פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב, יש לנו בן מתבגר גילו 14, יש לו הפרעת קשב ולקויות למידה(קשב לא ברמה גבוהה, לא לוקח רטלין) המתבטאת בעיקר בבעית אינטרקציה עם חברים, דימוי עצמי נמוך . איתי-מאוד חכם עם מודעות עצמית גבוהה, רוקד ברייקדאנס ומוכשר מאוד בתחום, מאז ומתמיד לא היה ילד שמוקף בחברים, אך גם עם היו לו 3-4 חברים לא ידע לשמור איתם על קשר, תמיד מי שמולו לו בסדר, לא מרגיש שייך לכיתה, וכו'.מאז הקיץ האחרון קיננו לו משחק מחשב-אסטרטגי של יריות והוא מתקשר עם חבר או שניים ברשת, מאז אותו משחק יש נסיגה גדולה ואיתי ניתק כל קשר עם החברים בחוץ, אפילו ממציא סיפורים שכואבות לו הרגלים ונפל, כדי לא ללכת לחוג. (הוא בין המצטניינים בסטודיו)כשאנחנו מציעים לו להיפגש עם חברים, תמיד אומר שאף אחד לא רוצה, ואף אחד לא יוצא, אנו מודאגים שבכיתה ט, ילד יושב בבית, לא מתנסה בשום חוויה, ממציא תרוצים, מספר שבזמן האחרון כשיוצא החוצה פוחד מכלבים גדולים(אני מודעים לכך שזה התקפי חרדה)לאורך השנים הוא לא בדיוק ידע לשמור על קשר עם חברים והיום גם כשמנסה-לעיתים רחוקות, פוחד לקבל "לא"...אחנו מאוד מודאגים ולא יודעים כיצד לפעול, והאם כדי לנתק לו את המחשב, על מנת שיתחיל לחפש אלטרנטיבות בחוץ? כיום הוא נמצא בתהליך אמוני, היה כ-8 פגישות..עדיין אני לא רואה שיוני כלשהו...אשמח לעצמה והמלצה, כואב לי לראות את אתי בני חסר בטחון, מפוחד,יושב בבית בלי שום חברים, כאשר בגיל זה יוצאים, מבלים ועוד

שלום. אני אמא והילדה (13) גרים ביחד כ4 שנים. לאחרונה הילדה התחילה לקלל את אמא ואותי, וחל זילזול כלפי כולם גם בבית הספר. הילדה נורה מקנאה בזה שאני אם אמא שלה. מה לעשות כדי להרגיע את הרוחות? תודה.

שלום, אני עושה עבודה על התפתחות קוגניטיבית בתינוקות עד גיל שנתיים. האם התפתחות שפתית הינה חלק מהתפתחות קוגניטיבית?

הבת שלי בת 1.8 התחילה לפני כ5 חודשים לסובב את המוצץ על גבי השיער ולהכניס לפה במהלך הירדמות או כניסה לשינה עמוקה היא תולשת ממש את השיער שלה ! מה דרך הטיפול? מה עושים?

יש לנו ילדה בת 5, בגן חובה, שעד היום אינה מתפנה בשירותים לצורך מתן שתן. (בצואה אף פעם לא היתה בעיה). היא עושה פיפי במכנסיים, ולא מפריע לה הריח או הרטיבות. שללנו בעיה פזיולוגית ואנחנו כבר אובדי עיצות. כל יום אנחנו מנדנדים , מסבירים ואפילו כבר כועסים. הצילו! נודה על כל עיצה.

שלום,אני אמא לשתי בנות בת 8 ובת 4.5. ביתי בת ה8 ילדה נבונה ורגישה מאוד. יש לי מס' בעיות...אתחיל ברקע משפחתי. בחופש הגדול עברנו דירה מבית שכור לבית שרכשנו באותו יישוב. לביתי הגדולה היה מאוד קשה המעבר, כי אהבה את הבית הקודם. אך ברגע האמת היה בסדר והיא התמודדה יפה מאוד. אני סובלת מדכאון קל וחרדות ובעת המעבר הייתי בלחץ נוראי ואני עדיין במצב נפשי לא טוב. בעבר סבלתי מדכאון עמוק (מטופלת בציפרלקס). שתי בנותיי ישנות איתי בלילה כבר 3 שנים. זה התחיל בגלל החרדות שלי...עכשיו אחרי שעברנו דירה (כחודש לאחר המעבר) הבת שלי הגדולה מיוזמתה ביקשה לישון בחדר שלה. בלילה הראשון ישנו איתה שם. בלילה השני ישנה לבד, בלילה השלישי התעוררה ובקשה בבכי לבוא לישון לידי. בנוסף, כבר 3 ימים מאז שהיא התחילה לישון בחדרה שהיא לא מפסיקה לבכות ולפני הלילה היא עצבנית ובוכה, נראת ממש בדכאון. מה לעשות? איך להעביר אותה את התהליך? אני חייבת לציין שאני חוששת שהדכאון שלי חלחל אליה... אני מוכנה לעשות הכל שהבת שלי לא תהיה כמוני... תודה רבה על התשובות.

בני בן שמונה ותשעה חודשים לאחרונה מרבה לעלות לחדרו ולשכב על המיטה על הבטן כאשר אבר המין על המיטה ולשפשף את איבר מינו על המיטה עד למצב שהוא מזיע ומתנשף. מודאגת מהנושא .. דיברנו איתו הוא אומר שאינו שולט בזה "וזה בא לו פתאום" אחרי שמסיים הוא יורד למטה וממשיך כרגיל במשחק או שעורי בית. . מה ניתן לעשות? האם הדבר טבעי?

שלום, לבתי בת ה-5 יש חברה טובה מהגן שהיא ממש אוהבת. לאחרונה החלה בתי לדמיין שהחברה הזו באה איתה לכל מיני מקומות : לגינה הציבורית, לקניון..והיא ממש מפתחת את הדמיון הזה ומספרת בדיוק מה הן עושות יחד ואפילו מתחילה לדבר איתה בקול. זה מביך אותי לעיתים וקצת מבהיל אולי זה נובע מרצון שלה שהחברה אכן תגיע איתה למקומות אלו? אני מנסה לתאם שהיא תבוא אלינו הביתה (הם לא גרים לידנו ואיננו מכירים של הורייה) האם זה משהו מקובל? כיצד עליי להגיב? תודה

שלום, בני בן ה- 3 נכנס לגן עירייה בתחילת החודש. בהתחלה היה נראה שההסתגלות עוברת בסדר אך פתאום לאחר שבוע החל בכי וקשיי פרידה קשים בבוקר בעיקר ממני האמא. הוא כל הזמן בבוקר מבקש עשרות פעמים חיבוק כשהוא מבין שהוא הולך לגן ושואל אותי "אמא תמיד חוזרת?" אני כמובן אומרת לו כן תמיד אני חוזרת משתדלת לבלות איתו ולהקדיש לו תשומת לב לאחר הגן אבל הבכי הזה קורע לב. בימים האחרונים הגננת עידכנה אותי שהוא גם מסרב לאכול ארוחת בוקר (פירות בשעה 12 הוא לרוב מסכים). אך אפשר להקל עליו? האם זו תופעת הסתגלות רגילה? זו לא הפעם הראשונה שהוא במסגרת.

מבקשת המלצה על פסיכולוגית ילדים (גיל 5) מומלצת באזור נתניה [email protected]

שלום עינת, מקווה שתקבלי למייל שלך המלצות טובות. שתהיה שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

היי, בנינו בן שלוש ושמונה חודשים ולא מעוניין לעשות קקי בשירותים אלא רק בטיטול ניסינו להיות אסרטיבים, ניסינו "לשחד" במתנות, ניסינו לסרב ולא לשים לו טיטול והוא פשוט מתאפק וסובל .. מה עושים? האם זה הזמן לעזרה מקצועית? תודה ושנה טובה

שלום רב, נדמה לי שעזרה מקצועית תוכל לסייע לכם להיות יעילים ועקביים, ולקדם את תהליך הגמילה שהשתבש איפשהו בדרך. כשהורים אומרים לי "ניסינו הכל", אני משוכנעת שבתוך כל הניסיונות הללו היו גם פעולות טובות ונכונות, שמסיבה כלשהי לא התמידו בעקביות. בתהליך הגמילה, אנו מציבים בפני הילד דרישה *חד-צדדית* להפסיק לעשות את צרכיו בטיטול, ולעשותם באסלה או בסיר. יש הורים הסבורים בטעות שחשוב להמתין ליוזמה של הילד או לאיזו "נכונות" שתבוא מעצמה, ועמדה זו מפריעה להם להתמיד בתהליך. הם נסוגים בנקל מול כל ביטוי של התנגדות, ומציעים אלטרנטיבות "ביניים" משונות, כמו החזרת הטיטול לצורך עשיית קקי. זהו, כפי שראיתם בעצמכם, פיתרון לא טוב, שמקלקל את התהליך ומאט אותו. כרגע, אני בהחלט מציעה לפנות לגורם מקצועי כלשהו (יועצת גמילה או פסיכולוג/ית ילדים) שיעזור לכם לחזור למסלול ללא רגשות אשמה או חרדה. בהצלחה, שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום ביתי בת ה 4 מאז כניסתה לגן מדברת הרבה על חיצוניות כמו למשל: החברה אמרה לי שאני לא יפה או אפילו בזמן משחק עם הבובות: את אין לך גוף יפה וכדומה... זה די מטריד אותי כי בבית אני לא מתעסקת בחיצוניות, יוצא לי להגיד לבת שלי שהיא יפה אך לא באופן קבוע ומוגזם מאד חשוב לי שתגדל להיות בן אדם עמוק ולא שטחי איך אוכל להסביר לה ולגרום לה להבין שיש דברים מעבר ליופי? אשמח להצעות

שלום רב, ילדים בגיל 4 מתאפיינים בחשיבה קונקרטית, ובהתאם גם עולם המושגים שלהם לובש צורה דומה. מושגים מופשטים, כמו תכונות אישיות או מאפייני "עומק" אחרים של החיים, עדיין אינם חלק מעולמם. גם הדמויות בסיפורי הילדים הקלאסיים, הם עפ"י רוב חד ממדיות. יפות או לא, טובות או רעות, עצובות או שמחות. עם הגיל, וכמובן גם בעזרת ההורים - ומאוחר יותר דרך סוכני תרבות אחרים (אנשי חינוך, חברים, ספרים) - הולך עולם הערכים של הילד ומתרחב, הופך מורכב יותר, מובחן יותר, מופשט יותר. ההיבטים שחשובים לנו, ההורים, מועברים באופן גלוי וסמוי אל הילד, ומגבשים את תפיסותיו ביחס לעצמו וביחס לעולם שסביבו. כרגע, תוכלי להדגיש ככל יכולתך את מה שחשוב ומשמעותי בעינייך, אך גם להביא בחשבון את היכולות והמוגבלויות הקוגניטיביות של הגיל. בברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום ליאת לרוב השאלות בפורום הן של הורים על ילדים, אני מקווה שזה בסדר שאני קצת משנה את הסדר.. אני בת 39, אבי נפטר לפני מספר שנים, מאז אחותי בדיכאון ואימי גם כן בסוג של דיכאון, שמוחמר בין היתר בגלל מצבה של אחותי. אני משתדלת במאמצים רבים לעבוד וללמוד ולקדם את עצמי אך המצב המשפחתי מקשה עלי מאוד. מצד אחד אני מבינה את הקושי הנפשי שלהן, אך מצד שני אני כועסת שהתנהגותן משפיעה על המשפחה בהווה ובוודאי תשפיע קשה בעתיד והן "בוחרות" להמשיך ולהקשות ומתנגדות לטיפול (אימי למשל מזניחה את בריאותה ואז כשהיא חולה היא לא מסתדרת ואני נאלצת להיעדר מהעבודה ומהלימודים וגם אחותי מזניחה ואני בטוחה שבשלב מסוים יקרה דבר מה חמור שישבש את ההתנהלות, מצבי הכלכלי לא מאפשר לי להיעדר מהעבודה, אני מפרנסת את עצמי ומממנת לימודים ושכר דירה). כבר ציינתי בפניהן כי לא אוכל להמשיך ולהיעדר מהעבודה אך אני חוששת ממצבים קיצוניים של אשפוז וכו' שיקשו עלי לעבוד ובוודאי ללמוד תחום אינטנסיבי שדורש מצידי אנרגיה ולמידה כמה פעמים בשבוע. אני אובדת עצות ולא יודעת מה לעשות. המצב משפיע עלי נפשית גם כן ומקשה עלי להרים את מצב הרוח של עצמי (אני נמצאת בטיפול בתדירות נמוכה בגלל אפשרות נמוכה לממן טיפול של פעם בשבוע). אשמח לשמוע את דעתך ועצותייך. תודה נועה

שלום נועה, משפחה היא מערכת של פרטים, המשפיעים אלה על אלה, ועל המערכת עצמה. יש משפחות המתאפיינות - יותר מאחרות - בקשר הדוק ובהשפעות הדדיות ניכרות, בעוד אחרות מתאפיינות בניתוק יחסי. אני מניחה שעל הציר הזה, אתן נמצאות קרוב לקוטב ה"מעורב-יתר", והראייה לכך היא שבגיל 40 בקירוב, את עדיין עסוקה מאד במשפחת המוצא שלך, גם על חשבון רווחתך הפיזית והנפשית. קשה לי לראות איך ניתן לעשות שינוי רדיקלי דרך עצות באינטרנט. הדרך לנפרדות (שימי לב שאמרתי נפרדות ולא פרידה!) כרוכה בתהליך מתמשך של יצירת זהות נפרדת מזו של ההורה, וזאת מבלי להתנכר או לברוח. מדובר בתהליך איטי, שבו מעביר הצאצא את מוקד ההשקעה הנפשית והפיזית שלו, אל חייו שלו עצמו, במטרה להפוך לאדם עצמאי ומתפקד, ואף להקים משפחה משל עצמו, בנפרד ממשפחת המוצא שלו. אין פירוש הדבר שאני מציעה לך להתנכר לאמך ואחותך, או לנטוש אותן בשעת צרה. מה שאני אומרת הוא, שעלייך להמשיך בתהליך הטיפולי, וללמוד להתנהל בעולם מבלי לוותר על רווחתך, על סדרי העדיפויות שלך, על המשאלות שלך ועל הבחירות שלך - כולל הבחירה לנהל חיים נורמליים ועסוקים. אולי אם תהיי קצת פחות זמינה, אמך ואחותך יוכלו להישען בהדרגה יותר ויותר על עצמן, או על מקורות תמיכה נוספים מלבדך. מעודדת אותך למצוא לעצמך טיפול שתוכלי לעמוד בו (דרך קופ"ח, למשל), ולהשתחרר מהפחדים שכובלים אותך לתפקידים שלא בחרת. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום ושנה טובה, בני בן ה-4 ילד מתוק, חכם עם לב רחב שאוהב לעזור ליש לו רגישות מאוד מאוד גבוהה לסובבים אותו. הוא מתנהל בבית מאוד נעים, עד שמבקשים ממנו דברים שהוא צריך לעשות, כמו לשבת לשולחן בארוחת הערב או לשתוף ידיים אחרי שירותים, או לצחצח שיניים וכן הלאה. יש לנו סדר יום מאוד קבוע וידוע גם בבוקר בהתארגנות לגן וגם בערב לקראת השינה, וכל יום הוא מתווכח, אומר על הכל לא רוצה/די/ תעזבו אותי. ניסינו בהרבה דרכים ושיטות לעשות את הדהרים שהוא לא רוצה לעשות: להסביר למה זה חשוב, ל גיד לפעמים צריך לעשות דברים גם בלי שרוצים, כולם עושים, לשחק משחקים כאלה ואחרים ועוד. בסוף הוא כמובן עושה מה שחייבים אבל זה עולה לנו בעצבים, צעקות ובכי. העניין הזה מתרחש כבר יותר משנה ומאוד הייתי רוצה לסיים את זה... אשמח לתובנות ועצות מעשיות

שלום תמי אם תחזרי אל סיפור הילדים המתוק על ה"דובון לא-לא", ודאי תוכלי לזהות את המרכיבים האוניברסליים של הגיל הרך, מרכיבים של מרד, בדיקת גבולות, ראשיתה של זהות נפרדת, עקשנות, אך גם הזדקקות גדולה, חוסר אונים, וצורך עצום בידו המכוונת והמנחמת של המבוגר האחראי. את יודעת, ילדים הם יצורים דעתניים, נהנתניים ואינם ממהרים לציית באופן עיוור או מרצה, מבלי שנזיע ונתאמץ קודם. אני, כמובן, כותבת את הדברים בהומור, אך מתכוונת לומר שחינוך הוא עבודה קשה ועקבית, הכרוכה בפעולות ומעשים (לצד ההסברים). כפי שנכתב כאן הרבה מאד בעבר, ילדים אינם מתרשמים מהסברים ומילים, אלא דווקא מפעולות ומעשים. הם לומדים - מהתבוננות זהירה - שלכל התנהגות יש תוצאה, רצויה או בלתי רצויה, ובהתאם לכך מתנהגים ומתנהלים. כאשר את מבקשת מבנך לעשות משהו שאינו רוצה (ואיזה ילד רוצה להפסיק לשחק כדי לבוא אל השולחן או ללכת לרחוץ ידיים), עלייך לגרום לו להבין (מהתנסות ממשית, לא מדיבורים) שיהיה לו כדאי יותר אם יעשה זאת, ושאם לא יעשה את מה שביקשת תהיה לזה תוצאה פחות רצויה מבחינתו. אני לא מתכוונת לרגע לעונש, אלא לתוצאה טבעית ומיידית של התנהגותו. כך, למשל, אם אינו מגיע אל השולחן, הוא יפסיד את ארוחת הערב איתך ועם אבא, ואת ה"יחד" המשפחתי. אם לא רחץ ידיים אחרי השירותים תוכלי - ללא כעס!!! - להתנצל שאינך מחבקת אותו היום, אלא רק "אוהבת מרחוק", כי זה לא נעים לך. חשוב שהדברים ייעשו ללא כעס, לא (!) ילוו בתוכחות והסברים, אלא רק יוצגו בפשטות שקטה, כתוצאה. כאשר את נוזפת, מתווכחת, מאיימת, או אפילו מענישה, את עלולה לתגמל בבלי דעת את התנהגותו המרדנית. את מתעייפת לפעמים מוותרת, וכך צוברת עוינות ותסכול. ומה שלא פחות חשוב, הילד שלך - ככל הילדים - יוכל לחוש בטוח רק כאשר הוא יבין שיש מעליו (כן, מעליו!) מבוגר אחראי, שאומר מה מותר ואסור מה צריך ומה לא צריך. ילד שמקבל את הרושם שהוא הקובע והמחליט, עלול להרגיש מפוחד ואבוד, ולמתוח את הגבולות רק כדי לעורר את המבוגר ליותר סמכותיות. מזמינה אותך לעיין בין דפי הפורום, ולקרוא עוד על פרקטיקות של הצבת גבולות, כפי שפורטו כאן לאורך השנים. היעזרי במילת החיפוש "גבולות". בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום רב !בני בן 5.5 נכנס בכיתה א. כבר לפני, כל פעם שהוא היה לחוץ היו לו מדי פעם כאבי בטן. אבל מאז שנכנס לכיתה א יש לו כאבי כמעת כל יומיים . מתלוננן למורה ,בבית ספר יש לו אח גדול בכיתה ה . כל פעם שכואבת לו הבטן יש לו צורך ללכת לאח הגדול שלו רק הוא מצליח להרגיע אותו. הנוסף גם כשהוא רואה סירטונים בבית וגם בכיתה הוא טוען שזה מפחיד אותו ועוד פעם כאבי בטן. אני אשמח שתמליצו לי מה לעשות תודה

שלום דפנה, לחרדה כמעט תמיד ישנם גם מרכיבים פיזיולוגיים (דופק, לחץ דם, זיעה, יובש בפה, בחילה, ולפעמים גם כאב בטן ואפילו שלשול או הקאה). לא תמיד ולא אצל כל אחד יופיעו הסימנים הללו, ובטח שלא כולם, אך חשוב שתכירי איך נראית החרדה אצל בנך, ומה יכול לעזור לו. כמו שנכתב כאן לא מעט לאחרונה, אצל ילדי כיתה א' הגיוני שנראה תגובות לחץ, גם בשבועות שלפני הכניסה לבית הספר, וגם במהלך תקופת ההסתגלות. תגובות אלה נורמליות וטבעיות, ולרוב הן חולפות מעצמן כשנרגע הלחץ. עד אז, חשוב לעזור לילד להבין את המקור ללחץ ולהפחיתו. חשוב לדבר איתו על ביה"ס, לאפשר לו "לאוורר" את רגשותיו, ולנרמל גם את הרגשות השליליים. לפעמים, מרוב ההתלהבות שלנו, הגדולים, השיח מתמקד רק ב"איזה יופי" ו"איזה כיף", ופחות במה שמדאיג או מפחיד. חשוב לדבר ולפתוח את כל מה שמעסיק את הילד, ולהשתדל לתת מענה אמיתי וקשוב ("אולי בהתחלה יהיה קצת קשה, מבלבל, גדול נורא ואולי קצת בודד אפילו, אבל לאט לאט הדברים מסתדרים, ואתה תתרגל כי אתה ילד חכם, וחזק ומוכשר"). גם הפיתרון של להירגע בעזרת האח הגדול אינו רע כל כך, ואפשר להסדיר זאת כרוטינה של השבועיים שלושה הראשונים. זה לא נורא בעיני. בקיצור, יש לך ילד רגיש ונבון, וחשוב לאפשר לו זמן הסתגלות. כמובן שאם את מכירה את הרגישויות, מוטב לסנן לו גם גירויים מפחידים אחרים, כמו תוכן לא מותאם בטלוויזיה או במחשב. בברכת שנה טובה וחג שמח ליאת

שלום רב, אני חווה כבר תקופה חרדות נוראיות שאני לא יודע איך לקרוא להן.. אני חווה חרדות ברמות שונות, החל בתקופות עם חרדות ברמה נמוכה הכוללת סימפטומים גופניים קלים ומחשבות חרדתיות מדי פעם – במשך תקופות ארוכות – ואחת לכמה שבועות זה מגיע להתקף עוצמתי מאוד, שבמהלכו אני בוכה, מרגיש שאני מבולבל, אבוד, ובמקרים קיצוניים אפילו מפחד לפגוע בעצמי. החרדות תמיד נעות סביב עצם הקיום שלי. אני נוטה לחשוב, אחרי קריאת טונות של חומר בספרים ובאינטרנט, שזו חרדה אקזיסטנציאליסטית, מכיוון שהיא קשורה לעצם הקיום שלי, לבדידות ביקום, לזכות שלי להתקיים בכלל, ולמשמעות הקיום שלי. אני מרגיש שלי אין זכות להתקיים, ולכן מנסה כל פעם להיאחז במשהו או מישהו שיקנה לי זכות קיום. בדרך כלל זה היאחזות בכסף, הכוללת פחד להוציא כסף, וחרדה מלהיות עני. בנוסף אני נאחז בהורים ובעוד כמה אנשים. התחושה היא שאין לי זכות קיום. אני אפילו נוטה להדגים זאת כשאני מדבר עם אנשים קרובים ע"י מתן משל של מסתנן או שוהה בלתי חוקי או מישהו שנגמרה אשרת השהייה שלו במדינה מסויימת, ולכן הוא מתחבא כל הזמן, וכל רעש קטן יכניס אותו לפחד נוראי שאולי מדובר במשטרת ההגירה שבאה לסלקו מהארץ.. ולכן הוא נאחז במחבוא, או מנסה "להכשיר" את שהייתו ע"י השגת אישור כלשהו וכו.. ותוך כדי, הוא אינו מסוגל לנהל חיים נורמליים, לטפח כישרונות, תחביבים, וקשרים משמעותיים. אני זה השב"ח, המדינה שבה אני שוהה היא העולם הזה, האישור שאני רודף כל הזמן הוא הכסף, האנשים ששוהים באופן חוקי וכו, ומשטרת ההגירה זה הגורל או משהו כזה.. הייתי פעמיים בטיפול במשך כשנה וחצי, וזה לא כל כך קידם אותי.. גם אם ארצה לחזור לטיפול, אני רוצה עצה לגבי איזה סוג של טיפול אני צריך? איך לעזור לעצמי בעצמי? והאם יש דבר כזה "טיפול אקזטנציאליסטי" שאני צריך לחפש.. יש לי תמיד תחושה שרק לי יש את המקרה הזה, בגלל שרק בקושי רב אני מצליח למצוא על זה חומר באינטרנט...

שלום אשמח לעזרתכם ,בני האמצעי בן 11הוא ילד שעבור לסביבה נתפס כמקסים חברותי ואהוד על חבריו. תמיד מוקף בחברים ובצחוק של שמחה ואילו בבית תמונה הפוכה הוא בלתי נסבל עם התקפי זעם קשים התמרדות והצקות לכל באי הבית כולל קללות קשות ביקורתי שלא מזהה ורואה את התנהגותו המזעזעת אלא מאשים אותנו בכל דבר קטן .הוא מקלל אותי ואת אביו בצורה מחרידה וכאשר אנו תקיפים הוא נכנס למגננה ויוצא לו פרץ אלימות הכוללת חיפוש כל חפץ בסביבה בכדי לזרוק או לפגוע בלי להפעיל שיקול דעת מאבן לסכין או מספרי גזימת שיחים .יותר מהכל אני מפחדת שהוא לא מבחין שזה לא התנהגות תקינה וכאשר הוא נמצא בסערה הוא לא מצליח למצוא מקום להירגע למרות הקושי בריב מולנו הוא לא מפסיק לקלל ולהתנהג כלומר הוא לא מוכן לקבל את המרות שלנו כהוריו ..אני ממש אובדת עצות אשמח לסיוע שבת שלום

הבן שלי בן שנה ו8 חודשים עדיין לא מדבר, רק הברות כמו בה בה , פה פה . בנוסף לכך אינו מצביע ולכן לעיתים קרובות אנו נאלצים לנחש מה הוא רוצה ( מה שגורם לו לבכי וכעס) אציין שהוא חברותי וחייכן, קשר עין מצויין, משחק משותף טוב ( מסירות בכדור, בניית פאזלים וכו ) תמיד דואג להביא לי את הספר האהוב עליו על מנת שאקרא לו בדרכ מגיב לקריאת שמו גם אם נמצא בחדר אחר, בדרכ מבין ומבצע בקשות מסויימות שאני מבקש כמו  בוא לאכול  תביא את הספר, שב על הספה היינו במכון להתפתחות הילד ,הרופא התפתחותי רשם בחוות דעת כי קיים עיכוב התפתחותי רב תחומי עם תסמינים נוספים של לקות תקשורת וכמובן הפנה אותנו לקלינאית תקשורת, ריפוי ועיסוק ופסיכולוגית התפתחותית לצורך בחינה מלאה של המצב. אני ואשתי מאוד מתוחים ומוטרדים מהמחשבה שהאבחנה הסופית תקבע שהוא על הספקטרום. האם מכל הדברים החיובים שציינתי אין איזושהי תקווה?

שלום, בתי הבכורה בת שלוש, ילדה נבונה פקחית מאוד ובוגרת, (מדברת מגיל 10 חודשים, מתקדמת עם החומר יודעת צבעים וחיות מספרים וכו' באנגלית ובעברית). החל מגיל שנה היא היא היתה בגן פרטי קטן ואינטימי עם כמות קטנה של ילדים. שם היתה לדברי הגננות " מלכת הגן" ואהובה על כולם. בתחילת החודש היא עברה לגן חדש "גן עייריה" טרום טרום חובה. היום זהו היום הרביעי שלה בגן. היא כמובן בוכה וקשה לה. אבל אני רואה שהיא מתנהגת בצורה קיצונית, עוד מהלילה מתחילה בבכי שלא רוצה את הגן. צועקת לא מוכנה שאני לא אהיה איתה בקשר עין, קמה בבכי בבוקר, לא אכלה בגן ובקושי אוכלת בבית. הבוקר השתוללה וצרחה ( דבר שבגדול לא אופייני לה) אני מבינה שככה זה בתחילת שנה ויש ילדים שלוקחים קצת קשה את המעבר ולוקח להם זמן הסתגלות. אבל האם הילדה שלי מתנהגת בצורה קיצונית ובמצוקה? קשה לי נורא אני מגיעה לעבודה עם דמעות ולא מרוכזת בגלל מחשבות. מה עליי לעשות? איך עליי להתמודד? מה עליי להגיד לגננת, היא מצידה אומרת לי להירגע. ושזה יחלוף לילדה. אשמח לחוות דעת. תודה מראש ליז

יש לי בת בכיתה יא. למעשה אני מבחינה כי על פי התנהגותה והתנהלותה היא נוטה להאמין במזל ובגורל. איננה נוהגת ליטול אחריות ושליטה בדברים. תמיד מתרצת שהבעיה באחרים ולא בה. מוותרת לעצמה בקלות ולא נראה מתאמצת. ניסיתי להסביר לה שהכי קל להתלונן על אחרים ולהטיל בהם דופי אבל לקחת אחריות אישית קשה לה מאוד. כשהיא מאחרת לשיעורים למשל, כשנכשלת במבחנים (טוענת שהמבחן היה קשה), כשלא מכינה ש"ב(טוענת שהמורה לא הסבירה טוב). לדבריה גורלה לא שפר עליה. מה לעשות?

הבת שלי בת 16 מרביצה לי כשהיא לא מסכימה איתי על משהו או שאני עומדת על שלי כאמא מה עושים ? לא מוכנה ללכת לפסיכולוג הילדה וגם אם תלך היא תשקר לו כדי לצאת בסדר אשמח ליעוץ תודה נועה

ההודעה הקודמת נשלחה בטעות בטרם עת. אז חשבנו שכך תשיג חברות חדשות. אך פתאום היא התחילה לספר שאין לה חברים ולא רוצים לשחק איתה ושמתנכלים לה, אך כששאלנו אותה אם היא רוצה לעבור לכיתה בה נמצאות כל חברותיה השיבה בשלילה, ופתאום סיפרה שיש לה חברות ושיש לה עם מי לשחק ושטוב לה והיא רוצה להשאר. אנחנו מאוד מבולבלים, לא יודעים אם להעבירה או להשאירה בכיתתה, והאם היא דוברת אמת. אשמח לעצה, תודה

שלום, לאחר מחשבות ארוכות ובדיקה החלטתי להכניס את ביתי בת ה-1.9 למשפחתון שבו 5 ילדים (3 מהם בטווח הגילאים שלה). זוהי הפעם הראשונה שהיא יוצאת מהמסגרת הביתית איתי, והיא מאוד קשורה אלי. פרידות ממני הם מצבים שהיא מתחילה לבכות. עם בעלי הסיפור דומה אך עם פחות בכי. השבוע התחיל המשפחתון, מדובר במשפחתון חדש וניכר כי השקיעו בו ורוצים להעניק טוב (המלצות חמות על הגננת קיבלתי מחברת משפחה). גם מבחינת מזון, הגננת מאוד גמישה ומכינה מה שביתי אוהבת לאכול במיוחד. הבעיה- בבקרים כשאני משאריה אותה, היא בוכה ללא הפסקה, מתלפפת עליי ולא מרפה. כשאנחנו בדרך לשם היא יודעת שנוסעים לשם ולא בוכה וגם בכניסה היא לא בוכה, רק כשמגיע הרגע להיפרד. בשבוע האחרון החלטתי כי היא לא תישאר ימים מלאים (כולל שנת צהרים) ומיד אחרי ארוחת הצבהרים ב-12:00 אני לוקחת אותה הביתה. החל ממחר אני שאיר אותה ליום ארוך כולל שנת צהרים. ביומיים הראשונים הגננת קיבלה את העניין בהבנה, גם עכשיו היא נחמדה מאוד, אבל אומרת שאני צריכה ללכת וזהו.שככה זה הכי טוב לילדה. אציין שכשאני מגיעה לקחת אותה, היא לא בוכייה, לא אדומה מבכי, אך גם לא שמחה ומחייכת כרגיל. האם הבכי יפסק מתישהוא? אני מתחילה אפילו לחשוש מהיחס שאולי היא מקבלת, ואני לא יודעת איך להתמודד עם חוסר הרצון שלה ללכת וגם עם הבכי. אשמח לעיצה..

שלום אחיינית שלי בת 2 וחצי ילדה חכמה ונבונה כאשר היא כועסת היא מתחילה להרביץ למשוך בשער לנשוך מרביצה לאמא שלה לילדים שלי בני 10 לסבתא היא ילדה שמדברת לאחרונה התחילה לגמגם אבל מדברת אמא שלה כועסת מאיימת שילכו הביתה אומרת לה לבקש סליחה מה הדרך הנכונה בתודה כולנו מוכים

לא הבנתי את התשובה אז מה לעשות? מה ניתן לעשות

שלום רב הייתי מורחק מהילדים במשל מעל שנה (אחד בן שנה והשני בן כמה שבועות). מייד שהחלו לדבר התברר שהם סובלים מאילמות סלקטיבית וחרדות. האים ניתן לקשור את זה אחד לשני?

אני מדבר על תביעה משפטית ולכן אני שואל אם מישהו יכול לתת חוות דעת שהדברים אכן קשורים?

אודה לקבלת המלצה לפסיכולוג ילדים באזור המרכז (לגיל 10). אנו חברי קופ"ח מכבי. תודה.

שלום, בתי בת 10 התחילה במהלך החופש הגדול לכסוס ציפורניים. המליצו לנו למרוח מרה אבל זה לא עוזר - היא כוססת גם עם המרה. אנחנו מבררים עכשיו לגבי שיטת פרינייל, אבל רופא המשפחה שלנו אומר שאולי יש כאן עניין פסיכולוגי שצריך טיפול. איך אפשר לדעת ?

למה הכוונה "התבוננות קרובה" ? איך בדיוק לעשות את זה

שלום רב הבת שלי בת 4 ומוצאת אצבע לעתים קרובות ברצוני לגמול אותה מכך מהי הדרך הכי נכונה לעשות זאת? אשמח לעצות והכוונה...

ביתי לומדת בכיתה ז והשפה הנוספת הנלמדת בכיתתה היא ערבית. ביתי מתעקשת בתוקף ללמוד צרפתית ולכן רוצה לעבור לכיתה אחרת. למרות שניסיתי להסביר את חשיבות השפה היא מתעקשת לעבור. בנוסף בכיתתה ישנן בנות " עשבים שוטים" בדמותן של בנות אלימות ולא חיוביות. עיקר חברותיה נמצא בכיתה אליה היא מבקשת לעבור. היועצת שוחחה עם ביתי ודיווחה לי כי היא רואה בה פוטנציאל חיובי בכיתה ויכולת להשתלב בכיתה מבחינה חברתית ולהיות מוקד חשוב בכיתה. אינני מבינה את ההתעקשות הזאת. אם הדבר לא יילך אפנה לדרגים גבוהים יותר. מה דעתך?

שלום רב, מלאכת השיבוץ של תלמידי הכיתות השונות, כרוכה בהרבה מאד שיקולים, חלקם גם לטובת ה"מערכת". רוב הילדים מצליחים להסתדר בסופו של דבר, גם אם לזמן מה (במיוחד במעבר למסגרת חדשה) זה מעורר בהם מורת רוח. בעיני, ההתמודדות עם הקושי הזמני יכולה בסופו של דבר להוליד תחושת סיפוק ויכולת, שלא לדבר על הפתעות משמחות ובלתי צפויות. אם, לעומת זאת, את מרגישה שמדובר בעוול ממשי ובפוטנציאל מזיק לטווח הארוך, טפלי בנושא במסגרת הנהלים המקובלים. המערכת יודעת גם להתחשב בפרט, ולתקן טעויות במידת הצורך. בהצלחה ליאת

שלום, אני מחפשת פסיכולוג ילדים באזור בקעת אונו. אשמח לשמוע המלצות מחברי הפורום - עבור ילד בן 7. תודה

שלום נאווה, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית או יועצת בי"ס הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה, כך גם רופא הילדים שלכם. בהצלחה ליאת

אני אמא לתלמיד בכיתה יא. בשנה שעברה בחר בני מקצוע מוגבר 5 יח"ל ולמד אותו במשך שנה שלמה יחד עם חברו הטוב. בסוף שנה שעברה התקיימה וועדה שהחליטה להעביר את חברו הטוב לכיתה אחרת משום שהוא נכשל במגמה. כשבני שמע זאת, הוא פנה למחנכת וביקש לעבור למגמה של חברו. וציין כי איננו אוהב את המגמה שהוא לומד והוא מתחרט ומבקש לעבור.למעשה מדובר בבני שהוא חזק מאוד מבחינה לימודית ורק מסיבה חברתית מבקש לעבור. יצויין בזאת כי סירובו המוחלט לשתף עם בני פעולה גורר שורה של התנהגויות של התמרדות. כשלמעשה לפני כן היה ילד טוב ירושלים. ובשלב הזה התחילו כעסים, צעקות, התמרדויות, ואי קבלת סמכותי כאימו. אינני יודעת מה לעשות.

שלום, אכן דילמה. אני מכירה לא מעט ילדים מצטיינים, שבוחרים בשלב זה או אחר, מכל מיני טעמים, לוותר על המגמה היוקרתית, לטובת לימודים בכיתה רגילה. לפעמים - כמו שאת חווה כרגע - ההתעקשות מולם מובילה להתנהגויות מרד, ולפעמים ל"שביתה" מוחלטת או "נשירה סמויה", דהיינו נוכחות פסיבית במסגרת, באפס תפקוד. כדי לא להגיע למצבים האלה, רצוי להגיע להבנות עם הנער, להתחשב בבחירותיו והעדפותיו, ולנסות להשיג שיתוף פעולה תוך משא ומתן מכבד. חשוב לזכור שעבור מתבגרים, השיקולים החברתיים קריטיים לא פחות מאלה האקדמיים, וממילא נער אומלל מבחינה חברתית יתקשה לתפקד בצורה מיטבית. בעיני, שווה לוותר בקרב אחד, כדי לא להפסיד את המערכה כולה. בהצלחה ליאת

שלום, ביתי החלה ללמוד בכיתה ז ומתלוננת שחברותיה לומדות בכיתה אחרת. היא נותרה עם 3 בנות מבית סיפרה ביסודי שלמדו בכיתות המקבילות וכן בנות נוספות מביתי ספר אחרים. למעשה לביתי יש קשיים חברתיים והיא מתקשה ליצור קשרים חברתיים. גם במעבר מהגן ליסודי היה לה מאוד קשה ורק בסוף שנה השתלבה. בחברה היא מאוד פסיבית ושולית ואחרי הצהריים ממעטת לצאת ולהיפגש עם חברות. גם מבחינה לימודית היא מתקשה מאוד וזקוקה לתיווך. ביתי חסרת ביטחון עצמי והערכתה נמוכה מאוד בעיני עצמה. כשפנינו ליועצת למעבר לכיתה בה חברותיה נמצאות נענינו בסירוב. נאמר שרק לאחר החגים ישקלו את המעבר. הדגשנו בפני היועצת כי החברה שבכיתה השנייה תעניק לביתי תחושת שייכות וביטחון שכרגע אין לה. לשמע התשובה הזאת חדלה ביתי להגיע לבית הספר וכרגע היא בבית. אינני יודעת מה לעשות? היועצת שוחחה עם ביתי והתרשמה ממנה שהיא יכולה להשתלב, אך הסברתי ליועצת כי בשיחה איתה היא תגיד כן לכל דבר ולא תספר על הקשיים שלה ובבית היא תבכה ותספר שאיננה רוצה להישאר.

שלום, המעבר למסגרת חדשה מטיל סוג של מעמסה רגשית כמעט על כל ילד, על אחת כמה וכמה על הילדים הרגישים, ועל מי שמתקשים להסתגל לאורך זמן. חבל שלא דאגתם לשיבוץ שלה מבעוד מועד, מה שיכול היה לרכך את המעבר. בכל מקרה, אני מציעה לנסות להפעיל את היועצת של ביה"ס היסודי, שתוכל לסייע בתקשורת מול יועצת החטיבה. אפשרות נוספת, זה לנסות ולהגיע בדחיפות לפגישה עם פסיכולוגית ביה"ס, ולגייס את עזרתה. מעבר לכל זה, אם אתם חשים שבתכם "גוררת" קשיים אקדמיים ורגשיים לאורך זמן, המלצתי היא לטפל בכך בצורה יסודית, ולא להסתפק רק בהתאמת הסביבה לצרכיה. בעיני, הכתובת היא פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לסייע הן בשיקום התפיסות העצמיות שלה, והן בשיפור המיומנויות החברתיות. בהצלחה ליאת

ביתי הבכורה, בת 9 בשנה האחרונה מגלה סימנים של חרדה, כשהיא לחוצה או חוששת ממשהו ( הרבה פעמים קשור לבית ספר) יש לה כאבי בטן, תיאבון ירוד ולאחרונה ממש מקיאה עם הלחץ גובר. אנחנו מלמדים אותה להרגע, נשימות, מחשבות חיוביות, שינוי סביבה ולהיות עסוקה כדי לא להכנס למחשבות. חשבתי שעד עכשיו זה כבר יעזור והיא תשתחרר מזה אך עכשיו עם התחלת שנת הלימודים שוב זה קורה. היא מתקשרת מבי"ס שנגיע לקחת אותה ואני מעודדת אותה ומרגיעה ומשכנעת אותה להשאר ואחכ באמת הכל עובר לה. היא ילדה מאוד חברותית עם המון חברות והלחץ לא נראה כאילו הוא בנושא הזה. יש לה לעיתים מחשבות על מוות ובחופש הגדול למשל הגיע למצב של הקאה ממחשבה שהיא יכולה למות. מה עושים?? אנחנו הלכנו לסוג של ייעוץ איך להתמודד אבל אותה לא לקחנו לטיפול- האם זה דרוש? תודה!

שלום רותם, אני חושבת שברמות חרדה כאלה, עדיף לפנות ולקבל עזרה מאיש מקצוע. אני ממליצה להגיע לפסיכולוג ילדים קליני, שישמע את כל הרקע, ואז יחליט האם להסתפק בהנחייה שלכם, או לראות גם את הילדה. לא ציינת באיזה סוג של ייעוץ הייתם, אך לתחושתי, בתכם תצא נשכרת מהתערבות טיפולית גם מולה. בהצלחה ליאת

תודה. זה מה שחשבתי.. היינו בהדרכה הורית באמת כי חשבנו שקודם אנחנו צריכים הדרכה זה היה כשהיא התחילה רק עם כאבי בטו לא ברורים. מאז היה שיפור ואז שוב נסיגה ועכשיו יש גם הקאות. האם יש לך המלצה על פסיכולוג באזור קדימה? תודה מראש

שלום, בני בן שנתיים וחודש, ילד מפותח לגילו, פיקח, שובב וכריזמטי. בחודש האחרון פיתח מעין פוביה בכל הקשור בקקי (מתנצלת מראש על התיאורים) - הוא מבקש ממני להתרחק כאשר עושה קקי, מכחיש שעשה, לפעמים אומר מסריח/מלוכלך/פויה, מסרב להחליף חיתול ולהיכנס למקלחת כדי לנקות. באחת הפעמים חלק מהקקי נפל במקלחת והוא פשוט נכנס להיסטריה של בכי, ניסה לצאת וסרב להמשיך להתרחץ. אציין שלפני חודש, בשבוע האחרון של הגן, היו כמה ימים של שלשולים ולדעתי מאז העניין החמיר, אולי בגלל תגובות הצוות בגן. בעבר הצענו לו לשבת באסלה בניסיון להתחיל גמילה אבל מאז שהחל עם הפחדים כבר לא מציעים. אנחנו מנסים להגיד לו שזה לא מלוכלך וזה בסדר, גם ניסיון לתת לו פרס כשעושה קקי לא עזר. כרגע אני מנסה להקטין כמה שיותר את ההתייחסות לעניין, להתעלם כשעושה קקי ולהחליף חיתול כמה שיותר מהר בלי לדבר על זה יותר מדי, פשוט כי זה מביך ומעצבן אותו... זה הפך להיות ממש אישיו ואני מעדיפה לטפל בזה בהקדם (גם אם יש צורך בפניה פרטנית לאיש מקצוע) כדי להימנע מבעיות עתידיות, אשמח לעצתך, תודה

שלום גילי, התיאור שלך אכן נשמע כמו תוצאה של תהליך גמילה שהסתבך. במצבים כאלה, אני נוטה להמליץ על התחלה מחדש "על נקי". כלומר, לאפשר הפוגה ומנוחה מהתהליך, ואז, התחלה חדשה ממקום חכם יותר (במובן של "אין חכם כבעל ניסיון"...) גם אני חושבת שההתנהגות שלו קשורה לתגובות דחייה שהוא קיבל מהסביבה, ולכן חשוב לא לחזור על שגיאות העבר. הניסיונות שאת עושה טובים, אך יש לדבוק בהם לאורך זמן ולא להתייאש מהכישלונות. ממליצה לך מאד למצוא באינטרנט כתבה טובה אחת (יש רבות כאלה), ולדבוק בהמלצות, צעד צעד בסבלנות נדיבה, עד להישג הסופי (והוודאי, יש לומר). כמובן, כפי שכתבת, עומדת גם האפשרות של פנייה ליועץ מקצועי פנים אל פנים, אם כי לטעמי אפשר בהחלט גם לבד. בהצלחה ליאת

שלום וברכה, לפני כשבוע בני בן השנתיים נעקץ בגינה מדבורה. כמובן שטיפלתי בעקיצה ,הרגעתי אותו וחיבקתי אותו. אך מאז הילד בטראומת מעופפים. למשל: - הילד מתעורר באמצע הלילה, כולו רועד וצועק "יש ג'וק" - לא מסכים לרדת לגינה - אם נמצא ברחוב ורואה איזה מעופף (לאו דוקא דבורה) הוא נכנס להסטריה מטורפת, שואג , ולא מסכים לרדת ממני . תופס אותי בחוזקה ולפעמים גם עוצם עיניים - אתמול הלך ברחוב ולפתע שוב בא אלי בהיסטריה - מראה לי על הרצפה 2 נמלים, ולא הסכים לעבור לידם יש לציין שלפני זה הילד היה מרים נמלים חופשי, והרג מקקים בלי בעיה. אשמח לקבל עצה האם להתעלם וזה יעבור מעצמו או שכן כדאי לטפל בענין תודה!

שלום, עקיצת דבורה היא עסק בהחלט לא נעים, ותגובות החרדה שאת מתארת נשמעות לא לגמרי בלתי-תואמות. הגם שהמילה "טראומה" נראית בעיני מעט מוגזמת בהקשר הזה, אני דווקא יכולה להבין את החרדה וההימנעות שכרגע בולטות במיוחד. כמו במקרה של כל חרדה אחרת, גם במקרה זה, יש לנו - ההורים - תפקיד מתווך, מרגיע ומנחם. המציאות שחווה הילד נצבעת ברוב המקרים בצבעים שצובעים אותה הוריו, באופן בו *הם* תופסים אותה ומתייחסים אליה. אם את ממשיגה את האירוע כטראומטי, סביר שהילד יתייחס לכך בהתאמה. אם, לעומת זאת, תנסי לתת לאירוע את ממדיו הריאליים, סביר שהילד שלך יתגבר עליו מהר יותר. אפשר לנצל את האירוע ולכוון את הילד ל"פרוייקט חקר" קטן, בו יוכל ללמוד בעזרתך והכוונתך, על עולמן של הדבורים, על תועלתן, על תהליך הכנת הדבש, וגם על דרכן של הדבורים להגן על עצמן בעזרת העוקץ שלהן. מול הפגנות החרדה הקיצוניות, רצוי להגיב בסוג של ענייניות שקטה, ולא לעשות עניין גדול בשום מקרה (לא מהפחד ואף לא מההתגברות עליו). לא הייתי אומרת להתעלם, אלא להישאר שלווה, לעזור לו להירגע בעצמו, ולא להכריח אותו להתגבר בכל מחיר. אני מאמינה שהדברים יירגעו לאט לאט מעצמם. אם תראי שהמצב אינו משתפר או מחמיר, התייעצי שוב. בשמחות ליאת

שלום רב, הבן שלנו הוא בן שנתיים וחמישה חודשים. בשנה שעברה הוא היה במשפחתון עם 7 ילדים נוספים. הוא היה בין הצעירים. השנה הוא ממשיך באותו משפחתון, אך 5 ילדים גדולים עזבו לגן עירייה ובמקומם באו קטנים- בין גיל חצי שנה לשנה ותשע חודשים. עכשיו הוא הילד הכי גדול בגן! יש רק ילדה אחת בגילו (כמעט). אודה מאוד להמלצה- מה לעשות. מצד אחד הגננת מעולה, אחראית ואוהבת מצד שני , הילד שלנו מאוד חברותי ומפותח שכלית, שר, מדבר, מרכיב פאזלים. אנו חוששים שזה יפגע בהתפתחותו. ממש נשמח לשמוע את חוות דעתך: האם כדאי להעביר אותו לגן אחר איפה שיש יותר ילדים בגילו?

שלום ציפי, לא ציינת מה השיקולים שגרמו לך, מלכתחילה, לבחור להשאיר את בנך במסגרת "תינוקיה" על פני המעבר למסגרת של בני גילו. הצרכים הקוגניטיביים והחברתיים של בני שנתיים וחצי שונים בתכלית מאלה של בני חצי שנה או שנה. גם אם הגננת תתאמץ לספק לבנך את הגרייה המעשירה המותאמת לצרכיו, ספק אם תוכל להתפנות לכך בצורה מיטבית, שכן תינוקות כה צעירים דורשים טיפול פיזי אינטנסיבי, שמעסיק מאד את הצוות. נטיית לבי היא, אם כן, להמליץ על העברתו למסגרת חינוכית המותאמת לצרכיו מכל הבחינות. בהצלחה ליאת

לילד מורכב רגשית בן 9.5 זה דחוף בבקשה אנו מנסים המון זמן למצוא משהוא ולא מצליחים

שלום ברוך, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית או יועצת בי"ס הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה, כך גם רופא הילדים שלכם. בהצלחה ליאת

שלום !בני בן 5.5 ועולה לכיתה א בעוד וימיים. כבר שבוע מדי פעם הוא מתלונן מכאבה בטן. האים אתם חושבים שיש קשר ? מה אני צריכה לעשות כדי להרגיע אותו. תודה ושנה טובה

שלום דפנה, ילדי כיתה א', במיוחד בימים שלפני ה-1 בספטמבר, בהחלט יכולים להפגין התנהגויות סטרס בעוצמה כזו או אחרת. לפעמים הלחץ הוא "מקורי" שלהם, ולפעמים הלחץ וההתרגשות מועברים אליהם, בערוצים גלויים או סמויים, מסביבתם הקרובה (במיוחד אם מדובר בילד ראשון). בעיני, ההתרגשות היא חלק מהעניין, ולא מוכרחים "לכבות" אותה בכל מחיר. אפשר לדבר על זה, ולציין "כמה אנחנו נרגשים". אפשר לבדוק איתו מה הוא מרגיש ועל מה הוא חושב, ולקבל בשלווה כל תוכן שיעלה. גם חששות, גם פחדים או דאגות, וגם פנטזיות על הצלחה מסחררת - הכל מותר, ועל הכל אפשר ורצוי לדבר. המסר ה"מרגיע" צריך להיות מנרמל (למשל - "אני זוכרת שגם אני נורא התרגשתי לפני כיתה א'. אפילו כאבה לי קצת הבטן. אבל אז, כשהגעתי לכיתה וראיתי את המורה והחברים, הכל עבר"). אפשר להציע פעילויות מפיגות מתח, כמו "השתוללות" שמחה, יצירה, ריקוד, ריצה, פיקניק בטבע - או כל דבר אחר שיכול לשחרר קצת. גם הכנה של החדר, הילקוט, הבגדים ליום הראשון (וואו, זה כבר ממש עוד רגע!) יכולה לתרום לתחושת שליטה ויכולת. בכל מקרה, יש עוד יום אחד, והמתח יתפרק ממילא, אם אכן מדובר במתח. כמו בכל מקרה של תלונות גופניות, עדיף לשלול בעיה בריאותית אצל רופא הילדים, לפני שמפילים הכל על ה'נפש' (גם אם זה נראה סביר ומתבקש). בהצלחה, ושנת לימודים מוצלחת ליאת

שלום, אני כמעט טבעונית (אוכלת רק גבינות .) אני בררנית באוכל מאז המעבר לתזונה טבעונית. אני מגיעה למצב שאני אוכלת כ"כ מהר כדי לא להרגיש את הטעם של האוכל. אני כל היום עסוקה במה לבשל ובמה להכין ואח"כ הכל פשוט הולך לפח. אני מתגעגעת לאוכל של הבית (בשרי) אבל לא מסוגלת לחזור אחורה ולא יכולה להיות שותפה לעוול שעושים לחיות. אני קונה את מיטב חומרי הגלם ומשקיעה בקנייה של מוצרים אורגנים בלבד אבל בסופו של דבר בגלל שהאוכל לא טעים לי או לא משביע אני מפצה את עצמי בשוקולדים ושטויות. אני לא מוצאת את עצמי -לא בעולם אוכלי כל / לא בעולם הצמחוני וגם לא בעולם הטבעוני. אשמח לעיצות!!

שלום רב. בתי בת 4 ועולה לגן ט. חובה. בין הגנים באזורנו יש 2 גנים שהם ט. חובה וחובה יחד, וגן נוסף שהוא ט.ט חובה עם ט. חובה. נרשמנו לשני גני החובה ואילו שובצנו בגן שהוא ט. ט. עם ט. לאחר מלחמות קשות על השיבוץ, הוא נותר בעינו, ואני מרגישה כי תהיינה לכך השלכות על בתי ועל כן בירורי זה. היא ילדה מאד מפותחת, הן רגשית והן התפתחותית, מוטורית ושפתית. בכל מעגל חברתי היא נוטה להתחבר עם גדולים ממנה בהרבה ואף עם מבוגרים. ניכר כי היא מתקשרת הרבה יותר טוב עם בוגרים ממנה. בנסיונות להפגישה עם בני גילה, תמיד החברים קופצים מדבר לדבר, ואילו היא סוג של מנסה להתאים עצמה לסביבה שהיא פחות בוגרת. למשל, היא יושבת על פאזלים של 100 חלקים בעניין רב ותשומת לב, צביעה לפי מספרים, כותבת את שמה וכו', הכל מתוך יוזמה שלה בלבד, להתקדם ולרצות לדעת וללמוד. שאלתי היא מה עלולות להיות ההשלכות על שהייה במחיצת צעירים ממנה, גם בקבוצת הגיל שלה - היא תהיה מבוגרת יחסית. האין יוביל הדבר לרגרסיות מעכבות התפתחות? אני שואלת זאת כדי לדעת אם להילחם את המלחמה האחרונה והקשה אל מול השיבוץ שקיבלנו, תוך שאני יודעת שמה שאני אחזיק בראשי ישפיע רבות על אופן התאקלמותה והתפתחותה. אני מדברת מאינטואיציה בלבד, והייתי רוצה כאן עיצה פדגוגית שתסבר את אוזני. בתודה מראש, מירי

אני פשוט אוהבת את הגישה שלך ! ושוב תודה לך ולליאת על הפורום הנהדר הזה גם כשלא שואלים לומדים כל כך הרבה תודה !

שלום לך! כבר תקופה ארוכה (מספר שנים) שבני הקטן (בן 11 בערך) מתנהג בצורה חסרת תקנה בעליל.. כל פעם שהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה מאיתנו ההורים, הוא מתחיל בהתפרצויות זעם גדולות. העניין הוא שלא מדובר רק בבכי ובצעקות, אלא בכך שהוא מנסה להלחם בנו. ואין לו שום תקנה- הוא יכול לחסום אותנו מללכת, לנעול את הדלת של הבית ולא לתת לאף אחד לצאת, לקחת לנו את הפלאפונים ודברים אישיים, ולא אכפת לו משום דבר שאנחנו אומרים לו או עושים. כשאנחנו מאיימים להעניש אותו, הוא ממשיך להתגרות בנו ואומר "נו נראה אתכם", ובסופו של דבר כשכן מענישים אותו, הוא רק מגביר את הסצנה שלו, ונכנס עוד יותר לאמוק. הביטחון העצמי הגדול שלו גורם לו לחשוב שהוא כל יכול, ושהוא יכול להלחם בכל אחד ולנצח, למרות שפעם אחרי פעם הוא מפסיד. אנחנו כבר משתגעים בשלב הזה, ובאופן כללי יש לי לחץ דם נמוך ואני נהיית חולה כשהדברים האלה קורים (לא מצליחה להתמודד עם הלחץ שהוא גורם). זה יוצר מצב שכל המשפחה עומדת על הרגליים כשיש לו התפרצות זעם, מחשש שיקרה לנו משהו (אנחנו כבר בגיל מבוגר ולא יכולים להתמודד עם לחץ כזה בלתי פוסק). העניין הוא שגם האחים הגדולים שלו, לא מצליחים להרגיע אותו. כשמנסים לדבר איתו בהיגיון- הוא פשוט לא מקשיב. לא אכפת לו שהוא פוגע במשפחה שלו, הדבר היחיד שחשוב לו זה לקבל את מה שהוא רוצה גם אם זה במחיר שכולם נפגעים בדרך וגם הוא. וברגע שהוא נכנס למצב הזה, הוא פשוט לא מפסיק- אלא אם מקבל את מה שהוא רוצה, או אחרי שעות ארוכות, כשהוא כבר מתעייף. הבעיה היא שאחרי כמה ימים זה נרגע, ואנחנו חושבים שהוא חזר להיות ילד טוב וסולחים לו, ואז מאמינים ש"זה לא יקרה יותר". אין לנו את היכולת או את הכוח להתמודד, כל מה שניסינו כבר לא עוזר. אם זה לדבר איתו, אם זה לקבוע תור אצל פסיכולוג (הוא לא מעוניין ללכת, נלחם איתנו על זה, וירד מהמכונית בעצמו כשלקחנו אותו לשם), אם זה ללכת ליועצת הבית ספרית. הייתי רוצה עצות קונקרטיות לגבי מה אני יכולה לעשות עם הילד שירגיע אותו וימנע מאיתנו להגיע למצבים כאלה.. מה שאני כן יודעת זה שאני לא יכולה תמיד לתת לו את מה שהוא רוצה- הוא ילד ויש לו ראש של ילד והתפקיד שלי בתור אמא שלו זה לחנך אותו ולקחת עליו אחריות. אשמח לעצות בנושא

אנו הורים בהורות משותפת אשר רואים עין בעין את טובת הילד מעל הכול.אנו רוצים לברר מהו הגיל המומלץ הרצוי ללינת תינוק אצל האב כאשר ההורים גרים בסמיכות אך בנפרד כאשר הקשר בין ההורים הוא איכותי . תודה על התשובה המפורטת

שלום וברכה, כבר תקופה שהבן הבכור שלנו בן ה-9.5 מראה התנהגות של פחדים. זה התחיל בבקשה שלו לא לישון בחדר שלו אלא בסלון או עם האחים שלו, אפילו אצלנו בחדר על מזרון על הרצפה. בגלל החופש לא יחסנו לזה חשיבות רבה, אך בימים האחרונים הפחדים עלו דרגה לממש חרדות. הוא מסביר לנו שהוא מפחד מגנבים ורוצחים ושיכנסו אלינו לבית וירצחו אותנו (לטענתו דברים ששמע בחדשות) כולל שילוב של דברים שהוא ראה בסרטים המצויירם של ספיידרמן וכד'. ניסינו לדבר ולהרגיע את הילד, שינסה לחשוב על מחשבות חיוביות ודברים טובים, הראנו לו שכל החלונות והדלתות נעולים, (יש לנו גם כלב), אך הילד לא מצליח להרגע, ממש בוכה ולחוץ, ולא מצליח לישון עד שמישהו מאיתנו לא ישן לידו או קרוב אליו. חשבנו שזה יעבור לאט לאט, אך זה לא וזה ממש מתחיל להפריע לאורך החיים של כולנו (וכמובן לשינה). אנחנו אבודי עצות. תודה, מריאן

היי, יש לי ילד בן 5 וחצי, שסובל מהתפרצויות זעם שכוללות גם אלימות. (לעולם לא קרה כשהוא איתי, רק עם אבא,סבתא, גן וכו'..) מה הטיפול לכך? פסיכולוג/פסיכיאטר/מטפלת רגשית/תרופתי?

אבל מה הורים יכולים לעשות כאשר זה קורה בגן?

שלום רב רציתי לדעת מה מרגיש ילד והאם יכולות לעזור הערות (לדעתי מטופשות) של אביו כלפיו כמו "אתה כמו תינוק" "אתה לא מתנהג כמו בן 8" משפטים שנאמרים כשהילד לא מקשיב או כשלוקח לו זמן לעשות דברים (יותר נכון מורח את הזמן זה לא שלא מסוגל ) או כשלא מפסיק כשאומרים לו די כשמשתולל יותר מידי או מגזים במשהו. אני בטוחה שלא זה מה שיגרום לבני להשתפר אלא רק יוריד לו את הדימוי העצמי .הוא נורא מתעצבן ונעלב כשהוא קורא לו ככה והוא גם מבקש שיפסיק והוא מצידו עונה לו תתחיל להתנהג כמו בוגר ואז אני אפסיק לקרוא לך תינוק. האם אני צודקת או בעלי ? האם יש לך איזה חומר כתוב שאוכל להראות לו כמה לא מועיל אלא פוגע מה שהוא עושה .תודה

ילד חכם ספורטאי שמשחק כדור סל חברותי מאוד עולה לכיתה יא . למד עד השנה 5 יחידות מתמטיקה וממשיך השנה במגמת מחשבים וערבית אבל לאור ציוניו הנמוכים יחסית ב 5 יחדות מתמטיקה (68) נאלץ לעבור מבחן מעבר. בעלי לוקח את האפשרות שירד ל 4 יחידות כסוף העולם ומפעיל עליו לחץ רב וזה הפך את העניין לבלתי נסבל . בעלי מרגיש שאם בני רק היה משקיע יותר היה מצליח ומבחינתו אם ישב כל יום כמה שעות הוא יצליח אני בתחושה שיתכן והוא צודק אבל הבן שלי לא מוכן כנראה "לשלם " את מחיר הזה כי יש לו עולם שלם של חברים ספורט ודברים אחרים שהוא אוהב. אני בגישה שלא לכפות ומקסימום ישלים אחרי הצבא אם ירצה ובעלי חושב שצריך למנוע ממנו ספורט מחשב עד שישקיע. זה יוצר מתח גם ביננו למרות שבסופו של דבר אני לא מוותרת ולא משרת לו לנקוט בגישה הזו מה דעתכם?

שלום הבת שלי בת ה 4 בשבועות האחרונים אומרת לי המון שהיא אוהבת אותי, עד כדי כך שזה נהיה מטריד על מה זה יכול להביע? האם עליי לומר לה שהיא אומרת יותר מידי ואיך אומר לה?

שלום קודם כל העובדה שהיא אומרת לי שהיא אוהבת אותי כל כך הרבה לא גורמת לי לרגשות שליליים מאילו שציינת פשוט מאד אני מרגישה שעליי לענות בחזרה בכל פעם שהיא אומרת לי שהיא אוהבת אותי (אולי 20 פעם ביום ) ובאיזשהוא רגע, כן זה נהיה קצת מטריד הילדה שלי היא ילדה שמקבלת המון אהבה, נשיקות וחיבוקים ואני אומרת לה שאני אוהבת אותה ואני חושבת שאין לכך קשר אמור להיות משהו אחר שאולי אין לך תשובה על כך בכל אופן תודה על הניסיון להבין

שלום לכולם, יש לי תאומים בן ובת בני שנה וחודש. בהתחלה הנקתי את שניהם. עם הבן ההנקה זרמה בקלות ועם הבת היה קשה הרבה יותר, לכן עברתי לתת לה חלב שאוב מבקבוק (בלי לינוק), כאשר הבן ינק בבית ובמעון אכל גם הוא חלב שאוב מבקבוק. בערך מהשלב שהתחילו לצאת לו שיניים, הוא החל לסרב בתקיפות למוצץ ולבקבוק - כלומר מוכן רק לינוק. גם במעון לא הסכים לשתות מבקבוק וחיכה לסוף היום שאגיע ואניק אותו. הוא לא יונק בשעות קבועות או דווקא כשהוא רעב, אלא כאמצעי הרגעה כשהוא עייף או לא רגוע וכדומה.. נוצר מצב שהוא שאני היחידה שיכולה להרגיע אותו, כאשר אני לא נמצאת בבית הוא בוכה ומחפש אותי וכמעט אי אפשר להרגיע אותו. (הבת הרבה פחות "צמודה" אלי, היא נרגעת בעזרת מוצץ, והרבה יותר "עצמאית בשטח" וחברותית). כיצד אוכל לעזור לבני להיות פחות תלוי בי? המצב הופך להיות ממש בלתי אפשרי ומתסכל.. הם מתחילים מעון חדש בשבוע הבא ואני מודאגת מאוד כיצד יסתגל... האם גמילה מהנקה תביא לשיפור בתלות? האם נכון להתחיל תהליך כזה עכשיו, כאשר הוא עומד בפני כניסה לגן חדש? אשמח לעצה..

שלום, בני בן ה-9 החל להראות סימנים של התעוררות מינית. אמא של חבר שלו סיפרה לי שבני ובנה הראו אחד לשני את אבר מינם בבית ספר במקום פרטי (הבן שלה סיפר לה), ולפני מס' ימים שבני ביקר את בנה היא ראתה שהם מחפשים בגוגל תמונות של בר רפאלי מתנשקת :). כששאלתי את בני על כך אמר שזה נכון והיה מאוד מובך ושמתבייש לספר. אמרתי לו שהוא יכול לעשות כל דבר בפרטיות ושירגיש חופשי לפנות אלינו בכל שאלה שיש לו. מעבר לכך, נראה לי לא נכון לאסור עליו להפגש עם החבר מאחר ורק איתו יש לו חוויות כאלה, והחבר ילד טוב וחיובי. ובאופן כללי, אני לגמרי בעד סקרנות וזה הגיוני שזה יתעורר. השאלה איפה הגבול? אני לא רוצה לאסור עליו דברים כדי שזה לא יהפוך לטאבו ויצור את התגובה ההפוכה.מצד שני אני חוששת שכל האינפורמציה שיש באינטרנט שמאוד לא לגילו... אני גם רוצה שבני ירגיש חופשי לשאול ולספר לנו את שעל ליבו. אשמח לתובנות בעניין. תודה

שלום, עם כל הכבוד לגישה הטבעית והבריאה, שגם אני נוטה לצדד בה, ולמרות הסקרנות המאד מובנת בגיל זה, חשוב מאד לשוחח עם הילדים ולחדד סוגיות של פרטיות הגוף, גם שלהם עצמם וגם של זולתם. חשיפת אברי המין ההדדית אינה מקובלת, גם כשהיא נעשית במקום מוצנע, ואין לאשר אותה, גם לא בשתיקה. בגיל תשע כבר אמורה להיות הבנה של מה מותר ומה אסור בתחום זה, וחשוב שנהיה ברורים מאד בנושא. בדומה, גם ההתייחסות שלנו, ההורים, לחומרים פורנוגרפיים (גם רכים) באינטרנט, חייבת להיות חד משמעית. חשוב לומר לילדים ששיטוט תמים כזה עלול להוביל אותם לתכנים קשים, אלימים או מזיקים, ושאתם מבקשים להימנע מהם, למרות הסקרנות. תוכלי לעזור לבנך לספק את סקרנותו בדרך מקובלת, כולל תמונות עירום אמנותיות או "נקיות", שאינן חלק מאקט מיני. אני ממליצה מאד לנסות לחסום את הגישה לאתרי סקס, שכן הם תורמים לעוררות המינית טרם זמן, ויכולים לעודד התנהגויות חריגות שעלולות לסבך את הילדים בצרות. זכרו שכיום קיימת רגישות רבה בציבור, ובצדק, כלפי פולשנות והטרדה מינית, גם כשהיא בין ילדים ומרצון. ולבסוף, במקרים של עיסוק מופרז במיניות, חשוב לוודא שהילד עצמו לא נפגע או הוטרד מינית בעבר או בהווה. בברכה ליאת