פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

היי בן שנה וחודשיים , כשנהיה עייף מושך לעצמו בשיער/מגרד בראש ולפעמים גם דופק את המצח בסורגי המיטה/ברצפה (אם זה לפני שנוא במיטה), לא הרבה אבל פעמיים שלוש ברצף לפעמים. כמובן שמקפידה לא להגיע איתו למצב של עייפות יתר. השאלה אם זה משהו מוכר ואם דרושה התערבות? מעבר לזה ילד חייכן תקשורתי ומאוד נמרץ,לדעתי עם נטיה להיפראקטיביות. תודה

היי מיכל, התופעות שאת מתארת נפוצות מאד, ומשמשות את התינוק להרגעה. ההתערבות היחידה הנדרשת היא ריפוד סביבת המיטה, כדי שלא ייפגע. את, כמובן, מוזמנת ליידע גם את רופא הילדים שלך (אני אומרת זאת בעיקר כדי לכסות את עצמי, כי איני רופאה) ולהירגע סופית. בברכה ליאת

קשה לי לכתוב את הדברים אבל באמת זה לא ממקום ביקרותי אלא ממקום של דאגה גדולה ושאני באמת לא יודעת מה לעשות וצריכה אעת עצתכן. , ביתי היתה תלמידה מעולה, מקובלת בחברה, הולכת עם חברים אכותיים.(כיום חיילת) מאז גיל ההתבגרות חל אצלה שינוי לשלילה. מאז שהפסיקה לגבוה 147 הדימוי העצמי שלה נפגע, בטחון העצמי שלה ירד, בגיל 15 החלה ללכת רק עם בגדים שחורים ולהסתובב בחברתכם של "פריקים", לצבוע את השיער בצבעים שונים ואנחנו זרמנו איתה . לאט לאט החלה להתנתק מחבריה הטובים ולהסתובב עם קבוצת חברים שהשפעתם לא היתה טובה מה גם שבגיל 16 יצאה בהצהרה לסביבה שהיא דו מינית (לא היו סמים, סיגריות וכ') ביתי ידעה מה דעתנו על החברים החדשים שלה אך לא רצתה לשמוע כלום בגיל 18 עשתה שיוני וחזרה ללבוש בגדים צבעוניים ולא לצבוע שיער..כאשר התגייסה לצבא המורל שלה היה נמוך קיבלה תפקיד מעולה שחיכתה לו ואיכשהו גרמה לעצמה לא ללכת לתפקיד זה (היו כל מיני השפעות גדולות מהסביבה שהסתובבה עימה), מאז ומתמיד ביתי סגורה מאוד ולא משתפת אותנו בכלום, כשנה היא הלכה לטיפול שעזר לה קצת אך מאז שהתגייסה לא הלכה. כהוריה אנו רואים שהיא מפלסת לעצמה דרך קשה מאוד, שאין לה חברות, התקשורת עם אחיה לקויה, היא מזניחה עצמה מאוד, אוכלת בלי סוף ולא מאפשרת פתח ..כאמא כואב לי לראות שביתי בת ה-19 לא מטפלת בעצמה, מזניחה את עצמה, סגורה, חסרת בטחון מתמודדת עם דברים לבד, אוכלת בלי סוף, ומתעסקת כל הזמן ב"כואב לי כאן" סוג של הרס עצמי האם זה בסדר שאנסה לדבר איתה ואסביר לה מה אני רואה? מה אני מרגישה? את הדאגה שלי אליה?כואב לי לראות את ביתי שיש לה יכולות מדהימות, שלא ממצא את מי שהיא באמת ולא מאפשרת לעצמה לפרוץ קדימה אלא רק לדעוך..אני מודאגת

ירדן תודה רבה על המשוב, שוחחתי עם ביתי ומיוזמתה מעוניינת ללכת לטיפול כהגדרתה "מעדיפה ללכת לפסיכיאטר/ית או פסיכולוג/ית על מנת שיעשו איתה עבודה מעמיקה מה שאף מטפל עדיין לא עשה איתה" ירדן, אשמח מאוד אם תוכלי להמליץ לי למי לפנות אנו גרים בקריות וחשוב לביתי ללכת הפעם למשהו מאוד מאוד מקצועי ולקבל את העזרה שהיא רוצה תודה רבה

שלום רב, בני בן ה-14.5 עשה לבתי בת ה-11.5 מסג' כחלק ממשחק, הוריד מכנסיה והתחכך בעכוזה עם איבר מינו. בתי התקשרה אלי בפאניקה על מעשיו,אני שהייתי נסערת ומבולבלת הגעתי מיד הביתה כדי לשוחח עם שניהם. הבן בכה והרגיש מאוד אשם וביקש סליחה לא יודע מה קרה לו, הסברתי לו שזה קו אדום שלא חוצים ולא מתקבל על הדעת דבר כזה, במקום לשמור ולגונן על אחותו עשה מעשה כזה. לקח לי זמן להרגיע את בתי, היא לא רוצה אפילו לדבר איתו, המזל שהיא בוגרת ויודעת שהמעשה אסור ומיד עצרה בעדו ויצרה איתי קשר. שאלתי היא איך מתקדמים מכאן?

ביתי בת 5.9 והוחלט שתישאר שנה נוספת בגן חובה בגלל שאינה מספיק בשלה רגשית לכיתה א (מרבה להפגע ומאוד עדינה). אנו ההורים קצת לחוצים כי אינה מגלה כל עניין ללימוד כמו אותיות, מספרים , חוברות עבודה וכו. אני יודע שזה לא נכון להשוות אבל בגילה אחיה ידע כבר לקרוא. מה עושים? האם נדרש בררור מקצועי / אבחון? אודה לתשובתכם.

שלום, לבני בן 3.5 ישנם קשיים במסגרת הגן עם קבוצת השווים. בני מתקשה להתמודד מול הילדים ונותן לילדים לעשות בו כרצונם לדוגמא הכנסת אצבעות לעין, זריקת חול על הראש ומוותר להם. כשאירועים אלה מתרחשים לא פונה לגננת או לצוות הגן אך משתף את ההורים בבית. הגננת נהדרת מתווכת המון לבני, מעודדת לפנות אליה ונותנת לגיטימציה להגיב גם בצורת "דחיפה" כדי שילמד להגן על עצמו. בנוסף, לדברי הגננת הילד שקט וביישן. בבית יש לציין ההתנהגות שונה - יודע לעמוד על שלו, ובנוכחות ההורים בעל ביטחון. כיצד ניתן להתמודד מול אירועים אלה? כיצד ניתן להפכו ליותר אקטיבי ולחזק את ביטחונו העצמי? חשוב לי לציין זוהי השנה הראשונה בה מבקר בגן, היה איתי עד גיל 2.9 במדגרת ביתית. תודה על המענה, ס.

אני אב גרוש (בהסדר של משמורת משותפת), נשוי בשנית כשנתיים. את אשתי הנוכחית הכרתי כשנתיים לאחר גירושי מאם בתי, היום בת 10. מספר חודשים לאחר שהכרנו, כשהקשר הפך משמעותי, גרושתי החלה להסיט את בתי נגדנו (הבת ציינה במספר הזדמנויות "אמא אמרה ש..."), הסטה שהתעצמה והפכה אינטנסיבית לאחר שנשאתי את בת זוגתי לאשה. המצב הפך קשה מנשוא. בתי נוהגת כלפי בחוצפה, מתעלמת מבקשותיי, מתעלמת משיחות הטלפון שלי כשהיא אצל אמה או עונה בחוסר סבלנות וממהרת לסיים את השיחה ומתנכרת לאשתי בכל מובן. אציין שהמצב שהיה שונה בתכלית טרם החלו ההסטות. עוד אציין, שאשתי ואני נוהגים כלפיה תמיד בסלחנות והבנה על אף המצב. יחד עם זאת, האווירה בבית קשה והאופן בו בתי נוהגת כלפינו יוצרת מתח רב במערכת הזוגית שלנו. לשאלתי - כיצד עלינו לנהוג במצבים בהם בתי נוהגת בניכור ומרדנות? האם להציב לה גבולות ברורים ולהתעקש על יחס מכבד? האם התעקשות על כללי עשה ואל תעשה בביתנו, עלולים להעצים את הקונפליקט? תודה!

שלום רב אני אם ל-3: בן 11, בת 15 ובת 5. בני בן ה-11 ילד רגיש, פיקח ויצירתי. תלמיד טוב עם ציונים טובים, פרט לקושי נקודתי במתמטיקה. בשנה האחרונה אני מרגישה שהילד סובל. יש לו קושי בניהול דחפים, הוא נורא מתעצבן כאשר לא מצליח במשהו, יש לו סף תסכול נמוך, הוא נמנע ממשימות קטנות כגון לקבוע עם חבר מפגש או לתקן מבחן בחשבון או לעשות לבד שיעורי בית. תפיסת המסוגלות העצמית שלו נמוכה והדימוי העצמי שלו נמוך. יש לציין כי הוא יודע להעסיק את עצמו יפה אך כשהוא משתעמם כל סביבת הבית יודעת מזה... הוא ילד חברותי אך לא קל לו במצבים חברתיים. הוא לא מהמקובלים בכתה אך לא ילד דחוי. כשבאים אליו חברים הוא משחק איתם אך לא תמיד יודע איך להתנהג איתם ומשתעמם מהם די מהר. הוא מתעצבן בקלות ויש לו לעיתים התפרצויות זעם, בבית ובבית הספר. בביה"ס זה קרה לו פעמיים ובעקבות זאת המחנכת קראה לי לשיחה עם היועצת. היא ממש נבהלה. לדבריה הבן שלי מקסים ותלמיד טוב אך התפרצות כזו שבאה ללא טריגר מסוים מאד מדאיגה. גם המחנכת חושבת שהילד סובל. היועצת המליצה לקחת אותו לטיפול פסיכולוגי. יש לציין כי התחלנו בטיפול עם פסיכולוגית בקיץ האחרון בעקבות התפרצות שהיתה בשנה שעברה אך הרגשנו שאין התקדמות והזמן מתבזבז לכולנו והטיפול הופסק על ידינו. בקיצור, כעת צעד לפני גיל ההתבגרות חשוב לי מאד לעזור לו ולחזק את בטחונו. חברה שלי שהיא פסיכולוגית המליצה על אבחון של SCD -הפרעות תקשורת ורק לאחר מכן פגישה עם פסיכולוגית שתנתח את הנתונים. אינני בטוחה האם נכון לאבחן ואז להיפגש, אינני רוצה שיגדירו אותו לפני שמדברים אתו. אני ממש בדילמה ומרגישה שאני חייבת לעזור לבן שלי. אשמח לשמוע את המלצתכן לגבי אופי הטיפול . בתודה , דנה

שלום ותודה על התגובה. האם אבחון פסיכודיאגנוסטי נעשה ע"י הפסיכולוג המטפל, האם עליי לבקש זאת?

שני עניינים שיכול להיות שקשורים זה לזה... יש לי ילד בן 6.5 ילד אמצעי לאח בן 9.5 ותינוק בן 1.5נשאר שנה נוספת בגן בגלל קושי מוטורי ורגשי. כבר מדצמבר התחיל לשאול מתי עולה לכתה א ושמשעמם בגן... אין ספק שהשנה הזו חיזקה אותו אבל יש לי תחושה שגם פגעה בו. אני חושבת שהוא לא יודע מה הוא גדול או קטן.. מצד אחד הוא עדיין בגן ויש לציין עדיין עם תחתוני גמילה בלילה ומצד שני אנחנו אומרים לו שהוא גדול ומצפים ממנו לעשות המון דברים לבד , ולקחת אחריות על החדר שלו לעזור לנו כשמבקשים וכו. יש לו המון פחדים בלילה מדמיין שיש מישהו בחדר או שהמשחקים זזים בוכה שלא רוצה לישון לבד. עניין שני, בגן הוא משחק עם מס ילדים אך יש לו חבר אחד טוב שנשאר עמו משנה שעברה ואיתו הוא אוהב מאד לשחק. לצערי המשחקים ששניהם אוהבים זה מחשב. אני מרגישה שהבן שלי תקוע בתוך העולם הדמיוני של המשחקים. כל שיחה איתו גם אם מתחילה מנושא אחר איכשהו חוזרים לדמויות של המחשב. התחלתי להפריד ולהרחיק ביניהם ובבית המחשב סגור פרט לפעמיים בשבוע שבו מותר לשחק. בעבר הייתי מרשה שלוש שעות ביום.. אז הוא נתקע מול הטלויזיה וכשאני מכבה אותה אז הוא מתחיל להתבכיין שמשעמם ולא רוצה ואין לו משחקים וכו. גם כשאני אומרת לו שיביא משחק ואני אשחק איצו לא עוזר. אני מזמינה חברים אחרים הוא לא מעוניין שהם יבואו ואם כן באים הוא לא יודע במה לשחק איתם. לא רוצה לצאת לגן משחקים. שוכב מהרגע שמגיע הביתה אני בתחושה שהוא בסוג של משבר או דכאון... מה עלי לעשות מודאגת מאדד.

ערב טוב. בני בן 4.5 הוא אובחן בסלקטיב מוטיזם על רקע קשיים רגשיים. הוא אינו נדבר בגן עם הגננת והסייעת אבל עם החברים לגן הוא משחק ומשתולל. היינו בטיפול תרפיה באמנות קרוב ל-10 פגישות אבל לא ראיתי שום התקדמות אפילו קלה ביותר. מבקשת המלצה לפסיכולוג שמתמחה בסלקטיב מוטיזם ואפילו באופן פרטי באזור המרכז. העניין דחוף לי ביותר ...תודה רבה ושבוע טוב

שלום אני בן 17 ואני סובל מהפרעת אישיות נרקסיסטית עכשיו בעצם אני יודע שזה בעיה לכל דבר השאלה שלי אם בעצם יש טעם להיפטר מזה במידה וזה עוזר לי ואני מרגיש שזה מקדם אותי לדוגמא הפנטזיות מניעות אותי לעבר מטרותי

שלום רוני, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. רופא הילדים שלכם/יועצת ביה"ס הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לנו ילד מקסים וחכם יליד סוף דצמבר שאמור לעלות לכיתה א בשנה"ל הקרובה. לילד על פי הגננת יש יכולות קוגניטיביות גבוהות לעומת רב הילדים אחרים, אך יכולות רגשיות נמוכות.(לא מקבל מרות בקלות-כועס במהירות -נפגע מהר וכו..). אנו כהורים נחרצים בדעתנו להשאירו שנה נוספת בגן.(זו תהיה שנה ראשונה מאז ומתמיד שבה הוא יהיה גדול ולא בין הקטנים במסגרת כלשהיא).הגננת אכן מאשרת את הקשיים שלו לעומת היכולות הקוגניטיביות אך הפסיכולוגית חושבת שדווקא שנה נוספת בגן תעשה לו לא טוב בגלל שהוא יהיה עם ילדים קטנים יותר וחכמים פחות ממנו וכך התסכול שלו/היכולות הרגשיות שלו לא התקדמו ואולי אף ידרדרו. אנחנו לא מקבלים את זה כי לדעתנו יש אין ספור מחקרים המאשרים ששנה נוספת בגן יכולה לתרום ותורמת. (גם מתשאול של הרבה הורים שהילד שלהם נשאר שנה נוספת והם טוענים שזה ממש עוזר ומבגר את הילד). רק לאחרונה התפרסם מחקר של מכון הכללית בראשות פרופ' בליצר (נערך על פני 9 שנים!! שחקר ילדים "קטנים" (ילידי ספטמבר -דצמבר) שעלו לכיתה א' והוא מגלה שלילדים "הקטנים" יש יותר בעיות וקשיים מאשר לילדים גדולים באותה כיתה.(ב-24% יותר!!). אנו יודעים שאם יש ספק - משאירים חד משמעית. מה דעתך? - מה דעתך באשר לטענתה של הפסיכולוגית? תודה דנה

נ.ב. - הילד יהיה בספטמבר בן 5.8 חודשים

שלום דנה, "נפלת" על הפסיכולוגית (אני!) הלא נכונה, כי נטיית לבי וניסיוני קוראים בדר"כ שלא להשאיר ילד שנה נוספת בגן, אלא במקרים קיצוניים. המחקר של פרופ' בליצן, כפי שפורסם במעריב, מתייחס לילדים סימפטומטיים, כלומר ילדים שנולדו בין אוגוסט לדצמבר (הצעירים) ואשר מפגינים (!) קשיי הסתגלות וסימפטומים של הפרעת קשב. המחקר התמקד ובדק את אחוז הילדים המאובחנים כלוקים ב-ADHD, והממצאים אכן מעניינים. גם להישארות שנה נוספת בגן יש מחירים רגשיים ואחרים. ילד שנשאר שנה נוספת יצטרך כל חייו להסביר ולהצטדק "נשארתי עוד שנה בגן", ורוב הילדים עושים זאת לא בגאווה גדולה. אם לילד יש בעיה ממשית - הפרעה מאובחנת או לקות למידה, היא לא תיעלם במהלך השנה הנוספת בגן. אדרבא, מעתה נוספו גם הבושה והאשמה, ולעתים תחושות נחיתות מול החברים שעלו לפניו. אם יש בעיה אפשר וצריך לטפל בה, בכיתה א' ובכיתות הבאות. אם אתם חושבים שיש בעיה של בשלות רגשית, יש לפניכם כמעט ארבעה חודשים שבהם אפשר לעזור לילד להתמודד עם תסכולים, לפתח יותר עצמאות ומסוגלות, ולהגיע לביה"ס יותר מחוזק. בהצלחה ליאת

שלום בני בן שנתיים וחצי ללא מוצץ כארבע חודשים . תהליך גמילה קצר יחסית וספונטני. לפני מספר חודשים המוצץ נפל ברכב ולא מצאנו אותו. וכשביקש מוצץ אמרתי שאני לא מוצאת אותו יחסית הוא הגיב ברוגע ולא עשה מזה עניין אז החלטתי לנסות לא לתת לו מוצץ ולהסביר שהוא אבד באוטו ואין אחר . ההסבר עבד ואכן הילד מדי פעם ביקש מוצץ אך לא בכה כשהוסבר לו שהוא איננו ולא נמצא. העניין נשכח כמעט והמוצץ לא הוזכר מאז שאבד למשך זמן מה וכיום כשהוא בן שנתיים וחצי הוא מרבה לבקש אותו ולהזכיר שהמוצץ באוטו והוא רוצה אותו. הילד בגן ורואה הרבה ילדים עם מוצצים והוא היה מאוד קשור למוצץ בזמן שאבד והיה נרדם באמצעותו ונרגע איתו במהלך היום. מאז ועדיין קשה לו להירדם והוא מבקש אותו בנתיים המוצץ נמצא ומוחבה בבית . אני מוצאת עצמי מתלבטת המון האם להקשיב לתחנוניו ולהחזיר את המוצץ אחרי חודשים בלי המוצץ ומתגעגעת לימים בהם היה נרגע ונרדם בקלות . מה לעשות ? האם להחזיר ולחכות שהוא לבד יזרוק אותו מתוך רצון אמיתי שלו האם להגביל את השימוש בו או האם להמשיך להתעקש שאין מוצץ ?

שלום שרון, יש אסכולות שונות בעניין המוצץ ואופן הגמילה ממנו. אני מניחה שיהיו אנשים (כולל אנשי מקצוע מסוימים) שיעודדו אותך להמשיך ולהתעקש עוד קצת, ולגמול בשיטת ה"זבנג וגמרנו". אני שייכת לאסכולה האחרת, המאמינה שילד נפרד מחפץ המעבר כאשר הוא סיים את תפקידו. בעיני, כל עוד הילד זקוק לנוכחותו המנחמת והמרגיעה של המוצץ, יש לאפשר לו זאת, בעיקר בגיל כה מוקדם. בהמשך, תוכלי להגביל את זמן המוצץ רק לרגעים שלפני השינה, ולגמול בהחלטה משותפת כאשר יסכים ויצליח לשתף פעולה. בברכה ליאת

בתי בת ה 10 חזרה היום עם פרוסת הלחם שנתתי לה לבית הספר שלמה בתיק היא סיפרה שהיו בהצגה לכן לא היה זמן לאכול אמרתי לה שוב בטוח את לא משקרת לי אמרה כן שלחתי מסרון למורה למה כך וכך המורה לא ענתה מהר בנתיים בררתי עם שני אמהות והילדים אומרים שאכלו המורה חזרה אלי יותר מאוחר אמרה שהילדה הייתה בכיתה ובחרה לא לאכול הבת שלי אומרת שחזרו היא סדרה את הלוקר שלה וראתה שכל ילדי בית ספר יוצאים להפסקה לכן גם היא ירדה להפסקה אינני יודעת למי להאמין למורה שאומרת שהילדה לא רצתה לאכול או לביתי שממשיכה לעמוד על שלה שלא ראתה שאוכלים היא בדרך כלל ילדה מקסימה

מחר יום חמישי יש לילדים באותה כיתה מבחן בהנדסה בתחילת שבוע שאלתי את המורה מה הנושאים למבחן יש המון חומר ולא מיקדת את הילדים על אילו נושאים ללמוד אז פתאום שלחה מסרון לכל ההרים שהיא מזכירה להביא למחר הנדסה והבת שלי שלא הייתה ביום שישי בבית הספר שאלה חברה למה לא אמרת לי שהמורה בקשה להביא הנדסה אז הילדה אמרה לבת שלי היא בכלל לא ביקשה

שלום דפנה, אני שומעת את הדאגה הרבה שלך, בין השורות, ואת הצורך להישאר בתמונה עד רמת הכריך. בעיני, כלל אין צורך לדעת מי (אם בכלל) משקרת. בהחלט יכול להיות ששתיהן צודקות, כל אחת מנקודת מבטה. באווירה פתוחה ונינוחה, אף ילד (או מורה) לא חש צורך לשקר. קורה שילד לא אוכל בביה"ס, וזה לא אסון. קורה גם שמישהו פספס ולא זכר להודיע שיש הנדסה. מדובר בילדים בני עשר, ונדמה לי ששום דבר גורלי לא יקרה אם דברים לא יהיו תמיד מושלמים ומהודקים. כולנו בני אדם. ממליצה לך לסגת מעט, ולאפשר לבתך לנהל את שעותיה בביה"ס עם מעט יותר מרחב. ברוב המקרים זה בריא יותר, גם לילד, גם להורה, וגם למורה. מה את אומרת? :-) ליאת

שלום רב, בני בן השש מרבה לנשק ולחבק אותי, ותכיפות המגע הזה חריגה לעומת בני גילו (בין היתר, הוא אוחז בכף ידי ומנשקה פעמים רבות ברצף). אציין כי גם אני מרבה לנשקו ולחבקו (מעט פחות ממנו, ואצלי זה יותר תלוי סיטואציה) ועד כה ראיתי בכך דבר מבורך. בעלי טוען שאני מזיקה לילד ועליי להציב לו גבולות בעניין זה, אך יש לי קושי לבקש ממנו שיפחית את המינון. האם עליי לצמצם את החיבוקים והנשיקות שלי? שלו? האם יש בכך בעיה? נוסף על כך, הערב נשכבתי לידו במיטה לבקשתו וחיבקתי אותו משום שהיה חולה (גם הוא חיבק אותי). בעלי טען שגם הדבר הזה פסול ו"סוטה". האם אכן כך? אני מפרשת את זה כחום טבעי בין אם לבנה, ובעלי רואה זאת אחרת. אשמח לקבל חוות דעת מקצועית בעניין. תודה מראש!

שלום נירית, כמובן שאין כל רע במגע שיש בו חמימות ואהבה בין אם לילד בן 6. זה טבעי ומתבקש. עם זאת, כולנו יודעים להבחין בין מגע 'נכון' וטבעי שמביע חמימות ואהבה, לבין מגע שאינו ראוי ואינו תואם לסיטואציה. עפ"י רוב נבחין בכך דרך התחושות שזה מעורר במתבונן. פסיכואנליטיקאי מפורסם (פרנצי) דיבר על "בלבול השפות", בלבול בין "שפת הרוך" ל"שפת התשוקה". הוא דיבר על כך בהקשר של פגיעה מינית בילדים, הנעשית תוך ניצול תמימותם למטרותיו הלא כשרות של המבוגר. איני רומזת - חלילה וחס - על כיוון כזה בהקשר שלכם, אלא רק מזמינה אותך להקשיב למבוכה שהמגע שלכם מעורר אצל בעלך (ולפעמים גם אצלך). עצם זה שקיימת מבוכה, מעיד אולי על כך שמשהו במגע שלו אינו מותאם, ולכן רצוי להיות יותר בהירים וברורים בנוגע לאיך נעים ומתאים להתחבק איתו. לפעמים זה משהו באופי המגע, במשך המגע, שהופך אותו 'גבולי'. נסי למתן קצת, ולו כדי לא להביך את בעלך. בברכה ליאת

הי, בני בן 4 עוד חודש, ילד מקסים, שמח ובגדול ילד מאוד טוב. בשבועיים האחרונים שמנו לב לשינוי בהתנהגות שלו, הוא כועס הרבה, ברמה שכל פעם שאומרים לו לא על משהו או שאומרים לו משהו שלא מוצא חן בעיניו הוא ישר כועס, מתחיל לצעוק, לומר "אני ארביץ לך", ועוד כמה דברים שלא הכרנו עד היום - כמו "אני לא מקשיב לך", "פויה העונש שלך" ועוד. חשוב לומר שזו התנהגות שהגיעה פתאום והוא גם מתנהג ככה לא רק כלפינו אלא גם כלפי אחרים - לדוגמא, הסבתות (גם ללא שום סיבה). זה כמובן מלווה בפרצוף ושפת גוף של כעס. זה אמנם מאוד חמוד ומצחיק בהתחלה אבל זה גם מאוד מטריד אותנו. חשוב לציין שאני בהיריון מתקדם, סיפרנו לו על כך לפני כמה חודשים והוא מאוד שמח ומאוד מצפה לתינוקת החדשה כך שאני לא יודעת אם זה קשור לזה או לא. מבחינתנו, אנחנו משתדלים לא להתרגש אבל גם לא להתעלם - מיד כשהוא מתנהג ככה אנחנו אומרים לו שבבית הזה אנחנו לא מדברים כך אחד לשני ושזה בסדר לכעוס אבל לא לצעוק, ומיד שואלים אותו אם הוא רוצה להירגע. בד"כ הוא נענה ונרגע אבל יש גם סיטואציות שלא וזה רק מסלים (לדוגמא - העלינו אותו לחדר שלו כדי ש"יחשוב" על ההתנהגות שלו והוא במשך 20 דקות צעק, בלגן את החדר ובעט בכל דבר אפשרי ורק אחרי 20 דקות נרגע, בכה וביקש לדבר בצורה יפה). השאלה היא כזו - אנחנו לא יודעים מה גורם להתנהגות הזאת, האם זה שלב שיעבור או משהו עמוק יותר? כשאנחנו שואלים אותו למה הוא כועס הוא לא ממש עונה... וגם - האם אנחנו מתמודדים עם זה בצורה הנכונה? אנחנו באמת משתדלים לא להפוך כל סיטואציה קטנה כזאת לריב בבית. נשמח לעצה.

שלום שרון, לאורך קריאת הדברים שכתבת, "סימנתי" מספר דברים הראויים להתייחסות. אנסה להעלותם לפי הסדר. ראשית אתייחס לנושא הענישה ("פויה העונש שלך"): חינוך והקניית הרגלים אכן נעשה בדרך של מערך חיזוקים וסנקציות. כדי שסנקציה תהיה יעילה, היא צריכה להיות מידתית וקשורה בדרך טבעית למעשה שעשה הילד. עונש הוא עניין בעייתי, בהיותו שרירותי, לא תמיד מובן לילד, ולא לגמרי ברור. כאשר אתם שולחים ילד "לחשוב על התנהגותו", זה באמת עונש פויה (סמיילי...) כי אין לזה שום משמעות עבור הילד. הוא נשלח לחדרו, ומתבקש לעשות משהו משונה שתכליתו אינה ברורה. הוא כמובן אינו חושב על כלום מלבד על כך שהוגלה לחדרו. התקף הזעם משקף את התסכול שלו, שרק מסלים את המצב עוד יותר. כאשר הילד כועס או מתוסכל, ומדבר לא יפה, אפשר לנסות להבין את הכעס (אחרי הכל, לכעוס זה חוקי), לתקף אותו ("אנחנו מבינים שאתה כועס וזה מותר"), ולהדגיש שלמרות הכעס אתם לא מרשים לקלל אתכם ובוודאי שלא להרביץ. כשאתם אומרים "בבית שלנו לא מרביצים, או לא מדברים לא יפה", זה לא בהכרח משקף את המציאות (הוא הרי מקלל ומשתולל בחמת זעם!), ולכן עדיף להפסיק לדבר ולהתחיל לפעול. תוכלו להציע לו דרכים אחרות להירגע ("אתה יכול ללכת לחדר שלך ולהירגע, להרביץ חזק לכרית או שק אגרוף, לשמוע מוסיקה מרגיעה, לראות קצת טלויזיה, או כל דבר אחר שיעזור לך"). אם הוא בכל זאת התחצף או מאיים באלימות, התרחקו, והסבירו שלא נעים לכם איתו. שמרו על קרירות ומרחק ממנו, כדי שיבין שהתנהגות כזו גורמת לו להפסיד אתכם לזמן מה. אם החלטתם להרחיקו לחדר, הישארו בסביבה, ואל תאפשרו לו לזרוק חפצים או להשתולל באופן שעלול לגרום נזק, גם אם לצורך כך תיאלצו לרסנו פיזית. הוא חייב להבין שאתם חזקים יותר, ואינכם מרשים לו לפגוע בגוף או ברכוש. ולבסוף, זה באמת חשוב לנסות "לבחור את המלחמות" ולא להיכנס לריב על כל שטות. עם זאת, לתחושתי, כאשר ילד מבין שהתקף הזעם הוא דבר שאתם מבקשים למנוע כמעט בכל מחיר, הוא דווקא ישתמש בו - כי הוא ילד נבון, ויודע שכך אפשר יהיה להשליט את רצונו. אני ממליצה לכם בכל לבי, להגיע להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים המנוסה בכך, וללמוד דרכים להתייעלות. אין לי ספק שהבנה טובה של העקרונות תאפשר לכם להשתמש טוב יותר באינטואיציות ההוריות שלכם, ולהחזיר למשפחה שלווה ואיכות חיים. מאחלת לך לידה קלה ומהירה והרבה נחת ובריאות ליאת

הנקתי את ביתי עד גיל 1.2, כשהייתי מניקה אותה אהבה לשים את היד שלה בתוך החזה שלי ממש מגיל אפס , כמו מעין חיבור אלי. שהפסקתי להניק ועד היום (בת 2.7) היא כל כמה דקות דוחפת את היד שלה לכיוון החזה של עצמה וצובעת צביטה קלה , אפילו תופסת וקצת מפמפמת עם היד.. שמתי לב שהיא עושה את זה כשהיא רוצה להרגע או כשמשעמם לה . ניסינו הכל כדי להפסיק ולא הצלחנו.. אני מיואשת. מה לעשות? חשוב לציין שהיא לא באמת פוצעת את עצמה אבל היא קרעה פעם חולצה שלא הצליחה להשחיל את היד דרכה ואת כל המחשופים תמיד היא מרחיבה..

שלום מאיה, כפי שאת מציינת נכון, ההרגל הזה "נולד" בתקופת ההנקה, ומשמש כרגע כ"תופעה מעברית", ממש כמו מוצץ או דובי, שמייצגים את קרבתה המנחמת של האם. חפץ המעבר מסייע לילד לעבור ממצב של חיבור ממשי אל האם, לשלב של נפרדות ממנה. בתהליך הלא פשוט הזה, ילדים עושים שימוש בחפצים (או בחלקי גוף או בפעולות מסוימות) כדרך להרגעה עצמית או נחמה כאשר אמא רחוקה. רוב התופעות המעבריות חולפות מעצמן, והילד נגמל מהן כאשר מסתיים תפקידן. כרגע, אפשר לנסות בעדינות לספק תחליף כלשהו (אם כי לא תמיד זה עובד), ולהמתין בסבלנות. כמו המוצץ, הדובי, או ה"שמיכי", גם מההרגל הזה יהיה צריך להיגמל, בבוא היום. בברכה ליאת

בני בן 13 החל בתקופה האחרונה להתעורר בלילה ולבכות מתוך שינה, הוא לא זוכר דבר מזה כאשר הוא מתעורר בבוקר , זה חוזר על עצמו לא בעקביות בערך בתקופה של 3 חודשים אחרונים, הוא גם מתהלך וסהרורי ואני לא יודעת כיצד לטפל בנושא, כאשר אני משוחחת איתו על כך בבוקר הוא נבוך ולא יודע להסביר את זה. אשמח לעזרתכם בנושא.

שלום גלי, יקיצות סהרוריות מהסוג שאת מתארת, מוכרות, וברוב המקרים אינן מעידות על פתולוגיה. הילד אינו זוכר דבר מאירועי הלילה, וה"טיפול" היחיד הוא שמירה על שלומו של הילד, כדי שלא ייצא מהבית או יתקרב לחלון או מעקה שעלולים לסכנו. בכל מקרה, ובגלל שאיני רופאה או מומחית להפרעות שינה, מציעה לדווח לרופא הילדים שלכם שיוכל להפנות למעבדת שינה או להרגיעך בעצמו. בהצלחה ליאת

לפני כשבועיים בעת שבעלי הרדים את בתי (בת 4, בכורה )תוך כדי דיבורים איכשהו היא ספרה לו שיש ילד בגן שנישק אותה עם הלשון בפה. בעלי לא הגיב והמשיך בשיחה. עדכנו בעניין את הגננת ולא עשינו עניין מתוך מחשבה שזה חלק מחיקוי המבוגרים ולא יותר מזה. היום בשעות הערב (גם בזמן ההרדמה) החלה לנשק את גופי באופן לא מותאם ושאלתי אם יש עוד אנשים שהיא מנשקת ככה? ענתה בפרוט באופן השלילה (אך היה ברור שמתכוונת בחיוב) שבגן יש כמה בנים שמנשקים אותה בגוף ואחד מהם אמר שטוב לנשק את הגוף כי זה עושה לגוף טוב. נראה לי שזה כבר גבול אדום ומעבר לחקרנות וסקרנות או שאני נלחצת מידי? מה הדרך הנכונה לפעול במקרה זה? מעבר לשיחות על גבולות גוף...

שלום נורית, את בהחלט צודקת. גם אם קיימת סקרנות מינית טבעית ותואמת גיל, יש משחקים והתנהגויות שאינן ראויות, וחשוב לנסות למנוע אותן. חשוב לחזור ולדבר עם הגננת, ולבקש ממנה לפעול ולהדק את השגחתה על הנעשה בגן (גם בחצר או באזורי הגן הנידחים שמחוץ לטווח ראייתה). הגננת יכולה לפעול ולעודד גם את ההורים האחרים לדבר על נושא גבולות הגוף בביתם. אם את חוששת שמדובר בילד ספציפי שעסוק יותר מהרגיל בתכנים מיניים מדאיגים, חשוב להסב את תשומת לבה של הגננת, ולוודא בדרך אחראית ודיסקרטית (אולי בעזרת פסיכולוגית הגן) שלא נחשף לתוכן מיני/נפגע או הוטרד בעצמו. בברכה ליאת

בני באופן פתאומי מגלה פחד מלחצות את הכביש ומוכן לעבור רק על הידיים. מצביע על הכביש ואומר: כביש! מסוכן! הפחד הופיע אחרי שנסענו לסוף שבוע ארוך והוא נשאר עם סבא וסבתא. לא הופיעה התנהגות יוצאת דופן אחרת. בנוסף, באופן פתאומי מפחד מכלבים, נצמד אלי לרגל כל פעם שחולף כלב ומפחד להתקרב וללטף כלב שיושב בגינה למשל. בעבר, עד לפני חודש-חודשיים הביע התלהבות רבה מכלבים ותמיד התקרב ביוזמתו ללטף. גם היתה בבית כלבה גדולה וחברה טובה אך היא נפטרה לפני ארבעה חודשים בערך. (הפחד הזה הופיע עוד לפני הנסיעה שלנו). אשמח לקבל כלים פרקטיים להתמודדות, מה להגיד ומה לעשות

שלום סיוון, כשמדובר בילד שמתקרב לגיל שנתיים, הפחד מחציית כביש הוא סוג של ברכה, שכן מדובר בגיל מאד אימפולסיבי, שמסבך את הילדים בהרבה מאד פגיעות ופציעות (לא עלינו!). יתכן שהפחד הפתאומי הוא תוצאה של אירוע כלשהו או אולי פרי "השקעתם" של הסבים, ובכל מקרה, אני מציעה להתייחס אליו ללא דרמה מיוחדת. הסבירי שאתם שומרים עליו, ונסי לא להתווכח מדי כשהוא מבקש על הידיים. ככל שתעשו פחות עניין כך זה יעבור מהר יותר. בעניין הכלבים, אני מציעה לנקוט גישה דומה, כלומר, לא לעשות עניין גדול (לא לשדל, להסביר או לדחוף מדי), אך במקביל לנסות לזמן חשיפות "טבעיות ואגביות" לכלבים. כשהם בסביבה, השתדלו להישאר שקטים ורגועים, מבלי להתעסק בזה יותר מדי. תשומת הלב היתרה של המבוגרים מהווה תגמול ורווח, ומפחיתה את המוטיבציה של הילד להתגבר ולהתמודד עם הפחדים. אם הייתה לכם כלבה שהיא גם חברה, אתם בוודאי לא זקוקים לעידוד שלי - ויודעים עד כמה רב ערכו של כלב בבית לרווחת כולם. אולי זה הזמן לשקול הכנסת גור חדש הביתה, שיכניס שמחה וביטחון לחיי ילדכם. מה את אומרת? ליאת

שלום! הנכד שלי בן שנתיים החל לאחרונה לדפוק את הראש בקיר סתם עד כדי בכי . אני מודאגת מה יכולה להיות הסיבה לכך?

הבן שלי בן 4.5 ולפני כמה ימים בזמן כעס גדול נשך את עצמו 3 פעמים ביד... ממש רואים את הסימנים עד עכשיו. עכשיו ראיתי שנשך עצמו שוב וכששאלתי מתי אמר שכשלא הסכמתי לו משהו. מה לעשות עם זה? ממש מדאיג אותי!!!

היי, התינוק שלי בן 1.3, בארבעה חודשים האחרונים עבנו גירושין בבית, עברנו דירה וגם עברנו לגן חדש- בגן הוא כבר ארבעה חודשים. בחודשיים האחרונים בכל פעם שאני יוצאת מהגן הוא בוכה מאוד אבל נרגע-הבעיה העיקרית היא בגן כאשר המטפלת הקבועה שלו יוצאת מהחדר הוא צורח ולא נרגע עד שהיא חוזרת, זה יכול לקרות הרבה פעמים במשך היום ואם היא לא מגיעה לגן אנחנו בבעיה כי המטפלות האחרות לא מצליחות להרגיע אותו...אתמול היא יצאה מוקדם והוא נשאר עם עוד מטפלות שהוא מכיר והוא צרח במשך שעה עד שקראו לנו לבוא לקחת אותו כי חשבו שהוא סובל מכאבים. בבית הכל בסדר ואני חופשי מסתובבת בבית והוא לא בוכה כשאני יוצאת מהחדר, בוכה מעט כשאני משאירה אותו עם סבתא או עם אבא שלו ובלילה הוא עדיין קם פעמיים ואוכל בקבוק אבל אני לא מטפלת בזה עד שהכל יסתדר בגן. מה עושים??!!

שלום רב, כשבני נכנס לפעוטון בגיל 7.5 חודשים הוא קיבל מעין בובה של דובי רך ונעים שהפכה להיות עבורו חפץ מעבר ומוצץ (הוא נוהג להכניס אותו לפה וללטף לעצמו את האף עם זה כשהוא מנסה להירדם וכך נרדם וישן כל הלילה- אל חשש הוא לא חונק את עצמו. אל חשש 2- יש לו 30 כאלה, ואנו מכבסים אותם על בסיס יומי). החפץ שימש כחפץ מעבר ומסייע להירדמות מאז ועד היום, כשכיום בני בן שלוש. שאלתי היא האם לאור העובדה שבמהלך השנה האחרונה אנחנו עובדים על להיות "ילדים גדולים" ובני נגמל כמעט מכל דברי הינקות (חיתול ביום ובלילה, בקבוקים, מתלבש לבד, וכו') הגיע הזמן להיגמל גם מהדובי? שאלה נוספת היא איך עושים את זה? בניגוד לחיתולים- כאן יש היקשרות רגשית אמיתית. השאלה חשובה לי במיוחד לאור העובדה שבעוד 4 חודשים יצטרף ילד חדש למשפחה, אז אולי כדאי להשאיר את הדובי המנחם עד לאחר הסתגלות לאח החדש? תודה על הסיוע!

שלום, הכלב האהוב שלנו מת בפתאומיות. מאז שהקטנה נולדה הם היו צמודים ופתאום ביום אחד הוא איננו (הלכה לגן וכשחזרה כבר לא היה זכר ממנו בבית, ניקנו את כל הבית מהדברים שלו). היא עדיין לא מדברת שוטף אך אינה שואלת לגביו או קוראת לו... כאילו לא היה קיים מעולם. האם לספר לה בכל זאת? ואיך? או פשוט להמשיך כך כאילו הכל כרגיל..?

שלום רב, אני פונה אליכם כדי לקבל עצה לגבי בני הקטן. אובחן אצל בני בקע מפשעתי שיש לתקנו בניתוח. הילד מאוד חכם ובוגר ,מזה מס' שבועות הבחנו בנפיחות במפשעה שלעיתים נראתה ולעיתים נעלמה ולצערנו הוא אכן כאמור ,צריך לעבור ניתוח.במהלך השבועות הללו ,בעלי ואני נגענו במפשעה שלו כמה פעמים ובני כעס על זה וכשסיפרתי לו שנלך לרופא שיבדוק ,אמרתי לו שהרופא יבדוק ויגיד שהכל בסדר ולא ניגע בזה יותר.עוד אצל הרופא ,הוא שאל את הרופא אם הוא בסדר והרופא ענה לו שהוא בסדר גמור וכשחזרנו הביתה ,הודיע לי שהוא בסדר גמור ואנחנו לא ניגע לו שם יותר כעת אנחנו לקראת קביעת תור לניתוח ואנחנו אובדי עצות מה לומר ואיך להסביר...על עצם הניתוח והפצע שיהיה ,על הימנעות כחודש מפעילות מאומצת ... כפי שציינתי ...אי אפשר לספר לו סיפור ...הוא מבין הכל,מעבר לגילו. תודה ומתנצלת על האריכות !

שלום, אני אמא לילד מקסים וחכם בן 4, אני ואביו התגרשנו לפני שנתיים. תמיד הבן שלנו היה בעודף משקל ולפני כשנה רופא המשפחה שלח אותנו להתייעצות אצל דיאטנית, שהתחלנו אצלה תהליך והפסקנו באמצע (משקלו בגיל 3 תאם למשקלו של ילד בן 6, פי 2 מגילו בעצם). שמנו לב שהילד שלנו אוכל בלי סוף למרות שהוא אוכל יותר ממה שאדם בוגר אוכל ונראה לנו שלא מדובר ברעב פיזיולוגי אלא יותר רגשי ואז מתחיל מאבק על אוכל - אנחנו מנסים לעצור אותו והוא ממש יכול להיכנס להתקף זעם אם לא נותנים לו את התוספת של האוכל שהוא רוצה. עשינו לו בדיקות דם והן יצאו תקינות כך שלא מדובר במשהו פיזיולוגי. הייתי רוצה לשמוע מה דעתכן בנושא, האם בגיל כזה יכולה להופיע אכילה רגשית ? אני חוששת שאני גורמת לילד נזק מכך שאנחנו כל הזמן עסוקים איתו באוכל ומגבילים אותו. אשמח לדעתכן

שלום רב, שמתי לב שבתי בת 4.5 כמעת לא משחקת בגן עם ילדים.ביומי הולדת ובחגים כשאנו מגיעים ביחד עם ילדי הגן ,היא נמצאת רוב הזמן לידינו (הורים),היא רוצה להגיע למקומות האלו,אך כמעת לא משתתפת ביחד עם ילדים מהגן. גננת בגן עירייה מספרת שרוב הזמן בגן היא לידה ולא משתתפת פעולה ברוב הפעמים.מתבודדת ו יחסית סגורה. מה ניתן לעשות ,האם התנהגות הזאת תקינה. אשמח לתשובתך. בתודה.

שלום, בתי בבית מתנהגת רגיל משתפת פעולה,משחקת עם אמא ואבא. בגן ציבורי משחקת ,אך לא הרבה ביקר עם ילדים שהיא מכירה. בדרך כלל היא לא משחקת עם ילדים שלא מכירה.כאשר יש ילדים הנדנדה או מגלשה היא מסרבת לשחק שם או מעדיפה לותר .חשוב לציין שהיא משתפת פעולה עם ילדים שמכירה, אך לא תמיד.היא מפחדת לשחק עם זרים .לפעמים היא יכולה לשחק ,אך קרובי משפחה צריכים להיות בקרוב. לפעמים היא גם לא רוצה או מסתבת להיות עם סבתה וסבה ,תלוי במצבי רוח.מאוד קשורה להורים.מה מלצתך. או מה ניתן לעשות והאם זה תקין. בתודה.

שלום, אני מטפלת בשתי בנות מקסימות-תינוקות בת שבעה חודשים ובאחותה בת השבע (בתינוקת כל השבוע ובגדולה פעמיים בשבוע למשך מספר שעות.) אני מרגישה שבחודש האחרון הגדולה מתייחסת אליי באופן שונה- היא מחמיאה לי באופן מוגזם, קוראת לי "ממי"/ "חמודה"/ "מותק". היא לא ראתה את אימה ארבעה ימים ולמרות זאת,כשאימה חזרה היא לא רצתה שאימה תיקח אותה מבית הספר ותעזור לה בשיעורים אלא רק אני. היא רוצה לקנות לי דברים מכספה ושואלת אותי אם אני רוצה את הכסף שיש לה ואפילו אתמול כשהלכתי היא רצה אליי לרחוב,בכתה וחיבקה אותי ולא רצתה שאלך :( נשארתי עימה עוד קצת ואז כשהייתי בדרכי הביתה קיבלתי הודעה מאביה ששכחתי את המשקפיים היא ממש בכתה כי היא חוששת שלא אראה טוב בלי המשקפיים. היא כל הזמן שואלת מתי אלך וקשה לה לקבל את זה. תמיד היינו ביחסים טובים אבל אני לא מצליחה להבין מה קרה לה לאחרונה שהיא כל כך נקשרה אליי, זה מאד מחמיא לי ומחמם לי את הלב שהיא אוהבת אותי ככה אבל קשה לי עם זה כי לדעתי זה פוגע בה. אני בעצמי מרגישה שהרבה פעמים בחיי נקשרתי לאנשים הלא נכונים וזה לא עשה לי טוב.. אני אוהבת את הבנות מאד ולמרות שזה מחמיא לי האני מעדיפה שהילדה תראה בפרופורציות את הדברים ולא תיקשר אליי יותר מדי.

אני מסכימה עם מה שכתבת אך ראיתי את הדברים באופן שונה לגמרי וכעת מה שכתבת בהחלט הרגיע אותי . בכל מקרה, בימים האחרונים החיבה המוגזמת התמתנה ואני מקווה שכך יישאר.. תודה רבה!

אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג/ית ילדים לבן 3.5 באזור פת בתודה מראש, סיון

שלום סיוון, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. רופא הילדים שלכם הוא כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה ליאת

שלום רב,יש לי ילד מקסים בן 10 ...בזמן האחרון לא רוצה לישון במיטה שלו בלילה ומתחיל לבכות שהוא רוצה לישון איתנו..דבר שלא היה אילולא האזעקה שנישמעה לפני כחודש ביום העצמאות....הדבר הקצין לאחרונה עם כאבי בטן וכאבי ראש באמצע הלילה....אני כבר חסרת סבלנות לפעמים אך מנסה להסביר לו כל הזמן שאנחנו לידו והכל בסדר..מה עושים ??? תודה.

שלום קרן, לא ציינת האם אתם מאפשרים לו לישון במיטתכם. בכל מקרה, במקרים של חרדה ומצוקה, אפשר להתארגן לתקופת מה (שבוע, שבועיים ואפילו שלושה), שבה אחד ההורים יישן לצידו של הילד בחדרו שלו, עד שיתרגל לישון לילה מלא ללא יקיצות. שיחות והסברים בדר"כ אינם עוזרים, אם בסופו של דבר אתם מאפשרים לו לישון איתכם. הגמילה חייבת להיעשות בנחישות ואסרטיביות, אך גם תוך התחשבות בפחדים שלו. אנא, קראי גם את תשובתי לגלית, חמש "קומות" מתחתייך, כאן בפורום. בהצלחה ליאת

שלום רב! ברצוני לשטוח בפניך את הבעיות הקשות שיש לי ולבקש את דעתך אולי תוכלי לעור לי. אני נשואה + 2 בעלי ואני לא מסתדרים כל כך אבל ממשיכים. בני ילד מחונן שהיה אלוף בקנה מידה ארצי בתחום השחמט הגיע לתוצאות מצוינות והיו המון קונפליקטים בין הדרישה שבעלי דרש ממנו לבין מה שהשקיע בפועל עד שבעלי הפסיק לאמן אותו. (הוא כרגע ממשיך עם מאמן שליווה אותו לאורך כל הדרך) מאז בעלי לא מדבר איתי ועם בני אלא רק עם ביתי - כבר חודש. בני עלה השנה לחטיבת הביניים אף פעם לא השקיע יותר מדי בלימודיו והוציא ציונים מעולים. השנה איני רואה אותו מכין שיעורים אך מרבית ציוניו טובים למעט 2 מקצועות. תמיד היה ילד חברותי עם חברים אך השנה יש לו חברים אך הוא אינו נפגש איתם. לדעתי לא טוב לו בבית הספר החדש אך הוא אומר שטוב לו. מה שבעיקר מפריע לי ואני מתפוצצת מכך הוא שכאשר הוא חוזר מלמודיו בשעות הצהריים הוא מתחיל לשחק במחשב למשך שעות מרובות וכל נסיונותי להקים אותו משם ללא הועיל. אני יודעת שיש אפשרות להגביל אך איני טובה במחשבים ולשם כך עליי לפנות למי שמתעסק בכך. כואב לי הלב לראות אותו כך מכור למחשב ללא חברים ללא עניין בחיים סתם יושב מול המחשב ומשחק אותו משחק מחשב דבילי ללא הועיל שוחחתי אית אך לשווא מה לעשות? בעלי לא מדבר איתו ואיתי וכך רק אני מתמודדת איתו לבד ומתפוצצת מעצבים. מה עליי לעשות?

שלום חני, את צודקת מאד. יש כאן באמת אוסף של בעיות, גם בזוגיות שלכם, גם בעמדה ההורית שלכם מול הילדים, וכרגע גם בעיה רגשית אצל בנך - וזה כשלעצמו אינו מפתיע לאור מה שאת מתארת. נדמה לי שעצה אינטרנטית עלולה להחמיץ את המורכבות של הדברים. יש כאן כרגע נער שאביו מתנכר אליו חודש ימים, ואמו אינה מסוגלת לשמש דמות סמכות. כדי להגביל את שעות המחשב שלו (לא בטוח שצריך) לא מוכרחים להבין במחשבים, אלא רק להחליט ולבצע. בתוך כל המהומה הזו, עם או בלי קשר לקואליציות המשפחתיות שנוצרו, הילד שלך פחות משקיע בלימודים, ואיכשהו אני יכולה להבין אותו. באווירה כה מתוחה קשה למצוא פניות ונחת. אני באמת חושבת שיהיה לכם קשה לבד, וממליצה בכל לב להגיע להתייעצות עם איש מקצוע (פסיכולוג קליני, או מטפל זוגי/משפחתי), שיוכל לעזור לכם לשפר את התקשורת בבית, לפעול במשותף כהורים סמכותיים ואחראיים לשני ילדיכם, ולעבוד על הזוגיות שלכם. מעודדת אותך לפעול ללא דיחוי, ולהחזיר לכולכם איכות חיים. בהצלחה ליאת

הצעיר מהשלושה (בן 10) אינו רוצה ללכת לאביו, וכשאני מכריחה - יוצר מניפולציות כדי לחזור אלי. לא מוכן להסביר מדוע. אובדת עצות... מה לעשות???

שלום הדר, הדעות חלוקות בעניין זה. יש פסיכולוגים שימליצו להתעקש, ויש כאלה שיעדיפו לוותר לילד שמסרב ללכת לאחד ההורים. בגדול, חשוב לנסות ולהבין מה נח תחת הסירוב שלו, והאם אפשר לטפל בזה. לעתים, הסירוב ללכת להורה אחד משקף משאלה לא מודעת של ההורה השני, שמקורה בחרדה או כעס. לפעמים הסירוב קשור לפנטזיות של הילד על מה שיקרה בהיעדרו (אולי אמא תישאר לבד ותהיה עצובה, אולי יבוא גבר אחר, וכד'). לפעמים, הילד מגלה שהסירוב שלו ללכת לאבא גורר ניסיונות פיצוי וריצוי מצד האב או בני משפחתו. גם במקרה כזה, המוטיבציה של הילד לא ללכת ברורה. אם תבינו מנין זה בא, יהיה קל יותר לפעול. כרגע, אם חשוב לכם שיילך לאביו, אל תיכנעו למניפולציות, גם במחיר של בכי (בהנחה שאתם יודעים שלא מדובר בסבל יוצא דופן עבורו). אם, לעומת זאת, קיימת חרדה או מצוקה רגשית אחרת שמתעוררת בעקבות השהות בבית האב, אפשר לוותר לזמן מה, ולדאוג לטפל בבעיה ולעזור לילד לשוב ולבטוח באביו. הכתובת היא פסיכולוג ילדים, שיוכל גם להנחות אתכם כיצד לעמוד מולו ללא רגשות אשמה. בהצלחה ליאת

שלום רב! מדובר בביתי בת ה-4.5, אחיה הבכור הוא ילד דומיננטי מאד היפראקטיבי, ולפני חודשיים נולדה לה אחות. בסך הכל הבית די רגוע, השגרה נשמרת ואנחנו משתדלים מאד לתת לשני הגדולים תשומת לב כמה שניתן ולשמור עדיין על הגבולות הישנים. עדיין - ביתי מציגה 2 התנהגויות בולטות וחדשות, אחת זוהי התנהגות "בוסית" בעיקר מול חברות, היא צריכה להחליט, על פיה ישק דבר... והשניה היא רגישות קיצונית, נעלבת מדברים פעוטים ולפעמים נדמה כי מכניסה את עצמה למצב של יבבות ולא מצליחה לצאת ממנו... גם כשאני מודעת לזה ומנסה לעזור לה זה קשה מאד. לפני שנולדה התינוקת היא היתה כמעט בלי יוצא מן הכלל ילדה נהדרת, טובת לב, שמעסיקה את עצמה, אהובה ומתחשבת בחברותיה. אני מניחה שהזמן יעשה את שלו אך האם ניתן לעשות משהו על מנת לעזור לה לחזור לעצמה?? תודה רבה רבה!

שלום תמר, כמו שאת אומרת נכון, מדובר כנראה בתגובה רגרסיבית וטבעית ללידת האחות. ההתנהגות שלה עם החברות משקפת את הניסיון שלה להחזיר לעצמה את המעמד והביטחון, ואחרי הכל, בשביל זה יש חברים :-) נסי לתווך בעדינות בסיטואציות קיצוניות, ולוותר כשזה לא נורא. זה יעבור. בעניין היבבות, אפשר להתייחס לזה כאל התנהגות נסיגה, הצורך לחזור ולהיות קטנה ו"מטופלת" על ידכם כבעבר. נסי לגרום לה לראות את יתרונותיו של הגיל הבוגר, ולצ'פר אותה על כל התנהגות בוגרת ומאופקת. עם זאת, כשהיא מייבבת, נסי להיענות לצורך שלה להיות "קטנה", מבלי להיאבק בזה. נחמי אותה בזרועותייך, וגלי הבנה לכאבה ותסכולה. הימנעי מניסיונות לפצותה או לפנקה בתגובה לבכי, כדי לא להפוך אותו לעניין כדאי. זה באמת יעבור... שבוע טוב ליאת

לאחרונה נחשפתי לשיחות שבתי בת ה 13 עורכת בווטסאפ עם החבר שלה ועם חבר שלו (שניהם בנים בכיתה שלה). היא לא יודעת שאני ראיתי את השיחות. השיחות הן בעלות אופי מיני בוטה. "סקסטינג" שמתאים לגיל 20. היא אפילו שולחת תמונות בהן היא מעורטלת חלקית. כבר אמרתי לה מספר פעמים לא לשלוח תמונות בעייתיות אבל אני רואה שזה לא עוזר. כנראה הלחץ מהחבר עושה את שלו. אני מאוד חושש שהיא תתחיל לקיים יחסים בגיל מוקדם מאוד או שהיא "תשטרלל" עם בנים בכיתה. בתי היא ילדה מאוד אינטלגינטית והיא בכיתת מחוננים. היא מאוד מקובלת בכיתה שלה ויש לה המון חברות. היא זוכה לאהבה בבית ויחס רב. ניסיתי לדבר איתה על הקשר שלה עם החבר שלה אך היא מתחמקת מייד. אני לא יודע מה לעשות. מה לעשות? איך לדבר איתה מבלי לחשוף את העובדה שראיתי את השיחות ללא ידיעתה? אבא דואג

שלום רב, אכן דילמה. אתה יודע, לפעמים ערכים מוסריים חשובים מתנגשים אלה באלה, ועלינו להכריע מה חשוב ממה. אתה מבקש, בצדק, לשמור על כבודה ופרטיותה של בתך, ולצד הרצון הזה קיימת החובה לשמור עליה (גם מעצמה). תוכל לנסות לדבר איתה בצורה יותר ישירה על הנושא, כעל "תופעה שמדאיגה הרבה הורים". תוכל לספר לה על תוצאות אפשריות של התנהגות לא זהירה, על בנות שגופן ופרטיותן חוללו ברשת, ועל מה שבנים חושבים באמת על בנות קלות להשגה. נסה לשמור על גישה חברית ופתוחה, ועודד אותה לשתף אותך בדעותיה ומחשבותיה. מנגד, קיימת גישה שאומרת, שעם כל הכבוד לפרטיות, מרגע שנחשפה התנהגות כזו, על ההורים לנקוט פעולת מנע אקטיבית, כולל החרמת הטלפון או הפיכתו גלוי וזמין להשגחה שלהם. הדרך בה תבחרו קשורה לרקע התרבותי ול"אורך הפתיל ההורי" שלכם. אני מעדיפה את הדרך הראשונה, אך לא בטוח שהיא מתאימה לכל הנסיבות. מה שברור, שיש טעם להדק את ההשגחה ולהרחיב את ההסברה והליווי שלה, ככל האפשר תוך מתן כבוד ושמירה על תקשורת פתוחה וחמה. קחו אוויר, היא רק מתחילה את גיל המרד... :-) בהצלחה ליאת

בוקר טוב, אודה לעזרתך, יש לנו 3 ילדים גילאים:9,6.5 ו שנתיים . בני בן 6.5 מתעורר בלילה ומעוניין לבוא לישון אצלנו, אני מסבירה לו שאין אפשרות ולכל אחד יש את המיטה שלו. קשה לו לקבל את זה ולא מוכן ללכת למיטתו קם כל 10 דקות בטענה שרוצה לישון אצלנו אני מרגישה כמו תקליט שבור . הנושא מכביד עליי ועל בעלי לא יודעת כיצד לנהוג ולמה כך מתנהג. לאחר שיחות של כשעתיים נרדם ל5 שעות אני ובעלי יוצאים מהשינה. אודה לעזרתכם

שלום גלית, כמעט לכל ילד יש תקופה של פחדי לילה או יקיצות ובהן חיפוש קרבתו של ההורה. לפעמים, גם בשל רגשות החמלה הטבעיים וגם מחמת העייפות, אנחנו מתירים להם להיכנס למיטת ההורים. מאימתי שהאפשרות הזו נכנסה כאופציה, רוב הילדים יתקשו לוותר עליה. הוויכוחים הליליים והשיחות אינם יעילים בדר"כ, בהיותם מתישים את ההורים, וגורמים להם לכניעה או לעוינות. ולכן, כצעד יעיל, אני מציעה להורים להיענות לצורך של הילד, לדאוג למזרן בחדרו, ולשכב לצידו בלילות הפחד. אפשר להחליט מראש על תקופה של שבוע-שבועיים (החליטו על כך ביניכם, מבלי לשתף בכך את בנכם) שבהם אבא (ברור שאבא, כי הוא פחות מפונק, נכון?) יישן לצד הילד כל לילה, כל הלילה. תקופה כזו יכולה להרגיע את ילדכם, ולאפשר לו לשבור את דפוס היקיצות ולהיגמל ממנו. כשהילד יחזור לישון רצוף, וזה קורה בדר"כ די מהר, אפשר לחזור לשגרה. יש בזה מידה של אי נוחות, אך מדובר בסידור זמני שיחסוך מכם את העייפות והכעס. אפשר כמובן לנקוט גם בצעדים עקשניים יותר, כמו החזרתו שוב ושוב למיטה שלו, אך קחו בחשבון שגישה כזו תשאיר אתכם ערים למשך מספר לילות. גם זה בדר"כ עובד, אך רק אם לא תישברו. בהצלחה! (וליל מנוחה) ליאת

היי, יש לי ילד בן שלוש וחצי ילד מאוד חכם, רגוע, מפונק, שמח מאו, אוהב חברה מסתדרת עם כולם אבל יש בעייה אחת שמפריעה לי אצלו הוא מתחצף ומשתמש בידיים.... בגן הוא מתנהג למופת הגננת אומרת שהוא ילד מדהים.

שלום ליז, ילד ש"מתחצף ומשתמש בידיים" עושה זאת בדר"כ משתי סיבות. האחת, קשורה להיעדר מיומנויות של וויסות רגשי. כלומר, ילדים בגיל הרך עדיין מתקשים לשאת מצבי תסכול ולעדן את הזעם והתוקפנות שלהם. התוקפנות שבגיל בוגר יותר תקבל ביטוי מילולי או עקיף, הודות לשליטה טובה יותר בדחפים, נראית בגיל הזה גולמית מאד, יצרית מאד ואף אלימה. כדי שהילד ילמד לעדן את תגובותיו, נדרשת נוכחותו המתווכת והמרסנת של המבוגר, שמציב את הגבול בצורה נחרצת ועקבית. כאן, למעשה אני מדברת על הסיבה השנייה להתנהגות שאת מתארת: הילד שלך מתחצף ומרים ידיים פשוט כי זה אפשרי מבחינתו ומבחינתכם! העובדה שבגן הוא מתנהג למופת, מעידה על כך שהוא יודע להבחין היטב איפה הוא יכול ואיפה אינו יכול לנהוג באלימות או בחוסר כבוד. השתמשי במידע הזה, כדי לחדד עבורו את הגבול. כך, למשל, עליו ללמוד שבכל פעם שהוא מדבר אלייך בחוצפה, הוא יפסיד אותך, את חברתך, את הרצון הטוב שלך ואת נכונותך לצ'פר אותו בנדיבות. בדומה, דאגי שלעולם לא ירים יד עלייך או על אביו, ואם זה קרה, התרחקי ממנו ושמרי על קרירות לזמן משמעותי, כדי שילמד שלהתנהגותו יש מחיר. שימי לב שאיני מדברת על ענישה, אלא על סנקציה טבעית פשוטה ומובנת: כשאתה מכה - אני לא חברה שלך! זה מסר פשוט, הגיוני וברור. חושבת שתצליחי? :-) ליאת

שלום רב, בני בן 11.5 לומד בכתה ו תלמיד טוב מאוד.הבעיה מתחילה בהתנהגות שלו שהיא ילדותית מאוד לגילו הוא ילד סנדביץ בין אח גדול בן 15 וילדה בת 8. הוא מתבכיין כמו ילד בכתה א החל ממקום ישיבה בשעת הארוחה וכלה בהפסד במשחקים. החיים שלו ושלנו צריכים להתנהל בצורה כזאת שהכל צריך להיות לטובתו ואם זה לא כך הוא מתלהם וצועק וזה לא נעים איתו אנחנו מתעצבנים עליו והוא עלינו.אציין שתחומי העניין שלו לא תואמים לבני גילו הוא מאוד אוהב לראות טלויזיה בעיקר תוכניות מצויירות אוהב בעלי חיים צמחים פרחים ופחות במשחקי בנים שתואמים את בני גילו.הקשר שלו עם הבנים בכתה הוא שיטחי מאוד אין לו חברים שמגיעים אלינו והוא נפגש עם מספר מצוצמם עם חברים בביתם אך ממש לעיתים רחוקות כי אנו מפצירים בו. עושה רושם כי אין לו צורך בחברים.הוא רב עם בני המשפחה כמעט על שטות ומאוד קשה לנהל אורח משפחתי רגוע בבית . בדר"כ לאחר שהוא רב ונרגע הוא יודע לבוא להתנצל אך זה לא עוזר שכן דקה אחרי הוא יכול לחזור על אותה התנהגות. בעלי ואני מאוד מיואשיים ולא יודעים כיצד להתנג איתו. אודה בבקשה לעזרה.תודה

שלום טל, "יש הרבה דרכים לרומא", אומר הפתגם הידוע, ובדומה, גם לתמונה רגשית-התנהגותית של ילד מסוים יכולים להיות מספר נתיבי התפתחות אפשריים. גם במקרה שלכם, אני מרגישה שהתמונה מורכבת מכדי שאוכל לספק הסבר אחד מספק. לא ברור האם מדובר בילד "מפונק" שאינו מתמודד עם תסכולים, ילד עם קשיים התפתחותיים-תקשורתיים או אולי ילד עם מיומנויות חברתיות לקויות. לפעמים זה יכול להיות קצת מכל דבר, ואולי בכלל יש משהו אחר. כמובן שהמידע שאת מביאה לכאן הוא חלקי, ולכן קחי הכל בעירבון מוגבל. באופן כללי, כאשר ילדים נוטים להגיב בבכי או התקף זעם למצבי תסכול, ראוי לברר מהי העמדה ההורית והאקלים המשפחתי בבית. האם ההורים מוותרים לילד כדי לחסוך ממנו (ומעצמם) את הבכי או הצעקות? במקרה כזה, אפשר להבין מדוע הילד ממשיך "להתבכיין". זה פשוט מועיל מבחינתו. האם מדובר בילד שלא למד להתמודד עם אכזבות, פשוט כי הוא קיבל כמעט כל מה שרצה? האם קיים אצל ההורים צורך לפצות את הילד על משהו שחווה בעבר? האם ההימנעות החברתית היא חלק מאותה תמונה (קושי להתמודד עם הפשרות והוויתורים שמכתיבים החיים החברתיים) או אולי בעיה בפיענוח סיטואציה חברתית? האם הבחירה בעולם תוכן ילדותי ולא תואם-גיל היא חלק מבעיה רגשית, או אולי משהו התפתחותי? בקיצור, אני מציעה שלא להתייאש, אלא לפנות להתייעצות עם גורם מקצועי, פנים אל פנים, ולהיעזר. במקרים מסוימים, גם הדרכת הורים מכוונת מספיקה כדי לחולל שינוי משמעותי. בהצלחה ליאת

בתי בת 3 וכבר קרוב לשנה היא יושבת בפישוק כשהברכיים כלפי חוץ ומקפיצה את אגנה מעלה מטה ללא הפסק בערך 10 דקות עד חצי שעה. כך כמה פעמים ביום. אינני יודעת אם היא מתנהגת כך בגן. בהתחלה שמנו לב להתנהגות זו רק בזמן עייפות והיום זה קורה בתדירות גבוהה יותר לאורך היום כמעט בכל הזדמנות. זה נראה כמשהו אובססיבי וכמו מדיטטיבי שמאפשר לה להתנתק מעשייה או משחק כשאני מציעה לה.האם להעיר לה? איך מפסיקים התנהגות כזאת?

שלום אורה, לא ברור אם מדובר באוננות או בפעילות מרגיעה אחרת. יש ילדים, במיוחד פעוטות בגיל הרך, שמפגינים התנהגויות ריתמיות, כמו נענוע הגוף או הראש בניסיון להירגע ולפרוק מתח. כך או כך, אפשר לעודד אותה לעשות זאת רק בחדר שלה, ולא בנוכחותם של אנשים אחרים, אם את סבורה שיש מכך משהו מביך עבורם/עבורה. ההתנהגות תיפסק כשיהיו לה דרכים מעודנות יותר להירגע, כשתגדל קצת. בברכה ליאת

יש לי ילד בן 6.9 שכל דבר שמבקשים ממנו לעשות יש לו תירוץ למה הוא לא יכול לעשות...כבד לו, הוא לא יודע, לאמבין , לא הוא עשה לא הוא שיחק וכו. כשאנחנו כועסים עליו אז הוא מתחיל לבכות ואז התירוצים מתגברים ל אני מפחד ללכת לבד לחדר, אני אפול, אני לא יודע וכו. בסופו של דבר אנחנו מתעייפים כבר מלשמוע תירוצים... ואז או שאחיו הגדול עושה במקומו או שאנחנו כועסיםעליו ושולחים אותו לחדר... מעטות הפעמים שבסופן עושה את שביקשנו... מה אפשר לעשות כדי שהתירוצים יפסקו...?

שלום, ילדים בדר"כ אינם מבזבזים זמן על אסטרטגיות שאינן עובדות. כפי שאת מציינת בעצמך, התירוצים הם דרך יעילה בעזרתה מצליח (!) הילד שלך להימנע מעשייה. או שאחיו פועל במקומו, או שהוא נשלח לחדרו (עונש מפוקפק ומאד לא יעיל). אם הילד שלך ייווכח שבכל פעם שהוא מתחמק ממטלה יהיה לזה מחיר ממשי, או - לחילופין - שיהיה לו כדאי יותר לשתף פעולה, המצב ישתנה. אין כוונתי שתחפשו עונש כבד יותר, אלא שתחפשו בדרך יצירתית "תוצאות טבעיות ומיידיות" לכל התנהגות, חיובית או שלילית. למשל, אם אינו מוכן לעזור לסדר את החדר, תוכלי להחליט שאינך נכנסת לשם ("כי לא נעים לי") מה שייאלץ אותו לחפש את הכביסה הנקייה במקום אחר בבית, או לחיות בבלגן עד שיפעל בעצמו. דרך יצירתית אחרת, יכולה להיות טובה ויעילה רק אם מבצעים אותה ללא כעס כלל וללא שום נימה של "פעולת תגמול". תוכלי, למשל, להזמין את אחיו שעזר ופעל לקפה או גלידה איתך לבד. הסבירי שאת מצ'פרת אותו על המאמץ, ותשמחי לצרף גם את הילדים האחרים במידה ויפעלו בדרך דומה. חשוב לי להדגיש שפעולה כזאת חייבת להיעשות לא (!!!) כעונש לילד המשתמט, אלא כתגמול אמיתי לילד שהתאמץ. אשמח לשמוע איך הולך... בהצלחה ליאת

היי אשמח לקבל את עזרתך בנושא. הבן שלי הוא ילד חכם ונבון שבגן תמיד משתתף בכל הצגה או מפגש הוא יצירתי וחברותי אך משהו מטריד אותי וזה נושא הנשיכות . בשנה שעברה הגן שלהן היה מנוהל על ידי גננת שהיא קולנית ושבדיעבד התברר שהיא הייתה מאוד תוקפנית איתם וקשה.היו חילופים ושינויים והיום אין להם בצוות גננת אלה 3 סייעות מקסימות. מאז ומתמיד בני היה שובב ,אבל השנה הוא גם הפך להיות מעט אלים. הוא נושך ומרביץ כשלא מקבל את מה שרוצה או לחלופין כשהוא רואה ילד אחר או קרוב משפה שנוגע במשהו שהוא שייך לו.הוא דוחף אותו או צובט אותו. הגננת סיפרה לי השבוע שהוא נושך את עצמו המון את המשחקים ואת שרוולי החולצה יש לציין שהוא מאודדד קשור למוצץ שלו וכשהוא לא מקבל אותו או שאני מסבירה שמוצץ לוקחים רק בשינה הוא מתפרץ בזעם הוא מאוד בוחן את הגבולות שלי,לפעמים מקשיב לפעמים פחות . המטריד מכל הוא עניין הנשיכות העצמי שלו לדוגמא הם יוששבים במפגש כל הילדים והוא פתאום קם ונושך את הילדים. אשמח לעצתך בנושא אני מרגישה שהילד שלי עובר איזה תהליך אולי בעקבות השינויים בגן או משהו שקשור אליו אבל אני באמת לא מוצאת את הסיבה למה. יש לו אח בן שנה שהגננת חושבת שאולי שזה בגלל שבבית אנחנו מתרגשים שהקטן מתחיל ללכת ויש אליו יותר יחס אבל זה לא נכון כי אני באמת מחלקת את היחס שלי אליהם אני ממש אובדת אצות. תודה על ההקשבה.

שלום אורטל, נשיכות אינן שונות, מהותית, מכל התנהגות תוקפנית אחרת בגיל הרך. יש ילדים יותר "אורליים", שבאמצעות הנשיכות (גם נשיכות עצמיות או נשיכת דש הבגד) פורקים את התסכול והמתח, וחשוב להתייחס בהבנה, אך לא בהסכמה. כהורים, עלינו לעשות מאמץ לאמן ולתרגל את הילד במצבי תסכול, תוך שאנו מנחים אותו כיצד ניתן להגיב בדרך שאינה הרסנית לו או לסביבתו. הכוונה, כמובן, להצבת גבולות נאותה ועקבית, בבית ובגן. מצרפת לכאן קישורים לתשובות רבות שניתנו כאן, בפורום, לפניות דומות. אנא קראי אותן, ואם יהיו שאלות נוספות, את מוזמנת. הנה - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-69854#message-69854 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-52994#message-52994 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-26291#message-26291 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-22706#message-22706 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-3054#message-3054 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-75876#message-75876 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-83308#message-83308 בברכה ליאת

היי, בני עוד מעט בן חמש, לפני כחודש ניפצו לי את חלון הרכב בנסיון לגנוב אותו ולאחר מכן הסתובב הגנב בשטח ביתי- אך לא נכנס פנימה (יש לנו מצלמות אבטחה), בני היה עד לכל הסיטואציה של החיפוש במצלמות האבטחה והשוטרים שהגיעו לביתי. בשבועיים האחרונים בני מפחד להישאר לבד באזורים שונים בבית כאשר אחד מההורים לא נמצא איתו. בלילות הוא מתעורר בערך כל שעה ובא אלינו כשהוא אומר שהוא מפחד. כששאלנו אותו ממה הוא מפחד הוא אמר שהוא מפחד שהגנב יחזור. ניסינו להסביר לו שהגנב כבר בכלא והבית שלנו זה מקום מאוד בטוח שאף אחד לא יכול להכנס אליו כי יש לנו אזעקה וכלב מאוד גדול שהגנבים מפחדים ממנו. וגם הסברנו שהגנב לא רוצה לפגוע באף אחד שהוא היה רעב וחיפש אוכל ובגדים לילדים שלו אבל שום דבר לא עוזר. הפחד שלו להישאר לבד באיזורים שונים בבית מתרחש רק בבית שלנו ולא בבתים אחרים. אנחנו מדברים איתו על זה על בסיס יום יומי ורואים שהוא מאוד משתדל להתגבר על הפחד אבל עדיין הוא קם בלילות הרבה ומבקש לישון איתנו(מה שלא היה לפני כן). אודה מאוד לקבלת ייעוץ. אציין שיש לנו ילד נוסף בן שנתיים עוד מעט. תודה.

שלום ליטל, אחרי אירוע כ"כ בלתי נעים, תגובות כאלה הן צפויות והגיוניות, אפילו אצל מבוגרים. יכול להיות שבאופן כלשהו, הילד חש גם את חוסר הביטחון שלכם (שאולי התערער גם הוא במידה מסוימת בעקבות האירוע). לכן, אני מציעה לכבד את הרגישות, לעשות לה מקום, ולתת לזמן לעשות את שלו. הניסיונות שלכם "למכור" לו סיפור מרוכך על איש שחיפש אוכל לילדיו הרעבים, ללא ממש הולכים ביחד עם שוטרים ומצלמות אבטחה. גנבים הם עסק לא נעים - יהיו מניעיהם אשר יהיו - וכולנו מנסים לשמור על עצמנו ועל רכושנו באופן המיטבי. נדמה לי שזאת צריכה להיות רוח הדברים. משהו כמו - "זה באמת היה לא נעים לגלות שמישהו ניסה לגנוב לנו את האוטו, והסתובב בחצר. אבל אנחנו יודעים להגן על עצמנו ועל האוטו והבית, ועובדה שהכל נגמר בשלום. אנחנו מבינים שאתה פוחד קצת עכשיו, אבל אתה תתגבר בסוף, כי אנחנו - המבוגרים - שומרים עליך ועלינו טוב טוב. אם נוח לך יותר להישאר קרוב אלינו זה גם בסדר". לגבי הלילה, אני מציעה להשתדל לקום אליו ולהרגיע אותו במיטה שלו, למרות אי הנוחות שבדבר. ויתור בתום זה עלול לפתוח פתח להרגל שיהיה קשה להיגמל ממנו (תגמול חיובי על הפחד). לסיכום, הייתי ממליצה לעשות "מה שפחות עניין" מהפחד, ולנסות להחזיר את העניינים לשגרה (גם אצלכם), ולאפשר לכולכם להתרחק קצת מהאירוע הזה. אם תרגישו שגם בעוד מספר שבועות לא תהיה הטבה, התייעצו שוב. בשמחות ליאת

שלום רב , ילדי בן 12 צפה לאחרונה במסגרת חברתית בסרט אימה . מאז פשוט חייו הפכו לסיוט אשר מתבטא בחרדה עצומה המלווה בהתפרצויות של בכי הסטרי . הוא מפחד להשאר לבד בבית להכנס לבד לחדרים , למקלחת , לשרותים ומתקשה מאוד להרדם . אודה להכוונתכם בכבוד רב דוד

שלום, ביתי כשמונה חוד בצבא, לא מרוצה מנסה לעבור תפקיד, מאז ומתמיד היא מאוד מופנמת ומעולם לא משתפת אותנו (הוריה )בכלום, הכל אנו יודעים בצורה עקיפה או מאינטואיציה שלנו כלפיה...מאז היותה בת 13 חותה קשיים עם עצמה, חוסר בטחון דימוי עצמי נמוך, הצהירה לכולם בגיל 16 שהיא דו מינית (ללא ידיעתנו.) מידי פעם נכנסה לדיכאון,לקחנו אותה לטיפולים שונים שעזרו פה ושם אך יש סיטואציות בחיה שמחזירות אותה למצב הדכאוני. לאחרונה שוב נכנסה למצב זה והיא מסתגרת הרבה בחדר, התריס סגור, כמעט ואין לה חברות, בקושי מתקשרת איתנו, בעיקר איתי הקשר אף פעם לא היה טוב..אנחנו ממש עובדי עצות מה לעשות ואיך לעזור לה..אשמח אם תוכלי להמליץ לי מה לעשות ואולי על מטפלת איזור קריות חיפה..המצב ממש לא טוב תודה

שלום, יש לי שלושה ילדים הבכור בן חמש וחצי והבת בת שנתיים ותינוק בן חודשיים. אני מרגישה שהגעתי עם בני למבוא סתום ... לאחרונה הוא נהפך לאלים וחוצפן ואני התחלתי לאיים עליו בכל מיני דברים אם תרביץ ניקח לך ... או הפוך אם תתנהג יפה תלך לחוג .... ואני מרכישה שזה לא הפתרון כי מה שקורה הוא מפחד ממני משהו שזה לא היה ההינו חברים טובים . הוא ילד מאוד חכם ופיקח אני מרגישה שהוא מתוסכל גם בגלל האח החדש ובביהס( הוא בחטיבה צעירה) הוא לא מתקשר עם הגננת היה לנו סיפור איתה ומאז היא ממש מתעלמת ממנו ( כולם יודעים ומעורבים הנושא בתוך ביהס בבדיקה) אבל עד אז הילד נפגע ומתוסכל . מה אני כאמא יכולה לעשות כדי לעזור לו?

היי לגבי הגננת ניסינו לדבר איתה אבל אין מענה, המנהלת מעורבת והרכזת מנסים לעשות הכל אהל כמו שאמרת הילד נענש מזה נשארו עוד חודשיים וזה נראה לי מאוד ארוך מה אני אעשה מלא גורמים מעורבים בבעיה הזאת שלה . בעלי פינה מזמנו הרבה עבורו עכשיו

שלום רב, יש לנו 2 ילדים בת 8 ובן 3. הבכורה היא ילדה שברוך ה לא נתקלנו איתה בשום בעיית התנהגות והקטן הוא מורד מרגע שנולד, כל דבר קטן מוביל אותו לבכי ועצבנות אנחנו מוותרים לו הרבה רק כדי שלא יעשה מהומות אבל זה בא על חשבון הבת שלנו וזה מאוד קשה גם בגן הוא מפגין אלימות כל פעם שאינו משיג את שלו ואנחנו עובדים במשותף על מנת למגר את התופעה, הבעיה היא שאי אפשר ללכת איתו לאף מקום מבלי לחזור מותשים, הוא חוטף מרביץ יורק ולא עושה חשבון, כשהוא עושה את זה אנחנו מסבירים לו שזה לא נעים ומרחיקים אותו מהמקום וגם הולכים הביתה בסוף אבל זה לא עוזר כיהושע מגיע הביתה ושוב חוזר חלילה ניסינו גם להתעלם וזה גם לא עוזר כי היריקות שלו מכלכות והמכות שהוא נותן לאחותו וגם לנו גורמים לו להיענש ולא מייחסים אליו במשך כמה זמן ובסוף הוא נענש בחדרו עד אשר נרגע אבל זה חוזר על עצמו. אף עונש לא מרתיע אותו כבר ואנחנו ממש מיואשיםפ. לא יודעת מה לעשות כבר. הוא ילד חכם מאוד ואוהב מאוד והוא שובה את לב כולנו עם הדברים שהוא אומר ועושה אבל האלימות לא נגמרת מצידו בבקשה עזרתך הדחופה

שלום רב בתנו הבכורה בת 4.5. ילדה טובת לב, אהובה ורגישה. לאחרונה אנו עדים יותר ויותר למצבים בהם היא מדברת בצורה לא הולמת (לדעתי) עמנו ההורים, לדוגמה: כל דבר שלא לרוחה גורר תגובה מיידת נוסח "אני לא אהיה חברה של אמא/אבא, אני ארביץ לאמא/לאבא, אני אשים אתך בכלא, לעולמים לא אשחק יותר עם אמא/אבא, הכל בגלל אמה/אבא", מפיקה כל מיני קולות לא ברורים האמורים ככל הנראה להביע את זלזולה כלפינו, לעיתים אף דוחפת (בעדינות) וכדומה. עלי לציין כי בעלי לא רואה בזה שום בעיה ומתייחס להתנהגויות אלה כאל משהו שמשקף את מה שהיא רואה בגן ושזה "יעבור לה". לי אישית יותר קשה עם התנהגות מילולית זו. השאלה מה עלינו לעשות ואיך להגיב? ניסיתי להתעלם - לא עזר. ניסיתי להפוך הכל לבדיחה - האווירה השתפרה אך שום התנהגות מהמתוארות לא נעלמה. ניסיתי להתעמת ולהגיד שזה לא נעים לי ואם דקה אחרי כל מה שהיא אומרת היא הייתה ממשיכה איתי כאילו שום דבר לא קרה, הייתי אומרת שהיא דיברה לא יפה ולכן לא נעים לי לשחק איתה/לעשות לה משהו וכדומה, שהיה גורם לבכי מצידה ולאווירה מתוחה בבית. אחותה הצעירה (בת שנתיים וחצי) כבר אימצה רוב ההפקות וכל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיניה, אומרת גם "טוב, אז אני ארביץ לאמא / טוב, אני לא אהיה חברה של אבא". מה עלינו לעשות?? תודה מראש

שלום, ביתי בת שנתיים לעשרה חודשים , נרתעת מפיפי כבר כמה שבועות. לא נעים לה שזה רטוב. היא מפחדת שאחרי הפיפי התחתונים יירטבו. סיימה תהליך הגמילה לפני כמעט שנה. לא היו הגמילה בעיות עם פיפי בעיקר עם קרי שחלפו. היום למשל עשתה פיפי השקמה בבוקר ו לאחר מכן רק בשש בערב. מה אפשר לעשות? האם יכול ליצור בעיה בריאותית?

שלום לכם ביתי הבכורה בת 10 לומדת בכיתה ד והיא תלמידה טובה ! היא חכמה מאוד ואינטילגנטית מאוד... ועל כך אין חילוקי דעות גם בבית הספר. האחריות על הלימודים מאז ומעולם היו שלה. הבעיה - הילדה לא ללומדת ומשקיעה בכלל... אף פעם אין שעורים ,ואם יש עושים בשינייה על השטיח ואם יש שגאות כתיב ...זה לא משנה...למבחנים לא צריך ללמוד.... עיקר הבעיה היא שכלום לא מעניין אותה היא עושה כל דבר כי היא צריכה וזהו גם אם יש חופש גדול או סתם סופ``ש שאנחנו לא עושים משהו מיוחד היא בחיים לא תלמד גם אם יש מבחן היא תגיד ש: ``מקסימום לא אצליח ...לא שזה משנה לחיים`` ``אבא מתי השתמשת בX בחיים`` ``מה הטעם בהכתבה באנגלית אם אחרי שבוע כולם שוכחים הכל`` דרך הגב הילדה מנגנת בחלילית ובקלרינט ,גם שם היא מצליחה אבל לא מתאמנת... השאלה אייך גורמים לילד להבין את חשיבות הלימודים ואייך יוצרים אצלו את הרצון להשקיע יותר הפחד שלי שיגיע שלב שהכשרון לא יספיק... או בקיצור ``עוד מקרה קלאסי של הילד לא מממש את הפונטציאל שבו`` מה עושים ?!?!

בני בן ה 13 ילד נורמטיבי ומחונן. אתמול ושלשום גילינו בהסטוריה של המחשב כי גולש באופן מכוון לסרטי פורנו גייז ואפילו מחפש מילים קשות של התעלסות קשה ( מעדיף לא לפרט אותם במדיה ) חשוב לציין כי אין לנו נטייה לא לי ולא לאחיו הבוגרים מה שמעלה חשש אצלנו. אני מעוניין לדבר איתו על כך אך מהצד השני מפחד לפגוע בו שחס ושלום לא יעשה משהו לעצמוץ עזרו לי איך מדברים איתו?האם לדבר איתו על כך? באיזה צורה? באיזה פורום