פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
הבת שלי הביאה חבר בן גילה גיל 14 שניהם בחדר היסתגרו יותר משעתיים אז החלטתי בתור אמא שנגמר הביקור שלו ואילצתי אותה שהוא ילך כמובן שבא עים זה המון כעס כלפיי מה אני עושה איך עליי להיתנהג תנו לי עצות אפילו הורים מנוסים
שלום מיי, אני רק יכולה לדמיין מה את דמיינת שמתחולל בחדר..תרשי לי להניח הנחה שהחשש/אי הנוחות קשורים בעצם הרעיון שביתך מקיימת יחסי מין עם הבחור (או משהו בסגנון). אני מבינה שהתקשית לשאת את חוסר הודאות ולכן פעלת בצורה אימפולסיבית, שבאופן מובן עורר את כעסה של ביתך. הצעתי היא כמובן לקיים עם ביתך שיחה בה תביעי את ציפיותייך ורצונותייך, והיא את שלה, ויחד תגיעו להסכמה משותפת הקשורה בהתנהלות מהסוג הזה. אתן יכולות להחליט למשל שהדלת תהיה חצי פתוחה, או שהיא תסתגר כך רק עם חבר קבוע שהמשפחה מכירה, וכיוב'. אוסיף גם שאם את אכן מוטרדת ומודאגת מהנושא של יחסי מין, כדאי לך לקיים עם ביתך שיחה פתוחה בנושא בה תוכלי להעביר לה מסרים שתרצי להעביר לה, להבין היכן היא עומדת מול כל העניין, ואף ולוודא שהיא מבינה את המשמעויות וההשלכות של יחסי מין (אמצעי מניעה, מחלות וכיוב').. אם זו הפעם הראשונה עבורך כאם מול ילד מתבגר, אני בהחלט יכולה להבין את המבוכה, החששות ואי הנוחות, אך חשוב לנסות להתגבר על זה ולקיים שיחה חשובה זו. עוד טיפ קטן ממני - קחי בחשבון שבשלב מסוים ילדינו יעשו בדיוק מה שהם רוצים לעשות - ואם לא בבית, אז במקום אחר (אוטו, קניון ועוד מקומות לא רצויים..). לכן עדיף שהדברים שממילא ייעשו, יעשו תוך ידיעה שלך שביתך מבינה את שעליה להבין, עושה את שעליה לעשות, ובעיקר עושה זאת תחת קורת גג מוגנת (ובמובן זה עדיין תחת השגחתך). כל טוב, ירדן פרידון ברשף נ.ב - חשוב לי לומר - אינני מעודדת קיום יחסי מין בגיל 14, לדעתי זהו גיל מוקדם מידי.. המסר שלי אלייך הוא שאם זה מה שמטריד אותך, או את חוששת שזה מה שביתך עושה, אז כדאי לך להתייחס לעניין באופן ישיר וגלוי מולה.
שלום , יש לי שני בנים בן 8 ובן 4 בני בן ה 4 מאוד מפחד להסתובב לבד בבית ומפחד מאוד מהחושך. לא מוכן גם ללכת לשירותים לבד,מפחד להוריד ת המים השירותים . ותמיד מסתובב סביבי כמו זנב . איך אני יכולה לעזור לו ? בנוסף הוא לאחרונה נשך שני ילדים בגן בלחי,כי הפריעו לו בזמן משחק. והוא מרביץ ומציק כאשר לא משתפים אותו וכאשר לוקחים לו משחק. אני חסרת אונים ולא יודית איך לטפל בזה ? אנא ייעוצך.
שלום עינב, את מתארת התנהגויות שונות שייתכן וקשורות אלו באלו ואולי משקפות מצב רגשי שיש לתת עליו את הדעת. במקרה כזה הייתי ממליצה לך לפנות להדרכת הורים אצל מטפל רגשי שמתמחה בהדרכת הורים, שיסייע לך להבין את קשייו של בנך (שייתכן וקשורים גם בגורמים סביבתיים) וכיצד לסייע לו. באופן כללי אומר שפחדים מהסוג שתיארת אינם נדירים בקרב ילדים בגילאים אלו, וצריך לעזור לילד להתמודד עם אותם פחדים באופן שמותאם לגילו. אפשר להתחיל בלברר מה בדיוק מפחיד אותו בשירותים/הורדת מים /חושך. לאחר מכן לעזור לו להתמודד עם פחדיו בהתאם לסיבת הפחד למשל לפני שנכנס לישון בלילה, לבדוק איתו בכל פינה שאין שם "שום דבר מפחיד", להשאיר לו בחדר בובה מיוחדת "ששומרת" וכיוב', ואותו סיפור עם השירותים. לגבי התופעות האחרות שיתארת, נשמע שסף התסכול של בנך הנו נמוך וכל שאפשר לעשות במצב זה הוא לעזור לו להתמודד עם התסכול. חשוב כמובן להכיר בתסכול שדברים מעוררים, להציג לו דברים באופן הדרגתי, לדבר אליו בדיבור יותר "רגשי" שיסייע לו להבין מה הוא מרגיש ולמה, ולספק לו אלטרנטיבות התמודדות מותאמות יותר (למשל לעזור לו לבטא במילים את צרכיו/רגשותיו). בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום לפורום, אני סטודנט לתואר שלישי. במסגרת הצעת המחקר אני זקוק להשתמש בכלי לאבחון יכולת זורמת של נבדקים (יכולת לתכנון ופתרון בעיות) . האם מישהו יכול להמליץ לי על כלי כזה ולהפנות אותי... תודה חיליק
חיליק שלום, איני מכירה כלי כזה אבל אולי תוכל לפנות לחוקרים שעוסקים בפיתוח מבחנים וכלים למדידת אינטיליגנציה באוכלוסיות שונות. בהצלחה
ישנם מספר מבחנים למדידת אינטליגנציה זורמת Gf על פי תאוריית קטל-הורן-קרול (CHC): 1. מבחן ווקסלר למבוגרים. 2. מבחן וודקוק - ג'ונסון WJIII COG 3. מבחן Xba - אני חושב של McGrew. היכן אני יכול למצוא כזה מבחן? אשמח לקבל תשובה ו/או הפנייה חיליק
שלום רב, אני בן 36 גרוש מזה מספר חודשים, בה יש לי ילדה כמעט בת 4. אני וגרושתי ביחסים קונקטים וסבירים ללא מריבות. אנו במשומרת משותפת חצי חצי. הילדה עוברת בין הבתים בימים קבועים יש לה 2 חדרים מסודרים בשני הבתים ותנאים זהים יחסית. הילדה עד גיל 2.5 ראתה בית נורמלי לחלוטין עם קשר טוב אוהב ומכבד בין ההורים ומאז משהו השתבש עד לגירושים, ניתן לומר שמגיל 2.5-3.5 היא ראתה יחס לא טוב בין ההורים ולאחר מכן יציאה שלי מהבית. מכאן לשאלות: אני יוצא עם בחורה מזה חודשים ונראה שזה הולך לכיוון רציני,אני מעוניין להכיר בין השתיים, רק אציין שבתי מכירה אותה קצת באופן כללי אבל לא כבת זוג של אבא.. שאלותי בבקשה: איך להכיר בינהן? מתי כדאי ? מה התדירות של החשיפה ? האם אני יכול לגלות סימני חיבה לידה ומה המסר שאני מעביר לה? איך אני מונע ממנה לראות את הקשר החדש כמודל נכון לנישואים? רק אציין כי בה נראה כי עד עכשיו היא מקבלת את המצב בשלוות נפש ונהנית איתי ועם אמה באופן שווה. תודה רבה מראש.
שלום, חשוב שתבין שבדברים מהסוג הזה, אין נוסחה אחת, ואין טעם לנסות לשלוט בתגובות של ביתך, בהבנות שלה, בלקחים שלה וכיוב'. המטרה היא להיות מוכן לדבר עם ביתך באופן כן ואותנטי, שמותאם לרמת ההבנה שלה, וכן להיות מוכן להגיב בכל רגע נתון לכל מה שעולה ממנה - שאלות, תהיות, רגשות, צרכים. באופן כללי אומר שכמו בכל נושא שאנו כהורים חשים שעלול להיות מערער או מטלטל מידי עבור ילדינו, ההמלצה היא להיות הדרגתי ב"חשיפה" לדוג', אתה יכול קודם לדבר איתה על כך שהידידה שהיא מכירה היא ידידה יותר קרובה של אבא מכל שאר הידידים..וכפי שאמרתי, להיות מוכן לשמוע מה עולה ממנה ולהגיב אליה באופן ישיר בהתאם. במידת הצורך אפילו מספר פגישות מצומצם עם פסיכולוג קליני של ילדים יוכל לסייע לך בכך. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום וברכה יש לי בת, עוד חודשיים תחגוג 5 היא גמולה כבר מגיל צעיר (שנתיים וחצי בערך) אבל עושה כמעט כל לילה פיפי במיטה, ומידי פעם במהלך היום בורח לה קצת בתחתונים... בנוסף לזה, בשנה האחרונה התחילה לכסוס ציפורניים וכשאני שואלת אותה על זה היא אומרת שיש משהו בתוך הגוף שלה שגורף לה לכסוס. ולגבי הפיפי היא מאוד מודעת לעצמה ומאוד מצפה כל בוקר לקום יבשה ומתאכזבת לגלות שעשתה שוב במיטה... אני מנסה לא לעשות ביג דיל מהדבר הזה לאחרונה החזרתי אותה לטיטול בלילה יש לציין כי יש לה אח צעיר יותר- בן 3, שנגמל לחלוטין כבר לפני שנה, ולפני חודשיים שלושה בערך התחיל גם הוא לעשות פיפי במיטה... מה ניתן לעשות? והאם יש קשר בין כסיסת ציפורניים לבין הרטבת לילה? תודה רבה
שלום, אם שני ילדייך גמולים ביום, אך מרטיבים בלילה, ככל הנראה הבעיה אינה בסוגרים (אולם שימי לב, אם לביתך תמיד היו גם "בריחות" במהלך היום, אולי כדאי בכל זאת לבצע גם בדיקה רפואית). בנוסף ישנן עדויות לכך שהרטבת לילה מקושרת למתח,ובוודאי ובוודאי כסיסת ציפורניים כפי שאת מעלה. אני מציעה לך לבחון היטב מה בסביבה (בית, גן) עשוי ליצר מתח בקרב ילדייך, ולפעול על מנת להפחית מקורות אלו. בנוסף לא הייתי ממליצה לך להחזיר לה טיטול בלילה, אלא לפעול כפי שפועלים כאשר מתחילים את תהליך הגמילה בהקשר לזמן השינה (ולשם כך את יכולה להעזר בספרות הענפה שקיימת בנושא גמילה). בברכה, ירדן פרידו ןברשף
בוקר טוב, ביתי אוטוטו בת חמש קמה מאוד מוקדם בבוקר 05:00, 05:30 לרוב אני מבקשת ממנה שתשאר במיטה עד 06:00 אח"כ היא שותה שוקו מול הטלויזיה, אוכלת ארוחת בוקר ומתארגנת לגן אנו יוצאים מהבית ב-07:25 הגן מאוד קרוב אלינו לפעמים היא מאוד עוזרת ומתארגנת מהר ולפעמים מתמרחת ונהנת לראות אותי מתרגזת /בלחץ (במידה ונצא מאוחר יותר אאחר לעבודה) ניסיתי לדבר איתה בכל מיני דרכים אבל זה לא תמיד עוזר מה עוד ניתן לעשות ? תודה
שלום, את תיארת לי איך בערך נראה הבוקר של ביתך, וגם לא ממש תיארת איך נראה הבוקר שלך, לכן לא אוכל לייעץ לך ברמה האופרטיבית מה לעשות/לשנות בהתנהלותך. יחד עם זאת, אם תשימי עצמך במקומה (בטח בגילה), להישאר לבד במשך זמן כה רב בבוקר, הוא בוודאי לא דבר קל, שגורר תסכול שיעמום, ואולי אפילו עייפות מחודשת. ייתכן שאת תאלצי לבחון מחדש את "סדר ולוז הבוקר" של שתיכן. אולי להתעורר בעצמך יותר מוקדם, לתת לה תחומי אחריות ברורים יותר, לוודא שיש לשתיכן (כולל לך עצמך) מספיק זמן להתארגנות לפני היציאה מהבית וכיוב'. בברכה, ירדן פרידןו ברשף
לא הבנת אותי נכון, ביתי לעולם לא נשארת לבד היא תמיד איתי ועל ידי אני מנסה לדחות את הקימה שלה מהמיטה משעה 05:00 05:30 ל-06:00, מ-06:00 מתחיל הבוקר של שתינו ולכל אחת יש את הפעולות הקבועות שלה, זמן יש מספיק, חשק לא תמיד..
לפני כחודש וחצי עלה תלמיד כיתה ט מרוסיה עם אביו. אימו נשארה בחו"ל וטרם הגיעה לארץ. מדובר במשפחה שהם תושבים חוזרים. עלו לארץ ב98'. בינתיים רואים ילד שמרבה לפטפט ולהפריע. משמיע מידי פעם בשיעור קולות על מנת להבהיל את התלמידים. לפני שבוע יצא מהכיתה כשהוא חובש כובע ומשקפי שמש ומסתובב בפרוזדור במהירות. מורות שהבחינו בו נבהלו מפניו. יצוין שהוא גבוה מאוד וגדול מימדים. כשהמקרה דווח לאביו הוא סינן חיוך. אתמול כשהתעצבן בשיעור יצא החוצה ניסה לטפס על מעקה קומה שנייה ועמד עליו למספר שניות אח"כ דילג ממעקה אחד לשני. כל זה מול עיני מורה שניבהלה מאוד והוא לטענתו אמר שזה רק אקרובטיקה. בבית הנער מבלה שעות רבות בביתו ללא מעש. אביו עובד שעות נוספות עד מאוחר לפרנסתם. הנער מספר של אביו לא אכפת ממנו כלל. עוד עניין חשוב...הנער כתב בהודעה לחיילת המלמדת באולפן שהוא אוהב אותה וכתב לה שהוא הולך להתאבד כי אין סיכוי לאהבתו. הוא הופנה לפסיכולוגית קלינית שהעריכה כי אין סיכון אובדני. כיצד ניתן לסייע לנער?
שלום, את אכן מתארת מצב מורכב וסימני מצוקה שלדעתי היטבת לזהות. לכן אם חשבת שמצבו מצריך בירור מקצועי באשר לסיכון אובדני, הוא בוודאי מצדיק קבלת טיפול רגשי. בברכה, ירדן פרידון ברשף
בתי בת 10 חבר לכיתה רשם לה בואצאפ אני רוצה לומר לך משהו לא תגלי לאף אחד תבטיחי ואז זהבטיחה רשם לה אני מחבב אותך ואת? היא רשמה לו גם אתה נחמד ששאלתי אותה אמרה שהיא לא רוצה חבר אני פוחדת שזה ישפיע עלייה בלימודים כי באותו היום היא היתתה בהי וממש לא הצליחה להתרכז שאלתי האים עלי להתערב לומר לה להמנע או לתת לה להחליט בנתים רק אמר מחבב מה נעשה אם יבקש חברות אני חוששת
שלום דפנה, לי זה נשמע שאת קצת מקדימה את המאוחר ואולי אפילו מבזבזת משאבים יקרים על חששות מתסריטים דימיוניים (שככל הנראה לא משמש קשורים לחיים של ביתך). לכן אני מציעה לך לתת לביתך להחליט על חייה החברתיים, שנשמעים נחמדים ופורחים למדי. תנסי פשוט להיות נוכחת לצידה קשובה, מתענינת, ואף תומכת במידת הצורך. אם את תהיי שם לצידה באופן הזה - את יכולה להיות בטוחה שאף "חברות עתידית" לא תצליח להפריע לה או לפגוע בה. אני חושבת דפנה שאחד האתגרים הגדולים שלנו כהורים הוא ללמוד כיצד להיות -לצד - הילד שלנו, ולא להישאב להיזדהות איתו, או לחטוא בהשלכות רבות מידי עליו, דברים שבסופו של דבר פוגעים ביכולתנו לראות את ילדינו כפי שהם, ולהיות איתם באופן בו הם זקוקים לנו. בשמחות, ירדן פרידון ברשף
שלום רב, ילד בן 10 חזר מבית הספר עם מכות על הגוף וכאבים וסיפר להוריו כי נחבל מנפילה על הריצפה. אחרי זמן הגיע לאזניהם שילד אחר מכיתתו היכה אותו. שלשום שוב הגיע עם סימנים כחולים ומכה שהצטרכה בירור רפואי, ואמר שנתקל במשקוף בבית הספר. )-: כנראה ששוב היכו אותו. איך לשוחח עם הילד ולברר מדוע לא מרגיש בנוח לספר להוריו, איך לגרום לו לשתף? ומדוע הוא אינו משתף? תודה רבה.
שלום ירדן, אני הדודה, פונה בשם אמו של הילד. אשמח לתגובתך בעניין. תודה רבה
תלמידת כיתה ט התלוננה בפני הרכזת של השכבה כי המורה לאנגלית מכנה אותה בשמות כמו: חיים שלי, יפה שלי, ובנוסף ליטף את לחיה קלות. המורה מבחינתו טען כי הוא אומר זאת כדי לקדם למידה אצל התלמידה ולעודד מוטיבציה בקרבה. כמו כן לדבריו הוא מכנה אותה כך מתחילת השנה ורק עכשיו כשהוא לקח את הפלאפון שלה משום שהפריעה בשיעור היא פתאום מגלה חוסר שביעות רצון מהכינויים. שוחחתי עם התלמידה על מנת לברר את מצבה הרגשי. מצד ההנהלה הוחלט להעביר את התלמידה לקבוצה אחרת על מנת שלא תלמד איתו. התלמידה פירשה זאת כאילו ידה על העליונה והמורה שגה במעשיו. כעבור שבועיים שוחחה על כך התלמידה מיוזמתה עם אחת המורות נראה כי העניין מעסיק אותה. מה לדעתך ראי לעשות ? האם נכון לעדכן את ההורים בעניין הזה? האם יש חוק שמתייחס לזה? המורה כמובן ננזף ע"י מנהלת בית הספר.
שלום, לצערי לא אוכל לסייע לך. את מעלה שאלה מקצועית בנושא - ייעוץ חינוכי - ובאופן ההתנהלות הראוי על פי תקנות, חוקים ונהלים כאלה ואחרים שאני כפסיכולוגית ובוודאי כמישהי שאינה עובדת במקום עבודתך, איני מכירה. בברכה, ירדן פרידון ברשף
בני בן ה-6 ילד מבריק, יצירתי, צייר ואומן . מקובל חברתית מאוד . הגננת פנתה לבעלי בעדינות רבה והפנתה תשומת ליבו שאתמול בחצר הילד "הראה/חשף" איברו בפני הילדים. מה עושים?!
שלום, אני מציעה שפשוט תקיימו איתו שיחה בה תביעו עמדה מתענינת. מטרת השיחה תהיה לנסות ולהבין מה בדיוק קרה, מה הוא חשב, האם ראה את זה איפשהו וכיוב'. חשוב כאמור שעמדתכם בשיחה תהיה מתענינת ולא נוזפת או מחנכת - רק כך תוכלו באמת להבין את פשר מעשיו. ייתכן ובהמשך תצטרכו לחדד את כל נושא פרטיות וגבולות הגוף, אך בואו ותתחילו בשלב הראשון ולאחר מכן אני מאמינה שהתמונה תתבהר. בברכה, ירדן פרידון ברשף
ערב טוב בני בן 8.5 בכיתה ב החל מהגן תמיד היה ילד אהוד כובש ומאוד פופולרי כשעלה לכיתה א חלק מחבריו עברו לבס אחר ולכן נשאר עם שני חברים טובים ועוד שלושה מהגן שעלו איתו אבל אבל היו איתו בקשר לסירוגין והגיעו כמובן עוד מס בנים מגן אחר אך משום מה בתחילת השנה הוא שיחק עם חבריו הישנים והכיר עוד שניים חדשים ביחד היו קבוצה של 5 חברים ומצד שני הייתה קבוצה שנייה בכתה עם עוד 5 בנים אך משום מה לא ממש אהבו את הבן שלי כנראה היו עימותים בתחילת השנה הוא נהג הרבה להלשין והם פיתחו אליו שינאה נוצר ממש ריחוק אפילו שלום לא היו אומרים לו הזמנתי אלי הבייתה אחד מהבנים והם הסתדרו נהדר אך בהפסקה כל אחד עם הקבוצה שלו ממש פילוג עכשיו כשעלו לכיתה ב עדיין נמשך הפילוג אך הבן שלי עדיין לא ממש התבגר ורק משחק בשטיות כגון משחקי כח ואלימות משחקי זומבים ואילו הקבוצה השניה משחקת כדורגל שזה פחות מעניין אותו אני חוששת שגם חבריו הקרובים התייאשו מההתנהגות שלו והם יותר התבגרו ממנו והקבוצה השניה כן מקבלת אותם אך משום מה עם הבן שלי מאוד קשה להם יצא במקרה השבוע שחבריו חלו ולא הגיעו לכיתה והוא הביא כדור ושיחק איתם כדורגל אך ביום השני רבו איתו על שטות ועזבו אותו לבד אני מאוד רוצה שיהיה גיבוש אך מצד אחד מנסה לא ללחוץ יש לציין שבני יוצר קשרים חברתיים בקלות יש לו הרבה חברים בשכונה אך מפריעה לי בעיקר הגיבוש הכיתתי מה עוד שאחד מחבריו שנה הבאה עוזב וישאר רק עם שלושה חברים אני מאוד רוצה שיסתדר עם כולם מה עלי לעשות לנסות להזמין אותם או שאראה מגוחכת כי גם האמהות יודעות שאין בניהם הרבה קשר שלא אעשה צחוק מעצמי או לתת לזמן לעשות את שלו? חשוב לי מאוד שבני יהיה אהוב בכיתה כמו שתמיד היה הסיטואציה הזאת ממש חדשה לי ומאוד מפתיעה אותי אשמח לעצתך תודה
שלום טלי, שעשעה אותי הכותרת שבחרת "אמא לחוצה" :) בכנות אומר שהתקשיתי לעקוב אחר השתלשלות הדברים שתיארת: החברים, המעברים, השינויים, הקבוצות השונות.. מה שכן עבר אלי מאוד ברור זה הקול שלך - ה"לחוץ", המעורב (מידי אולי), המאוכזב, החושש, הנעלב והדחוי(אולי), אולם לא הבנתי היכן בנך נמצא בכל הסיפור הזה. האם גם הוא כ"כ עסוק בכל ה"עסק" החברתי הזה? האם גם הוא מאוכזב? חש בודד, דחוי? נדמה לי שבכיתה ב', ילדים מרוצים פשוט לשחק עם חברים שלהם, בין אם מדובר בחבר אחד או שניים, להנות איתם בהפסקה ולחלוק איתם חוויות. הם פחות עסוקים בשלב זה ב"פופולריות" באותו האופן שאנו הבוגרים עסוקים בו. בנוסף, כפי שאת בעצמך מתארת, גיבוש זה דבר דינמי וקבוצות חברתיות משתנות מידי פעם, בוודאי בגילאים האלה. אני שומעת טלי שאת מאוד רוצה להיות עבור בנך, לעזור לו ולתמוך בו, אך אני חושבת שהדרך הטובה ביותר תהיה לנסות להיות פחות "מעורבת" בכל הפרטים והשינויים הקטנטנים, ו"להיטלטל" כתוצאה מהם, זאת על מנת שתוכלי באמת להיות נוכחת עבורו באופן שמשרה ביטחון ומספק תמיכה. כך גם בנך יוכל להרגיש בנוח להיעזר בך כאשר יצטרך, במקום להרגיש איפשהו בפנים שהוא צריך -לעזור לך, או להרגיש שהוא מאכזב אותך וכיוב'. בקיצור טלי, קחי קצת "מרחק רגשי" בנושא החברתי (שזה בעיקר אומר לנסות לזהות ולהבחין בין רגשותייך וצרכייך שלך לאלו שלך בנך), על מנת שתוכלי לשמור איתו על קרבה אמיתית. בברכה, ירדן פרידון ברשף
תודה על תשובתך את צדקת בזה שאני מעורבת מידי ככה אני גם בחיים חח בכל מקרה הדאגה שלי היא לגבי העתיד בכיתה ברגע שזה מתחיל עם שני קבוצות החשש שלי שזה ישאר ככה עד החטיבה מקווה מאוד שאני טועה אני חוששת מכיוון שבני ילדותי לגילו ושלא יצא מצב שחבריו יתפסו מרחק עם הזמן ואז ירגיש חוסר ביטחון
שלום, אימא שלי נפטרה לפני שנתיים מסרטן בהיותה בת 55 (כשהייתי בת 23) ומאז אני מרגישה שאין טעם לחיים. אני מנסה למלא את חיי בהמון פעילויות ותחביבים, עובדת המון שעות, אמורה להתחיל להתנדב בקרוב.. אבל לא מצליחה למלא את החלל העצום הזה. כשאימי הייתה חולה אני טיפלתי בה וכנערה ראיתי את הדברים הכי קשים שראיתי בחיי- את אימא שלי נחנקת לי מול העיניים, נופלת, החלפתי לה חיתול,טיפלתי לה בפצעי הלחץ, האכלתי וקילחתי אותה... בקיצור-סעדתי אותה. מודה שעשיתי את זה אבל התמונות לא מרפות ממני והשאירו לי צלקות . אני כל כך מתגעגעת אליה ורוצה לחבק אותה ,לא מסוגלת לשרוד עוד רגע בלעדיה ולא מבינה איך אוכל לשרוד את כל חיי בלי אימא. אני איכשהו מצליחה למשוך עוד יום ועוד חודש ועוד שנה אבל יש תקופות שאני מרגישה שעוד רגע אני מתמוטטת. אני פשוט רוצה את אימא. בכל פעם שתקופה קשה ממש מגיעה , אני מחליטה להתקעקע (בשנה האחרונה התקעקעתי פעמיים ועכשיו אני רוצה להתקעקע בפעם השלישית) עכשיו אני רוצה לחרוט על עצמי את המילה: אימא, אני מנסה להימנע ולשכנע את עצמי לא להתקעקע, וחשבתי להתחדש בצמיד של אימא במקום, כלומר- אני מבינה שהרצון הזה נובע מכאב עמוק וקעקועים זה לא הפתרון.. אני כל כך מקווה שלא אאכזב את עצמי ולא אתקעקע שוב. בשנים האחרונות נוספה חרדה בכל הקשור לבריאות, שיניתי את התזונה שלי מאד אבל בצורה יחסית מתונה אבל בזמן האחרון המצב החמיר- משתמשת רק במזון ובמוצרים אורגניים (שעולים הון) כי מפחדת לחלות. בנוסף- דואגת מאד לאבא שלי , הוא לא עובד וכל היום בבית ואני מרגישה רגשות אשם גדולים על כך שאני לא תומכת בו, לא מנהלת את ענייני הבית ומשאירה אותו בבית עצוב ובודד. אני מרגישה שאבא זקוק לעזרה ועם זאת גם אני.. מותשת!! חשוב לציין שבינתיים החלטתי לוותר על טיפול פסיכולוגי, הייתי תקופה ארוכה אצל שתי פסיכולוגיות שונות ובסופו של דבר התאכזבתי מהטיפול אז החלטתי שעם הכסף הזה אני אמצא תרפיה לעצמי בדרך אחרת.
אמנם גיל ההתבגרות שלי עבר לפני מספר שנים, אבל בכ"ז מצאתי לנכון לכתוב את הודעתי כאן כי אהבתי את רוח הפורום ואת התגובות. מקווה שזה בסדר..
שלום מאיה, את משתפת באופן מאוד נוגע ללב, וזה בהחלט נשמע שהדברים שעברת ועדיין עוברת אינם פשוטים כלל. אני מבינה שהחלטת לוותר על הכיוון של טיפול פסיכולוגי אולם נשמע שאת עדיין מאוד זקוקה למקום משלך, לאוזן קשבת ולנפש תומכת. אני כמוך חושבת שיש יותר מדרך אחת לעזור לעצמנו ואני מקווה שאת תמצאי את דרכך. שולחת לך הרבה כוח ועידוד, ירדן פרידון ברשף
שלום ביתי בת 10 היום ילד מכיתתה רשם לה שהוא מחבב אותה והיא ענתה לו אני גם היא שיתפה אותי ואמרה שהיא לא מתכוונת לחברויות רק חושבת שהוא נחמד כיצד עלי להגיב
שלום דפנה, אינני מבינה את שאלתך. אנא היי ספציפית יותר בשאלתך ובדילמות שלך (אני מניחה שישנן) סביב כיצד להגיב לשיתוף הנחמד של ביתך. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום, מזה כחודשיים-שלושה בני בן ה- 4 פיתח "מנהג" - הוא מבקש לגשת לשירותים כל כמה דקות. זה קורה הרבה פעמים במהלך היום בגן, בבית - לפני היציאה בבוקר, בערב- לפני השינה. שיוצאים ומטיילים בטבע... למעשה, בכל מקום. לאחר ששללנו בעיות רפואיות נאמר לנו כי כנראה מדובר בבעיה התנהגותית. חשוב לציין שכאשר הוא מתפנה, מידי כמה דקות, לא יוצא לו שתן(או שיוצא מעט מאוד). התנהגות זו החלה בצורה פתאומית ולא על רקע משהו שאירע. ניסינו להתעלם, ניסינו לדבר... אנו אובדי עצות, כיצד היתם ממליצים לנהוג? תודה מראש
שלום, את מתארת התנהגות שככל הנראה נועדה להתמודד/להפחית תחושות של מתח ו/או חרדה. בשלב הראשוני אני מציעה לכם פשוט לעשות בירור מעמיק ומקיף יותר בנוגע לסיבות האפשריות לכך (לעיתים אפילו משהו קטן שהשתנה יכול להוות טריגר להצפה של חרדה), ובמידת הצורך ניתן לפנות גם לייעוץ פסיכולוגי שיסייע לכם בתהליך זה ובמציאת דרכים להפחית את רמות המתח אצל בנכם. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום, התחלתי לטפל בתינוקת מתוקה בת ארבעה וחצי חודשים. בימים הראשונים היה לה קשה להסתגל והיו כמה ימים מאד קשים שבהם היא בכתה ללא הפסקה (השיא היה כשבכתה בערך 40 ד'ק על הידיים,ללא הפסקה..) ניסיתי להבין אם משהו אחר מפריע לה (אם רעבה או עייפה וכ'ו.. אבל שום דבר לא עזר.) באותו הרגע אמא שלה נכנסה הבייתה כשבכתה,הרימה אותה והילדה נרגעה! חשוב לציין שהטיפול שלי בה הוא הדרגתי ככל שניתן ואמא שלה עוד לא "נעלמת" ליום שלם. יש שיפור אבל בכל זאת נראה שעדיין קשה לה, חשבנו שאולי מדובר גם בקושי להגמל מהנקה , אמנם אמא שלה מניקה אותה עדיין אבל הציצי מרגיע אותה מאד. אשמח לעיצות. תודה!
חשוב להבהיר שיש שיפור במצב הרוח שלה בימים האחרונים, היא מחייכת, כשאני משחקת איתה היא משתפת איתי פעולה מאד אבל עדיין יש משברי בכי (לפחות פעם ביום.) היא לא תינוקת שמרבה לבכות אצל אמה ולכן חשוב לי להבין איך אני יכולה להקל עליה בשלבי ההסתגלות הראשוניים (כשהיא בוכה אני מרגישה שאני מנסה הכל- מחבקת אותה, מדברת אליה,מסיחה את דעתה עם משחק כלשהו, שרה לה, בודקת אם משהו מציק לה כמו: רעב או עייפות וכ'ו.. אבל אולי דווקא אינספור הנסיונות מרגיזים אותה.
שלום איילת, זה נשמע לי שאת מבינה היטב שהבכי של התינוקת מבטא קשיי פרידה/געגעוע לאם/שד, ובגילאים האלו זה אותו הדבר. אז תרשי לי לתת לך עצה "פסיכולוגית" ..תנסי לשים את עצמך במקום אותה התינוקת, ולהתחבר לתחושות הקשות של פרידה מהאם בשלב כ"כ מוקדם, כשעדיין כ"כ זקוקים לה..בזמנים שהיא בוכה, הייתי מציעה לך לנסות לדבר אליה מתוך אותה הזדהות עימה, ולומר למשל "את מתגעגעת לאמא..מתגעגעת לשד..כמה זה קשה בלי אמא.." וכיוב'. אמפתיה היא כלי (או יכולת) חשוב שעוזר להבין את הצד השני, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בתינוקת קטנטנים שלא יכולים לתקשר דבר ממה שמרגישים. בכל מקרה, אינני בטוחה שהתינוקת תחדל מלבכות או להתגעגע לאם, אבל אם תנסי "ליישם" את עצתי, זה אולי יעזור לך לשאת יותר את הקושי מול פרצי הבכי שלה, וכך להיות מסוגלת להיות איתה באופן יותר סבלני ומכיל. בברכה,
שלום וברכה, בתי בת 5 כמעט, הפכה לאחרונה להיות מאוד קשה ותובענית. חסרת סבלנות, בוכה ומקטרת ללא הרף, לא משנה כמה אנחנו מנסים להכיל/ להבין/ להתעלם/ להתאפק/ לתת לה. בנוסף, בחודשים האחרונים מתלוננת שמציק לה הפס של הגרב, לכלוך וכיו"ב. כיצד היית ממליצה להתמודד ומי הכתובת / סוג הטיפול במקרה זה. האם טיפול בויסות חושי נמצא כיעיל? בגן הכל בסדר. בברכה, אפי
שלום אפי, את מתארת שתי תופעות, שינוי התנהגותי ורגישות חושית, שיכולות להיות קשורות ויכולות גם לא. ברור שלא אוכל לאבחן את הבעיה "מכאן" ולכן לא אוכל לדעת לאיזה גורם להפנות. יחד עם זאת את מציינת עוד נקודה חשובה - שבגן הכל בסדר, מה שמרמז על כך שהקושי הוא בבית, מולכם. במקרה זה אני ממליצה לכם לגשת להדרכת הורים, שתסייע לכם להבין את הקשיים של ביתכם בצורה מעמיקה יותר, וכן כיצד להיות עבורה באופן המיטיב ביותר. במידת הצורך תוכלו לחשוב יחד על גורמים מאבחנים טיפוליים נוספים. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום רב, נכדי בן חמש וחצי ילד נבון בגן חובה, סובל לאחרונה מהתפרצויות זעם כלפי הוריו כאשר מבקשים ממנו להפסיק לשחק בטאבלט או במחשב מנסים להקציב לו זמן, או כאשר הוא נפסל במשחק, הוא בועט ומעיף את הצעצועים בועט גם באמו נותן אגרופים, מעות את הפרצוף את הפה עם השיניים, ביתי מספרת שהוא חוזר שמח מהגן מבקש לשחק בטאבלט מתנהג יפה ופתאום כאשר אומרים לו שצריך לסיים לשחק ולפעמים מאפשרים לו עוד משחק, הוא מתהפך והופך לילד אחר ילד עלים, יש לו הרבה כח והוא בועט בחוזקה באמא היא לא מסוגלת לחבק אותו כפי שהמליצו ולהרגיע אותו, מנסה לדבר איתו יפה להרגיע אותו אך שום דבר לא עוזר. מה עושים עם הילד, הבת שלי חסרת אונים, היא טוענת שבין רגע הוא משתנה הוא גם לא מסכים לבקש סליחה, כאילו שהוא לא מודע למעשיו. האם יש לכן פתרון. אודה מאד לתשובתכם.
שלום, זה נשמע שהתגובות הקשות שאת מתארת עולות רק בנוגע לשימוש (או הגבלת שימוש) במחשבים למיניהם. הפוטנציאל "ההתמכרותי" למכשירים מהסוג הזה הנו גבוה, בעיקר בקרב ילדים זאת משום האפקט ה"מהפנט" שלהם, הריגוש המוגזם בחלק ממשחקי המחשב, חוסר הצורך להשתמש בגוף או בדמיון, או להתמודד עם אתגרים חברתיים ועל גבי כל זה, יכולות הוויסות העצמי המוגבלים של ילדים שלא התפתחו לכדי רמת בשלות מקסימלית. במקביל את מתארת חוסר אונים מאוד גדול של ההורים מול בנם הקטן, וקושי שלהם להציב לו גבולות באופן מתאים. בעיני מה שנחוץ כאן זו גישה עקבית ונחושה של ההורים המכוונת להגביל את השימוש במכשירים הללו ובמקביל למגר כל סוג של גילוי אלימות. לשם כך כדאי להמנע משימוש בעונשים אבל שימוש עקבי בסנקציות קבועות וידועות מראש, הנו מקובל ובד"כ גם יעיל. כדאי להתחיל להבנות נורמות חדשות הנוגעות לשימוש במכשירים, בשיחה משפחתית מקדימה עם הילד, בה נקבעים תנאי השימוש והסנקציות שיבואו בעקבות חריגה מהם. למשל "החל ממחר אתה תשתמש במחשב בשעות כך וכך..למשך זמן כך וכך..ואם לא תכבד את ההסכם, המכשירים יוחרמו ליום". כדאי אפילו לתלות את ההסכם במקום ברור לעין (למשל על המקרר, או בחדרו). במקביל חשוב לספק לילד חלופות מהנות, עדיף חברתיות - כמו משחק משותף, שיחה, טיול בחוץ וכיוב'ף וכן רצוי לוודא שמכשירי המדיה השונים יהיו רחוקים מעיניו ושגם ההורים ימנעו מלהשתמש במכשירים הטכנולוגיים לידו (כן, גם בטלפונים הניידים שהם כאמור מחשבים קטנים זאת כדי להרחיק ממנו את הפיתוי). לגבי גילויי האלימות, אני רוצה להאמין שהגבלה מתאימה בשימוש במדיה, תמתן את גילויי האלימות הללו (שכן לאור תיאורייך הם עולים רק במצבים אלו) ובכל זאת במידה וממשיכים להופיע, יש צורך בהבעת עמדה משפחתית חד משמעית שאוסרת אלימות, ואפשר אפילו להתרחק מהילד לפרק זמן לאחר מכן תוך הסבר "כשאתה מרביץ, לא נעים איתך ולא מתחשק להיות בחברתך". בהצלחה, ירדן פרידון ברשף
תודה רבה
שלום רב, אני מחפש רעיון להפעלה לבני בן 5 בגן כך שיהיה במרכז העניינים חשוב לציין שהוא ביישן ולא כ"כ משתף פעולה ואני רוצה לגרום לו שירגיש שותף פעיל בגן וששאר הילדים יתמקדו בו אשמח לרעיונות תודה
שלום שי, אם אתה מחפש קונקרטית רעיונות להפעלה, אז אני חושבת שהכתובת הכי טובה היא הגננת של בנך שמכירה אותו ואת יתר הילדים, או מפעילים מקצועיים של ילדים. מבין השורות אני שומעת שאתה מודאג לגבי מצבו החברתי של בנך ומעונין לעזור לו. הפעלה בגן היא דרך אחת מוגבלת וזמנית לעזור לו, ולכן אם תרצה לנסח שאלה יותר רחבה ומפורטת בנוגע לנושא זה, אתה מוזמן. בברכה, ירדן פרידון ברשף
תודה רבה על המענה. חשוב לי לציין שהגננת לא ממש מעורבת ולא ככ אכפת לה.הילדים "הטובים" פורחים בגן "והפחות טובים" נשארים מאחור לכן אני מעדיף לא להתייעץ איתה אלא להביא את הרעיונות בעצמי. לדוגמא:כששאלנו אותה עם מי הוא משחק או אם יש לו חברים בגן אז היא נתנה תשובה כללית ולא מספקת, ורק בסוף השנה שעברה אמרה שהוא לא תמיד משתתף בפעילויות ולכן אני לא סומך עליה. שאלה נוספת - האם יהיה נכון וכדאי להעביר אותו לגן אחר? שיתחיל הכול מחדש עם גננת טובה וילדים אחרים?. כיוון שהוא שקט אז חושבים שהוא לא יודע כלום. לדוגמא:באחת הפעמים הוא בא עם נעלי כדורגל לגן ואחד הילדים פנה אליו ואמר "למה באת עם נעלי כדורגל? גם ככה אתה לא יודע לשחק. אנחנו מרגישים שהוא מתרסק ונעלם בגן. לאחר מס' פניות מצידנו נפגשנו עם יועצת של משרד החינוך פגישה שנערכה ביחד עם הגננת. הגננת לעומתה עדיין טוענת שהמצב די בסדר. היא מכחישה ומנסה לעדן את המצב(פוחדת על שמה הטוב או במקרה שלנו שמה הלא טוב) מה עושים?? סליחה על הפירוט הארוך
שלום :) אפשר לשאול לדעתך? הבת שלי שני (בת שנה ושלושה חודשים, נולדה במובמבר 2013) נכנסה למשפחתון בגיל שנה. יש איתה עוד שלושה ילדים; אחד גדול ממנה בחודשיים, אחת בגילה ואחד קטן ממנה בחודשיים. טוב לה שם. הבית גדול עם חצר פרטית. בספטמבר שני תיהיה בת שנה ועשרה חודשים. היא עכשיו כבר הולכת. היא גבוהה ומלאה ויש בה משהו בוגר. יש לי אפשרות להשאיר אותה עוד שנה במשפחתון, עם אותם ילדים. הם ישארו רק ארבעה. ויש לי אפשרות להכניס אותה לפעוטון של עוד כ 20 ילדים. שכבת הגיל היא 2-3. יש אפשרות שהיא תשאר שם עוד שנה נוספת (עד גיל 4) וכך לא אצטרך לשלוח אותה לטרום טרום. הגן מושקע, עם צוות משכיל ואיכותי. היחס יהיה 1 ל5-6 ילדים. יש תוכנית לימוד (חגי שנה, עונות שנה וכו). יש חוגים. יש חצר עם משחקים ומתקנים. התשלום אותו דבר אז אין כאן שאלת כסף. הזמנים יותר נוחים בגן כי זה כולל שישי. המשפחתון לא כולל ימי שישי וזה משמעותי. אבל זה פרט טכני. לדעתי שני תתאים בספטמבר לגן. ההתלבטות שלי היא בין אתגר קוגניטיבי לבין המשך בועה / חממה רגשית. ברור לי שהגן יקדם אותה מבחינת דיבור, חשיבה, מוטוריקה וכו. אבל היא לא תקבל את אותו יחס רגשי ויחידני שיהיה במשפחתון. עוד שיקול הוא שאם אשאיר אותה במשפחתון עוד שנה, בגיל 3 כשהיא תסיים שם היא תלך למסגרת כלשהי (טרום טרום או גן פרטי) וזה יהיה קצת שוק. אם בגיל שנתיים אני מכניסה אותה לגן אז היא כבר תתרגל לעניין של עומס ילדים. איך מחליטים מה נכון?
שלום לך נוגה, בוודאי שאת יכולה לשאול את דעתי, בשביל זה אני כאן. תרשי לי להביע הערכה כנה למושקעות שלך ברווחתה של ביתך, ניכר שטובתה עומדת לנגד עינייך. בשאלתך אלי פירטת את היתרונות והחסרונות של כל אפשרות, ולמזלך כל האפשרויות טובות! אני חושבת שאת יכולה להרגיש בנוח עם כולן גם כי נראה לי שאפשרות לא טובה לא הייתה באה בחשבון מבחינתך. אבל אם את שואלת את דעתי האישית, אזי בעיני בגילאים האלה "חממה רגשית" כפי שאת מכנה אותה, היא בדיוק מה שמאפשר לתינוק/פעוט/ לבנות בתוכו משאבים רגשיים ומנטאליים שיאפשרו לו לחקור את העולם וכך ללמוד ולהתפתח בצורה אופטימאלית. תחושה עקבית ומתמשכת של ביטחון והנאה היא מה שתעזור לה בעתיד להתמודד עם מצבים יותר מורכבים (זאת בהקשר ל"שוק" שציינת במעבר לגן גדול יותר). וחוץ מזה אם טוב לקטנטונת, ואפשר להמשיך כך כרגע- אז מדוע להפריע לה?:) כל טוב, ירדן פרידון ברשף
ערב טוב! ילדתי בת השמונה חזרה ושאלה אותי בשבועות האחרונים:איך מרגישה ילדה שמאוהבים בה. עניתי כמיטב יכולתי עד שהיום בתי אמרה שהיא מאוהבת בחברתה. כבר בעבר ראיתי שבתי מגזימה עם גילויי החיבה והסברתי לה על גבולות הגוף וכו'.הנושא הזה עלה בעבר כאשר היתה תלונה שבתי מחבקת יותר מדי.כעת הסברתי לבתי שעם החברה הנוכחית לא כדאי להגזים עם החיבוקים מכיון שזה עלול לעשות את ההפך. רציתי לשאול ,האם תגובתי נכונה ועל מה מצביעה הרצון של בתי לחבק כל הזמן.(לציין שאנו לא חוסכים ממנה חיבוקים). ומה משמעות ה"מאוהבת" הזה? בהערכה ותודה מראש. גדעונה
שלום גדעונה, כמה עצוב ש"יותר מידי חיבוקים" נחשבים ל"דבר רע"..ובכל זאת השיחה שקיימת איתה בנושא "גבולות הגוף" היא חשובה וטוב עשית. עם זאת חשוב גם ללמד את ביתך שהבעת חיבה היא דבר חיובי ורצוי מאוד, ושיש כמה דרכים להראות זאת כמו במילים וכיוב'. לגבי המאוהבות. בד"כ כאשר ילד שב ושואל שאלות מן הסוג הזה, הוא מנסה לברר משהו שקשור בו עצמו - בדיוק כפי שאת מנסה לברר מולי משהו שקשור בביתך. לכן אני מחזירה אותך לבת שלך ומציעה לך לקיים שיחה ישירות איתה. פשוט תביעי עניין וסקרנות אותנטיים לגבי הנושא הזה, ותשאלי אותה למשל איך היא מרגישה עם החברה, מה ההבדל בין האהבה אליה לאהבה שחשה כלפי חברה אחרת, האם היא חשה שגם החברה אוהבת אותה, מה הן עושות יחד ומה הייתה עוד רוצה לעשות איתה וכיוב'. שיחה כזו תעזור גם לך וגם לביתך להבין יותר- את עליה והיא על עצמה. כמו כן לא הייתי מניאה אותה מלהפגין חיבה כלפי חברתה, אלא אם גם כאן עולות תלונות. המסר שחיבה הוא משהו שצריך להגביל בתוכנו הוא מסר באמת מגביל ומצמצם תחושות של הנאה וחיות, ובכל זאת במידה ואת ממשיכה להיות מודאגת מהאופן שבו היא עושה את הדברים, אז כאמור כדאי לעזור לה להביע את החיבה שלה בדרכים נוספות, מותאמות יותר ושמתייחסות גם לתגובה של הצד השני. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
כרגיל עזרתם מאוד!
שלום , יש לי ילד (ראשון) בן שנה .הוא מפותח שכלית וגופנית יחסית לגילו. הולך ומבין מאד פניות ובקשות . לאחרונה נחשפתי לתופעה שהילד נקשר באופן יוצא דופן לאנשים זרים ( כמו זבנים או מטפלות בגינה).הוא פתאום מתאהב וקשה לנתק מהזר. וכאילו מתעלם ממני אביו. הוא מתיחס לזרים אלוכמעט כמו להכי שהוא קשור במשפחה כמו לדוד (ממנו הוא מסרב לרדת כשהוא פוגש) . הוא מעט שמח לקראתי בהשוואה לדוד. אני מודאג מהתופעה אשר אין אף מכיר או חבר שזוכר כמונה. האם לדאוג? מה זה אומר לגביו? תודה .אבא מודאג
שלום נוח, קודם כל תרשה לי לברך אותך על היותך אב חדש. חווית ההורות, בוודאי בפעם הראשונה היא מרגשת, מטלטלת ומבלבלת כאחד והיא מפגישה אותנו ההורים עם רגשות לא צפויים שלעיתים קשורים יותר בנו מאשר בילדינו. זה נשמע שהתענינות של בנך באנשים זרים מדאיגה ומבלבלת אותך, ולעיתים גורמת לך להרגיש מבוכה או אולי מעט דחוי אפילו? חשוב שתבין נוח, יש הבדל גדול בין עניין, סקרנות או אפילו התלהבות נוכח גירוי/אדם או כל דבר חדש אחר (וכרגע עבור בנך הכל הוא חדש ומלהיב), לבין התקשרות ממשית אותה הוא יכול לבנות כרגע רק אתכם הוריו -הדמויות המטפלות שלו, וחשוב שלא תתבלבל בין השניים. העובדה שהוא יכול לבטא סקרנות, עניין ולהרשות לעצמו "להתחבר" באופן הזה לאותם זרים, היא משום שנוכחותך וההתקשרות שהוא בנה אתכם, מאפשרת לו להרגיש מספיק בטוח על מנת לחקור את העולם באופן הזה, המבטא גם את הסגנון האישי והייחודי שלו. אז כל שנותר לך הוא לשמוח על כך שיש לך ילד חברותי וסקרן, ועל כך שהצלחתם לספק לו סביבה חיצונית ופנימית בטוחה דיה על מנת לנהוג כך. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
מרגיע מאד
שמחה שהצלחתי להרגיע, וחשוב שתישאר "רגוע" גם כאשר בנך ישתנה ויתחיל כנראה מתישהו לחשוש/להמנע מזרים. כל טוב ירדן פרידון ברשף
שלום רב, לאחרונה הגננת בגן מתלוננת שבני מתחכך בילדים בזמן מפגש. היא טוענת שהוא נוגע בהם סתם, לא משהו מיני, אפילו נוגע בברך או ביד של חבר בלי סיבה. והיא מושיבה אותו קצת רחוק מכולם ומסבירה לו שזה לא נעים לילדים האחרים. הוא ילד חכם ונבון מאוד. הוא צריך חום ואהבה רבה. מרבה בבית להתחבק ולנשק . אבל אני לא יודעת אם לקחת את העיניין של הנגיעות בילדים אחרים צעד אחד קדימה ולהתיעץ עם איש מקצוע ואם כן האם זה קשור לפסיכולוג או משהו התפתחותי? מלבד העניין הזה הוא נורמטיבי לחלוטין, יש לו הרבה חברים והוא משחק יפה עם כולם.
שלום מיכל, מדברייך אני מבינה שמדובר בהתנהגות חברתית אחת ויחידה שמייצרת קושי מסוים , ושמכל יתר הבחינות בנך נוהג באופן שהנו מותאם מבחינה חברתית והוא אף חברותי ואהוד. כמו כן אני מבינה ממך שאת קושרת את ההתנהגות שלו לחום ולאהבה שהוא מקבל ומבטא בבית. לכן מה שאני ממליצה לך הוא פשוט ללמד אותו מה מקובל ומה פחות מקובל מבחינה חברתית, כפי שאת עושה איתו בכל תחום אחר. את יכולה להסביר לו את המשמעות של הזכות של כל אדם על גופו, לומר שלפני שנוגעים במישהו אחר צריך לבקש רשות, כפי שגם צריך לבקש רשות ממנו - וכדאי אפילו לתרגל את זה יחד בבית (אפשר כמובן להסביר שרק עם אמא ואבא זה קצת אחרת). כמו כן רצוי לעזור לו לבטא חיבה במילים, למשל במקום לגעת אפשר ללמד אותו לומר "כיף לי שאתה חבר שלי" "אני נהנה לשחק איתך" ואפילו "אני אוהב אותך". לא לשכוח במקביל גם לשבח אותו אותו על היכולת שלו לתת כמו גם להנות מחום ואהבה פיזיים, ולהעביר את המסר שזה דבר חיובי בתנאי שזה נעשה בהסכמה של הצד השני. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום רב, בני בן שנתיים וחצי, מזה חצי שנה שהתנהגותו השתנתה, הוא נהיה לילד זועם ומרביץ לכל דבר.. מרביץ להורים ולילדים בגן ולגננות, זורק כיסאות בגן על ילדים ועל הגננת, מעיף את צלחת האוכל שלו ואפילו מרביץ לקירות וארונות, ממש לכל דבר. ולפני שהוא מרביץ הוא גם אומר אל תרביץ ואז מרביץ. לפני חודשיים נוספה תינוקת למשפחה אך אני לא רואה איזשהי נסיגה אצלו בגלל זה. נראה כי הוא מקבל אותה ומודע לקיומה. מתקשרים אליי מהגן כל פעם שעוברים איתו ימים קשים ושאולי כדאי ללכת לייעוץ. אני כבר נואשת ולא יודעת מה לעשות. אני כועסת עליו כשמרביץ ואז הוא כל הזמן מבקש חיבוק.. לאחרונה ממש המון פעמים מבקש ממני ומבעלי חיבוקים. האם לפנות לטיפול פסיכולוגי??
שלום, את שבה ומתארת כאן בפורום מצב מורכב, מציינת שהגננות ממליצות לך לגשת לייעוץ, ושואלת האם כדאי. ובכן תשובתי היא ללא ספק - כן! נשמע שבנך מצוי במצוקה ושאת ניצבת מולו נואשת וחסרת אונים. בנוסף אני נוטה להתייחס בכובד ראש להמלצות של גננות ולכן אני ממליצה בחום, לך/לכם ההורים לגשת לפסיכולוג קליני של ילדים(בגילאים אלו לרוב העבודה הטיפולית נעשית מול ההורים) כדי לקבל הדרכת הורים שתסייע לכם להבין את הקשיים של בנכם וכיצד להיות עבורו באופן המיטיב ביותר. בברכה, ירדן פרידון ברשף
התייעצתי גם עם רופאת הילדים שלו. היא לא ממש מסכימה על פסיכולוג אלא דווקא ממליצה על נוירולוג ילדים. האם נראה לך שבאמת כדאי שאקח אותו?
בוודאי שאת יכולה לשאול, זה המקום :) אינני יודעת מדוע המליצה לך רופאת הילדים על נוירולוג, שווה לך לברר איתה יותר מדוע היא הפנתה אותך דווקא לגורם זה. כמו כן במידה ויש חשד לבעיה התפתחותית אז הכתובת היא מכונים להתפתחות הילד - שם תוכלי לקבל הערכה מקיפה והמלצות להמשך. בשל התחושות הקשות וחוסר האונים שאת חווה מול המצב, אני בכל מקרה ממליצה לך לגשת לפסיכולוג קליני של ילדים/מטפל רגשי שמתמחה בהדרכת הורים, שיסייע לך כבר היום להבין את הקשיים של בנך בצורה טובה יותר, ואף יוכל ללוות אותך בהמשך דרכך מול גורמים טיפוליים/מאבחנים אחרים, אם תחשבו שיש צורך בכך. נראה לי שהגיע הזמן לפנות עוד היום לגורם מקצועי, מאחר ועם כל הרצון הטוב הפורום הזה לא יכול להחליף חוות דעת וסיוע של איש מקצוע במפגש ישיר ואישי. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום רב. בני בן חמש. יליד דצמבר, כנראה ימשיך שנה נוספת בגן חובה. אני מאוד מתלבטת לגבי הרישום לגן בשנה הבאה. יש אפשרות להישאר באותו הגן, כאשר כמעט כל הילדים עוברים לבית הספר ובטח כל חבריו. מה גם, שהוא אינן מאוד מחובר לצוות. אפשרות נוספת היא לעבור לגן בחטיבה צעירה בבית הספר. במקרה כזה יהיה קרוב לחבריו בכיתה א ולדעתי המפגש היומיומי יגרום לו עוגנת נפש ותחושות כישלון. אפשרות שלישית היא להעביר אותו לגן חדש לגמרי . אני מרגישה שכל האופציות לא טובות ואינני יודעת מה להחליט. מדובר בילד מאוד אינטליגנט ובעל יכולות הבנה ועיבוד מאוד גבוהות. עלייה לכיתה א פחות רלוונטית בשל היבטים רגשיים ומוטוריים. מה עצתך? תודה
שלום, למרות הקושי שאת חווה, את יכולה להתנחם בכך שלא מדובר כאן בהחלטה הרת גורל, ולכן כפי שכבר עניתי לך, את צריכה להגיע להחלטה שאת כאם תרגישי איתה הכי בנוח. לפעמים החלטות מתבססות על בחירת ה"הרע במיעוטו" ולפעמים המציאות גם יכולה להפתיע לטובה. ובכל זאת אם את מעונינת בדעתי, אז מלבד החסרונות שמנית בכל אפשרות, אבקש ממך למנות גם את היתרונות (ואולי בסוף כלל לא תצטרכי את דעתי לאור התבהרות התמונה). כמו כן מה דעתך לשתף את בנך בעניין, תוך כדי שאת מסבירה גם לו את היתרונות והחסרונות בכל מצב (בדרך שמתאימה לו)? בברכה, ירדן פרדיון ברשף
שלום רב, בני תלמיד בכיתה א'. המורה אומרת שמכניס לפיו את האבזם של הקלמר ומוצץ אותו, יש לו מכונית צעצוע, מוץ גם אותה. יחד עם זאת, היא נדרשת לבקש ממנו באופן אישי להוציא ציוד, כי אינו מוציא כשכל ילדי הכיתה מוציאים, הוא עסוק בדברים אחרים. דבר נוסף, היא טוענת שאינו יושב על הכיסא, אלא משעין רגל על רגל ונשען על השולחן. אודה לכם על התייחסותכם למה מתנהג כך. תודה
נעמה שלום, קצת קשה לי להבין בדיוק מהם קשייו של בנך כי חסרים לי פרטים רבים. ובכל זאת יש רמז קל לתיאור של ילד שסובל מהפרעת קשב וריכוז. בהפרעת קשב וריכוז מדובר על מספר סימפטומים כמו: קושי להיות קשוב לאורך זמן, קושי להגיב בזמן או זמן תגובה ארוך, נטייה להיות מוסח בקלות וכן נטיה להיפראקטיביות ותנועתיות יתר. אני מציעה לך לשוחח עם המחנכת שלו ולשאול אותה אם לכך היא התכוונה. אם יש חשד להפרעה כזו תוכלי לערוך לו אבחון קשב ממוחשב ולפנות לנוירולוג להמשך בדיקה וטיפול. בהצלחה
שלום, בני בן השנתיים וחצי נכנס לגן בפעם הראשונה לפני 3 חודשים ומאז הוא השתנה. כשלמשל נכנסים למקום חדש או אפילו לבית של סבא וסבתא הוא מתבייש ורוצה שנרים אותו על הידיים ומסתיר את פניו. כשזרים פונים אליו הוא בדרך כלל ישפיל מבט בעיקר אם עולים איתנו שכנים במעלית. בגן ההסתגלות לא הייתה קלה אבל הוא כבר לא בוכה כשנפרדים. מה שכן הוא לא ממש משתתף בחוגים. הוא ישב על הכיסא אבל הוא לא פעיל בחוגים. שולחים לי תמונות ואני רואה אותו יושב על הכיסא כששאר הילדים יושבים על הרצפה ומשתתפים בחוג. מיותר לציין שזה מאוד כואב לי לראות אותו ככה. אני לא מבינה מדוע הוא פתאום נרתע. יש גם תופעה חדשה שהוא מבקש ממני "אמא חיבוק" . זה נראה כמו שלב התפתחותי? איך אני יכולה לעזור לו?
שלום, נדמה לי ששאלתך קיבלה כאן מענה בפורום, מספר פעמים. לנוחיותך אני מעתיקה לכאן את אחת התשובות. השינויים שחלים בקרב ילדים בגיל צעיר לעיתים נראים דרמטיים וקיצוניים. לא פעם אני שומעת תיאורים כמו שלך - הילד היה משהו אחד והוא הפך למשהו אחר לגמרי. אז ברור לך שזו אותה ילדה, רק שהיא גדלה, משתנה ומתפתחת-וטוב שכך! היכולות הקוגניטיביות שלה יותר מפותחות, כך גם רמת המודעות וההבנה שלה. "קפיצות" כאלה בגדילה וברמת הבשלות הכללית, לעיתים מביאות איתן שינויים בהתנהגות, ועם תמיכה סביבתית מתאימה, סבלנות וקבלה - השינויים ה"חדים" מתמתנים. עצתי אלייך היא קודם כל להגביר את "הדיבור הרגשי" על מנת לעזור לה להבין את רגשותיה ובמקביל את הביטחון שאת כהורה מקנה לה, למשל "את קצת חוששת ולא נעים לך שיש כ"כ הרבה אנשים חדשים, את לא מכירה אותם..אבל אמא כאן איתך ביחד, שומרת עליך, ואולי נוכל לאט גם להכיר אותם/להתרגל אליהם אליהם". בכל מקרה, אני מציעה לך לשקול את האפשרות לקבל הדרכת הורים שתסייע לך להרגיש יותר שקטה ורגועה נוכח שינויים התפתחותיים בלתי נמנעים, ושילדך לא באמת הופך להיות "ילד אחר". בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום, אשמח לעזרה: הבת שלי בת 5. מגיל 0 מוצצת אצבע... בגן כמעט ולא, אך אחרי הגן כן. בגן זה קורה גם כשבוכה/נעלבת וכו. היא מאוד מאוד מפותחת שכלית. איך מומלץ לטפל בזה? תודה רבה!
שלום שלי, מציצת אצבע משמשת בתקופת הילדות המוקדמת כמקור להרגעה ונחמה, ובד"כ מחליפה את הפעילות האוראלית המוקדמת ביותר של מציצת שד. בהמשך ההתפתחות מוקדי הסיפוק משתנים (ממקור אוראלי - פה - לאחרים), עם זאת, גם אז במצבי דחק או מעבר ילדים נוטים לחזור להתנהגויות ישנות הזכורות להם כמרגיעות. העובדה שבשום שלב ביתכם לא פסקה ממנהג זה מחזקת את העובדה שכדאי בהחלט לסייע לה למצוא תחליפים מתאימים יותר (ובריאים יותר), כאשר עליכם לקחת בחשבון שהמוטיבציה לגמילה ככל הנראה תהיה יותר שלכם מאשר שלה, ולכן זה מצריך מכם התמדה ועקביות. כמו כן העובדה שבבית ביתכם מוצצת אצבע יותר מאשר בגן, עשויה להצביע על כך שדווקא בספירה הביתית היא זקוקה ליותר עזרה בוויסות והרגעה ולכן כדאי לערוך בדיקה האם בבית מתקיימים אירועים המעוררים בה מצוקה, אי נוחות או דחק (וזה יכול אפילו להיות מעברים חדים מידי מדבר לדבר למשל).בכל מקרה מומלץ לבצע תהליך גמילה הדרגתי ומתוכנן מראש. למשל, להודיע לה שמשלב מסוים (יומולדת) היא עומדת להפסיק למצוץ אצבע. לסייע לה למצוא משהו אחר שיעסיק אותה בכל פעם שהיא מתכוונת למצוץ אצבע, כמו לחיצת כדור גומי למשל. להסביר מדוע כדאי להיגמל (המציצה פוגעת במבנה השיניים), ולהסביר שיש דרכים טובות יותר להירגע ולהרגיש הנאה. כמו כן כדאי לשים לב שהיא לא מפתחת התנהגויות מגונות אחרות שמחליפות את מציצת האצבע כמו כסיסת ציפורניים למשל, מה שירמז על כך שהיא זקוקה לתהליך גמילה הדרגתי ואיטי עוד יותר. השתדלו מאוד לא להתרגז או להעניש בשום שלב של התהליך, ולעודד אותה כאשר מצליחה. בהצלחה! ירדן פרידון ברשף
אז ככה אני בן 17 בערך ויש לי קטע כזה שבעצם אני עושה מעצמי צחוק סתם לדוגמא נגיד בכיתה אני עושה המון שטויות (יותר מאנשים רגילים) ובעצם אני יוצא כמו ליצן כזה שמצחיק את כולם רק שלא צוחקים איתי אלא עליי ואז בעצם גם אנשים יורדים עליי ומתרחקים ממני נראה לי שאני עושה את זה כדי למשוך תשומת לב איך אני יכול להתפטר מהקטע הזה של הליצנות?
שלום, לא ברור לי אם אתה מרגיש ש"מעשי הליצנות" שלך הם בלתי ניתנים לשליטה. בכל מקרה, אם אתה מרגיש שאינך רוצה להמשיך להיות "ליצן" - אז פשוט תשתדל לא לנהוג כך יותר (ואני לוקחת בחשבון שזה קל יותר להציע מאשר לבצע). אתה גם אומר שאתה מנסה למשוך תשומת לב מהסביבה דרך ההתנהגויות הללו, אבל שבעצם התוצאה היא הפוכה מזו המיוחלת (מתרחקים ממך במקום להתקרב אליך).יש לי תחושה שקשייך החברתיים הם מעט יותר מורכבים ממה שאתה מתאר כאן. אני ממליצה לך לנסות לפנות ליועצת בית הספר ולשתף אותה בקשייך ובצרכים שלך, וכך לקבל התיחסות רצינית יותר לקשייך ממה שאתה יכול לקבל כאן, דרכי, בפורום הזה. מאחלת לך הצלחה בהמשך דרכך, ירדן פרידון ברשף
תודה רבה
חברה טובה עזבה בעיות בלימודים. ועכשיו היא חולה עדכנתי את המורה שהיא לא מרגישה טוב ובשיחה המורה אמרה לי שהיא בירקשה מהיועצת שתעשה שיחות עם הילדה לי זה ברור שהיא צריכה השאלה שלי מה המדיניותבאיזה מקרים מבקשים מהיועצת לעשות שיחות איתה?!
שלום רוז, לא לגמרי ברורה לי שאלתך. הרי אם לך זה ברור מאוד שביתך זקוקה לעזרה, אז כנראה שזה ברור גם למורה, ומכאן אני מניחה הגיעה היוזמה (הברוכה) שלה לשיחות עם היועצת. את כמובן יכולה לשאול את המורה באופן ישיר מדוע היא הפנתה את ביתך לשיחות, איזו מן מצוקה היא מזהה, או כל דבר אחר שעולה בדעתך לשאול בעניין, אני בטוחה שהמורה תשמח לשתף אותך. אם את מבקשת לדעת משהו כללי יותר לגבי מדיניות חינוכית, אז אולי הכתובת היא פסיכולוג חינוכי. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
ב24.1.15 שאלתי שאלה על נושא פחדים וחרדות ורציתי לשתף שבימים האחרונים התגלה בגן של בתי ששיטת החינוך שם כמו דיקטטורה .... ממש הפחדה הרבה צעקות ועכשיו הכל הסתדר לי למה בתי עברה שינוי בהתנהגות ...המצב בגן לא פשוט בכלל אני רוצה להעביר אותה גן . הבעיה היא שאני בחודש תשיעי ומפחדת לעשות לה עוד שינויים שלא יפגע בה עוד יותר .אני חייבת להוסיף שהבת שלי כל הזמן אומרת לי אמא לא רוצה גן .חוזרת על זה המון וחשבתי שזה יעבור לה אבל כבר הגענו לחודש ינואר וזה לא משתנה וגם היא השתנתה בהתנהגות לא יודעת מה לעשות
הי מיטל, אם המצב הוא אכן כ"כ נוראי כפי שאת מתארת - יש שם "צעקות הפחדות ודיקטטורה", אז ברור שבכל מקרה כדאי להעבירה גן, לא משנה באיזה חודש את..יחד עם זאת, אני מציעה לך בחום לברר את הדברים עד תום ולא להסיק מסקנות חפוזות. תפני לגננת ולפסיכולוגית של הגן, תבררי ותבדקי את הנושא לעומק ורק לאחר מכן תגיעי להחלטה בנוגע להמשך הדרך. את אומרת ש"רק לאחרונה" גילית את כל זה, ותגלית כזו בוודאי מעוררת פאניקה, אך כאמור אני מציעה לך קודם כל לבדוק את הדברים באחריות וברצינות, ולפעול באופן שיהיה הכי נכון לך ולביתך. בברכה, ירדן פרידון ברשף
תודה על התגובה המהירה כן עשינו בדיקה ואכן זה מה שקורה שם וכל כך קוויתי שלא ,אבל כנראה אין ברירה ומאוד קשה לי נפשית . איך אני מסבירה לבת שלי על זה שאני מעבירה אותה גן ?
הי מיטל, אם זה אכן המצב, והחלטת שאינך יכולה להמשיך ולשלוח את ביתך לשם בלב שלם, אז למרות תחושת הבהלה והדחיפות, כדאי בכל זאת לעשות את הדברים באופן הדרגתי עד כמה שניתן. אם היא אכן כ"כ מתלוננת שרע לה בגן, אזי לא יהיה לה קשה כ"כ להבין את ההחלטה שלך להעביר אותה. אפשר לומר לה שמאחר ואת שומעת ומבינה שלא טוב לה שם כבר הרבה זמן- שהחלטת להעביר אותה לגן חדש, שם יהיה לה יותר טוב. בהנחה שבדקת את הגן החדש, והוא נמצא מתאים, רצוי לעזור לה להרגיש בטוחה דיה בנוגע למעבר המתוכנן ולומר שאמא ואבא בדקו את הגן החדש ושהוא "גן טוב", עם גננת טובה וילדים נחמדים וכיוב'. בנוסף למרות הכל, כדאי מאוד לערוך פרידה מתאימה מהגן הנוכחי, מהילדים ומהגננת, ולבצע מעבר הדרגתי לגן החדש. כמובן שבכל מקרה את תצטרכי להיות מוכנה להתמודד עם קשיי הסתגלות שונים. בשל הריונך המתקדם, כדאי לגייס עוד בני משפחה לכך כמו אבא, סבים וסבתות וכד'. בהצלחה, ירדן פרידון ברשף
שלום רב אשתי נמצאת בחול ובגלל ירידת מים היא נאלצה ללדת שם לידה מוקדמת. לאור המצב היא תצטרך לשהות שם לפחות חודשיים. שאלתי היא האם כדי לקחת את בני בן השלוש אליה? האם שהייה של מספר ימים בחיקה ואז שוב חזרה לארץ לא יגרמו נזק יותר מתועלת? מיותר לציין שהוא מאד מתגעגע אליה והיא אליו מן הסתם. מה נכון לעשות? כיצד לנהוג? תודה
שלום אילן, שאלת שאלה קצרה שהתשובה עליה מורכבת ותלויה בהרבה גורמים. אבקש ממך לפרט יותר כדי שאוכל לענות לך באופן יותר אחראי. למשל באיזו יבשת נמצאת אישתך ומה אורך הטיסה? לכמה ימים בדיוק מתוכננת הנסיעה? האם הגישה אליה היא פשוטה? האם היא מאושפזת בבית חולים או בבית? האם אתה מתכנן לנסוע בכל מקרה גם אם בנך יישאר בארץ, ואם כן אז עם מי הוא ישאר? אשמח אפילו לעוד פרטים שנראים לך חשובים. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום אשתי נמצא באירופה - משך טיסה 4 שעות / היא אינה מאושפזת -שוהה בדירה ששכרנו , משך השהיה המתוכננת 4 ימים, בכל מקרה עלי לנסוע , אם ישאר אז עם המשפחה ,סבים וסבתות. יש לציין שהילד לא ראה את אמו כבר 3 שבועות ומתגעגע נורא. (אשתי לא תהיה בבית בחודשיים שלושה הקרובים) השאלה האם מפגש של 4 ימים ושוב ניתוק לא יעשה יותר נזק מאשר תועלת ? מה היית ממליצה ? מה נכון לעשות? תודה מראש
שלום. בני בן חמש. בגן חובה, וכנראה יהיה שנה נוספת בגן חובה- יליד סוף דצמ. מתחילת השנה אני חשה ברגרסיה בהתנהגותו. הוא לא אוהב ללכת לגן, משתמש בקללות ובאלימות ולא רגוע. אציין כי מדובר בילד נבון מאוד. מס פעמים שניסיתי לפנות לגננת חשתי כי היא הודפת את טענותיי. אתמול המצב הגיע לשיא כאשר בני סיפר כי שיחק משחק שכרוך בהתפשטות ים שני ילדים וכי חש לא בנוח ומפוחד. חיזקתי אותו על שסיפר ושיתפנו את הגננת. כמו כן הפסיכולוגית בתמונה. נכון לעכשיו הנושא בבירור הגננת. אני רוצה בטובתו של בני אך אינני סומכת על הגננת ועל ההתנהלות בגן. לדעתי אין נראות מספקת של הילדים. מה דעתך על מעבר באמצע שנה לכם אחר? גן בו ישאר כנראה בשמה הבאה? יש לו חברים גם בגן אחר בשכונה.תודה
שלום ענב, אני מציעה לך קודם כל לסיים את הבירור שהתחיל, ולהשאיר את ההחלטה לאחריו. העובדה שהפסיכולוגית של הגן בתמונה, ושהנושא ממשיך להיבדק אולי מעידה על כך שבכל זאת לא הכל נהדף, ושדברים כן מקבלים התיחסות. בנוסף אני מציעה לך בחום להתייעץ באופן אישי עם הפסיכולוגית של הגן, לשתף אותה בהתרשמויותייך הכלליות מאז תחילת השנה, ולקבל ממנה תמונה יותר רחבה של המצב של בנך, ואולי המלצות כיצד לנהוג. לגבי מעבר גן באמצע שנה - זוהי שאלה שאין לי עליה תשובה חד משמעית. בסופו של עניין את כאם צריכה להרגיש בנוח עם המקום אליו את שולחת את בנך, שאני מניחה שהוא הדבר היקר לך ביותר בעולם, לשקול את הרווחים וההפסדים של כל מצב, ועל סמך זה להגיע להחלטה שתרגיש לך הכי נכונה -לך ולבנך. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום , אני זוכרת טוב מאוד את היום בו אמא אמרה לנו שהיא בהריון. זה היה שהייתי בת 10 ובאותה תקופה גרנו בחול (אני, אבי ,אמי ואחי הגדול שגדול ממני ב3 שנים) אמא אמרה שאנחנו הולכים לחזור לגור בארץ בלי אבא וצריכים למצוא דירה. לא להתבלבל ההורים נשואים, 10 שנים הייתי הידלה הכי קטנה קיבלתי הכל אבל הכל כל מה שרצתי נתנו לי וזה לא עזר שגדלתי עם "משרתת" מגיל 5-10 לא התאמצתי אף פעם הכל הביאו לי על כפית של זהב. השקעתי כמה שיכולתי בלימודים אך תמיד הייתה לי התנגות בעייתית. כאשר החזירו את אחותי מהבית חולים בכיתי אבי לא התייחס אליי כאילו שכח שאני הנסיכה שלו וכל התשומת לב אלייה גם עכשיו כצעט 5 שנים אחרי זה אותה ההרגשה, אמא מגדלת אותנו לבד וכאילו שכחה שיש לה עוד ילדים שאבא בא לביקור רק לה הוא מביא מתנה. ההתנהגות שלי השתנתה קיצוני ב5 שנים האחרונות אני יותר עצמאית אבל בלימוגים הדרדרתי בשונה מאח שלי המושלם. מרגישה כאילו אני מאכזבת אותם כל פעם מחדש , בכל פעם שאני מבקשת משהו מאמא והיא לא עושה אותה אני מתחילה להעליב אותה אבת רק כדי שלא תראה שאני נפגעת, איך אני שורדדת את היום אני פשוט אומרת לעצמי עוד 4 שנים ואני עפה מפה רק עוד 4 שנים
שלום לך, החוויה שעוברת אלי מתיאורייך היא בעיקר חוויה של להיות לבד, לא מובנת ואפילו נשכחת. על גבי זה תחושתך שאת מאכזבת את כולם, ואולי גם את עצמך..אני גם שומעת שאין ערוץ שיחה פתוח בינך לבין הורייך, מה שלא מאפשר להם לעזור לך, ולך להעזר בהם - וזה חבל. מה שכן, מתוך תיאורייך הכתובים, אני יכולה להתרשם שיש לך עולם פנימי חי ומלא, שאת מחוברת לרגשותייך וזוכרת אותם, ושיש לך יכולת מרשימה לתאר את רגשותייך, להתבונן בהם ולהעבירם לאחר. עצתי אלייך היא לבקש מהורייך את האפשרות לקבל טיפול על ידי שיחות (פסיכולוגית קלינית או מטפל רגשי אחר) שיוכל לסייע לך להתמודד עם החוויה הקשה שאת מתארת, ואולי אפילו יסייע בתיווך רגשותייך באופן שיהיה מקובל עלייך, להורייך, ובהתערבות שתאפשר לך להרגיש יותר בנוח, אהובה ומוערכת בקרב משפחתך. מאחלת לך הצלחה בהמשך דרכך, ירדן פרידון ברשף
שלום ויום טוב בני בן ה15 עובר טיפול רגשי במסגרת הישיבה בה הוא לומד. תנאי להמשך הטיפול הוא חתימה על טופס ויתור סודיות האם זה חוקי? האם חובת המטפל לדווח תקופתית על מצב הילד ועל השגי הטיפול? תודה מאוד
שלום לך, אני בהחלט מבינה את שאלתך ואת דאגתך. ראשית חשוב שתדעי שעל כל מטפל חלה חובת דיווח במקרים מסוימים (למשל במקרה ויש חשד לאובדנות ועוד), חובה שאינה מותנית בהסכמה לויתור סודיות מצד המטופל. לאחר שזה נאמר, אני מציעה להביט על העניין משתי פרספקטיבות - חוקית ואתית. מבחינה חוקית, אסור למטפל לחשוף כל מידע ללא הסכמת ויתור סודיות מצד המטופל (או הוריו במקרה של קטין) - וכך נעשה. אני מניחה שמותר לו לבקש את הסכמתך - ולך כהורה מותר להסכים או לא. עד כאן הכל חוקי. מצד שני מבחינה אתית עולות כמה סוגיות. אם מדובר בטיפול שניתן מטעם המוסד הלימודי בו בנך לומד, הרי שסביר כי הם ירצו לדעת משהו על האופן בו מתקדם הטיפול. מאידך ייתכן והעובדה שבנך ידע מראש שהדברים שיאמר בטיפול יעברו הלאה -עלולה להשפיע על האפשרות שלו להרגיש בטוח, נינוח, לתת אמון במטפל ולהחשף, תנאים שהם הכרחיים על מנת שטיפול יהיה אפקטיבי. כמו כן, תמוה בעיני שהתנאי הזה לויתור סודיות, לא הובהר כבר מלכתחילה- אם כן האם עלייך להבין שהטיפול של בנך ייקטע באמצע אם לא תסכימי לכך? כל העניין אינו ברור לי עד סופו, לכן אני מציעה לך בחום לדון בעניין באופן רציני עם המטפל ואולי אף עם הנהלת הישיבה, להבין בדיוק למי אמור לעבור המידע אודות הטיפול, מה המידע שאמור לעבור ובאיזה אופן, ולשקול את העניין ברצינות רבה. חשוב שמה שיעמוד לנגד עינייך במהלך הבירור הזה, יהיה טובתו של בנך והאפשרות שלו להפיק מהטיפול באופן המיטבי. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
בתי בת שנתיים , "הייתה" ילדה מאוד שמחה אנרגטית מלאת ביטחון עצמי מלאת שמחת חיים מאוד ידידותית וכו.... ובחודשים האחרונים הכל השתנה. נכנס בה מלא פחדים חרדת זרים וחוסר בטחון עצמי מוחלט ממש ילדה אחרת . השנה היא נכנסה לגן חדש לפני כן היתה עם מטפלת ילד נוסף. בהתחלה היה לה מאוד קשה להסתגל לגן אבל זה שלב שעברנו לאחר מכן לפני כחודשיים התחיל השינוי אצל הילדה בצורה קיצונית זה התבטא בימי הולדת שלפני כן היתה שומעת יום הולדת היתה רוקדת ומאז לפני כחודשיים שהיא שומעת רק את המילה יום הולדת נכנסת לחרדה בכי אפילו השינה שלה לא רצופה וגם לא נפרדת מפריטים מסויימים .... החרדת זרים ממש קיצונית למשל שאני בסופר היא בעגלה של הסופר מתחבא מתחת למצרכים או אם היא בעגלה שלה שמה שמיכה על הפנים ממש מסתירה את עצמה. לגבי ימי הולדת בגן היא לא משתתפת מבקשת לצאת החוצה ממש מתנגדת, הגננת אמרה שבאים הרבה אנשים לגן בזמן היום הולדת אבא , סבא .... אנשים/דמויות חדשים וזה כנראה מה שמרתיע אותה.וכשהיא באותו יום מגיעה הביתה מבקשת לצפות באייפון שלי בסרטונים של היום הולדת שלה וממש חוגגת לעצמה מחדש יום הולדת ממש רוקדת עם הפלאפון וכו...(לפני גם כחודשיים היה היום הולדת שלה והיא בכתה ביום הולדת שלה ולא רצתה ). מה לעשות איך להתמודד עם הבעיה? יש לי אפשרות בביום שיש יום הולדת בגן בשעות הבוקר להביא אותה יותר מאוחר לגן ממש אחרי היום הולדת והיא לא תצטרך להיות בכל החרדה הזאת... האם כדאי?
שלום מיטל, לא ברור מדוע אינך רואה את התשובה שעניתי לך כאן. אעתיק לך אותה. בבקשה.. השינויים שחלים בקרב ילדים בגיל צעיר לעיתים נראים דרמטיים וקיצוניים. לא פעם אני שומעת תיאורים כמו שלך - הילד היה משהו אחד והוא הפך למשהו אחר לגמרי. אז ברור לך שזו אותה ילדה, רק שהיא גדלה, משתנה ומתפתחת-וטוב שכך! היכולות הקוגניטיביות שלה יותר מפותחות, כך גם רמת המודעות וההבנה שלה. "קפיצות" כאלה בגדילה וברמת הבשלות הכללית, לעיתים מביאות איתן שינויים בהתנהגות, ועם תמיכה סביבתית מתאימה, סבלנות וקבלה - השינויים ה"חדים" מתמתנים. עצתי אלייך היא קודם כל להגביר את "הדיבור הרגשי" על מנת לעזור לה להבין את רגשותיה ובמקביל את הביטחון שאת כהורה מקנה לה, למשל "את קצת חוששת ולא נעים לך שיש כ"כ הרבה אנשים חדשים, את לא מכירה אותם..אבל אמא כאן איתך ביחד, שומרת עליך, ואולי נוכל לאט גם להכיר אותם/להתרגל אליהם אליהם". כל נושא ימי ההולדת, הוא נושא שלדעתי האישית אין טעם לעשות ממנו עניין גדול. אפשר כמובן לדבר איתה מראש על זה שיהיו שם אנשים חדשים שהיא לא מכירה, אבל שתהיה שם גם גננת וכל החברים. אם לא נוח לה כרגע, אז אפשר לוותר לה ולהית סבלניים. לגבי שאלתך השנייה - את יכולה לנסות להגיע איתה ליום הולדת פעם או פעמיים, להיות איתה בחוץ ביחד (להביט פנימה מבחוץ), ולאפשר לה להחליט בנוכחותך אם בא לה להיכנס או לא (כמובן להשתדל לא להפעיל עליה לחץ להיכנס). ייתכן ועצם שהותך שם תחזק אצלה את הביטחון ותגביר את החשק להשתתף במסיבה - ואם לא, אז לא, כאמור - סבלנות..אני בטוחה שזה ישתנה עם הזמן - במוקדם או במאוחר. בשמחות, ירדן פרידון ברשף
בימים האחרונים התגלה בגן של בתי ששיטת החינוך שם כמו דיקטטורה .... ממש הפחדה הרבה צעקות ועכשיו הכל הסתדר לי למה בתי עברה שינוי בהתנהגות ...המצב בגן לא פשוט בכלל אני רוצה להעביר אותה גן . הבעיה היא שאני בחודש תשיעי ומפחדת לעשות לה עוד שינויים שלא יפגע בה עוד יותר .אני חייבת להוסיף שהבת שלי כל הזמן אומרת לי אמא לא רוצה גן .חוזרת על זה המון וחשבתי שזה יעבור לה אבל כבר הגענו לחודש ינואר וזה לא משתנה וגם היא השתנתה בהתנהגות לא יודעת מה לעשות
בתי בת שנתיים , "הייתה" ילדה מאוד שמחה אנרגטית מלאת ביטחון עצמי מלאת שמחת חיים מאוד ידידותית וכו.... ובחודשים האחרונים הכל השתנה. נכנס בה מלא פחדים חרדת זרים וחוסר בטחון עצמי מוחלט ממש ילדה אחרת . השנה היא נכנסה לגן חדש לפני כן היתה עם מטפלת +ילד נוסף. בהתחלה היה לה מאוד קשה להסתגל לגן אבל זה שלב שעברנו לאחר מכן לפני כחודשיים התחיל השינוי אצל הילדה בצורה קיצונית זה התבטא בימי הולדת שלפני כן היתה שומעת יום הולדת היתה רוקדת ומאז לפני כחודשיים שהיא שומעת רק את המילה יום הולדת נכנסת לחרדה בכי אפילו השינה שלה לא רצופה וגם לא נפרדת מפריטים מסויימים .... החרדת זרים ממש קיצונית למשל שאני בסופר היא בעגלה של הסופר מתחבא מתחת למצרכים או אם היא בעגלה שלה שמה שמיכה על הפנים ממש מסתירה את עצמה. לגבי ימי הולדת בגן היא לא משתתפת מבקשת לצאת החוצה ממש מתנגדת, הגננת אמרה שבאים הרבה אנשים לגן בזמן היום הולדת אבא , סבא .... אנשים/דמויות חדשים וזה כנראה מה שמרתיע אותה.וכשהיא באותו יום מגיעה הביתה מבקשת לצפות באייפון שלי בסרטונים של היום הולדת שלה וממש חוגגת לעצמה מחדש יום הולדת ממש רוקדת עם הפלאפון וכו...(לפני גם כחודשיים היה היום הולדת שלה והיא בכתה ביום הולדת שלה ולא רצתה ). מה לעשות איך להתמודד עם הבעיה?
יש לי אפשרות שביום שיש יום הולדת בגן זה בשעות הבוקר להביא אותה יותר מאוחר לגן ממש אחרי היום הולדת והיא לא תצטרך להיות בכל החרדה הזאת... האם בכלל זה פתרון נכון?כדאי?? אני רוצה לתת כלים טובים לבתי כדי להתמודד עם הבעיה כי משהו קרה לה ...
שלום מיטל, השינויים שחלים בקרב ילדים בגיל צעיר לעיתים נראים דרמטיים וקיצוניים. לא פעם אני שומעת תיאורים כמו שלך - הילד היה משהו אחד והוא הפך למשהו אחר לגמרי. אז ברור לך שזו אותה ילדה, רק שהיא גדלה, משתנה ומתפתחת-וטוב שכך! היכולות הקוגניטיביות שלה יותר מפותחות, כך גם רמת המודעות וההבנה שלה. "קפיצות" כאלה בגדילה וברמת הבשלות הכללית, לעיתים מביאות איתן שינויים בהתנהגות, ועם תמיכה סביבתית מתאימה, סבלנות וקבלה - השינויים ה"חדים" מתמתנים. עצתי אלייך היא קודם כל להגביר את "הדיבור הרגשי" על מנת לעזור לה להבין את רגשותיה ובמקביל את הביטחון שאת כהורה מקנה לה, למשל "את קצת חוששת ולא נעים לך שיש כ"כ הרבה אנשים חדשים, את לא מכירה אותם..אבל אמא כאן איתך ביחד, שומרת עליך, ואולי נוכל לאט גם להכיר אותם/להתרגל אליהם אליהם". כל נושא ימי ההולדת, הוא נושא שלדעתי האישית אין טעם לעשות ממנו עניין גדול. אפשר כמובן לדבר איתה מראש על זה שיהיו שם אנשים חדשים שהיא לא מכירה, אבל שתהיה שם גם גננת וכל החברים. אם לא נוח לה כרגע, אז אפשר לוותר לה ולהית סבלניים. לגבי שאלתך השנייה - את יכולה לנסות להגיע איתה ליום הולדת פעם או פעמיים, להיות איתה בחוץ ביחד (להביט פנימה מבחוץ), ולאפשר לה להחליט בנוכחותך אם בא לה להיכנס או לא (כמובן להשתדל לא להפעיל עליה לחץ להיכנס). ייתכן ועצם שהותך שם תחזק אצלה את הביטחון ותגביר את החשק להשתתף במסיבה - ואם לא, אז לא, כאמור - סבלנות..אני בטוחה שזה ישתנה עם הזמן - במוקדם או במאוחר. בשמחות, ירדן פרידון ברשף
?
בתי בת 6, התפתחות תקינה הרבה מעבר לגילה.יש לה מחלת ויטיליגו מופשט כבר שנה וחצי (מחלת עור) שפרצה ככל הנראה עקב לידת אחות קטנה. בוגרת מאוד לגילה, חברותית, חכמה מאוד ,יצירתית ובאמת ילדה מקסימה. מצד שני נוטה להתעצבן מהר, יש לה מצבי רוח משתנים ופחדים בעיקר ממכשפות, שזה גם בא והולך. בשנה האחרונה בהדרגה החלה להיות מאוד בררנית באוכל, ודברים כמו תפרים של גרביים, תויות של בגדים, טיפטוף של השיער אחרי אמבטיה מאוד מציקים לה עד לידי תיסכול שלה ושלנו.כל מה שאנו מנסים לעזור- כמו לקנות גרביים ללא תפרים,לגזור מה שמציק וכ"ו לא עוזר כי זה רק הולך ומחמיר וגם הפתרונות שמצאנו כבר לא עוזרים. ממה שקראתי רגישות תחושתית מלווה בסימפומים נוספים כמו קשב וריכוז, בעיה עם מרקמים .. אבל זה לא המקרה כי מבחינת ריכוז היא מצוינת וגם מרקמים- נוגעת בכל בלי בעיה. זה ממש דברים ספציפיים שמפריעים לה. חשבנו לקחת אותה לפסיכולוג ילדים, אולי משהו מפריע לה וזה מתקשר גם למחלת העור שלה (כרגע מטופלת הומאופתית ללא הצלחה יתרה..). או אולי למרפא בעיסוק?? מה דעתך? אנו מאוד רוצים לעזור לה כי היא ממש סובלת וגם אנחנו... תודה, מורן
שלום מורן, כל נושא הרגישות החושית אכן שייך לתחום הריפוי בעיסוק/רפואה התפתחותית. אינני רואה מניעה מללכת ולהתייעץ על מנת לבחון כיצד ניתן לסייע לה בתחום זה. לגבי יתר התופעות שאת מתארת, נשמע שאת קושרת יחד מכלול של תופעות (בנוסף לתופעת הרגישות שתארת): מצוקה שנוגעת להולדת אחות חדשה במשפחה (שלדבריכם ייתכן והשפיעה על התפרצות מחלת עור), מצבי רוח וסף תסכול נמוך כמו גם פחדים שבאים והולכים. אני גם שומעת את חוסר האונים שלכם ההורים מול מכלול התופעות האלה, לכן במקרה זה אני ממליצה קודם כל לכם לגשת להתיעצות עם מטפל רגשי של ילדים המתמחה בהדרכת הורים, על מנת להבין טוב יותר את הקשיים של ביתכם וכיצד להיות עבורה באופן המיטיב ביותר. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
אני מחפשת איש מקצוע ללא הצלחה, דיברתי עם מספר פסיכולוגים שלא מטפלים בגיל הזה או בשילוב של בעיה בויסות חושי עם בעיה רגשית. יש לך רעיון לגבי פסיכולוגים באיזור הדרום? אפשר גם בפרטי. תודה.
שלום, בישיבות שהתקיימו על השכבה עלתה התמונה הבאה על אחד התלמידים: התלמיד מדיף ריח רע מגופו/פיו והמורים מתקשים להתקרב אליו. גם תלמידי כיתתו מתרחקים ממנו והוא יושב לבד בכיתה. כיצד אוכל לדבר עם הנער על הנושא מבלי שיפגע?
שלום, אני יכולה לחשוב על שתי אפשרויות סבירות - ואפשר אפילו לשקול את שתיהן יחד. האחת היא שתיידעי את הוריו בנוגע לזה, ובקשי מהם לסייע לו לרכוש ולשמור על הרגלי היגיינה אישית בצורה טובה יותר. הדרך השניה תצטרך לעבור דרך שיחה אישית איתו, בה תוכלי לומר לו בנימה פורמאליות ולא ביקורתית (כאילו זה כלל לא אישי), מהם הציפיות של בית הספר מכל נער ונערה הלומדים בו - ולמנות בפשטות ובבהירות מספר הרגלי היגיינה פשוטים. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום, אני אמא לתאומים בני 12. שניהם תלמידים טובים מווצלחים וחברותיים . אחד מהם יותר בוגר ואחראי מאחיו באופן ברור. השני מתיילד, עושה פרצופים , מציק ולא מסוגל לשלוט בזה. הבוקר הם רבו לפני ההליכה לביהס ו ראשון, האחראי יותר הלך כאשר השני נשאר אחריו בבית להתארגן, זה שמציק וילדותי. הוא החל לבכות לידי ואמר לי " אני שונא את כולם אבל בעיקר את עצמי". כל נסיונותיי לדובבו שידבר ויסביר עלו בתוהו. הוא לא הסכים לפרט. אני רק עודדתי אותו על כמה הוא נקסים ומוכשר והוא הלך לביהס. מה עושים עם משפט כזה? תודה מראש
שלום דנה, אני חושבת שהדבר המשמעותי המשתמע מדברייך, הוא לא בהכרח המשפט הזה שאמר, הרי ברגעי כעס ותסכול אנחנו יכולים לומר הרבה דברים..אלה העובדה שכנראה שלבנך קשה יותר להתמודד עם משימות התפתחותיות שונות העומדות בפניו, מה שגורם לו להרגיש מתוסכל ולא טוב עם עצמו. זה שיש לו אח תאום שמתפקד "טוב יותר" ממנו, עלול להוות עוד גורם מלחיץ עבורו, כי הוא עשוי להרגיש שמצופה ממנו להיות "בדיוק כמו אחיו" (ציפייה שאני מניחה שברור לכם שאינה סבירה - ואכן כדאי לשים לב שמסרים מהסוג הזה אינם עוברים אליו). לכן הייתי מציעה לך לבדוק כיצד ניתן לסייע לו לעמוד באותן דרישות התפתחותיות, באופן שמותאם לקצב ולסגנון הייחודיים שלו. בנוסף, ניתן לעודד אותו לפתח תחביב שיהיה "רק שלו" דרכו הוא יוכל להרגיש, להנות ואף להתגאות ביחודיות שלו. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
בן 10.5 כאמור, ילד משופע באינטלגנציה רגשית, חכם מאוד וורבאלי במיוחד ורגיש מאוד. משדר קושי של ממש בלא מעט מתחומי החיים. כך למשל קשיים בהירדמות מלווים בפחדים, חלומות סיוטיים וכד. ע"מ שיירדם צריך שאהיה במקום שרואה אותי (עד לא מזמן היה חייב לדעת שאני ליד הדלת בשעת המקלחת- אובחן ocd וקיבל טיפול תרופתי). בלימודים- אובחן כלקוי למידה. מקבל התאמות , שילוב וכ' חסר כל מוטיבציה לימודית. לא מאמין שיצליח בהשוואה לאחרים. סף כאב ותסכול נמוך במיוחד, קרי כל מכה היא כואבת באופן קיצוני במיוחד. תרגיל שלא הצליח בחשבון יכול לסגור את היום מבחינת הלימודים ובכלל מביע קושי כללי בחיים באמירות כמו "מה יהיה עם החיים האלה" "אף אחד לא מבין אותי" ועוד. לציין שעבר טיפול בחוסן רגשי ששיפר במקצת את המצב. התחיל טיפול פסיכולוגי ולאחר מס מפגשים סירב להמשיך לשתף פעולה ונאטם כדרכו , כאשר חש קושי בהתמודדות. כיצד אוכל לעזור לו? אשמח להמלצה ממוקדת.
שלום לירון, איני יודעת מהו טיפול "בחוסן רגשי", ומבקשת להסב את תשומת לבך לכך שהטיפול המועדף ב-OCD, הוא שילוב של טיפול בנוגדי-חרדה(האם עדיין מטופל תרופתית?) וטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי התנהגותי. כמובן שכמו בכל טיפול בילדים עם חרדות, נחוצה גם הדרכת הורים, כדי שתדעו כיצד לסייע לו בבית. טיפול פסיכולוגי שלא עלה יפה אינו סיבה לוותר על טיפול בכלל. פסיכולוג ילדים מנוסה יודע להתגבר גם על "סרבנות טיפול", אך לשם כך נדרשת עמדה הורית נחושה, והתעקשות על הטיפול הנכון. כשהחרדות יירגעו מעט, אפשר יהיה למקד את המשך העבודה הטיפולית גם בנושאים הרגשיים האחרים, כמו סף תסכול נמוך וקשיי וויסות. זאת ההמלצה הכי ממוקדת שהצלחתי :-) בהצלחה ליאת
שלום, הבן שלי בכיתה יא , תלמיד נבון עושה בגרות מורחבת ... לאחרונה מסרב ללכת לביה"ס בגלל תרוצים שונים( כאבי בטן, כאבי ראש...וירוסים למינהם... קשה לו ...לא בא לו...) אנחנו אובדי עצות אנחנו עושים איתו הרבה שיחות מוטיבציה, צופרים טבלת משימות וכד'שיתפנו את המחנכת והיועצת אולם בלי הרבה שינוי. ניסינו להוריד אותו מההרחבות הרבות אולם הוא לא מסכים. מה לעשות? אנחנו מפחדים לאבד אותו ....
שלום אלה, אני מקווה שאת מבינה שלא אוכל לתת מענה רציני דרך כאן, למה שנראה כמו קושי מורכב שסיבותיו אינן ברורות כרגע לאיש מאיתנו. יש לא מעט ילדים שלחץ המתכונות והבגרויות מכריע אותם, והם מפתחים מה שנראה כמו משבר של "הישורת האחרונה". לפעמים זה קורה דווקא לתלמידים המצויינים, שחוששים לאכזב או להיכשל. כמובן שיכולות להיות סיבות אחרות לתמונה שאת מתארת, וחשוב לנסות לברר מהן ולכוון את מאמצי ההתערבות לשם. רוצה להזכיר לך, ולכל ההורים במצבכם: ציונים ובגרויות תמיד אפשר לתקן ולהשלים. נפש היא עניין מורכב בהרבה, וקשה יותר לתקן במקרה של שבר. כשהילד שלנו במשבר או קושי, חשוב שנהיה שם בשבילו, ונעזור לו - לפני הכל - להרגיש מוגן, מוכל ואהוב. כל השאר בא אחרי כן. ממליצה לכם להיעזר בגורם מקצועי, ולאפשר לילד מרחב להתאוששות והתארגנות טובה יותר לקראת המשימות שלפניו. בהצלחה ליאת
שלום, אני אמא ל-2 . כאשר הגדולה היא בת 4.5 והקטן בן 3 לגבי הבכורה: מדובר בילדה חכמה, אך ביישנית, מופנת ומאוד רגישה. היא נוטה להיעלב בקלות ודורשת הרבה תשומת לב מאיתנו. לעיתים זה אף מעיק עליי מאוד. בשיחה עם הגננת שלה, היא המליצה שכדאי שנרבה לשוחח איתה על רגשות, ונקריא לה ספרים שיש בהם לגיטימציה לרגשות.בנוסף , הגננת שאלה אותי מספר פעמים האם הילדה הולכת לחברות אחר הצהרים...אני מתביישת קצת לומר, אך איני אדם חברותי ואני לא בקשר עם אימהות מהגן או מהשכונה שהבת שלי תוכל לשחק עם הילדה שלהם. ואני מרגישה סוג של "אשמה" על כך שהבת שלי סגורה ומופנמת כיוון שאני מעכבת אותה ומונעת זאת ממנה בגלל "בעיות" שלי. האם יש דרך אחרת שבה אוכל לסייע לבת שלי להיות אדם חברותי ופתוח יותר לסביבה? תודה ויום טוב
שלום שלומית, כישורים חברתיים נרכשים, בין היתר, גם בדרך של צפייה וחיקוי האינטראקציות בבית. להורים חברותיים יהיו בדר"כ ילדים חברותיים, ולהפך. עם זאת, בהחלט ייתכנו חיים חברתיים מהנים ומספקים גם לילדים להורים סגורים יותר ופחות חברותיים. אם את לא "משתגעת" על מפגשי אחה"צ בביתך, תוכלי לייצר עבור בתך הזדמנויות אחרות למגעים חברתיים, כמו חוגים או פעילויות אחרות מחוץ לבית. כרגע, בגיל כה צעיר, היא עדיין יכולה להסתפק במה שהמשפחה הגרעינית מספקת לה, אך עם הגיל, עולה חשיבותן של הפעילויות שמחוץ לבית. אולי הצורך לחשוף את ילדייך לפעילויות מגוונות, יסייע גם לך למצוא עניין והנאה ממפגשים חברתיים, ואז תרוויחו כולכם :-) במידה והקשיים הרגשיים של בתך ימשיכו, אני ממליצה על התייעצות עם פסיכולוג ילדים (שמתמחה גם בהנחיית הורים), ולוודא שהצרכים המגוונים שלה יקבלו מענה מספק. בהצלחה ליאת
שלום, רציתי לשאול בנוגע לגישת טיפול מסוימת, שלא מובנת לי בכלל. התחלתי תואר בפסיכולוגיה (הקפאתי אותו בשל סיבה אישית) כיום הבן שלי בן ה18 (עדיין תיכוניסט) מטופל אצל פסיכולוג, כתוצאה מדיכאון ופגיעות עצמיות. גם כאשר למדתי אני פסיכולוגיה (כמובן שאני לא מתיימרת ומה שלמדתי הוא אפילו לא קמצוץ) לא שמעתי על גישה כזו, כמו השאלות הללו :"איפה אתה רואה את עצמך בעוד שלושה חודשים.. חמש שנים.." הבן שלי מטופל בגישה הפסיכודינאמית, לא טיפול קוגנטיבי-התנהגותי. הוא העלה מולי את השאלה בטענה שאינו יודע מה לענות על כך. אנחנו מאוד פתוחים בבית ואני מביעה עניין רב בטיפול שלו, על מנת שלא ירגיש שהוא עובר את התהליך לבד. כמובן שאני לא מתערבת ולא שואלת אם הוא עצמו לא פונה. ואין לא מושג אילו נושאים עולים בשיחות. רק רוצה להאמין שזה תורם. אבל גם לי עצמי אין מושג מה מטרת השאלות האלה. אני לא מתכוונת לעזור לו, כי אני כן מאמינה שאך ורק הוא צריך לעשות זאת. אבל ביני לבין עצמי, אני לא מבינה.. לא מבינה לדוגמה על מה זה יעיד אם הבן שלי לא יודע היכן יהיה עוד שלושה חודשים.. (הוא לא מתגייס לצבא בשל אסטמה) הוא ענה לי כשניסיתי לדרבן אותו:"אמא, אני לא יודע. אין לי כרגע חלומות. אני לא אוהב כלום והלוואי שלא אמות מדיכאון או מאסטמה" לא ידעתי איך לאכול את זה. אשמח לשמוע דעתך.. אולי אני זו שלא בסדר? אולי אני מתיימרת מידי להבין? בסה"כ רוצה לדעת שהדרך שבה מובילים את בני, כן תהיה דרך אידיבידואלית לו, ולא מאין "סכמה" שבה שואלים כל מטופל "איפה הוא רוצה להיות" ועל פי התשובה לקבוע האם הוא בר שיקום או לא. תודה מראש! עלמה.
שלום עלמה, נדמה לי שמה שאת עושה כאן זה צמצום פשטני של הדברים. שאלה אחת (מוצלחת או לא) המוצגת למטופל בתוך הקשר של שיחה אחת אינה "גישה טיפולית" או "סכמה". טיפול דינמי מכוון למערך הכוחות במציאות הפנימית של המטופל, המשפיעים על החוויה המודעת והלא מודעת שלו. אני מניחה (וזו ממש הנחה או השערה) שהמטפל ביקש להזכיר למטופל המדוכא שלו (בנך) שמעבר לחוויה הרגעית שלו, שנראית בעיניו אולי מייאשת וחסרת תקווה, נפרש עתיד, אופק. שאולי לא הכל שחור כל כך, ואולי אפשר לנסות ולנסח איזו משאלה, ציפייה, חלום. בעיני זה מאד אנושי ואכפתי. מאחלת לכולנו להתאמץ ולמצוא - כל אחד בזמן ובקצב שלו - תקווה ומשמעות. משהו שיהפוך את החיים לכאלה שראוי לחיותם. בברכה ליאת
שלום, רציתי לשאול בנוגע לגישת טיפול מסוימת, שלא מובנת לי בכלל. התחלתי תואר בפסיכולוגיה (הקפאתי אותו בשל סיבה אישית) כיום הבן שלי בן ה18 (עדיין תיכוניסט) מטופל אצל פסיכולוג, כתוצאה מדיכאון ופגיעות עצמיות. גם כאשר למדתי אני פסיכולוגיה (כמובן שאני לא מתיימרת ומה שלמדתי הוא אפילו לא קמצוץ) לא שמעתי על גישה כזו, כמו השאלות הללו :"איפה אתה רואה את עצמך בעוד שלושה חודשים.. חמש שנים.." הבן שלי מטופל בגישה הפסיכודינאמית, לא טיפול קוגנטיבי-התנהגותי. הוא העלה מולי את השאלה בטענה שאינו יודע מה לענות על כך. אנחנו מאוד פתוחים בבית ואני מביעה עניין רב בטיפול שלו, על מנת שלא ירגיש שהוא עובר את התהליך לבד. כמובן שאני לא מתערבת ולא שואלת אם הוא עצמו לא פונה. ואין לא מושג אילו נושאים עולים בשיחות. רק רוצה להאמין שזה תורם. אבל גם לי עצמי אין מושג מה מטרת השאלות האלה. אני לא מתכוונת לעזור לו, כי אני כן מאמינה שאך ורק הוא צריך לעשות זאת. אבל ביני לבין עצמי, אני לא מבינה.. לא מבינה לדוגמה על מה זה יעיד אם הבן שלי לא יודע היכן יהיה עוד שלושה חודשים.. (הוא לא מתגייס לצבא בשל אסטמה) הוא ענה לי כשניסיתי לדרבן אותו:"אמא, אני לא יודע. אין לי כרגע חלומות. אני לא אוהב כלום והלוואי שלא אמות מדיכאון או מאסטמה" לא ידעתי איך לאכול את זה. אשמח לשמוע דעתך.. אולי אני זו שלא בסדר? אולי אני מתיימרת מידי להבין? בסה"כ רוצה לדעת שהדרך שבה מובילים את בני, כן תהיה דרך אידיבידואלית לו, ולא מאין "סכמה" שבה שואלים כל מטופל "איפה הוא רוצה להיות" ועל פי התשובה לקבוע האם הוא בר שיקום או לא. תודה מראש! עלמה.
עלמה שלום, טיפול פסיכולוגי הוא תהליך אישי ופנימי שאדם עובר עם עצמו בלווי של איש מקצוע. מקובל לחשוב שכדאי להניח למטופל להיות "בתוך" הטיפול עם עצמו ועם התלבטויותיו ולהמעיט בשאלות שיגרמו לו לספר "מחוץ" לטיפול על התכנים שהועלו בפגישה. בדרך כלל לפסיכולוג יש סיבות מקצועיות לשאלות שלו ולסוגיות שהוא מעלה וחשוב שבנך יתמודד עימם בעצמו ולא שסוגיות אלו יובאו אליך. ההתמודדות העצמית שלו עם התכנים ולפעמים גם עם חוסר הנוחות שהם מעוררים זה חלק מהטיפול. ולכן כשבנך פונה אליך ומשתף אותך בשאלות שהופנו אליו, רצוי שלא תשיבי לשאלותיו אלא תמליצי בפניו לשוחח על כך עם הפסיכולוג שלו על מה שמטריד אותו. בהצלחה
היי, התגרשתי לפני מספר חודשים. מאז האב לוקח את הילד (בן שנה) אחת לשבוע למשך מספר שעות בלבד. כשהילד חוזר אליי הוא לא מפסיק להגיד "אבא אבא". השאלה שלי היא האם הפגישות האלה עם אביו לא מסבות יותר נזק מתועלת ושמא לא עדיף כי לא יהיה כלל חלק מחייו? אודה על תשובתכם בהקדם.
שלום מ' אין כל ספק שנוכחותו של אב (מיטיב) בחייו של כל ילד עדיפה עשרת מונים על היעדר אב. העובדה שהילד רוצה את אבא ומתגעגע אליו מעידה על חשיבותו הגדולה עבור הילד. נסו למצוא את הנוסחה שתאפשר מכסימום מפגשים, לרווחת כולכם. עד אז, עזרי לבנך להתמודד עם הגעגועים, ועודדי את הגרוש שלך לכמה שיותר מפגשים. בברכה ליאת
היי הבן שלי בן שנתיים ותשע החל לדבר מעט, אולם מדבר על עצמו בגוף שני. למשל: אתה רוצה לאכול חביתה.... אתה רוצה לשחק עם כולם החוץ... לא תמיד , אבל בדרך כלל גוף שני. השאלה שלי האם זה תקין ? האם לתקן אותו....? אציין כי כשהוא אומר משפט ומתחיל באתה, כשאני לא מתייחסת או עונה לו כאילו שאל אותי שאלה הוא מתעצבן ואז אומר אני! אני רוצה ....
שלום תמרה, איני מומחית גדולה בהתפתחות שפה (קלינאיות תקשורת הן הכתובת, ויש כאן באתר פורום בנושא), אך גם מניסיוני כאימא, אוכל לשער שמדובר בשימוש בתבניות שהוא שומע (חיקוי), ולא בבעייה ממשית. תוכלי לומר לו - בלי כעס!- איך נכון לבקש, ולהשתדל לא להתעלם מבקשותיו. הוא עושה את צעדיו הראשונים בשפה, וטבעי שיהיו שיבושים וטעויות. אל תשכחי לרשום את ה"הברקות" החמודות הללו, שיום אחד יעלו חיוך אצל שניכם. בברכה ליאת
שלום, בתי בת ארבע והצטרפה בתחילת השנה לגן טרום חובה - חובה (שתי שכבות גיל יחד), עם 30 ילדים. היא בין הצעירים ביותר בגן. בשנה שעברה הייתה בגן פרטי עם 20 ילדים. היו לה חברים וחברות והיו מפגשים מוצלחים גם אחה"צ. השנה נראה שהיא עדיין לא ב"עניינים" מבחינה חברתית. יש לה חברה טובה אחת שאיתה נפגשים אחה"צ ועוד 4 חברות פחות קרובות, שהיו איתם מפגשים בודדים. בגן היא הרבה משחקת לבד ולא תמיד רוצה להצטרף למשחק משותף, גם כאשר ילדים אחרים מזמינים אותה (ביוזמת הגננת). עם החברות המפגשים לעתים קרובות כרוכים במריבות והעלבויות הדדיים (בד"כ אני מצליחה להתערב ולפשר ופעמים רבות לא ברורה לי הסיבה למריבה). הגננת חושבת שיש מקום להתערבות מקצועית. מה דעתכן?
שלום מורן, ילדים נמצאים בהתפתחות מתמדת, ויכולתם להסתגל לסביבה משתכללת בהדרגה. ככל שהם גדלים, אנו מצפים מהם למיומנויות מורכבות יותר ויותר, בהתאמה לשלב ההתפתחותי ולגילם. לפעמים, בעיות או קשיי תפקוד מתגלים רק עפ"י מהלכם בזמן. ילד שמצליח לקיים אינטראקציות חברתיות מוצלחות בגיל שנתיים או שלוש, עלול לגלות קשיים בגיל מבוגר יותר, כאשר נדרשות ממנו מיומנויות מורכבות ומשוכללות יותר. כך, לדוגמא, התנהגויות "נסלחות" בגיל שלוש, לא בהכרח יתקבלו ככאלה בגיל ארבע או חמש. אם בגיל הרך נקבל בהבנה את הקושי להתחלק בצעצועים, בגיל ארבע או חמש נצפה ליכולת לשתף פעולה, להתחלק, לדחות סיפוק ולאפק תוקפנות. אישית, אני נוטה לייחס חשיבות למידע המגיע מגננות, הנתקלות באוכלוסייה רחבה של ילדים. לגננות יש בסיס רחב להשוואה, וכשהן חושדות בקיומה של בעיה - מוטב להקשיב להן. לכן, אני ממליצה לך לפנות להתייעצות עם פסיכולוג/ית ילדים, ולשתף אותו/אותה גם בדיווחים מן הגן. בגיל כה צעיר, יתכן שההתערבות המקצועית תתמקד בעיקר בהכוונה והדרכה הורית. בהצלחה ליאת.
תודה רבה !
שלום, יש לי ילדה בכורה בת 7 מאוד רגישה ולא אוהבת שינויים. אפילו שינויים קלים מעוררים בה תגובות קשות לדוגמא: פירוק סוכה אחרי סוכות, ריקון בריכה כשכבר קר ולא ניתן להיכנס לתוכה, שטיח כל דבר...לצערי אנו גרים בשכירות וחייבים לעזוב את הבית בקרוב מאחר והבעלים חוזרים לגור בו. הבת שלי מאוד אוהבת את הבית, אבל אין לנו ברירה. מאז שהיא יודעת שאנו עוברים וכבר הראנו לה את האופציות החלופיות היא ממש מתאבלת. היא כל היום בוכה, לא ממש רוצה לצאת מהבית, אני נכנסת לחדר שלה ומוצאת אותה בוכה ומחבקת את הקירות. מה לעשות ? לצערי אין לנו כסף לרכוש בית ואנו נאלצים לעבור דירה. הייתי עושה הכל שזה לא יקרה אבל אין ברירה. וברור שאמרתי לה שיהיה כיף בבית החדש ונעשה לה חדר חדש ויפה... אנא עזרתכן בבקשה. תודה נעמי
שלום נעמי, לתחושתי, הקשיים של בתך אינם קשורים למשהו שעשית או לא עשית, ולכן אני מציעה לא להיכנס לרגשות אשמה סביב מעבר הדירה. יש הרבה מאד ילדים (ואפילו מבוגרים) שמתקשים במעברים ופרידות. יש מי שמייחסים לעצמים דוממים תכונות אדם (האנשה), מה שמקשה על הפרידה מהם, כפי שאולי קרה לבתך עם הסוכה או הקירות. אני חושבת שעלייך להסביר לבתך שזו המציאות, כפי שאת אכן עושה, ולעזור לה להיפרד בצורה קשובה ואמפתית. ועדיין, מאחר שהתופעה שאת מתארת יכולה להיות קשורה גם לכמה בעיות התפתחותיות, אני ממליצה על התייעצות עם פסיכולוג/פסיכיאטר ילדים התפתחותי, שיוכלו לאבחן או לשלול מצבים שדורשים התערבות. בברכה ליאת
שלום רב, מיזה כמה חודשים שבני בן ה-10 פוחד בלילות. עיקר הפחדים שלו סובבים סביב המוות. הוא פוחד למות, הוא פוחד שמישהו מבני המשפחה ימותו. היו פעמים שהוא היה נתקף בהתקף חרדה שהיה גורם לו להקאות ורעידות בגוף. אחרי מספר דקות זה היה חולף לו. בעזרת הרבה מילים מנחמות ושהייה ליד מיטתו, הפחדים התמעטו. בלילות האחרונים, הוא שוב החל לפחד ולדבר על מוות. היו לו שני התקפים בלילה של בכי והקאה. אתמול בלילה כשהוא כבר עלה למיטתו. הוא פתאום נתקף פחד שיש נחש בבית והוא החל לבכות שהוא שומע רעש של נחש. עד אשר הבנתי שהרעש שהוא שומע זה ממכשיר מטהר האוויר שכל כמה דקות משפריץ לאוויר. כיבתי את המכשיר והסברתי לו, אבל עדיין הוא סירב כל כך להאמין שהרעש הוא מהמכשיר. גם במיטתו הוא כל הזמן חשב שיש לו נחש במיטה. אני יודעת שבגיל הזה יש פחדים מסויימים. מצד שני אני ממש דואגת לו. חשבתי לחזור שוב לטיפולי ביופידבק וללמד אותו נשימות הרגעה. שאלתי היא האם כל מה שהעלתי בכתב נורמלי? האם הפחדים שלו טבעיים. כיצד אוכל לעזור לו? תודה אילנית
שלום אילנית, פחדים וחרדות הם חלק מחייו של כל ילד כמעט, והם משקפים את ההתפתחות הקוגניטיבית שלו, במיוחד את היכולת לחשיבה לא רק על ה"כאן ועכשיו", אלא גם על מה שיתכן. פחדי מוות הם עניין נורמטיבי, והתייחסתי לזה לא פעם כאן בפורום. ממליצה לך להיעזר במילות החיפוש ולקרוא כמה מהן. נראה שכרגע הילד שלך חווה איזו הצפה והתגברות של החרדה, עד כדי התרופפות רגעית של תפיסת המציאות. הוא מדמיין נחש במיטה, ומתקשה "להתיישר" עם תביעות המציאות. בעיני, חשוב לעשות הכל כדי להקל עליו, ולכן המלצתי היא להגיע להתייעצות עם גורם טיפולי המתמחה בילדים (פסיכיאטר או פסיכולוג קליני), ולפעול בעצתו. הוא יוכל להתערב הן דרך הילד עצמו והן דרככם, באמצעות הדרכת הורים. בטיפול ילדך יוכל לעבד את רגשותיו (פחד, כעס, תסכול) במרחב בטוח, ולקבל כלים שיסייעו לו לפתח עמידות ונחישות מול מצבי החרדה שהוא חווה. בהצלחה ליאת