פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב, בני בן 11.5 לומד בכתה ו תלמיד טוב מאוד.הבעיה מתחילה בהתנהגות שלו שהיא ילדותית מאוד לגילו הוא ילד סנדביץ בין אח גדול בן 15 וילדה בת 8. הוא מתבכיין כמו ילד בכתה א החל ממקום ישיבה בשעת הארוחה וכלה בהפסד במשחקים. החיים שלו ושלנו צריכים להתנהל בצורה כזאת שהכל צריך להיות לטובתו ואם זה לא כך הוא מתלהם וצועק וזה לא נעים איתו אנחנו מתעצבנים עליו והוא עלינו.אציין שתחומי העניין שלו לא תואמים לבני גילו הוא מאוד אוהב לראות טלויזיה בעיקר תוכניות מצויירות אוהב בעלי חיים צמחים פרחים ופחות במשחקי בנים שתואמים את בני גילו.הקשר שלו עם הבנים בכתה הוא שיטחי מאוד אין לו חברים שמגיעים אלינו והוא נפגש עם מספר מצוצמם עם חברים בביתם אך ממש לעיתים רחוקות כי אנו מפצירים בו. עושה רושם כי אין לו צורך בחברים.הוא רב עם בני המשפחה כמעט על שטות ומאוד קשה לנהל אורח משפחתי רגוע בבית . בדר"כ לאחר שהוא רב ונרגע הוא יודע לבוא להתנצל אך זה לא עוזר שכן דקה אחרי הוא יכול לחזור על אותה התנהגות. בעלי ואני מאוד מיואשיים ולא יודעים כיצד להתנג איתו. אודה בבקשה לעזרה.תודה

שלום טל, "יש הרבה דרכים לרומא", אומר הפתגם הידוע, ובדומה, גם לתמונה רגשית-התנהגותית של ילד מסוים יכולים להיות מספר נתיבי התפתחות אפשריים. גם במקרה שלכם, אני מרגישה שהתמונה מורכבת מכדי שאוכל לספק הסבר אחד מספק. לא ברור האם מדובר בילד "מפונק" שאינו מתמודד עם תסכולים, ילד עם קשיים התפתחותיים-תקשורתיים או אולי ילד עם מיומנויות חברתיות לקויות. לפעמים זה יכול להיות קצת מכל דבר, ואולי בכלל יש משהו אחר. כמובן שהמידע שאת מביאה לכאן הוא חלקי, ולכן קחי הכל בעירבון מוגבל. באופן כללי, כאשר ילדים נוטים להגיב בבכי או התקף זעם למצבי תסכול, ראוי לברר מהי העמדה ההורית והאקלים המשפחתי בבית. האם ההורים מוותרים לילד כדי לחסוך ממנו (ומעצמם) את הבכי או הצעקות? במקרה כזה, אפשר להבין מדוע הילד ממשיך "להתבכיין". זה פשוט מועיל מבחינתו. האם מדובר בילד שלא למד להתמודד עם אכזבות, פשוט כי הוא קיבל כמעט כל מה שרצה? האם קיים אצל ההורים צורך לפצות את הילד על משהו שחווה בעבר? האם ההימנעות החברתית היא חלק מאותה תמונה (קושי להתמודד עם הפשרות והוויתורים שמכתיבים החיים החברתיים) או אולי בעיה בפיענוח סיטואציה חברתית? האם הבחירה בעולם תוכן ילדותי ולא תואם-גיל היא חלק מבעיה רגשית, או אולי משהו התפתחותי? בקיצור, אני מציעה שלא להתייאש, אלא לפנות להתייעצות עם גורם מקצועי, פנים אל פנים, ולהיעזר. במקרים מסוימים, גם הדרכת הורים מכוונת מספיקה כדי לחולל שינוי משמעותי. בהצלחה ליאת

בתי בת 3 וכבר קרוב לשנה היא יושבת בפישוק כשהברכיים כלפי חוץ ומקפיצה את אגנה מעלה מטה ללא הפסק בערך 10 דקות עד חצי שעה. כך כמה פעמים ביום. אינני יודעת אם היא מתנהגת כך בגן. בהתחלה שמנו לב להתנהגות זו רק בזמן עייפות והיום זה קורה בתדירות גבוהה יותר לאורך היום כמעט בכל הזדמנות. זה נראה כמשהו אובססיבי וכמו מדיטטיבי שמאפשר לה להתנתק מעשייה או משחק כשאני מציעה לה.האם להעיר לה? איך מפסיקים התנהגות כזאת?

שלום אורה, לא ברור אם מדובר באוננות או בפעילות מרגיעה אחרת. יש ילדים, במיוחד פעוטות בגיל הרך, שמפגינים התנהגויות ריתמיות, כמו נענוע הגוף או הראש בניסיון להירגע ולפרוק מתח. כך או כך, אפשר לעודד אותה לעשות זאת רק בחדר שלה, ולא בנוכחותם של אנשים אחרים, אם את סבורה שיש מכך משהו מביך עבורם/עבורה. ההתנהגות תיפסק כשיהיו לה דרכים מעודנות יותר להירגע, כשתגדל קצת. בברכה ליאת

יש לי ילד בן 6.9 שכל דבר שמבקשים ממנו לעשות יש לו תירוץ למה הוא לא יכול לעשות...כבד לו, הוא לא יודע, לאמבין , לא הוא עשה לא הוא שיחק וכו. כשאנחנו כועסים עליו אז הוא מתחיל לבכות ואז התירוצים מתגברים ל אני מפחד ללכת לבד לחדר, אני אפול, אני לא יודע וכו. בסופו של דבר אנחנו מתעייפים כבר מלשמוע תירוצים... ואז או שאחיו הגדול עושה במקומו או שאנחנו כועסיםעליו ושולחים אותו לחדר... מעטות הפעמים שבסופן עושה את שביקשנו... מה אפשר לעשות כדי שהתירוצים יפסקו...?

שלום, ילדים בדר"כ אינם מבזבזים זמן על אסטרטגיות שאינן עובדות. כפי שאת מציינת בעצמך, התירוצים הם דרך יעילה בעזרתה מצליח (!) הילד שלך להימנע מעשייה. או שאחיו פועל במקומו, או שהוא נשלח לחדרו (עונש מפוקפק ומאד לא יעיל). אם הילד שלך ייווכח שבכל פעם שהוא מתחמק ממטלה יהיה לזה מחיר ממשי, או - לחילופין - שיהיה לו כדאי יותר לשתף פעולה, המצב ישתנה. אין כוונתי שתחפשו עונש כבד יותר, אלא שתחפשו בדרך יצירתית "תוצאות טבעיות ומיידיות" לכל התנהגות, חיובית או שלילית. למשל, אם אינו מוכן לעזור לסדר את החדר, תוכלי להחליט שאינך נכנסת לשם ("כי לא נעים לי") מה שייאלץ אותו לחפש את הכביסה הנקייה במקום אחר בבית, או לחיות בבלגן עד שיפעל בעצמו. דרך יצירתית אחרת, יכולה להיות טובה ויעילה רק אם מבצעים אותה ללא כעס כלל וללא שום נימה של "פעולת תגמול". תוכלי, למשל, להזמין את אחיו שעזר ופעל לקפה או גלידה איתך לבד. הסבירי שאת מצ'פרת אותו על המאמץ, ותשמחי לצרף גם את הילדים האחרים במידה ויפעלו בדרך דומה. חשוב לי להדגיש שפעולה כזאת חייבת להיעשות לא (!!!) כעונש לילד המשתמט, אלא כתגמול אמיתי לילד שהתאמץ. אשמח לשמוע איך הולך... בהצלחה ליאת

היי אשמח לקבל את עזרתך בנושא. הבן שלי הוא ילד חכם ונבון שבגן תמיד משתתף בכל הצגה או מפגש הוא יצירתי וחברותי אך משהו מטריד אותי וזה נושא הנשיכות . בשנה שעברה הגן שלהן היה מנוהל על ידי גננת שהיא קולנית ושבדיעבד התברר שהיא הייתה מאוד תוקפנית איתם וקשה.היו חילופים ושינויים והיום אין להם בצוות גננת אלה 3 סייעות מקסימות. מאז ומתמיד בני היה שובב ,אבל השנה הוא גם הפך להיות מעט אלים. הוא נושך ומרביץ כשלא מקבל את מה שרוצה או לחלופין כשהוא רואה ילד אחר או קרוב משפה שנוגע במשהו שהוא שייך לו.הוא דוחף אותו או צובט אותו. הגננת סיפרה לי השבוע שהוא נושך את עצמו המון את המשחקים ואת שרוולי החולצה יש לציין שהוא מאודדד קשור למוצץ שלו וכשהוא לא מקבל אותו או שאני מסבירה שמוצץ לוקחים רק בשינה הוא מתפרץ בזעם הוא מאוד בוחן את הגבולות שלי,לפעמים מקשיב לפעמים פחות . המטריד מכל הוא עניין הנשיכות העצמי שלו לדוגמא הם יוששבים במפגש כל הילדים והוא פתאום קם ונושך את הילדים. אשמח לעצתך בנושא אני מרגישה שהילד שלי עובר איזה תהליך אולי בעקבות השינויים בגן או משהו שקשור אליו אבל אני באמת לא מוצאת את הסיבה למה. יש לו אח בן שנה שהגננת חושבת שאולי שזה בגלל שבבית אנחנו מתרגשים שהקטן מתחיל ללכת ויש אליו יותר יחס אבל זה לא נכון כי אני באמת מחלקת את היחס שלי אליהם אני ממש אובדת אצות. תודה על ההקשבה.

שלום אורטל, נשיכות אינן שונות, מהותית, מכל התנהגות תוקפנית אחרת בגיל הרך. יש ילדים יותר "אורליים", שבאמצעות הנשיכות (גם נשיכות עצמיות או נשיכת דש הבגד) פורקים את התסכול והמתח, וחשוב להתייחס בהבנה, אך לא בהסכמה. כהורים, עלינו לעשות מאמץ לאמן ולתרגל את הילד במצבי תסכול, תוך שאנו מנחים אותו כיצד ניתן להגיב בדרך שאינה הרסנית לו או לסביבתו. הכוונה, כמובן, להצבת גבולות נאותה ועקבית, בבית ובגן. מצרפת לכאן קישורים לתשובות רבות שניתנו כאן, בפורום, לפניות דומות. אנא קראי אותן, ואם יהיו שאלות נוספות, את מוזמנת. הנה - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-69854#message-69854 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-52994#message-52994 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-26291#message-26291 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-22706#message-22706 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-3054#message-3054 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-75876#message-75876 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-83308#message-83308 בברכה ליאת

היי, בני עוד מעט בן חמש, לפני כחודש ניפצו לי את חלון הרכב בנסיון לגנוב אותו ולאחר מכן הסתובב הגנב בשטח ביתי- אך לא נכנס פנימה (יש לנו מצלמות אבטחה), בני היה עד לכל הסיטואציה של החיפוש במצלמות האבטחה והשוטרים שהגיעו לביתי. בשבועיים האחרונים בני מפחד להישאר לבד באזורים שונים בבית כאשר אחד מההורים לא נמצא איתו. בלילות הוא מתעורר בערך כל שעה ובא אלינו כשהוא אומר שהוא מפחד. כששאלנו אותו ממה הוא מפחד הוא אמר שהוא מפחד שהגנב יחזור. ניסינו להסביר לו שהגנב כבר בכלא והבית שלנו זה מקום מאוד בטוח שאף אחד לא יכול להכנס אליו כי יש לנו אזעקה וכלב מאוד גדול שהגנבים מפחדים ממנו. וגם הסברנו שהגנב לא רוצה לפגוע באף אחד שהוא היה רעב וחיפש אוכל ובגדים לילדים שלו אבל שום דבר לא עוזר. הפחד שלו להישאר לבד באיזורים שונים בבית מתרחש רק בבית שלנו ולא בבתים אחרים. אנחנו מדברים איתו על זה על בסיס יום יומי ורואים שהוא מאוד משתדל להתגבר על הפחד אבל עדיין הוא קם בלילות הרבה ומבקש לישון איתנו(מה שלא היה לפני כן). אודה מאוד לקבלת ייעוץ. אציין שיש לנו ילד נוסף בן שנתיים עוד מעט. תודה.

שלום ליטל, אחרי אירוע כ"כ בלתי נעים, תגובות כאלה הן צפויות והגיוניות, אפילו אצל מבוגרים. יכול להיות שבאופן כלשהו, הילד חש גם את חוסר הביטחון שלכם (שאולי התערער גם הוא במידה מסוימת בעקבות האירוע). לכן, אני מציעה לכבד את הרגישות, לעשות לה מקום, ולתת לזמן לעשות את שלו. הניסיונות שלכם "למכור" לו סיפור מרוכך על איש שחיפש אוכל לילדיו הרעבים, ללא ממש הולכים ביחד עם שוטרים ומצלמות אבטחה. גנבים הם עסק לא נעים - יהיו מניעיהם אשר יהיו - וכולנו מנסים לשמור על עצמנו ועל רכושנו באופן המיטבי. נדמה לי שזאת צריכה להיות רוח הדברים. משהו כמו - "זה באמת היה לא נעים לגלות שמישהו ניסה לגנוב לנו את האוטו, והסתובב בחצר. אבל אנחנו יודעים להגן על עצמנו ועל האוטו והבית, ועובדה שהכל נגמר בשלום. אנחנו מבינים שאתה פוחד קצת עכשיו, אבל אתה תתגבר בסוף, כי אנחנו - המבוגרים - שומרים עליך ועלינו טוב טוב. אם נוח לך יותר להישאר קרוב אלינו זה גם בסדר". לגבי הלילה, אני מציעה להשתדל לקום אליו ולהרגיע אותו במיטה שלו, למרות אי הנוחות שבדבר. ויתור בתום זה עלול לפתוח פתח להרגל שיהיה קשה להיגמל ממנו (תגמול חיובי על הפחד). לסיכום, הייתי ממליצה לעשות "מה שפחות עניין" מהפחד, ולנסות להחזיר את העניינים לשגרה (גם אצלכם), ולאפשר לכולכם להתרחק קצת מהאירוע הזה. אם תרגישו שגם בעוד מספר שבועות לא תהיה הטבה, התייעצו שוב. בשמחות ליאת

שלום רב , ילדי בן 12 צפה לאחרונה במסגרת חברתית בסרט אימה . מאז פשוט חייו הפכו לסיוט אשר מתבטא בחרדה עצומה המלווה בהתפרצויות של בכי הסטרי . הוא מפחד להשאר לבד בבית להכנס לבד לחדרים , למקלחת , לשרותים ומתקשה מאוד להרדם . אודה להכוונתכם בכבוד רב דוד

שלום, ביתי כשמונה חוד בצבא, לא מרוצה מנסה לעבור תפקיד, מאז ומתמיד היא מאוד מופנמת ומעולם לא משתפת אותנו (הוריה )בכלום, הכל אנו יודעים בצורה עקיפה או מאינטואיציה שלנו כלפיה...מאז היותה בת 13 חותה קשיים עם עצמה, חוסר בטחון דימוי עצמי נמוך, הצהירה לכולם בגיל 16 שהיא דו מינית (ללא ידיעתנו.) מידי פעם נכנסה לדיכאון,לקחנו אותה לטיפולים שונים שעזרו פה ושם אך יש סיטואציות בחיה שמחזירות אותה למצב הדכאוני. לאחרונה שוב נכנסה למצב זה והיא מסתגרת הרבה בחדר, התריס סגור, כמעט ואין לה חברות, בקושי מתקשרת איתנו, בעיקר איתי הקשר אף פעם לא היה טוב..אנחנו ממש עובדי עצות מה לעשות ואיך לעזור לה..אשמח אם תוכלי להמליץ לי מה לעשות ואולי על מטפלת איזור קריות חיפה..המצב ממש לא טוב תודה

שלום, יש לי שלושה ילדים הבכור בן חמש וחצי והבת בת שנתיים ותינוק בן חודשיים. אני מרגישה שהגעתי עם בני למבוא סתום ... לאחרונה הוא נהפך לאלים וחוצפן ואני התחלתי לאיים עליו בכל מיני דברים אם תרביץ ניקח לך ... או הפוך אם תתנהג יפה תלך לחוג .... ואני מרכישה שזה לא הפתרון כי מה שקורה הוא מפחד ממני משהו שזה לא היה ההינו חברים טובים . הוא ילד מאוד חכם ופיקח אני מרגישה שהוא מתוסכל גם בגלל האח החדש ובביהס( הוא בחטיבה צעירה) הוא לא מתקשר עם הגננת היה לנו סיפור איתה ומאז היא ממש מתעלמת ממנו ( כולם יודעים ומעורבים הנושא בתוך ביהס בבדיקה) אבל עד אז הילד נפגע ומתוסכל . מה אני כאמא יכולה לעשות כדי לעזור לו?

היי לגבי הגננת ניסינו לדבר איתה אבל אין מענה, המנהלת מעורבת והרכזת מנסים לעשות הכל אהל כמו שאמרת הילד נענש מזה נשארו עוד חודשיים וזה נראה לי מאוד ארוך מה אני אעשה מלא גורמים מעורבים בבעיה הזאת שלה . בעלי פינה מזמנו הרבה עבורו עכשיו

שלום רב, יש לנו 2 ילדים בת 8 ובן 3. הבכורה היא ילדה שברוך ה לא נתקלנו איתה בשום בעיית התנהגות והקטן הוא מורד מרגע שנולד, כל דבר קטן מוביל אותו לבכי ועצבנות אנחנו מוותרים לו הרבה רק כדי שלא יעשה מהומות אבל זה בא על חשבון הבת שלנו וזה מאוד קשה גם בגן הוא מפגין אלימות כל פעם שאינו משיג את שלו ואנחנו עובדים במשותף על מנת למגר את התופעה, הבעיה היא שאי אפשר ללכת איתו לאף מקום מבלי לחזור מותשים, הוא חוטף מרביץ יורק ולא עושה חשבון, כשהוא עושה את זה אנחנו מסבירים לו שזה לא נעים ומרחיקים אותו מהמקום וגם הולכים הביתה בסוף אבל זה לא עוזר כיהושע מגיע הביתה ושוב חוזר חלילה ניסינו גם להתעלם וזה גם לא עוזר כי היריקות שלו מכלכות והמכות שהוא נותן לאחותו וגם לנו גורמים לו להיענש ולא מייחסים אליו במשך כמה זמן ובסוף הוא נענש בחדרו עד אשר נרגע אבל זה חוזר על עצמו. אף עונש לא מרתיע אותו כבר ואנחנו ממש מיואשיםפ. לא יודעת מה לעשות כבר. הוא ילד חכם מאוד ואוהב מאוד והוא שובה את לב כולנו עם הדברים שהוא אומר ועושה אבל האלימות לא נגמרת מצידו בבקשה עזרתך הדחופה

שלום רב בתנו הבכורה בת 4.5. ילדה טובת לב, אהובה ורגישה. לאחרונה אנו עדים יותר ויותר למצבים בהם היא מדברת בצורה לא הולמת (לדעתי) עמנו ההורים, לדוגמה: כל דבר שלא לרוחה גורר תגובה מיידת נוסח "אני לא אהיה חברה של אמא/אבא, אני ארביץ לאמא/לאבא, אני אשים אתך בכלא, לעולמים לא אשחק יותר עם אמא/אבא, הכל בגלל אמה/אבא", מפיקה כל מיני קולות לא ברורים האמורים ככל הנראה להביע את זלזולה כלפינו, לעיתים אף דוחפת (בעדינות) וכדומה. עלי לציין כי בעלי לא רואה בזה שום בעיה ומתייחס להתנהגויות אלה כאל משהו שמשקף את מה שהיא רואה בגן ושזה "יעבור לה". לי אישית יותר קשה עם התנהגות מילולית זו. השאלה מה עלינו לעשות ואיך להגיב? ניסיתי להתעלם - לא עזר. ניסיתי להפוך הכל לבדיחה - האווירה השתפרה אך שום התנהגות מהמתוארות לא נעלמה. ניסיתי להתעמת ולהגיד שזה לא נעים לי ואם דקה אחרי כל מה שהיא אומרת היא הייתה ממשיכה איתי כאילו שום דבר לא קרה, הייתי אומרת שהיא דיברה לא יפה ולכן לא נעים לי לשחק איתה/לעשות לה משהו וכדומה, שהיה גורם לבכי מצידה ולאווירה מתוחה בבית. אחותה הצעירה (בת שנתיים וחצי) כבר אימצה רוב ההפקות וכל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיניה, אומרת גם "טוב, אז אני ארביץ לאמא / טוב, אני לא אהיה חברה של אבא". מה עלינו לעשות?? תודה מראש

שלום, ביתי בת שנתיים לעשרה חודשים , נרתעת מפיפי כבר כמה שבועות. לא נעים לה שזה רטוב. היא מפחדת שאחרי הפיפי התחתונים יירטבו. סיימה תהליך הגמילה לפני כמעט שנה. לא היו הגמילה בעיות עם פיפי בעיקר עם קרי שחלפו. היום למשל עשתה פיפי השקמה בבוקר ו לאחר מכן רק בשש בערב. מה אפשר לעשות? האם יכול ליצור בעיה בריאותית?

שלום לכם ביתי הבכורה בת 10 לומדת בכיתה ד והיא תלמידה טובה ! היא חכמה מאוד ואינטילגנטית מאוד... ועל כך אין חילוקי דעות גם בבית הספר. האחריות על הלימודים מאז ומעולם היו שלה. הבעיה - הילדה לא ללומדת ומשקיעה בכלל... אף פעם אין שעורים ,ואם יש עושים בשינייה על השטיח ואם יש שגאות כתיב ...זה לא משנה...למבחנים לא צריך ללמוד.... עיקר הבעיה היא שכלום לא מעניין אותה היא עושה כל דבר כי היא צריכה וזהו גם אם יש חופש גדול או סתם סופ``ש שאנחנו לא עושים משהו מיוחד היא בחיים לא תלמד גם אם יש מבחן היא תגיד ש: ``מקסימום לא אצליח ...לא שזה משנה לחיים`` ``אבא מתי השתמשת בX בחיים`` ``מה הטעם בהכתבה באנגלית אם אחרי שבוע כולם שוכחים הכל`` דרך הגב הילדה מנגנת בחלילית ובקלרינט ,גם שם היא מצליחה אבל לא מתאמנת... השאלה אייך גורמים לילד להבין את חשיבות הלימודים ואייך יוצרים אצלו את הרצון להשקיע יותר הפחד שלי שיגיע שלב שהכשרון לא יספיק... או בקיצור ``עוד מקרה קלאסי של הילד לא מממש את הפונטציאל שבו`` מה עושים ?!?!

בני בן ה 13 ילד נורמטיבי ומחונן. אתמול ושלשום גילינו בהסטוריה של המחשב כי גולש באופן מכוון לסרטי פורנו גייז ואפילו מחפש מילים קשות של התעלסות קשה ( מעדיף לא לפרט אותם במדיה ) חשוב לציין כי אין לנו נטייה לא לי ולא לאחיו הבוגרים מה שמעלה חשש אצלנו. אני מעוניין לדבר איתו על כך אך מהצד השני מפחד לפגוע בו שחס ושלום לא יעשה משהו לעצמוץ עזרו לי איך מדברים איתו?האם לדבר איתו על כך? באיזה צורה? באיזה פורום

היי, בתי בת 2.11 חודשים כל הזמן אומרת לי אמא ,אני עכשיו האמא ואת תהי אלה  במשך כל היום כמעט כל יום האם זאת תופעה מקובלת לגילה או שיש מקום לדאגה ? תודה מראש

שלום רב, הבן שלי בן 6.5 בכיתה א ילד מאוד שמח וחברותי ונעים, לאחרונה החל להשתמש המון האלימות פיזית , היד שלו ממש קלה על ההדק ועל כל דבר קטן מחזיר ...בנוסף לא יודעת אם יש קשר כי זה התחיל עוד מלפני כל הזמן בא לתת לי (אמא שלו) נשיקה וחיבוק תןך כדי השיעורים לפני המקלחת לפני השינה סתם כך... אני נורא מפחדת ששאר הילדים בכיתה או ההורים יתייגו אותו כאלים...מה עושים?

היי, אני בטיפול הפסיכולוגית כל הזמן אומרת שיש לי תגובות קופצניות, שאני לא נותנת לה לדבר בטיפול ומפריעה לה באמצע המשפטים. היא כועסת מכך. אני רוצה לציין שיש פגישות שאני דווקא יושבת בשקט וכמעט ולא מדברת.. ממה נובעות התגובות האלו? איך אפשר לשלוט בהן, כי זה ממש קשה לי ועוד שאלה, לפני כמה זמן הבאתי לפסיכולוגית דובי במתנה , ומאז מביך אותי לראות אותה. אני אמורה לדבר איתה על זה? תודה רבה

הי ליאת, אשמח להתייעץ איתך לגבי בני בן ה-3.5, גמול מזה שנה. בערך 8 חודשים גמול גם בלילה. ב-4 חודשים האחרונים התעורר יבש לגמרי ולא פספס. בשבוע האחרון (למעשה, יום לאחר נפילה חזקה, מבהילה ומסוכנת להחריד מאופניו) חזר לפספס בלילה באופן די קבוע, ואפילו פעמיים באותו לילה. כיצד מגיבים? האם יש סיבה לדאגה (אני יוצאת מנקודת הנחה שיש קשר לנפילה)? שבוע טוב (וגעגועים).

אוסיף שבמהלך היום הוא נינוח ושמח, ולא נראה מוטרד כלל מהנפילה

שלום אני בן 17 ואני מסוכסך מאוד עם המורות שלי איך אפשר לבנות יחס שהם יאהבו אותי ויכבדו אותי יותר

שלום אביתר, שאלה נהדרת. אתה יודע, אני משוכנעת שמורות - ממש כמוך - רוצות יחסי כבוד וחיבה עם תלמידיהן. המורות, ממש כמוך, סובלות ממצב סכסוך, ומעדיפות אווירה חברית ומכבדת. מניסיוני, ובניגוד למה שתלמידים נוטים לחשוב, מורות לא אוהבות יותר את התלמידים המצטיינים או ה"חרשנים", אלא את אלה שמתנהגים כבני-אדם. כשאתה נעים, מכבד ומנומס, תזכה ליחס דומה מזולתך. כשאתה שואל את המורה שלך בבוקר "מה שלומך היום?" או שם לב למצב הרוח שלה ומתייחס לכך ("הכל בסדר? את נראית קצת עצובה היום"), יש סיכוי טוב שהיא תעריך זאת ותחבב אותך. כשאתה רואה מישהו אחר שמפריע או פוגע בה, עמוד לצידה. כשהיא מנסה ללמד בזמן השיעור, הזכר לעצמך שהיא טרחה והכינה את החומר הזה בבית, ושהיא הייתה שמחה לראות עיניים קשובות ומתעניינות, גם אם החומר לא ממש מרתק. יש מורות שמעריכות הומור טוב, ויש כאלה שלא ממש אוהבות 'מתחכמים'. צריך לדעת מה נכון לכל אחת, ולהישאר רגיש ולא פוגעני. הטיפים הללו, באופן כללי, עובדים לא רק עם מורות, אלא עם האנשים כולם, ובמיוחד עם בנות. נסה ותהנה :-) שבוע טוב ליאת

שלום רב, ילדיי בני 7 ו- 8. הסבתא (אמא של בעלי) חלתה לפני שנתיים בסרטן, החלימה וכעת חזרה המחלה. מצבה הרפואי כרגע תקין והיא עוברת טיפולים, כך שהיא קרחת ומסתובבת עם כיסוי ראש. הילדים מתעניינים (למה לסבתא יש קרחת), שואלים אם יש לה סרטן ואני די מתלבטת אם ומה לספר להם. הייתי מאוד רוצה להסתיר (לפחות בשלב זה), אך לצערי בני הדודים בני גילם יודעים מהעניין ועלולים לספר להם כשנפגשים. אמרתי להם שסבתא עשתה קרחת כי היא מרגישה לא טוב והרופא אמר שעם קרחת יהיה לה נעים וטוב יותר. אז הם שאלו אם זה סרטן וראיתי ממש את הלחץ אצלם. אגב, בתי בעקבות יום השואה התעוררה עם סיוטים וביקשה לעבור לישון איתי כי מפחדת מהשואה... אשמח לשמוע דעתך בעניין

שלום רונית, אני מציעה דווקא לספר את האמת, גם כשהיא לא נעימה. אחרי הכל, כפי שכבר ראיתם, מחלת הסרטן יכולה לבוא וללכת, ובהחלט אפשר להציג את הדברים ברוח אופטימית, ולומר שהסרטן חזר, אך סבתא חזקה ואנחנו מקווים שתבריא הודות לטיפול (שגורם, זמנית, לשיער לנשור). באווירה של הסתרה ושקר, הילדים משלימים מדמיונם, ובדר"כ התסריטים שהם מדמיינים גרועים ומדאיגים יותר מהמציאות עצמה. הם חושבים שאם ההורים מסתירים מאיתנו משהו, המצב בוודאי קשה נורא. באופן דומה, גם דיבור ישיר (אך מותאם לגיל) על השואה, יכול להרגיע דווקא את הפחדים ("עכשיו יש לנו מדינה וצבא, ודבר כזה לעולם לא יחזור..."). ממליצה מאד לעיין בספרם של רביב וכצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו". הספר נותן כלים להורים המתמודדים עם שאלות של "איך לספר". בהצלחה והרבה בריאות לסבתא! ליאת

בתי בת העשר מתקשה מאוד להיפרד ולשחרר את זכרה של חברה טובה מאוד (של ההורים) שהייתה "חלק מהמשפחה" ונפטרה בקיץ האחרון היא נזכרת בה הרבה מאוד פעמים ובוכה ולאחרונה היא סיפרה שהיא רואה אותה והיא מדברת אליה וקוראת לה לבוא איתה וכיו"ב האם יש אפשרות להפנות אותי למידע רלוונטי לעניין הזה שנוכן לקרא ולהבין מה עובר עליה (אולי היא פשוט see dead people...)? תודה רבה

שלום רוני, נכתב רבות על תהליכי אבל ופרידה אצל ילדים. לפעמים, מתוך רצון לשמור ולגונן מפני פחד המוות, הורים נוטים להימנע מלדבר עם ילדים על המוות או על האדם שהלך לעולמו. זו, כמובן, טעות, שכן העיסוק באדם האהוב שנפטר הוא חלק מתהליך העיבוד הבריא, וחשוב לאפשר אותו. כרגע, אפשר לנסות לאפשר לילדה לבטא את געגועיה וכאבה בדרכים יצירתיות. אפשר ליצור אלבום תמונות של החברה שמתה, אפשר לכתוב יומן מכתבים אליה, אפשר לצייר או ליצור בכל דרך אחרת דברים הקשורים בה או בזכרה. כאשר הרגשות יקבלו מוצא ביצירה ודיבור ישיר, כולל התמודדות עם שאלות קשות (אם יש כאלה), המחשבות והדמיונות ה"פולשניים" ייחלשו. שלא תדעו צער ליאת

שלום, בתי בת ה-3 רוצה לשחק עם בנות גדולות ממנה במגרש משחקים (אולי כי אין שם בנות בגילה). בנות הגדולות 4-6 לא רוצות לשחק איתה ודוחות אותה. אני עומדת חסרת אונים ולא יודעת איך להגיב. מה כדאי לעשות במצבים כאלה על מנת שלא תתפתח בעיה רגשית כלשהי אצל בתי? תודה.

שלום רינת, לא כ"כ מהר לוקים ילדים בבעיות רגשיות. חוויות של דחייה ואכזבה הן חלק מהחיים, וילדים אמורים לשאת אותן מפעם לפעם. כרגע, הפערים בין ילדות בגיל 3 לילדות בנות 4-5-6 עדיין גדולים. המכנה המשותף קטן מאד, אם בכלל. כאשר את לוקחת את בתך לגן המשחקים, נסי לתאם עם חברות מהגן מפגש של אחה"צ, או להציע לבתך פעילויות שאינן תלויות ברצונן הטוב של הבנות הגדולות. דאגי לכך שמתקני השעשועים יתפנו מדי פעם גם עבור ילדתך, והסבירי שעליה ללמוד גם להתחלק ולכבד תור. אם את רואה שהביקורים בגינת המשחקים הופכים יותר מתסכלים ממהנים, אפשר לשקול לזמן מה סוג פעילות אחר, ולחזור לשם בעתיד הקרוב, כשיהיה סיכוי לחוויות מסוג אחר. בברכה ליאת

פעמיים לא ללכת לבית ספר מחר לטכסי יום השוואה... אני מתלבטת מצד אחד היא מאוד רגישה בכתב בשיעור אומנות שסיפרו על השוואה מצד שני איזה מסר אני מבירה מה דעתכם?

שלום רוז, כבר נתקלתי בילדים שביקשו להימנע מטכסי יום הזיכרון, הן מחשש הצפירה והן מחששות הקשורים לתוכן הקשה של היום הזה. בעיני, אפשר ללכת לקראת הילדים הללו, ולחסוך מהם את העימות החד עם הזוועות. אפשר לבקש מהמורה לאפשר לילדה מרחב ניטראלי אליו תוכל לסגת במידת הצורך. אפשר לנסות ולהגיע (את או בעלך) ללוות אותה אל הטכס, ולהישאר לצידה במהלכו. כך את מעבירה מסר של כבוד גם כלפי הנספים וגם כלפי החרדות שלה. ברוב המקרים, גם הילדים החרדתיים ביותר מצליחים להתגבר על רגישותם במהלך השנים, ולכן - אם הילדה ממש ממש מבקשת - אפשר להשאירה בבית. בעיני זה לא נורא. בברכה ליאת

קודם כל אני רוצה להגיד תודה על הפורום הנהדר ועל התשובות שכבר קיבלתי בעבר :)))) הבן המקסים שלי בן 3.5. ילד מאוד נבון שואל ומתעניין ומאוד רגיש. מזה זמן מה שהוא מציין בפנינו בתדירות כזו או אחרת שהוא לא רוצה לגדול. תדירות שלאחרונה הולכת וגדלה. תחילה אמרתי לו: "אז תשאר כמו שאתה" וזה סיפק אותו. אחר כך הוא הבין שזה לא נתון לשליטתו אז ניסיתי לספר לו איזה דברים "כייפים" אפשר לעשות כשאתה גדול.... אבל גם כאן הוא לא השתכנע. ניסיתי גם להגיד לו שיש עוד הרבה מאוד זמן עד שהוא יהיה גדול כמוני. לאחרונה הוא הסיק שאם לא אוכלים לא גדלים ואני מפחדת שהוא ינסה ליישם את זה. למרות שהסברתי לו שאם לא אוכלים אז מאוד חולים וכל הגוף כואב ואין כוח לשחק או לקום מהמיטה. עכשיו באופן כללי בעיית האכילה שלו אם נקרא לה ככה היא שהוא אוכל יותר שטויות מאוכל בריא והאוכל הבריא שהוא כן אוכל יחסית מצומצם - שזו בעיה שאנו מנסים להתמודד איתה ולמנסים לעודד אותו לאכול מאכלים בריאים יותר - תחת הכוונה מקצועית. החשש שלי הוא מפיתוח הפרעת אכילה ובכלל דואגת איך הוא מתמודד עם החששות שלו. אשמח לכל הכוונה שהיא. תודה תודה ושוב תודה

שלום לינור, להפרעת אכילה של הגיל הרך יש תמיד מרכיב "הורי" חזק. כרגע, לא נראה לי שאתם לגמרי שם, אבל אפשר לגלוש לזה. ילדים קטנים סובלים מדי פעם ממחשבות ורעיונות מפחידים, וחשוב שנוכל להכיל את זה, ולתת מענה רגוע ונוסך ביטחון. גם אם הילד שלך העלה ספונטנית את הקישור בין אכילה לבין גדילה, זה עוד לא אומר שממחר הוא מתחיל לצום עד כדי "הפרעת אכילה". הבעיה מתחילה כאשר הילד מגלה שהוא יכול לשלוט בהוריו דרך ובאמצעות הרגלי האכילה שלו, להשפיע כך על רגשותיהם והתנהגותם. אני מציעה להניח לחרדה שלך, ולאפשר לילד שלך לאכול כרצונו (ככל הנוגע לכמויות). לגבי אכילת ה"שטויות" - זכרי שאת זו שעושה את הקניות, ושולטת במה שייכנס למקרר או למגירה. ילד שאינו חשוף לשטויות אינו מתרגל לצרוך אותן. הרעב הטבעי הוא בן הברית שלך, והוא שיעזור גם לבנך ליהנות בצורה טבעית ונכונה ממזון איכותי. בהצלחה ליאת

שלום. ביתנו בת 4.5 והחל מגיל שנה וחצי היא מבצעת פעולה "אוננות" ע"י שכיבה על הבטן וחיכוך במיטה... בתחילה לא ייחסנו חשיבות לעניין. נציין שהיא לא מבצעת זאת בחברה אלא באופן פרטי כשאנו נכנסים לחדר במפתיע היא מתהפכת מיד על הגב ועושה עצמה כאילו היא עייפה או כמעט נרדמת. אתמול כנסנו שוב לחדרה לאחר שעלתה למיטה ושוב ראינו אותו עושה זאת כאשר היא שמה בובה בין רגלייה ומתחככת בה. האם זוהי תופעה המצריכה בירור מקצועי? האם להעיר ולנסות להסביר לילדה שלא מבצעים פעולה כזו בגין מוקדם? הכיצד יתכן שזה גורם לה הנאה הרי היא מבצעת זאת מגיל שנה וחצי, בגיל זה "נהנים" מינית?

שלום רונן, ההנאה שבאוננות קיימת בכל גיל (מרגע שהילד נפטר מהטיטולים וההנאה הזו מתאפשרת בכלל). זו אינה מיניות בוגרת, אלא דרך נעימה ופשוטה לפרוק מתח. כל עוד הילדה עושה זאת בפרטיות, אין כל סיבה להעיר לה או "לגמול" אותה. כל ניסיון כזה נושא איתו פוטנציאל מזיק. תנו לבתכם להפיק שמחה והנאה מגופה, מבלי לקלקל! הכל בסדר ליאת

אני מגיל קטן זוכרת את עצמי עושה את המעשים האלו... שכיבה על הבטן וחיכוך במיטה... כיצד אוכל להגמל מהענין? היום אני כבר בת 22 וזה עדין קיים אצלי.. תודה,

שלום, בני עוד מעט בן 4. התחלנו את תהליך הגמילה מהחיתולים במהלך היום לפני שנה וחצי, התהליך לא היה מוצלח והיה מאוד קשה לשני הצדדים (כנראה כי התחלנו מוקדם מדי כשהוא לא היה מוכן), היו הרבה מאוד פספוסים. רק עכשיו הגמילה ביום מתקבעת וזה אחרי שקיבלנו ייעוץ מקצועי. השאלה שלי היא לגבי הלילה - בני מבקש שנשים לו תחתונים רגילים בלילה, אבל אני דוחה את זה בגלל שהוא עדיין קם עם חיתולים ספוגים בפיפי. אציין, שהוא לא שותה לפני השינה ועושה פיפי לפני שהולך לישון - כך שאני באמת לא יודעת מאיפה מגיע הפיפי הזה... הוא גם לא מתעורר בעצמו באמצע הלילה ומבקש ללכת לשירותים. אני מאוד מתלבטת מה צריך לעשות. מצד אחד, ייתכן ואם אני אשים לו תחתונים, הוא ירגיש שהוא רטוב וזה יזרז את תהליך הגמילה בלילה. מצד שני, רק עכשיו הוא קיבל ביטחון עם הגמילה ביום ואני לא רוצה לערער לו את הביטחון הזה ולהוריד לו את החיתול בלילה כשהוא לא מוכן. נשמח לקבל עצה מה עושים.

שלום שרון, בעיני, גם במקרה של ילד שמרטיב כל לילה, לא נכון בגיל ארבע להשכיב אותו עם טיטול. יש בזה מסר בעייתי ומבלבל, שמונע מן הילד לפתח אחריות והקשבה לשלפוחית. יש ילדים שמאחרים להיגמל בלילה, הן מסיבות גנטיות והן רגשיות. הפיתרונות צריכים להיות יצירתיים, אך גם אם יש בכך אי נוחות (החלפת מצעים בכל יום היא באמת מבאסת!), טיטול הוא הבחירה הפחות טובה, בהיותה מגבירה אצל הילד תחושות אשמה ובושה. הורדת הטיטול מעבירה לילד את הציפייה שייגמל, אך גם את הנכונות לספוג (תרתי משמע) את התאונות הטבעיות והנורמליות לשלב התפתחותי זה. בהצלחה ליאת

תודה רבה על התשובה המהירה. שאלה קצרה - האם כדאילהעיר אותו באמצע הלילה לפיפי?

אשמח לקבל המלצה בנוגע לפסיכולוג ילדים מומלץ באזור בקעת אונו תודה

שלום הילה, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית או יועצת בי"ס הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה ליאת

היי אז כך אני סובל מocd עכשיו הייתי נורא מעוניין לקבל טיפול מתאים אצל פסיכולוג,השאלה שלי היא אם הocd מופיע בכמה פנים נגיד בקטע של פחד מחיידקים,ממחלות ועוד כמה דברים הטיפול יהיה יותר ארוך מטיפול בocd שבעצם מופיע בפנים אחדות ובעצם מה טווח הטיפול בטיפול כזה ובעצם האם הטיפול יהיה לכל בעיה בנפרד כלימר למחלות בנפרד.. לחיידרים בנפרד.. וכו.. או שלבעית הocd בכבודה ובעצמה ואז בעצם כל שאר הפנים האחרות יעלמו?

הייתי רוצה לדעת,אם אני סובל מהמון אבל המון בעיות נפשיות מocd ועד סכיזופרניה ועוד ואני פונה לקבלת טיפול פסיכולוגי הפסיכולוג יכול לאשפז אותי אישפוז כפוי?

שלום וחג שמח לכן, אני שקרן כרוני אני פשוט מחרטט אנשים כמעט בכל נושא עד כדי כך שאנשים פשוט מאמינים לשקרים שלי עכשיו כשבעצם אני מודע לכך שאני שקרן כרוני הייתי רוצה לדעת אם אני יכול להיפטר מהמחלה הזו על ידי כך שיותר אני פשוט לא אשקר תקופה מסוימת עד שפשוט זה יהפוך לחלק ממני ופשוט זה יבוא לי בטיבעי?

שלום אני עברתי החל מגיל 3פגיעות מיניות קשות מאוד...זוכרת גם את כל מי שפגע בי בילדות לפני שבוע הייתי לבד עים אחד מהפוגעים שלי שזה אבא שלי...ניצלתי את ההזדמנות וניסיתי להתמעט איתו ושתיתי שם כוס תה ומאז אני לא זוכרת כלום רק שהתעוררתי הוא שכב מעלי וחדר לתוכי לא יודעת איך הגעתי בכלל מהסלון לחדר השינה מאוד מבולבלת לא יודעת מה קרה לי ואיך הגעתי למצב כזה

שלום רב, אני נער כבן 17 וחודשיים ויש לי בעיה שהייתי מעוניין לקבל עליה מענה. הבעייה נוגעת לנטייה המינית שלי. אינני מצליח לזהות אותה בוודאות. תמיד חלמתי (למעשה עד היום) על נשיקה ראשונה עם בחורה. יש איזה מישהי שמוצאת חן בעיניי שהייתי מעוניין לממש את זה איתה. הבעיה היא שאני מרגיש שאני סוג של "מתאהב סדרתי". זאת אומרת, שלפניה היתה מישהי אחרת וכו' הלאה. אבל כשאני מרגיש משהו, אני חושב שאני באמת מרגיש. כלומר, באמת משיכה רגשית לבת. מעולם לא הרגשתי משיכה רגשית לבנים. מצד שני, לגבי המשיכה המינית שלי אני בבעיה. קראתי את המודל של קאס, לגבי התפתחות זהות הומוסקסואלית ואני חושב שאני עונה למודל זה, וזה מלחיץ אותי. כי זה רק מבחינה מינית. מצד שני, (ואני מקווה שזה בסדר לדבר בפתיחות), אני כן יכול לאונן כשאני חושב על בת/צופה בפורנו לסביות או משהו. זה פשוט מעט יותר קשה לי - אבל אני יכול. עכשיו אני יודע שכולם אומרים תעשה מה שעושה לך טוב, הבעיה היא שאני לא יודע מה עושה לי טוב. ואני יודע שהתשובה היא להתנסות, אבל אני לא יודע אם יש טעם להתנסות. אני פשוט לא מוכן להשלים עם צמד המילים: "אני הומו". אני לא רוצה להיות כזה ולדעתי, לרצונות ושאיפות יש מקום מרכזי בדרך אל האושר כי "אין דבר העומד בפני הרצון". בנוסף, אני די בודד. זאת אומרת שאני לא יוצא כלל עם חברים, והדבר היחיד שאני מכיר זה את ארבעת הקירות של החדר שלי והלימודים. חשוב לי להבהיר פה - זה מבחירה. אבל אניחושב שהמקום הזה סגר אותי ועכשיו, כשאני סוף סוף רוצה לקיים מערכת יחסים עם בת, זה קשה לי בתור אחד שלא כ"כ יודע מה זה לצאת באופן כללי (לאו דווקא עם בת). האם יש דרך "מילוט"? האם נגזר עליי להיות x ולא y, כמו שאני רוצה? האם, לפי מה שתיארתי לעיל, המצב שלי ניתן לשינוי? אשמח לשמוע חוות דעת מקצועית.

שלום לכולם , רציתי להתייעץ כאן באתר. בת שלי בת 14 אושפזה לפני כשנה במחלקה פסיכיאטרית עקב שמיעת קולות בעיות אכילה חמורות והתקף פסיכוטי. במהלך האישפוז היתה במעקב משקל . בפגישת סיכום האישפוז אמרו שהם חושדים שיש לה סכיזופרניה אבל שאין אפשרות לאבחן עד גיל 16 בערך. היא בטיפול פסיכאטרי ופסכולוגי אחת לשבוע עם הפסיכולוג שלה וכל כמה חודשים עם פסיכיאטר.מצבה יותר טוב אבל מדי פעם מתפרץ אצלה כל מיני דברים במיוחד שאנחנו מסרבים להיכנע לה למשל לבילויים עד שעות מאוחרות וכו' . היא נמצאת במסגרת רגילה בלימודים אבל עם הקלות מאוד גבוהות . היא מבקשת לחזור לאישפוז או לפחות לאישפוז יום כי קשה לה. יש לה חברים אבל במצב כמו שלה ילדים מדוכאים שחותכים ורידים וכאלה ,גם היא עשתה את זה בעבר וכיום כבר לא. היא מדמיינת דברים שלא היו ולא נבראו למשל שהיינו מכים אותה עד לפני שנתיים בערך ושאבא לה היה בבית בכלל.דבר שלא נכון לחלוטין השאלה שלי היא האם יכול להיות שהיא בעצם בדתה לעצמה עוד דמות ושהיא סובלת בעצם מפיצול אישיות? היא משקרת המון ומאמינה לחלוטין שהיא לא משקרת

שלום לימור, מתיאורך נשמע שהכיוון האבחנתי שניתן לה בעת האשפוז אכן נכון. המלצתי היא לפנות להערכה נוספת במחלקה או באשפוז יום במידה ובתך מבקשת עזרה. בברכה, אמיר

היי אחותי בת ה13 משקרת לנו כל הזמן, היא נפגשת עם חברתו לשעבר של אחי בת ה26, אותה בחורה הינה השפעה מאוד רעה עליה, משוחחת עימה על דברים לא לגילה כגון גברים ודברים הסובבים סביב גברים, גורמת לה לשקר לנו לגבי איפה היא ועם מי היא. אנחנו יודעים שאותה חברה לשעבר מנסה לפגוע בנו על כך שאחי עזב אותה והיא לא מרפה מאחותי הקטנה. אני יודעת שאם אני אאסור עליה להפגש עימה היא "תעשה דווקא" ואצור אנטגוניזם. איך אני יכולה להפריד בין השתיים בלי לגרום לאנטגוניזם? אודה לעזרתך מקרב לב. מורן.

היי ירדן תודה לך על תגובתך אך פניתי אלייך מאחר והוריי אינם יודעים כיצד להגיב. במידה ואת תוהה לגילי, אני בת 32. אף אחד מאיתנו אינו יודע כיצד להתמודד עימה , הוריי יודעים רק צעקות ואיומים ולא מכירים דרך אחרת. כמובן שצעקות ואיומים אינם עוזרים במקרה שלה והם עוררו אנטגוניזם כפי שצפיתי. האם יש בעינייך דרך התמודדות עם הבעיה? אשמח לשוחח עימך במידת האפשר. תודה

שלום, אני מטפלת בתינוקת מקסימה בת כמעט שבעה חודשים (מגיל ארבעה וחצי חודשים.) היא תינוקת מאד מאד חייכנית ואף נוטה לעתים קרובות ממש "להתגלגל מצחוק." ביומיים האחרונים חל שינוי משמעותי, היא לא מחייכת כשאני מגיעה בבוקר, מתעקשת לשחק לבד ולא מגיבה לשירים ומשחקי ידיים מוכרים ואהובים עליה שמאז ומתמיד שיחקנו ביחד. ביום הראשון נתתי לה את הזמן שלה והיא חייכה ושיתפה פעולה מידי פעם וביום השני זה התחיל כבר יותר להטריד אותי ושיחקתי איתה הרבה ודובבתי אותה והיא חזרה לעצמה (אני משתדלת תמיד לשחק איתה אבל עקב השינוי בהתנהגות שיחקתי איתה הרבה מעבר לרגיל.) אני לא זוכרת שהיה איזשהו אירוע משמעותי לאחרונה שהוביל לשינוי בהתנהגות שלה, יכול להיות שאין סיבה לשינוי זה? האם פעלתי נכון?

אהלן ותודה רבה על הפורום הנפלא , אני לומדת ממנו המון. בני בן השלוש ושמונה חודשיים נגמל בספטמבר .עם הפיפי אין בעיה ( בלילה עדיין לא גמול ) . הבעיה היא עם הקקי מאז שנגמל הוא עושה רק בתחתונים מעטות הפעמיים שהסכים לשבת בשירותים ולעשות . השבוע נסענו באוטו והוא אמר שיש לו קקי התאפק ועשה בשדה בעמידה הוא גם לא ישב . אני חושבת שאולי קשה לו להיפרד . מה יכולה להיות הסיבה וכיצד ניתן לעזור לו ? המון תודה

שלום גלית, מה שאת מתארת הוא בדר"כ תוצאה של גמילה מאוחרת, כשנוצרת "דעתנות" והתנגדות אצל הילד. יש ילדים שחוששים לשבת על האסלה בגלל הגובה/רעש המים/פחד מיצורים דמיוניים שיגיחו מתוכה, ועוד. הסברים אחרים קשורים להבנה שהקקי הוא עניין מלוכלך/מסריח/דוחה, וכד', ולפחד של הילד לעשות בצורה מכוונת ואקטיבית תוצר כה בלתי מלבב. תהיה הסיבה אשר תהיה, אני מציעה להסביר לו שהסיר או האסלה הם הסידור של בני האדם למטרה זו, ולעזור לו בפרסים קטנים ותגמולים על כל הצלחה. כשבורח לו בתחתונים, אל תכעסי, והביעי תקווה ש"בפעם הבאה יצליח". נסי לעזור לו להתנקות (עשי את המינימום ההכרחי), ועודדי אותו להתלבש לבדו. לפעמים, כשעיקר הטרחה נופלת על הילד, האופציה של הסיר או האסלה נראית אטרקטיבית מעט יותר. ממליצה לקרוא חלק משפע המאמרים שיש ברשת בנושא זה, לדבוק באחד שמדבר אלייך, ולפעול ברוחו. אין ספק שגם הילד שלך יעשה - בסופו של דבר - את הקקי במקום הראוי, ועד אז נדרשת עוד מעט סבלנות. זה יעבור, מבטיחה! חג שמח ליאת

אני אם חד הורית לילד בן שנתיים ושלושה חודשים. אני עצמי לא טיפוס חברותי במיוחד. לא חסר לי ההתחברות עם אמהות אחרות והקשקשת הסתמית. כפועל יוצא מזה, אני לא נפגשת עם אמהות ולא מפגישה את בני עם ילדים אחרים. אנחנו כן יוצאים לגינות הרבה והוא בא במגע עם ילדים אחרים, גם כאלה שהוא נמצא איתם בגן. הילד מאוד שמח, מאושר, חכם, מצחיק וגם חברותי. האם אני עושה לו נזק/עוול בכך שאני לא טיפוס חברותי כל כך וכביכול "מבודדת" אותו מחברת ילדים?

היי שירי, הצרכים החברתיים של ילדים בגילו מסופקים "עד מעל לראש" בשעות הגן. בילויי אחה"צ נועדו (בגיל הרך) לספק בעיקר את הצרכים החברתיים של האימהות. אם אין לך צורך בזה, את בהחלט יכולה לפטור את עצמך, ולהקדיש את שעות אחה"צ לפעילות נעימה איתו. גם בעיני, יש לזה חשיבות רבה הרבה יותר. בגיל מאוחר יותר, כשהמוטיבציה למפגשים החברתיים תהיה שלו, הוא יבקש ממך בעצמו, ואז תעברי לתקן "נהג בוס". עד אז - תהני לך! חג שמח! ליאת

תודה רבה לך!

שלום רב! יש לי שלוש בנות- 9, 8 ושנה וחצי. שתי הגדולות פשוט לא עוזבות את הקטנה כמעט לרגע- כל רגע חיבוק, נשיקה,הרמה. האמצעית נדבקת במיוחד, הולכת אחריה לכל מקום, ממש מציקה לה עם היחס העודף והמוגזם שאפילו מקבלת דחיפות מהקטנה שרק תעזוב אותה. אני רוצה לציין שהיחסים בין האחיות הגדולות הם לא משהו. יש הרבה קנאה, הרבה ריבים. די לא מסתדרים ביניהן. האם יש לך איזו עצה/ דרך שתעזור לי לגרום להן להבין שאחותן הקטנה היא לא צעצוע וגם היא זקוקה למרחב ומנוחה. למרות הגילאים היחסית בוגרים של שניהן ולמרות הסברים שום דבר לא עוזר. אני מוצאת את עצמי כל יום במלחמה איתם שיעזבו את הקטנה.זה מגיע לעצבים וטונים גבוהים כי פשוט אין הבנה...אודה לתשובתך!

שלום, לפעמים, כשהסברים אינם עוזרים, יש צורך לעבור לפעולות. עלייך להיות מאד החלטית, ולא לאפשר לאף אחת מהבנות להתייחס אל התינוקת כאל בובת צעצוע. כאשר זה קורה, קחי את הקטנה ללא אומר, והיכנסי איתה לחדר אחר. תוכלי לומר לבנות שלא יוכלו לטפל בה ולשחק איתה אלא כשיוכיחו אחרת. אפשר גם לחשוב על לוח תורנויות, כשבכל יום ילדה אחרת תהיה "אחראית" לעזור לך איתה. בדר"כ נחישות הורית לא מגומגמת - מספיקה למצבים כאלה. בשמחות ליאת

שלום רב נשואה + 2 ילדים. בני בן 12 ילד מחונן שלמעשה קפץ מטרום חובה לכיתה א. הוא ילד מאוד פיקח וחריף אך יחד עם זאת אני מוצאת שהוא חולמני משהו. השנה עבר לחטיבת הביניים כיתה ז לבית ספר פרטי ויוקרתי מאוד. בית ספר זה דוגל בטיולים עם מסעות קשים הליכה מרובה בישול עצמאי בשטח ולינה בשטח. יש לציין שבני אינו רגיל לסוג כזה של טיולים ואנו בכלל משפחה שלא נוטה לצאת לטיולים הכוללים לינה בשטח אלא תמיד בתי מלון. בתחילת השנה יצא לטיול עם לילה אחד לינה בחוף הים וחזר ואמר שהיה גרוע ומאוחר יותר אמר שהיה נחמד. טיול נוסף שהיה הלך בו 10 קמ ביום ובערב התקשר ואמר שלא נחמד וכואבת לו הרגל ונסעתי לאסוף אותו. בסוף החודש יש טיול בן 2 לילות מרוחק ממקום מגורינו הכולל הליכה מרובה ולינה בשטח. בנוסף בני סובל מאנמיה והמוגלובין נמוך התייעצתי עם רופאת המשפחה והיא אמרה שאם יש מבוגר שיזכיר לו לאכולולשתות זה בסדר אך יש רק מורה אחת שיוצאת עם הכיתה ולכן אני מוטרדת שיתייעף ואז זה רחוק לנסוע להביא אותו וכן אני מוטרדת מהחולמניות שחלילה ילך לאיבוד. הוא מעוניין לצאת אך אני מאוד מאוד מוטרדת ומעדיפה שלא יצא לטיול. איזו סיבה אפשר להגיד לו שלא יצא? אינני רוצה להוריד לו את הבטחון ולומר לו שהוא חולמני ולא יסתדר תודה על התשובה וסליחה על אורכה של השאלה.

שלום חני, אחד האתגרים הגדולים שלנו כהורים, קשור לניסיון *שלא* לשעבד את הילד לחרדה שלנו. את יודעת, סכנות אורבות בכל מקום, ועדיין - הרוב המוחלט של הילדים בישראל יוצא לטיולים שנתיים, וחוזר מהם חי :-) אם הילד שלך אנמי, עם המוגלובין נמוך, רצוי להתייעץ עם הרופאה לגבי איזון (ברזל?), וכד'. נדמה לי שצעידה של כמה שעות באוויר צח אינה כה מסוכנת, ובוודאי שלא קטלנית. גם מסעות קשים או לילות געגועים מחוץ לבית, אינם מזיקים. אחרי הכל, זה בדיוק החומר ממנו נוצרות חוויות בלתי נשכחות. במקומך, הייתי עושה הכל כדי לעודד אותו לצאת בשמחה ולחזור בשלום. אם אינך שקטה, תוכלי לבקש מאחד המבוגרים המלווים להשגיח מעט יותר, מטעמך, ואף לעמוד בקשר טלפוני עם בנך או עם המורה. זכרי שהארץ שלנו קטנה מאד, ובמקרה הכי נורא, תוכלי לבוא ולאסוף אותו, ולהביאו תוך שעות ספורות לחוף מבטחים. מציעה לך לקחת אוויר, ולהתמודד עם החששות הללו בגבורה. הזכירי לעצמך שאלה ההזדמנויות היחידות שלו לפעילויות "אקסטרים", ותתפללי שהוא יסתפק בהן, ולא ירחיק בבוא היום להודו או לג'ונגלים של דרום אמריקה. חג שמח ומלא אביב ליאת

אשמח לקבל המלצה למטפל/ת קליני לילד בן 10 עם לקויות למידה ן-ADHD. אשמח לקבל המלצה מניסיון אישי מוצלח. תודה רבה וחג שמח!

שלום צילי, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית או יועצת בי"ס הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה ליאת

שלום, לפני כמה ימים הבן שלי (בן 15) וחבר שלו גנבו מהסופר בקבוק יין ונתפסו. מנהל הסופר התקשר אלי ולאמא השנייה לבוא ולקחת את הילד ובעקבות המקרה קיימנו שיחה. נדהמתי לגלות שכבר שלושה חודשים בני שותה עם חבריו בבילויים (עראק וודקה ויין). הוא הודה שבפעם האחרונה הוא שתה 10 שוטים!!!! שאלתי אותו המון פעמים אם הוא שותה ותמיד הוא הכחיש. אני ובעלי לא שותים בבית. אני מרגישה שהאמון שלי בו נפגע, כעס אדיר כלפיו ותחושת כשלון איומה כאמא. קיימנו שיחה נוקבת על הנזקים בשתייה .הוא מאוד מצטער על הגנבה וטוען שהושפע מהחברים ובטוח שהדבר לא יקרה שוב. לגבי השתייה, הוא לא מבין על מה אני מתרגשת ולמה אני כה נסערת. טוען שהוא בשליטה ולא מזיז לו. הוא לא סיפר לי כי הוא ידע שאכעס עליו. איך להסביר לו את הסכנה שבשתייה? להתחיל לעקוב אחריו? להסתכל לו בנייד? זו לא חדירה לפרטיות? איך נשקם את האמון בנינו? מודה על תשובתכם.

שלום הילה, אני יכולה להבין את הסערה הגדולה בה אתם נתונים כרגע. בעיני, עוד לפני ההתייחסות לנושא האלכוהול, חשוב לטפל מיידית בנושא הגניבה, שכן - לפחות בעיני - מדובר במעשה חמור וחוצה-גבול הרבה יותר. גניבת הבקבוק לא נעשתה בשעה שהיה שיכור, ולכן חשוב מאד להתייחס לנושא העבריינות וסכנותיה, ולבדוק האם היו עוד מקרים דומים. בעיית האלכוהול הפכה למכת מדינה, ואני שומעת יותר ויותר (גם מפי המטופלים הצעירים שלי) על בילויים ומסיבות הנשענים בעיקר על שתיית אלכוהול, וכמה שיותר הרי זה משובח. לא מזמן, שמעתי על אימא שארגנה, בתור מתנת יומולדת לבנה המתבגר, סדנה לשתייה נכונה. היא הזמינה ברמן מנוסה, שלימד את הנערים להכין ולערבב משקאות, הסביר על סכנותיה של שתיית אלכוהול לא מבוקרת, והנחה אותם כיצד אפשר ליהנות מאלכוהול כשהוא במידה. הגם שבתחילה הדבר נראה היה לי משונה, אני חושבת שיש בזה תבונה רבה. אחרי הכל, כך אמרה לי אותה אם, אם איני יכולה לשלוט בזה, לפחות אדאג שבני וחבריו לא יסתבכו בריאותית ולא יסתבכו בפלילים. בכל מקרה, גם בלי צעד ליברלי כזה, אפשר וצריך להשגיח על המתבגרים שלנו, גם במחיר של חדירה לפרטיות. כהורים, עלינו לשמור על הילדים שלנו, לפחות כל עוד הם קטינים, ולא לאפשר עצמאות ופרטיות אם אינם בשלים לכך. כרגע, הילד שלך בצרות, ולכן עליו להבין שלא תוכלו לאפשר לו את אותו מרחב פעולה כבעבר. הודיעו לו שמעתה תחכו לו ערים (אפשר להגביל את שעת החזרה מבילוי), כדי לוודא באיזה מצב הוא חוזר מערבי הבילוי שלו. הסבירו שלא תוכלו לאשר לו שתייה, ואם יפר את אמונכם פעם נוספת, הוא לא יוכל לצאת בכלל לתקופה מסוימת. יש הורים (ואני ביניהם) שמצדדים בשיטת ההסכמים. למשל - בירה אחת או 'שוט' אחד בערב, ותמורת זה לא נוגעים בסמים. או - סיגריות כן, ותמורת זה לא נוגעים באלכוהול וסמים. חייבים לזכור שהסכנות אורבות מסביב כל הזמן, ומאחר שלא נוכל לשמור על הילדים בסביבה סטרילית, עלינו להשקיע את המאמץ בחינוך והסברה, ולבסס תקשורת פתוחה עם הילדים. אל תפחדו להחזיר לעצמכם את הסמכות. המחוקק נתן לכם אותה בדיוק למטרה זו. ולכן התשובה שלי היא: כן! להתחיל להשגיח מקרוב ובמהודק. בהצלחה וחג שמח ליאת

שלום, יש לי 3 ילדים: ילדה בת 5 , בן בגיל 3 וילדה בת שנה וחודשיים הבת הקטנה שלי היא "עצמאית בשטח", אוהבת ללכת, לרוץ , היא מאוד סקרנית ואוהבת מרחבים וגם לא פרייארית בכלל. (כמובן שאנחנו הורים אחראים ומשגיחים עליה) נתקלתי בתופעה שבה הבן שלי (בן 3 ) לא מוכן שניתן לילדה הקטנה להסתובב בחוץ כשהיא לא קשורה בעגלה. כשהולכים איתם לגן משחקים ואני מורידה אותה מהעגלה הוא מתחיל בבכי ובזעקות אימה ממש ולא מוכן שהיא תסתובב חופשי (כנראה מחשש שתיפול או תרוץ לכביש) הוא תופס אותה בכוח ומושיב אותה עליי או בעגלה או בספסל ולא מסכים שתתהלך. והוא לא מוותר. הוא בוכה, צועק ו-"עושה דרמות" וכתוצאה מכך הבת הקטנה שלי מתחילה לבכות גם היא ו"מכה" אותו על שתופס אותה. מצד אחד, יש בזה משהו חמוד. האח הגדול שמגן ושומר על האחות הקטנה. סוג של רגישות ואכפתיות שובת לב. אבל בכנות, זה מעיק ומציק ומפריע לנו להינות יחדיו. מה עושים? ההתנהגות הזו חוזרת על עצמה כל פעם מחדש...

שלום, יכולים להיות כל מיני מניעים להתנהגות שאת מתארת. יש ילדים "הוריים" הפועלים מתוך צורך לרצות ולעורר התפעלות (לא בטוח שזה המצב אצלכם), יש מי שפועלים בשירות ההורה או במקומו, בגלל תפיסה ילדית לפיה ההורה לא כשיר מסיבה כלשהי. חשוב לזכור שבגיל שלוש תפיסת המציאות לוקה עדיין ב"גלישות" לעולם דמיוני שעלול להתקיף. מניע נוסף, קשור לתיאוריות דינמיות, לפיהן דאגת-יתר יכולה לשקף דווקא את התוקפנות הלא מודעת כלפי האחות הקטנה, המתחרה על תשומת הלב של ההורים. הדחף התוקפני כלפי האחות מעורר חרדה עצומה, ואיתה גם את הצורך לשמור עליה מפני המשאלה ההרסנית. יהיו המניעים אשר יהיו, חשוב שתוכלו לחלץ את הילד מהתפקיד שלקח על עצמו. הרשו לו להביע את כל קשת רגשותיו כלפי אחותו התינוקת, כולל רגשות שליליים, והסבירו שאתם - ורק אתם - שומרים עליה. אם הוא "עושה דרמות", נסו להתעלם ככל האפשר, או לכל היותר להגיב בשקט ולומר "הכל בסדר. אני מבינה שאתה דואג, אבל אני אמא שלה ואני שומרת עליה. אתה יכול לחזור לשחק עכשיו". ככל שתהיו סמכותיים ועקביים בעניין הזה, כך יגבר ביטחונו בכם והוא יירגע. בהצלחה ליאת

ביתי הבכורה בת 5.5, ילדה מאוד חכמה ומוכשרת ויחד עם זאת בעלת בטחון עצמי נמוך. היא מאוד יצירתית ובעלת עולם פנימי מאוד עשיר והבעיה העיקרית שכרגע מטרידה אותי בנושא חוסר הבטחון ,הוא חוסר היכולת שלה לפנות למבוגר כאשר היא צריכה לבקש עזרה. הדבר מתבטא בעיקר מול דמות סמכותית כלומר הצוות בגן אליו לא תפנה לעולם ותמיד תבקש מחברה שלה לפנות בשמה. הבעיה קיימת מגיל צעיר. בהתחלה חשבנו שמדובר באלמות סלקטיבית אבל זה נשלל ע"י הפסיכולוגית של הגן גם בשנה שעברה וגם בשנה זאת- נמצאת השנה בחט"צ ואני מוטרדת מכך בעיקר בשל העובדה שנוצרו סיטואציות כמו מקרה שקשרתי לה את השקית של הכריך. היא לא הצליחה לפתוח ולא פנתה לצוות ולא אכלה כל היום. היא נכנסת בבוקר לגן ולא יוצרת קשר עין עם הצוות ולרוב "בורחת" לפינת הציור שזה המקום הבטוח שלה. הגננת והסייעת מודעות לבעיה וגם יועצת בית הספר אבל עדין לא נמצא פתרון לבעיה. חשוב לציין שהגננת היא לא דמות חמה ומכילה והיא לא מצליחה להגיע לבת שלי מבחינה רגשית. כאשר אני שואלת את ביתי למה היא לא ניגשת לבקש עזרה כשצריכה, היא מתחמקת או מתרצת ואומרת שבפעם הבאה תפנה - מה שלא קורה אני ממש מודאגת ואשמח לדעת ממה זה נובע? מה ניתן לעשות כדי לעזור לה להתגבר על הקושי הזה?

שלום, בהנחה שנשללה אלמות סלקטיבית, אני מניחה שמדובר בביישנות קיצונית או חרדה חברתית. ביישנות, כפי שנכתב כאן הרבה בעבר, היא תכונת אישיות, שבאופן כלשהו מלווה את האדם לאורך חייו. למרות שמדובר במשהו "כרוני", רוב הביישנים מצליחים בסופו של דבר לתפקד היטב, עם מעגל חברים קרוב, ובתוך סביבתם המוכרת. החרדה החברתית היא הפרעה הניתנת לטיפול בהצלחה. תהיה הסיבה אשר תהיה, כרגע, שווה להשקיע בסיוע לילדתך, ואפשר לעשות זאת הן בהתאמה ורגישות מצד הסביבה, אך גם באימון ותרגול מצבים מעוררי חשש. למשל, לתרגל אותה במשימות ביניים קלות, כהכנה לקראת משימות קשות ומרכבות יותר עבורה. אפשר לעזור לה לבקש משהו קטן ממבוגר שהיא מכירה בתוך המשפחה (סבתא או דודה), כמו לקשור שרוך או להוריד עבורה משהו שנמצא גבוה. לקנות ארטיק לבד באוטו גלידה או מסטיק בפיצוציה. הדוגמאות האחרונות מהוות גם סוג של תגמול על המאמץ והאומץ. חשוב לזכור שלעתים, גם אם לא במודע, הסביבה מעניקה תגמולים ישירים ועקיפים לילד הביישן, תשומת לב רבה, סוג של רחמים ורצון לפצות, ואפילו שירותים מיותרים. רצוי להיות מודעים לאפשרות הזו ולהימנע ממנה ככל האפשר. אם תרגישו שהמצב לא משתפר, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להציע התערבות ישירה (מול הילדה) או הדרכה הורית, בהתאם לצורך. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי שאלה, לא פעם קראתי ושמעתי, כי עד גיל 5 , השנים הללו מאוד קריטיות במתן אהבה, חינוך, ערכים, תכנים, ידע, וכו' לילד!!! האם ועד כמה זה באמת נכון? והשאלה הנשאלת האם ילד שקיבל עד גיל 5 לדוגמ, את כל הכלים הדרושים, יהיה לו הרבה יותר פשוט אם ובעתיד חווה טראומה כלשהי?

שלום רב, ברצוני להתייעץ עמכן לגבי בני הבכור בן השבע.יש לנו שלושה בנים בגילאים 7, 5, ושלושה חודשים. הגדול בכתה א',ילד עם מעלות רבות: מאוד חכם ובעל אינטלגנציה גבוהה, נדיב, יצירתי, ספורטיבי. אך בתחום החברתי מקרטע...יש לו 2 חברים טובים מהשכבה שעלו איתו מהגן. עם שאר הילדים הוא לא מסתדר או שמתיידד אבל לא משהו מעבר. בתחילה חשבתי שכל ילד עם האופי שלו ואם טוב לו עם אחד- שני חברים טובים אז מצוין. אבל נראה לי שהוא לא יוצר קשרים חדשים כי הוא פשוט נוטה לריב ולהיות דעתן יתר על המידה. בכל פעם שהולכים לגינה הוא רב עם ילדים בקרוסלה... כשאני מגיעה הוא מסביר שהילדים מציקים לו... כל פעם הסיבה משתנה. מושך אליו הרבה אש ואז קורה שבסופו של דבר באמת מקניטים אותו ומתרחקים ממנו. היום ילד מהכיתה אמר לו שהוא שמח לעבור לבית ספר חדש כי הבן שלי לא יהיה שם. איך לפתור את העניין? האם יש צורך בהתערבות יועץ נוסף ואם כן אז מי? איך לנהוג לפני ותוך כדי סיטואציות חברתיות כמו גינה? תודה.

שלום רב, הבת שלי בת שנה ושבעה חודשים ולאחרונה פיתחה פחד וחרדה מלעשות אמבטיה. עד לפני שבוע וחצי היא מאוד אהבה לעשות אמבטיה ואפילו היינו צריכים לשכנע אותה לצאת מהאמבטיה. אך לפני שבוע חלה תפנית כאשר רצינו לעשות לה אמבטיה ואז לפתע שהכנסנו אותה לאמבטיה היא התחילה לעשות פיפי באמבטיה ואז אני ובעלי קצת נבהלנו ולא ידענו מה לעשות ובעלי החליט לרוקן את המים של האמבטיה ולמלא מחדש ואז הוא פתח את השפורפרת של המים ומרגע זה הבת שלי נבהלה ונכנסה להיסטריה של בכי ורצתה לצאת ולברוח מהאמבטיה. מאז כל פעם שאנחנו רוצים לעשות לה אמבטיה עוד מהשלב של הורדת הבגדים או כשהיא שומעת שאנחנו ממלאים מים היא נכנסת לבכי ופחדים ומנענת בראש לא לא ולא מוכנה לבוא אפילו לכיוון האמבטיה. ניסינו שיטות של קניית משחקים חדשים ומפתים לאמבטיה, ניסיתי להכנס איתה לאמבטיה, להסביר לה, אבל שום דבר לא עוזר. אפילו שאני לוקחת אותה סתם באמצע היום לאמבטיה עם בגדים ומרגע שאני פותחת את הוילון של האמבטיה היא נכנסת להיסטריה. שאלתי היא כיצד לנהוג במקרה כזה ובאיזו גישה? כי ניסינו כבר כמעט הכל כולל הסברה,ולפעמים אנו מרחמים עליה ולא עושים לה אמבטיה אבל יש מצבים שחייבים וזה מלווה ממש בבכי של ייסורים ואנחנו מרגישים רע עם זה כאילו זה נעשה בכוח. אודה לעזרתך, תודה

שלום, יש לי שלוש בנות - גדולה בת שש וחצי ותאומות בנות שלוש. לאחרונה ישנה העדפה ברורה של האחות הגדולה את אחת התאומות. זה הגיע למצב שבו לאחר וויכוח הגדולה אמרה לאחת הקטנות שהיא לא אוהבת אותה ושהיא מעצבנת אותה והלכה לתאומה השניה. אני מכירה את הגישה שאומרת שלא להתערב כי כל התערבות שלי בסיטואציות הופכת את הנושא לאישיו. אבל, אני לא יכולה שלא לגונן על התאומה הנפגעת. יש כאן גם סיפור של היחסים בין התאומות, שהן חברות טובות עכשיו אך ממש לא רוצה שתתפתח העדפה ברורה של הגדולה שתלווה אותן בהמשך. קיימתי כמה פעמים שיחות עם הגדולה והסברתי שההתנהגות שלה כלפי הקטנה מאוד מעליבה ושאני מבקשת שהיא תנהג כלפי שתיהן באותו היחס. היא כמובן מבינה ומסכימה אך ברגעים שהיא מתעצבנת על הקטנה, היא אומרת משפטים שמאוד מעליבים. אודה מאוד לעצה מה הדרך הטובה להתמודד.

שלום רב, אשמח לדעת כיצד יושפע תינוק בן 4 חודשים אם יושאר אצל סבים וסבתות למשך שבועיים כשההורים בחו"ל. האם ייתכן שיפתח חרדת נטישה? מנגד, האם מומלץ לקחת אותו לטיול גם במידה ומדובר בטיסה מאוד ארוכה? תודה מראש

הילדה הקטנה שלי בת חמש ( יש לה שני אחים 13,10)כל הזמן היא מתעסקת בעתיד שלה איזה שמלה יהיה לה בחתונה איזה בית יהיה לה כמה ילדים כל הזן שואלת עם אנחנו נוכל לעזור לה לטפל בילדים שנקנה להם דברים רוב הזמן היא המחשבות שלה על העתיד שלה איך תקנה בית ואיפה השבוע טיילתי איתה והיה חנויות של זהב היא נעמדה בחלון ראווה של חנות חות והסתכלה על טבעות היא כבר בחרה לה טבעת מה יכול להיות שהילדה מתעסקת בזה רוב הזמן חשוב לי לציין לא חסר לה לידה כלום מקבלת הכל אנחנו מאוד לא חומרניים בבית אשמח לשמוע דעתך

שלום רב בני בן 5.5 שאל לגבי דמות מצוירת בטלויזיה אם היא בעל חיים. אני חושבת שצריך לענות את האמת, גם אם זה לא ממש מובן בשלב זה. להרגשתי תשובות אמיתיות מסייעות איכשהו ביצירת בגרות לטווח הארוך וגם מסייעות לתהליך ההבחנה בין מציאות ודמיון. אחותי טוענת שזה לא נכון מכיוון שבגיל זה עדיין קשה להבחין בין מציאות ודימיון. אשמח לשמוע את דעתך המקצועית. תודה נטע