פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום ותודה מראש על התשובה. יש לי בן שיחגוג שנתיים בעוד כחודש. הוא בן שני (הגדול שלי בן 4). אנחנו גרים במושב ומגיל שנה הוא נמצא במשפחתון במושב אחר. רמת שביעות הרצון שלי מהמשפחתון היא גבוהה ביותר. הוא נמצא במסגרת קטנה (7 ילדים בני גילו עם שתי מטפלות). המטפלות מדהימות, משקיעות בילדים, המון חום ואהבה ויחס חם. אין לי מילה אחת רעה להגיד עליהן ועל המשפחתון. הקטן שלי הולך בשמחה כל בוקר. במהלך השנה החלטתי לרשום אותו לגן אחר (גן שנמצא במושב בו אנו מתגוררים) עבור השנה הבאה (הכוונה לשנה הקרובה, זו שתחל בעוד כחודש). החלטתי להעביר אותו משני טעמים: 1. המשפחתון שהוא נמצא בו כרגע הוא במושב אחר, אם הוא ימשיך בו זה אומר שכאשר הוא יעלה לגן מועצה בעוד קצת יותר משנה הוא יעלה בלי אף ילד שהוא מכיר. אם אעביר אותו עכשיו לגן במושב הוא יעלה עם ילדים שהוא מכיר. 2. המשפחתון שהוא נמצא בו כרגע כולל 7 ילדים עם שתי מטפלות ויש לי חשש שאם יישאר בו עוד שנה אז המעבר מבחינת כמות הילדים לגן מועצה יהיה מאוד חד (מ-7 ילדים ל-30). בימים האחרונים התחלתי להתלבט שוב האם שיקוליי שציינתי להעביר את בני לגן במושב הם נכונים? כל כך טוב לו במשפחתון הנוכחי אז למה לקטוע לו את זה? הייתי שמחה לשמוע את חוות דעתכן. האם באמת עדיף להעביר אותו לגן במושב כדי שבעוד שנה הוא יעלה לגן מועצה עם ילדים שהוא מכיר ויהיה מורגל לכמות ילדים גדולה (בגן במושב יש 20 ילדים) או בעצם, אם כל כך טוב לו ואני כאמא מאוד מרוצה, האם לקטוע את זה? המון תודה! ליאת

היי, הילדה שלי בת 5 ילדה מקסימה ונבונה וטובת לב. לבתי יש חברה שהיא מאוד אוהבת ובתי מחפשת את קרבתה בצורה מדאיגה ממש. החברה מנגד מזלזלת בבת שלי, קורעת לה את הציורים, מכה אותה. הגננת בקייטנה התקשרה היום ואמרה לי שהילדה שלי בוכה בגללה עצובה וזה פשוט צורם לראות זאת. (זה היה כך גם בגן, והן ממשיכות יחד גם שנה הבאה) . מה עליי לעשות? איך להרחיק ביניהן? איך לחזק את הביטחון של הבת שלי? אני כל הזמן מדברת עם הבת שלי ומציעה לה לשחק עם בנות אחרות, אבל היא מתעקשת על הילדה הזו..וכל הזמן מחפשת להיות איתה. ומנגד טוענת שהיא שונאת אותה ושהיא זו שמנסה להתרחק.(וברור לי שזה לא נכון) תודה רבה מראש

שלום, הבן שלי בן 3 וחצי עולה לגן עירייה. גמול מפיפי אך לא מקקי מסרב בכל תוקף לשבת בסיר \ שירותים ומתאפק ניסינו להיות אסרטיבים, ניסינו להיות תומכים - הילד מסרב ומתאפק וסובל מכאבי בטן ולי נשבר הלב. ולכן אנחנו שמים לו טיטול נקודתית בשביל שיעשה קקי, ואז חוזר התחתון.. בבקשה ייעוצך מה עלינו לעשות.

לנו מאוד עזר להעביר בהדרגה לפול אפס ואחכ לחיתול, מעבר לזה- טבלת חיזוקים. כל פעם שעושה באסלה מקבל מדבקה ואז אוסף מדבקות ומקבל צ'ופר.

בני בן 6 עולה לכיתה א'. כעת בקייטנת ביה"ס במתחם ביה"ס. הילד לא מוכן להכנס לכיתה לשבת לעשות פעילויות ובכלל להקשיב למדריכות. הבעיה היתה עוד קיימת בגן, כאשר היה מחליט שלא מוכן לשבת במפגש היה קם והולך. לא מוכן להקשיב ושום דבר לא מרתיע אותו. טוען שלא בא לו להכנס לכיתה. מה עושים????

השבוע התברר שהבת שלנו שהיא בגיל 17 גונבת מהארנקים (מכחישה) ובנוסף קיבלה מבעלי כרטיס אשראי כדי לתדלק את הקטנוע (20 ש"ח מקסימום לתידלוק) והיא "חרשה" על כרטיס האשראי בגניבה בסכומים ענקיים, החודש 1,900 ש"ח ובחודש קודם כ-400 ש"ח. הנערה אינה עובדת (לא מוצאת לדבריה) ירדה בלימודים, עכשיו גונבת... בעיה נוספת, בשבוע הבא אנחנו מתוכננות לטוס לחופשה ארוכה של 17 ימים בתאילנד (הנערה ואני) ואני לא שמחה כלל לקחת אותה, אני מבררת אפשרות לבטל את החופשה. מה עושים מכאן והלאה?

שלום רב! אני ובעלי בסכסוך ובעלי עזב את הבית לפני כחודשיים. ילדיי בגיל 11 ו12.5 בני ילד מאוד קשור וגלוי אתי סיפר כי הגיע לפורקן (אונן) בפעם הראשונה בחייו שאל שאלות בנושא וכן שאל אם אני כועסת עליו. כמובן שאמרתי שלא ושזה דבר טבעי. לאחרונה בחופש הגדול הוא למעשה די משועמם שמתי לב כי הוא נכנס לאמבטיה עם הטלפון הנייד. לאחר כשבועיים חיטטתי בטלפון ושמתי לב כי הוא רואה סרטים פורנוגרפיים ולדעתי גם מאונן. לדעתי זה נעשה מדי יום ביומו אינני יודעת אם מס' פעמים או רק פעם אחת. שאלתי היא האם זה נורמלי? האם זה מעיד על מצוקה רגשית כלשהי והאם עליי לומר לו משהו בבנושא. תודה על תשובתך. חני

שלום, יש לי ילדה מקסימה ויפה בשם *** היא ילידת סוף אוקטובר 2011 בכורה מבין 2 (בת שנה וחצי) ***נולדה בהריון תקין/לידה רגילה ספונטנית מבחינת התפתחות הכל רגיל (ראש גדול בתור תינוקת מבחינת היקף/הליכה בגיל שנה וחצי עקב היפוטניה קלה/דיברה בגיל שנתיים וחצי) הסיבה שאני פונה אלייך היא שכרגע אינני עובדת ואני מבלה עקב חופשת הקיץ את מרבית היום עם *** (גם בעלי הוא אבא מאוד פעיל ונמצא) ואני שמה לב *** נוטה להתנהגות חוזרות כגון: בכיינות יתר מעיין הצפות רגשיות מרובות על סף דמעות תמידי/פחדים (היא כל הזמן צריכה אותי לידה קרוב מאוד ,אם לשנייה יצאתי מהרכב להביא משהו מהתא מטען היא ישר בוכה בהיסטריה/קימה שבועית בלילה מחלומות עד כדי זיעה ודפיקות לב מואצות אבל חוזרת לישון מיד לאחר שאני מרגיעה אותה) התלוננות חוזרת ונשנות על כאבי בטן (עד כדי עצירות קשה) או כאבי ברך (שקרו לה לפני חצי שנה ויותר) המציאות בבית כרגע לא קלה כי אני מרגישה שהילדה לא משוחררת. אני משתדלת מאוד לקחת אותה לגן משחקים אבל היא לא מוכנה לשחק אם אני לא לידה,או מתעקשת לחלק כיבוד לילדים כדי לרכוש אהדה. יש לה זיכרון טוב מאוד והיא נוטה לחזור על סיפורים שסיפרתי לה או שקרו כל הזמן ולהזכיר אותם בפנינו. בגן שהיא הייתה במסגרת במהלך השנה אמרו שהיא מתנהגת בסדר גמור ורק לידנו ההורים היא כביכול "מתפנקת"... אני דואגת לה מאוד כי אני מכל הלב רוצה שהיא תפרח ותהיה נינוחה. אני לא יודעת אם זה שאני נמצאת איתה מרבית היום (היא לא בקייטנה ולא נמצאת עם חוג חברים בשכונה ) עושה לה טוב או להפך רק מזיק לה.(כמו שאומרים בגן ששם היא כביכול רגועה אבל מאידך אני חוששת "לזרוק אותה למים" והיא בעצם תחווה מצוקה.) בגלל ההתנהגויות שלה יש לי חשש חזק להשאיר אותה עם קרובי משפחה או עם חברים לבד. היא הייתה אצל קלינאית תקשורות ולא אובחנה בעיה בדיבור (תואם לגילה.) ילדה שמאוד אוהבת משחקי דמיון/נוטה להכניס דברים לפה (כגון 2 אצבעות או חולצה או שיער) /עונה לעיתים בתוקפנות גם לנו ההורים וגם לזרים כגון: לא בא לי/שקט אתה וכדומה... אני פונה אליכם כאנשי מקצוע כי אני באמת לא יודעת כיצד לנהוג.... האם אלו תופעות שיעברו עקב הגיל..?.. עקב קנאה לאחותה הקטנה או האם חלילה מדובר בתמרורי אזהרה...? אני משתדלת לחבק אותה המון ולתת לה תשומת לב ועדין מרגישה קושי נפשי עבורה. אשמח למענה והכוונה.

הבת שלי בת 11. אחותה בת 10. הבעיה היא ששתיהן נמנעות מאינטראקציה עם ילדות אחרות, בנות גילן, ובעיקר עם כאלה שהן יותר דומיננטיות, דעתניות, שתלטניות וכדומה. קשה להן להשתלב מהר בחברת ילדים. ואם יש ילדה דומיננטית מאוד - הן (בעיקר הגדולה) מיד מפתחת אנטגוניזם כלפיה. היא מעצבנת אותה וכד'. איך אפשר לפתח לה בטחון עצמי רב יותר בקרב ילדים, גם אם דומיננטיים יותר ? הייתי רוצה שתדע להתמודד איתם. לא להימנע מהם. לא להיכנע להם. אבל "לחיות איתם" ולעמוד על שלה תוך כדי. אשמח לעיצה.

שלום כרמי, כמובן שעצה באינטרנט אינה יכולה להחליף טיפול מקצועי מסודר (המומלץ במקרים של חוסר ביטחון בולט או דימוי עצמי שלילי). באופן כללי, לפחות בעיני, מול ילדים (או אנשים) שתלטניים ודומיננטיים מדי, לא תמיד מוכרחים להתעקש על קשר או על עימות. לפעמים ההתרחקות וההימנעות מעידים דווקא על שכל ישר וחכמה. בכל מקרה, אם אנחנו רוצים לגדל ילד אסרטיבי העומד על זכויותיו, יש לאפשר לו להיות כזה גם בבית, בחיק המשפחה. ילדים לומדים רבות על החיים החברתיים דווקא בסביבתם הביתית. עלינו להשתדל ולאפשר לילדים להביע עמדה ודעה, ללא ביקורת או שיפוטיות. חשוב שילדים ירגישו שמכבדים את דעתם ומתחשבים בה. ילד צריך ללמוד להגן על עמדתו, ולהרגיש שאפשר לנהל גם וויכוחים וקונפליקטים ללא מנצחים או מפסידים. אין זה אומר שנאפשר לילד לנהל את הבית, אלא שניתן לו להרגיש ששומעים את מה שיש לו לומר (כולל את מחאותיו). מנגד, גם באווירה של פינוק יתר וחוסר גבולות, ילדים עלולים להתקשות להתמודד במצבים שבהם "לא עושים להם הנחות". ילדים כאלה עלולים להעדיף מגע חברתי רק עם ילדים חלשים מהם, צעירים מהם, או עם מבוגרים (שמוותרים להם). נסי לראות איזה משני המצבים מתאים לבית שלכם, ולפעול לאווירה מאוזנת יותר. בהצלחה ליאת

שלום, רציתי לברר לגבי בני - מאז שהוא ילד קטן הוא נשבר ב"לא" הראשון שאומרים לו. גם על התנהגות לא טובה שהוא עושה מעירים לו מס' פעמים ואם לאחר מכן "שוברים את הכלים" ומענישים הוא מתחיל להגיד מילים כמו:"הלוואי והייתי מת", הלוואי ותמותו, "מזל שאבא ימות לפניי ואני אחיה אחיו". איכשהו הוא מגיע לנקודות האלו בכל פעם שצריך להעיר לו. מה ניתן לעשות והאם צריך לטפל בכך או להתעלם?

שלום דנה, כל מי שקורא בפורום שלנו, כבר יודע מה חשיבותם של גבולות ברורים וסמכות הורית. עם זאת, גבולות נוקשים מדי, "שבירת כלים" או הענשת-יתר, עלולים להחטיא את המטרה, ובמקום להשיג ציות ושיתוף פעולה מצד הילד, מייצרים תחושת מרירות, תסכול ועויינות. התיאור שלך עורר בי עצב וחמלה, הן כלפי בנך בן השמונה, והן כלפי חוסר האונים שלכם, ההורים, שנאלצים להגיע לאיומים (ואולי גם הפעלה) של עונשים. אני מאמינה שהורים הנדרשים לענישה תכופה אינם מציבים את הגבול בדרך יעילה מלכתחילה. הם נוטים להיות וותרניים מדי, מפנקים מדי, לא סמכותיים ולא עקביים. הילדים מנצלים את הפרצות הללו, מקצינים את התנהגותם ומביאים את ההורה אל הקצה. נדמה לי שמשהו מן הדינמיקה הזו קורה גם אצלכם. הפיתרון, בעיני, הוא הדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים (לפעמים גם בפגישה אחת או שתיים), ושיפור היכולת הסמכותית שלכם, כך שלא תיגררו להתפרצויות ועונשים, וכדי לא לפגוע במערכת היחסים עם הילד. לגבי האמירות על הרצון למות, יתכן שהוא גילה שאמירות כאלה מזעזעות אתכם ומפעילות אתכם, ואולי גם גורמות לכם לוותר. אני מציעה להתייחס לכך בדרך עניינית. "עצוב לנו שככה אתה מרגיש. זה באמת לא נעים לקבל עונשים ונזיפות. אנחנו אוהבים אותך, ולכן גם צריכים להגיד לך 'לא' לפעמים. אולי נחשוב יחד איך נוכל לשפר את היחסים שלנו, כך שנריב פחות, וככה יהיה נעים לכולנו". עשו זאת, כמובן, מבלי לוותר על עקרונותיכם או על ה'לא' שלכם. כאמור, אני ממליצה בחום על הדרכת הורים טובה. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 6, ילד שמח בדרך כלל, אנרגטי וללא בעיות התנהגותיות . לפני שנה רשמנו אותו לחוג ג'ודו מתוך אמונה שפעילות ספורטיבית יכולה רק לתרום לבריאותו הפיזית ולבטחון העצמי שלו. הוא מאוד לא אוהב את החוג. בהתחלה לא היה מוכן להשתתף והיה בוכה הרבה. המאמן המליץ להמשיך ולהתמיד להגיע ואכן לעט לעט הגיע שיפור, הילד הפסיק לבכות, משתתף, ואפילו זכה בכמה מדליות. אני אכן מרגישה שהוא התחזק מאוד מבחינה פיזית, וגם הדימוי העצמי שלו עלה. יחד עם זאת, בזמן האחרון, שמתי לב שלפני כל אימון הוא נכנס לשרותים להקיא. בלי לבכות, בלי לעשות הרבה רעש מזה. נכנס לחדר הלבשה, מקיא, מחליף בגדים ונכנס לאימון. אני יודעת שהוא לא אוהב את החוג, וברור לי שהקאות נובעות מרקע פסיכוסומטי, כי הוא בריא בדכ, ולא מקיא בשום סיטואציה אחרת. אני חוששת שרצון שלי לעשות לו טוב מבחינה פיזית, גרום לו נזק בפאן הנפשי. אני לא יודעת מה לעשות? להמשיך להתמיד כי יש שיפור משמעותי נראה לעין או להפסיק? אגב, ניסינו גם חוגים ספורטיביים אחרים. כל חוג, אותו סיפור. אודה להמלצה

שלום רוסלנה, בעיני, אין שום חוג ששווה מצוקה ברמה כזאת. כמו שאמרת, הבריאות הנפשית חשובה לא פחות מהבריאות הפיזית (ואותה גם קשה יותר לשקם). בכל מקרה, הייתי ממליצה לשתף את רופא הילדים שלכם, ולא להסתפק בקביעה שזה "פסיכוסומטי". בגיל 6, ובעצם בכל גיל, חשוב לאפשר לילדים פעילות שמתאימה לאופיים, לאישיותם ולהעדפותיהם. אפשר לעודד פעילות גופנית במסגרת הבית והמשפחה, ולא מוכרחים ספורט תחרותי או תובעני שכרוך במחירים נפשיים גבוהים. בברכה ליאת

שלום ליאת, יש לי 2 ילדים בני ילדה בת 5 וילד בן 3.5 אני מקלחת אותם בנפרד, אך הרבה פעמים כחלק מדירבון להיכנס למקלחת הם עושים ביניהם תחרות מי מוריד בגדים ראשון\ ומי מתלבש ראשון אחרי המקלחת (מדובר בסוג של משחק, ויש גם הרבה חיוכים ביניהם בזמן זה) כך שיוצא שהם רואים אחד את השני עירומים - האם זה בסדר? אני רוצה לציין שפרט לסקרנות טבעית ותמימה ודי רגילה שהם מביטים אחד בגופו של השני בשני לא נתקלתי באמרות בעלות אופי מיני אצלם. אני רק רוצה לדעת בבקשה האם זה תקין ועד איזה גיל ניתן לעשות זאת? או שלחילופין עדיף כבר מגיל זה להקפיד שהסרת ולבוש בגדים ייעשה באופן פרטי בלבד. אני אודה מאוד לתשובתך..

שלום, אין כללי ברזל בנושא זה. מה שאת מתארת בהחלט נשמע לי בגבול הסביר והמותר. פסיכולוגים נוטים לדבר באופן כללי על גילאים 3-5 (פלוס מינוס) כעל תקופה שבה אפשר להתחיל להצניע את הגוף העירום (במיוחד את זה שלנו, ההורים) מפני הילדים. כל עוד את בסביבה, והפעילות נשארת תמימה ומשחקית (גם אם סקרנית) זה נראה לי כרגע בסדר. בשמחות ליאת

שלום רב, הנני אמא לתאומות זהות, בנות 11 עוד מעט. ללא ילדים נוספים. מפריעה לי בעיקר ההתמודדות עם אחת מהן, שלטעמי - "מתבגרת" מהר מדי. אני מרגישה שהיא מתעניינת בעיקר במשחקי מבוגרים. בדיבורי מבוגרים. ולא ממש בענייני ילדים. (בעוד אחותה עסוקה במשחקי כדור, מחשב, וכד' היא עסוקה בהופעה חיצונית, בבניית פראצ' לציפורניים וכל מיני כאלה שממש לא מתאימים לגילה). ויש כמה התנהגויות שאני מוצאת אצלה מדי פעם שמכעיסות אותי מאוד. ויש בהם אפילו משהו פרובוקטיבי. מיד אמחיש. (לציין כי מדובר בילדה מאוד אינטליגנטית. אף מניפולטיבית). ההתנהגויות הן - למשל, פתיחת דלת המקלחת בזמן שאנו (אחד מהוריה) בפנים, ועל אף שהוסבר לה מיליון פעם שאנו לא מרשים זאת. יש לה כל מיני הערות כמו "הייתי רוצה לראות את הבולבול של אבא" וכדומה... (מטבעה, היא ילדה מאוד מאוד חקרנית וסקרנית ושואלת מיליוני שאלות, אז אני לא יודעת אם לייחס זאת לכך או לחשוד במשהו אחר). לאחרונה, תפסתי אותה פעמים רבות הולכת עם שמחה, ללא תחתונים מתחת. הערתי כמה פעמים, אבל עד שאני לא ממש צורחת, ומענישה והיא מייללת כמו תינוקת - שום דבר לא זז. (התירוץ שלה היה "שאין לה תחתונים" וכל מיני מניפולציות אחרות). מה ההתמודדות הנכונה עם ילדה מתבגרת שמפגינה התנהגות פרובוקטיבית מדי לטעמי ?

שלום שרה, עיסוק יתר בתכנים ובפעילויות בעלות אופי מיני, מחייבים התייחסות ותשומת לב זהירה. הייתי שמחה לפטור אותך באמירות כמו "זה הגיל" או "זו סקרנות טבעית", אך לצערי התיאור שלך מעורר דאגה, ומחייב בירור, במיוחד על רקע מה שנראה לפעמים כהתנהגות חסרת שיפוט. ברמה המידית, דאגו להתקלח עם דלת נעולה, מבלי שתהיה לה האפשרות להיכנס למקלחת כשאתם ערומים (במיוחד כשמדובר באבא). מעבר לכך, חשוב לבחון האם היא חשופה לתכנים בלתי הולמים באינטרנט או בטלוויזיה, תכנים שעלולים להוות גירוי יתר, או חלילה לסוג של הטרדה/פגיעה מינית. הקפידו על לבוש תואם גיל, אך עשו זאת ללא ענישה או השפלה וכעס. במקביל, אני ממליצה על פנייה לפסיכולוגית ילדים קלינית, לצורך הערכה והתערבות. פנו לעזרה פסיכולוגית פנים אל פנים. בהצלחה ליאת

אני דוד ויש לי אחיין בן 4 (בן של אחותי) לאחרונה שהוא בא לבקר אותנו הוא מחביא דברים זה לא פעם ראשונה ולא פעם שנייה ויותר שהוא את זה מדובר בדברים חשובים, דיסקאוןקי, משקפיים, טלפון! כל פעם שהם באים לבקר יום למחרת אני מוצא את עצמי מחפש בנרות הוא עושה את זה גם שיש אורחים אחרים בלי בכלל שנשים לב... הוא הודה פעם שהוא שם איזה משהו באיזה מקום מה אפשר לעשות עם זה??! אחותי כנראה לא יודעת

שלום אייל, ראשית, מבקשת להזכיר לך שעבור ילד בן ארבע, אין הבדל גדול בין קוביית לגו לבין דיסק-און-קי או טבעת יהלום. כל העולם כולו הוא גינת שעשועים אחת גדולה, וכל מה שמעורר מהומה - עושה שמח. וברצינות, ילדים שמעלימים חפצים או אפילו גונבים אותם ביודעין, אינם עושים זאת בשל כשל מוסרי, אלא מתוך מוטיבציות אחרות, רגשיות. לפעמים העלמת החפצים היא חלק ממעשה קונדס, לפעמים חלק ממשחק דמיוני, ולפעמים דרך לעכב את הפרידה מאנשים אהובים. יהיו הסיבות אשר יהיו, אפשר לנסות לבקש ממנו רחמים, לפקוח עין, או לדאוג להעלים מהישג ידו חפצים חשובים או יקרים. לתחושתי, זה יעבור... בשמחות ליאת

שלום, בתאריך 13.7 פירסמתי הודעה תחת הכותרת "התייעצות". מפנה בבקשה את תשומת ליבכן לתגובה שפירסמתי לתשובה שקיבלתי. תודה רבה על התייחסותכן

שלום רב, יש לי ילדה בת 4 שמסרבת להיפגש עם אבא שלה. האב מכיר בילדה מגיל שנתיים, ומאז רואה אותה רק בנוכחות שלי. הילדה לא רוצה ללכת איתו לבד, נסתי הכול גם בטוב וגם בחוזק. שום דבר לא עוזר הילדה פשוט מסרבת, מתחילה בבכי ולא מוכנה ללכת. מה עושים?

שלום רב, וויכוח עם בעלי בנוגע לבכי של תינוק בן חצי שנה. אני בדעה שיש להיענות לבכי ולא לתת לו לבכות, בעלי בדעה שלא קורה כלום אם הילד קצת ושבכי מפתח. מה הנכון?

שלום, לבני בן 7 יש התפרצויות זעם נוראיות. מכל דבר קטן(בקשה להתרחץ לבד, ביקורת על השחייה שלו, חולצה שלא נראית לו וכו') הוא הורס דברים בבית, זורק כסאות, בורח מהבית (לא רחוק ואחר כך חוזר לבד). הוא מתעצבן ולא מדבר, צריך להוציא ממנו שעה מה קרה. הוא צועק ששונא אותנו, רוצה לגור במשפחה אחרת. לאחרונה התחיל להגיד שהוא רוצה למות, מבקש שאני אהרוג אותו כי הוא לא רוצה להיות בחיים האלה. עם כל זה בביה"ס הוא ילד מצטיין גם בלימודים וגם בהתנהגות. לאיזה טיפול עדיף לפנות? האם זה באמת מחשבות אובדניות? תודה

היי,לפני כשבוע בעת שבני הלך ביחד עם מדריכת הצהרון ביחד עם ילדים נוספים מבית הספר לצהרון,פנה אליו איש זקן וקילל אותו(האיש מוכר כאדם לא בריא בנפשו).מאז התחיל הילד לפחד להתקלח לבד,לישון לבד ואף לצאת מהבית גם בנוכחותי או בנוכחות אישתי.אתמול כאשר הייתי איתו בחוץ ועברה לידנו אישה מבוגרת תפס את ידי בחוזקה,הוריד את הראש והחל לבכות.כרגע לא מוכן בכלל לצאת מהבית אלא לקייטנה וכל אינטראקציה עם אדם מבוגר שהוא לא מכיר יוצרת אצלו מתח גדול.הילד הוא ילד מאוד מסוגר,לא מוכן לפתוח את הבעיה ולהודות שהוא מפחד אלא טוען שכואבות לו הרגליים והוא עייף ולא רוצה לצאת החוצה,יש לציין שהוא ילד מאוד פעיל בד"כ ותמיד רוצה לצאת ולשחק.מה אפשר לעשות האם הפיתרון שלנו הוא פסיכולוג או שניתן לטפל בו לבד באמצעות חשיפה איטית לטיולים משפחתיים ברגל?תודה מראש

שלום, יש לי ילד בן 4.5 , שלאחרונה - בחודש האחרון- הוא מגלה בעיות התנהגותיות מאוד קשות בכל הנוגע למרות. הוא אינו מוכן לקבל ולבצע שום דבר שמבקשים ממנו, על כל דבר הכי קטן כגון (אוכל,להתלבש לגן, לעשות מקלחת וכו וכו..) אני נתקלת בהתנגדות מצידו של "לא רוצה" "לא מקשיב לך" . חשוב לציין ששוחחתי עם הגננת, בגן היא אינה נתקלת בבעיות מסוג זה, הבעיות הינן בתוך הבית ומחוצה לו רק כשאני או בעלי נמצאים במחיצתו. כשאני חוזרת ומבקשת ממנו כמה וכמה פעמים זה גורר אחריו סוג של תגובה מלגלגת ומזלזלת מצידו, ולעיתים הוא אף נגרר לאלימות(בועט ומשתולל) . בתחושה שלי קצת איבדתי שליטה על ההתנהגות שלו ועל הפעלת המרות מולו. חשוב לי לציין שגם אצלי יש נטייה לפנק את הילד מעבר לממוצע, אני נוטה להיות מאוד רגשנית מולו ולצערי לא תמיד מצליחה לעמוד באיומים שאני מפעילה עליו אולי הבעיה היא בעיקר אצלי.. אשמח לקבל איזושהי הכוונה בסיסית כיצד להתחיל להתמודד עם הבעיה ואיך אוכל להשיב אליי את יכולה המרות, הכבוד וההקשבה שלו למה שאני/בעלי מבקשים ממנו.חושב לי לציין דבר אחרון... הוא כרגע בקייטנה , אולי הבעיות יכולות להיות קשורות גם לעובדה שכרגע בגן אין את הגננת שמטילה מרות ? תודה רבה

אני עתידה לחנך בסוף הקיץ בכיתה ז תלמידים ברמה לימודית גבוהה. בין 27 התלמידים ישנה בכיתתי תלמידה מוסלמית שמתנהגת לפי מנהגי האיסלאם. בין היתר צום רמדאן שמתרחש בתקופה זו. אני חוששת מאוד מתגובות לא נעימות של תלמידי כיתתה כלפי, הערות. אמירות.ופגיעות. גם מצד תלמידי כיתתה וגם מצד יתר תלמידי השיכבה. היא התלמידה היחידה המוסלמית בכל בית הספר, ואני בטוחה שזה יעורר תגובות. מה עליי לעשות או כיצד לעבוד עם הכיתה למצב הזה? להקדים תרופה למכה או לטפל רק אחרי שיתעורר משהו?

שלום, הבן שלי, בן 1.9, חווה לאחרונה חרדת נטישה. מעבר לדברים הרגילים (בכי כשהולכים מהבית, בכי כשמשאירים אותו בגן), בימים האחרונים הוא לא מוכן ללכת לישון במיטה שלו (עד לפני מספר ימים היה הולך ברצון ובקלות לישון במיטה שלו בלי כל עזרה ומתעורר בבוקר), גם לא כשאני עומדת לצד המיטה ומלטפת אותו. זה קורה גם בשנת הלילה וגם בשנת הצהריים. כמו כן, מתעורר בלילה ומתהפך במיטה כמה שעות עד שמצליח לחזור לישון. נשללה בעיה רפואית. בגן טוענים שלא קרה כלום ושלא היה כל שינוי וששם נרדם כרגיל. האם אלו מאפיינים קלאסיים של חרדת נטישה או שמא עובר עליו משהו מעבר? כיצד רצוי לנהוג? רוצה לתת לו את כל החום והבטחון שזקוק להם אבל חשוב לי שיישן במיטה שלו. תודה, שרון.

תודה לך ליאת על כך שאת זמינה עבורנו, כיף לדעת שיש אוזן קשבת ומשהו שמלווה אותך ונותן מענה ללבטים שאתה מעלה. בעיקר אציין את העובדה שהמענה שאת נותנת הוא מיידי, זמין, מקצועי ואמפטי מאוד. תודה תודה תודה

אכן כיף! אנחנו משתדלות להיות קשובות ונענות, ותמיד נעים לדעת שמן העבר האחר יש מי שיודע להעריך. תודה רבה מאד :-) ליאת

היום סיפרה לי ביתי העולה לכיתה ג וכרגע נמצאת בקייטנת בית הספר ,בכאב לב על כך שהיא מתקשה לומר לא לחברות מכיתתה. על פי התייחסותה הן, מבקשות ממנה: טושים, צבעים, או דפים צבעוניים ומאחר וקשה לה לסרב להם , היא נעתרת לבקשתם. חברה אחת שביקשה ממנה דף צבעוני ביקשה מאוד והיפצירה בה עד כדי התחננות, וביתי סירבה בהתחלה אך החברה המשיכה לבקש. בהמשך הבקשה עשתה פרצוף מתחנן מאוד. ביתי סיפרה שלא יכלה לעמוד במצב כזה ומייד נעתרה. למעשה כששאלתי את ביתי לפשר התנהגותה, סיפרה ביתי כי אותה חברה לימדה אותה לרקוד בהפסקות ומשום כך חשה ביתי שהיא חייבת לה. בנוסף אציין כי אותה חברה נחשבת מלכת הכיתה, היא דמות שכולם מעריכים ומכבדים ויש לה אפילו שתי בנות מהכיתה שסרות למשמעתה. מלכת הכיתה אמרה לה שאם לא תיתן לה מהדף אזי לא תשחק איתה ותהייה איתה ברוגז. ביתי נפגעה מאוד ובלב כבד הסכימה לתת מהדף. כך קורה גם עם בנות נוספות מהכיתה שמבקשות דבר מה. עוד מספרת ביתי שכאשר צריך להתחלק לטורים של בנים ובנות, היא תמיד מוותרת לבנות והן עוקפות אותה. זה מסב לה כאב רב. חוסר יכולתה לעמוד על שלה ולגלות אסרטיביות מולן, והתחושה לדבריה שהיא מרגישה בכיתה בהתחלה כמו אבן אך בהמשך אבק שמתפזר ואין לו כוחות ומי שרוצה מטאטא אותו לכל כיוון. בנוסף השתמשה בדימוי של מנורת רחוב כבוייה כדי לדמות את עצמה, ביחס למנורות רחוב מאירות שהן בעצם חברותיה לכיתה. היא אומרת בפה מלא כי במקומות האלה היא חלשה ומתקשה מאוד. עוד אוסיף...ביתי מאוד וורבלית...היא מספרת הבקשה של הבנות ממנה דומה לטפיחות בישבנה של ביתי אותן היא חשה מצד הבנות בכיתה כדי לדרבן אותה להסכים. היא מדמה את מלכת הכיתה לשמש שמצד אחד מאירה ומצד שני שורפת ולא נעימה כי היא צועקת ומשתלטת במשחק על הבנות. ואת עצמה מדמה לכוכב קטן שמאיר לבד. בהזדמנות זו גם סיפרה כי אותן בנות נוהגות לקפוץ על גבה ולהתלות עליה, דבר שלא נעים כלל לביתי, ופה היא כן הצליחה להביע עמדתה ולומר די. יצויין בזאת כי ביתי מאוד חברותית ונעימה ויש לה חברה טובה וחברות אחרות נוספות. לפעמים קשה לביתי לסרב גם לחברה הטובה. בבית לעומת זאת ביתי מאוד דעתנית ומגלה אסרטיביות .היא מסבירה את עמדתה על נקלה.ביתי ציינה כי בבית קל לה לסרב לי ולחברותיה קשה .מה דעתך? אשמח אם תסייעי לי. בשלב זה כפי שהבחנת למדתי על החוויה של ביתי תוך התייחסות לדימויים מאוד מפורטים ותיקפתי את הרגשתה. הייתי שם בשבילה וחשתי פתיחות עזה מצידה. מה כעת?

שלום רב, ברצוני להתעניין בקשר לבן של חברתי בן 6, שהחל תהליך גמילה בגיל שנתיים, כאשר מאז ועד היום ניכרות בעיות בתהליך. הילד מתאפק לאורך כל היום לפיפי ובלילה מרטיב באופן קבוע. נעשו נסיונות לקחת אותו לפיפי באמצע הלילה, אך זה עבד רק בחלק מהזמן (בהמשך היה מרטיב גם אם היו לוקחים אותו). מקלחת והחלפת מצעים הם עניין שבשגרה בכל בוקר משך תקופה ארוכה מאוד. באשר לקקי- הוא מתאפק עד כמה שהוא יכול ועושה רק כשכבר לא יכול להחזיק. ההורים היו בדעה שזה יעבור, וניסו מספר שיטות כמו התעלמות, הסברה, חיזוקים. ברמה המשפחתית- יש לו אחות קטנה עם צרכים מיוחדים. באופן כללי הוא ילד שובב הנוטה לקחת סיכונים ומתקשה לעמוד בגבולות. אציין שבימים שהוא מצליח להתעורר יבש הוא שמח מאוד. חברתי מתלבטת האם לפנות לטיפול, אם כן מאיזה סוג ולמי עליה לפנות ? (אציין שהם די חוששים מפסיכולוגים וכיו"ב) תודה רבה מראש.

תודה רבה על תשובתך. אנא, בזמנך, אודה מאד באם תוכלי לתאר בקצרה את השערותיך. כמובן שאעביר את המסר. מודה לך מאוד!

שלום רב , לי שני ילדים הבכורה בת 5+6 ואחריה בן 4+2 שנים. הילדה לא מאפשרת לאחיה להתבטא בחופשיות ברוב הסיטואציות אם זה בבית במשחקים כמו פאזלים ומספריי סיפורים או בסביבה בחוץ (ישנם מקרים רבים בהם הם מסתדרים יחד ומשחקים וצוחקים ומשתוללים יחד) כיום הם יחד בקייטנה ושם נאמר לי כי המדריכה דואגת להפריד ביניהם כי האחות לא מרפה. האחות אומרת שהיא מנסה לשמור עליו ולדאוג לו וכשאנחנו מסבירים לה כי הוא יכול להסתדר לבדו ויש לתת לו להתנסות לבדו זה לא כל כך עוזר. אני לא חושבת שהיא עושה זאת בכוונה אלא מתוך כוונות טובות. הדבר מאוד מעצבן אותי היא תמיד מתקנת אותו גם בדיבור היא לא ממתינה שינסה להסביר דברים לבד ,היא מדברת במקומו, מסבירה במקומו וזה מקומם אפילו אותו ולא רק אותנו ההורים. איך מתמודדים עם הסיטואציה הזו? אני מוצאת את עצמי צועקת אליה בגלל זה לא מעט בזמן האחרון, זה מתסכל!!! לילד יש קשיים בהתפתחות השפה והוא בטיפול אצל קלינאית תקשורת ואני חוששת שהסיטואציה הזו לא מאפשרת לו להתפתח כראוי. תודה מראש - לילי

שלום, בתי בת ה-5 נוטה לספר לנו שכל הזמן מרביצים לה בגן \ בקייטנה לדעתנו היא מקצינה לצורך משיכת תשומת לב אך מה שיותר מטריד זו העובדה שכאשר אנחנו מסבירים לה שעליה לעמוד על שלה, היא עונה שאם תעשה כך היא לא תהיה מצטיינת והיא חייבת להיות מצטיינת תמיד. מה עליי לעשות עם תשובה שכזו? כיצד לדבר איתה שלא חייב להיות מושלם\מצטיין תמיד? אני חוששת שהשאיפה שלה לשלמות ולריצוי הסביבה תהיה בעוכריה בעתיד תודה

שלום רב, הבת שלי בת 5. בתקופה האחרונה כשהיא לא רוצה משהו ( להמשיך לאכול, לישון במיטה שלה וכו..) היא מתלוננת שכואב לה משהו. פעם הידיים, הרגליים, הבטן. כשהיא מקבלת את שלה זה עובר. חשוב לציין שאני מאוד חרדתית, וכל תלונה על כאב אני לוקחת לבדיקת רופא, אבל אני כבר לא יודעת אם להאמין לה או לא. אני מנסה לדבר איתה על זה, אבל זה לא ממש עוזר והיא מתעקשת על שלה. היא ילדה מאוד רגישה ונבונה. אשמח לעצה בנושא תודה

היי. הבת שלי בת ארבע וחצי.. היא ילדה שמחה ומאושרת (בדרך כלל) בתחילת החופש הגדול רשמתי אותה לקייטנה של הצהרון שהיא הייתה בו בשנת הלימודים בגן..חשוב לציין כי הקייטנה היא בבעלות של אחותי שהיא בקשר מצויין עם ביתי והן אוהבות וקשורות מאוד. כמו כן היא מכירה את כל הילדים וחברה של חלקם. מאז צחילת הקייטנה היא לא מפסיקה לבכות כבר בערב שלפני ,ואז שמגיעים לקייטנה היא בוכה עד לרגע שאני מגיעה. מסרבת לאכול ולהשתתף בחוגים ולהכנס לבריכה. כל הזמן שואלת מה השעה(כל חמש דקות!!)והולכת אחרי אחותי לכל מקום.. היא מסרבת לשחק עם הילדים שמבקשים את חברתה ופשוט מתענה שם.. דיברתי איתה ושאלתי האם מישהו מציק לה? האם מישהו מפחיד אותה?השיבה שלא. שאלתי האם תרצה אולי קייטנה אחרת עם חברים אחרים מגן השיבה שלא.. אומרת שהיא רוצה להיות בבית עם אמא. אומרת שהיא רוצה את אמא ולא יודעת איך להתגבר.. כל הזמן פוחדת שאני לא אגיע לקחת אותה ודורשת לדעת את השעה שאגיע.. יש לציין שמעולם לא שיקרתי לה או שהבטחתי לקחת אותה ולא הגעתי לכן זה מאוד מוזר לי.. אמרתי לה האם זכור לה מקרה שלא הגעתי לקחת אותה או שהבטחתי משהו ולא קיימתי והיא משיבה שלא קרה דבר כזה. הסברתי לה שאני עובדת טאת המשמעות של העבודה שלי(שאם לא אעבוד יהיה לנו קשה לקנות דברים וכו) היו כבר מצבים שכבר כעסתי ויצאתי בהצהרות שאנחנו לא ניסע לחופשה השנתית ושהיא לא תעלה לגן חובה.. אני יודעת שעונשים ואיומים הם לא פיתרון.. אנחנו אובדי עצות ולא יודעים מה לעשות בכדי לעזור לה.. האם מדובר בחרדת נטישה בגיל כזה?? מניפולציה ?? אשמח לחוות דעתכן ולעצות.. תודה, מיטל

שלום, לאחרונה יש בגן של בני (6) "מיתקפה" שמגיעה ממספר ילדים בגן שבאים אליו ואל ילדים אחרים בגן/קייטנה ואומרים לו שהם לא חברים שלו(למרות שהם כן) או אם תהיה חבר של הילד הזה והזה אני לא אהיה חבר שלך, או לך לילד הזה ותגיד לו.. לפני תום השנה התייעצתי עם הגננת שאמרה לבני שאם משהוא שולח אותו לילד אחר שלא יסכים ללכת ושאם משהוא בא אליו ואומר לו שהוא לא חבר שלו שיענה לו אז לא וילך לשחק עם ילד אחר ושלא ייקח ללב. הבעיה היא שהילד שלי מאוד רגיש ונעלב ולוקח ללב ומאוד מוטרד מזה, יש לו הרגשה שאין לו חברים וכשהוא אומר לי את זה אני שואלת אותו מיהם החברים שלו חוץ מאותו הילד וכשהוא אומר לי את השמות שלהם אני סופרת עם האצבעות ומראה לו שבעצם יש לו הרבה חברים. חשוב לציין שאותו הילד שמציק ילדותי ולא נחשב לילד "חזק" וכל פעם חובר לילד אחר. איזה כלים אני יכולה לתת לו שיוכל להשתמש בהם בגן בשעת אמת ? תודה

שלום, באופן כללי, אני נוטה להמליץ להורים להישאר בלתי מעורבים בחיי החברה של הילד שלהם, אלא במקרים קיצוניים של חרם חברתי או נידוי, או במקרים של היעדר מיומנויות חברתיות. את יודעת, ילדים יודעים להיות בוטים וישירים, והביטוי "אני לא חבר שלך", משמש לעתים קרובות בשעת ריב או קונפליקט. אני חושבת שהצידה הכי טובה שאת יכולה לתת לילד שלך בצאתו לעולם שמחוץ לבית, זה הביטחון שלך ביכולותיו, בכישוריו, בקסם וביופי שבו, וגם ביכולתו לפתור קונפליקט. נסי לשים לב למה שקורה לו כשהוא משחק עם חברים בבית, ולנסות להבין מה קורה לו בנסיבות של משבר או ריב. שם זה המקום לשכלל את הכלים החברתיים, ללמדו לוותר אך גם להיות אסרטיבי ויעיל, להתמודד בדרך עצמאית ככל האפשר, ולהשתמש במבוגר כשאין ברירה. כאשר ילד מגלה שההורה מגיב יתר לכל אירוע חברתי, הוא עלול להיות שקוע מדי בקונפליקטים, כדי להביא את המבוגר למעורבות. בעיני זה לא רצוי, ולכן ההמלצה שלי היא להניח ככל האפשר לילדים להסתדר בעצמם. בהצלחה ליאת

בבני בן ה6 שאובחן כסובל מODD (ללא ADHD). יש לו קושי לקבל דעות שונות משלו וקושי להתמודד עם תסכול, מה שמוביל להתפרצויות זעם אלימות. הפסיכיאטרית המליצה על טיפול פסיכולוגי (דיאדי) בשילוב עם ריספרדל (שמפחיד אותי מאד). הוא עולה עכשיו לכיתה א והחששות שלנו ההורים להשתלבותו גדולים. האם יש פסיכולוגים שמתמחים ב ODD גם ללא קשב וריכוז? אשמח אם ניתן לתת קצה חוט היכן להתחיל לחפש או לקבל שמות של פסיכולוגים באזור רעננה-הרצליה-רמת השרון

שלום טולי, פסיכולוג ילדים קליני הוא הכתובת לטיפול ב-odd, עם או בלי הפרעת קשב. הטיפול המועדף הוא cbt, ורצוי למצוא מטפל שכבר מנוסה בעבודה עם הפרעה עקשנית זו. בכל מקרה, חלק נכבד מההתערבות הטיפולית מתמקד בהדרכה הורית, וחשוב שתדעו זאת ותתגייסו. אמנם איני רופאה, אך אוכל לספר לך מניסיוני, שריספרדל נמצאת בשימוש נרחב בילדים (לא במינונים המשמשים כתרופה אנטי-פסיכוטית, שזה למעשה מה שמפחיד את ההורים), ויש לה השפעה מצויינת ויעילה, הן על ילדים עם חרדות קשות והן על ילדים עם התפרצויות קשות. אם את עדיין דואגת, בקשי מהפסיכיאטרית שתסביר לך מעט יותר ותרגיע אותך. לא נוכל להמליץ כאן על מטפלים באזורך, כי הפרסום אסור כאן, אך תוכלי לנסות להיעזר ברופא הילדים, יועצת ביה"ס, פסיכולוגית הגן, או אולי בפסיכיאטרית שאבחנה אותו. מאחלת לכם הצלחה והרבה כוח ליאת

ילד בן 2.5 חכם מאד אך נולד רעבתן.טורף אוכל ובעיקר לא עומד בפני מאפים ומתוקים. ממש מתחנן לקבל. יש לו אחות בת 7 חודשים אך כאמור הבעיה קיימת מיום שנולד. הוא כבר שמנמן

שלום שרה, נדמה לי שהכתובת לבירור הוא רופא הילדים שלכם. לעתים, המשאלה הבלתי פוסקת לאוכל משקפת בעיה פיזיולוגית או התפתחותית. בהיעדר בעיה ממקור אורגני, אפשר יהיה להפנותכם לאחת מן המרפאות להפרעות אכילה של הילדות (יש בשניידר ובאיכילוב, אך לא רק שם), בה תוכלו לקבל מענה רחב, הן פסיכולוגי-רגשי והן תזונתי. בהצלחה ליאת

בני אוטוטו בן 9, ילד שהתנהג רגיל ללא פחדים חריגים. לפני כחודש ילדה בכיתתו סיפרה לו והראתה לו סרטון של צ'קי הבובה הרוצחת ומאז הילד בפחדים , לא מוכן לשהות בשום חדר לבד בבית גם באור יום, מבקש שישנו איתו ואם לא אז לא נרדם לבד, בוכה שהוא מפחד להרדם ושהמחשבות על הבובה מטרידות אותו, הוא ממש מבוהל, יכול להשאר ער שעות בלי להרדם עד שבאים לישון איתו. הוא גם מתעורר לפעמים באמצע הלילה בפחד ועובר למיטה שלנו . לפי הבנתי הם עדיין מתעסקים בזה בכיתה (עכשיו בקייטנה) ועושים כל מני דברים מפחידים. הסברנו לו על ההפרדה בין מציאות לדמיון, על כך שזה לא אמיתי , ניסינו לדמיין יחד דמות שתגן עליו. כל זה ללא הצלחה הילד בהיסטרייה כשהוא לבד. הדבר היחידי שהוא מרגיש איתו מוגן זה ספר שהוא קורה או משחקי מחשב... אנחנו מתקשים להמודד עם זה. מה אתן מציעות לעשות?

שלום מורן, כל פסיכולוג ילדים מכיר היטב את הדמויות המככבות בסרטי האימה, ובסיוטי הלילה של הילדים. אני נוהגת להתמודד איתן בדרך יצירתית, ומיידדת אותן עם הילדים. כלומר, מנסה לתת ל"מפלצת" התורנית את ממדיה הריאליים. אני מסבירה לילדים את הרציונל שעומד מאחרי הוגי הרעיון (יצירת 'באז' שיווקי, יצירת עוררות, חרדה וגירוי שמיתרגמים לעניין ולהצלחה כלכלית). לאחר שהילד מצליח להבין "בראש" שאין כאן סכנה אמיתית, מגיע שלב החשיפה. אנחנו יוצרים את הדמות המפחידה מפלסטלינה, מה שמאפשר לילד תחושת שליטה וכוח (יכול לעצב אותה כרצונו, ואף למחוץ אותה בהינף יד). הילד מבין שהדמות שמפחידה אותו אינה אלא פרי יצירה של אדם אחר, כמוהו, שהשתעשע ברעיונות טפשיים שתכליתם לעורר פחד אצל מי שרק אפשר. לאחר שהילד מצליח לייצר בעצמו את הדמות, קל לו יותר "לתפוס מרחק" ממנה, להפוך אותה לידידותית יותר או למפחידה יותר, עד להקהייה של הפחד מפניה, ולעתים אפילו עד להתלהבות ממנה. הסתכלתי עכשיו בתמונות של צ'קי הבובה, וראיתי שממש קל ליצור כזו מפלסטלינה. נסי ותהני :-) אם הפחד נמשך למרות זאת בעוצמה שאינה פוחתת, התייעצי עם פסיכולוג ילדים ופעלי לאור המלצותיו. בברכה ליאת

רעיון נפלא, תודה!!

שלום רב, בני בן השלוש, ילד בריא בדרך כלל , סבל לאחרונה מבעיה רפואית במערכת העיקול , מה שגרם לכאבים וטחורים וירידת דם בזמן צואה. יש לציין שהבעיה טופלה , ומצבו הרבה יותר טוב, וכמעט ונעלמו כל התופעות , אך לצערי החוויות הקשות האלה הכניסו אותו למצב מאוד קשה, הוא מסרב להיכנס לשירותים ומתאפק יותר מיומיים, בוכה וצורח ועושה קקי במכנסיים מתקשה להירדם וקם בשעות המוקדמות של הבוקר, אינו מסכים להירדם במיטה שלו.. אני מרגישה שהילד חיי בפחד כל הזמן! אשמח לקבל ייעוץ והכוונה לגורמים מטפלים תודה רבה

שלום אדי, יציאות מכאיבות אכן יכולות ליצור קושי זמני במתן צואה אצל ילדים. ההתנגדות שמקורה בפחד, יוצרת עצירות משנית, שמחריפה באופן מעגלי את התופעה, ומובילה לעתים לדליפת צואה או עשייה במכנסיים. במקרה שלכם, מלבד הפחד מכאב, יש חרדה כללית, מה שלא תורם למצב. כפי שאת ודאי יודעת ומרגישה על בשרך, כאשר מתעוררת בעיה רפואית אצל הילד שלנו, מתעוררים הרבה מאד רגשות גם אצלנו, המבוגרים. לפעמים יופיעו חרדה ודאגה, ולפעמים הזדהות עם סבלו של הילד, אשמה, חוסר אונים או רחמים. הרגשות הללו, גם אם טבעיים ומובנים מאד, עלולים להחליש את יכולתנו לעזור בדרך יעילה לילד שלנו, שצריך אותנו רגועים ונוסכי ביטחון. כרגע, אני מציעה לך לקחת הרבה אוויר, להזכיר לעצמך שהרע מאחריכם, ולשדר לילד אמון וביטחון ביכולתו לחזור ולעשות קקי "כמו גדול". נסי להתאזר בסבלנות, לא לעשות עניין גדול מנושא הקקי, ולהניח לטבע לעשות את שלו. השתדלי לספק תזונה עתירת סיבים או לבקש מהרופא מרככים, כדי למנוע את העצירות. כשבורח לו בתחתונים, הישארי עניינית, לא כעוסה או נוזפת, ועזרי לו (במינימום מלל) להתנקות במהירות. גישה רגועה וסבלנית תפתור את הבעיה, ותעזור לו להיאסף מחדש אל תפקוד תקין. אם תראי שהבעיה מתמידה מעבר לשבועיים שלושה, פני להדרכה אצל פסיכולוג ילדים קליני, שינחה אתכם באופן יותר ספציפי. מה שחשוב זה להימנע ככל האפשר ממאבקים מחד, או מהזדהות יתר או רחמים, מאידך. בהצלחה ליאת

שלום, בני כמעט בן שש, עולה לכיתה א. ילד חכם, שמח, רגיש ומקסים. ממש לאחרונה -חודש האחרון החל לכסוס ציפורניים. מה לעשות? להתעלם? למרוח מרה? יש לציין שיש לי עוד 2 בנות בת 3 ותינוקת בת חודשיים. וגם שהאוירה בבית היתה קצת לחוצה בתקופה הזאת שאחרי הלידה. אני מאוד רוצה שזה לא ישתרש לו כהרגל מגונה. מקריאת כתבות בעניין אני מודאגת ממה שזה יכול לסמל. תודה!!

שלום קרן, כסיסת ציפורניים משקפת בדר"כ מתח פנימי, עצבנות או דאגה אצל ילדים, והיא נפוצה מאד ובעיני גם לא מאד מדאיגה. ברמה הפרקטית, אם תופסים את זה לפני שזה משתרש כהרגל, אפשר להיגמל. ראשית, חשוב לנסות ולטפל בגורמי הלחץ המזוהים (במקרה שלכם, למשל, המתח לפני הכניסה לכיתה א'), ולפעול להרגעה והורדת מפלס החרדה. במקביל, לנסות להעסיק את הילד - ובעיקר את הידיים - בפעילויות חלופיות, כמו מעיכת "כדור עצבים", מגנטים, קפיץ מתכת, וכיוב'. גם הקפדה על ציפורניים גזורות יכולה לעזור כאן. בכל מקרה, אישית, אני נרתעת ממריחת חומרים מרים על הציפורניים של ילדים, שעדיין אינם מגוייסים מוטיבציונית למשימת הגמילה. בהצלחה ליאת

שאלה חשובה לי לשאול: יש לנו ילד בגיל 5.5 שנים שאני אנסה להגדירו בהגדות מתומצתות. הילד מוכשר ברמות על, זוכר ומרוכז מאוד בכיתתו בגן, לא מפספס סיפור של הגננת וכו'(כך שאי אפשר לתלות את זה בבעיות קשב וריכוז). הילד לא "מסופק" באופן קבוע, יכול לעבור ממשחק למשחק, וכך הרבה פעמים ללא מנוחה. הילד תמיד לא מרוצה ממה שמקבל ברגע שאחים שלו גם קיבלו אותו דבר (הוא רוצה יותר). הילד לא מסופק ממשחק שקט בבית הוא צריך לעשות משחקים מטורפים כולל סיכונים טיפוס וכדו'. וכן לא מסתפק במטלות שעושה בצורה נורמלית אלא חייב לעשות הכל בצורה מושלמת, והיה ולא הולך לו יכול להפוך את העולם.. וכן בבית כל הזמן אם לא מעסיקים אותו הוא מתפרץ ומציק לאחיותיו הקטנות. תמיד מנסה את הגבולות של ההורים והגננות בצורה מטורפת. חייב להיות דומיננטי בחברה בצורה יוצאת דופן, וכן בבית משתלט על חפצים של האחים הקטנים, שאלתי הקטנה היא : האם דבר זה אמור לחלוף עם הגיל או שחייבים לטפל בשביל שלא יחריף ומה הטיפול? ובקשתי הקטנה: אם אפשר להמליץ על ספר שיוכל לעזור לנו להתמודד ולהעלותו על דרך המלך, אודה ע"כ מאוד!

שלום שרה, התמונה שאת מתארת אינה מוציאה מכלל אפשרות קיומה של הפרעת קשב וריכוז, אך בהחלט יכולה לשקף גם מצבים רגשיים אחרים, כמו חוסר בשלות רגשית (קושי לעמוד בתסכולים), בעיית וויסות, פינוק-יתר, ועוד. אני חושבת שאם היית יושבת אצלי בקליניקה ומתארת את מה שתיארת כאן, הייתי מבקשת דו"ח מפורט מהגננת, ואולי גם שולחת לאבחון. מה שאני מנסה לומר לך, זה שבמצבים מסוימים רצוי לפעול בעזרתם של אנשי מקצוע, ולא לחכות שזה יעבור או ללמוד מספר איך לנהוג. קשה לי להמליץ על ספר מתאים לפני שברורה לי האבחנה שלו. ממליצה בחום להגיע להערכה מסודרת אצל גורם מקצועי (פסיכולוגי-התפתחותי), ולפעול בעצתו. תבדקי עם רופא הילדים שלכם אם אתם עדיין יכולים להיבדק בגיל זה במכון להתפתחות הילד. אם לא, הכתובת היא פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי. בכל מקרה, הדרכת הורים יכולה להיות מועילה מאד, ולסייע לכם בהתמודדות, תהיה האבחנה אשר תהיה. בהצלחה ליאת

ילדה בכיתה א', בת להורים פרודים, האמא מסיתה בצורה חמורה את הילדה כנגד האבא, ולוקחת ממנו כמעט לחלוטין סמכות אבהית,שולטת ומנתבת את כל התקשורת דרכה, כמו גם זמני מפגש של האבא עם הילדה .. לאבא בת זוג חדשה והיא בהריון... איך ומתי מספרים לילדה, האם ליזום לומר לה או לא (בהסתברות גדולה שהמידע יגיע אליה מאנשים חיצוניים, שיראו את הבת זוג החדשה שבטנה גדלה) תודה רבה

האם אתה אביה של הילדה?

שואלת מישהי שמכירה, ומנסה להבין מה עושים הכי טוב לטובת הילדה בנסיבות האלו

את יודעת, כשהורים מתגרשים "לא טוב", יש תקופה לא מבוטלת שבה ניתזים גיצים לכל עבר, כשהילדים בתווך, נחבלים ומיטלטלים, קרועים בתוך קונפליקט נאמנות, ומתקשים להכיל את כל זה. בשלב זה, גפ ההורים פגיעים מאד, וגם אצלם מתעוררות לא פעם פנטזיות ודאגות לגבי מה שקורה אצל ההורה האחר. הסתה של הורה אחד כנגד האחר היא בבחינת "חטא על פשע", ורוב ההורים - לפחות ברמה המודעת - משתדלים לא לעשות זאת. לא ברור מה באמת קורה במשפחה שאת מתארת. לא בטוח שיש הסתה, ומוטב להתייחס בזהירות לאפשרות כזו, ולא להתלהם כלפי הצד שכנגד. אני רוצה להזכיר, במידה של צער, שבמרבית המשפחות שאינן גרושות, עיקר נטל הטיפול בילדים מוטל על האם, ולכן, באופן טבעי, אחרי הגירושין אימהות מתקשות לסמוך לחלוטין על האב, ולהעביר אליו "בעינים עצומות" את הילדים למשמרת. הן ממשיכות להישאר קשובות ודרוכות גם לנעשה אצל אבא, לאו דווקא מתוך רצון להרע. היי קשובה לאפשרות הזו, ושגררי אותה במידת יכולתך גם אל האב. לגבי בת הזוג של האב - איני מכירה את טיב הקשר בינה לבין הילדה, ואת מידת המעורבות שלה בחייה. באופן כללי - מה שפחות סודות יותר טוב, כאשר את המידע יש לתת בצורה רגישה ומתחשבת, ולקבל בהבנה כל תגובה אפשרית, כולל תגובות שליליות, אם יהיו כאלה. בברכה ליאת

שלום רב, אני אבא של שלוש ילדות 16.5, 13.5 ו6.5. אני רוצה להתייעץ על ילדתי בת ה13.5, כפי שקראתם בכותרת יש לה בעיה חמורה של הגינה. כל משקשור להגיינה אישית חייבים להתחנן אליה כדי שתעשה את הדברים הבסיסיים: לצחצח שיניים בבוקר ( לדבריה היא חייבת לצחצח לאחר א.בוקר בגלל ה"טעם" של הצחצוח- אני ואשתי חושבים שזה תירוץ, הא.בוקר שלה זה רק שתיית שוקו), להסתרק אחרי אמבטיה ( ויכוחיים אינסופיים ולרוב היא לא מסתרקת ). היא שעירה בכל הגוף: שפם היא לא מוכנה להוריד, הולכת לרוב עם בגדים ארוכים(גם הקיץ) רק כאשר יש אירוע או הולכת לבריכה אז היא מטפלת באופן חד פעמי בשיער בגוף. לאחרונה מצאנו תחתונים מוכתמים עם דם (אשתי דיברה על נושא המחזור החודשי ואיך לטפל בכל הנושא )מוחבאים בארון שלה ובסל כביסה. לאחר הסברים ומריבות לא נראה שהיא לוקחת את הנושא לתשומת ליבה ועושה משהו בנידון כדי לשנות ולשפר את המצב. לא ציינתי שהיא פרנואידית לגבי נושה הדם: לא יכולה ליראות טיפת דם, אבל מדובר על טיפה. היא נכנסת ללחץ והיסטריה. היא ילדה טובה עם לב רחב, זו דעתם של הרבה אנשים סביבנו, אך היא עקשנית מאוד, היא רוצה להגיד את המילה האחרונה ולקבוע. אני רוצה לציין שאני ואשתי מטופחים ודואגים למראה החיצוני שלנו. כמו כן, הילדה הגדולה שלנו גם כן, כל הזמן מטופחת ולבושה בהתאם. אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות... העלתי לאשתי אתמול לאחר מריבה גדולה עם הילדה את נושא הייעוץ הפסיכולוגי. מה דעתכם? תודה מראש.

שלום, בני נוער (בדר"כ יותר בנים, ולפחות עד גיל מסוים) יכולים להיות מרושלים למדי, עד כדי התרסה של ממש ו"פגיעה אקולוגית" בסביבה. אצל בנות זה קצת יותר חריג, ולכן יש אפשרות שכרגע מדובר בסוג של מרד או סוג של "תקשורת" אתכם, או בסוג של התגוננות מפני הנשיות שהגיעה בבת אחת בלי שתהיה מוכנה לקראתה היטב. יכולות להיות, כמובן, סיבות נוספות. אני מציעה להגיע להתייעצות עם פסיכולוגית ילדים, אך תחילה רק כהדרכה והכוונה עבורכם. במידת הצורך, ולפי שיקול דעתה של המטפלת, אפשר יהיה לצרף גם את בתכם. כרגע, הייתי מתחילה בהדרכת הורים בלבד. בברכה ליאת

תודה על תגובתך המהירה. ייתכן שזה אכן "מרד", אך אני מציין שהילדה קיבלה שיחות מראש ואשתי הכינה אותה לקראת המעבר לגיל ההתבגרות... נושא צחצוח השיניים למשל הוא נושא ישן שאנו רבים איתה מזה שנים...

שלום, ילדה הקרובה אלי מאוד, בת שנה ועשרה חודשים, מגיבה בבהלה גדולה לגירויים רגילים (כמו שמיעת המנעול המסתובב בדלת כשאחד ההורים חוזר הביתה, או צלילים רגילים של מכשירי חשמל בבית). בנוסף, היא אחוזת אימה למול חרקים ואפילו זבובים, ויכולה ממש להיכנס לפאניקה מפרפר שעף קרוב אליה. יצוין שכשאין גירוי מבהיל/מפחיד, היא פעילה וצחקנית נורא, מדברת המון ומשתוללת בשמחה, ובאופן כללי תקשורתית מאוד. האם מדובר בתופעות שעשויות לחלוף? והאם יש איזושהי צורה לתת טיפול בגיל כה צעיר? תודה רבה!

שלום מעין, רוב פחדי הילדות חולפים מעצמם (במיוחד הפחד מרעשים חזקים), כשמתפתחות היכולות הקוגניטיביות, שמסייעות לילד להבחין טוב יותר בין סכנה לבין גירוי תמים, בין דמיון למציאות. לפעמים, במיוחד אם יש מרכיב גנטי חזק, הנטייה החרדתית נשארת גם בהמשך. בכל מקרה, מן התיאור שלך, לא נראה לי שיש צורך בהתערבות טיפולית כרגע, מלבד אולי לחשוף אותה ליותר ויותר גירויים, לצורך הקהיית הרגישות. בברכה ליאת

ליאת שלום, בני בן 6 והשנה נמנע ממספר הופעות בגן כולל זו של סוף השנה. היה לי מאוד עצוב לראות אותו יושב בשעה שכל הילדים רקדו והשתתפו. עכשיו שהתחילה קייטנה יש הפעלות יום יום והוא שוב לא רוצה להשתתף, היום בכה כשהגענו לגן ואמר שלא רוצה להשתתף. אני מבינה שיש לו קושי ולא יודעת איך לעזור לו. האם לדבר עם האחראית ולתת לו להימנע מכל האירועים זה הפתרון הנכון ? האחראית זמנית ומי שמפעיל את האירועים משתנה מיום ליום. אני צריכה למצוא פתרון לעכשיו ובנוסף מפחדת שזה יפגע לו בביטחון כשיתחיל כיתה א'. מה נראית לך הבעיה ומה שיטת הטיפול המומלצת עבורה ?תודה

שלום, אני שייכת לאסכולה שמכבדת את הבחירה של ילדים לא להופיע במסיבות והצגות. ממש כמו מבוגרים רבים, שלא יעזו לעלות על במה, כך גם ילדים. בעיני לא מוכרחים. אבל!!! יש ילדים שמגלים שההימנעות מהשתתפות מזכה אותם בהמון תשומת לב, ניסיונות שידול או פיצוי, ואז דווקא מקשיחים את התנגדותם בתגובה לכל אלה. לכן, לפחות בעיני, יש להניח לילד לעשות כרצונו במקרה זה, מבלי לעשות מזה עניין גדול. גם בקייטנה, נסי לא להתעסק יותר מדי בסוגיה הזו, ולהתמקד במה שהוא כן עושה ובמה שגורם לו הנאה. אל תרפדי לו, ותסמכי עליו ועל הצוות שימצאו דרך לצלוח את האירועים שמעוררים אצלו התנגדות. בברכה ליאת

תודה רבה על תגובתך המהירה זה עוזר מאוד אני מכירה את הנושא מקרוב כי גם אני חוויתי אותו פעם תוכלי לתת לי טיפים מה לענות לבן שלי כשהוא מספר לי בבכי או כמעט בבכי שהוא לא רוצה להשתתף בחוג זה או אחר ? זה בדרך כלל קורה לפני שהוא נרדם בלילה וכשהוא קם בבוקר ומה להגיד לאחראית שנמצאת בקייטנה לגבי זה ? שוב תודה רבה

יש לי בן שאובחן עם pdd. הוא בן 4 והוא מכור למחשב לפלאפון הוא כבר יודע לפתוח סרטים לבד. איך אפשר לגמול אותו. כלומר אם יוצאים לפארק או לבי"ס הוא בסדר אבל בבית הוא לא משחק בכלום הוא רוצה רק מחשב

שלום אסתי, יש לא מעט מחקר שבחן ומצא קשר בין ילדי הספקטרום לבין התמכרות למשחקי וידאו ומחשב. הנה לדוגמא - http://pediatrics.aappublications.org/content/132/2/260.full.pdf+html מסתבר שהמאפיינים של המשחקים הללו מושכים במיוחד את הילדים הללו, בהיותם מספקים גרייה ספציפית שאינה כרוכה באינטראקציה עם אנשים אחרים. לכן, בהרבה הבנה ורגישות, חשוב להגביל את שעות המסכים (בידיעה שקשה לו מאד להתנתק מהם) ולספק שפע של פעילות חלופית מהנה ותקשורתית. אין כאן קסמים, מלבד מודעות לבעיה, רגישות לקושי, וצורך לספק גרייה אקטיבית חלופית מושכת, רצוי ככל האפשר בחברת ילדים/אנשים אחרים. בהצלחה ליאת

והנה הלינק לדיווח בעברית http://www.autism.org.il/%D7%94%D7%AA%D7%9E%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%97%D7%A7-%D7%9E%D7%97%D7%A9%D7%91/

שלום רב! האמת אני לא יודעת בדיוק איפה להתתיל. התחתנתי עם בעלי לפני 13 שנה. נולדו 2 ילדים. בעלי נחשב לאדם גאון אך לדעתי יש לו חוסר בתחום הרגשי.מאז ומעולם היו בינינו חילוקי דעות ובעלי היה עוזב את הבית לבית אמו לתקופה לפעמים אף למספר חודשים ואני הייתי נשארת עם 2 ילדיי. כעת בני ילד מחונן בן 12.5 ויש איתו המון קשיים. מצד אחד הוא ילד רגיש וטוב מצד שני הוא מתנהג בחוסר אחריות. בקושי לומד אך בגלל שהוא חכם מוציא ציונים טובים אך לא ממשש את הפוטנציאל בכלל. כל עבודה שיש לו להכין לבית הספר יש בלאגן בגלל זה בבית. אני מבקשת ממנו שיכין אך הוא דוחה ואני מתרגזת ומתוסכלת ובכלל פעם הוא היה מתאמן עם בעלי והיה ספורטאי מצטיין ובעלי הפסיק לו את זה כי זלזל וכרגע לא מוכן להתאמן לבדו. תרגילי הכנה לשנה הבאה לא מוכן לעסוק ומתנער מכל אחריות הדבר היחידי שעושה זה לשבת מבוקר עד ערב במחשב רק אם החברים מזמינים אותו הוא לא הולך ומעצמו בקושי יוזם. אני לא יודעת מה לעשות הוא צועק לפעמים אלים ואינו מוכן ללכת לפסיכולוג. אביו כבר חודש בבית אמו ומתנער מכל דבר. אינני יודעת מה לעשות אנא עזרתך בבקשה.

שלום שרית, ראשית, אומר את דעתי הכללית בעניין "תרגילי הכנה לשנה הבאה". בניגוד למה שמרביתנו סבורים, הילדים שלנו עובדים קשה מאד לאורך השנה, חלקם מנהלים או חווים סדר יום של מנכ"ל, החל משעות הבוקר המוקדמות בביה"ס, והמשך בחוגי ספורט או חוגי העשרה אחרים, ולסיום מטלות הבית. החופש הגדול נועד גם למנוחה ופריקת מתח, ובעיני חשוב להניח להם למלא מצברים גם בדרך שנראית לנו כ"בטלה מוחלטת" או פריקת עול מול מסכים. זאת מנוחה, ומגיע להם לנוח! ובאופן יותר אישי, אני מבינה שאת מתמודדת - ואיתך גם ילדייך - עם מערכת זוגית בעייתית, ועם היעדרויות תכופות של בעלך. להערכתי, בעיות ההתנהגות של הילד שלך יכולות להיות קשורות לואקום שנוצר במשפחה, למתחים העצומים שקיימים ביניכם כבני זוג ולפערים בתפקוד ההורי שלכם. בעיני, נכון יותר להגיע לטיפול זוגי או לטיפול והכוונה עבורך (כרגע, יותר מאשר טיפול לבנך). נדמה לי שאת זו שזקוקה כרגע לחיזוק ותמיכה, כמו גם להנחייה והכוונה הורית. העובדה שבנך ילד מחונן יכולה להרגיע, במובן זה שיוכל להשלים פערים לימודיים כשהאטמוספירה המשפחתית תרגע. כרגע, הרגישות הרבה שלו הופכת אותו פגיע יותר בתגובה לחוסר היציבות בבית. ממליצה לך בחום לפנות ולהיעזר בגורם מקצועי שיחזק אותך ויתמוך בך, ויעזור לך להתמודד (או לא להשלים עוד) עם הנטישות החוזרות. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתנו בת 8, בת יחידה. ילדה חכמה מאוד, יפה, מאז ומתמיד הייתה אגוצנטרית. בטוחה שכולם רואים וחושבים את שחשבה, לא אמפטית. כל מה שחשוב לה הוא מה היא תשיג מאחרים. לא גידלנו אותה כך שתהיה מפונקת, יותר מכך מגיל צעיר מאוד ראתה אותנו מתנדבים ועוזרים לזולת ולבע"ח, הקראנו כל ספר בנושא ורכשנו כל משחק בתחום, כל אלה לא הועילו. היא "ילדה טובה" אך מאוד נוקשה. היא מאוד דעתנית ואינה מוכנה להקשיב לדבר שאומרים לה. יש לה שלוש חברות המשחקות עימה(אולם, לא ירימו טל' לשאול לשלומה כשהיא מחסירה),כל שאר הילדים לא מעניינים אותה, ולא איכפת לה. מבחינתה היא משחקת עם החברות ונחמד לה ושלא יתקשרו. היא לא תעשה דבר כדי להתקרב לחברים אחרים וזה עצוב מאוד. איננו מצליחים לדבר איתה משום שהיא נאטמת וכלום לא חודר, נוח ונעים לה במצב שהיא נמצאת בו היום. בקצב הזה היא תשאר ללא חברים וחברות וסתם תהיה המתחכמת שאף אחד לא רוצה בקרבתה. מה עושים???

שלום, אתם יודעים, סובלנות ונדיבות אינן נלמדות דרך ספרים ומשחקים, אלא תוך התנסות בחוויות של ממש, מגיל צעיר. הכוונה שלי להתנסות בחוויות של תסכול, וויתור והתחשבות באחרים. לפעמים, דווקא הורים טובים "מדי", מגדלים ילדים באווירה "דמוקרטית" - כלומר באקלים משפחתי שבו הילד שווה זכויות ושווה מעמד, וכך, בבלי דעת, יוצרים אצל הילד אשליה לפיה רצונו וצרכיו קודמים לאלה של זולתו. זאת ועוד, כאשר ההורים מכוונים "כל כלם" לסיפוק צרכיו ורצונותיו של הילד, הם מונעים ממנו את שמחת הנדיבות וההתחשבות באחר. תוצאת לוואי אפשרית למצב כזה בהחלט יכולה להיות העדפה של חברת מבוגרים על פני חברת ילדים (כי מבוגרים, בניגוד לבני הגיל, בדר"כ מוותרים לילד), העדפת חברתם של ילדים חלשים, או דחייה חברתית. לכן, אני מציעה לכם לבחון באומץ את ההתנהלות מולה בבית, ולא לפחד להתחיל לדרוש ממנה לוותר או להתפשר, תוך שאתם משבחים אותה על כך (גם אם בהתחלה זה נעשה עם מחאה או התנגדות). כשתחווה על בשרה שאינה עומדת תמיד במרכז העולם, היא תוכל להתוודע גם אל סוג חדש של הנאה, דווקא זו שאתם מכירים טוב כל כך, מן הנתינה והתרומה שלכם לזולתכם. בהצלחה ליאת

בני בן שנתיים וחצי, הפך לי לקשה מאוד. מלחמות על צחצוח שיניים, על גזיזת ציפורניים, על תספורת. ה"כן" וה"לא" מתערבבים להם. הוא מפזר ומלכלך מאוד את הבית. אני כל היום אחריו עם הניקיונות והסדר. האם אלו תופעות גיל שנתיים הנורא שמדברים עליהם? איך עליי לנהוג? אין לי כוחות להילחם בו בכל דבר, אך בנושא צחצוח השיניים שחשוב לי איני יודעת איך לנהוג. אציין כי הוא השתולל בגן ושן קדמית נכנסה לחניכיים. חשוב לי שישמור על הגיינת פה. אני עושה את הדברים בכוח ומרגישה שגורמת לו טראומות. מה דעתכן?

שלום, אנחנו מקיימים בבית סיפרנו מכינה לתלמידי מופת- מצטיינים במתמטיקה. לפני המכינה ובשבוע הראשון של המכינה קיבלנו הודעות מתלמידים שברצונם לפרוש מן הכיתה מכל מיני סיבות. חלק כלכליות שפתרנו על ידי מתן מילגה , חלק סיבות חברתיות והסתגלות וחלק על רקע לימודי. נוצר מצב שמכיתה של 30 תלמידים נשארנו עם 22. במכינה הם לומדים מתמטיקה והמורה טוענת שרמתם בינונית עד נמוכה ואינם תלמידי מופת מובהקים. כמובן שלא ניתן להוריד את רמת מופת אך גם רף ציפיות גבוה מתסכל תלמידים והם נמנעים מהגעה. האם נכון לדעתך להיכנס לתלמידי הכיתה ולשוחח איתם ברמה כיתתית על האוריינטציה של הכיתה או שנכון לשוחח אישית עם כל תלמיד. האם נכון להפנות אנרגיה כרגע לשילובם מבחינה חברתית לפני מכינה לימודית?

היי ירדן ממש כייף לקרוא את התשובות שלך הגיש שלך נהדרת בעייני . הייתי רוצה לשאול את דעתך המקצועית , בני יהיה בן 4 בספטמבר עד עכשיו היה בגנים פרטיים שבחרתי בקפידה והתאימו לי מבחינת יכולת ההכלה והיחס לילדים. השנה אמור לעלות לגן מועצה שיכלול 35 ילדים . שאלתי אימהות שילדיהם כבר בגן אצלנו את דעתן על הגננת וממה שהצלחתי להתרשם ( די חזר על עצמו) שהגננת מאוד דידקטית , חשובה לה תוכנית הלימוד של משרד החינוך , הבנתי שגישתה גם נוקשה כלפי ילדים .קשה לי מאוד עם גישה כזו סגורה אנחנו גם לא נוהגים להעניש בבית ( אלא סנקציות למעשים באסרטיביות שקטה) הגננת מענישה לדעתי בגן. ממה שראיתי עד עכשיו לבני קשה מעט עם שינויים ולצערי כך יצא שכל שנה השתנתה אצלו מסגרת , מה את חושבת על גן עייריה ? האם לא יכול להיגרם לילד נזק מכל כמות הילדים המטורפת הזאת ? עד כמה הילדים יכולים להיות מושפעים מהגן מהדמות המחנכת ? אני מאוד מודאגת לא שלמה ולא שקטה - תודה רבה

ירדן תודה רבה על התשובה ( זה פשוט כייף גדול לקרוא את התשובות שלך - הגישה שלך מדהימה!, על כך שאתן מקדישות מהזמן שלכן בכדי לסייע .תודה לך ולליאת

היי, אני אמא צעירה לשלושה ילדים קטנים הגדולה היא בת 5..מדובר בילדה חכמה ונבונה.אך אני מאוד מתקשה להתמודד איתה. היא ילדה טובה, ואין בעיות מיוחדות. העניין הוא, שהיא כל הזמן דורשת ממני תשומת לב. היא לא מסוגלת לשחק לבד ותמיד רוצה שיהיו איתה. אפילו בימים שבהם אני יוצאת איתם לגינה\גימבורי. ברגע שחוזרים הביתה ואני רוצה קצת "זמן לעצמי" ומבקשת שישחקו\יקראו\יראו סדרה - היא דורשת שאשמע אותה, אשחק איתה... וטוענת בפניי שאני לא אוהבת אותה. אני מרגישה מותשת ועייפה, יומי מתחלק בין עבודה תובענית לטיפול בילדים ואני פשוט לא מסוגלת לעמוד בדרישות שלה. לעיתים אני מרגישה שאני אכן פחות מסתדרת איתה...כי לכאורה לא משנה כמה אני משתדלת לגבי הילדים, בסופו של יום היא מרגישה אינה אהובה. בבקשה תייעצי לי מה עליי לעשות...

הבן שלי בן 9 היום אחותו באה וספרה לי ש בבית ספר היא ראתה את המורה כועסת על הילד בגלל שהוא קילל את חברו שאקף אותו בתור למתנפחים אמר לו כלב בן כלב אותו החבר היה אצלנו בפעם קודמת וספר לי שבני קילל את הגרוש שלי אבא שלו ואמר שהוא שונא אותו שימות כי נתש אותו שהיה קטן הילד מאוד חכם ומצליח בלימודים למרות שמאובחן ככשב וריכוז ובלי תרופות ציונים טובים הילדים מאוד אוהבים אותו אבל אני פוחדת שילכו לבית יספרו מה הילד שלי אומר ואז האמהות שלהם יאסרו עלהם להיות אתו האמת שפניתי לאמא של החבר ספרתי לה והיא אמרה הם ילדים יעבור להם ישלימו לא ממש התרגשה אמרה שבני נאים וחביב ושהם אוהבים אותו ??????

תודה רבה

שלום בני הקטן בן שנה ו10 חודשים . מטריד אותי שכשאנחנו נכנסים למקומות הוטמי אדם הוא ממש מתחיל להכנס ללחץ ולבכות ( לדוג' הינו בחוג מוזיקה הייתי יחד איתו והוא לא היה מוכן לשתף פעולה אפעלו שהוא עלי הוא פשוט לא הפסיק לבכות ודרש לצאת החוצה. ) הייתי הגישה עם טיפת חלב שגם שפםד נלחץ ולא תקשר כי פחד... מבחינת שפה- יש לו אוצר מיליים של כ 60 מילים אבל עדיין לא אומר צרופי מילים ויחש מילים שלא הוגה נכון( התיעצתי עם קלינאית שאמרה לי כי זה בסדר) מציק לי שהוא מאוד מאוד חושש מזרים ולא מוכן לנסות להתקרב וישנה עוד בעיה ...התנהגותית שבמשך הזמן מחמירה . הוא התחיל להרביץ בכן וגם איתנו בחוץ . איך שרואה ילד בן גילו שקרוב אליו הוא דוחף ועוקץ ... בלי שהילד יעשה לו כלום אני לא מבינה מהיכן זה נובע ... לא יודעת איך להתנהג במקרים כאלו ומה לעשותצ ל פעם שאני מסבירה הוא פשוט מתעלם . מצד אחד אני אומרתשאולי כי הוא לא מדבר עדיין - ואולי לא... למי אני יכולה ללכת ? מה לעשות ? אנא עזרו לי תודה

1. עם בני המשפחה המצומצמת הוא מרגיש נינוח . קורא לאחים שלו . יש לו אח תאום, אחות בת 6 ואח בן 8. קורא בשמם , משחק איתם . מאו מאוד צמוד אלי וקשור אלי. 2. משפ' מורחבת – רק בחודשיים האחרונים התחיל ממש להשתחרר . עד אז זה היה לוקח זמן עד שהיה משתחרר והולך אליהם 3. בגן הגננות אומרות שהוא בסדר, משחק עם ילדים בהתאם לגילו, חוטף, מחטיף , משתתף בחוגים( אמרה לי שהיום תצלם אותו ) רק לא אוהב שמחתלים אותו . צפיתי בו היום כרבע שעה משחק בחצר בלי שאראה אותו . והוא ניגן לילידים במפוחית , צחק איתם, פיצץ בועות סבות ונראה שמח . 4. פחד מהתקהלות בגן – בגן היא אומרת שמשתתף בחוגים . רק היה מקרה שהגיע צלם הוא פחד ממנו ולא שיתף פעולה . ועוד אני יודעת שבמסיבת חנוכה הוא לא השתתף והיה בלחץ ורק בכה 5. . בפגישה עם טיפת חלב גיל שנה וחצי היה בהיסטריה 6. בפגישה אתמול עם קלינאית תקשורת ( פעם ראשונה רציתי שתראה אותו ואת הדיבור שלו ) היה בהיסטריה . כל החצי שעה רק בכה 7. חוג מוסיקה שהייתי איתו בכה בהיסטריה שרק רוצה לצאת 8. כל הפניקה הזו וההצמדות אלי התחילה בסביבות גיל שנה . הוא עבר אז ניתוח שעבר ללא טראומות מיותרו ת . והוא עובר בדיקות תקופתיות אצל רופא עיניים ( פעם ברבעון ) כל פעם שהוא אצל רופא הוא בהיסטריה אני יכלה להבין פחד מהתקהלות אבל מה העניין של הפחד מבעל מקצוע . הוא הוא פוחד שהוא יכאיב לו ? הרי אני איתו ? קשה קשהב קשה לי מאוד . מה עודים ולאן פונים ? מי יכול לטפל בזענין זה ? קלינאית/ פסיכולוגית / ריפוי בעיסוק/הדרכת הורים helppppppp

הי, כתבתי פה כבר בעבר לגבי הבן שלי - בן 4, יש לו הרבה התקפי כעס לאחרונה שמלווים בצעקות, הוא מרביץ, והוא גם קורא לנו בשמות (חוצפנים, שמנים, מכוערים, אני ארביץ לכם ועוד כל מיני). לגבי הכעס עצמו קיבלנו את ההמלצה פה להסביר לו שזה בסדר לכעוס אבל שצריך ללמוד להירגע, וגם הצענו לו דרכים להירגע - לקפוץ בטרמפולינה, לקרוא ספר, לצייר וכו'. והוא יודע את זה וגם במקרים מסויימים פועל לפי זה. הבעיה היא שבאמצע התקף כעס רציני הוא לא מוכן להירגע וצועק שהוא לא רוצה להירגע. אנחנו לא כ"כ יודעים איך להתמודד עם זה ויש ביני לבין בעלי גם חוסר הסכמה לגבי הדרך. השאלה היא כזאת - אני חושבת שכשהוא צועק, אנחנו צריכים לשבת לידו אבל להבהיר לו שאנחנו לא נדבר איתו עד שהוא יירגע (כשאני עושה את זה איתו, הוא נרגע ברגע שהוא רואה שהוא לא מקבל מענה ואז אנחנו מדברים והכל נגמר). השאלה היא האם זו דרך התמודדות נכונה. שאלה נוספת - בעלי אומר שמבחינתו כשהוא קורא לנו בשמות זה קו אדום שהוא לא מוכן לקבל אותו ולכן צריך להסביר לבן שלנו שאם הוא מדבר ככה הוא יקבל עונש. אני לא כ"כ בטוחה שעונש הוא הפתרון הנכון (אולי פשוט צריך לחזור על המנטרה שככה לא מדברים וכו'). מה גם שאני לא באמת יודעת איזה עונש מתאים (תמיד אומרים שצריך להתאים את העונש למעשה ואין לי באמת מושג מה העונש המתאים במקרה הזה...). נשמח לקבל עצות. תודה רבה!

שלום, בני בן השנה ו-3 נבהל בתקופה האחרונה בצורה קצת יוצאת דופן: אם מישהו נכנס בדלת הבית,רעש של כלב נובח ששומעים בתוך הבית. זה מתאפיין בקפיצות בהלה, ריצה אליי או לבעלי (תלוי מי נכנס, ומי בבית), ובפעם האחרונה שזה קרה- הוא נבהל כל כך שרץ למטבח (כנראה לחפש אותי), ושניגשתי אליו מהר ראיתי על פניו בהלה מדאיגה. אני תמיד מנסה להרגיע עם חיבוק והסבר על מה שקורה (למשל "תשמע את הכלב, אלה רק הנביחות שלו.אתה מכיר אותו"וכד'). אני חייבת לציין שהוא ילד חברותי מאוד שאוהב חיות וילדים. הרקע הוא פגות בשבוע 34 ומאז שנולד הוא איתי בבית. בכוונתנו להכניסו למסגרת לשנה הבאה. אשמח מאוד אם תענה לשאלתי, דאגתי רבה ואני ממש רוצה לעזור לו. תודה רבה.

מעריכה זאת מאוד. עוד משהו שרציתי לציין הוא שעשינו מעבר איתו מהצפון למרכז ואחרי חצי שנה במרכז חזרנו שוב לצפון. האם המעברים הללו גרמו לכך? האם העובדה שכרוך בזה המון מתח, גם מתח זוגי ומשפחתי השפיע עליו? והאם זה שהוא לא במסגרת דם השפיעה ? או שזה בעצם רק תהליך התפתחותי? אני מאוד רוצה, כמובן, שהוא יהיה בטוח יותר, אני אמא שתמיד מדרבנת ומהללת אותו ומשבחת. אבל בכל זאת נדמה לי שמשהו כאן לא מתייצב אצלו. ארצה לציין שגם בגלל הפגות הוא מתפתח קצת יותר לאט, חושש להתפתח בגלל חוסר ביטחון בגופו בגלל הפגות. אני מנסה לתת לו את כל הכלים- גם בבית ודם בפיזיו והידרותרפיה. מה בכל זאת הכי יעזור. תודה רבה רבה סליחה אם יצא ארוך מדי...