פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
שלום רב, הבת שלי בגן חובה ובמסגרת הגן ישנו פסיכולוג שמתצפת על ילדים עם התנהגות חריגה. בתנו נוהגת לאונן בגן והגננת הציעה שהפסיכולוג יתצפת עלייה , אך זה כרוך בהסכמתנו - וביקשה שנחתום על טופס + הסכם ויתור על סודיות אנחנו מתלבטים..מדוע יש צורך למלא דף ויתור על סודיות? אשמח לתשובה, תודה.
שלום דנית, אני מציעה לך להפנות את השאלות האלה ועוד שאלות שבוודאי יש לכם בנושא, ישירות לפסיכולוג עצמו. הוא הכתובת ואני מאמינה שהוא ייתן לכם את ההסבר המספק ביותר. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום. אני אמא ל 2 בנות תאומות בנות 10.5 ובן, בן 5.5 היום הוזמנתי לשיחה עם המורה בבית הספר, לשיחה על אחת הבנות. השורה התחתונה שבשיחה אישית עם המורה הילדה הביאה בפניה שאבא שלה מרביץ לה. דבר שמעולם לא קרה, היא אמרה לה שכשהיא מביאה ציון לא טוב אבאב שלה מעניש אותה ומכה אותה. מהבוקר אני בוכה, בשוק בהלם לא יודעת בכלל איך לגשת לילדה. המורה והיועצת ביקשו ממני לא לסםר לה שהיא סיפרה לה בכדי לא לפםגוע באמון. אבל איך אני נגשת, מה אני אומרת לה, איך אני מנסה להבין מאיפה זה בא?. ברור לי שזו איזה שהיא אימרה וצעקה לצומת לב. אני חייבת לציין שזו ילדה מאוד חמה, שאוהבת חיבוקים ונשיקות והבית שלנו זה בית חם אוהב. ץמיד ביחד, תמיד מטיילים משחקים כל ערב ארוחת ערב משפחתית ממש משפחה נורמטיבית. מה עלי לעשות? אני מהבוקר לא מצליחה לחשוב אודה להמלצה / הכוונה תודה
שלום מיטל, אני מבינה את הזעזוע ואת העצב למשמע הדברים, וללא ספק יש לברר עד תום את העניין שעלה. בעיני נושא שכזה אינו סובל דיחוי ואף אינו יכול להישאר בין כותלי חדרה של היועצת. אני מציעה לך לומר ליועצת כי דבריה החמורים של ביתך מצריכים התערבות ובירור בבית וכי את מציעה שכעת תעביר לביתך את המסר שמאחר והיא מעונינת לעזור לה לשנות את פני המצב, היא מחויבת לדווח להורים (עד כמה שידוע לי מבחינה אתית יועצת או כל איש טיפול, מחוייב לומר לקטין באופן ברור כי כל הנאמר בינהם אמנם נשאר חסוי מלבד במצבים בהם יש חשד לפגיעה - ואז חלה חובת דיווח ל/הורים גורמים מתאימים). כרגע, ועם כל הקושי, אין מנוס מאשר להתייחס לדברים ישירות מול ביתך. יחד עם זאת הייתי מציעה לך לקחת יום או יומיים על מנת להירגע, לארגן את המחשבות ולהגיע לשיחה הזו מתוך מקום רגוע יותר שיאפשר לך להביע עמדה מתענינת דרכה תצליחי לשכנע את ביתך כי את באמת רוצה ומנסה להבין את רגשותיה ולסייע לה. להגיע לשיחה עימה מתוך עמדה של מואשמת/מזועזעת או מאשימה, בוודאי לא תסייע לך לברר עד תום את מניעה או צרכיה. בינך לבין עצמך וביחד עם בן זוגך, נסו לחשוב איך אתם בבית מתייחסים לכל הנושא של מבחנים וציונים, איזה מסר מועבר בעניין הזה או מה יכול לגרום לביתך להרגיש שהציפיות ממנה הן כ"כ גבוהות או לחילופין שהיא מאכזבת או מואשמת בכישלון. ייתכן כי ההקצנה של דבריה פשוט מבטאת תחושות מהסוג הזה, וצריך לבדוק כיצד ניתן לסייע לה עם זה. בהמשך, ולאחר שתבררו מולה את הדברים ותמצאו דרך לסייע לה, תוכלו גם להעביר לה מסר/את רגשותייכם ביחס לאופן בו נהגה (כאשר שיקרה ליועצת). בברכה ירדן פרידון ברשף
שלום, אני אמא לתאומים בני 10 חודשים. תאום אחד כל הזמן מושך בשיער של השני. בהתחלה אמרתי לא! כל פעם שמשך, אך אז משך שוב ומי שיצא נפגע זה התאום השני אז עכשיו אני פשוט מזיזה אותו או מפסיקה את זה בדרך כלשהו, מחבקת את התאום שנפגע. 1. כיצד עלי להגיב? 2. יש לציין שהתאום הנפגע לא מגיב בחזרה רק בוכה או בורח ממנו כשזה קורה. כיצד עלי ללמד תינוק להגן על עצמו? כרגע הם עדיין לא בגן ואני חוששת שזה יקרה בגן וילדים אחרים ימשכו לו בשיער. אני רוצה לתת לו כלים. יש לציין שכאשר התאום שמושך בשיער מושך לי אני אומרת לא! ומראה לו שיעשה "טובה" (ילטף..) אודה על תשובה
שלום אלה, זה נשמע שאת נוהגת נכון. בכל פעם שבנך מושך לאחיו בשיער, יש לומר לו בטון תקיף שלא נוהגים כך, להתמיד בכך ולהרחיק אותו ממנו פיזית. את ה-לא- אימרי בצורה ברורה בנוכחות שני התאומים והיי עיקבית בכך. כרגע אין לך כל דרך לצייד את בנך הקטנצ'יק ב"כלים" לעתיד (הוא קצת קטן מידי לזה)והעובדה שהוא לא ממש מגיב כרגע, ושאת זו שמגיבה ומרחיקה בין השניים, לא מעידה בהכרח על התנהלותו העתידית. בברכה, ירדן פרידון ברשף
תודה על תשובתך המפורטת. הדילמה שלי האם בכלל להגיד לא! כאשר הוא מושך בשיער של אחיו נובעת מכך שבכל פעם שאמרתי לא! הוא צחק ומשך שוב בשיער של אחיו ומי שיוצא נפגע מזה זה אחיו (שוב, כאשר הוא מושך לי בשיער אני אומרת לא!..) אם אני לא אומרת לא! הוא בדכ לא עושה זאת שוב באותה סיטואציה אך מצד שני, אולי אני צריכה להגיד לא! בכדי שאחיו (הנפגע..) ידע שאם מושכים לא בשיער זה לא בסדר (במצב זה אחיו ימשיך למשוך לו בשיער וזה כואב..). דבר נוסף, שמתי לב שהשבוע התאום שמושך בשיער אחיו התחיל למשוך בשיער של עצמו. מדוע הוא עושה זאת? כיצד עלי לנהוג?
שלום, לאחר התחלה לא קלה בשנת הלימודים ובמעבר לכיתה א', בני בן ה-6 נכנס למסלול והולך ברצון לבית הספר. לאחרונה הוא מתלונן בבוקר על כאבי בטן זה קורה משהוא מתעורר וגם בדרך לבית הספר. מכיוון שהוא טוען שזה עובר לו במהלך היום אני מניחה שמדובר בהתרגשות או חרדה. איך אני יכולה להרגיע אותו על מנת שיוכל להיפתר מהסימפטום ? תודה
שלום, את מניחה שכאבי הבטן של בנך מבטאים מידה מסוימת של מתח/חרדה ואכן יתכן מאוד, כפי שאת רומזת, שתהליך ההסתגלות של בנך לביה"ס עדיין נמשך. אולי הוא כבר "מתנהג יפה" ופועל עפ"י מה שמצפים ממנו, אך עדיין ייתכן וקיימים קשיים עליהם הוא פחות מדבר, הבאים לידי ביטוי בכאבי הבטן. הייתי ממליצה לך קודם כל לנסות לברר איתו לאט ובעדינות איך זה בשבילו בביה"ס בשלב הזה, שיספר לך קצת על יומו כך גם תוכלי להתרשם מהדברים המאתגרים יותר עבורו. במקביל אפשר גם לשאול את המחנכת על התרשמותה. ברמה הפרקטית הייתי ממליצה לך לנסות לייצר בוקר קצת יותר נעים עבורו - אם אפשרי לקחת עוד קצת זמן לתת לו תשומת לב וקצת מגע מרגיע ממך. אולי איזה עיסוי קצר ונעים שיעזור לו להתרגע ולנשום קצת יותר עמוק. גם משחק פיסי קצר או אולי אפילו קצת לרקוד או לקפוץ עם מוסיקה, עשויים לעזור לו לפרוק מעט מתח ולשחרר את השרירים בבוקר לפני ההליכה לבית הספר. צריך פשוט לחפש ביחד איתו מה הכי מתאים, מהנה ומותאם לשעת בוקר. בהצלחה ומוזמנת לכתוב בהמשך איך מתקדם. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום הילדה שלי בת שנתיים וחודשיים ומזה יומים לאחר שעת הסיפור ובחיבוק לפני השינה היא מתחכחת בנו ומשמיעה אנחות, כששאלתי אותה בעדינות מה היא עושה היא החלה לצחוק. האם מדובר בהתנהגות בעייתית שמקורה בפגיעה מינית כלשהי שהיא חוותה או שמא בשלב התפתחותי (דוגמת אוננות)?. יצוין כי אין שינוי בהתנהגות שלה, הילדה מאושרת שמחה משחקת ומשתוללת... גם הגננת לא רואה שינוי בהתנהגות. ככל שלא מדובר בשלב התפתחותי אודה ליעוץ למי לפנות?. לתשובתכן המהירה אודה.
שלום, אז כפי שאת יודעת בעצמך, פעוטות רבים נוהגים להתחכך באמצעות איבר מינם, פעולה שיכולה להיגרם כתוצאה מסקרנות, לגרום הנאה ואף לפרוק מתחים. הזמן לפני השינה הוא אכן זמן שבו הילדים עייפים, מתוחים וזוהי דרך נעימה עבורם להרגע וכך להיכנס לתוך השינה. בסה"כ ההתנהגות שלה נשמעת לי נורמטיבית, אף לא תדירה ולצד העובדה שהיא מתנהלת באופן רגיל בכל יתר הזמן, הסיבה לדאגה פוחתת. כמו כן ביתך כעת בת שנתיים, אני מניחה שמלבד מסגרת הגן, אין עוד מצב בו היא נמצאת הרחק מכם ולא בהשגחתכם. במובן הזה חישבו בעצמכם האם יש מקום כלשהו שבו פגיעה בה הייתה יכולה בכלל להתרחש? אם התשובה היא לא - אז הרי שאין לכם מה לדאוג. אם אתם בכל זאת נותרים מודאגים, פנו להתייעצות אצל פסיכולוג התפתחותי. בברכה, ירדן פרידון ברשף
הבן שלי בכיתה ג'. מבחינת הלימודים נחשב לתלמיד נבון ומצטיין. השנה הלימודים נהפכו ליותר אינטנסיביים וקשים והציונים הם מספריים ולא הערכות כתובות. הבעיה היא שהוא לרוב משאיר מחברות וספרים בכיתה ולא כותב הודעות חשובות ביומן. לעיתים טוען שאין שיעורים ואז אני מגלה שיש וכאשר יושבים ואני מגלה גם טעויות שעשה בכיתה על הדרך אז הוא כועס ומתעצבן וטוען שהמורה אמרה לו שזה נכון ואז מתחילה סאגה של מריבה ועצבים. כמו כן היום גיליתי מאמא אחרת שהיה להם היום מבחן וביום שישי מתוכנן עוד אחד ולי לא היה מושב וכמובן שהוא לא נערך לכך. השאלה היא כיצד נוהגים ומלמדים אותו לקחת אחריות? אני לא רוצה להפוך לשוטרת או מפקחת. אני מצפה ממנו שילמד להיות מסודר ואחראי. כמו כן מה לעשות בהיבט של הכנת השיעורים? איך לגרום לו להבין את השגיאות, להקשיב לי ולתקן וכמובן לא לטעון שאין שיעורים?
שלום שיר, זה נשמע שמצד אחד את רוצה לאפשר לבנך להתנהל באופן עצמאי בכל הקשור ללימודים, ומצד שני את בסופו של עניין מאוד מעורבת. אני סבורה שבגיל הזה, זה חשוב שתמשיכי להיות מעורבת בתחום הזה על מנת לסייע לבנך לסגל הרגלי למידה טובים- כי למעשה הוא עדיין בתחילת הדרך. בנוסף אל תתביישי להביע עמדה ברורה באשר לכך ולעמוד מאחורי זה כאם נחושה, כפי שאת עושה באין ספור תחומים אחרים. יחד עם זאת המוקד צריך להיות כפי שאמרתי - סיוע בהקניית הרגלי למידה, ולא בהכרח התערבות בתהליכי הלימוד עצמם. למשל אפשר להכין איתו לוח חודשי בו עליו לסמן את המבחנים המתוכננים לאותו החודש. לבקש ואף לדרוש ממנו שהלוח יהיה מעודכן כולל הימים בהם הוא מתכנן ללמוד למבחן. בנוגע לשיעורי הבית. אפשר לקבוע כי שעות מסוימות ביום מוקדשות להכנת שיעורי בית, או מעבר על החומר הנלמד, בין אם הוא קיבל שיעורי בית ובין אם לא. בתור התחלה אפשר אפילו לבקש ממך להראות לך במשך שבוע/שבועיים את ריכוז שיעורי הבית כפי שנדרש לכתוב ביומן, ולוודא שבזמן המוקדש לשיעורי הבית, הוא אכן יושב ולומד. אני אישית לא הייתי מעירה על טעויות עליהן עלית במקרה, או מתעקשת ללמד אותו כאשר הוא מעוניין ללמוד לבד. השאירי את המלאכה הזו למורים בבית הספר, ותני לו להרגיש את ההשפעה של חוסר ידיעה ולהתמודד עם זה בעצמו. את כמובן יכולה להציע עזרה, אך לא לכפות אותה. קחי בחשבון שלפעמים הדרך כיצד לנהוג מתחדדת עם הזמן. אם את רואה שבנך נכשל בכל המבחנים ומקבל הערות מהמורה - הדקי את האחיזה. כל עוד בנך מסתדר, נחשב לתלמיד נבון ומצטיין, הקפידי רק על סיוע בהקניית הרגלים טובים והמנעי מהתערבות יתר. אנחנו עדיין רק בתחילת השנה וחשוב שגם בנך ילמד בעצמו ועם הזמן כיצד עליו לנהוג כעת בכיתה ג'. גם זה תהליך הסתגלות שמצריך זמן. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום רב, בזמן אחרון בן שלי בן 8 מספר מדי פעם על חלומות רעים שלו שמפריעים לו להירדם. בכל פעם זה מסתובב סביב זה שקורה לי ולאחים הקטנים שלו משהו רע או שהוא איך שהו גורם לזה. כמו שלבית נכנס פורץ והורג אותנו והילד עצמו קפץ מהחלון וגם נהרג או שילד הפך לענק הכחול/ירוק התעצבן על משהו ופיצץ ראש לי וצעק חזק עד שהתפוצץ ראש לאח שלו התינוק (יש לו אחות בת 5.9 ואח בן 4 חודשים). היו כבר כמה גרסאות של חלומות כאלה, המוטיב בהם אותו דבר, שקורה משהו ואנחנו נהרגים וגם לו קורה משהו. מה זה יכול להיות? מה תת מודע שלו אומר? האם הוא רוצה בכך או שזה הפחד שלו? חשוב לי לציין שכשהו מספר לי את החלומות שלו אני מקשיבה לזה בצורה הכי רגוע, ומנסה להרגיע אותו שבחלומות בכל הפוך, כלומר מנסה לא לעשות מזה עניין. אבל אצלי יש שאלות. מה זה אומר עליו? איך אפשר לעזור לו? תודה.
שלום אולה, את יודעת בוודאי שהניסיון לפירוש חלומות העסיק את האנושות עוד מתקופות מוקדמות ביותר בהיסטוריה - החל מניסיון לנבא את העתיד דרכן, כשבהמשך החלום הובן כתהליך נפשי המייצג את נפשו של האדם. גישות יותר מודרניות בפסיכולוגיה שמות דגש על פירוש החלום באמצעות משמעויות ספציפיות שישנם לאלמנטים העולים בחלום, עבור האדם החולם. לפיכך אני מציעה לך דווקא לפתח עם בנך שיחה על החלום, בכל אימתי שהוא מעוניין לשתף אותך - בשיחה אפשר למשל להתעניין כיצד הרגיש בחלום, בקשי ממנו לספר לך על הדמויות השונות שחלם עליהן - מי הן, מה בדיוק עשו, כיצד הרגיש ברגעים שונים בחלום, ומה היה רוצה שיקרה שלא קרה וכיוב'. התענינות וסקרנות אותנטיים שלך, יוכלו לעזור גם לך וגם לו לעשות קצת סדר בחוויה הנפשית הזו שיכולה לפעמים להיות מבלבלת ומטלטלת, ולעזור לאדם להבין קצת יותר את עצמו - את מחשבותיו ורגשותיו וגם להפיק הנאה מחווית השיתוף והקירבה שנוצרים תוך כדי. בנתיים תרשי לי להציע לך הבנה חלקית שלי, אותה אני מציעה לך לקחת בערבון מוגבל, ורק השתמשי בה כדרך אחת אפשרית להבין את בנך. את אומרת שהחלומות שלו נסובים סביב אסונות שקורים לבני משפחתו ולו, שנגרמים באשמתו או שלא באשמתו. את שואלת האם זה מבטא פחד או רצון שלו - אז קודם כל השאלות שלך הן במקום ולמעשה החלומות יכולים לתת ביטוי לשני הרגשות גם יחד. הרי רגשות תוקפניים קיימים בכולנו, וכשאנחנו מתעצבנים או מתוסכלים הם יכולים להיות מופנים כלפי הסביבה באופן מעשי או אפילו להישאר רק בראש ("אוף הלוואי שימות" וכיוב'). לפעמים רגשות מעין אלה יכולים להיות מאוד מבהילים ומעוררי אשמה כך שבנך עלול לחשוב בטעות שעצם זה שהוא חווה רגשות תוקפניים עלול באמת לגרום נזק ממשי. במקרה כזה המסר שיש להעביר לו הוא שאת יודעת שהוא מאוד אוהב את כל בני משפחתו, ושלפעמים גם אם כועסים מאוד, או לרגעים אפילו שונאים מאוד - זה בסדר ולגיטימי להרגיש ככה כי כולם מרגישים ככה לפעמים. שזה עדיין לא סותר ולא מוחק את רגשות האהבה והאיכפתיות, ושרגשות הם רק רגשות, ולא יכולים לפגוע באף אחד בשום צורה. בנתיים אני מאחלת לך שיחה מענינית עם בנך.. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום, בני החל ללכת בתחילת השנה לגן עירייה (טרום טרום חובה). בכמה ימים האחרונים החלו לחגוג בגן ימי הולדת לילדי הגן ונאמר לי שהילד נמנע מלהשתתף. לא מוכן לשבת לצייר ברכה וגם לא יושב עם כולם ליד השולחן. בנוסף גם לא מצייר בגן. הגננת מסרה שהוא יוצר קשרים חברתיים ופעיל בגן חוץ מעניין ימי ההולדת ופעילות הציור. אני מנסה להבין ממה זה נובע....כשאני שואלת אותו למה הוא לא מצייר הוא אומר לי "ככה". הוא גם אומר שהוא לא רוצה לאכול בגן.
שלום שוש, אז חשוב שתדעי שילדים רבים נמנעים מלקחת חלק בימי הולדת. לפעמים הרתיעה היא מהרעש, ההמולה והבלאגן ולפעמים מאלמנטים אחרים. אז במובן הזה בנך אינו חריג (דפדוף קצר בין דפי הפורום בעזרת מילות החיפוש - יום הולדת - יחשוף בפנייך עד כמה התופעה הזו שגורה). אני בדעה שלא צריך להכריח ילד לעשות משהו שלא מתחשק לו לעשות, כל עוד מדובר בפעילות שאמורה להיות פעילות מהנה - כמו מסיבות יום הולדת או ציור לצורך העניין. אם הוא משתתף בכל יתר פעילויות הגן, מוצא לעצמו תחומי עיסוק אחרים ומשתלב מכל יתר הבחינות, אז שלא יצייר ושלא ישתתף בימי הולדת. מניסיון, כאשר ה"זרקור" שמופעל על דברים קצת נחלש, גם המוטיבציה הטבעית לפעמים מתעוררת לחיים. לגבי אוכל. הוא אומר שאינו אוכל, אבל האם בפועל אוכל? קשה לי להאמין שבנך ישבות רעב, וכאשר ירגיש יותר נינוח בגן, אני מאמינה שגם יאכל בלי בעיה. בנתיים עיקבי אחרי עניין האכילה, תהיי בקשר עם הגננות בגן והתייעצי עימן איך כדאי לפעול. אני בטוחה שניסיונן רב... בברכה, ירדן פרידון ברשף
יש לי בת בכורה בת 12 ילדה מאוד טובה מאוד תמימה לא יודעת להתמודד מעדיפה לוותר . מאוד שקטה בחברה . לדוגמא בארוחות שישי עם המשפחה כולם משוחחים בשולחן והיא שותקת לא שומעים אותה . קשה לה גם לבטא את עצמה בצורה מאורגנת , ישנו קושי בשליפת מידע לכן נראה לי מעדיפה לשתוק . גם בכיתה לא מגיבה לוואטספ הכיתתי יש לה חברה טובה אחת וכול הזמן רוצה להזמין רק אותה . נראה שפוחדת להזמין שיסרבו לה וגם שמזמינה אז לא יכולים באותו רגע . קשה לי מאוד לה זה לא נראה שמפריע לא משתפת . אני כול הזמן מרגישה שאני צריכה להעיר לה על כך . איך אפשר לעזור לבעיית הקושי בשליפה מידע וגם יוזמה דיבור , יש קלינאית תקשורת עדיין בגיל הזה . וגם בשימור מידע .
שלום, אין ספק שאי יכולת להתבטא בצורה בהירה, חופשית ונינוחה עלולה לעכב את חופש הביטוי, ליצור התנהגויות מסתגרות ונמנעות ולהפריע לאדם להרגיש בטוח ונינוח בעולם. במובן הזה אני מבינה את הדאגה שלך ואכן כדאי לבחון דרכי סיוע לביתך. את העלית מספר סוגי קשיים כמו "קשיי שליפה" וקושי להתבטא בצורה מאורגנת. אינני יודעת אם ביתך אובחנה כך או שזוהי התרשמותך, אך בכל מקרה בהחלט ניתן להתייעץ עם קלינאי תקשורת (ויש כאלה שמטפלים גם במתבגרים ובמבוגרים), שתוכל/יוכל גם לכוון אתכם ההורים כיצד לסייע לביתך במסגרת הבית. כל זאת בהנחה שאכן מדובר בקושי מהסוג הזה ולא קושי שמונח על בסיס רגשי, ולפעמים שני הדברים גם יכולים להתערבב..אז כאמור בתור התחלה מציעה לך בחום לגשת לקלינאי תקשורת שמטפל בבני נוער, לעבור אבחון מסודר ולקבל ייעוץ באשר להמשך טיפול. במידת הצורך, ובהתייעצות עם איש המקצוע ניתן בהמשך לשקול גם טיפול רגשי. בנתיים לא הייתי מציעה לך להעיר לה בכלל. זה רק יינמיך עוד יותר את הביטחון העצמי שלה ויגרום לה להרגיש שמשהו בה לא בסדר. מיצאי עבורה את הסיוע המתאים ובנתיים נסי לתמוך בה ולעודד אותה כאשר את רואה שהיא מצליחה לתקשר ביעילות, אפילו איתך או עם אנשים קרובים אחרים. כל ט וב, ירדן פרידון ברשף
בן שנה ו-10 מאוד עקשן, לא מתייחס מתי שאומרים לו אסור או מסוכן (לדוגמא אסור לעמוד על הספה זה מסוכן , אסור לזרוק אוכל על הרצפה, אסור לצאת לבד למרפסת...) הוא ממשיך לעשות את הדברים האסורים ויודע שזה אסור כי מתי ששואלים אותו הוא אומר זה אסור או אמא אמרה אסור מסוכן ועדיין ממשיך לעשות זאת כשהוא מחיייך וצוחק. ניסינו כמה פעמים להגיב למעשים שלו בפעולה- למשל שהוא זורק צעצועים אחרי שביקשנו לא לזרוק, לקחת את הצעצוע ולומר לו, אני לקחתי את הצעצוע כי לא הקשבת שאמרתי שאסור לזרוק אותו. בגן הגננת אומרת שהוא מקשיב למה שהיא אומרת ובבית הוא ממש לא ממושמע. חשוב לציין שהוא יודע לבטא את עצמו בצורה ברורה מאוד יחסית לגילו ולכן אני חושבת שהוא מבין הכל אך רוצה לפעול רק לפי רצונו. אני מבינה שזהו גיל בו הילד דורש כמה שיותר להיות עצמאי ולעשות דברים לפי רצונו אך אלו הן התנהגויות שלא יכולות להימשך אני מודאגת מכך שעוד מעט אמור להיוולד לו אח חדש ואם הוא ימשיך בהתנהגות הזו היא רק תחמיר..אשמח אם תוכלו לעזור לי בנושא.. בתודה מראש
שלום רב, קשה לדבר בגיל הזה על הפרות משמעת. ילד כה צעיר, גם אם מבין את משמעות המילה "לא!" או "אסור", לא בהכרח מסוגל לעכב את הדחף לפעולה. לפעמים, פעוטות בגיל זה ממשיכים לעשות דברים מסוימים, תוך שהם ממלמלים לעצמם את המילה "אסור!", רק כדי לבחון את התוצאה. זהו תהליך טבעי של למידה, כאשר ההפנמה המלאה מגיעה לאחר הרבה מאד חזרות. בגילאי 2-3 שנים, ילדים אכן מועדים לתאונות, ולכן, לצד האזהרות שלכם, רצוי לדאוג לסביבה בטוחה ומותאמת, שלא תהפוך את השהות בבית למלחמה תמידית. במקום להעניש אותו ("לקחנו לך את הצעצוע כי אתה לא מקשיב!"), אני מציעה אכן לפעול, אך לעשות זאת ללא כעס ובלי הרבה דיבורים. מוטב להרחיק את הצעצוע ולומר משהו כמו "אוי! זה כמעט נשבר! אני אשמור על המשחק היפה שלנו כדי שלא יישבר, ואז תוכל לשחק בו גם מחר. אולי בא לך לעשות משהו אחר עכשיו?". פעולות שקטות בדר"כ יעילות יותר ממאבקי כוח או משחקי חתול ועכבר. כמו שציינת נכון, בנך נכנס לגיל של שאיפה לעצמאות ובחינת גבולות. חשוב להבין את השלב ההתפתחותי החשוב הזה, ולהיענות לו מבלי להיכנס למלחמות בלתי פוסקות. אני יודעת שקל מאד לדבר, וקשה יותר לבצע, ומחזקת אותך. איכשהו, כולנו עוברים את השלב המאתגר הזה, ויוצאים ממנו בשלום :-) בברכה ליאת
ליאת שלום רב, תודה רבה על תשובתך המפורטת, אני אכן אנסה ליישם את הצעותיך בנוסף לכך שאנו שומרים על הבית כמה שיותר בטוח אבל למשל לעלות על הספה או על הכסא את זה הוא תמיד יכול לעשות והדבר מסוכן. נושא שאני עדיין לא מבינה- כיצד בגן הוא מאוד מקשיב לגננת ולא עושה דברים שאסור לעומת זאת, בבית הוא כאילו עושה "דווקא"? בנוסף, למשל שהוא מרביץ לי או לאביו אנחנו אומרים לו שאסור להרביץ ורק מלטפים והוא ממשיך לעשות זאת שוב בהמשך היום. אני מודאגת ממצב זה כיוון שבקרוב יהיה לו אח חדש ואנחנו לא רוצים שהוא יתנהג כך כלפיו.או למשל שהוא יוצא למרפסת ללא רשות גם כאן אנחנו לא מענישים אלא אומרים שאסור לצאת ללא רשות של אמא או אבא והוא כאילו מתנהג לכך כמשחק יוצא למרפסת בורח וצוחק כדי שנבוא להחזיר אותו..כיצד יש לנהוג במקרים הבאים? בתודה מראש..
העובדה שבקרוב יהיה לכם (בשעה טובה!) ילד נוסף, אינה אמורה להשפיע על ההתנהלות שלכם מול ילדכם הבכור. גבולות ה'מותר' וה'אסור' אמורים להישמר תמיד, ואינכם אמורים להרשות לו להכות אתכם ללא קשר לבואו של התינוק. כאשר הוא מנסה להכות אתכם, הפסיקו אותו מיד, ואמרו בקצרה "לא!" - בתקיפות וללא חיוך (גם אם הוא עצמו מחייך). עלייך לזכור שילדים כה צעירים (הוא עוד ממש תינוק!) אינם מתרשמים מהסברים מילוליים ומבקשות. הם מגיבים לפעולות! איני מדברת בשום אופן על ענישה, אלא על פעולות נחושות שמבהירות לילד היכן עובר הגבול. כך, למשל, דאגי שדלת היציאה למרפסת תהיה סגורה ונעולה, ואל תבני על התקווה ש"ישמע בקולכם". ממש כמו שחצר הגן מגודרת ונעולה, כך אמורה הסביבה הביתית להיות בטוחה ומוגנת, לצד מאמצי החינוך שלנו. ולסיום, כאשר קיים פער בין התנהגות בגן להתנהגות בבית, עולה מיד שאלת הגבולות. בדר"כ, בגן הגבולות ברורים מאד, והטון של אנשי החינוך בהיר מאד והחלטי. אם את חושבת שקשה לכם להציב את הגבולות ביעילות, פני להדרכת הורים קצרה, וקבלי כלים מפסיכולוג ילדים מיומן. בהצלחה ו...לידה קלה :-) ליאת
שלום, לאחרונה יש לבני בן ה-6 התנהגות חדשה כלפי אחותו בת ה- 5 הוא לא רוצה שהיא תחבק או תנשק אותו או תשב קרוב אליו ואם היא נוגעת בו או במשהו ששייך לו (הם גרים באותו החדר) הוא מיד לוקח מגבון ומנקה, אם אין מגבון הוא מנקה באמצעות רוק או משהו אחר. זו תופעה חדשה. תמיד הם הסתדרו, כשאני רואה את זה זה מקפיץ אותי אני גם רוצה להגן על ביתי שלא תחשוב שהיא לא בסדר ואני גם רוצה שיפסיק להתנהג ככה. איך והאם עליי להגיב? האם לא להתייחס ולתת לתופעה לעבור לבד... כמו דברים אחרים שמעסיקים אותנו בימים אלה שבאים והולכים מעצמם? תודה
שלום, לא לגמרי ברור לי האם מדובר בהתנהגות "מתגרה", או בהתנהגות המונעת מפחד כלשהו (למשל פחד מזיהום, שמסיבה כלשהי מיוחס לילדה). מהדברים שלך עולה ניחוח קל של משהו כזה, ולאו דווקא של משהו שמתכוון להעליב. בגיל 5-6 אנחנו רואים הרבה דאגה סביב מוות, ענייני בריאות ושלמות הגוף. נסי לשים לב מה בדיוק מרתיע אותו, ומה למעשה הוא מנגב עם המגבון. נסי לבחון גם האם בתך הצעירה יוצרת פרובוקציות מכוונות, הגורמות לו להיגעל או לכעוס. אם את סבורה (לאחר ההתבוננות הזהירה שלך) שמדובר בחרדה, רצוי לנסות להפחיתה בדרך של הסברה ותמיכה. אם את ממשיכה לחשוב שמדובר בהתנהגות פוגענית כלפי אחותו, השתדלי להימנע מלהעיר או להתערב. זה שהדברים "מקפיצים אותך" מחזק את המוטיבציה המשותפת של שניהם להגיע לקונפליקט הזה. לכן, בכל פעם שזה מתחיל, התרחקי לחדר אחר, גם כדי לא לראות ולהתרגז, וגם כדי לא לתגמל בתשומת לבך את ההתנהגות הזו. כמו כל מריבת אחים אחרת, גם הנוהג הנפסד הזה ייכחד אם לא תתייחסי אליו. ממליצה לך להיעזר במילות החיפוש "מריבות בין אחים", ולקרוא תשובות דומות שניתנו כאן בעבר בנושא זה. בשמחות ליאת
תודה על התשובה המפורטת הוא נוהג כך רק כלפי אחותו אם היא נוגעת במשהו שלו הוא מנקה אותו מייד (כאילו היא מלוכלכת) הוא מבקש ממנה לא לגעת בדברים שלו, מצד שני כן לוקח ממנה דברים שלה במידה והוא צריך ... הוא לא מנסה לפגוע בה אבל למי שעומד מהצד זה נשמע מאוד פוגע ואני לא רוצה שהיא תחשוב שמשהו לא בסדר איתה כי היא מקסימה ואני מאוד רוצה להפסיק לו את ההתנהגות הזו. איך אפשר להסביר לו או לתמוך בו, תוכלי לרשום מס' טיפים ? תודה
בני בן השלוש ותשע לאחרונה לא מוכן להישאר לבד בחדר לשחק או לראות טלויזיב ואף אומר שהןא לא מוכן להחשאר לבד אז כאשר אני עסוקה בדבריי הוא כל הזמן לידי ושנמאס לו הוא לא מפסיק להציק שאני אשב לידו מה ניתן לעשות בנדון?
שלום אתי, לא ציינת מה הסיבה לכך שבנך לא מוכן להישאר לבד. האם זה קורה רק לאחרונה, אולי בתגובה לפחד כלשהו? האם מדובר בתגובה אפשרית לקשיי הסתגלות למסגרת חדשה? האם ההיצמדות אלייך אופיינית לשעות אחה"צ, לאחר שעות רבות שלא הייתם יחד? האם את עובדת שעות רבות מחוץ לבית? האם נולד אח לאחרונה? האם באופן כללי מדובר בילד קצת מפונק, הגדל באווירה בה הגבולות אינם בהירים מספיק? כמו שאת ודאי מבינה מן השאלות הנ"ל, יכולות להיות סיבות רבות ומגוונות להתנהגות הזו, וחשוב לנסות ולאתר אותן. הבנה טובה יותר של הסיבות יכולה לעזור לך לפעול בצורה יותר מדייקת. בכל מקרה, אם את מתרשמת שמדובר בסוג של מצוקה (פחד, קשיי הסתגלות, וכד'), אפשר לגלות נדיבות וסלחנות, ולהיענות לצורך שלו לשאוב ביטחון מקרבתך. במקרה כזה, נסי להישאר קרובה אליו, אך מבלי לוותר על פעילויותייך. הסבירי לו שיוכל לשהות בקרבתך כמה שירצה, אך זאת מבלי להפריע יותר מדי להתנהלות שלך. אם, לעומת זאת, את מרגישה שמדובר בפינוק, שיעמום, או קושי לשאת תסכול, אפשר לנסות להיות מעט יותר אסרטיביים, ולמצוא עבורו פתרונות חלופיים - להזמין חבר מהגן וללמדו להסתדר עם בני גילו, "להיעלם" לזמן מה בדרך טבעית ולזמנים מדודים (מקלחת, שנת צהריים, קפה אצל השכנה כאשר הוא עם אבא, למשל), כך שייאלץ להתמודד עם ההיעדרות שלך ולהסתמך על עצמו מעט יותר. ולפעמים, הדברים פשוט חולפים מאליהם, אם לא עושים מהם עניין גדול :-) בברכה ליאת
שלום רב אמא לשני ילדים נשואים וסבתא ל-3 נכדים, אלמנה מזה כשנתיים , לאחר מאבק ממושך של 5 שנים במחלה הארורה. לביתי יש 2 בנים בני 5 ו-2, נשוארה כ6.5 שנים, הזוגיות שלה היתה עם הרבה עליות ומורדות עד כדי גירושים. ביתי גרה אצלי כמעט 5 שנים עם הפוגות קצרות, היתה חוזרת לבעלה על מנת לשקם ושוב חוזרת. היתה על סף גירושים אך בעלה הביע חרטה ובכל זאת החליטה לנסות בגלל הילדים (אין אהבה גדולה שם מצידה של ביתי ואפשר להבין גם למה). במשך כל הזוגיות שלה היו הרבה התפרצויות אלימות מילוליות, וצעקות כך שבנה בן ה5 חווה את כל זה ומכאן מתחיל כל הסיפור: הילד לא רצה לתקשר עם האבא לא היה מוכן ללכת איתו מנגד היה מחובר מאוד לסבא(לפני שנפטר) ברמות מטורפות לדעתנו הוא ראה בו את האבא שהיה חסר לו. דבר שמאוד חסר לו היום הוא כל הזמן שואל על הסבא ומנשק את תמונותיו, הסברנו לו בדיוק מה קרה. כרגע הם גרים בדירה שכורה כ8 חודשים, היחסים בין ההורים פחות או יותר סבירים, אך ההתנהלות עם הילד מוציאה אותם מהכלים וזה מביא אותם למצב של מריבות. הילד מקלל את אביו לא רוצה ללכת איתו לגן כל מה שקשור להיות במחיצת אביו אחד על אחד פשוט גורם לילד בכי וצרחות , כל מה שהוא רוצה זה כאן ועכשיו, גם הקטן התחיל להתנהג ככה, אני יודעת שהאבא מאוד משתדל אבל כשמתעצבן למשל שהילד כל הזמן בוכה , אז הוא צועק עליו , תשתוק כבר ילד בכיין כל הזמן בוכה אני אשים אותך בעונש וכו' וכו' לפעמים גם מושך אותו ביד ומשיב אותו בכוח בפינה. כמובן שמצב זה מתחיל להתלקח מאחר וביתי לא מוכנה ליחס כזה ואז הם מתחילים לריב. לילד אין לו גבולות וזאת בגלל שהוא עבר את מה שעבר אז כל הזמן ויתרנו לו (גם אני שזה התבטא בהמון פינוקים כפיצוי) והשתדלנו כל הזמן לרצות אותו מתוך רחמים, כשפנינו לטיפול פיסוכלוגי אמרו שהילד בסדר גמור והם לא רואים בעייה, היה בטיפול ברכיבת סוסים וכלום לא עזר. אגב בגן מתנהג מדהים הגננת רק משבחת אותו. ביתי כבר חסרת אונים לא יודעת איך להתנהג איתו במיוחד שכל המצב הזה יוצר לה מריבות עם בן זוגה שכל הזמן אומר לה אם נתגרש זה יהייה רק בגלל הילדים. וגם אני שמאוד מעורבת כואב לי לשמוע את ביתי כל בוקר בוכה וחסרת אונים. אודה לך על תשובתכם המהירה. הסבתא הדואגת
שלום לימור, אחת המלכודות הנפוצות במקרים של משפחה במשבר, זו מלכודת הרחמים. כאשר אנחנו מרחמים על הילדים, על רקע סכסוכי הורים, גירושין ואפילו אובדן, יש סיכוי שנקבל החלטות שגויות. אחד הדברים שמסייעים לילדים להתגבר על משברים מן הסוג הנ"ל, קשור ליכולתו של ההורה לשמר רוטינות יציבות , ובכך לתרום לתחושת הרציפות בחיי הילדים. ילד שמרחמים עליו, נהנה מוויתורים, מהסגת הגבולות לאחור, ומתחושה שהדברים מתנהלים מעתה רק כדי לרצותו. לטווח הארוך יש בכך כדי להחלישו, לגרום לו להרגיש מסכן ואומלל, ולפגוע בכישורים הבינאישיים והחברתיים שלו. ובכל זאת, אני יכולה להבין את הכאב שלכם מעצם זה שהילד חווה את אבדן סבו, ובמקביל חווה גם ערעור של הזוגיות והמשפחה. בעיני, יש מקום להמליץ להורים להגיע לפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לספק להם (בהמשך אולי תוכלי להצטרף גם את) הדרכה והכוונה הורית. חשוב שיוכלו ללבן את הקשיים והבעיות שלהם מבלי לערב את הילדים (גם לא כמאזינים פסיביים), וללמוד לתקשר ביניהם בדרך מכבדת ולא אלימה. טיפול זוגי מומלץ מאד אף הוא, ובניגוד להדרכת הורים הוא עשוי להימשך זמן ארוך יותר. את עצמך, כסבתא, תוכלי לתמוך בתהליך הן בדרך של שמרטפות פעילה, והן בדרך של תמיכה כספית. הסבירי לבני הזוג שההתנגדות של הילד לאביו אינה בהכרח משקפת חוסר אהבה או חוסר כבוד, אלא תגובה לא רצויה לחוויות שליליות חוזרות. בחוויות הללו יש לטפל, בעיקר כדי למנוע את הישנותן בעתיד הקרוב והרחוק. מה את אומרת? ליאת
היי, לאחרונה אני שומעת מבני בן ה-6 את המילים לא בא לי די הרבה, לפעמים הוא מוחא ועושה סצינות בכי וכעס (מה שלא היה קודם), אני מרגישה שאנחנו במלחמת כוחות מתישה. לדוגמא בלילה כשהוא צריך ללכת לישון הוא טוען שהוא לא נרדם רוצה לצאת מהמיטה/מהחדר או מבקש שאשב לידו 5 דקות ואחכ מבקש עוד חמש דקות, נראה שהוא בודק גבולות. זה קורה בזמנים שונים ובמצבים שונים, אני מניחה שזה התפתחותי ושזה בסדר אבל איך כדאי לי להגיב כשמתפתחת סצנת בכי וכעס או כשאני שומעת את המשפט המעצבן הזה(לא בא לי) תודה
שלום, את יודעת, מלחמת כוחות מתישה יכולה להתקיים רק כל עוד יש שני צדדים שמעוניינים בכך. בדיקת גבולות משקפת לעתים את המשאלה של הילד לדמות סמכותית שתאמר מה מותר ומה אסור, דמות שתבהיר את הכללים ותאכוף אותם, על מנת לייצר תחושת ביטחון. ילדים צעירים הם יצורים נהנתניים מטבעם, ובגלל שהחשיבה שלהם לובשת עדיין מאפיינים אגוצנטריים, הם יעדיפו להתנהל עפ"י מה ש"בא" או "לא בא" להם. באווירה שבה הגבולות אלסטיים (או לא עקביים), ילד יכול לקבל את הרושם שהרצון (או אי הרצון) שלו הוא שקובע, ולמחות כל אימת שהדברים אינם עולים בקנה אחד עם מה שמוצא חן בעיניו. כהורים, עלינו להבהיר לילד בצורה מכבדת, אך חד משמעית, שמי שמכתיב את הכללים בבית הוא ההורה ולא הילד. כאשר הוא פורץ בבכי או מוחה, אפשר בהחלט להיות אמפתיים למצוקה שלו, להכיר בקושי, אך לא לוותר. ("אני יודעת שלא בא לך. אתה בהחלט צודק! קשה לעזוב את המשחק עכשיו ולבוא למקלחת. אבל אין ברירה, ואתה יכול לבחור אם נעשה את זה בנעימים או בבכי. אני לא כועסת עליך".) אם, לעומת זאת, סצינות הזעם או הבכי מזכות אותו ב'הנחות' או ביתר תשומת לב (צעקות שכנגד, מאבקים בלתי פוסקים או אפילו משא ומתן מעייף) - אנחנו מחזקים אצלו את האשלייה לפיה הוא זה שקובע ומכתיב את הכללים. מאחר ועדיין מדובר בילד קטן, אני מציעה לבחור את המלחמות, ולהשתדל לא להתעקש על כל דבר קטן. אם את חוששת שתוותרי בסוף - אל תיאבקי בו מלכתחילה. לעומת זאת, על הדברים העקרוניים שווה לא לוותר, אך לעשות זאת - כאמור - בחמלה, רגישות וכבוד. בהצלחה ליאת
שלום, בתי בת 5, והגננת סיפרה שיש לה נטייה להתחכך בכיסא בזמן ריכוז ועבודת יצירה מסויימות. היא אמרה שניסתה להסב את תשומת ליבה של ילדתי, אך במקרים אלו היא פשוט שקועה בעצמה למשך זמן , לעיתים ממושך. בבית היא אינה עושה זאת (עשתה בעבר אך לעיתים רחוקות) . אני מבינה שמדובר במשהו רגשי, שנועד להפגת מתח . אך מה עליי לעשות? האם להעיר לה? האם להסכים שתמשיך כך. היא עושה זאת עוד מגיל מעון, הערתי לה בעבר וביקשתי שתפסיק אך זה לא עזר. שנה הבאה היא עתידה לעלות לכיתה א ואני חוששת שזה יפריע ויחמיר. תודה.
שלום, אוננות היא פעילות טבעית ונורמלית אצל ילדים, ולא צריך להתייחס אליה כאל בעיה רגשית. עם זאת, חשוב להסביר לילדים שאין לעשות זאת בנוכחותם של אנשים אחרים או מחות לחדר הפרטי בבית. חשוב שתוכלי לדבר איתה על כך בצורה רגועה ונינוחה ככל האפשר, כדי לא לעורר אצלה תחושות של אשמה או בושה, אך להדגיש שמדובר בפעילות שאינה מקובלת בפרהסיה. אני אוהבת להשתמש בדוגמת ה"חיטוט באף", ולהסביר לילדה שיש לנהוג במקרה זה באופן דומה - "אנחנו לא מחטטים באף או עושים 'גרעפס' על יד אנשים אחרים, כי זה לא מנומס, ולכן גם את מה שאת עושה (אפילו אם זה נעים לך) תוכלי לעשות רק כשאת לבד בחדר שלך, אפילו לא על יד מישהו מהמשפחה. זה מסוג הדברים שעושים רק לבד". אוננות נחשבת מדאיגה רק כאשר היא נעשית הרבה מאד פעמים ביום, על חשבון פעילויות אחרות, ואז יש טעם לבחון האם יש גורמי מתח בחייה שיש להפיגם בדרכים אחרות. כרגע הייתי מבקשת גם מהגננת, להעיר לה בעדינות, ולעודד אותה ליותר מודעות. מהתיאור שלך, אינני בטוחה שהיא מאד מודעת לנראות של הדברים. בקיצור - הסברה! בשמחות ליאת
ביום חמישי האחרון לקחתי את הכלבה שלנו (בת חצי שנה) לעיקור בצער בעלי חיים. חשוב לציין שמשלושת הבנים דווקא הקטן היה מחובר אליה הכי הרבה והיא אליו. הכלבה איתנו 3 חודשים. הבטחתי לילדים שהכל יהיה בסדר. בשעה 14.00 לקחתי את הילדים מבית הספר ונסענו להביא את הכלבה. במקום התברר לי שהיא לא מתעוררת מהניתוח והם לא יודעים מה לעשות כי הוטרינר כבר עזב והציעו לנו לנסוע לוטרינר להביא אותה לשם. שמו אותה בכלוב עם מגבת והבן הקטן שהיה הכי מחובר לכלבה לא עזב את הכלוב לרגע למרות שהיה כבד מאוד. דיבר איתה, דאג לה מאוד. כשהגענו לקליניקה הבנתי שהיא במצב אנוש. הוטרינר הציעה להשאיר אותה להשגחה לילית. כשיצאנו סיפרתי לילדים שהיא במצב קשה ויש מצב שלא תתעורר. הקטן מאוד בכה כל הדרך. כל הלילה לא ישן טוב וכל הזמן שאל מתי כבר יגיע הבוקר ללכת להביא את הכלבה. בבוקר סיפרנו לילדים שהבזמן ניתוח התגלתה לה מחלה והיא נחלשה ממנה ונפטרה. לקחנו את הילדים ליום כיף. גם בשבת כל הזמן טיילנו מחוץ לבית. אתמול הקטן לא רצה לבוא הביתה אחרי בית ספר והלך לסבתא. רק בערב הבאתי אותו הביתה. היום שוב לסבתא. למרות שהוא לא מראה - נראה לי שהוא עצוב מאוד. אני עצמי מרגישה רגשי אשמה נוראיים - לא יושנת בלילות. לוקחת רסקיו כל הזמן. אני יודעת שלא הייתי צריכה להביא אותם לשם בתת מודע - אבל איך יכולתי לדעת שזה מה שיקרה בניתוח כל כך פשוט ושגרתי? בעלי לא רוצה כלב חדש בשום פנים ואופן. הילד דווקא טוען שצער בעלי חיים חייב לו כלב חדש. מה עושים? כואב לי הלב על הילד. לא יודעת מה ביום חמישי האחרון לקחתי את הכלבה שלנו (בת חצי שנה) לעיקור בצער בעלי חיים. חשוב לציין שמשלושת הבנים דווקא הקטן היה מחובר אליה הכי הרבה והיא אליו. הכלבה איתנו 3 חודשים. הבטחתי לילדים שהכל יהיה בסדר. בשעה 14.00 לקחתי את הילדים מבית הספר ונסענו להביא את הכלבה. במקום התברר לי שהיא לא מתעוררת מהניתוח והם לא יודעים מה לעשות כי הוטרינר כבר עזב והציעו לנו לנסוע לוטרינר להביא אותה לשם. שמו אותה בכלוב עם מגבת והבן הקטן שהיה הכי מחובר לכלבה לא עזב את הכלוב לרגע למרות שהיה כבד מאוד. דיבר איתה, דאג לה מאוד. כשהגענו לקליניקה הבנתי שהיא במצב אנוש. הוטרינר הציעה להשאיר אותה להשגחה לילית. כשיצאנו סיפרתי לילדים שהיא במצב קשה ויש מצב שלא תתעורר. הקטן מאוד בכה כל הדרך. כל הלילה לא ישן טוב וכל הזמן שאל מתי כבר יגיע הבוקר ללכת להביא את הכלבה. בבוקר סיפרנו לילדים שהבזמן ניתוח התגלתה לה מחלה והיא נחלשה ממנה ונפטרה. לקחנו את הילדים ליום כיף. גם בשבת כל הזמן טיילנו מחוץ לבית. אתמול הקטן לא רצה לבוא הביתה אחרי בית ספר והלך לסבתא. רק בערב הבאתי אותו הביתה. היום שוב לסבתא. למרות שהוא לא מראה - נראה לי שהוא עצוב מאוד. אני עצמי מרגישה רגשי אשמה נוראיים - לא יושנת בלילות. לוקחת רסקיו כל הזמן. אני יודעת שלא הייתי צריכה להביא אותם לשם בתת מודע - אבל איך יכולתי לדעת שזה מה שיקרה בניתוח כל כך פשוט ושגרתי? בעלי לא רוצה כלב חדש בשום פנים ואופן. הילד דווקא טוען שצער בעלי חיים חייב לו כלב חדש. מה עושים? כואב לי הלב על הילד. לא יודעת מה לעשות.
שלום אנה, איזה סיפור עצוב! כמי שחיה כל חייה לצד כלבים, אני יודעת היטב עד כמה הופך הכלב לבן משפחה, ועד כמה כואב האובדן, במיוחד כשהוא בא במפתיע. כמובן שלא יכולת לדעת שניתוח עיקור פשוט יגיע לידי כך, ואין טעם להתייסר בשל כך. אני חושבת שעם כל הצער שבדבר, אובדן חיית מחמד מספק לילדים הזדמנות מצויינת ללמוד שיעור חשוב על מעגלי החיים והמוות, על חברות, על פרידה, וגם על התגברות והתאוששות. בעיני, לא צריך ולא נכון לקחת ילד ל"יום כיף" אחרי אירוע כזה, אלא דווקא לאפשר לו לבכות, להתאבל, ולעבד בסביבה ידידותית את החוויה הקשה שעבר. בהחלט יתכן שהילד מעדיף להיות אצל סבתא, כי שם הוא יכול להיות עצוב, או להתנהל בדרך חופשייה יותר בהתאם לרגשותיו. ואולי קשה לו להגיע הביתה ולא לפגוש את חברתו מכשכשת לקראתו. כך או כך, אני ממליצה לעזור לו לחזור לשגרה, אך לאפשר לו לדבר על הכלבה שמתה, להביע את רגשותיו, ואולי גם לחקור באופן כלשהו את מה שקרה שם. בעיני, אם תצליחי לשכנע את בעלך, יהיה טוב לקחת שוב כלב או כלבה הביתה, לאחר שהפרידה והצער יעובדו דיים. בעיני, בית עם כלב הוא תמיד בית שמח וחם יותר, וחבל לוותר על כך. מקווה שההתנסות הבאה תהיה מתגמלת יותר, בבריאות טובה ואריכות ימים. בברכה ליאת
תודה רבה לך. אני בהחלט עובדת לשכנע את בעלי להביא כלבה אחרת. חשוב לנו שתהיה ממן נקבה כי הילדים רוצים. מקווה שנצליח לשכנע אותו לנזכה לחברה חדשה לחיים
שלום רב, בני בן 3 התחיל השנה גן עירייה והוא מאוד מתקשה להסתגל מבחינה חברתית, עד עכשיו היה במסגרת של משפחתון ולא נאלץ להתמודד עם כמות גדולה של ילדים, לדבריה של הגננת הוא לא יוצר קשרים עם ילדים וצמוד אליה רוב היום או הולך ויושב בצד לבד, יש לציין שהוא לא מספר לי כלום על מהלך היום בגן, אני מאוד מודאגת ומפחדת שהילד לא יצליח בעתיד מבחינה חברתית ויהיה דחוי, איך אני יכולה לעזור לו?
שלום רעיה, קשה להעריך סיכון לדחייה חברתית ולקשיים בינאישיים בגיל שלוש. יש הרבה מאד ילדים שמגלים קשיי הסתגלות למסגרת הגן, מתקשים להיפרד, להתחבר לילדים אחרים, ולקחת חלק פעיל בשבועות הראשונים. חשוב לזכור שחגי תשרי לא במיוחד תורמים לילדים המתקשים, ובמידה רבה, החזרה לגן אחרי החגים כמוה כתחילת שנה. אני מציעה לתת לו עוד זמן, לנסות להפגיש אותו אחה"צ עם ילדים מהגן, ולהביע אמון ביכולתו להתגבר על הקשיים. אם במסגרת המשפחתון של השנה שעברה הוא תפקד כשורה, אפשר להניח שזה יקרה גם בגן, במוקדם או במאוחר. ועדיין, אם את חוששת (ואיתך גם הגננת) שקיימים קשיים החורגים מגדר הרגיל, שווה להתייעץ שוב. בעיני זה עוד מוקדם, ואפשר לתת לו תקופת הסתגלות נוספת. בהצלחה ליאת
שלום, יש לי אחיין בן חמישה חודשים (אחיין ראשון.) אחותי הכניסה אותו למעון לפני יומיים ומאז אני לא רגועה. כשסיפרה לי שמתכוונת להכניס אותו למסגרת לקחתי את זה מאד קשה אבל לא רציתי להראות לה. אני כל הזמן דואגת שאולי לא מטפלים בו כמו שצריך / שלא מתייחסים אליו וכ'ו.. היא שלחה תמונות שלו מהגן והוא נראה כ"כ עייף וחסר חיים בהשוואה לתמונות ששולחת כשהיא מטפלת בו. אני משתגעת שבגן הם כל הזמן אומרים שהכול בסדר,זה ממש לא נראה לי אמיו. אני מטפלת בתינוקות כבר מספר שנים ואפילו הצעתי לאחותי לעזוב את העבודה שלי ולטפל בו (וזה בתמורה לשכר שמשלמת למשפחתון) ולא הסכימה. אני מרגישה שאני מגזימה אבל אני ממש מרחמת עליו שהוא במעון בגיל הזה. שתי סייעות על ארבעה עשר ילדים, זה מוגזם. היא טוענת שהכניסה אותו למעון בשביל שניהם,שקשה לה ושהוא בעצמו צריך סדר יום ואני לא יכולה לשפוט אותה אבל מה עושים עם כל התחושות האלה?
שלום איילת, תחושותייך בהחלט מובנות לי. תינוק בגיל הזה אכן זקוק למגע אישי קרוב ולהרבה חום ואהבה - ואפילו יותר מאשר מסגרת. קחי בחשבון שלמרות מה שציינת, לא בטוח שהוא לא מקבל את כל אלה במסגרת בה הוא נמצא ובכל זאת נראה לי שהאפשרות הזו אינה מניחה את דעתך. אז מה עושים כשהתחושות הן קשות? אף פעם לא קל לשאת אותן אני יודעת, אבל במקרה הזה אין לך ברירה אלה לנסות "לשחרר" ולסמוך על אחותך שהיא עשתה בחירה טובה בבחירת מעון וכמובן על האחיין שלך שמגיע עם בסיס טוב ויכולת הסתגלות. איילת, היכולת להבין ולקבל שלא הכל בחיים בשליטתנו, היא הבנה כואבת אבל גם משחררת..ועד כמה שהדבר הזה ברור לכולנו, להצליח באמת ליישם את התובנה הזו בתוך חיינו, היא עדיין משימת חיים לא פשוטה. בברכה, ירדן פרידון ברשף
הודעה יפה ומאד נגעה ללבי. תודה! איילת
ביתי בת שנתיים וכמה חודשים. התחילה ללכת לגן פרטי בספטמבר שנה שעברה, אחרי שהייתה איתי בבית יותר משנה. ההסתגלות הייתה קשה מאוד, אבל לאט-לאט, לאורך השנה, עושה רושם שנפתחה והייתה שמחה. חזרה לאותו גן בספטמבר השנה. אותן גגנות, חלק גדול מהילדים שונה. הימים הראשונים עברו טוב מאוד. ואז, אחרי חופשת ראש השנה, היה לה קשה לחזור. ביקשה שוב ושוב לא ללכת לגן בבוקר, חששה מהכניסה ובכתה. במהלך חופשת סוכות התעניינה מאוד בסיר ואנחנו "קפצנו" על ההזדמנות והתחלנו בגמילה. אחרי שלושה ימים בבית של גמילה די מוצלחת ומהירה חזרה לגן. עדכנו את הגננות. כשבאתי לקחת אותה אחרה"צ רצה אליי ופרצה בבכי מר. ברור היה לי שהיה לה קשה בגן, או שעברה עליה חוויה לא נעימה. התגובה החזקה שלה הייתה יוצאת דופן. שאלתי את הגננות והן אמרו לי שלא קרה דבר. החלטתי להשאיר אותה כמה ימים בבית עד שהגמילה תכנס למסלול (בכל מקרה לאחר יומיים הייתה אמורה לצאת לחופשה נוספת). החזרה לגן אחרי תום החופשות הייתה איומה. מתחננת כל בוקר שלא ניקח אותה, בוכה. לעתים גם בוכה שכבאים לאסוף אותה אחרה"צ. כמו כן, וזה מדאיג אותי מאוד, החלה למצמץ באופן אינטנסיבי. ברור לי שנמצאת בלחץ עצום. התנהגותה בבית גם הדרדרה (כבר נכנסה מזמן לתקופת התקפי הזעם אבל בימים אלה רק הולך ומתגבר, כמו גם נטייה שלא הייתה קיימת קודם להמרות את הפה ולבדוק גבולות ולבכיינות אינסופית. ילדה לא מאושרת בעליל, בצורה לא אופיינית לה). אני מודאגת מאוד ותוהה האם מדובר בתגובה נורמלית לחזרה לגן אחרי החגים בשילוב עם המתח בגמילה (ואז האם כדאי "להקפיא" את עניין הגמילה לשלב מאוחר יותר של השנה? ראוי לציין שרק בשליש מהפעמים יוזמת בעצמה הליכה לסיר, בשאר הזמן צריך להציע לה), או שחלילה מדובר במשהו בעייתי בגן (תקרית לא נעימה עם אחת הגגנות שהשאירה עליה רושם או משהו סיסטמטי). איך אפשר לדעת? מה אפשר וכדאי לעשות? תודה
שלום שלומית, אני ככלל לא מציעה "להדביק" ביחד שני אירועים מעוררי מתח כמו התחלה של תהליך גמילה וחזרה לגן. אפשר אם תירצו לדחות את הגמילה לשלב מעט מאוחר יותר, כאשר תיכנס לשיגרה. לגבי התגובות שלה. אז מלבד המתח שאת עצמך מודעת אליו הכרוך בחזרה לגן ובשהייה של שעות ארוכות במסגרת חוץ ביתית, לא אוכל לדעת האם יש סיבה אחרת כמו תקרית עם הגננת וכיוב'. אם את סומכת על הצוות בגן, אם היית מרוצה בשנה שעברה, אם הגן שבחרת נעשה לאחר בדיקה ובחינה קפדנית - אז לא נותר לך אלה להניח שמדובר בתהליך הסתגלות שייקח זמן. אני מציעה לך להיות בקשר קרוב עם הצוות בגן, להתעניין איך היה לה בכל יום, מה הן חושבות שיכול להקל עליה, האם היו תקריות כאלה או אחרות אליהן שמו לב וכיוב'. כל אלו יוכלו להניח את דעתך ולהמשיך לתמוך בביתך בתהליך ההסתגלות שלה. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום רב, בתי המקסימה בכתה ב. לאחרונה שמתי לב שקיים פער שהולך וגדל בין מה שהיא משדרת בחיצוניות (נראית מלאת בטחון - הליכה ועמידה זקופה ובטוחה, חייכנית, שמחה, חברותית וכו') לבין מה שהיא מרגישה ומתארת (חסרת מוטיבציה והערכה עצמית למרות שמוכשרת בריקוד, שירה, ציור וכו', מתלוננת ששונאת ללמוד וקשה לה ללכת לחוגים, לביה"ס, לבצע תפקידים מסויימים וכו'). בנוסף, אני שמה לב וגם היא מתארת איך שמבחינה חברתית לא רואים אותה ומתעלמים ממנה (במילותיה: אני כמו רוח רפאים). לרוב היא לצד הדומיננטיות והמובילות (אלו הן חברותיה) ומן הסתם רוב הילדים מתייחסים אליהן ומתעלמים ממנה. ישנן גם תופעות של כסיסת ציפרניים, מעט פיפי שבורח בתחתונים כמעט מדי יום ושינה בצהרים לפעמים (שנראית כמו בריחה ולא היתה אופיינית לה בעבר). אני כואבת מאוד לראות בעצמי ולשמוע ממנה דברים אלו ורציתי לבקש המלצה, לאן עליי לפנות? לפסיכולוג? לטיפול רגשי? ובכלל אולי לקבל מספר נקודות שאוכל לבינתיים להתייחס אליהן ולבצע. תודה רבה.
שלום רונית, זה חשוב שאת מצליחה לראות את ביתך על כל מגוון חלקיה - את הקסם, הכישרון והחוזק כמו גם את המתח והחששות הנלווים למאמץ להחזיק חזות חיובית. זה למעשה יוצר את הפערים שאת ערה להם. אני מאמינה שיוקל לביתך לדעת - שאת כאמא שלה - רואה ומזהה גם את החלקים הטובים שלה (שהיא חכמה, מוכשרת וכיוב') אבל גם שיכול להיות לה קשה (וזה בעצם לא ממש סותר). אפשר לומר לה שאת רוצה לעזור לה למצוא דרך לעשות את כל הדברים שהיא אוהבת מבלי שזה ירגיש כ"כ קשה, וכך היא תוכל להרגיש שהיא לא לבד עם כל המתח הזה - שאימא ואבא יודעים ומחפשים דרך לעזור. אני ממליצה לך לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג/ית או אצל מטפל/ת רגשי ולהמשיך משם למצוא את הדרך לעזור לביתך עם קשייה. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום הנני אם חד הורית לילד בן 10. מיזה כשנה בני סובל מקשיי הירדמות בגלל חרדת מוות. עם רדת הלילה מתחילות השאלות סביב נושא המוות. הוא פוחד למות אן מישהו שקשור אליו ימות. מספר פעמים הוא קיבל התקף חרדה שלווה בהקאות ובבכי היסטרי. אחרי מספר דקות הוא נרגע ונרדם. כמובן שאני חייבת להיות נוכחת בחדר עד שהוא נרדם.. בזמן האחרון, הוא חולם חלומות מפחידים, ואז הןא מתעורר בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר לא היסטרי אבל מתקשה לחזור לישון.אן להישאר בחדרן. ואז בלית ברירה הוא מגיע למיטתי ומיד נרדם. אם אני מתעקשת איתו לחזןר למיטתו, אין סיכוי שהוא ירדם. ההתעוררויות בלילה קורות לפחות 3 פעמי בשבוע. עקב המצב הביטחוני המתוח, רמת החרדה שלו עלתה ושאלת הקיום מטרידה אותו. למרות שאני לא צופה בחדשות לידו, לא יכולה למנוע את השיחות בבית הספר סביב נושא הטרור. אני מבקשת להתייעץ כיצד עלי לנהוג. אני יודעת שזה לא נכון לשבת לידו עד שהוא נרדם וכמובן לא לאפשר לו להגיע למיטתי באמצע הלילה. ניסנו טיפול הומופתי שמעט עזר וניסנו גם ביופידבק. - הטיפול לא צלח , מאחר ודעת המטפלת היתה שחלק "מהחרדה"זו מניפולציה שלו אלי. אודנ לך אם תוכלי לייעץ לי כיצד ניתן לעזור לו להתגבר על הפחדים שתוקפים אותו רק בלילה. ביום הוא ילד רכיל ,שמח ומאוד פעיל אנרגטית תודה דניאלה
שלום דניאלה, הפחדים שתוקפים אותו בלילה קשורים גם קשורים לחרדות ופחדים שהמעסיקים אותו במהלך כל היום, שאולי בזמן הזה קל יותר להתעלם/להדחיק/להיות מוסח מהם. מכיוון שכך, לא אוכל להציע לך שיטות ספציפיות יעילות להתמודדות לילית איתו, אלה אני מציעה לך לפנות להדרכת הורים עם פסיכולוג קליני המתמחה בהדרכת הורים, על מנת להבין ולטפל לעומק בקשיים של בנך כפי שאת מתארת אותם. במידת הצורך ובהתייעצות איתו ניתן יהיה לשקול טיפול רגשי פרטני עבורו. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום, בני בן ה- 3 בשבוע האחרון מבקש ממני כל הזמן חיבוק. לפעמים גם שואל אם אני אוהבת אותו. הוא התחיל גן חדש בספטמבר (גן עירייה). תמיד רצה פה ושם חיבוק אבל לאחרונה זה ממש יכול להגיע ל20 פעם ביום. הוא בן יחיד ומקבל את מלוא תשומת הלב ממני ומאבא שלו. ממה זה נובע?
שלום תמר, אז בהסתמך על התיאור שלך, הניחוש שלי הוא שעם המעבר לגן חדש, על כל המשתמע מזה (מצריך תהליך התרגלות, הסתגלות, מעורר רגשות של התרגשות אך גם רגשות פחות נעימים) הצורך שלו להרגיש בטוח וקרוב אליכם ההורים התגבר. הוא כנראה מצליח להרגיע את עצמו ולחזק את תחושת הביטחון שלו דרך המגע הפיזי איתכם, ולכן מעבר לחיבוק שתספקו לו בכל פעם שיבקש, כדאי לבדוק באילו עוד דרכים ניתן לסייע לו להרגיש יותר בטוח בגן. מציעה לכם להנות בנתיים מהמגע הפיזי איתו כי לבטח גם זה שלב שיחלוף. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום, ביתי נגמלה יפה בגיל שנתיים וארבעה חודשים. כעבור חמישה חודשים סמוך לכניסתה ועם המעבר ממעון לגן עירייה החלו בעיות עם הצרכים קטנים וגדולים כאחד- התאפקויות ואז בריחות. זה הסתדר כעבור כמה ימים שכבר היתה בגן ואז זמן קצר אח"כ עם תק' החגים שוב שיבושים בנושא הגדולים. אנחנו ההורים הצלחנו להושיב אותה בשירותים והיא טוענת שאין לה כלום למשל לפני השינה כעבור מס' שעות נמצאה מרוחה בצואה. כמובן שזה קרה גם ביום. מה ההסבר לכך? אולי הכניסה לשגרה תעזור לה? או שנראה כי מדובר בעניין פסיכולוגי? הרופאה נתנה נורמלקס לעצירות אולם לי נראה שזה יותר גרוע כי אז הקיבה רכה ויש פחות שליטה. מה דעתך?
שלום, על פי התיאור שלך ולתחושתי, מדובר בתגובה למעבר גן, שבהחלט עלול ליצור רגרסיה בתחומים שונים. אכן נראה כי ברגע שביתך נכנסה לשיגרה מסוימת בגן, המצב התייצב, ושוב נסיגה עקב שיבושי החגים. לכן אני נוטה להסכים איתך שכאשר היא תיכנס לשיגרה המצב שוב יתייצב. בנתיים מה שאתם צריכים לעשות הוא להתגייס מחדש כמו בתחילת תהליך הגמילה, לפעול באופן דומה, כמובן לא לכעוס עליה בשום צורה וכמובן לנסות לסייע לה עד כמה שניתן בתהליך ההסתגלות לגן. אני אישית ממש לא הייתי ממליצה לתת נורמלקס, המטרה היא להחזיר לביתך תחושת שליטה על גופה ולא לקחת אותה ממנה. בברכה, ירדן פרידון ברשף
תודה על תגובתך המהירה. למען הסר ספק, אדגיש כי הנושא התחיל עם העצירות ולכן כעבור שבוע קיבלה נורמלקס וכעת זה מן מצב שגם כאשר מביאים אותה לשירותים והיא מנסה ללחוץ, לא יוצא דבר. אחרי זמן מה ייתכן גם שעה שעתיים , זה נפלט... האם כך הובנו הדברים?לחץ נפשי ביקבות השינוי? מה לעשות כשהרופאה טוענת שנורמלקס מפחיתים בהדרגה אחרת העצירות תיעצר ומצד שני זה לא מצב של עצירות אלא התאפקויות ככל הנראה נפשיות שנורמלקס לדעתי לא תורם שם..?
כפי שכתבתי, זה ככל הנראה קשור בשינויים שחלו בחייה לאחרונה. בכל מקרה אם התחלתם לתת נורמלקס, כמובן שיש להפסיק בהדרגה על פי הוראות הרופאה.
שלום, אני מחפש המלצות לטיפול בסלקטיב מוטיזם, לילדה בת 6, באזור המרכז. כמו כן, איך אפשר לעזור לה בבית עוד לפני שהטיפול יתחיל, למקרה שזמן ההמתנה יהיה ארוך? תודה
שלום, ראשית חשוב שהאבחון יתבצע כראוי. ניתן לבצעו במכונים להתפתחות הילד בחינם או על ידי פסיכיאטר או פסיכולוג. שנית, אנשי מקצוע רבים מטפלים בבעיות מהסוג הזה (פסיכולוגים, נוירופסיכולוגים, מטפלים קוגניטיביים התנהגותיים, מטפלים באמנות וכיוב'). כדאי לערוך בדיקה באשר למי מהם ניסיון עם טיפול בבעיה. לצערי ועם כל הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות של מטפלים על גבי הפורום, אבל אם תרשום הודעת המשך עם מייל עדכני, חברי הפורום יוכלו לשלוח לך המלצות משל עצמם. כמו כן חיפוש קצר באינטרנט (שביצעתי בעצמי) מניב מידע רב בנושא ושמות רבים של מטפלים מוסמכים. לגבי איך להתנהל בבית. הדבר הכי חשוב כרגע הוא לדבר על הבעיה - איתה ועם סביבתה, וכמה שיותר. להסביר ולתווך לסביבה את קשייה ולגייסם לפעולות אשר יקלו את ההתנהלות של ביתך במסגרות השונות ובחוץ. לוודא שיש ערוץ תקשורת פתוח עם ביתך, דרכו תוכלו לדבר איתה על הבעיה, לעזור לה להבין מה קורה לה, לשקף לה את קשייה ואת רגשותיה ולהסביר שזו בעיה שניתן לפתור ושבקרוב מאוד תטפלו בזה ביחד. חשוב מאוד שההורים לא "יידבקו" בחרדה של הילד, ויוכלו להחזיק בעמדה תומכת, מעודדת ואופטימית, ובוודאי לא כועסת. בהצלחה, ירדן פרידון ברשף
שלום, בתי בת 12. חכמה, כישרונית ובעל יכולות טובות ותקינות. אך התנהגותה מביאה אותה להתנגשויות עם הסביבה. היא לא מצייתת לאף כלל בבית ובביה"ס אלא אם מתאים לה. מבחינתה מותר לה לצעוק, להתחצף והבעיה היא במורה או באחר שלא מקבל אותה. היא עסוקה שעות בוואטצאפ הכיתתי וממש מתנתקת מהבית. היא "מתעוררת" כשהיא צריכה משהו, למשל לאכול. למרות היכולות שלה היא פסקה מלהשקיע לימודית (בעבר היתה משקיעה ולומדת). מעבר לענייני גיל ההתבגרות הרגילים והמובנים, היא לא מצליחה להתנהל בעת כעס באופן מאוד קיצוני ולא הגיוני. היא מתישה את כולם כי היא תופסת את עצמה תמיד כמקופחת שלא מבינים אותה ויוצא שצריך כל הזמן לרצות אותה כדי שלא תתפרץ, דבר שאינו אפשרי בודאי לא בכיתה. יש לה לב טוב, חברותית ואהודה בכיתה ע"י חברות אך מאוד אומללה בסופו של דבר, בגלל מלחמותיה. כיצד אפשר לעזור לה? תודה רבה
שלום, את מתארת כל מיני התנהגויות, חלקן יותר מובנות - כמו למשל העדפה להתעסק בווטסאפ הכיתתי על פני המתרחש בבית, בעוד חלק אחר ממה שתארת בוודאי יוצר עבורה קשיים. ראשית כל, אין צורך שתצמשיכו "לרצות" אותה בבית רק כדי שלא תכעס ותתפרץ. אם זוהי הדרך בה התנהלתם עד כה, אז אין פלא שהיא ממשיכה לצפות ולדרוש התנהגות כזו מצד הסביבה כלפיה גם בחוץ. עליכם כהורים להגדיר היטב לעצמכם מה הציפיות שלכם ממנה, מה הדרישות ומהן זכויותיה, ולפעול באופן עיקבי בהתאם לאלו. חישבו היטב מה סביר שתדרשו ומה לא (כאמור אין טעם למנוע ממנה סוג של פעילות חברתית כמו התעסקות בווטסאפ הכיתתי אבל אפשר בהחלט להגביל את הפעילות במידה מסוימת). למשל אם אתם דורשים ממנה להכין שיעורי בית, או לסדר את החדר, או לאכול סביב השולחן מבלי שהיא מתעסקת בווטסאפ, עימדו על כך והפעילו סנקציות מתאימות כשצריך. ייתכן שהדבר יחריף את המלחמה שלה בכם בשלב הראשון, אולם בהמשך כאשר תקבל את זכויותיה בזכות עמידה בחובותיה, היא תוכל להרגיש על בשרה שלדברים שהיא מקבלת יש קשר לאיך שהיא פועלת - ושלא מדובר בקיפוח או בגורל כזה או אחר. העובדה שהיא הרגישה כי בבית מרצים אותה כדי שלא תכעס, בוודאי החדירה בה תחושת זכאות והמטרה שלכם כרגע היא לשנות את זה. לא לשכוח לעודד להחמיא ולצ'פר כאשר היא עומדת בחובותיה, ובכלל להראות לה שאתם רואים גם את כל החלקים הטובים שלה כפי שתארתם. כמו כן, אפשר במקביל לבדוק איתה אם היא מעונינת להגיע לשיחות עם איש מקצוע. בני נוער רבים מביעים צורך כזה והוא בהחלט עשוי לסייע במקביל להתנהלות משפחתית מחודשת. בברכה, ירדן פרידון ברשף
הבן שלי בן שנתיים וחצי ילד מאוד חכם ובעל לב רחב. מתקשה מאוד לקבל גבולות כשאומרים לו לא על משהו מתחיל לצרוח ולבכות ונכנס גם להתקפי זעם. מתוסכל מהר מאוד במידה ולא מצליח משהו ופורץ בבכי. צועק המון בבית ומדבר בקול רעם. מאוד טמפרמנט ושובב. מתקשה לקבל גבולות. לדוגמא: זרק כדור על אחותו בת 10 חודשים, ביקשתי שלא יזרוק זרק שוב, אמרתי שאם יזרוק שוב אקח את הכדור, כמובן שהוא זרק שוב. לקחתי את הכדור והוא פרץ בבכי היסטרי וצרחות ואמר אמא אני אתנהג יפה אני לא אזרוק את הכדור, אני אקשיב לך... כמובן שהכל תוך כדי בכי והיסטריה. הוא יכול להתנהג למופת לדבר בשקט לשחק יפה עם אחותו להביא לה משחקים ולחבק אותה, אך יכול פתאום סתם ככה להרביץ ולהשתולל. יש לציין שגם בגן הגננת מציינת שהוא מציק לילדים, מרביץ, לא מוכן לחלוק משחקים עם אחרים, מתוסכל אם לא מצליח. כאשר ישן צהריים בבית (בסופי שבוע) מתעורר בבכי וומתקשה להירגע כמובן שאנחנו מחבקים, מלטפים ומנסים להרגיע אך הוא הודף אותנו. יש לציין שבגן זה לא קורה. חשוב לציין שהוא ילד מאוד אהוב, אנחנו מחבקים אותו המון, מחמיאים לו ומעודדים אותו על התנהגות טובה והוא נהנה לקבל אהבה. בבית יש שני ילדים הוא הבכור ובת בת 10 חודשים.
שלום הדס, אז לא בכדי כונה השלב "גיל שנתיים האיום". יש כאלה שעוברים אותו יותר במתינות וכאלה שפחות, זה באמת תלוי בטמפרמנט ובגורמים נוספים, אולם באופן כללי זה נשמע לי שהתופעות שאת מתארת אמנם קשות ומסתכלות לעיתים עבור כל בני המשפחה, ומאידך הן גם טבעיות. אז בשלב הזה המשימה היא כפולה: מחד להמשיך לסייע בוויסות רגשי ומאידך גם להתחיל לחנך ותוך כדי ללמד נורמות התנהגות מקובלות. למשל פעלתם נכון במקרה שתיארת - הכדור יילקח אם אתה תזרוק אותו על אחותך, וזאת גם אם תבכה ותצרח עד מחר - וכאן אתם ההורים צריכים למצוא את הדרך להיות רגועים ועקביים נוכח מחאותיו. חשוב וכדאי להוסיף במקרה כזה שכזורקים כדור על מישהו שזה כואב ולא נעים. מצד שני כאשר הוא בוכה או מתפרץ או כועס מאוד, לנסות בכל זאת להרגיע בעזרת חיבוק, קירבה וכמובן מילים (לא נורא שלא הצליח לך, ננסה שוב). גם אם הוא הודף אתכם, לא להיבהל, לשקף במילים "אתה כועס עכשיו, אתה רוצה להירגע לבד, אז אמא ואבא פה ליד" ואפשר לנסות להתקרב שוב אחרי כמה דקות. מה שחשוב הוא שאתם תיקחו נשימה עמוקה, ולא תיבהלו מהעוצמות שלו. אם הוא ירגיש שהעוצמות שלו מבהילות אתכם, הן רק יתעצמו עוד יותר. בברכה, ירדן פרידון ברשף
ירדן תודה רבה רבה רבה... עזרת לי מאוד להירגע ולהבין שאני פועלת נכון... ממש מודה לך
ליאת שלום, בני בן ה-6 היה אמור ללכת לקייטנה בימים האחרונים. ביום הראשון נפרד בבכי ונשאר בקייטנה כשחזרתי לקחת אותו עשה רושם שהוא נהנה. ביום השני לא הסכים להיפרד בכה החזיק אותי והלך אחריי, צוות הצהרון לא שיתף איתי פעולה והרגשתי שאין לי ברירה, לקחתי אותו איתי לעבודה. ביום השלישי שוב לקחתי אותו לקייטנה ושוב אותו סיפור סירב להיפרד, אחרי זמן מה ששום דבר לא עזר החזרתי אותו הביתה והוא נשאר עם סבתא שלו. איך אני צריכה להתנהל מולו במצב כזה כשהוא "לא מעוניין" להישאר איפה שצריך כשמהצד השני אין עזרה ושיתוף פעולה ? כל זאת כשאני צריכה לעבוד ולא יכולה להישאר איתו בבית. תודה
שלום, ליאת תהיה כאן בשבוע הבא, תוכלי אם תרצי לכתוב לה את שאלתך שוב ובנתיים אנסה אני לתת לך מענה. יש כמובן הבדל בין אם הוא לא רוצה להישאר במקום חדש שבכל זאת מצריך איזושהו תהליך הסתגלות והתרגלות כמו קייטנה, או אם מדובר במסגרת רגילה וקבועה. בכל אופן כאשר מדובר במקום חדש (גם אם אלו הם אותם ילדים אבל הדמויות האחראיות הן שונות) יש לאפשר לילד איזשהו זמן הסתגלות שבמהלכו הימים קצרים יותר/הפרידות מעט ארוכות ומובנות יותר/וההכנה לקראת היום יותר מודגשת. אז כאמור רצוי להכין את הילד כמו שצריך לפני. לשוחח איתו על המסגרת החדשה, להכיר לו אותה. לקחת מספיק זמן בבוקר על מנת להיפרד, לעבור על היום שהולך להיות לו על מנת לחזק אצלו תחושת וודאות וביטחון, וגם כמה "עוגנים" בהם יוכל להאחז (למשל אחרי שתאכל ארוחת צהריים ותשחק קצת אני אבוא לקחת אותך), אולי לשלוח איתו חפץ או שניים שהוא אוהב במיוחד וכיוב'. מעבר לכך כמובן שיש לשדר לו ביטחון במסגרת אליה הוא נשלח (גן, בית ספר או קייטנה) כאשר ברגע מסוים הפרידה היא כמובן בלתי נמנעת. אני מאמינה שאם כל יתר הדברים נעשים כמו שצריך, גם הפרידה תהיה קלה יותר. בהצלחה, ירדן פרידון ברשף
ירדן שלום, תודה על המענה האמת שדיברתי על הקייטנה אבל מכיוון שזה כבר מאחורינו וכיתה א' על הפרק, זה רלוונטי גם לעכשיו. את מה שכתבת אנחנו עושים אך זה לא עוזר. בני ילד חכם ומבין אבל רגשית קשה לו. בבוקר בבית הספר הפרידה קשה (וכבר עבר חודש מאז תחילת השנה), לא תמיד יש שם משהוא שעוזר. מי הכתובת בבית הספר איתה כדאי לדבר ? האם זה בסדר לבקש מצוות בית הספר להכין "תוכנית" לימים האלה עד שהמצב יירגע? על פניו נראה שהם לא מתאמצים יותר מידי לעזור. תודה
זקוקה להמלצה לפסיכולג/'ת נוער . מדובר בנערה מאוד חכמה ובעלת תובנות עמוקות . לאחרונה יש שינויים בהרגלי התזונה, שינה, מצב רוח . משתפת פעולה , אך זקוקה לאיש מקצוע מבריק. אודה על המלצות באזור חוף כרמל וחיפה.
שלום ענת, עם כל הרצון לעזור, כמדיניות אין אנו נוהגים לפרסם שמות של מטפלים על גבי הפורום. אם תשלחי הודעת המשך עם מייל פרטי, חברי הפורום יוכלו לשלוח לך המלצות משלהם. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
לפני שלושה חודשים ילדתי את בני השני. ביתי הגדולה היא בת שלוש וחצי והיא ילדה חכמה וחברותית מאוד. עד לפני כחודש היא המשיכה להתנהג כמעט כרגיל, למעט אי אילו מקרים של מעט קנאה פה ושם. אך לאחרונה ההתנהגות שלה השתנתה לחלוטין, היא צורחת ומשתוללת בצורה שממש לא אופיינית לה, הופכת את הבית סתם בשביל לעצבן, עושה דווקא הפוך ממה שאומרים לה, ולפעמים אפילו מנסה לפגוע באחיה הקטן... יש לציין שבגן היא מתנהגת למופת, הגננת לא מפסיקה לשבח אותה ולהדגיש באוזנינו כמה זכינו שיש לנו כזאת בת מקסימה... כמו כן-היא עדיין אוהבת את אחיה הקטן, היא יכולה לספר לו סיפורים ולשיר לו שירים, אבל דקה אחר כך היא תנסה פתאום לתת לו בעיטה... בנוסף-אני מנסה כל הזמן לתת לה תשומת לב יחודית ולהיות רק איתה כשהתינוק ישן, אך כנראה שזה לא מספיק. לפני שהוא נולד היא הייתה בת יחידה וכל הזמן היה מוקדש רק לה ולפינוקים שלה, אך מטבע הדברים יש לי פחות זמן עכשיו. מה ניתן לעשות?
שלום אפרת, ברכות לרגל התרחבותה של המשפחה! שולחת לך מספר לינקים לתשובות שנתתי לשאלות דומות. אני יודעת עד כמה חשוב לכל פונה לקבל מענה אישי, אך נדמה שבמקרה זה מדובר בסוגיה כ"כ אוניברסאלית, ולכן איני רואה טעם לנסח שוב ושוב את אותו המסר. קראי את מה שנכתב שם, ואם תרצי תוכלי לחפש עוד, כאן בפורום, בעזרת מילות חיפוש כמו "אח חדש" או "תינוק חדש". תראי אין ספור תשובות שנכתבו כאן במשך שנים. אם יהיו לך, בכל זאת, שאלות ספציפיות שלא קיבלת להן מענה, אנא כתבי שוב. שולחת לך הרבה כוח וסבלנות :-) והנה הלינקים: http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-77992#message-77992 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-65429#message-65429 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-63405#message-63405 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-60646#message-60646 בברכה ליאת
בני בן ה-12 מוטרד מכך שיש לו זקפה גם כשהוא חושב על בנים. זה מאוד מציק לו ומפחיד אותו להיות מהומוסקסואלים בעתיד... איך מתמודדים?
שלום שמרית, אני מציעה להסביר לו שהוא עדיין צעיר מכדי לדעת בוודאות מהי האוריינטציה המינית שלו, ושזיקפה יכולה להופיע בהקשרים שונים ומגוונים. הדגישי בפניו שכל בחירה שלו תהיה לגיטימית, ושתאהבו ותקבלו אותו בכל מקרה. תוכלי לנרמל מעט את הפחד, ולומר שמתבגרים רבים חוששים - ממש כמוהו - מהבלבול האופייני לגיל, ושהחשש והדאגה יתפזרו כשיתבגר ויחליט מהן העדפותיו המיניות. בשמחות ליאת
שלום. אני גרושה ויש לי בת, בת חמש. יש לה אח בן שנה וחצי כמעט אצל אבא שלה. היא מאוד אוהבת אותו אך מאז שהחל מעט לגדול ולהביע עצמו בצלילים,נעמד (כבר כחצי שנה)ביתי לעיתים מדברת כמוהו צועקת כדי לקבל משהו שהיא רוצה וכו - בעיקר לקראת שינה ובעיקר כשחוזרת מסו"ש אצל אביה. אני מעירה לה אך גם מזכירה לה את היתרונות שיש לה בלהיות גדולה. כמה זמן נורמלי למשבר כזה? תודה מראש, לימור
שלום לימור, קנאת אחים היא עניין נורמלי, שלובש ופושט צורה לאורך השנים. את מה שאת מתארת לא בהכרח חייבים להמשיג כמשבר, אלא כניסיונות להפעיל את המבוגרים בדרך שלתפיסתה מזכה ברווחים. בדרכ ההתנהגויות הללו נפסקות כאשר הילד מגלה שאין בהן תועלת, או כאשר הוא מגלה (באמת!!!) שכדאי יותר להתנהג כמו גדול. לכן, זה לא מספיק להזכיר לה את היתרונות שיש לה כילדה גדולה, אלא גם לפעול בהתאם לאמירה הזו, ולגרום לה להאמין בכך מהתנסות ממשית מולך ומול אביה. בברכה ליאת
שלום, אני מטפלת בתינוקות כבר כמה שנים. אני אוהבת את העבודה שלי מאד ואולי קצת קלישאתי אבל נכון- ילדים הם הכל בשבילי. אני מטפלת בתינוקת בת שנה (מגיל ארבעה חודשים) ובסך הכל קיים בינינו קשר מאד מיוחד. אני אוהבת אותה מאד ואני מרגישה שגם היא. לעתים מאד רחוקות יש כמה ימים שבהם היא ממש בוכה ומתעצבנת כשלא מקבלת את מה שרוצה או כשלא מוכנה להחליף חיתול,בגדים... לא מחייכת אליי כשאני מגיעה למרות שתמיד מאד שמחה לראות אותי. חשוב לציין כי שיתפתי את אימא שלה בכל ואנחנו חושבות הרבה פעמים ביחד כיצד אפשר להקל עליה בכל מיני סיטואציות. אני כותבת את ההודעה הזו עם דמעות בעיניים וכשאני נזכרת בזה ממש עצוב לי- אתמול נאבקתי איתה כדי להוציא לה גושי נזלת מהאף (סליחה על הפירוט) היא ממש צרחה והתנגדה ,ולא נתנה לי והייתי צריכה להחזיק לה את הידיים כדי שלא תתנגד. ניסיתי בכל פעם להוציא לה קצת ולא בבת אחת כדי שלא יהיה לה טראומטי. אז מה עושים במצב כזה? להשאיר אותה ככה אי אפשר ולהיאבק איתה גם אי אפשר (שיתפתי את אמא שלה והיא אמרה שפשוט לא אנקה לה את האף.) אני מרגישה שהמאבק עם תינוקות על דברים שחייב (ולטובתם) גורם לעתים לנזק והורס את הקשר הטוב בנינו. תינוקות לא מבינים שזה לטובתם ואולי בעיניים שלהם זה נראה כפגיעה בהם (או כמו שאמרתי לאמא שלה -"זה לא כוחות.")
שלום ליה, את מעלה סוגיה חשובה, הנוגעת לצורך לאזן בין "טובת הילד" לבין "מה שנעים לו" - במצבים בהם שני אלה מתנגשים. לפעמים אנחנו מכאיבים לילד שלנו ביודעין, למען בריאותו (בדיקת דם, חיסון, טיפולים רפואיים), ולפעמים גורמים לו אי נוחות (מחתלים אותו, משכיבים אותו לישון כשהוא רוצה לשחק, מונעים ממנו ממתקים, טלוויזיה, וכד'). מחנך טוב, יודע ללהטט בין כל אלה, ולבחור מתי להתעקש ומתי לא. אם את מרגישה שאתן נאבקות הרבה, כנראה שיש טעם לבחון מחדש מה *באמת* חשוב ומה לא. לפעמים וויתורים קטנים מצידנו יכולים לחולל מהפך ולהחזיר את החיוך לקשר. לפעמים ילד נקי "מדי", הוא ילד קצת עצוב, כנוע וחסר חיים. במילים אחרות - שחררי קצת :-) מועדים לשמחה ליאת
בוקר טוב, יש לי ילד בן 6 שהתחיל ללמוד בכיתה א'. היום יומיים הראשונים בבית הספר היו בסדר ואז יום אחד כשהמחנכת שלו לא הייתה ואביו היה בחול נהיה לו קשה, זה לווה בחששות מערב קודם, כאבי בטן בכל בוקר והרבה בכי בבית וליד שער בית הספר. היו יומיים שסירב ללכת לבית הספר והגענו לשם בקושי. ניסיתי להקל עליו ע"י ימים יותר קצרים (למרות שהוא רשום גם לצהרון). בנוסף אתמול ושלשום היה אמור להיות בצהרון (קייטנה) והיה לו מאוד קשה להיפרד בבוקר (ביום הראשון) אך אחרי שנפרד נהנה בקייטנה, כשבאתי לקחת אותו מצאתי אותו שמח ועליז. ביום השני אחרי שעה של בכי שלו מול כל בית ספר וניסיונות שלי ללכת וויתרתי ולקחתי אותו איתי לעבודה, עד עכשיו אני בהרגשה לא טובה שלא פעלתי נכון. חשוב לציין שהקייטנה הייתה בבית ספר אחר וצוות הצהרון(קייטנה) חדש ולא ממש שיתף איתי פעולה ועזר לי עם בני. מצד אחד אני מאוד מבינה ומנסה לעזור לו מצד שני כבר עבר חודש, החגים נגמרים בית הספר כבר לא כל כך חדש, אביו חזר מחול והייתי רוצה שיכנס לשגרה ללא הבכי. אנחנו מדברים על הדברים, שיתפתי גם את צוות בית הספר והצהרון. להרגשתי אני לא מקבלת מספיק עזרה מצד בית הספר. בפועל שנינו מגיעים מותשים לבית הספר ולעבודה ולא נעים להתחיל ככה יום. א. האם מוגזם לבקש שיכנס לשיגרה בשלב הזה ? ב. באיזה כלים אני יכולה לצייד אותו ואותי על מנת להקל על התקופה הבאה? ג. יש לי חשש נוסף שהבכי עכשיו פחות נובע מקושי ויותר נובע ממשחקי כח שלו איתי הבכי, זה שמחזיק אותי שלא אלך ומבקש שאאסוף אותו מוקדם כאילו הוא קובע את הכללים ושזה נתון לשיקולו. מדובר בילד חכם רגיש בוגר וחבל לי שאנחנו סובלים ככה, מה הפיתרון? תודה רבה
שלום רב, אנסה לענות על שאלותייך בסדר בו הצגת אותן. א. זה לא מוגזם לבקש שייכנס לשגרה בשלב זה, אך גם לא מוגזם (אם נשתמש באותה מטבע לשון) לבקש עדיין התחשבות וסלחנות. ילדך זה עתה נכנס לכיתה א', ומותר לו להתקשות עדיין בשלב זה. עליכם לזכור שהמעבר מהגן לכיתה א' הוא מעבר חד, אל תוך מסגרת תובענית, במיוחד עבור הילדים הרגישים (ואפילו אלה הקצת מפונקים). אז נכון שרוב הילדים מצליחים להיפרד, וזה שהילד שלנו לא, עדיין לא אומר שמשהו ממש ממש לא בסדר. בעיני זה נסלח ומובן. ב. לצד ההכרה בקושי שלו, הדברים אמורים להיות מוצגים לו באופן מתחשב ומכבד, אך גם בהיר וחד משמעי: ילדים הולכים לבית הספר, גם אם זה קשה או לא נעים בהתחלה. נדמה לי שמה שיעזור גם לילד שלך וגם לך, היא העובדה שמדובר בילד בריא ומתפקד, שיודע להתעשת מהר וליהנות ממה שהמסגרת מציעה לו. תוכלי להזכיר לו (ולעצמך) שיש לו כוחות להתמודד עם הסיטואציה, ושגם אם הוא בוכה קצת בבוקר, אין לך ספק שהוא מצליח גם להירגע ולהתגבר. במילים אחרות, אם את תסמכי עליו, הוא ילמד לסמוך על עצמו. אני מציעה לדבר עם המורה שלו, ולבקש ממנה לקבל אותו מידייך בבוקר. זה יחייב אותך לטקס פרידה קצרצר, ו"חיתוך מהיר", שייקל גם עליו, גם עלייך וגם על המורה. סצינות פרידה ממושכות מכבידות על כולם, ויוצרות התנגדות גם אצל צוות ביה"ס. אפשר להכין את הילד בבית, ולומר לו בשקט, שאתם יודעים שיהיה לו קשה, אך אתם חייבים להשאיר אותו כי אתם הולכים לעבודה או לעיסוקים אחרים. אפשר לתת לו חפץ אהוב מהבית שיעזור לו להירגע (בובה קטנה של גיבור-על, אבן קריסטל מגרשת פחד, או אפילו ממתק קטן). הבטיחו לו שתחזרו בצהריים, ואל תשכחו לשבח אותו על המאמץ שלו כשהוא חוזר הביתה, גם אם בכה מאד בבוקר. ("ראינו שהיה לך קשה, וכל הכבוד שהצלחת להירגע בסוף. אנחנו גאים בך!"). ג. יכול להיות שמדובר במאבק כוח. הסבירות לכך גדלה אם קיימים מאבקים כאלה גם בבית. זה לא מאד משנה. ההתייחסות צריכה להיות זהה: יש חוק במדינת ישראל, האומר שילדים צריכים ללכת לביה"ס. ולכן, אינך יכולה לקחת אותו. נקודה. ככל שתהיי יותר עניינית ורגועה, ופחות מתפתלת מרגשות אשמה - כך ייטב. אם את חושבת שנקלעתם לדפוס חוזר של מאבקי כוח, אני ממליצה על הדרכת הורים קצרה, שתחלץ אתכם מהר מהסבך. בהצלחה ליאת
שלום וחג שמח, בני בן ה-4 נוגע בחצי השנה האחרונה כל הזמן בבולבול. זה נראה כאילו הוא מחזיק אותו. הוא אומר שהוא תופס אותו. בהתחלה לא התייחסתי לזה ולא הגבתי כלל, אך כשהבחנתי שהוא עושה זאת כל הזמן התחלתי לשאול וגם לומר לו שלא יעשה זאת בנוכחות אנשים ובמקרים אחרים שיפסיק. זה לא עבד.. לקחתי אותו גם לרופא שלא מצא שום דבר חריג. ממה זה נובע? והאם להמשיך להציק לו או לחכות שיעבור לבד? תודה רבה.
שלום בוני, קשה לדעת ממה בדיוק נובעת ההתנהגות שאת מתארת - האם מדובר בסוג של אוננות או משהו אחר. כך או כך - כפי שהבנת לבד - אין טעם להעיר, אלא לנסות לכוון אותו בעדינות להתנהגות חליפית ("בוא תעזור לי רגע לחתוך סלט" או "בוא נשחק במשחקי קופסא" או "מי מתנדב לעזור לי לסדר את החדר"). במקרים אחרים, תוכלי לבקש ממנו לעבור לחדרו "כי זה לא נעים לנו להיות על ידך כשאתה מחזיק את הבולבול ככה. אתה יכול לגעת בגוף שלך כמה שאתה רוצה, אבל יש התנהגויות שפחות מקובל לעשות אותן על יד אנשים אחרים - כמו חיטוט באף, למשל - ולכן נזכיר לך לעבור לחדר אחר, או שאנחנו נתרחק ממך בכל פעם שזה יקרה". חשוב לא לגלוש לטון כועס או מאיים, אלא דווקא שקט, אוהד וסבלני. ענייני! בהצלחה ליאת
בתי בת 8, בכורה מבין 3 בנות (הבינונית בת 5.5 והקטנה 8 חודשים) מתנהגת בצורה שאינה מתאימה לגילה. מתבכיינת הרבה בלי ועם סיבה מכל נושא פעוט, מנסה לנהל את כל הבית לפי רצונותיה וכשלא מצליח שוב מגיבה בהתפרצות וביללות, מציקה לא מעט לאחותה הבינונית ושוב מנסה שכל פעילות תהיה בדיוק בדרכה שלה. המענה שלנו הינו לרב ניסיון להרעה בדיבור רגוע מס' פעמים ולבסוף מבקשים שתעלה לחדרה עד שתרגע עצמאית. בנוסף היא מדברת בקול רם מאוד שנשמע כמו צעקות, בדקנו את נושא השמיעה שלה אך נמצא תקין, לכן יש כל הזמן צורך לבקש ממנה לדבר יותר בשקט וברגיעה. הילדה מאוד רגישה באופיה אך עדיין תגובותיה אינן פרופורציונאליות. האם יש צורך להיפגש לעזרה עם פסיכולוג ילדים? אודה לתשובתכן
שלום אורית, אתחיל מהסוף. אני בהחלט חושבת שתמיד אפשר ונכון להיעזר בהדרכת הורים קצרה, כאשר מערכת היחסים בבית "חורקת". גם פגישה אחת או שתיים יכולות לחולל שינוי דרמטי. אז כן. זה לא יזיק. ולעצם העניין. הילדה שלכם, למרות היותה "גדולה" בת שמונה, עדיין זקוקה להרבה תשומת לב, וכמו הרבה ילדים בכורים, למדה שהתנהגויות רגרסיביות (התנהגויות שיש בהן נסיגה לדפוסים ילדיים/תינוקיים) מביאות - מבחינתה - לתוצאה המקווה. בנוסף, נראה שקיים קושי להתמודד עם תסכולים, ובדר"כ קושי כזה נוצר באטמוספירה שאין בה בהירות ועקביות בכללים ובגבולות. ובמילים פשוטות, ילדה שהתרגלה כי הדברים נעשים עפ"י רצונה (או אי רצונה), מתקשה להתמודד במצבים שאינם כאלה. היא בוכה, מייללת או צורחת, ואז יש סיכוי טוב שההורים ייכנעו - מה שממשיך להזין את המעגל הבעייתי. עמדה עקבית ומכבדת, יחד עם הרבה מאד תשומת לב וחום, יכולה לשפר משמעותית את האווירה בבית, במיוחד בתקשורת עם הבת הגדולה. כאמור, הדרכת הורים קצרה יכולה לתת כלים יעילים להתמודדות במצבים המועדים להתפרצות. בהצלחה ליאת
היי הבת שלי, בת 4.5, סובלת כבר שנה מפחד אמיתי מבלונים. היא לא מסכימה להיכנס לימי הולדת שיש בלונים, ואם תסכים ותהיה רחוקה ובלון אחד יתפוצץ- היא נכנסת להסטריה. אין לי ספק שהפחד הוא אמיתי, ואין לי ממש מושג ממה זה נגרם (יש לי תחושה שזה נגרם דווקא מיום העצמאות בגיל 3 אז נבהלה מזיקוקים. ביום העצמאות האחרון- לא הסכימה לצאת לטייל ונשארנו בבית). איך ניתן לטפל בזה? היא לא מסכימה גם שינפחו בלוון ויקשרו אותו לידה.... תודה מראש
שלום אור, יש הרבה מאד ילדים שמפתחים פחד מבלונים, ליצנים, מופעים רועשים, זיקוקים, וכד'. לפעמים מדובר ברגישות אודיטורית (רתיעה מרעשים חזקים), ואז גם אפשר לטפל בזה בעזרת מרפאה בעיסוק. לפעמים מדובר (כפי שרמזת) בפחד שהותנה בעקבות אירוע קודם. כך או כך, הפחדים הללו נוטים להיעלם עם הגיל, ואין בהם כל דבר מדאיג. נסו להישאר רגועים וענייניים, לא ללחוץ עליה ולא להכריח אותה להתגבר. כל השידולים הללו עלולים רק לתגמל אותה על הפחד ולהחריף את הבעיה אף יותר. בברכת מועדים לשמחה ליאת
שלום, בני בן שנתיים ויש כמה דברים שעושה שמטרידים אותי ורציתי לדעת אם זו התנהגות רגילה. כשרוצה משהו יכול לחזור ולהגיד את אותו הדבר המון פעמים עד שיקבל אותו, גם אם אגיד לו שעוד רגע יקבל. והוא יכול לשאול מה זה על אותו דבר כמה פעמים ברצף גם כשיודע במה מדובר. ולפעמים כששואלים אותו שאלה הוא חוזר על מה שאמרתי ולא עונה. למשל רוצה לאכול עוד משהו הוא יענה עוד משהו. שמתי לב בימים האחרונים שההליכה שלו קצת מוזרה קופצנית כזו והוא לא הולך רגיל. (הולך מגיל שנה וחודש) וכשמאוד מתרגש ממשהו מנפנף קצת בידיו. ולעיתים מסתובב סביב עצמו סתם בשביל הכיף. חוץ מזה הוא ילד מקסים וחייכן, אוהב אנשים , מתקשר ומביע את עצמו, מדבר במשפטים של 3-4 מילים. תודה
שלום עדי, על פניו, מה שאת מתארת לא נשמע חריג או בלתי רגיל כשמדובר בילד בן שנתיים. עם זאת, אי אפשר לאבחן ילדים על סמך מספר שורות באינטרנט. ולכן, אם יש משהו שמדאיג אותך, פני לרופא הילדים שלך, שבמידת הצורך יפנה אותך לבירור התפתחותי. בברכה ליאת
שלום רב, יש לנו בן מתבגר גילו 14, יש לו הפרעת קשב ולקויות למידה(קשב לא ברמה גבוהה, לא לוקח רטלין) המתבטאת בעיקר בבעית אינטרקציה עם חברים, דימוי עצמי נמוך . איתי-מאוד חכם עם מודעות עצמית גבוהה, רוקד ברייקדאנס ומוכשר מאוד בתחום, מאז ומתמיד לא היה ילד שמוקף בחברים, אך גם עם היו לו 3-4 חברים לא ידע לשמור איתם על קשר, תמיד מי שמולו לו בסדר, לא מרגיש שייך לכיתה, וכו'.מאז הקיץ האחרון קיננו לו משחק מחשב-אסטרטגי של יריות והוא מתקשר עם חבר או שניים ברשת, מאז אותו משחק יש נסיגה גדולה ואיתי ניתק כל קשר עם החברים בחוץ, אפילו ממציא סיפורים שכואבות לו הרגלים ונפל, כדי לא ללכת לחוג. (הוא בין המצטניינים בסטודיו)כשאנחנו מציעים לו להיפגש עם חברים, תמיד אומר שאף אחד לא רוצה, ואף אחד לא יוצא, אנו מודאגים שבכיתה ט, ילד יושב בבית, לא מתנסה בשום חוויה, ממציא תרוצים, מספר שבזמן האחרון כשיוצא החוצה פוחד מכלבים גדולים(אני מודעים לכך שזה התקפי חרדה)לאורך השנים הוא לא בדיוק ידע לשמור על קשר עם חברים והיום גם כשמנסה-לעיתים רחוקות, פוחד לקבל "לא"...אחנו מאוד מודאגים ולא יודעים כיצד לפעול, והאם כדי לנתק לו את המחשב, על מנת שיתחיל לחפש אלטרנטיבות בחוץ? כיום הוא נמצא בתהליך אמוני, היה כ-8 פגישות..עדיין אני לא רואה שיוני כלשהו...אשמח לעצמה והמלצה, כואב לי לראות את אתי בני חסר בטחון, מפוחד,יושב בבית בלי שום חברים, כאשר בגיל זה יוצאים, מבלים ועוד
שלום שרית, אני בהחלט מבינה את הכאב שאת מתארת. יחד עם זאת לא ברור לי מדוע קשייו החברתיים לאורך השנים יוחסו דווקא לבעית הקשב והריכוז. ייתכן ובנך סובל מקשיים אחרים דווקא, כאלה המערבים לקות במיומנויות חברתיות כחלק מהאבחנה או אולי סוג מסוים של חרדה חברתית. אני מציעה לך לגשת עימו לאבחון אצל פסיכולוג קליני או פסיכאטר על מנת לשלול או לאבחן בעיה מהסוג הזה. ניתן גם לערוך אבחון פסיכודיאגנוסטי מקיף שנערך על ידי פסיכולוגים קליניים על מנת לשפוך אור על מצבו (הרגשי חברתי וקוגניטיבי) וכך למקד את קשייו כמו גם את המקור שלהם, לפני שמחליטים איזה סוג של טיפול יוכל לסייע לו ביותר (ולא בהכרח שאימון הוא הפיתרון הנכון כאן). העובדה שקניתם לו משחק מחשב משוכלל רק מעודד אותו להמשיך ולהסתגר בתוך עולמו הפרטי-דמיוני. לא הייתי מציעה לכם להפעיל סנקציות כבדות מידי כמו החרמת מחשב (אולי הגבלת שעות שימוש ביום) לפני שאתם ממקדים את קשייו ומוצאים לו טיפול מתאים. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום. אני אמא והילדה (13) גרים ביחד כ4 שנים. לאחרונה הילדה התחילה לקלל את אמא ואותי, וחל זילזול כלפי כולם גם בבית הספר. הילדה נורה מקנאה בזה שאני אם אמא שלה. מה לעשות כדי להרגיע את הרוחות? תודה.
שלום, אתה מתאר תמונת מצב מאוד מצומצמת. ייתכן וישנם נושאים נוספים המטרידים את ביתה, מעבר לכך שהיא מקנאה בהיותכם זוג. לתחושתי כדאי לכם לגשת להתייעצות עם פסיכולוג המתמחה בהדרכת הורים על מנת שיסייע לכם להבין טוב יותר את קשייה וכיצד להיות עבורה בדרך שתיטיב עימה ביותר. בברכת חג שמח, ירדן פרידון ברשף
שלום, אני עושה עבודה על התפתחות קוגניטיבית בתינוקות עד גיל שנתיים. האם התפתחות שפתית הינה חלק מהתפתחות קוגניטיבית?
שלום, התפתחות שפתית מתאפשרת עם הבשלת המוח ולכן היא בהחלט נחשבת לחלק מהתפתחות קוגניטיבית. בברכה, ירדן פרידון ברשף
הבת שלי בת 1.8 התחילה לפני כ5 חודשים לסובב את המוצץ על גבי השיער ולהכניס לפה במהלך הירדמות או כניסה לשינה עמוקה היא תולשת ממש את השיער שלה ! מה דרך הטיפול? מה עושים?
שלום ספיר, את מתארת תופעה שכיחה למדי בגילאים האלה, ובד"כ מדובר בדרכם של פעוטות להרגיע את עצמם. בתור התחלה הייתי פשוט מציעה לך לאסוף לה את השיער כאשר היא הולכת לישון מה שיימנע ממנה לתלוש את השיערות וייאלץ אותה למצוא דרך אחרת להרגיע את עצמה לקראת השינה. חג שמח, ירדן פרידון ברשף
יש לנו ילדה בת 5, בגן חובה, שעד היום אינה מתפנה בשירותים לצורך מתן שתן. (בצואה אף פעם לא היתה בעיה). היא עושה פיפי במכנסיים, ולא מפריע לה הריח או הרטיבות. שללנו בעיה פזיולוגית ואנחנו כבר אובדי עיצות. כל יום אנחנו מנדנדים , מסבירים ואפילו כבר כועסים. הצילו! נודה על כל עיצה.
שלום לילך, מאחר וביתך כבר נחשבת "ילדה גדולה" ויודעת להתפנות בעצמה כאשר מדובר במתן צואה, אני נוטה לחשוב שהסיבה בגינה היא אינה מתפנה בשירותים לצורך מתן שתן היא כזו שתצריך הבנה ובירור מעמיקים יותר, כמו גם דרך הטיפול בעניין. ייתכן ומדובר בסוג של מרדנות, קושי שלכם ההורים להיות עקביים, בעיות בוויסות תחושתי ועוד לכן לא הייתי שוללת גם התייעצות עם אנשי מקצוע המתמחים בנושא גמילה. באופן כללי אומר שמה שחשוב בתהליך גמילה הוא עקביות, עניניות וחוסר וותרנות(!) מצד ההורים. אני מציעה לכם להודיע לה, במלוא הרצינות והעניניות, שאמא ואבא החליטו החלטה סופית, שהחל מיום ראשון הקרוב, היא תתפנה אך ורק בשירותים, ולא להוסיף על כך מילה נוספת - לא בקשות, תחינות או הסברים (נראה לי שכולכם כבר שבעתם מדיבורים). בכל פעם שהיא תרטיב את המכנסיים, יש לבקש ממנה בתקיפות אך לא בתוקפנות, להחליף את חלקי הביגוד שהרטיבה, ולא להתייחס לעניין מעבר לכך כלל (לא לכעוס, לא להסביר ולא להעניש). כאשר תתפנה בשירותים, יש לשבח אותה על כך ולעודד אותה להמשיך. עד כמה שזה קשה נסו לנטרל את החלק הרגשי, ולהיות עקביים. הרגש היחיד שתביעו מעתה והלאה יהיה אך ורק כאשר היא תתפנה בשירותים. בהצלחה וחג שמח, ירדן פרידון ברשף
שלום,אני אמא לשתי בנות בת 8 ובת 4.5. ביתי בת ה8 ילדה נבונה ורגישה מאוד. יש לי מס' בעיות...אתחיל ברקע משפחתי. בחופש הגדול עברנו דירה מבית שכור לבית שרכשנו באותו יישוב. לביתי הגדולה היה מאוד קשה המעבר, כי אהבה את הבית הקודם. אך ברגע האמת היה בסדר והיא התמודדה יפה מאוד. אני סובלת מדכאון קל וחרדות ובעת המעבר הייתי בלחץ נוראי ואני עדיין במצב נפשי לא טוב. בעבר סבלתי מדכאון עמוק (מטופלת בציפרלקס). שתי בנותיי ישנות איתי בלילה כבר 3 שנים. זה התחיל בגלל החרדות שלי...עכשיו אחרי שעברנו דירה (כחודש לאחר המעבר) הבת שלי הגדולה מיוזמתה ביקשה לישון בחדר שלה. בלילה הראשון ישנו איתה שם. בלילה השני ישנה לבד, בלילה השלישי התעוררה ובקשה בבכי לבוא לישון לידי. בנוסף, כבר 3 ימים מאז שהיא התחילה לישון בחדרה שהיא לא מפסיקה לבכות ולפני הלילה היא עצבנית ובוכה, נראת ממש בדכאון. מה לעשות? איך להעביר אותה את התהליך? אני חייבת לציין שאני חוששת שהדכאון שלי חלחל אליה... אני מוכנה לעשות הכל שהבת שלי לא תהיה כמוני... תודה רבה על התשובות.
שלום נעמי, מעבר לבית חדש הוא תמיד אירוע טעון רגשית - לחיוב ולשלילה. הוא כרוך בפרידה מהידוע, המוכר והבטוח אל עבר התחלה חדשה שיכולה לעורר חששות, אך גם תקווה וציפייה לאפשרויות ולהזדמנויות חדשות ומרגשות. ייתכן מאוד שביתך הגדולה ראתה במעבר לדירה החדשה גם הזדמנות חדשה עבור עצמה שינה בחדר משלה ובאמת כדאי ונכון להעביר לביתך את המסר שהיא כעת כבר ילדה גדולה וזה בסדר שיהיה לה את המרחב הפרטי שלה גם בלילה. מאחר ובשנים האחרונות היא הורגלה לישון אתך, ביתך כרגע זקוקה לאישור חד וברור ממך שזה בסדר שהיא תישן בחדר משלה, כמו גם עידוד ותמיכה לכך. את מציינת כי ייתכן שדברים שמטרידים ומעיבים עליך מחלחלים אליה - וזהי תובנה הורית חשובה. לכן על מנת שהיא תרגיש מספיק בטוחה לממש את הצעד הזה לקראת עצמאות ונפרדות ממך, עלייך לבדוק שאת עצמך מרגישה מספיק בטוחה ושקטה "לשחרר" אותה לחדרה, אחרת היא עלולה להרגיש את האמביוולנטיות שלך מה שרק יבלבל ויעצבן אותה, ויגרום לה להרגיש שאין לה -באמת- את הרשות לעבור לחדר משל עצמה. ברגע שתרגישי מוכנה לשוב ולעודד אותה לכך, תוכלי להתגייס מחדש ולמצוא דרך עקבית לעזור לה ולתת לה להרגיש שזה גם בסדר ואף רצוי מבחינתך שהיא תישן בחדרה. חג שמח, ירדן פרידון ברשף
בני בן שמונה ותשעה חודשים לאחרונה מרבה לעלות לחדרו ולשכב על המיטה על הבטן כאשר אבר המין על המיטה ולשפשף את איבר מינו על המיטה עד למצב שהוא מזיע ומתנשף. מודאגת מהנושא .. דיברנו איתו הוא אומר שאינו שולט בזה "וזה בא לו פתאום" אחרי שמסיים הוא יורד למטה וממשיך כרגיל במשחק או שעורי בית. . מה ניתן לעשות? האם הדבר טבעי?
שלום דנה, ההתנהגות שאת מתארת היא למעשה אוננות וזוהי תופעה טבעית ודי שכיחה בילדות ובגילאי ההתבגרות. עם זאת מוטב לשים לב לשלושה דברים בהקשר לכך. הראשון הוא שהדבר אכן נעשה בפרטיות. השני הוא שאוננות לא הופכת להיות תחליף עיקרי לפעילויות חברתיות או פעילויות תואמות גיל אחרות. והשלישי הוא שאוננות לא הופכת לדרך עיקרית ויחידה לפריקת מתח. בהקשר לזה, במידה ואת מוצאת שישנם מקורות מתח רבים /חדשים בחייו , או כאלה שהוא מתקשה להתמודד עימם, יש להתייחס לכך ספציפית ולפעול על מנת להפחיתם. מאחר ואינך מציינת כל התנהגות אחרת חריגה או יוצאת דופן בהתנהלותו הכללית, אינני רואה סיבה מיוחדת לדאגה. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום, לבתי בת ה-5 יש חברה טובה מהגן שהיא ממש אוהבת. לאחרונה החלה בתי לדמיין שהחברה הזו באה איתה לכל מיני מקומות : לגינה הציבורית, לקניון..והיא ממש מפתחת את הדמיון הזה ומספרת בדיוק מה הן עושות יחד ואפילו מתחילה לדבר איתה בקול. זה מביך אותי לעיתים וקצת מבהיל אולי זה נובע מרצון שלה שהחברה אכן תגיע איתה למקומות אלו? אני מנסה לתאם שהיא תבוא אלינו הביתה (הם לא גרים לידנו ואיננו מכירים של הורייה) האם זה משהו מקובל? כיצד עליי להגיב? תודה
שלום רינת, אני שומעת שאת מוטרדת אפילו קצת מבוהלת, מהדמיון המפותח של ביתך ולכן אני מציעה לך פשוט לשוחח עימה ולברר עד כמה היא ערה להבדל בין מציאות לדמיון. האם למשל היא באמת חושבת שהחברה נמצאת/הייתה עימה? או האם היא ערה לכך שהיא מדמיינת את זה? בהתאם לתשובתה, הרחיבי את השיחה סביב הנושא במטרה להתרשם יותר לעומק ממה שקורה איתה/אצלה בראש..בנוסף אני מציעה לך להתעניין יותר בחיים החברתיים של ביתך. האם היא הייתה רוצה שיהיו לה יותר חברות, האם היא חשה בדידות, מה מייחד את החברות שלה עם החברה הזו על פני אחרות וכיוב'. לאחר בירור סוגיות אלו אני מאמינה שהתמונה תתבהר ויהיה לך קל יותר לפעול ולחזק את ביתך בכיוון הנכון. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום, בני בן ה- 3 נכנס לגן עירייה בתחילת החודש. בהתחלה היה נראה שההסתגלות עוברת בסדר אך פתאום לאחר שבוע החל בכי וקשיי פרידה קשים בבוקר בעיקר ממני האמא. הוא כל הזמן בבוקר מבקש עשרות פעמים חיבוק כשהוא מבין שהוא הולך לגן ושואל אותי "אמא תמיד חוזרת?" אני כמובן אומרת לו כן תמיד אני חוזרת משתדלת לבלות איתו ולהקדיש לו תשומת לב לאחר הגן אבל הבכי הזה קורע לב. בימים האחרונים הגננת עידכנה אותי שהוא גם מסרב לאכול ארוחת בוקר (פירות בשעה 12 הוא לרוב מסכים). אך אפשר להקל עליו? האם זו תופעת הסתגלות רגילה? זו לא הפעם הראשונה שהוא במסגרת.
שלום גלי, הסתגלות והתרגלות לגן חדש הוא תהליך שלוקח זמן הן להורה והן לילד. ילדים שונים מגיבים בדרכים שונות, ולחלק לוקח יותר זמן מאשר לאחרים. זיכרי כי גם אם זו לא המסגרת הראשונה בה נמצא בנך, עדיין מדובר בגן חדש, דמויות חדשות כללים חדשים וכיוב'. הבנה שמדובר בתהליך, שלעיתים כרוך בצעד קדימה ואז שנייים לאחור (כפי שלמעשה תיארת), יסייע לך להיות סבלנית לבנך, לעצמך ולתהליך כולו. אני שומעת שבנך מצליח לדבר את חששותיו, משתף אותך בהן וזה מצוין! כך את יכולה להתייחס לקשייו באופן ספציפי. כרגע בנך עסוק בכך שאולי לא תחזרי לקחת אותו. מה שאני מציעה הוא שתקדישי מספיק זמן בבוקר לטקס פרידה מסודר וקבוע, בו את גם מספרת לו מה צפוי במהלך היום ובאיזה שלב את חוזרת לקחת אותו (למשל "אתה תלך לישון בגן, תתעורר משינה ותשחק קצת בחצר, ואז אמא תבוא לקחת אותך"). וודאות מעין זו תסייע לבנך להתמודד טוב יותר ותספק לו עוגן למהלך היום. את יכולה גם לשלוח איתו חפצים מוכרים מהבית, או אפילו חפץ שהוא משייך אלייך (תוך תיאום עם הגננת). פריט אהוב יכול בהחלט לנסוך בבנך ביטחון במהלך היום. מעבר לזה המשיכי לברר מולו מעת לעת מה מעסיק אותו ולהתייחס ישירות לזה. לפעמים את תגלי שהדבר החדש שמטריד אותו הוא דבר שכלל לא העלית על דעתך כמו למשל "איך אדע אם מותר לי לגעת בצעצועים האלה" וכיוב'. מעבר לכל, חשוב שתמצאי דרך לשוב ולהרגיש ביטחון בגן שבחרת, בצוות שלו וכמובן בבנך שיצליח להתמודד עם הקושי ולהסתגל. לשדר לבנך ביטחון (אותנטי) יסייע גם לו להרגיש בטוח ולעבור את תהליך ההסתגלות עד מהרה. בהצלחה! ירדן פרידון ברשף
מבקשת המלצה על פסיכולוגית ילדים (גיל 5) מומלצת באזור נתניה [email protected]
שלום עינת, מקווה שתקבלי למייל שלך המלצות טובות. שתהיה שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת
היי, בנינו בן שלוש ושמונה חודשים ולא מעוניין לעשות קקי בשירותים אלא רק בטיטול ניסינו להיות אסרטיבים, ניסינו "לשחד" במתנות, ניסינו לסרב ולא לשים לו טיטול והוא פשוט מתאפק וסובל .. מה עושים? האם זה הזמן לעזרה מקצועית? תודה ושנה טובה
שלום רב, נדמה לי שעזרה מקצועית תוכל לסייע לכם להיות יעילים ועקביים, ולקדם את תהליך הגמילה שהשתבש איפשהו בדרך. כשהורים אומרים לי "ניסינו הכל", אני משוכנעת שבתוך כל הניסיונות הללו היו גם פעולות טובות ונכונות, שמסיבה כלשהי לא התמידו בעקביות. בתהליך הגמילה, אנו מציבים בפני הילד דרישה *חד-צדדית* להפסיק לעשות את צרכיו בטיטול, ולעשותם באסלה או בסיר. יש הורים הסבורים בטעות שחשוב להמתין ליוזמה של הילד או לאיזו "נכונות" שתבוא מעצמה, ועמדה זו מפריעה להם להתמיד בתהליך. הם נסוגים בנקל מול כל ביטוי של התנגדות, ומציעים אלטרנטיבות "ביניים" משונות, כמו החזרת הטיטול לצורך עשיית קקי. זהו, כפי שראיתם בעצמכם, פיתרון לא טוב, שמקלקל את התהליך ומאט אותו. כרגע, אני בהחלט מציעה לפנות לגורם מקצועי כלשהו (יועצת גמילה או פסיכולוג/ית ילדים) שיעזור לכם לחזור למסלול ללא רגשות אשמה או חרדה. בהצלחה, שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת
שלום ביתי בת ה 4 מאז כניסתה לגן מדברת הרבה על חיצוניות כמו למשל: החברה אמרה לי שאני לא יפה או אפילו בזמן משחק עם הבובות: את אין לך גוף יפה וכדומה... זה די מטריד אותי כי בבית אני לא מתעסקת בחיצוניות, יוצא לי להגיד לבת שלי שהיא יפה אך לא באופן קבוע ומוגזם מאד חשוב לי שתגדל להיות בן אדם עמוק ולא שטחי איך אוכל להסביר לה ולגרום לה להבין שיש דברים מעבר ליופי? אשמח להצעות
שלום רב, ילדים בגיל 4 מתאפיינים בחשיבה קונקרטית, ובהתאם גם עולם המושגים שלהם לובש צורה דומה. מושגים מופשטים, כמו תכונות אישיות או מאפייני "עומק" אחרים של החיים, עדיין אינם חלק מעולמם. גם הדמויות בסיפורי הילדים הקלאסיים, הם עפ"י רוב חד ממדיות. יפות או לא, טובות או רעות, עצובות או שמחות. עם הגיל, וכמובן גם בעזרת ההורים - ומאוחר יותר דרך סוכני תרבות אחרים (אנשי חינוך, חברים, ספרים) - הולך עולם הערכים של הילד ומתרחב, הופך מורכב יותר, מובחן יותר, מופשט יותר. ההיבטים שחשובים לנו, ההורים, מועברים באופן גלוי וסמוי אל הילד, ומגבשים את תפיסותיו ביחס לעצמו וביחס לעולם שסביבו. כרגע, תוכלי להדגיש ככל יכולתך את מה שחשוב ומשמעותי בעינייך, אך גם להביא בחשבון את היכולות והמוגבלויות הקוגניטיביות של הגיל. בברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת
שלום ליאת לרוב השאלות בפורום הן של הורים על ילדים, אני מקווה שזה בסדר שאני קצת משנה את הסדר.. אני בת 39, אבי נפטר לפני מספר שנים, מאז אחותי בדיכאון ואימי גם כן בסוג של דיכאון, שמוחמר בין היתר בגלל מצבה של אחותי. אני משתדלת במאמצים רבים לעבוד וללמוד ולקדם את עצמי אך המצב המשפחתי מקשה עלי מאוד. מצד אחד אני מבינה את הקושי הנפשי שלהן, אך מצד שני אני כועסת שהתנהגותן משפיעה על המשפחה בהווה ובוודאי תשפיע קשה בעתיד והן "בוחרות" להמשיך ולהקשות ומתנגדות לטיפול (אימי למשל מזניחה את בריאותה ואז כשהיא חולה היא לא מסתדרת ואני נאלצת להיעדר מהעבודה ומהלימודים וגם אחותי מזניחה ואני בטוחה שבשלב מסוים יקרה דבר מה חמור שישבש את ההתנהלות, מצבי הכלכלי לא מאפשר לי להיעדר מהעבודה, אני מפרנסת את עצמי ומממנת לימודים ושכר דירה). כבר ציינתי בפניהן כי לא אוכל להמשיך ולהיעדר מהעבודה אך אני חוששת ממצבים קיצוניים של אשפוז וכו' שיקשו עלי לעבוד ובוודאי ללמוד תחום אינטנסיבי שדורש מצידי אנרגיה ולמידה כמה פעמים בשבוע. אני אובדת עצות ולא יודעת מה לעשות. המצב משפיע עלי נפשית גם כן ומקשה עלי להרים את מצב הרוח של עצמי (אני נמצאת בטיפול בתדירות נמוכה בגלל אפשרות נמוכה לממן טיפול של פעם בשבוע). אשמח לשמוע את דעתך ועצותייך. תודה נועה
שלום נועה, משפחה היא מערכת של פרטים, המשפיעים אלה על אלה, ועל המערכת עצמה. יש משפחות המתאפיינות - יותר מאחרות - בקשר הדוק ובהשפעות הדדיות ניכרות, בעוד אחרות מתאפיינות בניתוק יחסי. אני מניחה שעל הציר הזה, אתן נמצאות קרוב לקוטב ה"מעורב-יתר", והראייה לכך היא שבגיל 40 בקירוב, את עדיין עסוקה מאד במשפחת המוצא שלך, גם על חשבון רווחתך הפיזית והנפשית. קשה לי לראות איך ניתן לעשות שינוי רדיקלי דרך עצות באינטרנט. הדרך לנפרדות (שימי לב שאמרתי נפרדות ולא פרידה!) כרוכה בתהליך מתמשך של יצירת זהות נפרדת מזו של ההורה, וזאת מבלי להתנכר או לברוח. מדובר בתהליך איטי, שבו מעביר הצאצא את מוקד ההשקעה הנפשית והפיזית שלו, אל חייו שלו עצמו, במטרה להפוך לאדם עצמאי ומתפקד, ואף להקים משפחה משל עצמו, בנפרד ממשפחת המוצא שלו. אין פירוש הדבר שאני מציעה לך להתנכר לאמך ואחותך, או לנטוש אותן בשעת צרה. מה שאני אומרת הוא, שעלייך להמשיך בתהליך הטיפולי, וללמוד להתנהל בעולם מבלי לוותר על רווחתך, על סדרי העדיפויות שלך, על המשאלות שלך ועל הבחירות שלך - כולל הבחירה לנהל חיים נורמליים ועסוקים. אולי אם תהיי קצת פחות זמינה, אמך ואחותך יוכלו להישען בהדרגה יותר ויותר על עצמן, או על מקורות תמיכה נוספים מלבדך. מעודדת אותך למצוא לעצמך טיפול שתוכלי לעמוד בו (דרך קופ"ח, למשל), ולהשתחרר מהפחדים שכובלים אותך לתפקידים שלא בחרת. בהצלחה ושנה טובה ליאת