פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

"גן העדן של ילדות" הוא מושג שטבעו המבוגרים, מתוך התרפקות על ימים רחוקים חסרי דאגה ומכאוב. אלא שמנקודת מבטו של הילד הקטן, החיים נראים לא פעם כזירת התמודדות עם משימות ואתגרים, הגובים מחיר רגשי לא מבוטל. כמבוגרים, אנו נדרשים לסייע לילדינו להתאים עצמם בהדרגה לתביעותיו של עולם משתנה, הפכפך, הנע ללא הרף, מחליף פנים ואופנות בקצב מהיר. פורום זה נולד מתוך הצורך לתת מענה לשאלות ולבטים סביב גידולם של ילדים בתווך הגדול הזה שבין ינקות לבגרות. חלק מההתמודדויות בחייהם של ילדים קשור למשברים התפתחותיים נורמטיביים (גמילה, לידת אח, כניסה לגן או לביה"ס, וכיו"ב), וחלק לנסיבות לא צפויות או לא רצויות במשפחה, בסביבה הקרובה או הרחוקה (מגבלה גופנית, מחלות, גירושין, תאונות, איום בטחוני, וכד'). הנכם מוזמנים להפנות לכאן כל שאלה או דילמה בנושא בריאותו הנפשית של הילד והמתבגר, ולהתייעץ על דרכי התערבות אפשריות, במסגרת הבית והמשפחה או בסיועם של גורמים מן החוץ. בשמחות!
8535 הודעות
8221 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום ושנה טובה, בני בן ה-4 ילד מתוק, חכם עם לב רחב שאוהב לעזור ליש לו רגישות מאוד מאוד גבוהה לסובבים אותו. הוא מתנהל בבית מאוד נעים, עד שמבקשים ממנו דברים שהוא צריך לעשות, כמו לשבת לשולחן בארוחת הערב או לשתוף ידיים אחרי שירותים, או לצחצח שיניים וכן הלאה. יש לנו סדר יום מאוד קבוע וידוע גם בבוקר בהתארגנות לגן וגם בערב לקראת השינה, וכל יום הוא מתווכח, אומר על הכל לא רוצה/די/ תעזבו אותי. ניסינו בהרבה דרכים ושיטות לעשות את הדהרים שהוא לא רוצה לעשות: להסביר למה זה חשוב, ל גיד לפעמים צריך לעשות דברים גם בלי שרוצים, כולם עושים, לשחק משחקים כאלה ואחרים ועוד. בסוף הוא כמובן עושה מה שחייבים אבל זה עולה לנו בעצבים, צעקות ובכי. העניין הזה מתרחש כבר יותר משנה ומאוד הייתי רוצה לסיים את זה... אשמח לתובנות ועצות מעשיות

16/09/2015 | 16:43 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום תמי אם תחזרי אל סיפור הילדים המתוק על ה"דובון לא-לא", ודאי תוכלי לזהות את המרכיבים האוניברסליים של הגיל הרך, מרכיבים של מרד, בדיקת גבולות, ראשיתה של זהות נפרדת, עקשנות, אך גם הזדקקות גדולה, חוסר אונים, וצורך עצום בידו המכוונת והמנחמת של המבוגר האחראי. את יודעת, ילדים הם יצורים דעתניים, נהנתניים ואינם ממהרים לציית באופן עיוור או מרצה, מבלי שנזיע ונתאמץ קודם. אני, כמובן, כותבת את הדברים בהומור, אך מתכוונת לומר שחינוך הוא עבודה קשה ועקבית, הכרוכה בפעולות ומעשים (לצד ההסברים). כפי שנכתב כאן הרבה מאד בעבר, ילדים אינם מתרשמים מהסברים ומילים, אלא דווקא מפעולות ומעשים. הם לומדים - מהתבוננות זהירה - שלכל התנהגות יש תוצאה, רצויה או בלתי רצויה, ובהתאם לכך מתנהגים ומתנהלים. כאשר את מבקשת מבנך לעשות משהו שאינו רוצה (ואיזה ילד רוצה להפסיק לשחק כדי לבוא אל השולחן או ללכת לרחוץ ידיים), עלייך לגרום לו להבין (מהתנסות ממשית, לא מדיבורים) שיהיה לו כדאי יותר אם יעשה זאת, ושאם לא יעשה את מה שביקשת תהיה לזה תוצאה פחות רצויה מבחינתו. אני לא מתכוונת לרגע לעונש, אלא לתוצאה טבעית ומיידית של התנהגותו. כך, למשל, אם אינו מגיע אל השולחן, הוא יפסיד את ארוחת הערב איתך ועם אבא, ואת ה"יחד" המשפחתי. אם לא רחץ ידיים אחרי השירותים תוכלי - ללא כעס!!! - להתנצל שאינך מחבקת אותו היום, אלא רק "אוהבת מרחוק", כי זה לא נעים לך. חשוב שהדברים ייעשו ללא כעס, לא (!) ילוו בתוכחות והסברים, אלא רק יוצגו בפשטות שקטה, כתוצאה. כאשר את נוזפת, מתווכחת, מאיימת, או אפילו מענישה, את עלולה לתגמל בבלי דעת את התנהגותו המרדנית. את מתעייפת לפעמים מוותרת, וכך צוברת עוינות ותסכול. ומה שלא פחות חשוב, הילד שלך - ככל הילדים - יוכל לחוש בטוח רק כאשר הוא יבין שיש מעליו (כן, מעליו!) מבוגר אחראי, שאומר מה מותר ואסור מה צריך ומה לא צריך. ילד שמקבל את הרושם שהוא הקובע והמחליט, עלול להרגיש מפוחד ואבוד, ולמתוח את הגבולות רק כדי לעורר את המבוגר ליותר סמכותיות. מזמינה אותך לעיין בין דפי הפורום, ולקרוא עוד על פרקטיקות של הצבת גבולות, כפי שפורטו כאן לאורך השנים. היעזרי במילת החיפוש "גבולות". בהצלחה ושנה טובה ליאת

18/09/2015 | 15:06 | מאת: תמי

13/09/2015 | 00:27 | מאת: דפנה

שלום רב !בני בן 5.5 נכנס בכיתה א. כבר לפני, כל פעם שהוא היה לחוץ היו לו מדי פעם כאבי בטן. אבל מאז שנכנס לכיתה א יש לו כאבי כמעת כל יומיים . מתלוננן למורה ,בבית ספר יש לו אח גדול בכיתה ה . כל פעם שכואבת לו הבטן יש לו צורך ללכת לאח הגדול שלו רק הוא מצליח להרגיע אותו. הנוסף גם כשהוא רואה סירטונים בבית וגם בכיתה הוא טוען שזה מפחיד אותו ועוד פעם כאבי בטן. אני אשמח שתמליצו לי מה לעשות תודה

13/09/2015 | 15:27 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום דפנה, לחרדה כמעט תמיד ישנם גם מרכיבים פיזיולוגיים (דופק, לחץ דם, זיעה, יובש בפה, בחילה, ולפעמים גם כאב בטן ואפילו שלשול או הקאה). לא תמיד ולא אצל כל אחד יופיעו הסימנים הללו, ובטח שלא כולם, אך חשוב שתכירי איך נראית החרדה אצל בנך, ומה יכול לעזור לו. כמו שנכתב כאן לא מעט לאחרונה, אצל ילדי כיתה א' הגיוני שנראה תגובות לחץ, גם בשבועות שלפני הכניסה לבית הספר, וגם במהלך תקופת ההסתגלות. תגובות אלה נורמליות וטבעיות, ולרוב הן חולפות מעצמן כשנרגע הלחץ. עד אז, חשוב לעזור לילד להבין את המקור ללחץ ולהפחיתו. חשוב לדבר איתו על ביה"ס, לאפשר לו "לאוורר" את רגשותיו, ולנרמל גם את הרגשות השליליים. לפעמים, מרוב ההתלהבות שלנו, הגדולים, השיח מתמקד רק ב"איזה יופי" ו"איזה כיף", ופחות במה שמדאיג או מפחיד. חשוב לדבר ולפתוח את כל מה שמעסיק את הילד, ולהשתדל לתת מענה אמיתי וקשוב ("אולי בהתחלה יהיה קצת קשה, מבלבל, גדול נורא ואולי קצת בודד אפילו, אבל לאט לאט הדברים מסתדרים, ואתה תתרגל כי אתה ילד חכם, וחזק ומוכשר"). גם הפיתרון של להירגע בעזרת האח הגדול אינו רע כל כך, ואפשר להסדיר זאת כרוטינה של השבועיים שלושה הראשונים. זה לא נורא בעיני. בקיצור, יש לך ילד רגיש ונבון, וחשוב לאפשר לו זמן הסתגלות. כמובן שאם את מכירה את הרגישויות, מוטב לסנן לו גם גירויים מפחידים אחרים, כמו תוכן לא מותאם בטלוויזיה או במחשב. בברכת שנה טובה וחג שמח ליאת

12/09/2015 | 15:39 | מאת: חרדתי מאוד

שלום רב, אני חווה כבר תקופה חרדות נוראיות שאני לא יודע איך לקרוא להן.. אני חווה חרדות ברמות שונות, החל בתקופות עם חרדות ברמה נמוכה הכוללת סימפטומים גופניים קלים ומחשבות חרדתיות מדי פעם – במשך תקופות ארוכות – ואחת לכמה שבועות זה מגיע להתקף עוצמתי מאוד, שבמהלכו אני בוכה, מרגיש שאני מבולבל, אבוד, ובמקרים קיצוניים אפילו מפחד לפגוע בעצמי. החרדות תמיד נעות סביב עצם הקיום שלי. אני נוטה לחשוב, אחרי קריאת טונות של חומר בספרים ובאינטרנט, שזו חרדה אקזיסטנציאליסטית, מכיוון שהיא קשורה לעצם הקיום שלי, לבדידות ביקום, לזכות שלי להתקיים בכלל, ולמשמעות הקיום שלי. אני מרגיש שלי אין זכות להתקיים, ולכן מנסה כל פעם להיאחז במשהו או מישהו שיקנה לי זכות קיום. בדרך כלל זה היאחזות בכסף, הכוללת פחד להוציא כסף, וחרדה מלהיות עני. בנוסף אני נאחז בהורים ובעוד כמה אנשים. התחושה היא שאין לי זכות קיום. אני אפילו נוטה להדגים זאת כשאני מדבר עם אנשים קרובים ע"י מתן משל של מסתנן או שוהה בלתי חוקי או מישהו שנגמרה אשרת השהייה שלו במדינה מסויימת, ולכן הוא מתחבא כל הזמן, וכל רעש קטן יכניס אותו לפחד נוראי שאולי מדובר במשטרת ההגירה שבאה לסלקו מהארץ.. ולכן הוא נאחז במחבוא, או מנסה "להכשיר" את שהייתו ע"י השגת אישור כלשהו וכו.. ותוך כדי, הוא אינו מסוגל לנהל חיים נורמליים, לטפח כישרונות, תחביבים, וקשרים משמעותיים. אני זה השב"ח, המדינה שבה אני שוהה היא העולם הזה, האישור שאני רודף כל הזמן הוא הכסף, האנשים ששוהים באופן חוקי וכו, ומשטרת ההגירה זה הגורל או משהו כזה.. הייתי פעמיים בטיפול במשך כשנה וחצי, וזה לא כל כך קידם אותי.. גם אם ארצה לחזור לטיפול, אני רוצה עצה לגבי איזה סוג של טיפול אני צריך? איך לעזור לעצמי בעצמי? והאם יש דבר כזה "טיפול אקזטנציאליסטי" שאני צריך לחפש.. יש לי תמיד תחושה שרק לי יש את המקרה הזה, בגלל שרק בקושי רב אני מצליח למצוא על זה חומר באינטרנט...

שלום, אתה מיטיב לתאר את החרדות שלך, את ההוויה שלך, ואכן נשמע שהקיום שלך כפי שאתה חווה אותו כעת הוא מצב שלא קל להיות בתוכו. החרדות שאתה חווה אכן חוסמות אותך, מבלבלות ומדכאות. יחד עם זאת אני מתרשמת שיש לך מוטיבציה רבה להבין את עצמך, לחקור את מצבך ולהביא לשיפור בהרגשתך ובחייך - וחשוב שתראה בכך נקודת אור וחוזק שלך עצמך כי גם זה אינו דבר מובן מאליו. לגבי התימה האקזיסטנציאליסטית כפי שאתה מכנה אותה. אז חשוב שתדע שישנם מטפלים/פסיכולוגים המגדירים עצמם כמטפלים אקזיסטנציאליסטיים או לפחות מושפעים מגישות אלו. אם אתה חושב שהקשר שלך עם המטפל שתבחר יהיה טוב יותר בגלל זה - אז אני מעודדת אותך לפנות למטפל מהסוג הזה. בנוסף חשוב שתיקח בחשבון ששנה וחצי לטיפול פסיכולוגי הוא לא בהכרח הרבה מאוד זמן..מה גם שלפעמים כדי באמת לראות ולחוש בתוצאות יש צורך בשילוב של טיפול תרופתי. מציעה לך להמשיך לחקור ולחפש לך מטפל שתרגיש חיבור איתו ובמקביל לשקול התיעצות פסיכיאטרית, ולו בשביל לסייע לתהליך הטיפולי. חג שמח ושנה טובה, ירדן פרידון ברשף

11/09/2015 | 15:34 | מאת: Sharon

שלום אשמח לעזרתכם ,בני האמצעי בן 11הוא ילד שעבור לסביבה נתפס כמקסים חברותי ואהוד על חבריו. תמיד מוקף בחברים ובצחוק של שמחה ואילו בבית תמונה הפוכה הוא בלתי נסבל עם התקפי זעם קשים התמרדות והצקות לכל באי הבית כולל קללות קשות ביקורתי שלא מזהה ורואה את התנהגותו המזעזעת אלא מאשים אותנו בכל דבר קטן .הוא מקלל אותי ואת אביו בצורה מחרידה וכאשר אנו תקיפים הוא נכנס למגננה ויוצא לו פרץ אלימות הכוללת חיפוש כל חפץ בסביבה בכדי לזרוק או לפגוע בלי להפעיל שיקול דעת מאבן לסכין או מספרי גזימת שיחים .יותר מהכל אני מפחדת שהוא לא מבחין שזה לא התנהגות תקינה וכאשר הוא נמצא בסערה הוא לא מצליח למצוא מקום להירגע למרות הקושי בריב מולנו הוא לא מפסיק לקלל ולהתנהג כלומר הוא לא מוכן לקבל את המרות שלנו כהוריו ..אני ממש אובדת עצות אשמח לסיוע שבת שלום

שלום שרון, את מתארת מצב קיצוני למדי, מוכלל (בתוך המסגרת המשפחתית) וככל הנראה מתמשך. כמו כן מדברייך עולה מצוקה ניכרת של בנך וחוסר אונים מוחלט שלכם ההורים מולו. לכן עם כל הרצון הטוב, הפורום הזה אינו יכול לספק מענה הולם במצבים מעין אלה ולכן אני ממליצה לך בחום לפנות בהקדם להדרכת הורים עם מטפל רגשי מנוסה, שיסייע לכם להבין יותר את המצוקה שבנכם מבטא ואיך להיות עבורו באופן המיטיב ביותר. במקביל הטיפול יסייע לכם לבנות את הסמכות שלכם מולו במטרה גם לספק לו גבולות מחזיקים שיאפשרו לו תחושת ביטחון והחזקה שכרגע חסרים לו, העדר שככל הנראה תורם -כמו במעגל קסמים -למצוקה שלו. כל טוב ושנה טובה, ירדן פרידון ברשף

10/09/2015 | 21:23 | מאת: נמרוד

הבן שלי בן שנה ו8 חודשים עדיין לא מדבר, רק הברות כמו בה בה , פה פה . בנוסף לכך אינו מצביע ולכן לעיתים קרובות אנו נאלצים לנחש מה הוא רוצה ( מה שגורם לו לבכי וכעס) אציין שהוא חברותי וחייכן, קשר עין מצויין, משחק משותף טוב ( מסירות בכדור, בניית פאזלים וכו ) תמיד דואג להביא לי את הספר האהוב עליו על מנת שאקרא לו בדרכ מגיב לקריאת שמו גם אם נמצא בחדר אחר, בדרכ מבין ומבצע בקשות מסויימות שאני מבקש כמו  בוא לאכול  תביא את הספר, שב על הספה היינו במכון להתפתחות הילד ,הרופא התפתחותי רשם בחוות דעת כי קיים עיכוב התפתחותי רב תחומי עם תסמינים נוספים של לקות תקשורת וכמובן הפנה אותנו לקלינאית תקשורת, ריפוי ועיסוק ופסיכולוגית התפתחותית לצורך בחינה מלאה של המצב. אני ואשתי מאוד מתוחים ומוטרדים מהמחשבה שהאבחנה הסופית תקבע שהוא על הספקטרום. האם מכל הדברים החיובים שציינתי אין איזושהי תקווה?

שלום נמרוד, אתה מתאר ילד מקסים, חברותי תקשורתי ושמח - ורק בשל כך אתם יכולים לראות בעצמכם ובילדכם ברי מזל! אתם כעת עומדים לפני אבחון מעמיק ורחב היקף וטוב לשמוע שחוות דעת סופית תינתן רק לאורו ולא לפני. חשוב שתדע שהספקטרום הזה שאתה מדבר עליו הוא טווח מאוד רחב. ישנם אנשים רבים המאובחנים כנמצאים על הספקטרום ומנהלים חיים אישיים, מקצועיים וחברתיים מספקים מאוד. אני בכל מקרה מציעה לכם להמתין לאבחנה הסופית, ובמקביל להעשיר את עצמכם בידע על הנושא, לקרוא מאמרים עדכניים, ספרות מקצועית ובעצם ללמוד שמה שלא יהיה ואיך שלא יאובחן, זה עדיין לא חורץ או קובע את גורלו. שנה טובה, ירדן פרידון ברשף

09/09/2015 | 09:57 | מאת: ליז

שלום, בתי הבכורה בת שלוש, ילדה נבונה פקחית מאוד ובוגרת, (מדברת מגיל 10 חודשים, מתקדמת עם החומר יודעת צבעים וחיות מספרים וכו' באנגלית ובעברית). החל מגיל שנה היא היא היתה בגן פרטי קטן ואינטימי עם כמות קטנה של ילדים. שם היתה לדברי הגננות " מלכת הגן" ואהובה על כולם. בתחילת החודש היא עברה לגן חדש "גן עייריה" טרום טרום חובה. היום זהו היום הרביעי שלה בגן. היא כמובן בוכה וקשה לה. אבל אני רואה שהיא מתנהגת בצורה קיצונית, עוד מהלילה מתחילה בבכי שלא רוצה את הגן. צועקת לא מוכנה שאני לא אהיה איתה בקשר עין, קמה בבכי בבוקר, לא אכלה בגן ובקושי אוכלת בבית. הבוקר השתוללה וצרחה ( דבר שבגדול לא אופייני לה) אני מבינה שככה זה בתחילת שנה ויש ילדים שלוקחים קצת קשה את המעבר ולוקח להם זמן הסתגלות. אבל האם הילדה שלי מתנהגת בצורה קיצונית ובמצוקה? קשה לי נורא אני מגיעה לעבודה עם דמעות ולא מרוכזת בגלל מחשבות. מה עליי לעשות? איך עליי להתמודד? מה עליי להגיד לגננת, היא מצידה אומרת לי להירגע. ושזה יחלוף לילדה. אשמח לחוות דעת. תודה מראש ליז

שלום ליז, האם היא מתנהגת בצורה חריגה? את עצמך אומרת שברור לך שילדים זקוקים לזמן הסתגלות למסגרות חדשות, ושילדים יכולים להיות שונים אלה מאלה בתגובתם - ואת צודקת בכל. אם הגננת אינה רואה בתגובותיה של ביתך התנהגות חריגה, אז אני מכאן בוודאי לא אוכל להעיד. יחד עם זאת כדאי בהחלט לבדוק דרכים שיסייעו לביתך הקטנה להסתגל. אולי אפשר לשהות איתה זמן רב יותר בגן לפני הפרידה, אולי לקצר את הימים שהיא שם. לבדוק האם היא מתגעגעת לגן הקודם ואולי לבצע מעין פרידה מחודשת/מאוחרת/נוספת מהגן ששהתה בו. אפשר לשלוח איתה לגן חפצים שהיא אוהבת מהבית (בובה, שמיכה) אבל בעיקר להתאזר בהרבה אורך רוח ולנסות לסמוך על הגננות בגן שבחרת עבור ביתך ובעיקר כמובן על ביתך שתדע להסתגל. שנה טובה, ירדן פרידון ברשף

08/09/2015 | 19:04 | מאת: אמא של חופית

יש לי בת בכיתה יא. למעשה אני מבחינה כי על פי התנהגותה והתנהלותה היא נוטה להאמין במזל ובגורל. איננה נוהגת ליטול אחריות ושליטה בדברים. תמיד מתרצת שהבעיה באחרים ולא בה. מוותרת לעצמה בקלות ולא נראה מתאמצת. ניסיתי להסביר לה שהכי קל להתלונן על אחרים ולהטיל בהם דופי אבל לקחת אחריות אישית קשה לה מאוד. כשהיא מאחרת לשיעורים למשל, כשנכשלת במבחנים (טוענת שהמבחן היה קשה), כשלא מכינה ש"ב(טוענת שהמורה לא הסבירה טוב). לדבריה גורלה לא שפר עליה. מה לעשות?

שלום נועה, הייתי מתייחסת במלוא הרצינות לדבריה של ביתך ומזמינה אותה לשוחח עימך על כך "שגורלה לא שפר עליה". ראשית כל חשוב שביתך תרגיש שיש מי שמעוניין להקשיב ולהבין את החוויה האישית שלה, גם אם היא יכולה להתבלבל בין גורל-מזל-אחריות ושליטה. זה נראה כי הייחוס החיצוני שהיא עושה (וכאן הכוונה לפירוש והבנת המצב של אדם כנובע מסיבות חיצוניות ולא פנימיות -כפי שביתך עושה) מהווה הרחקה של האפשרות להתמודד עם קשייה באופן אדפטיבי. אני מציעה שלאחר שתדברו על החוויה שלה והיא תרגיש (אבל באמת תרגיש) שהיא מובנת על ידך ושאת מבינה את המצוקה הגלומה בה, תוכלי לספר לה שיש דרכים בהן אפשר גם להשפיע - לטובה - על מה שקורה בחיים, ולבדוק אם היא תרצה להיעזר באיש מקצוע לשם כך. שנה טובה, ירדן פרידון ברשף

הבת שלי בת 16 מרביצה לי כשהיא לא מסכימה איתי על משהו או שאני עומדת על שלי כאמא מה עושים ? לא מוכנה ללכת לפסיכולוג הילדה וגם אם תלך היא תשקר לו כדי לצאת בסדר אשמח ליעוץ תודה נועה

שלום נועה, אם הגעתן למצב שביתך בת ה- 16 נוהגת להרביץ לך, אז אני יכולה רק לשער שמדובר במצב מורכב מאוד ומתמשך, ולכן קשה יהיה לי להתייחס בפורום הזה למקרה של הכאה באופן נקודתי, ולהתעלם מכל יתר החלקים שבוודאי מאפיינים את הקשר בינכן. לכן אני ממליצה לך בחום לפנות בהקדם (!) לקבלת הדרכת הורים אצל פסיכולוגית קלינית המיומנת בהדרכת הורים שתסייע לך להתמודד מול ביתך במצב הכ"כ מורכב הזה. בברכה, ירדן פרידון ברשף

07/09/2015 | 17:55 | מאת: רחל

ההודעה הקודמת נשלחה בטעות בטרם עת. אז חשבנו שכך תשיג חברות חדשות. אך פתאום היא התחילה לספר שאין לה חברים ולא רוצים לשחק איתה ושמתנכלים לה, אך כששאלנו אותה אם היא רוצה לעבור לכיתה בה נמצאות כל חברותיה השיבה בשלילה, ופתאום סיפרה שיש לה חברות ושיש לה עם מי לשחק ושטוב לה והיא רוצה להשאר. אנחנו מאוד מבולבלים, לא יודעים אם להעבירה או להשאירה בכיתתה, והאם היא דוברת אמת. אשמח לעצה, תודה

שלום רחל, אלא אם כן ביתך מבקשת באופן ברור לעבור כיתה, מה גם שהיא יודעת שקיימת האפשרות הזו, הייתי מציעה להניח לה במקומה, ולעזור לה להתמודד עם האתגרים החברתיים העומדים בפניה. קחו בחשבון שהתחלות הן תמיד לא קלות, מצריכות זמן הסתגלות, היכרות.. תנו לה זמן, היו שם עבורה, ונסו לא להכתיב את פני הדברים עבורה. בברכה, ירדן פרידון ברשף

07/09/2015 | 11:45 | מאת: סיגלית

שלום, לאחר מחשבות ארוכות ובדיקה החלטתי להכניס את ביתי בת ה-1.9 למשפחתון שבו 5 ילדים (3 מהם בטווח הגילאים שלה). זוהי הפעם הראשונה שהיא יוצאת מהמסגרת הביתית איתי, והיא מאוד קשורה אלי. פרידות ממני הם מצבים שהיא מתחילה לבכות. עם בעלי הסיפור דומה אך עם פחות בכי. השבוע התחיל המשפחתון, מדובר במשפחתון חדש וניכר כי השקיעו בו ורוצים להעניק טוב (המלצות חמות על הגננת קיבלתי מחברת משפחה). גם מבחינת מזון, הגננת מאוד גמישה ומכינה מה שביתי אוהבת לאכול במיוחד. הבעיה- בבקרים כשאני משאריה אותה, היא בוכה ללא הפסקה, מתלפפת עליי ולא מרפה. כשאנחנו בדרך לשם היא יודעת שנוסעים לשם ולא בוכה וגם בכניסה היא לא בוכה, רק כשמגיע הרגע להיפרד. בשבוע האחרון החלטתי כי היא לא תישאר ימים מלאים (כולל שנת צהרים) ומיד אחרי ארוחת הצבהרים ב-12:00 אני לוקחת אותה הביתה. החל ממחר אני שאיר אותה ליום ארוך כולל שנת צהרים. ביומיים הראשונים הגננת קיבלה את העניין בהבנה, גם עכשיו היא נחמדה מאוד, אבל אומרת שאני צריכה ללכת וזהו.שככה זה הכי טוב לילדה. אציין שכשאני מגיעה לקחת אותה, היא לא בוכייה, לא אדומה מבכי, אך גם לא שמחה ומחייכת כרגיל. האם הבכי יפסק מתישהוא? אני מתחילה אפילו לחשוש מהיחס שאולי היא מקבלת, ואני לא יודעת איך להתמודד עם חוסר הרצון שלה ללכת וגם עם הבכי. אשמח לעיצה..

שלום סיגלית, כניסה למסגרת חדשה בפעם הראשונה אינה דבר קל, מדובר בתהליך הסתגלות להורים ולילדים כאחד, וזה מצריך הרבה אורך רוח סבלנות. יחד עם זאת נסי לא לשכוח שעשית בדיקה יסודית לפני שבחרת את הגן הנכון לביתך ושגם כעת את מתרשמת לטובה מהגננות. לכן כל שנותר לך לעשות כעת הוא למצוא דרך לסמוך על הבחירות וההחלטות שכבר קיבלת, לסמוך על על הגננות וכמובן לסמוך על ביתך שתלמד להסתדר ותצליח להסתגל. כדאי להעזר בגננות בגן בנוגע לאיך להתמודד עם ביתך בפרידה. רצוי כמובן להיות מרגיעה ובטוחה עבורה, ולשדר לה שאת סומכת עליה ועל הגננות (גם אם היא בוכה). אני אישית בעד הדרגתיות מקסימאלית בכניסה לגן, במיוחד אם מדובר בפעם ראשונה במסגרת (הכל בהתאם כמובן לצרכים של ביתך וליכולות הריאליות שלך). בהצלחה! ירדן פרידון ברשף

07/09/2015 | 10:29 | מאת: דפנה

שלום אחיינית שלי בת 2 וחצי ילדה חכמה ונבונה כאשר היא כועסת היא מתחילה להרביץ למשוך בשער לנשוך מרביצה לאמא שלה לילדים שלי בני 10 לסבתא היא ילדה שמדברת לאחרונה התחילה לגמגם אבל מדברת אמא שלה כועסת מאיימת שילכו הביתה אומרת לה לבקש סליחה מה הדרך הנכונה בתודה כולנו מוכים

שלום דפנה, גיל שנתיים וחצי הוא מין גיל כזה בו ילדים הופכים מאוד דעתניים, עקשנים ומרדניים -לא לחינם זכה הגיל בכינוי הנפוץ -terrible two-. חשוב עם זאת לזכור שילדים בגיל הזה עדיין מאוד קטנים, זקוקים לעזרה בוויסות הרגשי, לגבולות ברורים וכמובן לתיווך וללימוד של נורמות התנהגות. מדברייך זה נשמע שהאמא "מאיימת" אבל האם היא גם מקיימת? היא דורשת מביתה לבקש סליחה, אבל האם היא מצליחה ללמד אותה שההתנהגות זו אינה מקובלת ולא נעימה? היא כועסת על ביתה, אך האם היא מצליחה לעזור לה לווסת את רגשותיה שלה? חשוב לתת את הדעת על הנקודות האלה. בברכה, ירדן פרידון ברשף

08/09/2015 | 19:20 | מאת: דפנה

לא הבנתי את התשובה אז מה לעשות? מה ניתן לעשות

אז במילים פשוטות יותר - על ההורים מוטלת האחריות של לחנך אותה, ללמד אותה ולעזור לה בוויסות רגשותיה. כמובן שלא ניתן לתת כאן "הוראות" עקיפות (לדודה) איך לעשות את כל הדברים האלה, הדרכת הורים תסייע רבות בכך. כמו כן את מוזמנת להפנות את האמא בעצמה לפורום על מנת לשאול שאלות ולמקד בפנינו את קשייה שלה כהורה. את עצמך יכולה רק לתת לאחייניתך פידבק סביבתי כן ואותנטי - לומר בפשטות שזה מאוד לא נעים ושלא מרביצים.

06/09/2015 | 11:53 | מאת: יעקוב

שלום רב הייתי מורחק מהילדים במשל מעל שנה (אחד בן שנה והשני בן כמה שבועות). מייד שהחלו לדבר התברר שהם סובלים מאילמות סלקטיבית וחרדות. האים ניתן לקשור את זה אחד לשני?

שלום יעקב, שאלת שאלה מאוד כללית, תיאורטית. אז אענה לך באותו האופן כרגע, ואם תרצה לחדד את שאלתך, אתה מוזמן. כל בעיה נפשית -עשויה- להיות מושפעת ממצבי משבר, דחק או קושי בחיי הילד או בחיי הדמויות המטפלות שלו, בוודאי בגילאים הצעירים מאוד. בברכה, ירדן פרידון ברשף

07/09/2015 | 07:01 | מאת: יעקוב

אני מדבר על תביעה משפטית ולכן אני שואל אם מישהו יכול לתת חוות דעת שהדברים אכן קשורים?

06/09/2015 | 11:50 | מאת: שירז

אודה לקבלת המלצה לפסיכולוג ילדים באזור המרכז (לגיל 10). אנו חברי קופ"ח מכבי. תודה.

שלום שירז, כחלק ממדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות של מטפלים על גבי הפורום. אם תשלחו הודעת המשך עם מייל עדכני, חברי הפורום יוכלו לשלוח אליכם המלצות באופן פרטי. בהצלחה, ירדן פרידון ברשף

06/09/2015 | 07:03 | מאת: דורית

שלום, בתי בת 10 התחילה במהלך החופש הגדול לכסוס ציפורניים. המליצו לנו למרוח מרה אבל זה לא עוזר - היא כוססת גם עם המרה. אנחנו מבררים עכשיו לגבי שיטת פרינייל, אבל רופא המשפחה שלנו אומר שאולי יש כאן עניין פסיכולוגי שצריך טיפול. איך אפשר לדעת ?

שלום דורית, חופש גדול, למרות הכיף וההנאה שהמושג טומן בחובו - ברמה הקונספטואלית לפחות - מהווה שינוי משמעותי מאוד בחיי הילד. הוא יכול לעורר רגשות שונים חלקם לא פשוטים להתמודדות. וכן, "חופש" יכול גם לעורר מתח. אם באמת מדובר בדרך של ביתכם לפרוק מתחים, אז כדאי כמובן לבחון מהם גורמי המתח ולפעול להפחיתם ובמקביל לסייע לביתכם להתמודד בדרכים יעילות יותר. ואיך תדעו אם באמת מדובר במתח? על ידי התבוננות קרובה בביתכם, התענינות ובדיקה מולה. אין דרך אחרת.. בברכה, ירדן פרידון ברשף

07/09/2015 | 06:50 | מאת: דורית

למה הכוונה "התבוננות קרובה" ? איך בדיוק לעשות את זה

06/09/2015 | 00:06 | מאת: לירז

שלום רב הבת שלי בת 4 ומוצאת אצבע לעתים קרובות ברצוני לגמול אותה מכך מהי הדרך הכי נכונה לעשות זאת? אשמח לעצות והכוונה...

שלום לירז, אז כמובן שאינך לבד..מציצת אצבע היא תופעה רווחת בקרב ילדים, ונושא הגמילה כבר עלה בעבר בפורום. באופן כללי אומר שבדרך כלל תהליכי גמילה מבוססים על מספר עקרונות דומים: על הדרגתיות והתחשבות בקצב אינדיבידואלי, חינוך והסברה כשאפשרי וכן סיפוק תחליפים מתאימים. לנוחיותך מעתיקה עבורך את אחת התשובות שניתנו. מציצת אצבע משמשת בתקופת הילדות המוקדמת כמקור להרגעה ונחמה, ובד"כ מחליפה את הפעילות האוראלית המוקדמת ביותר של מציצת שד. בהמשך ההתפתחות מוקדי הסיפוק משתנים (ממקור אוראלי - פה - לאחרים), עם זאת, גם אז במצבי דחק או מעבר ילדים נוטים לחזור להתנהגויות ישנות הזכורות להם כמרגיעות. העובדה שבשום שלב ביתכם לא פסקה ממנהג זה מחזקת את העובדה שכדאי בהחלט לסייע לה למצוא תחליפים מתאימים יותר (ובריאים יותר), כאשר עליכם לקחת בחשבון שהמוטיבציה לגמילה ככל הנראה תהיה יותר שלכם מאשר שלה, ולכן זה מצריך מכם התמדה ועקביות. כמו כן העובדה שבבית ביתכם מוצצת אצבע יותר מאשר בגן, עשויה להצביע על כך שדווקא בספירה הביתית היא זקוקה ליותר עזרה בוויסות והרגעה ולכן כדאי לערוך בדיקה האם בבית מתקיימים אירועים המעוררים בה מצוקה, אי נוחות או דחק (וזה יכול אפילו להיות מעברים חדים מידי מדבר לדבר למשל).בכל מקרה מומלץ לבצע תהליך גמילה הדרגתי ומתוכנן מראש. למשל, להודיע לה שמשלב מסוים (יומולדת) היא עומדת להפסיק למצוץ אצבע. לסייע לה למצוא משהו אחר שיעסיק אותה בכל פעם שהיא מתכוונת למצוץ אצבע, כמו לחיצת כדור גומי למשל. להסביר מדוע כדאי להיגמל (המציצה פוגעת במבנה השיניים), ולהסביר שיש דרכים טובות יותר להירגע ולהרגיש הנאה. כמו כן כדאי לשים לב שהיא לא מפתחת התנהגויות מגונות אחרות שמחליפות את מציצת האצבע כמו כסיסת ציפורניים למשל, מה שירמז על כך שהיא זקוקה לתהליך גמילה הדרגתי ואיטי עוד יותר. השתדלו מאוד לא להתרגז או להעניש בשום שלב של התהליך, ולעודד אותה כאשר מצליחה. בהצלחה! ירדן פרידון ברשף

05/09/2015 | 19:01 | מאת: אמא של מיטל

ביתי לומדת בכיתה ז והשפה הנוספת הנלמדת בכיתתה היא ערבית. ביתי מתעקשת בתוקף ללמוד צרפתית ולכן רוצה לעבור לכיתה אחרת. למרות שניסיתי להסביר את חשיבות השפה היא מתעקשת לעבור. בנוסף בכיתתה ישנן בנות " עשבים שוטים" בדמותן של בנות אלימות ולא חיוביות. עיקר חברותיה נמצא בכיתה אליה היא מבקשת לעבור. היועצת שוחחה עם ביתי ודיווחה לי כי היא רואה בה פוטנציאל חיובי בכיתה ויכולת להשתלב בכיתה מבחינה חברתית ולהיות מוקד חשוב בכיתה. אינני מבינה את ההתעקשות הזאת. אם הדבר לא יילך אפנה לדרגים גבוהים יותר. מה דעתך?

06/09/2015 | 00:02 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום רב, מלאכת השיבוץ של תלמידי הכיתות השונות, כרוכה בהרבה מאד שיקולים, חלקם גם לטובת ה"מערכת". רוב הילדים מצליחים להסתדר בסופו של דבר, גם אם לזמן מה (במיוחד במעבר למסגרת חדשה) זה מעורר בהם מורת רוח. בעיני, ההתמודדות עם הקושי הזמני יכולה בסופו של דבר להוליד תחושת סיפוק ויכולת, שלא לדבר על הפתעות משמחות ובלתי צפויות. אם, לעומת זאת, את מרגישה שמדובר בעוול ממשי ובפוטנציאל מזיק לטווח הארוך, טפלי בנושא במסגרת הנהלים המקובלים. המערכת יודעת גם להתחשב בפרט, ולתקן טעויות במידת הצורך. בהצלחה ליאת

שלום, אני מחפשת פסיכולוג ילדים באזור בקעת אונו. אשמח לשמוע המלצות מחברי הפורום - עבור ילד בן 7. תודה

שלום נאווה, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית או יועצת בי"ס הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה, כך גם רופא הילדים שלכם. בהצלחה ליאת

05/09/2015 | 07:15 | מאת: אמא של בז

אני אמא לתלמיד בכיתה יא. בשנה שעברה בחר בני מקצוע מוגבר 5 יח"ל ולמד אותו במשך שנה שלמה יחד עם חברו הטוב. בסוף שנה שעברה התקיימה וועדה שהחליטה להעביר את חברו הטוב לכיתה אחרת משום שהוא נכשל במגמה. כשבני שמע זאת, הוא פנה למחנכת וביקש לעבור למגמה של חברו. וציין כי איננו אוהב את המגמה שהוא לומד והוא מתחרט ומבקש לעבור.למעשה מדובר בבני שהוא חזק מאוד מבחינה לימודית ורק מסיבה חברתית מבקש לעבור. יצויין בזאת כי סירובו המוחלט לשתף עם בני פעולה גורר שורה של התנהגויות של התמרדות. כשלמעשה לפני כן היה ילד טוב ירושלים. ובשלב הזה התחילו כעסים, צעקות, התמרדויות, ואי קבלת סמכותי כאימו. אינני יודעת מה לעשות.

05/09/2015 | 23:54 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום, אכן דילמה. אני מכירה לא מעט ילדים מצטיינים, שבוחרים בשלב זה או אחר, מכל מיני טעמים, לוותר על המגמה היוקרתית, לטובת לימודים בכיתה רגילה. לפעמים - כמו שאת חווה כרגע - ההתעקשות מולם מובילה להתנהגויות מרד, ולפעמים ל"שביתה" מוחלטת או "נשירה סמויה", דהיינו נוכחות פסיבית במסגרת, באפס תפקוד. כדי לא להגיע למצבים האלה, רצוי להגיע להבנות עם הנער, להתחשב בבחירותיו והעדפותיו, ולנסות להשיג שיתוף פעולה תוך משא ומתן מכבד. חשוב לזכור שעבור מתבגרים, השיקולים החברתיים קריטיים לא פחות מאלה האקדמיים, וממילא נער אומלל מבחינה חברתית יתקשה לתפקד בצורה מיטבית. בעיני, שווה לוותר בקרב אחד, כדי לא להפסיד את המערכה כולה. בהצלחה ליאת

05/09/2015 | 07:09 | מאת: אמא לילדה בכיתה ז

שלום, ביתי החלה ללמוד בכיתה ז ומתלוננת שחברותיה לומדות בכיתה אחרת. היא נותרה עם 3 בנות מבית סיפרה ביסודי שלמדו בכיתות המקבילות וכן בנות נוספות מביתי ספר אחרים. למעשה לביתי יש קשיים חברתיים והיא מתקשה ליצור קשרים חברתיים. גם במעבר מהגן ליסודי היה לה מאוד קשה ורק בסוף שנה השתלבה. בחברה היא מאוד פסיבית ושולית ואחרי הצהריים ממעטת לצאת ולהיפגש עם חברות. גם מבחינה לימודית היא מתקשה מאוד וזקוקה לתיווך. ביתי חסרת ביטחון עצמי והערכתה נמוכה מאוד בעיני עצמה. כשפנינו ליועצת למעבר לכיתה בה חברותיה נמצאות נענינו בסירוב. נאמר שרק לאחר החגים ישקלו את המעבר. הדגשנו בפני היועצת כי החברה שבכיתה השנייה תעניק לביתי תחושת שייכות וביטחון שכרגע אין לה. לשמע התשובה הזאת חדלה ביתי להגיע לבית הספר וכרגע היא בבית. אינני יודעת מה לעשות? היועצת שוחחה עם ביתי והתרשמה ממנה שהיא יכולה להשתלב, אך הסברתי ליועצת כי בשיחה איתה היא תגיד כן לכל דבר ולא תספר על הקשיים שלה ובבית היא תבכה ותספר שאיננה רוצה להישאר.

05/09/2015 | 23:42 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום, המעבר למסגרת חדשה מטיל סוג של מעמסה רגשית כמעט על כל ילד, על אחת כמה וכמה על הילדים הרגישים, ועל מי שמתקשים להסתגל לאורך זמן. חבל שלא דאגתם לשיבוץ שלה מבעוד מועד, מה שיכול היה לרכך את המעבר. בכל מקרה, אני מציעה לנסות להפעיל את היועצת של ביה"ס היסודי, שתוכל לסייע בתקשורת מול יועצת החטיבה. אפשרות נוספת, זה לנסות ולהגיע בדחיפות לפגישה עם פסיכולוגית ביה"ס, ולגייס את עזרתה. מעבר לכל זה, אם אתם חשים שבתכם "גוררת" קשיים אקדמיים ורגשיים לאורך זמן, המלצתי היא לטפל בכך בצורה יסודית, ולא להסתפק רק בהתאמת הסביבה לצרכיה. בעיני, הכתובת היא פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לסייע הן בשיקום התפיסות העצמיות שלה, והן בשיפור המיומנויות החברתיות. בהצלחה ליאת

ביתי הבכורה, בת 9 בשנה האחרונה מגלה סימנים של חרדה, כשהיא לחוצה או חוששת ממשהו ( הרבה פעמים קשור לבית ספר) יש לה כאבי בטן, תיאבון ירוד ולאחרונה ממש מקיאה עם הלחץ גובר. אנחנו מלמדים אותה להרגע, נשימות, מחשבות חיוביות, שינוי סביבה ולהיות עסוקה כדי לא להכנס למחשבות. חשבתי שעד עכשיו זה כבר יעזור והיא תשתחרר מזה אך עכשיו עם התחלת שנת הלימודים שוב זה קורה. היא מתקשרת מבי"ס שנגיע לקחת אותה ואני מעודדת אותה ומרגיעה ומשכנעת אותה להשאר ואחכ באמת הכל עובר לה. היא ילדה מאוד חברותית עם המון חברות והלחץ לא נראה כאילו הוא בנושא הזה. יש לה לעיתים מחשבות על מוות ובחופש הגדול למשל הגיע למצב של הקאה ממחשבה שהיא יכולה למות. מה עושים?? אנחנו הלכנו לסוג של ייעוץ איך להתמודד אבל אותה לא לקחנו לטיפול- האם זה דרוש? תודה!

05/09/2015 | 23:32 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום רותם, אני חושבת שברמות חרדה כאלה, עדיף לפנות ולקבל עזרה מאיש מקצוע. אני ממליצה להגיע לפסיכולוג ילדים קליני, שישמע את כל הרקע, ואז יחליט האם להסתפק בהנחייה שלכם, או לראות גם את הילדה. לא ציינת באיזה סוג של ייעוץ הייתם, אך לתחושתי, בתכם תצא נשכרת מהתערבות טיפולית גם מולה. בהצלחה ליאת

06/09/2015 | 07:08 | מאת: רותם

תודה. זה מה שחשבתי.. היינו בהדרכה הורית באמת כי חשבנו שקודם אנחנו צריכים הדרכה זה היה כשהיא התחילה רק עם כאבי בטו לא ברורים. מאז היה שיפור ואז שוב נסיגה ועכשיו יש גם הקאות. האם יש לך המלצה על פסיכולוג באזור קדימה? תודה מראש

03/09/2015 | 11:13 | מאת: גילי

שלום, בני בן שנתיים וחודש, ילד מפותח לגילו, פיקח, שובב וכריזמטי. בחודש האחרון פיתח מעין פוביה בכל הקשור בקקי (מתנצלת מראש על התיאורים) - הוא מבקש ממני להתרחק כאשר עושה קקי, מכחיש שעשה, לפעמים אומר מסריח/מלוכלך/פויה, מסרב להחליף חיתול ולהיכנס למקלחת כדי לנקות. באחת הפעמים חלק מהקקי נפל במקלחת והוא פשוט נכנס להיסטריה של בכי, ניסה לצאת וסרב להמשיך להתרחץ. אציין שלפני חודש, בשבוע האחרון של הגן, היו כמה ימים של שלשולים ולדעתי מאז העניין החמיר, אולי בגלל תגובות הצוות בגן. בעבר הצענו לו לשבת באסלה בניסיון להתחיל גמילה אבל מאז שהחל עם הפחדים כבר לא מציעים. אנחנו מנסים להגיד לו שזה לא מלוכלך וזה בסדר, גם ניסיון לתת לו פרס כשעושה קקי לא עזר. כרגע אני מנסה להקטין כמה שיותר את ההתייחסות לעניין, להתעלם כשעושה קקי ולהחליף חיתול כמה שיותר מהר בלי לדבר על זה יותר מדי, פשוט כי זה מביך ומעצבן אותו... זה הפך להיות ממש אישיו ואני מעדיפה לטפל בזה בהקדם (גם אם יש צורך בפניה פרטנית לאיש מקצוע) כדי להימנע מבעיות עתידיות, אשמח לעצתך, תודה

03/09/2015 | 18:36 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום גילי, התיאור שלך אכן נשמע כמו תוצאה של תהליך גמילה שהסתבך. במצבים כאלה, אני נוטה להמליץ על התחלה מחדש "על נקי". כלומר, לאפשר הפוגה ומנוחה מהתהליך, ואז, התחלה חדשה ממקום חכם יותר (במובן של "אין חכם כבעל ניסיון"...) גם אני חושבת שההתנהגות שלו קשורה לתגובות דחייה שהוא קיבל מהסביבה, ולכן חשוב לא לחזור על שגיאות העבר. הניסיונות שאת עושה טובים, אך יש לדבוק בהם לאורך זמן ולא להתייאש מהכישלונות. ממליצה לך מאד למצוא באינטרנט כתבה טובה אחת (יש רבות כאלה), ולדבוק בהמלצות, צעד צעד בסבלנות נדיבה, עד להישג הסופי (והוודאי, יש לומר). כמובן, כפי שכתבת, עומדת גם האפשרות של פנייה ליועץ מקצועי פנים אל פנים, אם כי לטעמי אפשר בהחלט גם לבד. בהצלחה ליאת

02/09/2015 | 14:48 | מאת: חדפעמי

שלום וברכה, לפני כשבוע בני בן השנתיים נעקץ בגינה מדבורה. כמובן שטיפלתי בעקיצה ,הרגעתי אותו וחיבקתי אותו. אך מאז הילד בטראומת מעופפים. למשל: - הילד מתעורר באמצע הלילה, כולו רועד וצועק "יש ג'וק" - לא מסכים לרדת לגינה - אם נמצא ברחוב ורואה איזה מעופף (לאו דוקא דבורה) הוא נכנס להסטריה מטורפת, שואג , ולא מסכים לרדת ממני . תופס אותי בחוזקה ולפעמים גם עוצם עיניים - אתמול הלך ברחוב ולפתע שוב בא אלי בהיסטריה - מראה לי על הרצפה 2 נמלים, ולא הסכים לעבור לידם יש לציין שלפני זה הילד היה מרים נמלים חופשי, והרג מקקים בלי בעיה. אשמח לקבל עצה האם להתעלם וזה יעבור מעצמו או שכן כדאי לטפל בענין תודה!

02/09/2015 | 23:37 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום, עקיצת דבורה היא עסק בהחלט לא נעים, ותגובות החרדה שאת מתארת נשמעות לא לגמרי בלתי-תואמות. הגם שהמילה "טראומה" נראית בעיני מעט מוגזמת בהקשר הזה, אני דווקא יכולה להבין את החרדה וההימנעות שכרגע בולטות במיוחד. כמו במקרה של כל חרדה אחרת, גם במקרה זה, יש לנו - ההורים - תפקיד מתווך, מרגיע ומנחם. המציאות שחווה הילד נצבעת ברוב המקרים בצבעים שצובעים אותה הוריו, באופן בו *הם* תופסים אותה ומתייחסים אליה. אם את ממשיגה את האירוע כטראומטי, סביר שהילד יתייחס לכך בהתאמה. אם, לעומת זאת, תנסי לתת לאירוע את ממדיו הריאליים, סביר שהילד שלך יתגבר עליו מהר יותר. אפשר לנצל את האירוע ולכוון את הילד ל"פרוייקט חקר" קטן, בו יוכל ללמוד בעזרתך והכוונתך, על עולמן של הדבורים, על תועלתן, על תהליך הכנת הדבש, וגם על דרכן של הדבורים להגן על עצמן בעזרת העוקץ שלהן. מול הפגנות החרדה הקיצוניות, רצוי להגיב בסוג של ענייניות שקטה, ולא לעשות עניין גדול בשום מקרה (לא מהפחד ואף לא מההתגברות עליו). לא הייתי אומרת להתעלם, אלא להישאר שלווה, לעזור לו להירגע בעצמו, ולא להכריח אותו להתגבר בכל מחיר. אני מאמינה שהדברים יירגעו לאט לאט מעצמם. אם תראי שהמצב אינו משתפר או מחמיר, התייעצי שוב. בשמחות ליאת

02/09/2015 | 11:05 | מאת: ציפי

שלום רב, הבן שלנו הוא בן שנתיים וחמישה חודשים. בשנה שעברה הוא היה במשפחתון עם 7 ילדים נוספים. הוא היה בין הצעירים. השנה הוא ממשיך באותו משפחתון, אך 5 ילדים גדולים עזבו לגן עירייה ובמקומם באו קטנים- בין גיל חצי שנה לשנה ותשע חודשים. עכשיו הוא הילד הכי גדול בגן! יש רק ילדה אחת בגילו (כמעט). אודה מאוד להמלצה- מה לעשות. מצד אחד הגננת מעולה, אחראית ואוהבת מצד שני , הילד שלנו מאוד חברותי ומפותח שכלית, שר, מדבר, מרכיב פאזלים. אנו חוששים שזה יפגע בהתפתחותו. ממש נשמח לשמוע את חוות דעתך: האם כדאי להעביר אותו לגן אחר איפה שיש יותר ילדים בגילו?

02/09/2015 | 23:19 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום ציפי, לא ציינת מה השיקולים שגרמו לך, מלכתחילה, לבחור להשאיר את בנך במסגרת "תינוקיה" על פני המעבר למסגרת של בני גילו. הצרכים הקוגניטיביים והחברתיים של בני שנתיים וחצי שונים בתכלית מאלה של בני חצי שנה או שנה. גם אם הגננת תתאמץ לספק לבנך את הגרייה המעשירה המותאמת לצרכיו, ספק אם תוכל להתפנות לכך בצורה מיטבית, שכן תינוקות כה צעירים דורשים טיפול פיזי אינטנסיבי, שמעסיק מאד את הצוות. נטיית לבי היא, אם כן, להמליץ על העברתו למסגרת חינוכית המותאמת לצרכיו מכל הבחינות. בהצלחה ליאת

לילד מורכב רגשית בן 9.5 זה דחוף בבקשה אנו מנסים המון זמן למצוא משהוא ולא מצליחים

01/09/2015 | 15:54 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום ברוך, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית או יועצת בי"ס הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה, כך גם רופא הילדים שלכם. בהצלחה ליאת

30/08/2015 | 21:28 | מאת: דפנה

שלום !בני בן 5.5 ועולה לכיתה א בעוד וימיים. כבר שבוע מדי פעם הוא מתלונן מכאבה בטן. האים אתם חושבים שיש קשר ? מה אני צריכה לעשות כדי להרגיע אותו. תודה ושנה טובה

30/08/2015 | 23:50 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום דפנה, ילדי כיתה א', במיוחד בימים שלפני ה-1 בספטמבר, בהחלט יכולים להפגין התנהגויות סטרס בעוצמה כזו או אחרת. לפעמים הלחץ הוא "מקורי" שלהם, ולפעמים הלחץ וההתרגשות מועברים אליהם, בערוצים גלויים או סמויים, מסביבתם הקרובה (במיוחד אם מדובר בילד ראשון). בעיני, ההתרגשות היא חלק מהעניין, ולא מוכרחים "לכבות" אותה בכל מחיר. אפשר לדבר על זה, ולציין "כמה אנחנו נרגשים". אפשר לבדוק איתו מה הוא מרגיש ועל מה הוא חושב, ולקבל בשלווה כל תוכן שיעלה. גם חששות, גם פחדים או דאגות, וגם פנטזיות על הצלחה מסחררת - הכל מותר, ועל הכל אפשר ורצוי לדבר. המסר ה"מרגיע" צריך להיות מנרמל (למשל - "אני זוכרת שגם אני נורא התרגשתי לפני כיתה א'. אפילו כאבה לי קצת הבטן. אבל אז, כשהגעתי לכיתה וראיתי את המורה והחברים, הכל עבר"). אפשר להציע פעילויות מפיגות מתח, כמו "השתוללות" שמחה, יצירה, ריקוד, ריצה, פיקניק בטבע - או כל דבר אחר שיכול לשחרר קצת. גם הכנה של החדר, הילקוט, הבגדים ליום הראשון (וואו, זה כבר ממש עוד רגע!) יכולה לתרום לתחושת שליטה ויכולת. בכל מקרה, יש עוד יום אחד, והמתח יתפרק ממילא, אם אכן מדובר במתח. כמו בכל מקרה של תלונות גופניות, עדיף לשלול בעיה בריאותית אצל רופא הילדים, לפני שמפילים הכל על ה'נפש' (גם אם זה נראה סביר ומתבקש). בהצלחה, ושנת לימודים מוצלחת ליאת

29/08/2015 | 19:54 | מאת: איילת

שלום, אני כמעט טבעונית (אוכלת רק גבינות .) אני בררנית באוכל מאז המעבר לתזונה טבעונית. אני מגיעה למצב שאני אוכלת כ"כ מהר כדי לא להרגיש את הטעם של האוכל. אני כל היום עסוקה במה לבשל ובמה להכין ואח"כ הכל פשוט הולך לפח. אני מתגעגעת לאוכל של הבית (בשרי) אבל לא מסוגלת לחזור אחורה ולא יכולה להיות שותפה לעוול שעושים לחיות. אני קונה את מיטב חומרי הגלם ומשקיעה בקנייה של מוצרים אורגנים בלבד אבל בסופו של דבר בגלל שהאוכל לא טעים לי או לא משביע אני מפצה את עצמי בשוקולדים ושטויות. אני לא מוצאת את עצמי -לא בעולם אוכלי כל / לא בעולם הצמחוני וגם לא בעולם הטבעוני. אשמח לעיצות!!

שלום איילת, לא ציינת את גילך, ובכל זאת אענה לך מתוך הנחה שאת בגירה ושאינך מתגוררת בבית הורייך. אז קודם כל מתוך תיאוריך, זה לא נשמע שיש לך הפרעת אכילה. לכן ממליצה לך לפנות לדיאטנית המתמחה בתחום של טבעונות, ובמקביל פשוט ללמוד לאט לאט איך לבשל אוכל טבעוני שיהיה לך טעים ומשביע. זה כנראה משהו שתצטרכי להשקיע בו וללמוד אותו, וקחי בחשבון שלעשות את המעבר הזה מ"אכילת כל" כפי שאת קוראת לזה, לטבעונות, ייקח זמן הסתגלות, לא קצר כנראה, ובעצם ככה זה עם כל שינוי גדול שקורה בחיים. במובן הזה זה כלל לא שונה. אז התאזרי בהרבה סבלנות, נכונות ללמוד ולהשקיע בזה, וכמובן חשוב שתתיעצי עם מומחים בתחום כפי שהמלצתי לך, תוך שאת מקפידה לשמור גם על בריאותך. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

28/08/2015 | 23:50 | מאת: מירי

שלום רב. בתי בת 4 ועולה לגן ט. חובה. בין הגנים באזורנו יש 2 גנים שהם ט. חובה וחובה יחד, וגן נוסף שהוא ט.ט חובה עם ט. חובה. נרשמנו לשני גני החובה ואילו שובצנו בגן שהוא ט. ט. עם ט. לאחר מלחמות קשות על השיבוץ, הוא נותר בעינו, ואני מרגישה כי תהיינה לכך השלכות על בתי ועל כן בירורי זה. היא ילדה מאד מפותחת, הן רגשית והן התפתחותית, מוטורית ושפתית. בכל מעגל חברתי היא נוטה להתחבר עם גדולים ממנה בהרבה ואף עם מבוגרים. ניכר כי היא מתקשרת הרבה יותר טוב עם בוגרים ממנה. בנסיונות להפגישה עם בני גילה, תמיד החברים קופצים מדבר לדבר, ואילו היא סוג של מנסה להתאים עצמה לסביבה שהיא פחות בוגרת. למשל, היא יושבת על פאזלים של 100 חלקים בעניין רב ותשומת לב, צביעה לפי מספרים, כותבת את שמה וכו', הכל מתוך יוזמה שלה בלבד, להתקדם ולרצות לדעת וללמוד. שאלתי היא מה עלולות להיות ההשלכות על שהייה במחיצת צעירים ממנה, גם בקבוצת הגיל שלה - היא תהיה מבוגרת יחסית. האין יוביל הדבר לרגרסיות מעכבות התפתחות? אני שואלת זאת כדי לדעת אם להילחם את המלחמה האחרונה והקשה אל מול השיבוץ שקיבלנו, תוך שאני יודעת שמה שאני אחזיק בראשי ישפיע רבות על אופן התאקלמותה והתפתחותה. אני מדברת מאינטואיציה בלבד, והייתי רוצה כאן עיצה פדגוגית שתסבר את אוזני. בתודה מראש, מירי

שלום, את מתארת תיאור רחב ובסופו מבקשת "עצה פדגוגית". לכן אני מפנה אותך לפורום שכן -פורום פסיכולוגיה חינוכית. לנוחיותך מעתיקה עבורך את הלינק http://www.doctors.co.il/forum-5697 בהצלחה, ירדן פרידון ברשף

טעות, הפורום הוא ייעוץ חינוכי. זה הלינק http://www.doctors.co.il/forum-4397/

אני פשוט אוהבת את הגישה שלך ! ושוב תודה לך ולליאת על הפורום הנהדר הזה גם כשלא שואלים לומדים כל כך הרבה תודה !

שלום גלית, מחמם את הלב, מעודד ומשמח לשמוע שעבודתנו מוערכת. אני מעריכה מאוד(!) את הפרגון ואת המילים החמות, ואני בטוחה שגם ליאת. אשמח "להיפגש" איתך כאן מעת לעת.. בשמחות, ירדן פרידון ברשף

28/08/2015 | 14:32 | מאת: אמא מודאגת

שלום לך! כבר תקופה ארוכה (מספר שנים) שבני הקטן (בן 11 בערך) מתנהג בצורה חסרת תקנה בעליל.. כל פעם שהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה מאיתנו ההורים, הוא מתחיל בהתפרצויות זעם גדולות. העניין הוא שלא מדובר רק בבכי ובצעקות, אלא בכך שהוא מנסה להלחם בנו. ואין לו שום תקנה- הוא יכול לחסום אותנו מללכת, לנעול את הדלת של הבית ולא לתת לאף אחד לצאת, לקחת לנו את הפלאפונים ודברים אישיים, ולא אכפת לו משום דבר שאנחנו אומרים לו או עושים. כשאנחנו מאיימים להעניש אותו, הוא ממשיך להתגרות בנו ואומר "נו נראה אתכם", ובסופו של דבר כשכן מענישים אותו, הוא רק מגביר את הסצנה שלו, ונכנס עוד יותר לאמוק. הביטחון העצמי הגדול שלו גורם לו לחשוב שהוא כל יכול, ושהוא יכול להלחם בכל אחד ולנצח, למרות שפעם אחרי פעם הוא מפסיד. אנחנו כבר משתגעים בשלב הזה, ובאופן כללי יש לי לחץ דם נמוך ואני נהיית חולה כשהדברים האלה קורים (לא מצליחה להתמודד עם הלחץ שהוא גורם). זה יוצר מצב שכל המשפחה עומדת על הרגליים כשיש לו התפרצות זעם, מחשש שיקרה לנו משהו (אנחנו כבר בגיל מבוגר ולא יכולים להתמודד עם לחץ כזה בלתי פוסק). העניין הוא שגם האחים הגדולים שלו, לא מצליחים להרגיע אותו. כשמנסים לדבר איתו בהיגיון- הוא פשוט לא מקשיב. לא אכפת לו שהוא פוגע במשפחה שלו, הדבר היחיד שחשוב לו זה לקבל את מה שהוא רוצה גם אם זה במחיר שכולם נפגעים בדרך וגם הוא. וברגע שהוא נכנס למצב הזה, הוא פשוט לא מפסיק- אלא אם מקבל את מה שהוא רוצה, או אחרי שעות ארוכות, כשהוא כבר מתעייף. הבעיה היא שאחרי כמה ימים זה נרגע, ואנחנו חושבים שהוא חזר להיות ילד טוב וסולחים לו, ואז מאמינים ש"זה לא יקרה יותר". אין לנו את היכולת או את הכוח להתמודד, כל מה שניסינו כבר לא עוזר. אם זה לדבר איתו, אם זה לקבוע תור אצל פסיכולוג (הוא לא מעוניין ללכת, נלחם איתנו על זה, וירד מהמכונית בעצמו כשלקחנו אותו לשם), אם זה ללכת ליועצת הבית ספרית. הייתי רוצה עצות קונקרטיות לגבי מה אני יכולה לעשות עם הילד שירגיע אותו וימנע מאיתנו להגיע למצבים כאלה.. מה שאני כן יודעת זה שאני לא יכולה תמיד לתת לו את מה שהוא רוצה- הוא ילד ויש לו ראש של ילד והתפקיד שלי בתור אמא שלו זה לחנך אותו ולקחת עליו אחריות. אשמח לעצות בנושא

שלום אמא מודאגת, את מתארת מצב סבוך ומורכב עד מאוד שנמשך זמן רב, ולכן לצערי ייעוץ אינטרנטי אינו מתאים במקרה זה. כמו כן חשוב לומר שלא מדובר כאן רק בשכלול שיטות לחיזוק סמכות הורית, אלה במקרה שלכם, המצב נשמע מעט מורכב יותר כאמור. לעניות דעתי מוטלת עליכם ההורים עבודה מורכבת שמטרתה הבנה מעמיקה של קשייו וצרכיו של בנכם, לצד הרחבת המודעות העצמית שלכם כהורים- מה מפעיל אתכם מול בנכם, מה מפחיד אתכם, מה קשה לכם ומה מניע אתכם בהתנהלות מולו. תצטרכו לחדד את ההבנה של דינמיקת היחסים בינכם (המורכבת מרבדים רבים, רבים מהם לא מודעים), וכל אלו כמובן יסייעו לשפר את התקשורת ואת היחסים שלכם עם בנכם, ובתקווה יפחיתו את המצוקה שגם בנכם חווה במצב הענינים הנוכחי(!). מציעה לכם בחום לפנות בהקדם לייעוץ וטיפול פנים מול פנים עם מטפל רגשי של ילדים המנוסה ומתמחה בתחום של הדרכת הורים,ופשוט להתחיל בתהליך. בהמשך בהתיעצות עם איש המקצוע, תוכלו לשקול גם טיפול עבור בנכם (ואיך הכי נכון להביא אותו לטיפול). כל טוב, ירדן פרידון ברשף

27/08/2015 | 15:32 | מאת: טל

אנו הורים בהורות משותפת אשר רואים עין בעין את טובת הילד מעל הכול.אנו רוצים לברר מהו הגיל המומלץ הרצוי ללינת תינוק אצל האב כאשר ההורים גרים בסמיכות אך בנפרד כאשר הקשר בין ההורים הוא איכותי . תודה על התשובה המפורטת

שלום טל, לצערי אין לי ספר פסיכולוגיה סודי ממנו אוכל לצטט נתונים אובייקטיביים שיענו על שאלתך. אלא אם כן הילד יונק ותלוי בך להזנה, ההחלטה היא בידיים שלכם ההורים ותלויה גם בתגובה של ילדכם. באופן כללי, אם הקשר איכותי וקרוב, אם ילדכם רואה את האב בביתך ולהיפך, אם הוא רגיל לשהות פרקי זמן ארוכים עם האב ונוח לו ונעים לו בחיק שניכם, אז תוכלו אם תרצו לשקול מעבר הדרגתי לשינה בבית האב (אפשר להתחיל עם שנת צהריים, בהמשך שנת לילה אחת, או כמה שעות שינה בלילה ולבדוק איך זה מתקדם..). אם תרצי את מוזמנת לכתוב לי תאור מפורט יותר של מצבכם (גילאים, יחסים, הרגלי ראייה ושהייה וכיוב'), ואז אוכל להביע דעה ספציפית לגביכם. בברכה, ירדן פרידון ברשף

26/08/2015 | 09:17 | מאת: מריאן לביא

שלום וברכה, כבר תקופה שהבן הבכור שלנו בן ה-9.5 מראה התנהגות של פחדים. זה התחיל בבקשה שלו לא לישון בחדר שלו אלא בסלון או עם האחים שלו, אפילו אצלנו בחדר על מזרון על הרצפה. בגלל החופש לא יחסנו לזה חשיבות רבה, אך בימים האחרונים הפחדים עלו דרגה לממש חרדות. הוא מסביר לנו שהוא מפחד מגנבים ורוצחים ושיכנסו אלינו לבית וירצחו אותנו (לטענתו דברים ששמע בחדשות) כולל שילוב של דברים שהוא ראה בסרטים המצויירם של ספיידרמן וכד'. ניסינו לדבר ולהרגיע את הילד, שינסה לחשוב על מחשבות חיוביות ודברים טובים, הראנו לו שכל החלונות והדלתות נעולים, (יש לנו גם כלב), אך הילד לא מצליח להרגע, ממש בוכה ולחוץ, ולא מצליח לישון עד שמישהו מאיתנו לא ישן לידו או קרוב אליו. חשבנו שזה יעבור לאט לאט, אך זה לא וזה ממש מתחיל להפריע לאורך החיים של כולנו (וכמובן לשינה). אנחנו אבודי עצות. תודה, מריאן

שלום מריאן, למיטב הבנתי החשש עולה בעיקר בלילה כאשר הוא נדרש לישון במיטתו. אם מדובר בתופעה מוכללת יותר (למשל אם החרדה מפריעה לו לתפקד, גורמת לתסמינים פיזיים כמו הזעה ודופק מואץ, יוצרת המנעויות ומתבטאת בעיסוק יתר לאורך מרבית שעות היום ) אז ייתכן ומדובר בהפרעת חרדה ואז יש להיוועץ במומחה, רצוי פסיכולוג קוגניטיבי התנהגותי. אם באמת מדובר רק בנושא של שינה, אז כמו בכל מצב של פחד -פוביה, יש ליצור תכנית הדרגתית, ביחד עם הילד, שהמטרה היא חשיפה הדרגתית למושא הפחד. למשל בשלב ראשון סכמו איתו שבשלושת הימים הבאים הוא ישן על מזרון על יד מיטתכם. בשלושת הימים שלאחר מכן, אחד ההורים ישאר איתו עד שנרדם (גם אם מקיץ באמצע הלילה), לאחר מכן אחד ההורים ישב איתו בחדר רק 10 דקות, וכיוב'. כל עזר אחר מקובל - לישון עם אור, לבצע טקס שינה לפני השינה של בדיקת מנעולים וכיוב'. זו צריכה להיות תכנית משותפת, שמוסכמת עליו במידת האפשר, וכוללת חיזוקים מילוליים רבים/טבלת התקדמות/פרסים סמליים. כמו כן חשוב שתמשיכו לא לגנות את הפחד או לבקר אותו. להעביר מסר שהפחד שלו הוא דבר מאוד טבעי, ומאידך לשדר ביטחון ואמון בו שהוא יצליח להתמודד עם האתגר המשותף שהצבתם לכם. אם אין כל שינוי ולו קטן ביותר תוך שבועיים, שיקלו התייעצות עם מומחה. בברכה, ירדן פרידון ברשף

25/08/2015 | 20:50 | מאת: אסתר

היי, יש לי ילד בן 5 וחצי, שסובל מהתפרצויות זעם שכוללות גם אלימות. (לעולם לא קרה כשהוא איתי, רק עם אבא,סבתא, גן וכו'..) מה הטיפול לכך? פסיכולוג/פסיכיאטר/מטפלת רגשית/תרופתי?

שלום אסתר, הטיפול לכך הוא הדרכת הורים עם פסיכולוג קליני/מטפל רגשי של ילדים, המתמחה בהדרכת הורים, במטרה לסייע להורים להבין טוב יותר את הילד וכיצד להיות איתו/עבורו באופן המיטיב ביותר. במידת הצורך המטפל יוכל להמליץ על טיפול עבור הילד אם הוא יחשוב לנכון. מנסיוני בגילאים האלו, הדרכת הורים טובה בהחלט מספיקה. בברכה, ירדן פרידון ברשף

26/08/2015 | 20:36 | מאת: אסתר

אבל מה הורים יכולים לעשות כאשר זה קורה בגן?

25/08/2015 | 09:18 | מאת: הגר

שלום רב רציתי לדעת מה מרגיש ילד והאם יכולות לעזור הערות (לדעתי מטופשות) של אביו כלפיו כמו "אתה כמו תינוק" "אתה לא מתנהג כמו בן 8" משפטים שנאמרים כשהילד לא מקשיב או כשלוקח לו זמן לעשות דברים (יותר נכון מורח את הזמן זה לא שלא מסוגל ) או כשלא מפסיק כשאומרים לו די כשמשתולל יותר מידי או מגזים במשהו. אני בטוחה שלא זה מה שיגרום לבני להשתפר אלא רק יוריד לו את הדימוי העצמי .הוא נורא מתעצבן ונעלב כשהוא קורא לו ככה והוא גם מבקש שיפסיק והוא מצידו עונה לו תתחיל להתנהג כמו בוגר ואז אני אפסיק לקרוא לך תינוק. האם אני צודקת או בעלי ? האם יש לך איזה חומר כתוב שאוכל להראות לו כמה לא מועיל אלא פוגע מה שהוא עושה .תודה

שלום הגר, חבל שאינני יכולה להפנות אותך למאמרים ספציפיים שמראים שעלבונות והקנטות אינם מיטיבים עם ילדים. העניין הוא שהדברים הללו הם כ"כ ידועים וברורים מאליו שאף חוקר כבר לא טורח לחקור את זה...(!) בעלך כרגע יוצר אצל בנך ליבה גרעינית עמוקה של ערך עצמי ירוד ודימוי עצמי שלילי. הדרך הטובה יותר לעזור לו היכן שקשה לו היא על ידי מתן תמיכה, עידוד, יצירת מסגרת ביתית מאורגנת והצבת גבולות ברורים ועקביים. למעשה להיות עבור ילדכם באופן הספציפי לו הוא זקוק לכם. אלו בשום אופן לא הולכים יחד עם העלבות והקנטות (מה שאולי משפר ביצועים באימוני כושר בקרב בני 30 ומעלה..אולי..). כל טוב, ירדן פרידון ברשף

25/08/2015 | 09:16 | מאת: דנה

ילד חכם ספורטאי שמשחק כדור סל חברותי מאוד עולה לכיתה יא . למד עד השנה 5 יחידות מתמטיקה וממשיך השנה במגמת מחשבים וערבית אבל לאור ציוניו הנמוכים יחסית ב 5 יחדות מתמטיקה (68) נאלץ לעבור מבחן מעבר. בעלי לוקח את האפשרות שירד ל 4 יחידות כסוף העולם ומפעיל עליו לחץ רב וזה הפך את העניין לבלתי נסבל . בעלי מרגיש שאם בני רק היה משקיע יותר היה מצליח ומבחינתו אם ישב כל יום כמה שעות הוא יצליח אני בתחושה שיתכן והוא צודק אבל הבן שלי לא מוכן כנראה "לשלם " את מחיר הזה כי יש לו עולם שלם של חברים ספורט ודברים אחרים שהוא אוהב. אני בגישה שלא לכפות ומקסימום ישלים אחרי הצבא אם ירצה ובעלי חושב שצריך למנוע ממנו ספורט מחשב עד שישקיע. זה יוצר מתח גם ביננו למרות שבסופו של דבר אני לא מוותרת ולא משרת לו לנקוט בגישה הזו מה דעתכם?

שלום דנה, זה נשמע שיש לכם ילד נהדר - חלום של כל הורה ממש. המשמעות של זה היא שהילד שלכם כנראה יודע כיצד לחיות את חייו בצורה מוצלחת. כרגע ירידה ל4 יח"ל תאפשר לו להמשיך לעסוק בהרבה דברים שאוהב וגם להמשיך להצליח בלימודים (ציון גבוה ב4 יח"ל מתמתיקה, עוד לא מנע מאיש להתקבל ללימודי רפואה..) ובעיקר להמשיך להיות ילד מאושר. מדוע להפריע לו לנהל את חייו בצורה כ"כ מוצלחת? בברכה, ירדן פרידון ברשף

24/08/2015 | 23:30 | מאת: עדן

שלום הבת שלי בת ה 4 בשבועות האחרונים אומרת לי המון שהיא אוהבת אותי, עד כדי כך שזה נהיה מטריד על מה זה יכול להביע? האם עליי לומר לה שהיא אומרת יותר מידי ואיך אומר לה?

שלום עדן, תשובתי מתחלקת לשניים. קחי בחשבון שבחופש הגדול, כל האנשים שסובבים את ביתך במשך מרבית שעות היום כבר אינם - גננת חברים סייעות וכיוב'. ההורים הופכים להיות דמויות הרבה יותר נוכחות (פיזית) בחיים של הילד, והם נקשרים אליהם באופן אחר, חדש, כשגם רגשות כלפיהם מתעוררים ונחווים יותר בעוצמה. יחד עם זאת אני מציעה לך לבדוק עם עצמך מדוע הפגנת חיבה של ביתך כלפייך נחווית כמטרד? מה זה מעורר בך? חרדה? מבוכה? בושה? ייתכן וביתך חשה משהו מהדברים האלו ודווקא בגלל זה חשה צורך לחזור על כך שהיא אוהבת אותך שוב ושוב, על מנת לעורר בך את מה שהיא הייתה רוצה שיתעורר...מאחלת לך שתצליחי להנות מזה ולהחזיר לה באותו המטבע. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

06/09/2015 | 00:15 | מאת: עדן

שלום קודם כל העובדה שהיא אומרת לי שהיא אוהבת אותי כל כך הרבה לא גורמת לי לרגשות שליליים מאילו שציינת פשוט מאד אני מרגישה שעליי לענות בחזרה בכל פעם שהיא אומרת לי שהיא אוהבת אותי (אולי 20 פעם ביום ) ובאיזשהוא רגע, כן זה נהיה קצת מטריד הילדה שלי היא ילדה שמקבלת המון אהבה, נשיקות וחיבוקים ואני אומרת לה שאני אוהבת אותה ואני חושבת שאין לכך קשר אמור להיות משהו אחר שאולי אין לך תשובה על כך בכל אופן תודה על הניסיון להבין

23/08/2015 | 11:46 | מאת: שוש

שלום לכולם, יש לי תאומים בן ובת בני שנה וחודש. בהתחלה הנקתי את שניהם. עם הבן ההנקה זרמה בקלות ועם הבת היה קשה הרבה יותר, לכן עברתי לתת לה חלב שאוב מבקבוק (בלי לינוק), כאשר הבן ינק בבית ובמעון אכל גם הוא חלב שאוב מבקבוק. בערך מהשלב שהתחילו לצאת לו שיניים, הוא החל לסרב בתקיפות למוצץ ולבקבוק - כלומר מוכן רק לינוק. גם במעון לא הסכים לשתות מבקבוק וחיכה לסוף היום שאגיע ואניק אותו. הוא לא יונק בשעות קבועות או דווקא כשהוא רעב, אלא כאמצעי הרגעה כשהוא עייף או לא רגוע וכדומה.. נוצר מצב שהוא שאני היחידה שיכולה להרגיע אותו, כאשר אני לא נמצאת בבית הוא בוכה ומחפש אותי וכמעט אי אפשר להרגיע אותו. (הבת הרבה פחות "צמודה" אלי, היא נרגעת בעזרת מוצץ, והרבה יותר "עצמאית בשטח" וחברותית). כיצד אוכל לעזור לבני להיות פחות תלוי בי? המצב הופך להיות ממש בלתי אפשרי ומתסכל.. הם מתחילים מעון חדש בשבוע הבא ואני מודאגת מאוד כיצד יסתגל... האם גמילה מהנקה תביא לשיפור בתלות? האם נכון להתחיל תהליך כזה עכשיו, כאשר הוא עומד בפני כניסה לגן חדש? אשמח לעצה..

שלום שוש, אם החלטת שאת רוצה להתחיל תהליך גמילה, ולפי מיטב הבנתי מדובר בגמילה מתלות ביניקה כאמצעי להרגעה ובשלב זה פחות כאמצעי להזנה (גם במעון הוא יכול לאכול כבר מוצקים ולא חייב לשתות כמויות של חלב מבקבוק), אז בכל מקרה כדאי לעשות זאת באופן הדרגתי. מה שאני מציעה הוא בתור התחלה ובחלק מהפעמים, כאשר בנך לא רגוע ורוצה לינוק, נסי להרגיע אותו בעצם נוכחותך (מלים, שירים, חיבוק, ליטוף, אפילו בקבוק מים) ולא על ידי הנקה. שימי לב שבפעמים הראשונות בהם את מחליטה לא לאפשר לו לינוק (כי הוא בוודאות לא רעב וכיוב'), עימדי בכך ואל תישברי. בהדרגה הגדילי את תדירות הפעמים בהם את מציעה לו חלב מבקבוק/מרגיעה אותו בלי שיונק. לגבי המעון. דווקא הקטנטנים האלה פעמים רבות מסתגלים היטב בגן, כי הם מבינים שאמא לא שם ולא תהיה שם, כשבבית הם מרגישים שיש להם הרבה יותר שליטה ומרחב תמרון. לכן אם החלטת שאת רוצה להתחיל לגמול אותו, עשי זאת בהדרגה ובאהבה, תוך התחשבות בקצב שלך ושלו. בברכה, ירדן פרידון ברשף

06/08/2015 | 14:58 | מאת: אני

שלום, בני בן ה-9 החל להראות סימנים של התעוררות מינית. אמא של חבר שלו סיפרה לי שבני ובנה הראו אחד לשני את אבר מינם בבית ספר במקום פרטי (הבן שלה סיפר לה), ולפני מס' ימים שבני ביקר את בנה היא ראתה שהם מחפשים בגוגל תמונות של בר רפאלי מתנשקת :). כששאלתי את בני על כך אמר שזה נכון והיה מאוד מובך ושמתבייש לספר. אמרתי לו שהוא יכול לעשות כל דבר בפרטיות ושירגיש חופשי לפנות אלינו בכל שאלה שיש לו. מעבר לכך, נראה לי לא נכון לאסור עליו להפגש עם החבר מאחר ורק איתו יש לו חוויות כאלה, והחבר ילד טוב וחיובי. ובאופן כללי, אני לגמרי בעד סקרנות וזה הגיוני שזה יתעורר. השאלה איפה הגבול? אני לא רוצה לאסור עליו דברים כדי שזה לא יהפוך לטאבו ויצור את התגובה ההפוכה.מצד שני אני חוששת שכל האינפורמציה שיש באינטרנט שמאוד לא לגילו... אני גם רוצה שבני ירגיש חופשי לשאול ולספר לנו את שעל ליבו. אשמח לתובנות בעניין. תודה

07/08/2015 | 12:30 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום, עם כל הכבוד לגישה הטבעית והבריאה, שגם אני נוטה לצדד בה, ולמרות הסקרנות המאד מובנת בגיל זה, חשוב מאד לשוחח עם הילדים ולחדד סוגיות של פרטיות הגוף, גם שלהם עצמם וגם של זולתם. חשיפת אברי המין ההדדית אינה מקובלת, גם כשהיא נעשית במקום מוצנע, ואין לאשר אותה, גם לא בשתיקה. בגיל תשע כבר אמורה להיות הבנה של מה מותר ומה אסור בתחום זה, וחשוב שנהיה ברורים מאד בנושא. בדומה, גם ההתייחסות שלנו, ההורים, לחומרים פורנוגרפיים (גם רכים) באינטרנט, חייבת להיות חד משמעית. חשוב לומר לילדים ששיטוט תמים כזה עלול להוביל אותם לתכנים קשים, אלימים או מזיקים, ושאתם מבקשים להימנע מהם, למרות הסקרנות. תוכלי לעזור לבנך לספק את סקרנותו בדרך מקובלת, כולל תמונות עירום אמנותיות או "נקיות", שאינן חלק מאקט מיני. אני ממליצה מאד לנסות לחסום את הגישה לאתרי סקס, שכן הם תורמים לעוררות המינית טרם זמן, ויכולים לעודד התנהגויות חריגות שעלולות לסבך את הילדים בצרות. זכרו שכיום קיימת רגישות רבה בציבור, ובצדק, כלפי פולשנות והטרדה מינית, גם כשהיא בין ילדים ומרצון. ולבסוף, במקרים של עיסוק מופרז במיניות, חשוב לוודא שהילד עצמו לא נפגע או הוטרד מינית בעבר או בהווה. בברכה ליאת

05/08/2015 | 10:34 | מאת: אנונימי

שלום,יש לי בעיה בן 19 לא התגייסתי ,מגיל צעיר אני לא לובש לבוש תחתון,ולא מזמן התגלתה אצלי דלקת מתמשכת,והרופאים אמרו לי שכדי שזה יעבור צריך לשים משחה ועל התחתונים,ואמרו שאין טיפול אחר וגם צריך במקרה הזה תחתונים מסוג טנגה עם בד מיוחד ,אבל מאוד קשה לי ללבוש אותם,אני מרגיש קשה וגם לא נוח עם זה ,וחוץ מזה אני מתבייש ללבוש,השאלה היא מה עליי לעשות ואם כן איך עליי להתגבר ,תודה על ההקשבה

05/08/2015 | 13:11 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום, אם נוח לך להסתובב ללא תחתונים מתחת למכנסיים, תמשיך לנהוג כך.. אנחנו מדינה חופשית, וכל עוד אינך מפריע לאיש, איני רואה כל בעיה. כרגע, בשל הבעיה הרפואית, חשוב לפעול כפי שהורו לך הרופאים, ולהתייחס אל אי הנוחות כאל משהו זמני (כמו שהיית מתייחס לגבס או לתחבושת או לתרופה שהיית צריך לבלוע). כאשר האי נוחות היא זמנית, אפשר לחיות אתה. אם, לעומת זאת, אתה מרגיש חרדה ובושה שאינן מאפשרות לך בשום אופן לעזור לעצמך, פנה לטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי התנהגותי. אם הבעיה הרפואית שלך אקוטית ומחייבת אותך ללבוש תחתונים, תוכל לפנות לפסיכיאטר, ולהיעזר באופן זמני בתרופות הרגעה. בריאות! ליאת

25/08/2015 | 10:40 | מאת: אנונימי

אני מוכן לנסות אני קניתי וישים כמה חודשים השאלה היא איך אפשר להתרגל לזה תודה

04/08/2015 | 13:16 | מאת: קרן

שלום, האם זה בסדר לתת לבת שלוש לישון במיטה נפתחת עם אחיה בן ה- 6? מפאת חוסר מקום בחדר וצורך לקנות לגדול שולחן לימוד לכיתה א'. חברה אמרה לי שקראה שכל אחד צריך מקום משלו וזה לא מומלץ. מה דעתך המקצועית? וגם בהיבט שזה בן ובת . רוב תודות!!

05/08/2015 | 13:02 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום קרן, את יודעת, רבים מבני דורי, שגדלו באקלים כלכלי צנוע בהרבה מהנהוג כיום, עוד זוכרים חדרים קטנים שאכלסו שניים, שלושה, ואפילו ארבעה אחים, שישנו יחד בצפיפות - לטוב ולרע. כיום המצב שונה, ועצם זה שאת מתייעצת על כך מעיד על כך שרוב הילדים כבר אינם חולקים מיטה עם אחיהם. אני נוטה להסכים לרעיון שלכל ילד מגיעה מיטה משלו, גם בתנאי צפיפות. אפשר למצוא פתרונות טכניים, כמו מיטת קומותיים או שולחן כתיבה הממוקם מחוץ לחדר הילדים, בהול, במסדרון, או בפינה אחרת כלשהי בבית. ועדיין, גם הפיתרון של מיטה כפולה יכול לעבוד, תחת השגחה וחינוך לפרטיות וכיבוד המרחב האישי. בהצלחה ליאת

04/08/2015 | 08:43 | מאת: גלית

בני בן 13,5 תמיד היה פופולרי מבחינה חברתית גם בכיתי וגם בישוב. ילדים תמיד נמשכו אליו וביקשו את חברתו. תמיד הייתה לו נטיה להתנתק מהחברים, לא ללכת למסיבות אליהן היה מוזמן או למקומות אחרים אליהם היה מוזמן. המגמה הזו החמירה מאד. הוא מעדיף לשבת בבית ולראות טלוויזיה והרבהעמים כשמזמינים אותו הוא עונה בגסות שהוא עייף הוא כן אוהב להיפגש עם משפחה מצד שני הוא משתעמם במיוחד בחופש אבל לא מוכן לפגוש חברים. הוא אומר שכולם מעצבנים אותו

05/08/2015 | 13:03 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום גלית, תפקוד חברתי תקין בהחלט משקף הסתגלות טובה ובריאות נפשית אצל ילדים, אך נדמה לי שהורים נוטים לדאגת יתר בנושא זה, לעתים הרבה יותר מן הילדים עצמם. לא ציינת האם ההתרחקות שלו מחברים מתרחשת גם לאורך שנת הלימודים, או רק עכשיו, בחופש. חשוב שנזכור כולנו שיום הלימודים הארוך, והחוגים שאחריו, מספקים לילדים הזדמנות למגע חברתי אינטנסיבי, אם ירצו או לא ירצו. יש לא מעט ילדים שמעדיפים לבלות את הפנאי שלהם בשקט בבית, וזה לא בהכרח משקף בעיה חברתית או היעדר מיומנויות. גם עכשיו, בזמן חופשת הקיץ, העדפת הבית הממוזג על פני המפגשים החברתיים בחוץ יכולה להעיד דווקא על שיפוט נכון. אחרי הכל, המחשב והטלוויזיה מהווים חבילת בידור מושלמת עבור מרבית הילדים, שלא תמיד רוצים ומוכנים לטרוח ולהגיע לבית של חבר, על מנת לעשות בדיוק את אותו הדבר... כרגע, הייתי מפסיקה ללחוץ עליו, ומאפשרת לו לבלות את חום יולי-אוגוסט כרצונו. בתחילת שנהל, אפשר לחזור ולבחון את הדברים, ולבדוק מחדש את המוטיבציות. אם את מתרשמת שקיימת חרדה/מצוקה/בעיה שממשיכה להרחיק אותו מחברים, התייעצי שוב. כרגע, איכשהו, זה לא נשמע מדאיג. בברכה ליאת

02/08/2015 | 23:14 | מאת: ענת רבינוביץ

מצאתי את ביתי ( בת 17 ) מספר פעמים לוקחת מאות שקלים מהארנק שלי ללא רשות כולל את כרטיסי האשראי ושימוש בהם לצורך בילויים שונים ומוניות סך אלפי שקלים מצטבר מספר פעמים תפסנו אותה והיא לא הכחישה אבל שוב המשיכה במעשה מה עושים ?

03/08/2015 | 00:52 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום ענת, ילדים עלולים להסתבך במעשי גניבה, ובדר"כ המוטיבציות שלהם רגשיות, ואינן מעידות על נטייה עבריינית. עם זאת, כשמדובר בנערה בת 17, הסלחנות כבר אינה במקומה, ומדובר בתופעה מדאיגה שמחייבת התייחסות חסרת פשרות. מן האופן שבו את מתארת את התופעה, עולה "ניחוח" של חוסר אונים, חוסר גבולות, ואפילו מידה של העלמת עין. למרות שידעתם שהיא גונבת, ואף משתמשת בכרטיסי האשראי שלכם, אפשרתם לתופעה להמשיך באין מפריע, גם כשהיא הודתה במעשיה. זוהי עמדה בעייתית מאד, ואם להודות על האמת, קשה לי להאמין שתוכלו לטפל בנושא ללא עזרה של גורם מקצועי. יש כאן התנהגות שמחייבת התייחסות תקיפה, עירוב של גורמים נוספים, וכמובן נקיטה של צעדים שיבטיחו - א. את בטחון הכסף שלכם ואת יכולתכם לשלוט בחשבון הבנק שלכם. ב. עמדה מכבדת מצידה כלפי כספכם ורכושכם, כולל החזר כספים בדרך של עבודה בבית או מחוצה לו. פנו ללא דיחוי לפסיכולוג שמתמחה בעבודה עם ילדים ונוער, וטפלו בבעיה בנחישות. בהצלחה ליאת

02/08/2015 | 13:07 | מאת: רינה

שלום רב, יש לי שני ילדים, האחד בן 6 וחצי והשני בן שנתיים וחצי. קצת רקע: בני הבכור ילד חכם ורגיש מאוד, מאוד מושפע מסביבתו, כלומר אם מרגיש שכועסים עליו הוא מתגונן מאוד, קשה לו לקבל ביקורת, סותם את האזניים כי מפחד שירימו עליו את הקול או שיבקרו אותו ולפעמים במקום לדבר על מה שבאמת חשוב ועיקרי הוא עסוק בהאם כועסים עליו. בעבר טופל אצל מרפאה בעיסוק על רקע קושי בויסות חושי ורגשי, רגישות שמיעתית ורגישות למגע, מוסחות גבוהה וחיפוש גירויים. כשבני הקטן נולד הגדול התקשה לקבל את זה, למרות שבהדרגה מאוד התחבר אליו ויש רגעים יפים שהם משחקים ביחד והגדול מנסה להיות בתפקיד האח הגדול לעזור ולהסביר. אבל רוב הזמן לצערי הדינמיקה בבית נוראית, הגדול מתנהג בילדותיות ומחכה התנהגויות של הקטן ומקנא לקטן, הקטן מציק וממש מתקרצץ לגדול ושניהם נוטים לדחוף ולהרביץ זה לזה . יש הרבה צעקות בבית ובכי של שניהם, אף אחד מהם לא מצליח להתמודד עם זה שאחד ההורים משחק עם אחד מהם. לפעמים אין ברירה וצריך לשחק רק עם אחד מהם בשך הפרשי הגיל. יוצא שאנחנו מפרידים ביניהם הרבה כי זה פשוט בלתי נסבל הביחד הזה. אנחנו ההורים מותשים וחסרי סבלנות ויוצא שמרימים את הקול הרבה...יש עצות פרקטיות לפני שפונים לייעוץ?

03/08/2015 | 00:41 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום רינה, רבות נכתב כאן, בפורום, על מריבות בין אחים. מציעה לך לחפש קצת דרך חלונית החיפוש. בכל מקרה, גם קנאת אחים וגם מריבות אחים הן תופעות נפוצות ושכיחות, המושפעות דרמטית - לטוב ולרע - מעמדתם ופעולותיהם של ההורים. אם את מציינת שאתם מותשים מהמריבות, סימן שאתם מאד מעורבים ומאד מופעלים ע"י הילדים. המשקל ותשומת הלב הרבה שאתם נותנים לקונפליקטים בין שני הילדים, מתגמלים למעשה את התופעה ומנציחים אותה. מריבות וקונפליקטים הם חלק מחיי השגרה בבית, וחשוב מאד לאפשר לילדים להסתדר ולפתור אותם בכוחות עצמם. במצבים של פערי גיל גדולים, כאשר קשה למצוא פעילות משותפת שאפשר לחלוק, יש בהחלט טעם להפריד בין הילדים, ולהקדיש לכל אחד מהם זמן "סולו" עם אחד ההורים או עם שניהם, כדי למנוע תחושות קנאה וקיפוח. ילד גדול שמחקה התנהגויות של קטן עושה זאת בדר"כ כי הוא מאמין שכך ישיג את תשומת הלב והיחס המוקדשים לאחיו. כרגע, במקום לכעוס ולשמש שוטרים, אני מציעה לתכנן את שעות הפעילות כך שכל אחד מן הילדים יקבל נתח ראוי מן התשומות ההוריות, המותאם לגילו ולצרכיו. נוסף על כך, יש לאפשר להם בילוי זמן משותף, עם מינימום מעורבות שלכם, גם במקרים של קונפליקט. כשלא תתערבו, יש סיכוי גדול יותר לוויתורים ולשיתוף פעולה. כאשר אתם משמשים שוטרים או "שופטים", מעבר לכך שאתם מסתכנים במשפט לא הוגן, אתם מצ'פרים אותם בתשומת לב דווקא כשלא צריך, ומונעים מהם את ההזדמנות ללמוד להסתדר. נסי לקרוא, כאמור, תשובות נוספות באותו עניין שניתנו כאן בעבר, ובמידת הצורך, פני להדרכה הורית קצרה. בברכה ליאת

02/08/2015 | 06:15 | מאת: אמא טריה

שלום, בוקר טוב, לא יודעת אם השאלה מתאימה לפורום, אך מקווה שתוכלי לעזור לי. בני בן חודשיים וחצי מסרב לקבל המוצץ והתחיל למצוץ את האגודל שלו. כל פעם אני מוצאיה לו האגדול מהפה מתחיל להיות עצבני ולוקח לו שעות ארוכות לישון. כיצד ניתן לגמול אותו ולהחליף במוצץ. והאם יכול להיות שזה שמוצאיה לו האגודל מהפה משפיע עליו מבחינה נפשית לרעה? האם ההשפעה ארוכת טווח? אני ממש מתוסכלת מהעניין ואודה לעזרה. התסכול שלי נובע העיקר מכך שילדים שמוצצים אצבע קשה לגמול אותם ואני לא רוצה להיות במקום זה אך מצד שני לא רוצה לגרום לו להיות עצבני או לפגוע בו מבחינה נפשית. תודה

03/08/2015 | 00:17 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום, אין ספק שהמציצה מספקת רגיעה ונחמה לתינוקות רכים, וחשוב לאפשר לתינוק למצוא את הדרך שנוחה לו. לא בטוח שיש כאן תשובה נכונה אחת. אני שייכת לאסכולה שאינה נבהלת גם ממציצת אצבע, אם זה מה שהתינוק או הילד מעדיף. אני מניחה שאחות טיפת חלב תוכל לספק לך "טריקים" שיגרמו לו לקחת בסופו של דבר את המוצץ במקום האצבע. בעיני, קשה מאד לעמוד על המשמר כל הזמן, ובסופו של דבר אם הוא יעדיף את אצבעו, יהיה קשה למנוע זאת ממנו. לטעמי, עדיף תינוק רגוע ומסופק גם במחיר של מציצת אצבע. אין לי ספק שיהיו מי שיחלקו עלי, וככל הנראה גם את תצטרכי לקבל את ההחלטות שלך עפ"י אמונתך ונטיית לבך. בברכה ליאת

01/08/2015 | 22:21 | מאת: שירן

שלום רב, בני בן ה6 וחצי סובל בשנתיים וחצי האחרונות מפחד להיות לבד. הדבר מתבטא לדוגמה שבמקרה שבו אני רוחצת את בתי, הוא נמצא איתי באמבטיה ונצמד אלי , גבו לגבי. במקרים אחרים שוהה אך ורק בחדר בו אני נמצאת. לאחרונה כשסידרנו לו חדר לבד לפני מעבר לכיתה א' - בוכה כל לילה שאינו יכול לישון לבד, צועק מהמיטה ואף מתעורר באמצע הלילה בבעתה ורץ בהיסטריה למיטה שלנו. כל ערב לוקח כשעה וחצי שעתיים התכוננות לשינה. אנחנו מותשים מכך מאוד. מה כדאי לעשות ולמה זה קורה?

שלום שירן, את מתארת מצב מתמשך של פחד מלהימצא לבד, גם כאשר ברור לו שהוריו בבית. מתוך תיאורך הקצר ברור שאין לי כל דרך לנחש מדוע זה קורה לו ובכל מקרה כאשר מדובר במצב מתמשך (כרוני), הגורם/גורמים לסימפטום כבר הופכים פחות חשובים ומה שחשוב הוא אבחון וטיפול בתופעה. אני מציעה לך לפנות בהקדם לפסיכולוג ילדים ולהתייעץ איתו פנים מול פנים תוך שאת שוטחת בפניו בהרחבה את המצב המשפחתי ואת מאפייני הילד. בנתיים שימי לב שאינך דורשת ממנו "להיות גדול" או מעבירה לו מסרים סותרים בהקשר הזה, באופן שמתיישב לו בדיוק על הסימפטום הלא מטופל. בברכה, ירדן פרידון ברשף

31/07/2015 | 06:53 | מאת: תמר

בני חגג לפני מספר ימים יום הולדת 3. בתחילת היום הולדת מהרגע שהגיעו האורחים (סבא סבתא דודים וכו) נצמד אליי ביקש רוב הזמן חיבוק לא רצה לשחק עם הילדים שבדרך כלל כן משחק איתם. בסוף לאחר חצי שעה הפשיר והחל לשחק בתיווך שלי, ביקש להיות הרבה איתי. לא חדש לי שהילד הוא ילד שלוקח לו זמן להתחמם, יש לציין שלא רואה הרבה את האורחים שהגיעו (לא דומיננטיים בחייו). הוא לא אוהב להיות במרכז תשומת הלב ולכן השתדלתי כמה שיותר לחגוג עבורו יומולדת בצורה רגועה. בזמן השירים לכבודו הוא עומד דיי קפוא ורואים שלא אוהב שמוחאים בשבילו כפיים משפיל מבט. גם לא מדבר הרבה. בגן נמצא מגיל שנתיים לאחר הסתגלות לא קלה הוא משתתף בחוגים , משחק ורק לאחרונה פונה לצוות הגן לבקשת עזרה. אותי המצב הזה מאוד מתסכל לא קל לי בכלל עם זה שהוא נדבק ונצמד אליי כשבאים אורחים לא מוכרים או כשהולכים לבתים אחרים, הייתי כל כך רוצה ילד משוחרר ולא יודעת איך לעזור לו (בן יחיד). בכלל הוא לא מתנהג כמו רוב הילדים שאני מכירה.

שלום תמר, למען האמת, אינני רואה בהתנהגות של בנך בעיה כלשהי. את מודעת לכך שהוא מתחמם בקצב שלו, לא אוהב במיוחד להיות במרכז תשומת הלב ומעדיף את חברת האנשים שמכיר ורואה הרבה. כל אלו הן העדפות נורמטיביות. נדמה לי שהבעיה עולה כאשר הילד הממשי שלך מתנגש עם הילד הדמיוני שחלמת שיהיה לך. אני חושבת שאת קודם צריכה להשתחרר מהתפיסות המוקדמות שלך לגביו, ולמצוא דרך לקבל את בנך (הממשי) כפי שהוא ואני בטוחה שדבר זה יוכל להשפיע לטובה גם עליו. ממליצה לך בחום לפנות להדרכת הורים. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

30/07/2015 | 20:18 | מאת: אמא מתוסכלת

הבן שלי בן 2.03 שנים. לפני חודש נסענו אני ובעלי למשך שבוע והשארנו אותו אצל הסבים. הוא היה בתקופת גמילה מחיתולים. כשחזרנו התברר שהוא סבל מיציאות ושהיו לו עצירות קשה עם בכי ומצוקה. זה נמשך לשבוע אחר כך הוא סבל מוירוס עם הקאות ושלשולים. החזרתי את החיתולים. חשוב לציין שלפני שנסענו הוא שלט בפיפי באופן מלא. היוםהוא מתפרץ מאוד, בוכה, דופק ראש ברצפה במקרה שלא נותנים לו מה שהוא רוצה. ולאחרונה עושה מיפי על הרצפה בכוונת תחילה. ומלכלך לי את הרצפה עם במים או שוקו או קורנפלקס. מה אתן מציעות לי לעשות. איך להתמודד?

שלום, מתיאורייך זה נשמע שארבעה גורמים פגעו ברצף ההתפתחותי שלו וכעת יוצרים אצלו מצוקה ותסכול ניכרים. האחד הוא הפרידה מכם, השני הוא המעבר לסבים. כמו כן העובדה שהיה בעיצומו של תהליך גמילה, וסביר להניח שהתייחסות הסבים לתהליך הייתה שונה מזו אליה הורגל בביתו. והגורם הרביעי הוא השיבוש הפיזיולוגי שארע כתוצאה מהמחלה -וירוס שלקה בו. אמא יקרה, בנך לא מנסה לנקום בך, אלה הוא חווה וממשיך לחוות שיבוש מתסכל, הן בתנאי ההחזקה אליהם היה רגיל, והן בהישגיו ההתפתחותיים, וייתכן שבאמת היה לו מאוד קשה בזמן העדרותכם. כרגע עלייך לגייס סבלנות מירבית, אמפטיה והבנה למצוקה שלו. לנסות למצוא דרך לגייס אותו מחדש - בהרבה אהבה וסבלנות - לתוך השגרה המוכרת שלכם יחד ולעודד אותו לחזור לתהליך הגמילה אותו פשוט תתחילו מחדש - והפעם גם סיימו אותו! מעבר לזה ברמה המעשית, כאשר הוא מבטא את תסכולו בדרך של עשיית פיפי על הרצפה או שפיכת דברים, אימרי לו בצורה פשוטה ובהירה מה את מרשה ומה לא, והמשיכי את ענינייך כרגיל על מנת לא לחזק את ההתנהגות השלילית דרך מתן תשומת לב (גם אם היא שלילית). כל טוב, ירדן פרידון ברשף

שלום רב, יש לי שלושה ילדים: בן בן קרוב ל-5, בן אמצעי בן קרוב ל-3 ותינוקת בת חמישה חודשים. מאז שהיה תינוק היו לנו בעיות עם הבן הבכור: הוא עקשן בצורה לא רגילה וחכם מאוד (כל משפט גורר אחריו שאלות נוספות בכל התחומים), קולט מהר ובעל ידע רב בהמון נושאים. אך הוא לא מקבל מרות של אף אחד: של ההורים, הסבים, הגננות ולא מקשיב למבוגרים. כשהוא איננו בבית הבית מתנהל על מי מנוחות עם קשיים רגילים של גידול ילדים אבל כשהוא בבית, הבית כולו לא רגוע והוא מטריד את שני אחיו ומתעמת עם המבוגרים. אני חושבת שאפשר להצביע בהתנהגות שלו על מספר בעיות עיקריות: 1. ריכוז יתר: כשהוא עסוק במשהו/ במישהו אי אפשר לקבל את תשומת ליבו. אם קוראים בשמו הוא לא עונה, הוא שוכח את צרכיו הבסיסיים (ידחה רעב, פיפי וכו') 2. חוסר ריכוז כשאחיו בסביבה: לא מסוגל לאכול, לשחק, להקשיב כשאחיו או לפעמים ילדים אחרים בסביבה. כשהם בסביבה הוא לא יכול להתרכז בכלום חוץ מבהם (אינו שומע ומבטו וכל תשומת הלב שלו ממוקדים רק בהם). לא מרפה מהם כולל מהתינוקת. נוגע בהם ומציק להם ולא מרפה מהם. 3. לא מקשיב ולא ממושמע. לא מוכן לקבל שום דבר שאומרים לו (כולל לקחת פסק זמן לחשוב, תוצאה של עונש להתנהגות שלו או סתם הנחייה או איסור). תמיד יש לו מה לענות והוא כופה את מה שהוא אומר ואת דעתו על סביבתו. ניסינו להתעלם אך הוא לא מרפה, חוסר הסכמה מביא לעימות קשה (הוא צועק, מתווכח,בוכה, מכה, מכחיל) שלא מסתיים אלא רק בקבלת דבריו ואני לא חושבת שהפיתרון הוא להסכים איתו במיוחד כשזה מנוגד למה שאמרנו. אך עד שלא מסכימים עם מה שהוא אומר הוא לא מרפה וחוזר וחוזר. עם השנים למדנו שאי אפשר ללכת איתו "ראש בראש" כי זה רק מוביל לעימות קשה מאוד. אנחנו אובדי עיצות כי החיים בבית הפכו לסיוט ואנחנו חוששים שעם הגיל זה רק יחריף כי הביטוי לעקשנות שלו רק משתנה עם הגיל ובאיזשהו שלב הוא יגבר עלינו. אודה מאוד מאוד לתשובתכם, הנחייתכם ועזרתכם, מיכל

שלום מיכל, זה נשמע שעליכם ללמוד כיצד להתנהל מול בנכם באופן שמבטא את הסמכות ההורית שלכם, תוך התחשבות מירבית במאפיינים היחודיים שלו כפי שציינתם אותם - אינטילגנציה גבוהה, דעתנות, צורך נשנה בהסברים וכיוב'. כיצד להתנהל באופן סמכותי? העיקרון הבסיסי הוא להבהיר מראש את הציפיות שלכם, לאחר מכן לעמוד עליהן בפועל, ואם זה לא עובד יש להפעיל סנקציות שקשורות לעניין המסוים (להבדיל מהפעלת עונשים שלא בהכרח קשורים לעניין). מאחר ובנכם כבר בן 5, ולדבריכם מעולם לא הצלחתם באמת לעמוד מולו באופן סמכותי, הייתי מציעה לכם להעזר בהדרכת הורים טובה, שתסייע לכם להבין טוב יותר באיזה אופן הילד הספציפי הזה שלכם זקוק לכם - הן מבחינת היכולת שלכם להציב גבולות והן מבחינות אחרות גם יחד. מחשבה נוספת - בידקו את הנושא של הפרעת קשב וריכוז, שעשוי להיות גורם ומתווך של מצבים מעין אלו. בברכה, ירדן פרידון ברשף

תודה רבה על תשובתך. הגדרת נכון את מאפייני הילד(אינטילגנציה גבוהה, דעתנות, צורך נשנה בהסברים). אנחנו מנסים כבר זמן מה להשתמש בשיטת 1,2,3 ולשלוח אותו לחדרו אם הגיע ל-3 או כפי שציינת להפעיל סנקציות קשורות ולא עונשים. הבעיה היא שכשיש להפעיל את הסנקציות אנחנו נתקלים בהתנגדות קשה ביותר. לדוגמא - אבא שלו יצטרך פיסית לקחת אותו לחדרו תוך כדי בעיטות, בכי וצעקות וגם כשיצליח הילד ינסה בכוח לצאת משם ולא יקבל זאת (ראש בראש לא עובד איתו). רק הסברים מרובים ומתישים אולי יגרמו לו לקבל משהו שהוא אינו מסכים איתו. מה דעתך על שיטת 1,2,3? האם את חושבת שיש צורך להסביר ולדון בכל דבר כדי שתתקבל הסכמה? (אם הוא אינו מקבל הסבר שמספק אותו ימשיך ויתווכח) ומדוע את חושבת שיש לבדוק הפרעת קשב וריכוז (מה מצביע על העניין?) שוב רוב תודות!!!!

29/07/2015 | 20:11 | מאת: סיגל

בני האמצעי הוא ילד מקסים, רגיש, מופנם ועדין. הוא מגמגם מאז גיל 3 כאשר היו תקופות שהגמגום כמעט לא הורגש והיו תקופות, כולל היום, שהגמגום מאוד כבד. הוא היה ברכיבה טיפולית במשך שנתיים מגיל חמש עד שבע. זה עזר בעיקר בשנה הראשונה. אחר כך הוא נכנס לכיתה א ושוב הייתה רגרסיה נוראית. בכיתה ב' טופל על ידי קלינאית תקשורת המתמחה בגמגום שבעצם נתנה גם טיפול רגשי והטיפול היה טוב מאוד אך גם הוא הסתיים כעבור מספר חודשים כשהמטפלת עזבה את הקליניקה וגם טענה שהטיפול די מוצה. אחר כך שוב הייתה רגרסיה. מדובר בילד עם דימוי עצמי מאוד נמוך. הוא רואה עצמו כמכוער (למרות שהוא יפיפה), מוטרד מאוד מהעובדה שהוא נמוך ומתקשה לקבל הערות של חברים בנושא. הוא מפחד להשתתף בכיתה, לא יוזם מפגשים עם חברים ובאופן כללי מאוד מפחד משינויים וממצבים לא מוכרים. חשוב לציין שהוא אהוב על חבריו ועל מוריו. ילדים מנסים להתקרב אליו והוא לא כל כך מעוניין. מפחד ללכת לימי הולדת ומפגשים כיתתיים, למרות שכשהולך בסופו של דבר כיף לו והוא נהנה. אני כל כך רוצה לעזור לו ולא יודעת איך. הוא ילד מדהים עם איכויות נדירות של אינטליגנציה רגשית, חם ואוהב, מחבק ומנשק, אבל אני מרגישה שהוא זועק לעזרה. מתלבטת בין פסיכו-דרמה לבין פסיכולוג. אשמח לקבל עצה בנושא. תודה רבה

שלום סיגל, מה שאני מציעה לך הוא לבצע חיפוש ובדיקה יסודיים ולמצוא מטפל רגשי מומלץ של ילדים - שיכול בעיני להיות פסיכולוג קליני של ילדים או מטפל מתחום הפסיכודרמה לצורך העניין- ולאפשר לבן שלך טיפול רגשי ארוך טווח שיילך איתו אפילו לאורך שנים. את מתארת ילד בעל איכויות ורמת רגישות גבוהה, שסובל בצורה כזו או אחרת כבר לאורך שנים, ולכן בעיני בדיוק הוא יוכל להפיק תועלת רבה מטיפול מתמשך, המושתת על קירבה ואמון בקשר, ושבתוכו יוכל לבטא את עולמו הפנימי ולעבד רבים מהתכנים המטרידים אותו. קחי בחשבון שעניין הגמגום עשוי להיעלם ולחזור לאורך החיים, ומדד לטיפול טוב לא בהכרח אומר העלמת הסימפטום הזה לחלוטין או לאורך זמן. באמת לאפשר לבנך טיפול רגשי, מצריך הרבה מאוד פרגון וסבלנות, וכפי שאמרתי , ברגע שבחרת מטפל טוב שאת סומכת עליו עוד לפני תחילת הטיפול, את תוכלי להתאזר בסבלנות גם בתקופות שנראה לך שהטיפול "אינו עובד" או לכאורה לא מביא תוצאות. להתרשמותי חשוב מאוד שלבנך יהיה "מקום משלו" בעולם הזה, שיאפשר לו להתמודד עם אתגרים כאלה ואחרים שיפגוש ופוגש לאורך חייו. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

שלום רב, מקווה שזה המקום לשאול את שאלתי. קצת ארוך. בננו בן שנה ו5 חודשים, מחובר ואוהב מאוד את אבא :) בעיה קטנה.. האבא עובד בלילות... לפני כחודש האבא היה בחופש ארוך של 3 שבועות בו הם בילו יחדיו כמעט כל הזמן. בתקופה הזו הילד נקשר אליו מאוד. (הוא היה קשור אליו לפני וזה הלך והתעצם) היום האבא יוצא בצהריים לעבודה, שהילד בגן.. וחוזר ב 2, 3 בלילה. הבעיה גם שהילד קם בבוקר האבא ישן. על מנת לצבור כוחות ליום למחרת. השבוע הוא חזר לעבוד והילד מגיע הביתה מהגן פותח את הדלת ואומר אבא בציפייה לראות אותו, מתאכזב ומידי פעם אומר אבא בבכי קל עובר הזמן והילד הולך לישון לפעמיים בבכי קל תוך אמירת אבא אבא.. הילד ישן נפלא לילה שלם .. רק שהשבוע הוא קם כמה פעמים באמירת אבא.. וכאשר רואה אותו במיטה ישן הוא בוכה תמרורים שירים אותו האבא ניגש מחבק .. ומניח ואומר לו לחזור לישון אבל הילד לא מוכן הוא רוצה להיות איתו מצביע לו לדלת ורוצה לשחק איתו כאשר האבא אומר לו שעכשיו לילה הוא מתעצבן וזה יכול לקחת לו שעה עד שחוזר לישון. בבוקר הילד קם ומחבק את האבא והאבא ישן... כואב לי הלב.. הילד כל כך מתגעגע אליו וזה דופק לו את כל השינה.. הוא קם כמה פעמים בלילה כי הוא הבין שמתישהו הוא יקום ןיראה אותו, הוא הבין שאבא מגיע באמצע הלילה. אין לי שום רעיון איך לשפר לו את ההרגשה ... מה עושים ? אני מאוד מבינה אותו, וממש רואה את האכזבה שהוא חש.. ואני בדר"כ לא כזאת רגשנית :)

שלום ורד, אכן מובנים געגועיו לאבא ואני מבינה ממך שכרגע אין כל דרך לשנות את פני הדברים ברמה הקונקרטית. לכן לצערי כל שיש לי לייעץ לך הוא להשתתך ברגשות הגעגוע של בנך, ולהיות קרובה ותומכת במיוחד. לומר לו מילים מנחמות, בטון מרגיע - כמו שאת מבינה שהוא מתגעגע, שהוא רוצה את אבא, ואוהב את אבא, ושאבא אוהב אותו וכיוב'.אני יודעת שזה לא נשמע כמו הרבה, אבל השלמה שלך עם המציאות, תסייע גם לבנך להשלים עימה. בסופו של עניין אלו הם פני הדברים, אבא נעדר בימים והילד מתגעגע, וחוץ מאשר לאשר את רגשותיו, להיות לצידו, להרגיע ולנחם, אין עוד הרבה מה לעשות עד אשר פני הדברים במציאות ישתנו או שבנך יסתגל טוב יותר למצב. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

האבא יוכל להכין עבור בנך, אחת ליום או יומיים, דבר מה במיוחד עבורו - סוכריה מיוחדת עטופה, כדור גומי קטן או כל דבר נחמד אחר - שהילד יוכל לקחת איתו לגן או לשהות איתו בבית, ושיוכל לדעת ואף להגיד "זה מאבא". חשוב שהאבא בכל זאת ימצא זמן (אפילו כמה דקות) במהלך היממה על מנת לומר לו שזה ממנו. מעבר לזה, המשיכי להרגיע ולנחם כפי שייעצתי לך בכל פעם שהגעגועים צפים ועולים והזכירי לו שאבא הכין במיוחד עבורו את אותה מתנה.

29/07/2015 | 17:46 | מאת: סיון ***

שלום רב שמי סיון אני אמא *** בת ה 13 *** לפני שנה עברנו לגור אצל חמתי מה שהביא באיזה שלב מצב של הילדה לדמיין שמישהו פוקד עליה לפגוע בעצמה .*** היתה מאשפזת 10 ימים בבריאות הנפש ומאז לוקחת זיפרקסה כמובן שעזבנו את הבית של חמתי (היא לא הסבתא הביולוגית שלה )עברנו לשכירות ולפני כשבוע ראיתי שהחלה למצמץ הרבה בעיניים הייתי אצל רופא עיניים מבחינת ראייה היא תקינה הוא נתן לה טיפות טען שזה יובש בעיניים למרות שהילדה לא מתלוננת על כאב או צריבה מה לעשות אני אובדת עצות .אודה לתשובתכם

שלום סיון, ראשית אני מציעה לך לבחון מול הפסיכיאטר האם התופעה קשורה באיזשהו אופן לטיפול התרופתי (תופעת לוואי למשל) או מהווה סימפטום נפשי כזה או אחר (למתח, מצוקה וכיוב'). בנוסף לאור הנסיבות, אני ממליצה לך בחום לאפשר לביתך טיפול רגשי, זאת מלבד הטיפול התרופתי שנוטלת, ועבור עצמך הדרכת הורים שתאפשר לך לתמוך בה באופן לו היא זקוקה. בברכה, ירדן פרידון ברשף