פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ירדן שלום . שאלתי עוד שאלה כתגובה לתשובתך אך אולי לא ראית אותה . תמונת המצב כרגע היא ששבוע שעבר הבן שלנו לקח בגדים וכפי הנראה עבר לחברה שלו כאשר הוא בחופשה מהצבא בסופ"ש. בשבועיים האחרונים אין לנו כל קשר איתו מכל סוג .כפי הנראה הוא הבין את תמונת המצב שכרגע אין לו מה לחפש בבית מכל ההיבטים . המועקה שלנו היא רבה מאוד מאוד . יכול להיות שאצלי היא יותר באה לידי ביטוי בתפקוד השוטף שמאוד קשה לי שהמצב הוא כזה לא ברור עם עוגמת נפש כזו רבה. אני מנסה מפעם לפעם לשוחח עם אשתי על כך שנגיע לייעוץ משפחתי על מנת לדעת כיצד להתמודד בתקופה הזו קודם כל עבורנו . אשתי אומרת שאני אלך לבד כי מבחינתה היא לא מרגישה כרגע צורך לכך .והיא מתעקשת על כך . לבד אני לא אלך מכיוון שגם אם יהיו מסרים ודרכי פעולה כאלו ואחרות היא כרגע לא מוכנה לשמוע והיא אומרת שאחרי מה שהיא עברה פגיעה כ"כ חמורה מהבן שלה הוא לא מענין אותה והיא רוצה להמשיך בחיים . יכול להיות שבהמשך היא כן תרצה שנלך לייעוץ אך כרגע היא ממש לא מוכנה ושנינו בתוך העוגמת נפש הזו ! אני יותר מדבר ומתייעץ והיא לא מוכנה כרגע לא לשתף ואפילו כמעט לא לדבר על כך . ברגע שאני מתחיל לדבר על כך שנלך לייעוץ זה הופך לויכוח ביננו ובאמת זה לא מה שאני צריך בנוסף עכשיו עם כל הסיטואציה הזו . המצב לא פשוט והפגיעה בנו מצד הבן היא גדולה מאוד בעיקר לאשתי שנפגעה גם פיסית ואני יכול בהחלט להבין את ההרגשה את הפגיעה את הכל שלה . יחד עם זאת אנחנו חיים כבר למעלה משבועיים עם עוגמת נפש רבה . מה עושים כרגע לדעתך ?

הי ירדן מקבל בהחלט את דברייך . כל מילה נכונה . אשתי כאילו למראית עין משלימה עם המצב . היא באמת לא מוכנה כמעט לדבר בנושא מרוב הכעס . אני כולי תקווה שזה ירגע ברמה כזו או אחרת כי כל סופ"ש יש שוב את החשש מבחינתי . יגיע הביתה או לא יגיע ? ומה יקרה אם יגיע ולא ירצה לצאת מהבית ואשתי לא תרצה שהוא יהיה בבית . לא פשוט בכלל . נקווה לטוב :)

פורום יקר, מצטערת שלא הצלחתי לסיים ולהשיב על כל השאלות במהלך סוף השבוע שהיה קצת עמוס. מבטיחה להשיב מחר (יום ראשון) על כל הפניות עד כאן. ירדן תענה מכאן ואילך. שבוע טוב לכולנו, ומשמרת נעימה לך, ירדן. ליאת

ביתי בת ה-13 סבלה בילדותה הצעירה, גיל 3-6 מאלקטיב מוטיזם. בהגיעה לביס היסודי היא רק ענתה לאקונית לשאלות המורים ולא דברה עם אף אחד. גם בתוך המשפחה מלבד אנשים בודדים, לא דיברה. במשך השנים המצב החמיר וכיום יש לה רק חברה אחת שגם איתה היא רק מסמסת ומדברת איתה בביס. היא תלמידה טובה. אינה מוכנה אפילו לצאת לקנות לה בגדים, לא עצמאית בשום סידור מעבר לגבולות הבית.הילדה לא עצובה, לא מעוניינת בעזרה ורואה את מצבה כנורמלי ומסרבת ללכת לטיפול. אני חוששת שלקבע את הבעיות האלו אצלה בגיל מבוגר יותר, רק יהיה הרבה יותר חמור אבל אין לי מאיפה להתחיל. פסיכולוג הביס התיאש ממנה לאחר 3 מפגשים שאינה שיתפה פעולה. תודה על עצתכם, יפעת

שלום יפעת, טיפול פסיכולוגי, הנשען בעיקר על דיבור, יכול להיות סיוט עבור ילד/מתבגר עם סלקטיב מוטיזם או חרדה חברתית. במקרים כאלה, יש טעם לשקול טיפולים הבעתיים (טיפול באמנות, בתנועה או - הכי מומלץ במקרים כאלה - טיפול במוזיקה). הידיעה שלא תצטרך לדבר אם לא תרצה, ועדיין לקדם את עצמה בדרך עקיפה והדרגתית יכולה לגייס אותה או לפחות להחליש את ההתנגדות. בהצלחה ליאת

בגיל שש התחלתי לתלוש ריסים וגבות ולאחר כמה חודשים נותרו לי קרחות, לקחו אותי לטיפולים פסיכולוגיים ועם השנים זה נפסק וצמחו לי מחדש הריסים והגבות במלואן. בגיל 17 התחלתי שוב לתלוש עד עכשיו- גיל 20. השאלה שלי היא אם אני אפסיק לתלוש, הריסים והגבות יצמחו כמו שהיו לי, מלאות וארוכות, או שישארו לי קרחות לתמיד? תודה!

שלום לי, לא בטוחה שאני יודעת להשיב על שאלתך. אני חושבת שהכתובת לשאלה הספציפית שלך היא רופא עור. בכל מקרה, בטריכוטילומניה אפשר וכדאי לטפל. בהצלחה ליאת

שלום רב ! האם זה בסדר שהתינוקת שלי, כרגע בת 3 חודשים, תגור חצי שבוע בדירה שלי וחצי שבוע בדירת אביה יחד עמי ? תודה מראש !

שלום חן, במצב האופטימלי, ילד אמור לגדול בחיק הוריו, בסביבה יציבה ובטוחה. תנאים אופטימליים לא תמיד אפשריים, ולכן, היכן שאת נמצאת, קשובה, נענית ורגישה, שם יהיה טוב גם לבתך התינוקת. בברכה ליאת

שלום, בתי הבכורה בת השש מזה תקופה ארוכה "מתבכיינת" מכל דבר. לא פעם בכי יכול להגיע לצווחות והתפרצויות של בכי בלתי פוסק. הגננת מצלצלת לפעמים חסרת אונים שהילדה בוכה והיא לא מצליחה להרגיע אותה. כשאני מנסה בטלפון לדבר עם הילדה ולשאול מדוע בוכה היא אומרת שמתגעגעת לאמא או שמבקשת שאבוא מוקדם יותר וגם הייתה פעם שעשה עצמה חולה בכדי שאגיע. בנוסף, יש עניין מאוד מהותי בכל הקשור לצלם אותה. מצד אחד כאדם בוגר אני מבינה את הרצון שלה בפרטיות ועם זאת מדובר באשיו קיצוני בנושא שרק מחמיר . לדוגמא: בגן אם מצלמים את כולם היא ישר מתחילה לצרוח ולברוח, כשאנו מוזמנים ליום הולדת היא מפריעה כאשר רואה מצלמה (גם אם לא ממש מצלמים אותה אלה ילד ליד או את הילד שחוגג....). בגן שעשועים פנתה לאבא שצילם את בנו ושאלה אם צילם אותה. כל עניין הצילום מגיע לצרחות והפרעה לכל הסביבה. איך שהיא רואה מצלמה היא משתוללת. נסינו לומר לה שתמונות זה זיכרון ויהיה לנו עצוב (וגם לה כשתגדל) שלא תראה את התמונות שלה ורגעים שחוותה. נסינו לתת לה לצלם .... העניין רק מקצין. בפגישה עם המנהלת והגננת אמרנו שבגן מצלמים ומעבירים זאת רק להורים... לא עוזר כלום. האם יש תופעה כזו מוכרת? חרדות ממצלמות? גם אם זה רק מתשומת לב ... כיצד ניתן לפעול בנושא . בבית אינה מעסיקה את עצמה (אף פעם לא העסיקה מאז שהייתה קטנה). יש לה חדר משחקים עשיר, פינת יצירה וגם לטלויזיה אין לה סבלנות. אני משקיעה לא מעט בבילויים איתה, ליצור איתה, לשחק איתה. מספיק 2 דקות שאני לא בזווית העין שלה והיא מתחילה להתהלך אחרי. בבית ילדה נוספת בת שלוש שמושפעת לא מעט מההתנהגות של הגדולה ועם זאת כשאני מגיעה לסוף היום לאחר בילוי עם הגדולה אני תשושה ועייפה. היא ילדה מאוד מפותחת רגשית ופקחית. תודה ד

שלום שירה (או ד') אתחיל דווקא מהפחד ממצלמה. אני נוטה להאמין שמאחורי הפחדים המוזרים הללו עומד משהו, איזה הסבר, אולי תקרית או קישור משונה שעשה הילד גם בלי שאנחנו מודעים לכך. ילדים הם מאד קונקרטיים, ויכול להיות שעבורה המילה "צילום" יכולה לקבל פירוש של משהו מאיים, בגלל משהו אחר ששמעה או 'הבינה'. צריך לזכור שילדים בגיל זה מאד מאד פוחדים ממחלות ומוות, ויכול להיות שהיא שמעה, למשל, משהו על סכנות הקרינה של 'צילום' ומחילה זאת על תצלומים תמימים. תהיה הסיבה אשר תהיה, אני מציעה להניח לזה, ולצלם אותה (למען העתיד) רק מרחוק או מבלי שתהיה מודעת לכך. במקביל, רצוי לנסות להבין מה מפחיד שם. לגבי השאר, ואני אומרת זאת גם לטובת הורים אחרים, ילד מפותח רגשית הוא ילד שיודע ויכול לעמוד בתסכולים, שמסוגל לתפקד בהתאם לגילו מבלי לסגת להתנהגויות "ילדיות" יותר. כדי לעזור לבתך להשיג את היעד, חשוב לבחון מה קורה לכם, ההורים, כאשר היא מתחילה "להתבכיין", ולראות מה היא מרוויחה מהתנהגות זו. אם באמצעות הבכי היא אכן משפיעה על סדר היום וגורמת לכם להתנהג כרצונה, אין שום סיבה שהבכי ייפסק. איכשהו, לאור התיאור שלך עד כמה את תשושה בסוף היום, אני מניחה שקיים אצלכם קושי להישאר סמכותיים ועקביים מולה, ולכן ממליצה מאד על הדרכת הורים קצרה שתסייע לכם להשתכלל. תוכלי לקרוא עוד בין דפי הפורום על דרכים מעשיות (בעזרת מילות חיפוש כמו "גבולות", "פינוק" "התבכיינות" וכד'). בהצלחה ליאת

שלום ליאת יקרה :) המון זמן לא הייתי פה. יחד עם האביב המשמח שבפתח קפצתי לבקר. מה שלומך? אני עושה עבודה קשה וסוללת דרכים חדשות. נראה לי שדברים שחשבתי שלא יקרו קצת מתחילים להפתח אצלי וזה מרגיש טוב וחסד(יש גם זמני פציעות בדרך אבל הגוף והלב כבר קצת יותר חזקים). ברכת חודש טוב. אפרת

אפרת יקרה, נדמה שאנחנו עושות כבר כברת דרך משמעותית יחד, ותמיד מרגש להיפגש שוב, להביט לאחור, ולהיווכח כמה גדלנו. שמחה לשמוע שהאביב מביא אלייך תקווה ונחמה ופריחות. והכי כיף - הן ההפתעות, הדברים שלא האמנו שיבואו. אביב שמח!!! ליאת

זה חימם לי את הלב. כמה שאני מפחדת לגדול, כנראה שזה פשוט קורה וטוב שכך :) אביב שמח גם לך ולכולם.

הי, הבן שלי בן 3 וחצי, עדיין מפספס פיפי במהלך היום. בגן זה כבר כמעט ולא קורה אבל בבית כשהוא איתנו אחה"צ או בסופי שבוע זה קורה יחסית הרבה. אני חושבת שזה כבר הפך לעניין של מאבק כוחות בינינו לבינו. לדוגמא - הוא משחק, אנחנו רואים שהוא "רוקד" לפיפי ושואלים אותו אם הוא לא צריך ללכת לשירותים, ואומרים לו שחבל מאוד אם הוא יפספס במכנסיים, והוא מתעקש שאין לו. כשהוא כבר הולך לשירותים זה באיחור וכבר ברח לו חלק במכנסיים. אנחנו יודעים שהוא יודע ללכת לבד כך שזאת לא בעיה פיזית - בגן לדוגמא כמעט אף פעם לא בורח לו ואם זה קורה זה בגלל שהוא לא עושה הפסקה באמצע המשחק או האוכל (שאלנו אותו למה הוא לא עושה הפסקות לפיפי והוא אמר שלא בא לו...). זה באמת הפך להיות מוקד למאבקים בבית, כל יום. נדמה כאילו הוא בוחר לעמוד על שלו מולנו ומשתמש בעניין של הפיפי כדי לעשות את זה. הבעיה היא שאנחנו לא יודעים איך צריך להגיב. האם להתעלם ולא להגיד כלום בכלל, האם רק לתת חיזוקים חיוביים על הצלחות ולהתעלם לחלוטין מפספוסים, האם לתת תמריצים שליליים? ניסינו כבר הכל - נראה שתמריצים לא עובדים והבן שלנו מעדיף לעמוד על שלו גם אם המחיר הוא ויתור על תמריצים. מה עושים?

שלום שרון, אם את מבינה שנקלעתם לסוג של מאבק כוח, את גבר בחצי הדרך לפיתרון. אחרי הכל, אי אפשר להיאבק אם אין לך פרטנר, ולכן אם תזוזו מהעמדה הנאבקת ותשחררו, משהו ישתחרר גם אצלו. בסופו של דבר, הילד שלכם ייגמל - בזאת אין ספק - ולכן, עד אז, הניחו! גם כשאתם רואים שהוא מתאפק, אל תעירו ואל תגערו. תוכלו להכין מראש תחתונים ומכנסיים להחלפה, ועודדו אותו לטרוח ולהתלבש בעצמו (ללא כעס!!!). כשיצטרך להתמודד לבדו עם המכנסיים הרטובים (אפשר לעזור קצת, זה בסדר) המוטיבציה שלו לא לפספס תעלה. נסו לשבח הצלחות, אך גם זאת לא בהגזמה יתרה. כל זמן שהוא מבין שבאמצעות הפיפי הוא מפעיל אתכם ושולט במצב הרוח שלכם - זה מצב בלתי רצוי. עוד קצת סבלנות... ליאת

הי, ביתי בת השש, תלמידה טובה מאוד, אוהבת לעזור, פרפקציוניסטית ומחמירה עם עצמה יתר על המידה. רוקדת בחוג ריקוד, מופיעה, אוהבת להישמע. במפגשים חברתיים ניכר שהיא אוהבת לנהל את העיניינים, במידה ולא ניתנת לה האפשרות היא תעדיף להיות לבד ותבקש מהחברה ללכת. נראה לי שהיא מתוסכלת ומבולבלת אך היא לא מתאמצת להתגמש ולהתפשר עם חברותיה. מה שמדאיג אותי שבבית הספר היא הולכת כל יום למתח, או צובעת לבד. לדבריה הילדות לא מזמינות אותה לשחק והיא מעדיפה להישאר לבד.היא לא נראית בודדה או עצובה...כך גם המורה אומרת. גם כשיש לה הזדמנויות להיות עם חברות, לפעמים היא מוותרת. ביתי מאוד עקשנית ואינה מוכנה להתפשר כמעט על כלום. היא מרצה את המורים בביה"ס ואוהבת להיות בחברתם של המבוגרים. לעיתים נראה לי שאין לה רגישות חברתית והבנה של מצבים חברתיים. גם אם אומרים לה שמשהו לא אפשרי..היא לא תנסה להבין היא נשארת בשלה עם עקשנות וחוסר גמישות מחשבתית. בבית היא דורשת המון תשומת לב ומאוד מייגעת אותנו, מרבה לכעוס ונוהגת להתחבא כאשר כועסת. כשנאלצת לעשות משימה, מבקשת עזרה ונראה שלא מאמינה בעצמה וביכולותיה, מצד שני היא מאוד עצמאית, עושה שיעורים ומערכת לבד, אוהבת להתקדם וחשוב לה להיות בקצב יותר מכולם. למרות שאנחנו בבית מעודדים להאט קצב, היא מתעקשת. יש לה גם עניין עם וויסות תחושתי שמקשה עליה מאוד, כל דבר שלובשת מפריע לה. אנו ממש אובדי עצות ומודאגים מן המצב.....אשמח לקבל חוות דעת.

שלום הילה, הורים טובים, אולי קצת טובים מדי, נוטים להתפעל מהילד שלהם על חכמתו, הישגיו וכישרונותיו. אלא שנדרשת גם זהירות, כדי לא להפוך את הילדים שלנו "מכורים" למחמאות, ומשועבדים להצלחות. ילד שרגיל לאספקה שוטפת של התפעלות, עלול לפתח אוריינטציה פרפקציוניסטית, שמשמעותה נוקשות, צורך להצליח בכל מחיר (פחד לשאת כישלון או אכזבה), ונטייה להימנע ממצבים שאינם מבטיחים הצלחה בטוחה. בדומה, הורים שמאפשרים לילד תחושה שהוא "מנהל את העניינים", מחמיצים את ההזדמנות ללמדו דבר או שניים על החיים החברתיים. כפי שאתם רואים, בתכם מתקשה לתפקד מול בני גילה, ומעדיפה את חברתם של המבוגרים. מבוגרים (באופן טבעי) נוטים לוותר לילדים קטנים ולא להתעמת איתם, בעוד בני קבוצת השווים לא עושים "הנחות". כדי שבתכם תוכל להתנהל היטב בסיטואציות חברתיות, עליה ללמוד לוותר, להתפשר, להתחלק, לנהל קונפליקט, להתחשב, ולשאת תסכולים. העובדה שאתם מותשים יכולה לרמז על כך שאינכם מציבים את הגבולות מולה בצורה יעילה או עקבית, מה שגורם גם לקשיים החברתיים שלה וגם לתשישות שלכם. לכן, העצה הטובה ביותר שאוכל לתת לכם, זה להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, ולקבל כלים לייעול התקשורת והגדרת הסמכויות במשפחה. זו השקעה צנועה יחסית לתרומה העצומה של הדרכה כזו, ואני ממליצה לכם עליה בחום. תוכלי לנסות לדפדף גם כאן בפורום, או באתרי הורות טובים, ולקרוא עוד על חשיבותם של הגבולות ועל הדרך הנכונה להציבם. בהצלחה ליאת

איך אני יכול לפתח תחושה של מסוגלות עצמית, ערך עצמי ודימוי עצמי חיובי לבד?

שלום, תחושת מסוגלות וערך נשענת על חוויות חוזרות של הצלחה, התמדה מול מכשולים, והתמודדות מוצלחת גם עם כישלונות מדי פעם. בנוסף, נרגיש טוב עם עצמנו, כאשר הסביבה החברתית שלנו מספקת משוב שיש בו הערכה, התפעלות ועידוד. לכן, אם תזמן לעצמך עוד ועוד הזדמנויות לאתגר והצלחה, ותדאג שיהיו סביבך אנשים טובים שיוכלו להכיר ביכולותיך ולהתפעל מהן - אתה בדרך הנכונה. טיפול פסיכולוגי טוב גם הוא דרך לא רעה לפתח זקיפות קומה פנימית. בהצלחה! ליאת

יש לי ילד בן 2.8 שאני מאוד מתלבטת בנוגע לגמילה ממטרנה. הילד עדיין שותה יותר מבקבוק ביום. מבחינת אוכל אוכל בגן יפה ואוהב את האוכל בבית לא ממש אוכל. לא הצלחתי לראות כיוון מובהק של מה אוהב ומה לא לעיתים אוכל הכל ולמחרת לא נוגע. למעשה, הוא אפילו לא טועם לפני שמחליט אם לאכול או לא.אני לא מאמינה בגמילה נוקשה ומנסה לגרום לו להמעיט חלק מהבקבוקים מוהלת יותר חלק פחות, לפי הזמנים והאכילה. האם אני פועלת נכון או שאולי בכל זאת יש צורך לבצע החלטה? בנוגע לחיתולים אני מתלבטת לקראת פסח הקרב. על פי ההתנהלות שלו לא נראה בכלל שהוא מראה סימני מוכנות לגמילה אפילו לא אומר לאחר מעשה. האם כדאי לנסות או בכל זאת לחכות לקיץ (אלא אם בכל זאת אראה סימנים לפני...)

יעל, לגבי תזונתו של הילד, אני מציעה להתייעץ עם אחות טיפת חלב. עקרונית, ילד המתקרב לגיל שלוש, אמור להיות קרוב בתזונתו לכזו של ילדים ופחות לכזו של תינוקות. אם בגן הוא אוכל יפה והכל, ובבית מתעקש על בקבוקים, אני מניחה שזה קשור לצורך שלך לדעת מה וכמה "נכנס". בקבוקי מטרנה מספקים סוג של וודאות, שאינה מושגת בתזונה אחרת. נדמה לי שזה הזמן להתחיל לסמוך על הילד שלך, ולאפשר לו להתנסות במזון מגוון כדי שיפתח העדפות וטעמים משל עצמו. אפשר להשאיר כגיבוי בקבוק אחד לזמן שלפני השינה, בעיקר כדי שאת תהיי רגועה ושקטה. לגבי הגמילה מחיתולים, חשוב לוודא שקיימת יכולת להבין מה נדרש ממנו, יכולת לשבת על הסיר/האסלה, ויכולת לתקשר ולומר בבירור שהוא צריך פיפי/קקי. להערכתי, ילד כמעט בן שלוש, שכבר הולך לשעת סיפור, שולט בכל המיומנויות הנ"ל, ולכן אפשר להתחיל. לא צריך לפחד מהעובדה שזה לא "בא ממנו". גמילה היא דרישה חיצונית, שדורשים המבוגרים מן הילד, כדי להכינו לחיים כבן-תרבות. זו דרישה חד צדדית מובהקת, ומאימתי שהושגה הבשלות המוטורית והקוגניטיבית-רגשית, אפשר וצריך להתחיל. אני מבקשת להזכיר (שוב. עשיתי זאת הרבה בעבר) שלפני דור או שניים, בעידן חיתולי הבד הרב-פעמיים, תינוקות היו נגמלים בגיל שנה בהצלחה כמעט מלאה. חשוב להתחיל את התהליך בעצה אחת עם צוות הגן, ולוודא שהן מגוייסות לתהליך ביחד איתך. בהצלחה ליאת

ילד בן 2.8 כיצד להתנהג כאשר יש לנו פעילות בשעה מסויימת והילד מתעכב ומשחק עם כל הניקרה בדרכו. דוגמא הייתה לנו שעה מהיציאה מהגן עד לשעת סיפור (פעילות שאני יודעת שהוא מאוד נהנה (למרות שהוא עייף וגם לי מאוד חשוב). ביציאה מהגן יידעתי את הילד לגבי התוכניות ושאנו אמורים להגיע ישר הביתה ולא לשחק בדרך לאכול משהו וללכת. אך מכאן התחילו הקשיים הילד כל הזמן התעכב לא אכל וכל הזמן הייתי צריכה להיות ה"רעה" ה"שעון הדובר"וכמובן שהגענו בדקה ה-99. זה עדיין לא גיל של להבין שהוא יפסיד אם לא יגיע בזמןומה שמעניין אותו זה ה"כאן ועכשיו" ואז ששואלים אותו אם הוא רוצה אז אומר שכן ושלא...לא החלטי ורוצה להמשיך לשחק (ברור לי שזה לא מתוך הבנה של התנהגות הפסד) אך במקום להנות הגעתי מותשת...

שלום יעל, בגיל הרך תפיסת הזמן עדיין אינה בשלה, והיכולת להתנהל בהצלחה עפ"י לוח זמנים אינה קיימת. הפונקציות הניהוליות (דהיינו התפקודים הקוגניטיביים המאפשרים תכנון ושליטה) עדיין בהתפתחות, ולכן הילד נזקק למבוגר לצורך ניהול סדר יומו. השיר המקסים על "יוסי, ילד שלי מוצלח", מתאר נפלא איך ילד שאמור לבצע מטלה כלשהי לבקשת אמו, מוצא את עצמו נמשך אל פעילות מרתקת אחרת, למרבה ייאושה של האם ("אוי לי! ילד שלי מוצלח"). כדי לא לכעוס, להיעצב או להתייאש, אני מציעה לנסות להתאים את פעילויות אחה"צ לילד הפרטי שלנו, לכוחותיו, ולהעדפותיו. אם ההגעה ל"שעת סיפור" הופכת אותך לשעון דובר נרגן ועצבני, מוטב לחכות שנה שנתיים, עד לגיל שבו יוכל להיאסף נפשית ופיזית לקראת השעה הזו. זכרי שאחרי שעות רבות בגן, הילד הקטן שלך זקוק לזמן של פורקן מתח ומשחק נעים ומשוחרר בבית, ופחות לגרייה "אינטלקטואלית" הנכפית עליו שלא לצורך. השאירי פעילויות כאלה לימי חופשה או לזמנים שיאפשרו לו מנוחה לפניהן. בברכה ליאת

אני נערה בת 14 שמגיל 11 בערך מאוננת. כל פעם שאני עושה את זה אני מצטערת אבל לפני ובזמן שאני עושה את זה אני מרגישה שמגיעה לי, שאחרי היום לימודים הקשה וכשלמדתי המון שעות למבחנים אני מרגישה שההנאה הזאת מגיעה לי. אני מנסה להפסיק אבל אני פשוט לא מסוגלת! אני מנסה להעסיק את עצמי אבל אני לא מצליחה!! בבקשה תעזרו לי אני מאוד רוצה להפסיק אבל לא מצליחה!!

שלום, אוננות היא פעילות נורמלית ובריאה, ואין בה כל רע כל עוד היא נעשית בפרטיות. את יכולה להמשיך "לתגמל" את עצמך אחרי יום לימודים קשה (בהחלט מגיע לך!), בלי לחוש אשמה או בושה. רוב הנערים/נערות בגילך מרגישים צורך דומה, ומאוננים - מי יותר ומי פחות. חשוב לזכור שפעילות מינית, נעימה ככל שתהיה, היא רק דרך אחת לפריקת מתח. יש עוד דרכים (ספורט, יצירה, מפגשים חברתיים) שכדאי לתרגל, כדי להרחיב את האפשרויות. בשמחות ליאת

תודה רבה.

היי לאחרונה בני בן ה3 וחצי מרבה לחטט \ להתעסק באף. הוא ילד בוגר עם אינטליגנציה רגשית מאוד מפותחת . תחילה התעלמתי כדי לא לתת חיזוקים להתנהגות , איך אפשר להעיר לו ומה כדאי לומר לו על כך ? מצד אחד אינני רוצה להראות לו שיש סביב זה עניין או אולי לפגוע בו אך אני גם לא רוצה שירתעו ממנו בחברה ו. נולדה אחות לפני שנה ולאחרונה נראה שהוא מקנא המון תודה

שלום, חיטוט באף, כמו התנהגויות אחרות ש"בין אדם לעצמו", הן לגיטימיות *רק* כל עוד הן נעשות בפרטיות. כמו שאת מציינת בצדק, כאשר הן נעשות בפומבי, הן יכולות להרחיק מאיתנו אנשים. כהורים, עלינו להנחיל לילדינו את הנורמות המקובלות, ולעשות זאת בדרך המותאמת לגילם וליכולת ההבנה שלהם. הפחד שלך לפגוע בבנך מובן לי, ועם זאת, עדיף שזה יקרה בבית ולא בחוץ. לכן, עלייך לייצר מצב שבו את מעירה לו בדרך נעימה ("זה לא נעים לי לראות אותך עושה את זה. אני יכולה לעזור לך לקנח את האף עם טישו או מגבון לח, ואז תהיה נקי ויהיה לי נעים איתך"), ואם זה לא עוזר, את מתרחקת מקרבתו בלי לומר דבר. אם הוא יראה שבכל פעם שהוא מחטט באף את מתרחקת או נרתעת מקרבתו, גם בלי דיבורים, הוא ילמד לאפק את הדחף לחטט כדי להישאר קרוב אלייך. בהצלחה ליאת

שלום , בני עלה השנה לכיתה א הצעבר היה לו קשה מאוד ובתחילת שנה המורה התלוננה המון על בעיות משמעת בודק כל הזמן גבולות לא מקשיב. לאחר עבודה שלי של כשלושה חודשים קיבלתי מחמאןת והמצב השתפר מאוד. שמתי לב שכל משבר גורם לו לבעיית התנהגות .הוא קיבל משקפי ראייה ושוב התחילו הבעיות הוא שוב מפריע בשיעור ואפילו היה מעורב באלימות נגד ילד אחר. בנוסף יש לו התמכרות למתוק כשאני מונעת מתוק הוא פשוט משתולל ומתחיל לתת לי אגרופים והופך את החדר ממש קריז. צריכה עזרה איך לעזור לו? איך לדאוג שימתן את האלימות ואגרסיביות ובעיות המשמעת ?

שלום לירון, כל הכבוד על היכולת שלך לשנות גישה, ובכך להביא לשינוי התנהגותי אצל בנך. אני מסיקה שהשיפור שחוויתם קשור ליכולת טובה יותר שלך/שלכם להציב גבולות ביעילות ועקביות. לפעמים, בעקבות משבר חיצוני (מחלה, ניתוח, או שינויים כמו משקפיים/מכשיר שמיעה וכד'), מתרככת דווקא העמדה ההורית, אולי מתוך רחמים או רצון לפצות את הילד על הסבל שכביכול נגרם לו. במצב זה הבעייתיות כפולה: הרצון לפצות מחזק אצל הילד את תחושת ה"מסכנות" ואת חוויית המצוקה, ובמקביל, בשל הנסיגה של ההורים והוויתור על הגבולות שכבר הופנמו, הילד חוזר ומקצין את התנהגותו כדי לבחון (גם אם לא במודע) את הרווחים האפשריים מהמצב. לכן - ממליצה על התעשתות מהירה, חזרה לכללים ה"ישנים", לצד האמפתיה וההבנה כלפי ההתמודדות החדשה שבפניו. הסבירו לו (ולעצמכם!) שאלימות היא עניין פסול ואסור בכל תנאי, ושכל מעשה פוגעני יגרור תוצאה בלתי רצויה בבחינתו. המשיכו להתעקש על הגבולות, שכן רק כך ילדים לומדים להתמודד בצורה טובה ובוגרת עם תסכולים ואכזבות. כמו תמיד, גם במקרה שלכם, אני ממליצה על הדרכת הורים טובה, שיכולה לשפר ולייעל את המצב גם בפגישה אחת או שתיים. בהצלחה ליאת

תודה רבה. אבדוק לגבי הדרכת הורים .

שלום כיצד "לחבר" את הילד לחברים? היום ילד (כיתה ד)חזר מבית הספר וסיפר שילדים שהיו חברים שלו וגם ביקרו אצלנו, התחילו לברוח ממנו, וזה אחרי שילד ש"נחשב" שידל אחרים לא לשחק איתו. זה כבר פעם שניה השנה - ובדיוק באותו המתקון - אותו ילד מתחיל וכולם אחריו. אחרי מספר ימים זה הסתדר והיום בעיה חזרה. ילד די חברותי, אבל יש לו בעיות בטחון עצמי- נראה לי שבעיה מתחילה מזה. עכשיו הוא חושש אפילו להתקשר לחברים. אני רוצה חעזור לילד - ממה להתחיל? תודה

שלום לכם בני המתבגר משקר באופן כרוני כדי להיות מקובל וכדי שיאהבו אותו איך הוא יכול להפסיק עם זה לחלוטין? ובגלל מה זה קורה לו?

שלום! בתי בת 4- ילדה מפותחת מאד לגילה, אהובה על כולם וללא בעיות מיוחדות. לאחרונה שמתי לב וגם הגננת העידה שהיא מאד ביישנית- למשל אם היא יושבת ומציירת וצריכה טוש שלא נמצא לידה -היא לא מבקשת. אם אחד הילדים בגן עשה משהו שלא לרוחה-היא לא אומרת לו כלום וגם לא מתלוננת לגננת...ניסיתי לדבר עם הבת שלי וגם הגננת שוחחה איתה אבל בינתיים ללא הועיל. אודה אם אפשר לקבל עצה בנושא. תודה!

שלום ליאת, יש לי ילד בן 16.5 בגיל ההתבגרות אשר אוהב מאד לעשן ולשתות משקאות חריפים,כל מה שאנו עושים על מנת שיפסיק, לא עוזר, אני לא יודעת כבר מה לעשות, יש לציין שאנו זוג נשוי עם עוד 2 ילדים בבית, דבר שמקשה על חיי היומיום. מה עושים?איך מתנהגים? אודה לתשובתך בהקדם למייל שציינתי,

שלום, יש לי שלושה ילדים הבכור בן חמש וחצי האמצעית בת שנתיים וחצי והקטנציק בין שבועיים. מי שנמצע לרוב עם הילדים זו אני ,כי הבעלי עובד עד מאוחר. אני זו שמחנכת והבעל הוא זה שמפנק ...כך הוא מרגיש צורך לכפר על חוסר הזמן שלו מול הילדים (למשל קבוע קונה מתנות בימי שישי , מבטיח הפתעות על התנהגות טובה וכו) עד לא מזמן זה לא הפריע לי או בכלל בחינוך של הילדים. השוני זה שהבעלי כיום יותר שותף בבית עם הילדים וזה גרם למספר שינויים. 1. שיוני בהתנהגות של הילדים למשל הבן הגדול ממש מזהה את החולשה של בעלי אז הוא מתחצף אליו "עושה מה שבא לו ובעלי נותן לו .... או למשל בזמן שינה שהילדים נכנסים לישון ובעלי בבית , הטקס יכול להפוך לשעה וחצי מחפשים כל מיני תירוצים יש בכי וכו... ממש בלאגן ובנוסף הם מרגישים גיבוי שהוא נמצא. ולהבדיל שאני איתם לבד הם נכנסים למיטה מבלי שום בעיה ואין "בלאגן" לאחרונה המצב שנוצר בבית שאני "הרעה " הם כל דבר רוצים אבא אני מרגישה ממש התרחקות מצדם ובנוסף שהצטרף אח חדש למשפחה. דברתי עם בעלי על הכל והוא טוען שככה זה שצריך להיות השוטר הטוב והשוטר הרע.ואני לא מסכימה עם זה . אשמח להכוונה כי אני רואה שהמצב רק מחמיר וזה גורם לילדים שלנו להיות מתוסכלים עם זה. שאני יוצרת גבולות והוא לא., ואני מרגישה שאני ממש נלחמת לא רק עם בעלי גם איתם ממש קשה לי כל המצב הזה .

שלום בהמשך לשאלותי כל הנושא שכתבתי עליו קרה במהלך ה-5 שנים מיום הולדתו הוא נכנס לחיינו בדיוק שסבו חלה במחלת הסרטן ובמהלך כל שנים אלו היו המריבות בין הוריו הילד גדל במסגרת משפחתית (שהיא לא ממש משפחתית) מספר חודשים ואז עברו לגור אצלי לתקופות של שנה פחות או יותר. מתוך ה-5 שנים הילד חי במחיצת אביו ואמו יחד אולי כשנה עם הפסקות כמובן. הילד הרעיף על סבו אהבה אין סופית שלדעתנו היה מאוד משמעותי להשרדותו בחיים (נפטר לפני שנה)וכמובן שקיבל כפל כפליים. הנכד הזה הוא כל עולמי , יש לי עוד שני נכדים ואליו יש לי רגש מסויים כי הוא הגיח אלינו בתקופה הכי קשה שלנו.וגם בגלל מה שהוא עבר ועדיין עובר. הוריו חשים כי הטיפול בשיחות אינו תורם לילד ואין שום שיפור בהתנהגות הילד-ההפך הוא הנכון . בנוסף המטפלת שלו יוצאת לחופשת לידה ויחליפו לו מטפלת ושוב יצטרך להתרגל למישהי חדשה (דבר שיוצר אצלו בלבול- למה כל הזמן מטפלים בו ועוזבים ) רופאת המשפחה המליצה על טיפול באומנות או רכיבה על סוסים – לדעתך יכול לעזור? תודה מראש

בתי בת 8 ילדה חכמה ובין המצטיינות בכיתה . היא מאוד מקובלת ולדברי המורה מובילה חברית לאחרונה חלו בעיות התנהגות בצהרון התחצפויות למורה,ריבים עם בנות בכיתה לטענת המורה היא חייבת להיות שולטת ועל פיה יישק דבר, אם לא היא יכולה לפוצץ משחק לצעוק להשתולל היא לא חוסכת במילים ואומרת בדיוק מה שהיא חושבת לפעמים במילים חריפות ופגיעה בצד השני במשחקים היא תמיד תהייה הדמות הסמכותית כמו מורה מלכה וכו יש לציין שזה רק בצהרון ,בבית ספר היא מתנהגת למופת! ולא פעם קיבלה הצטיינות על כך אשמח לקבל תשובה ועצה מה עושים ?

שלום ירדן תודה רבה על תשובתך בררתי באמת מדוע ההתנהגות מופיעה רק בצהרון ורק לאחרונה לטענתם מכיווןשצהרון לא מחלק ציונים פחות סמכותי ויש תחושה כזו אצל ילדים שאפשר לעשות שם הכל.האם נראה בענייך תשובה מספקת? ואם כן איך אפשר לפתור את זה? הצעת לי לא להתערב בחייה החברתיים ואני גם חושבת שזה נכון השאלה אם אני צריכה לעבוד איתה על מתינות בתגובות שלה כלפי חבר/ה לכיתה ש"מתחיל" איתה היא עונה בכל הכח מחזירה ולא נשארת "חייבת" ואז רק אותה שומעים בסוף והיא הופכת להיות ה"בעייתית" כי התגובה שלה מוחצנת. האם התערבות שלי יכולה להביא לתוצאה הפוכה לכך שהיא לא תענה כיוויכול תגן על עצמה ותשמור בבטן דוגמא נוספת לשליטה שלה - היה חידון בצהרון שהיא ועוד כמה ילדים ענו על כל התשובות וכשהמורה אמרה להן עכשיו אתן לא עונות תנו הזדמנות גם לילדים אחרים שהם לא ענו בכלל היא מתעצבנת אומרת לי ולמורה "אין דבר כזה שכולם לא משתתפים אני בכיתה וזכותי להשתתף כמו כולם " ניסיתי להסביר לה שהיא צריכה לתת גם הזדמנות לילדים אחרים. זו הוביל לכך שהיא התעצבנה ויצאה מהכיתה לטענתה היא אמרה "זה לא קורה בבית ספר עם המורה היא לא מרשה שחלק ישתתפו וחלק לא - כולם משתתפים". כשהיא חושבת שהיא צודקת במקרים דומים מהסוג הנ"ל שום דבר שאני אגיד לא ישכנע אותה היא מתעקשת ועומדת על שלה. מה אני יכולה לעשות כדי לשנות את זה?

שלום רב, ביתי בת 4. ילדה מאוד מיוחדת. חברותית, יצירתית, רגישה לסביבה, סקרנית נבונה ועם חוש הומור בלתי רגיל. הגננת מאוהבת בה. אומרת לי שיש לי ילדה מושלמת. הגננת מתקדמת איתה עם החומר הלימודי וצירפה אותה לקבוצה הבוגרת. הילדה תמיד מביעה את עצמה לדברי הגננת ותמיד משתתפת במפגשים. יודעת לענות על כל השאלות, ובקיצור הילדה היא כוכבת הגן. עם כל זה שהגננת מספרת לי רק דברים טובים ואפילו מרגשים אני חווה את הילדה אחרת וזה יוצר אצלי דיסונאנס. בחוויה שלי אני חווה את ביתי כחסרת בטחון, מה שגורם לי תמיד לרצות לגונן עליה . אני תמיד דרוכה על ידה. שלא יפגעו בה, יעליבו אותה וכד. קשה לי מאוד כשמעירים לה אנשים שמא תיעלב. זה כמו אגרוף בבטן עבורי. אפילו אם זה בן משפחה שמעיר לה בטון לא נעים אבל ברור לי שאוהב אותה זה מאוד מפריע לי ואני ישר מסתכלת עליה לבחון את ההבעה שלה. מפריע לי שהילדה לא מבקשת להצטרף למשחק עם ילדים אחרים כשאני יודעת שהיא רוצה, או שהיא עומדת דקות ארוכות על יד הנדנדה ולא מבקשת להתנדנד. הכי קשה וכואב לי שהיא לא מגנה על עצמה כשילדים מכים אותה או מציקים לה. גם אם מדובר בילדים שקטנים ממנה. היא ישר פונה לגננת כשאני הייתי מאוד שמחה אם היא הייתה מעירה לילד המציקן או אפילו מכה חזרה. היא מעולם לא הכתה ילד/ה על אף שהייתי שמחה אם הייתה עושה זאת על מנת שיחששו מפניה. אני הייתי שמחה לשמוע כיצד עליי להתנהג בסיטואציות בהן הילדה חוששת, פוחדת לפנות או להעז. אני מוצאת את עצמי עושה את זה עבורה כי ליבי נקרע מבפנים על אף שאני יודע בהגיון שזה לא נכון עבורה. אני מסבירה לה שאם לא תבקש לא יבינו אותה ומעודדת אותה לנסות להתגבר על הביישנות ולעיתים רחוקות כשהיא מתגברת אז היא ממש חווה הצלחה והיא מאושרת. אני אוהבת את ביתי עד מאוד ואני רוצה להקנות לה כלים בהם תדע להשתמש בסיטואציות שונות בחיים. אני לא יודעת כיצד אוכל להעניק לה את הכלים כך שתתגבר על החשש או הביישנות ולבנות לה בטחון כביכול. האם עלי להניח לה? לא להתייחס? מה עלי לעשות? בנוסף, איך יתכן שהחוויה של הגננת ושלי מביתי הן ממש שונות בכל הקשור לבטחון העצמי שלה. האם זה המטען האישי שלי???. האם יתכן ואני משדרת לביתי שאנני סומכת עליה או שהיא חלשה ולכן כך היא מתנהגת לידי? אני מודה שאני הייתי ילדה חסרת בטחון אם כי חזקה. הוריי לא שמרו או הגנו עלי כילדה והייתי ילדה שורדת. על אף שנראיתי חזקה ומלאת בטחון כלפי חוץ בפנים לא הרגשתי כך. עברה בי המחשבה שאולי אני עושה השלכה ממני אל הילדה שלי... אני מפחדת לגרום לילדה שלי נזק ולהוריד לה את הבטחון ושתהיה עם דימוי עצמי נמוך ואני זקוקה לתובנה, הנחיה או על עצה שתעזור לי להבין כיצד עליי לנהוג על ידה אודה לכל עצה בכבוד רב אמאל'ה

היי ליאת היקרה....פספסת את הודעתי....תוכלי להשיב לי אני זקוקה בהקדם לעצמך....תודה

שלום יש לי ילד בן 6.5 שמדבר על עצמו בגוף שלישי לדוגמא "עידו רוצה לאכול עידו עכשיו כועס מאוד.. וכדומה. זה התחיל מכניסה לכיתה א ובעיקר מהרגע בו נולד לו אח שלישי (הוא הבכור). יש לציין שעידו הוא ילד שמח ובעל ביטחון עצמי גבוה, מצטיין בלימודים, אוהב את הלימודים, הישגי מאוד ותחרותי. אינו חושש מאתגרים וקופץ למים. לצד זה קשה לו להפסיד לאחרים, הוא די שתלטן רוצה יפעלו לרוב על פי החוקים שלו. הוא די מחפש את המקום החברתי שלו (חדש בכיתה) אבל גם אם משחק לבד זה לא מפריע לו... הדיבור על עצמו בגוף שלישי מפריע לי מאוד ואני מוצאת את עצמי לא פעם ולא פעמיים מתקנת אותו (למרות ניסיונותיי להתעלם...) האם יש סיבה לדאגה? האם כדאי לפנות לייעוץ/טיפול? תודה על ההתייחסות

שלום רב הייתי מבקשת להתייעץ איתכם לגבי נכדי בן 5 אח לילד בן שנה וחצי אלו נכדיי מביתי נכדי בן 5 חווה זוגיות מרובות עליות ומורדות של הוריו אפילו ברמות של גירושין הילד היה חשוף לאלימות מילולית במהלך כל חייו רוב הזמן גר אצלנו (בשל המריבות ביתי עזבה את הבית) וכמובן שלא הרגיש מסגרת משפחתית במהלך שנים אלו נקשר מאוד לסבו שלצערי הרב נפטר לא מזמן סבו היה אהבת חיו והוא היה נוכח בתקופה הכי קשה של הוריו (לדעתי הוא אפילו חשב שהוא אבא שלו).נכון לעכשיו הוריו במגמת חזרה (לאחר שעברו שיחות ייעוץ) כרגע נראה שהולך לכיוון טוב. עדיין גרים אצלי. הילד מתגעגע מאוד לסבו וכל הזמן מדבר עליו קשה לו להבין איך הוא נעלם לו ביום בהיר לאחרונה הוא מסתובב בבית עם תמונתו וכל הזמן מנשק ואומר שהוא אוהב אותו. הילד נמצא במסגרת טיפולית של מרפאתנו(אך לא רואים שינוי כל שהו) בגלל שהתנהגותו מאוד פרועה הרבה התקפי זעם צעקות מקלל את הוריו בעיקר את אביו ואפילו בועט בהם, לאחרונה שמנו לב שהוא מאוד פוחד מרוח והוא כל הזמן בוכה ופוחד שדברים יעופו לדוגמא שמים פריט מסויים על חבל בחוץ והוא רואה קצת רוח הוא מתחיל לצרוח שזה יעוף תביא את זה הוא צורח. זה הפך להיות נוראי הוא כל הזמן סוגר את החלון שלא תהייה רוח, כשאני מנסה להסביר לו למה הוא מפחד שדברים יעופו הוא אומר סתם סבתא אני עושה בכאילו הוא כאילו לא מודה שהוא בוכה ומפחד. אני אמרתי לביתי שיש לי תחושה שממתי שסבו נפטר הוא מפחד לאבד דברים וזה מתבטא כביכול ברוח שמעיפה דברים. מיותר לציין שהילד מקבל אהבה אין סופית מכל המשפחה כולל הוריו הוא ילד חכם מאוד ומוכשר, יש רגעים שממש כייף לשבת ולנהל איתו שיחות ולשחק איתו. אני מבינה שיש כאן גם את נושא הקינאה שהוא חש לגבי אחיו למרות שאנו מאוד משתדלים לא להפגין הרבה בנוכחותו. אודה לכם מאוד על תשובתכם. מסבתא מודאגת מאוד מאוד.

שלום בהמשך לשאלותי כל הנושא שכתבתי עליו קרה במהלך ה-5 שנים מיום הולדתו הוא נכנס לחיינו בדיוק שסבו חלה במחלת הסרטן ובמהלך כל שנים אלו היו המריבות בין הוריו הילד גדל במסגרת משפחתית (שהיא לא ממש משפחתית) מספר חודשים ואז עברו לגור אצלי לתקופות של שנה פחות או יותר. מתוך ה-5 שנים הילד חי במחיצת אביו ואמו יחד אולי כשנה עם הפסקות כמובן. הילד הרעיף על סבו אהבה אין סופית שלדעתנו היה מאוד משמעותי להשרדותו בחיים (נפטר לפני שנה)וכמובן שקיבל כפל כפליים. הנכד הזה הוא כל עולמי , יש לי עוד שני נכדים ואליו יש לי רגש מסויים כי הוא הגיח אלינו בתקופה הכי קשה שלנו.וגם בגלל מה שהוא עבר ועדיין עובר. הוריו חשים כי הטיפול בשיחות אינו תורם לילד ואין שום שיפור בהתנהגות הילד-ההפך הוא הנכון . בנוסף המטפלת שלו יוצאת לחופשת לידה ויחליפו לו מטפלת ושוב יצטרך להתרגל למישהי חדשה (דבר שיוצר אצלו בלבול- למה כל הזמן מטפלים בו ועוזבים ) רופאת המשפחה המליצה על טיפול באומנות או רכיבה על סוסים – לדעתך יכול לעזור? תודה מראש

שלום אנחנו הורים לשני ילדים ילדה בת 21 מערכת יחסים מצוינת וילד בן 20 חייל . יש לנו בעיה חמורה עם הילד . במשך השנים לא הצבנו מספיק גבולות ובדר"כ הוא היה מקבל את מה שהוא רוצה בלי להתאמץ. בבי"ס כל פעם שהיתה בעיה אנחנו היינו מתערבים עם מנהלת הבי"ס שיעורים פרטיים בלי הפסקה ועוד ועוד . הוא התגייס ליחידה קרבית ואחרי תקופה קצרה חיפש הנחות ועזרה עם המפקדים כדי לשפר את היציאות הביתה ואת תנאי השירות שלו . בחודשים האחרונים חלה הדרדרות רבה שנובעת בעיקרה שהוא לא מקבל מספיק כסף והוא מקבל בגבול הסביר ויכוחים על אוטו חופשי שלא תמיד ניתן . הכבוד להורים הוא אפסי ! לא פעם יש קללות שאני מתבייש להעלות אותן על הכתב ואתמול בשיא החוצפה הוא נתן אגרוף חזק לאשתי שגרם להתפרצות בכי מבחינתנו ואמרנו לו שאין לו יותר מה לחפש בבית אם הוא העז להרים יד על הורים ולדבר בשפה אלימה ביותר כלפינו . כרגע הוא בצבא ואיננו מעונינים שהוא יגיע הביתה גם מפאת חשש חלילה לאלימות נוספת. מה עושים ????????

תודה רבה על תשובתך המפורטת . במצב הנתון אשתי לא מעונינת להכיר בו יותר כילד אחרי שהוא פגע בה ואיים ברמות שלא ייאמנו עליה ועלי . לא מענין אותה כלום מבחינתו ברמות קיצוניות כי היא נפגעה בצורה מאוד קשה והוא ממש רצה לפגוע בה כך שכמעט הזמנתי אמבולנס. לדעתי לפחות בשלב זה היא לא תהיה אפילו מוכנה לשמוע על טיפול כזה או אחר אלא פשוט למנוע ממנו כניסה הביתה .אני בהחלט מבין אותה ואת הפגיעה הכ"כ קשה .יכול גם להיות שהוא שיתף את המפקדים שלו או את חברה שלו אבל לא בטוח שתאר בדיוק את מה שקרה . ממש חוסר אונים . אולי באמת אני אפנה למפקדים שלו שימצאו לו מקום לשהות בו . החשש שלי זה שזה יביא להחמרה בגילויי האלימות שלו . אני בהחלט מסכים עם אשתי שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שהוא יהיה בבית . מצב ממש לא פשוט

תודה שוב על התשובות המפורטות שלך.קשה לנו מאוד לתפקד השבוע מכל ההיבטים.יש מועקה עצומה גם לי וגם לאשתי.מחר אני אסמס לו שבעקבות התנהגותו אני מבקש שלא יגיע הביתה על מנת שיהיה לו ברור.כי לחיות בפחד זה לא הגיוני.יכולה להיות תגובה שלו שזה לא מענין מה אתה אומר ואני כן מגיע.זה גם אחד החששות.כמו כן אם נאפשר לו לקחת בגדים הוא יכול לסרב ולהשאר בבית.מה נעשה במקרה כזה ? מצד אחד הוא בפירוש לא צריך להיות בבית לפחות לא בתקופה הקרובה אך מצד שני להכניס רשויות ומשטרה זה גם קיצוני ואולי לא תהיה ברירה .מצב ממש על הפנים שגורם מועקה רבה

שלום.עברו כבר כמעט שבועיים והקשר עם הילד נותק בשלב זה.אשתי כ"כ פגועה כך שהיא ממש לא מוכנה לשמוע על התייעצות .אולי בשלב יותר מאוחר הלוואי והיא תסכים.מבחינתה היא אומרת שכאילו נהיה לה קל מיום ליום עם הנתק הזה ומבחינתי אני יותר ממבין את פגיעתה הרבה אבל הסיטואציה קורעת אותי ואני באמת כבר לא יודע מה לעשות.אם אני אלך לייעוץ לבד לא בטוח שהיא תרצה לשמוע מה אמרו לי כי הכעס הוא רב מדי.מה אפשר לעשות ?

אני נשואה כבר 18 שנה. למעשה מאז נישאתי אני ובעלי לא מפסיקים לריב ויש מתיחות בבית. בארבע השנים האחרונות אני ובעלי פרודים 4 פעמים ושוב חזרנו. לפני 15 שנה הלכנו למרכז ייעוץ לנישואים ולא עזר לנו. יש לנו שני ילדים גדולים מוצלחים בני 22. ילד בן 16 ילדה בת 14 וילד בן 6. הילד בן ה 16 לומד בכיתה י איתו יש בעיות קשות מאז כיתה ז והיום הם מחמירות מאוד. בבית הספר מפריע לא ממושמע מתחצף ולא מקבל מרות. יש לו יכולות לימודיות טובות אך לא באות לפועל. בשל בעיות משמעת קשות הוא מושעה מבית הספר לסירוגין. פעם על זריקת מספרים בשיעור על תלמיד. פעם על קללות ופעמים אחרות על התפרצויות זעם ללא שליטה. הוא סירב להגיע לשיחות עם יועצת פסיכולוגית ומורה חונך. גם עו"ס לנערים בסיכון בני דחה אותו. הוא מאשים אחרים בבעיות יו. אינו רואה עצמו אשם. חסר רגישות אליי או לאביו. מקלל את אביו ומזלזל בנו. לאחרונה ראיתי בפלאפון שלו בלי רשות שלו סרטון שהוא עושה סמים. כששוחחתי איתן על כך הוא הכחיש אך התרשמתי לאחת רווחה ממנו. עדכנתי את מנהלת בית הספר . שאמרה לי שבני יטופל. אני חוששת שהוא יסרב לקבל עזרה ואז יפתח לו תיק במשטרה. הוא אמור להיות מופנה למרכז ייעוץ לנוער כל שימוש בסמים ועליו לשתף פעולה. למעשה הוא מתפרץ הרבה בלי שליטה. ויש לו קושי לדחות סיפוקים. אינני יודעת מהם חבריו ולאן הולך אחר הצהריים. אני מודאגת מאוד ממצבו. ברור לי שלי ולבעלי יש חלק בהתנהגותו. כיום אני ובעלי שוב בטיפול זוגי. איך נוכל לסייע לבנינו היקר?

המחנכת הודיעה לי שבני סיפר לה שהוא נוהג להרוג חתולים משום שאין להם זכות לחיות. כמו כן הוא מספר שהוא עושה כישוף בשולחן שלו והוא שייך לכת השטן. המורים מדברים על כך שיש לבני בעיית התנהגות קשה מאוד ואני מודאגת מהחמרה. אנא ליאת היקרה . סיימי לי כיצד עליי לפעול מול בני. אודה לך מאוד אם תסייע לי. תודהרבה

שלום רב, במצב העניינים הקשה הזה, נראה לי שכדי לעזור לו עליכם לעבוד בשיתוף פעולה מהודק עם הרשויות, שכן זה כבר יצא משליטתכם וכנראה גם מתוום יכולתכם. מאחר שמדובר עדיין בקטין, החוק מאפשר אכיפה והשמה במסגרות שיש בהן מרכיב טיפולי שיקומי, אך זה לא יכול להתקיים במסגרת החינוך הרגיל. כרגע, נראה לי שהייתי פועלת להוצאתו למסגרת חוץ ביתית טובה, עם כל הקושי שבדבר. עם כל הרצון לסייע, ואני מבינה כמה מצוקה אתם חווים כרגע, לא נראה לי שהישועה תגיע מעצה באינטרנט. הילד שלכם נמצא בסיכון גדול, ועליכם לאפשר לרשויות הרווחה לטפל בו, גם אם זה אומר להסיר את הכפפות. כדי להרגיש יותר שליטה ויכולת, נסו להתגייס במקביל לטובת ילדיכם הצעירים, ולצמצם את הסיכון לנזקים רגשיים גם אצלם. שולחת לך הרבה כוח ותקווה ליאת

יש לי בכיתה תלמידה בת 17. היא תושבת חוזרת. אין לה קשר עם אביה . בבית האם שתי אחיותיה. מסתבר שאחותיה הגדולות עזבו את הלימודים בגיל 16, כאשר אחת מהן נכנסה להיריון כעבור חצי שנה.והאחרת לא רוצה ללמוד. תלמידתי מטפלת באחיה החורג בן השנתיים וכן בבן של אחותה בן שלוש. כל בוקר היא מאחרת לבית הספר בשל כך. כמו כן כשהיא בבית הספר היא מגלה חוסר רצון ללמוד קשיים בשפה . יצוין כי נשארה פעם נוספת כיתה ו. בשיחות עימה עולה כי היא עובדת כקופאית בסופר. ומזה כחודשיים הפסיקה לבוא לבית הספר כשלפני כן ביקורה לא היה סדיר. בבית האם מספרת שביתה איננה ממושמעת כלל ולא רוצה ללמוד. יצוין כי הכנתי עבורה מערכת המסייעת לה בתגבורים בשפה על מנת לקדם אותה. אך היא ממאנת ללמוד ומעדיפה להגיע למסגרת שבה תוכל ללמוד קצת ולעבוד קצת. לפני חודשיים התקיימה וועדת החלטה על המשפחה ומומלץ שהתלמידה תלמד במסגרת כפי רצונה של התלמידה. קשה לי לוותר עליה. היא תלמידה שחשובה לי מאוד ואני רוצה. בהצלחתה. מה דעתך?

שלום, האכפתיות והדאגה שלך ניכרים בדברייך, אך אני מבקשת ממך (כפי שעשיתי בעבר), להשתדל להבא להימנע מפרטים מזהים שאינם נחוצים להבנת שאלתך. את עלולה לחשוף את תלמידייך, וזה לא ראוי ומסוכן. לעצם העניין, יש ילדים שמציאות חייהם נראית קשה ולא הוגנת. הם לא תמיד יכולים להרשות לעצמם לשבת וללמוד, כאשר הבית בוער או לא מתפקד. מדובר ככל הנראה בנערה עמוסה מאד, מוצפת וכועסת, שמתקשה להתמודד בהצלחה עם המשא הכבד שעל כתפיה. לכן היא לא לגמרי פה ולא לגמרי שם. הניסיון להחזיק אותה בכוח במסגרת הרגילה לא בהכרח ייטיב עמה. יכול להיות שמסגרת אחרת, כמו פרוייקט הילה, למשל, יתאים יותר לצרכים שלה, של לימודים ועבודה במקביל. בכל מקרה, מדובר במקרה מורכב, שחשוב לבחון אותו בזהירות ומקרוב, תוך התחשבות בסדרי העדיפויות של הנערה, שלא תמיד עולים בקנה אחד אם מה שנראה לנו כטובתה. אכן לא קל. לפעמים, כאשר אנחנו רואים נער או נערה שלא מצליחים להתרומם ולהצליח עקב נסיבות חיים קשות במיוחד, אפשר לעזור ביצירת תקווה לעתיד טוב יותר. אני נוהגת לומר לילדים כאלה שלימודים תמיד אפשר להשלים, וששום דבר לא אבוד אף פעם. לפעמים זה עדיף על עמדה שמתעקשת על לימודים עכשיו ובכל מחיר. כך את משדרת לה הרבה אמפתיה כלפי מה שהיא עוברת, ומשחררת אותה מהתסכול והכעס על מה שהיא כביכול מפסידה. בהצלחה ליאת

שלום, האכפתיות והדאגה שלך ניכרים בדברייך, אך אני מבקשת ממך (כפי שעשיתי בעבר), להשתדל להבא להימנע מפרטים מזהים שאינם נחוצים להבנת שאלתך. את עלולה לחשוף את תלמידייך, וזה לא ראוי ומסוכן. לעצם העניין, יש ילדים שמציאות חייהם נראית קשה ולא הוגנת. הם לא תמיד יכולים להרשות לעצמם לשבת וללמוד, כאשר הבית בוער או לא מתפקד. מדובר ככל הנראה בנערה עמוסה מאד, מוצפת וכועסת, שמתקשה להתמודד בהצלחה עם המשא הכבד שעל כתפיה. לכן היא לא לגמרי פה ולא לגמרי שם. הניסיון להחזיק אותה בכוח במסגרת הרגילה לא בהכרח ייטיב עמה. יכול להיות שמסגרת אחרת, כמו פרוייקט הילה, למשל, יתאים יותר לצרכים שלה, של לימודים ועבודה במקביל. בכל מקרה, מדובר במקרה מורכב, שחשוב לבחון אותו בזהירות ומקרוב, תוך התחשבות בסדרי העדיפויות של הנערה, שלא תמיד עולים בקנה אחד אם מה שנראה לנו כטובתה. אכן לא קל. לפעמים, כאשר אנחנו רואים נער או נערה שלא מצליחים להתרומם ולהצליח עקב נסיבות חיים קשות במיוחד, אפשר לעזור ביצירת תקווה לעתיד טוב יותר. אני נוהגת לומר לילדים כאלה שלימודים תמיד אפשר להשלים, וששום דבר לא אבוד אף פעם. לפעמים זה עדיף על עמדה שמתעקשת על לימודים עכשיו ובכל מחיר. כך את משדרת לה הרבה אמפתיה כלפי מה שהיא עוברת, ומשחררת אותה מהתסכול והכעס על מה שהיא כביכול מפסידה. בהצלחה ליאת

יש לי בת בכורה עוד מעט בת 12 אך אינה כלל מתנהגת כמו בגילה מכול הבחינות. כל דבר צריך להגיד לה כלל לא מסתכלת על השעון לדוגמא יש לה באותו יום חוג מיוזמתה היא לא תבדוק מתי היא צריכה להתארגן לחוג כל דבר צריך להגיד לה . גם ההתנהגות שלה מאוד ילדותית במפגשים עם חברים או משפחה תעדיף לשחק מול הילדים הקטנים מאשר להיות במחיצת המבוגרים וליזום שיחה. וגם שיש ילדה בגילה לא מעניינת אותה במיוחד.כלומר לא תנהל שיחה שתמשך ותיצור עניין. מאוד קצרה ולא קולחת . גם לגבי המראה שלה לא כל כך אכפת לה לא מתייחסת כלל איך היא נראית צריך כל הזמן להעיר לה על כך תסדרי וכו' בתחום החברתי בבית ספר יש לה חברה טובה אחת ולא מפריעה לה כלל מבחינתה . לא אוהבת לריב להתערב בין חברות לא מתווכחת מאוד מתפשרת כמו מלאך עם לב של זהב . ילדה שמחה חייכנית אך עם בטחון עצמי נמוך . מאוד דואגת לה שתגיע לחטיבה או לתיכון מתייעצת מה עושים בהתנהלות היומיומית כי כל הזמן אני מרגישה שאני ביקורתית אליה מאוד ומתווכת לה את החיים . היא מבחינתה בשלה לא מבינה מה אני רוצה ממנה כל דבר שמעירים לה עונה לי דווקא והיפך זה כבר נהיה טבוע בה . אך אני רואה ילדות בגילה איך הן מדברות מתנהגות ונחמץ לי הלב . כי בסהכ היא ילדה נבונה חכמה רק מאוד ילדותית מה עושים ?????

שלום רב, ראשית, אקדים ואומר שילדים שונים אלה מאלה בקצב ההתפתחות שלהם, וזה ניכר מאד דווקא בכיתות ו-ז, כאשר חלק מהילדים כבר נראים ומתנהגים כמתבגרים, וחלק עדיין ילדותיים מאד. ועדיין, אני מבקשת להתייחס לעמדה שלך, ואני מצטטת: אני ביקורתית אליה מאד ומתווכת לה את החיים. את יודעת, ילדים גדלים ומתפתחים בתוך הקשר סביבתי. אם ננסח את זה בדרך מאד מאד פשטנית, כשמישהו עושה בעבורנו דברים אין סיבה שניקח אחריות ונעשה אותם בעצמנו. מעניין היה לדעת מדוע מלכתחילה תיווכת לה את החיים. האם היה שלב כלשהו שבו תפסת אותה כחלשה? לא מפותחת? האם חוותה מחלה או משבר? הורים אכן מתווכים לילדיהם את המציאות, אך זה נעשה כדרך להכשירם לחיים, ולא כדי להפוך אותם לתלותיים או חסרי יכולת. העובדה שאת גם ביקורתית, יכולה להעיד (אולי) על כך שעשית קצת יותר מדי, לפעמים גם כשלא היה צריך. כמובן שאף פעם לא מאוחר להתחיל לעודד ילד לעצמאות, אך יש לעשות זאת בדרך מאוזנת, ללא שיפוטיות וללא רחמים. למשל - נסי להימנע מלקחת אחריות על לוח הזמנים שלה. תוכלי להודיע לה שאם לא תהיה מוכנה לחוג בזמן, היא פשוט תפסיד, וששלושה חיסורים יגרמו להפסקת החוג. בדומה, אפשר להתחיל לדרוש ממנה תפקוד בוגר בבית, כמו סידור החדר שלה, עזרה בחלוקת הכביסה המקוםלת לארונות, ריקון מדיח הכלים, וכד. אל תחששי מלעמת אותה גם עם מטלות פחות נעימות לה, שכן זו משמעותה של בגרות: היכולת לעשות דברים גם כשאינה רוצה, או לא לעשות דברים שהיא רוצה כי אי אפשר. עמידה בתסכולים. דחיית סיפוק. התחשבות. אלה גם הכישורים שיעזרו לה לתפקד עם בנות גילה, ולא רק עם ילדים קטנים. מוסיפה - כמו שאנחנו עושות כאן לפעמים - את ההצעה לשקול פנייה להדרכת הורים קצרה, שיכולה לקצר לך את התהליך ולייעל אותו. בהצלחה ליאת

שלום רב, ראשית, אקדים ואומר שילדים שונים אלה מאלה בקצב ההתפתחות שלהם, וזה ניכר מאד דווקא בכיתות ו-ז, כאשר חלק מהילדים כבר נראים ומתנהגים כמתבגרים, וחלק עדיין ילדותיים מאד. ועדיין, אני מבקשת להתייחס לעמדה שלך, ואני מצטטת: אני ביקורתית אליה מאד ומתווכת לה את החיים. את יודעת, ילדים גדלים ומתפתחים בתוך הקשר סביבתי. אם ננסח את זה בדרך מאד מאד פשטנית, כשמישהו עושה בעבורנו דברים אין סיבה שניקח אחריות ונעשה אותם בעצמנו. מעניין היה לדעת מדוע מלכתחילה תיווכת לה את החיים. האם היה שלב כלשהו שבו תפסת אותה כחלשה? לא מפותחת? האם חוותה מחלה או משבר? הורים אכן מתווכים לילדיהם את המציאות, אך זה נעשה כדרך להכשירם לחיים, ולא כדי להפוך אותם לתלותיים או חסרי יכולת. העובדה שאת גם ביקורתית, יכולה להעיד (אולי) על כך שעשית קצת יותר מדי, לפעמים גם כשלא היה צריך. כמובן שאף פעם לא מאוחר להתחיל לעודד ילד לעצמאות, אך יש לעשות זאת בדרך מאוזנת, ללא שיפוטיות וללא רחמים. למשל - נסי להימנע מלקחת אחריות על לוח הזמנים שלה. תוכלי להודיע לה שאם לא תהיה מוכנה לחוג בזמן, היא פשוט תפסיד, וששלושה חיסורים יגרמו להפסקת החוג. בדומה, אפשר להתחיל לדרוש ממנה תפקוד בוגר בבית, כמו סידור החדר שלה, עזרה בחלוקת הכביסה המקוםלת לארונות, ריקון מדיח הכלים, וכד. אל תחששי מלעמת אותה גם עם מטלות פחות נעימות לה, שכן זו משמעותה של בגרות: היכולת לעשות דברים גם כשאינה רוצה, או לא לעשות דברים שהיא רוצה כי אי אפשר. עמידה בתסכולים. דחיית סיפוק. התחשבות. אלה גם הכישורים שיעזרו לה לתפקד עם בנות גילה, ולא רק עם ילדים קטנים. מוסיפה - כמו שאנחנו עושות כאן לפעמים - את ההצעה לשקול פנייה להדרכת הורים קצרה, שיכולה לקצר לך את התהליך ולייעל אותו. בהצלחה ליאת

למה הכוונה בהדרדרות תפקודית? סכיזופרניה יכולה לגרום למצב שכזה?

דני, לדעתי עניתי לך בתשובתי הקודמת. אומר שוב: סכיזופרניה היא מחלה כרונית מתמשכת, שמתאפיינת בהתקפים פסיכוטיים חוזרים. אם אדם מתפקד ב- 100% לפני המחלה, הרי שכל התקף משאיר חוסר מסוים. לאורך השנים הגרעונות הקטנים הללו מצטברים, ואז ניכרת פגיעה משמעותית יותר. איך זה בדיוק ייראה? קשה לומר. כל אדם הוא אחר, וכל אדם מתחיל מנקודת פתיחה אחרת. טיפול תרופתי סדיר חשוב ביותר, כאמור, להפחתת תדחרותם של ההתקפים. הרבה בריאות ליאת

שלום לכולם. אני חדשה בפורום ואני מבינה שלפי חוקי הפורום לא ממליצים על מטפלים מסויימים, ובכל זאת - האם למישהו יש ניסיון עם שיטת ה EMDR (ריצוד עיניים) לטיפון בטרומות? אם כן אשמח לחוויות והמלצות ואם אפשר לשלוח לי בפרטי שמות של מטפלים. תודה

שלום איילת, EMDR היא שיטה שנמצאה יעילה לטיפול בטראומות. ממליצה לך להיכנס לדף העמותה הישראלית, לקרוא עוד על השיטה, ולמצוא דרכם גם מטפל. מאחר שרוב המטפלים עברו את הכשרתם בחסות גוף זה, אני מאמינה ששם הכתובת למצוא את מי שיתאים גם לך. הנה - http://www.emdr.org.il/ בהצלחה וחג פורים שמח ליאת

תודה. כמובן שהסתכלתי באתר שלהם. השאלה האם השיטה מוכרת ומומלצת לטיפול בחרדות לעומת שיטות אחרות.

הילד שלי בן ארבע (נבון ומתפתח מעולה לגילו חברותי מאוד עם הרבה חברים) ולפי המלצת הגננת נאמר לי לקחת אותו לטיפול ריגשי מכיוון שיש לו קושי בדחיית סיפוקים, בכל דבר הוא רוצה להיות ראשון וקשה לו לקבל לא והוא גם מתבכיין הרבה. אנחנו נימצאים בטיפול עם פסיכולוגית כבר 10 מפגשים ועד היום כל פעם הילד שלי לא מוכן ללכת אליה הוא ממש לא רוצה להיכנס אליה למרות שהיא מנסה לשחק איתו ולתקשר איתו בפעם האחרונה יצאתי מהחדר והוא נישאר איתה ובמשך חצי שעה הילד רק צעק אליה: "לא רוצה",אני לא אוהב לבוא לפה", אני כן ואת לא" וכל מיני כאלה עד ששמעתי אותו מתחיל לבכות ונכנסתי לחדר השאלה שלי האם אני עושה לילד שלי אוול כשאני מחריכה אותו ללכת אליה האם כדאי לי לשנות את המטפל כי כבר עברו 10 טיפולים ומהרגע הראשון הוא לא היתחבר אליה עד היום ולא נראה לי שזה הולך להישתנות

שלום נטע לי, מבלי להיכנס לטיב הקשר הטיפולי שנוצר או לא נוצר, אוכל לומר שלתפיסתי, במיוחד לאור "תלונותיה" של הגננת, ההתערבות הטיפולית המומלצת בגיל זה היא הדרכת הורים. ההורים הם הסוכנים הטבעיים והעיקריים בחייו של ילד, ויכולתו להתמודד עם תסכולים ולדחות סיפוק תלויה בעמדה ההורית ובמערכת הכללים והגבולות בבית. לכו לקבל הדרכה, ולמדו איך להציב גבולות ביעילות. בהצלחה ליאת

היי הבן שלי עבר ניתוח שקדים . ושקד שלישי ההחלמה שלו בגדול באמת טובה הוא נושם טוב וחיוני לאחר 4 ימים . רק שברגע שהגענו הביתה למחרת הוא לא ישן בלילה בהתחלה חשבתי שזה כאבים אבל היום לאחר שבוע הבנתי שפשוט אולי יש לו פחד מלישון אולי סוג של טראומה מהניתוח אני ממש עובדת עצות הוא מתעורר בצעקות ובבכי הוא נהייה אגרסיבי לא מוכן לחזור למיטה הוא נרדם רק עלי ואיך שאני שמה אותו במיטה הוא שוב מתעורר ומראה התנגדות להכנס למיטה ולישון בוכה וצועק כאילו הוא מאבד שליטה על מעשיו . אני חייבת לציין שלפני הניתוח הוא ישן מצויין מ-7 בערב עד הבוקר אשמח עם תעזרו לי לעזור לבן שלי

שלום מירב, ילדים תופסים ומגיבים למציאות בתיווכם של ההורים, ולפיכך מה שנתפס כטראומה בעיני ההורים יועבר ככזה גם אל הילד, ולהפך. ניתוח הוא חוויה לא פשוטה, אך תינוקות ופעוטות אמורים לעבור אותו בשלום, שכן מרכיב הפחד כמעט לא קיים. החרדה והדאגה הן בעיקר של ההורים, באופן טבעי כמובן. לאחר שחלפה החוויה, אנחנו רואים בלא מעט משפחות, נטייה לפינוק בניסיון לפצות את הילד על ה"טראומה" שעבר. בעיני זו טעות. חזרה מהירה לשגרה היא אחד הדברים שמאותתים לילד "הכל בסדר. חוזרים לשגרה". יש פרוצדורות רפואיות שאכן מותירות חוויה של כאב ומצוקה. גם אלה אינן חייבות בהכרח להיות טראומטיות. יתכן שיהיה קושי בימים הראשונים, ירידה בתיאבון, קשיי הירדמות. כאשר ההורים ניגשים לזה ממקום של רחמים, הילד נחלש אף יותר ומתקשה לחזור לעצמו. ה'רוח' הנכונה (לפחות בעיני) היא לשלב עמדה חומלת, יחד עם ציפייה לחזרה לשגרה. באופן ספציפי לילד שלך, אני מציעה להמשיך להתעקש על כך שיישן במיטתו ובזמן, גם אם זה אומר שתצטרכו לשבת לצידו בשקט זמן מה, ולעזור לו להירגע מעצם קרבתכם. נסי לגמול אותו מההרגל להירדם על הידיים, גם במחיר של בכי. הישארי קרובה ומחבקת, אך אל תרשי שבירה מוחלטת של ההרגלים הישנים. מאחלת לכולכם בריאות ופורים שמח. ליאת

חייב לומר שהתשובה נשמעת תמוהה. אין פחדים לפעוטות? התערבות פולשנית לא יכולה להיות אירוע טראומטי אם לא נעשה כראוי? עדיף למחוק לטשטש ולהמשיך הלאה? וואלה פסיכולוגיות, הפתעתן אותי.

שלום אייל, לפעוטות בהחלט יש פחדים, ואם תקרא שוב את דבריי אולי תבין את רוח הדברים. התכוונתי לומר שתינוקות בני שנה וחצי (כמו במקרה שהובא לכאן) נכנסים לניתוח בלי הפחדים האופייניים למבוגרים הנמצאים בסיטואציה דומה. אם תחשוב לרגע על מבוגר שעומד לפני ניתוח (וגם לאחריו), תוכל לראות שעיקר המצוקה והסבל קשורים לפחדים הקשורים במוות (אולי הניתוח לא יצליח? אולי לא אתעורר מההרדמה? אולי הרופא המרדים יתרשל? אולי לא יצליחו לרפא אותי? וכ') בכאב (האם ההרדמה תעבוד? האם יכאב לי כשאתעורר? האם יעזרו לי במקרה של כאב נוראי?) בתפקוד (האם אחזור להיות מה שהייתי לפני הניתוח? האם יהיו השלכות לפרוצדורה שאני עומד לעבור? האם אצטרך לקבל תרופות כל החיים? וכד'). למרבה המזל, תינוקות ופעוטות משוחררים מכל זה, והחוויה שלהם צבועה במידה רבה באופן שבו ההורים מתווכים להם אותה. הורים נוטים לעתים קרובות להשליך על הילד את החרדה והפחד שלהם עצמם, מה שמוביל לקשיים מהסוג שתואר בפניה של מירב. אם תקרא שוב את פנייתה של מירב, תראה שהניתוח עבר בשלום, ההחלמה הייתה מהירה וטובה, ולכן אין סיבה להניח הנחות מרחיקות לכת על טראומה פוטנציאלית. מקווה שהדברים מעט יותר ברורים כרגע. חוצמזה, שאני פסיכולוגית אחת, ולמיטב ידיעתי רק אני חתומה על התשובה. אז למה לכעוס על חפים מפשע? :-) חג שמח והרבה בריאות ליאת

בני בן שנתיים וחצי, ילד ראשון ויחיד. שנה ראשונה היה איתי בבית, אח"כ השתלב יחסית מהר בגן והיינו מרוצים מאוד. השנה נרשם בגן מועצה, יש הרבה ילדים ופחות יחס, אבל בסה"כ אוהב את הגן (למרות שאנחנו לא מרוצים בכלל...) אנחנו מודאגים מכך שהוא מתנהג מעט משונה בסיטואציות חברתיות. נוטה להיות מרוחק ולהתבונן זמן רב לפני שמגיב, אם בכלל. קשה לו להשתלב כאשר ילדים שהוא לא מכיר משחקים וגם בגן אני שמה לב שאינו משחק הרבה עם ילדים ותמיד עוקב אחריהם, לראות כיצד הם מגיבים ומה הם עושים, תמיד מסתכל מהצד ובוחן, בוכה כאשר לוקחים ממנו משחקים ומתקשה להתמודד. בפורים סירב להתחפש, שהגענו לגן בקושי התייחס לילדים המחופשים. חשוב לי לציין שהוא ילד ראשון ונכד ראשון, מקבל המון המון תשומת לב ואהבה, תמיד מוקף בדודים ודודות (אבל בלי בני דודים..)ובקרב המשפחה הוא מלא שמחת חיים וביטחון, דעתן, עם חוש הומור. מה יכולה להיות הסיבה להתנהגותו? האם כדאי להתייעץ עם איש מקצוע? בתודה מראש

שלום מירב, על פניו, ועם כל הזהירות המתבקשת כאשר מסתמכים על תיאור כ"כ קצר, התנהגותו של בנך נראית תואמת גיל ונורמלית, ואין בה שום דבר מדאיג. רק בגיל שנתיים-שנתיים וחצי ילדים מתחילים להתייחס אל האחרים, ולגלות את האינטראקציות החברתיות כסוג של פעילות גומלין מהנה. ההתבוננות שאת מתארת היא ניסיון (נבון, יש לומר) ללמוד את הסביבה החברתית ואת הכללים הנהוגים בה. אל תשכחי שבנך גדל ללא אחים/בני דודים, ולכן הזירה החברתית עם בני גילו היא כזו שצריך ללמוד להסתגל אליה. אין בה (שוב, ככל שאפשר לומר מרחוק) שום דבר מדאיג או מוזר. הרתיעה מתחפושות מובנת ונורמלית גם היא. יש הרבה מאד ילדים (וגם כמה מבוגרים...) שהחג הזה הוא סיוט עבורם. ילדים צעירים עדיין מתקשים להבחין בין מציאות לדמיון, ולכן השינויים הפתאומיים, יחד עם כל יצורי הפרא, המסכות והאיפורים (שמי יודע מה מסתתר מאחוריהם...) מעוררים הרבה חרדה, דווקא אצל הילדים הנבונים והרגישים. חשוב שנוכל לקבל בהבנה וברגישות את הפחדים הללו, מבלי לנסות לשדל את הילד או לדחוק אותו בכוח לתחפושות או אירועים שכרגע היה מעדיף להימנע מהם. יהיו לו עוד שנים רבות שמחות ומבדחות, ואפשר לוותר לו בינתיים. חג שמח! ליאת

על התגובה המעודדת והמהירה

שלום קודם כל סליחה על הבוטות בני בן ה17 חושב כל פעם שהוא מפליץ במכנסיו שהוא בעצם עושה בהם קקי ולכן כל פעם בודק אם אכן עשה קקי במכנסיו בנוסף גם לגבי פיפי בכל פעם שהוא עושה פיפי הוא מפחד להכניס את איבר מינו למכנסיים לפני שהןא מנער את איבר מינו המון פעמים בכדי שלא יהיה לו ריח של פיפי ממה התנהגות זו נובעת איך אפשר להקל עליו

שלום אביעד, מאחר שלא נכון ולא מקצועי לאבחן אנשים מרחוק על סמך מידע כה חלקי, אוכל להציע רק כיוון מחשבה, אותו יש לאשש או לשלול בעזרת גורם מקצועי, פנים אל פנים. יש אנשים הסובלים מסימפטומים כפייתיים (למשל בדיקות חוזרות) בתגובה למחשבה פולשנית כמו-אובססיבית שמדאיגה אותם. זו תופעה שניתנת לטיפול (הרגעת החרדה בדרך אחרת, ושיפור היכולת להתמודד עם הספק). לצורך כך, ממליצה בחום על פניה לפסיכולוג קליני, רצוי כזה שמיומן בטכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות. בברכה ליאת

שלום הייתי רוצה לדעת אם לחץ נפשי ממושך בעוצמה גבוהה בגלל מחלות נפשיות שלא מטופלות יכול לפגוע במח בזיכרון וביכולות הקוגנטיביות או שזה רק פחד שלי דרך אגב אם כן זה ניתן לשיקום?

שלום דני, לחץ ממושך ומצב נפשי קשה יכולים להשפיע על *ביטויין* של היכולות הקוגניטיביות. התפקוד משתפר כשמתפנה אנרגיה נפשית ומצב הדחק נרגע. עם זאת, מחלות נפש מסוימות, הקשות שבהן, יכולות לגרום להתדרדרות תפקודית בלתי הפיכה. מסיבה זו, חשוב לעשות הכל כדי להגביר את ההיענות של חולה הנפש לטיפול התרופתי. בברכה ליאת

למה הכוונה בהדרדרות תפקודית? סכיזופרניה יכולה לגרום למצב שכזה?

שוב שלום דני, מחלת הסכיזופרניה היא מחלה כרונית מתמשכת. כיום, הודות לטיפול תרופתי טוב, גם חולים קשים יכולים לתחזק את עצמם ולהישאר ברמיסיה זמן ממושך יחסית. כל התקף פסיכוטי עלול להשאיר אחריו פגיעה קוגניטיבית בדרגה כלשהי (מכאן אופייה המתדרדר של המחלה), כאשר לאורך השנים, לאחר עוד ועוד התקפים, הפגיעה ניכרת יותר. מכאן חשיבותו של הטיפול התרופתי, בהיותו מפחית את תדירות ההתקפים, וכמובן גם את השלכותיהם לטווח הקצר והארוך. בריאות ליאת

הבן שלי עושה קקי בתחתונים כבר המון זמן לכל המערכות נשבר מאד קשה לי להתמודד עם זה הוא מתעקש לעשות רק בתחתונים והיא אפשר לרצוץ אותו בכלום בנוסף יש לו קושי שפתי שזה בטיפול הוא ילד 4 ואחרון מארבעה ילדים קשה קשה מתוסכלת מתביישת מיואשתתתתת

שלום פמלה, אני יכולה להבין אותך עד מאד, לחוש את המצוקה והייאוש שלך. ובכל זאת, ברור לכולנו שמתישהו אפילו הילד שלך יעשה קקי בשירותים כמו כולם :-) כדי שזה יקרה, את חייבת לבודד את עצמך מכל הרגשות הקשים שהזכרת, ולפעול בקור רוח. יש מצבים שבהם הלחץ והמתח פועלים דווקא כנגד המטרה שלנו, וגמילה מקקי היא אחד התחומים הללו, אם לא ה-! אני לא יודעת למי את מתכוונת כשאת אומרת "מערכות". לגן? לצהרון? לכם בבית? אני מניחה שהכוונה לכל אלה גם יחד, מה שלא תורם להפגת הלחץ המופעל (ישירות או בעקיפין) על הילד. התעקשות על עשיית קקי בתחתונים - ובהנחה שבדקתם ושללתם יחד עם רופא הילדים כל בעייה רפואית - קשורה לעתים למאבקי כוח בין הילד להורים. כרגע, כאשר את כ"כ לחוצה ומיואשת, היכולת שלך להתנהל עניינית ובשלווה מוטלת בספק. לכן, ממליצה לך להגיע להדרכה הורית אצל פסיכולוג ילדים מנוסה. שם תוכלי לקבל - מעבר לכלים מעשיים הקשורים לתהליך הגמילה שהסתבך - גם כוח לעמוד מול כל אנשי החינוך שאיבדו את סבלנותם. זכרי שאת אמורה להיות הסנגורית של הילד, ולהגן עליו בתקופות שבהן הוא מתקשה "לספק את הסחורה". בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 3 וחצי (יש לי גם בת בת 5), ילד חכם, מתוק אמיתי, אוהב לעזור, סקרן וחבר טוב. היום מתנהל נעים מאוד עד השלבים שמבקשים לעשות ממנו דברים שצריך (להכנס להתרחץ, לרחוץ ידיים לפני האוכל, להתלבש, להחליף מכנסיים אם ברח לו פיפי, להכנס למיטה בערב וכן הלאה). הוא פשוט אומר לא ולא מוכן להקשיב לשום דבר. ניסינו אפילו לעשות טבלה של דברים שצריכים לעשות (להתלבש, לצחצח שינים, לשים אוכל בתיק וכן הלאה) ולצייר מדליה על כל מהלך שהוא מסיים- לא עבד. ניסיתי לתת לו אופציות (איזה מכנסיים אתה בוחר/ איזה גרביים, איפה באמבטיה אתה רוצה לצחצח שיניים, וכן הלאה), אני תמיד מזכירה לו בבוקר שקודם עושים מה שחייבים ורק אחר כך מה שרוצים (כדי שלא ילך לשחק). הוא פשוט לא מוכן לכלום- אם אני מציעה משחק הוא מייד מודיע שהוא לא מעוניין לשחק, אם אני מציעה אופציות- הוא אומר לא על כולן וכשאני שואלת מה הוא רוצה- אומר לי- כלום/ אני לא רוצה/ לא וכן הלאה. בסופו של בוקר/ ערב לרוב הוא נגמר בכעס ורוגז מצידי ובכי מצידו. אשמח לשמוע רעיונות.

שלום תמי, אני מבקשת להפנות אותך לסיפור הילדים המקסים על הדובון לא-לא, שמתייחס בדיוק לילדי הגיל הרך, שרוצים "הכל לבד", ובדר"כ ההפך ממה שאימא מבקשת מהם. בסיפור, הדובי הקטן נכנס למאבק באמו, עד (זהירות, ספוילר!) שהוא מבין שהוא אינו יכול בלעדיה בעקבות חוויות קשות שהוא עובר. אם נניח לרגע לדיון אם מדובר בסיפור "חינוכי" או לא, הוא בהחלט מעיד על כך שאת חווה כרגע "צרת רבים". ועדיין - כאשר ההתנהלות בבית הופכת לזירת מאבק מבוקר עד ערב, שווה לבחון בזהירות האם איבדת את היכולת לעמוד מול ילדך הקטן כדמות סמכות ולא כ"חברה שוות זכויות". אני חושבת שנכון לאפשר לילד שלנו בחירה ורצון חופשי בתחומים מסוימים, אך אלה חייבים להיות תחומים בתוך מסגרת בסיסית עם כללים וגבולות, שאותם קובעים אתם, ההורים. אני מתכוונת לכך שיש דברים שלא שואלים ילד אם הוא רוצה או מסכים. מקלחת או צחצוח שיניים, שעת ההליכה לישון או שעת היקיצה. הללו אינם ניתנים לדיון, והם יקרו גם בעל כרחו (ברגישות ונחישות). לעומת זאת, כאשר את מציעה משחק והוא עונה ב"לא רוצה", הייתי זזה מיד מהוויכוח, ומאפשרת לו לעשות כרצונו ברגעי הפנאי. כאשר את מקיימת ויכוח גם על דברים כאלה, את מעודדת תרבות מיקוח, ויוצרת אשלייה של שוויון וסימטריה ביחסים. וותרי היכן שאפשר, ועמדי על שלך בעניינים המהותיים. אם תרגישי שאתם נשארים לכודים במאבקי כוח לאורך זמן, התייעצי עם פסיכולוג ילדים המיומן בהדרכת הורים. זה מסוג הדברים שאפשר לשפר מאד גם בפגישה אחת או שתיים. בהצלחה ליאת

הכוונה בהצעה של משחקים מבחינתי היתה משחקים שיאפשרו להתנהלות זריזה ונעימה של הדברים שחייבים לעשות (לדוגמא משחק של נראה אם תצליח לשים את האוכל בתיק עד שאספור עד 10, נראה אם נספיק להשיג את אחותך בהתלבשות, איפה תרצה לצחצח שיניים- ליד הכיור, באמבטיה וכן הלאה). החוקים בבית מאוד ברורים, אני לא חושבת שזו הבעיה.

אני אמא לילדה בכיתה ט. ביתי סיפרה לרכזת השכבה כי מורה נוהג לומר לה יפה שלי חיים שלי את הלב שלי. וכן פעם אחת צבט בלחי שלה וטפח בכתפיה ואמר לה ... תלמדי זה בשבילך. כך סיפרה גם למנ הל החטיבה. המנהל שוחח קשות ונזף במורה וביתי הועברה לקבוצה אחרת. בהמשך שוחחה היועצת עם ביתי. אני שמעתי על הסיפור הזה מביתי. כעבור שלושה שבועות נכנסה מורה אחרת למילוי מקום בכיתה וביתי סיפרה לה את הסיפור. בעקבות זאת לקחה היועצת שוב את ביתי לשיחה והפעם חשפה ביתי ארועים נוספים...המורה ישב במקום מושבה ואמר לביתי: בואי שבי עליי, באוצר מילים שנלמד בכיתה על המילה זיקוקים אמר לביתי זה הזיקוקים ביום החתונה שלנו. ותלמיד אחר שהסתכל על הלוח המורה אמר לו ; מה אתה מסתכל בלוח תסתכל על ביתי. ביתי נמצאת כרגע במקום שהיא רוצה שהמורה יעוף מבית הספר. בהתחלה חששה ממנו. היום כניראה רוצה שהוא ייענש. מה לעשות? האם להגיש תלונה במשטרה? אני חוששת שהדבר יפגע בביתי. כיום אין שום קשר בין המורה לביתי והיא לומדת עם מורים אחרים.

יש לי ילד בן שנתיים וחצי. לאחרונה היה לי דיון דיי סוער סביב נושא של מתן חיזוקים חיוביים. דוגמא שאומרים לו שהוא ילד מתוק מדהים (לעיתים קרובות חברים קרובים מוסיפים יפה) ואהוב... והוא כבר אמר "אני מדהים וכל כך יפה"(והאמת זה גם נכון, עוצרים אותי ברחוב....) האם מומלץ להמשיך או שזה יכול לגרום למורכבויות בהמשך החיים כגון קשיים בהתפתחות הביקורת העצמית, קשיים פסיכולוגיים עם דימוי עצמי.... כבר באמת לא יודעת מה נכון לא לאמר כפי שאנו חונכנו או לומר הרבה?, בגבולות? הוריי טוענים שזה ממש הרסני...

יש לי שתי שאלות. האחת יש לי ילד בן שנתיים וחצי.עלי לציין שזה בן יחיד ואין לי למה להשוות. בעבר הבעתי חשש מאוד קל להתפתחות בעיית תקשורת משהו באטצ'מנט שלו היה קצת מוזר והתפתחות תקשורתית מעט מאוחרת. אובחן בהתפתחות הילד בהיותי כבן שנתיים עלי לציין שחשבתי אפילו לבטל. נמצא בגבול הנורמה עם חרדתיות מעט גבוהה. האמת שאני קצת מתקשה להבין כיצד אבחנו זאת אבל בחיי היומיום אני מתרשמת שיש לו תקופת "הפשרה" ארוכה בכל הקשור בפגישה עם ילדים לא מוכרים. אני מנסה לתווך אך לא מחייבת ואם רוצה לשחק לבד מאפשרת. כל הזמן עסוק ב"אני אפול" התפתחות מוטורית מצויינת. כיצד אתם מייעצים בכל זאת.

שלום רב, בני כמעט בן 6, ילד מקסים, רגיש, אוהב ספורט ומאוד פעיל באופן כללי. מצד אחד חברותי אבל יחד עם זאת ביישן. הוא מסוג הילדים שלוקח להם זמן להתחמם אבל כשהוא נכנס לזה קשה להאמין שלפני שעה הוא נורא התבייש . באופן כללי מגיל קטן קשה לו במעברים ממצב למצב, עכשיו כבר הרבה פחות חוץ מעניין הביישנות. בגן הוא מתנהג יפה בדרך כלל, משתתף, משחק יפה עם חברים, לפעמים משתולל, כאשר הגננת אומרת שהוא הרבה פעמים "נגרר" , אבל ברמה שאפשר להשתלט עליו. הבעיה מתחילה בצהרון וזה התחיל רק השנה: מתחילת השנה עד חגי תשרי התחלפו שם הגננות בקצב מסחרר ונראה שהוא קיבל את זה כהזדמנות לבדיקת גבולות של כל אחת מהן. כשהיינו באים לאסוף אותו זה נראה שממש "השד נכנס בו" והוא לא מצליח לצאת מזה עד שמגיעים הביתה והוא מתאפס. כאשר הגיעה הגננת הקבועה תוך כמה שבועות המצב הסתדר והוא חזר להתנהגות טובה. לפני כשבועיים לצערנו שוב התחלפה הגננת ונראה שחזרנו לנקודת ההתחלה, כאשר שוב זה מתחיל בעיקר כשהוא נגרר אחרי כמה ילדים "בעייתיים" ולא יכול לעצור. כמו כן נראה שהגננת באופן כללי לא כל כך משתלטת על העניינים, אבל על זה כבר אין לנו השפעה. אנחנו מנסים לדבר, הוא מבין הכל, מסכים שהתנהגותו לא מקובלת וזה לא מתאים לו, אבל למחרת שוב אותו הדבר. מה ניתן לעשות? תודה מראש

שלום רב, אנחנו הורים לילד בן 10, יש לו אח נוסף בן 4.5. לפני כשנה עברנו ליישוב חדש (עם כל מה שמשתמע מזה, מסגרות חדשות וכו), המעבר עבר דיי חלק והוא השתלב הן בבית הספר והן בצופים, הוא גם תלמיד לא רע בכלל. הבעיות שלנו הן האדישות שלו, החוסר רצון לתרום, היכולת שלו להסתכל על עצמו בלבד, על האינטרסים שלו ושלו בלבד. מגיע הביתה בצהרים, זורק את התיק, זורק את הנעליים באמצע המטבח, לא מוריד את הצלחת, זורק את המילקי על הספה, כל דבר שמבקשים ממנו זה התחננות במלוא מובן המילה, שיעשה שיעורים, שיכין מערכת, שיעלה להתקלח (אגב גם פה צריך לעזור לו, לקלח אותו אחרת הוא שוכח שהוא עם מים פתוחים ויכול לחלום גם חצי שעה שם), שיתלבש לחוג, שיצא עם הכלב, שיתעורר בבוקר, יתלבש, יתרחץ וכו' הכול בעצבים ובדקה ה - 90, הוא לא מוכן לעשות כלום בשביל הסביבה (המשפחה), מן עצלנות\חולמנות שכזו. הילד נראה חי בעולם משלו ולא באמת מחובר לצרכים האמיתיים שלו ושל המשפחה. רק כשיש לו מטרה כמו לארגן מפגש חברים בבית אז הוא מתנהג יפה, או אם הוא רוצה ללכת עד שעה מאוחרת יותר לשחק כדורגל הוא פתאום משתנה והופך עורו. אני בבית יותר קשוח ולא מוכן לקבל את זה ומנסה להחזיק אותו קצר יותר, אשתי דיי ההפך ונוטה לסלוח יותר שזו גם בעיה בפני עצמה ששנינו נוקטים יד שונה ולא מאוחדים בדרך. אשמח לקבל כמה כלים איך עלינו להתנהג. אובדי עצות ממש. תודה רבה.

בבית הספר נאמר לי שלבני בן ה 11 יש הצפה ריגשית .. דבר שמאד מקשה עליו בחיי היומיום .. בא לידי ביטוי בדרים בסיסיים ביותר לא יכול לדחות סיפוקים , מחפש פעילויות המשלבות אלימות .. כמו להכות בבובות , לשבור עפרונות , רואה הרבה סרטי אלימות ומשתתף פעיל בסרט .. שי מאובחן עם הפרעות קשב וריכוז לומד בכיתה ה רגילה .. ללא ריטלין .. אנחנו גרים באיזור יבנה רחובות מחפשת פסיכולוג קליני מהאיזור שנעזר בטיפול דיאדי תודה טלי

שלום, אנחנו כבר ממש מיואשים. הבת שלי תמיד הייתה קשה בשינה אבל עד לפני חודשיים היא הייתה נרדמת כשאנחנו איתה בחדר, היא הייתה מתעוררת שוב באיזור 12 בלילה חוזרת לישון כשיושבים לידה וכך עד לפנות בוקר כשהייתה עוברת למיטה שלנו מבלי ששמנו לב. לפני כחודש וחצי חלתה באופן מאוד חמור בפטרייה במפשעה שהרופאים שלה לא טיפלו בה כראוי, במשך שבועיים היא הייתה פשוט צורחת לי בידיים שכואב לה עד שזה יתדרדר לדלקת כליות שבעקבותיה אושפזנו לשבוע בבית חולים. היה לה שם מאוד קשה ומפחיד, עשו לה בדיקות, גם בלילה. היא נצמדה אליי ולא הסכימה להרפות. בכללי היא מאוד צמודה אליי אבל מאוד עצמאית כי אני האדם היחיד שמהווה דמות מרכזית בחייה, בעלי בצבא והמשפחה מאוד רחוקה. אבל מאז שחזרנו המצב בלתי נסבל היא לא מוכנה שאהיה בחדר אחר בלעדיה אפילו שאני מסבירה שאני כל הזמן כאן ואני לא נעלמת. בלילה היא אינה מוכנה בשום אופן לישון במיטתה אבל גם במיטתנו היא עושה עכשיו בעיות ויכול לקחת לה שעה וחצי להירדם. אחרי שהיא נרדמת היא מתעוררת כל חצי שעה וקוראת לי ורוצה שאזכה לידה אבל היא עדיין לא חוזרת לישון. ניסינו לשבת לידה לילות שלמים בחדר והיא פשוט מסרבת להירדם. זה פוגע בה כי היא קמה עצבנית, אני קמה עצבנית וכל המצב בבית פשוט בלתי נסבל. אשמח לשמוע את דעתכם האם היא צריכה עוד הכלה בגלל טראומת בית החולים? האם לנסות לחנך מחדש ואיך? איך לנסוך בה שוב ביטחון? חיינו בבית הם אינם אותם חיים משהו קרה לה אחרי בית החולים. תודה רבה מראש.

בני בן שלוש, יש לו אחות גדולה בת חמש. לפני כמה חודשים בתי ביקשה לשים אודם וכשבני ראה את בקשתה ביקש גם הוא. אציין כי הוא מחקה את אחותו במובנים רבים , במה שהיא אומרת, מה שהיא מבקשת וכדומה. אבל העניין הוא שמאז ביקש שוב לשים. הסברתי לו שרק בנים שמים אודם. האם בני מתנהג בצורה נורמלית? האם תגובתי היתה נכונה?

שלום רב. אחותי בת 9 וחצי התחילה פתאום להיות עצבנית מהרגיל, היא צורחת ובוכה מכל מילה שניה שהיא מקבלת... ומיום ליום נעשית בלתי נסבלת, היא כל הזמן בטוחה שמדברים עליה מאחורי הגב ולא מסוגלת לקבל ביקורת בונה (נניח שמבקשים ממנה בנועם להפסיק כי היא נעשתה חסרת סבלנות) לא משנה מה אנחנו מנסים לעשות זה לא עובד. היא נעשתה כאילו "חסרת בטחון" קשה לה מאוד לקבל מילים אפילו שנאמרים בצחוק והיא כל הזמן בודקת את עצמה מול "האחר". קורה שהיא לפעמים "נתקעת" - כשהיא מתעצבנת מביקורת נגיד כשמבקשים ממנה להכין שיעורים והיא לא רוצה היא מסיקה בעצמה שקראו לה עצלנית - ואז היא חוזרת שוב ושוב על השאלה למה היא עצלנית עד שהיא מקבלת תשובה שמספקת אותה (כלומר - שאומרים שהיא מושלמת אחרת היא ממשיכה לצרוח) חשוב לציין שהיא לא ביישנית או נסגרת אלא להפך היא מאוד תחרותית ואמוציונלית. לאחרונה היא מפתחת מחשבות שהיא "לא יפה" ו"שמנה" וגם כאשר מביאים לה מחמאה היא בוחנת את המחמאה טוב ואז מחליטה שקיבלה עלבון (נניח אני אומרת לה כל הכבוד על דבר שעשתה מיוזמתה היא מתעצבנת שהיא לא צריכה לקבל על זה כל הכבוד) ניסינו לדבר איתה בשקט וברוגע וניראה שהיא מבינה אבל יום למחרת הכל חוזר חלילה. מה אפשר לעשות כדי שהילדה תחזור לחייך וכדי להחזיר את השלווה הביתה?

שלום ליאת, הבת הגדולה שלי בת 5 , ילדה חכמה ונבונה. הבעיה היא שהיא מאוד מרושלת. תמיד השיער שלה מבולגן, והבגדים "לא יושבים טוב", היא גם מרכיבה משקפיים. היא סיפרה לי שצוחקים עלייה בגן.. אנו קונים לה בגדים, שולחים אותה לגן בצורה מסודרת..אנו לא הורים מזניחים.. כיצד ניתן לפתח אצלה מודעות בסיסית למראה? (אם בכלל...) תודה

הי ליאת, כתבתי לך לפני מסםר שבועות על שפם בולט שיש לבני בן ה-6. לאחרונה החלו לצחוק עליו בבית הספר וזה כמובן מעליב אותו ומפריע לו. מעבר להבנה ולהזדהות שאני יכולה להעביר לו כמסר (לא ממש עוזר, אחרי הכל קבוצת השווים משפיעה מאד בגיל כזה), אני תוהה: איזו סיבה יש, למעשה, שלא להתחיל להתגלח בגיל כזה אם זה כל כך מפריע לו?