פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

היי, ביתי בת 5.5 לומדת בגן חובה. ביום הקבוע שאבא שלה מוציא אותה מהגן (אנחנו גרושים) היא לא רוצה לאכול. לפי מה שהבנתי מעובדות הצהרון היא במתח ולא רוצה לאכול צהריים עם יתר הילדים. מחכה לו. כך שיוצא שהיא אוכלת אם בכלל מעט בגן ועם אבא שלה בהמשך (וזו שעה מאוחרת מידיי לאכול צהריים). מה ניתן לעשות על מנת להרגיע את הלחץ שלה ? איך להנחות את עובדות הצהרון ? תודה

שלום, קשה לדעת כיצד להרגיע לחץ, שאין אנו יודעים מה מקורו. לפחות אני לא יודעת... האם יש לך השערה מדוע המפגש עם האב מעורר כ"כ הרבה מתח? האם זו התרגשות וציפייה? האם סוג של מצוקה? דאגה? כרגע, עניין האוכל פחות מטריד, והייתי מניחה לה לאכול (או לא לאכול) כרצונה. מה שחשוב בעיני זה לנסות להבין ממה היא נלחצת, ולפעול להפחתת הלחץ. בברכה ליאת

שלום, אנחנו נפרדים ויש לנו ילד בן 5. ניסינו לחשוב על יומיים ברציפות אבל איכשהוא זה יוצר רצף של חמישה ימים (סופש עד שני בבית אחד) וזה לא נשמע לאף אחד מאיתנו הגיוני. לדוגמא: א+ב- אבא ג+ד- אמא ה+ש- אבא אבל אז יוצא ששוב אצל אבא בימים הקבועים א+ב וכן הלאה. אפשרות נוספת שחשבנו עליה: יום א- אבא יום ב- אמא וכן הלאה. וכל סופש שני אצל אחד מאיתנו.אבל גם זה לא מותיר הרבה אפשרות לימים קבועים כי ששוב ביום א הוא יצטרך להתחיל סדר הפוך. ממש נשמח לעזרה בעניין הזה חג שמח ריטה

שלום ריטה, חלוקת הימים בין ההורים היא עניין לא קל בשום מקרה, והדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות למען בנכם, הוא שיתוף פעולה מתוך התחשבות ורצון טוב. אין כללים חד משמעיים בנושא זה. אני אישית מכירה משפחה שמתנהלת עפ"י הסידור שפרטת, וכדי להימנע ממה שמדאיג אותך, הם עובדים במתכונת "שבוע-שבוע". זה אמנם מטרלל קצת את המערכת (שבוע אחד ימים א' וב' אצל אמא, ובשבוע שאחרי - אצל אבא), אך מאפשר גם חלוקה שוויונית בהסעות לחוגים, וכד'. אם אתם מצליחים לשמור על הידברות חיובית ושיתוף פעולה, תוכלו לנסות דרך אחת, לבחון אותה כבסיס לשינוי, ולתקן בהמשך בהתאם לצרכים. העיקר, וחשוב להדגיש זאת שוב ושוב, זו היכולת להימנע ככל האפשר ממאבקים מתישים, ולשמור על חברות וכבוד ככל הנוגע לגידולו של הילד. בהצלחה ליאת

ערב טוב וחג שמח. כיצד מסבירים לילדים (גיל 4-6) כיצד תינוק נכנס לבטן של אמא ואיך מגיעים ילדים לעולם? תודה רבה

שלום מיכל, לילדים בני 4-6 יש בדר"כ מושג כלשהו, גם אם מעורפל, על כך שתינוקות גדלים בבטן אמם, ושמעורב גם אבא בעניין. יש לא מעט ספרים בנושא, חלקם טובים וחלקם קצת פחות, וכדאי לנסות ולבחון איזה מהם מתאים לתפיסת העולם שלכם. בכל מקרה, חשוב להקפיד על אמירת אמת - לצורך יצירת תינוק יש הכרח שביצית הנמצאת בגופה של האם (אפשר להיעזר בתרשים המדגים היכן נמצאים הרחם והשחלות) תופרה ע"י זרע הנמצא בגופו של האב (תרשים...). אפשר להסביר שהמבנה האנטומי של איברי הרבייה הנשיים והגבריים נועד בדיוק לצורך כך, ושההורים - האוהבים! - מוצאים את הדרך להתקרב באופן שיאפשר לאב להחדיר את הזרע לפתח המיועד לכך בגופה של האם. השאלה האם ועד כמה לפרט קשורה גם למידת הסקרנות של הילד. רצוי להקשיב למה שהוא שואל, ולא להעמיס מידע מיותר או מכביד. בהצלחה! ליאת

שלום, אנחנו נפרדים עם ילד אחד בןבסביבות גיל 5. חשבנו על חלוקת הימים כך שיום אחד אצלי ויום אחד אצל אבא. כלומר: יום א- אמא יום ב' אבא וכן הלאה וכל סופש אצל אחד מאיתנו. האם זה סידור שיכול להיות טוב לילד? אם לא, מה האפשרויות הטובות למקרה כזה? הבנתי שיש את ימי ב ו-ד אצל האב וכל סופש שני, אולם בן הזוג מתנגד לזה כי המרווחים גדולים לו מדי והוא רוצה לבלות יותר עם הילד. אשמח לרעיונות

שלום ריטה, פורום זה לא עוסק בנושאים אלה ולא נמצא בתחום התמחותי. בהצלחה, אמיר.

שלום, אני כותבת לך כי אני ממש חסרת אונים. בתי בת ה-15 היא מתבגרת מורדת, חוצפנית, חסרת כבוד ולא מעריכה את מה שנותנים לה. נתחיל עם תמונת הווצאפ שהיא הגדירה כתמונת פרופיל, תמונה פרובקטיבית עם בגד ים שאני ואביה ביקשנו שתחליף כי זה לא מכבד אותה וכל מי שנמצא ברשימת אנשי הקשר שלה (מתוך זה גם חברים שלנו) רואים אותה ואנו מתביישים. היא בשלה. לא מעניין אותה. נמשיך עם משהו שקרה אתמול וזו הסיבה שאני כותבת. אנו כהורים החלטנו להקציב לשני הילדים שלנו דמי כיס שבועיים בסך 100 ש"ח שישמשו אותם למשך כל השבוע. הנערה ביקשה ממני לקנות לה שמלה למסיבת יום הולדת ועניתי בשלילה, כיוון שיש לה את דמי הכיס והיא היתה אמורה, לחסוך אותם ולקנות בהם שמלה ושתמצא בארון משהו ללבוש. מסתבר, שהנערה גנבה מהארנק של אחותה 200 ש"ח והלכה לקנות עם זה שמלה. אני ואביה ערכנו איתה שיחה ובהתחלה הכחישה אבל אחרי שהוכחנו לה היא הודתה. אבא שלה ערך איתה שיחה (ביקש ממני לצאת מהחדר כי ממש התחלתי לצעוק עליה) שבסופה הבנתי ממנו כי אמר לה שהיא תבחר עונש. אני לא מסכימה עם הגישה שלו. היום, אני שומעת את הילדה מתארת לחברה בטלפון איך השמלה שהיא קנתה נראית ומתי ואיך היא תגיע. אני כולי רותחת מעצבים כיוון שאני חושבת שהיא צריכה לקבל עונש והוא לא ללכת למסיבה ואם כן, אז לא עם השמלה שהיא קנתה בכסף שגנבה. אציין עוד כי בדיעבד אנו מבינים כי היא גנבה מאיתנו כספים בתקופה האחרונה היה חסר לי ולאבא שלה כסף בארנק (סכומים בין 10 ל-50 ש"ח) וכששאלנו אותה אם היא לקחה היא השיבה בשלילה. איך מתמודדים??

שלום רב. בני בן ה 3 לפעמים קשה לו לשבת בגן בשקט לאורך המפגש. היום לאחר מסיבת חנוכה שבה התנהג יפה אמרתי לו שכל הכבוד לו שהוא התנהג ממש יפה במסיבה בגן. אישתי אמרה שאסור לי להגיד לו משפט שבתוכו המילה התנהגות נשמע לי מוזר.. האם נהגתי נכון או שאמרתי משהו לא תקין תודה

האם זה תקין ילד בן 13 שמתגורר אצל אביו ובקשר לא טוב עם אמא(רואה אותה פעם בשבוע/פעם בשבועיים) רוצה כל הזמן מגע גופני עם האב כולל כל ערב לפני השינה שאבא ירדים אותו ישכב לידו.

שלום יש לי 4 ילדים וכלב הגדול שלי בן 11 הכלב אצלינו כבר 4 שנים אך בחצי שנה האחרונה הצטרפה אלינו תינוקת חדשה מה שגרם לנו קושי רב בהחזקת הכלב וטיפולו החלטנו שאנחנו צריכים למסור את הכלב למשפחה אחרת כולם מסכימים חוץ מהבן הבוגר שמאוד קשה לו עם זה כמובן שהסברנו לו שאין הרבה ברירות וזה לא מסתדר עם התינוקת איך מתמודדים עם הפרידה של הילד והקושי שלו ?

שלום, רציתי לשאול האם זה תקין שילדה בת 8 ציירה על הדובי שלה איבר מין גברי? האם זה עשוי להעיד על משהו שעברה?? אודה לתשובה

שלום, הבן שלי בן 5 עדיין מצייר קווים ועיגולים בלבד (התחיל עם העיגולים רק לאחרונה). אני רואה שחבריו בגן אפילו בני ה4 כבר מציירים דמויות ועצמים והוא בכלל לא בשלב הזה. מה זה אומר? האם יש מקום לדאגה? תודה.

מבקשת עזרה במציאת פסיכולוג עבור בני בן ה 17, לא רוצה ללמוד...מעמד להשאר כיתה או לעבור לבית ספר אחר. באיזור תא, רג , גבעתיים תודה

שלום בני עוד חודשיים בן 5. עלה לגן של ילדי טרם חובה וחובה. בני הוא ילד נמוך קומה , הכי נמוך בגן,-ומבחינה רגשית תינוקי . לפי התחושה שלי ושחחתי על כך עם הגננת קשה לו חברתית בגן רוב הילדים כ 27 מתוך 35 הם ילדים שיעלו שנה הבאה לכיתה א אני שוקלת להחזיר אותו לגן בו היה קודם.. נשארו שם כמה ילדים משנה שעברה שהוא מכיר ורובם שם ילדי טרום טרום חובה אציין שהוא ילד חכם מאד ומבחינה זו אין לו בעיה כיום. האם זה יכול לפגוע בו אם אעביר אותו באמצע שנה גן? האם יחווה זאת ככשלון? יודע שהוא בגן של גדולים היום...? אני ממש מוטרדת תודה רבה לתשובה שלי

שלום רב,בני בן 9 הגיע ממסגרת של חינוך מיוחד (בגלל כשל שפתי) לבית ספר רגיל, בשנה האחרונה חלה ירידה מבחינה חברתית וחווה חרם. לאחר שיחה עם המנהלת והיועצת הועלה רעיון שיטופל (רק אם נביא אבחון פסיכולוג) ע"י פסיכולוגית הערייה שמגיעה לבי"ס. אולם לאחר ששילמתי מכספי לאבחון הממלי על טיפול פסיכולוגי הבי"ס מתנער וטוען כי הפסיכולוגית לא מדברת עם תלמידים. זה לא במסגרת תפקידה. השאלה: האם מבחינת בי"ס יש שעות פסיכולוגית שתומכת בתלמידים הזקוקים לזה? תודה מראש

יש מעט מאוד שעות שהפסיכולוגית יכולה להקציב לטיפול במסגרת ביה"ס. תוכלי להרים טלפון לשירות הפסיכולוגי ולברר. עם זאת, ניתן במסגרת סל השילוב לקבל תרפיה רגשית במתי"א. כיוון שהוא מגיע מהח"מ+ יש לו אבחון, אני לא רואה מניעה לבקש ממורת השילוב בביה"ס שתקדם את הנושא מול המתי"א. מעבר לזה, תוכלי לבקש מהיועצת והמחנכת לספר לך על התכנית שניתן להפעיל בכיתה, כדי לקדם את השתלבותו החברתית. חרם זה משהו שנהוג לקחת מאוד ברצינות...

שלום רב הבת שלי כמעט בת 9. מלחמה יומיומית איתה. מתחיל בבוקר שמסרבת קום מהמיטה, כי היא עייפה שלא הלכה לישון מוקדם. כמה שאנחנו מנסים לשמור על איפוק לפעמים זה לא מצליח. מנסה את כל הסבלנו והרוגע שבעולם. היום למשל נשארה במיטה ולא רצתה לקום. בכתה כי ניזכרה שבערב קראה לאבא שלה והוא לא בא. אני חייבת הייתי לצאת מהבית לעבודה והיא נשארה במיטה אך בסוף יצאה התארגנה והלכה לבית הספר.להיכנס למיקלחת זאת מלחמה, לא משנה באיזו שעה נבקש מימנה להיכנס. ביום שהיא חוזרת מיחוג אני מבקשת להיכנס להתקלח והיא פשוט לא נכנסת. אני מכניסה בכח, היא מתחילה לצרוח!! פשוט לצרוח. צאי מכאן עופי מכאן. כשאני יוצאת, היא שניה אחרי מיחוץ למקלחת. . שוב אני מכניסה בכח. לפעמים אני מכניסה אותה למקלחת עם הבגדים בכח ופותחת מים וכמובן צרחות. (לפני כמה שבועות הזמינו השכנים משטרה בגלל הצעקות). אחרי שכבר נכנסת למקלחת היא שוכחת לצאת, וכשיוצאת ואני דורשת להיכנס למיטה, שוב מילחמות. נכנסת יוצאת צורחת בטירוף. עופי לי מהחדר, אני לא שואלת אותך. לכן היא גם עייפה בבוקר. איומים על עונשים לא כל כך מפחידים ומרתיעים אתה בכלל.אני מאיימת שאוציא אותה מהחוג, שלא אתן לה לצאת מהבית. כשאני מחליטה על עונש אני לא מוותרת. יש להדגיש, כשהבת שלי מיחוץ לבית אצל משפחה, בבית הספר, בחוג, חברים שלה או של המשפחה, היא מ-ל-א-כ-ית !! אף אחד לא מאמין שזאת אותה ילדה. בחוץ היא שקטה, עדינה בקושי מדברת. מדברת בלחש. אני ביאוש, כואב לי שהמצב בבית כזה. זה גורם למלחמות גם עם בעלי . לפעמים אני מוצאת עצמי צורחת עליה דבר שאני לא יכולה לסבול. אני חסרת אונים. מסתובבת כל היום בלי מצב רוח, עם אכזבה, פשוט הילדה הזאת מכניסה אותי לחוסר מצב רוח, אני מרגישה שביגללה ממש רע לי. האם אני נוהגת נכון עם כח ועונשים? מה לעשות ??? בברכה

כמובן שמלחמה יומיומית עם שעורי הבית וארוחות. עד שבאה לאכול צריך לקרוא מלא פעמים כשאני אומרת אם לא תבואי תוך כך וכך דקות אני לא מכינה לך אוכל, כמובן שהיא צורחת. צורחת בטירוף. ואם אני רואה שזמן הארוחה נמשך בגלל משחקים שלה אני מקציבה זמן לסיום הארוחה. כשהזמן מסתיים אני לוקחת את האוכל מהשולחן, כמובן שהיא צועקת.כשהיא במחשב היא לא מתייחסת כשמבקשים לבוא לאכול או שעורים. ואני פשוט מכבה מחשב בכח ואז צרחות !!

שלום. הילדה בת כמעט 4 הלכה השנה לראשונה לגן ומתחילת השנה יש לה התנהגות מוזרה שמתבטאת בשאלות שחוזרות על עצמן על הגן כמו "יש לי קצת גן היום?", "מתי יש לי חופש?" , " היום נצא לחצר?" למרות שאנחנו עונים לה בסבלנות ,השאלות חוזרות על עצמן כל 2 דקות.בנוסף יש לה בחילות ורצון להקיא. הגננת אומרת שבגן היא מתנהגת יפה. אנחנו עובדי עצות. מה עושים?

שלום, בני בן ה 6 עלה השנה לכתה א'. בבי"ס עושה רושם שמסתדר טוב, מבחינה חברתית אולי מתקשה קצת אבל באופן כללי, מתקדם טוב בחומר החדש הנלמד , מקשיב למורה, לא משתולל וכו' לעומת זאת בבית, מספיק שיפסיד במשחק קלפים , נכנס להתקפי זעם המופנים רק כלפי (האמא) עם בעיטות,נשיכות,זריקת חפצים ,דיבור לא נעים ואיומים שיברח מהבית ויחפש משפחה אחרת וכו וכו... אני מנסה להרגיע , לא כועסת , לא שולחת אותו לחדרו לא מבודדת אותו אלא מחבקת, מרגיעה. אבל לא נראה שיש שינוי ... אלא רק החמרה במצב. כבר ערבתי את מחנכת הכתה ואת היועצת... לאיזה עוד גורם חשוב יש לפנות במקרה כזה ?

בני בן שמונה וחצי. ילד חכם ומצד אחד מלא שמחת חיים ומשתולל כל הזמן (במובן החיובי של משתולל), מצד שני גם עתיר חרדות ומחשבות. קטן מאד מאד פיזית (הרבה מתחת לכל העקומות). מצד אחד נראה מלא בטחון כמו נפוליון קטן (אוהב לתאר את הצלחותיו ולהפגין את יכולותיו) מצד שני לעתים, כמו שתראו בסיפור הזה, נראה לי מאד חסר בטחון. מאד אהוד חברתית. הדבר הכי חשוב לו בחיים זה כדורגל. הוא בחוג במועצה האזורית שאנו חיים בה, ומעבר לכך משחק שעות בבית ובבית ספר. כל עתידו עד להצלחה בברצלונה ברור לו. לי ברור שהוא משחק יפה (הרבה יותר טוב מאבא שלו) אבל לא בדרכו להיות ליאו מסי. מזמן מתעקש שהוא רוצה להתקבל לקבוצה שמשחקת בליגת ילדים ולא סתם חוג. דחיתי ודחיתי, אבל חברים שלו הגיעו לקבוצה והוא התעקש והתעקש, ובסוף לקחתי אותו לאימון מבחן ביישוב קרוב שם חבר שלו משחק. למחרת התקשר המאמן ואמר שהוא חושב שהוא לא מתאים, בינתיים לפחות. סיפרתי לו בבית. ראו על פניו שהוא מאוכזב. לא אמר הרבה. שאלתי אם הוא מבואס וענה שקצת. המשיך להתעסק בעניינים אחרים. בהמשך אפילו אמר שזה טוב שיישאר עם החברים שלו במושב. בערב אשתי שיבחה את הבת שלנו על כמה שהיא מציירת יפה (והיא אכן), ואז הבן הגיב "אני היחיד במשפחה שאין לו שום כשרון". וזה מה ששבר לי את הלב. במיידי ענינו שנינו את כל מה שצפוי, שמה פתאום, ומנינו את כשרונותיו כמה שהוא חכם ומצחיק ויודע לשמח, ומעולה בחשבון ושהוא גם עדיין מצוין בכדורגל גם אם זה לא היה מספיק לקבוצה. התשובה שלו הייתה "אולי, אבל אין לי שום כשרון שרואים, כמו שרוני מציירת יפה, ו(שם של בן-דוד שלו) מצוין בכדורסל" ועוד כמה דוגמאות. מאד ביאס אותי. איך מעודדים? ומה זה אומר על הבטחון העצמי שלו? ממש לא מגיע לו להרגיש ככה.

היחדה שלי החלה גמילה מחיתולים בגיל שנתיים וחצי בערך, העניין הלך מצויין חוץ מהקטע עם הקקי. בעקבות עצה של חברה הורדנו לה את החיתול גם בשינה וכך בעצם הורדנו לה את גלגלי ההצלה. זאת כמובן הייתה טעות והיחדה נכנסה ממש לדכאון מזה. החלטנו להחזיר לה את החיתול ואת שמחת החיים. עכשיו היא בת שנתיים ושמונה ולאחרונה אחרי שהיא עושה קקי היא מפחדת ללכת לנקות ולא רוצה להפרד מהחיתול עם הקקי רוצה לשים אותו שוב. אנחנו ממש אובדי עצות. איך מתי להמשיך גמילה איך להתנהג שהיא רוצה להחזיר את החיתול? תודנ

היי בני בן 10 סופג לאחרונה דחייה ועלבון מצד חבר בכיתה. החבר קורא לו שמן יש לציין שהילד גבוה מאוד לגילו בריא וממש לא שמן. מה אני כאמא אמורה להגיד לבני במקרה כזה ? שחלילה לא יתפתח אצלו משהו רגשי בנושא?

שלום, החלטנו להיפרד ואנחנו כבר בעיצומו של תהליך. כבר מצאתי דירה והשבוע נפגשים לנסח הסכם גירושין. אנחנו שואפים לסיים את הפרידה מתוך כבוד והערכה הדדיים וכן למשמורת משותפת. נגור במרחק הליכה האחד מהשני ובקרבה לגן של ביתנו, מתוך מחשבה רבה עליה. ביתנו בת 5.5 שנים. איך נכון וכדאי לספר לה? ומתי לעשות זאת? היציאה שלי מהבית אינה מיידית וניקח את כל הזמן שצריך מרגע השיחה איתה. ומה נכון עבורה שנחלק את הימים לסירוגין(יום אצלי ויום אצלו) או עדיף יומיים אצלי , יומיים אצל האבא? ובמידה והיא אצלו ובוכה ומבקשת אותי, האם לקפוץ אליה או עדיף שלא? המון שאלות. אודה לכם על התשובות. שבוע טוב

שלום רב, השבוע העברנו את הבן שלנו, בן ארבע, לגן אחר, עקב משבר אמון קשה עם הגננת. בשל רצף האירועים, לא הספקנו לעדות לבננו תהליך הכנה למעבר, וממש הסברנו לו יום לפני שהוא עובר לגן חדש. אמרנו לו שהילדים בגן המדובר שמעו עליו ומאוד רוצים שיצטרף אליהם ומאוד רוצים להכיר אותו. היום הראשון עבר נהדר, אבל בערב הוא אמר שאינו רוצה ללכת לשם שוב. הוא לא בכה, לא עשה "עניין", רק אמר וזהו. למחרת בבוקר הוא אמר שוב שאינו רוצה, אבל התרצה די מהר והיום עבר נהדר. בשני הימים לא היו רגעי משבר בגן. אציין שמדובר בילד מאוד שמח וחברותי. למרות שהמעבר עובר טוב בסך הכל, אני מוטרדת מכמה דברים:1. לא נתנו לו הסבר מדוע עבר גן (מחבד מה שכתבתי) ורציתי לדעת אם יש הסבר שאוכל לתת לו שיעשה לו יותר סדר והיגיון. 2. לא היתה פרידה מהגן הקודם. האם יש טעם לעשות פרידה אירי שעבר, או שזה רק יבלבל אותו? אציין כי אנחנו גרים ביישוב קהילתי קטן ואמרנו לו שהחץבאים שהיה עמם בגן ימשיכח להיות חבריו ושיוכל להמשיך להיפגש איתם אחר הצהריים. אשמח מאוד לעזרתך, כדי למנוע ממנו בלבול ולמנוע השלכות רגשיות בעתיד. תודה רבה, אמא לא רגועה...

ראשית, תודה רבה ירדן על התשובה המפורטת. באופן ריאלי, הכי מוקדם שיהיה זה כשבוע אחרי העזיבה. האם זה זמן סביר לדעתך, או כבר עלול לבלבל אותו יותר? המון תודה!

ילד בן 8 התפרצות עד כדי הכאה עצמית... שלום רב ! יש לנו ילד בן 8 , ילד מקסים חכם נבון חרוץ , הוא אמצעי בן 2 אחים ( 12 ו 5 ) ... אתמול התקשרה אלי האחראית על הצהרון ומסרה לי שהילד שלנו בלי כוונה נתן מכה לילד אחר שכתוצאה מכך הילד שקיבל מכה בכה , מה שגרם לילד שלנו להתפרץ בבכי עם רגשות אשם עמוקות ולתת לעצמו מכות בפנים , לטענת הסייעות בצהרון הם ביקשו ממנו להירגע בטענה שזה לא נורא מה שקרה הוא המשיך לבכות בצורה היסטרית ולבקש מהסייעת להעניש אותו על מה שקרה . כשדיברתי עם האחראית על הצהרון האם זכורה לה התפרצות כזו בעבר היא טענה ששנה שעברה בחנוכה הוא שבר בטעות נר והוא גם התפרץ בבכי ואמר לה שהוא צריך לקבל עונש על זה שהוא שבר נר ... חשוב להדגיש לכשהוא מגיע הביתה הכל רגיל , הוא לא לוקח את מה שקרה הביתה ולא מתלונן על מה שהיה , יש פעמים שהוא טוען שלא אוהבים אותו . היה מקרה שגם המורה התקשרה אלינו בטענה שהיא תקנה אותו בשיעור שפה בזה שהוא לא קורה מדויק וגם במקרה זה הוא התפרץ בבכי ... מה ההסבר על פי מה שתיארתי על התנהגות הילד ? מה אנחנו בתור הוריו אמורים לעשות על מנת לטפל בילד ? אנו מאוד רוצים לטפל בזה על מנת שזה לא יפגע בו במהלך חייו הבגירים חשוב לציין שאחיו הם פחות רגישים ממנו תודה מראש

ליאת שלום, לבני בן ה-6 יש בתקופה האחרונה התנהגויות חדשות, גם של כעס וגם של ניקיון, בדר"כ מופנה כלפי אחותו כאשר הוא מבקש ממנה לא להתקרב לחפצים שלו ואם היא עושה את זה הוא מנקה את השולחן למשל בכעס. מעדיף שגם אני לא אשב ליד השולחן או אגע לו בדברים יש לו משפט שהוא חוזר עליו לפני השינה שמרגיע אותו והוא מחכה שאענה לו עליו גם אם הוא שואל את זה כמה פעמים באותו ערב. יש לו משחק לגו שהוא מאוד אוהב אך הוא ישחק איתו רק לפני המקלחת לפני מעל לחודש זה קרה בתדירות גבוהה יותר כיום זה קורה פחות אך עדיין קיים. כל התנהגות או משפט כזה מקפיצים אותי ומאוד בולטים לי. התייעצתי ונאמר לי שמדובר בסימפטום של חרדה ושצריך להוריד את הלחץ שלו ולהרגיע. אני מנסה לעשות זאת (מבלי לדעת מה הסיבה ללחץ) אבל במקביל אני לא יודעת איך להתייחס למקרים בהם הוא מנקה או כועס או כשהוא מפנה אליי שאלות כדי להרגיע את עצמו. אני מרגישה שאני זקוקה להדרכה לגבי אותם המקרים אך לא יודעת למי לפנות האם פסיכולוג ילדים שעובד בשיטה הקוגניטיבית התנהגותית הוא הכתובת שלי (מאיזה גיל ניתן לטפל בשיטה זו?) או הדרכת הורים רגילה ? תודה

שלום רב, אני מחפשת פסיכולוג/ית מחולון מטעם קופ"ח כללית לבתי בת ה- 13. אודה מקרב לב להמלצות. תודה רבה, קרן.

בבית הספר של בננו מתקיימים חוגי בחירה. בננו בחר חוג סריגה ואנחנו חוששים מסטיגמה. בננו בן 10 ומבחינה חברתית הוא לא מוביל אבל לא דחוי. אין לו מגוון חברים ואחר הצהריים הוא מבלה בעיקר בבית או עם חבר אחד. לא נראה לנו שהוא מרגיש בבעיה כלשהיא מבחינה חברתית. הוא תלמיד טוב, דעתן ומאוד אסרטיבי. הסברנו לו את ההשלכות החברתיות בבחירת החוג הזה והוא מתעקש. ברור לנו שההסתייגות שלנו נובעת מתוך פחדים ודעות חשוכות. מצד שני הנזק בדיל הזה יכול להיות גדול. נשמח לתגובה

תודה רבה על תגובתך. היא צועקת משפוטיות..קשה שלא לשמוע את הכעס שלך עלינו ועל פחדינו כהורים. אנחנו רוצים להרגיע אותך, בננו תמיד מקבל חיבוק אוהב ברגעים הכואבים. ערב טוב

שלום. אני אמא לילד מקסים בן ארבע. לצערי אחרי לידתו סבלתי מדיכאון אחרי לידה מאד קשה וממושך. תמיד טיפלתי בו ומעולם לא השארתי אותו בוכה או רעב, אבל תקופות ארוכות לא יכלתי לדבר לצחוק או לתקשר איתו. כיום אני בסדר, אבל אני מרגישה שהנזק שנגרם הוא בלתי הפיך. אני חושבת שיש לו את כל המאפיינים של התקשרות חרדה מתנגדת, הוא מחפש את קרבתי ומכה ודוחה אותי בו זמנית, הפרידות קשות מאד, ובאופן כללי הוא מלא בכעס רב. אנחנו הולכים לייעוץ הורי ומנסים לתת לו את הטיפול הרגיש ביותר. האם לדעתך כדאי להפנות את הילד עצמו לטיפול? האם השנה הראשונה לחייו תשאיר בו את הצלקות האלה ותעצב את אישיותו? האם אוכל לתקן? מלבד הכעסים הוא ילד מאד חכם, חברותי ואהוב. אבל אני מרגישה שהמלחמה שלו בי לא תגמר לעולם. אני לא כועסת עליו, אני מבינה לגמרי שהכל באשמתי ואני כואבת את זה כל יום. אשמח לתובנות. תודה.

תודה ירדן על התשובה הרגישה. אשקול את הטיפול הדיאדי. שבוע טוב ושקט.

שלום רב, בני בן 5.5 שנים, בגן מגלה נטייה להתחבר לילדים היותר שובבים של הקבוצה ולעשות מה שהם מבקשים ממנו (פעולות שליליות, כגון לשפוך מים על הרצפה, לפזר את הספרים בפינת הקריאה). בבית ישנן גבולות ברורים והוא ילד ממושמע ויודע גבולות, אך מדאיגה אותי מאוד ההתנהגות זו. ממה היא נובעת וכיצד ניתן לטפל בה

הי , אשמח לקבל המלצה למייל על פסיכולוגית טובה באזור חדרה ( השרון) עבור מתבגרת בגיל 15. המייל שלי : [email protected] תודה

לילה טוב, ביתי בת 4.7 יש לה 2 חברות טובות בגן עוד משנה שעברה ואיתן היא בעיקר משחקת. אתמול היא הלכה לראשונה לחברה חדשה שהגיעה השנה לגן ונהנתה מאוד אולם היום לא רצתה לשחק עם אותה חברה , לדבריה, כי לא רצתה לאכזב את 2 החברות הותיקות. איך אוכל להסביר לה שכדאי להפתח לחברות נוספות ולשמור על החברות הטובות? האם בכלל כדאי להתערב? תודה מראש

שלום, אני נוטה להמליץ להורים להימנע מהתערבות מיותרת בחיי החברה של הילדים, אלא במקרים קיצוניים של בדידות, דחייה או חרם. ילדים, במיוחד הצעירים שבהם, עדיין אינם פועלים בהתאם לאמות מידה מוסריות ותפיסות בינאישיות בוגרות, והבחירות שלהן יכולות לשרת צרכים מיידיים או חולפים, המשתנים לעתים מיום ליום. כהורים, אפשר לנסות לכוון בעדינות למשחק הוגן, להימנעות מפגיעה או תוקפנות, אך לא הרבה מעבר לזה. הניחי לה לבחור בהתאם לעדיפויות שלה, וקווי לטוב. בשמחות ליאת

שלום רב, ביתי בת ה 4 וחצי נמצאת בחרדה מטלויזיה, היא לא משתפת בסיבה לכך (חוץ מזה שאמרה לנו פעם שהיא מפחדת לראות בית חולים ודם), היא לא מוכנה ללכת לשום מקום שבו הטלויזיה פתוחה. גם ערוצי תינוקות היא לא מוכנה לראות. כרגע המצב מאוד בעייתי כי בגן הם רואים טלויזיה והיא נכנסת להתקפות של בכי וצעקות וממש חרדה. בנוסף היא לא מוכנה ללכת לשום הצגת ילדים ובטח שלא לסרטים... ובימים האחרונים היא מתחילה לבכות אפילו מלשמוע סיפור שבו ילד נפל או קיבל מכה. אשמח לעצות...

שלום, ככל הנראה בתך נחשפה לתוכן מפחיד שעורר את התגובה הזאת. כמו בכל מקרה אחר של חרדה, ה"הכחדה" נעשית בדרך של חשיפה הדרגתית לתוכן המאיים. כרגע, גם בגלל גילה הצעיר, הייתי מאפשרת לה סוג של הפוגה ותחושת שליטה (לא רוצה טלויזיה, לא צריך). בגן היא תוכל לבחור אם לראות עם כל הילדים או לעשות משהו אחר. בעוד מספר שבועות, בהם אתם לא עושים שום פעולה מיוחדת, אפשר יהיה ליזום חשיפות "אגביות" או מכוונות, ולבחון את התגובות. אם עדיין יהיו ביטויים חריפים של חרדה, שווה להתייעץ ולקבל הנחיות מאיש מקצוע. בכל מקרה, יש לא מעט הורים שהיו "קונים" ילד שלא רוצה טלוויזיה :-)) בהצלחה ליאת

לאחרונה אנחנו מרגישים שבתנו בת ה-6 אינה שבעת רצון כשמשהו לא הולך כפי רצונה. לדוגמא: חמש דקות לפני היציאה מהבית נזכרנו שיש לה במערכת ספורט והיא צריכה להחליף לנעלי ספורט. הילדה הגיבה בכעס,בעטה, התעצבנה שלא נוח לה עם הגרבים, כעסה צעקה, והלכה לביה"ס בוכה. כמובן שיש דוגמאות נוספות - כל קושי או משהו שאינו לפי רצונה היא מגיבה בצורה קיצונית וזורקת את עצמה. מאיפה מתחילים ? ומה עושים?

שלום ליאור, אם מדובר בהתנהגות שהחלה לאחרונה, ההתייחסות לכך שונה ממצב שבו תמיד קשה לה לקבל לא. אני מניחה שמדובר בילדת כיתה א', שעדיין לא מסוגלת לנהל את ההתארגנות בעצמה. צריך לעזור לה לפתח הרגלים נאותים של לקיחת אחריות והתארגנות, ואין טעם לכעוס או "להתאכזב ממנה". הכניסה לביה"ס מטילה עומס עצום על ילדים מסוימים, וכתוצאה מכך הם מתנהגים באופן שנראה פחות מווסת. חשוב לעשות הכל כדי להפחית את הלחץ, ולסייע לה בהסתגלות הדרגתית. אם, לעומת זאת, מדובר בהתנהגויות שאתם מכירים מקודם, חשוב לנסות ולשים לב למצבים הללו,ולבחון אם לא מדובר בבעיית גבולות וקושי לעמוד בתסכולים. במקרה כזה - הדרכת הורים קצרה יכולה להועיל. ממליצה לך לנסות לדפדף בין דפי הפורום שלנו, דרך מילת החיפוש "גבולות", ולהיעזר בתשובות לשאלות דומות. בברכה ליאת

ממליץ להורים כאן להתקין על תוכנה ישראלית חינמית בשם "בקרת הורים גולשים בזמן" - www.surfingintime.com. התוכנה מצויינת ועושה הגבלת זמן מחשב לילדים חסימה וסינון אתרים לפי בחירה ועוד הרבה דברים נוספים. ממליץ בחום.

נכנסתי לראות במה מדובר, ולא נותר לי אלא להצטרף להמלצה.

בוקר טוב, בני בן 10, הוא ילד שקט ועדין, אני רואה כי הוא חוזר הרבה פעמים מאוד מתוסכל מבית הספר, מבחינה לימודית הוא די מצליח, ויש לו את החברים הטובים שלו- שרובם דומים לו בהתנהגותם- ילדים טובים- לא כוחניים- לא אגרסיביים- ורגישים לסביבתם, אולם, לאחרונה הוא מעדיף לשחק בהפסקות עם ילדי הכיתה האחרים במגרש הכדורגל, פיזית, הוא קטן יחסית לילדים בגילו- ולא משחקני הכדורגל המוצלחים ביותר, הילדים לא מתייחסים אליו לא יפה במגרש, מעליבים אותו, זורקים הערות על כך שהוא לא משחק טוב, ואני מרגישה כי זה גורם לו לתסכול רב, עד כדי חוסר רצון וחשק ללכת לבית הספר, חוסר מוטיבציה כללית רעה ביותר, איך אני אמורה לנהוג? מה ליעץ לו לעשות? האם להגיד לו להפסיק לשחק כדורגל (למרות שהוא מאוד רוצה)? איך לעזור לו להתמודד עם התגובות הלא נחמדות שהוא נתקל בהן? אני מתוסכלת בעצמי מהמצב, כי באמת אני יודעת כיצד לנהוג, הילד שלי לא שמח- איך אני יכולה לעזור לו?..

שלום, הילד שלך, למרות שיכול היה "להסתפק" בחברים השקטים והעדינים (שדומים לו), בחר לאתגר את עצמו, ולנסות להתחבר לקבוצת הילדים ה"פיזיים" יותר. אתגר, מעצם קיומו, כרוך בסוג של מאמץ או סיכון. אם בנך אינו כדורגלן מצטיין, עליו לקבל על עצמו את המחיר האפשרי של ה"התלמדות", וללמוד לספוג גם הקנטות או ביקורת. תוכלי לשוחח איתו, ולברר מדוע הוא מעדיף לשהות ולשחק דווקא בזירה הזו, שבה אינו מצטיין, ולסייע לו לעמוד בהשלכות של בחירותיו. תוכלי, כמובן, לנסות לשלוח אותו גם לחוג כדורגל אחה"צ, ולשפר את המיומנויות הספורטיביות שלו, אם כי בעיני חשוב הרבה יותר לחסן אותו מפני הפגיעות הפוטנציאלית במצבים שבהם הוא פחות טוב. מאחר שלא תמיד יש לנו שליטה על אופיים והתנהגותם של האחרים, עדיף להשקיע את מאמצי ההתערבות שלנו בילד הפרטי שלנו, ובאופן שבו הוא ממשיג את המציאות ומתייחס אליה. אני במכוון לא נכנסת כאן לנושא הכאוב והרחב הרבה יותר, הנוגע לתרבות האלימה שרווחת בחברה שלנו, ובאה לביטוי כבר בגן ובביה"ס היסודי, וממשיכה אל מגרשי הכדורגל, אל התור לאוטובוס ולקופת הסופרמרקט. עצוב. ליאת

שלום לכם. בני הבכור בן 13 וחצי מאובחן כADHD וסובל מקשיים בתחומים שונים. מטופל בקונצרטה. בשנה האחרונה בעיקר (היו תופעות כאלה גם בעבר אבל בתדירות פחותה), אנחנו רואים שהוא גונב כל מיני דברים בבית, כמו כסף מקופות החסכון של אחיו הקטנים, ממתקים שאינם לשימוש חופשי והערב גילינו שגנב שתי קופסאות ממתקים שהיו מוחבאים ושמורים לארוע קרוב. הוא מתקשה להודות בגניבה וכשהוא כן מודה הוא מודה חלקית. מה עושים? ניסיתי לדבר איתו ולדובב אותו שינסה להבין בעצמו מה המניע לגניבה (הרגשת חסר בממתקים למשל) אך הוא לא הצליח להגיד. נשמח לעצתכם. תודה.

שלום, בן שלי בן 13 מאובחן כסובל מבעיות קשב וריכוז מגיל 8. קיבל בעבר ריטלין 30. בעיות בבית ספר, בעיות בבית. מתנהג רע גם בבית הספר וגם בבית, מתחצף,משקר, מקלל,רב עם ילדים,מקלל מורות, ילדים,מבוגרים. בקיצור, לא עובר יום בלי בעיות. ומה שעוד שמתי לב שהוא מפרש מציאות אחרת ,לא כמו שהיא. והוא מאמין במה שהוא אומר,אפילו נשבע בכל דבר,למרות שזה שקר. האם זה בעיה פסיכיאטרית נוספת? ואיך מטפלים בה?

האם נכון לתת לילדים ממתק או עוגיה כצ'ופר על התנהגות טובה רצויה כמו סידור חפצים למקומם אחרי סיום שימוש בהם או שעדיף לחשוב על חיזוק חיובי שאינו בצורת אוכל כגון שבח מילולי או מדבקה?

כל עוד הוא מוכן לפתוח את הפה ולאכול (מכפית שמגישים לו לפה) סימן שהוא עדיין רעב ואמורים להמשיך להאכיל אותו עד שהוא יתנגד ממש או מספיק שהוא מתחיל לאבד עניין באכילה ולהתרכז בסביבה כדי להבין שהוא כבר לא רעב? בעקבות ויכוח עם מישהי שטענה שכל עוד הילד פותח את הפה למרות שעסוק כבר בכלל בדברים אחרים מבחינת הפניית מבט וגירויים שמושכים את תשומת ליבו ולא מחפש אוכל יותר זה בסדר מבחינתה להמשיך לקרב את האוכל עם כפית לפיו כי בסוף הוא פותח ובולע. לי זה היה נראה שממש לא חייב להגיע לשלב שהתינוק מתנגד ממש לביס נוסף ואפשר להתחשב באובדן עניין שלו באכילה והתרכזות בדברים אחרים כאילו זה סימן שמבחינתו הרעב עבר לו והוא סיים לאכול. אין טעם להמשיך להאכיל רק כי הוא עדיין מגיב בפתיחת הפה כשמגישים לפה כפית כי כל יתר החושים ואיתותים שלו כבר לא מופנים לחווית האכילה יותר. אז איך נכון לנהוג? להתחשב בתודעה שלו שמאבדת עניין באכילה ולא מבקשת אותה יותר או להתחשב רק בגוף שמתנגד באופן פעיל לקבלת אוכל נוסף בצורה של הפניית ראש וכיווץ פנים? אשמח לתשובה. לדעתי הרגישות צריכה להיות כבר להיבט המנטלי של הילד שמאבד עניין (להבנתי אם עדיין היה רעב אז לא סביר שהיה מאבד עניין באוכל ופונה להסתקרן בדברים אחרים) ולא להסתמך רק על איתותים גופניים שכבר ממש חד משמעיים בהתנגדות שלהם להמשך אכילה. אודה לתשובה :)

היי הילדה שלי בת 9 כל הזמן טוענת שהיא שמנה בעיני ובוצרה הכי אובייקטיבית היא לא שמנה כל החברות שלה בכיתה מאו מאוד רזות האמהות לוקחות לדיאטיקאנית והיסטריות על הקלוריות... אני לא חושבת שהילדה שלי צריכה דיאטקאנית היא במשקל סביר לא רזה ולא שמנה וכל יום יש לי בכי שהיא מרגישה שמנה ...בנוסף הדימוי העצמי שלה לא גבוהה הילדה עושה פעילות גופנית כל יום במסגרות ולי נראה מוגזם כל ההתנהלות עם הבריאות כלפי ילדים מה עושים?!!!! אין מצב שאני אלך לדיאטיקאנית כי היא באמת לא צריכה

והיא חושבת כל הזמן שהיא שמנה זה לא פעם ראשונה שהדברים נאמרים בכלל אפשר לשנות לה את קו המחשבה שהיא לא שמנה ?

שלוםרב, אני בת 23 ולפני כ3 חודשים אחי בן 12 חווה התקף חרדה מדמות מפחידה שקפצה במחשב תוך כדי משחק.. מאז הוא מסרב לישון לבד, תמיד חייב להיות איתו מלווה, המצב בלתי נסבל, כי לאבא שלנו לא ככ אכפת ואמא נרדמת מהר כי היא עייפה, אחי מסוגל להעיר אותנו, להציק לנו, רק כדי שמישהו יבוא, אם הוא התעורר באמצע הלילה הוא שוב יעיר אותנו. לקחנו אותו לפסיכולוגית, כעת כבר בפגישה חמישית וללא שיפור. הם משחקים 30 דק ומדברים עוד 15 דק. הסברתי לאחי שזה לא קיים והכל בראש אך לא מוכן לשמוע, לעיתים סירבתי לגמרי לישון איתו וזה נגרר לריבים וצעקות שבסופם אני נכנעת לו כי הוא בוכה ואומר שהוא מפחד. אני חייבת לעזור לו ולרפא אותנו כי המצב הזה לא יכול להמשך . אשמח לעיצה טובה. תודה

שלום, בני בן 11.5 כל הזמן חושב שמדברים עליו, שצוחקים עליו, שאין לו חברים, שהוא לא מקובל. למרות שהוא מאד משתדל לשחק עם חבריו לכיתה בכדורגל, במידה ומישהו צועק עליו באמצע המשחק הוא עוזב הכל מאד כעוס, לא מדבר עם אף אחד מהכיתה וחושב שכולם נגדו. גם המורה מתלוננת שהוא מאד כעוס במידה ומעירים לו. הוא לא יודע לקבל הערות גם בבית. זה ממש מתסכל אותו הוא בוכה המון בגלל זה.

שבוע טוב, ביתי עוד מעט בת 9, בבית הספר היא "מלאכית" מבחינת התנהגות הכוונה. אצל חברות היא מלאכית, שותקת כמו דג, מנומסת בצורה לא רגילה, הבעיה היא בבית, אם לא נותנים לה מה שהיא רוצה, למשל לא ללכת אל חברה, לא נותנים לה איזה חטיף או משהו שהיא רוצה לעשות,או שאם עושדים משהו שמעצבן אותה, כמו למשל, הכנתי אוכל שלא בא לה, הכנסתי לה לחדר משהו שלא שייך לה או משהו שהיא לא רוצה, או שמתי לה על המיטה משהו....היא צורחת בצורה כזאת לא הגיונית. להיכנס למיקלחת בכל ערב זה מלווה בצעקות ובבכי. (עוד מעט, לא עכשיו, רגע) עד שאני פשוט לוקחת אותה בכח לאמבטיה,למיטה להיכנס זה בדרך כלל מלווה בהתנגדות, כל רגע יוצאת מהמיטה, צורחת ובוכה, עד כדי כך ששכנה באה לבדוק שהכל בסדר בבית שלנו. אני לא יודעת אם זה מעודף פינוק, היא בת בין 3 בנים, לא חסרה לה אהבה, לא חסר לה חומריות, יש לי את כל הסבלנות בשבילה, אבל עם הצרחות והבכי קשה לי. לפעמים אני בוחרת להתעלם מהבכי שלה, אבל כל השכונה שומעת. לא בא לי שוב שכנים שבאים לבדוק מה קרה כאן בבית. היא יכולה לצרוח דייי דייי, כאילו מצליפים בה. היא יכולה שעה לשכב במיטה לצרוח ולבכות. היא גורמת לי לתת לה עונשים, כמו לא לצאת אל חברות, לא מחשב לא טלויזיה, והעונשים בעקבות זה שהיא מסרבת להכין שעורים, ובגלל כל ההתנהגות שלה . אני לאחרונה ממש חושבת אולי יש לילדה בעיה רצינית יותר מפינוק? כולם משבחים אותה ומהללים על ההתנהגות העדינות והנימוס, ובבית היא עושה טרור!! אנא ייעצו לי, או תנו לי את התרשמותכם. בברכת שבוע טוב

שלום אסתר, כאשר יש פער כל כך משמעותי בין הבית לחוץ, עולים שני כיווני מחשבה עיקריים. האחד יכול להיות קשור לבעיית גבולות: הילדה מגיבה היטב למסגרת עם חוקים וכללים ברורים (למשל בביה"ס), ומקצינה את התנהגותה בבית, אולי מתוך משאלה להורות סמכותית, עקבית ומציבת גבול גם בבית. עליכם לזכור שילדים מרגישים בטוחים ומוגנים יותר בסביבה ברורה, יציבה ועקבית. באווירה חסרת גבולות ילדים עלולים להרגיש אבודים, ולכן נוטים להתנהגויות ש"יעירו" את המבוגרים לפעולה סמכותית. הסבר אחר יכול להיות קשור לקשיי וויסות (רגשי), מצב שבו הילד משקיע מאמצים גדולים להיות בסדר מחוץ לבית, במחיר של קריסה ופריקת מתח בבית. בשני המקרים (יש כמובן אפשרויות נוספות) ענישה אינה דרך הטיפול הנכונה, אלא התכווננות מדוייקת יותר, מתוך הבנה עמוקה של הגורמים להתנהגות הבעייתית. ממליצה על פניה לפסיכולוג ילדים קליני, לצורך הערכת מצב ואבחון, ובהתאם - הכוונה שלכם לקראת תקשורת טובה יותר בבית. הדאגה שלך, שמא מדובר בבעיה שמעבר ל'פינוק', נשמעת לי רלוונטית מאד, וחשוב לשלול אותה או לטפל בה במידה וקיימת. בהצלחה ליאת

הנושא : מריבות בין הילדים . שבת שלום ובוקר טוב הורים ל2 ילדים - הראשון עוד מעט בן 8 הקטנה בת 4 ו7 חודשים עברנו בית ולבית ספר חדש. הילד בכיתה ב. שנה שעברה הייתי מרבית הזמן עם הילדים והיה קשה להשתלט על שניהם בעקבות מריבות , קנאה ,לעשות מה שהאחר עושה וממש סיר לחץ. האווירה בבית הייתה כעוסה לחוצה לעיתים היה צריך להחזיק את הילד או הילדה מחובק בידיים בשביל להרגיע . היה גם התבטאות עם הידיים ואף הרמת ידיים . כעת המצב הינו שכל משחק או כל דבר בינהם מוביל להתבטאות אלימה מצד הילד . וגם מהילדה. מתבטא בנשיכה ,הרמת יד , צרחות צעקות. קשה מאוד לראות שהם לא יכולים להיות נוכחים באותו חדר תמיד צריך לעשות הפרדה .כאשר בא חבר תמיד צריך להעסיק את האחות הקטנה היא נגררת אליו ותמיד רוצה מה שהוא ...האם זה טבעי ? אנחנו הורים דאגנים הלכנו לטיפולים עבורו ועבורנו בכדי לדעת ולפתור ויכוחים והרמת קול לידם וגם להיות הורים עם כלים שיאפשרו לפתור קונפליטים. כעת במסגרת הבית ספר הומלץ על טיפול עלידי בעלי חיים כן שיחות עם היועצת . ביני לבין אשתי יש פער עצום של תקשורת הבנה . גם אנחנו וגם הילד אובחן עם "קשב וריכוז " ADDD. מאוד קשה לראות את חוסר הריכוז הקופצנות ואת אי היכולת להפסיק פעולה עד שלא מרימים קול . את חצי הדרך אנחנו עושים ,אבל כיצד אפשר להבין את התנהגות ,המצוקה של הילד ? בכדי למנוע מזה להיטבע בתוכו -נרצה לעצור זאת בזמן .! אני מודה לכך שההתנהגות שלנו והיחס שיבשה את דרכו הנורמטיבית אבל אשמח נואשות לקבל כיוון דרך הכוונה בנוגע לכך . תודה רבה רבה על המענה .

שלום, באופן כללי, מריבות בין אחים הן דרך מצויינת להפעיל את ההורים, ושני הילדים "מרוויחים" מהסיפור. כדי שהמריבות האלימות יפסקו, צריך ללמוד להגיב בניגוד לציפייה של הילדים. רוב ההורים נוטים להגיב בהתאם לציפיות של הילדים, ובכך מנציחים את המריבות ותורמים להסלמתן. ההמלצה, בגדול, היא דווקא להפסיק ולהתערב, אך לעשות את זה נכון ועקבי. לצורך כך, מציעה לכם להגיע להדרכת הורים טובה אצל פסיכולוג ילדים קליני, שגם מכיר את המאפיינים של הפרעת הקשב והשלכותיה על המשפחה כולה. זהו גוף ידע שלם, שלא יוכל לקבל ביטוי בעצה אינטרנטית. לא ציינת באיזה טיפול הייתם, ולמשך כמה זמן, אך ההמלצה שלי היא להתמקד בכם, ההורים, ופחות בילד בשלב זה. הכוונה טובה שלכם יכולה לחולל את השינוי המהיר והיסודי, וכל השאר - בהמשך. פנו לעזרה בהקדם. בהתייחס ל"הורים הנואשים" שבחרת ככינוי, אבקש לציין כי המצב שלכם רחוק מלהיות נואש. יש עבודה, אך בהחלט ניתן לפתור את הבעיות, ובהצלחה. אז בהצלחה! :-) ליאת

המורה לאנגלית טוענת כי תלמידה מכיתתי מתחצפת בשיעור מרבה לפטפט ולהפריע. מאחרת לשיעורים. התלמידה מבחינתה מכחישה הכל ומשתמשת בתירוצים שונים להצדיק מעשיה. מה עליי לעשות כמחנכת כיתה? אינני חפצה להיות שופטת ולהחליט מי צודקת? אין זה מקומי?? אנא סייעי לי כיצד להתמודד??

שלום רב, כמו שאת אומרת נכון, אינך רוצה ואינך יכולה להיות שופטת. כיום אנחנו כבר יודעים שאין "אמת" אחת, ו(כמעט)הכל בעיני המתבונן. עם זאת, למסגרת החינוכית יש מטרות וכללים שעל כולנו לכבד, ולפעמים אי נקיטת עמדה היא לוקסוס שאין אנו יכולים להרשות לעצמנו. כמחנכת, עלייך לדעת מה קורה לתלמידה גם מול מורים אחרים, ולסייע לשני הצדדים - עם הרבה רגישות ושכל ישר - להחזיר את האיזון על כנו. ככל הנראה יש אמת בכל אחת מן הגרסאות, ולאזורים הללו אפשר לכוון את מאמצי התיווך שלך. הביעי אמפתיה לקושי של חברתך, המורה לאנגלית, תוך שאת עוזרת לה (אולי) להכיר גם בקסמה וחוזקותיה של התלמידה. בדומה, תוכלי לשוחח עם התלמידה, ולברר איתה מה יכול לעזור לה להיות יותר קואופרטיבית בשיעורי האנגלית. הביעי אמון ביכולתה לסגל את עצמה לדרישותיהם של מורים אחרים, גם אם זה לא תמיד מוצא חן, והבטיחי להיות שם בשבילה כשיידרש. מה את אומרת? שבוע טוב ליאת

יש לי ילדה בכיתה יא. בשבוע שעבר היתה לה תקרית מול המנהלת שראתה אותה מסתובבת בפרוזדור ומחפשת את כיתתה. המנהלת כעסה מאוד לגלות ש20 דקות אחרי הצלצול עדיין היא מחפשת את הכיתה ואחר כך חיפשה כיסא. מרוב כעס צעקה על ביתי שרגישה מאוד לצעקות וכשהמנהלת ביקשה מביתי לצאת מן הכיתה סירבה ביתי בתוקף וטענה שהשיעור באנגלית חשוב לה מאוד ואין בדעתה לצאת מן הכיתה. המנהלת כעסה מאוד והזמינה אותי לשיחה. ברצוני להבהיר למנהלת שהלימודים חשובים מאוד ואינני מסכימה שביתי תצא משיעורים. כל בירור ייעשה בסוף יום. בהמשך משלא יכולתי להגיע לשיחה עם המנהלת , ביתי הושעתה ליום אחד עד לקבלתי לשיחה. מה דעתך? האם זה מוצדק? במאמר מוסגר אציין כי בכיתה ח עשתה ביתי ניסיון אובדני, והומלץ על טיפול פסיכולוגי אליו ביתי מסרבת להגיע. הרגישות הזאת והפגיעות של ביתי אמורות להיות בראש מעייניה של המנהלת ולגלות אמפטיה והבנה לביתי. מדוע לנהוג באגרסיביות שכזאת??

שלום רב, אין לי ספק שהניסיון האובדני שביצעה בתכם לפני כמה שנים, היה קשה מאד עבורכם, ועורר בהלה גדולה יחד עם רצון עז לגונן עליה מכל רע. זו תגובה אופיינית וטבעית מאד אחרי חוויה כה קשה. אני מבינה מאד את הרצון שלך להמשיך ולשמור עליה גם כיום. ובכל זאת, את חייבת ללמוד להתשחרר (אולי עם עזרה, לא לבד) מלפיתתה של החוויה ההיא, ולהחזיר לעצמך את היכולת לתפקד כהורה אחראי. אני מכוונת לכך שתעשי מאמץ להתייחס לאירועים בחיי בתך באופן ענייני, מבלי ליפול למלכודת של הגנת-יתר או פינוק. בתך חוותה קונפליקט כלשהו מול המנהלת, וגם אם הייתה זכה כבדולח, דמות הסמכות בביה"ס היא המנהלת, ועל בתך לציית לה. באופן דומה, אינך יכולה (כהורה) להבהיר למנהלת איך ומתי היא תערוך בירור בבית הספר אותו *היא* מנהלת. אלה כללים הנקבעים בבית הספר, ועלינו לקבל אותם כל עוד אינם גובלים בהתעללות או בעבירה על החוק. ובמילים אחרות, לא תמיד נכון "להיות צודק", ועדיף להיות גמיש, חכם ומכבד. זהו מסר חשוב גם עבור בתך, שמתקשה לכבד סמכות ולהגיב בגמישות למצוקה או קונפליקט. אחרי הכל, דברים לא תמיד יתנהלו לפי רוחה (גם כאשר היא צודקת), ולא תמיד תוכלי להיות שם כדי לשמור עליה. כרגע, אני מציעה לך להגיע לביה"ס ממקום אחר, פחות מאשים ויותר שיתופי ומכבד, וכך לתת הזדמנות לשיח חדש ומתחשב כלפי בתך. זכרי שכאשר יש קונפליקט גלוי בין הבית לביה"ס, נוצר ואקום מסוכן, שהילד עלולת לנצל כדי להקצין את התנהגותו (במקרה שלכם - חוסר ציות וחוסר כבוד כלפי המורים או המנהלת). חושבת שתצליחי? מעודדת אותך ליאת

שלום רב ! יש לנו ילד בן 8 , הוא אמצעי, אח גדול בן 12 אח צעיר בן 5.... לטענת המורה הילד מתפרץ בבכי כל פעם שהיא מתקנת אותו , והוא לוקח דברים בצורה לא פרופורציונלית ... המורה הפנתה אותנו לרופאה התפתחותית שהרופאה טענה שהילד חכם ונבון ואלו הם תסמינים של ילד אמצעי ... אנו בבית לא מבחינים בצורות קיצוניות , מה שכן הוא שונה מאחיו בדרך שהוא דורש משהו בצורה יותר נחרצת מהם , ואם הוא לא מקבל זאת הוא כועס ובוכה ... אני אישית לא מתרגש מכך כי אני לא רואה ילד חריג , הוא חרוץ מאוד , הוא בכיתת מצוינות בחשבון , הוא מאוד אחראי להכין מערכת יום לפני הלימודים , די לוקח את נושא הלימודים ברצינות ואף יתרה מכך ... המורה ביקשה לצרף אותו למעקב של פסיכולוגית חינוכית לצפייה , אישרנו.. האם זו התנהגות נורמטיבית של ילד בגילו ? האם יש משהו חריג מהמעט שהצגתי פה ? מהם דרכי הטיפול הנכונים ? תודה מראש !

שלום קובי, אתה יודע, כאשר אנחנו מדברים על התנהגות "נורמטיבית", חשוב שנזכור שלא מדובר בקו (אמיתי או דמיוני) שהוא, ורק הוא, משרטט את ה"נכון" ה"בריא" או ה"נורמלי". נהוג לדבר על טווח רחב בהרבה של התנהגויות, שגם אם הן שונות מילד לילד (או מאדם לאדם) - הן עדיין בגבול הנורמה. מה שאני מנסה לומר, זה שיש ילדים רגישים יותר, תגובתיים יותר, מווסתים פחות - ועדיין, אין בכך כדי להעיד על התפתחות חריגה. ועדיין, כאשר מורה או גננת חושדות בקיומה של בעיה, אני מציעה לתת לכך את המשקל הראוי, שכן יש להן בסיס רחב להשוואה. אין זה אומר ש*אכן* יש בעיה, אלא רק שחשוב לבדוק ולאתר את הקשיים. בעיני, זה חשוב ונכון לאפשר לגורמים המקצועיים לעשות את עבודתם, או לפנות לגורמים מטעמכם שיוכלו לעמוד בקשר עם המערכת. כך או כך, המטרה היא לעזור לילד, ולהפנות את מאמצי ההתערבות מוקדם ככל האפשר וביעילות. כמובן שלא אוכל להמליץ מכאן על דרכי טיפול, שכן איני מצויה בפרטים, אך אני מעודדת אתכם לשתף פעולה כפי שאתם עושים כרגע, ולהישאר ענייניים ורגועים ככל האפשר. בברכה ליאת

שלום, מנהלת בית הספר ביקשה שאהייה נוכחת בשיחת משמעת של תלמידה עם הוריה משום שמדובר בילדה חצופה מאוד שמסרבת לקבל מרות. הוריה מגבים אותה וכועסים על המנהלת ועל יחסה לביתם הרגישה לצעקות של המנהלת. הבהרתי למנהלת שאינני רואה כל תועלת בהימצאותי שם ; אלא אפילו נזק שייגרם למערכת היחסים ביני לבין התלמידה שכן אהייה "שרופה" מבחינתה בשל השתייכותי לכובע המשמעתי. ואילו אני הצד הטיפולי. האם יש מקום לדעתך בכל זאת שאהייה בפגישה? לדברי המנהלת, המחנכת והרכזת לא פנויות בזמן זה ועליי להיות שם כחלק מהיותי בצוות הנהלה. מה דעתך?

שלום רב, איני רואה סתירה - אפילו להפך - בין ה"כובע" המשמעתי ל"כובע" החם והמכיל. לזה בדיוק מתכוונים כשאומרים דמות סמכותית מיטיבה. ממש כשם שהורה טוב מאזן בין הצורך לספק חום ואהבה יחד עם גבולות ברורים ועקביים, כך נדרשת מערכת החינוך להתייצב בתקיפות מול הפרות משמעת, תוך הכרה בצרכים הייחודיים של כל ילד. הקונץ, כמובן, זה לעשות זאת ברגישות ובחכמה, ולהיות הסוכנת של התלמידה בצורה שתכבד אותה, אך גם את המערכת שבה היא לומדת. אלה הם חיינו כאנשי טיפול... בהצלחה ליאת

שלום רב! בני בן 5.5 נמצא בגן חובה שנה שניה בגלל גילו הצעיר ( יליד סוף דצמבר). הוא בן יחיד ואנחנו בהיריון עכשיו. ילד נבון, חכם ויצירתי מאוד. חברותי ופתוח להכיר ילדים חדשים. פעמים יכול להתבייש אך מתגבר על זה מהר. נמצא בגן עם קבוצה חדשה שהגיעה מגן טרום חובה כקבוצה מגובשת. בזמן הצהרון, עושה מגוון מעשי קונדס אשר יודע ומבין שהם אסורים ובניגוד לכללי הצהרון. נראה כי הגננת בצהרון הפכה כבר חסרת סובלנות להתנהגות שלו ( היא בקושי אומרת לי שלום כשאני באה לקחת אותו.... הכעס שלה מופנה גם כלפי) היא טוענת כי הוא מאוד אימפולסיבי ולא חושב על ההשלכות של מעשיו. בשעות גן לרוב התנהגותו טובה מאוד ואפילו מצטיינת. מידי פעם עושה מעשה קונדס או שמפריע לילדים אחרים אך לא באופן חריג או בשונה מילדים אחרים. כיצד לדעתכן עלי להתמודד עם המצב ואיך להנחות את גננת הצהרון? האם עלי לתת לו תוצאות למעשיו על אירועי הצהרון ובכלל כיצד להתייחס לכך? אני מרגישה כבר חסרת אונים כי ניסיתי מגוון גישות- התעלמות משלילי וחיזוק חיובי, התעלמות לחלוטין, כעס, דיבורים על שהיתה ועל קשר בין מעשה לתוצאה ועוד ועוד.... זקוקה לעזרתכם (-: תודה מראש!

שלום הילי, ברוב המקרים, גננות אמורות להתמודד עם הפרת הכללים גם ללא הנחייה של ההורים. אחרי הכל, אנשי חינוך הם אנשי חינוך, וזה תפקידם. מה שנדרש מההורים הוא גיבוי וחיזוק אנשי החינוך, הטמעת הכללים גם בבית, והעברת מסרים תואמים. אם התנהגות אימפולסיבית ומסוכנת בגן, נתפסת בבית כמעשי קונדס או שובבות חיננית - אנחנו בבעיה. כרגע, אני מציעה לנסות לבסס קשר של אמון וכבוד עם הגננות, ולייפות את כוחן בהתמודדות שלהן מול בנך. בנוסף, בבית, לבחון היטב עד כמה אתם עצמכם יודעים ויכולים להציב את הגבולות, ולהתעקש על התנהגות מתחשבת, סובלנית ומכבדת. כמובן שקשה (כמעט בלתי אפשרי) לדייק כשמדובר בעצה אינטרנטית, ולכן - כמו תמיד - ממליצה גם על הדרכת הורים קצרה וממוקדת, שתעזור לכם לעשות סדר, מול מסגרות החינוך ובבית. בהצלחה ליאת

היי.. אני אמא לתאומות בנות 8 וחצי ילדות מקסימות ונהדרות אך יש לי שאלה שמאוד מטרידה אותי -התגרשנו אני והאקס בגרושים מאוד מכוערים שבהם הבנות נחשפו להרבה תיסכול וצעקות ואפיךו הגרוש שלי הושיב אותן יחד עם אשתו והסביר להן שבגלל שאמא מקבלת מזונות הוא לא צריך לקנות להן כלום גם לא ארוחת צהריים(בשביל ההקצנה)בהסדרי ראיה אני התחתנתי עם אדם מקסים שהיה ללא ילדים ומהווה יותר מאב בישבילהן ואפילו כל פעם שהבנות חוזרות מאביהן הוא כועס על דברים שנאמרים שם לרעתנו או שהבטיח לבנות דברים ואיכזב אותן הבנות מאוד אוהבות אותו ומחפשות חום ואהבה ממנו הוא משקיע בהן (נולד לנו ילד ובשביל שלא ירגישו מקופחות הוא איתן ואני עם התינוק) הן ביקשו לקרא לו אבא האם זה תקין? הן גם לא רוצות יותר ללכת לביולוגי כי הן מרגישות יותר משפחה איתנו האם זה תקין שיקראו לבעלי אבא?

שלום מור, אני שמחה בשבילך ובשביל בנותייך, על כך שנמצא הגבר שאוהב אותך ואותן, ומוכן לתפקד כאב מסור מכל בחינה. עם זאת, נוכחותו של האב הביולוגי בחייהן של הבנות חשובה ומשמעותית, גם אם בשלב זה הוא מאכזב או אפילו טועה מולן. אם הן מבקשות לקרוא לו 'אבא', תוכלי לומר להן שיש להן אבא ביולוגי שאוהב אותן ותמיד יהיה אביהן, ולו גם קוראים 'אבא'. דני (נניח...) גר איתנו ואוהב אותנו, והוא באמת כמו אבא שלכן, אבל הוא יישאר 'דני'. מה שחשוב הוא מה שאנחנו מרגישים בלב, ופחות ה'תואר'. אני מאמינה שבדרך זו את גם שומרת על כבודו של אביהן, ובעקיפין גם על כבודן כבנותיו. בברכה ליאת.

שלום, אני גננת בגן טרום חובה, בגני שתי ילדות אחיות תאומות עם קשיי התנהגות במהלך היום, הן בנות שלוש ו 4 חודשים. האם שיטה של עיצוב התנהגות, באמצעות טבלת מדבקות/ פרסים, יכול להתאים בגיל הזה או שמוקדם מדי? בברכה, רינת.

שלום רינת, עיצוב התנהגות יכול להתאים בגיל זה, אם עושים אותו נכון. תכנית כזו עובדת אם היא מוגדרת היטב, מכוונת למקטעי התנהגות ספציפיים וברורים (למשל: לחלק את היום למקטעי זמן קצרים יותר, בהם הילדה מתוגמלת אם לא נשכה אף אחד). רק לאחר שהוכחדה התנהגות אחת ספציפית, עוברים להתנהגות הבאה (למשל: לא הכתה). מה שחשוב הוא להימנע מהגדרות עמומות ("אם תתנהגי יפה, תקבלי מדבקה"). תנאי נוסף להצלחה, קשור לעוצמת התגמול. המוטיבציה לשיתוף פעולה תלויה בסוג ה'חיזוק' הנבחר. חשוב שאת התגמול הילדה תרוויח אך ורק דרך ההתנהגות הנאותה. כלומר, לא ניתן לה מדבקות גם על התנהגות 'טובה' אחרת. לא נבטיח לה משהו שהייתה מקבלת ממילא, גם ללא המאמץ מצידה. בקיצור, עיצוב התנהגות הוא תורה שלמה (אמנם לא מאד מורכבת), שעקרונותיה חייבים להתקיים כדי שתהיה יעילה. בהצלחה! ליאת

הבן הבכור שלי בן ה7 בכיתה ב ילד חכם חברתי דעתן מזה תקופה אני סובלת מבעיה שמתבטאת בכך שמתי האבא שלו נמצא בבית הוא מתהג בצורה שונה ובמיחוד כלפי הוא נהיה יותר התקפי יותר דורשני מנסה להשיג כמה שיותר יוזם פרוביקציות במיוחד ביני לבינו למשל מתחילים לעשות שיעורי בית אז הוא מסרב לתקן טעות מסויימת בכתיב מתעקש שאת תקראי לי את השאלה , רק את אומרת לי שהכתיב שלי לא נכון אם אני כותב עם אבא הוא אומר לי שזה נכון .המורה תיקנה את כל שיעורי הבית שלי ואמרה לי שכל מה שלימדה אותך זה לא נכון ותמחק הכל אני בודקת את השיעורים ומבררת עם המורה אין כזה דבר ונכנס למעגל של קיטור ןטענות וכל זה בטון גבוה הוא מנסה לגרור אותי לוויכוח וכל זה על מנת שהאבא יתערב בנושא של האוכל הוא מתעקש לא לאכול מהתבשילים שלי או רק לעשות סנדוויש מסויים אז ארוחת בוקר וערב וצוהריים יש לציין שאני עושה רק את האוכל שהם אוהבים זה מה שאני חווה מתי שבעלי בבית בזמן שהוא בעבודה הילד פותר את שיעורי הבית בכיף אוכל ללא שום הסתייגות קיים דיאלוג ושיח ביני לבינו קיים סדר יום המצב הזה בתקופה האחרונה חוזר על עצמו שאני כבר מאבדת את הכיוון ונמצאת במצב נפשי מאוד קשה ובמיוחד שבעלי מצדיק את הבן ולא רואה שאנחנו בבעיה ואני חייה במעגל של ייסורי מצפון ורגשות אשם שאני מפסידה את הבן ומרחיקה אותו ממני ומצד שני אני יודעת שעיקר הבעיה זה בעלי ואני שלא רואים את הבעיות באותה עין והפתרונות שאני מציעה הם יותר עם הצבת גבולות ויתר קפדניות ויותר עם כושר התמודדות לטווח ארוך ובעלי עם סגנון מפנק חופשי ואז אחרי תקופה גדולה בה התקף הזעם שהוא בפרופרציות גדולות יש לציין שיש בבית עוד אח בן 4 ואחות בת 6 חודשים ואני אשה עובדת במשרה מלאה

שלום מירה, אתחיל דווקא מהסוף. עקרונית, לפחות לדעתי, הורים אינם מוכרחים לדבר ב"מקהלה" או לייצר בכל מחיר "חזית אחידה" מול הילדים. מותר שלשני ההורים יהיו דעות שונות בעניינים כאלה ואחרים. אבל - וזה אבל חשוב - רצוי שתהיה אג'נדה עקרונית משותפת, עולם ערכים דומה, ותפיסת עולם חינוכית דומה. לפעמים (ואני חושדת שזה מה שקורה אצלכם) הבדלי הגישות אינם נובעים משוני רעיוני, אלא ממתחים ומשקעים בין בני הזוג, שמשתקפים בין השאר גם באינטראקציות עם הילדים. כך, למשל, נוצרות קואליציות בתוך המשפחה, פיצולי נאמנות, כאשר הילדים משמשים לשון מאזניים (פעם בצד אחד ופעם בצד שכנגד) במאבקי הכוח שבין הוריהם. זהו מצב מאד בלתי רצוי. מעבר לפגיעה ביחסים בבית, יש נזקים פוטנציאליים נוספים. מאבקי הכוח בין המבוגרים בבית יוצרים ואקום מסוכן, שמאפשר לילדים לנצל אותו לטובת פריקת עול ופריצת הגבול. כך, למשל, נפגעת סמכותו של הורה אחד, ומתאפשרים דיבור והתנהגות בלתי מכבדים או פוגעניים. לכן, אני ממליצה לכם, ההורים, למקד את המאמצים בכינונה של מערכת זוגית יציבה ומכבדת יותר, שיש בה תקשורת ושיתוף פעולה לטובת המשפחה כולה. פנו ליועץ זוגי/משפחתי, שיסייע לכם לשקם את היחסים ביניכם, ולשפר את הכישורים ההוריים שלכם בהתאמה. להערכתי, התנהגותו של הבן שלכם אינה "הבעיה" אלא הסימפטום לבעיה הרחבה יותר, בזוגיות שלכם. תוכלי לשתף את בעלך, להראות לו את התכתובת הזו, ולנסות לגייס גם אותו לקראת שינוי. בהצלחה ליאת