פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

"גן העדן של ילדות" הוא מושג שטבעו המבוגרים, מתוך התרפקות על ימים רחוקים חסרי דאגה ומכאוב. אלא שמנקודת מבטו של הילד הקטן, החיים נראים לא פעם כזירת התמודדות עם משימות ואתגרים, הגובים מחיר רגשי לא מבוטל. כמבוגרים, אנו נדרשים לסייע לילדינו להתאים עצמם בהדרגה לתביעותיו של עולם משתנה, הפכפך, הנע ללא הרף, מחליף פנים ואופנות בקצב מהיר. פורום זה נולד מתוך הצורך לתת מענה לשאלות ולבטים סביב גידולם של ילדים בתווך הגדול הזה שבין ינקות לבגרות. חלק מההתמודדויות בחייהם של ילדים קשור למשברים התפתחותיים נורמטיביים (גמילה, לידת אח, כניסה לגן או לביה"ס, וכיו"ב), וחלק לנסיבות לא צפויות או לא רצויות במשפחה, בסביבה הקרובה או הרחוקה (מגבלה גופנית, מחלות, גירושין, תאונות, איום בטחוני, וכד'). הנכם מוזמנים להפנות לכאן כל שאלה או דילמה בנושא בריאותו הנפשית של הילד והמתבגר, ולהתייעץ על דרכי התערבות אפשריות, במסגרת הבית והמשפחה או בסיועם של גורמים מן החוץ. בשמחות!
8535 הודעות
8221 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, אני אמא שני ילדים, בני 6.5 ו-4. אני ואביהם החלטנו כעת להתגרש. העניין הוא שאינני רוצה להישאר בעיר המגורים הנוכחית כי אין לי שם משפחה, ובעלי כן מתכוון להישאר באיזור. השאלה שלי היא האם כדאי שמעבר הדירה לעיר אחרת (בסוף שנה"ל) יבואו בה בעת עם תהליך הפרידה שלנו כזוג, או שכדאי שבעלי ייצא מהבית כבר בקרוב (ונסביר לילדים על תהליך הפרידה) ורק בקיץ, כלומר בסוף שנת הלימודים בעוד כחודשיים- שלושה, נעבור דירה, כדי שלא יחוו את שני האירועים הללו ביחד, שכן אולי זה ייצור עומס רגשי גדול מדי עבורם. (כלומר,לעבור קודם את תהליך הפרידה, ולקראת הקיץ לעבור דירה ועיר). ברור לי שיהיו כאן קשיים בכל מקרה אך אני רוצה כמה שפחות לערער את תחושת הביטחון שלהם . אולי אם בכל חודשיים יהיה שינוי משמעותי בחייהם, הם ירגישו שהקרקע נשמטת תחת רגליהם? ולכן אולי מוטב שהכל יקרה בבת אחת? ובנוסף- האם כדאי כבר עכשיו לספר להם שיהיו שני השינויים האלה? בבקשה עזרי לי וכתבי לי את דעתך ואם יש צורך תפני אותי בנוסף לגורמים הנכונים- עם מי מתייעצים בכלל בנושאים האלו? מטפל רגשי? פסיכולוג? הדרכת הורים מיוחדת? יש ארגון שעוזר במתן תמיכה רגשית לילדים במקרים כאלה? תודה

שלום רונית, הדבר החשוב ביותר הוא שתצליחו להגיע להסכמות בינכם על האופן בו אתם מתכוונים להמשיך לגדל את ילדיכם (הכוונה היא להסדרי ראייה וכיוב'). אני מציעה לספר להם את הדברים בסמוך לזמן הפרידה (נניח 3 ימים לפני), ולא פחות חשוב מכך להעביר להם את המסר שאתם ממשיכים להיות הוריהם ושותפים מלאים בגידולם למרות הפרידה בינכם. נסו להיות פתוחים ומוכנים לשמוע ולדבר איתם על כל מה שעולה מהם. לגבי המעבר-עכשיו או בהמשך -אם אפשר לחסוך מילדייך שני שינויים גדולים בו זמנית אז בהחלט עדיף. להמשך התיעצות אם תרגישו צורך בכך, ממליצה לפנות לפסיכולגית קלינית של ילדים. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

03/04/2016 | 09:39 | מאת: רינה

היי שמי רינה ויש לי בן בכור בן 17 לאחרונה החל לרדת בלימודים ולא להשקיע כלל, אני ובעלי משתדלים לזרום עימו עם כלן מיני גחמות של גיל ההתבגרות כמו לעשן נרגילה וכדומה. לאחר יום הורים שהיה לפניי מספר ימים שבו הבנו כי הילד לא לומד ומזלזל בלימודים כעסנו מאוד אני ובעלי והחלטנו להוריד ממנו מותרות למינהם כמו אופניים חשמליים המשרתים אותו פאלפון ומחשב בתגובה ענה לי כי נמאס לו ובא לו להתאבד. זו לא פעם ראשונה שהוא משתמש כ"נשק" והוא לי כי אם אעשה כך וכך הוא התאבד אני מאוד חוששת לגביו אך מצד שני לא מוכנה לוותר לו על הלימודים. מה ניתן לעשות במצב זה?

שלום רינה, את צריכה לנסות להתרשם מהמצב הכללי שלו, ולא רק הלימודי. האם הוא אוכל טוב, ישן טוב, האם הוא נהנה מפעילויות חברתיות, ספורטיביות, מפעילויות שאינן קשורות ללימודים - כל אלה יתנו לך אינדיקציה טובה באשר למצבו הנפשי ואולי יפחיתו את החרדה מכך שיממש את איומו... בנוסף נסו לשוחח איתו ולהבין מדוע הוא פחות משקיע בלימודים? מה קרה? האם איבד עניין? האם מעדיף להשקיע בדברים אחרים וכו' זאת עוד לפני שאתם קופצים לסנקציות ולעונשים. כאשר תביני טוב יותר את מצבו, ותצליחי לייצר ערוץ שיחה קצת יותר פתוח איתו, תוכלו גם לקיים משא ומתן על המחויבויות הלימודויות שלו במסגרתו בהחלט תוכלו אתם ההורים לבטא מה ציפיותכם ממנו בתחום זה (ולנסות להיות הגיוניים עם הציפיות) ומנגד תאפשרו גם לו להרגיש מידת מה של תחושת שליטה על גורלו שלו. זיכרו כי זה חשוב ביותר שתמשיכו להוות עבורו דמויות סמכות מאחר והוא עדיין זקוק לכם כאלה. בגילאים האלה האתגר הוא באמת כיצד מחד לשחרר את הרסן, לסמוך ואפילו "לזרום" עם גחמות כאלה ואחרות שלו כפי שתיארתם שאתם עושים, ומצד שני להמשיך להיות נוכחים, שומרים ומשגיחים. זה לא קל לתמרן בין שתי עמדות אלה בגיל ההתבגרות, הדרכת הורים קצרה יכולה בהחלט לסייע. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

03/04/2016 | 04:16 | מאת: סיגל

שלום. הילד שלי ביישן מאוד הוא מסרב לעשות בר מצווה בגלל זה. לא רוצה להיכנס לאולם בטקס וכו השאלה היא מתי תכונה זו טבעית ומהווה חלק מהאישיות או שעליי לעשות משהו?? בנוסף אני מנסה לשכנע אותו לעשות בר מצווה האם עלי להפסיק ופשוט לכבד את רצונו??תודה

03/04/2016 | 19:55 | מאת: גליה

הי סיגל אנחנו היינו בטיפול אצל נטורופטית בפרחי באך וזה מאד עזר זה עושה קסמים. זה נתן המון ביטחון. זה עזר לצאת מהמופנמות. ממליצה לך לנסות בחום.

שלום סיגל, השאלה היא האם הביישנות הזו גורעת מאיכות החיים שלו או מסבה לו מצוקה כלשהי. האם הוא סובל או מתייסר ממנה, האם הוא היה רוצה "לעבוד" על זה. אלו השאלות החשובות שצריכות להישאל, ואם התשובה עליהן היא כן, אז בהחלט ניתן לבחון אופציה של טיפול עבורו. כרגע, ואם בר המצווה קרוב, הייתי בודקת איתו אילו תנאים יכולים להקל עליו אם בכלל, ואפילו לבדוק כיצד ניתן לשנות קצת את הטקס (למשל שלא ייכנס לבדו לאולם, שלא יישא דרשה בפני רבים, אלה רק בחיק המשפחה וכיוב').אם נראה ששום דבר לא יקל עליו, הייתי מכבדת את החלטתו וחוגגת על פי דרכו. כמו כן הייתי אפילו מציינת עובדה זו עוד בטרם בואי לבדוק איתו "תנאים מקלים", דבר שיעזור לו לחשוב בנינוחות על מה יכול לעזור לו, ולא מתוך חרדה או לחץ לרצות אתכם ההורים או לעמוד באיזשהי משימה שכרגע נראית לו מאיימת עד מאוד. שיידע שמבחינתכם זה גם בסדר אם לא יחגוג מול קהל גדול באולם. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

31/03/2016 | 07:47 | מאת: לרה

שלום, בתי בת 4.5, בקצרה, היא ילדה שצריכה לשלוט בהכל!, בגן היא צריכה לתפוס חברה אחת (שכבר משחקת עם עוד חברות ולשלוף אותה)ולשחק מה שהיא רוצה, הבעיה שהחברות לא תמיד רוצות לשחק מה שהיא רוצה והיא לא רוצה להצטרף למשחק שלהן, כי זה לא מה שהיא רוצה ואז היא נשארת לבד ו"מטיילת" כך היא אומרת. גם במשחקים איתנו היא צריכה להחליט אפילו מה אנחנו צריכים להגיד, ועם אומרים לה שלא רוצים ככה היא מאוד כועסת ולפעמיים בוכה חזק... במשחק שולחן בזמן אחרון היא מרמה כדי לנצח, ואם אומרים לה שראינו אז היא מסבירה שככה זה במשחק ומשנה את החוקים לטובתה... הגננת אומרת שזה לא שהילדים לא אוהבים אותה אבל היא לא רוצה להצטרף לקבוצה ולשחק משחק שמישהו אחר החליט... אני חוששת שהיא תישאר לבד והילדים כבר יתרגלו לא להיות איתה ולא יהיו לה חברים, אני מנסה להסביר לה שלפעמים משחקים ככה ולפעמים ככה אבל היא לא מוכנה להקשיב... היא גם מדברת בצעקות ועמים בחוצפה... (אין לה בעיה שמיעה, כשאני מעירה לה על הצעקות, היא אומרת שככה זה הקל שלה... מה אפשר לעשות? איך אפשר לעזור לה....

שלום לרה, בגיל 4.5 רוב אם לא כל הילדים, מי יותר מי פחות, עדיין זקוקים לסיוע מהגדולים כדי ללמוד את העולם החברתי, הבין אישי, התנהגויות מקובלות, נורמות וכיוב'. בשלב הזה הדרך הכי טובה לעשות זאת היא דרך אינטראקציה ישירה איתה בזמן אמת, ופחות להסביר לה דברים על מצבים אחרים שהתרחשו בזמנים אחרים. כמו כן זה חשוב שאתם ההורים לוקחים את הזמן לשחק איתה ומשתדלים להפוך את הזמן הזה לזמן למידה, אבל נראה שאתם צריכים לשכלל קצת את ה"שיטות" שלכם (וכמה פגישות ייעוץ בהחלט יכולות לעזור). אז אפשר למשל ביחד איתה להחליט מראש מי מתחיל, או מי לוקח תפקיד מסוים. אפשר להחליט מראש שבכל פעם שמחליפים משחק, מישהו אחר בוחר אותו וכיוב'.החלטות כאלה שנעשות באופן משותף ומראש, ומהוות תנאי למשחק, לפעמים מתקבלות יותר בהבנה ויעזרו לה להתארגן טוב יותר לחלוקה ושיתוף. אם היא מרמה, אז אפשר להזכיר ש"אלו לא הכללים", ולהמשיך לשחק כרגיל. לא חייבים לשבור את הכלים, אבל יש חשיבות אפילו רק לציון העובדה הזו בפניה. אם בשלב מסוים התגובות שלה מקצינות כפי שתיארת, אפשר פשוט לומר בשקט ובבהירות שככה לא נעים לכם לשחק ולסגת, וזאת גם אם הבכי שלה מתגבר. חשוב מאוד שתישארו עקביים, נינוחים, בוודאי לא לכעוס עליה או לנזוף בה, אלה דרך התנהגות עקבית וברורה שלכם תוכלו לעזור לה לראות שהמחאות שלה לא מקנות לה שום רווח ולהיפך,רק גורמות לה להפסיד את ההנאה המשותפת איתכם. תזכרו שכמו תמיד, שם המשחק הוא עקביות. במקביל, הייתי מציעה לכם לבחון כיצד אפשר להגדיל את זמן ההורים איתה, זמן שבו אתם פשוט מבלים איתה, מטיילים, מדברים, ונמנעים מהמוקשים האלה באותם זמנים. כדאי גם להגדיל את תחומי האחריות שלה היכן שיכולה להיות עוד יותר עצמאית או אפילו היכן שיכולה להיות לכם לעזר (במקלחת, בזמן התלבשות, סידור שולחן אוכל וכו') וכך לחזק את תחושת הביטחון העצמי שלה, המסוגלות ויכולת התרומה והנתינה - כולם חשובים מאוד לפיתוח תחושת עצמי טובה. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

30/03/2016 | 18:30 | מאת: שרון

הי, הבן שלי עוד מעט בן 5. התחלנו גמילה מחיתולים בגיל שנתיים וחצי. מאז ועד היום הוא עדיין מפספס פיפי - בעיקר בגלל שהוא מתאפק ולא רוצה לקום באמצע משחק ואז בורח לו קצת בתחתונים. לאחרונה, הוא חזר לעשות קקי בתחתונים. אני לא יודעת למה ואני גם לא יודעת מה לעשות כדי להפסיק את זה. הוא היה גמול לחלוטין מקקי ופתאום חזר לעשות. קשה לי גם להצביע על אירוע מיוחד שקרה שיכול היה להשפיע עליו. הבעיה היא שהוא פשוט לא יכול ללכת לחברים - קרה כמה פעמים שהוא פספס אצל חבר, וזה ממש לא נעים. אז נכון לעכשיו החלטנו שהוא לא יכול ללכת לחברים (כי זה קורה כל יום-יומיים). ניסינו המון דברים - תמריצים חיוביים ושליליים, הלכנו לייעוץ, כלום לא עזר ואנחנו עדיין באותו מצב. ניסינו גם להתעלם אבל זה לא כ"כ אפשרי כשמדובר בקקי - זה מסריח, חייבים לקלח אותו ואני לפחות במצב שאני כבר לא יכולה להסתיר את האכזבה שלי כשזה קורה. בעלי רוצה לקחת אותו לפסיכולוג ילדים. אשמח לשמוע אם יש עצה איך להתמודד לפני שאנחנו הולכים לפסיכולוג. אציין שהוא ילד מקסים, שמח, אין לו שום בעיה חברתית או רגשית אחרת. תודה רבה!

30/03/2016 | 18:55 | מאת: שרון

שכחתי לציין שהתייעצתי כאן בפורם לפני כשנה, כשהבעיה הייתה הפיפי, והמלצת לשחרר ולהתעלם. אמרת שברגע שנשחרר ולא נעיר לו שילך לשירותים, המוטיבציה שלו לפספס תרד. הבעיה היא שעם קקי פשוט אי אפשר לעשות את זה. אני מניחה שאפשר להשאיר לו באבמטיה בגדים נקיים ואם הוא מפספס לשלוח אותו לשטוף את התחתונים ולהתקלח (לימדתי אותו להתקלח לבד) ופשוט להמשיך הלאה כאילו שום דבר לא קרה. הבעיה היא שאני כבר כל כך מיואשת שאני לא בטוחה שאצליח להיות אדישה לזה וגם - לא נראה שזה בכלל מפריע לו. הבעיה היותר קשה היא שאני לא יכולה לשלוח אותו לחברים...

שלום שרון, זה נשמע שחשבת על הדברים ככל שאת רק יכולה, השתמשת בכל "הטריקים" והשיטות האפשריות, כולל ללכת לייעוץ ספציפי לגמילה. בד"כ כאשר התנהגות כזו חוזרת לאחר שכבר התקיימה גמילה מלאה, היא לרוב קשורה לאיזושהי התנהלות כללית, נורמטיבית כמעט נסתרת מהעין ברמה המשפחתית או אחרת. לכן אני מציעה לכם כן להתייעץ עם פסיכולוגית קלינית של ילדים, קודם אתם ואח"כ בחשיבה משותפת איתה, לבחון האם יש צורך להכניס את הילד לטיפול. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

25/03/2016 | 21:34 | מאת: מרים

בן שלי לומד בכיתה ד, ועד עכשיו היו לו 2 חברים מאד טובים. לפני כשבוע שלושתם רבו , 2 החברים נגד בני, ובן שלי לא מצליח להתחבר איתם בחזרה. אחד מהם מחק אותו מכל קבוצת ווצאפ המשותפת שהיו לו. יותר מזה, הם התחילו לנהוג באלימות מילולית כלפיו ומפזרים שמועה לא מבוססת לילדים נוספים בכיתה על כך שבני מלשן. אני לא יודעת איך לעזור לבני להתמודד עם המצב, ומה לעשות קודם - לדבר עם מחנכת או עם הורים של אותם ילדים... בני מאד עצוב ולוקח ממש קשה את המשבר , אשמח לכל עצה. תודה מראש.

שלום מירים, את משתמשת במילה "חרם" כדי לתאר בעיה ביחסים של בנך עם שניים מחבריו. קחי בחשבון שחרם היא מילה מאוד עוצמתית, שמתארת מצב הרבה הרבה יותר קשה וכוללני, ולכן נדמה לי שהשימוש שלך במילה הזו כאן מתארת יותר את הקוש שלך ואת ההזדהות שלך עם בנך מאשר אולי את מצב הענינים הריאלי.אינני יודעת אם יש מקום לערב את המחנכת או את הורי חבריו האחרים בבעיה ספציפית שעולה ביחסים בינהם. קחי בחשבון ש"ברוגזים" למינהם הם חלק טבעי מיחסים, שיכולים לחלוף, להשתנות וכידוע יחסים בין חברים הם דינמיים, במיוחד בגילאים האלה. הזירה בה כן הייתי מציעה לך לפעול בה היא מול בנך. באמת לקחת את הזמן להיות איתו ולשוחח איתו, לברר יותר לעומק מה קרה שם מול חבריו שגרם ל"ריב" ולנתק הזה, היכן אם בכלל הוא מזהה אחריות שלו,כיצד ניסה לאחות איתם את היחסים ואולי יש דרכים נוספות לעשות זאת, ומכיוון אחר, האם יש לו דרך להתחבר לחברים אחרים, לשחק עם ילדים אחרים בהפסקה וכיוב'. נסי לתת לדברים קצת זמן ולסמוך על ילדים שהם ידעו כיצד לנהל את חייהם החברתיים בעצמם. יחד עם זאת, זוהי הזדמנות מצוינת להיות לצד בנך ולסייע עוד קצת בתיווך העולם, בתיווך רגשותיו, בתיווך מצבים חברתיים, זאת על מנת שהוא יוכל בכל זאת לצאת נשכר מהמצב הבאמת לא כ"כ נעים הזה. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

24/03/2016 | 09:02 | מאת: מחנכת כיתה ז

שלום לך. אני מחנכת בכיתה ז. הבחנתי כי באחד השיעורים תלמיד מכיתתי מאונן בכיתה. הדבר הרתיע אותי מאוד ולא ידעתי מה לעשות. כמו כן במקרה אחר ביקש התלמיד לצאת לשירותים וכשלא איפשרתי לו מצאתיו מאונן בכיתה כשהוא ספק יושב ספק שוכב. מה לעשות?

שלום, בהחלט מדובר בהתנהגות חריגה ולא תואמת, ואני מתכוונת לא לאוננות עצמה, אלא לכך שזה נעשה בפרהסיה ובתדירות כזו. מה שאני מציעה הוא שבשלב ראשון תזמינו את התלמיד לשיחה אישית, אפשר עם היועצת או עם פסיכולוגית בית הספר, במטרה לנסות להבין יותר את מצבו הרגשי, מנטאלי, לעמוד על יכולת השיפוט שלו ביחס למעשיו וכיוב'. כמו כן חשוב יהיה לברר ישירות מולו האם הוא נמצא תחת לחץ יוצא דופן, האם הוא חשוף לתכנים לא מותאמים בבית, או וזה נושא רגיש, האם הוא בעצמו עובר פגיעה מינית - כולן סיבות שעלולות להגביר את הדחפים המיניים ולהוביל להתנהגות מעין זו. בשלב שני הייתי מזמינה את הורי התלמיד לשיחה, ראשית במטרה ליידע אותם במצב, כמו גם על מנת לברר את אותם הדברים שהזכרתי קודם, הפעם ביחד איתם. אני מניחה שלאחר שיחות הבירור, לך/לגורמים החינוכיים, יהיה ברור יותר כיצד להמשיך לפעול, אבל כמו תמיד, השלב הראשון הוא תמיד בירור הדברים לעומק ולרוחב. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

שלום, אודה על עזרתכם. בת שלי אתמול בערב כשהתחיל להחשך סיפרה לי בסוד שיש לה מחשבות מפחידות, התחלתי לדבב אותה, והיא התפרצה בבכי היסטרי, תפסה אותי חיבוק חזק כולה רועדת. מסתבר שבהפסקה בבית ספר (היא בכיתה א) 3 ילדים מהכיתה סיפרו לה שעכשיו מסתובב ברחובות איש מפחיד עם אף ארוך ובטן גדולה, עם משקפיים שחורות, שמתפס על העצים ונכנס בכל קומה לבית וחוטף ילדים. בדירה הוא עושה קולות של צעדים, שניסו לתפוס אותו ולא הצליחו, והראו בחדשות רק את הסמל האטלף שלו.... בסיפור היו עוד תיאורים. היא נכנסה להיסטריה, לא מוכנה להיכנס לחדר לבד, לא התקלחה לבד, התעקשה לישון איתי. הסכמתי, ואמרתי שבלילה נעביר אותה למיטתה . בלילה היא קמה מלא פעמים ולא יכלה להירדם, רק כשהיא מחזיקה בי בחזק. אני ניסיתי להסביר לה שהם שחקרו אותה ואיש לא קיים, היא דמיינה אותו לפי הסיפורים שלהם, ניסיתי ליצור יחד איתה שמות של שוטר טוב שטפס את האיש וכלה אותו בכלא, ניסיתי לכוון אותה שיש קוסם טוב שהפך אותו לפרח, ושאלתי אותה למה עוד היא חושבת שהוא יכול להפוך אותו, היא היצוע שלחול. ניסיתי לתת לה "צמיד הקסם" על היד שמגן עליה. זה לא ממש עזר. היה לנו לעלה לבן וגם בבוקר ביא פחדה להיכנס לחדר כלשהו לבד. מה אני יכולה לעשות, איזה כלי לתת לה כדי שהיא תוכל להתמודד עם הפחדים שלה? מה המילים הנכונות להגיד? תודה רבה!!

שלום אולה, מעת לעת ילדים יכולים לפתח פחדים הקשורים לסיפורי אימה ששמעו, סרטים מפחידים, דמויות מפחידות שראו בטלוויזיה וכו'. מה שחשוב לעשות הוא לתת לגיטימציה לפחד כלומר אפשר למשל לאמר "זה באמת סיפור מאוד מפחיד שסיפרו לך" או " את רואה דמויות מפחידות בדמיון ולא פלא שאת מבוהלת" ובו בעת להעביר את המסר שמדובר בסיפור מדומיין שאינו אמיתי. במקביל, זו תקופה בה חשוב שתתני לה להרגיש בטוחה וזה אומר שאת שומרת עליה ועל הבית כל הזמן. אפשר אפילו להראות לה את אמצעי המיגון שיש בית, ולנסוך בה ביטחון שאת כל הזמן ערה ומודעת למי נכנס ויוצא וכיוב'. בהחלט מותר לה להיות יותר קרובה אליך בתקופה זו, ואני מציעה לך לקבל את זה בהבנה, ויחד עם זאת חשוב לא להיכנס איתה להיסטריה ולהמשיך להעביר את המסר - הן בעמדה והן בגישה, שהיא והבית בטוחים. אם את מוצאת שהחרדות אינן מתמתנות כעבור שבועיים (ואפילו לא במעט) התייעצי שוב. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

שלום, בני בן ה-4 גמול מחיתולים מאז גיל שנתיים. לאחרונה מבקש ללכת לשרותים לעשות קקי בתדירות גבוהה מאוד, ולא בכל הפעמים אכן יוצא משהו. אני חוששת שהסיבה אינה פיסית שכן לא השתנו הרגלי התזונה. לעומת זאת לפני כחודש וחצי חזרתי לעבודה במשרה מלאה לאחר חופשת לידה. יש לציין שהילד מקבל את אחיו הקטן באהבה רבה, דואג לו ומאוד נהנה מחברתו. בתחילה התעלמנו מהנושא מתוך תקווה שזה משהו חולף, אך הדבר נמשך ואף מחמיר מעט ואני תוהה איך לגרום לו להפסיק את ההתנהגות הזאת. תודה.

שלום יערה, ייתכן אמנם שהתופעה שאת מתארת מצביעה על איזשהו מתח הקיים מתחת לפני השטח, אולם לא הייתי ממהרת לקפוץ למסקנה הזו או להתמקד בהתנהגות לפני שאת שוללת גורמים רפואיים שעשויים לייצר איזשהם כאבים בבטן, אי נוחות וכיוב'. ממליצה קודם כל לעשות את כל הבדיקות הרפואיות המתאימות, ובהנחה שהכל נשלל רפואית, אז להתייעץ שוב בכיוון הפסיכולוגי. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

16/03/2016 | 10:06 | מאת: אמא מודאגת

שלום. אשמח לקבל ייעוץ כי אני ממש לא יודעת איך לנהוג על ביתי בת ה 3. כשהייתה בת שנה ו 10 חודשים נולד לה אח. היא התחילה מאז להקשר מאד לשמיכה שלה והבנתי שזהו חפץ המעבר שלה. עם הזמן נגמלה ממוצץ והתחילה לשים את קצוות השמיכה בפה עד למצב שהשמיכה רטובה. היא לועסת אותה ומוצצת אותה. עכשיו היא גילתה שהיא יכולה לקחת מהמגירה רק את הציפה והיא מסתובבת איתה בבית וכל הזמן זה בפה שלה. אני מעירה לה על זה ואומרת לה שזה לא בריא לשיניים ומדי פעם לוקחת לה את זה כי היא ממש תלותית בזה. מה אני צריכה לעשות ? מדוע היא נוהגת כך? האם זה דורש טיפול? תודה רבה

18/03/2016 | 22:18 | מאת: ...

שלום, מדברייך אכן נשמע שמדובר ב"חפץ מעבר" כשבד"כ השימוש בו מתגבר בעיתות של מצוקה, מתח, חוסר ביטחון, מרחק מתמשך מדמוית הוריות וכיוב'. "הגמילה" מחפץ מעבר בד"כ נעשית באופן טבעי, מבלי שההורה צריך להתעסק עם זה יותר מידי. כן הייתי ממליצה לך לוודא שהיא מקבלת מספיק "זמן אמא"/אבא" ולבדוק את מקורות המתח בחייה ולהתייחס לכך ישירות. בנוסף במקום לבקש ממנה לעזוב את השמיכה עדיף לייצר מצבים בהם "ישתלם" לה להניח אותו בצד, כמו למשל להזמין אותה למשחק משותף, חם וקרוב שמצריך תקשורת מילולית, ואז תוכלי לומר לה שעם השמיכה בפה אינך מבינה אותה ותציעי לה להניח אותו לידה (כלומר להתייחס לשמיכה ב"קבלה ובכבוד"). כל טוב, ירדן פרידון ברשף

20/03/2016 | 12:38 | מאת: שוב אני..

תודה רבה על המענה. חשוב לי לדעת אם זה תקין שהשמיכה בפה שלה כל הזמן. האם לא מדובר כאן בוויסות חושי אוראלי? אני מתחום הספורט לגיל הרך ומכירה את הנושא. היא מרבה לשחק עם הפה ולהכניס אצבעות לפעמים. אבל עם השמיכה זה קורה הכי הרבה. בנוסף, היא לא מבקשת ללכת עם השמיכה מחוץ לבית ולא עטשה זאת בנקומות אחרים חוץ מהבית. אני מקפידה על זמן איכות איתה: ימי חופש ביחד מהגן, משחקות ביחד רק אנחנו, סיפור לפני השינה.. תודה רבה

שלום, ילדה בת 8 מדווחת לאחרונה כי היא שומעת קולות בראש, שבדרך כלל היא לא מבינה מה הם אומרים, ולפעמים אומרת שהם אומרים לה כן או לא לעשות דברים (כמו יצר הרע) מה ההסברים היכולים להיות לתופעה? האם זה חמור? תודה!

שלום מור, יכולים להיות כל מיני הסברים לתופעה, אבל לאור פירוט כ"כ קצר לא אוכל להבין עליה יותר מידי. כמו תמיד, אני ממליצה לך קודם כל לעשות בעצמך בירור נרחב ומעמיק ככל האפשר מול ביתך, באשר לחוויה שהיא מתארת, מה שבוודאי יסייע לך להבין אותה יותר. אם תרצי את מוזמנת לשתף אותי בפרטים ואולי אוכל לסייע יותר בהבנה של הדברים. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

15/03/2016 | 19:22 | מאת: יועצת חינוכית

אני יועצת בשכבה יב. בטיול שהיה לפני כשבוע התלוננו חבריו של תלמיד משכבה יב שידיו נתפסו בחוזקה מאחורי גבו על ידי תלמיד מכיתתם ותלמיד אחר מהכיתה חשף את איבר מינו. המידע נמסר למחנכת שעדכנה את הרכזת. המחנכת והרכזת הזמינו את התלמיד הנפגע לשיחה לבירור ראשוני של הפרטים. בהמשך הורי שני הפוגעים הוזמנו למנהלת בית הספר. בשני המהלכים הללו של הטיפול לא נכחתי משום שהצוות לא עדכן אותי בנושא. בהמשך שוחחתי אני עם הנער הנפגע שטוען שאיננו. צריך על עזרה רגשית שהצעתי לו ושהוא פגוע מזה שעליו לספר את הסיפור ל 3 גורמים שונים 3 פעמים. הוא ציין כי הסיפור מאחוריו והוא מרגיש בסדר. הפוגעים לא מכחישים את האירוע למעט חשיפת איבר המין. לדברי הפוגע הוא רק פתח את החגורה. העברתי דיווח לפקידת הסעד על חשד להטרדה מינית. למעשה התלמיד שפתח את חגורתו עבר חוויה טראומטית ביסודי כשנכנס לשירותים ותלמיד גדול ממנו פגע בו מינית. נראה כי הפוגעים נוטים למזער את מעשיהם וטוענים להוצאת דיבה של הנפגע. מה דעתך כיצד לנהוג כעת? האם יש מקום לשוחח עם הפוגעים ולברר איתם האם הבינו במה מעשיהם חמורים?

שלום, צר לי לשמוע על המקרה הזה. מדובר פה באירוע אלים מכל כך הרבה בחינות, המערב גם פגיעה מינית. ואכן כפי שידוע לנו אנשי המקצוע, דרך שחזור הטראומה, הנפגעים פעמים רבות הופכים לפוגעים בעצמם. לכן אני בהחלט חושבת שיש מקום להמשך התערבות, כזו שאיננה מסתכמת רק בבירור נקודתי (האם הפוגעים הבינו את חומרת המעשה), אלה בהתערבות טיפולית ממשית הן עבור הפוגעים והן עבור הנפגע, וזאת מעבר לסנקציות על פי פרוטוקול בית הספר. כמו כן מאחר ומדובר באירוע שהתרחש לעיני כל או חלק מהשכבה להבנתי, חשוב שהמסר של בית הספר סביב האירוע יהיה אחיד חד משמעי וברור. חברי השיכבה פעלו נכון בכך שבאו ודיווחו על המקרה, וגם על כך חשוב לחזק את ידם על השיפוט וההתנהלות הנכונה. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

15/03/2016 | 14:48 | מאת: לקסי

שלום רב. בני בן 5 וחצי, בבית הוא מאוד בוגר, עצמאי, ממושמע, מקשיב, עוזר וממש קל איתו. לעומת זאת השנה בגן התחלתי לשמוע הרבה תגובות מהגננת שהוא לא מספיק בוגר רגשית, שהוא עקשן, שקשה לו אם הוא לא בטוח בעצמו אז הוא לא יבצע את המסימה שידרשו מימנו, ושהו מתנגד. היום היינו בטיפת חלב בבדיקה אחרונה לגיל 5, והוא שיתף פעולה עד שביקשו מימנו משהו שהוא לא כל כך הצליח ישר, וברגע שזה קרה, הוא נצמד אליי ואמר שהוא לא יודע ולא רוצה לנסות. אחרי כמה דקות הוא רק השתכנע ועשה את מה שביקשו. האחות אמרה שמבחינה אנטלגנטית, התפתחות החשיבה ובצורה שהוא מדבר הוא על גבול הגאונות, אבל רגשית הוא לא בוגר. חשוב לי לציין שאני בהריון כרגע, וזה קצת משפיע אליו, (אני שמתי לב בפרידה בגן, הוא רוצה ללוות אותי. נפרד בלי בכי, אבל מבקש עוד כמה דקות איתי). מכולם אני שומעת (גננת ואחות ) שהם לא בטוחים אם זה עניין של אופי אצלו או בגרות רגשית, אני ממש לא בעד להשאיר אותו עוד שנה בגן. איך אני יכולה לעזור/לחזק אותו, על מנת לשפר את הקושי הרגשי? האם לפנות לפסיכולוג? או לפנות להדרכת הורים? האם להתחייס לזה בצורה כלשהי? או לההפך לתת לו לגדול ולעזוב אותו בשקט? הוא ילד מאוד חברותי וכל הילדים אוהבים אותו אם זה בחוג או בגן. אני רק רוצה שלא יהיה לו יותר מדי קשה בבית הספר. איך ניתן לעזור לו בנדון?

שלום לקסי, שאלה - האם גם את מבחינה בכך שכאשר דבר מה בבית מרגיש לו מאתגר, קשה או חדש לו - שהוא מתנגד, נרתע או אפילו נמנע מלהתמודד עם זה? ירדן

17/03/2016 | 12:50 | מאת: לקסי

בבית בתחילת שנה היו מקרים שהוא היה ממש "מתבאס" כשלא מצליח לכתוב איזה אות, או לבצע תרגיל כלשהו והסברתי לו שלא תמיד מצליחים, ואני מעודדת אותו כן לעשות ולנסות , והוא היה מנסה ובסוף מצליח, והיום הוא לא מתנגד בבית לכלום, הוא מנסה עד שהוא מצליח. בגלל זה קשה לי בבית לעבוד איתו על משהו כי בבית הוא עושה מה שמבקשים ודורשים מימנו ללא התנגדויות. אפילו אם הוא רואה טלויזיה ואני אומרת לו לכבות ולבוא לעבוד קצת על מספרים וחוברות, הוא ללא כעס, וללא התנגדות ישר מכבה ובא.

ביתי בת 11 בבית הספר שלה מבטלים את כל השיעורים בגלל מבחני מיצב מבטלים טרבוקות ריקוד הודי מדענים ובמקום זה לומדים כל היום שפה קשה לה היא לא רוצה להשאר שלומדים כל כך הרבה ומבטלים את הכיף דברתי עם המורה אומרת שזה זמני יהיה גם כף בסוף מה לעשות?

שלום דפנה, אני שומעת שאת במצוקה מסוימת סביב העניין אבל עלי להודות שלא הבנתי את השאלה..מה האפשרויות שלך? אולי תכתבי לי בין מה למה את מתלבטת ואנסה לעזור לך. ירדן

לא להשאיר אותה לאפשר לה לבוא הביתה

שלום, אני ובעלי גרושים כבר ושנה ויש לנו פעוטה בת שנתיים. האבא עובד בעבודה שהוא לא יכול לקחת אותה באמצע שבוע, רק אחת לשבועיים. הוא כן קופץ לפעמים לשעה או שעתיים בערב, לקלח ולהרדים או פתאום קופץ לגינה לחצי שעה. לפי איך שאני רואה את התגובות של הילדה לאחר הפגישות, זה לא עושה לה טוב... עד שהיא נהנת ממנו זה נגמר...והמצב רוח שלה מאוד מאוד ירוד אחרי. האבא מתעקש שזה עדיף מפעם בשבועיים... האם זה נכון ? תודה רבה, אורית.

שלום אורית, קשה לומר מה יותר טוב ממה כאשר התנאים הם "לא אידאליים", אבל באופן כללי אומר שבמצבים בהם ההורים אינם חיים יחד, הכי מומלץ שמועדי הביקור יהיו קבועים, סדירים ולפרקי זמן קבועים (לדוג' 3 פעמים בשבוע, בימים קבועים, מ15-19). כך הילד (וגם ההורים) עם הזמן יוכל להתרגל למצב, לצפות אותו ובהתאם להערך לו לפני תוך כדי ואחרי. בברכה, ירדן פרידון ברשף

14/03/2016 | 11:54 | מאת: אוריו

אני מחפשת פסיכלוגית מומלצת עבור בתי בת 9, אשר יש לה פחדים (פחד ספציפי אשר לא עובר לה עם הזמן). עדיפות לאיזור המרכז (פתח תקווה/ כ"ס/ת"א) אך אפשר גם באיזור רחובות. אנחנו מאובטחים דרך הכללית מושלם ולכן עדיפות לפסיכולוג שעובד עם הקופה (אם ידוע לך על כך). תודה רבה!

[email protected]

12/03/2016 | 07:39 | מאת: מרים

שלום, בתי בת שבע כמעט, יש לה אחות קטנה בת כמעט שנתיים. הגמילה שלה מפיפי הייתה קלה וחלקה (קקי פחות, בזמנו, אבל גם זה נפתר) ובזמן האחרון בכל לילה בורח לה פיפי. התחלנו לקחת אותה בשבועות האחרונים בסביבות 22:00 לפיפי וזה פתר את הבעיה אבל הלילה ברח לב ב00:30 אחרי שב22:00 לקחנו אותה. היחסים שלה עם אחותה טובים מאד, קראתי שהסיבה כנראה פסיכולוגית אבל על פני השטח אני לא מזהה מצוקה כלשהי, מי הגורם הנכון ללכת אליו לטיפול?

שלום, אז לשאלתך -עם מי כדאי להתייעץ בהנחה שהגורם הוא "פסיכולוגי"- עם פסיכולוג/ית קלינית של ילדים. בברכה, ירדן פרידון ברשף

10/03/2016 | 20:16 | מאת: טלי88

ערב טוב, בני בן 5 השנה בגן חדש, גן חובה. הגן טיפה יוצא דופן ממה שאני רגילה. זה גן עיריה אבל הגננת בגישה של לתת לילדים לעשות מה שבא להם. אין להם סדר יום, הם אומנם לומדים המון על טבע וחיות אבל אני לא כל כך מרוצה מהרמת המשמעת שיש שם.. אני לא אפרט יותר מדי כי אני פחות רוצה לשים על זה דגש. מה שכן הגננת טוענת שהוא רגיש וכדאי להשאיר אותו עוד שנה בגן. שרגשית הוא עדיין לא בוגר מספיק, אבל דוגמאות מסויימות לא נותנת לי. הבעיה שלי זה שבבית/בחוג(אומנות לחימה שיש בו הרבה הפסדים גם )/אצל חברים/בימי הולדת וכל מקום אחר אני רואה משהו אחר לגמרי! הוא בוגר, ממושמע, בבית הוא יושב כל יום סביבות 60 דקות ביום על חוברות של חשבון וכתיבה, הוא ילד מסודר,משתתף בכל פעילות, ומשקיע, ועוזר מאוד. בחיים לא היתי צריכה להרים עליו קול כי תמיד היה אפשר לדבר איתו והוא מבין עניין. אני ממש לא בעד להשאיר אותו לעוד שנה בגן. אני כן חושבת שהוא מוכן לכיתה א' (הוא יהיה בן 6 בספטמסר). מה יכולה להיות הסיבה להבדל כל כך עצום בין גן לבית.. שנה שעברה בגן אחר שהוא היה הכל היה בסדר... אני לא רוצה להזיק לו במידה והוא באמת לא בוגר רגשית, אבל מצד שניי אני לא רוצה שאחרי שנה נוספת בגן, יהיה לו משעמם בבית ספר כי אינטלקטואלית הוא מאוד מוכן..איך אני אדע אם ניתן לסמוך על מה שהם אומרים? אם באמת יש בעיה כלשהי? או שבעיה היא בכלל בגן עצמו? אני ממש נואשת כבר. נמאס לי לשמוע כל יום כל כך הרבה דברים "שליליים" על הילד ..

שלום, נדמה לי שאני לא אוכל לענות על שאלותייך ואת תתקשי מאוד להחליט מה לעשות בשנה הבאה, אם לא נבין בדיוק למה הגננת מתכוונת ועל סמך מה מבססת את המלצתה (הרי כפי שאת אומרת -היא לא מספקת לך דוגמאות ולא מסבירה את עצמה..). החלטות כמו להשאיר ילד שנה נוספת בגן הן החלטות כבדות משקל שאינן מתקבלות כלאחר יד. לכן אני מציעה לך לשבת עם הגננת ועם הפסיכולוגית של הגן לשיחה בה תוכלי לברר לעומק את הסוגיה ולקבל מענה (חלקי לפחות) לכל שאלותייך ותהיותייך. בברכה, ירדן פרידון ברשף

08/03/2016 | 19:10 | מאת: יעל

שלום, בתי בת שנה ו-4, (בת יחידה), דעתנית וחכמה מאוד. לפני מספר חודשים החלה להגיב בקנאה כאשר אביה נוגע בי (מחבק, מנשק, מניח יד). היא רוטנת ומתעצבנת, מזיזה לו את היד. אנחנו מנסים לשתף אותה גם בחיבוקים אבל עדיין מתעצבנת אם יש קירבה ביננו. לאחרונה החלה להתעצבן באותו האופן מול אימי ואחותי (לעיתים בסופי שבוע ישנה בבית הורי ואימי מטפלת בה) במידה ואחותי מתקרבת לאימי היא בוכה ומתעצבנת. עד למצב שהיא אינה מוכנה שאחותי תתקרב גם אליה ולא מוכנה לשחק איתה. הצעתי שתשחק איתה ללא נוכחות אימי וזה שיפר את המצב, אך עדיין נראה שיש שם כעס או חשש. הנחתי שהיא מרגישה שיש איום על דמות המטפל העיקרית (אצלנו- אני, במשפחת הורי- אימי) ולכן מגיבה כך. במקביל בגן החלה לבכות כשילד לוקח צעצוע ששיחקה איתו והם מתקשים להרגיעה. לרוב פותרים את הבעיה בכך שנותנים לה את הצעצוע בחזרה. השאלה כיצד עלינו להתנהג בסיטואציות שתיארתי? וגם בגן? תודה!

שלום יעל, ההתנהגות שתיארת מאוד מאפיינת את הגיל בו היא נמצאת, היא מבטאת רכושנות ומלווה בחרדה. היא במיוחד מתחזקת כאשר רגילים לשהות יותר במחיצת דמות כזו או אחרת (למשל יותר איתך מאשר עם האב, ויותר עם הסבתא מאשר עם הדודה). זה ייקח עוד כמה חודשים טובים עד שהעניין יפסיק להטריד אותה, ואני מציעה לכם להתייחס לזה כאל עוד שלב התפתחותי. במקביל מציעה שהאב יבלה איתה יותר זמן לבד, כדי שתוכל לחזק את ההתקשרות איתו. מעבר לכך במצבים עצמם, פשוט נסו להרגיע אותה דרך חיבוק וליטוף, לומר לה שאתם אוהבים אותה ולנסות להרגיע את החרדה. כמו כן אין צורך להיות הפגנתיים מידי עם ההתנהגות הזו (כלומר להפגין קירבה לידה באופן מכוון) ומאידך אין צורך להימנע מלנהוג כך, פשוט היו טבעיים סביב זה וכפי שאמרתי, הרגיעו את החרדה כמיטב יכולתכם בכל פעם שעולה. בברכה, ירדן פרידו ברשף

שלום, יש לי ילדה מצטיינת בלימודים עם שאיפות להצליח בעתיד. אך יש לי גם בעיה איתה בתקופה זו (בת 15). בעקבות זאת, החלטנו ללכת לטיפול אצל פסיכולוגית קלינית (מטעם השירות הפסיכולוגי החינוכי בעיר). על מנת לקבל החזר כספי מטעם קופ"ח כללית בגין הטיפולים, אנו נדרשים בין היתר להביא הפניה מרופא מטפל. שאלתי היא, האם יהיה תיעוד רפואי על הטיפולים הפסיכולוגיים בכרטיס קופת החולים של הילדה והשאלה העיקרית היא, האם ההתיעוד שהילדה היתה מטופלת אצל פסיכולוג קליני יכול לפגוע בה בשירות בצה"ל (מעוניינת להגיע למודיעין). אם אדע כי יש סיכוי וזה יפגע בה, לא אפנה להחזר כספי ואשא בעלות באופן פרטי ומלא. תודה.

שלום חן, בדיוק לאחרונה חלו מספר שינויים בחוק בהקשר הזה, ואם היא תקבל סבסוד דרך הקופה, ייתכן ותהיה רשומה מסוימת בתיק הרפואי שלה, זאת להבדיל מהמצב בעבר. אינני בטוחה שהדבר בהכרח יפגע בה בדרך כלשהי, אבל אני מציעה לך פשוט לברר את העניין הזה ישירות מול קופת החולים, אפילו כשאלה תיאורטית, ואז להחליט. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

07/03/2016 | 00:36 | מאת: אור

שלום, ביתי בגן חובה ובחודש האחרון מתקשה למצוא חברים למשחק בחצר הגן: בהתחלה ארבע בנות שהיו רגילות לשחק איתה לא רוצות לשחק איתה. שלושה חברים אחרים בורחים ממנה, כאשר בשני המקרים מדובר כל פעם בילד/ה אחת שמובילים את ההתנגדות למשחק איתה. אני קשובה לה, מאוד מעודדת ומנסה בעזרתה למצוא פתרונות (לדוגמא, משחק עם ילדים אלטרנטיביים, ייזום משחקים, פניה של הילדה לגננת ועוד). לעיתים נמצא פתרון ולעיתים לא, אך עם הילדים הנל שמאוד התרגלה לשחק, אין כמעט התקדמות. דיברתי עם הגננת שלצערי לא ממש משתפת פעולה, אך מצד שני אומרת שהיא תמיד עם חברים בחצר. יש לציין שבגן עצמו היא לא נתקלת בקשיים, אלא רק בחצר. בנוסף, אחהצ יש פניה של ילדים לבוא לבקר אותה, רובם מהחברויות שציינתי. עצוב לי שרמת הביטחון שלה יורדת, והיא פוחדת לנסות לפנות לחברויות אלה, בעיקר לבנות. מה עלי לעשות?

שלום אור, אף פעם לא קל לשמוע את ילדינו מספרים כאלה מין סיפורים..זה מיד לוקח אותנו המבוגרים למקומות האישיים שלנו שיודעים ומכירים מכאובי דחייה למינהם לאורך החיים..חשוב שתזכרי שביתך בסה"כ במצב טוב -היא מסתדרת בגן, היא משחקת עם ילדים בהפסקה (אולי לא בדיוק אלה שהיא רוצה אבל היא לא לבד), והיא מקיימת אנטראקציות חברתיות אחה"צ. זה גם מצוין שאתן משוחחות ושהיא מרגישה שהיא יכולה לשתף אותך. כרגע מה שאני מציעה לך הוא פשוט להקשיב לה הקשבה אמפטית כלומר- להקשיב למה שהיא מספרת לך, להקשיב לאיך היא מרגישה ופשוט לתת אישור ותוקף לרגשות שלה - דבר שבטווח הארוך יחזק את הביטחון העצמי שלה יותר מכל משחק חברתי עם ילד כזה או אחר. המשמעות היא כמובן גם להניח בצד את העצות (נדמה לי שכבר יש לה "שק כלים" לא קטן בהקשר הזה), אלה רק להקשיב לה ולגרום לה להרגיש שאת מבינה את נקודת המבט שלה. כרגע אני מתרשמת שאין צורך בהתערבות נוספת מעבר לזה. נסי לסמוך עליה שהיא תצליח להסתדר ולשדר לה את הביטחון הזה, וזה אומר גם להיות מסוגלת לקחת מרחק רגשי מסוים מהדברים ולהשתדל לא "לערבב" את החוויות הרגשיות שלך עם החוויות הרגשיות שלה. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

04/03/2016 | 22:58 | מאת: רוחמה

שלום רב בני בן 25 יוצא יחידה קרבית יש לי הרגשה שהוא בדיכאון הוא לא מעוניין לצאת מהבית הוא רוב הזמן ישן או מול הטלויזיה בקושי מתקלח בקושי מחליף את האימונית אין לו חברים ואני לא יכולה להכריח אותו להתגלח להתלבש או להסתפר אני רואה שיש בעיה כי הוא לא היה כך לפני הצבא אני לא מסוגלת להכריח אותו לקבל טיפול ואני צריכה עזרה וייעוץ אני כרגע מובטלת ולממן טיפול אין באפשרותי מה ניתן לעשות

שלום רוחמה, לגבי טיפול. אם הבעיה היא כספית אזי תוכלי לממן לבנך טיפול מסובסד (מאוד) דרך קופת החולים. מצד שני את אומרת שאת בעצם לא יכולה להכריח אותו לעשות שום דבר, בכלל זה ללכת לטיפול אני מניחה. לכן אני מציעה לך בשלב ראשון לנסות לשוחח איתו, כל יום קצת ולהביע עמדה מתענינת - לא חוקרת, לא מייעצת ובטח לא נוזפת. גם את הדאגה שלך נסי להניח בצד בזמן שאת משוחחת איתו ופשוט לדבר איתו ולהיות איתו במקום בו הוא נמצא. נסי את להיות האוזן הקשבת שלו, ואולי בהמשך (ממש בהמשך) תוכלי גם להציע בעדינות טיפול. במידה ושום דבר לא עוזר והמצב ממשיך להדרדר, נדרשת התערבות משפחתית בה את ועוד מספר דמויות משמעותיות בחייו (אבא, אח גדול, דודים וכיוב') ביחד, מסבירים את החשיבות של קבלת עזרה, מדוע אתם סבורים שזה חשוב ומה אתם קונקרטית מציעים (את יכול לקרוא ברשת קצת על טכניקות "התערבות" שמאוד פופולאריות בארה"ב). יש בפעולה זו משום הפעלת לחץ עליו מחד ומאידך העברת מסר שהוא חשוב לכם ושאתם רוצים לעזור לו. בנוסף העובדה שבנך חי תחת קורת הגג שלך בכל זאת מאפשרת לך לדרוש ממנו כמה דברים..בוודאי להסכים לקבל עזרה טיפולית. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

04/03/2016 | 11:30 | מאת: אמא מודאגת

שלום בתי בת 16 ילדה חכמה מאוד, החליטה שאינה רוצה עוד ללכת לבי"ס. היא תלמידה טובה אך עם השנים החלה פחות לצאת עם חברות, מסתגרת ומתקשרת בעיקר במסגרת המשפחה וכעת לא רוצה ללמוד . היא טוענת שאין בשביל מה, הכל בלי טעם ומטרה. אנו חוששים לה ולעתידה וכן שההסתגרות וחוסר המשמעות יובילו לדיכאון. מה מומלץ לעשות? תודה רבה

שלום, כרגע המצב מצריך התייחסות משני כיוונים מרכזיים. הראשון הוא לבדוק שביתך אכן אינה מפתחת סוג של דיכאון, ולצורך כך ניתן להתייעץ עם פסיכיאטר או פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בבני נוער. השני הוא לעזור לכם ההורים להמשיך לתפקד כהורים עבור ביתכם שהנה אחרי הכל עדיין קטינה ועדיין זקוקה מאוד לטיפול הורי(שזה אומר כרגע לתמוך בה תוך הצבת גבולות מתאימים, להשגיח עליה, לפקח עליה, לשמור עליה וכיוב'). לצורך כך ממליצה לגשת להדרכת הורים. שבת שלום, ירדן פרידון ברשף

שלום רב. אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג לנער בן 16 באיזור צפון תא דרך מכבי. זה די דחוף תודה רבה

שלום בהתאם למדיניות הפורטל, אין אנו נוהגים לפרסם שמות של מטפלים. את מוזמנת לכתוב הודעת המשך ולהוסיף כתובת מייל פרטית אליה יוכלו גולשי הפורום לכתוב לך המלצות משלהם. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

02/03/2016 | 17:14 | מאת: דלית

שלום, אני אמא לתינוק בן שנה וחודש. משפחה נורמטיבית, זוג עם ילד, עובדים, יוצאים מבלים ומשקיעים בהורות. הילד מקסים..חייכן ושמח. הבעיה אצלנו מתחילה כאשר אני ואביו נגררים לריב...בעלי תיפוס עצבני, שכל דבר קטן עלול להדליק אותו והתגובות שלו די בוטות. צועק, טון תוקף, מילים גסות, ומאבד שליטה..טורק דלת..חובט יד בקיר..זורק משהו לרצפה... הוא יכול לאבד שליטה מול הבן שלנו... אני מנסה להימנע מלהגיב או שמגיבה בדיבור בטון נמוך..ומחייכת לבן שלנו בכדי להרגיע אותו.. הבן שלנו בוהה בנו כשזה קורה ומסתכל סביבו או שממשיך לשחק במה שהוא היה עסוק לפני... בעלי מתקשה לשנות זה וטוען שאני אשמה שמביאה אותו למצב הזה. מה אפשר לעשות? מה מידת הנזק שנגרם לילד? האם ניתן לתקן את הנזק שכבר נגרם?מה הפתרונות? ואיך אוכל למזער אץ הנזקים? תודה

שלום דלית, לצערי מה שאת מתארת מצד בעלך הוא אלימות. המשמעות של זה היא שהבן שלך חשוף לאלימות מצד האב (גם אם כרגע היא מופנית רק כלפייך). אני מניחה שברור לך שחשיפה לאלימות היא בעלת השפעות שליליות על ילדים (ובכלל..), אבל לומר לך בדיוק כיצד זה משפיע כרגע על בנך הצעיר לא אוכל. לגבי טיפול - רצוי שהטיפול באלימות יתמקד בגורם האלים ולא במיתון השפעות האלימות על הסביבה, לכן אני מקווה שתצליחי לשכנע את בן זוגך לקבל טיפול מתאים בהקדם האפשרי. בתור התחלה אפשר גם לגשת לטיפול זוגי. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

לכבוד ירדן, הבן שלי אובחן עם בעיות קשב וריכוז מכיתה ב, הוא נטל את כל התרופות של קשב וריכוז והיום הוא על פוקלין XR בחודש האחרון הוא חוזר מבית הספר עם הרבה מאוד היפראקטיביות, הוא אינו מסוגל לשבת להתרכז או להכין שיעורים, המורה כבר שלחה לי ולגרושתי מכתבים בנושא, הוא אינו מוכן לקרוא ספרים או לעסיק את עצמו ובנוסף משמיע קולות ולפעמים גם משלב תנועות עם הידיים, יש לציין שהוא הולך לישון בשעה 21:00 ומתעורר בכל יום בשעה 5:00 , האם ניתן לטפל בקשב וריכוז ללא התרופות? האם יכול להיות שאלה תופעות לוואי של התרופה? אשמח לעזרתך ולמי לפנות? בתודה דן

שלום דן, אשתדל לענות על שאלותייך למרות שחסרים לי פרטים רבים. ראשית - בהחלט ייתכן ומדובר בתופעות לוואי של התרופה וכאן אני מתרשמת מטיקים שנוצרו. האם ניתן לטפל בזה ללא תרופות - לפעמים כן ולפעמים לא - זה מאוד תלוי. בכל מקרה רצוי ללוות את הטיפול התרופתי בטיפול רגשי שיסייע גם (לא רק) ברכישת אסטרטגיות התמודדות מעשיות עם קשייו. כרגע הדבר החשוב ביותר שממליצה לעשות הוא לחזור להתייעצות עם הפסיכיאטר בהקדם האפשרי ולדווח על התופעות. לפעמים מחליטים לעשות הפסקה של כל התרופות, לנסות תרופה אחרת, מינון אחר או שילוב ביחד עם כדור נוסף, אבל כפי שהבהרתי, הכל חייב להיות בהתייעצות עם פסיכיאטר. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

ירדן, תודה רבה

01/03/2016 | 12:21 | מאת: אדוה

שלום הבן שלי בן 12 משתמש באלימות נגד ילדי הכיתה ו המורה וכששואלים אותו למה הוא אומר לא עשיתי כלום וממש מנסה לשכנעה שלא עשה כלום מענין אותי מאוד למה הוא עושה את זה, למה הוא מרביץ ומקלל ואחר כך בשיחה איתי הוא טלית שכולה תכלת ואמא הם סתם מתנפלים עליי

שלום אדוה, זה באמת מעניין, והדרך הכי טובה להכיר את בנך היא -דרך בנך. אני מאמינה שעוד שיחות איתו, שמטרתן התענינות (והתענינות בלבד, בלי לחנך, לחקור או לנזוף) בחוויה שלו בבית הספר, בקרב ילדי הכיתה, בשיעורים, בלימודים, בבית ובכלל - תעזור לך להבין יותר את כל ההתנהגויות שלו. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

01/03/2016 | 10:46 | מאת: חסוי

שלום, בני לומד בכיתה א' והוא ילד מקסים, אחותו קטנה ממנו בשנה ואנחנו נמצאים שלושתנו הרבה ביחד. בתקופה האחרונה כשהוא כועס עליה בורחת לו מכה עם היד או הרגל, הוא יודע שאני לא מרשה ומאוד משתדל שלא אבל לפעמים בורח לו מה אני יכולה לעשות או להגיד במצבים בהם היא מתגרה בו או שהוא כועס עליה ללא התגרות מצידה דקה לפני שזה קורה ? אשמח לקבל טיפים תודה

שלום, ריבים בין אחאים הוא דבר שקורה בכל בית, מאחר וריבים הם חלק מיחסים נורמטיביים בין בני אדם בכלל. כהורים אני מציעה לשים לב לכמה דברים. אחד, שלא מצדדים באופן אוטומאטי (או אולי בכלל) במי מהצדדים (גם אם למשל יש פערים בגילאים וכיוב'). הרעיון הוא לתת לילדים לפתור בינהם את הענינים, מבלי שהם ירגישו שבעצם הריב בינהם הם מצליחים להפעיל את ההורה - כי אז לפעמים ובאופן לא מודע, זו הופכת להיות כל מטרת הריב. מה שכן צריך לעשות, הוא לוודא שלא מתקיימת אלימות, פיזית או מילולית, וזה למעשה צריך להיות הגבול. אם מתחילה אלימות, יש להרחיק בין האחים ולהעביר מסר חד וברור, בנוכחות שני הצדדים, שזה לא מקובל בביתכם ושזה כלל לא משנה מה הגורם לכך (לצורך העניין אפשר אפילו לומר לבנכם "אני שמעתי שהיא התגרתה בך וזה באמת לא יפה, אבל אתה יכול להגיד לה שתפסיק, אתה יכול להפסיק את המשחק ואתה יכול לענות לה בחזרה, אבל אני לא מסכים לאלימות"). יש להיות עקביים ברורים ומאוד חד משמעיים בעניין הזה. כמובן שתמיד כדאי לשבח אותם דווקא כאשר משחקים יפה ביחד. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

28/02/2016 | 18:58 | מאת: לילך

בתי בת 1.3 למדה לדחוף את אצבעותיה לגרון ולהקיא בכל פעם שלא מרצים אותה שאנחנו לידה אנינו מוציאים לה את היד ואומרים אסור כמובן שלא מרצים אותה. הבעיה היא שזה קורה שהולכת לישון משכיבים יש שקט של שינה ל-10 -15 דק ופתאום שומעים קולות הקאה והיא מקיאה לפני שמספיקים להגיע. קורה בתקופות במשך חצי שנה בערך. השאלה שלי האם יש דרך אחרת לטפל בזה? האם יש דרך למנוע זאת? יש לזה הסבר מקצועי?

שלום לילך, על פי התיאור הקצר שסיפקת, קשה לי להדריך אותך כיצד לנהוג, ואולי בכלל יש צורך בשינוי כוללני בהתנהגות כלפיה וביחס אליה. מאחר ומדובר בהתנהגות שהיא יחסית חריגה, אינני ממהרת כרגע להציע להכחידה ע"י התעלמות וכו'. אני מציעה לך להתייעץ עם רופא ילדים ובמקביל לגשת להדרכת הורים עם פסיכולוגית התפתחותית/קלינית של ילדים. בברכה, ירדן פרידון ברשף

26/02/2016 | 08:33 | מאת: חגית

שלום ילדתי בכיתה א אחת התלמידות הטובות בכיתה, אך לדבריה היא מתקשה בגיאומטריה. זה שעור אחד בשבוע בימי שישי הלמידה היא חווייתית, מדידות וכדומה דברים שהיא התנסתה בהם מגיל 3 בערך. המורה גם היא אינה רואה קושי הילדה פותרת נכון ומהר בלי כל בעיה ללא תיווך או צורך בעזרה את המשימות בכיתה ובבית. ושתינו לא מבינות איפה הקושי. היא דברה עם הילדה ובזמנו עקב מחלה היה לה הרבה להשלים והילדה ספרה שזה היה הקושי. אך היום שוב טענה שכשהיא רואה גיאומטריה היא קופאת ( המילים שלה). מה הקושי? מדוע האנטי למקצוע? זו ילדה שאוהבת ללמוד, צמאה לידע וכאן היא מתקשה? מדוע? אנא עזרתכם.

שלום חגית, ההשערה שלי היא שברגע שמשהו בנקודה מסוימת הפך להיות קשה עבור ביתך, ולו מהסיבה שהייתה צריכה להשלים הרבה חומר לבד מפאת העדרות מבית הספר, אותו תחום או נושא נשאר עבורה כמשהו מעורר מתח. מה שצריך לעשות הוא להפחית את הלחץ שהצטבר סביב זה, ואולי בכלל סביב מסרים הנוגעים להישגיות, תחרותיות, שאיפה לשלמות וכיוב'. לתחושתי הלחץ שלה נובע מהסיבות הללו וכלל לא קשור למקצוע עצמו, לכן כאמור חשוב לאזן את "התפיסות" האלה שלה עם תפיסות אחרות הפוכות, זאת על מנת שהיא לא תאמץ גישה פרפקציוניסטית מידי שעשויה לייצר עם הזמן הרבה מאוד לחץ ומתח מצטבר. בברכה, ירדן פרידון ברשף

28/02/2016 | 20:53 | מאת: חגית

שלום ירדן תודה על העזרה, כן זה ממש מתאים לבתי, היא מאד מתוסכלת כשאינה מצליחה, מתפרצת כועסת (בבית לא בכיתה) גם בספורט המאמנת שלה הבחינה ברצון/שאיפה החזקה לנצח ולהיות הכי טובה. לא בטוחה אייך אבל אנסה לדבר איתה ולהרגיע את הלחץ.שוב תודה.

25/02/2016 | 14:51 | מאת: שרה

שלום אני מחפשת פסיכולוג לנוער. באזור כפר סבא. דרך מכבי. איך עושים את זה ? והאם מכירים מישהי מומלצת ? בתודה

שלום שרה, מציעה לך להרים טלפון ישירות למוקד מכבי ולברר מול המוקדן מהי הפרוצדורה. לגבי המלצות, אם תרשמי הודעת המשך הכוללת מייל פרטי, חברי הפורום יוכלו לשלוח לך המלצות משלהם. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

25/02/2016 | 11:37 | מאת: חסוי

בוקר טוב, ביתי בת קרוב לשש ונמצאת בגן חובה, בימים האחרונים מתלוננת על הצקות בגן דווקא מצד החברות הקרובות ואף אומרת שלא רוצה ללכת לגן. היא ילדה מאוד מקובלת שמחה ולבבית. דיברתי עם הסייעת שנמצאת איתה כל היום והיא אמרה שהחברות כל הזמן מחפשות את קרבתה וכשהן רבות הן גם מתפייסות מהר. מה ניתן לייעץ לביתי כשהיא חוזרת מהגן ומספרת על תקריות עם החברות ? תודה

שלום, טוב שעשית בירור גם עם הסייעת וקיבלת את נקודת מבטה. על פי הדברים זה נשמע שלא מדובר ממש ב"הצקות" אלה אולי יותר משהו שקורה עם החברות ש"מציק" לביתך, ומה זה בדיוק? את זה את צריכה לברר. את כמו הורים רבים, נופלים למלכודת הזו של קפיצה מהירה מידי לשלב הייעוץ, זאת לפני שמבינים מה בפועל קורה. לכן אני מציעה לך פשוט לשוחח איתה ולהתעניין מה בעצם קורה שם עם החברות? איך נראות הסיטואציות המטרידות? כיצד היא פועלת? איך היא מרגישה? וכיוב'. בהמשך, ולאחר שאת מסוגלת להבין נקודת מבטה, תוכלי גם במידת הצורך, לתווך לה את אותם מצבים חברתיים באופן שיוכל להרחיב עבורה את אפשרויות הבחירה ולתמוך בה. בברכה, ירדן פרידון ברשף

23/02/2016 | 14:09 | מאת: יעל

שלום. בתי הת 3 ואחיה הקטן בן שנה ו 3 חודשים. בחודשיים, שלושה האחרונים בתי עושה םיפי בממטה כל לילה ולפעמים פעמים ושלוש. אני מקשרת את זה לעובדה שבני הקטן, אחיה התחיל ללכת וקיבל המון תשומת לב ומחמאות מהסביבה. אני מאמינה שזה היה קשה לה למרות שלא החסרנו ממנה תשומת לב, חום ואהבה לרגע. ניסיתי את כל השיטות- להתעלם, לדבר איתה, לתת מדבקה על הצלחה, פרסים ומה לא. כלום לא עוזר. היא הייתה גמולה יותר מחצי שנה עד שזה חזר ואני ממש אובדת עצות. חשבתי להחזיר לה חיתול ללילה אבל אני חוששת שזה ישפיל אותה ויעליב אותה. מה הפתרון במצב כזה? נמאס מכמויות הכביסה והמקלחת בבקרים בשיא בלחץ. אשמח לעצתכם המקצועית .

שלום, את קושרת באופן ברור את הרגרסיה ליכולת החדשה של אחיה. לכן, ואם אצטרף להשערה שלך, מציעה לך לנסות לחשוב על דרכים לחזק אותה על היכולות שלה כילדה "גדולה". למשל על כך שהיא מפנה בעצמה את הצלחת לכיור, על כך שהיא נועלת לבד את נעלי הבית וכיוב'. רעיון נוסף, לחשוב על מספר תחומים בהם תהיה אחראית על אחיה הקטן, ולשבח אותה על כל הדברים האלה ממש באותו האופן שמשבחים ומתפעלים מאחיה הקטן על היכולת החדשה שפיתח. במקביל, ולמרות הקושי הכרוך בכך, חשוב מאוד שתשדרו לה ביטחון בכך שתצליח להפסיק להרטיב במיטה - כי אתם מאמינים בה וכי היא ילדה גדולה, ושבחו אותה על כל פעם שהיא מצליחה לקום יבשה (גם אם זה אחרי שנת צהריים קצרה). כל טוב, ירדן פרידון ברשף

03/03/2016 | 21:46 | מאת: יעל

22/02/2016 | 11:08 | מאת: אמא

שלום רב. בתי בת 12.7 ילדה בכורה האמצעית בת 9 עוד מעט השלישי בן קרוב ל-6 ורביעית 3 חודשים היא ילדה חכמה ונבונה עם הפרעת קשב וריכוז ADD בעלת התנהגות ילדותית לגילה יש לה חברה טובה אחת בכיתה וחברה טובה שהייתה איתה בבית הספר אך עברה לבית ספר אחר עדיין נפגשות ובקשר בניהן. הבעיה המרכזית היא חוסר יוזמה חברתית והתעניינות מאוד שקטה בחברה כן משחקת עם חברים אך לא משמיעה את קולה כאילו נמצאת שם אך לא מרגישים אותה . כמו כן כל דבר צריך לבקש ממנה מספר פעמים והיא מאוד חוצפנית לא מקשיבה שמעירים לה בבית היא רבה עם אחותה הקטנה ממנה ומציקה לה כל הזמן משווה מי קיבל מה וכמה ואם קורה לה שמשהו הולך לה לאיבוד מאשימה רק אותה...אודה בבקשה לעזרתך כיצד אוכל לעזור לו במיוחד שבשנה הבאה היא עולה לחטיבת הביניים ולא תוכל להיות עם חברתה. מדברת מאוד בקצרה לא מרחיבה מסבירה את עצמה בצורה מאוד לא זורמת . קשה לי מאוד להגיע אליה כול דבר שמעירים לה לא רוצה לשמוע וצועקת והיא לה מבינה שזה לטובתה אם תוכלי לתת דוגמאות ליישום והמלצות .

שלום, כמו שקורה הרבה פעמים בחיים, לפעמים צריך לחפש את "המפתח הנכון" כדי למשל להגיע למישהו ולהצליח "לפתוח" אותו. כרגע זה נשמע שביתך מתקשה לשתף אותך ויכול להיות שצריך לחפש ולמצוא גישה אחרת אליה.. אני מציעה לך לנסות לאמץ גישה אמפטית יותר. הרי ידוע למשל שילדים עם הפרעת קשב וריכוז מתקשים "להקשיב" ולכן כשהיא לא עונה לך אחרי מספר קריאות, סביר להניח שזה לא בכוונה. אפשר פשוט לגשת אליה, לגעת בה וכך להסב את תשומת ליבה אלייך, ולבקש מקרוב את מה שאת צריכה. זו המשמעות של גישה אמפטית. להבין מה היא צריכה, מה קשה לה ולהיות מוכנה לבוא לקראתה ולתת לה את זה. אם היא לא משתפת אותך בקשייה, אז אולי גם כאן צריך לשנות משהו בגישה - פחות להעיר, ללמד ולחנך, יותר להקשיב לה, להתעניין, לנסות להבין את נקודת המבט שלה ולתמוך בה בכל מצב. רק כך תוכלי גם בהמשך לעזור לה לפרש נכון יותר מצבים חברתיים, לעזור לה להבין היכן קשה לה ובהדרגה להרחיב עבורה את אפשרויות הבחירה שלה במצבים שונים. גישה כזו, השמה דגש על הבנה ותמיכה, גם תעזור לה להרגיש פחות מקופחת, הרגשה שממנה ככל הנראה נובעות ההתנהגויות כלפי אחותה הקטנה. אני חייבת לומר ש"לשנות גישה" זה דבר מאוד לא קל, ואני ממליצה בחום להעזר לצורך כך בהדרכת הורים עם פסיכולוגית קלינית של ילדים. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

שלום רב שאלה: מה הבדל בין פסיכולוג קליני לבין פסיכולוג בהתמחות חינוכית.

שלום, הרשת מלאה בהגדרות של שני התחומים, שיטוט קצר יובילך לחומר רב בנ ושא. באופן כללי אומר שפסיכולוג קליני הוא פסיכולוג שעבר הכשרה והתמחות בתחום הטיפולי - כלומר טיפול (ואבחון) פסיכותרפויטי בילדים ו/או מבוגרים. פסיכולוג חינוכי מתמחה במתן מענה בתוך מסגרות חינוכיות כשענף זה מתמקד גם במערכת יחסי הגומלין בין הפרט ובית הספר. כל פסיכולוג שהנו בתהליך התמחות- קליני או חינוכי, הוא פסיכולוג שלא סיים את תהליך ההכשרה שלו עד תום. בברכה, ירדן פרידון ברשף

23/02/2016 | 13:22 | מאת: מאיר ספיר

האם פסיכולוג חינוכי מוסמך לטפל בהורים גרושים המצויים בסכסוך קשה.

20/02/2016 | 20:49 | מאת: אודליה

שלום,אשתף במה שאירע אתמול. בני בן שלוש כמעט לא ישן עד השעה חמש בערב.לאחר מכן נרדם לחצי שעה וקם כי היינו צריכים לצאת. הילד קם עם פיפי במכנסיים(שכחתי לשים לו חיתול של שינה) מציינת כי גם צומחת לו שן טוחנת ובטוחה שסה יוצר אי שקט. הילד הביע כעס וכשרציתי להחליפו לא הפסיק לצעוק עליי ועל בעלי עם בכי שמתלווה. מרגיש בכי של תיסכול של אחד שאינו מוצא את עצמו. הוא החל להרביץ לי ושמתי אותו בחדר שיחשוב איך מתנהגים. הוא צרחחחח ובכההה ועשה עם הפה והלשון כאילו משחק ועושה תרעש עם הלשון שיוצא רוק וצרח אהההה אהההה עליי. בעלי הגיע ואמר אני אתן לך סטירה תירגע. כמובן שפה לא הסכמתי לזה. ילדיי המשיך אהההה אהההה ולקח את הטישו שהיה לידו והכניס בכוח לפה שלו עם פרצוף של עצבים!כל זה במשך שעה וחצי. מצב קשה להתמודד.כבר לא נשארה לי ברירה והפשטתי אותו בכח וזה הגביר את התיסכול והבכי . הפסקתי. לאחר חצי שעה הצלחתי והילד נרגע. מזה הבכיייי הבלתי פוסק והצעקות אהההה אהההה עלייי. וההכנסה בכעס לפה את הטישו. מתוסכלת. עזרה. הסברתי לבעלי כי התגובות שלו יותר קשות ומאיימות מאשר מחנכות כך שהוחלט שיקח צעד אחורה בחינוכו של הקטן.

20/02/2016 | 21:02 | מאת: אודליה

מציינת שיש אח6ת בת 4 חודשים

שלום אודליה, להיות הורה בפעם הראשונה לילד בן שלוש זה לא דבר קל. בגיל הזה ילדים הם כבר לא תינוקות קטנים, הם יודעים לדבר, להתבטא, להביע את עצמם יתר טוב, ומאידך הם עדיין בשלב התפתחותי מאוד מאוד ראשוני. חשוב להבין שילד שהוא עוד לא בן שלוש, לא פועל מתוך מחשבה תחילה, ובכלל הפונקציות החשיבתיות רחוקות מלהיות מפותחות, כך שלייחס לו כוונתיות במעשיו, להעניש אותו, לאיים עליו או לגרום לו "לשבת ולחשוב" על מעשיו בחדר, כולם אינם מתאימים כאן, חסרי כל תועלת ואף דינם תמיד להקצין את המצב. ילדים בני שלוש מביעים את עצמם לרוב באופן גולמי, ומתנהלים באופן שעדיין אינו מווסת, כך שהם זקוקים לסיוע רב של הוריהם במשימה זו (וויסות רגשי, התמודדות עם תסכולים, הבעה עצמית בדרכים שונות). לצד זה חשוב להתנהל באופן עניני מול התנהגויות שברצונכם להכחיד ולא לתת להן תשומת לב כזו שרק תגביר את הישנותם. אז לגבי מה שתיארת. ראשית אני מסכימה איתך שצמיחת שן ככל הנראה מקשה על בנך להתנהל באופן נינוח, וצריך להתייחס לכך בתקופה הקרובה ולהיות מוכנים להיות יותר סבלניים כלפיו, ולסייע לו להרגיע את אי הנוחות שכרוכה בזה. שנית, בוודאי שכאשר נעיר ילד או אפילו מבוגר באמצע השינה, תחושת אי הנוחות ואולי אפילו ה"עצבים" יגברו, ובמצבים כאלה צריך בראש ובראשונה לעזור לילדכם להירגע (על ידי חיבוק, מגע, מילים טובות) ובוודאי שלא ניתן לדרוש ממנו לעבור מייד לסדר היום (להיות מוכן להתלבש מהר ולצאת לדרך איתכם). אני ממליצה לכם בחום להשכיל יותר באשר ליכולות הקוגניטיביות והרגשיות של ילדים בני שלוש, על ידי קריאה של ספרים או אפילו לגשת להדרכת הורים, זה יעזור לכם מאוד להבין את בנכם, להתמודד עם החלקים המאוד לא קלים האלה שמאפיינים את הגיל הזה, ולהיות עבורו באופן המיטיב ביותר. בברכה, ירדן פרידון ברשף

20/02/2016 | 15:34 | מאת: שרוני

בני בן 14, מעביר אותנו תקופה קשה של גיל ההתבגרות, הקו האדום נחצה כאשר הוא מציק בלי הרף לאחותו העדינה והאהובה בת השבע. הם נמצאים יחד אחהצ עד אשר אנחנו שבים מהעבודה והוא לקח תחושת בעלות שאנו שבים ומזכירים לו שהוא לא אבא שלה. אבל אולי עצם ההשגחה שלו עליה כל יום מעודדת התנהגות עליונה כזו. הוא מעליב אותה ומשפיל ללא הרף בנוכלות המשפחה בעיקר לגבי המשקל שלה ואנו חוששים שייגרם לה נזק. הוא פשוט משועמם . ( יש לו חוג מס פעמים בשבוע. ). אחים שלהם הקטנים מתחילים לדבר כמוהו ואנחנו מאד במצוקה. לשלול ממנו הנאות כמו חוג? יציק לה יותר ?

שלום שרוני, אם אתחבר להשערה שלך, בהחלט ייתכן כי כובד האחריות של שמירה, השגחה וטיפול באחיו הקטנים בשעות אחה"צ, מונח כעת על כתפיו, דבר המעורר בו אולי מתח, עומס, תרעומת וכיוב'. נסו לבדוק האם ניתן להקל עליו בדרך מסוימת במשימה הזו (אם למשל הוא צריך לדאוג להאכילם, האם צריך להפעילם בדרך כלשהי). בנוסף, וודאו שהעניין מתנהל באופן מאורגן ושאתם גם דואגים להעריך אותו ואפילו לתגמל אותו על משימה לא פשוטה זו, וכך תוכלו בעצם להפכה "למנוף" להעלאת הערך העצמי שלו בוודאי בתוך הקונטקסט המשפחתי (ב"מאורגן" הכוונה היא שאתם מסבירים לו בדיוק על מה הוא אחראי ועל מה לא, שאתם פתוחים לשמוע מה קשה לו ואיך ניתן לעזור לו וכאמור הבעת הערכה ותגמול חשובים לא פחות). מעבר לכך חשוב להעביר מסר חד וברור, בכל רגע נתון גם אם זה מול המשפחה המורחבת, שלא מקובל עליכם שהוא יעליב את אחותו ושזה דבר שאתם לא תסבלו. עליכם לעמוד מולו נחושים ולשים להתנהגות הזו סוף. אם אתם חשים שהוא ילד "משועמם" אז גם על כך יש לתת את הדעת ולבדוק כיצד ניתן לסייע לו להרחיב את תחומי הפעילות שלו. כמו תמיד, צריך להתייחס למכלול הגורמים המשפיעים - להעמיד גבול היכן שניתן, לסייע היכן שצריך. רק כך אפשר יהיה, עם הזמן, גם לשנות את ההתנהגות שלו. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

20/02/2016 | 06:43 | מאת: ילנה

שלום בתי בכיתה א שנה שניה בחטצ ובלי עין הרע מסתדרת טוב תלמידה טובה, יש לה קבוצת חברות חמודות, אהובה על התלמידים והמורה. לאחרונה חגגנו לה מסיבת יום הולדת ומרבית ילדי הכיתה הגיעו. נכון נשמע נפלא? בהזדמנות זו יצא לנו לפגוש את הכיתה שלה. הייתה שם קבוצה גדולה של ילדים שבדכ לא מגיעים לימי הולדת ואם כן אז ההורים נשארים. הפעם לא נשאר אפילו הורה אחד. הם הרסו את יום ההולדת שלה, אין לי אפילו תמונה אחת מיום ההולדת שלה כל הזמן הייתי עסוקה בלהפריד ולהרגיע ממש להפריד פיזית. הם עשו נזקים בחדר שחגגנו בו. אפילו המפעיל שהיה מדהים וניסה כם הוא לעזור ואז התברר שתחום עיסוקו חינוך מיוחד. אמר שזו אחת הכיתות הקשות שראה ושזה מעבר לרגיל צריך לערב את הצוות החינוכי והורים. וכעת אני מעריכה אף יותר את ביתי שמצליחה למרות זאת וכמובן את המורה שלה. אך מודאגת אם ילדתי צריכה להתמודד עם ילדים אלה 8 שעות ביום, לפחות למשך חמש השנים הבאות וככל שיגדלו זה רק יחמיר? אולי כדאי להעבירה לכיתה פחות קשה או בית ספר אחר? אולי אז גם תצליח יותר? אודה על עצתכם

שלום ילנה, אם נראה שביתך משתלבת יפה בכיתה, יש לה חברות קרובות, ולה עצמה אין תלונות או מצוקות כלשהן בהקשר הזה, אני מציעה להניח לה ולדברים כפי שהם. מכיוון שאת עצמך מודאגת, אני מציעה לך לשוחח עם המחנכת ולנסות לברר לעצמך כיצד נראים הדברים בתוך שטח בית הספר, מקום בו ישנה השגחה צמודה וכללי התנהגות ברורים, להבדיל ממסיבת יום הולדת. אגב את יכולה גם לשוחח עם ביתך ולנסות להבין ממנה איך מתנהגים בני כיתתה ביום יום. בברכה, ירדן פרידון ברשף

23/02/2016 | 12:52 | מאת: ילנה

שלום ירדן תודה רבה על תשובתך. הילדה אינה רוצה לעבור לבית ספר אחר, אך גם אומרת שרוב היום המורה צמודה לילדים אלה לפעמים משתלטת ולפעמים לא (מילותיה של הילדה). בקרוב יש טיול שנתי ומשום מה ההורים האלה תמיד זוכים ב"הגרלת" ההורים המלווים לכל יציאה של הכיתה, נראה לי שזה אומר הכול. איני רוצה שביתי תגדל באווירה זו, ככה הם מתנהגים בגיל 6 היום מי יודע מה יהיה בשנים הבאות ככל שיגדלו. שוב תודה על העצה.

19/02/2016 | 19:08 | מאת: אורית

שלום, בתקופה האחרונה בתי כועסת מתעצבנת על כל דבר קטן , צועקת וממש יוצאת מהכלים אם משהו לא מסתדר כפי שרוצה, ההתנהגות מתבטאת בבכי מוגזם צעקות, ואף מכות לאחותה בת ה 4, בנוסף ישר משתמשת בביטויים כמו אני שונאת העולם , שונאת אתכם, ולאחותה אומרת הלוואי ותמותי, תמיד היא היתה ילדה פעלתנית תוססת אך לאחרונה אנחנו ממש רואים שינוי קיצוני בדרכי התגובה ואין לי מושג מה גרם לזה, אני ממש מרחמת עליה במצבים האלה כי היא משדרת כאילו אף אחד לא אוהב אותה לא עוזר לה לא משחק איתה. ואנחנו נותנים לה המון תשומת לב אבל נראה כאילו כמה שאנחנו נותנים היא דורשת יותר. אשמח לעצות ודרכי תגובה שלנו כהורים

שלום אורית, מכיוון שאת מתארת שינוי דרסטי בהתנהגות ביתכם, אז לפני העצות, אני מציעה לכם לנסות לברר מה באמת השתנה בתקופה האחרונה. לצורך כך אפשר לעשות בירור מול הגננת/מחנכת (זה בד"כ מאוד עוזר), אפשר לדבר ישירות עם ביתכם, נסו להתבונן בה יותר מקרוב ולחשוב למה התנהגותה החדשה עשויה להיות קשורה (אולי דרישות חדשות בלימודים, משהו שקשור בשינוי בבית, במשפחה, וכו'). מאידך אני מציעה לכם לא לתת לה להכות את אחותה או לדבר אליה באופן הזה. כלומר המשיכו להציב גבולות ולו כדי לעזור לה להרגיש שהרגשות שלה אינם הרסניים ושאתם עדיין יכולים "להחזיק" אותה ולשמור עליה ועל סביבתה. אתם מוזמנים לשתף אותי בעוד תובנות ונתונים לגבי ביתכם. בברכה, ירדן פרידון ברשף

18/02/2016 | 17:38 | מאת: סיגל

ירדן שלום! בני בן ה10 נדרש למשקפיים מרחוק. כשלושה חודשים יש לו משקפיים שאמור להרכיב ומסרב להרכיבם בכיתה. לדבריו מתבייש. שוחחתי עם המורה שתעודדו, הצעתי שיתוגמל על ידנו במידה וירכיב, שוחחתי עמו וציינתי עוד שמות של חברי כתה שמרכיבים, סיפרתי לו שגם לי כילדה היה מביך אך זה שלב שעובר, אך זה לא ממש עוזר. יש לציין שהוא ילד מקובל, ואהוב על חבריו ושהוא מסכים להרכיב בקרב המשפחה המורחבת. האם יש לך רעיונות שיוכלו לסייע לי לשכנעו להרכיב בכתה?

שלום סיגל, אני מתרשמת שניסית את כל הדרכים לשכנע אותו להרכיבם בכיתה, אולם ללא הצלחה, ושלושה חודשים זה כבר די הרבה זמן..לכן מה שאני מציעה הוא שאתם ההורים תשבו איתו לשיחה בה תקבעו יחד תאריך יעד בו עד אז עליו יהיה להרכיב את המשקפיים בכיתה (עוד שבועיים, שלושה..). אתם תצטרכו לעמוד מולו נחושים מחד ומאידך נוכחים ומוכנים למצוא דרכים לסייע לו. עד תאריך היעד מה שצריך לעשות הוא תהליך של מעין "חשיפה עצמית" הדרגתית שלו מרכיב משקפיים, בפני חבריו לכיתה. בהתחלה הוא יוכל להופיע עימם מול חבר אחד או שניים בכל פעם (אולי חברים שיגיעו אליכם הביתה, או חבר אותו יבקר, אולי ילדים שנמצאים איתו בחוג, בגן משחקים בשכונה וכיוב'). תהליך זה אמור לעזור לו בסופו של דבר להרגיש יותר נינוח ופחות נבוך לעשות זאת מול כל הכיתה. בכל מקרה, עשו כל שביכולתכם לסייע לו עד תאריך היעד (כולל החלפת מסגרת או כל דבר אסתטי אחר שעשוי לעזור), אולם בבוא העת, לוו אותו לכיתה ווודאו שהדבר נעשה (עם הרבה עידוד ותמיכה). ההמנעות המתמשכת הזו בסופו של עניין בוודאי מעיקה עליו לא פחות מעליכם, ולכן גישה נחושה (ומאידך אמפטית ותומכת) שלכם מולו, תסייע לו לא רק להרכיב את המשקפיים בכיתה בבוא העת, אלה גם להיפטר מהמתח המצטבר שוודאי כרוך בהימנעות המתמשכת מזה. בהצלחה! ירדן פרידון ברשף

22/02/2016 | 19:27 | מאת: סיגל

ירדן תודה על העיצה וההכוונה סיגל.

17/02/2016 | 10:00 | מאת: טל

שלום רב. בני בן 12.5 ילד אמצעי לאח בן 15 ואחות בת 8 הוא ילד חכם ונבון אך מצד שני בעל התנהגות ילדותית מאוד לגילו ותחרותי ועל כן יש לו קשיים חברתיים .בזמן שהוא לא בחוגים הוא בבית יכול להעביר שעות מול הטלוויזיה מבלי שיהיה לו אפילו צורך בחברים.בבית הספר הוא מסתובב עם חבר אחד או שניים רק כי צריך אך אין לו צורך בהם אחר הצהריים. הוא אימפולסיבי ומאוד קשה לו לדחות סיפוקים אם הוא חפץ בדבר כלשהו זה יהיה כאן ועכשיו ויחפור לנו עד שיקבל אותו כמו כן כל דבר צריך לבקש ממנו מספר פעמים והוא לא מקשיב לנו והדבר גורם לוויכוחים רבים שיוצאים מכלל שליטה.במשך היום הוא רב עם ביתי הקטנה על מקומות ישיבה לדוג בישיבה בסלון בזמן צפייה בטלויזיה וזו רק דוגמא אחת למגוון ההתבכיינות שלו כל הזמן משווה מי קיבל מה וכמה ...בבית הספר אין לו בעיות משום שהוא תלמיד טוב מאוד אך יש לו הרבה בעיות עם הילדים שכן הוא מתבכיין ותחרותי ולא כיף להם איתו יש פער גדול בין החוכמה שלו להתנהגות הילדותית שלו.אציין שהוא פחות אוהב כדורגל ומשחקי בנים למינהם הוא יותר אוהב ללכת לפינת החי בבית הספר לטפל בחיות ובבית לצפות בטלויזיה ומעט במחשב אין לו כמעט תחומי עניין נוספים.אודה בבקשה לעזרתך כיצד אוכל לעזור לו במיוחד שבשנה הבאה הוא עולה לחטיבת הביניים וההתנהגויות שלו לא יתאימו לחתך גילאים שלו.תודה רבה

שלום טל, זה נשמע שבנכם זקוק לאיזושהי הערכות והתכוננות אחרת שלכם ההורים מולו. מחד זה ברור שבנכם זקוק לסיוע שלכם בתיווך העולם - מצבים חברתיים, רגשותיו, אפשרויות פעולה שונות וכיוב'. להצליח לעשות את זה יצריך מכם הרבה מאוד סבלנות, סובלנות, יכולת הקשבה וגישה אמפטית שלא מוכיחה ומחנכת, אלה בראש ובראשונה מנסה להבין את נקודת מבטו - ורק לאחר מכן מציעה אפשרויות נוספות להבנה ופעולה. לגבי האימפולסיביות והדורשנות שלו. גם כאן יש צורך בעקביות ונחישות שלכם מולו. הדבר האחרון שעליכם לתת עליו את הדעת הוא הדימוי העצמי שלו. זה נשמע שלמרות שהוא מאוד חכם ומוצלח, הוא עדיין מרגיש איפשהו בתוכו "פחות" מאחרים ולכן עסוק בהשוואות ובתחרות. נסו לבדוק כיצד אתם יכולים לחזק אותו בכיוון הזה. כמו כן יותר "זמן הורים" יעזור לכם להבין יותר לעומק את קשייו ורגשותיו ובהתאם לעזור לו עם הדימוי העצמי וכאמור בתיווך העולם ועצמו. בברכה, ירדן פרידון ברשף

21/02/2016 | 08:24 | מאת: טל

תודה רבה על הסיוע והתשובה המפורטת . אשמח לדעת אילו פתרונות את מציעה להתנהגות הילדותית שממש לא תואמת גיל והאם יש דבר כזה ילד שלא זקוק לחברים? תודה רבה

17/02/2016 | 09:47 | מאת: סופי

שלום..יש לי בעיה קצת מורכבת ואני אובדת עצות ואני מקווה שתוכל לכוון אותי מה לעשות. יש לי אחיין בן 6 ומאז שהוא נולד ההורים שלי ואני מטפלים בו. אמא שלו אובחנה במחלה נפשית מסויימת ולא יכלה לטפל בו באותה תקופה. ועד היום היא לא כשירה לגמרי להיות המטפלת העיקרית שלו. אבא שלו בריא אך לא מעורב בחיים של הילד מהסיבה שהוא פשוט לא רוצה לקחת אחריות על הילד והוא כביכול מתקשה לטפל בו לבד. אך למרות שאנחנו עושים את כל העבודה ומבקשים ממנו להיות איתו לפחות שעה ביום הוא לרוב לא עושה את זה. הילד התחיל להביע שהוא רוצה להיות עם אבא שלו.. יש לילות שהוא מתעורר ובוכה ואומר שהוא מתגעגע אליו. דבר נוסף הוא שאני הייתי זאת ששומרת עליו במהלך היום..לפני מס חודשים התחתנתי ואני מנסה כל יום להיות איתו לשעה או שעתיים. בהתחלה הוא בכה לידי כמה פעמים ואמר שמתגעגע אליי וכיום הוא נראה כאילו התרגל למצב. עכשיו הסיבה שאני כותבת פה היא בגלל שהוא הפך להיות ילד עצבני ולפעמים אני מרגישה שהןא מתוסכל. הוא הפך להיות ילד מפונק כי אין לו גבולות. ובכל פעם שמבקשים ממנו להפסיק לשחק במחשב או לעשות משו הוא מתחיל עם התקפי זעם ואומר דברים שהם לפעמים נוראיים כמו לדוגמא שהוא אומר לסבא שלו שהוא יעשה לו משהו רע ברגע שילך לישון וכו. בנוסף הוא תמיד אומר על אמא שלו כשאני מדברת איתו על המשפחה ושכולנו אוהבים אותו אז הוא אומר שהוא לא אוהב את אמא שלו ושהיא מתה בתאונה ושהיא לא תחזור. רציתי לדעת מה ניתן לעשות? האם לקחת אותו לטיפול פסיכולוגי? למרות שלא יודעת עד כמה יעזור כי הוא לא יבין את השפה. או להחזיר אותו לההורים שלו? שיתחילו לקחת אחריות עליו? אני מפחדת שהמצב שלו רק יחמיר ויהיה מתוסכל יותר כשיגדל כי עכשיו הוא התחיל להבין את המשמעות של המשפחה וזה מתחיל להפריע לו שההורים שלו לא מטפלים בו. אשמח לתשובה.. תודה:)

שלום סופי, לאור מורכבות המצב כמו גם ההשתנות שלו לאחרונה, אני מציעה לפנות בהקדם האפשרי להתיעצות עם פסיכולוגית קלינית של ילדים, וביחד איתה לשקול את האפשרות של תכנית המשלבת הדרכת הורים (כלומר עבור האפוטרופוסים החוקיים ומי שבפועל מטפל בו - להבנתי הסבא וסבתא), וטיפול רגשי עבורו (אגב אין לך מה לדאוג לגבי השפה, בגיל שש בהחלט ניתן לשוחח עם הילד ובנוסף טיפול רגשי בגילאים אלו מתרחש בעיקר דרך משחק). דבר נוסף חשוב, עליכם להחליט בהקדם האפשרי האם המגורים שלו אצל הסבים הם מגורי קבע (וגם על נושא זה תוכלו לחשוב ביחד עם הפסיכולוגית, וייתכן אף שתצטרכו להתייעץ עם גורמים משפטיים או גורמים בשירותי הרווחה), אחרת גם דילמה משפחתית "נסתרת" זו עשויה לחלחל אל הילד, ולהשפיע לרעה על מצבו הרגשי. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

16/02/2016 | 09:14 | מאת: שירי

היי ירדן, בני בן 3. הוא לא מקשיב לי ולא לגננות בגן. מידי פעם, הגננת פונה אליי ומעירה לי שהילד מטפס על גדרות ומקומות מסוכנים, לא מקשיב לה בכלל, זורק צעצועים לכל עבר וגם על ילדים אחרים. אני חווה את אותם דברים גם בבית. יש בקרים שהוא קם בקריזה. לא רוצה ללכת לגן. לא רוצה להתלבש. הבוקר הלבשתי אותו בכוח, והוא הסיר את הנעליים והבגדים מעליו. התרחקתי להתארגן בעצמי ועזבתי אותו ככה בוכה. שאלתי אותו מה הוא רוצה? אמר שאלביש אותו. אמרתי קח את הבגדים וחכה לי בחדר. כשאסיים אני, אלביש אותך. וכך היה. אתמול היינו בחנות צעצועים, וכשסירבתי לקנות את הצעצוע השלישי, הוא סירב לצאת ממנה. לקחתי אותו על ידיי והוא משך את שיערותיי בחוזקה. ליד האנשים שאחד מהם צחק. איך אני מנחילה אצלו מרות והקשבה לי ולממונים עליו? אציין שאני אם יחידנית ואין דמות גברית שתיקח קצת מהסמכות ההורית.. תודה

הי שירי, אשמח אם תוכלי להרחיב מעט. האם מה שאת מתארת הוא בעצם המזג של הילד שמלווה אותו לאורך כל חייו (ואם כן פרטי באיזה עוד אופנים זה בא לידי ביטוי - שינה, אכילה, עצבנות, רגישויות למינהם וכיוב') או שמדובר בשינוי תקופתי שארע לאחרונה. בברכה, ירדן פרידון רשף

21/02/2016 | 21:19 | מאת: שירי

כך זה כל הזמן. אני מוצאת עצמי מתווכחת ונאבקת איתו על כמעט כל דבר הכי קטן. דוגמאות נוספות: 1. יצאנו מהגן היום ורציתי ללכת הבייתה כי היה קצת גשום. הילד התעקש ללכת לגינת משחקים קטנה. לא רציתי אבל התרציתי. שיחק קצת וביקשתי שנחזור הבייתה. ניכנס לרכב. הוא התנגד, השתולל בתוך הרכב, לא רצה לשבת בכסא שלו. התיישב בכסא הנהג ושיחק עם ההגה. הוא צוחק עליי. עד שהתחלתי במאבקי כוח. זה עלול להגיע גם למכות. הוא פשוט לא מקשיב לי!! 2. שעת ערב, אני מבקשת להלביש לו פיג'מה. שוב הוא סוחב את עצמו ולא רוצה לבוא. מתעקש על גופייה שנמצאת בכביסה. לא משתף פעולה. יצאתי משליטה וצרחתי. הוא בכה והלבשתי אותו. תוך שהוא מושך את החולצה מעליו. אחרי הבכי ליטפתי אותו והוא נשכב עלי. הסברתי לו יפה שאני אוהבת אותו ואני רוצה שיקשיב לי. שהמאבקים האלה לא נעימים לי. הוא הסתכל עליי במבט ממזרי מחייך קצת. אני לא יודעת אם הוא מבין את המשמעות של מילותיי.. ממש קשה לי איתו :(

שלום רב, יש לנו כלבה כבר 3 שנים בערך, הילדים הקטנים מאוד אוהבים אותה. תאומים בני- 9. קשורים אליה מאוד. אתמול האח הגדול שלהם לקח אותה אליו הביתה, רצה אותה לכמה ימים, והיום טייל איתה ורכב פגע בה. היא בבית חולים לחיות. מצבה לא טוב, ייתכן ותישאר נכה, לא תוכל ללכת. אני כמובן בדילמה קודם כל איך להחזיק כלבה נכה סיעודית בבית. מי יטפל בה ? איזה הנאה יש מימנה. אולי בכלל לא תישרוד את הלילה, יש לה גם פגיעה פנימית. השאלה שלי: מה אומר לילדים שלי בני ה- 9, אם היא תמות, או אם תישאר סיעודית, ומי בכלל יכול לטפל בה?? כרגע הם חושבים שהיא בבית של האח שלהם. אנא ענו לי , אני כל כך עצובה על הכלבה שסובלת. כואב הלב על הבן הגדול שזה קרה כשהיתה איתו. וכואבת על התאומים שעדיין לא יודעים כלום ואני לא יודעת מה לספר. ואיך. קשה לי לומר להם שהיא נידרסה. נישמע אכזרי. או לומר להם שתקפה אותה מחלה חיידק והיא כנראה תישאר נכה ?? אנא עזרתכם הדחופה

שלום, השאלות שלך כפי שהיצגת אותן בשאלתך,ולפני כמה ימים, הן תיאורטיות ותלויות במצבים שונים (איך להתמודד אם הכלבה תשרוד את הפגיעה, אם היא תמות או אם תחיה אך תהיה סיעודית. אם תחליטו שאתם ממשיכם לטפל בה או אם לא וכיוב'). מכיוון שכבר חלפו כמה ימים מאז השאלה, אני מציעה שתעדכני אותי במצב הענינים נכון לכרגע (מה קורה וההחלטות שהחלטתם), ואשתדל להתייחס לדברים עוד היום. בברכה, ירדן פרידון ברשף

שלום, אני רואה שלא הזדמן לך לחזור אלי ואני מקווה שהכל בסדר עם הכלבה..בכל מקרה המסר המשמעותי ביותר שברצוני להעביר לך הוא להימנע מהסתרות, ולמצוא את הדרך לתווך את המציאות לילדיכם בדרך שתהיה מותאמת מחד ואותנטית מאידך. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

27/02/2016 | 08:09 | מאת: שנידן

שלום רב, תודה על תגובתך, בינתיים הכלבה חזרה הביתה אחרי שהייה בבית חולים וטרינרי. היא חזרה חבושה עם קטטר (שיוצא כל הזמן לצערנו) הכלבה לא זזה רק שוכבת. אך התחילה לנבוח, אוכלת מעט. סיפרנו לילדים (תאומים בני 9) שהיא נפגעה ברגליים ומחכים שתוכל ללכת. אך המצב לא כך. זזו לה חוליות בעמוד השידרה, לכן הרגלים האחוריות משותקות. הסיכוי שתוכל ללכת הוא חמישים אחוז (יותר מיזה הרופאים לא יודעים לומר) אם הכלבה תישאר ככה כמובן זה סבל בשבילה, סבל בשבילנו, כל היום עושה את הצרכים במיטה שלה וכל הזמן צריך להחליף שמיכות. הוטרינר אמר שאם תוך חודש היא לא חוזרת לעצמה ותוכל ללכת, ואת הצרכים תעשה ללא שליטה לא תהיה ברירה אלה לתת לה זריקה. מה שהילדים שלי לא יודעים. כולנו תיקווה שהיא תוכל ללכת. אבל באיזו צורה אוכל להסביר לילדים אם חלילה נצטרך לתת לה זריקה. כלבה צעירה שרגילה להשתולל ולשחק פתאום לא יכולה לזוז, רק לשכב ולינבוח, אוכל ושתיה צריך לתת לה לפה. לבד היא לא יכולה כרגע להגיע לצלחת.זה רחמנות. וגם מי יכול לטפל בה במצב כזה? חצי מהיום אנחנו בכלל לא בבית. עכישו נעזרים בבן הגדול שבא לעשות עליה "ביביסיטר" אודה על הנחייתך. גם שני הבנים הגדולים _בני 20+ לקחו את הנושא קשה...) תודה ודבת שלום

14/02/2016 | 10:58 | מאת: שרית

בני בן החמש שיחק לפני כחודשיים בגן שעשועים עם ילדה בת 7 שהראתה לו את האיבר מין שלה והוא למד שיש הבדל בין בנים לבנות מאז הוא סקרן וביקש פעמיים משתי ילדות שונות בגן שיראו לו האם זה נורמטיבי לגילו?? מה עלי לעשות??

שלום שרית, נורמטיבי לגילו להביע סקרנות לגבי גוף האדם. סביר שהמקרה עם הילדה תרם לכך, אולם סביר גם שהסקרנות הייתה עולה ללא קשר למקרה במוקדם או במאוחר. אני מציעה לך פשוט להסביר לו באופן שיהיה תואם לגילו, על ההבדלים בין גוף של בן לגוף של בת (אפילו ספרי "סיר הסירים" לגילאים צעירים הרבה יותר, משקפים הבדלים בין המינים), לתת לגיטימציה לסקרנות שלו ולהיות מוכנה לענות על שאלותיו באופן שכאמור תואם את גילו. כמו כן חשוב באותה הזדמנות להסביר לו על פרטיות הגוף - שלו ושל אחרים, ולהסביר מה מקובל חברתית ומה לא. בברכה, ירדן פרידון בשף

10/02/2016 | 20:15 | מאת: שירי דניאל

בשבועיים האחרונים בני בן ה4 מפגין את כעסיו או פחדים מדברים דמיוניים ע"י כך שנושך את עצמו, שורט את עצמו , לא מבינה מדוע עושה זאת ניסיתי להסביר, לכעוס, לתת אלטרנטיבות כמו שאתב כועס ורוצה להכות שים ידיים מאחורי הגב אך זה לא עוזר. מה ניתן לעשות כדי למנוע זאת ולא לתת לזה במה

שלום, גיל ארבע הוא עדיין גיל בו הילד זקוק לעזרת הוריו לצורך וויסות רגשותיו. טוב עשית כאשר ניסית להציע לו אלטרנטיבות, אבל כדאי לחשוב על כאלה שיסייעו לו במצבי הקושי ולא יכניסו אותו לתסכול גדול עוד יותר. אפשר למשל להציע לו למעוך כדור גומי, להכות בכרית וכיוב'. בנוסף כדאי לתווך לו את הרגשות שלו (אתה כועס, מתוסכל, עצוב, מפוחד) ולעודד אותו לבטא אותם במילים. כמו כן לנסות לעזור לו להרגיש בטוח יותר במחיצתך (אם למשל מתעורר בו פחד ממשהו דימיוני, אז להחזיק אותו קרוב, לומר "אתה מפחד אבל אמא שומרת עלייך"). בברכה, ירדן פרידון ברשף

שלום, בני בן ה-6 לומד בכיתה א' ונשאר בצהרון עד סוף היום. במסגרת הצהרון הוא אוכל ארוחות צהריים. בימים האחרונים הפסיק לאכול ארוחת צהריים בטענה שלא טעים לו ומאז אני שולחת אותו עם כריכים גם עבור ארוחת הצהריים. כששאלתי אותו מה מפריע לו האוכל או צורת ההגשה הוא ענה ששניהם. מעבר לזה שאגיע לבדוק את האוכל, האם יש משהו נוסף שניתן להגיד לו או לעשות ? תודה.

שלום, קודם כל באמת חשוב שתיגשי ותבדקי את האוכל. שנית בדקי את הכיוון הבא -שהישארות מחוץ לבית במשך כ"כ הרבה שעות מקשה על בנכם, מעורר בו געגוע והאוכל שאת שולחת איתו עשוי לנחמו בדרך כלשהי. אם זה המצב אז הייתי ממשיכה להכין לו כריכים (אם זה לא מטריח אותך מידי) ובוחנת דרכים נוספות לסייע לו סביב העניין הזה. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

14/02/2016 | 08:50 | מאת: חסוי

תודה על תשובתך יכול להיות שזה חלק ממשחק כוחות (לא מודע) שלו מולי? אם זה ככה איך עליי להמשיך לנהוג ? תודה

שלום, בשנה האחרונה בני בן ה8 מתנהג בבית ספר ובבית בצורה נוראית. כל מס' שבועות אני מקבלת מכתבים או הערות מהמורים בכיתה. הוא לאחרונה מרבה לשקר, להרים ידיים מהר על חברים ועל אחותו בת ה6, במשחקי חברה הוא נוטה הרבה לרמות . ובזמן האחרון התווסף לכך שהוא מנבל את פיו ואומר מילים שאינני מבינה מהיכן הוא שומע אותם. בנוסף לכך, שבוע שעבר קיבלתי מכתב שהוא הלך בהפסקה עם שני חברים לכיתה לכיתה אחרת והרסו שם ציוד והיום התקשרה המורה לציין שהוא נתן סתירה לתלמיד אחר ואף פשט את מכנסיו והראה לחבריו את תחתוניו. אני לא יודעת כיצד להתנהג איתו. שוחחנו איתו מספר פעמים, השתמשתי בטבלת התנהגות שבועית ופרס, התנהגתי בצורת עונשים לא ללכת לחברים או לשחק משחקים. ודבר אינו עוזר. הוא לא משתף אותנו יותר מידי וכששואלים אותו מדוע הוא עושה את מה שהוא עושה, אין לו תשובות. איך לפעול על מנת שיפסיק ויחזור להיות תלמיד מן המניין רגיל שמקסימום מפטפט בשיעור. אני ובעלי מיואשים, הוא כל הזמן רב עם אחותו ולא רוצה לשחק איתה אף פעם. ( יש לו 2 אחיות אחת בת 6 ואחת בת שנה). אילו טיפים אני יכולה לקבל על מנת לגרום לו להבין מה הוא עושה וכדי למנוע את המשכיות ההתנהגות הזו.

שלום מאיה, לא פעם התנהגות מעין זו מבטאת דווקא מצוקה רגשית כלשהי ולא רק מרדנות גרידא. ברגע שתצליחו להבין מה מקשה על בנכם, תוכלו לסייע לו להרגיש "טוב יותר" וכך גם ההתנהגות הבעיתית תתמתן. לשם כך מציעה לכם בחום לגשת להדרכת הורים עם פסיכולוג קליני של ילדים. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

ילדי מוגדר כמחונן על סף הגאונות. ילד נבון מאוד, עם תחומי ידע רבים עניין והבנה נרחבת מאוד. הוא בן 10 ולומד בביס רגיל עם הפניה ליום לימודים יחיד במרכז מחוננים עירוני. לילד יש בעיות חברתיות למרות שיש לו חברים רבים והוא אהוד. הוא מרבה להיכנס למצבים שדורשים ממנו יכולת תמרון הוא לא עומד בכך ומרבה לבכות, ללכת מכות, לקלל מדי פעם, להשליך חפצים וכו'. כשאנחנו עוברים איתו על הסיטואציה החריגה בניהול הכעס שלו הוא לא זוכר שקרו דברים. ממש מכחיש אותם מהיסוד. בוכה וטוען שהם לא קרו ושהוא לא מדחיק אלא הם מומצאים. הוא לא עושה עלינו מניפולציה אלא בטוח בעצמו לחלוטין שהדברים לא קרו. לרוב מדובר גם בהתנהגויות חריגות מאוד שאליהם הוא כנראה מגיע אבל ממש לא זוכר. כמו קללות בוטות במיוחד, כמו זריקת חפצים וכו'. הוא גם טוען שנאמרים דברים קשים שהובילו להתנהגויות הללו. (לא אלו שהוא מתכחש להם אלא אחרות) וכשאנחנו עושים בירור עם הסביבה לא היו דברים מעולם. אני לא יודעת מה זה אומר והאם מדובר בהפרעה נוירולוגית, או התנהגותית, אייך בוחנים את העיניין? תודה

שלום מיטל, לא פעם קורה שילדים מחוננים מבטאים פער בין היכולת הקוגניטיבית לרגשית, ולעיתים יש צורך בתיווך קרוב יותר של העולם, של רגשותיהם ורגשות אחרים, של מצבים חברתיים וכיוב'. תיווך זה מצריך הרבה מאוד סבלנות, סובלנות וגישה אמפטית, שקודם כל תאפשר לבנכם להרגיש שאתם ההורים מבינים את נקודת מבטו, ורק לאחר מכן תוכלו לסייע לו להגדיל את טווח הבחירה שלו באותם מצבים. אם יש לך ספק שמדובר בבעיה חברתית בלבד, גשו להתייעצות קודם עם פסיכולוג קליני של ילדים והמשיכו משם. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

07/02/2016 | 13:19 | מאת: מיטל

שלום רב, ילדה בת 5, שבלא מעט מקרים (לעיתים קרובות) כאשר היא מציירת לדוגמא ציור ואינה מרוצה מהתוצאה מתעצבנת, לוקח את הדף ומקמטת, זורקת ומתחילה להכין חדש. אותו הדבר עושה כאשר כותבת... ברור שמדובר בשאיפה לשלמות אך באותו נשימה מדובר בבעיה של תסכול יתר וחוסר יכולת להתמודד עם "כשלון" לכאורה. מה עלינו לעשות?! כיצד ניתן לטפל בבעיה זו בכדי שלא תהפך להיות תסכול גדול אף יותר עבורה?

שלום מיטל, כדאי לנסות להקדיש מחשבה לחלק מהתפיסות וההנחות העומדות בבסיס ההתנהגות של ביתכם, ולפעול ישירות אל מול אלה. בד"כ כאשר מדובר בנטיות פרפקציוניסטיות בקרב ילדים, ניתן להבחין כי ילדים אלה רואים את המעט שעשו לא טוב ולא את הרוב שעשו בו טוב. הם אינם מתייחסים למה שנדרש בשביל לעבור את המשימה אלא למה שנדרש כדי לעשות אותה באופן מושלם. הם חושבים שהם בתחרות עם אחרים, אך למעשה הם בתחרות רק עם עצמם, דבר שמוביל למלחמת התשה עצמית.הם לא מבינים את עקרון היחסיות שלפיו תמיד יהיו טובים מילדים מסוימים ופחות טובים מאחרים. הם לא מתייחסים למרכיב הדינמי של תרגול ופיתוח מיומנות ועוד..לחנך ל"אנטי פרפקציוניזם" משמע לערער על ההנחות המוטעות של הילד, ובמיוחד כל אימתי שנתקלים בהתנהגות שבבסיסה שאיפה לשלמות (למשל להזכיר ולומר שציור זה בשביל הכיף, שלשחק עם חברים משמע לפעמים להפסיד ולפעמים לנצח, להזכיר שהיא טובה יותר מחברתה בשירה אבל חברתה טובה ממנה בציור ושאיזה כיף שכל אחד טוב במשהו אחר וכיוב'). במקביל כדאי לקיים עימה פעילויות מהנות הנעדרות מרכיב לחץ כלשהו וכך להעביר את המסר שלא תמיד צריך "להצליח" במשהו כדי להרגיש נעים וטוב (לצפות בסרטונים מהנים, ללכת לג'ימבורי, לטייל בטבע). קחו בחשבון שתהליך השינוי לוקח זמן רב, עם זאת, בגיל צעיר זה אפשרי הרבה יותר, היות והרגלים פרפקציוניסטיים טרם השתרשו. דבר נוסף שברצוני להציע. נסו לשים לב האם בבית מתקיימת תחרות סמויה כלשהי על תשומת לב הורית, האם ישנו אח או אחות מוצלחים באופן מיוחד הגורפים את כל תשומת הלב, או האם מועברים מסרים, ישירים או עקיפים, על החשיבות של הישגיות ושאיפה לשלמות. כל טוב, ירדן פרידון ברשף