פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

"גן העדן של ילדות" הוא מושג שטבעו המבוגרים, מתוך התרפקות על ימים רחוקים חסרי דאגה ומכאוב. אלא שמנקודת מבטו של הילד הקטן, החיים נראים לא פעם כזירת התמודדות עם משימות ואתגרים, הגובים מחיר רגשי לא מבוטל. כמבוגרים, אנו נדרשים לסייע לילדינו להתאים עצמם בהדרגה לתביעותיו של עולם משתנה, הפכפך, הנע ללא הרף, מחליף פנים ואופנות בקצב מהיר. פורום זה נולד מתוך הצורך לתת מענה לשאלות ולבטים סביב גידולם של ילדים בתווך הגדול הזה שבין ינקות לבגרות. חלק מההתמודדויות בחייהם של ילדים קשור למשברים התפתחותיים נורמטיביים (גמילה, לידת אח, כניסה לגן או לביה"ס, וכיו"ב), וחלק לנסיבות לא צפויות או לא רצויות במשפחה, בסביבה הקרובה או הרחוקה (מגבלה גופנית, מחלות, גירושין, תאונות, איום בטחוני, וכד'). הנכם מוזמנים להפנות לכאן כל שאלה או דילמה בנושא בריאותו הנפשית של הילד והמתבגר, ולהתייעץ על דרכי התערבות אפשריות, במסגרת הבית והמשפחה או בסיועם של גורמים מן החוץ. בשמחות!
8548 הודעות
8233 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, ילדה הקרובה אלי מאוד, בת שנה ועשרה חודשים, מגיבה בבהלה גדולה לגירויים רגילים (כמו שמיעת המנעול המסתובב בדלת כשאחד ההורים חוזר הביתה, או צלילים רגילים של מכשירי חשמל בבית). בנוסף, היא אחוזת אימה למול חרקים ואפילו זבובים, ויכולה ממש להיכנס לפאניקה מפרפר שעף קרוב אליה. יצוין שכשאין גירוי מבהיל/מפחיד, היא פעילה וצחקנית נורא, מדברת המון ומשתוללת בשמחה, ובאופן כללי תקשורתית מאוד. האם מדובר בתופעות שעשויות לחלוף? והאם יש איזושהי צורה לתת טיפול בגיל כה צעיר? תודה רבה!

שלום מעין, רוב פחדי הילדות חולפים מעצמם (במיוחד הפחד מרעשים חזקים), כשמתפתחות היכולות הקוגניטיביות, שמסייעות לילד להבחין טוב יותר בין סכנה לבין גירוי תמים, בין דמיון למציאות. לפעמים, במיוחד אם יש מרכיב גנטי חזק, הנטייה החרדתית נשארת גם בהמשך. בכל מקרה, מן התיאור שלך, לא נראה לי שיש צורך בהתערבות טיפולית כרגע, מלבד אולי לחשוף אותה ליותר ויותר גירויים, לצורך הקהיית הרגישות. בברכה ליאת

ליאת שלום, בני בן 6 והשנה נמנע ממספר הופעות בגן כולל זו של סוף השנה. היה לי מאוד עצוב לראות אותו יושב בשעה שכל הילדים רקדו והשתתפו. עכשיו שהתחילה קייטנה יש הפעלות יום יום והוא שוב לא רוצה להשתתף, היום בכה כשהגענו לגן ואמר שלא רוצה להשתתף. אני מבינה שיש לו קושי ולא יודעת איך לעזור לו. האם לדבר עם האחראית ולתת לו להימנע מכל האירועים זה הפתרון הנכון ? האחראית זמנית ומי שמפעיל את האירועים משתנה מיום ליום. אני צריכה למצוא פתרון לעכשיו ובנוסף מפחדת שזה יפגע לו בביטחון כשיתחיל כיתה א'. מה נראית לך הבעיה ומה שיטת הטיפול המומלצת עבורה ?תודה

שלום, אני שייכת לאסכולה שמכבדת את הבחירה של ילדים לא להופיע במסיבות והצגות. ממש כמו מבוגרים רבים, שלא יעזו לעלות על במה, כך גם ילדים. בעיני לא מוכרחים. אבל!!! יש ילדים שמגלים שההימנעות מהשתתפות מזכה אותם בהמון תשומת לב, ניסיונות שידול או פיצוי, ואז דווקא מקשיחים את התנגדותם בתגובה לכל אלה. לכן, לפחות בעיני, יש להניח לילד לעשות כרצונו במקרה זה, מבלי לעשות מזה עניין גדול. גם בקייטנה, נסי לא להתעסק יותר מדי בסוגיה הזו, ולהתמקד במה שהוא כן עושה ובמה שגורם לו הנאה. אל תרפדי לו, ותסמכי עליו ועל הצוות שימצאו דרך לצלוח את האירועים שמעוררים אצלו התנגדות. בברכה ליאת

תודה רבה על תגובתך המהירה זה עוזר מאוד אני מכירה את הנושא מקרוב כי גם אני חוויתי אותו פעם תוכלי לתת לי טיפים מה לענות לבן שלי כשהוא מספר לי בבכי או כמעט בבכי שהוא לא רוצה להשתתף בחוג זה או אחר ? זה בדרך כלל קורה לפני שהוא נרדם בלילה וכשהוא קם בבוקר ומה להגיד לאחראית שנמצאת בקייטנה לגבי זה ? שוב תודה רבה

06/07/2015 | 03:08 | מאת: אסתי

יש לי בן שאובחן עם pdd. הוא בן 4 והוא מכור למחשב לפלאפון הוא כבר יודע לפתוח סרטים לבד. איך אפשר לגמול אותו. כלומר אם יוצאים לפארק או לבי"ס הוא בסדר אבל בבית הוא לא משחק בכלום הוא רוצה רק מחשב

06/07/2015 | 13:31 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום אסתי, יש לא מעט מחקר שבחן ומצא קשר בין ילדי הספקטרום לבין התמכרות למשחקי וידאו ומחשב. הנה לדוגמא - http://pediatrics.aappublications.org/content/132/2/260.full.pdf+html מסתבר שהמאפיינים של המשחקים הללו מושכים במיוחד את הילדים הללו, בהיותם מספקים גרייה ספציפית שאינה כרוכה באינטראקציה עם אנשים אחרים. לכן, בהרבה הבנה ורגישות, חשוב להגביל את שעות המסכים (בידיעה שקשה לו מאד להתנתק מהם) ולספק שפע של פעילות חלופית מהנה ותקשורתית. אין כאן קסמים, מלבד מודעות לבעיה, רגישות לקושי, וצורך לספק גרייה אקטיבית חלופית מושכת, רצוי ככל האפשר בחברת ילדים/אנשים אחרים. בהצלחה ליאת

06/07/2015 | 13:41 | מאת: ליאת מנדלבאום

והנה הלינק לדיווח בעברית http://www.autism.org.il/%D7%94%D7%AA%D7%9E%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%97%D7%A7-%D7%9E%D7%97%D7%A9%D7%91/

05/07/2015 | 21:31 | מאת: שרית

שלום רב! האמת אני לא יודעת בדיוק איפה להתתיל. התחתנתי עם בעלי לפני 13 שנה. נולדו 2 ילדים. בעלי נחשב לאדם גאון אך לדעתי יש לו חוסר בתחום הרגשי.מאז ומעולם היו בינינו חילוקי דעות ובעלי היה עוזב את הבית לבית אמו לתקופה לפעמים אף למספר חודשים ואני הייתי נשארת עם 2 ילדיי. כעת בני ילד מחונן בן 12.5 ויש איתו המון קשיים. מצד אחד הוא ילד רגיש וטוב מצד שני הוא מתנהג בחוסר אחריות. בקושי לומד אך בגלל שהוא חכם מוציא ציונים טובים אך לא ממשש את הפוטנציאל בכלל. כל עבודה שיש לו להכין לבית הספר יש בלאגן בגלל זה בבית. אני מבקשת ממנו שיכין אך הוא דוחה ואני מתרגזת ומתוסכלת ובכלל פעם הוא היה מתאמן עם בעלי והיה ספורטאי מצטיין ובעלי הפסיק לו את זה כי זלזל וכרגע לא מוכן להתאמן לבדו. תרגילי הכנה לשנה הבאה לא מוכן לעסוק ומתנער מכל אחריות הדבר היחידי שעושה זה לשבת מבוקר עד ערב במחשב רק אם החברים מזמינים אותו הוא לא הולך ומעצמו בקושי יוזם. אני לא יודעת מה לעשות הוא צועק לפעמים אלים ואינו מוכן ללכת לפסיכולוג. אביו כבר חודש בבית אמו ומתנער מכל דבר. אינני יודעת מה לעשות אנא עזרתך בבקשה.

06/07/2015 | 00:39 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום שרית, ראשית, אומר את דעתי הכללית בעניין "תרגילי הכנה לשנה הבאה". בניגוד למה שמרביתנו סבורים, הילדים שלנו עובדים קשה מאד לאורך השנה, חלקם מנהלים או חווים סדר יום של מנכ"ל, החל משעות הבוקר המוקדמות בביה"ס, והמשך בחוגי ספורט או חוגי העשרה אחרים, ולסיום מטלות הבית. החופש הגדול נועד גם למנוחה ופריקת מתח, ובעיני חשוב להניח להם למלא מצברים גם בדרך שנראית לנו כ"בטלה מוחלטת" או פריקת עול מול מסכים. זאת מנוחה, ומגיע להם לנוח! ובאופן יותר אישי, אני מבינה שאת מתמודדת - ואיתך גם ילדייך - עם מערכת זוגית בעייתית, ועם היעדרויות תכופות של בעלך. להערכתי, בעיות ההתנהגות של הילד שלך יכולות להיות קשורות לואקום שנוצר במשפחה, למתחים העצומים שקיימים ביניכם כבני זוג ולפערים בתפקוד ההורי שלכם. בעיני, נכון יותר להגיע לטיפול זוגי או לטיפול והכוונה עבורך (כרגע, יותר מאשר טיפול לבנך). נדמה לי שאת זו שזקוקה כרגע לחיזוק ותמיכה, כמו גם להנחייה והכוונה הורית. העובדה שבנך ילד מחונן יכולה להרגיע, במובן זה שיוכל להשלים פערים לימודיים כשהאטמוספירה המשפחתית תרגע. כרגע, הרגישות הרבה שלו הופכת אותו פגיע יותר בתגובה לחוסר היציבות בבית. ממליצה לך בחום לפנות ולהיעזר בגורם מקצועי שיחזק אותך ויתמוך בך, ויעזור לך להתמודד (או לא להשלים עוד) עם הנטישות החוזרות. בהצלחה ליאת

05/07/2015 | 14:52 | מאת: הורים1

שלום רב, בתנו בת 8, בת יחידה. ילדה חכמה מאוד, יפה, מאז ומתמיד הייתה אגוצנטרית. בטוחה שכולם רואים וחושבים את שחשבה, לא אמפטית. כל מה שחשוב לה הוא מה היא תשיג מאחרים. לא גידלנו אותה כך שתהיה מפונקת, יותר מכך מגיל צעיר מאוד ראתה אותנו מתנדבים ועוזרים לזולת ולבע"ח, הקראנו כל ספר בנושא ורכשנו כל משחק בתחום, כל אלה לא הועילו. היא "ילדה טובה" אך מאוד נוקשה. היא מאוד דעתנית ואינה מוכנה להקשיב לדבר שאומרים לה. יש לה שלוש חברות המשחקות עימה(אולם, לא ירימו טל' לשאול לשלומה כשהיא מחסירה),כל שאר הילדים לא מעניינים אותה, ולא איכפת לה. מבחינתה היא משחקת עם החברות ונחמד לה ושלא יתקשרו. היא לא תעשה דבר כדי להתקרב לחברים אחרים וזה עצוב מאוד. איננו מצליחים לדבר איתה משום שהיא נאטמת וכלום לא חודר, נוח ונעים לה במצב שהיא נמצאת בו היום. בקצב הזה היא תשאר ללא חברים וחברות וסתם תהיה המתחכמת שאף אחד לא רוצה בקרבתה. מה עושים???

06/07/2015 | 00:21 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום, אתם יודעים, סובלנות ונדיבות אינן נלמדות דרך ספרים ומשחקים, אלא תוך התנסות בחוויות של ממש, מגיל צעיר. הכוונה שלי להתנסות בחוויות של תסכול, וויתור והתחשבות באחרים. לפעמים, דווקא הורים טובים "מדי", מגדלים ילדים באווירה "דמוקרטית" - כלומר באקלים משפחתי שבו הילד שווה זכויות ושווה מעמד, וכך, בבלי דעת, יוצרים אצל הילד אשליה לפיה רצונו וצרכיו קודמים לאלה של זולתו. זאת ועוד, כאשר ההורים מכוונים "כל כלם" לסיפוק צרכיו ורצונותיו של הילד, הם מונעים ממנו את שמחת הנדיבות וההתחשבות באחר. תוצאת לוואי אפשרית למצב כזה בהחלט יכולה להיות העדפה של חברת מבוגרים על פני חברת ילדים (כי מבוגרים, בניגוד לבני הגיל, בדר"כ מוותרים לילד), העדפת חברתם של ילדים חלשים, או דחייה חברתית. לכן, אני מציעה לכם לבחון באומץ את ההתנהלות מולה בבית, ולא לפחד להתחיל לדרוש ממנה לוותר או להתפשר, תוך שאתם משבחים אותה על כך (גם אם בהתחלה זה נעשה עם מחאה או התנגדות). כשתחווה על בשרה שאינה עומדת תמיד במרכז העולם, היא תוכל להתוודע גם אל סוג חדש של הנאה, דווקא זו שאתם מכירים טוב כל כך, מן הנתינה והתרומה שלכם לזולתכם. בהצלחה ליאת

03/07/2015 | 22:57 | מאת: שירי

בני בן שנתיים וחצי, הפך לי לקשה מאוד. מלחמות על צחצוח שיניים, על גזיזת ציפורניים, על תספורת. ה"כן" וה"לא" מתערבבים להם. הוא מפזר ומלכלך מאוד את הבית. אני כל היום אחריו עם הניקיונות והסדר. האם אלו תופעות גיל שנתיים הנורא שמדברים עליהם? איך עליי לנהוג? אין לי כוחות להילחם בו בכל דבר, אך בנושא צחצוח השיניים שחשוב לי איני יודעת איך לנהוג. אציין כי הוא השתולל בגן ושן קדמית נכנסה לחניכיים. חשוב לי שישמור על הגיינת פה. אני עושה את הדברים בכוח ומרגישה שגורמת לו טראומות. מה דעתכן?

שלום שירי, זה בהחלט נשמע כמו התופעות ה"רגילות" של גיל שנתיים, שלרוב מאוד קשות להורים להתמודדות. ועם כל זאת חשוב מאוד לזכור שישנה חשיבות התפתחותית רבה ל"התנגדות" המתמדת הזו שהילד מפגין. הוא מנסה לבנות נדבך חשוב בתוך עצמו ובעצם ממשיך בבניית "העצמי" שלו. הוא חותר להשיג חוויה ברורה ונפרדת יותר של עצמו (בעיקר מדמות האם ומכאן גם המאבקים הגדולים עם ההורים). דרך ההתנגדות הזו הוא יכול גם ללמוד נורמות התנהגות ומסגל לאיטו פונקציות של וויסות עצמי, ובסופו של דבר זקוק מאוד לגבולות ההוריים האמפטים שיאפשרו לו להמשיך לחקור את הסביבה כמו גם את עצמו, מתוך תחושת ביטחון. לכן התפקיד שלך בשלב הזה הוא בהחלט להעניק לו גבולות תואמים (שזה אומר להיות - הורה- נוכח ונינוח עד כמה שניתן, ולא חברה שוות זכויות), ולסגל גישה אסרטיבית אך גמישה ורגישה (למשל אם בוכה וצורח בזמן צחצוח שיניים, פשוט לומר לו שזה מה שצריך לעשות כל בוקר וכל ערב, ושעל כך אין דיון). כדאי לבחור מספר תחומים בהם הכללים והגבולות הם ברורים ועקביים (צחצוח שיניים, מקלחת, שינה) בעוד שבתחומים אחרים כדאי לאפשר חופש בחירה מירבי (כמו למשל בחירת בגדים, צעצועים, מאכלים עד כמה שאפשר וכיוב'). זה לוקח קצת זמן ללמוד ולהבין איך להתנהל מול זה, אבל תזכרי שבסופו של עניין גם השלב הזה הוא בר חלוף וכולם אבל כולם עוברים אותו (ואז יהיו לך כמה שנות מנוחה עד לגיל ההתבגרות, שזה הסבב השני של התקופה הזו..) כל טוב, ירדן פרידון ברשף.

04/07/2015 | 22:16 | מאת: שירי

02/07/2015 | 20:24 | מאת: יועצת חינוכית

שלום, אנחנו מקיימים בבית סיפרנו מכינה לתלמידי מופת- מצטיינים במתמטיקה. לפני המכינה ובשבוע הראשון של המכינה קיבלנו הודעות מתלמידים שברצונם לפרוש מן הכיתה מכל מיני סיבות. חלק כלכליות שפתרנו על ידי מתן מילגה , חלק סיבות חברתיות והסתגלות וחלק על רקע לימודי. נוצר מצב שמכיתה של 30 תלמידים נשארנו עם 22. במכינה הם לומדים מתמטיקה והמורה טוענת שרמתם בינונית עד נמוכה ואינם תלמידי מופת מובהקים. כמובן שלא ניתן להוריד את רמת מופת אך גם רף ציפיות גבוה מתסכל תלמידים והם נמנעים מהגעה. האם נכון לדעתך להיכנס לתלמידי הכיתה ולשוחח איתם ברמה כיתתית על האוריינטציה של הכיתה או שנכון לשוחח אישית עם כל תלמיד. האם נכון להפנות אנרגיה כרגע לשילובם מבחינה חברתית לפני מכינה לימודית?

שלום, אני מבינה את הדילמות, אולם הן בנושאים שחורגים מתחום הידע המקצועי שלי. לנוחיותך אני מעתיקה לך לכאן לינקים לשני פורומים הנמצאים בפורטל "דוקטורס" שעשויים לסייע לך - פורום ייעוץ חינוכי, ופורום פסיכולוגיה חינוכית. http://www.doctors.co.il/forum-4397/#message-8848 http://www.doctors.co.il/forum-5697/ כל טוב, ירדן פרידון ברשף

02/07/2015 | 13:56 | מאת: גלית

היי ירדן ממש כייף לקרוא את התשובות שלך הגיש שלך נהדרת בעייני . הייתי רוצה לשאול את דעתך המקצועית , בני יהיה בן 4 בספטמבר עד עכשיו היה בגנים פרטיים שבחרתי בקפידה והתאימו לי מבחינת יכולת ההכלה והיחס לילדים. השנה אמור לעלות לגן מועצה שיכלול 35 ילדים . שאלתי אימהות שילדיהם כבר בגן אצלנו את דעתן על הגננת וממה שהצלחתי להתרשם ( די חזר על עצמו) שהגננת מאוד דידקטית , חשובה לה תוכנית הלימוד של משרד החינוך , הבנתי שגישתה גם נוקשה כלפי ילדים .קשה לי מאוד עם גישה כזו סגורה אנחנו גם לא נוהגים להעניש בבית ( אלא סנקציות למעשים באסרטיביות שקטה) הגננת מענישה לדעתי בגן. ממה שראיתי עד עכשיו לבני קשה מעט עם שינויים ולצערי כך יצא שכל שנה השתנתה אצלו מסגרת , מה את חושבת על גן עייריה ? האם לא יכול להיגרם לילד נזק מכל כמות הילדים המטורפת הזאת ? עד כמה הילדים יכולים להיות מושפעים מהגן מהדמות המחנכת ? אני מאוד מודאגת לא שלמה ולא שקטה - תודה רבה

שלום גלית, ראשית תודה על המילים החמות! הן משמחות ונותנות כוח להמשיך. דעתי האישית היא שישנם גני עירייה טובים יותר וטובים פחות, בדיוק כמו במקרה של גנים פרטיים. לצד זה, יהיו הגננות מסורות ונהדרות ככל שיהיו, יש משמעות למספר אנשי צוות פר כמות ילדים, במיוחד בגילאים הרכים בהם הילדים יותר נזקקים. כמו כן בוודאי שהילדים יושפעו מדמות הגננת בגן. היא הדמות המטפלת המרכזית במקום בו הילד נמצא לפעמים רוב שעות היום, ובגיל בו ילדים נוחים להשפעה (אגב העובדה שהיא יותר או פחות דידקטית, לא בהכרח אומרת שבנך לא יוכל להפיק מכך תועלת וללמוד, או לחילופין שהיא מוותרת על דברים אחרים - תבדקי את זה). לכן עצתי היא מאוד פשוטה. אם יש לך את הפריבילגיה לבחור, תשלחי את הבן שלך לגן שאת שלמה איתו - מבחינת אישיות הגננת, תפיסת העולם שלה, כמות הילדים פר כמות אנשי הצוות וכו'. אם אין באפשרותך לבחור, אז את עצמך תאלצי למצוא דרכים "להשלים את מה שחסר" בגן, במסגרת הבית, וזה בהחלט אפשרי. אבל לסיום מילה אישית ממני. בנך עדיין מאוד קטן, ואם הוא יכול להרוויח עוד שנה של "גן - עדן" (תרתי משמע..) כלומר - יחס אישי, סביבה מכילה ונענית שרואה את הילד (ולא מן הנמנע שתמצאי גן עירייה כזה), וכמובן אמא רגועה יותר בזכות כל אלה..לכי על זה! השנים האלה בונות את התשתית הנפשית שלנו, כך שעוד שנה בסביבה תומכת ובונה, היא רווח נקי לשניכם. בברכה, ירדן פרידון ברשף

05/07/2015 | 10:54 | מאת: גלית

ירדן תודה רבה על התשובה ( זה פשוט כייף גדול לקרוא את התשובות שלך - הגישה שלך מדהימה!, על כך שאתן מקדישות מהזמן שלכן בכדי לסייע .תודה לך ולליאת

02/07/2015 | 09:44 | מאת: אמא מותשת

היי, אני אמא צעירה לשלושה ילדים קטנים הגדולה היא בת 5..מדובר בילדה חכמה ונבונה.אך אני מאוד מתקשה להתמודד איתה. היא ילדה טובה, ואין בעיות מיוחדות. העניין הוא, שהיא כל הזמן דורשת ממני תשומת לב. היא לא מסוגלת לשחק לבד ותמיד רוצה שיהיו איתה. אפילו בימים שבהם אני יוצאת איתם לגינה\גימבורי. ברגע שחוזרים הביתה ואני רוצה קצת "זמן לעצמי" ומבקשת שישחקו\יקראו\יראו סדרה - היא דורשת שאשמע אותה, אשחק איתה... וטוענת בפניי שאני לא אוהבת אותה. אני מרגישה מותשת ועייפה, יומי מתחלק בין עבודה תובענית לטיפול בילדים ואני פשוט לא מסוגלת לעמוד בדרישות שלה. לעיתים אני מרגישה שאני אכן פחות מסתדרת איתה...כי לכאורה לא משנה כמה אני משתדלת לגבי הילדים, בסופו של יום היא מרגישה אינה אהובה. בבקשה תייעצי לי מה עליי לעשות...

שלום, את צודקת מאוד. לגדל ילדים בצורה טובה, זה לא קל. זו משימה תובענית ולעיתים מתישה. במיוחד בעידן הזה בו רוב האימהות נדרשות לעבוד במשרות מלאות או כמעט מלאות כמוך. וכרגע זה נשמע שביתך אכן זקוקה לך יותר מכפי שאת מסוגלת להיות זמינה עבורה. לעיתים ילדים מבטאים יותר נזקקות כאשר הם לא מקבלים מספיק "זמן הורה" מאמא או מאבא. לכן אני מציעה לך לפעול בשלושה כיוונים. ראשית, לנסות להעזר בסביבה הקרובה (משפחה מורחבת, חברים) ולהקדיש לביתך זמן קבוע בלוז השבועי - שהוא זמן של שתיכן לבד. העובדה שהילד יודע שקיים זמן כזה, קבוע ושהוקדש רק לו, עשוי מאוד להרגיע. שנית, כדאי כאמור לרתום גם את האב להקדיש זמן כזה לילדה. אגב "זמן הורה" אמיתי הוא לא רק ללכת לגימבורי, שם הילד משתולל וההורה בד"כ יושב בצד עם הנייד שלו..אלה פעילות משותפת כלשהי שמערבת את שני הצדדים (להאכיל יונים בפארק, יצירה, אפילו שיחה נעימה על גלידה או בבית קפה). הדבר השלישי הוא, לנסות להיות איתה יותר גם בזמנים שאת בבית ואפילו בבית עסוקה. למשל אפשר להזמין אותה להצטרף אלייך בזמן שאת מבשלת או תולה כביסה, או כל דבר אחר בבית, ובנתיים להתעניין בה ולשוחח איתה, פשוט.. (ותסלחי לי על הדוגמאות החד גוניות..). שולחת לך כוחות ועידוד, אכן לא קלה היא דרכנו ההורים, אך התגמול יכול להיות לפעמים הדבר הכי מדהים בעולם. ירדן פרידון ברשף

30/06/2015 | 23:45 | מאת: דפנה

הבן שלי בן 9 היום אחותו באה וספרה לי ש בבית ספר היא ראתה את המורה כועסת על הילד בגלל שהוא קילל את חברו שאקף אותו בתור למתנפחים אמר לו כלב בן כלב אותו החבר היה אצלנו בפעם קודמת וספר לי שבני קילל את הגרוש שלי אבא שלו ואמר שהוא שונא אותו שימות כי נתש אותו שהיה קטן הילד מאוד חכם ומצליח בלימודים למרות שמאובחן ככשב וריכוז ובלי תרופות ציונים טובים הילדים מאוד אוהבים אותו אבל אני פוחדת שילכו לבית יספרו מה הילד שלי אומר ואז האמהות שלהם יאסרו עלהם להיות אתו האמת שפניתי לאמא של החבר ספרתי לה והיא אמרה הם ילדים יעבור להם ישלימו לא ממש התרגשה אמרה שבני נאים וחביב ושהם אוהבים אותו ??????

שלום דפנה, צר לי אך לא ממש הבנתי משאלתך מי אמר למי מה..וגם לא הבנתי מה השאלה. אנא הבהירי וחדדי.. ירדן פרידון ברשף

02/07/2015 | 13:34 | מאת: דפנה

תודה רבה

30/06/2015 | 22:34 | מאת: טובטוב

שלום בני הקטן בן שנה ו10 חודשים . מטריד אותי שכשאנחנו נכנסים למקומות הוטמי אדם הוא ממש מתחיל להכנס ללחץ ולבכות ( לדוג' הינו בחוג מוזיקה הייתי יחד איתו והוא לא היה מוכן לשתף פעולה אפעלו שהוא עלי הוא פשוט לא הפסיק לבכות ודרש לצאת החוצה. ) הייתי הגישה עם טיפת חלב שגם שפםד נלחץ ולא תקשר כי פחד... מבחינת שפה- יש לו אוצר מיליים של כ 60 מילים אבל עדיין לא אומר צרופי מילים ויחש מילים שלא הוגה נכון( התיעצתי עם קלינאית שאמרה לי כי זה בסדר) מציק לי שהוא מאוד מאוד חושש מזרים ולא מוכן לנסות להתקרב וישנה עוד בעיה ...התנהגותית שבמשך הזמן מחמירה . הוא התחיל להרביץ בכן וגם איתנו בחוץ . איך שרואה ילד בן גילו שקרוב אליו הוא דוחף ועוקץ ... בלי שהילד יעשה לו כלום אני לא מבינה מהיכן זה נובע ... לא יודעת איך להתנהג במקרים כאלו ומה לעשותצ ל פעם שאני מסבירה הוא פשוט מתעלם . מצד אחד אני אומרתשאולי כי הוא לא מדבר עדיין - ואולי לא... למי אני יכולה ללכת ? מה לעשות ? אנא עזרו לי תודה

שלום, לפני שאענה לך, אבקש שתרחיבי מעט יותר. איך הוא מתנהג עם בני המשפחה? המשפחה המורחבת? עם ילדים בגן (מלבד המכות)? האם פוחד מהתקהלות גם בגן? האם התופעה החלה לאחרונה? ירדן פרידון ברשף

02/07/2015 | 11:44 | מאת: טובטוב

1. עם בני המשפחה המצומצמת הוא מרגיש נינוח . קורא לאחים שלו . יש לו אח תאום, אחות בת 6 ואח בן 8. קורא בשמם , משחק איתם . מאו מאוד צמוד אלי וקשור אלי. 2. משפ' מורחבת – רק בחודשיים האחרונים התחיל ממש להשתחרר . עד אז זה היה לוקח זמן עד שהיה משתחרר והולך אליהם 3. בגן הגננות אומרות שהוא בסדר, משחק עם ילדים בהתאם לגילו, חוטף, מחטיף , משתתף בחוגים( אמרה לי שהיום תצלם אותו ) רק לא אוהב שמחתלים אותו . צפיתי בו היום כרבע שעה משחק בחצר בלי שאראה אותו . והוא ניגן לילידים במפוחית , צחק איתם, פיצץ בועות סבות ונראה שמח . 4. פחד מהתקהלות בגן – בגן היא אומרת שמשתתף בחוגים . רק היה מקרה שהגיע צלם הוא פחד ממנו ולא שיתף פעולה . ועוד אני יודעת שבמסיבת חנוכה הוא לא השתתף והיה בלחץ ורק בכה 5. . בפגישה עם טיפת חלב גיל שנה וחצי היה בהיסטריה 6. בפגישה אתמול עם קלינאית תקשורת ( פעם ראשונה רציתי שתראה אותו ואת הדיבור שלו ) היה בהיסטריה . כל החצי שעה רק בכה 7. חוג מוסיקה שהייתי איתו בכה בהיסטריה שרק רוצה לצאת 8. כל הפניקה הזו וההצמדות אלי התחילה בסביבות גיל שנה . הוא עבר אז ניתוח שעבר ללא טראומות מיותרו ת . והוא עובר בדיקות תקופתיות אצל רופא עיניים ( פעם ברבעון ) כל פעם שהוא אצל רופא הוא בהיסטריה אני יכלה להבין פחד מהתקהלות אבל מה העניין של הפחד מבעל מקצוע . הוא הוא פוחד שהוא יכאיב לו ? הרי אני איתו ? קשה קשהב קשה לי מאוד . מה עודים ולאן פונים ? מי יכול לטפל בזענין זה ? קלינאית/ פסיכולוגית / ריפוי בעיסוק/הדרכת הורים helppppppp

30/06/2015 | 16:49 | מאת: שרון

הי, כתבתי פה כבר בעבר לגבי הבן שלי - בן 4, יש לו הרבה התקפי כעס לאחרונה שמלווים בצעקות, הוא מרביץ, והוא גם קורא לנו בשמות (חוצפנים, שמנים, מכוערים, אני ארביץ לכם ועוד כל מיני). לגבי הכעס עצמו קיבלנו את ההמלצה פה להסביר לו שזה בסדר לכעוס אבל שצריך ללמוד להירגע, וגם הצענו לו דרכים להירגע - לקפוץ בטרמפולינה, לקרוא ספר, לצייר וכו'. והוא יודע את זה וגם במקרים מסויימים פועל לפי זה. הבעיה היא שבאמצע התקף כעס רציני הוא לא מוכן להירגע וצועק שהוא לא רוצה להירגע. אנחנו לא כ"כ יודעים איך להתמודד עם זה ויש ביני לבין בעלי גם חוסר הסכמה לגבי הדרך. השאלה היא כזאת - אני חושבת שכשהוא צועק, אנחנו צריכים לשבת לידו אבל להבהיר לו שאנחנו לא נדבר איתו עד שהוא יירגע (כשאני עושה את זה איתו, הוא נרגע ברגע שהוא רואה שהוא לא מקבל מענה ואז אנחנו מדברים והכל נגמר). השאלה היא האם זו דרך התמודדות נכונה. שאלה נוספת - בעלי אומר שמבחינתו כשהוא קורא לנו בשמות זה קו אדום שהוא לא מוכן לקבל אותו ולכן צריך להסביר לבן שלנו שאם הוא מדבר ככה הוא יקבל עונש. אני לא כ"כ בטוחה שעונש הוא הפתרון הנכון (אולי פשוט צריך לחזור על המנטרה שככה לא מדברים וכו'). מה גם שאני לא באמת יודעת איזה עונש מתאים (תמיד אומרים שצריך להתאים את העונש למעשה ואין לי באמת מושג מה העונש המתאים במקרה הזה...). נשמח לקבל עצות. תודה רבה!

שלום שרון, אם הדרך בה את פועלת "עובדת" וזה אומר נתינת לגיטמציה לכעס, סיפוק אפשריות תחליפיות לפריקת הזעם, והתרחקות מסוימת עד שנרגע - אז אתם בהחלט יכולים להמשיך לפעול כך. אומר כאן עוד דבר - עונשים אינם עובדים! מה שכן עובד הוא להראות לילד באופן מעשי את ההשלכות להתנהגות שלו, במידה מסוימת כפי שאת עושה. לדוג - הוא מקלל אתכם, לא נעים לצידו, אז אתם מתרחקים ממנו עד שנרגע (לא לפני עשיית יתר הדברים שהזכרתי). אוסיף רק שאם התקפי הזעם שלו עוצמתיים ותכופים, כדאי מאוד לבחון היטב ולעומק האם קיימים גורמי מתח בחייו שעלולים להכביד עליו, ולפעול בהקדם להפחיתם. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

29/06/2015 | 23:55 | מאת: מור

שלום, בני בן השנה ו-3 נבהל בתקופה האחרונה בצורה קצת יוצאת דופן: אם מישהו נכנס בדלת הבית,רעש של כלב נובח ששומעים בתוך הבית. זה מתאפיין בקפיצות בהלה, ריצה אליי או לבעלי (תלוי מי נכנס, ומי בבית), ובפעם האחרונה שזה קרה- הוא נבהל כל כך שרץ למטבח (כנראה לחפש אותי), ושניגשתי אליו מהר ראיתי על פניו בהלה מדאיגה. אני תמיד מנסה להרגיע עם חיבוק והסבר על מה שקורה (למשל "תשמע את הכלב, אלה רק הנביחות שלו.אתה מכיר אותו"וכד'). אני חייבת לציין שהוא ילד חברותי מאוד שאוהב חיות וילדים. הרקע הוא פגות בשבוע 34 ומאז שנולד הוא איתי בבית. בכוונתנו להכניסו למסגרת לשנה הבאה. אשמח מאוד אם תענה לשאלתי, דאגתי רבה ואני ממש רוצה לעזור לו. תודה רבה.

שלום מור, רגישות יתר בקרב ילדים הנה בד"כ תופעה יותר מוכללת (גם לרעשים, גם למגע מסוג מסוים ועוד) ומאותרת ע"י ההורה כבר מגיל צעיר. כאן את מתארת תופעה מבודדת שהחלה לאחרונה, ולכן אינני בטוחה שמדובר בבעיה מהסוג הזה. אם כן אני רוצה להפנות את תשומת ליבך לכך שלמעשה הרבה שינויים נוספים, מלבד זה שאת מתארת, חלו אצל בנך לאחרונה...הוא החל ללכת, לדבר, לזהות יותר אנשים וכיוב'. התפתחות המדהימה והמהירה בגילאים אלו, יכולה לייצר עוד כל מיני תופעות, בין היתר זו שאת מתארת (או למשל פחד מזרים, רתיעה פתאומית ממקומות הומים ועוד). החדשות הטובות הן שהן בד"כ חולפות עם הזמן ודי מעצמן, אולם זה באמת מצריך מההורה איזושהי מידה של גמישות ואורך רוח, במטרה לשאת ולהכיל את השינויים שחלים מבלי להיבהל מידי. בכל אופן במקרה שלך זה נשמע שאת דווקא מאוד עוזרת לו..חיבוק, הסבר, הרגעה, זה כל מה שצריך לעשות, שוב ושוב ושוב.. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

01/07/2015 | 18:52 | מאת: מור

מעריכה זאת מאוד. עוד משהו שרציתי לציין הוא שעשינו מעבר איתו מהצפון למרכז ואחרי חצי שנה במרכז חזרנו שוב לצפון. האם המעברים הללו גרמו לכך? האם העובדה שכרוך בזה המון מתח, גם מתח זוגי ומשפחתי השפיע עליו? והאם זה שהוא לא במסגרת דם השפיעה ? או שזה בעצם רק תהליך התפתחותי? אני מאוד רוצה, כמובן, שהוא יהיה בטוח יותר, אני אמא שתמיד מדרבנת ומהללת אותו ומשבחת. אבל בכל זאת נדמה לי שמשהו כאן לא מתייצב אצלו. ארצה לציין שגם בגלל הפגות הוא מתפתח קצת יותר לאט, חושש להתפתח בגלל חוסר ביטחון בגופו בגלל הפגות. אני מנסה לתת לו את כל הכלים- גם בבית ודם בפיזיו והידרותרפיה. מה בכל זאת הכי יעזור. תודה רבה רבה סליחה אם יצא ארוך מדי...

הי מור, כנראה שזה שילוב של שני הגורמים. כל מה שתיארת עשוי היה להשפיע על תחושת הביטחון והנינוחות של בנך. סביר מאוד שהילד "ספג" לתוכו משהו מהמתח שלכם בתקופה זו, ובשל רמת הבשלות הגבוהה יותר, הרגיש וזיהה היטב את כל השינויים כתוצאה מהמעברים בין הבתים. יתכן ואלו יחד תרמו לעלייה זמנית ברמת המתח שלו ובירידה בתחושת הביטחון. אבל מור, אלו הם החיים, לפעמים יש דברים שלא ניתן למנוע ואני מניחה שהייתם חייבים לעבור, ושהמתח שאתם עצמכם חשתם, היה בלתי נמנע ונשלט. אני מאמינה שעם "התייצבות הבית" על כל המשתמע מזה, והתמיכה המתמדת שלך, רבים הסיכויים שהוא יחזור בקרוב להרגיש נינוח ובטוח. לגבי הפגות והעובדה שהוא לא במסגרת- אל תשכחי שהוא איבד "זמן בטן" יקר, אבל לפחות הרוויח הרבה "זמן אמא", מה שבוודאי רק תרם לתחושת הביטחון הבסיסי בעולם, ולא להיפך. פשוט המשיכי להיות שם עבורו, מרגיעה, תומכת נענית, והשתדלי בעצמך להיות סבלנית וסובלנית לקצב הייחודי שלו.. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

29/06/2015 | 21:24 | מאת: ofir

שלום רב ביתי בת ה כמעט 4 ממש צורחת כשאני רוצה לשטוף לה את השיער מה שמפו , ניסיתי הכל: להסביר למה חשוב, קניתי לה כובע מיוחד לאמבטיה, מבקשת ממנה שנסגור עיניים והמים לא נכנסים לה במיוחד לעיניים והיא בכל זאת נכנסת להיסטריה וצווחת כאילו מרביצים לה בעלי אמר להסביר לה שברגע שצורחת אין יותר מקלחת ובאמת פעם ופעמיים הוצאנו אותה עם קצת שמפו ואמרנו לה שעכשיו בגלל שצועקת ולא מקשיבה תיאלץ להישאר לא נקייה ומתגרדת אך כלום לא עוזר, מה עליי לעשות???

שלום אופיר, ראשית כל, אל לכם להעניש את ביתכם רק בגלל שהיא פוחדת ממשהו - לצורך העניין חפיפת ראש. לא רק שזה לא יועיל, זה גם יחמיר את המצב. זה לא נדיר שילדים ופעוטות מפתחים רתיעה ופחד פתאומיים מפעולה/אירוע מסוים. בדרך כלל הסיבה גם אינה ברורה לעין. הדרך להתמודד עם זה היא בעצם התיידדות מחודשת, הדרגתית ואיטית עם מושא הפחד, במטרה להפחית את רמות הפחד. בשלב זה אני מציעה לכם להניח לעניין חפיפת הראש לכמה ימים, ולנסות להתנהל בצורה קצת "נון שלנטית" סביב העניין (למשל "את לא רוצה לחפוף היום? אז לא נחפוף היום"). אני מבטיחה לכם ששום דבר לא יקרה לה או לשיער שלה אם לא תחפוף כמה ימים.. בנתיים אפשר להיות יצירתיים עם האופן בו מידדים אותה בחזרה עם החפיפה..למשל בזמן שהיא באמבטיה, אפשר לחפוף לבובות שלה את הראש, לעשות זאת ביחד איתה וברגישות מירבית..בתום מספר ימים, כשתחזרו לחפוף לה את הראש, תבדקו מחדש מה הגישה שלה, ולפי זה תנהגו בהתאם. כדאי אולי להתחיל בלחפוף רק את קצוות השיכר, ובהדרגה לטפס במעלה הקרקפת.. גייסו אורך רוח ורגישות, בדרך כלל עם הזמן, ועם סבלנות מצד ההורים, הרתיעה חולפת מעצמה. אם תוך כשבועיים אין כל שיפור או ירידה (אפילו הדרגתית) ברמת הרתיעה והפחד, התייעצו שוב. בברכה, ירדן פרידון ברשף

29/06/2015 | 11:41 | מאת: שירן

שלום, בני בעוד כחודש יהיה בן 3 נמצא בגן פרטי מגיל שנתיים ו3 חודשים. ההסתגלות לגן הייתה לא קלה אך אחר תקופה מסויימת החל ללכת בכיף לגן. לפני כחודשיים סירב לאכול בגן אינני יודעת מה הסיבה הוא רק ציין שהוא לא רוצה לאכול בגן. לאחר מכן המצב החמיר והפסיק גם להשתתף בחוגים. כיום הוא חזר לאכול בגן אך רוצה שהסייעת תאכיל אותו והוא אוכל באופן עצמאי בבית וגם בגן עד לפני חודשיים אכל בכוחות עצמו. העניין עם החוגים שהוא עדיין לא משתתף , הוא ישב על הכיסא ביחד עם כולם יקשיב והכל אך אם יחלקו לילדים פעילות מסוימת כמו לצבוע או להדביק הוא לא מוכן וממשיך לשבת בכיסא. הוא אמור לעלות לגן עירייה בספטמבר הדבר הזה מדאיג אותי אינני מבינה מדוע הוא מסרב לקום מהכיסא ולהשתתף בפעילות כמו כולם.

שלום שירן, אני מציעה לך לבדוק האם משהו בסביבה שלו ממריץ אותו לרצות להיות יותר "קטן" (האם למשל נולד אח חדש במשפחה, האם מדברים הרבה על הגן של ה"גדולים" בו יבקר בשנה הבאה וכיוב'). האם הוא חש כי דרך זה ישיג יותר "זמן אמא/אבא", תשומת לב וכיוב'. ברגע ש"תעלי" על סיבתיות כלשהי, תוכלי להתייחס לדברים בהתאם. מעבר לזה, אני הייתי מתייעצת עם הגננת ומנסה לברר איתה כיצד היא רואה ומבינה את השינוי שחל בהתנהגותו. בכל מקרה מה שאת מתארת אינו נדיר, וזה קורה לעיתים עם ילדים בגילאים האלה, שהם פתאום פחות רוצים לאכול בגן, או להשתתף בחוגים... כל עוד הוא לא מתבודד לגמרי, ומוכן להשתתף לפחות בחלק מהפעילות (להקשיב ולשבת עם כולם זו גם צורת השתתפות) או לאכול ביחד עם כולם, גם אם מדובר בפחות אוכל, אז לא הייתי דואגת יותר מידי או לוחצת עליו יותר מידי אלה פשוט מנסה באופן כללי להיות יותר קשובה אליו ולצרכים שלו. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

28/06/2015 | 20:22 | מאת: אביבה

שלום, יש לי תינוקת בת שנה ו 7 חודש היא אומרת כמה מילים יודעצ לזהות אנשים בשמות , מבינה מה אומרים לה, היא משחקת עם ילדים, יודעת לזהות חיות,יודעת קולות של חיות, אבל היא נוקש בלשון נוקש בשיניים ויצא כמה פעמים שהיא גם מכניסה אצבע לאף ואומרת אף ועושה רעש כזה כאילו היא מוציאה אויר מהאף ואז היא עושה כאילו היא מרחרחת, היא בעיקר בעיקר נוקשת בשיניים וגם בלשון, האם זה יכול להוות סימן לתסמונת אספרגר, תודה מראש על המענה, אני ממש מודאגת

שלום אביבה, לא ידוע לי על סימפטומים מהסוג הזה לאבחון תסמונת אספרגר. בכל אופן, בביקור הבא שלך בטיפת חלב, כדאי לך להתייעץ עם האחות שם, שתראה את ביתך ותחווה את דעתה, זאת לפני שאת קובעת תור למכונים להתפתחות הילד, שהם אלה המוסמכים לאבחן מחלות ותסמונות בגילאים המוקדמים. משום מה, יש לי הרגשה שהדאגה שלך היא לשווא.. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

28/06/2015 | 15:25 | מאת: עליזה

שלום, בני בן ה17 הוא תאום, עלינו לארץ לפני 5 שנים, ועדיין מתקשה מאד לדבר עיברית . יש לציין שגם בשפת האם שלו הוא מתקשה ומכך הוא בפיגור משמעותי בבית הספר. שללו אפשרות לאוטיזם בבדיקות שעבר בארץ ובדיקות נוירולוגיות הצביעו על אפשרות לקשיים בקליטת שפות. לאחיו התאום אין בעיות כלל בנושא, ונראה כי לפעמים כתוצאה מפחד מכישלון מגיל קטן הוא אינו מנסה להתגבר על הקשיים ומכריז על עצמו כ"מתקשה" וכך "פותר" את הבעיה וקשה מאד להזיז אותו מהדעה/ עמדה הזו האם דרך טיפול פסיכולוגי ניתן לשפר את מצבו?

שלום עליזה, אני מתארת לעצמי שמאוד לא קל לבנכם, על אחת כמה וכמה כאשר השפה היא שפה חדשה וכ"כ שונה משפת האם, אשר גם בה הוא מתקשה. מאחר והוא אובחן כמתקשה בקליטת שפות, הייתי חוזרת לנוירולוג שאבחן אותו ומבררת איזה סוג של סיוע ממוקד נדרש לכם. האם קלינאי תקשורת, האם סוג מסוים של הוראה מתקנת, אולי מורה לשפות (רוסי-עברי) שיחזק אותו בעברית. מעבר לטיפול פסיכולוגי, שיכול בהחלט לסייע בשיפור דימוי עצמי במקרה שלו, לא הייתי מוותרת על סיוע ממוקד לבעיה. כפי שאמרתי, כדאי להתייעץ עם נוירולוג או אפילו קלינאי תקשורת/מאבחן דידקטי. בברכה, ירדן פרידון ברשף

28/06/2015 | 14:33 | מאת: ורד

לבתי בת ה-6 יש מחלת עור "ויטיליגו" המאופיינית בכתמים לבנים בכל איזורים בגוף, מאוד מופשט. מחקרים מראים שהמחלה הזו פורצת עקב טראומה או לחץ נפשי. במקרה שלה זה באמת התחיל לאחר לידת אחותה ומאז זה רק מתפשט. הילדה נמצאת בטיפול רגשי בהמלצת רופא העור שלה ונראה שמשלימה עם זה ושזה לא מפריע לה. אנחנו משרים עליה ביטחון רב ומבהירים לה שבעיננו היא מיוחדת במינה וגם בעיני הסובבים אותה וממש לא עושים עניין סביב הנושא. השבוע אח שלה בן ה-12 שאל בארוחת ערב מתי זה יעבור לה כי זה מפריע לו... חבר מהכיתה שאל מה יש לאחותו וזה הביך אותו. באותו רגע כמובן שהסברנו לו שתמיד יגן עליה ועל כל עניין הייחודות ומיד שאלנו אותה אם זה מפריע לה והיא אמרה שממש לא. השאלה אם להתעלם מהעניין כאילו לא קיים? מצד אחד אנחנו לא רוצים לעשות מזה עניין מצד שני יש מבטים ולפעמים אנשים ברוב חוצפתם שואלים שאלות בפני הילדה... האם נכון היה לומר זאת לאח שלה? האם צריך לדבר על זה יותר עם הילדים?

שלום ורד, אני שמחה לשמוע על האופן בו אתם מסייעים לביתכם להתמודד עם המחלה. גם איפשרתם לה מקום משל עצמה לעבד רבים מהתכנים שוודאי עולים בהקשר זה ובכלל, ובכך אני מתכוונת לטיפול הרגשי. לעומת זאת נראה שבנכם מחפש אף הוא דרך לתקשר איתכם משהו מרגשותיו ומחשבותיו סביב המחלה של אחותו והשאלה היא אם אתם רוצים לאפשר שיחה פתוחה עימו סביב הנושא הזה או לא. ייתכן מאוד שבשיחה עימו אתם תפגשו תכנים שלכם כהורים יהיו מעט קשים "לעיכול" בגלל ההזדהות עם ביתכם, כמו למשל בושה ומבוכה, אבל אולי תופתעו לגלות שם גם אשמה או אפילו קינאה..ייתכן והתפקיד של "מגן" אחותו הוא תפקיד אותו הוא כלל לא בחר ו"כבד" עליו..אני מציעה לכם פשוט לדבר איתו, ולשמוע מה עולה ממנו סביב הנושא הזה. מאחר והשיחה תתקיים איתו(ובמילה "שיחה" אני מתכוונת גם לשיחה מתמשכת, דיון או שיח כללי סביב הנושא, או אפילו אוזן קשבת מעט יותר מחודדת בהקשר לנושא הזה), אז כדאי לנסות להגיב ממקום שאמפטי אליו, ולא דווקא לאחות שלו. לא למהר לומר לו איך עליו להיות, מה עליו להרגיש וכיצד להתנהג, אלה בראש ובראשונה לברר איך הוא באמת מרגיש, ואז אני מאמינה שיהיה לכם ברור יותר כיצד להגיב אליו בחזרה. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

28/06/2015 | 10:32 | מאת: מיכל

בני בן 2.5 לפני מספר חודשים נגמל מחיתולים. הגמילה עברה בקלות יחסית והוא התפנה יפה ושלט בצרכיו אפילו בלילה. שבוע וחצי אחרי גמילה הילד חזר מהגן והתחיל לבכות וממש לצעוק שהרגיש שיש לו קקי. לא מוכן לגשת לשירותים, לא מוכן להחליף לחיתול רק עומד במקום ומנסה למנוע מהקקי לצאת.. פעם שהיה בלי תחתונים והרגיש שיש קקי - התחיל לצרוח ולרוץ בכל הבית - כאילו בורח ממנו. מיד כינסתי את בני המשפחה הקרובים והסברתי שלא משנה איפה הוא עושה - לתת לו את החופש קודם כל להוציא את הקקי החוצה. לדבר לידו רגוע ולעודד אותו להוציא את הקקי אפילו במתן פרס בסיום. גם בגן קיבלו תדרוך ואני יודעת שהן שמות יתר תשומת לב לבני בזמן שזה קורה. השיפור שאני רואה בשבוע האחרון הוא קל. קל מאוד. בעיקר ברמת הטון של הצרחות שהפך לבכי - אבל לא ברמת הלחץ שהוא נכנס אליו.. מתי אני אוכל לראות שיפור? האם זה יחלוף או שעלינו להעזר באיש מקצוע? האם פעלתי נכון? חייבת לציין שבני ילד מאוד שמח, שובב ושאינו מגלה פחד מדבר. התנהגות מסוג זו אינה אופיינית לו. אשמח לתגובה.

שלום מיכל, כידוע גמילה הוא תהליך ולא אירוע. כמו כן לעיתים קרובות תהליך הגמילה ממתן צואה בטיטול הוא ארוך ומאתגר יותר, ולכן עליכם ההורים לגייס אורך רוח. אם קראת חומר בנושא, את בוודאי יודעת שמדברים על כל מיני סיבות לקושי להיגמל ממתן צואה בטיטול. לצורך העניין אזכיר כעת שתיים -הפחד לאבד משהו שהוא חלק ממני - מה שאולי מסביר את הלחץ וההיסטריה, וההבנה שזה משהו שכ"כ חשוב להורה, דבר שבפני עצמו מייצר אמביוולנציה בעשייה (במיוחד בגילאים אלו). תהיה הסיבה אשר תהיה, עצתי היא להמשיך באותה הדרך בה התחלתם, אולם במקום להציע פרסים נסו להתנהג באופן יותר נון שלנטי סביב הענייi (ולתדרך כך גם את הגננות). למשל כאשר מתחיל לבכות ולהתחיל לעשות קקי, פשוט לומר שאתם מבינים שזה קשה, לשהות לצידו רגע או שניים, ואז לומר משהו כמו "אוי שכחתי משהו במטבח.." ללכת, ולחזור כעבור מספר דקות. המסר המובלע צריך להיות שהקקי הוא שלו, ושזה לחלוטין עניין שלו איך, כמה ואיפה (מלבד הטיטול) הוא עושה את הקקי שלו. אני מאמינה שכאשר אתם ההורים "תשחררו" גם לבנכם הקטן יהיה קל יותר לשחרר... בהצלחה, ירדן פרידון ברשף

28/06/2015 | 09:19 | מאת: דבורה

בה שלום וברכה הבת שלי בת שלוש וחצי צריכה להיכנס שנה ראשונה לגן. להערכתי היא בוגרת מידי לגן של גילאי שלוש. היא מפותחת הן פיזית והן נפשית. נראית גדולה בהרבה מנהלת שיחות עם מבוגרים עם תכנים רבים. עולם דימיון מפותח מאוד. שפה עשירה. נהנית ממשחק חברתי. וכו. אני חוששת שאם תיכנס לגן עם ילדים פחות מפותחים עלולה להשתעמם ולפתח בעיות התנהגות. מצד שני בגן של גדולים עלולה לקבל מכות...)עד היום בבית עם אמא ולא נכנסת לעימותים פיזיים(. מה עושים במקרה כזה? למי פונים? מי מאבחן? תודה

שלום דבורה, ראשית ברכות על כניסת ביתך לגן! היתה לה הפריבילגיה להיות עם אמא בבית 3 שנים, אני בטוחה שזה תרם לה מבחינת רבות. כעת הכניסה לגן וודאי מלווה בהתרגשות וחששות - לפעמים יותר מצד האמא מאשר מצד הילד.. ראשית כל, יש באפשרותך להכניס את ביתך לגן מעורב מבחינת הגילאים שבו (נניח בין 3-5). כך היא תוכל להנות מכל העולמות. בנוסף אינטראקציות חברתיות הנושאות גוון אגרסיבי, הן חלק מהאינטראקציה הכללית הבין אישית בגילאים האלו (ובכלל..), ולא תמיד יערבו "מכות". בכל מקרה אם ביתך תהיה בגן "טוב" אז הכל יהיה תחת השגחה, היא תהיה -מוגנת- ותמיד יהיה לה למי לפנות. בסופו של עניין אני מאמינה שביתך תוכל להמשיך להתפתח בצורה טובה גם בחברת בני גילה, או מעט גדולים ממנה. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

25/06/2015 | 20:59 | מאת: חסוי

היי, בני בן ה-6 אומר כמעט כל ערב לפני השינה שישי לו חלומות רעים לפעמים נדמה שהוא אומר את זה בשביל לצאת מהמיטה ולהתקרב למקום בו אני נמצאת ולפעמים נדמה שבאמת מפחד. הוא נוטה לכסות את עצמו עד מתחת לסנטר. מה שמאשש לי את זה שבאמת מפחד מה אפשר להגיד לו או לעשות כדי להקל עליו (נרדם עם אור קטן בחדר) ואני תמיד בבית תודה

27/06/2015 | 00:54 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום, כמעט לכל ילד יש בשלב כלשהו תקופה של פחדי לילה או יום. לתפיסתי, חשוב שההורה יהיה קשוב בזמן כזה, ישדר הבנה וזמינות, וכמובן נכונות להישאר קרוב, מנחם ונוסך ביטחון. אני אומרת זאת, כדי להדגיש שהילד שלך ככל הנראה *גם* מפחד באמת, ו*גם* מבקש את קרבתך, וזה נורמלי וטבעי. כהורים, אנחנו מעדיפים (בצדק) לעזור לילד למצוא בהדרגה את היכולת להירגע בכוחות עצמו, וחשוב לעשות זאת בחכמה וברגישות. במקרה של פחד מחלומות רעים, אפשר לשלב קצת - להציע לו את נוכחותך לזמן מוגבל וידוע מראש (למשל 10 דקות בהן תשבי על ידו בשעת ההשכבה לישון), אך גם לנסות להציע דרך שתגביר את תחושת השליטה שלו במצב. תוכלו להכין יחד (בשעות היום) לוכד חלומות ולתלות מעל למיטה, או להציע טקס "לגירוש חלומות רעים", כמו מילות קסם מצחיקות אותן תדקלמו יחד לפני השינה. יש ילדים בגיל הזה שמגיבים טוב לאבני קריסטלים, המתאפיינות בתכונות כמו השראת אומץ או רוגע, אבנים יפות כאלה שאפשר לשים מתחת לכרית. למעשה, כל רעיון יצירתי שיכול לדבר אל לבו של הילד ולספק ביטחון ותחושת שליטה - יכול לעבוד כאן. ברוב המקרים, תקופות הפחד חולפות מעצמן תוך זמן קצר, אם לא עושים מהן עניין גדול, ולא גולשים לפינוק יתר או השתעבדות לפחדי הילד. את מוזמנת לשתף אותנו בהמשך איך הולך ומה עזר לכם. ליל מנוחה ובהצלחה ליאת

03/07/2015 | 11:51 | מאת: חסוי

תודה רבה על התשובה המפורטת

25/06/2015 | 18:49 | מאת: אמא למתבגרת

שלום, יש לי בת בגיל 13 חכמה ומוכשרת אך מתקשה להתמודד עם כעס. היא מגיבה באופן קיצוני לכל הערה כלפיה או לאמירה שנתפסת בעיניה כבקורתית. ממענת לקבל תשובה של "לא" והכל בצעקות וכעסים מוגזמים. היא נוטה לפרש כל דבר כנגדה והעולם צבוע מבחינתה בשחור-לבן. היא נוהגת כך בביה"ס במיוחד אך גם בבית. כיצד ניתן לעזור לה? תודה

27/06/2015 | 00:38 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום, לא ציינת האם ההתנהגות שאת מתארת כאן הופיעה לאחרונה, או שמא זה משהו שמלווה אותה מגיל צעיר. המידע הזה חשוב, כדי להבין את מקורותיה של הבעיה וכדי לתת מענה מדייק. הורים למתבגרים צעירים יוכלו להזדהות עם מה שאת מתארת, ולשתף בחוויות דומות, מאחר שהן אופייניות מאד לגיל זה. התנודות הרגשיות, השינויים ההורמונליים, הדעתנות והצורך ההתפתחותי להגדרה עצמית (דרך המרד במבוגרים) - כל אלה מאד נורמטיביים, ובדר"כ גם נעלמים מעצמם בשולי גיל העשרה, כשהסערה שוככת. אם, לעומת זאת, הנטייה למצבי רוח קיצוניים קיימת אצלה תמיד, וכך גם הראייה המפוצלת של "שחור ולבן", התקפי הזעם, והקושי לפרש נכון מצבים חברתיים - אזי יש טעם לפנות לגורם מקצועי, פסיכולוג קליני לילדים ונוער, שיוכל להעריך את המקור לבעיה, ולהנחות אתכם כיצד נכון לטפל בה. יש, כמובן, גם אפשרות של שני הדברים גם יחד (נטייה אישיותית המחריפה על רקע גיל ההתבגרות). בכל מקרה, מציעה לכם להגיע להתייעצות ולקבל כלים יעילים להתמודדות. דווקא בזמן סערה כזו, חשוב שתוכלו לעמוד איתן ולסייע לה, מבלי לקלקל את היחסים, ומבלי להוסיף עוד על מצוקתה. בברכה ליאת

25/06/2015 | 13:08 | מאת: טניה

שלום.בני בן 8.5 ,תלמיד מצטיין בבית הספר,שנה שלישית ברציפות מקבל תעודה "ילד השנה".יש לו חברים.השנה לא רצה להתטרף לחוגים ולא הלחצנו אותו.הוא בן יחיד,ילד של הורים מבוגרים למדי.כך שגם ישאר בן יחיד. בבית הספר הוא מתהנג יפה. ידע מה מותר ומה אסור .בבית הוא מתחצף,צורח ואף זורק חפצים (לכל הכיוונים,כולל על בני הבית )במידה ולא מקבל את מה שהוא רוצה. העונשים אינם עובדים-באותו יום שזה קורה נאסר עליו להראות טלוויזיה,משחקי מחשב .מותר לו לשחק בגן ציבורי,לקרוא וכו. כאשר אני מדברת על כך שהעונשים לא עובדים אני מתכוונת לכך שזה לא מרתיע אותו.הוא חוזר לעשות אותם דברים כל מס' ימים. השיחות איתו לא עוזרות.הוא מבקש סליחה ,אומר שישתפר והכל חוזר חלילה. לא היו שינוים בחייו.האמת היא שהוא תמיד התנהג בצורה כזו מאז גיל הרך ,ניסינו לשים לו גבולות ,להבהיר שבבית לא מתנהגים כך,אבל.... אין לו בעיה בריאותית והוא לא מאובחן כילד עם הפרעות כלשהן. שמעתי שיש טיפול בביופיטבק.האם כדאי לנסות אותו? נרשמתי להדרכת הורים. האם קודם לנסות את זה? אולי שני דברים ביחד?

27/06/2015 | 00:24 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום טניה, הפער הדרמטי בין התנהגותו של בנך בביה"ס לבין התנהגותו בבית, מעיד על כך שהוא יכול ומצליח להתנהל היטב במסגרת עם כללים ברורים, שאינה מאפשרת לו את מה שאתם דווקא כן. הסבר נוסף יכול להיות קשור לקשיי ויסות: יש ילדים שמצליחים במאמץ גדול להתאים את עצמם למסגרת שמחוץ לבית, במיוחד ילדים שזכו להערכה על הצטיינות וחוששים לאבד אותה. יכול להיות שילדך מסוגל לווסת את רגשותיו והתנהגותו לזמן מוגבל ובמצבים מסוימים, אך הללו מבקשים מוצא לאחר שהוחזקו תחת שליטה בביה"ס במאמץ אדיר. במצב כזה, הבית הוא המקום בו הילד מרגיש נוח להיות הוא עצמו, והמקום בו הוא יכול לתת לרגשותיו ביטוי מלא. לפיכך, דעי להעריך את זה שהוא מצליח בביה"ס, ונסי לברר עם איש מקצוע האם התנהגותו הסוערת בבית משקפת בעיית ויסות, או בעיית גבולות. בכל מקרה, הדרכת הורים הנעשית אצל פסיכולוג ילדים מנוסה, היא המענה הראשוני הנכון לבעייתכם, כי הצבת גבולות נאותה יפה לשני המקרים. בהצלחה ליאת

24/06/2015 | 19:57 | מאת: כנרת

יש לי ילד בן 3 ותינוק בן שנה, לאחרונה הגדול מסרב להתלבש לבד וחשוב לציין שהוא יודע להתלבש לבד וגם כשזה היה קורה הוא תמיד קיבל חיזוק חיובי והתלהב מאוד מהעניין וכשאני מנסה לחזק אותו שוב שהוא יודע ומסוגל הוא לא רוצה היא אומר שהוא לא יודע ולא מצליח. דבר שני הוא מסרב לאכול לבד הוא תמיד מבקש שנאכיל אותו (הקטן אוכל לבד) . זה מאוד מפריע לי כי חשוב לי מאוד שהוא יהיה עצמאי, הוא מקבל מאיתנו יחס מאוד חם כך שאני בספק שזה נובע מצורך לקבל יחס מאיתנו. הוא היה אוכל לבד ומתלבש לבד ופתאום הכל התהפך

26/06/2015 | 10:22 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום כנרת, גם במקרים של הורים מו-שלמים (!), ילדים קטנים נוטים לפתח סוג של רגרסיה בשעה שהם מרגישים (איכשהו) שעדיף להיות קטן. פער הגילאים אצלכם באמת קטן, ושני הילדים שלכם עדיין קטנים ו'קונקרטיים' מאד. כלומר, זקוקים למגע וטיפול פיזי שוטף. גם אם קיימת ידיעה ויכולת לעשות את הדברים בצורה עצמאית, המטיבציה כרגע היא להיות דווקא "קטן", ולקבל את אותו טיפול שמקבל הילד הצעיר שלכם. זו תופעה שכיחה וטבעית, שנעלמת כאשר הגדול מגלה את יתרונותיה של הבכורה. אפשר לעזור לו בכך, לשבח אותו על גילויי עצמאות (מבלי לבקר אותו במקרים האחרים), לעשות דברים "של גדולים" רק איתו ("כי אתה הגדול והמקסים שלנו"), ואפילו לתת לו קצת זכויות יתר כמו למשל איחור בשעת ההשכבה בהשוואה לילד הקטן, וכד'. כרגע, תנו לו את היחס המיוחד לו הוא זקוק, אך מבלי לעשות מזה עניין גדול. עודדו וצ'פרו כל גילוי של עצמאות, וקוו לטוב. זה בהחלט עובר מתישהו. שבת שלום ליאת

27/06/2015 | 11:44 | מאת: כנרת

אז כשהוא מבקש שאני אלביש אותו או אאכיל אותו פשוט לעשות את זה מבלי להגיד לו שהוא גדול והוא יכול לבד?! ולעשות את שאר הדברים ופשוט לחכות שיעבור?

06/07/2015 | 00:01 | מאת: ליאת מנדלבאום

כשהוא מבקש שתלבישי או תאכילי אותו, עשי זאת, ונסי לעשות זאת בהומור, כתגובת אבסורד. קחי אותו בזרועותייך, והעניקי לו פינוק "תינוקי", באופן שבו יידע וירגיש שזה סוג של משחק. במקביל, כאמור, תני לו להבין שאת אוהבת אותו וגאה בו הרבה יותר כשהוא גדול ועצמאי. שבוע טוב

24/06/2015 | 10:28 | מאת: אולגה

הבן שלי בן 4.4 כל הזמן עושה כמו אחותו הגדולה בת 6 וזה נמשך כבר מאז היה בן 1.5 שאז היה חוזר על המשפטים שלה והיום הוא לא מסוגל לקחת החלטה בלי לשאול קודם מה היא עושה אם זה משחק אם זה אוכל וכל דבר אחר ואין לו בעיה לשנות את החלטתו לפי מה שהיא אומרת ... אני לא יודעת מה לעשות לפעמים אני מדברת איתו על זה שהוא כבר גדול וצריך לעשות מה שהוא רוצה לעשות ולא מה שאחותו עושה והוא משיב לי שהוא עושה כמוה כי זה מה שהוא רוצה לעשות . רוצה לציין שהוא ילד מאוד חכם התחיל לדבר בגיל שנה כבר קורה שמות של כל ילדי הגן מחבר מספרים עד 10... תודה על העזרה

24/06/2015 | 13:42 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום אולגה, גם אם קשה לנו להודות בכך, כולנו לומדים דברים גם תוך כדי צפייה באחרים וחיקוי התנהגותם. זו למידה יעילה מאד, שאחראית לנתח נכבד בהרגלי ההתנהגות שלנו. כרגע, מה שמדאיג אותך, אולי במידה של צדק, זה מה שנראה כמו התבטלות או חוסר החלטיות של בנך הצעיר. ובאמת, לפעמים - במיוחד במצבים של דילמה קשה - נוח לנו יותר להשתמש בבחירות ובהחלטות שמישהו אחר כבר עשה לפנינו. אני מניחה שבתך הבכורה קיבלה תפקיד של ילדה מוערכת ונבונה, שאפשר לסמוך עליה, ומכאן הניסיון להיות ולהתנהג כמוה. הערצה וחיקוי של אח גדול הן עניין טבעי ובעיני לא מדאיג. אין בכך כדי להעיד על חוסר אינטליגנציה או חוסר החלטיות. נסי לעודד את בנך לאסרטיביות והחלטיות בהקשרים אחרים, הקשיבי למחשבותיו ודעותיו, וקבלי בסלחנות התנהגויות "דעתניות". בדר"כ, חוסר ביטחון וחוסר החלטיות קשורים לחוויות של חוסר הצלחה, תסכול רב, וסביבה שאינה מאפשרת לילד לגדול ולהתבטא בחופשיות. לא נראה לי שזה המצב אצלכם, ולכן נראה לי שלא מוכרחים לדאוג בשלב זה. כשהוא יצבור יותר ביטחון בעצמו, הצורך "להישען" על אחותו יפחת בהדרגה. עד אז, ממליצה לא להעיר לו יותר מדי, ולעודד אותו להביע את רצונותיו ודעותיו בצורה חופשית ומשוחררת מביקורת או שיפוטיות. בברכה ליאת

23/06/2015 | 21:54 | מאת: מישהו

לבתי בת השלוש וחצי יש עולם מקביל שאותו היא מכנה "הבית של קיטי". בבית המקביל יש לה אבא ןאמא, מפלצות מחד וממתקים מאידך. המדאיג היה סיפור על כך שהאב בבית המקביל נשך אותה וקרא לה מטומטם. איך אני יורד לעומק הנושא? קצת מדאיג.

24/06/2015 | 00:00 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום, היכולת להפליג לעולם דמיוני, עם יצורים שהם פרי הדמיון, היא דרכם הטבעית והבריאה של ילדים קטנים להתמודד עם הדרמות הקטנות והגדולות בחייהם. הספר הנפלא של מוריס סנדק "ארץ יצורי הפלא" מתאר בדרכו המקסימה את התופעה המוכרת כ"כ - עולם פנטזיה סוער, במסגרתו יכול הילד לתת דרור ליצריו ודחפיו התוקפניים בדרך לגיטימית ולא הרסנית. כרגע, לפחות מתוך המעט שציינת, לא נראה לי שיש לך סיבה לדאגה, אדרבא - תוכל לשמוח על הדרך שמצאה בתך להתמודדות עם תכנים תוקפניים. בברכה ליאת

20/06/2015 | 04:00 | מאת: הילה

שלום אני גרושה בערך 3 שנים ,יש לי בת אחת בת 14 עוד מעט... כשאני והגרוש נפרדנו למחצה (הוא היה מגיע בשישי שבת לארוחת שבת איתנו ו2 בשבוע מגיע לראות את הילדה )מתקשר לפעמים לשאול לשלומי ולשלומה. כל זה עד שהכיר מישהי והתחיל להתנהג אחרת ,יותר לא היה מגיע לארוחת שבת ולא עולה יותר אלה לוקח את הילדה אליו. לילדה אסור היה לספר על אותה אישה אם הייתי שואלת איפה היתה ועם מי היתה נכנסת ללחץ ולא ככ יודעת מה לענות..היתה תקופה שהרבה דברים היא אמרה לי לא יודעת על הרבה דברים(כי אמרתי לאבא שלה שהוא מלמד אותה לשקר לי ) אז כנאה אמר לה אל תשקרי תגידי שאת לא יודעת. היתה יומולדת לאמו אז הם הלכו וביתי לא הזכירה מילה על כך שהאישה ההיא היתה. ביתי מאוד אוהבת אותה (יש לי דרכים לדעת לא אפרט כרגע)כיון שאותה אישה קונה לה מתנות מתנהגת אליה יפה וכו'.. לא מזמן ביתי רשמה משהו בפייסבוק לסבתא שלה ואותה אישה הגיבה ורשמה לה איזה נכדה לתפארת וכ'... הבנתי בדרך כלשהי ....שהיא שאלה את אבא שלה אם אמא תשאל מי זאת האשה הזאת מה לומר לה אז הוא אמר תגידי שזו חברה טובה של אבא. הילדה שלי שהייתי שואלת עם מי הלכתם למקום מסויים היתה אומרת ידידה של אבא אני לא יודעת אם היא יודעת שהם זוג והוא אומר לה להגיד ידידה של אבא או שגם לה הוא אומר שהיא רק ידידה.נראה לי שהיא יודעת שהם זוג היא גדולה וחכמה. לאחרונה גיליתי שהיא חברה של אותה אישה בווצאפ והיא מסתירה זאת ממני . לילדה שלי בקרוב יש מופע של החוג שלה אז הבנתי שהיא אמרה לביתי שהיא גם רוצה לבוא .(הבנתי זאת לא מביתי). בקיצור אני לא יודעת מה לעשות אני מרגישה ככ רע כי קודם כל אם אותה אישה לא היתה הולכת עם הגרוש שלי כשהיינו פרודים אולי היינו חוזרים לשלום בית ,למה היא היתה צריכה להיות מגעילה כזו ולהכנס בנינו אז נכון שאם הגרוש לא היה רוצה הוא לא היה הולך איתה אבל משבר בנישואין למה הלכה איתו ולא משנה בעיני מה הוא אמר גם אם אמר שהוא לא רוצה איתי קשר כי אני אישה הכי נוראית בעולם. למה למה למה זוג עוד לא התגרש תני להם צאנס. אני לא סובלת את אותה אישה. עושה לי רע לראות איך היא מגיבה לאמא שלו בפייסבוק ולבת שלי מי היא בכלל. אני לא יודעת מה לעשות האם לשאול את הבת שלי מי זאת שהגיבה לה בפייסבוק? האם לשתוק האם להתייחס לזה שהבת שלי בקשר איתה בווצאפ? או לרדת מזה. לא יודעת אם מישהי אחרת היתה שותקת שהבת שלה מדברת בשושו עם החברה של אבא שלה.אני באיזה מקום מרגישה גם שהבת שלי בוגדת בי ומאכזבת אותי מאוד מאוד. לא יודעת מה לעשות גם לא רוצה לעשות צחוק מעצמי מה אני יגיד לה אל תעשי לאותה אישה לייק בפייסבוק או כדומה ??ומה עם הווצאפ שהיא מסתירה ממני זה עצוב לי..

שלום הילה, ראשית טוב שאת עוצרת, חושבת ומתייעצת, כל זאת בתוך מצב שגורם לך, (ולרבים אחרים במצב דומה), לנהוג באופן שנשלט רובו ככולו ע"י רגשות שקשים לוויסות והתמודדות כמו - כאב, קנאה, תסכול, אולי בדידות. למען הסדר הטוב עלי לומר לך באופן חד משמעי שעלייך להניח לביתך בנושא הזה. בגלל הפוזיציה המאוד מורכבת בתוכה היא נמצאת, עצם ההתנהלות הזו שלך מולה (שאילת שאלות, חקרנות וסקרנות, הבעת קינאה ורכושנות וכיוב') מייצרת אצלה מצבים רגשיים מורכבים כמו קונפליקטים של נאמנות, רגשות אשמה ועוד רגשות קשים שאל לך לייצר אותם. גם אם כל מה שאת מרגישה הוא לגיטימי, אפילו מעצם זה שאלו הם רגשותייך, המקום לעבד את הדברים ולהביאם לידי ביטוי אינו מול ביתך. לכן הילה, אני ממליצה לך בחום לגשת לטיפול שיסייע לך להמשיך הלאה בחייך ולקבל את זה שבן זוגך לשעבר המשיך הלאה אף הוא. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

22/06/2015 | 00:16 | מאת: הילה

אני מאוד משתדלת להניח לביתי בעניין למרות שזה מאוד קשה,זה לא בא מתוךך קנאה אלה כעס על אותה אישה שהלכה איתו בעודנו נשואים אומנםב פרודים אבל נשואים וגם כעס קצת על הבת שלי שהיא שומרת בסוד ממני ושהיא מתקשרת איתה בסתר ואפילו היה לה איזה טקס בביהס והבנתי(לא משנה כרגע איך) שהיא אמרה לאבא שלה שחבל שהאישה ההיא לא יכולה לבוא והיא היתה רוצה שהיא תבוא.אותה אישה קונה אותה במתנות. וגם הכעס על הבת שלי היא הבינה שאני לאאוהבת את אותה אישה כי ביקשתי ממנה שאבא שלה ולא אף אחד אחר לא יעלה אלינו הביתה שאני לא נמצאת מבלי שאני יודעת על כך ובמיוחד לא אותה אישה שלא תעלה עם אבא שלה אמרתי לה שהיא לא תעיז לעלות אז היא שאלהא ל למה אמרתי לה ככה. אז בת שיודעת שאמא שלה לא אוהבת אישה מסויימת הולכת להגיד לאבא שלה שחבל ש......לא יכלה לבוא לטקס בביהס ושהיא היתה רוצה שהיא תבוא ,היא לא בת 5 היא בת 13+ מבינה עיניין,היא פשוט מאכזבת אותי וזה כואב לי. אם אני אומרת לה על משהו החברה של אבא שלך אז היא כועסת ואומרת היא לא חברה שלו היא ידידה.די כבר להגיד את זה , היא משתפת איתו פעולה כי הוא לא רוצה שאני ידע שיש לו מישהי. פשוט מתסכל שבת מתנהגת ככה.

19/06/2015 | 02:10 | מאת: לילך

שלום וברכה, כיצד הייתן ממליצות להגיב להתנהגות / מילים לא יפות שילד בן 3.6 אומר (למשל כשכועס קורא לאבא מטומטם ? או אומר שירביץ לי בתגובה לכך שלמשל כועסים עליו / לא מסכימים לו משהו שביקש) או להתנהגות מתרגשת מאוד בנוכחות חברים (מנסה להצחיק ולעשות שטויות)? תודה רבה על העזרה

שלום לילך, אם בנך משתמש באלימות כלפיכם - פיזית או מילולית, מה שקורה לעיתים בקרב פעוטות, התפקיד שלנו כהורים הוא לחנך וללמד שזוהי התנהגות שאינה מקובלת. אפשר פשוט לומר באופן עיקבי שאינכם מרשים לו לנהוג כך, תוך שאתם מתייחסים גם לרגש שעולה ונותנים לו לגיטימציה ומקום (מותר לך לכעוס כי לא קיבלת את הצעצוע, אבל אני לא מרשה לך להרביץ לי). לגבי החלק השני של השאלה - אינני רואה כל בעיה עם זה שבנך שמח, מתרגש, רוצה להצחיק ולהשתטות כאשר הוא נרגש מחברת חבריו. מאחר ואינך מציינת קשיים חברתיים כלשהם, אז אני יכולה רק להניח שאת (אולי) מוצאת את עצמך מעט נבוכה מהתנהגותו.. אבל בעיני זו דווקא התנהגות טבעית ומקסימה למדי..נסי להנות ממנה :) בברכה, ירדן פרידון ברשף

21/06/2015 | 18:09 | מאת: לילך

18/06/2015 | 23:15 | מאת: עדי

שלום רב, רציתי לשתף בנוגע לבעיה שמאד מטרידה אותי. החלטתי להעביר את ביתי (בת 3.5) לגן אחר בעקבות קשיים חברתיים ואכזבה מאופן ההתייחסות של הגננת לקשיים שלה. אציין כי היא מטופלת במכון להתפתחות הילד. אני מאד מתלבטת האם לשתף את הגננת החדשה בסיבות להעברה או ללכת על "דף חלק" בגן החדש (גם מבחינת הגננת וגם מבחינת הילדים האחרים ולא פחות חשוב- מבחינת ההורים שלהם...). אני חוששת מאד מההשלכות של יצירת רושם מוקדם וסיווג שלה כ"בעייתית" באופן שיחריף את הבעיה שאני מנסה לפתור. אשמח לעזרה, אני מאד מבולבלת וחוששת. מה בד"כ מקובל ורצוי לעשות במקרים דומים ?

שלום עדי, שיתוף הגננת מהווה תמיד חלק מהפיתרון ולא מהבעיה. הגננת והסיוע שלה מהווים משאב חשוב שחבל יהיה למנוע מהילדה את הזכות לקבלו. כמו כן אינני יודעת מהו הקושי של ביתך כי לא ציינת, אולם מאחר והיא מבלה שעות רבות בגן, ישנם מצבים שבלעדי שיתוף פעולה עם הגננת, כמעט ובלתי אפשרי להתייחס ולפתור בעיות. בנוסף שיתוף הגננת בקשיים של ביתך לא אומר בהכרח גם שיתוף הילדים או ההורים (אמירה עם הסתייגות קלה שכן כאמור לא ציינת באיזה סוג של קושי מדובר. לעיתים התייחסות גלויה ושיח סביב מצבים מסוימים מהווים דווקא חלק חשוב מההתיחסות). עדי, אני מציעה לך להביט על הדברים כך שהדף החלק כרגע הוא מעבר לגן חדש אותו-אני מקווה - בדקת ובחנת היטב טרם הכנסת ביתך, והגעת למסקנה שמדובר במקום ובצוות שאת שלמה איתו וסומכת עליו. ואם אכן זה המצב, אז כעת יש לך את הפריבילגיה גם להשתמש במשאבים האלו ולהעזר בהם. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

18/06/2015 | 20:45 | מאת: כנרת

שלום, יש לי ילד בן 3 והתחלתי לפני כמה ימים לפני השינה להסביר לו מה זה איש זר ושאסור לדבר אם מי שלא מכירים ואסור לקחת ממתקים ואסור ללכת איתו. נתקלתי בבעיה כשפתאום הוא אומר לי אמא האיש הזר יתפוס אותי ויזרוק אותי לפח. מה אני עושה במצב כזה?! מצד אחד אני צריכה להזהיר אותו ולגרום לו להבין שזה מסוכן אבל מצד שני הוא מגיב לי בקיצוניות ואני מנסה להרגיע אותו שזה לא מה שקורה כדי שלא ייכנס לי לפחדים עכשיו מכל אחד. האם פעלתי נכון ואיך אני אמורה לפעול בסיטואציה הזאת עם התגובה שלו

שלום כינרת, אני מבינה את החשיבות של חינוך בנושא הזה אולם חשוב גם לזכור שבגיל הזה האחריות הבלעדית על ביטחון הילד מוטלת על ההורה (וכל דמות מטפלת אחרת) כך שבעצם לילד בגילו, להבדיל מילדים גדולים יותר, אין ממש הזדמנויות בהן הוא נמצא לגמרי לבדו. לפיכך אפשר אם רוצים להתחיל להתייחס לנושא, אולם אין צורך להעמיק בו מול הילד. האופן בו נכון יותר לפעול בשלב זה הוא להדגיש את המוכר ולא את הזר. ילד בגיל הזה יכול מאוד להתבלבל מהמושג של "זר" ולכן הדגש צריך להיות על המוכר - מה שינסוך בו תחושה של ביטחון, ולא על ההיפך שכפי שאת רואה רק מעורר חרדות ופחדים. כך אפשר למשל להדגיש בפניו שהולכים/משחקים/חוזרים הביתה וכיוב' - רק עם מי שמכירים "הרבה זמן" כמו אבא, אמא , אחות, גננת, דודה וכיוב'. בברכה, ירדן פרידון ברשף

18/06/2015 | 14:51 | מאת: ליאת

שלום, יש לי שלושה ילדים הבכור בן 5.5 האמצעית בת 2.6 והקטן בן 4 חודשים. הבת שלי האמצעית על כל דבר היא בוכה אפילו שהיא מבקשת משהו היא מבקשת בבכי, ניסינו כל מיני דברי אני ובעלי כדי למנוע את התופעה הזאת. למשל חיזקתי אותה בכל פעם שהיא מבקשת בצורה "רגילה " בלי בכי, זה עבד ממש למעט זמן . עברנו למצב שאמרנו לה שלא נקשיב לה ושנתייחס אליה רק שהיא מבקשת בצורה רגועה בלי בכי.(לא הרבה עזר) אני מסבירה לה שזה לא נעים לני באוזן ואם היא ממשיכה אני אכניס אותה לחדר עד שהיא תירגע ושתירגע היא תיצא ...האמת שזה גם עבד היא בכתה עד שהיא צרחה וממש לאחר מספר דקות דממה היא יצאה מהחדר עם חיוך וביקשה בלי בכי.אבל עוד פעם זה ממש פועל לזמן קצר. יש מיקרים שהיא קמה בלילה ורוצה מים למשל או שיש לה פיפי היא פשוט צורחת ואני פונה אליה ואומרת לה שאני מביאה לה לשתות היא פשוט לא מוכנה לשמוע ממשיכה לצרוח עד שאני מביאה לה את הבקבוק בזמן הזה היא מעירה את האחים שלה ממש את כל הבית. אשמח להכוונה המצב בכלל לא נעים אני מנסה להבין מה גורם לה לצרוח כל פעם מחדש ....

שלום ליאת, הפיתרון למצב הזה הוא שילוב של שני דברים שבהחלט אינם פשוטים לעשייה אולם התמדה בהם תסייע מאוד למצב עם הזמן. מה שנדרש מכם הוא עבודה פנימית שלכם ההורים לשם שמירה על קור רוח ועל מידה של אורך רוח בזמן שביתך בוכה וצועקת. והדבר השני הוא עקביות בסוג התגובה. האופן בו אני ממליצה לכם להגיב הוא פשוט להתייחס לבקשותיה באופן פשוט ועניני - כאילו לא הייתה צורחת או בוכה, ולהתעלם מכל היתר. זה הכל. למשל היא בוכה וצורחת שרוצה מים, תאמרו "את רוצה מים" ופשוט תיתנו לה מים. בלי להעניש, ובעיקר חשוב - בלי לאבד קור רוח, בל ילכעוס עליה ובלי להגיב לבכי בכלל(וזה יהיה מאוד קשה!). כעת מעבר לרמה ההתנהגותית, כדאי לשים לב ממתי ההתנהגות הזו החלה להופיע. האם זה קשור במקרה לכך שאחותה התינוקת נולדה ובעצם כך התינוקת מתקשרת? האם ביתך למדה שאולי כך תשיג מכם ההורים יותר תשומת לב (כפי שהתינוקת מקבלת מטבע הדברים)? אם כן, כדאי לנסות להקדיש לביתכם יותר זמן משלה בלוז היומי, ולחזק אצלה את התחושה שהיא מקבלת זמן, תשומת לב והערכה מעצם זה שהיא - ביתכם הגדולה. כך אולי תרגיש פחות צורך להתחרות על המשאב ההורי בסגנון של אחותה התינוקת - בבכי וצרחות. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

18/06/2015 | 14:50 | מאת: גליה

אהלן יש לי ילד בן 3 ותשעה חודשיים ותינוקת בת שנה ו-3 , אני איתה בבית , בלילות היא ישנה גרוע מאז שנולדה . תינוקת יונקת . בתקופה האחרונה בנוסף לחוסר שינה הנורא בכל פעם שאני יוצאת מהחדר היא צורחת , ההרדמות הפכו ממש לסיוט אי אפשר לעזוב אותה להרדם לבד , במשך היום גם כן אם אני נעלמת מהטווח ראייה שלה היא צורחת . אני מודעת לכך שזאת תקופה של חרדת נטישה , האם יש משהו בהתקשרות שאולי היא לא בטוחה בו ולכן היא צורחת ברגע שדמות מוכרת נעלמת , מה אפשר לעשות כדי להקל בהרדמות מבלי שתצרח ובכלל תודה רבה

שלום גליה, אני שומעת בקולך את הקושי, התסכול ואלי גם את התחושה שאין לך כבר כ"כ את עצמך... ההיזדקקות של תינוקות בשלבים האלה ובכלל, יכולה להחוות כמאוד עזה ולעיתים קשה מנשוא. מתיאורייך נשמע שמשהו בוויסות הטבעי שלה מאתגר יותר, והתהייה שלך לגבי סוג ההתקשרות בינכן היא בסה"כ במקום. חשוב לי לומר לך שעצם זה שאת כהורה הנך "minded" לנושא הזה כלומר- חושבת עליו ותוהה לגביו, זה לפעמים מספיק על מנת לפתור כל מיני בעיות שעשויות להיות קשורות בו. את גם צודקת בכך שביתך הגיע לשלב בו מתפתחת חרדת זרים ולצידה העדפה מובהקת של הדמות המטפלת העיקרית, כך שהתובענות כרגע יכולה להגיע לשיא. מה שאני בעצם רוצה לומר לך שהכל נכון, מוצדק וטבעי..ביתך זקוקה לך, את שם עבורה וזה באמת מאוד קשה. אני מציעה לך כרגע לנשום, לקחת אוויר ולגייס מידה של אורך רוח כי אני מבטיחה לך שגם התקופה הזו תעבור..כדאי בהחלט לגייס את הסביבה הקרובה ולקחת לך הפסקות של שעה או שעתיים ביום, בהן את מחזירה כוחות לעצמך, ולגבי השינה, ניתן להעזר ביועצים שונים שלסגנונם את מתחברת, שיסייעו לך להקנות לביתך הרגלים טובים יותר. נסי לזכור שעם כל הקושי הטמון בתקופה הזו, היא זמנית! כשגם סוג הקירבה המיוחד הזה שיש לך עם ביתך כרגע - לא יחזור לעולם.. בברכה, ירדן פרידון ברשף

20/06/2015 | 20:27 | מאת: גליה

תודה רבה ירדן , ממש דייקת והענקת לי זריקת עידוד והסתכלות על הדברים בצורה אחרת גם. המון המון תודה!!!

18/06/2015 | 12:59 | מאת: נטע

אחותי בת 7.5, לומדת בכיתה א', מרבה לשחק במשחקי דימיון למיניהם. היא יכולה לדבר אל דמויות מומצאות במשך שעות- בד"כ, תוך שהיא מאנישה חפצים ורהיטים בבית (לכל חפץ יש שם, דמות ולפעמים גם סיפור חיים משלו, שהם קבועים ולא משתנים). גם כאשר מבקשים ממנה הפוגה במשחק (לצורך ארוחה/יציאה מהבית וכו'), היא לא משחררת בקלות, וממשיכה עם המשחק: "אני לא יכולה, X (הכיסא) לא מרשה לי". לציין שהמשחקים הם לא פנטזיוניים או מופרכים, אלא לקוחים מהמציאות (למשל, משחק כדורגל או שיעור בכיתה), רק שהם נעשים באופן הנ"ל. בנוסף, ברור לה שזה משחק, וכשאנחנו מקשים עם שאלות למיניהן היא עונה מפורשות: "נו, זה בכאילו". הילדה אינה נוהגת לשחק עם בובות או צעצועים בעלי דמות אדם- לא מעוניינת בכך בכלל, כך שנשארת עם הכיסאות, השולחנות והארונות :) שאלתי: עד כמה נחשב לנורמלי ותקין השימוש במשחקים כאלו בגיל האמור? האם מעיד בהכרח על חסך חברותי כלשהוא (מרבית שעות הצהריים והערב מבלה שלא בחברת ילדים)? תודה רבה.

שלום נטע, את מתארת את האופן הרווח בו אחותך משחקת ושואלת שתי שאלות - האם נורמאלי, והאם מעיד על חסך חברתי. לגבי השאלה האם נורמאלי. התשובה היא שבדרך כלל משחק שהנו מהנה עבור ילד, הוא "נורמאלי". בנוסף נשמע שבבדיקה נשנית שלכם של בוחן המציאות שלה, היא יודעת שהיא משחקת ושהכל בכאילו.. לגבי השאלה האם מעיד על חסך חברתי? ייתכן אולם לא בהכרח. נדמה לי שיש דרכים טובות יותר לענות על השאלה הזו, וזאת דרך בחינה ישירה יותר של מצבה. האם למשל יש לה חברות בבית הספר? בשכונה? האם ידועים קשיים חברתיים כאלה ואחרים? האם לעולם אינה מבלה עם בני גילה בשעות אחה"צ? אם לא מדוע? האם קיימים קשיי תקשורת כאלו ואחרים? אני מאמינה שבחינה ישירה של הדברים תספק לך תשובות טובות יותר לשאלותייך. בברכה, ירדן פרידון ברשף

22/06/2015 | 23:36 | מאת: נטע

18/06/2015 | 08:06 | מאת: אור

מאז יום העצמאות שלקחנו את הפעוט בן השנתיים וחצי לראות , הוא ממש נכנס ללחץ ופחדים מאותו יום בכי היסטריה מרעשים והתחיל לאמר המון את המילה "פוחד", מדי פעם כמו אתמול כשהיינו בקניון פחד מהכל מעליות רכבות משחקים ...אמר פוחד ולא רצה להיות שם או לעלות על מתקן שזז , כל עוד הוא סטטי זה בסדר...אני לא יודעת איך להתיחס לזה או לנסות שוב לעודד אותו כן לעלות על דברים וכן לעודד אותו להתרגל לרעשים כמו אופנועים שנורא מפחד מהם כל פעם ששומע אופנוע אומר פוחד...איך ומה לעשות אני ממש אובדת עצות :( אני אומרת לו שהוא לא צריך לפחד ושאנחנו שומרים עליו ושהכל בסדר..אבל זה חוזר על עצמו . הודה לעצה תודה

שלום אור, תופעה נפוצה היא בקרב פעוטות שגירוי כזה או אחר, לפעמים יותר ברור ולפעמים פחות, יכול לזמן מה לייצר פחד או רתיעה מכל דבר שיכול להזכיר את אותו אירוע/גירוי. בורכתם בכך שהבן הקטן שלכם מיטיב להסביר את עצמו. הוא אומר בפשטות שהוא חווה פחד. עצתי אלייך היא לא ללחוץ עליו בכיוון הזה. אם לא חייבים לצאת למקומות הומים בתקופה הקרובה, אז אל. גם לא חייבים שיעלה על מתקנים זזים וכיוב'. אם אתם נאלצים בכל זאת להגיע איתו למקום הומה כלשהו אז פשוט השתדלו להכין אותו לפני כן כך שיוכל להערך (היום נלך לקניון ונעלה במעלית..), ולהמשיך להדגיש את העובדה שאתם שומרים עליו. בדרך כלל עם חלוף הזמן, גם הזיכרון חולף וכך גם הרתיעה. אם תוך כמה שבועות, אין כל שינוי ברמת הפחד שמציג, התיעצו שוב. בברכה, ירדן פרידון ברשף

17/06/2015 | 08:11 | מאת: לאן

האם פסיכותרפיסט נותן את אותם טיפולים כמו פסיכולוג קליני? במכבי הם מופיעים באותה קטגוריה של טיפול.

שלום, באופן כללי אומר שהתשובה היא כן, כשהלכה למעשה פסיכולוג קליני עוסק בפסיכותרפיה ו"טיפול רגשי", בדומה לאנשי טיפול מתחומים אחרים. בכל מקרה, אם תרצה לפרט יותר באשר למקצועות ספציפיים ותחומי ההכשרה השונים של אותם מטפלים, ו/או עבור מי הטיפול מיועד ולאיזו מטרה, אז אוכל לתת לך תשובה מדויקת יותר. בברכה, ירדן פרידון ברשף

16/06/2015 | 09:47 | מאת: לאן

בני בן 7.5 מסיים כיתה א'. המורה התקשרה אלי מודאגת בשל התנהגותו . החל מאמצע השנה לטענתה זה הולך ומדרדר. הוא מגלה סרבנות, לעיתים לא מתפקד בכיתה, טוען שכולם נגדו, מכחיש כשבאים אליו בהאשמות, מתפרץ בבכי, מציק לפעמים לילדים. השבוע הוא סיפר לה שהוא מאוד אוהב סרטי/משחקי אימה והיא טוענת שזה לא לגילו, לטענתה יש לו אמירות מדאיגות, כמו: "אף אחד לא מאמין לי", "תמיד מאשימים אותי" וכדו' ומצבו מדאיג אותה. בבית, הוא מרבה לשקר ו"להמציא סיפורים" כדי למצוא חן בעיני ילדים/מבוגרים. אומר שהוא שונא ללכת לבית הספר. להערכתי הוא נכנס ל"לופ" כזה של חוסר בטחון וחוסר הערכה עצמית בשל הטענות שמופנות אליו מהמורה, וגם ממני, כשאני מעמתת אותו עם השקרים שלו. הוא ילד מאוד חברותי, אך מרבה להתווכח עם חבריו. הייתי שמחה לדעת האם פסיכולוג קליני הוא הכתובת לאבחון, האם ניתן להגיע לפסיכולוג קליני דרך קופת חולים, האם צריך הפניה מרופא משפחה? אני פוחדת שהתפתחות הילד ימשכו אותי זמן רב מדי , בשל התורים הארוכים שלהם.

שלום, לשאלתך, פסיכולוג קליני הוא אכן כתובת לעריכת אבחון פסיכולוגי/פסיכודיאגנוסטי (באינטרנט יש שפע של מידע על התחום הזה). ניתן להגיע לפסיכולוג קליני דרך קופת חולים, אולם עלייך לברר ישירות מול הקופה שלך אם היא מממנת אבחון כזה. כמו כן קחי בחשבון שעל אף שכל פסיכולוג קליני יודע לערוך אבחון מהסוג הזה, בפועל לא כולם עושים זאת. לכן עלייך לברר מול כל פסיכולוג באופן פרטני. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

15/06/2015 | 22:52 | מאת: טט

שלום, ילדה בת שנה ועשר התחילה גמילה ומצליחה מאוד בבית. ביום הראשון בלי חיתול בגן עשתה קקי בתחתונים ומאז מתאפקת כל היום בגן. היא מגיעה הביתה ומתפנה. מה עושים??

שלום, חשוב לזכור שבכל תהליך גמילה תמיד יהיו שלבים/זמנים/מקומות, בהם הילד יותר או פחות מרוכז/נינוח/נתמך ובהתאם לכך הצלחות או פספוסים. מה שחשוב הוא להתאזר בסבלנות ולשבח את הילדה על כל הצלחה. במובן הזה ניתן לשבח אותה על כך שכעת היא כבר לא עושה קקי בתחתונים בגן, ומעדיפה בשלב זה להתאפק כדי לעשות קקי בבית - גם זו הצלחה. במקביל אני מציעה לכם לבקש מהגננת להזכיר לה מידי פעם בפעם בגן שאם היא רוצה להשתמש באסלה/בסיר, שהיא יותר ממוזמנת, ומעבר לכך לא לעשות מזה עניין גדול. אני מאמינה שעם הזמן העניין בהחלט יסתדר. בהצלחה, ירדן פרידון ברשף

שלום רב, אני ואשתי פרודים מאז לידת בתנו התינוקת. אני פוגש את בתי פעם בשבוע מאז שהיא בת חצי שנה. בתי לא מסכימה להישאר איתי לבד יותר מ-10 דקות, צורחת ובוכה כל הזמן וקוראת לאמא. אמה טוענת כי בתי ילדה רגועה בדרך כלל. האם יכול להיות שאישתי מסיתה אותה נגדי? האם ילדה בגיל כזה מבינה הסתה? תודה רבה.

שלום איתי, ברוב המקרים פעוטות/תינוקות בגילאים האלו יעדיפו, ואפילו באופן מובהק , לשהות במחיצת הדמות המטפלת העיקרית. ייתכן ומה שקורה בסה"כ מבטא את השלב הזה שהנו טבעי למדי. בכל אופן אני מציעה שיהיה זמן חופף במעבר של הילדה בין האמא לבינך (למשל לשהות בבית לצד האמא והילדה במשך זמן מה, לפני שאתה לוקח אתה) זאת על מנת שהילדה תוכל להרגיש את המעבר אליך כטבעי יותר ובטוח. מאחר ולא ציינת מה טיב הקשר בינכם, חשוב לי לומר לך שעל אף שפעוטה בגיל הזה אינה יכולה להבין מסרים מילוליים מורכבים כמו למשל הסתה וכיוב', קשר חיובי בין ההורים, גם אם נשאר ברמה קורקטית, הנו חיוני על מנת לייצר תחושה בטוחה במעברים בין הבתים וההורים. לכן אני מעודדת אותך בחום למצוא כל דרך בה יהיה אפשר לייצר קשר חיובי בינך לבין אם הילדה, מאחר וזה יהווה את התשתית החיונית להחזקה הורית משותפת ומוצלחת. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

משחקים, אני חייבת לציין שכל הבית שלי משחקיה מקבלת המון וגם קונה אני לא מבינה על איזה צורך זה עונה אצלה כל הזמן טוענת שאין לה מספיק משחקים תמיד אני זוכרת שכילדה היה לי רק לגו והייתי ילדה הכי מאושרת בעולם ! איך יכול להיות שהיום יש הכל ולא מאושרים ממה שיש? איך יכול להיות שעם כל המשחקיה בבית היא תמיד מרגיש שאין לה משחקים על איזה צורך זה עונה? חייבת לציין שהיא ילדה שניה ומקנאה מאוד באחותה הגדולה למרות שאני מסתכלת עליה זה אמור להיות הפוך הכל זורם לה ובא בטבעיות חמסה חמסה חמסה!!!

שלום, את צודקת בכך שהרבה צעצועים אינם ערובה לאושר, סיפוק והנאה - ולהיפך. לכן את שואלת שאלה שהיא מאוד במקום מאחר ובדרך כלל בקשות ודרישות בלתי נלאות מהסוג הזה מצד ילדים מאוד צעירים, מהוות קריאה ואיתות באשר לצרכים מהותיים ולעיתים פשוטים יותר, בתוך הקשרים המשמעותיים עם ההורים, שלא מצליחים להראות ולהענות. עצתי היא בראש ובראשונה לא להיכנע לדרישה הבלתי פוסקת לקניית עוד ועוד צעצועים, מאחר ובכך אתם מחזקים התנהגות לא רצויה שקיימת ואף יותר חשוב מכך, אתם בסה"כ מרגיעים באופן זמני תסכול שמתעורר, מה שמונע מכם לפגוש את הצרכים העמוקים שמתחבאים מתחת. אני מציעה לכם להתחיל בלהקדיש לילדה יותר זמן בתוך הלוז היומי, אולי לשחק איתה יותר עם הצעצועים שיש בבית, ובאופן אקטיבי (דרך משחק) לנסות לברר מהו אותו צורך עליו הררי צעצועים לא מצליחים לענות. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

14/06/2015 | 09:55 | מאת: חסוי

בוקר טוב, יש לי שני ילדים בן בן 6 ובת בת 5 אוטוטו, שאלתי היא איך ניתן להקל עליהם במעברים בין הבתים בין הבית שלנו לבית של אבא שלהם ? אשמח לקבל טיפים בנושא תודה

שלום, אני מסיקה מדברייך שאתם ההורים פרודים. אשמח אם תרחיבי יותר על המצב ועל סוג הקשיים העולים במעבר בין הבתים' על מנת שאוכל לסייע לך בצורה טובה יותר. בברכה, ירדן פרידון ברשף

25/06/2015 | 20:55 | מאת: חסוי

שאלות לגבי מתי אמא מגיעה לקחת הביתה, פעם כי מתגעגעים לאמא ופעם כי רוצים להישאר עם אבא, עד שאמא מגיע לקחת רגשת עצבות, בכי, אולי לחץ

13/06/2015 | 23:09 | מאת: אודליה

שלום! יש לי שני ילדים: ילד בן 6 וילדה בת 4. כל אחד בנפרד ילד/ה מקסימים, אבל שניהם ביחד זה פיצוץ... הם פשוט לא מסתדרים ורבים בכל רגע נתון. כל אחד רוצה מה שיש לשני גם אם הדבר שטותי ולא נחוץ, רק בשביל העקרון להשיג ולהתגרות אחד בשני. הדבר היחיד שמאחד אותם הוא כשאני ובעלי כועסים על שניהם ביחד והם יושבים בחדר ביחד. ואז באופן מפתיע הם האחים הכי טובים שיש, משחקים וצוחקים ומשתפים אחד את השני במשחק. גם אם לרגעים פורץ ויכוח קטן אני שומעת שהם מתפייסים במהירות, מה שלא קורה בדרך כלל. חבל לנו ההורים ולסבתות שקרובות, "לסבול" את המריבות ביניהם. יש לציין שהילד בעל אופי נוח ונעים, רגיש, מאוד חכם לגילו ובוגר בהבנתו. הגידול שלו מעניק לנו ההורים נחת. אופיה של הילדה חריף יותר, מאוד דעתנית ועומדת על שלה, לא וותרנית ואנחנו נאלצים להעניש ולכעוס עליה יותר. יכול להיות שזה מראה לה את ההבדל בינה לבין אחיה וגורם לה לקנאה בו כי הוא תמיד מסתובב עם התווית של הילד הטוב והמקסים. היא זקוקה להרבה יותר חיזוקים ועידוד. יש תחושה של פינוק בקול ובהתנהגות שלה והיא מאוד מתאמצת להראות לנו כמה אחיה לא בסדר כדי שהכעס יופנה אליו. בתקופה האחרונה גם האח מתאמץ להוכיח לנו שהילדה לא מתנהגת יפה. הם מלשינים אחד על השני בלי סוף ורוב הזמן עסוקים בדברים מהסוג הזה. בנוסף שניהם ביחד הופכים להיות מאוד נודניקים כשאחת הסבתות נוכחת. הם מפריעים ולא נותנים למבוגרים לדבר, רבים בקול רם כדי להפריע וצועקים אחד על השני בשביל שנתרכז בהם. התנהגות זו מתישה אותנו כהורים וגם את הסביבה. למרות זאת בהשוואה לילדים אחרים הם נחשבים לילדים טובים גם במסגרת הצהרון המשותף הם חברים טובים ואני תמיד מקבלת פידבקים חיוביים לגבי שניהם. אשמח לקבל עצות והכוונה להתמודדות מולם. יש לי תחושה לפעמים שכשלתי בתפקידי כאמא...

שלום אודליה, אני שומעת את הדאגה שלך וגם את רגשות האשמה. למרות שריבים בין אחים הם עניין שבד"כ קיים בכל משפחה, השאלה שעולה היא מה המינון והעוצמה של הריבים וכמובן מה המקור. במילים אחרות - אין סיבה אחת ועצה אחת שנכונה לכולם. מדברייך עולה כי הריבים בין ילדייך הם על המשאב ההורי (תשומת לב, הערכה, אהבה וכיוב') וקשור לקשר המאתגר יותר שלכם עם ביתכם. לי זה נשמע שביתך מנסה באופן נואש למצוא דרך בה היא תוכל להתקבל על ידכם ולהיות אהובה ומוערכת בדיוק כפי שהיא - דעתנית, נוכחת חריפה...כדי שזה יקרה עליכם ההורים לבדוק עמוק בתוך עצמכם מה מונע מכם את זה ומה צריך לקרות ולהשתנות - אצלכם ולא אצלה- על מנת שזה יקרה (כלומר בעמדתכם הפנימית, בסגנון ההורי שלכם מולה , לבחון מה קורה לכם מול דעתנות וכיוב'). אם תירצו להעזר בכמה פגישות הדרכת הורים לשם כך, זה עשוי להיות יעיל מאוד. אני מאמינה שכאשר ביתכם תרגיש שהיא מתקבלת ומוערכת בזכות מי שהיא ואפילו בגלל אותן תכונות בדיוק שהגדרתם כ"בעיתיות יותר", גם הצורך להתחרות באחיה עליכם, יפחת מאוד. בברכה, ירדן פרידון ברשף

שלום, הבן שלי בן 6.5 וכאשר הוא מדבר הוא קופץ במקום ועושה תנועות מהירות עם הידיים (כמו תנועות של שטיפת ידיים). יש לו גם משחקי דמיון שהוא משחק מדי פעם עם עצמו בהם הוא "נלחם" עם דמויות דמיוניות בקול רם ובתנועתיות מאד מודגשת וקולנית, וזה נראה מאד מוזר מהצד. אדגיש כי מדובר בילד בריא באופן רגיל, מפותח ומתקדם, בעל קשרים חברתיים נורמלים לחלוטין. הוא יודע לשלוט בעצמו כאשר מעירים לו, אבל לפעמים כשהוא מדבר אני צריכה לתת לו ידיים ולהרגיע אותו כדי שידבר ברוגע ולא בקפיצות והתרגשות. האם זה נורמלי? הייתי שמחה לדבר עם איש מקצוע, אבל לא ברור למי אני בכלל אמורה לפנות. פסיכולוג? נוירולוג? טיפול בתנועה?? תודה מראש

11/06/2015 | 23:58 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום אורית, הכתובת היא רופא ילדים התפתחותי, שבמידת הצורך יפנה אתכם לגורמים נוספים (פסיכולוג/פסיכיאטר ילדים התפתחותי, מרפאה בעיסוק, וכד'). הפניה למטפלים למיניהם - רק לאחר אבחון והבנה של המקור לבעיה, אם בכלל קיימת כזו. בברכה ליאת

11/06/2015 | 16:52 | מאת: קרן

שלום אני שומעת הרבה פעמים שאין לנו שליטה על המחשבות שלנו האם באמת אין לנו כלל שליטה או שחלק מן המחשבות מודעות ונשלטות?

11/06/2015 | 23:48 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום קרן, אני לא בטוחה שאני מבינה לגמרי מה את שואלת. מחשבות הן עניין מודע. מחשבות באות והולכות, ועפ"י רוב הניסיון להיפטר מהן או להסיטן בכוח אינו עולה יפה. עם זאת, יש טכניקות מדיטטיביות ואחרות המסייעות לנו לשלוט בקשב שלנו לאותן מחשבות. אולי תפרטי מעט יותר, מה בדיוק הקשר של השאלה שלך לעולמך את. לילה טוב ליאת

11/06/2015 | 14:29 | מאת: כנרת

היי, יש לי ילד בן שלוש שלאחרונה הוא ממש מפחד מכל דבר, לא מוכן ללכת לחדר לבד גם כשיש אור, לא מוכן ללכת לשירותים לבד וגם אם אני פתאום הולכת לחדר הוא יבוא אחרי. אם יש רעש הוא ממש יקפוץ וירוץ אלי, אם זה רעש מצעוע חדש, מיקסר, מכשיר סודה שעושים ויש רעש, רעש מהשכן ועוד .... בעבר הוא היה הולך לחדר או לשרותים לבד ואפילו מבקש שאני אצא ויסגור את הדלת.היום ממש לא, לא יודעת ממה זה נובע וזה קצת מדאיג אותי. מרעש הוא תמיד פחד אבל להיות רגע לבד לא מוכן

11/06/2015 | 23:41 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום כינרת, מה שאת מכנה "ילד פחדן מאד", בהחלט יכול להיות ילד עם רגישות שמיעתית גבוהה, לא מווסתת, שמקבלת ביטוי בפחד חריג ממצבים בהם הוא יכול להיות מופתע מרעש חזק. יש ילדים רבים כאלה, שמגיבים ברתיעה קיצונית גם מרעשים/אירועים "ידידותיים" לכאורה, כמו מופעים, הצגות ילדים, ימי הולדת ופעילות עם בלונים. חשוב להתייחס בהבנה לתופעה, שנוטה לחלוף מעצמה (אפשר להתייעץ גם עם מרפאה בעיסוק לגבי אפשרות של טיפול), לא לכעוס או ללעוג לילד, ובוודאי לא לקרוא לו פחדן. נסי להישאר זמינה, להרגיע, ולהימנע מרחמים או מניסיונות לשדל אותו לעשות דברים נגד רצונו. הישארי עניינית, עזרי לו היכן שקשה, מבלי לעשות מזה סיפור גדול. אם ההתנהגות הזו תימשך מעבר לשבועיים-שלושה ללא מגמת שיפור, התייעצי שוב. בברכה ליאת

11/06/2015 | 12:11 | מאת: מיטל

שלום רב. בני הקטן בן 3.5, ילד מתוק, חכם ושובב. אבל קיים קושי שמשפיע עליו בכל תחומי החיים, הן בבית ובגן- הוא לא יודע לשלוט בכעס ולא יודע לדחות סיפוקים. אם הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה כאן ועכשיו או אם הוא לא מרוצה ממשהו, הוא כועס ככ עד שהוא יכול (ואף עושה זאת) לזרוק חפצים, או להיות אלים (נשך לא פעם ילדים בכן בשעת כעס). אנחנו מדברים על הנושא המון, ומסבירים כל הזמן כמה זה לא נעים כשחבר מרביץ לנו ולכן זה גם לא נעים לחבר כשהוא מרביץ לו, וכו... אני מציבה לו גבולות ומאוד ברורה איתו, אבל ברגע של כעס הוא פשוט לא רואה מימינו ומשמאלו ושוכח כל מה שדובר. חשבתי אולי לקחת אותו לאיזשהוא טיפול רגשי שיעזור לו ללמוד להירגע ולשלוט יותר בכעס. פניתי לכללית מושלם וניתנה לי רשימה של מגוון טיפולים אבל אני לא יודעת איזה סוג של טיפול יכול לעזור לקושי הספציפי הזה, וגם מי יכול להכווין אותי... הוצע לי רכיבה טיפולית (ששקלתי ברצינות), טיפול רגשי פסיכולוגי, טיפול באמנות, טיפול בדרמה, וכו... חשוב לי להדגיש שזה לא משהו שקרה פתאום ששינה את התנהגותו או משהו שעובר עליו, זה פשוט האופי שלו, והוא כך מאז שנולד. אני רוצה להקנות לו כלים שיעזרו לו להתמודד עם זה... איזה טיפול לדעתך יוכל להתאים? (סליחה על האריכות, פשוט היה חשוב לי להסביר בדיוק את הקושי...) תודה מראש!

11/06/2015 | 23:12 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום מיטל, לדעתי, הגורם המקצועי הרלוונטי ביותר כרגע הוא פסיכולוג ילדים קליני, המכיר היטב את העבודה עם ילדים לא מווסתים רגשית, ואשר יכול ויודע לעשות הדרכת הורים אינטנסיבית. בגיל שלוש וחצי, ההתערבות המקצועית היא בעיקרה הנחיית ההורים, וייעול דרכי ההתמודדות שלהם מול התפרצויות. מזכירה לך, בינתיים, שמול התנהגויות אלימות ומתפרצות - שיחות והסברים אינם עוזרים, אינם יעילים, ועלולים רק להגביר את התסכול של הילד ושלכם. פעולות (ריסון, הרחקה מהסיטואציה, שליטה במערך התגמולים) הן הדרך, אך יש ללמוד כיצד לעשות זאת, מאיש מקצוע מנוסה. בהצלחה ליאת

09/06/2015 | 19:58 | מאת: אביטל

הורים שנפרדו - ילדה בת 6 מוסתת ע"י האמא כנגד האבא, האמא מעמיסה על הילדה את הבעיות שלה...יש המלצה לספר, משחק... כדי ליצור איזון מעבר לשיחה עם הילדה?

11/06/2015 | 01:09 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום אביטל, לפני ספרים ומשחקים לילדה, מוטב שההורים עצמם יקראו וילמדו כיצד לנהל את תהליך הגירושין ואת התקופה שלאחר מכן במינימום נזקים לבתם. הנה רשימת ספרי הדרכה להורים המתגרשים, מתוך אתר מצויין שעוסק בסוגיה זו ממש. http://shared-parenting.co.il/reference-books/ לאחר שיירגעו הרוחות, אפשר יהיה לסקור את מדפי הספרים לילדים. במצב העניינים הנוכחי, חשוב לייצר את האיזון דרך ובאמצעות התנהגותם של ההורים. בברכה ליאת

09/06/2015 | 18:59 | מאת: יפה

שלום, אני אמא לשלושה ילדים, ילדה בת 4 ותאומים בני שנתיים. אני פונה אליכם בעקבות הילדה. היא ילדה חכמה ונחמדה אבל מאד ביישנית ואיטית בהסתגלות שלה לסיטואציות חברתיות בעיקר(מפגשים עם זרים, אירועים לא שגרתיים בגן כמו ימי הולדת ומסיבות....) לפני חודשיים העברנו אותה לגן פרטי חדש(מגיל שנתיים היתה בגן פרטי אחר), ההסתגלות שלה לגן החדש היתה איטית והתבטאה בהתבודדות והתכנסות(במשך שבועיים עמדה בפינה ובעיקר תצפתה). כיום היא כן יושבת במעגל לצד שאר הילדים בשעת הריכוז אך לא משתתפת באופן אקטיבי(יש לציין כי זה קרה אחרי שהגננת הפגינה אסרטיביות איתה והתמדה להחזיר אותה למושב כל פעם שהילדה קמה ויצאה מהמעגל). הבעיה היא שאינה מסכימה לבצע מטלות שנדרשת בגן( מטלות של נייר ועפרון או משחקי הרכבה ליד שולחן). מסתובבת בין הילדים ומתצפת מה הם עושים אבל לא מבצעת בעצמה. יש לציין כי בגן הקודם היא כן השתתפה בביצוע הפעילויות כבקשת הגננת. יש לציין גם כי היא יצרה קשר עם ילדה בגן והיא מתארת אותה כחברה שלה ומשחקת איתה בכיתה ובחצר. כדי לחזק את הקשר הזמנו את הילדה אלינו הביתה ומתוכנן שבתי תבקר אצלה גם. היא כן יוצרת קשר מילולי עם הגננת והסייעת ומדברת איתן חופשי. בנוסף לחוסר שיתוף הפעולה של הילדה בביצוע המטלות, הגננת מתארת התנהגות מתגרה כלפיה(למשל אם הגננת מעירה לילד על התנהגות לא נכונה אז הילדה מבצעת את ההתנהגות הלא נכונה של הילד, כשהמורה אומרת לילד אל תעשה כך הילדה אומרת, לא הוא כן יעשה כך....) יש לציין כי התנהגות מתגרה זו לא נצפית בבית ולא באינטראקציות ביומיום כמו מפגשים עם חברים וקרובי משפחה... ברצוני לברר האם התנהגות הילדה(ההתנהגות המתגרה וחוסר שתוף הפעולה בגן) הוא תקין? ואם לא מה אפשר לעשות כדי לעזור לילדה לשתף פעולה? אני מודאגת שזה יהפוך להיות דפוס ההתנהגות שלה במסגרת חינוכיות שונות ובעתיד..

11/06/2015 | 01:02 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום יפה, התיאור שלך מאד חלקי, וקשה לבסס השערות אבחנתיות על סמך זה. אין ספק שהתנהגות כמו של בתך (התגרות וסרבנות) אינה רצויה, וחשוב לנסות להבין מה מקורה. האם ההימנעות מפעילויות בגן היא סוג של "שביתה" או מרד, או שמא היא משקפת קשיים התפתחותיים שחשוב לאבחן מוקדם ולטפל בהם. לתחושתי, יש טעם לשלול קשיים במוטוריקה גסה ועדינה (אפשר להתחיל מהערכה של מרפאה בעיסוק), ולצד זה הערכה גם של פסיכולוגית חינוכית או התפתחותית. המכון להתפתחות הילד של קופת החולים הוא כתובת טובה, שמאחדת תחת קורת גג אחת את כל הגורמים שיוכלו לסייע באיתור הקשיים, אם קיימים, ובטיפול בהם. במקביל, חשוב לאמן אותה גם בבית במצבי תסכול, בהם היא מתבקשת לעשות דברים גם כשאינם מוצאים חן בעיניה (או להימנע מדברים שרוצה אך אינה יכולה). היכולת לכבד סמכות ולציית למבוגר מתחילה בבית, וחשוב שתעזרו לה בכך, בצורה שמשלבת חום ואהבה יחד עם הצבת גבולות נאותה. הדרכת הורים טובה יכולה לסייע לכם בכך, ולייעל את ההתנהלות שלכם בבית. בברכה ליאת

08/06/2015 | 09:43 | מאת: גלי

שלום רב, בתי הבכורה בת 10. בתור תינוקת וילדה צעירה יותר היתה תמיד רזונת. בשנתיים האחרונות היא החלה לתפוח וכיום היא די מלאה. אני פוחדת מאוד להעיר לה בנדון שכן אני חוששת מאוד מהתפתחות של הפרעות אכילה בהמשך. חשוב לציין כי אני מאוד משתדלת שהבית יהיה בית שאוכל בריא ומאוזן, עם כמה שפחות ג'אנק ואנו משתדלים להעביר לילדים הרגלי תזונה נכונה. אשמח לעצתך איך ניתן להעיר לה בעדינות ולהביא אותה לידי מודעות ללא גרימת נזק, כי אני יודעת שמספיקה מילה אחת לא במקום כדי לגרום לנזק בלתי הפיך. בברכה, גלי

08/06/2015 | 23:08 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום גלי, לא צריך להגזים לשום כיוון, גם לא עם אמירות מרחיקות לכת כאלה ("אני יודעת שמספיקה מילה אחת לא במקום כדי לגרום לנזק בלתי הפיך"). בהחלט יש מקום לדבר עם ילדינו על חשיבותו של מזון בריא ועל סכנותיה של השמנת יתר. לתפיסתי, הבעיה מתחילה בהיעדר הסובלנות לכל מה שאינו רזה, מה שעלול לייצר התעסקות-יתר באוכל ובמשקל כבר אצל ילדים צעירים והוריהם. אני ממליצה לך להמשיך ולפקח על האכילה של כל בני הבית, אך עשי זאת דרך העגלה בסופר, דרך הרגלי חיים בריאים, ודרך חינוך לקבלת הגוף גם אם אינו של דוגמנית. זכרי שבתך נמצאת על סיפו של גיל ההתבגרות, והגיוני לצפות להתעגלות והתרחבות בהשוואה למה שהייתה כילדה. מציעה לא להעיר לה על איך היא נראית וכמה היא אוכלת, ולאפשר לה בשלב מוקדם זה לחיות כשהיא משוחררת מדאגות מסוג זה. בגיל מבוגר יותר, אם הצמיחה לגובה לא תכנס אותה אל משקל תקין, אפשר יהיה להתייעץ עם דיאטנית ולבנות תפריט מאוזן ובריא. בהצלחה ליאת

07/06/2015 | 10:51 | מאת: רחל

שלום רב אני אמא לשלושה ילדים הבכור בן ארבע , בת בת שנתיים וחצי ותינוק בן 4 חודשים. אני פונה אליכם בעקבות בני הבכור הוא ילד חכם ונבון , שמח , פעלתן , יש לו חברים והוא ילד רגיל זאת אומרת לא היפראקטיבי , הוא יכול לראות טלויזיה תוכנית שלימה , להקשיב לסיפור וכו.. הגננת מאוד אוהבת אותו ובגן מתנהג חפה ומקשיב. הבעיה איתו שהוא לא מקשיב למה שאני ואבא שלו או כל אדם אחר שאומר לו .(מחבד בגן) הוא עושה דברים בידיעה מוחלטת שזה אסור ולא אכפת לו התוצאה ולא אכפת לו שיכעסו עליו אחכ . לדוגמא הוא יודע היטב שאסור לגעת בגפרורים אבל בהזדמנות הראשונה שיפלו לידיו בטעות הוא ינסה להדליק. התארחנו אצל אחותי הוא בסתר לקח טוש ונכנס מאחורי הספה וקישקש עליה , והוא יודע שזה לא יורד ואסור כי גם בבית הוא קישקש על הכסאות וזה לא ירד וכעסנו עליו. שאני שואלת למה עשית אז הוא אומר כי רציתי, אני שואלת אותו אבל איפה מצירים הוא אומר לי על דף , זאת אומרת הכל בידיעה שאסור אבל בכל זאת עושה. הוא ממש ילד שהוא בסכנה אם לא צמודים אליו ולא מזיזים עין ממנו לדקה אחת אפילו. הוא חייב לגעת בכל דבר ובכל כפתור ולא משנה איפה נמצאים , בבית , בחוץ , מתארחים כולם יכולים להגיד לו אסור והוא בשלו ממשיך . ניסיתי לכעוס ולצעוק לא עזר, ניסיתי בלי צעקות אלא באיומי עונש והרגעות בחדר על ידי זה שאני סופרת עד שלוש אם הוא לא מפסיק בשלוש יש לו עונש, זה עבד קצת וגם זה כבר לא עוזר. הוא ממשיך לא להקשיב ולעשות כרצונו ולמלא את סקרנותו. מה עליי לעשות ? אני ממש בייאוש ואפילו בוכה בלילות גם מזה שהוא לא מקשיב וגם מייסורי המצפון שכל הזמן אני צריכה לכעוס עליו. מחכה לתשובתכם תודה

08/06/2015 | 00:58 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום רחל, כפי שנכתב כאן הרבה בעבר, ילדים קטנים אינם מתרשמים במיוחד מדיבורים, ובטח שלא מאיומים (שברוב המקרים אינם מתממשים). כדי שילד ילמד מהם הגבולות, חייב להיות שם מבוגר סמכותי והחלטי, שפועל (מדגישה שוב: פועל!!!) ולא מדבר. אם הילד מקשקש על הקירות או הרהיטים, הרחיקי ממנו את הטושים למשך מספר ימים, ואפילו שבועות, עד שתוכלי להיות בטוחה שהפנים את האיסור. אם הוא משתולל או פורע סדר בבתים אחרים, קחו אותו הצידה, הזהירו אותו פעם אחת (!) ואם הוא ממשיך, קחו אותו הביתה, גם במחיר של אי נוחות עבורכם. עליו ללמוד, דרך מעשים ולא דיבורים, שלכל התנהגות יש תוצאה, רצויה או לא רצויה. הכעס שלכם אינו מרתיע אותו, כי מבחינתו אין זה מעלה או מוריד. אם, לעומת זאת, הכעס שלכם יוביל להפסד שלו (למשל, היום לא נוכל לספר סיפור לפני השינה כי אנחנו עייפים וכעוסים מדי), שיוצג לו בצורה שקטה ועניינית, הוא יחדל. העובדה שבגן הוא מתנהג טוב, מעידה על כך שהוא מגיב היטב לגבול שמוצג לו בבהירות וללא פשרות. או במילים פשוטות: הוא בעייתי בבית פשוט כי שם הוא יכול. בבית אפשר לצפצף על החוקים, פשוט כי אף אחד אינו אוכף אותם. אני מבקשת להדגיש שאין כוונתי שתתחילו להעניש אותו. עונש הוא שרירותי ולא יעיל. תוצאה טבעית של מעשה או התנהגות - עדיפה. ציירת על הקיר - תנקה, ותורחק מטושים עד להודעה חדשה. שיחקת בגפרורים - הוכחת שאי אפשר לסמוך עליך, ולכן לא תוכל לעזור לי היום בהכנת הסלט או העוגה (זה דברים שנותנים רק לילדים בוגרים ואחראיים). השתוללת אצל הסבים או הדודים - אנחנו מחזירים אותך הביתה מיד (או משאירים אותו בבית עם בייביסיטר "כי אין לנו חשק לרדוף אחריך. אולי בפעם הבאה ננסה שוב"). כן, כן. לחנך זו עבודה קשה, אך היא חשובה ומניבה פירות. ממליצה לך מאד לפנות להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים, ולהתייעל. בהצלחה ליאת

08/06/2015 | 08:41 | מאת: רחל

07/06/2015 | 00:32 | מאת: עמית

שלום שמי עמית ויש לי ילד בן 3 וחודשיים, הילד חזר מהמעון והתלונן שהמטפלת הוציאה אותו לחצר בזמן שלא התנהג יפה ללא שום השגחה, עפי חוק אני יודעת שאסור לעשות כאלה דברים, המטפלת טוענת שלא היה כזה דבר ויכול להיות שהילד חיבר כמה סיטואציות או רוב הסיכויים שמדמיין, בתחושה שלי כאמא הילד לא מדמיין. האם בגיל הזה מדמיינים דברים כאלה?

08/06/2015 | 00:39 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום עמית, ילדים בגיל זה בהחלט יכולים לתפוס את הנסיבות בצורה אידיוסינקרטית, כלומר, ייחודית ופרטית, ולא בהכרח מציאותית. בכל מקרה, בתנאים מסוימים, למשל כאשר חצר הגן מגודרת וסגורה, ונמצאת בטווח ראייתן של הגננות, לא נורא בעיני אם הילד מורחק לכמה דקות עד שיירגע. אני רוצה להאמין שנשמר קשר עין בינו לבין מי מן הצוות, כנדרש. בברכה ליאת