פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

היי, בתי בת 2.11 חודשים כל הזמן אומרת לי אמא ,אני עכשיו האמא ואת תהי אלה  במשך כל היום כמעט כל יום האם זאת תופעה מקובלת לגילה או שיש מקום לדאגה ? תודה מראש

שלום רב, הבן שלי בן 6.5 בכיתה א ילד מאוד שמח וחברותי ונעים, לאחרונה החל להשתמש המון האלימות פיזית , היד שלו ממש קלה על ההדק ועל כל דבר קטן מחזיר ...בנוסף לא יודעת אם יש קשר כי זה התחיל עוד מלפני כל הזמן בא לתת לי (אמא שלו) נשיקה וחיבוק תןך כדי השיעורים לפני המקלחת לפני השינה סתם כך... אני נורא מפחדת ששאר הילדים בכיתה או ההורים יתייגו אותו כאלים...מה עושים?

היי, אני בטיפול הפסיכולוגית כל הזמן אומרת שיש לי תגובות קופצניות, שאני לא נותנת לה לדבר בטיפול ומפריעה לה באמצע המשפטים. היא כועסת מכך. אני רוצה לציין שיש פגישות שאני דווקא יושבת בשקט וכמעט ולא מדברת.. ממה נובעות התגובות האלו? איך אפשר לשלוט בהן, כי זה ממש קשה לי ועוד שאלה, לפני כמה זמן הבאתי לפסיכולוגית דובי במתנה , ומאז מביך אותי לראות אותה. אני אמורה לדבר איתה על זה? תודה רבה

הי ליאת, אשמח להתייעץ איתך לגבי בני בן ה-3.5, גמול מזה שנה. בערך 8 חודשים גמול גם בלילה. ב-4 חודשים האחרונים התעורר יבש לגמרי ולא פספס. בשבוע האחרון (למעשה, יום לאחר נפילה חזקה, מבהילה ומסוכנת להחריד מאופניו) חזר לפספס בלילה באופן די קבוע, ואפילו פעמיים באותו לילה. כיצד מגיבים? האם יש סיבה לדאגה (אני יוצאת מנקודת הנחה שיש קשר לנפילה)? שבוע טוב (וגעגועים).

אוסיף שבמהלך היום הוא נינוח ושמח, ולא נראה מוטרד כלל מהנפילה

שלום אני בן 17 ואני מסוכסך מאוד עם המורות שלי איך אפשר לבנות יחס שהם יאהבו אותי ויכבדו אותי יותר

שלום אביתר, שאלה נהדרת. אתה יודע, אני משוכנעת שמורות - ממש כמוך - רוצות יחסי כבוד וחיבה עם תלמידיהן. המורות, ממש כמוך, סובלות ממצב סכסוך, ומעדיפות אווירה חברית ומכבדת. מניסיוני, ובניגוד למה שתלמידים נוטים לחשוב, מורות לא אוהבות יותר את התלמידים המצטיינים או ה"חרשנים", אלא את אלה שמתנהגים כבני-אדם. כשאתה נעים, מכבד ומנומס, תזכה ליחס דומה מזולתך. כשאתה שואל את המורה שלך בבוקר "מה שלומך היום?" או שם לב למצב הרוח שלה ומתייחס לכך ("הכל בסדר? את נראית קצת עצובה היום"), יש סיכוי טוב שהיא תעריך זאת ותחבב אותך. כשאתה רואה מישהו אחר שמפריע או פוגע בה, עמוד לצידה. כשהיא מנסה ללמד בזמן השיעור, הזכר לעצמך שהיא טרחה והכינה את החומר הזה בבית, ושהיא הייתה שמחה לראות עיניים קשובות ומתעניינות, גם אם החומר לא ממש מרתק. יש מורות שמעריכות הומור טוב, ויש כאלה שלא ממש אוהבות 'מתחכמים'. צריך לדעת מה נכון לכל אחת, ולהישאר רגיש ולא פוגעני. הטיפים הללו, באופן כללי, עובדים לא רק עם מורות, אלא עם האנשים כולם, ובמיוחד עם בנות. נסה ותהנה :-) שבוע טוב ליאת

שלום רב, ילדיי בני 7 ו- 8. הסבתא (אמא של בעלי) חלתה לפני שנתיים בסרטן, החלימה וכעת חזרה המחלה. מצבה הרפואי כרגע תקין והיא עוברת טיפולים, כך שהיא קרחת ומסתובבת עם כיסוי ראש. הילדים מתעניינים (למה לסבתא יש קרחת), שואלים אם יש לה סרטן ואני די מתלבטת אם ומה לספר להם. הייתי מאוד רוצה להסתיר (לפחות בשלב זה), אך לצערי בני הדודים בני גילם יודעים מהעניין ועלולים לספר להם כשנפגשים. אמרתי להם שסבתא עשתה קרחת כי היא מרגישה לא טוב והרופא אמר שעם קרחת יהיה לה נעים וטוב יותר. אז הם שאלו אם זה סרטן וראיתי ממש את הלחץ אצלם. אגב, בתי בעקבות יום השואה התעוררה עם סיוטים וביקשה לעבור לישון איתי כי מפחדת מהשואה... אשמח לשמוע דעתך בעניין

שלום רונית, אני מציעה דווקא לספר את האמת, גם כשהיא לא נעימה. אחרי הכל, כפי שכבר ראיתם, מחלת הסרטן יכולה לבוא וללכת, ובהחלט אפשר להציג את הדברים ברוח אופטימית, ולומר שהסרטן חזר, אך סבתא חזקה ואנחנו מקווים שתבריא הודות לטיפול (שגורם, זמנית, לשיער לנשור). באווירה של הסתרה ושקר, הילדים משלימים מדמיונם, ובדר"כ התסריטים שהם מדמיינים גרועים ומדאיגים יותר מהמציאות עצמה. הם חושבים שאם ההורים מסתירים מאיתנו משהו, המצב בוודאי קשה נורא. באופן דומה, גם דיבור ישיר (אך מותאם לגיל) על השואה, יכול להרגיע דווקא את הפחדים ("עכשיו יש לנו מדינה וצבא, ודבר כזה לעולם לא יחזור..."). ממליצה מאד לעיין בספרם של רביב וכצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו". הספר נותן כלים להורים המתמודדים עם שאלות של "איך לספר". בהצלחה והרבה בריאות לסבתא! ליאת

בתי בת העשר מתקשה מאוד להיפרד ולשחרר את זכרה של חברה טובה מאוד (של ההורים) שהייתה "חלק מהמשפחה" ונפטרה בקיץ האחרון היא נזכרת בה הרבה מאוד פעמים ובוכה ולאחרונה היא סיפרה שהיא רואה אותה והיא מדברת אליה וקוראת לה לבוא איתה וכיו"ב האם יש אפשרות להפנות אותי למידע רלוונטי לעניין הזה שנוכן לקרא ולהבין מה עובר עליה (אולי היא פשוט see dead people...)? תודה רבה

שלום רוני, נכתב רבות על תהליכי אבל ופרידה אצל ילדים. לפעמים, מתוך רצון לשמור ולגונן מפני פחד המוות, הורים נוטים להימנע מלדבר עם ילדים על המוות או על האדם שהלך לעולמו. זו, כמובן, טעות, שכן העיסוק באדם האהוב שנפטר הוא חלק מתהליך העיבוד הבריא, וחשוב לאפשר אותו. כרגע, אפשר לנסות לאפשר לילדה לבטא את געגועיה וכאבה בדרכים יצירתיות. אפשר ליצור אלבום תמונות של החברה שמתה, אפשר לכתוב יומן מכתבים אליה, אפשר לצייר או ליצור בכל דרך אחרת דברים הקשורים בה או בזכרה. כאשר הרגשות יקבלו מוצא ביצירה ודיבור ישיר, כולל התמודדות עם שאלות קשות (אם יש כאלה), המחשבות והדמיונות ה"פולשניים" ייחלשו. שלא תדעו צער ליאת

שלום, בתי בת ה-3 רוצה לשחק עם בנות גדולות ממנה במגרש משחקים (אולי כי אין שם בנות בגילה). בנות הגדולות 4-6 לא רוצות לשחק איתה ודוחות אותה. אני עומדת חסרת אונים ולא יודעת איך להגיב. מה כדאי לעשות במצבים כאלה על מנת שלא תתפתח בעיה רגשית כלשהי אצל בתי? תודה.

שלום רינת, לא כ"כ מהר לוקים ילדים בבעיות רגשיות. חוויות של דחייה ואכזבה הן חלק מהחיים, וילדים אמורים לשאת אותן מפעם לפעם. כרגע, הפערים בין ילדות בגיל 3 לילדות בנות 4-5-6 עדיין גדולים. המכנה המשותף קטן מאד, אם בכלל. כאשר את לוקחת את בתך לגן המשחקים, נסי לתאם עם חברות מהגן מפגש של אחה"צ, או להציע לבתך פעילויות שאינן תלויות ברצונן הטוב של הבנות הגדולות. דאגי לכך שמתקני השעשועים יתפנו מדי פעם גם עבור ילדתך, והסבירי שעליה ללמוד גם להתחלק ולכבד תור. אם את רואה שהביקורים בגינת המשחקים הופכים יותר מתסכלים ממהנים, אפשר לשקול לזמן מה סוג פעילות אחר, ולחזור לשם בעתיד הקרוב, כשיהיה סיכוי לחוויות מסוג אחר. בברכה ליאת

פעמיים לא ללכת לבית ספר מחר לטכסי יום השוואה... אני מתלבטת מצד אחד היא מאוד רגישה בכתב בשיעור אומנות שסיפרו על השוואה מצד שני איזה מסר אני מבירה מה דעתכם?

שלום רוז, כבר נתקלתי בילדים שביקשו להימנע מטכסי יום הזיכרון, הן מחשש הצפירה והן מחששות הקשורים לתוכן הקשה של היום הזה. בעיני, אפשר ללכת לקראת הילדים הללו, ולחסוך מהם את העימות החד עם הזוועות. אפשר לבקש מהמורה לאפשר לילדה מרחב ניטראלי אליו תוכל לסגת במידת הצורך. אפשר לנסות ולהגיע (את או בעלך) ללוות אותה אל הטכס, ולהישאר לצידה במהלכו. כך את מעבירה מסר של כבוד גם כלפי הנספים וגם כלפי החרדות שלה. ברוב המקרים, גם הילדים החרדתיים ביותר מצליחים להתגבר על רגישותם במהלך השנים, ולכן - אם הילדה ממש ממש מבקשת - אפשר להשאירה בבית. בעיני זה לא נורא. בברכה ליאת

קודם כל אני רוצה להגיד תודה על הפורום הנהדר ועל התשובות שכבר קיבלתי בעבר :)))) הבן המקסים שלי בן 3.5. ילד מאוד נבון שואל ומתעניין ומאוד רגיש. מזה זמן מה שהוא מציין בפנינו בתדירות כזו או אחרת שהוא לא רוצה לגדול. תדירות שלאחרונה הולכת וגדלה. תחילה אמרתי לו: "אז תשאר כמו שאתה" וזה סיפק אותו. אחר כך הוא הבין שזה לא נתון לשליטתו אז ניסיתי לספר לו איזה דברים "כייפים" אפשר לעשות כשאתה גדול.... אבל גם כאן הוא לא השתכנע. ניסיתי גם להגיד לו שיש עוד הרבה מאוד זמן עד שהוא יהיה גדול כמוני. לאחרונה הוא הסיק שאם לא אוכלים לא גדלים ואני מפחדת שהוא ינסה ליישם את זה. למרות שהסברתי לו שאם לא אוכלים אז מאוד חולים וכל הגוף כואב ואין כוח לשחק או לקום מהמיטה. עכשיו באופן כללי בעיית האכילה שלו אם נקרא לה ככה היא שהוא אוכל יותר שטויות מאוכל בריא והאוכל הבריא שהוא כן אוכל יחסית מצומצם - שזו בעיה שאנו מנסים להתמודד איתה ולמנסים לעודד אותו לאכול מאכלים בריאים יותר - תחת הכוונה מקצועית. החשש שלי הוא מפיתוח הפרעת אכילה ובכלל דואגת איך הוא מתמודד עם החששות שלו. אשמח לכל הכוונה שהיא. תודה תודה ושוב תודה

שלום לינור, להפרעת אכילה של הגיל הרך יש תמיד מרכיב "הורי" חזק. כרגע, לא נראה לי שאתם לגמרי שם, אבל אפשר לגלוש לזה. ילדים קטנים סובלים מדי פעם ממחשבות ורעיונות מפחידים, וחשוב שנוכל להכיל את זה, ולתת מענה רגוע ונוסך ביטחון. גם אם הילד שלך העלה ספונטנית את הקישור בין אכילה לבין גדילה, זה עוד לא אומר שממחר הוא מתחיל לצום עד כדי "הפרעת אכילה". הבעיה מתחילה כאשר הילד מגלה שהוא יכול לשלוט בהוריו דרך ובאמצעות הרגלי האכילה שלו, להשפיע כך על רגשותיהם והתנהגותם. אני מציעה להניח לחרדה שלך, ולאפשר לילד שלך לאכול כרצונו (ככל הנוגע לכמויות). לגבי אכילת ה"שטויות" - זכרי שאת זו שעושה את הקניות, ושולטת במה שייכנס למקרר או למגירה. ילד שאינו חשוף לשטויות אינו מתרגל לצרוך אותן. הרעב הטבעי הוא בן הברית שלך, והוא שיעזור גם לבנך ליהנות בצורה טבעית ונכונה ממזון איכותי. בהצלחה ליאת

שלום. ביתנו בת 4.5 והחל מגיל שנה וחצי היא מבצעת פעולה "אוננות" ע"י שכיבה על הבטן וחיכוך במיטה... בתחילה לא ייחסנו חשיבות לעניין. נציין שהיא לא מבצעת זאת בחברה אלא באופן פרטי כשאנו נכנסים לחדר במפתיע היא מתהפכת מיד על הגב ועושה עצמה כאילו היא עייפה או כמעט נרדמת. אתמול כנסנו שוב לחדרה לאחר שעלתה למיטה ושוב ראינו אותו עושה זאת כאשר היא שמה בובה בין רגלייה ומתחככת בה. האם זוהי תופעה המצריכה בירור מקצועי? האם להעיר ולנסות להסביר לילדה שלא מבצעים פעולה כזו בגין מוקדם? הכיצד יתכן שזה גורם לה הנאה הרי היא מבצעת זאת מגיל שנה וחצי, בגיל זה "נהנים" מינית?

שלום רונן, ההנאה שבאוננות קיימת בכל גיל (מרגע שהילד נפטר מהטיטולים וההנאה הזו מתאפשרת בכלל). זו אינה מיניות בוגרת, אלא דרך נעימה ופשוטה לפרוק מתח. כל עוד הילדה עושה זאת בפרטיות, אין כל סיבה להעיר לה או "לגמול" אותה. כל ניסיון כזה נושא איתו פוטנציאל מזיק. תנו לבתכם להפיק שמחה והנאה מגופה, מבלי לקלקל! הכל בסדר ליאת

אני מגיל קטן זוכרת את עצמי עושה את המעשים האלו... שכיבה על הבטן וחיכוך במיטה... כיצד אוכל להגמל מהענין? היום אני כבר בת 22 וזה עדין קיים אצלי.. תודה,

שלום, בני עוד מעט בן 4. התחלנו את תהליך הגמילה מהחיתולים במהלך היום לפני שנה וחצי, התהליך לא היה מוצלח והיה מאוד קשה לשני הצדדים (כנראה כי התחלנו מוקדם מדי כשהוא לא היה מוכן), היו הרבה מאוד פספוסים. רק עכשיו הגמילה ביום מתקבעת וזה אחרי שקיבלנו ייעוץ מקצועי. השאלה שלי היא לגבי הלילה - בני מבקש שנשים לו תחתונים רגילים בלילה, אבל אני דוחה את זה בגלל שהוא עדיין קם עם חיתולים ספוגים בפיפי. אציין, שהוא לא שותה לפני השינה ועושה פיפי לפני שהולך לישון - כך שאני באמת לא יודעת מאיפה מגיע הפיפי הזה... הוא גם לא מתעורר בעצמו באמצע הלילה ומבקש ללכת לשירותים. אני מאוד מתלבטת מה צריך לעשות. מצד אחד, ייתכן ואם אני אשים לו תחתונים, הוא ירגיש שהוא רטוב וזה יזרז את תהליך הגמילה בלילה. מצד שני, רק עכשיו הוא קיבל ביטחון עם הגמילה ביום ואני לא רוצה לערער לו את הביטחון הזה ולהוריד לו את החיתול בלילה כשהוא לא מוכן. נשמח לקבל עצה מה עושים.

שלום שרון, בעיני, גם במקרה של ילד שמרטיב כל לילה, לא נכון בגיל ארבע להשכיב אותו עם טיטול. יש בזה מסר בעייתי ומבלבל, שמונע מן הילד לפתח אחריות והקשבה לשלפוחית. יש ילדים שמאחרים להיגמל בלילה, הן מסיבות גנטיות והן רגשיות. הפיתרונות צריכים להיות יצירתיים, אך גם אם יש בכך אי נוחות (החלפת מצעים בכל יום היא באמת מבאסת!), טיטול הוא הבחירה הפחות טובה, בהיותה מגבירה אצל הילד תחושות אשמה ובושה. הורדת הטיטול מעבירה לילד את הציפייה שייגמל, אך גם את הנכונות לספוג (תרתי משמע) את התאונות הטבעיות והנורמליות לשלב התפתחותי זה. בהצלחה ליאת

תודה רבה על התשובה המהירה. שאלה קצרה - האם כדאילהעיר אותו באמצע הלילה לפיפי?

אשמח לקבל המלצה בנוגע לפסיכולוג ילדים מומלץ באזור בקעת אונו תודה

שלום הילה, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית או יועצת בי"ס הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה ליאת

היי אז כך אני סובל מocd עכשיו הייתי נורא מעוניין לקבל טיפול מתאים אצל פסיכולוג,השאלה שלי היא אם הocd מופיע בכמה פנים נגיד בקטע של פחד מחיידקים,ממחלות ועוד כמה דברים הטיפול יהיה יותר ארוך מטיפול בocd שבעצם מופיע בפנים אחדות ובעצם מה טווח הטיפול בטיפול כזה ובעצם האם הטיפול יהיה לכל בעיה בנפרד כלימר למחלות בנפרד.. לחיידרים בנפרד.. וכו.. או שלבעית הocd בכבודה ובעצמה ואז בעצם כל שאר הפנים האחרות יעלמו?

הייתי רוצה לדעת,אם אני סובל מהמון אבל המון בעיות נפשיות מocd ועד סכיזופרניה ועוד ואני פונה לקבלת טיפול פסיכולוגי הפסיכולוג יכול לאשפז אותי אישפוז כפוי?

שלום וחג שמח לכן, אני שקרן כרוני אני פשוט מחרטט אנשים כמעט בכל נושא עד כדי כך שאנשים פשוט מאמינים לשקרים שלי עכשיו כשבעצם אני מודע לכך שאני שקרן כרוני הייתי רוצה לדעת אם אני יכול להיפטר מהמחלה הזו על ידי כך שיותר אני פשוט לא אשקר תקופה מסוימת עד שפשוט זה יהפוך לחלק ממני ופשוט זה יבוא לי בטיבעי?

שלום אני עברתי החל מגיל 3פגיעות מיניות קשות מאוד...זוכרת גם את כל מי שפגע בי בילדות לפני שבוע הייתי לבד עים אחד מהפוגעים שלי שזה אבא שלי...ניצלתי את ההזדמנות וניסיתי להתמעט איתו ושתיתי שם כוס תה ומאז אני לא זוכרת כלום רק שהתעוררתי הוא שכב מעלי וחדר לתוכי לא יודעת איך הגעתי בכלל מהסלון לחדר השינה מאוד מבולבלת לא יודעת מה קרה לי ואיך הגעתי למצב כזה

שלום רב, אני נער כבן 17 וחודשיים ויש לי בעיה שהייתי מעוניין לקבל עליה מענה. הבעייה נוגעת לנטייה המינית שלי. אינני מצליח לזהות אותה בוודאות. תמיד חלמתי (למעשה עד היום) על נשיקה ראשונה עם בחורה. יש איזה מישהי שמוצאת חן בעיניי שהייתי מעוניין לממש את זה איתה. הבעיה היא שאני מרגיש שאני סוג של "מתאהב סדרתי". זאת אומרת, שלפניה היתה מישהי אחרת וכו' הלאה. אבל כשאני מרגיש משהו, אני חושב שאני באמת מרגיש. כלומר, באמת משיכה רגשית לבת. מעולם לא הרגשתי משיכה רגשית לבנים. מצד שני, לגבי המשיכה המינית שלי אני בבעיה. קראתי את המודל של קאס, לגבי התפתחות זהות הומוסקסואלית ואני חושב שאני עונה למודל זה, וזה מלחיץ אותי. כי זה רק מבחינה מינית. מצד שני, (ואני מקווה שזה בסדר לדבר בפתיחות), אני כן יכול לאונן כשאני חושב על בת/צופה בפורנו לסביות או משהו. זה פשוט מעט יותר קשה לי - אבל אני יכול. עכשיו אני יודע שכולם אומרים תעשה מה שעושה לך טוב, הבעיה היא שאני לא יודע מה עושה לי טוב. ואני יודע שהתשובה היא להתנסות, אבל אני לא יודע אם יש טעם להתנסות. אני פשוט לא מוכן להשלים עם צמד המילים: "אני הומו". אני לא רוצה להיות כזה ולדעתי, לרצונות ושאיפות יש מקום מרכזי בדרך אל האושר כי "אין דבר העומד בפני הרצון". בנוסף, אני די בודד. זאת אומרת שאני לא יוצא כלל עם חברים, והדבר היחיד שאני מכיר זה את ארבעת הקירות של החדר שלי והלימודים. חשוב לי להבהיר פה - זה מבחירה. אבל אניחושב שהמקום הזה סגר אותי ועכשיו, כשאני סוף סוף רוצה לקיים מערכת יחסים עם בת, זה קשה לי בתור אחד שלא כ"כ יודע מה זה לצאת באופן כללי (לאו דווקא עם בת). האם יש דרך "מילוט"? האם נגזר עליי להיות x ולא y, כמו שאני רוצה? האם, לפי מה שתיארתי לעיל, המצב שלי ניתן לשינוי? אשמח לשמוע חוות דעת מקצועית.

שלום לכולם , רציתי להתייעץ כאן באתר. בת שלי בת 14 אושפזה לפני כשנה במחלקה פסיכיאטרית עקב שמיעת קולות בעיות אכילה חמורות והתקף פסיכוטי. במהלך האישפוז היתה במעקב משקל . בפגישת סיכום האישפוז אמרו שהם חושדים שיש לה סכיזופרניה אבל שאין אפשרות לאבחן עד גיל 16 בערך. היא בטיפול פסיכאטרי ופסכולוגי אחת לשבוע עם הפסיכולוג שלה וכל כמה חודשים עם פסיכיאטר.מצבה יותר טוב אבל מדי פעם מתפרץ אצלה כל מיני דברים במיוחד שאנחנו מסרבים להיכנע לה למשל לבילויים עד שעות מאוחרות וכו' . היא נמצאת במסגרת רגילה בלימודים אבל עם הקלות מאוד גבוהות . היא מבקשת לחזור לאישפוז או לפחות לאישפוז יום כי קשה לה. יש לה חברים אבל במצב כמו שלה ילדים מדוכאים שחותכים ורידים וכאלה ,גם היא עשתה את זה בעבר וכיום כבר לא. היא מדמיינת דברים שלא היו ולא נבראו למשל שהיינו מכים אותה עד לפני שנתיים בערך ושאבא לה היה בבית בכלל.דבר שלא נכון לחלוטין השאלה שלי היא האם יכול להיות שהיא בעצם בדתה לעצמה עוד דמות ושהיא סובלת בעצם מפיצול אישיות? היא משקרת המון ומאמינה לחלוטין שהיא לא משקרת

שלום לימור, מתיאורך נשמע שהכיוון האבחנתי שניתן לה בעת האשפוז אכן נכון. המלצתי היא לפנות להערכה נוספת במחלקה או באשפוז יום במידה ובתך מבקשת עזרה. בברכה, אמיר

היי אחותי בת ה13 משקרת לנו כל הזמן, היא נפגשת עם חברתו לשעבר של אחי בת ה26, אותה בחורה הינה השפעה מאוד רעה עליה, משוחחת עימה על דברים לא לגילה כגון גברים ודברים הסובבים סביב גברים, גורמת לה לשקר לנו לגבי איפה היא ועם מי היא. אנחנו יודעים שאותה חברה לשעבר מנסה לפגוע בנו על כך שאחי עזב אותה והיא לא מרפה מאחותי הקטנה. אני יודעת שאם אני אאסור עליה להפגש עימה היא "תעשה דווקא" ואצור אנטגוניזם. איך אני יכולה להפריד בין השתיים בלי לגרום לאנטגוניזם? אודה לעזרתך מקרב לב. מורן.

היי ירדן תודה לך על תגובתך אך פניתי אלייך מאחר והוריי אינם יודעים כיצד להגיב. במידה ואת תוהה לגילי, אני בת 32. אף אחד מאיתנו אינו יודע כיצד להתמודד עימה , הוריי יודעים רק צעקות ואיומים ולא מכירים דרך אחרת. כמובן שצעקות ואיומים אינם עוזרים במקרה שלה והם עוררו אנטגוניזם כפי שצפיתי. האם יש בעינייך דרך התמודדות עם הבעיה? אשמח לשוחח עימך במידת האפשר. תודה

שלום, אני מטפלת בתינוקת מקסימה בת כמעט שבעה חודשים (מגיל ארבעה וחצי חודשים.) היא תינוקת מאד מאד חייכנית ואף נוטה לעתים קרובות ממש "להתגלגל מצחוק." ביומיים האחרונים חל שינוי משמעותי, היא לא מחייכת כשאני מגיעה בבוקר, מתעקשת לשחק לבד ולא מגיבה לשירים ומשחקי ידיים מוכרים ואהובים עליה שמאז ומתמיד שיחקנו ביחד. ביום הראשון נתתי לה את הזמן שלה והיא חייכה ושיתפה פעולה מידי פעם וביום השני זה התחיל כבר יותר להטריד אותי ושיחקתי איתה הרבה ודובבתי אותה והיא חזרה לעצמה (אני משתדלת תמיד לשחק איתה אבל עקב השינוי בהתנהגות שיחקתי איתה הרבה מעבר לרגיל.) אני לא זוכרת שהיה איזשהו אירוע משמעותי לאחרונה שהוביל לשינוי בהתנהגות שלה, יכול להיות שאין סיבה לשינוי זה? האם פעלתי נכון?

אהלן ותודה רבה על הפורום הנפלא , אני לומדת ממנו המון. בני בן השלוש ושמונה חודשיים נגמל בספטמבר .עם הפיפי אין בעיה ( בלילה עדיין לא גמול ) . הבעיה היא עם הקקי מאז שנגמל הוא עושה רק בתחתונים מעטות הפעמיים שהסכים לשבת בשירותים ולעשות . השבוע נסענו באוטו והוא אמר שיש לו קקי התאפק ועשה בשדה בעמידה הוא גם לא ישב . אני חושבת שאולי קשה לו להיפרד . מה יכולה להיות הסיבה וכיצד ניתן לעזור לו ? המון תודה

שלום גלית, מה שאת מתארת הוא בדר"כ תוצאה של גמילה מאוחרת, כשנוצרת "דעתנות" והתנגדות אצל הילד. יש ילדים שחוששים לשבת על האסלה בגלל הגובה/רעש המים/פחד מיצורים דמיוניים שיגיחו מתוכה, ועוד. הסברים אחרים קשורים להבנה שהקקי הוא עניין מלוכלך/מסריח/דוחה, וכד', ולפחד של הילד לעשות בצורה מכוונת ואקטיבית תוצר כה בלתי מלבב. תהיה הסיבה אשר תהיה, אני מציעה להסביר לו שהסיר או האסלה הם הסידור של בני האדם למטרה זו, ולעזור לו בפרסים קטנים ותגמולים על כל הצלחה. כשבורח לו בתחתונים, אל תכעסי, והביעי תקווה ש"בפעם הבאה יצליח". נסי לעזור לו להתנקות (עשי את המינימום ההכרחי), ועודדי אותו להתלבש לבדו. לפעמים, כשעיקר הטרחה נופלת על הילד, האופציה של הסיר או האסלה נראית אטרקטיבית מעט יותר. ממליצה לקרוא חלק משפע המאמרים שיש ברשת בנושא זה, לדבוק באחד שמדבר אלייך, ולפעול ברוחו. אין ספק שגם הילד שלך יעשה - בסופו של דבר - את הקקי במקום הראוי, ועד אז נדרשת עוד מעט סבלנות. זה יעבור, מבטיחה! חג שמח ליאת

אני אם חד הורית לילד בן שנתיים ושלושה חודשים. אני עצמי לא טיפוס חברותי במיוחד. לא חסר לי ההתחברות עם אמהות אחרות והקשקשת הסתמית. כפועל יוצא מזה, אני לא נפגשת עם אמהות ולא מפגישה את בני עם ילדים אחרים. אנחנו כן יוצאים לגינות הרבה והוא בא במגע עם ילדים אחרים, גם כאלה שהוא נמצא איתם בגן. הילד מאוד שמח, מאושר, חכם, מצחיק וגם חברותי. האם אני עושה לו נזק/עוול בכך שאני לא טיפוס חברותי כל כך וכביכול "מבודדת" אותו מחברת ילדים?

היי שירי, הצרכים החברתיים של ילדים בגילו מסופקים "עד מעל לראש" בשעות הגן. בילויי אחה"צ נועדו (בגיל הרך) לספק בעיקר את הצרכים החברתיים של האימהות. אם אין לך צורך בזה, את בהחלט יכולה לפטור את עצמך, ולהקדיש את שעות אחה"צ לפעילות נעימה איתו. גם בעיני, יש לזה חשיבות רבה הרבה יותר. בגיל מאוחר יותר, כשהמוטיבציה למפגשים החברתיים תהיה שלו, הוא יבקש ממך בעצמו, ואז תעברי לתקן "נהג בוס". עד אז - תהני לך! חג שמח! ליאת

תודה רבה לך!

שלום רב! יש לי שלוש בנות- 9, 8 ושנה וחצי. שתי הגדולות פשוט לא עוזבות את הקטנה כמעט לרגע- כל רגע חיבוק, נשיקה,הרמה. האמצעית נדבקת במיוחד, הולכת אחריה לכל מקום, ממש מציקה לה עם היחס העודף והמוגזם שאפילו מקבלת דחיפות מהקטנה שרק תעזוב אותה. אני רוצה לציין שהיחסים בין האחיות הגדולות הם לא משהו. יש הרבה קנאה, הרבה ריבים. די לא מסתדרים ביניהן. האם יש לך איזו עצה/ דרך שתעזור לי לגרום להן להבין שאחותן הקטנה היא לא צעצוע וגם היא זקוקה למרחב ומנוחה. למרות הגילאים היחסית בוגרים של שניהן ולמרות הסברים שום דבר לא עוזר. אני מוצאת את עצמי כל יום במלחמה איתם שיעזבו את הקטנה.זה מגיע לעצבים וטונים גבוהים כי פשוט אין הבנה...אודה לתשובתך!

שלום, לפעמים, כשהסברים אינם עוזרים, יש צורך לעבור לפעולות. עלייך להיות מאד החלטית, ולא לאפשר לאף אחת מהבנות להתייחס אל התינוקת כאל בובת צעצוע. כאשר זה קורה, קחי את הקטנה ללא אומר, והיכנסי איתה לחדר אחר. תוכלי לומר לבנות שלא יוכלו לטפל בה ולשחק איתה אלא כשיוכיחו אחרת. אפשר גם לחשוב על לוח תורנויות, כשבכל יום ילדה אחרת תהיה "אחראית" לעזור לך איתה. בדר"כ נחישות הורית לא מגומגמת - מספיקה למצבים כאלה. בשמחות ליאת

שלום רב נשואה + 2 ילדים. בני בן 12 ילד מחונן שלמעשה קפץ מטרום חובה לכיתה א. הוא ילד מאוד פיקח וחריף אך יחד עם זאת אני מוצאת שהוא חולמני משהו. השנה עבר לחטיבת הביניים כיתה ז לבית ספר פרטי ויוקרתי מאוד. בית ספר זה דוגל בטיולים עם מסעות קשים הליכה מרובה בישול עצמאי בשטח ולינה בשטח. יש לציין שבני אינו רגיל לסוג כזה של טיולים ואנו בכלל משפחה שלא נוטה לצאת לטיולים הכוללים לינה בשטח אלא תמיד בתי מלון. בתחילת השנה יצא לטיול עם לילה אחד לינה בחוף הים וחזר ואמר שהיה גרוע ומאוחר יותר אמר שהיה נחמד. טיול נוסף שהיה הלך בו 10 קמ ביום ובערב התקשר ואמר שלא נחמד וכואבת לו הרגל ונסעתי לאסוף אותו. בסוף החודש יש טיול בן 2 לילות מרוחק ממקום מגורינו הכולל הליכה מרובה ולינה בשטח. בנוסף בני סובל מאנמיה והמוגלובין נמוך התייעצתי עם רופאת המשפחה והיא אמרה שאם יש מבוגר שיזכיר לו לאכולולשתות זה בסדר אך יש רק מורה אחת שיוצאת עם הכיתה ולכן אני מוטרדת שיתייעף ואז זה רחוק לנסוע להביא אותו וכן אני מוטרדת מהחולמניות שחלילה ילך לאיבוד. הוא מעוניין לצאת אך אני מאוד מאוד מוטרדת ומעדיפה שלא יצא לטיול. איזו סיבה אפשר להגיד לו שלא יצא? אינני רוצה להוריד לו את הבטחון ולומר לו שהוא חולמני ולא יסתדר תודה על התשובה וסליחה על אורכה של השאלה.

שלום חני, אחד האתגרים הגדולים שלנו כהורים, קשור לניסיון *שלא* לשעבד את הילד לחרדה שלנו. את יודעת, סכנות אורבות בכל מקום, ועדיין - הרוב המוחלט של הילדים בישראל יוצא לטיולים שנתיים, וחוזר מהם חי :-) אם הילד שלך אנמי, עם המוגלובין נמוך, רצוי להתייעץ עם הרופאה לגבי איזון (ברזל?), וכד'. נדמה לי שצעידה של כמה שעות באוויר צח אינה כה מסוכנת, ובוודאי שלא קטלנית. גם מסעות קשים או לילות געגועים מחוץ לבית, אינם מזיקים. אחרי הכל, זה בדיוק החומר ממנו נוצרות חוויות בלתי נשכחות. במקומך, הייתי עושה הכל כדי לעודד אותו לצאת בשמחה ולחזור בשלום. אם אינך שקטה, תוכלי לבקש מאחד המבוגרים המלווים להשגיח מעט יותר, מטעמך, ואף לעמוד בקשר טלפוני עם בנך או עם המורה. זכרי שהארץ שלנו קטנה מאד, ובמקרה הכי נורא, תוכלי לבוא ולאסוף אותו, ולהביאו תוך שעות ספורות לחוף מבטחים. מציעה לך לקחת אוויר, ולהתמודד עם החששות הללו בגבורה. הזכירי לעצמך שאלה ההזדמנויות היחידות שלו לפעילויות "אקסטרים", ותתפללי שהוא יסתפק בהן, ולא ירחיק בבוא היום להודו או לג'ונגלים של דרום אמריקה. חג שמח ומלא אביב ליאת

אשמח לקבל המלצה למטפל/ת קליני לילד בן 10 עם לקויות למידה ן-ADHD. אשמח לקבל המלצה מניסיון אישי מוצלח. תודה רבה וחג שמח!

שלום צילי, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית או יועצת בי"ס הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה ליאת

שלום, לפני כמה ימים הבן שלי (בן 15) וחבר שלו גנבו מהסופר בקבוק יין ונתפסו. מנהל הסופר התקשר אלי ולאמא השנייה לבוא ולקחת את הילד ובעקבות המקרה קיימנו שיחה. נדהמתי לגלות שכבר שלושה חודשים בני שותה עם חבריו בבילויים (עראק וודקה ויין). הוא הודה שבפעם האחרונה הוא שתה 10 שוטים!!!! שאלתי אותו המון פעמים אם הוא שותה ותמיד הוא הכחיש. אני ובעלי לא שותים בבית. אני מרגישה שהאמון שלי בו נפגע, כעס אדיר כלפיו ותחושת כשלון איומה כאמא. קיימנו שיחה נוקבת על הנזקים בשתייה .הוא מאוד מצטער על הגנבה וטוען שהושפע מהחברים ובטוח שהדבר לא יקרה שוב. לגבי השתייה, הוא לא מבין על מה אני מתרגשת ולמה אני כה נסערת. טוען שהוא בשליטה ולא מזיז לו. הוא לא סיפר לי כי הוא ידע שאכעס עליו. איך להסביר לו את הסכנה שבשתייה? להתחיל לעקוב אחריו? להסתכל לו בנייד? זו לא חדירה לפרטיות? איך נשקם את האמון בנינו? מודה על תשובתכם.

שלום הילה, אני יכולה להבין את הסערה הגדולה בה אתם נתונים כרגע. בעיני, עוד לפני ההתייחסות לנושא האלכוהול, חשוב לטפל מיידית בנושא הגניבה, שכן - לפחות בעיני - מדובר במעשה חמור וחוצה-גבול הרבה יותר. גניבת הבקבוק לא נעשתה בשעה שהיה שיכור, ולכן חשוב מאד להתייחס לנושא העבריינות וסכנותיה, ולבדוק האם היו עוד מקרים דומים. בעיית האלכוהול הפכה למכת מדינה, ואני שומעת יותר ויותר (גם מפי המטופלים הצעירים שלי) על בילויים ומסיבות הנשענים בעיקר על שתיית אלכוהול, וכמה שיותר הרי זה משובח. לא מזמן, שמעתי על אימא שארגנה, בתור מתנת יומולדת לבנה המתבגר, סדנה לשתייה נכונה. היא הזמינה ברמן מנוסה, שלימד את הנערים להכין ולערבב משקאות, הסביר על סכנותיה של שתיית אלכוהול לא מבוקרת, והנחה אותם כיצד אפשר ליהנות מאלכוהול כשהוא במידה. הגם שבתחילה הדבר נראה היה לי משונה, אני חושבת שיש בזה תבונה רבה. אחרי הכל, כך אמרה לי אותה אם, אם איני יכולה לשלוט בזה, לפחות אדאג שבני וחבריו לא יסתבכו בריאותית ולא יסתבכו בפלילים. בכל מקרה, גם בלי צעד ליברלי כזה, אפשר וצריך להשגיח על המתבגרים שלנו, גם במחיר של חדירה לפרטיות. כהורים, עלינו לשמור על הילדים שלנו, לפחות כל עוד הם קטינים, ולא לאפשר עצמאות ופרטיות אם אינם בשלים לכך. כרגע, הילד שלך בצרות, ולכן עליו להבין שלא תוכלו לאפשר לו את אותו מרחב פעולה כבעבר. הודיעו לו שמעתה תחכו לו ערים (אפשר להגביל את שעת החזרה מבילוי), כדי לוודא באיזה מצב הוא חוזר מערבי הבילוי שלו. הסבירו שלא תוכלו לאשר לו שתייה, ואם יפר את אמונכם פעם נוספת, הוא לא יוכל לצאת בכלל לתקופה מסוימת. יש הורים (ואני ביניהם) שמצדדים בשיטת ההסכמים. למשל - בירה אחת או 'שוט' אחד בערב, ותמורת זה לא נוגעים בסמים. או - סיגריות כן, ותמורת זה לא נוגעים באלכוהול וסמים. חייבים לזכור שהסכנות אורבות מסביב כל הזמן, ומאחר שלא נוכל לשמור על הילדים בסביבה סטרילית, עלינו להשקיע את המאמץ בחינוך והסברה, ולבסס תקשורת פתוחה עם הילדים. אל תפחדו להחזיר לעצמכם את הסמכות. המחוקק נתן לכם אותה בדיוק למטרה זו. ולכן התשובה שלי היא: כן! להתחיל להשגיח מקרוב ובמהודק. בהצלחה וחג שמח ליאת

שלום, יש לי 3 ילדים: ילדה בת 5 , בן בגיל 3 וילדה בת שנה וחודשיים הבת הקטנה שלי היא "עצמאית בשטח", אוהבת ללכת, לרוץ , היא מאוד סקרנית ואוהבת מרחבים וגם לא פרייארית בכלל. (כמובן שאנחנו הורים אחראים ומשגיחים עליה) נתקלתי בתופעה שבה הבן שלי (בן 3 ) לא מוכן שניתן לילדה הקטנה להסתובב בחוץ כשהיא לא קשורה בעגלה. כשהולכים איתם לגן משחקים ואני מורידה אותה מהעגלה הוא מתחיל בבכי ובזעקות אימה ממש ולא מוכן שהיא תסתובב חופשי (כנראה מחשש שתיפול או תרוץ לכביש) הוא תופס אותה בכוח ומושיב אותה עליי או בעגלה או בספסל ולא מסכים שתתהלך. והוא לא מוותר. הוא בוכה, צועק ו-"עושה דרמות" וכתוצאה מכך הבת הקטנה שלי מתחילה לבכות גם היא ו"מכה" אותו על שתופס אותה. מצד אחד, יש בזה משהו חמוד. האח הגדול שמגן ושומר על האחות הקטנה. סוג של רגישות ואכפתיות שובת לב. אבל בכנות, זה מעיק ומציק ומפריע לנו להינות יחדיו. מה עושים? ההתנהגות הזו חוזרת על עצמה כל פעם מחדש...

שלום, יכולים להיות כל מיני מניעים להתנהגות שאת מתארת. יש ילדים "הוריים" הפועלים מתוך צורך לרצות ולעורר התפעלות (לא בטוח שזה המצב אצלכם), יש מי שפועלים בשירות ההורה או במקומו, בגלל תפיסה ילדית לפיה ההורה לא כשיר מסיבה כלשהי. חשוב לזכור שבגיל שלוש תפיסת המציאות לוקה עדיין ב"גלישות" לעולם דמיוני שעלול להתקיף. מניע נוסף, קשור לתיאוריות דינמיות, לפיהן דאגת-יתר יכולה לשקף דווקא את התוקפנות הלא מודעת כלפי האחות הקטנה, המתחרה על תשומת הלב של ההורים. הדחף התוקפני כלפי האחות מעורר חרדה עצומה, ואיתה גם את הצורך לשמור עליה מפני המשאלה ההרסנית. יהיו המניעים אשר יהיו, חשוב שתוכלו לחלץ את הילד מהתפקיד שלקח על עצמו. הרשו לו להביע את כל קשת רגשותיו כלפי אחותו התינוקת, כולל רגשות שליליים, והסבירו שאתם - ורק אתם - שומרים עליה. אם הוא "עושה דרמות", נסו להתעלם ככל האפשר, או לכל היותר להגיב בשקט ולומר "הכל בסדר. אני מבינה שאתה דואג, אבל אני אמא שלה ואני שומרת עליה. אתה יכול לחזור לשחק עכשיו". ככל שתהיו סמכותיים ועקביים בעניין הזה, כך יגבר ביטחונו בכם והוא יירגע. בהצלחה ליאת

ביתי הבכורה בת 5.5, ילדה מאוד חכמה ומוכשרת ויחד עם זאת בעלת בטחון עצמי נמוך. היא מאוד יצירתית ובעלת עולם פנימי מאוד עשיר והבעיה העיקרית שכרגע מטרידה אותי בנושא חוסר הבטחון ,הוא חוסר היכולת שלה לפנות למבוגר כאשר היא צריכה לבקש עזרה. הדבר מתבטא בעיקר מול דמות סמכותית כלומר הצוות בגן אליו לא תפנה לעולם ותמיד תבקש מחברה שלה לפנות בשמה. הבעיה קיימת מגיל צעיר. בהתחלה חשבנו שמדובר באלמות סלקטיבית אבל זה נשלל ע"י הפסיכולוגית של הגן גם בשנה שעברה וגם בשנה זאת- נמצאת השנה בחט"צ ואני מוטרדת מכך בעיקר בשל העובדה שנוצרו סיטואציות כמו מקרה שקשרתי לה את השקית של הכריך. היא לא הצליחה לפתוח ולא פנתה לצוות ולא אכלה כל היום. היא נכנסת בבוקר לגן ולא יוצרת קשר עין עם הצוות ולרוב "בורחת" לפינת הציור שזה המקום הבטוח שלה. הגננת והסייעת מודעות לבעיה וגם יועצת בית הספר אבל עדין לא נמצא פתרון לבעיה. חשוב לציין שהגננת היא לא דמות חמה ומכילה והיא לא מצליחה להגיע לבת שלי מבחינה רגשית. כאשר אני שואלת את ביתי למה היא לא ניגשת לבקש עזרה כשצריכה, היא מתחמקת או מתרצת ואומרת שבפעם הבאה תפנה - מה שלא קורה אני ממש מודאגת ואשמח לדעת ממה זה נובע? מה ניתן לעשות כדי לעזור לה להתגבר על הקושי הזה?

שלום, בהנחה שנשללה אלמות סלקטיבית, אני מניחה שמדובר בביישנות קיצונית או חרדה חברתית. ביישנות, כפי שנכתב כאן הרבה בעבר, היא תכונת אישיות, שבאופן כלשהו מלווה את האדם לאורך חייו. למרות שמדובר במשהו "כרוני", רוב הביישנים מצליחים בסופו של דבר לתפקד היטב, עם מעגל חברים קרוב, ובתוך סביבתם המוכרת. החרדה החברתית היא הפרעה הניתנת לטיפול בהצלחה. תהיה הסיבה אשר תהיה, כרגע, שווה להשקיע בסיוע לילדתך, ואפשר לעשות זאת הן בהתאמה ורגישות מצד הסביבה, אך גם באימון ותרגול מצבים מעוררי חשש. למשל, לתרגל אותה במשימות ביניים קלות, כהכנה לקראת משימות קשות ומרכבות יותר עבורה. אפשר לעזור לה לבקש משהו קטן ממבוגר שהיא מכירה בתוך המשפחה (סבתא או דודה), כמו לקשור שרוך או להוריד עבורה משהו שנמצא גבוה. לקנות ארטיק לבד באוטו גלידה או מסטיק בפיצוציה. הדוגמאות האחרונות מהוות גם סוג של תגמול על המאמץ והאומץ. חשוב לזכור שלעתים, גם אם לא במודע, הסביבה מעניקה תגמולים ישירים ועקיפים לילד הביישן, תשומת לב רבה, סוג של רחמים ורצון לפצות, ואפילו שירותים מיותרים. רצוי להיות מודעים לאפשרות הזו ולהימנע ממנה ככל האפשר. אם תרגישו שהמצב לא משתפר, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להציע התערבות ישירה (מול הילדה) או הדרכה הורית, בהתאם לצורך. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי שאלה, לא פעם קראתי ושמעתי, כי עד גיל 5 , השנים הללו מאוד קריטיות במתן אהבה, חינוך, ערכים, תכנים, ידע, וכו' לילד!!! האם ועד כמה זה באמת נכון? והשאלה הנשאלת האם ילד שקיבל עד גיל 5 לדוגמ, את כל הכלים הדרושים, יהיה לו הרבה יותר פשוט אם ובעתיד חווה טראומה כלשהי?

שלום רב, ברצוני להתייעץ עמכן לגבי בני הבכור בן השבע.יש לנו שלושה בנים בגילאים 7, 5, ושלושה חודשים. הגדול בכתה א',ילד עם מעלות רבות: מאוד חכם ובעל אינטלגנציה גבוהה, נדיב, יצירתי, ספורטיבי. אך בתחום החברתי מקרטע...יש לו 2 חברים טובים מהשכבה שעלו איתו מהגן. עם שאר הילדים הוא לא מסתדר או שמתיידד אבל לא משהו מעבר. בתחילה חשבתי שכל ילד עם האופי שלו ואם טוב לו עם אחד- שני חברים טובים אז מצוין. אבל נראה לי שהוא לא יוצר קשרים חדשים כי הוא פשוט נוטה לריב ולהיות דעתן יתר על המידה. בכל פעם שהולכים לגינה הוא רב עם ילדים בקרוסלה... כשאני מגיעה הוא מסביר שהילדים מציקים לו... כל פעם הסיבה משתנה. מושך אליו הרבה אש ואז קורה שבסופו של דבר באמת מקניטים אותו ומתרחקים ממנו. היום ילד מהכיתה אמר לו שהוא שמח לעבור לבית ספר חדש כי הבן שלי לא יהיה שם. איך לפתור את העניין? האם יש צורך בהתערבות יועץ נוסף ואם כן אז מי? איך לנהוג לפני ותוך כדי סיטואציות חברתיות כמו גינה? תודה.

שלום רב, הבת שלי בת שנה ושבעה חודשים ולאחרונה פיתחה פחד וחרדה מלעשות אמבטיה. עד לפני שבוע וחצי היא מאוד אהבה לעשות אמבטיה ואפילו היינו צריכים לשכנע אותה לצאת מהאמבטיה. אך לפני שבוע חלה תפנית כאשר רצינו לעשות לה אמבטיה ואז לפתע שהכנסנו אותה לאמבטיה היא התחילה לעשות פיפי באמבטיה ואז אני ובעלי קצת נבהלנו ולא ידענו מה לעשות ובעלי החליט לרוקן את המים של האמבטיה ולמלא מחדש ואז הוא פתח את השפורפרת של המים ומרגע זה הבת שלי נבהלה ונכנסה להיסטריה של בכי ורצתה לצאת ולברוח מהאמבטיה. מאז כל פעם שאנחנו רוצים לעשות לה אמבטיה עוד מהשלב של הורדת הבגדים או כשהיא שומעת שאנחנו ממלאים מים היא נכנסת לבכי ופחדים ומנענת בראש לא לא ולא מוכנה לבוא אפילו לכיוון האמבטיה. ניסינו שיטות של קניית משחקים חדשים ומפתים לאמבטיה, ניסיתי להכנס איתה לאמבטיה, להסביר לה, אבל שום דבר לא עוזר. אפילו שאני לוקחת אותה סתם באמצע היום לאמבטיה עם בגדים ומרגע שאני פותחת את הוילון של האמבטיה היא נכנסת להיסטריה. שאלתי היא כיצד לנהוג במקרה כזה ובאיזו גישה? כי ניסינו כבר כמעט הכל כולל הסברה,ולפעמים אנו מרחמים עליה ולא עושים לה אמבטיה אבל יש מצבים שחייבים וזה מלווה ממש בבכי של ייסורים ואנחנו מרגישים רע עם זה כאילו זה נעשה בכוח. אודה לעזרתך, תודה

שלום, יש לי שלוש בנות - גדולה בת שש וחצי ותאומות בנות שלוש. לאחרונה ישנה העדפה ברורה של האחות הגדולה את אחת התאומות. זה הגיע למצב שבו לאחר וויכוח הגדולה אמרה לאחת הקטנות שהיא לא אוהבת אותה ושהיא מעצבנת אותה והלכה לתאומה השניה. אני מכירה את הגישה שאומרת שלא להתערב כי כל התערבות שלי בסיטואציות הופכת את הנושא לאישיו. אבל, אני לא יכולה שלא לגונן על התאומה הנפגעת. יש כאן גם סיפור של היחסים בין התאומות, שהן חברות טובות עכשיו אך ממש לא רוצה שתתפתח העדפה ברורה של הגדולה שתלווה אותן בהמשך. קיימתי כמה פעמים שיחות עם הגדולה והסברתי שההתנהגות שלה כלפי הקטנה מאוד מעליבה ושאני מבקשת שהיא תנהג כלפי שתיהן באותו היחס. היא כמובן מבינה ומסכימה אך ברגעים שהיא מתעצבנת על הקטנה, היא אומרת משפטים שמאוד מעליבים. אודה מאוד לעצה מה הדרך הטובה להתמודד.

שלום רב, אשמח לדעת כיצד יושפע תינוק בן 4 חודשים אם יושאר אצל סבים וסבתות למשך שבועיים כשההורים בחו"ל. האם ייתכן שיפתח חרדת נטישה? מנגד, האם מומלץ לקחת אותו לטיול גם במידה ומדובר בטיסה מאוד ארוכה? תודה מראש

הילדה הקטנה שלי בת חמש ( יש לה שני אחים 13,10)כל הזמן היא מתעסקת בעתיד שלה איזה שמלה יהיה לה בחתונה איזה בית יהיה לה כמה ילדים כל הזן שואלת עם אנחנו נוכל לעזור לה לטפל בילדים שנקנה להם דברים רוב הזמן היא המחשבות שלה על העתיד שלה איך תקנה בית ואיפה השבוע טיילתי איתה והיה חנויות של זהב היא נעמדה בחלון ראווה של חנות חות והסתכלה על טבעות היא כבר בחרה לה טבעת מה יכול להיות שהילדה מתעסקת בזה רוב הזמן חשוב לי לציין לא חסר לה לידה כלום מקבלת הכל אנחנו מאוד לא חומרניים בבית אשמח לשמוע דעתך

שלום רב בני בן 5.5 שאל לגבי דמות מצוירת בטלויזיה אם היא בעל חיים. אני חושבת שצריך לענות את האמת, גם אם זה לא ממש מובן בשלב זה. להרגשתי תשובות אמיתיות מסייעות איכשהו ביצירת בגרות לטווח הארוך וגם מסייעות לתהליך ההבחנה בין מציאות ודמיון. אחותי טוענת שזה לא נכון מכיוון שבגיל זה עדיין קשה להבחין בין מציאות ודימיון. אשמח לשמוע את דעתך המקצועית. תודה נטע

ירדן שלום . שאלתי עוד שאלה כתגובה לתשובתך אך אולי לא ראית אותה . תמונת המצב כרגע היא ששבוע שעבר הבן שלנו לקח בגדים וכפי הנראה עבר לחברה שלו כאשר הוא בחופשה מהצבא בסופ"ש. בשבועיים האחרונים אין לנו כל קשר איתו מכל סוג .כפי הנראה הוא הבין את תמונת המצב שכרגע אין לו מה לחפש בבית מכל ההיבטים . המועקה שלנו היא רבה מאוד מאוד . יכול להיות שאצלי היא יותר באה לידי ביטוי בתפקוד השוטף שמאוד קשה לי שהמצב הוא כזה לא ברור עם עוגמת נפש כזו רבה. אני מנסה מפעם לפעם לשוחח עם אשתי על כך שנגיע לייעוץ משפחתי על מנת לדעת כיצד להתמודד בתקופה הזו קודם כל עבורנו . אשתי אומרת שאני אלך לבד כי מבחינתה היא לא מרגישה כרגע צורך לכך .והיא מתעקשת על כך . לבד אני לא אלך מכיוון שגם אם יהיו מסרים ודרכי פעולה כאלו ואחרות היא כרגע לא מוכנה לשמוע והיא אומרת שאחרי מה שהיא עברה פגיעה כ"כ חמורה מהבן שלה הוא לא מענין אותה והיא רוצה להמשיך בחיים . יכול להיות שבהמשך היא כן תרצה שנלך לייעוץ אך כרגע היא ממש לא מוכנה ושנינו בתוך העוגמת נפש הזו ! אני יותר מדבר ומתייעץ והיא לא מוכנה כרגע לא לשתף ואפילו כמעט לא לדבר על כך . ברגע שאני מתחיל לדבר על כך שנלך לייעוץ זה הופך לויכוח ביננו ובאמת זה לא מה שאני צריך בנוסף עכשיו עם כל הסיטואציה הזו . המצב לא פשוט והפגיעה בנו מצד הבן היא גדולה מאוד בעיקר לאשתי שנפגעה גם פיסית ואני יכול בהחלט להבין את ההרגשה את הפגיעה את הכל שלה . יחד עם זאת אנחנו חיים כבר למעלה משבועיים עם עוגמת נפש רבה . מה עושים כרגע לדעתך ?

הי ירדן מקבל בהחלט את דברייך . כל מילה נכונה . אשתי כאילו למראית עין משלימה עם המצב . היא באמת לא מוכנה כמעט לדבר בנושא מרוב הכעס . אני כולי תקווה שזה ירגע ברמה כזו או אחרת כי כל סופ"ש יש שוב את החשש מבחינתי . יגיע הביתה או לא יגיע ? ומה יקרה אם יגיע ולא ירצה לצאת מהבית ואשתי לא תרצה שהוא יהיה בבית . לא פשוט בכלל . נקווה לטוב :)

פורום יקר, מצטערת שלא הצלחתי לסיים ולהשיב על כל השאלות במהלך סוף השבוע שהיה קצת עמוס. מבטיחה להשיב מחר (יום ראשון) על כל הפניות עד כאן. ירדן תענה מכאן ואילך. שבוע טוב לכולנו, ומשמרת נעימה לך, ירדן. ליאת

ביתי בת ה-13 סבלה בילדותה הצעירה, גיל 3-6 מאלקטיב מוטיזם. בהגיעה לביס היסודי היא רק ענתה לאקונית לשאלות המורים ולא דברה עם אף אחד. גם בתוך המשפחה מלבד אנשים בודדים, לא דיברה. במשך השנים המצב החמיר וכיום יש לה רק חברה אחת שגם איתה היא רק מסמסת ומדברת איתה בביס. היא תלמידה טובה. אינה מוכנה אפילו לצאת לקנות לה בגדים, לא עצמאית בשום סידור מעבר לגבולות הבית.הילדה לא עצובה, לא מעוניינת בעזרה ורואה את מצבה כנורמלי ומסרבת ללכת לטיפול. אני חוששת שלקבע את הבעיות האלו אצלה בגיל מבוגר יותר, רק יהיה הרבה יותר חמור אבל אין לי מאיפה להתחיל. פסיכולוג הביס התיאש ממנה לאחר 3 מפגשים שאינה שיתפה פעולה. תודה על עצתכם, יפעת

שלום יפעת, טיפול פסיכולוגי, הנשען בעיקר על דיבור, יכול להיות סיוט עבור ילד/מתבגר עם סלקטיב מוטיזם או חרדה חברתית. במקרים כאלה, יש טעם לשקול טיפולים הבעתיים (טיפול באמנות, בתנועה או - הכי מומלץ במקרים כאלה - טיפול במוזיקה). הידיעה שלא תצטרך לדבר אם לא תרצה, ועדיין לקדם את עצמה בדרך עקיפה והדרגתית יכולה לגייס אותה או לפחות להחליש את ההתנגדות. בהצלחה ליאת

בגיל שש התחלתי לתלוש ריסים וגבות ולאחר כמה חודשים נותרו לי קרחות, לקחו אותי לטיפולים פסיכולוגיים ועם השנים זה נפסק וצמחו לי מחדש הריסים והגבות במלואן. בגיל 17 התחלתי שוב לתלוש עד עכשיו- גיל 20. השאלה שלי היא אם אני אפסיק לתלוש, הריסים והגבות יצמחו כמו שהיו לי, מלאות וארוכות, או שישארו לי קרחות לתמיד? תודה!

שלום לי, לא בטוחה שאני יודעת להשיב על שאלתך. אני חושבת שהכתובת לשאלה הספציפית שלך היא רופא עור. בכל מקרה, בטריכוטילומניה אפשר וכדאי לטפל. בהצלחה ליאת

שלום רב ! האם זה בסדר שהתינוקת שלי, כרגע בת 3 חודשים, תגור חצי שבוע בדירה שלי וחצי שבוע בדירת אביה יחד עמי ? תודה מראש !

שלום חן, במצב האופטימלי, ילד אמור לגדול בחיק הוריו, בסביבה יציבה ובטוחה. תנאים אופטימליים לא תמיד אפשריים, ולכן, היכן שאת נמצאת, קשובה, נענית ורגישה, שם יהיה טוב גם לבתך התינוקת. בברכה ליאת

שלום, בתי הבכורה בת השש מזה תקופה ארוכה "מתבכיינת" מכל דבר. לא פעם בכי יכול להגיע לצווחות והתפרצויות של בכי בלתי פוסק. הגננת מצלצלת לפעמים חסרת אונים שהילדה בוכה והיא לא מצליחה להרגיע אותה. כשאני מנסה בטלפון לדבר עם הילדה ולשאול מדוע בוכה היא אומרת שמתגעגעת לאמא או שמבקשת שאבוא מוקדם יותר וגם הייתה פעם שעשה עצמה חולה בכדי שאגיע. בנוסף, יש עניין מאוד מהותי בכל הקשור לצלם אותה. מצד אחד כאדם בוגר אני מבינה את הרצון שלה בפרטיות ועם זאת מדובר באשיו קיצוני בנושא שרק מחמיר . לדוגמא: בגן אם מצלמים את כולם היא ישר מתחילה לצרוח ולברוח, כשאנו מוזמנים ליום הולדת היא מפריעה כאשר רואה מצלמה (גם אם לא ממש מצלמים אותה אלה ילד ליד או את הילד שחוגג....). בגן שעשועים פנתה לאבא שצילם את בנו ושאלה אם צילם אותה. כל עניין הצילום מגיע לצרחות והפרעה לכל הסביבה. איך שהיא רואה מצלמה היא משתוללת. נסינו לומר לה שתמונות זה זיכרון ויהיה לנו עצוב (וגם לה כשתגדל) שלא תראה את התמונות שלה ורגעים שחוותה. נסינו לתת לה לצלם .... העניין רק מקצין. בפגישה עם המנהלת והגננת אמרנו שבגן מצלמים ומעבירים זאת רק להורים... לא עוזר כלום. האם יש תופעה כזו מוכרת? חרדות ממצלמות? גם אם זה רק מתשומת לב ... כיצד ניתן לפעול בנושא . בבית אינה מעסיקה את עצמה (אף פעם לא העסיקה מאז שהייתה קטנה). יש לה חדר משחקים עשיר, פינת יצירה וגם לטלויזיה אין לה סבלנות. אני משקיעה לא מעט בבילויים איתה, ליצור איתה, לשחק איתה. מספיק 2 דקות שאני לא בזווית העין שלה והיא מתחילה להתהלך אחרי. בבית ילדה נוספת בת שלוש שמושפעת לא מעט מההתנהגות של הגדולה ועם זאת כשאני מגיעה לסוף היום לאחר בילוי עם הגדולה אני תשושה ועייפה. היא ילדה מאוד מפותחת רגשית ופקחית. תודה ד

שלום שירה (או ד') אתחיל דווקא מהפחד ממצלמה. אני נוטה להאמין שמאחורי הפחדים המוזרים הללו עומד משהו, איזה הסבר, אולי תקרית או קישור משונה שעשה הילד גם בלי שאנחנו מודעים לכך. ילדים הם מאד קונקרטיים, ויכול להיות שעבורה המילה "צילום" יכולה לקבל פירוש של משהו מאיים, בגלל משהו אחר ששמעה או 'הבינה'. צריך לזכור שילדים בגיל זה מאד מאד פוחדים ממחלות ומוות, ויכול להיות שהיא שמעה, למשל, משהו על סכנות הקרינה של 'צילום' ומחילה זאת על תצלומים תמימים. תהיה הסיבה אשר תהיה, אני מציעה להניח לזה, ולצלם אותה (למען העתיד) רק מרחוק או מבלי שתהיה מודעת לכך. במקביל, רצוי לנסות להבין מה מפחיד שם. לגבי השאר, ואני אומרת זאת גם לטובת הורים אחרים, ילד מפותח רגשית הוא ילד שיודע ויכול לעמוד בתסכולים, שמסוגל לתפקד בהתאם לגילו מבלי לסגת להתנהגויות "ילדיות" יותר. כדי לעזור לבתך להשיג את היעד, חשוב לבחון מה קורה לכם, ההורים, כאשר היא מתחילה "להתבכיין", ולראות מה היא מרוויחה מהתנהגות זו. אם באמצעות הבכי היא אכן משפיעה על סדר היום וגורמת לכם להתנהג כרצונה, אין שום סיבה שהבכי ייפסק. איכשהו, לאור התיאור שלך עד כמה את תשושה בסוף היום, אני מניחה שקיים אצלכם קושי להישאר סמכותיים ועקביים מולה, ולכן ממליצה מאד על הדרכת הורים קצרה שתסייע לכם להשתכלל. תוכלי לקרוא עוד בין דפי הפורום על דרכים מעשיות (בעזרת מילות חיפוש כמו "גבולות", "פינוק" "התבכיינות" וכד'). בהצלחה ליאת

שלום ליאת יקרה :) המון זמן לא הייתי פה. יחד עם האביב המשמח שבפתח קפצתי לבקר. מה שלומך? אני עושה עבודה קשה וסוללת דרכים חדשות. נראה לי שדברים שחשבתי שלא יקרו קצת מתחילים להפתח אצלי וזה מרגיש טוב וחסד(יש גם זמני פציעות בדרך אבל הגוף והלב כבר קצת יותר חזקים). ברכת חודש טוב. אפרת

אפרת יקרה, נדמה שאנחנו עושות כבר כברת דרך משמעותית יחד, ותמיד מרגש להיפגש שוב, להביט לאחור, ולהיווכח כמה גדלנו. שמחה לשמוע שהאביב מביא אלייך תקווה ונחמה ופריחות. והכי כיף - הן ההפתעות, הדברים שלא האמנו שיבואו. אביב שמח!!! ליאת

זה חימם לי את הלב. כמה שאני מפחדת לגדול, כנראה שזה פשוט קורה וטוב שכך :) אביב שמח גם לך ולכולם.

הי, הבן שלי בן 3 וחצי, עדיין מפספס פיפי במהלך היום. בגן זה כבר כמעט ולא קורה אבל בבית כשהוא איתנו אחה"צ או בסופי שבוע זה קורה יחסית הרבה. אני חושבת שזה כבר הפך לעניין של מאבק כוחות בינינו לבינו. לדוגמא - הוא משחק, אנחנו רואים שהוא "רוקד" לפיפי ושואלים אותו אם הוא לא צריך ללכת לשירותים, ואומרים לו שחבל מאוד אם הוא יפספס במכנסיים, והוא מתעקש שאין לו. כשהוא כבר הולך לשירותים זה באיחור וכבר ברח לו חלק במכנסיים. אנחנו יודעים שהוא יודע ללכת לבד כך שזאת לא בעיה פיזית - בגן לדוגמא כמעט אף פעם לא בורח לו ואם זה קורה זה בגלל שהוא לא עושה הפסקה באמצע המשחק או האוכל (שאלנו אותו למה הוא לא עושה הפסקות לפיפי והוא אמר שלא בא לו...). זה באמת הפך להיות מוקד למאבקים בבית, כל יום. נדמה כאילו הוא בוחר לעמוד על שלו מולנו ומשתמש בעניין של הפיפי כדי לעשות את זה. הבעיה היא שאנחנו לא יודעים איך צריך להגיב. האם להתעלם ולא להגיד כלום בכלל, האם רק לתת חיזוקים חיוביים על הצלחות ולהתעלם לחלוטין מפספוסים, האם לתת תמריצים שליליים? ניסינו כבר הכל - נראה שתמריצים לא עובדים והבן שלנו מעדיף לעמוד על שלו גם אם המחיר הוא ויתור על תמריצים. מה עושים?

שלום שרון, אם את מבינה שנקלעתם לסוג של מאבק כוח, את גבר בחצי הדרך לפיתרון. אחרי הכל, אי אפשר להיאבק אם אין לך פרטנר, ולכן אם תזוזו מהעמדה הנאבקת ותשחררו, משהו ישתחרר גם אצלו. בסופו של דבר, הילד שלכם ייגמל - בזאת אין ספק - ולכן, עד אז, הניחו! גם כשאתם רואים שהוא מתאפק, אל תעירו ואל תגערו. תוכלו להכין מראש תחתונים ומכנסיים להחלפה, ועודדו אותו לטרוח ולהתלבש בעצמו (ללא כעס!!!). כשיצטרך להתמודד לבדו עם המכנסיים הרטובים (אפשר לעזור קצת, זה בסדר) המוטיבציה שלו לא לפספס תעלה. נסו לשבח הצלחות, אך גם זאת לא בהגזמה יתרה. כל זמן שהוא מבין שבאמצעות הפיפי הוא מפעיל אתכם ושולט במצב הרוח שלכם - זה מצב בלתי רצוי. עוד קצת סבלנות... ליאת

הי, ביתי בת השש, תלמידה טובה מאוד, אוהבת לעזור, פרפקציוניסטית ומחמירה עם עצמה יתר על המידה. רוקדת בחוג ריקוד, מופיעה, אוהבת להישמע. במפגשים חברתיים ניכר שהיא אוהבת לנהל את העיניינים, במידה ולא ניתנת לה האפשרות היא תעדיף להיות לבד ותבקש מהחברה ללכת. נראה לי שהיא מתוסכלת ומבולבלת אך היא לא מתאמצת להתגמש ולהתפשר עם חברותיה. מה שמדאיג אותי שבבית הספר היא הולכת כל יום למתח, או צובעת לבד. לדבריה הילדות לא מזמינות אותה לשחק והיא מעדיפה להישאר לבד.היא לא נראית בודדה או עצובה...כך גם המורה אומרת. גם כשיש לה הזדמנויות להיות עם חברות, לפעמים היא מוותרת. ביתי מאוד עקשנית ואינה מוכנה להתפשר כמעט על כלום. היא מרצה את המורים בביה"ס ואוהבת להיות בחברתם של המבוגרים. לעיתים נראה לי שאין לה רגישות חברתית והבנה של מצבים חברתיים. גם אם אומרים לה שמשהו לא אפשרי..היא לא תנסה להבין היא נשארת בשלה עם עקשנות וחוסר גמישות מחשבתית. בבית היא דורשת המון תשומת לב ומאוד מייגעת אותנו, מרבה לכעוס ונוהגת להתחבא כאשר כועסת. כשנאלצת לעשות משימה, מבקשת עזרה ונראה שלא מאמינה בעצמה וביכולותיה, מצד שני היא מאוד עצמאית, עושה שיעורים ומערכת לבד, אוהבת להתקדם וחשוב לה להיות בקצב יותר מכולם. למרות שאנחנו בבית מעודדים להאט קצב, היא מתעקשת. יש לה גם עניין עם וויסות תחושתי שמקשה עליה מאוד, כל דבר שלובשת מפריע לה. אנו ממש אובדי עצות ומודאגים מן המצב.....אשמח לקבל חוות דעת.

שלום הילה, הורים טובים, אולי קצת טובים מדי, נוטים להתפעל מהילד שלהם על חכמתו, הישגיו וכישרונותיו. אלא שנדרשת גם זהירות, כדי לא להפוך את הילדים שלנו "מכורים" למחמאות, ומשועבדים להצלחות. ילד שרגיל לאספקה שוטפת של התפעלות, עלול לפתח אוריינטציה פרפקציוניסטית, שמשמעותה נוקשות, צורך להצליח בכל מחיר (פחד לשאת כישלון או אכזבה), ונטייה להימנע ממצבים שאינם מבטיחים הצלחה בטוחה. בדומה, הורים שמאפשרים לילד תחושה שהוא "מנהל את העניינים", מחמיצים את ההזדמנות ללמדו דבר או שניים על החיים החברתיים. כפי שאתם רואים, בתכם מתקשה לתפקד מול בני גילה, ומעדיפה את חברתם של המבוגרים. מבוגרים (באופן טבעי) נוטים לוותר לילדים קטנים ולא להתעמת איתם, בעוד בני קבוצת השווים לא עושים "הנחות". כדי שבתכם תוכל להתנהל היטב בסיטואציות חברתיות, עליה ללמוד לוותר, להתפשר, להתחלק, לנהל קונפליקט, להתחשב, ולשאת תסכולים. העובדה שאתם מותשים יכולה לרמז על כך שאינכם מציבים את הגבולות מולה בצורה יעילה או עקבית, מה שגורם גם לקשיים החברתיים שלה וגם לתשישות שלכם. לכן, העצה הטובה ביותר שאוכל לתת לכם, זה להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, ולקבל כלים לייעול התקשורת והגדרת הסמכויות במשפחה. זו השקעה צנועה יחסית לתרומה העצומה של הדרכה כזו, ואני ממליצה לכם עליה בחום. תוכלי לנסות לדפדף גם כאן בפורום, או באתרי הורות טובים, ולקרוא עוד על חשיבותם של הגבולות ועל הדרך הנכונה להציבם. בהצלחה ליאת

איך אני יכול לפתח תחושה של מסוגלות עצמית, ערך עצמי ודימוי עצמי חיובי לבד?

שלום, תחושת מסוגלות וערך נשענת על חוויות חוזרות של הצלחה, התמדה מול מכשולים, והתמודדות מוצלחת גם עם כישלונות מדי פעם. בנוסף, נרגיש טוב עם עצמנו, כאשר הסביבה החברתית שלנו מספקת משוב שיש בו הערכה, התפעלות ועידוד. לכן, אם תזמן לעצמך עוד ועוד הזדמנויות לאתגר והצלחה, ותדאג שיהיו סביבך אנשים טובים שיוכלו להכיר ביכולותיך ולהתפעל מהן - אתה בדרך הנכונה. טיפול פסיכולוגי טוב גם הוא דרך לא רעה לפתח זקיפות קומה פנימית. בהצלחה! ליאת

יש לי ילד בן 2.8 שאני מאוד מתלבטת בנוגע לגמילה ממטרנה. הילד עדיין שותה יותר מבקבוק ביום. מבחינת אוכל אוכל בגן יפה ואוהב את האוכל בבית לא ממש אוכל. לא הצלחתי לראות כיוון מובהק של מה אוהב ומה לא לעיתים אוכל הכל ולמחרת לא נוגע. למעשה, הוא אפילו לא טועם לפני שמחליט אם לאכול או לא.אני לא מאמינה בגמילה נוקשה ומנסה לגרום לו להמעיט חלק מהבקבוקים מוהלת יותר חלק פחות, לפי הזמנים והאכילה. האם אני פועלת נכון או שאולי בכל זאת יש צורך לבצע החלטה? בנוגע לחיתולים אני מתלבטת לקראת פסח הקרב. על פי ההתנהלות שלו לא נראה בכלל שהוא מראה סימני מוכנות לגמילה אפילו לא אומר לאחר מעשה. האם כדאי לנסות או בכל זאת לחכות לקיץ (אלא אם בכל זאת אראה סימנים לפני...)

יעל, לגבי תזונתו של הילד, אני מציעה להתייעץ עם אחות טיפת חלב. עקרונית, ילד המתקרב לגיל שלוש, אמור להיות קרוב בתזונתו לכזו של ילדים ופחות לכזו של תינוקות. אם בגן הוא אוכל יפה והכל, ובבית מתעקש על בקבוקים, אני מניחה שזה קשור לצורך שלך לדעת מה וכמה "נכנס". בקבוקי מטרנה מספקים סוג של וודאות, שאינה מושגת בתזונה אחרת. נדמה לי שזה הזמן להתחיל לסמוך על הילד שלך, ולאפשר לו להתנסות במזון מגוון כדי שיפתח העדפות וטעמים משל עצמו. אפשר להשאיר כגיבוי בקבוק אחד לזמן שלפני השינה, בעיקר כדי שאת תהיי רגועה ושקטה. לגבי הגמילה מחיתולים, חשוב לוודא שקיימת יכולת להבין מה נדרש ממנו, יכולת לשבת על הסיר/האסלה, ויכולת לתקשר ולומר בבירור שהוא צריך פיפי/קקי. להערכתי, ילד כמעט בן שלוש, שכבר הולך לשעת סיפור, שולט בכל המיומנויות הנ"ל, ולכן אפשר להתחיל. לא צריך לפחד מהעובדה שזה לא "בא ממנו". גמילה היא דרישה חיצונית, שדורשים המבוגרים מן הילד, כדי להכינו לחיים כבן-תרבות. זו דרישה חד צדדית מובהקת, ומאימתי שהושגה הבשלות המוטורית והקוגניטיבית-רגשית, אפשר וצריך להתחיל. אני מבקשת להזכיר (שוב. עשיתי זאת הרבה בעבר) שלפני דור או שניים, בעידן חיתולי הבד הרב-פעמיים, תינוקות היו נגמלים בגיל שנה בהצלחה כמעט מלאה. חשוב להתחיל את התהליך בעצה אחת עם צוות הגן, ולוודא שהן מגוייסות לתהליך ביחד איתך. בהצלחה ליאת

ילד בן 2.8 כיצד להתנהג כאשר יש לנו פעילות בשעה מסויימת והילד מתעכב ומשחק עם כל הניקרה בדרכו. דוגמא הייתה לנו שעה מהיציאה מהגן עד לשעת סיפור (פעילות שאני יודעת שהוא מאוד נהנה (למרות שהוא עייף וגם לי מאוד חשוב). ביציאה מהגן יידעתי את הילד לגבי התוכניות ושאנו אמורים להגיע ישר הביתה ולא לשחק בדרך לאכול משהו וללכת. אך מכאן התחילו הקשיים הילד כל הזמן התעכב לא אכל וכל הזמן הייתי צריכה להיות ה"רעה" ה"שעון הדובר"וכמובן שהגענו בדקה ה-99. זה עדיין לא גיל של להבין שהוא יפסיד אם לא יגיע בזמןומה שמעניין אותו זה ה"כאן ועכשיו" ואז ששואלים אותו אם הוא רוצה אז אומר שכן ושלא...לא החלטי ורוצה להמשיך לשחק (ברור לי שזה לא מתוך הבנה של התנהגות הפסד) אך במקום להנות הגעתי מותשת...

שלום יעל, בגיל הרך תפיסת הזמן עדיין אינה בשלה, והיכולת להתנהל בהצלחה עפ"י לוח זמנים אינה קיימת. הפונקציות הניהוליות (דהיינו התפקודים הקוגניטיביים המאפשרים תכנון ושליטה) עדיין בהתפתחות, ולכן הילד נזקק למבוגר לצורך ניהול סדר יומו. השיר המקסים על "יוסי, ילד שלי מוצלח", מתאר נפלא איך ילד שאמור לבצע מטלה כלשהי לבקשת אמו, מוצא את עצמו נמשך אל פעילות מרתקת אחרת, למרבה ייאושה של האם ("אוי לי! ילד שלי מוצלח"). כדי לא לכעוס, להיעצב או להתייאש, אני מציעה לנסות להתאים את פעילויות אחה"צ לילד הפרטי שלנו, לכוחותיו, ולהעדפותיו. אם ההגעה ל"שעת סיפור" הופכת אותך לשעון דובר נרגן ועצבני, מוטב לחכות שנה שנתיים, עד לגיל שבו יוכל להיאסף נפשית ופיזית לקראת השעה הזו. זכרי שאחרי שעות רבות בגן, הילד הקטן שלך זקוק לזמן של פורקן מתח ומשחק נעים ומשוחרר בבית, ופחות לגרייה "אינטלקטואלית" הנכפית עליו שלא לצורך. השאירי פעילויות כאלה לימי חופשה או לזמנים שיאפשרו לו מנוחה לפניהן. בברכה ליאת

אני נערה בת 14 שמגיל 11 בערך מאוננת. כל פעם שאני עושה את זה אני מצטערת אבל לפני ובזמן שאני עושה את זה אני מרגישה שמגיעה לי, שאחרי היום לימודים הקשה וכשלמדתי המון שעות למבחנים אני מרגישה שההנאה הזאת מגיעה לי. אני מנסה להפסיק אבל אני פשוט לא מסוגלת! אני מנסה להעסיק את עצמי אבל אני לא מצליחה!! בבקשה תעזרו לי אני מאוד רוצה להפסיק אבל לא מצליחה!!

שלום, אוננות היא פעילות נורמלית ובריאה, ואין בה כל רע כל עוד היא נעשית בפרטיות. את יכולה להמשיך "לתגמל" את עצמך אחרי יום לימודים קשה (בהחלט מגיע לך!), בלי לחוש אשמה או בושה. רוב הנערים/נערות בגילך מרגישים צורך דומה, ומאוננים - מי יותר ומי פחות. חשוב לזכור שפעילות מינית, נעימה ככל שתהיה, היא רק דרך אחת לפריקת מתח. יש עוד דרכים (ספורט, יצירה, מפגשים חברתיים) שכדאי לתרגל, כדי להרחיב את האפשרויות. בשמחות ליאת

תודה רבה.