ניסינו את דרכי הנועם, ואח"כ גם באסרטיביות אבל הילד סובל... נא עזרי לי שלי

שלום שלי, ילד בגיל שתים עשרה וחצי הפוחד לישון במיטתו סובל, ככל הנראה מחרדה הדורשת התייחסות מקצועית (ולא רק הדרכה הורית מרחוק). דווקא בשל העובדה שאת מדגישה את סבלו של הילד, אני סבורה שלא אוכל לסייע מכאן, ועליכם להתייעץ עם פסיכולוג קליני בהקדם ולעזור לו (ולכם) להתמודד עם החרדה ביעילות. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, אני עובדת כאן בארץ מזה כ-שלוש וחצי שנים ושני בני אינם איתי במשך כל אותה תקופה למעט ביקור אחד שלי בבית שהיה בקייץ האחרון. הבעייה שלי היא בקשר לבני הצעיר בן ה-15. לציין שהוא בדרך כלל ילד מופנם וסגור, אך היו לו מספר חברים בכפר מגוריו. מזה כ-5 חודשים, מאז שהוא עבר ללמוד בקולג' בעיר גדולה, מחוץ למקום מגורינו, הוא לא התחבר לאף ילד. הוא גר בבית חברתי שמספרת לי שמרגע חזרתו מהלימודים הוא מסתגר בחדרו ומשחק במחשב. נראה שלא מעניין אותו כלום מלבד מה שקשור למשחקי מחשב. הוא מסרב לצאת לטיול או סתם לצאת מחוץ לבית. כשהיא שואלת מה שלומו הוא אומר שהכל בסדר גמור. יש לציין שהוא קם כל בוקר ללימודים, אוכל בסדר. אני מאד מוטרדת ממצבו. אני כאן והוא רחוק ממני ואני מרגישה שהוא עצוב. אני מדברת איתו בטלפון יום יום לפי בקשתו והוא אומר לי שטוב לו ככה כמו שהוא. אני מבקשת לדעת מה אפשר לעשות על מנת לגרום לו לצאת מהסגירות בה הוא נמצא. לציין שאין לי אפשרות בתנאי עבודתי לצאת שוב לביקור בבית. אני מודה לך מראש על תשובתך, אולגה.

שלום אולגה, הבן שלך מתמודד עם סיטואציה קשה ביותר, ולא נראה לי שאוכל לייצר מכאן - עם המידע המועט שבידי - מענה ראוי. קשה להעריך ממרחק את מצבו הנפשי, אך לא חייבים להיות פסיכולוגים כדי להבין שהוא נתון בסיטואציה בעייתית, בגיל מאד שברירי מבחינה רגשית, בסביבה שאינה ביתו, והרחק מאמו. אם את חוששת למצבו הנפשי, דאגי למעורבות של איש מקצוע, שיוכל להעריך אם יש מקום לדאגה, וכיצד ניתן לעזור לו בתנאים הקיימים. בברכה ליאת

שלום רב, לביתי ימלאו באפריל הקרוב חמש שנים. אנו, הוריה, גרושים והיא מתעסקת בזה הרבה, שואלת שאלות לעיתים ונראה כי זה מעסיק אותה מן הסתם, על אף שהתגרשנו כשהייתה תנוקת. ביקשו מהגן שנשלח תמונה משפחתית לךכבוד יום המשפחה. לפני כשנה הרגשתי צורך לשלוח תמונה נפרדת שלה עם שני ההורים, כלומר שתי תמונות. מה כדאי?

שלום אור, העיסוק שלה בגירושים שלכם הוא טבעי ומובן, והוא ילבש ויפשוט צורה עוד ועוד לאורך השנים. השאלה שלך מורכבת, ואין לה תשובה נכונה אחת. יש משפחות גרושות, בהן ההורים נשארים חברים טובים, והנוכחות המשותפת שלהם בחיי הילד אינה יוצאת דופן. במקרים אחרים, בהם היחסים בין ההורים מרוחקים, קרירים, או חלילה לוחמניים, תמונה משותפת עלולה לייצר בלבול גדול, ולעודד משאלות לא ריאליות של איחוד (הקיימות בכל מקרה). במצב כזה, עדיף לשדר מסר ברור של "משפחה אחרת", המורכבת משני בתים חמים ואוהבים, ללא צורך להתבייש או להסתיר עובדה זו. ועוד משהו קטן, אפשר לפעמים להזכיר לגננת את הסטטוס המשפחתי המיוחד, לבקש ממנה להיות מעט יצירתית, ולוותר על פרוייקטים העלולים להחריף את תחושת החריגות של הילדים. יום המשפחה בהחלט מציב אתגר אמיתי מהבחינה הזו, אך אין לי ספק שאפשר... בברכה ליאת

לליאת שלום, אני פניתי אליך לפני שבוע קצת יותר לגבי בתי בת ה 5 שלקחה חפצים מהגן..בסוף התברר שחברה שלה הביאה לה"במתנה",בתי הסכימה להחזיר, עבר בשלום. כעת,אני מאד מודאגת,כי אתמול בתי אחרי שחזרה מהגן היתה קצת עצובה,כאשר אנחנו שואלים אותה מה היה בגן?עם מי שיחקה?האם זאת וזאת הגיעו?היא לא תמיד מספרת וגם אם כן צריך לסחוט ממנה..אז כאשר שאלנו,היא לא אמרה משהו מיוחד,אבל היא בכתה כאשר אני יצאתי והיא נשארה עם אחותה הגדולה,שהיא מאד אוהבת אותה. ואז כשאני חזרתי והגיע בעלי,היא בכתה שהיא רוצה לאבא..ולא הסכימה לישון במיטה שלה,יש לה מיטת קומותיים,היא לא הסכימה לישון שם אלא רק במיטה בקומה 1 והיום,הילדה שוב לא הסכימה לישון בשום אופן במיטה שלה,,היא רצתה לישון במיטה שלי,(ראוי לציין שאני ישנה עם אחיה בן שנה ו 7 חודשים ובעלי ישן בנפרד כיון שמפריע לו ההנקה באמצע הלילה). בסוף אחרי דמעות והסברים ארוכים,היא הסכימה לישון בקומה ה1 במיטה,אבל היא היתה מאד לא רגועה,זה היה כמעט ברור שמשהו מאד מפריע לה. כמו כן,בתקופה האחרונה כאשר אנחנו אומרים לה שנכנסים עוד מעט למקלחת,היא ממש לא מרוצה מהרעיון ומתחילה לצעוק ולהגיד שלא עכשיו,אלא יותר מאוחר עוד מעט.אני בד"כ נותנת לה עוד כמה דק' ואז אם היא לא נכנסת אני מכניסה אותך בכח,ולחפוף ראש היא בככל לא מוכנה זה תמיד עם דמעות. אני חושבת שאולי היא מקנאה,כי לפעמים מתנהגת כאילו היא ילדה קטנה,מדברת כמו קטה,רוצה שיקחו אותה לידיים,רוצה בכאילו לינוק,אנחנו מבינים אותה אבל אומרים לה שהיא גדולה ומציינים את הדברים החיובים שהיא מקבלת בתור גדולה.. אשמח לדעת,איך עלינו להגיב נכון לגבי מה שקורה עם השינה והקנאה שלה.. מחכה לתשובתך בקוצר רוח.. ותודה רבה רבה!!!

שלום אולגה, שמחתי לשמוע שעניין הלקיחות מהגן נפתר. יכול מאד להיות שהנסיגה הזמנית בהתנהגותה של בתך קשורה לקנאה באחיה התינוק, ויש להתייחס אליה בהבנה וסלחנות. הרצון שלה 'לנדוד' ממיטתה נראה כמעט הגיוני על רקע הנדידה הגדולה שאת מתארת. פעוט בן שנה ושבעה חודשים יכול בהחלט לישון במיטה משלו (גם אם הוא עדיין יונק). כשהוא ישן איתך, ואבא נמצא במיטה אחרת, אין לנו צידוק מוסרי להתעקש עם ילדתך בת החמש ולומר לה "שכל אחד ישן במיטה שלו". זה פשוט לא מדויק כשמדובר במשפחה שלכם. למה, בעצם, שהיא לא תרצה גם? למה, בעצם, שלא תרצה לינוק, אם ההנקה יכולה לזכות אותה בשינה איתך? לכן, אם אתם מבינים אותה, ודאי זיהיתם שמבחינתה עדיף פי כמה להיות קטנה, וכדי לשנות את סדרי העדיפויות יש לבחון מחדש את סדרי הבית שלכם ולהתאימם לצרכים של כל בני הבית, כולל בעלך שכרגע נמצא ב'גלות' ממיטתו. בהצלחה ליאת

שלום, אני כתבתי לך לפני כמה זמן על הבן שלי בן 5 ילד חכם וטוב שמעריץ את הילדים המשתוללים בגן, אלה שמקללים ולא מקשיבים וכו'. הם נפסים בעיניו כמגניבים. שאלתי היא כך - עכשיו הוא עולה לגן חובה ועלי לבחור שני ילדים שיעלו איתו. שאלתי אותו מי היה רוצה והוא אמר את שני הילדים שאני אישית לא מתה עליהם או על הוריהם. מצד אחד אני רוצה שהוא יהיה עם ילדים שהוא רוצה, מצד שני אני חוששת מהשפעה רעה שלהם עליו או שהוא ידבק בהם ולא יכיר ילדים חדשים. מצד שני יש לי בעיה מצפונית לרשוםילדים שאני רוצה שהוא אולי לא מתחבר אליהם בכלל. אוף

שלום שירה, את יודעת, בכל קבוצת ילדים לעולם יהיו אלה היותר שובבים או היותר מתקשים או היותר מעצבנים.זאת הסיבה לכך שמה שנראה לנו כבחירה מאד גורלית בשלב מסוים, עשוי להתברר כצעד חסר כל חשיבות. ילדים יכולים להפגין בחירות חברתיות הנראות בעינינו מוזרות או לא מתאימות, אך כנראה שיש מידה של היגיון ואפילו צורך מאחורי הבחירות הללו. האהדה שהוא רוכש לילדים הללו, שאינך מחבבת, יכולה לשקף מצב אקטואלי ספציפי, ולא בטוח שזו בחירה לנצח.. עד ספטמבר הבא יש עוד כ"כ הרבה זמן, וההעדפות שלו יכולות להשתנות עוד המון פעמים. לכן, אם את מרגישה שאת חייבת לבחור, תוכלי לחשוב על ילדים שהיית רוצה שיעלו איתו בעתיד גם לכיתה א', ולהיות סביבה חברתית חיובית עבורו. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, רציתי להתייעץ איתך בנושא עדין. יש לי בגיל 5. בזמן האחרון הוא החל להתעסק סביב נושא הבולבול שלו. לא ראיתי אותו מאונן או משהו כזה, אבל היד הרבה בתוך המכנסיים. או בחלק של הטוסיק או בחלק של הבולבול.ויותר מזה - לפעמים הוא משתובב ועושה שטויות ליד אנשים ואז הוא יכול להוציא את הבולבול ולצחוק. בגן עשו להם את ההצגה "החברים של יעל" ואת כל הנושא הזה הוא יודע היטב. אבל עדיין זה כאילו מצחיק אותו להראות את הבולבול וכו'. אני מעירה לו הרבה שזה הגוף הפרטי שלו ואסור לאף אחד לראות את הגוף הפרטי שלו. לגבי זה שהיד במכנסיים כל הזמן - אם הוא היה מאונן הבנתי שצריך להגיד שזה בסדר ושיעשה זאת בפרטיות אבל מה צריך להגיד אם הוא רואה טלויזיה וסתם נהנה להחזיק את הבולבול. מה צריך להגיד שלא יעשה לו בעיות פסיכולוגיות בקשר לבולבול? תודה

שלום שירה, את עצמך מציינת שבנך מכיר היטב את כל "מערך ההסברה" בנושא צנעת גופו. מסיבה זו בדיוק, כל דיבור נוסף בנושא מיותר לחלוטין. הילד שלך נבון דיו כדי להבחין שבכל פעם שהוא מוריד את מכנסיו ע"י אנשים, יש התרגשות מיוחדת סביבו, את יוצאת מכליך - כועסת נורא, מתביישת או נבוכה - ואחרי הכל, הוא זוכה להרצאה פרטית ביחידות עם אמא... הצעתי היא להתעלם (באומץ!) מכל התנהגות לא רצויה שלו. תוכלי לבקש גם מהמבוגרים סביבך לא להגיב ולהתעלם התעלמות מוחלטת ממופע החשפנות. אחרי הכל, מוטב להיות נבוכה פעמיים שלוש, מאשר פעם אחר פעם לאורך זמן. זכרי את הכלל הידוע - "אין הצגה אם אין קהל!". גם בעניין היד במכנסיים מול הטלוויזיה - אנחנו מדינה חופשית, ובבית מותר. אני נוטה להאמין שכשזה יפסיק להיות עניין גדול בעינייך, גם זה יחלוף. בשמחות ליאת

תודה רבה על תשובתך נראה לי שאת צודקת ותשובתך מתאימה גם להרבה התנהגויות אחרות אשקר אם אגיד שיהיה לי קל ליישם זאת אבל אנסה בתקווה שיפסק ומהר

שלום ליאת, ילדתי בת 13. ביסודי היתה תלמידה טובה, שקטה ושקדנית. המעבר לחטיבה שינה אותה מהקצה אל הקצה. כל שבוע מתקשרים מבית הספר בגלל הפרעת משמעת כזאת או אחרת והשבוע תפסתי אותה בחדרה עם חברים מעשנים גראס מכלי עישון. היא חוזרת מאוחר הביתה בסופי שבוע ולעיתים בימי חול. יש לומר שאביה נמצא הרבה בחו"ל ואני אשת קריירה מאוד עסוקה. האמת שהתעייפתי ממנה ואין בינינו קשר רגשי טוב. האם יש לייחס לכך משמעות שהיא מעבר למרד של גיל ההתבגרות? האם העיסוק בסמים אמור להדאיג אותי יתר על המידה? גם אני התנסיתי בחוויות סמים כשהייתי נערה.

שלום מיכל, בתך נמצאת בתחילתה של תקופה סוערת, הכרוכה בחיפוש זהות, גיבוש תפיסות בוגרות ביחס לעצמה וביחס לעולם, והגדרה מחודשת של יחסי הגומלין בזירה החברתית והבינאישית. בגיל זה, כמו בכל גיל בעצם, ילדים ומתבגרים זקוקים לנוכחות הורית עקבית, יציבה וסמכותית. בהיעדר נוכחות כזו, יש סכנה שהילד יפנה לתחליפים, שיספקו לו תחושת ביטחון, שייכות ודרך. במקרים מסוימים, מי שדווקא נמצא שם, הם קבוצת בני הגיל, שיכולים לשמור מפני התדרדרות, או - במקרים הפחות רצויים - לשאוב ילד טוב לתוך מציאות חדשה, הרסנית ומסוכנת. העיסוק בסמים מדאיג תמיד, שכן הוא בעל פוטנציאל הרסני ומזיק מכל בחינה. את מוזמנת לגלוש לאתרים של אל-סם או של האגודה למלחמה בסמים, ולמצוא שם הרבה מאד מידע על נזקי הסמים (גם הסמים הקלים). העובדה שאת יצאת מזה בשלום ובנית חיים מהוגנים אינה מבטיחה עתיד דומה עבור ילדתך. אני מציעה לך לפנות ולהיעזר בגורמים מקצועיים, שיכוונו אותך ויסייעו לך לחזור ולהיות עבור בתך דמות סמכותית ונוכחת, מבלי לוותר. בברכה ליאת

שלום רב, בשיחה עם הגננת לגבי בני בן ה-4 וחצי נאמר לי כי הוא ילד מאוד נבון,פיקח,מאוד סקרן, מאוד דומיננטי מבחינה חברתית, אהוד על הילדים ומאוד מפותח מבחינה שכלית, הרבה מעבר לגילו. גם ברמת שיחה, מדבר במילים גבוהות בעל כושר ביטוי גבוהה.עם כל זאת, הגננת ביקשה להפנות תשומת ליבנו כי יש לו "קוצים בטוסיק" לדוגמא, במפגש בבוקר, כשכולם ישובים, הוא אמנם יושב אבל חייב להזיז את הידיים שלו (היא תארה לי שמזוית העין היא רואה אותו מרצד) וכאשר היא מעירה לו אז הוא מפסיק ולטענתה הוא חייב להתעסק במשהו או להזיז את הידיים, אז הוא מתחיל לחטט באף, לא לשם החיטוט אלא לשם הפעלת האצבעות. זה דבר שמאוד הפתיע אותי היות ולא נתקלתי בזה בבית, אז הגננת אמרה שאני לא שמה לב או שהוא עושה משהו אחר כמו לצפות בטלויזיה, לשחק ואז הוא "עסוק" אז הוא לא צריך לחפש את החיטוט באף. היא הוסיפה, שגם בעת עשיית עבודה או משחק, הוא לא מסוגל לשבת בשקט, הוא יושב על ברכיו ולא על הטוסיק וכל הזמן זז. מאידך, בבית, הוא מאוד שובב אבל כאשר אנו קוראים סיפור ביחד הוא מקשיב ולא זז כל כך וגם בעת עשיית חוברת עבודה הוא יושב ועושה ולא זז יותר מהרגיל. הגננת הצהירה כי היא לא מאבחנת והיא לא יכולה להצביע על בעיית קשב וריכוז כי הוא כן מרוכז ותמיד עונה תשובות לעניין אבל היא טוענת שיש כאן משהו רק היא לא יודעת איך לקטלג את זה. האם יש צורך באבחון, האם עושים אבחונים בגיל כזה או רק בגן חובה ולקראת כיתה א'? האם החיטוט באף נובע מבעיית של קשב או שמה יש כאן בעיה של היפר..השאלה איך אפשר לבדוק את זה והאם יש טעם לבדוק בגיל כזה. יצאתי מהפגישה איתה מאוד מודאגת. אשמח לתשובתך המהירה (מצטערת על האורך). שני

שלום שני, הפרעת קשב וריכוז יכולה להופיע עם או בלי תנועתיות יתר (היפר-אקטיביות). עם זאת, היפראקטיביות כשלעצמה לא חייבת להפריע מאד למיומנויות הקשב והריכוז. דהיינו, יש ילדים שהם יותר תנועתיים, זזים הרבה, לפעמים דווקא כשהם צריכים להתרכז, אך אינם מגלים גרעונות כלשהם בתפקוד האקדמי שלהם. אם הילד שלך זז הרבה, אך תוך כדי כך מסוגל להיות קשוב ומרוכז, הוא לא יוגדר כבעל הפרעת קשב וריכוז. יש, אגב, ילדים שכן מאובחנים, ולמרות זאת הם נהנים ממיומנויות מפצות המאפשרות להם לתפקד מצויין. ההחלטה אם לאבחן או לא תלויה כמובן בכם, ובשאלת המחיר (עד כמה האקטיביות שלו מעכבת את התפתחותו בתחומי התפקוד השונים). ועוד משהו, ילד תנועתי-יתר יכול להיות מעמסה ויזואלית על המורה או הגננת. הן עשויות להרגיש שהתזוזה שלו פוגעת ביכולת שלהן להתרכז או להישאר רגועות, ונוטות להעיר לו גם כשלא הפריע. לכן, לפעמים אפשר להציע לגננת או למורה להושיב ילד כזה מעט רחוק יותר, כדי שלא יסיח את דעתה או 'יחטוף' הערות וכעסים על לא עוול בכפו. בהצלחה ליאת

ליאת שלום בשנה הבאה בתי עוברת לגן טרום טרום חובה. יש לי אפשרות שהיא תעבור עם חברה שלה לגן חדש שאני לא מכירה את הגננת, או לרשום אותה לגן ובו גננת וסייעת מצויינות שאני מכירה אותן באופן אישי אך לא מכירה אף ילד. מה עדיף?? בתי ילדה בוגרת וחכמה והיא תהיה בין הגדולים בגן. תודה.

שלום גילי, אין לשאלתך תשובה "נכונה" אחת. צוות חינוכי טוב הוא שיקול רב משמעות, ואם את בוטחת בצוות שאת מכירה - הרווחת! שיקול חברתי רלוונטי גם הוא, אם כי - לדעתי - הורים נותנים לו משקל-יתר לפעמים. ילד בריא יוצר חברויות מהר מאד, וברוב המקרים בדידותו בגן חדש נמשכת לא יותר ממספר שעות או ימים. זה מחיר לא גבוה, אם מביאים בחשבון שמולו יש רווח של גן טוב עם צוות מקצועי מאד. כמובן שאם לבתך יש קשיים חברתיים (לדעתי בגיל הזה עוד קשה 'להרוויח' אבחנה כזאת), השיקול החברתי יכול לקבל קדימות. בברכה ליאת

תודה רבה. זו גם הייתה תחושת הבטן שלי. מדובר בילדה חברותית שהולכת לחברות אחה"צ ונשארת שם בלעדי. רק הייתי צריכה חיזוק...

ילדתי בת ה9 (הקטנה מבין שני אחיה) קשה מאוד עם עצמה. היא חייבת תמיד להצטיין בכל מה שהיא עושה. אם זה בלימודים, ואם זה בחוגים. הי אינה מוותרת לעצמה בכלום. מן הסתם הדפוס הזה קצת מוכר לי מעצמי , ואני מנסה להסביר לה כל הזמן שאי אפשר להיות טוב בהכל, ושמאוד קשה להנות מהחיים כך. אפשר לרקוד בשביל להנות ולא חייבים להצטיין. ומותר גם לטעות. תשובותיה אלי הן בדרך כלל :"את מדברת?". ואני נשארת ללא תשובה הגיונית. כי הדיבורים שלי אינם תואמים את המעשים שלי, כנראה. לפחות מנקודת מבטה. מה גם שכאחות קטנה לאחות מתבגרת שבועטת ולא לומדת, ולא עושה כלום , היא אומרת שהיא לא רוצה להיות כמוה ולגרום לנו (להוריה) צער כמו שאחותה גורמת. בקיצור, אני מרגישה שהיא קצת ממלכדת אותי בתשובותיה, ומשאירה אותי חסרת אונים. הפחד שלי הוא שעוד מעט תתחיל את גיל ההתבגרות ואו שתפנה לקיצוניות השניה או שתהיה חס וחלילה אנורקסית או משהו בסגנון. מקווה שהצלחתי להעביר את בעיה כהלכה בתודה

שלום שלי, הצורך להצליח ולהצטיין אינו רע כשלעצמו, שכן הוא מניע אנשים לקראת הישגים בפועל. אני מבינה שאת מוטרדת בעיקר מהדפוס הקיצוני, שעלולות להיות לו השלכות בעתיד. כמו שאת מזהה נכון, קשה לנו להטיף או להשתמש באמירות "מן השפה ולחוץ", ולצפות שהילדים יאמינו לזה. אם הצלחות, הישגים והצטיינות חשובים מאד גם לך, אין סיבה שילדתך לא תפנים מערך אמונות דומה. כרגע, לפחות בתיאור שלך אותה, אפשר להתרשם מילדה חזקה ונחושה, מלאת אמביציות (וכנראה שגם כוחות להגשימן), שלא מגלה סימני מצוקה מיוחדים. הגם שבאנורקסיה יש מרכיב חזק של שליטה ופרפקציוניזם, אין בשני אלה כדי לנבא אנורקסיה, אלא אם הפרפקציוניזם שלך קשור גם לנושאים של משקל ומראה חיצוני, ואתן מקיימות סוג של מאבקי שליטה סביב נושאים אלה ואחרים. נסי לשחרר, לאפשר לה לחגוג את הצלחותיה, ולשדר שהיא (וגם אחותה) אהובות מאד ללא קשר להצטיינות זו או אחרת. את מוזמנת לדפדף מעט בפורום הצעיר שלנו, ולקרוא תשובות קרובות לנושא. תוכלי לעשות חיפוש קצר תוך שימוש במילת חיפוש "פרפקציוניזם". בהצלחה ליאת

שלום רב, השארתי היום את בני בן כמעט תשע בבית,לאחר כ 3 שעות באתי לראות מה קורה איתו ומצאתי אותו רואה קריקטורה של גבר עם פין בפיו. כשראה אותי מיד יצא,לכל השאלות שלי התשובה הייתה "כלום". שלחתי אותו לסבתו ונכנסתי למחשב להערכתי במשך שעתיים צפה באתרי פורנו כולל סירטונים. אני לא יודעת מאיפה להתחיל את השיחה איתו.אני מאוד מפחדת ממה זה יכול לעשות לילד בראש בבקשה עצה

שלום קרן, אחד השינויים המהותיים במערכת החינוך שלנו הוא המעבר מהקניית ידע אל הקניית מיומנויות הגישה אל מקורות המידע. כיום, חלק נכבד מכל תכניות הלימודים מתמקד בעידוד הילד לחיפוש מקורות מידע באינטרנט, והילדים שלנו - מסתבר - לומדים מהר. ברמה הפרקטית, קיימת היום יכולת לבקש מספק האינטרנט חסימה של אתרי פורנו. אמנם לא מדובר בחסימה הרמטית, אך נדמה לי שהיא נותנת מענה לא רע כשמדובר בילדים צעירים שעדיין חסרים את הידע המאפשר להם פריצה לשם. ברמה החינוכית, יש לפעול מול סכנת הפורנו כמו מול יתר הסכנות. אני מתכוונת להסברה ותקשורת פתוחה בנושא, בכל גיל בהתאם לרמת ההבנה שלו. בגדול, הסכנה העיקרית של הפורנוגרפיה, היא עיוות התפיסות של הילד ביחס לגופו ולאיברי המין שלו, וביחס ליחסי מין העלולים להיתפס כאלימים מאד ומזעזעים, בהתחשב בהיצע המגוון שברשת. סכנה נוספת, בעיקר בגילאים הבוגרים יותר (וגם אצל המבוגרים) היא העלייה המתמדת של סף הגירוי, והצורך בחומרים בוטים יותר ויותר כדי להגיע לריגוש. לילד בן תשע אפשר להסביר שיחסי מין הם חלק טוב, יפה ונעים מזוגיות בוגרת (!), ושלמרות הסקרנות שקיימת אצלו, יהיה עליו להמתין לגיל מבוגר יותר עד שיוכל להיחשף לתמונות מהסוג שראה. נסי לבדוק מה הוא ראה, ולהסביר שיכול להיות שהיו שם דברים שנראו לו אלימים, מגעילים או פוגעניים, ובמציאות הדברים אינם כך. כדאי להדגיש בפניו שאת מתכוונת לשמור עליו מפני דברים העלולים להזיק לו, ושאם הוא נקלע למצבים דומים בבתים אחרים (עם חברים בבית אחר ממחשב זר) את מבקשת ממנו להסתלק משם ולהימנע מהשתתפות בזה. כמובן שיש לעדכן את ההסברים עם ההתפתחות, ולהוסיף עליהם בעתיד גם את דעתכם על תעשייה המנצלת בכפייה אנשים חסרי בינה או חסרי אמצעים. אם יהיו שאלות נוספות, אשמח לעזור בהצלחה ליאת

יש לי ילד בן 4 ושלושה חודשים. הוא בן בכור. בתקופה האחרונה בכל פעם כאשר הוא רואה בטלויזיה בתוכניות הילדים שמישהו הולך לכעוס על הדמות, או שיהיו שאגות (נניח של אריה) או אפילו בבית או אצל חברים - אם יש פתאום צעקות (לא עליו חלילה) הוא מיד מניח ידיים על האוזניים כדי לא לשמוע. אני שואלת אותו מדוע הוא עושה זאת והתשובה היא כי אינו רוצה לשמוע את הצעקות/שאגות וכד'. אציין כי הבית שלנו הוא בית די רועש (מוזיקה, חברים) אבל אין בו צעקות כמעט אף פעם. זו לא בעיית רעשים, כי מוזיקה לדוגמא הוא מבקש תמיד להגביר עוד ועוד ורוקד ומשתולל לצליליה. הוא ילד טוב בצורה יוצאת דופן לחלוטין, ממושמע וצייתן עד כי לפעמים אני ובעלי מודאגים קצת מהקלות בה הוא מקבל מרות... כמעט ומעולם לא צעקנו עליו, והילד הזה מקבל מנות מוגברות ביותר של אהבה (קשה שלא לחבק ולנשק אותו כל הזמן). לפני חמישה חודשים נולדו לנו תאומים. החלטנו לשתף אותו בכל הטיפול בהם וזה די הצליח לנו, כך זה נראה. הוא אוהב ודואג להם בצורה יוצאת דופן. אם אחד מהם בוכה הוא לא יזוז ממנו עד שאני אגיע. ואם הוא משחק איתם ורוצה ללכת, הוא יקרא לי כי הוא לא מסכים שהם יהיו "עזובים". אני מסבירה לו שזה בסדר ולא באחריותו, אבל כנראה שזה משהו באופיו, הדאגנות הזו לכולם. אנחנו מרבים בשבתות להשאיר אותם אצל הסבתות ולהמשיל לטייל איתו כרגיל, וכשאנחנו חוזרים הוא מייד רץ אליהם ללטף ולנשק. שינוי נוסף בחייו הוא שהתחיל בספט' במקביל להולדת התאומים ללכת לגן עירייה. עד כמה שהוא טוען שכיף לו בגן, והוא הולך בשמחה בבוקר, אני יודעת שהסייעת שם די צעקנית. כשאני שואלת אותו על כך הוא אומר לי שזה לא מפריע לו מכיון שכשהיא צועקת הוא הולך לעמוד רחוק ממנה. לדברי הגננת והסייעת, הוא ילד מקסים, מעולם לא היה בעונש, תמיד חוזר עם מדבקות וסוכריות כפרס על התנהגות טובה. האם יש לי דרך לברר את פשר ההתנהגות המטרידה הזו? האם זו התנהגות נורמלית לבני גילו? אני מצטערת על האורך, מחכה להתייחסות, תודה

שלום לימור, הילד החמוד שלך חרד מהמפגש עם התוקפנות, אולי דווקא בשל המוניטין שלו כילד כ"כ טוב ונפלא. חשבי כמה מייאש יכול להיות הרעיון ש"מכאן אפשר רק לרדת". עם לידת התאומים, כאשר הוא מרגיש באופן טבעי קנאה או איום על מעמדו, הוא מפעיל בצורה מסיבית את המנגנון המוכר שעבד בשבילו לא רע עד היום. ילדים "טובים", ממושמעים ומרצים, עלולים להסיק בטעות שאוהבים אותם כל כך *רק* בגלל שמעולם לא הביעו התנגדות או מחאה, וכי התנהגותם הייתה תמיד ללא דופי. כרוניקה כזו עלולה להוביל למעגל קסמים בעייתי, מאחר והחנקה ודיכוי של רגשות שליליים או תוקפנות לאורך זמן, יוצרת תחושת עומס ולחץ אצל הילד. ההצטברות הזו מולידה את החוויה לפיה "אם רק אתן לזה דרור, יהיה כאן פיצוץ מסוכן והרסני", המעוררת, כשלעצמה, חרדה גדולה. כרגע, בנך פוחד מהשאגה שמאיימת לפרוץ מתוכו, ממש כמו מזו המאיימת עליו מבחוץ. אחת הדרכים לסייע לו, פרדוכסאלית ככל שתישמע, היא להפחית בהדרגה את ההתפעלות מההתנהגות ה"מופתית", ולעודד באופן מכוון ביטויי אסרטיביות או שובבות מתוך תקווה לאיזון בריא יותר. בברכה ליאת

שלום, הבן שלי בן 5 ילד חכם וטוב - אין לי שום תלונות. הגננת אומרת שהוא גאון וילד מדהים. העניין הוא שבגלל שהוא כזה נראה לי שמושכים אותו הילדים "המופרעים" אלה שמשתוללים ומקללים בגן - הם מצחיקים אותו והם נתפסים בעיניו מגניבים. הגננת לפי מה ששמעתי המליצה להורים של הילדים האלה לחבר את הילדים שלהם עם הבן שלי כי הוא ילד טוב והקשר יעשה טוב לילד שלהם. ואני מפחדת שזה יבוא על חשבון הילד שלי. מצד אחד הוא מעריץ אותם ומצד שני לא בא לי שהם ישפיעו עליו לרעה. מה לעשות? האם השפעת חברים חזקה יותר מההשפעה בבית?

שלום שירה, הכותרת שבחרת לפנייתך עוררה בי חיוך, מאחר ואני לא בטוחה לגמרי שהחלוקה ל"ילד טוב" ו"ילד רע" מאד תקפה כשמדובר בגיל 5, אם בכלל. את מזכירה ילדים עם טמפרמנט שונה מזה של בנך, עם אופני ביטוי שונים, ואולי גם עם עוצמת אגרסיה גדולה יותר. ההערצה של הילד שלך כלפיהם יכולה, אולי, לחזק את הרעיון שלא מדובר בילדים "רעים" או "מופרעים", אחרת המגע עמם היה מעורר בו רתיעה או פחד. עם זאת, אני לא תמימה, ויודעת שישנן התנהגויות בעייתיות גם בגיל הגן, ושילדים יכולים להביא הביתה רעיונות והתנהגויות פחות רצויות מבחינתנו. הסכנה הזו קיימת תמיד, ולכן עבודתנו כמחנכים אינה מסתיימת לעולם. ילדים יהיו נתונים לעולם להשפעות חיצוניות (טובות או מזיקות) ועלינו להמשיך ולחזק את המנגנון המבחין בין טוב ורע. לשאלתך האחרונה, המחקר מראה שאפילו בגיל המרד של שנות ההתבגרות, לעמדות ולערכים של בית ההורים יש נוכחות והשפעה רבה יותר על הילדים, והם נוטים לאמץ אותם, לפחות כשמדובר בעניינים מהותיים ועקרוניים (פחות - כשמדובר בעניינים של אופנה ומוזיקה). כל זאת תקף, כמובן, למשפחות נורמטיביות, שהשכילו לשמר סוג של תקשורת בסיסית טובה ויחסי כבוד עם ילדיהם. בברכה ליאת

שלום ליאת, יש לי ילדה בת 3.5. היה קשה מאוד לגמול אותה מפיפי, ובתחילת השנה כשעברה לגן עיריה התחילה שוב להרטיב. ע"מ לגמול אותה שוב חזרתי למתן פרסים אם היא תעשה פיפי בגן (גם בתהליך הגמילה הראשון רק פרסים עזרו) והיא אכן חוזרת יבשה כבר כמה זמן וממשיכה לדרוש פרס כל יום. 3 בעיות: 1) היא עדיין מצפה לפרס כל יום ואינני יודעת כיצד להפסיק את זה בצורה נכונה שתשמור על התוצאה 2) היא דורשת פרס על כל התנהגות טובה כמו לסדר את החדר 3) למרות הכל בבית עדיין בורח לה ועדיין היא מסרבת להפסיק את הפעילות בה היא נמצאת ע"מ ללכת לשירותים (מה שהקשה על הגמילה מלכתחילה) איך מפסיקים את עניין הפרסים, ואיך גומלים אותה סופית? תודה!

שלום לשואלת, שיטת הפרסים, הגם שיכולה להיות יעילה מאד במקרים מסוימים, אינה נקייה מבעיות. הציפייה לפרס קונקרטי וחיצוני עלולה להוביל למצב בו המוטיבציה הפנימית נפגעת, וההתנהגות הרצויה מתבצעת רק כל עוד היא מתוגמלת. זאת, למשל, הסיבה שלא רצוי לתת תגמול כספי כפרס על תעודה טובה. אחרי הכל, אנחנו רוצים לעודד מוטיבציה פנימית ותחושת גאווה והישג, שהיא - כשלעצמה - מהווה תגמול. לכן, כאשר מחליטים להשתמש בפרסים, השאיפה היא לדבוק בפרסים עם ערך סמלי ככל האפשר (חייכנים, מדבקות, סימון חיובי בטבלת הישגים, וכד'). בהמשך, יש להחליף את הפרסים הקונקרטיים בתגמולים חברתיים (שבחים, חיוכים, גאוות ההורים, עידוד והתפעלות אמיתית), שכן יש להם ערך רב עבור הילד. בעיה נוספת, שלמדת להכיר על בשרך, היא שימוש יתר בפרסים, על מנת להשיג שיתוף פעולה מצד הילד, גם במקומות בהם הוא נדרש למחוייבות ואחריות. גם כאן, הילד לומד לפעול רק אם "משלמים לו", ומפסיד את ההזדמנות ליהנות מתחושת הישג אמיתית, ומההתפעלות והשבח מצד ההורים. כרגע, אני מציעה לך לנסות להחליף בדרך עדינה את הפרסים בחיזוקים חברתיים כמו תשבחות ועידוד. זכרי שילדים הם יצורים חברתיים בטבעם, והם מוכנים לעשות די הרבה כדי לזכות בהערכת הוריהם ובשמחתם. תוכלי לספר לאבא בגאווה שהיום הילדה שלכם התנהגה כמו גדולה, ועזרה לך לאסוף את המשחקים מהשטיח (תוכלי לזמן פעילויות קטנות כאלה לאורך השעות שלכן יחד, ולא להתעקש על משימות גדולות כרגע). אני מאמינה שזו הדרך גם בנושא הגמילה, על אף שהיא יכולה להתארך מעט יותר. אשמח אם תספרי איך הולך. בהצלחה רבה ליאת

שלום בתי בת התשע הציצה בי במקלחת לפני כמה ימים. היא לא ראתה שאני רואה. האם יש טעם לדבר איתה על העניין? מעולם זה לא קרה קודם (עד כמה שידוע לי).

שלום ירון, ילדים יכולים להיות סקנים גדולים, בעיקר ביחס למה שאנחנו - המבוגרים - טורחים להסתיר מהם. התשובה לשאלה שלך מעט מורכבת. אישית, אני מאמינה במחוייבות שלנו כהורים לספק מידע אמיתי ועובדתי על החיים. אם הילד שלנו מגלה סקרנות כלפי העירום הבוגר, יש להיענות לאתגר, ולתת את המידע באופן הולם. הצצה למקלחת של אבא יכולה להיות חוויה מורכבת עבור ילדה קטנה, בהיותה מעוררת ריגוש, אשמה ואולי גם חרדה. זוהי חשיפה לא רצויה, גם אם מתרחשת בגניבה כמעט בכל בית. תוכל לומר לה שהבחנת בה, ושאתה מבין שזה נורא מעניין, ושאולי גם אתה היית סקרן גדול בגילה. בקש ממנה להפסיק להציץ (אני מאמינה שהיא לא תחזור על זה אם היא תבין שנתפסה), ובמקום זאת, תוכל להזמין אותה למסע משותף - התבוננות משותפת בספרי אמנות, בפסלים היפהפיים של רודן או מיכלאנג'לו (מי לא זוכר את "דוד"?), בספרים של תצלומי עירום אמנותיים או בציורים של עירום נשי וגברי. כך תעביר לבתך מסר חשוב של כבוד וקבלה כלפיה, ושל נכונות לתווך עבורה את העולם (גםזה של הנאות הגוף) ולהכניסה אליו דרך דלת הכניסה הראשית והאסתטית, ולא דרך חור המנעול. בברכה ליאת

ליאת תודה רבה על תשובתך החכמה!

אני פונה אליך מאחר ואני דואגת לבני ומטרדת מאוד מארועי השבועות האחרונים. תחילה אתן קצת רקע: אני גרושה 3 שנים ואם לבן יחיד הנמצא בחזקתי. בני נולד לתוך הגירושים, אני עזבתי את הבית יחד איתו, בהיותו בן 3 וחצי חודשים בלבד. כיום בני בן 3 וחצי, בעל התפתחות תקינה, ילד חביב מאוד חכם בעל יכולת ורבלית מצויינת. מהתחלה יש סדרי ראייה תקינים המתקיימים בצורה סדירה. האבא לוקח אותו מהגן אליו ובערב אני מחזירה אותו ולפעמים האבא מחזיר. בימים של הסדרי הראייה אני אומרת לבני כי אבייו יבוא לקחת אותו מהגן ובערב הוא חוזר הביתה-חשוב לי להכין אותו.כשהוא שואל למה עליו ללכת לאביו, אני מסבירה לו שאבא מבקש ממני ושהוא רוצה גם לבלות איתו. לגבי שבתות הסברתי לו שעכשיו זה התור של אבא, כי פעם בשבת אתה אצלי ופעם אצל אבא. אולם, בשבועיים האחרונים בני אומר שלא רוצה ללכת לאביו. אומר שלא אוהב את אביו ושרוצה להיות רק אצלי. אתמול כשאביו החזיר אותו, פניו היו נפולים והלך עם הראש למטה. שאלתי את אביו אם קרה משהו אך הוא אמר שלא. נגשתי אל הילד והוא בשקט אמר: "אבא הרביץ לי", די נדהמתי וחזרתי על דבריו בקול: "אבא הרביץ לך?" האבא יצא בהתגוננות ושאל את הילד למה הוא אומר דברים לא נכונים. הבן לא רצה לדבר איתו ואף אמר לי שוב שאבא הרביץ לו. אני בספק אם אכן האבא הרביץ.. אולי זו בדיקת גבולות??? אבל... זה נשען על אמירות קודמות של אי רצון ללכת לאביו וגם מה גורם לילד לבדוק גבולות דווקא ע"י אמירה שכזו? אביו התחתן לפני כחודשיים ובעקבות כך גם מתגורר בדירה אחרת. כך שעבור בני אלו שני שינוים מהותיים. לצערי, על הנשואים שמעתי משמועות וכששאלתי את האבא על כך והצעתי לעזור בהכנה של הילד הוא בחר לשתוק וכלל לא התייחס להצעתי. מה עושים??? תודה רבה רבה מראש

שלום שושי, בדיוק כפי שנאמר לפני דקותיים ליעל, כאן מתחתייך, לא נוכל להרשות שהילד שלנו יהיה נתון להשגחתו של מבוגר פוגעני או מכה, גם אם מדובר באביו. מעבר לאפשרות העצובה הזו, שחייבים לשלול, כדאי מאד לבסס (למרות משקעי העבר) יכולת הידברות טובה ביניכם. אם בעלך לשעבר ניסה להסתיר ממך את נישואיו הטריים, פירוש הדבר שמשהו בתקשורת שלכם מאד פגוע, ולמען ילדכם יש לעשות הכל כדי להתגבר על כך. כאן יש לך חלק שווה כשל בעלך, הכרוך בוויתור על מאבקים ישנים. אני מאמינה שבשיחה פתוחה וגלויה, תוכלי להעלות בפניו את הקשיים של הילד, ולהביע רצון אמיתי להירתם ולעזור לשניהם (האבא והילד) להתגבר על המשבר הנוכחי תוך גמישות ווויתורים. כדאי לזכור שילדים יכולים לחוש גם ערוצים "תת קרקעיים", ולהתנהג את ההתנגדות והקושי של ההורה האחד כלפי ההורה האחר. אם תרגישי שאינך יכולה להגיע לשיח פתוח וגלוי עם האב, מוטב לפנות לגורמים מקצועיים (פסיכולוג קליני, מטפל משפחתי, עו"ס, מגשר, וכד') שיוכלו לסייע לכם ולילד להסתגל למצב החדש במינימום כאב או נזק. בברכה ליאת

שלום, בני בן שנה ו9 חודשים, מדבר בצורה שוטפת. מאוד חכם ומפותח. לאחרונה כל פעם שיש לו פצע קטן, או מכה קטנה שהוא מקבל (של נפילה), ואני שואלת אותו מה קרה לך ביד או בכל מקום אחד שזה קרה, הוא עונה לי את שמה של הגננת. רציתי לשאול האם יכול להיות שהוא מתרגם את זה שהיא מסמלת עבורו את כל מה שקורה בגן או שמה אני צריכה להיות מודאגת מכך? יש לציין שגם אם חזר עם נשיכה שנראית של תינוק - לפי גודל השיניים - ואני שואלת אותו מי נשך אותך-הוא עונה לי שוב את שמה של הגננת. שברור מן הסתם שזה לא היא. האם אני צריכה לדבר עם הגננת על כך? ובנוסף לעיתים קרובות הוא בוכה שהוא הולך בבוקר בגן. ומנגד הוא יכול ללכת לאותה גננת לחיבוק ונשיקה. אני ממש לא יודעת כיצד לפעול. אשמח לעזרה תודה

שלום יעל, המחשבה שהילד שלנו יכול להיות מוכה או נפגע ע"י מי שאמור להשגיח עליו מעוררת חלחלה אצל כל הורה. מסיבה זו בדיוק עלינו לבחור עבורם מסגרת חינוכית טובה ומפוקחת, לאחר שקיבלנו המלצות חמות והתרשמנו בעצמנו מהדמויות החינוכיות. אני יוצאת מנקודת הנחה שבחרת עבורו גן טוב וגננת מעוררת אמון וביטחון. עם זאת, מול הספקות שהתעוררו בך (גם אני נוטה להאמין שאין בהם ממש) נדמה לי שאת חייבת לעצמך את הברור עם הגננת, ולו כדי להירגע ולהשיב לעצמך את השלווה והביטחון. בברכה ליאת

שלום ליאת, האם השיחה עם הגננת לא תיצור אצלה מצב של התגוננות ואנטי כלפי או כלפי בני? האם התשובה שלה לא תהיה מובנת מאליה.? אני חוששת שבני יקבל יחס אחר לאחר השיחה.

שלום רב, אני אימא של נועם בת 3.5 ושל תמר בת שבעה חודשים. יש לי מספר שאלות ואנסה לפרט אותן בהודעה אחת. (סליחה אם יוצא ארוך) 1. השנה נועם הלכה לגן עירייה, לפני כן היתה במשפחתון/גנון בקבוצה של 20 ילדים. בשבועות האחרונים היא מגלה עניין באיבר המין הזכרי. היא מציירת לרוב בנים שעושים פיפי, מקדישה תשומת לב רבה לדיוק איברי המין עד כדי כך ששוכחת לעיתים את הרגליים. לעיתים היא מציירת רק את איברי המין, לבד, של שני המינים. אני לא יודעת איך להגיב לזה.... אציין שאנחנו די פתוחים בבית, בעיקר כי אני כילדה - לא היה לי את מי לשאול שאלות, נתקלתי בקיר אטום ששידרו ההורים. אנחנו לא מתנגדים בתקיפות אם היא רוצה ללוות אותנו לשירותים, אך מנסים להסיח את דעתה בכל דרך אפשרית כדי לקבל פרטיות. בשנה שעברה היא ראתה בנים עושים פיפי בגן הקודם, אבל זה לא העסיק אותה יותר מדי. האם זה נורמלי וכיצד עליי להגיב? 2. כשהייתי בהריון, לפני כשנה, הילדה התחילה לגמגם. אני יודעת שבשלב זה, זה נקרא חוסר שטף בדיבור ולא גמגום, אבל זה נשמע נורא. במקביל היא חזרה לזחול למרות שהיא הולכת יפה מגיל שנה. ניסינו שלא להתייחס ולא להתרגש בתקווה שאלה הרגרסיות המפורסמות, וזה יעבור עם הזמן. אז הזחילה אכן עברה וגם הגמגום. אבל ארבעה חודשים לאחר הולדת האחות הקטנה, כחודשיים לאחר הכניסה לגן החדש חוסר השטף חזר והוא נשאר איתנו - בגלים. היא מגמגמת בצורה קלה רוב הזמן, אבל יש תקופות שזה ממש חמור. ההברה החוזרת מתקצרת, הילדה "דוחפת בכח" את המילה החוצה: מנפנפת בידיים, קופצת, עושה תנועות אחרות – עוזרת למילה לצאת. היא נתקעת בהברה ראשונה אפילו 15 פעם ואז מוותרת או מתעצבנת, או אפילו שוכחת מה רצתה לומר ומנסה לומר משהו אחר, כי הרי המחשבות בגיל הזה רצות במהירות עצומה, אז היא לא מספיקה להתבטא. לקחנו אותה לאבחון אצל קלינאית תקשורת באופן פרטי ולאחר מכן שוב - לקלינאית תקשורת של קופת החולים על מנת לקבל אישור והחזרים. שתיהן הסכימו שהילדה מפותחת לגילה, עם אוצר מילים שמתאים לגיל 5-6, מתנסחת יפה, אומרת משפטים שקשורים בינהם, מצליחה להביע בדיוק מה שהיא חושבת, ולא מגמגמת אם היא מאוד מרוכזת, רגועה, או שרה/מדקלמת, (או מספרת משהו לתמר כשהיא חושבת שאף אחד לא מקשיב). לדעת קלינאית התקשורת הפרטית- "אפשר לוותר לה אבל אפשר וכדאי לטפל אם דואגים", לדעת קלינאית התקשורת של קופת החולים - אין טעם לטפל לפני גיל 5 "כי יש הרבה ילדים מגמגמים, הרוב מפסיקים לגמגם מעצמם". קיבלנו חומר קריאה שקצת הרגיע, אבל בכל זאת אני מפחדת לפספס משהו חשוב ועקרוני. אז לטפל או לא לטפל? השאלה היא לא כלכלית אלא פסיכולוגית - הילדה גם ככה לא מפוצצת בביטחון עצמי, אני חוששת שאם היא תדע שמשהו לא בסדר איתה (אנחנו מתעלמים לגמרי מהגמגום, ורק מחכים מסבלנות שתסיים), היא תסגר, תתכנס בתוכה או תפסיק לדבר... 3. עוד שאלה. בישוב שלנו אין גן טרום חובה. יש טרום טרום ויש חובה. ילדים בני 4 מחולקים בין שני הגנים, ובכל מקרה מבלים שנתיים באחד הגנים. לדעתי, נועם מתאימה מבחינה מוטורית וקוגניטיבית לגן חובה. הגננת מסכימה איתי ולכן רשמתי אותה לגן חובה לשנה הבאה. אבל אני חוששת שאם היא תמשיך לגמגם, ילדים גדולים יותר ילעגו לה בגן, דבר שלא קורה עדיין בגן טרום-טרום חובה, משום מה כאן הילדים עדיין סבלניים יותר. החשש שלי הוא על הבטחון העצמי של הילדה. אין לי בעיה עם זה שהיא תהיה "בראש השועלים" במקום ב"זנב האריות", אבל אין לי ספק שהיא תתקדם ותתפתח הרבה יותר בגן חובה. אז מה בכל זאת נכון לעשות? תודה רבה מראש

שלום סיוון, אשיב על שאלותייך עפ"י הסדר שלך - 1. נועם נמצאת בגיל בו הסקרנות סביב הגוף בכלל, ואיבריו האינטימיים בפרט, נמצאת בשיאה. עם זאת יש עדות לעיסוק יתר סביב איבר המין הגברי, וכדאי לבדוק מה מקורו. בתור התחלה הייתי ממליצה להפחית את החשיפה שלה לעירום של המבוגרים בבית. ילדה בת שלוש וחצי לא אמורה ללוות את אביה לשירותים או למקלחת, גם אם הדבר נעשה בתום לב גמור. מעבר לכך, תוכלי להסב את תשומת לבה של פסיכולוגית הגן, להראות לה את הציורים ולבקש את חוות דעתה. פסיכולוג מיומן יודע להבחין אם יש בציורים איתותים מדאיגים. 2. בעניין הגמגום, אני מבינה שההחלטה אם לטפל או להמתין חזרה אליכם. לא לגמרי הבנתי האם הטיפול בגיל המוקדם מצליח פחות מהטיפול בגיל חמש. בכל מקרה, כדי להחליט יש להביא בחשבון את חומרת הגמגום, את המידה בה הוא מפריע לבתך או מזיק לה מבחינה חברתית, ואת ההשקעה והמאמץ (מבחינת הילדה) הכרוכים בתהליך הטיפולי. אישית, אני נוטה להסכים עם הגישה ה'מנרמלת', לפיה יש קשיים זמניים שחולפים מעצמם, ואפשר לחכות. 3. בנוגע לשאלתך האחרונה, אוכל לומר שגם כאן, לפחות לטעמי, אין תשובה אחת נכונה. מהיכרותי עם גני ילדים, גיבשתי התרשמות לגמרי לא 'מדעית', לפיה הגננות נוטות לכוון את התכנים ואת תשומת הלב דווקא לקבוצת הילדים הגדולים של הגן. אם התיאוריה שלי נכונה, ההישארות עשויה להיות מקדמת יותר. ההשתייכות לקבוצת הגדולים של הגן יכולה לתרום לביטחון העצמי ולתחושת כשירות ויכולת. איכשהו, למרות כל האמור כאן, איני רואה גורליות רבה בכל החלטה שתקבלו. חשוב לזכור שעד ספטמבר יש עוד המון המון זמן, בו תוכל נועם לרכוש עוד ביטחון, לגבש חברויות מוצקות יותר (גם זה שיקול), ואולי גם להתגבר על הגמגום. אני ערה לזה שלא קיבלת תשובות, אלא רק חומר למחשבה, אך נראה שלעיתים זה מה שאפשר... :-)) בהצלחה ליאת

טוב לשמוע דעה נוספת. תודה על ההתייחסות.

ילדתי בת החמש וחצי מאוד אוהבת בעלי חיים וקנינו לה כלב אהבה שלה לכלב מאוד חונקת עד שזה הגיעה למצב שהכלב רוצה תמיד לנשוך אותה עקב כך היא בזמן האחרון מכה את הכלב ומציקה לו במודע מה עושים ומדוע זה קורה

שלום רוחמה, ההחלטה לקחת הביתה גור כלבים היא החלטה רצינית, שיש לקבל לאחר מחשבה. כלב הוא חלק מהמשפחה, ועלינו לגלות אחריות ודאגה גם כלפיו. ציינת שבתך מאד אוהבת בעלי חיים, אך התנהגותה עומדת בסתירה לכך. זו הזדמנות נהדרת לדבר איתה על האחריות והדאגה לבעלי חיים, ועל המשמעות העמוקה של החיים לצידם. חיית מחמד בבית מספקת הזדמנות פז לחוות מקרוב רגשות של חמלה, טיפוח, ויחסי גומלין. נאמנותו ואהבתו של הכלב יכולים ללמד אותנו לא מעט על קשר ועל יחסים. כאשר בתך מציקה לכלב, היא אכן מסתכנת בנשיכה, שכן כלבים לא יכולים לסמן אחרת או לבקש "אנא ממך, זה באמת לא נעים לי". לכן, ממש כמו שהייתם נוהגים אם הייתה מרביצה לתינוק קטן, עליכם להרחיק את הכלב ממנה, ולהבהיר לה חד-משמעית שלא פוגעים בחסרי ישע. אם תמשיך להציק תוכלו להרחיק אותה ממנו, ולהרשות לה לחזור ולהתקרב אליו רק אם תדע לכבדו. יש לי הרגשה שהילדה שלכם תהיה המרוויחה העיקרית מפעולה כזו. בברכת "ואהבת לרעך כמוך" :-) ליאת

ליאת שלום בני בן ה-5 סובל מקשיים במוטוריקה עדינה, מקושי בקשב ובריכוז, וכתוצאה מכך מקשיים חברתיים ולימודיים. אני לוקחת אותו בשעות אחה"צ לקלינאית תקשורת מרפאה בעיסוק ולטיפול פסיכולוגי. הומלץ לי לשלוח אותו בשנה הבאה לגן שפתי. אני מתלבטת כיוון שחוששת שבגן השפתי הילדים הם ברמה יותר נמוכה ולכן היכולות שלו דווקא יושפעו לרעה. יודעת ששם העבודה היא מאד אינטנסיבית אבל האם לא עדיף גן רגיל ולקחת לכל הטיפולים אחה"צ. אני יודעת שאין תשובה חד משמעית אך אשמח לשמוע את דעתך. בברכה גילי

שלום גילי, גן שפתי, כפי שהסבירו לך נכון, הוא גן בו מוענקת לילדים הזדמנות לקבל דחיפה התפתחותית עצומה ואינטנסיבית לפני כניסתם לכיתה א'. מדובר בצוות מקצועי ומיומן של גננות, המועשר באנשי מקצוע המגיעים אל הגן לאורך ימי השבוע, ומתאימים את ההתערבות לצרכים הייחודיים של כל ילד. זה נכון שאוכלוסיית הגן השפתי מורכבת רובה ככולה מילדים עם צרכים מיוחדים, אך אין בכך כדי לעכב את התפתחותו של הילד הבודד. אדרבא, הוא מרגיש פחות חריג, זוכה לשפע תשומת לב, ולאנשי מקצוע משובחים. מניסיוני, הדרך הטובה ביותר לקבל את ההחלטה היא לבקר בגן כזה, ולהיווכח ממקור ראשון במה מדובר. ברוב המקרים, ההורים המבקרים מופתעים לטובה, רואים שמדובר בילדים חמודים ממש כמו הילד שלהם, ומבינים שמדובר בהזדמנות. לא בכל שפ"ח מאפשרים ביקורים כאלה, ובכל זאת אני מציעה לך להתעקש. בהצלחה ליאת

שלום רב, לבתי בת ה 3 יש פיסורה (סדק בפי הטבעת) שבאה והולכת כבר שנה בערך. מכיוון שהפיסורה גורמת לכאבים בזמן שעושים קקי, הילדה מתנגדת עכשיו בכל תוקף לעשות - גם בתקופות שלא כואב לה בכלל. כבר חודשים אני לא מצליחה להוציא אותה מהטראומה של הכאב, וכבר לא יודעת מה לעשות. ניסינו פרסים, אבל אפילו זה לא מספיק. היא עושה רק "בכח", כאשר אני עומדת בכל תוקף על זה שתשב בשירותים עד שיצא - וגם זה קורה כל יומיים בערך, ותוך כדי בכי רב. יש המלצות בנושא? אני ממש עובדת עצות. חשבתי לקחת אותה לפסיכולוג/ית, אבל אין לי מושג מי. יש המלצות על פסיכולוג/ית במרכז שיודע/ת לטפל בבעיה כזו? תודה רבה.

שלום יעל, עצירות קשה או פיסורה יכולים להוביל לפעמים לבעיות פסיכולוגיות סביב עשיית צרכים ומאבקי כוח. את מספרת שמאז ה'טראומה' האחרונה חלפו כבר חודשיים, ובכל זאת יש עדיין הרבה עניין סביב הקקי. אישית, אני נוטה להאמין שהתערבות מסיבית של האם בפעולות "טבעיות" כמו אכילה, שינה או יציאות, עלולה כשלעצמה ליצור בעיה או להחריף בעיה קלה יחסית. לטעמי, הדרך היעילה לסייע לה, היא באמצעות תזונה המעודדת יציאות רכות, ומעבר לכך לא לעשות דבר. אין טעם לעמוד מעליה ולהתעקש שתעשה קקי "בכוח", ממש כפי שאין טעם להציע לה פרסים. הנחת היסוד שלנו צריכה להיות שמדובר בפעולה טבעית של הגוף, שתסתדר אם רק ניתן לה הזדמנות. אני מבינה שאת מתקשה לראות אותה בוכה או מתאפקת, ויודעת כמה קשה לעמוד מנגד. תוכלי, לכן, להביע השתתפות ואמפתיה "אני רואה כמה קשה לך, ובטוחה שעוד מעט תצליחי. הקקי השובב יהיה חייב לצאת מתישהו, אז נחכה לו בסבלנות". נסי להישאר רגועה, להמשיך לעסוק בשלך, ולשמוח בשמחתה בבוא הרגע. במידה ותרגישי שאת מתקשה להסתדר ללא עזרה מקצועית, כל פסיכולוג קליני של ילדים יוכל להדריך אותך בנושא. בהצלחה ליאת

שלום רב ביתי בת שנה וחצי. לאחרונה פיתחה מינהג מטריד של הטחת ראשה במעקה מיטתה כשהיא מתעוררת בלילה תוך צרחות ובכי (כנראה רוצה שניקח אותה למיטתינו אך אנו לא מעוניינים להקנות לה הרגל זה ולכן לא נעתרים לה). הבוקר למשל התעוררה עם סימנים כחולים במצח ונפיחות בעקבות כך. המצב מאד מדאיג אותי, שכן מחד אינני רוצה לתת לה תחושה שההתנהגות שלה משיגה לה את רצונה, כדי לא לתמרץ אותה להמשיך ולנהוג כך, ומצד שני אינני יכולה לעמוד מן הצד ולראות אותה מטיחה את ראשה כך במעקה המיטה. כיצד עלי לנהוג? האם נכון לקום אליה כשהיא מתנהגת כך למרות הסכנה שבכך אני מעודדת אותה להמשיך ולנהוג כך? מדוע היא נוהגת כך?

שלום נטלי, התופעה של הטחת ראש במיטה/בקיר/ברצפה מוכרת, ובדר"כ מדובר בניסיונות לפרוק תסכול או להירגע. מאחר ואת מתארת חבלות קשות, אני ממליצה להתייעץ עם רופא הילדים שיוכל לשלול נזק או פגיעה. ברמה הפרקטית, תוכלו לרפד את דפנות המיטה כדי למנוע פציעה או חבלה. מעבר לזה, כדאי לנתק את הטיפול בבעיית השינה מהטחות הראש, ולאפשר לה להירגע במיטתה מבלי לעבור אליכם. תוכלי לערוך ניסוי למשך מס' לילות. נסי לא לגשת אליה כלל אם היא מתעוררת בבכי. אם הבכי מתגבר, הישארי לידה בשקט, ללא דיבור או הוצאה מהמיטה. אם וכאשר היא מתחילה להטיח את הראש במיטה, עזבי בשקט את החדר. חזרי אליה רק אם תפסיק להטיח את ראשה, שבי ללא מילים לידה עד שתרדם. אשמח לשמוע איך הולך בהצלחה ליאת

עברנו. חבל על סבל של כולם.עוזבים מיטת תינוק וזהו.קצת מוקדם ולא צפוי.אבל לא הייתה ברירה.בני לא היה מוכן בשום אופן מגיל הזה להיות במיטת תינוק. בהצלחה.

שלום ילדי בן 4. לאחרונה מצאתי אותו מסתגר בחדר עם חבר בן 4 וחצי הם הורידו מכנסיים והראו אחד לשני את הפין . אמרו אחד לשני תראה איך אני עושה ואח"כ הילד שלי הציע לו שיגעו פין בפין והם עשו זאת. כשניסיתי להכנס הילד מיד הרים מכנסיים ואמר שאני מפריעה והם משוחחים. את כל זה ראיתי מהצצה מחור המנעול. כיצד עלי להגיב לזה ? האם אני צריכה להפריע לו בכך ? בשיחה על הנושא הוא אמר שזה נעים לו לשים פין לפין ותוסיק לתוסיק. אמרתי לו שמותר לו לגעת בעצמו אבל אסור לתת לאחרים לגעת בן כי זה פרטי. אני ובעלי רצת מזועזעים מכך ולא ממש יודעם עם לעשות ומה לעשות בעקבות הארוע. האם זה נורמלי ? האם יש לילד שלי נתייות הומואיות כי עשה זאת עם בן ? מה עושים.לא עושים ? לציין שבכללי הילד שלי ילד מקסים, חברותי , יש לו חברים בנים ובנות. תודה

שלום לאמא הדואגת, ילדי גן נוטים להיות סקרנים מאד סביב גופם שלהם, סביב ההבדלים בין בנים לבנות ובינם לבין עצמם. זה בדיוק הגיל בו נפגוש את משחקי ה"רופא והחולה", "אמא ואבא", וכד'. לבד מן התגליות הנוגעות לאברי הגוף, מתעצמת גם ההכרה בהנאה שהם יכולים להסב. למרות כל האמור לעיל, ולמרבה הצער, אנו פוגשים מצבים בהם מנוצלת תמימותם וסקרנותם של הילדים לסיפוק צרכים בוגרים יותר ותמימים פחות, ולכן מוטלת עלינו החובה ללמדם לשמור על עצמם. באופן כללי, פעלתם נכון כשהסברתם לילדכם שאיברי גופו המוצנעים חייבים להישאר הרחק מהישג ידם של זרים, ילדים או מבוגרים. רצוי לנהל את השיחה הזאת בצורה רגועה ושקטה, ועם זאת ברורה מאד. כמובן שאין במשחקים שתיארת כדי לנבא נטיות הומוסקסואליות. בברכה ליאת

שלום ליאת היקרה! אני בת 37,אמא ל3 ילדים..הבכורה בת 18 השניה עוד חודש בת 5,והקטן בן 1 ו7חודשים. אני פונה אלייך בגלל הילדה האמצעית,בת 5. שמנו לב שבתקופה האחרונה היא מביאה חפצים,משחקים מהגן..היא שמה אותם בתיק שלה,ומיד כשמגיעה הביתה היא עולה עם התיק לחדר שלה,היא ישנה במיטת קומתיים,בקומה השניה,שם היא מוציאה את החפצים שומרת אותם שאף אחד לא יקח ויגע כולל אחיה., ניסינו לדבר איתה ולהסביר,ואמרו שנקנה לה גם כאלה צעצועים דומים,שאני אלך איתה לחנות והיא תבחר,ואם זה יתאפשר נקנה לה..והיא הסכימה. אבל שמתי לב,שהיום היא שוב הביא משהו מהגן.. ניסיתי לחשוב למה זה קרה,ונזכרתי שבחודשים האחרונים באמת לא קנינו לה צעצועים.. יכול להיות שזאת הסיבה?למרות שזה מאד שטחי. ראוי לציין,שהיא מתנהגת בבית צורה לא כל כך צנועה,ואין לנו כזאת התנהגות בבית..כמעט הכל סביב הצרכים,זה עשה ככה וזה עשה ככה.. היחסים בבית ביני לבין בעלי בסדר אבל קורה שאנחנו מתכווחים על שיטת חינוך והדרך הנכונה לנהוג,וגם בענינים כספיים. הילדה,היא מלאת שמחת חיים,רגישות,ובתקופה האחרונה נהייתה קצת בכיינית,ואם התנהגות שלנו כלפיה לא מוצאת חן בעיניה,היא אומרת שאנחנו רעים,ואף יכולה להגיע לאלימות פיזית אם בקשתה לא בוצעה. מחכים לתשובתך בקוצר רוח.. בתודה מראש אולגה

שלום אולגה, גם אני, כמוך, לא חושבת שלקיחת החפצים מהגן קשורה לאיזשהו מחסור ממשי בבית. זה נראה מתאים יותר לקושי לשלוט בדחף או לעמוד בפיתוי, האופייני לילדים צעירים שעדיין לא הפנימו את האיסור "לא תחמוד". אפשר, כמובן, להשתעשע בהשערות שונות הנוגעות למשמעות המסויימת של החפץ אותו בחרה לקחת, או אולי למשאלה לקחת הביתה משהו מהסביבה האהובה והבטוחה של הגן - אולם כל אלה יהיו השערות בלבד, ותוקפן מוטל בספק. מעשית, עלינו להסביר לילדים צעירים שמדובר בהתנהגות לא רצויה, וכי חפץ שאינו שייך לנו חייב לחזור לבעליו. לפיכך, עודדי אותה להחזיר את המשחקים אל הגן (רצוי בתיאום עם הגננת), גם אם נכרכת בזה מידה של חוסר נוחות. נדמה לי שההבטחה לקנות לה בכל פעם צעצוע כמו זה שהביאה מהגן עלולה דווקא לעודד אותה להמשיך. במקומך הייתי נמנעת מזה. מעבר לכך, ובהתייחס לאחרית דברייך, אני מזמינה אותך לדפדף קצת בפורום הטרי שלנו, ולנסות להיעזר בתשובות קודמות הנוגעות להצבת גבולות מול התקפי זעם אלימים של הילדים. אם יהיו שאלות נוספות, אשמח לעזור בהצלחה ליאת

בני בן שנתיים ורבע היה באבחון(ורוצים עוד מפגש).הגענו למרפאה שמטפלת בילדים עד גיל 3 בהמלצת מעון. באבחון הוא לא רצה לענות על שאלות "במה גוזרים","על מה רוכבים" וכו'.להצביע על דברים הוא כן הצביע.הוא לא מדבר. ניסיתי גם בבית להראות תמונות ולשאול שאלות דומות,אבל הוא מתעלם.סתם מצביע על משהו שנראה לו ומשמיע קולות. גם סיפורים אני לא מצליחה להקריא,כי הוא הוא מייד משמיע קולות(בכוח) כך שלא שומעים וגם רוצה לדפדף. האם אני צריכה לדאוג?יש סיכוי גדול שירצו להמשיך בטיפולים? תודה

שלום לך, איני יודעת מהי הסיבה שבנך נשלח לאבחון, ולפיכך אוכל רק לשער שמדובר בניסיון להבין האם קיים איזה עיכוב/קושי התפתחותי, אם כן - לזהות את מקורו ולהציע התערבות שתסייע בצמצום הפערים. כמובן שלא אוכל לדעת מכאן האם יש סיבה לדאגה, בעיקר כי התיאור שנתת הוא מאד כללי. אשמח להרגיע אותך ולומר, שכיום יש ידע עצום בכל הנוגע להתפתחות הילד בגיל הרך, והיצע גדול של התערבויות טיפוליות. אנו יודעים היום שככל שהעזרה מגיעה מוקדם יותר, כך הפערים או הגרעונות ההתפתחותיים קטנים יותר, וההתפתחות בעתיד טובה יותר. העצה הטובה ביותר שאני מצליחה לחשוב עליה כרגע, זה לשתף פעולה עם הגורם המאבחן, להקשיב להמלצותיו ולברר כיצד תוכלי לתרום גם את לקידומו של הילד. בשמחות ליאת

תודה, הבנת נכון,עקב איחור בדיבור נשלח לבדיקה למרפאת בריאות הנפש. שיתוף פעולה זה לא פשוט...יש תורים באמצע יום,אני עובדת ובני יוצא מהשגרה במעון. לא מוכנים שתבוא עם מטפלת-במקרה שצריך להמשיך בטיפול.למה זה כה חשוב??? האם כדאי לחכות שיתפנה בוקר או חבל להפסיד זמן? נשלח גם לנוירולוג... תודה

שלום שמי קרן בת 28, יש לי ילד בן שנה וחודשייים מקסים.במהלך היום הוא נמצא במעון ,יש לו סדר יום, (ישן שעתיים במעון כמו כל הילדים) בערב הוא הולך לישון בערך ב 20:00. ואז קם ב 24:00 לאכול בקבוק וחוזר לישון ואז מתעורר בשעה 1 בלילה עד 3 ולא נרדם או מ 3 בלילה עד 5 בבוקר. הוא ישן עדין איתנו בחדר. והוא מתעורר והולכת לו השינה, אני מנסה לא להתיחס ואז עומד במיטתו וצועק ובוכה ומנסה לטפס שאקח אותו אלי ואז אני נכנעת לוקחת אותו אלינו למיטה והוא מנסה להירדם לידנו ולא מצליח , אני מחזירה אותו למיטתו והוא לא מצליח להירדם גם שם ונעמד ובוכה. וכך בערך 3 4 פעמים בשבוע . מה אפשר לעשות? האם להעביר אותו לחדר משלו יעזור? אנחנו ממש רוצים שישן לילה שלם כבר. (לי יש גם שינה מאוד קלה וגם אני מתעוררת הרבה יכול להיות שפשוט זה עבר לו בתורשה ממני?) אני מנסה להלחם איתו די הרבה משאירה אותו במיטה ובוכה , לפעמים מלטפת אותו מנסה להרגיע אותו ולפעמים כבר כועסת וצועקת מעט . אשמח לעצתך. יום טוב קרן

שלום קרן, את מתארת די הרבה התרחשויות ליליות, שבאמת לא מותירות הרבה שעות שינה. הורים לתינוקות ולפעוטות נמצאים, באופן כללי, בסיכון לפתח עיגולים שחורים תחת העיניים :-)) ככלל, כדי לממש את השאיפה לישון לילה שלם, יש להשתדל וליצור את התנאים לכך. כלל ראשון הוא לצמצם את שעות השינה ביום (מבחינה זו, שעתיים בצהריים זה בהחלט בסדר), ולאחר את שעת ההשכבה במידה כזו שהילד יהיה עייף, אך לא 'גמור' (ילד שעובר את שעת ההשכבה האופטימלית יכול להיות עצבני וחסר שקט ולפתח קשיי הירדמות). דבר נוסף, יש לשאוף להפסקת הארוחות הליליות. בגיל שנה וחודשיים ילד כבר לא מוכרח לאכול בלילה. ארוחה טובה (דיסה סמיכה יותר) לפני השינה אמורה להספיק. כדי לשבור את ההרגל אפשר להציע מעט שתייה אם הוא מתעורר בלילה, ולהימנע מדיבור, הרמה על הידיים, הדלקת האור או כל אינטראקציה אחרת. באופן דומה יש לנהוג גם במקרה של התעוררות ספונטנית - להימנע מדיבור, שיר ערש, חיבוק, וכו', היכולים להיות תגמול או "זמן איכות עם אמא". גם המעבר למיטת ההורים יכול להוות סיבה טובה להתעורר. המעבר לחדר משלו יכול להיות גורם שמעודד שינה טובה יותר, אך יכול - זמנית - לגרום גם לנסיגה. מאחר וממילא תצטרכו לעשות זאת, למה בעצם לחכות? יכול להיות שהנוכחות הקרובה שלך למיטתו הופכת אותך לאופציה זמינה ומגיבה יותר, מה שלא יקרה בחדר משלו. קשה לנבא... לסיכום, אני יודעת כי בכל הנוגע להתנהגות הורית מול בעיות שינה של פעוטות, קל מאד להגיד ולייעץ, וקשה לבצע. במצבי עייפות קיצונית נהיה מוכנים לוותר על כל עקרונותינו, ובלבד שנוכל לישון כבר. ובכל זאת, בסופו של דבר ההתעקשות משתלמת, ומרביתנו מצליחים להגיע ללילה מלא... ....עד שהם מתחילים לנהוג, ומזכירים לנו פעם נוספת "לילה לבן" מהו :-))) חלומות פז ליאת

שלום ליאת בתי בת 5.5 ילדה חברותית, שמחה ואהובה. מגיל צעיר מאד היא אהבה להפגש עם חברים אחרי הגן. מלפני חודש היא לא מוכנה ללכת לחברים ומסכימה רק שיבואו אליה. ניסיתי לברר אם היה משהו אצל אחד מהם אבל לטענתה, היא לא רוצה להתגעגע אלי ולכן היא רוצה לבוא הביתה...אני נמצאת כל יום בבית בשעות אחה"צ ושום דבר לא השתנה בחודש האחרון. לעומת זאת אחותה בת 3 התחילה לבקש ללכת לחברים וזה כאילו נראה שהתחלפו התפקידים. יכול להיות שיש קשר? האם אני צריכה להמשיך לאפשר להזמין חברים אלינו כל הזמן למרות שהיא לא רוצה ללכת אליהם כשמזמינים אותה? האם לעשות איתה עוד "בירורים" או לעזוב את זה? ההרגשה היא שכאילו יותר קשה לה לעזוב אותי והיא ממש מחפשת את קירבתי, למרות שאני זו שתמיד אוספת אותה מהצהרון ונמצאת איתה.

שלום רב, דווקא בשורה האחרונה בדברייך מסתתר, מבחינתי, ההסבר האפשרי. הבת שלך נמצאת בגן עד הצהריים ואח"כ בצהרון עד לשעות אחה"צ. מדובר בנתח זמן עצום משעות הערות שלה, אותו היא מבלה בחברת ילדים אחרים, מתנהלת עפ"י לו"ז שרירותי, ומחוייבת לכללים ברורים של מוסד חינוכי. עבור ילדה כ"כ צעירה, מדובר בסוג של מאמץ, ולכן הצורך להישאר בבית עם אמא, להיות קצת 'סולו', נראה הגיוני ונכון. מפגשים עם חברים אחה"צ נועדו לשכלל מיומנויות חברתיות כמו וויתור, התחלקות, אמפתיה וכו'. ילד שנמצא כל שעות היום בחברת ילדים 'מכוסה' מבחינה זו, עבורה, שעות של פינוק עם אמא, או אפילו מה שנראה כחוסר מעש, הוא צורך חיוני וחשוב שראוי לכבד. בברכה ליאת

שלום ליאת ילדי בן 6.5 ילד שמח וחכם התחיל ללמוד בביה"ס חדש בכיתה א' עברנו דירה לפני חצי שנה ,אנו דתיים אביו לא אני חד הורית -גרושה , ויש לו אחות בת 4.5 ,ואביו לוקח אותם להסדרי ראייה בכיתתו נלמד נושא:משפחה ועל הקיר נתלה סוגי משפחות שונות :חד הורית, משפחה מורחבת וכו',שאלתי האם יש צורך לדבר אתו על כך ומה לאמר לו? שאלה נוספת אחותו אמרה לי כי אחיה סיפר לה : אבא ואמא לא גרים יחד כי אמא לא רוצה להזמין פיצה (הם ממש קטנים) מה ניתן להסביר להם מדוע אמא ואבא לא גרים יחד, כאשר אני נשאלת?

שלום גלית, לא הבנתי בדיוק מתי התגרשתם. האם מעבר הדירה היה בעקבות הגירושין? בכל מקרה, ילדים הם חלק מהמשפחה, וכשמתרחשים שינויים כל כך מהותיים, הנוגעים כמובן גם לחייהם, מגיע להם הסבר אמיתי וענייני. ההערה של בתך הקטנה משקפת את הערפל והעמימות סביב עזיבתו של אבא. עבור ילדה קטנה, בהיעדר כל הסבר אחר, ההסבר של הפיצה יכול לספק סוג של מענה. במקרים אחרים, יכולים ילדים לייחס את הפרידה למשהו רע שעשו הם עצמם, מה שעלול לעורר אשמה וחרדה. אני לא בטוחה שמשפחה גרושה נופלת בהגדרה של משפחה חד-הורית, מה גם שאביהם ממשיך לקחת חלק פעיל בחייהם. תהיה ההגדרה אשר תהיה, הנושא שעלה בכיתה מספק הזדמנות נפלאה לשיחה בנושא. תוכלי לשבת עם שני ילדייך, ולהסביר להם בלשון פשוטה שאמא ואבא בחרו לחיות בנפרד כי הם מתקשים לחיות ביחד, ובגלל שאהבתם זה לזו הסתיימה. אפשר לדבר גם על כך שאתם מקיימים אורח חיים דתי, ואבא בחר שלא לחיות כך. חשוב להדגיש את העובדה שעל אף חילוקי הדעות ביניכם כבני זוג, שניכם אוהבים מאד את הילדים, אינכם מתכוונים לעזוב אותם, ושתעשו הכל כדי שהם יהיו מאושרים גם בשני בתים שונים. תוכלי לבקש מהמורה לסייע ולחזק את התכנים הללו גם במסגרת הנושא הנלמד בכיתה. אשמח לעמוד לרשותך אם יהיו שאלות נוספות בהצלחה ליאת

היי גלית, רציתי להוסיף עוד, שחשוב לאפשר לילדים לשאול שאלות שבודאי מעסיקות אותם, ולהשתדל לענות באופן אמיץ ואמיתי, תוך התחשבות ביכולתם להבין. השאלות שלהם חשובות בהיותן מכוונות אותך למה שבאמת מעסיק ומדאיג אותם, ופוטר אותך מהצורך להתלבט על מה לדבר ועל מה לא. בהצלחה ליאת

בני בן 7. הוא ילד חכם מאוד, ובבית מתנהג יפה מאוד, מקשיב, ממושמע ומשתף פעולה. כשהוא בבית- הספר, הוא בד"כ מתנהג נהדר. הוא תלמיד טוב מאוד, ומבצע את המטלות שלו בקלות רבה. מידי פעם, מתרחשים בבית-הספר ארועים של פריצת גבולות מוחלטת. בד"כ מקדים ארוע מסויים, כגון חיכוחים עם החברים, או חוסר הסכמה עם המורה, ואז אין שום גורם בבית הספר שיכול להפסיק את התנגדות שלו. הוא יכול להעיף דברים, לגזור את דפי הלימוד, להרביץ לחברים ולסגור את האוזניים ולא להקשיב למורה או למנהלת. מטריד אותי מאוד שאין לו קו אדום, שידוע לו שהוא לא יכול לחצות אותו. כמובן שבבית הוא נענש בחומרה על ההתנהגות הזאת, ונשללות ממנו זכויות. איך ניתן למגר את התופעה ?

שלום שירי, את מתארת התפרצויות זעם קשות אצל ילד עם התנהגות טובה בדר"כ, ומציינת שפריצת הגבולות מתרחשת בעיקר בביה"ס, ומגיעה בתגובה לאירוע מתסכל. כמובן שהמידע שברשותי מועט מכדי להבין מה בדיוק קורה, אבל נראה שקיימת איזו בעיה ביכולת הוויסות הרגשי. כך, למשל, גם גירוי מתון יחסית (כמו חיכוך חברתי או חוסר הסכמה עם דמויות סמכות) יכול להיחוות בעוצמה בלתי נסבלת כעלבון או הפחתה בערכו, מה שמעורר את המופע הסוער שתיארת. לא בטוח שענישה חמורה ושלילת זכויות מתאימה לטיפול בבעיה. ענישה חמורה (לפחות בעיני) אינה מתאימה לטיפול בבעיות רגשיות של ילדים. היא יוצרת, במקרה הטוב, מרמור ותחושת אי-צדק, ובמקרה הרע, ילד כנוע וצייתן, שינסה לפרוק את הזעם כאשר יהיה רחוק מהגורם המעניש. כיום מדברים הרבה על הצורך בהצבת גבולות עקבית וברורה, אך זו חייבת להיעשות באווירה של חמימות והיענות לצרכי הקרבה וההכלה של הילדים. לכן, אני מציעה לך לנסות להתייחס אל התנהגותו של הילד מתוך עמדה סלחנית מעט יותר, ולברר מה בדיוק קרה לפני שהתפרץ. הבעת התעניינות אמיתית, תוך מתן תוקף לרגשותיו, יכולה לסייע לו למתן את הזעם, ולהרגיש מובן ומוכל. עוד נקודה שעולה בדעתי כרגע - לפעמים הפער בין ההתנהגות בבית להתנהגות בביה"ס יכול לשקף קונפליקט או מאבק בין המורה או מהלת ביה"ס לבין ההורה. ילדים מזהים בקלות את המאבק הסמוי או הגלוי בין דמויות הסמכות המרכזיות בחייו, ומנצלים את הואקום שנוצר לפריצת כל הגבולות. במצבים בהם יש כבוד והסכמה עקרוניים בין ההורים לצוות החינוכי, תופעות כאלה פוחתות באופן משמעותי. מקווה שעזרתי מעט בכיווני המחשבה. בברכה ליאת

קראתי בעיון רב, מזדהה גם אם השאלה וגם עם התשובה. העניין הוא שלמערכת אין סבלנות לתהליך ויש צורך בוויסות. מהיר יותר ולא תמיד להבין את מקומו של הילד. הילד שלי כבר בין תשע נכנס לכיתה רגשית.. המצב רק הסלים ותוך חודשיים בית הספר החליט שלא רוצה אותו... אם כן אני שואלת מה הדרך ללמד את הילד לקבל סמכות ולא לקחת את החוק לידיים??

חברתי מניקה את בנה הצעיר והוא כבר בן שנתיים ומשהו. היא עושה זאת כיוון שהיא נהנית להניק, כך היא אומרת. הקטן מאוד נהנה מהחלב שלה ומספר כמה אמא זה טעים, אך גם מרגיש נוח לזחול באמצע הלילה למיטה, להישכב עליה כשהיא עוד ישנה ולהתחבר לה לשד.. אני בטוחה שהקירבה הזו מאוד מנחמת ומרגיעה, אבל האם פסיכולוגית זה בריא? מצד אחד זה נשמע לי מוזר ולא מעודד אותו להתמודד לבד, לדחות סיפוקים, למצוא "תחליפי אם", אם יש דבר כזה, בחפצים או אנשים אחרים שירגיעו (או בתוך עצמו הוא). ומצד שני- אני בטוחה שיש יותר מדרך אחת לגדל ילד בריא, אוהב ועצמאי ואולי בתרבויות אחרות, למשל, זה ממש מקובל והכל בסדר גמור.. מה את חושבת? יפית

שלום יפית, כדי לקבוע מה "בריא פסיכולוגית", אם בכלל מישהו יכול להתיימר ולעשות זאת, יש צורך להביא בחשבון את הקונטקסט הרחב של היחסים. אני נוטה להאמין שאף אחד עוד לא מת מאהבה, וגם אם מישהו טועה תוך כדי אהבתו, לעולם אפשר יהיה לתקן. הנקה עד גיל מאוחר, כמעט כמו כל התנהגות אמהית אחרת, יכולה לבסס קשר של אמון וביטחון, ויכולה - בנסיבות אחרות - לעודד התנהגויות תלות וסימביוזה. אני מסכימה מאד עם הקביעה שיש הרבה יותר מדרך אחת לגדל ילד בריא, וסומכת על אמהות שיודעות בדר"כ מה נכון להן ולילדיהן. בשמחות ליאת

בס"ד גם בני, בן הכמעט 3 , עיין משתשמש בציצי שלי כדי להרדם או כשכואב לו משהו וזה ממש לא מפריע לי. נהפוך הוא!! אם זה עושה לו טוב ומרגיע אותו,למה לא? אני למדתי דבר מאוד חשוב והוא כמו שליאת אמרה : להאמין באינסטינקטים האימהיים וגם לזרום עם הילד. (אוסיף ואציין שבני יכול להרדם גם בלי ציצי -תלוי במצב רוחו.)

שלום רב, לבתי, בת ה-7, קיימת בעיה של חוסר שליטה בצרכים במשך היום. הילדה מרטיבה בתחתונים במשך היום. כל פעם ששואלים אותה למה לא יכלה לגשת לשרותים, עונה כי ברגע שהרגישה דחף ועד אשר הגיע לשרותים לא הצליחה להתאפק – "... זה יצא לי..". אין לה כל בעיה להסתובב כל היום עם תחתונים ואף מכנסיים רטובים בכל מזג האויר. לעתים נדירות אף מדובר בגושי צואה שהיא יכולה לסחוב במשך כל היום. חשוב לציין כי לא זכור לי, מאז גמילתה מחיתולים בגיל השנתיים, בפספוס ולו אחד במשך הלילה. מה שמביא אותי למחשבה כי אין מדובר בבעיה פיזיולוגית אלא פסיכולוגית משהו. אשמח לקבל חוו"ד לגבי מהות הבעיה, ומה דרכי הטיפול האפשריות. תודה מראש, א.

שלום א. אני מזמינה אותך לקרוא את התכתובת שכותרתה "רגרסיה לילדה בת 6" בעמוד הפורום הראשון, ולראות אם תוכלי להיעזר בהסבר. חשוב לציין שעיקר הנזק בהפרעות הללו נוגע לפגיעה בדימוי העצמי. אני ממליצה מאד לפנות לטיפול אצל פסיכולוג קליני של ילדים, שיוכל לקרוא את המפה המשפחתית ולהנחות אתכם באופני תגובה מתאימים. אם תרגישי שנשארו שאלות נוספות, את מוזמנת לכתוב עוד. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן 4.5 ילד מאוד פיקח, חריף, בעל יכולת ביטוי גבוהה לגילו. בדר"כ הוא יודע לבטא במילים טוב מאוד את רצונותיו או התנגדותו למשהו.לאחרונה, כאשר אני או אביו מתנגדים למשהו שהוא מבקש, הוא החל לבטא זאת בתוקפנות המתבטאת בהתפרצויות זעם, בכי (גם על שטות גמורה), נעלב וגם דואג להגיד שהעלבנו אותו (אם כי רק הערנו לו בטח לא בזלזול כלפיו) וגם החל להרים יד (נותן מכה לא חזקה אך לשם ההצהרה) ואף אומר במילים "אני אתן לך מכה" (לי ולבעלי וגם לילדים עימם משחק). יש לציין כי הוא אינו עובר שינוי כלשהו(כמו מעבר בית/גן או לידת אח) כך שהמצבי רוח שלו מאוד תמוהים. שאלנו אם טוב לו בגן והוא אומר שכן וגם אנחנו רואים שטוב לו כך שאני לא יכולה להצביע על סיבה כלשהי לתוקפנות מלבד התבגרותו (אלא אם כן אתה חושב שיש משהו אחר) וזה שהוא מאוד שובב. עוד אציין כי בדר"כ הוא ילד נחמד שאוהבים לשחק איתו ונהנים בחברתו, ילד מלא שמחת חיים ומואושר בכללי. ראשית, מה הסיבות שיכולות להעיד על כך? שנית, כיצד להתמודד ומה להגיד כאשר מרים יד?צועק עלינו ומתחצף? (כאשר נאמר לו שהוא יענש וילך לחדר הוא מייד מתעשת ומתנצל אך תוך מס' דקות חוזר לסורו). לתשובתך המהירה אודה. רוני

שלום רוני, את מתארת שינוי בהתנהגותו של בנך, שהופיע (אולי) עם השינוי בהתנהגות שלכם. את מציינת שמופע הזעם מגיע בתגובה להתנגדות או הערה מצדכם, המפתיעה אותו, מעליבה , ובעיקר מתסכלת. ראשית, אני רוצה לחזק אתכם מול ההחלטה (מודעת או לא מודעת) להפסיק להיענות לכל דרישה. ילד שהיה רגיל לקבל "הכל ועכשיו" באמת עלול להיבהל מהשינוי הפתאומי. אם זה לא היה קורה עכשיו, זה היה קורה תוך זמן קצר גם מחוץ לבית, כשהיה מגלה (אני מאמינה שהוא כבר גילה) שהעולם בחוץ אינו משתתף במשחק שלו, ולא כל כך סלחני כלפי גילויים של תוקפנות. למרות שהתחלתם להתייצב מולו עם מידה של אסרטיביות, עדיין נראה שהוא מנהל אתכם ולא להפך. אם הוא ממשיך להרים יד ולהתחצף אליכם (התנהגות שאינכם יכולים להרשות) כנראה שהוא הבין שזה אפשרי. נסי להגיב להתנהגויות אלה כמו שהיית מגיבה לו ראית אותו רץ לכביש סואן. כך שייבין שאת מתכוונת למה שאת אומרת. אם את שולחת אותו לחדר והוא חוזר תוך זמן קצר, מתנצל וממשיך, הוא למד 'לצפצף' עליכם ולנצל את חולשתכם. אם הוא מרים עליך יד או מתחצף, עליך לומר פעם אחת בלבד "אני לא מרשה לך להרביץ לי" (זכרי את הפרצוף של הכביש), ואז לשלוח אותו לחדר ולנתק מגע לזמן מה. אם הוא יוצא מהחדר ומתנצל, תוכלי לומר שאת מקבלת את ההתנצלות, אך עדיין צריכה זמן עד שתוכלי שוב לחייך ולשחק איתו. "זה מאד לא נעים להיות איתך כשאתה מכה או מתחצף. אני רוצה להיות קצת לבד עכשיו". נסי לא להכביר במילים, וזכרי שלמעשים יש עוצמה גדולה בהרבה. במקביל, וזה חשוב לא פחות, יש לתגמל באהבה רבה כל התנהגות טובה ומתחשבת מצידו, להתפעל מביטויים של בגרות, ולשהות בקרבתו כמה שיותר כאשר הוא חמוד. אשמח לשמוע איך הולך בהצלחה ליאת

שלום ליאת, יש לי ילדה בכיתה ב' שבגדול מסתדרת בחברה בסדר. אך לאחרונה היא חוזרת הביתה מלאה בתסכולים שמקבלים ביטוי בהתקפי זעם כיוון שמציקים לה : לוקחים לה את המחברת באמצע השיעור, לוקחים לה עבודת יצירה שהכינה ,שוברים לה עפרונות וכד'. כשאני מבקשת שתפרט לי ושואלת אותה אם היא לא מצליחה להלחם על הדברים שלה ( בלי שיפוט כמובן) היא אומרת לי שהיא לא מצליחה והם חזקים ממנה ואם היא כבר מחזירה אז תמיד המורים מאשימים אותה . דבור עם המורה בנתיים לא עזר. השאלה שלי היא איך אני נותנת לה כלים להתמודד עם הדברים האלו? ,איך אני נותנת לה כלים להתגונן בלי אלימות ?. אני יכולה להתקשר להורים, יכולה לדבר שוב עם המורה .השאלה אם ההתערבות שלי טובה בשבילה או ההפך אני צריכה לתת לה להתמודד בדרך שלה ? תודה מראש, הילה.

שלום הילה, את מתארת תמונה לא פשוטה בכלל, של ילדה הנתונה כרגע במה שנראה כמו חוסר ארגון כללי. מאד חסרה לי תגובתה של המורה, והאופן בו היא רואה את הדברים. מורות רואות בדר"כ את מה שלנו, ההורים, קשה להבין או לדעת. כדי להעריך נכון לאן לכוון את מאמצי ההתערבות עלי לשמוע עוד. ככלל, ילד אמור להיות מוגן בביה"ס מתופעות של גניבה או פגיעה ברכוש. בתך מתקשה כרגע לשמור על עצמה ועל הציוד שלה, והשאלה המרכזית היא האם היא קרבן חסר ישע (במקרה כזה חייבת לבוא התערבות) או מעורבת/יוזמת אינטראקציות בעייתיות עם הילדים. בכל מקרה, נדמה לי ששווה לעזור לה להתארגן בצורה יעילה יותר, להחזיר את כלי הכתיבה לקלמר סגור ונוח לשימוש, לעקוב אחר הסדר והארגון בילקוט, וכל זאת - לא ממקום נוזף, אלא מתוך כוונה לסייע בהתייעלות. בברכה ליאת

ליאת תודה על תשובתך אך אין לי במי להעזר וכן סיפרתי לליךדי שאבא עבר ניתוח אך אני לא יודעת כיצד לגשר על כולם מצד אחד בעלי שכל דבר קטן תוקף וכועס ומצד שני שניי ילדי הקטנים שגם זקוקים לי יש לציין כי אני אמא מאוד מגוננת מאז שנולדו לא עזבתי איתם ולא יצאתי הפסיכולוג ביקש ממני ומבעלי כי שעה ביום אקדיש לעצמי ללא ילדי וכי בעלי יטפל בהם בשעה הזאת וכך הוא יתקרב אליהם אך ללא הועיל בעלי לא מסכים לזה בני ובעלי מעולם לא יסתדרו ועכשיו אף יותר אני רואה כי בעלי תוקף ומשפיל את בני על ממש שטויות אך אני יכולה לסייע לבני שלא ישארו לו משקעים לעתיד

בוקר טוב אורטל, שמחתי לקרוא שיש פסיכולוג שמלווה אתכם. לא בטוח שכרגע זה הזמן הנכון להשקיע בשיקום היחסים בין בעלך לבין הילד, לפחות כל עוד המאבק במחלה בעיצומו. אני מאמינה שההתנהגות התוקפנית של בעלך קשורה כרגע למצבו הגופני הירוד ולעצבנות והחרדה הנלוות לו. ובכל זאת - את מודעת לכך שאת מגוננת-יתר על ילדייך, מחוברת אליהם מאד, ושאף פעם לא עזבת אותם. קשר כל כך אינטנסיבי יכול לגרום לכמה בעיות. למשל - הילדים לא לומדים להסתדר בלעדייך, הופכים תלויים במגע הפיזי איתך, וזקוקים לתשומת לב בלתי פוסקת. - הקשר ההדוק איתך לא מאפשר מרחב מספיק להתבססות יחסים דומים עם אבא. אם את כל הזמן שם, אין כמעט מקום לדמות נוספת בחייהם. - ה"השתעבדות" לצרכי הילדים לא משאירה לך הרבה זמן וכוח לצרכים שלך ושל בעלך, מה שעלול ליצור עוינות מצידו, הן כלפייך והן כלפי הילדים. אני חושבת שכרגע, יש לשוחח עם הילדים, להסביר להם את המצב העכשווי, ולבקש את העזרה וההתחשבות שלהם. תוכלי לתאר להם חלק ממה שעובר על אבא, ולהבטיח להם שהוא אוהב אותם גם אם כרגע הוא זועף ועצבני מהרגיל. אני ממליצה מאד לשתף את הצוות החינוכי (מורה/גננת) ולגייס אותן לטובת הילדים, ולהיות סלחנים כלפיהם. מעל לכל, מזכירה לך לקחת לעצמך פסקי-זמן הכרחיים למילוי מצברים. אם את תהיי רגועה ונינוחה, ילדייך יוכלו לשאוב ממך תקווה ועידוד, ולהירגע. הרבה בריאות ליאת

אני גרושה ואימא לילדה בת 13, לאחרונה אני מבחינה כי בתי עצבנית, כעוסה במיוחד כאשר היא שבה מבית אביה. היא אומרת שהוא מעצבן אותה למרות שהוא עושה הכל בשביל ילדיו, קונה לה המון לוקח אותה למקומות שונים. בתי עדיין לא קיבלה מחזור. אני רוצה לציין כי לאביה של הילדה יש חברה עם שתי בנות, האחת בת 12 ןהשנייה בת 5 . אני לא יודעת מה קורה לה ואביה גם עומד חסר אונים למול המצב הזה כי כל הדרכים שניסה לא הועילו. עד לאחרונה היו לבתי יחסים מאוד קרובים עם אביה אבל עכשיו היא דוחה אותו מסיבה לא ברורה. אודה לכם מאוד על העצה.

שלום רב, נערה בת 13 כבר יכולה לומר מפורשות מה מפריע לה, וחשוב להקשיב לה. נסי לברר מה מעצבן אותה, מה קורה כשהיא בביתו, וכיצד הם מיישבים את הקונפליקטים ביניהם. אחרי הכל, היא ממשיכה להגיע אליו ולקבל ממנו מתנות והטבות שונות. יכול להיות שבאמצעות הרטינות והתלונות היא ממשיכה לקבל ממנו דברים באופן לא מובחן תוך ניצול חולשתו ומאמציו לרצותה. יכול להיות שקיימת קנאה או תחרות עם בת הזוג של אבא או עם בנותיה. אני תוהה מדוע את מציינת שלא קיבלה מחזור, והאם את מייחסת לזה חשיבות כלשהי. אולי אם תחדדי את שאלתך אוכל לענות באופן יותר ספציפי. בברכה ליאת

לפני כחודשיים בעלי עבר ניתוח במעי הגס להוצאת גידול סרטני ויש לו סטומה יש לי שני ילדים בני 4 ו6 ואני רואה אצלם שינוי בהתנהגות כמו יותר תשומת לב ממני התקפי זעם אצל ילדי בן ה6 יש לציין שבעלי מאז שעבר את הניתוח השתנה הוא יותר עצבני סף הרגישות שלו מאוד נמוכה ולא מוכן לקבל שום רעש הוא עצבני הוא מטופל בכדורי מירו ולוריוון מה אני יכולה לעשות בשביל לעזור לילדי כי כבר מאוד קשה לי גם לטפל בבעלי וגם להיות סביבם 24 שעות ולהרים אותם אני מרגישה כבר שאין לי עוד כוחות אודה לתשובתכם המהירה

שלום אורטל, מחלה קשה, בעיקר כזו הכרוכה בהתמודדות ממושכת, יכולה לגזול משאבים מכל בני המשפחה. דווקא בעת כזו, יש חשיבות ללכידות המשפחתית, לעזרה ולהתחשבות זה בזה. לא סיפרת מה הילדים יודעים, ואני מקווה מאד שהם שותפים למה שקורה. גם ילדים צעירים מאד חשים שקורה בבית משהו חריג או מדאיג, וכדי שלא יפתחו 'תסריטים' דמיוניים ומפחידים מדי, מוטב להציג להם את העובדות באופן האמיתי ביותר, כמובן בלשון מובנת ובהתאמה לגילם. מעבר לחשיבותה של האמת כמפוגגת חרדות מיותרות, יש סיבה נוספת לשתף את הילדים. ממש כמו אצלנו, המבוגרים, גם אצל ילדים העשייה יכולה למתן חרדה ולתרום לתחושת שליטה במצב. אם הילדים ידעו שיש להם תפקיד חשוב במאבק להחלמתו של אבא, הם יהיו יותר מגוייסים ומתחשבים. עליך להסביר להם מדוע את ואבא יותר עצבניים בזמן האחרון, לספר להם על תפקידה של הסטומה, לומר להם שאתם מקווים מאד שמדובר באי נוחות זמנית, ושאבא יבריא בסופו של דבר. במידה והם ערים לכל זה, יתכן שההתנהגות הנוכחית שלהם מייצגת את התפרקות המתח שאחרי התקופה הקריטית של הניתוח, ויש לסייע להם לחזור לשגרה, תוך החזרת החוקים והכללים הרגילים, הנוטים להתרופף בעיתות משבר. זכרי שהם שותפים גם לדאגה ולחששות, ומגיע להם לקבל הסבר והרגעה. מעבר לכל זה, אני מזכירה לך כמה חשוב לדעת לגייס עזרה מבחוץ בימים של מאמץ כזה, וזה בדיוק הזמן להיעטף במשפחה המורחבת, בחברות ואפילו בסיוע קנוי (בייביסיטר, למשל) כדי לאפשר לעצמך הפוגות לגיטימיות. מאחלת לכם החלמה מהירה ומלאה, ומזמינה אותך להיעזר גם בפורום בהמשך. שולחת לך הרבה כוח, עידוד וחיוך ליאת

שלום, בני בן 5 ילד פיקח אחראי ומאוד רגיש, אוהב מאוד לדבר לחקור ולשאול. היתה תקופה בה דיבר בקול רם, ממש צעק עכשיו המצב טוב יותר בעיקר לאחר שהבין שכשהוא צועק הוא לא זוכה לתשומת לב. הבעיה איתו שהוא ממש תחרותי וקשה לו לוותר ויש לו רצון שהדברים ילכו קודם כל לפי רצונו וקשה לו מאוד להתחשב ברצונות אחרים. איתנו הוא יודע בדיוק מה הגבולות מה מותר ומה אסור - אע"פ שיש לנו המון חיכוכים סביב הנושאים הללו . אבל עם חברים נראה שהמצב לא מזהיר. אני מנסה מבחינתי לדבר איתו כמה חשוב לחלוק ולותר אבל לא נראה שזה עוזר. כשבאים אליו חברים מהגן הוא ממש "כופה" עליהם את רצונותיו ולא כ"כ מקשיב לרצונותיהם, לרוב הוא לא מכריח בצורה פיזית אלא עושה את זה דרך משא ומתן (מצטיין בזה): מבקש מפציר ולא יורד מהנושא עד שמקבל את מבוקשו . אמא של ילד אחד אף אמרה לי, שהילד שלה לא רוצה לבוא שוב כיוון שהבן שלי "מכריח" אותו לעשות דברים שהוא לא רוצה. אני מנסה להסביר לו כמה חשוב לכבד אורח שבא ולתת לו להרגיש נעים בביתינו ושצריך להתחלק ולעשות פעם מה שאתה בוחר ופעם מה שהחבר, אך לא נראה שהוא מפנים את זה . דוגמה נוספת הוא וחברה מהגן שהתארחה אצלינו , ציירו ציור והם באו להראות לי ואז הוא שאל : "של מי יותר יפה ?" אמרתי לו של שניכם ציורים מקסימים , הילדה החמודה התלהבה וניסתה לפייס אותו ואמרה לו של שנינו יפים, אך כמובן שהתשובה לא סיפקה אותו והוא שאל שוב ושוב "אבל של מי יותר? " ברור שהוא ציפה שאמא שלו תגיד ששלו הכי יפה אבל לא נראה לי הגיוני לעשות את זה ולפגוע בחברה שלו. כשסרבתי לענות הוא כעס והשליך כמה ציורים שהייו תלויים במקרר לרצפה , אביו אמר לו להכנס לחדר ולהרגע ואז בחדרו הוא לקח את הציור שלו וקימט אותו לגמרי . האם משהו בצורת ההתמודדות שלנו מולו היה שגוי ? אשמח אם תבהירי לי איך יעיל להתנהג בסיטואציה שכזו. האמת שאותי מטריד שבקצב הזה הוא יהיה מאוד לא מקובל ולא ירצו לבוא אליו חברים או להזמינו. שוחחתי עם הגננת ולדבריה אין לו בעיות חברתיות. אשמח לשמוע ממה זה נובע? האם זה צורך שלו לקבל חיזוקים ובטחון ? האם אופי? האם זה בכלל נורמלי לגילו ועתיד להשתנות ? האם זוהי בעיה בגבולות אצלינו ? ואיך אנחנו אמורים להגיב/להתנהג ? יש לציין שזה ילד שלא חסרים לו חיזוקים חיוביים מאיתנו והמון חום ואהבה. ועוד משהו : הילד מאוד מאוד רגיש וזה מתבטא אצלו בתקופות של טיקים: מצמוצים בעיניים וכן עיווי בשפתיים - לפעמים בולט אבל לרוב כמעט ולא שמים לב (התיעצנו עם רופא והוא אמר לא ללחוץ עליו ולא להעיר לו ולחכות שיעבור מעצמו) המון תודה ומצטערת על האורך ....

שלום שירה, הישגיות ותחרותיות הן כוח מניע מרכזי בעולם המערבי, ואלמלא הן, ספק אם היינו עדים לרבים מהישגיה של האנושות. כשהן במינון הנכון, יכולות תכונות אלו להפוך לנכס אישיותי, ולדחוף למצויינות. הבעיה, כמו תמיד, מתחילה במינוני היתר, הגובים מחירים רגשיים גבוהים. הילד שלך למד כבר בגיל צעיר שהמבוגרים (והילדים) שמסביבו מייחסים חשיבות מיוחדת להישגים והצלחות, ושהללו יכולים לזכות אותו בהתפעלות, הערצה ואהבה. ילד הנשען בצורה מסיבית על הצטיינות והצלחות כתדלוק לתחושת הערך שלו, עלול למצוא את עצמו בחרדה עצומה מול הפסד או כישלון. הטיקים שאת מתארת יכולים להיות ביטוי לתחושת העומס שהוא מרגיש, ולכן יש טעם רב לחשוב איך להקל עליו. נדמה לי שבשלב ראשון כדאי לנסות לבחון בזהירות את ההתנהלות שלכם מולו עד היום, ולבדוק האם (מתוך רצון טוב ואהבה, כמובן) קיימת אצלכם נטייה להתפעל-יתר מכל תוצר שלו. עמדה כזו, גם אם נעשית באהבה רבה ותום לב, יכולה לפתח אצל ילד אוריינטציה של הימנעות ממאמץ וציפייה לתשואות גם מול הישגים 'רגילים', או תפיסה לא מדוייקת לגבי הערך העצמי שלו. אני חושבת שבמצבים שתיארת, מול שני הציורים, פעלת נכון כשאמרת "שניהם מקסימים". בהמשך, אני מציעה לנסות ולסגל עמדה מתונה יותר ומובחנת יותר מול היצירות שלו. אם את מבחינה שהוא נוטה להגיע הרבה עם ציורים כדי "לקבל ציון". במקביל, וזו העבודה הכי חשובה, נסי לבחון באומץ את עמדתך שלך כלפי הישגים והצלחות (שלך ושלו), ולברר האם עוברים אליו מסרים (ישירים או עקיפים) המחזקים את אמונותיו ותפיסותיו ביחס לעצמו ("אני שווה/אהוב/מוצלח רק אם אני מצטיין"). בברכה ליאת

תודה ליאת על תגובתך , לקחתי הרבה לתשומת ליבי. לגבי העמדה שלי כלפי הצלחות והישגים אני יכולה לומר לך ביושר רב שאין אצלינו בכלל בבית תחרותיות יתר .אני ובעלי שנינו אנשים שדי רחוקים מתדמית התחרותיים. אנחנו משתדלים תמיד לתמוך בילד ואני חושבת שהוא מרגיש אהוב גם כשהוא לא מצליח לעשות משהו. בחיים אני לא אגיד לילד "אויש לא הצלחת, או נכשלת, או עשית גרוע מאוד או אתה לא מוצלח" אלא אגיד לו "לא נורא בפעם הבאה אני בטוחה שתצליח יותר" או "לא נורא אם מידי פעם לא מצליחים, גם אנחנו לא תמיד מצליחים בכל מה שאנו עושים" ואחבק ואתמוך. אני מרגישה שזה ממש בא מכיוון הילד. אני גדלתי בבית ששם נתפסתי כילדה המוצלחת ואין ספק שזה מלחיץ, אני זוכרת שכשהייתי מביאה ציון 9 לפעמים הייתי מקבלת תגובה מאבי למה לא 10 ? ? ? ואני זוכרת שגמרתי אומר שלילדי אף פעם לא אעשה את זה ולכן אולי אני "מסתפקת" בהישגים פשוטים שלו ושמחה עליהם ומשבחת אותם (חשבתי שזה ישפר לו את הבטחון ויגרום לו לערך עצמי גבוה). אנחנו מנסים ללמד אותו שמותר וצריך לחלוק וחלק ממשחק זה גם להפסיד לפעמים, אבל לו אישית קשה מאוד עם זה. לדוגמה במשחקים חברתיים אני אומרת לו שלפעמים גם מפסידים ולא בכל תור מנצחים וככה זה משחק ואני נותנת לו דוגמה שכשאני משחקת איתו ומפסידה אין לי כל בעייה עם זה. לגבי אם הוא בא עם ציורים ע"מ לקבל ציון, הוא בדרך כלל לא עושה את זה, אבל כשהוא עם חברים הוא כנראה מרגיש באיזה שהוא מקום רצון לגבור עליהם וגם לבחון אותנו שנחזק אותו ונוכיח לו שהוא יותר טוב מהם. הזדהיתי מאוד עם מה שכתבת לגבי נטייה שלנו להתפעלות -יתר מכל תוצר שלו- מאוד יכול להיות שיש לכך קשר, אנחנו מנסים לחזק אותו ולתמוך בו בכל מצב. מצד אחד אני לא רוצה להראות בעיניו "אדישה" להישיגיו אך מאידך אני מבינה ממך שאם אני משבחת כל דבר זה גם לא טוב....מה שכן יש לו סבתא שמכורה אליו (נכד ראשון) ומשבחת אותו בכל רגע בלי קשר לכלום. ממה שכתבת יש משהו שקצת לא ברור לי ואשמח אם תסבירי :כתבת שאנסה לבחון את עמדתי כלפי הצלחות והאם הוא מקבל מסרים של "אני שווה/אהוב/מוצלח רק אם אני מצטיין". איך זה מסתדר עם זה שאני נוטה לשבח אותו על דברים שהם לכאורה רגילים ולא מבריקים ? הרי אם הייתי ביקורתית מידי כלפיו ומראה לו שהוא אהוב/שווה רק כשהוא מצטיין, אזי הייתי שופטת אותו על דברים בהם לא הצליח או לחילופין לא מחזקת/משבחת על הישגים פשוטים . אשמח אם תבהירי לי את הנקודה הזו, כי זה נשמע לי מנוגד קצת. נראה לי שהנקודה שאני צריכה לעבוד עליה היא לא להפוך כל משהו שהוא עושה ל"וואו". אשמח אם תתני לי עיצה איך להתנהג אם לדוגמא הוא מביא ציור שלא כ"כ מוצלח ,האם להגיד לו ואיך ? או שפשוט לא לשבח את הציור הזה? את חושבת שאם אמנע מלשבח אותו על דברים פשוטים זה יעזור גם באופן עקיף שהוא ינסה להפסיק ל"השתלט" על חבריון למשחק? מאוד חשוב לי לשמוע איך אני יכולה לעזור לו בנקודה הזו וללמד אותו לחלוק ולשתף לוותר ולהפסיד (מבלי כמובן לפגוע בערך העצמי שלו וברצון הבריא לתחרותיות במידה נכונה) אני מרגישה שאני צריכה להיות מאוד זהירה עם הילד, כי הוא באמת מאוד רגיש ופגיע וזה מתבטא גם פיזית כפי שציינתי. שוב מצטערת על האורך ,הנושא מאוד מטריד אותי לאחרונה. המון תודה לך על הסבלנות והעיצות.

מבקשת עזרה ועצה בנוגע לבני בן ה- 11 שעדיין ממני לישון איתו (ממש כפה עלי) ואם לא אז אני לא אוהבת אותו ולא רוצה להיות איתו ועוד אין לי מושג איך לנהוג גורם לי ליסורי מצפון קשים ואז אני נכנעת לו עליי לציין כי הוא לוקח קונצרטה (אם זה קשור) בנוסף להתפרצויות שלו עליי כולל צעקות

שלום יעל, רגשות אשמה וייסורי מצפון יכולים להכניס הרבה רעש ליחסי הורים וילדים, ולפגוע ביכולתם של ההורים להפעיל את סמכותם ביעילות. בגיל 11, כמו בכל גיל אחר, ילד אמור לישון במיטתו. זה חשוב לו וזה חשוב להוריו. הילד הנבון שלך למד להשתמש בטיעון מוחץ - "אם לא תתני לי לישון על ידך, זה סימן שאינך אוהבת אותי" - טיעון קשה לכל אמא יהודיה. הוא למד שבאמצעות המשוואה הזו אפשר להחליש את כוח ההתנגדות שלך, אפילו מול דרישות לא הגיוניות. אני שבה ומזכירה את חשיבותם של גבולות ברורים ועקביים, דווקא אצל ילדים עם ADHD, ומזמינה אותך לבחון את עצמך גם מעבר לסוגיית השינה. קראי קצת מתשובותי הקודמות כאן בפורום המתייחסות לבעיית גבולות ותוקפנות של ילדים כלפי הוריהם. במידה ואת חוששת שלא תצליחי ליישם את הדברים בכוחות עצמך, אני ממליצה לך לפנות להדרכת הורים ממוקדת אצל פסיכולוג ילדים. שבת שלום ליאת

בוקר טוב ילדי בן 6.5 ילד שמח וחכם התחיל ללמוד בביה"ס חדש בכיתה א' עברנו דירה לפני חצי שנה , אני חד הורית -גרושה , ויש לו אחות בת 4.5 ,ואביו לוקח אותם להסדרי ראייה לפני יומיים בני אמר לי כי ילד נתן לו סטירה בלחי, בני סיפר כי המטפלות שהיו בהפסקה ראו והענישו אותו והילד אמר לבני סליחה ,יש לציין כי הילד הזמין את בני אליו הבייתה ואימו מאוד נראית אישה נחמדה. אני חושבת שבני מאוד הושפל ואף הרגשתי כך מבני שאלתי היא: האם להתקשר למורה בביה"ס ולהודיע אף לה. להתקשר לאימו של הילד המכה לצערי בני מרביץ לא פעם לאחותו בבית, אני מסבירה רבות שאסור להכות, אתמול בני משך לי את משקפיי וזרק אותם מה דעתך

שלום גלית, אני יודעת כמה קשה לנו לשמוע שמישהו או משהו פגע במי שיקרים לנו. מדברייך אפשר להבין כי התקרית בביה"ס טופלה באופן הראוי, ולא בטוח שנכון להמשיך ולתת לה נפח מעבר לכך. אחרי הכל, את מציינת שהילדים נשארו חברים ושאת מחבבת את אמו של הילד התוקף. נסי לבדוק עם עצמך מנין מתעורר אצלך הצורך להמשיך ולפעול עוד. את מציינת, במקביל,כי הילד שלך נוטה להתנהגות תוקפנית ואלימה בבית, ולטעמי נכון להפנות את האנרגיות כרגע דווקא לזה, בעיקר בניסיון להבין מה עובר עליו ומתוך איזו מצוקה רגשית הוא פועל. כמו שאני רואה את הדברים כרגע, יש לתת מענה לקשיים הרגשיים שלו (לבד או בעזרת איש מקצוע) יחד עם עמדה ברורה וחד משמעית שהתנהגות אלימה לא תתאפשר בבית או מחוצה לו. בהצלחה ליאת

האם כל מה שהילדים שלנו, ובכלל זה גם המבוגרים מתנהגים, קשור בפן רגשי כזה או אחר? אנא הסבירי.

יש לי ילד בן 9 עם בעיית קשב וריכוז מטופל בריטלין. בעייתי היא שתפסתי אותו כמה פעמים גונב לי מהארנק כסף 20 שקל 40 שקל וכו' גיליתי גם שלקח לחמי 10 ש"ח בלי רשות וגם מידי פעם שם לעצמו בקלמר דברים של ילדים אחרים... מה עליי לעשות? אני מעירה לו מענישה מסבירה וזה כאילו "נכנס מפה ויוצא משם". אני פוחדת שלא יהיו לו חברים וזה רק יילך ויחמיר הוא לא רואה את זה בבית וזה ממש מדאיג אותי. אודה על תשובה מהירה.

שלום סיוון, גניבות אצל ילדים צעירים יכולות להיות קשורות בקושי בדחיית סיפוקים. כלומר: אם אני רוצה משהו, הוא חייב להיות שלי ומיד. תוכחות ואיומים לא תמיד יעילים במקרים כאלה, לפחות כל עוד לא מטפלים בבעיה האמיתית. היכולת לדחות סיפוק ולשאת תסכול ("אני מאד רוצה, אבל אין, אז אני אתאפק ואחכה עם זה") היא יכולת נרכשת, וכהורים יש לנו תפקחד מכריע בהקנייתה ההדרגתית. הורים "טובים מדי" המעניקים לילדיהם בלי סוף, חוסכים מהם את ההזדמנות ללמוד להתמודד עם אכזבה ותסכול. במקרה של בנך, לדעתי יש לפעול בשני מישורים. ראשית יש לגבש אופן תגובה חד משמעי ועקבי בכל פעם שמתגלה גניבה. כלומר - לגרום לו להחזיר את הגניבה, להתנצל ולהפעיל סנקציות מתאימות והולמות את ה'עבירה'. זכרי שעונש שרירותי וכבד מדי יכול להחמיץ את מטרתו ולגרום לתחושת מרירות וזעם. במקביל, אני חושבת שעליכם לקבל הדרכת הורים, שתסייע לכם לבסס יכולת טובה יותר של הצבת גבולות. זה חשוב תמיד, וחשוב אפילו יותר מול ילד אימפולסיבי, הסובל מהפרעת קשב וריכוז. בהצלחה ליאת

שלום רב בתי בת ה- 18 מטופלת כשנתיים אצל תזונאי ופסיכולוגית קלינית בשל מה שהפסיכולוגית קוראת לו הפרעת אכילה או אנורקסיה. אשתי יותר מעורבת בהליך ממני (אני אחראי בעיקר על הסעות ותשלומים). בכל זאת אני מתקשה להבין, ועל כן שאלתי: בתי לא נראית לי רזה כפי שמצטיירת בעיני חולה במחלה הזו. לא יכול להיות שהיא לא אוכלת שכן אני רואה אותה אוכלת בעצמי. מצד שני, היא מטופלת כבר זמן רב ולא ברור לי מה קורה, למה היא צריכה טיפול כזה ואיך אני יכול לדעת שהוא אכן עוזר לה. מבחינת משקל היא דוקא נראית לי יותר רזה בתקופה האחרונה, למרות שאיני יודע בודאות, וזה עוד דבר שלא מתיישב עם כך שהיא בטיפול כבר כלכך הרבה זמן. אשמח להבהרה של הנושא:, איך מטפלים בדרך-כלל, איך יודעים שהיא באמת חולה, איך יודעים שהטיפול טוב ומועיל אם היא אכן זקוקה לו, וכמה זמן הוא אמור לקחת. תודה מראש.

שלום יוסף, אנורקסיה מוגדרת כאחד המצבים המדאיגים ביותר בפסיכיאטריה, בהיותה הפרעה "מתדרדרת" העלולה להוביל למצבי חירום ואפילו למוות. עליך לשמוח מאד שבתך מטופלת ונמצאת במעקב תזונתי ופסיכולוגי, שכן בנות רבות מסרבות לשתף פעולה, והוריהן נואשים וחסרי אונים. לאנורקסיה יש פנים מגוונות והיא יכולה להיות קשורה בהיבטים משפחתיים, אישיותיים, תרבותיים, וכולם גם יחד. אתה צודק בבקשתך ללמוד עוד על ההפרעה ועל הדרכים לטפל בה. נדמה לי שכאבא, מגיע לך להיות מעורב גם מעבר להסעות ותשלומים. אני מציעה שבשלב הראשון תחפש מידע דרך גוגל (הקלד את המילה "אנורקסיה" או "אנורקסיה נרבוזה"). לאחר הקריאה תבין בודאי שקשה מאד לנבא מראש את אורך הטיפול, בעיקר בגלל שכל מקרה שונה במופע ובעוצמה ממקרים אחרים. אני מאחלת לכולכם הרבה סבלנות ובריאות, וכמובן ניצחון גורף במערכה על שלומה של בתך. בהצלחה ליאת

שלום לליאת, חיפשתי לי בית חדש, במקום זה שיתרוקן בעוד שבועיים, וגיליתי בהפתעה גדולה (ונעימה )אותך פה! :-) בדקתי כמה פעמים שאני לא טועה... אבל לא, נראה לי שזו את :-) אז רק ברכות על הבית החדש שהחלטת לבנות פה... נעים רק לדעת שגם את פה, ממש מעבר לקיר. אני יודעת, אני יודעת, לא אכתוב כאן- זה בית חדש לצרכים אחרים, אבל מכל הלב שמחתי שעוד יש ליאת וירטואלית ושעוד אפשר להציץ למילים הרגישות שלה ולעצום עיניים בהנאה.. תהני, יקרה (הלוואי והייתי אמא, כך יכולתי לכתוב בלי תירוצים.. ;-) צ'פחה על השכם וחיוך ממני :-) (איזה כיף!) לילך

איך התרגשתי לגלות את שמך התכלכל שוב בין דפי האתר... (אני אלחש לך בסוד שההתרגשות הביאה איתה דמעות...) אני חושבת עליך המון בימים האחרונים. את בטח מבינה למה. רק רוצה לאחל לך המון בהצלחה בפורום החדש, אני שמחה שאוכל ללגום לי עוד ממילותייך, ככה סתם מידי פעם, כמה אני אוהבת לקרוא אותך כותבת על ילדים... (רק תישארי כאן עד שיהיה לי אחד משלי, טוב?) געגוע עם חיוך חם (וד"ש מהג'ינג'י...) נועם

רק קפצתי להגיד תתחדשי ובהצלחה!! כיף לראות שאת פה.... :)

בנות יקרות, מקווה שלא תכעסו שריכזתי אתכן בעץ אחד. טוב לחזור, וטוב לפגוש פנים מוכרות ואהובות. מודה לכן על המילים הטובות ועל איחולי ההצלחה להתראות רק (!) בשמחות ליאת נ.ב - ד"ש חוזר וחם לג'ינג'י, שבטח כבר הגיע לגיל ההתבגרות...