פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

היי לאחרונה בני בן ה3 וחצי מרבה לחטט \ להתעסק באף. הוא ילד בוגר עם אינטליגנציה רגשית מאוד מפותחת . תחילה התעלמתי כדי לא לתת חיזוקים להתנהגות , איך אפשר להעיר לו ומה כדאי לומר לו על כך ? מצד אחד אינני רוצה להראות לו שיש סביב זה עניין או אולי לפגוע בו אך אני גם לא רוצה שירתעו ממנו בחברה ו. נולדה אחות לפני שנה ולאחרונה נראה שהוא מקנא המון תודה

שלום, חיטוט באף, כמו התנהגויות אחרות ש"בין אדם לעצמו", הן לגיטימיות *רק* כל עוד הן נעשות בפרטיות. כמו שאת מציינת בצדק, כאשר הן נעשות בפומבי, הן יכולות להרחיק מאיתנו אנשים. כהורים, עלינו להנחיל לילדינו את הנורמות המקובלות, ולעשות זאת בדרך המותאמת לגילם וליכולת ההבנה שלהם. הפחד שלך לפגוע בבנך מובן לי, ועם זאת, עדיף שזה יקרה בבית ולא בחוץ. לכן, עלייך לייצר מצב שבו את מעירה לו בדרך נעימה ("זה לא נעים לי לראות אותך עושה את זה. אני יכולה לעזור לך לקנח את האף עם טישו או מגבון לח, ואז תהיה נקי ויהיה לי נעים איתך"), ואם זה לא עוזר, את מתרחקת מקרבתו בלי לומר דבר. אם הוא יראה שבכל פעם שהוא מחטט באף את מתרחקת או נרתעת מקרבתו, גם בלי דיבורים, הוא ילמד לאפק את הדחף לחטט כדי להישאר קרוב אלייך. בהצלחה ליאת

שלום , בני עלה השנה לכיתה א הצעבר היה לו קשה מאוד ובתחילת שנה המורה התלוננה המון על בעיות משמעת בודק כל הזמן גבולות לא מקשיב. לאחר עבודה שלי של כשלושה חודשים קיבלתי מחמאןת והמצב השתפר מאוד. שמתי לב שכל משבר גורם לו לבעיית התנהגות .הוא קיבל משקפי ראייה ושוב התחילו הבעיות הוא שוב מפריע בשיעור ואפילו היה מעורב באלימות נגד ילד אחר. בנוסף יש לו התמכרות למתוק כשאני מונעת מתוק הוא פשוט משתולל ומתחיל לתת לי אגרופים והופך את החדר ממש קריז. צריכה עזרה איך לעזור לו? איך לדאוג שימתן את האלימות ואגרסיביות ובעיות המשמעת ?

שלום לירון, כל הכבוד על היכולת שלך לשנות גישה, ובכך להביא לשינוי התנהגותי אצל בנך. אני מסיקה שהשיפור שחוויתם קשור ליכולת טובה יותר שלך/שלכם להציב גבולות ביעילות ועקביות. לפעמים, בעקבות משבר חיצוני (מחלה, ניתוח, או שינויים כמו משקפיים/מכשיר שמיעה וכד'), מתרככת דווקא העמדה ההורית, אולי מתוך רחמים או רצון לפצות את הילד על הסבל שכביכול נגרם לו. במצב זה הבעייתיות כפולה: הרצון לפצות מחזק אצל הילד את תחושת ה"מסכנות" ואת חוויית המצוקה, ובמקביל, בשל הנסיגה של ההורים והוויתור על הגבולות שכבר הופנמו, הילד חוזר ומקצין את התנהגותו כדי לבחון (גם אם לא במודע) את הרווחים האפשריים מהמצב. לכן - ממליצה על התעשתות מהירה, חזרה לכללים ה"ישנים", לצד האמפתיה וההבנה כלפי ההתמודדות החדשה שבפניו. הסבירו לו (ולעצמכם!) שאלימות היא עניין פסול ואסור בכל תנאי, ושכל מעשה פוגעני יגרור תוצאה בלתי רצויה בבחינתו. המשיכו להתעקש על הגבולות, שכן רק כך ילדים לומדים להתמודד בצורה טובה ובוגרת עם תסכולים ואכזבות. כמו תמיד, גם במקרה שלכם, אני ממליצה על הדרכת הורים טובה, שיכולה לשפר ולייעל את המצב גם בפגישה אחת או שתיים. בהצלחה ליאת

תודה רבה. אבדוק לגבי הדרכת הורים .

שלום כיצד "לחבר" את הילד לחברים? היום ילד (כיתה ד)חזר מבית הספר וסיפר שילדים שהיו חברים שלו וגם ביקרו אצלנו, התחילו לברוח ממנו, וזה אחרי שילד ש"נחשב" שידל אחרים לא לשחק איתו. זה כבר פעם שניה השנה - ובדיוק באותו המתקון - אותו ילד מתחיל וכולם אחריו. אחרי מספר ימים זה הסתדר והיום בעיה חזרה. ילד די חברותי, אבל יש לו בעיות בטחון עצמי- נראה לי שבעיה מתחילה מזה. עכשיו הוא חושש אפילו להתקשר לחברים. אני רוצה חעזור לילד - ממה להתחיל? תודה

שלום לכם בני המתבגר משקר באופן כרוני כדי להיות מקובל וכדי שיאהבו אותו איך הוא יכול להפסיק עם זה לחלוטין? ובגלל מה זה קורה לו?

שלום! בתי בת 4- ילדה מפותחת מאד לגילה, אהובה על כולם וללא בעיות מיוחדות. לאחרונה שמתי לב וגם הגננת העידה שהיא מאד ביישנית- למשל אם היא יושבת ומציירת וצריכה טוש שלא נמצא לידה -היא לא מבקשת. אם אחד הילדים בגן עשה משהו שלא לרוחה-היא לא אומרת לו כלום וגם לא מתלוננת לגננת...ניסיתי לדבר עם הבת שלי וגם הגננת שוחחה איתה אבל בינתיים ללא הועיל. אודה אם אפשר לקבל עצה בנושא. תודה!

שלום ליאת, יש לי ילד בן 16.5 בגיל ההתבגרות אשר אוהב מאד לעשן ולשתות משקאות חריפים,כל מה שאנו עושים על מנת שיפסיק, לא עוזר, אני לא יודעת כבר מה לעשות, יש לציין שאנו זוג נשוי עם עוד 2 ילדים בבית, דבר שמקשה על חיי היומיום. מה עושים?איך מתנהגים? אודה לתשובתך בהקדם למייל שציינתי,

שלום, יש לי שלושה ילדים הבכור בן חמש וחצי האמצעית בת שנתיים וחצי והקטנציק בין שבועיים. מי שנמצע לרוב עם הילדים זו אני ,כי הבעלי עובד עד מאוחר. אני זו שמחנכת והבעל הוא זה שמפנק ...כך הוא מרגיש צורך לכפר על חוסר הזמן שלו מול הילדים (למשל קבוע קונה מתנות בימי שישי , מבטיח הפתעות על התנהגות טובה וכו) עד לא מזמן זה לא הפריע לי או בכלל בחינוך של הילדים. השוני זה שהבעלי כיום יותר שותף בבית עם הילדים וזה גרם למספר שינויים. 1. שיוני בהתנהגות של הילדים למשל הבן הגדול ממש מזהה את החולשה של בעלי אז הוא מתחצף אליו "עושה מה שבא לו ובעלי נותן לו .... או למשל בזמן שינה שהילדים נכנסים לישון ובעלי בבית , הטקס יכול להפוך לשעה וחצי מחפשים כל מיני תירוצים יש בכי וכו... ממש בלאגן ובנוסף הם מרגישים גיבוי שהוא נמצא. ולהבדיל שאני איתם לבד הם נכנסים למיטה מבלי שום בעיה ואין "בלאגן" לאחרונה המצב שנוצר בבית שאני "הרעה " הם כל דבר רוצים אבא אני מרגישה ממש התרחקות מצדם ובנוסף שהצטרף אח חדש למשפחה. דברתי עם בעלי על הכל והוא טוען שככה זה שצריך להיות השוטר הטוב והשוטר הרע.ואני לא מסכימה עם זה . אשמח להכוונה כי אני רואה שהמצב רק מחמיר וזה גורם לילדים שלנו להיות מתוסכלים עם זה. שאני יוצרת גבולות והוא לא., ואני מרגישה שאני ממש נלחמת לא רק עם בעלי גם איתם ממש קשה לי כל המצב הזה .

שלום בהמשך לשאלותי כל הנושא שכתבתי עליו קרה במהלך ה-5 שנים מיום הולדתו הוא נכנס לחיינו בדיוק שסבו חלה במחלת הסרטן ובמהלך כל שנים אלו היו המריבות בין הוריו הילד גדל במסגרת משפחתית (שהיא לא ממש משפחתית) מספר חודשים ואז עברו לגור אצלי לתקופות של שנה פחות או יותר. מתוך ה-5 שנים הילד חי במחיצת אביו ואמו יחד אולי כשנה עם הפסקות כמובן. הילד הרעיף על סבו אהבה אין סופית שלדעתנו היה מאוד משמעותי להשרדותו בחיים (נפטר לפני שנה)וכמובן שקיבל כפל כפליים. הנכד הזה הוא כל עולמי , יש לי עוד שני נכדים ואליו יש לי רגש מסויים כי הוא הגיח אלינו בתקופה הכי קשה שלנו.וגם בגלל מה שהוא עבר ועדיין עובר. הוריו חשים כי הטיפול בשיחות אינו תורם לילד ואין שום שיפור בהתנהגות הילד-ההפך הוא הנכון . בנוסף המטפלת שלו יוצאת לחופשת לידה ויחליפו לו מטפלת ושוב יצטרך להתרגל למישהי חדשה (דבר שיוצר אצלו בלבול- למה כל הזמן מטפלים בו ועוזבים ) רופאת המשפחה המליצה על טיפול באומנות או רכיבה על סוסים – לדעתך יכול לעזור? תודה מראש

בתי בת 8 ילדה חכמה ובין המצטיינות בכיתה . היא מאוד מקובלת ולדברי המורה מובילה חברית לאחרונה חלו בעיות התנהגות בצהרון התחצפויות למורה,ריבים עם בנות בכיתה לטענת המורה היא חייבת להיות שולטת ועל פיה יישק דבר, אם לא היא יכולה לפוצץ משחק לצעוק להשתולל היא לא חוסכת במילים ואומרת בדיוק מה שהיא חושבת לפעמים במילים חריפות ופגיעה בצד השני במשחקים היא תמיד תהייה הדמות הסמכותית כמו מורה מלכה וכו יש לציין שזה רק בצהרון ,בבית ספר היא מתנהגת למופת! ולא פעם קיבלה הצטיינות על כך אשמח לקבל תשובה ועצה מה עושים ?

שלום ירדן תודה רבה על תשובתך בררתי באמת מדוע ההתנהגות מופיעה רק בצהרון ורק לאחרונה לטענתם מכיווןשצהרון לא מחלק ציונים פחות סמכותי ויש תחושה כזו אצל ילדים שאפשר לעשות שם הכל.האם נראה בענייך תשובה מספקת? ואם כן איך אפשר לפתור את זה? הצעת לי לא להתערב בחייה החברתיים ואני גם חושבת שזה נכון השאלה אם אני צריכה לעבוד איתה על מתינות בתגובות שלה כלפי חבר/ה לכיתה ש"מתחיל" איתה היא עונה בכל הכח מחזירה ולא נשארת "חייבת" ואז רק אותה שומעים בסוף והיא הופכת להיות ה"בעייתית" כי התגובה שלה מוחצנת. האם התערבות שלי יכולה להביא לתוצאה הפוכה לכך שהיא לא תענה כיוויכול תגן על עצמה ותשמור בבטן דוגמא נוספת לשליטה שלה - היה חידון בצהרון שהיא ועוד כמה ילדים ענו על כל התשובות וכשהמורה אמרה להן עכשיו אתן לא עונות תנו הזדמנות גם לילדים אחרים שהם לא ענו בכלל היא מתעצבנת אומרת לי ולמורה "אין דבר כזה שכולם לא משתתפים אני בכיתה וזכותי להשתתף כמו כולם " ניסיתי להסביר לה שהיא צריכה לתת גם הזדמנות לילדים אחרים. זו הוביל לכך שהיא התעצבנה ויצאה מהכיתה לטענתה היא אמרה "זה לא קורה בבית ספר עם המורה היא לא מרשה שחלק ישתתפו וחלק לא - כולם משתתפים". כשהיא חושבת שהיא צודקת במקרים דומים מהסוג הנ"ל שום דבר שאני אגיד לא ישכנע אותה היא מתעקשת ועומדת על שלה. מה אני יכולה לעשות כדי לשנות את זה?

שלום רב, ביתי בת 4. ילדה מאוד מיוחדת. חברותית, יצירתית, רגישה לסביבה, סקרנית נבונה ועם חוש הומור בלתי רגיל. הגננת מאוהבת בה. אומרת לי שיש לי ילדה מושלמת. הגננת מתקדמת איתה עם החומר הלימודי וצירפה אותה לקבוצה הבוגרת. הילדה תמיד מביעה את עצמה לדברי הגננת ותמיד משתתפת במפגשים. יודעת לענות על כל השאלות, ובקיצור הילדה היא כוכבת הגן. עם כל זה שהגננת מספרת לי רק דברים טובים ואפילו מרגשים אני חווה את הילדה אחרת וזה יוצר אצלי דיסונאנס. בחוויה שלי אני חווה את ביתי כחסרת בטחון, מה שגורם לי תמיד לרצות לגונן עליה . אני תמיד דרוכה על ידה. שלא יפגעו בה, יעליבו אותה וכד. קשה לי מאוד כשמעירים לה אנשים שמא תיעלב. זה כמו אגרוף בבטן עבורי. אפילו אם זה בן משפחה שמעיר לה בטון לא נעים אבל ברור לי שאוהב אותה זה מאוד מפריע לי ואני ישר מסתכלת עליה לבחון את ההבעה שלה. מפריע לי שהילדה לא מבקשת להצטרף למשחק עם ילדים אחרים כשאני יודעת שהיא רוצה, או שהיא עומדת דקות ארוכות על יד הנדנדה ולא מבקשת להתנדנד. הכי קשה וכואב לי שהיא לא מגנה על עצמה כשילדים מכים אותה או מציקים לה. גם אם מדובר בילדים שקטנים ממנה. היא ישר פונה לגננת כשאני הייתי מאוד שמחה אם היא הייתה מעירה לילד המציקן או אפילו מכה חזרה. היא מעולם לא הכתה ילד/ה על אף שהייתי שמחה אם הייתה עושה זאת על מנת שיחששו מפניה. אני הייתי שמחה לשמוע כיצד עליי להתנהג בסיטואציות בהן הילדה חוששת, פוחדת לפנות או להעז. אני מוצאת את עצמי עושה את זה עבורה כי ליבי נקרע מבפנים על אף שאני יודע בהגיון שזה לא נכון עבורה. אני מסבירה לה שאם לא תבקש לא יבינו אותה ומעודדת אותה לנסות להתגבר על הביישנות ולעיתים רחוקות כשהיא מתגברת אז היא ממש חווה הצלחה והיא מאושרת. אני אוהבת את ביתי עד מאוד ואני רוצה להקנות לה כלים בהם תדע להשתמש בסיטואציות שונות בחיים. אני לא יודעת כיצד אוכל להעניק לה את הכלים כך שתתגבר על החשש או הביישנות ולבנות לה בטחון כביכול. האם עלי להניח לה? לא להתייחס? מה עלי לעשות? בנוסף, איך יתכן שהחוויה של הגננת ושלי מביתי הן ממש שונות בכל הקשור לבטחון העצמי שלה. האם זה המטען האישי שלי???. האם יתכן ואני משדרת לביתי שאנני סומכת עליה או שהיא חלשה ולכן כך היא מתנהגת לידי? אני מודה שאני הייתי ילדה חסרת בטחון אם כי חזקה. הוריי לא שמרו או הגנו עלי כילדה והייתי ילדה שורדת. על אף שנראיתי חזקה ומלאת בטחון כלפי חוץ בפנים לא הרגשתי כך. עברה בי המחשבה שאולי אני עושה השלכה ממני אל הילדה שלי... אני מפחדת לגרום לילדה שלי נזק ולהוריד לה את הבטחון ושתהיה עם דימוי עצמי נמוך ואני זקוקה לתובנה, הנחיה או על עצה שתעזור לי להבין כיצד עליי לנהוג על ידה אודה לכל עצה בכבוד רב אמאל'ה

היי ליאת היקרה....פספסת את הודעתי....תוכלי להשיב לי אני זקוקה בהקדם לעצמך....תודה

שלום יש לי ילד בן 6.5 שמדבר על עצמו בגוף שלישי לדוגמא "עידו רוצה לאכול עידו עכשיו כועס מאוד.. וכדומה. זה התחיל מכניסה לכיתה א ובעיקר מהרגע בו נולד לו אח שלישי (הוא הבכור). יש לציין שעידו הוא ילד שמח ובעל ביטחון עצמי גבוה, מצטיין בלימודים, אוהב את הלימודים, הישגי מאוד ותחרותי. אינו חושש מאתגרים וקופץ למים. לצד זה קשה לו להפסיד לאחרים, הוא די שתלטן רוצה יפעלו לרוב על פי החוקים שלו. הוא די מחפש את המקום החברתי שלו (חדש בכיתה) אבל גם אם משחק לבד זה לא מפריע לו... הדיבור על עצמו בגוף שלישי מפריע לי מאוד ואני מוצאת את עצמי לא פעם ולא פעמיים מתקנת אותו (למרות ניסיונותיי להתעלם...) האם יש סיבה לדאגה? האם כדאי לפנות לייעוץ/טיפול? תודה על ההתייחסות

שלום רב הייתי מבקשת להתייעץ איתכם לגבי נכדי בן 5 אח לילד בן שנה וחצי אלו נכדיי מביתי נכדי בן 5 חווה זוגיות מרובות עליות ומורדות של הוריו אפילו ברמות של גירושין הילד היה חשוף לאלימות מילולית במהלך כל חייו רוב הזמן גר אצלנו (בשל המריבות ביתי עזבה את הבית) וכמובן שלא הרגיש מסגרת משפחתית במהלך שנים אלו נקשר מאוד לסבו שלצערי הרב נפטר לא מזמן סבו היה אהבת חיו והוא היה נוכח בתקופה הכי קשה של הוריו (לדעתי הוא אפילו חשב שהוא אבא שלו).נכון לעכשיו הוריו במגמת חזרה (לאחר שעברו שיחות ייעוץ) כרגע נראה שהולך לכיוון טוב. עדיין גרים אצלי. הילד מתגעגע מאוד לסבו וכל הזמן מדבר עליו קשה לו להבין איך הוא נעלם לו ביום בהיר לאחרונה הוא מסתובב בבית עם תמונתו וכל הזמן מנשק ואומר שהוא אוהב אותו. הילד נמצא במסגרת טיפולית של מרפאתנו(אך לא רואים שינוי כל שהו) בגלל שהתנהגותו מאוד פרועה הרבה התקפי זעם צעקות מקלל את הוריו בעיקר את אביו ואפילו בועט בהם, לאחרונה שמנו לב שהוא מאוד פוחד מרוח והוא כל הזמן בוכה ופוחד שדברים יעופו לדוגמא שמים פריט מסויים על חבל בחוץ והוא רואה קצת רוח הוא מתחיל לצרוח שזה יעוף תביא את זה הוא צורח. זה הפך להיות נוראי הוא כל הזמן סוגר את החלון שלא תהייה רוח, כשאני מנסה להסביר לו למה הוא מפחד שדברים יעופו הוא אומר סתם סבתא אני עושה בכאילו הוא כאילו לא מודה שהוא בוכה ומפחד. אני אמרתי לביתי שיש לי תחושה שממתי שסבו נפטר הוא מפחד לאבד דברים וזה מתבטא כביכול ברוח שמעיפה דברים. מיותר לציין שהילד מקבל אהבה אין סופית מכל המשפחה כולל הוריו הוא ילד חכם מאוד ומוכשר, יש רגעים שממש כייף לשבת ולנהל איתו שיחות ולשחק איתו. אני מבינה שיש כאן גם את נושא הקינאה שהוא חש לגבי אחיו למרות שאנו מאוד משתדלים לא להפגין הרבה בנוכחותו. אודה לכם מאוד על תשובתכם. מסבתא מודאגת מאוד מאוד.

שלום בהמשך לשאלותי כל הנושא שכתבתי עליו קרה במהלך ה-5 שנים מיום הולדתו הוא נכנס לחיינו בדיוק שסבו חלה במחלת הסרטן ובמהלך כל שנים אלו היו המריבות בין הוריו הילד גדל במסגרת משפחתית (שהיא לא ממש משפחתית) מספר חודשים ואז עברו לגור אצלי לתקופות של שנה פחות או יותר. מתוך ה-5 שנים הילד חי במחיצת אביו ואמו יחד אולי כשנה עם הפסקות כמובן. הילד הרעיף על סבו אהבה אין סופית שלדעתנו היה מאוד משמעותי להשרדותו בחיים (נפטר לפני שנה)וכמובן שקיבל כפל כפליים. הנכד הזה הוא כל עולמי , יש לי עוד שני נכדים ואליו יש לי רגש מסויים כי הוא הגיח אלינו בתקופה הכי קשה שלנו.וגם בגלל מה שהוא עבר ועדיין עובר. הוריו חשים כי הטיפול בשיחות אינו תורם לילד ואין שום שיפור בהתנהגות הילד-ההפך הוא הנכון . בנוסף המטפלת שלו יוצאת לחופשת לידה ויחליפו לו מטפלת ושוב יצטרך להתרגל למישהי חדשה (דבר שיוצר אצלו בלבול- למה כל הזמן מטפלים בו ועוזבים ) רופאת המשפחה המליצה על טיפול באומנות או רכיבה על סוסים – לדעתך יכול לעזור? תודה מראש

שלום אנחנו הורים לשני ילדים ילדה בת 21 מערכת יחסים מצוינת וילד בן 20 חייל . יש לנו בעיה חמורה עם הילד . במשך השנים לא הצבנו מספיק גבולות ובדר"כ הוא היה מקבל את מה שהוא רוצה בלי להתאמץ. בבי"ס כל פעם שהיתה בעיה אנחנו היינו מתערבים עם מנהלת הבי"ס שיעורים פרטיים בלי הפסקה ועוד ועוד . הוא התגייס ליחידה קרבית ואחרי תקופה קצרה חיפש הנחות ועזרה עם המפקדים כדי לשפר את היציאות הביתה ואת תנאי השירות שלו . בחודשים האחרונים חלה הדרדרות רבה שנובעת בעיקרה שהוא לא מקבל מספיק כסף והוא מקבל בגבול הסביר ויכוחים על אוטו חופשי שלא תמיד ניתן . הכבוד להורים הוא אפסי ! לא פעם יש קללות שאני מתבייש להעלות אותן על הכתב ואתמול בשיא החוצפה הוא נתן אגרוף חזק לאשתי שגרם להתפרצות בכי מבחינתנו ואמרנו לו שאין לו יותר מה לחפש בבית אם הוא העז להרים יד על הורים ולדבר בשפה אלימה ביותר כלפינו . כרגע הוא בצבא ואיננו מעונינים שהוא יגיע הביתה גם מפאת חשש חלילה לאלימות נוספת. מה עושים ????????

תודה רבה על תשובתך המפורטת . במצב הנתון אשתי לא מעונינת להכיר בו יותר כילד אחרי שהוא פגע בה ואיים ברמות שלא ייאמנו עליה ועלי . לא מענין אותה כלום מבחינתו ברמות קיצוניות כי היא נפגעה בצורה מאוד קשה והוא ממש רצה לפגוע בה כך שכמעט הזמנתי אמבולנס. לדעתי לפחות בשלב זה היא לא תהיה אפילו מוכנה לשמוע על טיפול כזה או אחר אלא פשוט למנוע ממנו כניסה הביתה .אני בהחלט מבין אותה ואת הפגיעה הכ"כ קשה .יכול גם להיות שהוא שיתף את המפקדים שלו או את חברה שלו אבל לא בטוח שתאר בדיוק את מה שקרה . ממש חוסר אונים . אולי באמת אני אפנה למפקדים שלו שימצאו לו מקום לשהות בו . החשש שלי זה שזה יביא להחמרה בגילויי האלימות שלו . אני בהחלט מסכים עם אשתי שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שהוא יהיה בבית . מצב ממש לא פשוט

תודה שוב על התשובות המפורטות שלך.קשה לנו מאוד לתפקד השבוע מכל ההיבטים.יש מועקה עצומה גם לי וגם לאשתי.מחר אני אסמס לו שבעקבות התנהגותו אני מבקש שלא יגיע הביתה על מנת שיהיה לו ברור.כי לחיות בפחד זה לא הגיוני.יכולה להיות תגובה שלו שזה לא מענין מה אתה אומר ואני כן מגיע.זה גם אחד החששות.כמו כן אם נאפשר לו לקחת בגדים הוא יכול לסרב ולהשאר בבית.מה נעשה במקרה כזה ? מצד אחד הוא בפירוש לא צריך להיות בבית לפחות לא בתקופה הקרובה אך מצד שני להכניס רשויות ומשטרה זה גם קיצוני ואולי לא תהיה ברירה .מצב ממש על הפנים שגורם מועקה רבה

שלום.עברו כבר כמעט שבועיים והקשר עם הילד נותק בשלב זה.אשתי כ"כ פגועה כך שהיא ממש לא מוכנה לשמוע על התייעצות .אולי בשלב יותר מאוחר הלוואי והיא תסכים.מבחינתה היא אומרת שכאילו נהיה לה קל מיום ליום עם הנתק הזה ומבחינתי אני יותר ממבין את פגיעתה הרבה אבל הסיטואציה קורעת אותי ואני באמת כבר לא יודע מה לעשות.אם אני אלך לייעוץ לבד לא בטוח שהיא תרצה לשמוע מה אמרו לי כי הכעס הוא רב מדי.מה אפשר לעשות ?

אני נשואה כבר 18 שנה. למעשה מאז נישאתי אני ובעלי לא מפסיקים לריב ויש מתיחות בבית. בארבע השנים האחרונות אני ובעלי פרודים 4 פעמים ושוב חזרנו. לפני 15 שנה הלכנו למרכז ייעוץ לנישואים ולא עזר לנו. יש לנו שני ילדים גדולים מוצלחים בני 22. ילד בן 16 ילדה בת 14 וילד בן 6. הילד בן ה 16 לומד בכיתה י איתו יש בעיות קשות מאז כיתה ז והיום הם מחמירות מאוד. בבית הספר מפריע לא ממושמע מתחצף ולא מקבל מרות. יש לו יכולות לימודיות טובות אך לא באות לפועל. בשל בעיות משמעת קשות הוא מושעה מבית הספר לסירוגין. פעם על זריקת מספרים בשיעור על תלמיד. פעם על קללות ופעמים אחרות על התפרצויות זעם ללא שליטה. הוא סירב להגיע לשיחות עם יועצת פסיכולוגית ומורה חונך. גם עו"ס לנערים בסיכון בני דחה אותו. הוא מאשים אחרים בבעיות יו. אינו רואה עצמו אשם. חסר רגישות אליי או לאביו. מקלל את אביו ומזלזל בנו. לאחרונה ראיתי בפלאפון שלו בלי רשות שלו סרטון שהוא עושה סמים. כששוחחתי איתן על כך הוא הכחיש אך התרשמתי לאחת רווחה ממנו. עדכנתי את מנהלת בית הספר . שאמרה לי שבני יטופל. אני חוששת שהוא יסרב לקבל עזרה ואז יפתח לו תיק במשטרה. הוא אמור להיות מופנה למרכז ייעוץ לנוער כל שימוש בסמים ועליו לשתף פעולה. למעשה הוא מתפרץ הרבה בלי שליטה. ויש לו קושי לדחות סיפוקים. אינני יודעת מהם חבריו ולאן הולך אחר הצהריים. אני מודאגת מאוד ממצבו. ברור לי שלי ולבעלי יש חלק בהתנהגותו. כיום אני ובעלי שוב בטיפול זוגי. איך נוכל לסייע לבנינו היקר?

המחנכת הודיעה לי שבני סיפר לה שהוא נוהג להרוג חתולים משום שאין להם זכות לחיות. כמו כן הוא מספר שהוא עושה כישוף בשולחן שלו והוא שייך לכת השטן. המורים מדברים על כך שיש לבני בעיית התנהגות קשה מאוד ואני מודאגת מהחמרה. אנא ליאת היקרה . סיימי לי כיצד עליי לפעול מול בני. אודה לך מאוד אם תסייע לי. תודהרבה

שלום רב, במצב העניינים הקשה הזה, נראה לי שכדי לעזור לו עליכם לעבוד בשיתוף פעולה מהודק עם הרשויות, שכן זה כבר יצא משליטתכם וכנראה גם מתוום יכולתכם. מאחר שמדובר עדיין בקטין, החוק מאפשר אכיפה והשמה במסגרות שיש בהן מרכיב טיפולי שיקומי, אך זה לא יכול להתקיים במסגרת החינוך הרגיל. כרגע, נראה לי שהייתי פועלת להוצאתו למסגרת חוץ ביתית טובה, עם כל הקושי שבדבר. עם כל הרצון לסייע, ואני מבינה כמה מצוקה אתם חווים כרגע, לא נראה לי שהישועה תגיע מעצה באינטרנט. הילד שלכם נמצא בסיכון גדול, ועליכם לאפשר לרשויות הרווחה לטפל בו, גם אם זה אומר להסיר את הכפפות. כדי להרגיש יותר שליטה ויכולת, נסו להתגייס במקביל לטובת ילדיכם הצעירים, ולצמצם את הסיכון לנזקים רגשיים גם אצלם. שולחת לך הרבה כוח ותקווה ליאת

יש לי בכיתה תלמידה בת 17. היא תושבת חוזרת. אין לה קשר עם אביה . בבית האם שתי אחיותיה. מסתבר שאחותיה הגדולות עזבו את הלימודים בגיל 16, כאשר אחת מהן נכנסה להיריון כעבור חצי שנה.והאחרת לא רוצה ללמוד. תלמידתי מטפלת באחיה החורג בן השנתיים וכן בבן של אחותה בן שלוש. כל בוקר היא מאחרת לבית הספר בשל כך. כמו כן כשהיא בבית הספר היא מגלה חוסר רצון ללמוד קשיים בשפה . יצוין כי נשארה פעם נוספת כיתה ו. בשיחות עימה עולה כי היא עובדת כקופאית בסופר. ומזה כחודשיים הפסיקה לבוא לבית הספר כשלפני כן ביקורה לא היה סדיר. בבית האם מספרת שביתה איננה ממושמעת כלל ולא רוצה ללמוד. יצוין כי הכנתי עבורה מערכת המסייעת לה בתגבורים בשפה על מנת לקדם אותה. אך היא ממאנת ללמוד ומעדיפה להגיע למסגרת שבה תוכל ללמוד קצת ולעבוד קצת. לפני חודשיים התקיימה וועדת החלטה על המשפחה ומומלץ שהתלמידה תלמד במסגרת כפי רצונה של התלמידה. קשה לי לוותר עליה. היא תלמידה שחשובה לי מאוד ואני רוצה. בהצלחתה. מה דעתך?

שלום, האכפתיות והדאגה שלך ניכרים בדברייך, אך אני מבקשת ממך (כפי שעשיתי בעבר), להשתדל להבא להימנע מפרטים מזהים שאינם נחוצים להבנת שאלתך. את עלולה לחשוף את תלמידייך, וזה לא ראוי ומסוכן. לעצם העניין, יש ילדים שמציאות חייהם נראית קשה ולא הוגנת. הם לא תמיד יכולים להרשות לעצמם לשבת וללמוד, כאשר הבית בוער או לא מתפקד. מדובר ככל הנראה בנערה עמוסה מאד, מוצפת וכועסת, שמתקשה להתמודד בהצלחה עם המשא הכבד שעל כתפיה. לכן היא לא לגמרי פה ולא לגמרי שם. הניסיון להחזיק אותה בכוח במסגרת הרגילה לא בהכרח ייטיב עמה. יכול להיות שמסגרת אחרת, כמו פרוייקט הילה, למשל, יתאים יותר לצרכים שלה, של לימודים ועבודה במקביל. בכל מקרה, מדובר במקרה מורכב, שחשוב לבחון אותו בזהירות ומקרוב, תוך התחשבות בסדרי העדיפויות של הנערה, שלא תמיד עולים בקנה אחד אם מה שנראה לנו כטובתה. אכן לא קל. לפעמים, כאשר אנחנו רואים נער או נערה שלא מצליחים להתרומם ולהצליח עקב נסיבות חיים קשות במיוחד, אפשר לעזור ביצירת תקווה לעתיד טוב יותר. אני נוהגת לומר לילדים כאלה שלימודים תמיד אפשר להשלים, וששום דבר לא אבוד אף פעם. לפעמים זה עדיף על עמדה שמתעקשת על לימודים עכשיו ובכל מחיר. כך את משדרת לה הרבה אמפתיה כלפי מה שהיא עוברת, ומשחררת אותה מהתסכול והכעס על מה שהיא כביכול מפסידה. בהצלחה ליאת

שלום, האכפתיות והדאגה שלך ניכרים בדברייך, אך אני מבקשת ממך (כפי שעשיתי בעבר), להשתדל להבא להימנע מפרטים מזהים שאינם נחוצים להבנת שאלתך. את עלולה לחשוף את תלמידייך, וזה לא ראוי ומסוכן. לעצם העניין, יש ילדים שמציאות חייהם נראית קשה ולא הוגנת. הם לא תמיד יכולים להרשות לעצמם לשבת וללמוד, כאשר הבית בוער או לא מתפקד. מדובר ככל הנראה בנערה עמוסה מאד, מוצפת וכועסת, שמתקשה להתמודד בהצלחה עם המשא הכבד שעל כתפיה. לכן היא לא לגמרי פה ולא לגמרי שם. הניסיון להחזיק אותה בכוח במסגרת הרגילה לא בהכרח ייטיב עמה. יכול להיות שמסגרת אחרת, כמו פרוייקט הילה, למשל, יתאים יותר לצרכים שלה, של לימודים ועבודה במקביל. בכל מקרה, מדובר במקרה מורכב, שחשוב לבחון אותו בזהירות ומקרוב, תוך התחשבות בסדרי העדיפויות של הנערה, שלא תמיד עולים בקנה אחד אם מה שנראה לנו כטובתה. אכן לא קל. לפעמים, כאשר אנחנו רואים נער או נערה שלא מצליחים להתרומם ולהצליח עקב נסיבות חיים קשות במיוחד, אפשר לעזור ביצירת תקווה לעתיד טוב יותר. אני נוהגת לומר לילדים כאלה שלימודים תמיד אפשר להשלים, וששום דבר לא אבוד אף פעם. לפעמים זה עדיף על עמדה שמתעקשת על לימודים עכשיו ובכל מחיר. כך את משדרת לה הרבה אמפתיה כלפי מה שהיא עוברת, ומשחררת אותה מהתסכול והכעס על מה שהיא כביכול מפסידה. בהצלחה ליאת

יש לי בת בכורה עוד מעט בת 12 אך אינה כלל מתנהגת כמו בגילה מכול הבחינות. כל דבר צריך להגיד לה כלל לא מסתכלת על השעון לדוגמא יש לה באותו יום חוג מיוזמתה היא לא תבדוק מתי היא צריכה להתארגן לחוג כל דבר צריך להגיד לה . גם ההתנהגות שלה מאוד ילדותית במפגשים עם חברים או משפחה תעדיף לשחק מול הילדים הקטנים מאשר להיות במחיצת המבוגרים וליזום שיחה. וגם שיש ילדה בגילה לא מעניינת אותה במיוחד.כלומר לא תנהל שיחה שתמשך ותיצור עניין. מאוד קצרה ולא קולחת . גם לגבי המראה שלה לא כל כך אכפת לה לא מתייחסת כלל איך היא נראית צריך כל הזמן להעיר לה על כך תסדרי וכו' בתחום החברתי בבית ספר יש לה חברה טובה אחת ולא מפריעה לה כלל מבחינתה . לא אוהבת לריב להתערב בין חברות לא מתווכחת מאוד מתפשרת כמו מלאך עם לב של זהב . ילדה שמחה חייכנית אך עם בטחון עצמי נמוך . מאוד דואגת לה שתגיע לחטיבה או לתיכון מתייעצת מה עושים בהתנהלות היומיומית כי כל הזמן אני מרגישה שאני ביקורתית אליה מאוד ומתווכת לה את החיים . היא מבחינתה בשלה לא מבינה מה אני רוצה ממנה כל דבר שמעירים לה עונה לי דווקא והיפך זה כבר נהיה טבוע בה . אך אני רואה ילדות בגילה איך הן מדברות מתנהגות ונחמץ לי הלב . כי בסהכ היא ילדה נבונה חכמה רק מאוד ילדותית מה עושים ?????

שלום רב, ראשית, אקדים ואומר שילדים שונים אלה מאלה בקצב ההתפתחות שלהם, וזה ניכר מאד דווקא בכיתות ו-ז, כאשר חלק מהילדים כבר נראים ומתנהגים כמתבגרים, וחלק עדיין ילדותיים מאד. ועדיין, אני מבקשת להתייחס לעמדה שלך, ואני מצטטת: אני ביקורתית אליה מאד ומתווכת לה את החיים. את יודעת, ילדים גדלים ומתפתחים בתוך הקשר סביבתי. אם ננסח את זה בדרך מאד מאד פשטנית, כשמישהו עושה בעבורנו דברים אין סיבה שניקח אחריות ונעשה אותם בעצמנו. מעניין היה לדעת מדוע מלכתחילה תיווכת לה את החיים. האם היה שלב כלשהו שבו תפסת אותה כחלשה? לא מפותחת? האם חוותה מחלה או משבר? הורים אכן מתווכים לילדיהם את המציאות, אך זה נעשה כדרך להכשירם לחיים, ולא כדי להפוך אותם לתלותיים או חסרי יכולת. העובדה שאת גם ביקורתית, יכולה להעיד (אולי) על כך שעשית קצת יותר מדי, לפעמים גם כשלא היה צריך. כמובן שאף פעם לא מאוחר להתחיל לעודד ילד לעצמאות, אך יש לעשות זאת בדרך מאוזנת, ללא שיפוטיות וללא רחמים. למשל - נסי להימנע מלקחת אחריות על לוח הזמנים שלה. תוכלי להודיע לה שאם לא תהיה מוכנה לחוג בזמן, היא פשוט תפסיד, וששלושה חיסורים יגרמו להפסקת החוג. בדומה, אפשר להתחיל לדרוש ממנה תפקוד בוגר בבית, כמו סידור החדר שלה, עזרה בחלוקת הכביסה המקוםלת לארונות, ריקון מדיח הכלים, וכד. אל תחששי מלעמת אותה גם עם מטלות פחות נעימות לה, שכן זו משמעותה של בגרות: היכולת לעשות דברים גם כשאינה רוצה, או לא לעשות דברים שהיא רוצה כי אי אפשר. עמידה בתסכולים. דחיית סיפוק. התחשבות. אלה גם הכישורים שיעזרו לה לתפקד עם בנות גילה, ולא רק עם ילדים קטנים. מוסיפה - כמו שאנחנו עושות כאן לפעמים - את ההצעה לשקול פנייה להדרכת הורים קצרה, שיכולה לקצר לך את התהליך ולייעל אותו. בהצלחה ליאת

שלום רב, ראשית, אקדים ואומר שילדים שונים אלה מאלה בקצב ההתפתחות שלהם, וזה ניכר מאד דווקא בכיתות ו-ז, כאשר חלק מהילדים כבר נראים ומתנהגים כמתבגרים, וחלק עדיין ילדותיים מאד. ועדיין, אני מבקשת להתייחס לעמדה שלך, ואני מצטטת: אני ביקורתית אליה מאד ומתווכת לה את החיים. את יודעת, ילדים גדלים ומתפתחים בתוך הקשר סביבתי. אם ננסח את זה בדרך מאד מאד פשטנית, כשמישהו עושה בעבורנו דברים אין סיבה שניקח אחריות ונעשה אותם בעצמנו. מעניין היה לדעת מדוע מלכתחילה תיווכת לה את החיים. האם היה שלב כלשהו שבו תפסת אותה כחלשה? לא מפותחת? האם חוותה מחלה או משבר? הורים אכן מתווכים לילדיהם את המציאות, אך זה נעשה כדרך להכשירם לחיים, ולא כדי להפוך אותם לתלותיים או חסרי יכולת. העובדה שאת גם ביקורתית, יכולה להעיד (אולי) על כך שעשית קצת יותר מדי, לפעמים גם כשלא היה צריך. כמובן שאף פעם לא מאוחר להתחיל לעודד ילד לעצמאות, אך יש לעשות זאת בדרך מאוזנת, ללא שיפוטיות וללא רחמים. למשל - נסי להימנע מלקחת אחריות על לוח הזמנים שלה. תוכלי להודיע לה שאם לא תהיה מוכנה לחוג בזמן, היא פשוט תפסיד, וששלושה חיסורים יגרמו להפסקת החוג. בדומה, אפשר להתחיל לדרוש ממנה תפקוד בוגר בבית, כמו סידור החדר שלה, עזרה בחלוקת הכביסה המקוםלת לארונות, ריקון מדיח הכלים, וכד. אל תחששי מלעמת אותה גם עם מטלות פחות נעימות לה, שכן זו משמעותה של בגרות: היכולת לעשות דברים גם כשאינה רוצה, או לא לעשות דברים שהיא רוצה כי אי אפשר. עמידה בתסכולים. דחיית סיפוק. התחשבות. אלה גם הכישורים שיעזרו לה לתפקד עם בנות גילה, ולא רק עם ילדים קטנים. מוסיפה - כמו שאנחנו עושות כאן לפעמים - את ההצעה לשקול פנייה להדרכת הורים קצרה, שיכולה לקצר לך את התהליך ולייעל אותו. בהצלחה ליאת

למה הכוונה בהדרדרות תפקודית? סכיזופרניה יכולה לגרום למצב שכזה?

דני, לדעתי עניתי לך בתשובתי הקודמת. אומר שוב: סכיזופרניה היא מחלה כרונית מתמשכת, שמתאפיינת בהתקפים פסיכוטיים חוזרים. אם אדם מתפקד ב- 100% לפני המחלה, הרי שכל התקף משאיר חוסר מסוים. לאורך השנים הגרעונות הקטנים הללו מצטברים, ואז ניכרת פגיעה משמעותית יותר. איך זה בדיוק ייראה? קשה לומר. כל אדם הוא אחר, וכל אדם מתחיל מנקודת פתיחה אחרת. טיפול תרופתי סדיר חשוב ביותר, כאמור, להפחתת תדחרותם של ההתקפים. הרבה בריאות ליאת

שלום לכולם. אני חדשה בפורום ואני מבינה שלפי חוקי הפורום לא ממליצים על מטפלים מסויימים, ובכל זאת - האם למישהו יש ניסיון עם שיטת ה EMDR (ריצוד עיניים) לטיפון בטרומות? אם כן אשמח לחוויות והמלצות ואם אפשר לשלוח לי בפרטי שמות של מטפלים. תודה

שלום איילת, EMDR היא שיטה שנמצאה יעילה לטיפול בטראומות. ממליצה לך להיכנס לדף העמותה הישראלית, לקרוא עוד על השיטה, ולמצוא דרכם גם מטפל. מאחר שרוב המטפלים עברו את הכשרתם בחסות גוף זה, אני מאמינה ששם הכתובת למצוא את מי שיתאים גם לך. הנה - http://www.emdr.org.il/ בהצלחה וחג פורים שמח ליאת

תודה. כמובן שהסתכלתי באתר שלהם. השאלה האם השיטה מוכרת ומומלצת לטיפול בחרדות לעומת שיטות אחרות.

הילד שלי בן ארבע (נבון ומתפתח מעולה לגילו חברותי מאוד עם הרבה חברים) ולפי המלצת הגננת נאמר לי לקחת אותו לטיפול ריגשי מכיוון שיש לו קושי בדחיית סיפוקים, בכל דבר הוא רוצה להיות ראשון וקשה לו לקבל לא והוא גם מתבכיין הרבה. אנחנו נימצאים בטיפול עם פסיכולוגית כבר 10 מפגשים ועד היום כל פעם הילד שלי לא מוכן ללכת אליה הוא ממש לא רוצה להיכנס אליה למרות שהיא מנסה לשחק איתו ולתקשר איתו בפעם האחרונה יצאתי מהחדר והוא נישאר איתה ובמשך חצי שעה הילד רק צעק אליה: "לא רוצה",אני לא אוהב לבוא לפה", אני כן ואת לא" וכל מיני כאלה עד ששמעתי אותו מתחיל לבכות ונכנסתי לחדר השאלה שלי האם אני עושה לילד שלי אוול כשאני מחריכה אותו ללכת אליה האם כדאי לי לשנות את המטפל כי כבר עברו 10 טיפולים ומהרגע הראשון הוא לא היתחבר אליה עד היום ולא נראה לי שזה הולך להישתנות

שלום נטע לי, מבלי להיכנס לטיב הקשר הטיפולי שנוצר או לא נוצר, אוכל לומר שלתפיסתי, במיוחד לאור "תלונותיה" של הגננת, ההתערבות הטיפולית המומלצת בגיל זה היא הדרכת הורים. ההורים הם הסוכנים הטבעיים והעיקריים בחייו של ילד, ויכולתו להתמודד עם תסכולים ולדחות סיפוק תלויה בעמדה ההורית ובמערכת הכללים והגבולות בבית. לכו לקבל הדרכה, ולמדו איך להציב גבולות ביעילות. בהצלחה ליאת

היי הבן שלי עבר ניתוח שקדים . ושקד שלישי ההחלמה שלו בגדול באמת טובה הוא נושם טוב וחיוני לאחר 4 ימים . רק שברגע שהגענו הביתה למחרת הוא לא ישן בלילה בהתחלה חשבתי שזה כאבים אבל היום לאחר שבוע הבנתי שפשוט אולי יש לו פחד מלישון אולי סוג של טראומה מהניתוח אני ממש עובדת עצות הוא מתעורר בצעקות ובבכי הוא נהייה אגרסיבי לא מוכן לחזור למיטה הוא נרדם רק עלי ואיך שאני שמה אותו במיטה הוא שוב מתעורר ומראה התנגדות להכנס למיטה ולישון בוכה וצועק כאילו הוא מאבד שליטה על מעשיו . אני חייבת לציין שלפני הניתוח הוא ישן מצויין מ-7 בערב עד הבוקר אשמח עם תעזרו לי לעזור לבן שלי

שלום מירב, ילדים תופסים ומגיבים למציאות בתיווכם של ההורים, ולפיכך מה שנתפס כטראומה בעיני ההורים יועבר ככזה גם אל הילד, ולהפך. ניתוח הוא חוויה לא פשוטה, אך תינוקות ופעוטות אמורים לעבור אותו בשלום, שכן מרכיב הפחד כמעט לא קיים. החרדה והדאגה הן בעיקר של ההורים, באופן טבעי כמובן. לאחר שחלפה החוויה, אנחנו רואים בלא מעט משפחות, נטייה לפינוק בניסיון לפצות את הילד על ה"טראומה" שעבר. בעיני זו טעות. חזרה מהירה לשגרה היא אחד הדברים שמאותתים לילד "הכל בסדר. חוזרים לשגרה". יש פרוצדורות רפואיות שאכן מותירות חוויה של כאב ומצוקה. גם אלה אינן חייבות בהכרח להיות טראומטיות. יתכן שיהיה קושי בימים הראשונים, ירידה בתיאבון, קשיי הירדמות. כאשר ההורים ניגשים לזה ממקום של רחמים, הילד נחלש אף יותר ומתקשה לחזור לעצמו. ה'רוח' הנכונה (לפחות בעיני) היא לשלב עמדה חומלת, יחד עם ציפייה לחזרה לשגרה. באופן ספציפי לילד שלך, אני מציעה להמשיך להתעקש על כך שיישן במיטתו ובזמן, גם אם זה אומר שתצטרכו לשבת לצידו בשקט זמן מה, ולעזור לו להירגע מעצם קרבתכם. נסי לגמול אותו מההרגל להירדם על הידיים, גם במחיר של בכי. הישארי קרובה ומחבקת, אך אל תרשי שבירה מוחלטת של ההרגלים הישנים. מאחלת לכולכם בריאות ופורים שמח. ליאת

חייב לומר שהתשובה נשמעת תמוהה. אין פחדים לפעוטות? התערבות פולשנית לא יכולה להיות אירוע טראומטי אם לא נעשה כראוי? עדיף למחוק לטשטש ולהמשיך הלאה? וואלה פסיכולוגיות, הפתעתן אותי.

שלום אייל, לפעוטות בהחלט יש פחדים, ואם תקרא שוב את דבריי אולי תבין את רוח הדברים. התכוונתי לומר שתינוקות בני שנה וחצי (כמו במקרה שהובא לכאן) נכנסים לניתוח בלי הפחדים האופייניים למבוגרים הנמצאים בסיטואציה דומה. אם תחשוב לרגע על מבוגר שעומד לפני ניתוח (וגם לאחריו), תוכל לראות שעיקר המצוקה והסבל קשורים לפחדים הקשורים במוות (אולי הניתוח לא יצליח? אולי לא אתעורר מההרדמה? אולי הרופא המרדים יתרשל? אולי לא יצליחו לרפא אותי? וכ') בכאב (האם ההרדמה תעבוד? האם יכאב לי כשאתעורר? האם יעזרו לי במקרה של כאב נוראי?) בתפקוד (האם אחזור להיות מה שהייתי לפני הניתוח? האם יהיו השלכות לפרוצדורה שאני עומד לעבור? האם אצטרך לקבל תרופות כל החיים? וכד'). למרבה המזל, תינוקות ופעוטות משוחררים מכל זה, והחוויה שלהם צבועה במידה רבה באופן שבו ההורים מתווכים להם אותה. הורים נוטים לעתים קרובות להשליך על הילד את החרדה והפחד שלהם עצמם, מה שמוביל לקשיים מהסוג שתואר בפניה של מירב. אם תקרא שוב את פנייתה של מירב, תראה שהניתוח עבר בשלום, ההחלמה הייתה מהירה וטובה, ולכן אין סיבה להניח הנחות מרחיקות לכת על טראומה פוטנציאלית. מקווה שהדברים מעט יותר ברורים כרגע. חוצמזה, שאני פסיכולוגית אחת, ולמיטב ידיעתי רק אני חתומה על התשובה. אז למה לכעוס על חפים מפשע? :-) חג שמח והרבה בריאות ליאת

בני בן שנתיים וחצי, ילד ראשון ויחיד. שנה ראשונה היה איתי בבית, אח"כ השתלב יחסית מהר בגן והיינו מרוצים מאוד. השנה נרשם בגן מועצה, יש הרבה ילדים ופחות יחס, אבל בסה"כ אוהב את הגן (למרות שאנחנו לא מרוצים בכלל...) אנחנו מודאגים מכך שהוא מתנהג מעט משונה בסיטואציות חברתיות. נוטה להיות מרוחק ולהתבונן זמן רב לפני שמגיב, אם בכלל. קשה לו להשתלב כאשר ילדים שהוא לא מכיר משחקים וגם בגן אני שמה לב שאינו משחק הרבה עם ילדים ותמיד עוקב אחריהם, לראות כיצד הם מגיבים ומה הם עושים, תמיד מסתכל מהצד ובוחן, בוכה כאשר לוקחים ממנו משחקים ומתקשה להתמודד. בפורים סירב להתחפש, שהגענו לגן בקושי התייחס לילדים המחופשים. חשוב לי לציין שהוא ילד ראשון ונכד ראשון, מקבל המון המון תשומת לב ואהבה, תמיד מוקף בדודים ודודות (אבל בלי בני דודים..)ובקרב המשפחה הוא מלא שמחת חיים וביטחון, דעתן, עם חוש הומור. מה יכולה להיות הסיבה להתנהגותו? האם כדאי להתייעץ עם איש מקצוע? בתודה מראש

שלום מירב, על פניו, ועם כל הזהירות המתבקשת כאשר מסתמכים על תיאור כ"כ קצר, התנהגותו של בנך נראית תואמת גיל ונורמלית, ואין בה שום דבר מדאיג. רק בגיל שנתיים-שנתיים וחצי ילדים מתחילים להתייחס אל האחרים, ולגלות את האינטראקציות החברתיות כסוג של פעילות גומלין מהנה. ההתבוננות שאת מתארת היא ניסיון (נבון, יש לומר) ללמוד את הסביבה החברתית ואת הכללים הנהוגים בה. אל תשכחי שבנך גדל ללא אחים/בני דודים, ולכן הזירה החברתית עם בני גילו היא כזו שצריך ללמוד להסתגל אליה. אין בה (שוב, ככל שאפשר לומר מרחוק) שום דבר מדאיג או מוזר. הרתיעה מתחפושות מובנת ונורמלית גם היא. יש הרבה מאד ילדים (וגם כמה מבוגרים...) שהחג הזה הוא סיוט עבורם. ילדים צעירים עדיין מתקשים להבחין בין מציאות לדמיון, ולכן השינויים הפתאומיים, יחד עם כל יצורי הפרא, המסכות והאיפורים (שמי יודע מה מסתתר מאחוריהם...) מעוררים הרבה חרדה, דווקא אצל הילדים הנבונים והרגישים. חשוב שנוכל לקבל בהבנה וברגישות את הפחדים הללו, מבלי לנסות לשדל את הילד או לדחוק אותו בכוח לתחפושות או אירועים שכרגע היה מעדיף להימנע מהם. יהיו לו עוד שנים רבות שמחות ומבדחות, ואפשר לוותר לו בינתיים. חג שמח! ליאת

על התגובה המעודדת והמהירה

שלום קודם כל סליחה על הבוטות בני בן ה17 חושב כל פעם שהוא מפליץ במכנסיו שהוא בעצם עושה בהם קקי ולכן כל פעם בודק אם אכן עשה קקי במכנסיו בנוסף גם לגבי פיפי בכל פעם שהוא עושה פיפי הוא מפחד להכניס את איבר מינו למכנסיים לפני שהןא מנער את איבר מינו המון פעמים בכדי שלא יהיה לו ריח של פיפי ממה התנהגות זו נובעת איך אפשר להקל עליו

שלום אביעד, מאחר שלא נכון ולא מקצועי לאבחן אנשים מרחוק על סמך מידע כה חלקי, אוכל להציע רק כיוון מחשבה, אותו יש לאשש או לשלול בעזרת גורם מקצועי, פנים אל פנים. יש אנשים הסובלים מסימפטומים כפייתיים (למשל בדיקות חוזרות) בתגובה למחשבה פולשנית כמו-אובססיבית שמדאיגה אותם. זו תופעה שניתנת לטיפול (הרגעת החרדה בדרך אחרת, ושיפור היכולת להתמודד עם הספק). לצורך כך, ממליצה בחום על פניה לפסיכולוג קליני, רצוי כזה שמיומן בטכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות. בברכה ליאת

שלום הייתי רוצה לדעת אם לחץ נפשי ממושך בעוצמה גבוהה בגלל מחלות נפשיות שלא מטופלות יכול לפגוע במח בזיכרון וביכולות הקוגנטיביות או שזה רק פחד שלי דרך אגב אם כן זה ניתן לשיקום?

שלום דני, לחץ ממושך ומצב נפשי קשה יכולים להשפיע על *ביטויין* של היכולות הקוגניטיביות. התפקוד משתפר כשמתפנה אנרגיה נפשית ומצב הדחק נרגע. עם זאת, מחלות נפש מסוימות, הקשות שבהן, יכולות לגרום להתדרדרות תפקודית בלתי הפיכה. מסיבה זו, חשוב לעשות הכל כדי להגביר את ההיענות של חולה הנפש לטיפול התרופתי. בברכה ליאת

למה הכוונה בהדרדרות תפקודית? סכיזופרניה יכולה לגרום למצב שכזה?

שוב שלום דני, מחלת הסכיזופרניה היא מחלה כרונית מתמשכת. כיום, הודות לטיפול תרופתי טוב, גם חולים קשים יכולים לתחזק את עצמם ולהישאר ברמיסיה זמן ממושך יחסית. כל התקף פסיכוטי עלול להשאיר אחריו פגיעה קוגניטיבית בדרגה כלשהי (מכאן אופייה המתדרדר של המחלה), כאשר לאורך השנים, לאחר עוד ועוד התקפים, הפגיעה ניכרת יותר. מכאן חשיבותו של הטיפול התרופתי, בהיותו מפחית את תדירות ההתקפים, וכמובן גם את השלכותיהם לטווח הקצר והארוך. בריאות ליאת

הבן שלי עושה קקי בתחתונים כבר המון זמן לכל המערכות נשבר מאד קשה לי להתמודד עם זה הוא מתעקש לעשות רק בתחתונים והיא אפשר לרצוץ אותו בכלום בנוסף יש לו קושי שפתי שזה בטיפול הוא ילד 4 ואחרון מארבעה ילדים קשה קשה מתוסכלת מתביישת מיואשתתתתת

שלום פמלה, אני יכולה להבין אותך עד מאד, לחוש את המצוקה והייאוש שלך. ובכל זאת, ברור לכולנו שמתישהו אפילו הילד שלך יעשה קקי בשירותים כמו כולם :-) כדי שזה יקרה, את חייבת לבודד את עצמך מכל הרגשות הקשים שהזכרת, ולפעול בקור רוח. יש מצבים שבהם הלחץ והמתח פועלים דווקא כנגד המטרה שלנו, וגמילה מקקי היא אחד התחומים הללו, אם לא ה-! אני לא יודעת למי את מתכוונת כשאת אומרת "מערכות". לגן? לצהרון? לכם בבית? אני מניחה שהכוונה לכל אלה גם יחד, מה שלא תורם להפגת הלחץ המופעל (ישירות או בעקיפין) על הילד. התעקשות על עשיית קקי בתחתונים - ובהנחה שבדקתם ושללתם יחד עם רופא הילדים כל בעייה רפואית - קשורה לעתים למאבקי כוח בין הילד להורים. כרגע, כאשר את כ"כ לחוצה ומיואשת, היכולת שלך להתנהל עניינית ובשלווה מוטלת בספק. לכן, ממליצה לך להגיע להדרכה הורית אצל פסיכולוג ילדים מנוסה. שם תוכלי לקבל - מעבר לכלים מעשיים הקשורים לתהליך הגמילה שהסתבך - גם כוח לעמוד מול כל אנשי החינוך שאיבדו את סבלנותם. זכרי שאת אמורה להיות הסנגורית של הילד, ולהגן עליו בתקופות שבהן הוא מתקשה "לספק את הסחורה". בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 3 וחצי (יש לי גם בת בת 5), ילד חכם, מתוק אמיתי, אוהב לעזור, סקרן וחבר טוב. היום מתנהל נעים מאוד עד השלבים שמבקשים לעשות ממנו דברים שצריך (להכנס להתרחץ, לרחוץ ידיים לפני האוכל, להתלבש, להחליף מכנסיים אם ברח לו פיפי, להכנס למיטה בערב וכן הלאה). הוא פשוט אומר לא ולא מוכן להקשיב לשום דבר. ניסינו אפילו לעשות טבלה של דברים שצריכים לעשות (להתלבש, לצחצח שינים, לשים אוכל בתיק וכן הלאה) ולצייר מדליה על כל מהלך שהוא מסיים- לא עבד. ניסיתי לתת לו אופציות (איזה מכנסיים אתה בוחר/ איזה גרביים, איפה באמבטיה אתה רוצה לצחצח שיניים, וכן הלאה), אני תמיד מזכירה לו בבוקר שקודם עושים מה שחייבים ורק אחר כך מה שרוצים (כדי שלא ילך לשחק). הוא פשוט לא מוכן לכלום- אם אני מציעה משחק הוא מייד מודיע שהוא לא מעוניין לשחק, אם אני מציעה אופציות- הוא אומר לא על כולן וכשאני שואלת מה הוא רוצה- אומר לי- כלום/ אני לא רוצה/ לא וכן הלאה. בסופו של בוקר/ ערב לרוב הוא נגמר בכעס ורוגז מצידי ובכי מצידו. אשמח לשמוע רעיונות.

שלום תמי, אני מבקשת להפנות אותך לסיפור הילדים המקסים על הדובון לא-לא, שמתייחס בדיוק לילדי הגיל הרך, שרוצים "הכל לבד", ובדר"כ ההפך ממה שאימא מבקשת מהם. בסיפור, הדובי הקטן נכנס למאבק באמו, עד (זהירות, ספוילר!) שהוא מבין שהוא אינו יכול בלעדיה בעקבות חוויות קשות שהוא עובר. אם נניח לרגע לדיון אם מדובר בסיפור "חינוכי" או לא, הוא בהחלט מעיד על כך שאת חווה כרגע "צרת רבים". ועדיין - כאשר ההתנהלות בבית הופכת לזירת מאבק מבוקר עד ערב, שווה לבחון בזהירות האם איבדת את היכולת לעמוד מול ילדך הקטן כדמות סמכות ולא כ"חברה שוות זכויות". אני חושבת שנכון לאפשר לילד שלנו בחירה ורצון חופשי בתחומים מסוימים, אך אלה חייבים להיות תחומים בתוך מסגרת בסיסית עם כללים וגבולות, שאותם קובעים אתם, ההורים. אני מתכוונת לכך שיש דברים שלא שואלים ילד אם הוא רוצה או מסכים. מקלחת או צחצוח שיניים, שעת ההליכה לישון או שעת היקיצה. הללו אינם ניתנים לדיון, והם יקרו גם בעל כרחו (ברגישות ונחישות). לעומת זאת, כאשר את מציעה משחק והוא עונה ב"לא רוצה", הייתי זזה מיד מהוויכוח, ומאפשרת לו לעשות כרצונו ברגעי הפנאי. כאשר את מקיימת ויכוח גם על דברים כאלה, את מעודדת תרבות מיקוח, ויוצרת אשלייה של שוויון וסימטריה ביחסים. וותרי היכן שאפשר, ועמדי על שלך בעניינים המהותיים. אם תרגישי שאתם נשארים לכודים במאבקי כוח לאורך זמן, התייעצי עם פסיכולוג ילדים המיומן בהדרכת הורים. זה מסוג הדברים שאפשר לשפר מאד גם בפגישה אחת או שתיים. בהצלחה ליאת

הכוונה בהצעה של משחקים מבחינתי היתה משחקים שיאפשרו להתנהלות זריזה ונעימה של הדברים שחייבים לעשות (לדוגמא משחק של נראה אם תצליח לשים את האוכל בתיק עד שאספור עד 10, נראה אם נספיק להשיג את אחותך בהתלבשות, איפה תרצה לצחצח שיניים- ליד הכיור, באמבטיה וכן הלאה). החוקים בבית מאוד ברורים, אני לא חושבת שזו הבעיה.

אני אמא לילדה בכיתה ט. ביתי סיפרה לרכזת השכבה כי מורה נוהג לומר לה יפה שלי חיים שלי את הלב שלי. וכן פעם אחת צבט בלחי שלה וטפח בכתפיה ואמר לה ... תלמדי זה בשבילך. כך סיפרה גם למנ הל החטיבה. המנהל שוחח קשות ונזף במורה וביתי הועברה לקבוצה אחרת. בהמשך שוחחה היועצת עם ביתי. אני שמעתי על הסיפור הזה מביתי. כעבור שלושה שבועות נכנסה מורה אחרת למילוי מקום בכיתה וביתי סיפרה לה את הסיפור. בעקבות זאת לקחה היועצת שוב את ביתי לשיחה והפעם חשפה ביתי ארועים נוספים...המורה ישב במקום מושבה ואמר לביתי: בואי שבי עליי, באוצר מילים שנלמד בכיתה על המילה זיקוקים אמר לביתי זה הזיקוקים ביום החתונה שלנו. ותלמיד אחר שהסתכל על הלוח המורה אמר לו ; מה אתה מסתכל בלוח תסתכל על ביתי. ביתי נמצאת כרגע במקום שהיא רוצה שהמורה יעוף מבית הספר. בהתחלה חששה ממנו. היום כניראה רוצה שהוא ייענש. מה לעשות? האם להגיש תלונה במשטרה? אני חוששת שהדבר יפגע בביתי. כיום אין שום קשר בין המורה לביתי והיא לומדת עם מורים אחרים.

יש לי ילד בן שנתיים וחצי. לאחרונה היה לי דיון דיי סוער סביב נושא של מתן חיזוקים חיוביים. דוגמא שאומרים לו שהוא ילד מתוק מדהים (לעיתים קרובות חברים קרובים מוסיפים יפה) ואהוב... והוא כבר אמר "אני מדהים וכל כך יפה"(והאמת זה גם נכון, עוצרים אותי ברחוב....) האם מומלץ להמשיך או שזה יכול לגרום למורכבויות בהמשך החיים כגון קשיים בהתפתחות הביקורת העצמית, קשיים פסיכולוגיים עם דימוי עצמי.... כבר באמת לא יודעת מה נכון לא לאמר כפי שאנו חונכנו או לומר הרבה?, בגבולות? הוריי טוענים שזה ממש הרסני...

יש לי שתי שאלות. האחת יש לי ילד בן שנתיים וחצי.עלי לציין שזה בן יחיד ואין לי למה להשוות. בעבר הבעתי חשש מאוד קל להתפתחות בעיית תקשורת משהו באטצ'מנט שלו היה קצת מוזר והתפתחות תקשורתית מעט מאוחרת. אובחן בהתפתחות הילד בהיותי כבן שנתיים עלי לציין שחשבתי אפילו לבטל. נמצא בגבול הנורמה עם חרדתיות מעט גבוהה. האמת שאני קצת מתקשה להבין כיצד אבחנו זאת אבל בחיי היומיום אני מתרשמת שיש לו תקופת "הפשרה" ארוכה בכל הקשור בפגישה עם ילדים לא מוכרים. אני מנסה לתווך אך לא מחייבת ואם רוצה לשחק לבד מאפשרת. כל הזמן עסוק ב"אני אפול" התפתחות מוטורית מצויינת. כיצד אתם מייעצים בכל זאת.

שלום רב, בני כמעט בן 6, ילד מקסים, רגיש, אוהב ספורט ומאוד פעיל באופן כללי. מצד אחד חברותי אבל יחד עם זאת ביישן. הוא מסוג הילדים שלוקח להם זמן להתחמם אבל כשהוא נכנס לזה קשה להאמין שלפני שעה הוא נורא התבייש . באופן כללי מגיל קטן קשה לו במעברים ממצב למצב, עכשיו כבר הרבה פחות חוץ מעניין הביישנות. בגן הוא מתנהג יפה בדרך כלל, משתתף, משחק יפה עם חברים, לפעמים משתולל, כאשר הגננת אומרת שהוא הרבה פעמים "נגרר" , אבל ברמה שאפשר להשתלט עליו. הבעיה מתחילה בצהרון וזה התחיל רק השנה: מתחילת השנה עד חגי תשרי התחלפו שם הגננות בקצב מסחרר ונראה שהוא קיבל את זה כהזדמנות לבדיקת גבולות של כל אחת מהן. כשהיינו באים לאסוף אותו זה נראה שממש "השד נכנס בו" והוא לא מצליח לצאת מזה עד שמגיעים הביתה והוא מתאפס. כאשר הגיעה הגננת הקבועה תוך כמה שבועות המצב הסתדר והוא חזר להתנהגות טובה. לפני כשבועיים לצערנו שוב התחלפה הגננת ונראה שחזרנו לנקודת ההתחלה, כאשר שוב זה מתחיל בעיקר כשהוא נגרר אחרי כמה ילדים "בעייתיים" ולא יכול לעצור. כמו כן נראה שהגננת באופן כללי לא כל כך משתלטת על העניינים, אבל על זה כבר אין לנו השפעה. אנחנו מנסים לדבר, הוא מבין הכל, מסכים שהתנהגותו לא מקובלת וזה לא מתאים לו, אבל למחרת שוב אותו הדבר. מה ניתן לעשות? תודה מראש

שלום רב, אנחנו הורים לילד בן 10, יש לו אח נוסף בן 4.5. לפני כשנה עברנו ליישוב חדש (עם כל מה שמשתמע מזה, מסגרות חדשות וכו), המעבר עבר דיי חלק והוא השתלב הן בבית הספר והן בצופים, הוא גם תלמיד לא רע בכלל. הבעיות שלנו הן האדישות שלו, החוסר רצון לתרום, היכולת שלו להסתכל על עצמו בלבד, על האינטרסים שלו ושלו בלבד. מגיע הביתה בצהרים, זורק את התיק, זורק את הנעליים באמצע המטבח, לא מוריד את הצלחת, זורק את המילקי על הספה, כל דבר שמבקשים ממנו זה התחננות במלוא מובן המילה, שיעשה שיעורים, שיכין מערכת, שיעלה להתקלח (אגב גם פה צריך לעזור לו, לקלח אותו אחרת הוא שוכח שהוא עם מים פתוחים ויכול לחלום גם חצי שעה שם), שיתלבש לחוג, שיצא עם הכלב, שיתעורר בבוקר, יתלבש, יתרחץ וכו' הכול בעצבים ובדקה ה - 90, הוא לא מוכן לעשות כלום בשביל הסביבה (המשפחה), מן עצלנות\חולמנות שכזו. הילד נראה חי בעולם משלו ולא באמת מחובר לצרכים האמיתיים שלו ושל המשפחה. רק כשיש לו מטרה כמו לארגן מפגש חברים בבית אז הוא מתנהג יפה, או אם הוא רוצה ללכת עד שעה מאוחרת יותר לשחק כדורגל הוא פתאום משתנה והופך עורו. אני בבית יותר קשוח ולא מוכן לקבל את זה ומנסה להחזיק אותו קצר יותר, אשתי דיי ההפך ונוטה לסלוח יותר שזו גם בעיה בפני עצמה ששנינו נוקטים יד שונה ולא מאוחדים בדרך. אשמח לקבל כמה כלים איך עלינו להתנהג. אובדי עצות ממש. תודה רבה.

בבית הספר נאמר לי שלבני בן ה 11 יש הצפה ריגשית .. דבר שמאד מקשה עליו בחיי היומיום .. בא לידי ביטוי בדרים בסיסיים ביותר לא יכול לדחות סיפוקים , מחפש פעילויות המשלבות אלימות .. כמו להכות בבובות , לשבור עפרונות , רואה הרבה סרטי אלימות ומשתתף פעיל בסרט .. שי מאובחן עם הפרעות קשב וריכוז לומד בכיתה ה רגילה .. ללא ריטלין .. אנחנו גרים באיזור יבנה רחובות מחפשת פסיכולוג קליני מהאיזור שנעזר בטיפול דיאדי תודה טלי

שלום, אנחנו כבר ממש מיואשים. הבת שלי תמיד הייתה קשה בשינה אבל עד לפני חודשיים היא הייתה נרדמת כשאנחנו איתה בחדר, היא הייתה מתעוררת שוב באיזור 12 בלילה חוזרת לישון כשיושבים לידה וכך עד לפנות בוקר כשהייתה עוברת למיטה שלנו מבלי ששמנו לב. לפני כחודש וחצי חלתה באופן מאוד חמור בפטרייה במפשעה שהרופאים שלה לא טיפלו בה כראוי, במשך שבועיים היא הייתה פשוט צורחת לי בידיים שכואב לה עד שזה יתדרדר לדלקת כליות שבעקבותיה אושפזנו לשבוע בבית חולים. היה לה שם מאוד קשה ומפחיד, עשו לה בדיקות, גם בלילה. היא נצמדה אליי ולא הסכימה להרפות. בכללי היא מאוד צמודה אליי אבל מאוד עצמאית כי אני האדם היחיד שמהווה דמות מרכזית בחייה, בעלי בצבא והמשפחה מאוד רחוקה. אבל מאז שחזרנו המצב בלתי נסבל היא לא מוכנה שאהיה בחדר אחר בלעדיה אפילו שאני מסבירה שאני כל הזמן כאן ואני לא נעלמת. בלילה היא אינה מוכנה בשום אופן לישון במיטתה אבל גם במיטתנו היא עושה עכשיו בעיות ויכול לקחת לה שעה וחצי להירדם. אחרי שהיא נרדמת היא מתעוררת כל חצי שעה וקוראת לי ורוצה שאזכה לידה אבל היא עדיין לא חוזרת לישון. ניסינו לשבת לידה לילות שלמים בחדר והיא פשוט מסרבת להירדם. זה פוגע בה כי היא קמה עצבנית, אני קמה עצבנית וכל המצב בבית פשוט בלתי נסבל. אשמח לשמוע את דעתכם האם היא צריכה עוד הכלה בגלל טראומת בית החולים? האם לנסות לחנך מחדש ואיך? איך לנסוך בה שוב ביטחון? חיינו בבית הם אינם אותם חיים משהו קרה לה אחרי בית החולים. תודה רבה מראש.

בני בן שלוש, יש לו אחות גדולה בת חמש. לפני כמה חודשים בתי ביקשה לשים אודם וכשבני ראה את בקשתה ביקש גם הוא. אציין כי הוא מחקה את אחותו במובנים רבים , במה שהיא אומרת, מה שהיא מבקשת וכדומה. אבל העניין הוא שמאז ביקש שוב לשים. הסברתי לו שרק בנים שמים אודם. האם בני מתנהג בצורה נורמלית? האם תגובתי היתה נכונה?

שלום רב. אחותי בת 9 וחצי התחילה פתאום להיות עצבנית מהרגיל, היא צורחת ובוכה מכל מילה שניה שהיא מקבלת... ומיום ליום נעשית בלתי נסבלת, היא כל הזמן בטוחה שמדברים עליה מאחורי הגב ולא מסוגלת לקבל ביקורת בונה (נניח שמבקשים ממנה בנועם להפסיק כי היא נעשתה חסרת סבלנות) לא משנה מה אנחנו מנסים לעשות זה לא עובד. היא נעשתה כאילו "חסרת בטחון" קשה לה מאוד לקבל מילים אפילו שנאמרים בצחוק והיא כל הזמן בודקת את עצמה מול "האחר". קורה שהיא לפעמים "נתקעת" - כשהיא מתעצבנת מביקורת נגיד כשמבקשים ממנה להכין שיעורים והיא לא רוצה היא מסיקה בעצמה שקראו לה עצלנית - ואז היא חוזרת שוב ושוב על השאלה למה היא עצלנית עד שהיא מקבלת תשובה שמספקת אותה (כלומר - שאומרים שהיא מושלמת אחרת היא ממשיכה לצרוח) חשוב לציין שהיא לא ביישנית או נסגרת אלא להפך היא מאוד תחרותית ואמוציונלית. לאחרונה היא מפתחת מחשבות שהיא "לא יפה" ו"שמנה" וגם כאשר מביאים לה מחמאה היא בוחנת את המחמאה טוב ואז מחליטה שקיבלה עלבון (נניח אני אומרת לה כל הכבוד על דבר שעשתה מיוזמתה היא מתעצבנת שהיא לא צריכה לקבל על זה כל הכבוד) ניסינו לדבר איתה בשקט וברוגע וניראה שהיא מבינה אבל יום למחרת הכל חוזר חלילה. מה אפשר לעשות כדי שהילדה תחזור לחייך וכדי להחזיר את השלווה הביתה?

שלום ליאת, הבת הגדולה שלי בת 5 , ילדה חכמה ונבונה. הבעיה היא שהיא מאוד מרושלת. תמיד השיער שלה מבולגן, והבגדים "לא יושבים טוב", היא גם מרכיבה משקפיים. היא סיפרה לי שצוחקים עלייה בגן.. אנו קונים לה בגדים, שולחים אותה לגן בצורה מסודרת..אנו לא הורים מזניחים.. כיצד ניתן לפתח אצלה מודעות בסיסית למראה? (אם בכלל...) תודה

הי ליאת, כתבתי לך לפני מסםר שבועות על שפם בולט שיש לבני בן ה-6. לאחרונה החלו לצחוק עליו בבית הספר וזה כמובן מעליב אותו ומפריע לו. מעבר להבנה ולהזדהות שאני יכולה להעביר לו כמסר (לא ממש עוזר, אחרי הכל קבוצת השווים משפיעה מאד בגיל כזה), אני תוהה: איזו סיבה יש, למעשה, שלא להתחיל להתגלח בגיל כזה אם זה כל כך מפריע לו?

שלום רב, בני בן ה3.5 גמול קרוב לשנה. לפני כחודשיים נולד לו אח קטן (יש לציין כי יש לו אח גדול נוסף, כלומר הוא האמצעי כעת). לפני כחודש בני החל לפספס קקי בתחתונים בגן אחת לכמה ימים. הסברנו לו שלא כך מתנהג ילד גדול והדבר היה "נסבל". לפני כמה ימים הדבר החמיר והוא מפספס כמה פעמים ביום, בעיקר הבעיה היא עם גדולים, ואיננו יודעים כיצד לנהוג? לכעוס? להסביר? להתעלם? ללכת לעזרה מקצועית? נראה כי הוא עושה זאת בכוונה כיוון שהוא הולך לחדר לפינה ועושה את הצרכים בשקט ואז מכחיש שעשה זאת וכאשר אנו מקלחים אותו הוא שמח ושר כאילו הדבר כלל לא מביך אותו למרות שאנו כועסים ומסבירים שהדבר לא מקובל. חשוב לציין כי גם ניסינו בדרך ההפוכה- בדרך התגמול והפידבק החיובי (אם לא תעשה במכנסיים תקבל כך וכך....) והדבר פשוט לא עוזר. אנו פשוט מתוסכלים ונשמח לעזרתכם המקצועית.

שלום, שמי אורה ואני משרתת בצבא. למעשה מאז שאני זוכרת את עצמי פרחתי מאוד בתקופת יסודי. הורי טיפחו אותי מאוד וזכיתי להערכה מלאה. תמיד שמשתי סמל ומודל לאחיותיי- האחות הגדולה ושתי אחיותי הצעירות. הייתי מקובלת מאוד מבחינה חברתית ואהובה על כולם.במעבר לחטיבה חלה נסיגה דרסטית. פתאום החיצוניות קיבלה משמעות רבה. הייתי הילדה הכי רזה בשכבה ולא מפותחת דיה. יש לי אף נישרי גדול מאוד וביחס לפנים קטנות כשלי הוא בלט מאוד. היה ילד בכיתה ז-ח אשר לעג לי מאוד על האף שלי ובעזרת פנטומימה חיקה את גודל אפי. חשתי בושה רבה מאוד. לא שיתפתי איש מהמשפחה רק חברתי הטובה ידעה על כך. בטחוני העצמי הדרדר מאוד. בכיתה ט עלה קרני בכיתה וחשבתי בטחון מסויים. קיבלתי תעודת ראויה לשבח בלימודים וחשתי הערכה. מכיתה י ואילך, הופרדתי מחברתי הטובה בשל מגמות ומסלול לימודים ומאז נותרתי בודדה מאוד. התקשתי למצוא חברות ונותרתי לבד. זאת התקופה האיומה בחיי. היום אני חיילת בצבא ואני מבחינה כי בטחוני העצמי ירוד. אני משמשת כמפקדת על כיתה וכדי לקבל החלטות גדולות כפשוטות אני נאלצת לבדוק מספר פעמים עם הממונים עליי שאני פועלת נכון וחלילה לא שוגה. פתאום אני רואה כי כל הידע שרכשתי בקורס נעלים ואני מרגישה מעורערת מאוד. מה לעשות?

שלום, לא בטוח שהגעת לפורום הנכון, אך אם את כבר כאן, אשתף אותך במחשבותיי. ביטחון עצמי והערכה עצמית חיובית נבנים לאורך השנים ונשענים על חוויות עבר שחווינו. מראה חיצוני יכול להשפיע, אך הוא בוודאות אינו גורם יחיד. הצלחות והישגים, כמו גם סביבה הורית וחברתית מיטיבה, יכולים לתרום לתחושת ערך ויכולת. נדמה לי שמה שאת חווה כרגע הוא רחב בהרבה מן הצורך לקבל החלטות כמ"כית. התפקוד המהוסס בצבא הוא רק סימפטום למשהו עמוק יותר, שטוב אם היה יכול לקבל מענה מקצועי בתוך מרחב טיפולי. עד שתוכלי למצוא לך אחד כזה, אני מציעה לך לנסות שלא להיבהל ממה שעובר עלייך. מפקדת צעירה וטרייה בהחלט עלולה לחוש חוסר ביטחון, ולהידרש לאישור מהדרגים שמעליה. בדיוק בשביל זה יש מפקדים, והמבנה ההיררכי של הצבא בא לעזרתך. הגיוני להניח שעם הזמן והניסיון, תוכלי לפעול ביתר עצמאות, ולבטוח יותר על שיקול הדעת שלך. נסי להיעזר במ"כיות המקבילות, לשתף אותן בחששות שלך, ולהיתמך. את יודעת, לפעמים היכולת להיעזר היא דווקא עדות לכוח וגמישות, בניגוד להתעקשות לתפקד לבד לא עזרה. תני לעצמך עוד זמן. בהצלחה ליאת

שלום ליאת או ירדן, אני מתכננת להביא השנה ילד לעולם לבדי, מבנק הזרע. אני מנסה לחשוב איך להציג את העניין לילד העתידי ולא יודעת מה אומרים או איך זה להיות במקומו ולגדול בלי אבא. ממש ממש בלי... כל מה שיש זה מספר תורם ופרטים יבשים. אילן היוחסין שלו יהיה זהה לזה שלי.. כל כך מוזר. איך זה בשביל ילד? ואיך עומדים נכון מול השאלות שיבואו? (למה אין לי אבא? למה אבא של X מהגן לא יכול להיות אבא שלי? אבא שלי חסר..) ועוד כל מיני אמירות, שרק יסתבכו אם לי (חלילה :) יהיה בן זוג בשלב מסוים). אני קצת חוששת.. אשמח למחשבות בעניין שבת נעימה, לילך

שלום לילך, ההחלטה להביא ילד ללא בן זוג היא החלטה אמיצה, והיא חייבת להיעשות לאחר מחשבה רבה ותחושת שלמות ומחוייבות עמוקה. השאלה מה לומר לילד שיגדל ללא אב, תישאל מן הסתם עוד פעמים רבות עד שתהרי ותלדי, והרבה יותר פעמים לאורך חייו של ילדך העתידי. לגדול להורה יחידני זה בהחלט עניין שעלול לעורר שאלות, ובאופן כלשהו גם תחושות חריגות, כמיהות, משאלות, תסכולים ומצוקות. הניסיון מלמד שאימהות יחידניות - שמצאו את הכוח לעבור תהליך מורכב ואמיץ כל כך - יודעות לעמוד איתן גם מול שאלות נוקבות, וגם מול קשיים (אם הם מתעוררים). אני מציעה לך, טרם כניסתך לתהליך, לפגוש אימהות שעברו תהליך דומה, לשוחח עמן וללמוד מניסיונן. אני משוכנעת שאחרי שתלמדי היטב את הנושא, יימצאו לך התשובות - תחילה בתוכך, ואח"כ גם לילד שייוולד לך. באופן כללי מאד, אוכל לומר לך כי כמו בכל נסיבות חיים מיוחדות אחרות, האמת היא ההסבר הטוב ביותר, כשהיא מוצגת בהתאם ליכולתו של הילד להבין. "רציתי מאד מאד להיות אימא, ומאחר שלא מצאתי את בן הזוג שאיתו אני רוצה לחיות, בחרתי להביא אותך לעולם ללא בן זוג. יש הרבה סוגים של משפחות, ובזו שלנו יש כרגע רק אימא וילד". זה, כמובן, השלד, שיעלה עם השנים רבדים נוספים של הבנה ואי הבנה, קבלה ואי-קבלה, כמו שקורה לכולנו - איש איש בחייו שלו. בהצלחה רבה ליאת

לילך שלום, אני מגיבה כאם יחידנית לילד קטן כבן שנתיים וחצי. שאלות אלו הן אכן מורכבות ביותר ומעסיקות גם אותי והרבה אמהות יחידניות אחרות. לדעתי, קשה לדעת איך דברים ישפיעו מאחר וכל ילד לוקח ומקבל דברים אחרת ותגובות החברה (שרובם מאוד חיוביות ותומכות). היום עוד קשה לי לענות לך על השאלה מאחר והילד עוד קטן ולא עוסק כל כך בנושאים אלו. אבל אני מגדלת אותו כבר מעכשיו עם מדי פעם אמירות שאבא של ... ולו אין אבא אבל יש לו אמא שמאוד אוהבת ועוברת למשפחה מורחבת וחברים. באיזה ספר שקראנו מוזכר שאבא ...שיחק... אמרתי לילד שלו יש אמא שמשחקת... ברור שדברים ישפיעו עליו אבל לאו דווקא לרמה של מורכבות... לעיתים דווקא לרמה של בגרות. בעיקר היום כשייש כל כך הרבה משפחות ייחודיות. אני יכולה לומר לך שבמקרה הבן מתחבר עם ילדים של משפחה שיש בה שתי אמהות אני מאוד שמחה על כך מאחר וזה באמת חושף למודלים שונים של משפחות ואז הרבה יותר קל לחשוף אותו לנושא של מודלים של משפחות ולכך שהוא לא חריג. יש ספרים שניתן לצאת מהם לנושא. אבל לאט לאט על פי השלב שהילד נמצא. אין ספק שנצטרך להתמודד עם שאלות נוקבות מעבר לשאלות שמתמודדות משפחות של זוג הורים. אנו צריכים להיות הורים "מספיק טובים", אוהבים וקשובים ולא לפעול מתוך רגשות אשם שהבאנו ילד ללא אב, מאחר ואז אנו ננסה לפצות ובכך נפגע בו הרבה יותר מאשר העובדה שאין אבא. אני רוצה לציין שאני מכירה היום לא מעט אמהות יחידניות והן נשים מדהימות שנותנות ומפתחות את הילדים שלהן בצורה מדהימה ועדיין מציבות גבולות ולא פועלות מתוך הגישה "צריך לפצות את הילד... מסכן" אם פועלים בגישה כזו אני חושבת שגם יהיה יותר יכולת וחוזק לענות על השאלות הנוקבות מתוך מקום "נקי ואמיתי" יותר. אני עסוקה בשאלה באמת עד כמה "למזער" את ההשפעה של להיות ללא אב יותר בסוגייה של כיצד להעביר לילד את דמות ההזדהות הגברית. ונכון גם אם אין אב יש צורך לחשוף אותו לגברים ואם אין הרבה בשטח אז בחוגים שונים למדריך, אולי בשלב מאוחר יותר לשלם לנער שילווה אותו וילמד אותו לשחק משחקי "בנים" וכד'. כמעט לכל מורכבות יש איזו שהוא פתרון. כמו כן, אם ניתן לארגן קבוצה להדרכה הורית של אמהות יחידניות יכולה להוות קבוצת תמיכה או התייעצות.וכמובן לפתח את רשת התמיכה שניתן יהיה להעזר בה. אין ספק שזה אכן מאוד קשה, מכל הבחינות... אבל אין משמעות יותר גדולה מזה... מקווה שעזרתי מעט...

שלום, הבת שלנו בת 3 וחצי נרדמת כל יום כאשר היא שוכבת על הבטן ומניחה את שתי הידיים שלה על איבר המין (לא ישירות, על גבי מכנס הפיגמה) ותוך כדי מתחככת ונע. לאחרונה הערנו לה ושאלנו מה היא עושה והיא אמרה שכלום וביקשה שנלך לסלון. מה אפשר לעשות? האם זה נורמאלי? נודה לתגובה ממומחה.

שלום, אוננות היא תופעה נורמלית ושכיחה בילדות, ואין בה שום דבר מדאיג. עשו את מה שהיא מבקשת, ואפשרו לה להרגיע את עצמה בפרטיות. בשמחות ליאת

שלום כותבת את השאלה הזו עם דמעות בעיניים יש לי שתי בנות האחת בת שנתיים והשנייה בת חמש יש לי בעיה עם הגדולה שאם היא לא מקבלת את מה שהיא רוצה היא מתחילה בבכי שיכול להימשך גם שעות וכלום לא עוזר להרגיע אותה. יש לציין שהיא גם מקנאה באחותה הקטנה מתחננת מכן לטיפים שימושיים שיעזרו לי להתמודד איתה...הבית כל היום בצרחות ובכי. תודה

שלום, כמו שנכתב כאן פעמים רבות בעבר (את מוזמנת לדפדף), ילדים נוטים להפעיל אסטרטגיות התמודדות ש'עובדות להם'. אם הבית כל היום בצרחות ובכי, כפי שכתבת, הגיוני להניח שבתך מרוויחה משהו מהמצב. קחי בחשבון שהתנהגויות אינן מתמידות אם אינן מביאות תועלת כלשהי. כדי שבתך תתנהג אחרת, יהיה עלייך לנכות את כל הרווחים האפשריים מההתנהגות הבכיינית. השתדלי לתת לה שפע תשומת לב, אך לא דרך הערוץ הזה, אלא דווקא כאשר היא "טובה, שקטה ובוגרת". כשהיא בוכה או צורחת, נסי להציע לה להירגע, אך מבלי לספק דרישות לא הגיונות או גחמניות. אם היא ממשיכה לצרוח, התרחקי לחדר אחר, והשתדלי לשמור ככל יכולתך על שלווה עניינית. כאשר את מוכנה לעשות הכל רק כדי שלא תצרח, את למעשה מחזקת ומתגמלת את ההתנהגות הבעייתית. עמדה רגועה ועקבית (!!!) בדר"כ עושה את שלה. אם תראי שאת מתקשה לעשות זאת לבד, פני להדרכת הורים קצרה. לפעמים גם פגישה אחת או שתיים יכולות לחולל שינוי דרמטי. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת 6, מאוד בוגרת רגשית לגילה. יש לה 2 חברות טובות שאילהן התחברה בגן טרום חובה שנה שעברה. החברות מכירות עוד מהגן הפרטי והיא למעשה "השלישית". במהלך השנה הזו בתי מאוד נפגעת מזה שהן ביחד ומאוד מקנאת להן, והן עושות לה "דווקא" ולפעמים מסרבות לשחק איתה וממש מתעלמות ממנה.כשהן מחליטות שהן רוצות לשחק איתה הן חוזרות ורוצות לעשות "שולם". חשוב לציין כי בתי מאוד חברותית ויש לה הרבה מאוד חברים וחברות בגן ואני גם מקפידה שתפגש עם מגוון של ילדים אחה"צ, אבל היא תמיד למעדיפה להיות עם 2 הבנות האלו. הגננת מאוד מנסה להפריד את שלושתן מבחינת קבוצות עבודה וכו ולצוות אותה לחברים אחרים אבל ברור שבגן יש הרבה זמן למשחק חופשי . חשוב לציין שזה לפעמים הדדי וכשהיא משחקת עם אחת מהבנות אז השלישית יכולה להעלב... גם במפגשים אחה"צ היא נפגעת כשאחת הולכת לשניה. אתמול זה הגיע לשיא כשאחת האמהות התקשרה להגיד לי שהבת שלי הרביצה לבת שלה!! אני ממש לא האמנתי וכשבבוקר שאלתי את בתי על כך היא ממש התפרקה וספרה על התחושות שלה ושהן ממש עושות לה בכוונה ומתעלמות ממנה לפעמים ולכן הגיבה כך. בתי ילדה ממש לא אלימה ואני חושבת שאם הגיעה למצב כזה היא ממש במצוקה. איך אוכל לעזור לה להבין שכדאי לה "להשתחרר" מהשלישיה הזו ולמצוא לה חבורה חדשה? או אולי לנסות איכשהו להסתדר איתן?? אני ממש רוצה לעזור לה ולא יודעת איך. תודה, מורן

שלום מורן, אני נוטה להמליץ להורים שלא להתערב בחיי החברה של ילדיהם. לצרכים ולהעדפות שלהם יש היגיון שלא תמיד נהיר לנו, והחברויות (בעיקר הבעייתיות שבהן) נוטות להתרופף כשמסתיים תפקידן. ניסיונות להפריד או להתערב עלולות לעודד מגמה הפוכה, ולכן בעיני אין להם מקום. עדיף להקדיש זמן למיומנויות של פיתרון קונפליקט בדרכי נועם, ובוודאי להכחדה של התנהגות אלימה. לא לשכוח להרחיב את השיח וההדרכה ל"מה נכון וכדאי לעשות במצב כזה" ולא להסתפק בציון "מה שאסור". כשהיא משתפת אותך בתחושות הקשות שלה, תוכלי להביע השתתפות וצער על כך, מבלי בהכרח לשפוט את חברותיה. לכל היותר הביעי עמדה ביחס להתנהגותן. למשל - "אני מתארת לי כמה קשה היה לך היום, כשהחברות התנהגו אלייך בצורה לא חברית. זה מעליב ומכעיס כשמתעלמים מאיתנו, את מאד צודקת. בואי נראה מה אפשר לעשות במקרה כזה". בעיני, כישורים חברתיים טובים קשורים ליכולת לקיים קשר ולא לנתקו. חומר למחשבה. סוף שבוע נעים ליאת

שלום ותודה על הפורום המקסים שלכן ישר כוח ! אנו הורים לתינוקת בת שנה ופעוט בן 3.5 . אני נמצאת עם התינוקת שלי בבית. אני ובן זוגי חשים מותשים ויודעים בוודאות שאנו זקוקים לזמן התאווררות לעצמנו . אני מניקה ואנו הורים שחשובה להם נוכחות הורים ואשפר לומר שאנו מאוד מסורים לטיפול בילדנו . מאז שנולדנו לא יצאנו לחופשה יחד . אצל בן זוגי זה יותר קל לי קשה לשחרר ואני ממש לא יודעת למצוא את האיזון בין הטיפול בילדים שמאוד מתיש לבין זמן איכות שאנו זקוקים לו . האם רצוי לדחות חופשה של כמה ימים בגילאים אלו ולהמתין בסבלנות ? עד כמה זה קריטי לעזוב לכמה ימים מבחינת הילדים - תודה רבה

שלום גל, גם ההורים המסורים ביותר זקוקים לאוורור מדי פעם, בעיקר כדי שיוכלו לתפקד ברגישות ויעילות לאורך זמן. וויניקוט, פסיכואנליטיקאי מפורסם שהקדיש את עבודתו להבנת יחסי האם וילדה, טבע את הביטוי "אם טובה דיה", כדי להבדילו מ"אם מושלמת". אם טובה דיה היא זו הנענית לצרכי הילד, מבלי לשעבד את עצמה עד התשה או עויינות. היעדרות ממושכת אינה מומלצת בשלב בו נמצאת בתך. החל מגיל 8-9 חודשים ועד גיל שנה וחצי בערך, חרדת הזרים ופחדי הנטישה גבוהים במיוחד. אם את משאירה את הילדים עם דמויות מוכרות ואהובות (סבא וסבתא, למשל), ולתקופה של יומיים שלושה, אפשר להניח שזה יהיה בסדר. בשלב זה עדיף לקחת חופשות קצרות ותכופות על פני אחת ממושכת. תהנו! ליאת

היי בני הן ה2.10. החל לדבר ועדין בשלהי רכישת השפה, לפעמים כשאני או אחר מפתחים איתו שיח, הוא יענה לעניין ואחכ יזכיר בשיחה למשל משפט ששמע בסרט. כשזה קורה אני ממשיכה לפתח את השיחה בשילוב המשפט שאמר . אבל שאלתי האם זה תקין.. ? והאם לנתילם או לנמשיך בשיח עי ככה בעצם אני מעשירה לו את השפה.... .

שלום תמי, בנך באמת מאד צעיר, ונמצא עדיין בשלבי רכישת כישורי שיח. התופעה שאת מתארת אינה ברורה לי עד הסוף, וגם אם כן, איני מומחית גדולה בנושא. מי שיוכל להרגיעך היא קלינאית תקשורת מנוסה. תוכלי לקבל הפניה מרופא הילדים למכון להתפתחות הילד. בברכה ליאת

שלום, אני אף פעם לא פחדתי מהלילה ולא פחדתי לצאת החוצה כשמחשיך. לפני שנתיים יצאתי לחנות כשהחשיך ונער שהיה בסביבה חשף מולי את עיבר מין שלו והתקרב אני ברחתי, רצתי נורא מהר. מאותו יום אני נורא מפחדת לצאת בחושך כשאני חוזרת הבייתה בחושך אני לחוצה נורא, רוב הפעמים אני פשוט לא יוצאת כשמחשיך. אני בת 28 וזה מפריע לי נורא לא ייכולה להיסתובב לבד כשמחשיך מה אפשר לעשות בשביל להיתגבר על זה?

שלום לרה, תמיד עצוב לקרוא על עוד קרבן להטרדה מינית, ועל ההשלכות ההרסניות שיש לזה על איכות חייה. ממליצה מאד למצוא לעצמך מרחב טיפולי בטוח, בעזרתו תוכלי לעבד את החוויה, להחזיר לאירוע את ממדיו הריאליים, ולמזער את הנזק וההשפעה על חייך כיום. לא תמיד מצליחים לעשות את זה לבד. בהצלחה ליאת

שלום ביתי בת ה5 מסרבת ללבוש בגדים עם כפתורים (גם בציפיות של שמיכות) כבר שנתיים בערך, יש לך קצת עניין של תחושתיות, לוקח לה זמן להתרגל לתפר של הגופיה, אבל היא לובשת אותה, רק עם הכפתורים היא לא מוכנה לנסות, גם אם זה אומר לקנות בגד פחות יפה, או לא להשתתף במסיבה נחשקת בגן כי צריך שם בגד מסויים עם כפתורים, האמת שעד היום הסתדרתי עם זה (פרט לעניין המסיבה שבסוף אילתרתי לה בגד אחר בלי כפתורים) אבל אנחנו לקראת עליה לכתה א' ושם יש חולצה מכופתרת, ובגלל שהיא כבר שנתיים מסרבת ללבוד כפתורים אני לא יודעת מה אני יעשה בתחילת שנה הבאה, התייעצתי עם רופא ילדים (מומחה בהתפחות הילד) והוא הפנה אותי לפסיכולוגית קלינית, אודה לכם מאד אם תתייחסו לבעיה שלי ותאמרו לי את דעתכם. תודה מימי

שלום מימי, מוזר ככל שזה יישמע, אנחנו מכירים תופעה של פוביה מכפתורים. ככל פוביה, גם זו ניתנת לטיפול באמצעות טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות, דהיינו, חשיפה הדרגתית לאובייקט הפחד והקהייה של תגובות החרדה. נסי לצמצם את החיפוש שלך למטפלים בגישה טיפולית כזו, שכן במקרים אלו היא היעילה והקצרה ביותר. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, לפני מס' שבועות כתבתי לך שאני ומשפחתי חיים בשכירות ואנו צריכים לעבור בקיץ הקרוב דירה באותו יישוב שבו אנו גרים. לשמחתי הדברים קצת ישתנו ואנו נעבור לבית שקנינו! אני מקווה שלא נצטרך לעבור בשנים הקרובות. הבעיה שביתי בת ה 7 לא רוצה לעבור ! היא דואגת להגיד לנו את זה כל יום. שהיא אוהבת את הבית ולא מוכנה לעבור. כאשר שמעה שאולי נעבור היא ממש התאבלה ומצאתי אותה בוכה ומחבקת את הקירות. היא עדיין לא יודעת שקנינו כי אנו מחכים שהכל יהיה סגור. הבית החדש הוא שדרוג לבית הנוכחי (בעיניי לא בעיניה ). אנו אמורים לעבור ב 31.7 אך נצרך לעשות שיפוצים ולא נוכל להסתיר את זה ממנה זמן רב. מתי ואיך עלינו לספר לה? תודה נעמי

שלום נעמי, עם כל הכבוד (ויש כבוד!) לילדים בני שבע, לא יכולים להכתיב את מקום המגורים של המשפחה. ילדתך מביעה את מחאתה, ובהחלט אפשר לתקף את רגשותיה ואת חששותיה, ולתת להם מענה - "אני רואה כמה את אוהבת את הבית הזה, אבל אנחנו עוברים לבית אחר, גדול ויפה שקנינו. זה באמת קשה לעבור לבית שאנחנו לא מכירים ולא רגילים. אבל כשנעבור אליו, נעביר איתנו גם את המיטות שלנו, את הבגדים שלנו, ואת כל החפצים שאנחנו אוהבים, וזה מה שיעזור לכולנו להתרגל ולאהוב את המקום החדש". אין שום טעם להסתיר מפניה את העובדה שקניתם בית. סוד הוא בזבוז כוחות שלא לצורך. תוכלו לומר שתעברו בקיץ, ושזה עוד המון זמן. אם אתם תציגו את הדברים בבהירות ובפשטות, מבלי להיבהל מההתנגדות שלה או לרחם עליה, ההסתגלות שלה תהיה טובה. בהצלחה ליאת

היי, אני אמא צעירה לשלושה ילדים קטנים: 4.5, 3, ושנה. הילדה הקטנה בוכה המון, דורשת ידיים ותשומת לב. ולא ישנה טוב בלילה. אני ובעלי, שנינו עובדים שעות רבות מחוץ לבית, וחוזרים מותשים ועייפים. אנחנו מרגישים שחוקים ומותשים. לא ישנים טוב בלילה, לחוצים מאוד במהלך היום. זה מגיע למצב שאנחנו חסרי סבלנות לילדים הגדולים, צועקים עליהם ואז מאוד מתייסרים. מה ניתן לעשות?

שלום, ילדים קטנים, במיוחד פעוטות ותינוקות, זקוקים לנוכחות הורית מטפחת ומיטיבה. הילדים שלך, כולם, נמצאים עדיין בגיל הרך, בהפרשים קטנים מאד זה מזה, ואין לי ספק שזה מטיל מעמסה פיזית ורגשית על שניכם. עם זאת, מרגע שבחרתם להביא ילדים לעולם, אתם מחוייבים למלא את צרכיהם ולהעניק להם סביבה יציבה ומכילה. בשנים האלה ילדים עלולים להיות תובעניים מאד, לא לישון בלילה, ללקות בהרבה מאד מחלות חורף (וקיץ), להתקשות להיפרד מכם ביום ובלילה. הורים לילדים קטנים ו"צפופים" נראים לא פעם תשושים מאד וחסרי אונים, לפעמים גם עויינים וכעוסים מחמת העייפות והלחץ, ובעיקר הלומי אשמה בשל כל הנ"ל. אחת הדרכים לשרוד תקופה זו, קשורה ליכולת לגייס ביעילות מעגלי תמיכה ועזרה, הן מקרב המשפחה המורחבת והן עזרה בשכר. גם בהיותכם בבית, נסו לבסס סוג של תורנות, ולחלק את הלילות ביניכם, תוך שאתם מפרגנים אחד לשני מנוחה מדי פעם. הבשורה הטובה היא, שילדים "צפופים" גם גדלים מהר ביחד, ולפני שאומרים "ג'ק רובינזון", הם כבר מבקשים את האוטו ולא חוזרים עד ארבע לפנות בוקר. גם זו נחמה קטנה, נכון? בקיצור, כולנו היינו שם. זה יעבור. שולחת לכם כוח וברכת ליל(ות) מנוחה! ליאת

שלום בני בן 11 עם טיקים הולכים ובאים, לאחרונה החמרה אתמול קרא לי לחדרו ואמר לי שהוא מרגיש שהוא חייב לתת לעצמו מכב בראש וממש לידי הכה את ראשו באגרופו. האם מוכר? מה זה? מה לעשות? מודאגת ומצפה למענה מרגיע תודה דנה

שלום דנה, טיקים מוטוריים או קוליים הם בדר"כ ביטוי למתח, והם מופיעים ונעלמים לאורך שנות הילדות אצל 10-15% מן הילדים. אם ידועים לך גורמי דחק אפשריים בחייו של בנך, רצוי לפעול להפחתתם. אגב, הטיקים יכולים להופיע גם כעבור זמן מה, לאחר שחלפה התקופה המלחיצה. בכל מקרה, הגורם המרגיע ה'רשמי' הוא נוירולוג ילדים. בברכה ליאת