פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב ביתי בת ה כמעט 4 ממש צורחת כשאני רוצה לשטוף לה את השיער מה שמפו , ניסיתי הכל: להסביר למה חשוב, קניתי לה כובע מיוחד לאמבטיה, מבקשת ממנה שנסגור עיניים והמים לא נכנסים לה במיוחד לעיניים והיא בכל זאת נכנסת להיסטריה וצווחת כאילו מרביצים לה בעלי אמר להסביר לה שברגע שצורחת אין יותר מקלחת ובאמת פעם ופעמיים הוצאנו אותה עם קצת שמפו ואמרנו לה שעכשיו בגלל שצועקת ולא מקשיבה תיאלץ להישאר לא נקייה ומתגרדת אך כלום לא עוזר, מה עליי לעשות???

שלום, בני בעוד כחודש יהיה בן 3 נמצא בגן פרטי מגיל שנתיים ו3 חודשים. ההסתגלות לגן הייתה לא קלה אך אחר תקופה מסויימת החל ללכת בכיף לגן. לפני כחודשיים סירב לאכול בגן אינני יודעת מה הסיבה הוא רק ציין שהוא לא רוצה לאכול בגן. לאחר מכן המצב החמיר והפסיק גם להשתתף בחוגים. כיום הוא חזר לאכול בגן אך רוצה שהסייעת תאכיל אותו והוא אוכל באופן עצמאי בבית וגם בגן עד לפני חודשיים אכל בכוחות עצמו. העניין עם החוגים שהוא עדיין לא משתתף , הוא ישב על הכיסא ביחד עם כולם יקשיב והכל אך אם יחלקו לילדים פעילות מסוימת כמו לצבוע או להדביק הוא לא מוכן וממשיך לשבת בכיסא. הוא אמור לעלות לגן עירייה בספטמבר הדבר הזה מדאיג אותי אינני מבינה מדוע הוא מסרב לקום מהכיסא ולהשתתף בפעילות כמו כולם.

שלום, יש לי תינוקת בת שנה ו 7 חודש היא אומרת כמה מילים יודעצ לזהות אנשים בשמות , מבינה מה אומרים לה, היא משחקת עם ילדים, יודעת לזהות חיות,יודעת קולות של חיות, אבל היא נוקש בלשון נוקש בשיניים ויצא כמה פעמים שהיא גם מכניסה אצבע לאף ואומרת אף ועושה רעש כזה כאילו היא מוציאה אויר מהאף ואז היא עושה כאילו היא מרחרחת, היא בעיקר בעיקר נוקשת בשיניים וגם בלשון, האם זה יכול להוות סימן לתסמונת אספרגר, תודה מראש על המענה, אני ממש מודאגת

שלום, בני בן ה17 הוא תאום, עלינו לארץ לפני 5 שנים, ועדיין מתקשה מאד לדבר עיברית . יש לציין שגם בשפת האם שלו הוא מתקשה ומכך הוא בפיגור משמעותי בבית הספר. שללו אפשרות לאוטיזם בבדיקות שעבר בארץ ובדיקות נוירולוגיות הצביעו על אפשרות לקשיים בקליטת שפות. לאחיו התאום אין בעיות כלל בנושא, ונראה כי לפעמים כתוצאה מפחד מכישלון מגיל קטן הוא אינו מנסה להתגבר על הקשיים ומכריז על עצמו כ"מתקשה" וכך "פותר" את הבעיה וקשה מאד להזיז אותו מהדעה/ עמדה הזו האם דרך טיפול פסיכולוגי ניתן לשפר את מצבו?

לבתי בת ה-6 יש מחלת עור "ויטיליגו" המאופיינית בכתמים לבנים בכל איזורים בגוף, מאוד מופשט. מחקרים מראים שהמחלה הזו פורצת עקב טראומה או לחץ נפשי. במקרה שלה זה באמת התחיל לאחר לידת אחותה ומאז זה רק מתפשט. הילדה נמצאת בטיפול רגשי בהמלצת רופא העור שלה ונראה שמשלימה עם זה ושזה לא מפריע לה. אנחנו משרים עליה ביטחון רב ומבהירים לה שבעיננו היא מיוחדת במינה וגם בעיני הסובבים אותה וממש לא עושים עניין סביב הנושא. השבוע אח שלה בן ה-12 שאל בארוחת ערב מתי זה יעבור לה כי זה מפריע לו... חבר מהכיתה שאל מה יש לאחותו וזה הביך אותו. באותו רגע כמובן שהסברנו לו שתמיד יגן עליה ועל כל עניין הייחודות ומיד שאלנו אותה אם זה מפריע לה והיא אמרה שממש לא. השאלה אם להתעלם מהעניין כאילו לא קיים? מצד אחד אנחנו לא רוצים לעשות מזה עניין מצד שני יש מבטים ולפעמים אנשים ברוב חוצפתם שואלים שאלות בפני הילדה... האם נכון היה לומר זאת לאח שלה? האם צריך לדבר על זה יותר עם הילדים?

בני בן 2.5 לפני מספר חודשים נגמל מחיתולים. הגמילה עברה בקלות יחסית והוא התפנה יפה ושלט בצרכיו אפילו בלילה. שבוע וחצי אחרי גמילה הילד חזר מהגן והתחיל לבכות וממש לצעוק שהרגיש שיש לו קקי. לא מוכן לגשת לשירותים, לא מוכן להחליף לחיתול רק עומד במקום ומנסה למנוע מהקקי לצאת.. פעם שהיה בלי תחתונים והרגיש שיש קקי - התחיל לצרוח ולרוץ בכל הבית - כאילו בורח ממנו. מיד כינסתי את בני המשפחה הקרובים והסברתי שלא משנה איפה הוא עושה - לתת לו את החופש קודם כל להוציא את הקקי החוצה. לדבר לידו רגוע ולעודד אותו להוציא את הקקי אפילו במתן פרס בסיום. גם בגן קיבלו תדרוך ואני יודעת שהן שמות יתר תשומת לב לבני בזמן שזה קורה. השיפור שאני רואה בשבוע האחרון הוא קל. קל מאוד. בעיקר ברמת הטון של הצרחות שהפך לבכי - אבל לא ברמת הלחץ שהוא נכנס אליו.. מתי אני אוכל לראות שיפור? האם זה יחלוף או שעלינו להעזר באיש מקצוע? האם פעלתי נכון? חייבת לציין שבני ילד מאוד שמח, שובב ושאינו מגלה פחד מדבר. התנהגות מסוג זו אינה אופיינית לו. אשמח לתגובה.

בה שלום וברכה הבת שלי בת שלוש וחצי צריכה להיכנס שנה ראשונה לגן. להערכתי היא בוגרת מידי לגן של גילאי שלוש. היא מפותחת הן פיזית והן נפשית. נראית גדולה בהרבה מנהלת שיחות עם מבוגרים עם תכנים רבים. עולם דימיון מפותח מאוד. שפה עשירה. נהנית ממשחק חברתי. וכו. אני חוששת שאם תיכנס לגן עם ילדים פחות מפותחים עלולה להשתעמם ולפתח בעיות התנהגות. מצד שני בגן של גדולים עלולה לקבל מכות...)עד היום בבית עם אמא ולא נכנסת לעימותים פיזיים(. מה עושים במקרה כזה? למי פונים? מי מאבחן? תודה

היי, בני בן ה-6 אומר כמעט כל ערב לפני השינה שישי לו חלומות רעים לפעמים נדמה שהוא אומר את זה בשביל לצאת מהמיטה ולהתקרב למקום בו אני נמצאת ולפעמים נדמה שבאמת מפחד. הוא נוטה לכסות את עצמו עד מתחת לסנטר. מה שמאשש לי את זה שבאמת מפחד מה אפשר להגיד לו או לעשות כדי להקל עליו (נרדם עם אור קטן בחדר) ואני תמיד בבית תודה

שלום, כמעט לכל ילד יש בשלב כלשהו תקופה של פחדי לילה או יום. לתפיסתי, חשוב שההורה יהיה קשוב בזמן כזה, ישדר הבנה וזמינות, וכמובן נכונות להישאר קרוב, מנחם ונוסך ביטחון. אני אומרת זאת, כדי להדגיש שהילד שלך ככל הנראה *גם* מפחד באמת, ו*גם* מבקש את קרבתך, וזה נורמלי וטבעי. כהורים, אנחנו מעדיפים (בצדק) לעזור לילד למצוא בהדרגה את היכולת להירגע בכוחות עצמו, וחשוב לעשות זאת בחכמה וברגישות. במקרה של פחד מחלומות רעים, אפשר לשלב קצת - להציע לו את נוכחותך לזמן מוגבל וידוע מראש (למשל 10 דקות בהן תשבי על ידו בשעת ההשכבה לישון), אך גם לנסות להציע דרך שתגביר את תחושת השליטה שלו במצב. תוכלו להכין יחד (בשעות היום) לוכד חלומות ולתלות מעל למיטה, או להציע טקס "לגירוש חלומות רעים", כמו מילות קסם מצחיקות אותן תדקלמו יחד לפני השינה. יש ילדים בגיל הזה שמגיבים טוב לאבני קריסטלים, המתאפיינות בתכונות כמו השראת אומץ או רוגע, אבנים יפות כאלה שאפשר לשים מתחת לכרית. למעשה, כל רעיון יצירתי שיכול לדבר אל לבו של הילד ולספק ביטחון ותחושת שליטה - יכול לעבוד כאן. ברוב המקרים, תקופות הפחד חולפות מעצמן תוך זמן קצר, אם לא עושים מהן עניין גדול, ולא גולשים לפינוק יתר או השתעבדות לפחדי הילד. את מוזמנת לשתף אותנו בהמשך איך הולך ומה עזר לכם. ליל מנוחה ובהצלחה ליאת

תודה רבה על התשובה המפורטת

שלום, יש לי בת בגיל 13 חכמה ומוכשרת אך מתקשה להתמודד עם כעס. היא מגיבה באופן קיצוני לכל הערה כלפיה או לאמירה שנתפסת בעיניה כבקורתית. ממענת לקבל תשובה של "לא" והכל בצעקות וכעסים מוגזמים. היא נוטה לפרש כל דבר כנגדה והעולם צבוע מבחינתה בשחור-לבן. היא נוהגת כך בביה"ס במיוחד אך גם בבית. כיצד ניתן לעזור לה? תודה

שלום, לא ציינת האם ההתנהגות שאת מתארת כאן הופיעה לאחרונה, או שמא זה משהו שמלווה אותה מגיל צעיר. המידע הזה חשוב, כדי להבין את מקורותיה של הבעיה וכדי לתת מענה מדייק. הורים למתבגרים צעירים יוכלו להזדהות עם מה שאת מתארת, ולשתף בחוויות דומות, מאחר שהן אופייניות מאד לגיל זה. התנודות הרגשיות, השינויים ההורמונליים, הדעתנות והצורך ההתפתחותי להגדרה עצמית (דרך המרד במבוגרים) - כל אלה מאד נורמטיביים, ובדר"כ גם נעלמים מעצמם בשולי גיל העשרה, כשהסערה שוככת. אם, לעומת זאת, הנטייה למצבי רוח קיצוניים קיימת אצלה תמיד, וכך גם הראייה המפוצלת של "שחור ולבן", התקפי הזעם, והקושי לפרש נכון מצבים חברתיים - אזי יש טעם לפנות לגורם מקצועי, פסיכולוג קליני לילדים ונוער, שיוכל להעריך את המקור לבעיה, ולהנחות אתכם כיצד נכון לטפל בה. יש, כמובן, גם אפשרות של שני הדברים גם יחד (נטייה אישיותית המחריפה על רקע גיל ההתבגרות). בכל מקרה, מציעה לכם להגיע להתייעצות ולקבל כלים יעילים להתמודדות. דווקא בזמן סערה כזו, חשוב שתוכלו לעמוד איתן ולסייע לה, מבלי לקלקל את היחסים, ומבלי להוסיף עוד על מצוקתה. בברכה ליאת

שלום.בני בן 8.5 ,תלמיד מצטיין בבית הספר,שנה שלישית ברציפות מקבל תעודה "ילד השנה".יש לו חברים.השנה לא רצה להתטרף לחוגים ולא הלחצנו אותו.הוא בן יחיד,ילד של הורים מבוגרים למדי.כך שגם ישאר בן יחיד. בבית הספר הוא מתהנג יפה. ידע מה מותר ומה אסור .בבית הוא מתחצף,צורח ואף זורק חפצים (לכל הכיוונים,כולל על בני הבית )במידה ולא מקבל את מה שהוא רוצה. העונשים אינם עובדים-באותו יום שזה קורה נאסר עליו להראות טלוויזיה,משחקי מחשב .מותר לו לשחק בגן ציבורי,לקרוא וכו. כאשר אני מדברת על כך שהעונשים לא עובדים אני מתכוונת לכך שזה לא מרתיע אותו.הוא חוזר לעשות אותם דברים כל מס' ימים. השיחות איתו לא עוזרות.הוא מבקש סליחה ,אומר שישתפר והכל חוזר חלילה. לא היו שינוים בחייו.האמת היא שהוא תמיד התנהג בצורה כזו מאז גיל הרך ,ניסינו לשים לו גבולות ,להבהיר שבבית לא מתנהגים כך,אבל.... אין לו בעיה בריאותית והוא לא מאובחן כילד עם הפרעות כלשהן. שמעתי שיש טיפול בביופיטבק.האם כדאי לנסות אותו? נרשמתי להדרכת הורים. האם קודם לנסות את זה? אולי שני דברים ביחד?

שלום טניה, הפער הדרמטי בין התנהגותו של בנך בביה"ס לבין התנהגותו בבית, מעיד על כך שהוא יכול ומצליח להתנהל היטב במסגרת עם כללים ברורים, שאינה מאפשרת לו את מה שאתם דווקא כן. הסבר נוסף יכול להיות קשור לקשיי ויסות: יש ילדים שמצליחים במאמץ גדול להתאים את עצמם למסגרת שמחוץ לבית, במיוחד ילדים שזכו להערכה על הצטיינות וחוששים לאבד אותה. יכול להיות שילדך מסוגל לווסת את רגשותיו והתנהגותו לזמן מוגבל ובמצבים מסוימים, אך הללו מבקשים מוצא לאחר שהוחזקו תחת שליטה בביה"ס במאמץ אדיר. במצב כזה, הבית הוא המקום בו הילד מרגיש נוח להיות הוא עצמו, והמקום בו הוא יכול לתת לרגשותיו ביטוי מלא. לפיכך, דעי להעריך את זה שהוא מצליח בביה"ס, ונסי לברר עם איש מקצוע האם התנהגותו הסוערת בבית משקפת בעיית ויסות, או בעיית גבולות. בכל מקרה, הדרכת הורים הנעשית אצל פסיכולוג ילדים מנוסה, היא המענה הראשוני הנכון לבעייתכם, כי הצבת גבולות נאותה יפה לשני המקרים. בהצלחה ליאת

יש לי ילד בן 3 ותינוק בן שנה, לאחרונה הגדול מסרב להתלבש לבד וחשוב לציין שהוא יודע להתלבש לבד וגם כשזה היה קורה הוא תמיד קיבל חיזוק חיובי והתלהב מאוד מהעניין וכשאני מנסה לחזק אותו שוב שהוא יודע ומסוגל הוא לא רוצה היא אומר שהוא לא יודע ולא מצליח. דבר שני הוא מסרב לאכול לבד הוא תמיד מבקש שנאכיל אותו (הקטן אוכל לבד) . זה מאוד מפריע לי כי חשוב לי מאוד שהוא יהיה עצמאי, הוא מקבל מאיתנו יחס מאוד חם כך שאני בספק שזה נובע מצורך לקבל יחס מאיתנו. הוא היה אוכל לבד ומתלבש לבד ופתאום הכל התהפך

שלום כנרת, גם במקרים של הורים מו-שלמים (!), ילדים קטנים נוטים לפתח סוג של רגרסיה בשעה שהם מרגישים (איכשהו) שעדיף להיות קטן. פער הגילאים אצלכם באמת קטן, ושני הילדים שלכם עדיין קטנים ו'קונקרטיים' מאד. כלומר, זקוקים למגע וטיפול פיזי שוטף. גם אם קיימת ידיעה ויכולת לעשות את הדברים בצורה עצמאית, המטיבציה כרגע היא להיות דווקא "קטן", ולקבל את אותו טיפול שמקבל הילד הצעיר שלכם. זו תופעה שכיחה וטבעית, שנעלמת כאשר הגדול מגלה את יתרונותיה של הבכורה. אפשר לעזור לו בכך, לשבח אותו על גילויי עצמאות (מבלי לבקר אותו במקרים האחרים), לעשות דברים "של גדולים" רק איתו ("כי אתה הגדול והמקסים שלנו"), ואפילו לתת לו קצת זכויות יתר כמו למשל איחור בשעת ההשכבה בהשוואה לילד הקטן, וכד'. כרגע, תנו לו את היחס המיוחד לו הוא זקוק, אך מבלי לעשות מזה עניין גדול. עודדו וצ'פרו כל גילוי של עצמאות, וקוו לטוב. זה בהחלט עובר מתישהו. שבת שלום ליאת

אז כשהוא מבקש שאני אלביש אותו או אאכיל אותו פשוט לעשות את זה מבלי להגיד לו שהוא גדול והוא יכול לבד?! ולעשות את שאר הדברים ופשוט לחכות שיעבור?

כשהוא מבקש שתלבישי או תאכילי אותו, עשי זאת, ונסי לעשות זאת בהומור, כתגובת אבסורד. קחי אותו בזרועותייך, והעניקי לו פינוק "תינוקי", באופן שבו יידע וירגיש שזה סוג של משחק. במקביל, כאמור, תני לו להבין שאת אוהבת אותו וגאה בו הרבה יותר כשהוא גדול ועצמאי. שבוע טוב

הבן שלי בן 4.4 כל הזמן עושה כמו אחותו הגדולה בת 6 וזה נמשך כבר מאז היה בן 1.5 שאז היה חוזר על המשפטים שלה והיום הוא לא מסוגל לקחת החלטה בלי לשאול קודם מה היא עושה אם זה משחק אם זה אוכל וכל דבר אחר ואין לו בעיה לשנות את החלטתו לפי מה שהיא אומרת ... אני לא יודעת מה לעשות לפעמים אני מדברת איתו על זה שהוא כבר גדול וצריך לעשות מה שהוא רוצה לעשות ולא מה שאחותו עושה והוא משיב לי שהוא עושה כמוה כי זה מה שהוא רוצה לעשות . רוצה לציין שהוא ילד מאוד חכם התחיל לדבר בגיל שנה כבר קורה שמות של כל ילדי הגן מחבר מספרים עד 10... תודה על העזרה

שלום אולגה, גם אם קשה לנו להודות בכך, כולנו לומדים דברים גם תוך כדי צפייה באחרים וחיקוי התנהגותם. זו למידה יעילה מאד, שאחראית לנתח נכבד בהרגלי ההתנהגות שלנו. כרגע, מה שמדאיג אותך, אולי במידה של צדק, זה מה שנראה כמו התבטלות או חוסר החלטיות של בנך הצעיר. ובאמת, לפעמים - במיוחד במצבים של דילמה קשה - נוח לנו יותר להשתמש בבחירות ובהחלטות שמישהו אחר כבר עשה לפנינו. אני מניחה שבתך הבכורה קיבלה תפקיד של ילדה מוערכת ונבונה, שאפשר לסמוך עליה, ומכאן הניסיון להיות ולהתנהג כמוה. הערצה וחיקוי של אח גדול הן עניין טבעי ובעיני לא מדאיג. אין בכך כדי להעיד על חוסר אינטליגנציה או חוסר החלטיות. נסי לעודד את בנך לאסרטיביות והחלטיות בהקשרים אחרים, הקשיבי למחשבותיו ודעותיו, וקבלי בסלחנות התנהגויות "דעתניות". בדר"כ, חוסר ביטחון וחוסר החלטיות קשורים לחוויות של חוסר הצלחה, תסכול רב, וסביבה שאינה מאפשרת לילד לגדול ולהתבטא בחופשיות. לא נראה לי שזה המצב אצלכם, ולכן נראה לי שלא מוכרחים לדאוג בשלב זה. כשהוא יצבור יותר ביטחון בעצמו, הצורך "להישען" על אחותו יפחת בהדרגה. עד אז, ממליצה לא להעיר לו יותר מדי, ולעודד אותו להביע את רצונותיו ודעותיו בצורה חופשית ומשוחררת מביקורת או שיפוטיות. בברכה ליאת

לבתי בת השלוש וחצי יש עולם מקביל שאותו היא מכנה "הבית של קיטי". בבית המקביל יש לה אבא ןאמא, מפלצות מחד וממתקים מאידך. המדאיג היה סיפור על כך שהאב בבית המקביל נשך אותה וקרא לה מטומטם. איך אני יורד לעומק הנושא? קצת מדאיג.

שלום, היכולת להפליג לעולם דמיוני, עם יצורים שהם פרי הדמיון, היא דרכם הטבעית והבריאה של ילדים קטנים להתמודד עם הדרמות הקטנות והגדולות בחייהם. הספר הנפלא של מוריס סנדק "ארץ יצורי הפלא" מתאר בדרכו המקסימה את התופעה המוכרת כ"כ - עולם פנטזיה סוער, במסגרתו יכול הילד לתת דרור ליצריו ודחפיו התוקפניים בדרך לגיטימית ולא הרסנית. כרגע, לפחות מתוך המעט שציינת, לא נראה לי שיש לך סיבה לדאגה, אדרבא - תוכל לשמוח על הדרך שמצאה בתך להתמודדות עם תכנים תוקפניים. בברכה ליאת

שלום אני גרושה בערך 3 שנים ,יש לי בת אחת בת 14 עוד מעט... כשאני והגרוש נפרדנו למחצה (הוא היה מגיע בשישי שבת לארוחת שבת איתנו ו2 בשבוע מגיע לראות את הילדה )מתקשר לפעמים לשאול לשלומי ולשלומה. כל זה עד שהכיר מישהי והתחיל להתנהג אחרת ,יותר לא היה מגיע לארוחת שבת ולא עולה יותר אלה לוקח את הילדה אליו. לילדה אסור היה לספר על אותה אישה אם הייתי שואלת איפה היתה ועם מי היתה נכנסת ללחץ ולא ככ יודעת מה לענות..היתה תקופה שהרבה דברים היא אמרה לי לא יודעת על הרבה דברים(כי אמרתי לאבא שלה שהוא מלמד אותה לשקר לי ) אז כנאה אמר לה אל תשקרי תגידי שאת לא יודעת. היתה יומולדת לאמו אז הם הלכו וביתי לא הזכירה מילה על כך שהאישה ההיא היתה. ביתי מאוד אוהבת אותה (יש לי דרכים לדעת לא אפרט כרגע)כיון שאותה אישה קונה לה מתנות מתנהגת אליה יפה וכו'.. לא מזמן ביתי רשמה משהו בפייסבוק לסבתא שלה ואותה אישה הגיבה ורשמה לה איזה נכדה לתפארת וכ'... הבנתי בדרך כלשהי ....שהיא שאלה את אבא שלה אם אמא תשאל מי זאת האשה הזאת מה לומר לה אז הוא אמר תגידי שזו חברה טובה של אבא. הילדה שלי שהייתי שואלת עם מי הלכתם למקום מסויים היתה אומרת ידידה של אבא אני לא יודעת אם היא יודעת שהם זוג והוא אומר לה להגיד ידידה של אבא או שגם לה הוא אומר שהיא רק ידידה.נראה לי שהיא יודעת שהם זוג היא גדולה וחכמה. לאחרונה גיליתי שהיא חברה של אותה אישה בווצאפ והיא מסתירה זאת ממני . לילדה שלי בקרוב יש מופע של החוג שלה אז הבנתי שהיא אמרה לביתי שהיא גם רוצה לבוא .(הבנתי זאת לא מביתי). בקיצור אני לא יודעת מה לעשות אני מרגישה ככ רע כי קודם כל אם אותה אישה לא היתה הולכת עם הגרוש שלי כשהיינו פרודים אולי היינו חוזרים לשלום בית ,למה היא היתה צריכה להיות מגעילה כזו ולהכנס בנינו אז נכון שאם הגרוש לא היה רוצה הוא לא היה הולך איתה אבל משבר בנישואין למה הלכה איתו ולא משנה בעיני מה הוא אמר גם אם אמר שהוא לא רוצה איתי קשר כי אני אישה הכי נוראית בעולם. למה למה למה זוג עוד לא התגרש תני להם צאנס. אני לא סובלת את אותה אישה. עושה לי רע לראות איך היא מגיבה לאמא שלו בפייסבוק ולבת שלי מי היא בכלל. אני לא יודעת מה לעשות האם לשאול את הבת שלי מי זאת שהגיבה לה בפייסבוק? האם לשתוק האם להתייחס לזה שהבת שלי בקשר איתה בווצאפ? או לרדת מזה. לא יודעת אם מישהי אחרת היתה שותקת שהבת שלה מדברת בשושו עם החברה של אבא שלה.אני באיזה מקום מרגישה גם שהבת שלי בוגדת בי ומאכזבת אותי מאוד מאוד. לא יודעת מה לעשות גם לא רוצה לעשות צחוק מעצמי מה אני יגיד לה אל תעשי לאותה אישה לייק בפייסבוק או כדומה ??ומה עם הווצאפ שהיא מסתירה ממני זה עצוב לי..

אני מאוד משתדלת להניח לביתי בעניין למרות שזה מאוד קשה,זה לא בא מתוךך קנאה אלה כעס על אותה אישה שהלכה איתו בעודנו נשואים אומנםב פרודים אבל נשואים וגם כעס קצת על הבת שלי שהיא שומרת בסוד ממני ושהיא מתקשרת איתה בסתר ואפילו היה לה איזה טקס בביהס והבנתי(לא משנה כרגע איך) שהיא אמרה לאבא שלה שחבל שהאישה ההיא לא יכולה לבוא והיא היתה רוצה שהיא תבוא.אותה אישה קונה אותה במתנות. וגם הכעס על הבת שלי היא הבינה שאני לאאוהבת את אותה אישה כי ביקשתי ממנה שאבא שלה ולא אף אחד אחר לא יעלה אלינו הביתה שאני לא נמצאת מבלי שאני יודעת על כך ובמיוחד לא אותה אישה שלא תעלה עם אבא שלה אמרתי לה שהיא לא תעיז לעלות אז היא שאלהא ל למה אמרתי לה ככה. אז בת שיודעת שאמא שלה לא אוהבת אישה מסויימת הולכת להגיד לאבא שלה שחבל ש......לא יכלה לבוא לטקס בביהס ושהיא היתה רוצה שהיא תבוא ,היא לא בת 5 היא בת 13+ מבינה עיניין,היא פשוט מאכזבת אותי וזה כואב לי. אם אני אומרת לה על משהו החברה של אבא שלך אז היא כועסת ואומרת היא לא חברה שלו היא ידידה.די כבר להגיד את זה , היא משתפת איתו פעולה כי הוא לא רוצה שאני ידע שיש לו מישהי. פשוט מתסכל שבת מתנהגת ככה.

שלום וברכה, כיצד הייתן ממליצות להגיב להתנהגות / מילים לא יפות שילד בן 3.6 אומר (למשל כשכועס קורא לאבא מטומטם ? או אומר שירביץ לי בתגובה לכך שלמשל כועסים עליו / לא מסכימים לו משהו שביקש) או להתנהגות מתרגשת מאוד בנוכחות חברים (מנסה להצחיק ולעשות שטויות)? תודה רבה על העזרה

שלום רב, רציתי לשתף בנוגע לבעיה שמאד מטרידה אותי. החלטתי להעביר את ביתי (בת 3.5) לגן אחר בעקבות קשיים חברתיים ואכזבה מאופן ההתייחסות של הגננת לקשיים שלה. אציין כי היא מטופלת במכון להתפתחות הילד. אני מאד מתלבטת האם לשתף את הגננת החדשה בסיבות להעברה או ללכת על "דף חלק" בגן החדש (גם מבחינת הגננת וגם מבחינת הילדים האחרים ולא פחות חשוב- מבחינת ההורים שלהם...). אני חוששת מאד מההשלכות של יצירת רושם מוקדם וסיווג שלה כ"בעייתית" באופן שיחריף את הבעיה שאני מנסה לפתור. אשמח לעזרה, אני מאד מבולבלת וחוששת. מה בד"כ מקובל ורצוי לעשות במקרים דומים ?

שלום, יש לי ילד בן 3 והתחלתי לפני כמה ימים לפני השינה להסביר לו מה זה איש זר ושאסור לדבר אם מי שלא מכירים ואסור לקחת ממתקים ואסור ללכת איתו. נתקלתי בבעיה כשפתאום הוא אומר לי אמא האיש הזר יתפוס אותי ויזרוק אותי לפח. מה אני עושה במצב כזה?! מצד אחד אני צריכה להזהיר אותו ולגרום לו להבין שזה מסוכן אבל מצד שני הוא מגיב לי בקיצוניות ואני מנסה להרגיע אותו שזה לא מה שקורה כדי שלא ייכנס לי לפחדים עכשיו מכל אחד. האם פעלתי נכון ואיך אני אמורה לפעול בסיטואציה הזאת עם התגובה שלו

שלום, יש לי שלושה ילדים הבכור בן 5.5 האמצעית בת 2.6 והקטן בן 4 חודשים. הבת שלי האמצעית על כל דבר היא בוכה אפילו שהיא מבקשת משהו היא מבקשת בבכי, ניסינו כל מיני דברי אני ובעלי כדי למנוע את התופעה הזאת. למשל חיזקתי אותה בכל פעם שהיא מבקשת בצורה "רגילה " בלי בכי, זה עבד ממש למעט זמן . עברנו למצב שאמרנו לה שלא נקשיב לה ושנתייחס אליה רק שהיא מבקשת בצורה רגועה בלי בכי.(לא הרבה עזר) אני מסבירה לה שזה לא נעים לני באוזן ואם היא ממשיכה אני אכניס אותה לחדר עד שהיא תירגע ושתירגע היא תיצא ...האמת שזה גם עבד היא בכתה עד שהיא צרחה וממש לאחר מספר דקות דממה היא יצאה מהחדר עם חיוך וביקשה בלי בכי.אבל עוד פעם זה ממש פועל לזמן קצר. יש מיקרים שהיא קמה בלילה ורוצה מים למשל או שיש לה פיפי היא פשוט צורחת ואני פונה אליה ואומרת לה שאני מביאה לה לשתות היא פשוט לא מוכנה לשמוע ממשיכה לצרוח עד שאני מביאה לה את הבקבוק בזמן הזה היא מעירה את האחים שלה ממש את כל הבית. אשמח להכוונה המצב בכלל לא נעים אני מנסה להבין מה גורם לה לצרוח כל פעם מחדש ....

אהלן יש לי ילד בן 3 ותשעה חודשיים ותינוקת בת שנה ו-3 , אני איתה בבית , בלילות היא ישנה גרוע מאז שנולדה . תינוקת יונקת . בתקופה האחרונה בנוסף לחוסר שינה הנורא בכל פעם שאני יוצאת מהחדר היא צורחת , ההרדמות הפכו ממש לסיוט אי אפשר לעזוב אותה להרדם לבד , במשך היום גם כן אם אני נעלמת מהטווח ראייה שלה היא צורחת . אני מודעת לכך שזאת תקופה של חרדת נטישה , האם יש משהו בהתקשרות שאולי היא לא בטוחה בו ולכן היא צורחת ברגע שדמות מוכרת נעלמת , מה אפשר לעשות כדי להקל בהרדמות מבלי שתצרח ובכלל תודה רבה

תודה רבה ירדן , ממש דייקת והענקת לי זריקת עידוד והסתכלות על הדברים בצורה אחרת גם. המון המון תודה!!!

אחותי בת 7.5, לומדת בכיתה א', מרבה לשחק במשחקי דימיון למיניהם. היא יכולה לדבר אל דמויות מומצאות במשך שעות- בד"כ, תוך שהיא מאנישה חפצים ורהיטים בבית (לכל חפץ יש שם, דמות ולפעמים גם סיפור חיים משלו, שהם קבועים ולא משתנים). גם כאשר מבקשים ממנה הפוגה במשחק (לצורך ארוחה/יציאה מהבית וכו'), היא לא משחררת בקלות, וממשיכה עם המשחק: "אני לא יכולה, X (הכיסא) לא מרשה לי". לציין שהמשחקים הם לא פנטזיוניים או מופרכים, אלא לקוחים מהמציאות (למשל, משחק כדורגל או שיעור בכיתה), רק שהם נעשים באופן הנ"ל. בנוסף, ברור לה שזה משחק, וכשאנחנו מקשים עם שאלות למיניהן היא עונה מפורשות: "נו, זה בכאילו". הילדה אינה נוהגת לשחק עם בובות או צעצועים בעלי דמות אדם- לא מעוניינת בכך בכלל, כך שנשארת עם הכיסאות, השולחנות והארונות :) שאלתי: עד כמה נחשב לנורמלי ותקין השימוש במשחקים כאלו בגיל האמור? האם מעיד בהכרח על חסך חברותי כלשהוא (מרבית שעות הצהריים והערב מבלה שלא בחברת ילדים)? תודה רבה.

מאז יום העצמאות שלקחנו את הפעוט בן השנתיים וחצי לראות , הוא ממש נכנס ללחץ ופחדים מאותו יום בכי היסטריה מרעשים והתחיל לאמר המון את המילה "פוחד", מדי פעם כמו אתמול כשהיינו בקניון פחד מהכל מעליות רכבות משחקים ...אמר פוחד ולא רצה להיות שם או לעלות על מתקן שזז , כל עוד הוא סטטי זה בסדר...אני לא יודעת איך להתיחס לזה או לנסות שוב לעודד אותו כן לעלות על דברים וכן לעודד אותו להתרגל לרעשים כמו אופנועים שנורא מפחד מהם כל פעם ששומע אופנוע אומר פוחד...איך ומה לעשות אני ממש אובדת עצות :( אני אומרת לו שהוא לא צריך לפחד ושאנחנו שומרים עליו ושהכל בסדר..אבל זה חוזר על עצמו . הודה לעצה תודה

האם פסיכותרפיסט נותן את אותם טיפולים כמו פסיכולוג קליני? במכבי הם מופיעים באותה קטגוריה של טיפול.

בני בן 7.5 מסיים כיתה א'. המורה התקשרה אלי מודאגת בשל התנהגותו . החל מאמצע השנה לטענתה זה הולך ומדרדר. הוא מגלה סרבנות, לעיתים לא מתפקד בכיתה, טוען שכולם נגדו, מכחיש כשבאים אליו בהאשמות, מתפרץ בבכי, מציק לפעמים לילדים. השבוע הוא סיפר לה שהוא מאוד אוהב סרטי/משחקי אימה והיא טוענת שזה לא לגילו, לטענתה יש לו אמירות מדאיגות, כמו: "אף אחד לא מאמין לי", "תמיד מאשימים אותי" וכדו' ומצבו מדאיג אותה. בבית, הוא מרבה לשקר ו"להמציא סיפורים" כדי למצוא חן בעיני ילדים/מבוגרים. אומר שהוא שונא ללכת לבית הספר. להערכתי הוא נכנס ל"לופ" כזה של חוסר בטחון וחוסר הערכה עצמית בשל הטענות שמופנות אליו מהמורה, וגם ממני, כשאני מעמתת אותו עם השקרים שלו. הוא ילד מאוד חברותי, אך מרבה להתווכח עם חבריו. הייתי שמחה לדעת האם פסיכולוג קליני הוא הכתובת לאבחון, האם ניתן להגיע לפסיכולוג קליני דרך קופת חולים, האם צריך הפניה מרופא משפחה? אני פוחדת שהתפתחות הילד ימשכו אותי זמן רב מדי , בשל התורים הארוכים שלהם.

שלום, ילדה בת שנה ועשר התחילה גמילה ומצליחה מאוד בבית. ביום הראשון בלי חיתול בגן עשתה קקי בתחתונים ומאז מתאפקת כל היום בגן. היא מגיעה הביתה ומתפנה. מה עושים??

שלום רב, אני ואשתי פרודים מאז לידת בתנו התינוקת. אני פוגש את בתי פעם בשבוע מאז שהיא בת חצי שנה. בתי לא מסכימה להישאר איתי לבד יותר מ-10 דקות, צורחת ובוכה כל הזמן וקוראת לאמא. אמה טוענת כי בתי ילדה רגועה בדרך כלל. האם יכול להיות שאישתי מסיתה אותה נגדי? האם ילדה בגיל כזה מבינה הסתה? תודה רבה.

משחקים, אני חייבת לציין שכל הבית שלי משחקיה מקבלת המון וגם קונה אני לא מבינה על איזה צורך זה עונה אצלה כל הזמן טוענת שאין לה מספיק משחקים תמיד אני זוכרת שכילדה היה לי רק לגו והייתי ילדה הכי מאושרת בעולם ! איך יכול להיות שהיום יש הכל ולא מאושרים ממה שיש? איך יכול להיות שעם כל המשחקיה בבית היא תמיד מרגיש שאין לה משחקים על איזה צורך זה עונה? חייבת לציין שהיא ילדה שניה ומקנאה מאוד באחותה הגדולה למרות שאני מסתכלת עליה זה אמור להיות הפוך הכל זורם לה ובא בטבעיות חמסה חמסה חמסה!!!

בוקר טוב, יש לי שני ילדים בן בן 6 ובת בת 5 אוטוטו, שאלתי היא איך ניתן להקל עליהם במעברים בין הבתים בין הבית שלנו לבית של אבא שלהם ? אשמח לקבל טיפים בנושא תודה

שאלות לגבי מתי אמא מגיעה לקחת הביתה, פעם כי מתגעגעים לאמא ופעם כי רוצים להישאר עם אבא, עד שאמא מגיע לקחת רגשת עצבות, בכי, אולי לחץ

שלום! יש לי שני ילדים: ילד בן 6 וילדה בת 4. כל אחד בנפרד ילד/ה מקסימים, אבל שניהם ביחד זה פיצוץ... הם פשוט לא מסתדרים ורבים בכל רגע נתון. כל אחד רוצה מה שיש לשני גם אם הדבר שטותי ולא נחוץ, רק בשביל העקרון להשיג ולהתגרות אחד בשני. הדבר היחיד שמאחד אותם הוא כשאני ובעלי כועסים על שניהם ביחד והם יושבים בחדר ביחד. ואז באופן מפתיע הם האחים הכי טובים שיש, משחקים וצוחקים ומשתפים אחד את השני במשחק. גם אם לרגעים פורץ ויכוח קטן אני שומעת שהם מתפייסים במהירות, מה שלא קורה בדרך כלל. חבל לנו ההורים ולסבתות שקרובות, "לסבול" את המריבות ביניהם. יש לציין שהילד בעל אופי נוח ונעים, רגיש, מאוד חכם לגילו ובוגר בהבנתו. הגידול שלו מעניק לנו ההורים נחת. אופיה של הילדה חריף יותר, מאוד דעתנית ועומדת על שלה, לא וותרנית ואנחנו נאלצים להעניש ולכעוס עליה יותר. יכול להיות שזה מראה לה את ההבדל בינה לבין אחיה וגורם לה לקנאה בו כי הוא תמיד מסתובב עם התווית של הילד הטוב והמקסים. היא זקוקה להרבה יותר חיזוקים ועידוד. יש תחושה של פינוק בקול ובהתנהגות שלה והיא מאוד מתאמצת להראות לנו כמה אחיה לא בסדר כדי שהכעס יופנה אליו. בתקופה האחרונה גם האח מתאמץ להוכיח לנו שהילדה לא מתנהגת יפה. הם מלשינים אחד על השני בלי סוף ורוב הזמן עסוקים בדברים מהסוג הזה. בנוסף שניהם ביחד הופכים להיות מאוד נודניקים כשאחת הסבתות נוכחת. הם מפריעים ולא נותנים למבוגרים לדבר, רבים בקול רם כדי להפריע וצועקים אחד על השני בשביל שנתרכז בהם. התנהגות זו מתישה אותנו כהורים וגם את הסביבה. למרות זאת בהשוואה לילדים אחרים הם נחשבים לילדים טובים גם במסגרת הצהרון המשותף הם חברים טובים ואני תמיד מקבלת פידבקים חיוביים לגבי שניהם. אשמח לקבל עצות והכוונה להתמודדות מולם. יש לי תחושה לפעמים שכשלתי בתפקידי כאמא...

שלום, הבן שלי בן 6.5 וכאשר הוא מדבר הוא קופץ במקום ועושה תנועות מהירות עם הידיים (כמו תנועות של שטיפת ידיים). יש לו גם משחקי דמיון שהוא משחק מדי פעם עם עצמו בהם הוא "נלחם" עם דמויות דמיוניות בקול רם ובתנועתיות מאד מודגשת וקולנית, וזה נראה מאד מוזר מהצד. אדגיש כי מדובר בילד בריא באופן רגיל, מפותח ומתקדם, בעל קשרים חברתיים נורמלים לחלוטין. הוא יודע לשלוט בעצמו כאשר מעירים לו, אבל לפעמים כשהוא מדבר אני צריכה לתת לו ידיים ולהרגיע אותו כדי שידבר ברוגע ולא בקפיצות והתרגשות. האם זה נורמלי? הייתי שמחה לדבר עם איש מקצוע, אבל לא ברור למי אני בכלל אמורה לפנות. פסיכולוג? נוירולוג? טיפול בתנועה?? תודה מראש

שלום אורית, הכתובת היא רופא ילדים התפתחותי, שבמידת הצורך יפנה אתכם לגורמים נוספים (פסיכולוג/פסיכיאטר ילדים התפתחותי, מרפאה בעיסוק, וכד'). הפניה למטפלים למיניהם - רק לאחר אבחון והבנה של המקור לבעיה, אם בכלל קיימת כזו. בברכה ליאת

שלום אני שומעת הרבה פעמים שאין לנו שליטה על המחשבות שלנו האם באמת אין לנו כלל שליטה או שחלק מן המחשבות מודעות ונשלטות?

שלום קרן, אני לא בטוחה שאני מבינה לגמרי מה את שואלת. מחשבות הן עניין מודע. מחשבות באות והולכות, ועפ"י רוב הניסיון להיפטר מהן או להסיטן בכוח אינו עולה יפה. עם זאת, יש טכניקות מדיטטיביות ואחרות המסייעות לנו לשלוט בקשב שלנו לאותן מחשבות. אולי תפרטי מעט יותר, מה בדיוק הקשר של השאלה שלך לעולמך את. לילה טוב ליאת

היי, יש לי ילד בן שלוש שלאחרונה הוא ממש מפחד מכל דבר, לא מוכן ללכת לחדר לבד גם כשיש אור, לא מוכן ללכת לשירותים לבד וגם אם אני פתאום הולכת לחדר הוא יבוא אחרי. אם יש רעש הוא ממש יקפוץ וירוץ אלי, אם זה רעש מצעוע חדש, מיקסר, מכשיר סודה שעושים ויש רעש, רעש מהשכן ועוד .... בעבר הוא היה הולך לחדר או לשרותים לבד ואפילו מבקש שאני אצא ויסגור את הדלת.היום ממש לא, לא יודעת ממה זה נובע וזה קצת מדאיג אותי. מרעש הוא תמיד פחד אבל להיות רגע לבד לא מוכן

שלום כינרת, מה שאת מכנה "ילד פחדן מאד", בהחלט יכול להיות ילד עם רגישות שמיעתית גבוהה, לא מווסתת, שמקבלת ביטוי בפחד חריג ממצבים בהם הוא יכול להיות מופתע מרעש חזק. יש ילדים רבים כאלה, שמגיבים ברתיעה קיצונית גם מרעשים/אירועים "ידידותיים" לכאורה, כמו מופעים, הצגות ילדים, ימי הולדת ופעילות עם בלונים. חשוב להתייחס בהבנה לתופעה, שנוטה לחלוף מעצמה (אפשר להתייעץ גם עם מרפאה בעיסוק לגבי אפשרות של טיפול), לא לכעוס או ללעוג לילד, ובוודאי לא לקרוא לו פחדן. נסי להישאר זמינה, להרגיע, ולהימנע מרחמים או מניסיונות לשדל אותו לעשות דברים נגד רצונו. הישארי עניינית, עזרי לו היכן שקשה, מבלי לעשות מזה סיפור גדול. אם ההתנהגות הזו תימשך מעבר לשבועיים-שלושה ללא מגמת שיפור, התייעצי שוב. בברכה ליאת

שלום רב. בני הקטן בן 3.5, ילד מתוק, חכם ושובב. אבל קיים קושי שמשפיע עליו בכל תחומי החיים, הן בבית ובגן- הוא לא יודע לשלוט בכעס ולא יודע לדחות סיפוקים. אם הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה כאן ועכשיו או אם הוא לא מרוצה ממשהו, הוא כועס ככ עד שהוא יכול (ואף עושה זאת) לזרוק חפצים, או להיות אלים (נשך לא פעם ילדים בכן בשעת כעס). אנחנו מדברים על הנושא המון, ומסבירים כל הזמן כמה זה לא נעים כשחבר מרביץ לנו ולכן זה גם לא נעים לחבר כשהוא מרביץ לו, וכו... אני מציבה לו גבולות ומאוד ברורה איתו, אבל ברגע של כעס הוא פשוט לא רואה מימינו ומשמאלו ושוכח כל מה שדובר. חשבתי אולי לקחת אותו לאיזשהוא טיפול רגשי שיעזור לו ללמוד להירגע ולשלוט יותר בכעס. פניתי לכללית מושלם וניתנה לי רשימה של מגוון טיפולים אבל אני לא יודעת איזה סוג של טיפול יכול לעזור לקושי הספציפי הזה, וגם מי יכול להכווין אותי... הוצע לי רכיבה טיפולית (ששקלתי ברצינות), טיפול רגשי פסיכולוגי, טיפול באמנות, טיפול בדרמה, וכו... חשוב לי להדגיש שזה לא משהו שקרה פתאום ששינה את התנהגותו או משהו שעובר עליו, זה פשוט האופי שלו, והוא כך מאז שנולד. אני רוצה להקנות לו כלים שיעזרו לו להתמודד עם זה... איזה טיפול לדעתך יוכל להתאים? (סליחה על האריכות, פשוט היה חשוב לי להסביר בדיוק את הקושי...) תודה מראש!

שלום מיטל, לדעתי, הגורם המקצועי הרלוונטי ביותר כרגע הוא פסיכולוג ילדים קליני, המכיר היטב את העבודה עם ילדים לא מווסתים רגשית, ואשר יכול ויודע לעשות הדרכת הורים אינטנסיבית. בגיל שלוש וחצי, ההתערבות המקצועית היא בעיקרה הנחיית ההורים, וייעול דרכי ההתמודדות שלהם מול התפרצויות. מזכירה לך, בינתיים, שמול התנהגויות אלימות ומתפרצות - שיחות והסברים אינם עוזרים, אינם יעילים, ועלולים רק להגביר את התסכול של הילד ושלכם. פעולות (ריסון, הרחקה מהסיטואציה, שליטה במערך התגמולים) הן הדרך, אך יש ללמוד כיצד לעשות זאת, מאיש מקצוע מנוסה. בהצלחה ליאת

הורים שנפרדו - ילדה בת 6 מוסתת ע"י האמא כנגד האבא, האמא מעמיסה על הילדה את הבעיות שלה...יש המלצה לספר, משחק... כדי ליצור איזון מעבר לשיחה עם הילדה?

שלום אביטל, לפני ספרים ומשחקים לילדה, מוטב שההורים עצמם יקראו וילמדו כיצד לנהל את תהליך הגירושין ואת התקופה שלאחר מכן במינימום נזקים לבתם. הנה רשימת ספרי הדרכה להורים המתגרשים, מתוך אתר מצויין שעוסק בסוגיה זו ממש. http://shared-parenting.co.il/reference-books/ לאחר שיירגעו הרוחות, אפשר יהיה לסקור את מדפי הספרים לילדים. במצב העניינים הנוכחי, חשוב לייצר את האיזון דרך ובאמצעות התנהגותם של ההורים. בברכה ליאת

שלום, אני אמא לשלושה ילדים, ילדה בת 4 ותאומים בני שנתיים. אני פונה אליכם בעקבות הילדה. היא ילדה חכמה ונחמדה אבל מאד ביישנית ואיטית בהסתגלות שלה לסיטואציות חברתיות בעיקר(מפגשים עם זרים, אירועים לא שגרתיים בגן כמו ימי הולדת ומסיבות....) לפני חודשיים העברנו אותה לגן פרטי חדש(מגיל שנתיים היתה בגן פרטי אחר), ההסתגלות שלה לגן החדש היתה איטית והתבטאה בהתבודדות והתכנסות(במשך שבועיים עמדה בפינה ובעיקר תצפתה). כיום היא כן יושבת במעגל לצד שאר הילדים בשעת הריכוז אך לא משתתפת באופן אקטיבי(יש לציין כי זה קרה אחרי שהגננת הפגינה אסרטיביות איתה והתמדה להחזיר אותה למושב כל פעם שהילדה קמה ויצאה מהמעגל). הבעיה היא שאינה מסכימה לבצע מטלות שנדרשת בגן( מטלות של נייר ועפרון או משחקי הרכבה ליד שולחן). מסתובבת בין הילדים ומתצפת מה הם עושים אבל לא מבצעת בעצמה. יש לציין כי בגן הקודם היא כן השתתפה בביצוע הפעילויות כבקשת הגננת. יש לציין גם כי היא יצרה קשר עם ילדה בגן והיא מתארת אותה כחברה שלה ומשחקת איתה בכיתה ובחצר. כדי לחזק את הקשר הזמנו את הילדה אלינו הביתה ומתוכנן שבתי תבקר אצלה גם. היא כן יוצרת קשר מילולי עם הגננת והסייעת ומדברת איתן חופשי. בנוסף לחוסר שיתוף הפעולה של הילדה בביצוע המטלות, הגננת מתארת התנהגות מתגרה כלפיה(למשל אם הגננת מעירה לילד על התנהגות לא נכונה אז הילדה מבצעת את ההתנהגות הלא נכונה של הילד, כשהמורה אומרת לילד אל תעשה כך הילדה אומרת, לא הוא כן יעשה כך....) יש לציין כי התנהגות מתגרה זו לא נצפית בבית ולא באינטראקציות ביומיום כמו מפגשים עם חברים וקרובי משפחה... ברצוני לברר האם התנהגות הילדה(ההתנהגות המתגרה וחוסר שתוף הפעולה בגן) הוא תקין? ואם לא מה אפשר לעשות כדי לעזור לילדה לשתף פעולה? אני מודאגת שזה יהפוך להיות דפוס ההתנהגות שלה במסגרת חינוכיות שונות ובעתיד..

שלום יפה, התיאור שלך מאד חלקי, וקשה לבסס השערות אבחנתיות על סמך זה. אין ספק שהתנהגות כמו של בתך (התגרות וסרבנות) אינה רצויה, וחשוב לנסות להבין מה מקורה. האם ההימנעות מפעילויות בגן היא סוג של "שביתה" או מרד, או שמא היא משקפת קשיים התפתחותיים שחשוב לאבחן מוקדם ולטפל בהם. לתחושתי, יש טעם לשלול קשיים במוטוריקה גסה ועדינה (אפשר להתחיל מהערכה של מרפאה בעיסוק), ולצד זה הערכה גם של פסיכולוגית חינוכית או התפתחותית. המכון להתפתחות הילד של קופת החולים הוא כתובת טובה, שמאחדת תחת קורת גג אחת את כל הגורמים שיוכלו לסייע באיתור הקשיים, אם קיימים, ובטיפול בהם. במקביל, חשוב לאמן אותה גם בבית במצבי תסכול, בהם היא מתבקשת לעשות דברים גם כשאינם מוצאים חן בעיניה (או להימנע מדברים שרוצה אך אינה יכולה). היכולת לכבד סמכות ולציית למבוגר מתחילה בבית, וחשוב שתעזרו לה בכך, בצורה שמשלבת חום ואהבה יחד עם הצבת גבולות נאותה. הדרכת הורים טובה יכולה לסייע לכם בכך, ולייעל את ההתנהלות שלכם בבית. בברכה ליאת

שלום רב, בתי הבכורה בת 10. בתור תינוקת וילדה צעירה יותר היתה תמיד רזונת. בשנתיים האחרונות היא החלה לתפוח וכיום היא די מלאה. אני פוחדת מאוד להעיר לה בנדון שכן אני חוששת מאוד מהתפתחות של הפרעות אכילה בהמשך. חשוב לציין כי אני מאוד משתדלת שהבית יהיה בית שאוכל בריא ומאוזן, עם כמה שפחות ג'אנק ואנו משתדלים להעביר לילדים הרגלי תזונה נכונה. אשמח לעצתך איך ניתן להעיר לה בעדינות ולהביא אותה לידי מודעות ללא גרימת נזק, כי אני יודעת שמספיקה מילה אחת לא במקום כדי לגרום לנזק בלתי הפיך. בברכה, גלי

שלום גלי, לא צריך להגזים לשום כיוון, גם לא עם אמירות מרחיקות לכת כאלה ("אני יודעת שמספיקה מילה אחת לא במקום כדי לגרום לנזק בלתי הפיך"). בהחלט יש מקום לדבר עם ילדינו על חשיבותו של מזון בריא ועל סכנותיה של השמנת יתר. לתפיסתי, הבעיה מתחילה בהיעדר הסובלנות לכל מה שאינו רזה, מה שעלול לייצר התעסקות-יתר באוכל ובמשקל כבר אצל ילדים צעירים והוריהם. אני ממליצה לך להמשיך ולפקח על האכילה של כל בני הבית, אך עשי זאת דרך העגלה בסופר, דרך הרגלי חיים בריאים, ודרך חינוך לקבלת הגוף גם אם אינו של דוגמנית. זכרי שבתך נמצאת על סיפו של גיל ההתבגרות, והגיוני לצפות להתעגלות והתרחבות בהשוואה למה שהייתה כילדה. מציעה לא להעיר לה על איך היא נראית וכמה היא אוכלת, ולאפשר לה בשלב מוקדם זה לחיות כשהיא משוחררת מדאגות מסוג זה. בגיל מבוגר יותר, אם הצמיחה לגובה לא תכנס אותה אל משקל תקין, אפשר יהיה להתייעץ עם דיאטנית ולבנות תפריט מאוזן ובריא. בהצלחה ליאת

שלום רב אני אמא לשלושה ילדים הבכור בן ארבע , בת בת שנתיים וחצי ותינוק בן 4 חודשים. אני פונה אליכם בעקבות בני הבכור הוא ילד חכם ונבון , שמח , פעלתן , יש לו חברים והוא ילד רגיל זאת אומרת לא היפראקטיבי , הוא יכול לראות טלויזיה תוכנית שלימה , להקשיב לסיפור וכו.. הגננת מאוד אוהבת אותו ובגן מתנהג חפה ומקשיב. הבעיה איתו שהוא לא מקשיב למה שאני ואבא שלו או כל אדם אחר שאומר לו .(מחבד בגן) הוא עושה דברים בידיעה מוחלטת שזה אסור ולא אכפת לו התוצאה ולא אכפת לו שיכעסו עליו אחכ . לדוגמא הוא יודע היטב שאסור לגעת בגפרורים אבל בהזדמנות הראשונה שיפלו לידיו בטעות הוא ינסה להדליק. התארחנו אצל אחותי הוא בסתר לקח טוש ונכנס מאחורי הספה וקישקש עליה , והוא יודע שזה לא יורד ואסור כי גם בבית הוא קישקש על הכסאות וזה לא ירד וכעסנו עליו. שאני שואלת למה עשית אז הוא אומר כי רציתי, אני שואלת אותו אבל איפה מצירים הוא אומר לי על דף , זאת אומרת הכל בידיעה שאסור אבל בכל זאת עושה. הוא ממש ילד שהוא בסכנה אם לא צמודים אליו ולא מזיזים עין ממנו לדקה אחת אפילו. הוא חייב לגעת בכל דבר ובכל כפתור ולא משנה איפה נמצאים , בבית , בחוץ , מתארחים כולם יכולים להגיד לו אסור והוא בשלו ממשיך . ניסיתי לכעוס ולצעוק לא עזר, ניסיתי בלי צעקות אלא באיומי עונש והרגעות בחדר על ידי זה שאני סופרת עד שלוש אם הוא לא מפסיק בשלוש יש לו עונש, זה עבד קצת וגם זה כבר לא עוזר. הוא ממשיך לא להקשיב ולעשות כרצונו ולמלא את סקרנותו. מה עליי לעשות ? אני ממש בייאוש ואפילו בוכה בלילות גם מזה שהוא לא מקשיב וגם מייסורי המצפון שכל הזמן אני צריכה לכעוס עליו. מחכה לתשובתכם תודה

שלום רחל, כפי שנכתב כאן הרבה בעבר, ילדים קטנים אינם מתרשמים במיוחד מדיבורים, ובטח שלא מאיומים (שברוב המקרים אינם מתממשים). כדי שילד ילמד מהם הגבולות, חייב להיות שם מבוגר סמכותי והחלטי, שפועל (מדגישה שוב: פועל!!!) ולא מדבר. אם הילד מקשקש על הקירות או הרהיטים, הרחיקי ממנו את הטושים למשך מספר ימים, ואפילו שבועות, עד שתוכלי להיות בטוחה שהפנים את האיסור. אם הוא משתולל או פורע סדר בבתים אחרים, קחו אותו הצידה, הזהירו אותו פעם אחת (!) ואם הוא ממשיך, קחו אותו הביתה, גם במחיר של אי נוחות עבורכם. עליו ללמוד, דרך מעשים ולא דיבורים, שלכל התנהגות יש תוצאה, רצויה או לא רצויה. הכעס שלכם אינו מרתיע אותו, כי מבחינתו אין זה מעלה או מוריד. אם, לעומת זאת, הכעס שלכם יוביל להפסד שלו (למשל, היום לא נוכל לספר סיפור לפני השינה כי אנחנו עייפים וכעוסים מדי), שיוצג לו בצורה שקטה ועניינית, הוא יחדל. העובדה שבגן הוא מתנהג טוב, מעידה על כך שהוא מגיב היטב לגבול שמוצג לו בבהירות וללא פשרות. או במילים פשוטות: הוא בעייתי בבית פשוט כי שם הוא יכול. בבית אפשר לצפצף על החוקים, פשוט כי אף אחד אינו אוכף אותם. אני מבקשת להדגיש שאין כוונתי שתתחילו להעניש אותו. עונש הוא שרירותי ולא יעיל. תוצאה טבעית של מעשה או התנהגות - עדיפה. ציירת על הקיר - תנקה, ותורחק מטושים עד להודעה חדשה. שיחקת בגפרורים - הוכחת שאי אפשר לסמוך עליך, ולכן לא תוכל לעזור לי היום בהכנת הסלט או העוגה (זה דברים שנותנים רק לילדים בוגרים ואחראיים). השתוללת אצל הסבים או הדודים - אנחנו מחזירים אותך הביתה מיד (או משאירים אותו בבית עם בייביסיטר "כי אין לנו חשק לרדוף אחריך. אולי בפעם הבאה ננסה שוב"). כן, כן. לחנך זו עבודה קשה, אך היא חשובה ומניבה פירות. ממליצה לך מאד לפנות להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים, ולהתייעל. בהצלחה ליאת

שלום שמי עמית ויש לי ילד בן 3 וחודשיים, הילד חזר מהמעון והתלונן שהמטפלת הוציאה אותו לחצר בזמן שלא התנהג יפה ללא שום השגחה, עפי חוק אני יודעת שאסור לעשות כאלה דברים, המטפלת טוענת שלא היה כזה דבר ויכול להיות שהילד חיבר כמה סיטואציות או רוב הסיכויים שמדמיין, בתחושה שלי כאמא הילד לא מדמיין. האם בגיל הזה מדמיינים דברים כאלה?

שלום עמית, ילדים בגיל זה בהחלט יכולים לתפוס את הנסיבות בצורה אידיוסינקרטית, כלומר, ייחודית ופרטית, ולא בהכרח מציאותית. בכל מקרה, בתנאים מסוימים, למשל כאשר חצר הגן מגודרת וסגורה, ונמצאת בטווח ראייתן של הגננות, לא נורא בעיני אם הילד מורחק לכמה דקות עד שיירגע. אני רוצה להאמין שנשמר קשר עין בינו לבין מי מן הצוות, כנדרש. בברכה ליאת

שלום רב, אני חילונית נשואה לחוזר בשאלה ולו בן בן 13 מנישואיו הקודמים והחרדיים. הילד יודע ומודע לכך שאביו וגם אני חילוניים לגמרי. כשהוא מגיע אלינו לשבתות מידי שלושה שבועות אנו מבשלים עם פלטה מברכים ולא מדליקים טלויזיה ואורות דבר המאוד קשה לי איתו. השאלה האם זה באמת נכון לשמור שבת כשהוא מגיע או שאנו צריכים להתנהג כהרגלנו כחילוניים גם איתו בשבתות. תודה חגית

ביתי בת שנה ועשרה חודשים. החל מגיל פחות משנה מתקלחת בכסא עם טוש. בעבר לא היו בעיות. לאחרונה פיתחה פחד שהלך והחריף והפך להיסטריה. איך שהיא שומעת את המילה מקלחת היא מתחילה לצרוח בהיסטריה. נאחזת לי ברגל וצורחת אבא אבא. אני מכניס אותה בכז אבל היא פשוט לא מםסיקה לצרוח עד שזה מסתיים. אני ממש חושש שהיא תפתח איזה טראומה מכל הדבר הזה. ניסיתי למלא לה גיגית עם צעצןעים, להמנע מהרטבת הראש, לשים לה כובע מצחייה. כלום. אני מרגיש שאני כבר על סף התמוטטות עצבים איתה ומתחיל להגיב בצעקות להיסטריה שלה. מה אני עושה עם זה? בבקשה עיצה דחוף

שלום רב, בני בן 5 בגן טרום חובה. עד לגן הזה, היה בגן פרטי, במסגרת קטנה ולא היו בעיות מיוחדות. הוא ילד ורבלי וחכם. השנה, נכנס לגן עירייה בו 35 ילדים. אביו ואני נפרדנו בתחילת השנה ולאחר החגים אביו עזב את הבית. הוא מתגורר קרוב מאוד, היחסים טובים והקשר עם הילד רציף ואינטנסיבי עם שנינו. מתחילת השנה הוא פונה לאלימות בהתמודדות עם הילדים האחרים בגן. למרות היותו ורבלי מאוד, הוא ממהר לפנות לאלימות ולמרות שיפור מסוים שהיה במהלך השנה, לאחרונה (מאז החזרה מחופשת פסח) המצב רק מחמיר. אנחנו לא יודעים כיצד להתמודד כי את התיאוריה הוא יודע. הוא יודע לדקלם את כל הכללים... אבל, בפועל, ברגעי התסכול, הוא פונה לאלימות. והוא ילד חזק. איך עוזרים לו? תודה!

תודה, ירדן. למעשה, אנחנו עושים את כל הדברים האלה. מקווה שיוכיחו את עצמם בהקדם... בינתיים, הוא הסובל העיקרי וזה חבל וקשה לנו. שבוע טוב!

הבת שלי בת 11 וחצי כבר שלוש שנים עם טריטכולומניה ושום טיפול לא עזר ! יש מישהו שעבר את זה ויכול לייעץ?

שלום, בני בן ה-3.5 סובל מרגישות יתר בעיקר בפן הרגשי. בשלב זה אנחנו מחכים לתור בהתפתחות הילד לאבחון/ ייעוץ וכו'. מלבד בעיות רגשיות נולדה לו אחות לפני כארבעה חודשים דבר שהצלחנו להתגבר עליו בעזרת הומאופתיה. השבוע אחותו התחילה גן, בגן שלו והבן שלי לקח את זה ממש קשה בדיוק כמו שהיה כשהיא נולדה. הוא היסטרי ולא רוצה ללכת לגן, בוכה רוב היום הגן וממש עצוב. בבית לעומת זאת הוא בסדר גמור וזה מובן. הבעיה שאנחנו אמורים לנסוע לחו"ל עוד שבוע בלי הילדים ו כמובן שבעקבות המצב אנחנו רוצים לבטל את הנסיעה. מהפחד שזה יגרום נזק יותר חמור. השאלה שלי האם חד משמעית אסור לנו לנסוע או שזה אפשרי? תודה.

בני בן 8. בילדות המוקדמת אובחנו אצלו קשיים רגשיים שנבעו מקושי בוויסות חושי. טיפלנו בו במסירות רבה ולא חסכנו בשום טיפול ואכן זכינו לקטוף את הפירות. המעבר מהגן לכיתה א היה קשה אך בזכות מורה טובה וטיפול רגשי אותו מקבל עד היום עבר שינוי משמעותי מאוד והפך מילד קשה לילד מוצלח לימודית, חברתית והתנהגותית. המורה לא מפסיקה לשבח אותו. השנה מסיים כיתה ב בהצטיינות. הבעיה היא שבבית אנו חווים התנהגות קשה מאוד.הוא לא ממושמע. מציק ללא הפסקה לאחיו בן השלוש וחצי ומלמד אותו התנהגות שלילית. זה מרגיש כאילו הוא "לא רואה אותנו ממטר" ועושה כל העולה על רוחו. תוסס מאוד ומשתולל. לא עוזרים עונשים ואיומים. כאמור הוא עדין הולך לטיפול רגשי ואנחנו מרגישים צורך לסיימו מאחר ואנחנו לא רואים שינוי בהתנהגות בבית. שאלתי איך להחזיר את הסמכות ההורית ולחנכו בבית והאם קיים טיפול אחר שיכול לסייע?

שלום רב בני בן 12עלה השנה לחטיבת הביניים ולמעשה נפרד מרוב חבריו לכיתה. במהלך שנה זו הבחנתי כי הפך להיות פחות חברותי כבעבר אך המתנתי בסבלנות. שאלתי אותו האם ברצונו לעבור לבית הספר בו לומדים רוב חבריו הישנים. הוא אמר שלא אך לפני שבוע אמר לי אני יותר מתחבר לילדים מהכיתה הקודמת מאשר לילדים בכיתה הנוכחית.. יש לציין כי הוא ילד מחוונן וציוניו טובים. מה לעשות בעלי אינו מרוצה מבית הספר טוען שציפה ללמודים אחרים וגם אני אם לומר את האמת בית ההספר הזה אינו מה שציפתי לו. כרגע בררתי בבית הספר השני האם יש מקום פנוי ויש אפשרות לעבור לשם אך הוא אינו מעוניין מה לעשות? האם הוא יודע בגיל זה מה טוב עבורו?כי כל מה שעבדתי עליו איתו כל השנים על מיומנויות חברתיות כאילו ואיננו. אנא עזרתך.

שלום, ביום חמישי גיליתי כי הבן שלי (בסך הכל בן 7) עושה בגוגל חיפוש למילים בנושא מין. הוא מחפש תמונות של איברים, כותב בחיפוש - אנשים מתפשטים, כותב - נשים ללא בגדים וכו'. האמת שנלחצתי מאוד מאוד! אני יודעת שזה הגיל שהם מגלים סקרנות בנושא.. דיברתי איתו ביום חמישי, לא אמרתי לו שאני יודעת שהוא חיפש וראה.. רק דיברתי על כך שיש דברים לא יפים במחשב ושאנשים עושים שם הצגה כמו סרט בדיוני שאלתי אותו אם הוא נתקל פעם בכזה דבר אבל הוא הכחיש לחלוטין.. הסברתי שאם יש משהו שהוא רוצה לדעת או ללמוד עליו שיפנה לאמא ואבא ונסביר לו. כמובן שבמקביל התקנתי מהר תוכנת הגנה במחשב שלו. ביום שבת - יומיים אחרי השיחה - קיבלתי דו"ח מתוכנת ההגנה ושם ראיתי כי עדיין הוא ממשיך לחפש תכנים מיניים. מה עושים? איך לעצור את זה? אני מפחדת מאוד שהוא התמכר לעניין (קראתי קצת על הנושא), אני לא יודעת כמה זמן זה כבר נמשך.. אשמח לעזרה תודה רבה ליאת

שלום, בני בן ה-3 ו-3 חודשים גמול מטיטולים במהלך היום בלילה אני שמה לו טיטול הבעיה היא עם יציאות. הוא מסרב לעשות בסיר\בשירותים ומתעקש שנשים לו טיטול כדי שיעשה. פיפי אין לו שום בעיה לעשות בכל מקום אני משתדלת שלא להכריח אותו ושמה לו טיטול, למרות שבתחילה ניסיתי לדבר על ליבו שיעשה בסיר או בשירותים, אך הוא מסרב. בבקשה ייעוצך, האם להתעקש על כך , או לוותר לו?

שלום מעיין, ילד מעל גיל שלוש, כבר אמור לעשות את צרכיו במקום המיועד לכך, דהיינו סיר או אסלה. כאשר אנחנו מציעים את הטיטול, אנחנו מקבעים הרגל שאינו עולה בקנה אחד עם רעיון הגמילה, ומסתכנים ב"קלקול" התהליך. אני מסכימה שאין צורך (ומאד לא רצוי) להכריח ילד לשבת בכוח על הסיר או האסלה. עלייך להסביר לו שמעתה אין יותר טיטולים בבית, כי "אתה כבר גדול", ומעכשיו אתם מקווים שיצליח לעשות קקי כמו הגדולים, היכן שירגיש נוח יותר (סיר או אסלה). נסי להבין מה מקור הפחד, ולשם כווני את ההסברים שלך. בכל מקרה, אם יברח לו במכנסיים, הימנעי מכעס או הבעות גועל מכל סוג. תוכלי להעיר בשקט משהו כמו: לא נורא. זה קורה כי אתה עוד לא רגיל. אני אחליף לך עד שתצליח. מול הצלחות אפשר לתגמל בפרסים קטנים (לא להגזים גם עם זה). אם אין לך אומץ עדיין לסלק את הטיטול גם בלילה (למה לא, בעצם?), נסי לקנות את התחתונים הסופגים, ולהתייחס אליהם כאל תחתוני לילה ולא כאל טיטול, כדי לא לבלבל אותו. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת 12וחצי, היא מאוד סגורה כלפינו ההורים לא מספרת כלום, משקרת, מסתירה דברים , אוכלת מעט מאוד (אוהבת מאוד ממתקים) סובלת מפחדים כמו: בריאות, מקומות סגורים, טיולים. מאוד עצלנית ושונאת ללמוד. מבחינה חברתית יש לה מספר קטן של חברות. אנחנו מאוד חוששים עליה שתעשה איזה מעשה מטופש או שייקרה לה משהו לא טוב, כיוון שמאז שהיתה קטנה היו לה כל מיני רעיונות זדוניות קטנות. שאלתי : האם המצב נורלמי לנערה מתבגרת? האם לקחת אותה לפסיכולוג? האם אנחנו ההורים צריכים ללכת לייעוץ? אודה לתשבותך.

שלום לילך, אני מניחה שיהיו כאן לא מעט הורים שיזדהו עם התיאור שלך. יהיו שיגידו שאת מתארת נערה מתבגרת אופיינית, שמתחילה את תקופת מרד הנעורים המפורסמת, ואשר מתרחקת מהוריה ומסגלת לעצמה אורחות חיים הפוכות משלהם. למרות הנטייה שלי "לנרמל" דברים ולראותם באור סלחני בדר"כ, אני משתדלת להישאר קשובה לחששות של הורים, לסמוך על תחושות הבטן שלהם, ולהאמין לקול הדואג שעולה מהם. את מכירה את בתך מאז הייתה תינוקת, ואם את מרגישה אי שקט לאורך זמן, את כנראה יודעת למה. אני ממליצה לכם להגיע להתייעצות אצל פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים ובני נוער, לשתף אותו בדאגה שלכם, ולבחון בנחת, יחד איתו, האם וכיצד נכון להתערב. מקווה שתצליחו לתרום לרווחתה של הילדה ולהקל עליה, וכמובן גם להירגע בעצמכם. בברכה ליאת

שלום לכן ! בני בן ה 3.8 נמצא בגן פרטי עם קבוצת ילדים בגילו . לי כאמא חשוב בגילאים האלו שהסביבה תהייה מכילה , שהילד ירכוש בטחון עצמי , כישורי חיים , יכולת להתמודד עם תסכולים וכדומה . החלק הדידקטי בגיל הזה תופס מקום מאוד מזערי , מבחינתו הלמידה צריכה להיות חווייתית , אנחנו משתדלים לשמור על הגמישות החשיבתית והסקרנות הטבעית שקיימת בילד. בשנה הבאה הוא יהיה בן 4 ואני מאוד חוששת שבגן עייריה מתוך 35 ילדים הוא יהפוך לשקוף , שכל תכניות הלימוד ודרך החינוך שם יפגמו במה שעד כה עבדנו קשה עבורו , כמה שהגננת תהייה מקסימה ומצוינת הרי גם מבחינה הגיונית היא לא תגיע לכל ילד ויהיו ילדים שיפלו בין הכיסאות. אני מאוד חוששת ולא יודעת האם עדיף בגיל הזה לתת לילד עוד שנה שבה יתחזק מבחינה אישיותית ( גם השיקול הכלכלי כמובן מאוד מאוד קובע) מה אתן חושבות ? מה חשוב בגילאים האלו מבחינת התפתחות תקינה שלא תהייה רק " ילדים מסתדרים בסוף הם גדלים בסדר" אני מאוד לא מאמינה באמרות כאלו תודה רבה רבה מעריכה מאוד את דעתכן המקצועית !

שלום גליה, כפי שכתבתי כאן לא פעם בעבר, אני נוטה להסתייג מהמיתוס לפיו גן עירייה נופל באיכויותיו מן הגן הפרטי. גננות טובות יש כאן וכאן, ולצערי גם גננות פחות מוצלחות. גן טוב הוא גן טוב, נקודה. זה נכון שגני העירייה בדר"כ צפופים יותר (השיקול הכלכלי משחק תפקיד אצל כולנו), אך יש גננות שעושות עבודה נפלאה גם בתנאים הללו. יש, למרבה הצער, גם דוגמאות הפוכות, של גנים פרטיים מאובזרים ו"מתוקתקים" שאינם מציעים הרבה מעבר לשירותי שמרטפות. אני בדעה שכל זמן שקיימת אצלנו היכולת לבחור, עלינו לעשות הכל כדי למצוא עבור הילדים מסגרת איכותית, המספקת מענה לכל (!!!) הצרכים שלהם, כולל החלקים הדידקטיים והתכניים. בגיל ארבע ילדים בהחלט פתוחים לקליטת תכנים, וחבל להסתפק במסגרת שאינה מספקת תוכן הולם. תהא המסגרת שתבחרו אשר תהיה, אני אישית מאמינה בכל לבי שמשימת החינוך, ההעשרה והגרייה האינטלקטואלית מוטלת בראש וראשונה עלינו, ההורים, ואם אתם פועלים ברוח זו (מבחינת עידוד לסקרנות וחקר) שום גן (כמעט) לא יוכל לקלקל לכם. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן ה 6.5 בכיתה א קפץ שנה מהגן . נולד בלידה רגילה . היה תינוק עם מזג קשה הרבה לבכות למרות שזכה לכל תשומת הלב האפשרית. כשגדל היה עם מזג נוח יותר בגיל הגן אך עדין סבלתמהתפרצויות זעם שכללו צעקות בכי ועוד... ושוב תמיד היה קשה להרגיעו עתה סובל מפרצי זעם במיוחד כאשר לא מקבל את מבוקשו נוטה לשקר על מנת להשיג דברים .אינו מכבד את הוריו כלל לא ממושמע מקלל ומרביץ . כך גם נוהג כלפי אחיו הצעיר.ממנו בשנתיים למרות שהאחרון אוהב אותו ומעריץ אותו . במסגרות צגלה התנהגות טובה ואף משבחים אותו . מאידך סובל לעיתים מאלימות מצד חבריו . נראה כאילו יחסיו איתנו בנויים אך ורק לסיפוק צרכיו ואם לא מקבלם מיד פותח בסדרת קללות צעקות וכעס בלתי נגמר. ניסינו שיטות שונות של טיפול החל מהתעלמות עד הרחקה לחדר הוא מתעצבן ולא.מגלה חרטה ושמבקש סליחה לא בלב שלם. מעליב אותנו אומר שלא רוצה להיות איתנו. מפעיל מניפולציות .יש לציין.שהיה ילד.מפונק מאוד כשהיה קטן . מרגישים שיש לו בעיות בויסות הרגשי שלו . זקוקים לעזרה. יהושוע

שלום יהושע, ילדים עם קשיים בוויסות הרגשי בהחלט מהווים אתגר עבור הוריהם, שכן קשה יותר "לדייק" איתם, לרצותם ולהציב להם גבול. וכך, למרות הקושי, אלה הילדים שזקוקים יותר מכל לגבולות בהירים ועקביים, ולדמויות סמכות הפועלות ברגישות ונחישות. ובנימה יותר אישית, אתה מתאר ילד שהיה תינוק מאתגר, המתקשה לשאת תסכולים, וסובל מהתפרצויות. אני מניחה שקרה לכם משהו שקורה לעתים במקרים דומים: כדי להימנע מהתקף הזעם, נהגתם לספק את רצונותיו, עד כי התפתחה אצלו אוריינטציה תובענית ונצלנית (כפי שאתה מעיד), וקושי לקבל "לא". למרות מה שנראה כרגע כמצב בלתי נסבל, אפשר בהחלט לטפל בדברים, אך קשה לי להניח שאפשר יהיה לעשות זאת לבד, ללא עזרה וליווי של איש מקצוע. לתחושתי, חשוב שתקבלו רקע ורציונל לגבי דרך עבודה עם ילד "נפיץ" כמו בנך, וכמובן כלים יעילים להתמודדות. חשוב שתוכלו להישאר סמכותיים ומכילים, מבלי להיעלב או להתייאש. אין לי ספק שבין כל הדברים שניסיתם היו גם תגובות טובות ונכונות, אך כדי לראות תוצאות נדרשת עקביות לאורך זמן. בעזרת פסיכולוג ילדים קליני תוכלו להתכנס לתוך מסגרת עבודה, ולקבל הנחייה רציפה. אם אתם קוראים אנגלית, ממליצה בחום על הספר הזה, שכתוב בשפה בהירה וקולחת http://www.amazon.com/Parenting-Child-Who-Intense-Emotions/dp/1572246499 בהצלחה ליאת

בני בן השנתיים ו10 חודשים נמצא בגן הנוכחי מגיל שנתיים ו3 חודשים. ההסתגלות בהתחלה לא הייתה קלה אך לאחר תקופה מסויימת החל להסתגל והלך בשמחה לגן. בשבועיים האחרונים חלה נסיגה שמתבטאת בזה שאינו מוכן ללכת לגן (בוכה בבוקר ומבקש חיבוק מאמא ואבא), אינו מסכים להשתתף בחוגים בגן, מסרב לאכול ארוחת צהריים בגן. ניסיתי לברר מהגננת והסייעות מה קרה בשבועיים האחרונים בגן והן בעצמן לא יודעות מדוע הוא כך. אין שום שינוי בבית, הוא בן יחיד שמקבל מספיק תשומת לב ואני בעצמי לא מבינה מדוע הוא מתנהג כך. הוא רק חוזר על אותו משפט "אני לא אוכל בגן" כששואלים אותו למה הוא אינו עונה. בהתחלה זה התחיל רק מזה שאינו מוכן לאכול צהריים בגן אבל לאט לאט אני מתחילה לראות שגם בחוגים אינו משתתף, ליבי ממש נקרע מזה. איך אפשר לעזור לו?

שלום יעל, לפעמים, גם אירוע שולי וטרוויאלי עלול להירשם אצל הילדים הרכים כחוויה בלתי נעימה או מעוררת חרדה. מספיק שילד אחר נחנק, קיבל מכה, הקיא או אפילו ננזף, כדי לעורר רתיעה אצל בנך. אני מציעה לנסות להגיע אל הגן בשעת האוכל, ולסייע לו לעבור את שעת הארוחה (בהנחה שזהו אכן המוקד) כשאת לצידו. שימי לב שלמה שמטריד אותו או מושך את תשומת לבו, ונסי להבין. לפעמים כאשר חוויה נעימה דוחקת את זכר החוויה הקודמת זה מספיק, ולפעמים נדרשת תקופה ממושכת יותר של הקהייה הדרגתית. בקשי גם מהגננות לסייע לך בכך. כשיבינו שאינך חושדת או מאשימה אותן, אין לי ספק שהן ישתפו פעולה ויירתמו. בהצלחה ליאת