פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, אני אמא לילדה מקסימה בת 10. לפני כשנה קנינו מכשיר עיסוי לגב. מכשיר שמפעילים אותו והוא רוטט. כבר תקופה שאני שמה לב שכל פעם שבתי חוזרת מהלימודים, היא נכנסת לחדרה, מפסקת רגליים ומאוננת עם המכשיר על איבר מינה. הפעילות נעשית כמה פעמים ביום, מלבד זאת, לא נראה שום דבר חריג או יוצא דופן בהתנהגותה. האם זה נורמלי? האם עלי לדאוג? תודה

אהלן בני בן ה 3 ותינוקת בת תשעה חודשיים . אני ובן זוגי זקוקים נואשות לחופשה זוגית בת 4-5 ימים . אף פעם לא עזבתי את ילדי לחופשה גם לא ללילה . התינוקת שלי יונקת ואני מאוד מאוד מתלבטת . האם בגילאים כאלו זאת בעיה לנסוע לחמשה ימים?

תודה רבה ירדן על התשובה המפורטת , חיזקת את מה שהאמנתי בו ... מי הבטיח לנו שהורות היא דבר נוח ...:-)

היי ליאת או ירדן, (קודם כל, אני מאוד אוהבת לקרוא כאן. אתן עונות בצורה מאוד אנושית ורגישה וחכמה. ותשובותכן עוזרות לי המון בהתנהלות שלי עם ילדיי, אבל הפעם אני רוצה להיות אקטיבית ולשאול) אני בטיפול כמה חודשים, שכרגע הופסק ביוזמתי. המטפלת שלי היא מטפלת טובה מבחינה מקצועית. היא לא מאחרת או מבטלת לי פגישות ,והיא מאוד יצירתית וגמישה איתי מבחינת מועדי הטיפול . והכי חשוב- היא חכמה ומצליחה להשפיע עליי. אבל, מהבחינה האנושית , אני מתקשה להסתדר : לפני כמה חודשים היה לי ויכוח כספי איתה, אני לא מעוניינת לפרט. אבל מאז אותו מקרה – אין לי שום אמון בה, והיא מצטיירת בעיניי כאדם מאוד מאוד לא ישר ולא הגון ומניפולטיבי ואפילו דורסני ואגרסיבי ומנוכר. וגם כשניסיתי לדבר איתה על כך, היא רק הצדיקה את עצמה ושללה לחלוטין את דבריי (שהיו נכונים לגמרי גם אובייקטיבית). האם נושא הכנות והיושר בטיפול לא צריך להיות סימטרי? בנוסף, היא מדברת אליי לפעמים בצורה מאוד צינית ומעליבה : כגון: "יש לך בכלל חברות?", "את בכלל מרגישה משהו". אני מודעת לכך שיש לי רגשות העברה אליה, אבל גם אם נשים אותם בצד, אני מתקשה להבין מדוע היא נוהגת כך? יש לי כעס כלפיה, ואני מרגישה פגועה . הבעיה היא, שהיא חשובה ומשמעותית עבורי, וגם יקרה לי – רגשות שלא מאפשרים לי לעזוב אותה ותמיד מחזירים אותי לטיפול (מה גם, שאני מעוניינת לפתור את בעיותיי ומתקשה ללכת למישהי אחרת ולהתחיל את כל התהליך מחדש) וכשאני חוזרת, אני מתקשה להיפתח אליה בשל חוסר האמון (שהתנהגותה רק מעצימה אותו). אני מרגישה שכל שיטת הטיפול שלה מבוססת על מניפולציות, במקום פשוט לדבר עם הבנאדם – בצורה פשוטה ואמתית ואנושית ורגישה. ובלי העמדות פנים. אני לא יודעת מאין נובעים הרגשות החיובים שלי אליה – או שמדובר בהעברה, או שפשוט בצורך שלי לדבר עם מישהי ושמחה על כך שמצאתי ופחד להרוס זאת, או כתוצאה מהצדדים הטובים שבקשר הייתי בעברי בטיפול, שנפסק כי המטפלת שלי של אז עברה להתגורר בחו"ל, אבל מעולם לא עלה הנושא של חוסר אמון בינינו ותמיד האמנתי לה והיה בינינו הרבה כבוד הדדי ואפילו חיבה וחום וחיוכים ומתנות בחגים וכו'.... ואילו בטיפול הנוכחי, אני מתקשה להאמין ולהיפתח וכל הזמן אמביוולנטית לגבי הטיפול. מה עליי לעשות? האם יש דרך להישאר בטיפול הנוכחי וליישר את ההדורים? האם הנ"ל בר תקנה? או שאולי כדאי , למרות הקושי הרב, להתחיל עם מטפלת חדשה? אני מאוד אשמח לתשובה כנה תודה וחג שמח

שלום, יש לי ילדה בת 4.5 שמאז ומתמיד היה לה חבר אחד עיקרי בכל גן, כשמדי פעם הזמנו הביתה גם חברים אחרים. השנה יש לה גם חבר כזה (שהיה איתה בגן הקודם אבל אז הוא לא היה העיקרי) וכשאני מנסה להזמין ילדים אחרים הביתה, היא אומרת שהיא רוצה רק את הילד הזה. בנוסף, הגננת אמרה לי שהיא שמה לב שבגן ביתי לא מצליחה ליזום משחק עם בנות ויש לה הרגשה שהיא כן מעוניינת בכך ורק צריכה את הדחיפה. היא המליצה לי להזמין בת/נות הביתה, אך כשהעליתי את הנושא בפני ביתי היא אמרה נחרצות שהיא לא רוצה בנות (רק מישהי משנה שעברה שהיא לא באותו גן). איך כדאי לפעול? תודה, אור

בני המתבגר מתבייש בי כיוון שאין לי מקצוע מספיק נחשב ומכניס בהשוואה לחבריו,גם כיוון שאני מובטל כמה חודשים ומרבה החליף מקומות עבודה. איך לגרום לו להפסיק להתבייש בי ולקבל אותי כפי שאני?

שלום, מזה שבועיים הקטנה מתעוררת בשעות קבועות ( בהן התעוררה בעבר לרגע כדי לקחת מוצץ או בקבוק ) אבל הפעם לא נרדמת חזרה אלא נכנסת להתקף בכי היסטרי, מתגלגלת על הרצפה, כועסת, מגיעה לשיעול, רעידות וממש יוצאת מהכלים. למעשה דבר לא מרגיע אותה, רק לראות טלוויזיה או משהו קיצוני שמסיח את הדעת ואני ממש לא אוהבת את הרעיון.. ההתקף עד לרגיעה יכול לקחת שעה - שעתיים. הבכי מאד עוצמתי, זה לא אופייני לה בכלל במשך היום. לפעמים נכנסת להתקף בכי ונשכבת על הרצפה אבל לדקות בודדות בשעות אחהצ וגם ממש ממש לא כל יום. יש לציין כי לפי כחודש, לצערי, בשלב מאד מאד מוקדם של ההריון שלי - הסבא סיפר לה ואני לא בטוחה שיכולה להכיל את ההתמודדות הרגשית עם המידע הזה, בכל פעם שרואה את הבטנונת אומרת שיש לי תינוק בבטן ואתמול בערב לקחה בובות מהבית בובות והכניסה מתחת לחולצה שלה כאילו יש לה גם :) אחרי כן אמרה ש"לא רוצה סבתא בבטן" והייתה די נסערת מהמשחק שהמציאה.. היא מאד מאד מפותחת רגשית ותקשורתית, דווקא בלילה קשה לנו כי באמת לא מוציאה מילה ולא עושה דבר חוץ מ"להתפרק" לצערי גם לפני מספר ימים, העברנו את הכלבה שלנו ( יש לנו עוד אחד ) לסבתא והסבתא כבר אחרי יומיים ביקשה שאקח אותה בחזרה, אמא שלי היא לא יציבה נפשית ולכן נאלצתי לעבור איתה אפיזודה לא נעימה של ריב ואיומים, מצאנו עצמנו מוסרים את הכלבה באמצע הרחוב למשפחה חדשה, לעיני הילדה. האם שני ה"טריגרים" האלו הם הם הסיבה, כיצד לעזור לה להתמודד רגשית ? ומה עלינו לעשות בלילה? מצד אחד רוצים להציב גבולות ומצד שני חוששים להתעלם מזעקותיה ולא לנסות להגיב לבכי . האם כדאי לפנות ליעוץ שינה או יעוץ פסיכולוגי של ממש . תודה!!!

הבן שלי בן 19. קיבל אבחנה של הפרעת אישיות. מה זה אומר?

שלום, הפרעת אישיות (יש מספר הפרעות כאלה, ולכל אחת אפיונים משלה) מתייחסת לדפוסים נוקשים ולא מסתגלים המפריעים לאדם להתנהל בסביבתו בצורה גמישה ומסתגלת. בדר"כ, עיקר הקושי יבוא לידי ביטוי ביחסים הבינאישיים, אך גם במופע הרגשי, ביכולת לשלוט בצורה טובה בדחפים ובתפיסות האישיות. בהפרעת אישיות, בניגוד לנוירוזה, קשה יותר לטפל, מאחר שמדובר במופע שנראה כמעט כמו "אופי בעייתי" שקשה מאד לשנות. עם זאת, ניתן להקל על האדם הסובל בשיפור מיומנויות מסוימות או בהפחתת המצוקה הרגשית הנלווית. בעבר, נהוג היה להאמין שאבחנה של הפרעת אישיות אפשר לתת רק לאחר גיל 18. כיום ניתן לראות קווים אישיותיים בעייתיים עוד קודם, ולטפל בהם מוקדם יותר. בנך עדיין צעיר מאד, ומבחינה זו, טיפול טוב יכול לסייע לו ולצמצם את פגיעותיה של ההפרעה. בברכה ליאת

שלום רב, אני רוצה להעלות מיקרה שקורה לא פעם לילדה בת 8 , הילדה ממש חסרת ביטחון עצמי, וזה ניכר מאוד אצלה. קשה לה בכיתה, מהסיפורים שלה היא ממש "מנודה" חברתית מהבנות, ואין לה את האומץ להתמודד מולן. היא משחקת עם הבנים, יש בן אחד או שניים בכיתה שהם ילדים שקטים ואית היא מסתדרת. אך זה לא פיתרון. באחד מהימים ששיחקה עם הבנות אחת הבנות צרחה!! עליה "את לא משתתפת!! ..." ומה שהילדה שלי עשת, פשוט הלכה. כאשר סיפרה זאת, היא סיפרה בדמעות את הסיפור. היום הסיפור חזר בדיוק עם אותה ילדה ואותה סיטואציה. אותה צרחה !! "את לא משתתפת.." אני מנסה לומר לבת שלי, תצרחי עליה בחזרה "את לא מחליטה עלי, את אל תשחקי.." (בבית הבת שלי אלופה בלצרוח, אך לא מול בנות גילה בכיתה) ואותה ילדה שצורחת אינה מעיזה לצרוח על בנות אחרות (לפי דיברי הבת שלי) דבר נוסף שהיא מעלה, כאשר מעליבים ילדות אחרות, כל הבנות הולכות לנחם אותן. אבל כשאותי כל הזמן מעליבים ואני הולכת עצובה, אף אחת לא באה אלי. ("גם אם יעליבו ילדה אחרת, אני לא אלך לנחם אותה..." לדיברי הבת שלי) אני יודעת שאין לה את האומץ לצרוח בחזרה על הילדה, אך אני מאמינה שאם הבת שלי תחזיר צרחה, אז הילדה השניה "תרד" מימנה. לצערי, גם אם אני אראה ואשמע את הבת שלי צועקת בחזרה , יהיה קשה לי להאמין...המצב מטריד, אודה מאוד על תגובתך וכיצד אני יכולה לעזור לבת שלי, ומה לומר לה, לעודד ולהנחות... לילה טוב

שלום אסתר, אין לי הרבה להוסיף על תשובותיה המפורטות של ירדן, מלבד - אולי - ההמלצה לוותר על הניסיון לגרום לילדתך לצרוח. אישית, איני מסכימה עם הגישה לפיה מטפלים באלימות בעזרת אלימות שכנגד. הילדה שלך עדינה ואינה צורחת, ואת צריכה להעריך זאת. בעיני, עדיף להמליץ לה להתרחק מילדים אלימים ומתעללים, ולהתחבר לילדים טובים ומתחשבים, ללא קשר למינם. אם היא מצליחה ליהנות מחברתם של הבנים, איני רואה בכך בעיה בגיל זה. מעבר לכך, אני מצטרפת להמלצותיה של ירדן. בברכה ליאת

מודה לך על תשובתך. אך הילדה "הצרחנית" שצורחת רק על הבת שלי, נמצאת תמיד בחברת הבנות של הכיתה. (בכיתה מעט מאוד בנות) כך שאם היא תתרחק מימנה המשמעות היא להתרחק מהבנות. שבת שלום

ערב טוב, שוחחתי עם יועצת בית הספר, היא שמעה את הסיפור, ולדעתה יש ללמד את הילדה "לצרוח" בחזרה על מי שצורח עליה. דבר נוסף , אמרה לי שאני אתקשר אל האמא של הילדה, אשתף אותה "במעללי" הבת שלה כלפי הבת שלי (שלאחרונה גם אומרת לבנות שלבת שלי יש כינים, דבר שלא היה ולא נברא) ואבקש מימנה לשוחח עם ביתה, שככה לא מתנהגים, וכו', וכו', אשמח לשמוע מה דעתך על כך ?? !!

בני בן 2.7, עדיין לא מדבר ברור מצרף שתי מילים , למשל : רוצה מים... רוצה מעדן ( ירוץ למקרר יקח מעדן ויפתח מגירה ניקח כפית) ... ארוחת בוקר... אשאל מה רוצה לאכול ויענה , לפעמים חביתה או קופיקו עם חלב ( קוקנפלקס שקופיפו מופיע על האריזה) רוצה מוצצי, רוצה מיקי מאוס ואז יביא לי את השלט בכדי שאעביר לערוץ הנל, הוא יודע צורות גם לצייר, חיות ,מספרים, אותיות, לפי הגננת מעל הממוצע של הגן , מאוד אוהב כל מה שקשור ליצירה, סיפורים, בבית משחקים מחבואים תופסת כשיש חילופי תפקידים, מאוד חברותי, מלפני 3 חודשים שמתי לב כי חוזר לפעמים על משפטים של בן שיחו, המרפאה בעיסוק בגן אמרה שזה אקולליה, וציינה כי בחצר משחק ליד הילדים ולא עימם, ולא יוזם משחק עם האחר, כאשר רוצה משהו לא מבקש גם לא במחוות. שוב זה מאוד שונה כשהוא מחוץ לגן בבית הוא מאוד עצמאי מבקש מה שהוא רוצה או לוקח לבד או אם מתקשה אז מצביע , או מכוון אותי למה שרוצה, מהנהן לחיוב או שלילה, עושה שלום, מבין הוראות, גם כשאני מבקשת מספר הוראות בו זמנית ( תרים את הכוס תניח על השולחן ותנקה את מה שנשפך וכו, לך לחדר תביא לי חיתול מגבונים וכו). כשאנחנו הפארק הוא מתחבר ישר לילדים ומשחקים יחד, עם בני המשפחה הקשר עם הילדים ממש חזק,וטוב יש משחק פורה, משחקים קלפים, שרים, רוקדים, כדורגל, ריצות וכו... האם יכול להיות דבר כזה שההתנהגות שונה בגן ובבית? גם עם הילדים? יכול להיות שהעובדה שהוא פחות וורבלי משאר הילדים מלחיצה אותו ולכן מכונס? למרות שבני המשפחה וורבלים ממנו הוא הכי קטן ... אציין כי נולדה לו אחות לפני חודשיים ואני מרגישה שהוא נהיה מאוד רגיש, ומאוד רוצה חיבוקים ונשיקות יותרמבעבר שזה מובן לי מאוד. שאלה נוספת האם זה יהיה נכון לאבחן אותו עכשיו כשהוא עם כול השינויים הללו... ( אחות חדשה, ותהליך גמילה - שבה הולך טוב ). זה יכול להיות אוטיזם? אני ממש ממש לחוצה, וחוששת. אשמח לתשובות תודה 

תמי, לא יודעת מדוע אינך רואה את תשובתי, שם למטה. מעתיקה למענך שוב את מה שכתבתי לך שם: שלום, אני מעריכה מאד את ההשקעה שלך, כאן למעלה, בתיאור הילד שלך, היכולות שלו והקשיים שלו. למרבה הצער, לא אוכל לנסח אבחנה על סמך הכתוב כאן, כי לצורך כך נדרש הרבה יותר מידע (ואף תצפית). כשמדובר בקשיים התפתחותיים, ההמלצה היא לאבחן ולטפל מה שיותר מוקדם, שכן כך אפשר לצמצם את הפערים במהירות, יחסית, ולהימנע מגירעונות תקשורתיים, חברתיים וקוגניטיביים. מאבחן טוב מביא בחשבון גם השפעות רגשיות זמניות כמו לידת אח או תהליכי הסתגלות או גמילה. הללו אינם אמורים למנוע מאיתנו מלאבחן ילד כשצריך. אני חושבת שבהחלט ייתכנו פערי התנהגות בין הבית לגן, אך מאחר שלאנשי חינוך יש בדר"כ פרספקטיבה רחבה, אני ממליצה להתייחס לאמירות שלהם ברצינות ולפעול בהתאם. לסיכום - אני חושבת שכדאי להגיע לאבחון מסודר, להירגע, ולהתחיל לעבוד על מה שנחוץ כדי לעזור לילד שלך למצוא את מקומו בגן ובבית. האבחנה שהזכרת כאן נמצאת באחד הקטבים של ספקטרום רחב מאד של בעיות. יש סיבה מדוע הרחקת עד לשם? בברכה ליאת

היי תודה על המענה. אני בטוחה שאין לו אוטיזם. פשוט כתבתי בגוגל אקולליה, ורוב המידע מופיע כי זהו סימפטום לאוטיזם, ובנוסף שאין קשר עין, ואין מחוות ... בקיצור זה הלחיץ אותי מאוד. אציין כי דיברתי עםהמרפאה בעיסוק ואמרה כי התצפית הייתה רבע שעה כשהיאמתצפית על בני ועוד מספר ילדים, ובפגישה פרטנית כ-20דק, וכשאמרתי לה שעש מחוות , אמרה כי אכן ראתה מחוות ( הנהון, הצבעה, ) אבל לא מבפיק, למשל כששואל איפה איןאת המחווה של הידיים , למרות שבבית יש... כששאלתי על האקולליה, אמרה כי לא תמיד יש , ומה שהדליק לה נורה אדומה זה שלדעתה לעיתים חוזר אחרי המשפט כאילו זה התשובה . למשל  במה אתה רוצה לשחק? אז הוא יחזור על המשפט באותה טונציה, ואילו לפעמים יענה כן ולא, גוגל הלחיץ אותי מאוד. אמי אישית עובדת עם ילדים שנמצאים על הרצף , ואני בטוחה שהוא לא שם. בכול אופן קבעתי עם קלינאית תקשורת ונחכה לחוות דעת שלה. אציין כי שמתי לב כי הילד מתבלבל בין אני ו- אתה. למשל אם הוא רוצה סוכריה , אתה רוצה סוכריה ...

האם זה תקין הבלבול? האם זה נכון שאקולליהך זה גם דרך של הפעוט להכיר את השפה? ומה זה אומר אם הילד מדבר לרוב בטון שאלה. כל פעם שהוא רוצה משהו , זה נאמר בטון של שאלה.... סיבה לדאגה?

תמי יקרה, ככל הנוגע לאבחנה, במיוחד כזו שאת מבקשת לאשש או לשלול, התרחקי ככל יכולתך מד"ר גוגל, ובה במידה גם מעצות אינטרנטיות. כשמדובר בשאלות התפתחותיות, במיוחד אם את כ"כ מודאגת, מי שיוכל להרגיע אותך בדרך מהימנה, זה רק איש מקצוע מיומן - רופא התפתחותי (שיסתמך גם על התצפיות והדוחות של המרפאה בעיסוק והקלינאית). בריאות ליאת

היי ליאת שמי אושרי הבן שלי בן 13וחצי הוא יחד מאוד חברותי שחיי החברה חשובים לו מאוד לפני כחודש הוא רב עם אחד מהחברים שלו ואותו ילד החליט זשהוא מביא חברים בכדי לאיים ולהרביץ לבן שלי אותם ילדים חיכו מספר פעמים מחוץ לביץ הספר כדי לתפוס את הבן שלי ומיבית הספר יצרו איתי קשר לבוא לקחת אותו הביתה וכך עשיתי . לפני כשבוע הבן שלי הלך לחבר והם הגיעו לבית של החבר ואמרו לא שירד למטע כמובן שהוא סירב למחרת הבן שלי פחד לללכת לבית ספר והישארתי אותו בבית הילד שאיתו הבן שלי רב הגיע עם סכין לבית הספר (מזל שהבן שלי לא הגיע ל בית ספר) כמובן שהלכנו להגיש תלונה במשטרה והראנו את כל הודעות האיומים שנשלחו אליו אבל מאז הבן שלי בודד בבית ספר וכולם אומרים לו מלשן האם כדאי להעביר אותו בית ספר

שלום אושרי, בעיני, אין להרשות מצב שבו ילד טוב מורחק ומנודה לטובת בריונות אלימה. במקומך, הייתי מפעילה את כל הגורמים בביה"ס, החל מהמורה, דרך היועצת ועד הדרגים הגבוהים ביותר בהנהלת ביה"ס ומחלקת החינוך בעירייה. לא יתכן שילדים מגיעים לביה"ס עם סכין והמערכת תעבור לסדר יום. אין לי ספק שילדים בגיל 13 כבר יודעים להבחין בין טוב לרע, ויתכן שהחברים שמגנים את בנך פועלים מתוך פחד בעצמם. זה הזמן לפעול, ולא להתקפל ולברוח. בהצלחה ליאת

אובר נחמדות זה הפרעת אישיות ?

שלום, הפרעת אישיות תבוא לידי ביטוי בדפוסים נוקשים בתחום הבינאישי, רגשי וקוגניטיבי. נחמדות יתר, ממש כמו מגעילות יתר, יכולה להיות אצל אנשים עם הפרעת אישיות או בריאים למהדרין. בברכה ליאת

שלום רב. בני התינוק בן שנה וחצי פיתח לאחרונה פחדים מכל צליל שהוא שומע מחוץ לבית. זה יכול להיות גיזום דשא, שיפוץ אצל השכנים, אזעקה של רכב, אמבולנס וכד'. מדובר ברעשים חלשים ורחוקים מאוד שגורמים לו לרוץ אליי (או אל בן משפחה אחר) בפאניקה ולטפס עלינו או להסתתר מאחורי חפץ/רהיט כלשהו. לעיתים כשהבית ריק ושקט (ואין רעשי רקע כמו טלוויזיה שדולקת) הוא שומע כל מיני רעשים קטנים מהחדרים ומצביע לכיוונם עם הבעה של פחד בעיניים. כמו כן מזה כשבועיים הוא מתעורר אינספור פעמים בלילה בצעקות ונראה כאילו הוא מפחד ממשהו. לעיתים מצביע לכיוון החלון בחדרו. מתעורר לגמרי ולא מוכן לחזור לישון במיטתו אלא אם נרדם עלינו בחיבוק או שנרדם אצלנו במיטה. הסאגה יכולה להימשך כשעה-שעתיים בכל לילה ולעיתים אף מספר פעמים בלילה אחד. לא נראה כי מדובר בבעיה בריאותית כלשהי או כאב שהוא מרגיש (שיניים/תולעים/אזניים) ולי יש תחושה שמדובר בפחדים כלשהם ושיש קשר בין הפחדים במהלך היום לבין הפחדים בלילה. יש לציין כי הילד נכנס לגן לאחרונה (לפני כ3 חודשים) וכי שעות השינה שלו במהלך היום התמעטו ומן הסתם השינה שלו במהלך היום פחות איכותית ממה שהיה כשהיה בבית. כמו כן מדובר בילד יחיד, והמשפחה צפויה להתרחב בחודשיים הקרובים. אודה לקבלת עצה ממה לדעתכם הדבר נגרם וכיצד מומלץ להתמודד עם זה

שלום טלי, פחד מרעשים נפוץ מאד בגיל הרך, והוא יכול להיות חלק מתקופה של התעוררות פחדים באופן כללי (פחדים מדברים לא צפויים או דמיוניים) או מבעיה בוויסות החושי (רגישות אודיטורית שגורמת גם לרעש מתון להישמע חזק מאד ומבהיל). לכן, שווה להתייעץ עם מרפאה בעיסוק או רופא התפתחותי ולהיעזר בהמלצותיהם. ככלל, רוב הפחדים הללו נעלמים מעצמם, ועד אז, אפשר לעזור לפעוט בחשיפה הדרגתית לרעשים. כלומר, נגלה רגישות ונזהיר אותו לפני שאנחנו מפעילים מכשיר חשמלי. נוכל לסייע לו להרגיש שליטה ולווסת בעצמון את עוצמת הרעש בעזרת כיסוי האזניים ביד או שימוש באזניות. אפשר לחשוף אותו בהדרגה לרעשים "אופיניים" בעזרת יוטיוב, שמספק כיום קבצים של כל רעש אפשרי, החל מרעשי רוח וגשם, וכלה ברעשים מחרישי אוזניים. לגבי הלילה, חשוב שתגשו אליו בכל פעם שהוא מתעורר בבהלה, תלטפו ותרגיעו, אך השתדלו להימנע מאינטראקציות "משפחתיות מפנקות", כולל הזמנה למיטה שלכם, כדי לא להפוך את הפחד מקור לתגמולים שרק יחזקו אותו. בברכה ליאת

ליאת שלום ותודה רבה על תשובתך המהירה. האם בעיה בוויסות החושי יכולה להיות קשורה גם לגועל שהילד מביע בכל פעם שהוא נוגע במרקמים שאינם מוכרים לו? לדוגמא החוויה הראשונה שלו בחול הים לוותה בבכי היסטרי כתוצאה מהמגע בחול, וכל לכלוך קטן שיש לו על היד בזמן האוכל גורר בקשה שלו שננקה אותו. פעם אחת לדוגמא הוא פרץ בבכי של רבע שעה כי נכנסה חתיכת נייר טואלט למי האמבטיה בשעה שרחץ בה והנייר התפרק לגורמים בתוך המים. במידה וכל זה קשור יחדיו אשמח להבין עם איזה גורם עליי להתייעץ- האם ריפוי בעיסוק זוהי הכתובת?

שלום בתי בשבוע הבא תחגוג שנתיים.יש לה אח בן חמש. בחודש האחרון ההתנהגות של השתנתה, ממש התחיל להיות לה חרדות ופחדים מאנשים זרים שעד לא מזמן היתה ילדה מאוד חברותית מחייכת לכולם "מתעסקת" עם כולם אוהבת הבה תשומת לב.אם הזמן הפחד/החרדה ממש מתגבר למשל בסופר היא נתקפת בבכי הסטרי שאנשים מחייכים אליה ממש נבהלת אפילו עם בנאדם לא פונה אליה היא ישר מתרחקת ומתחבאה מאחוריי. בנוסף יש לה גם חרדה מימי הולדת לפני כחודש רק היתה שומעת שאנחנו הולכים ליום הולדת היא היתה שמחה שרה רוקדת וכו... אפילו בבית היתה לוקחת כסאות ממש בדימיון שלה וחוגגת לעצמה יום הולדת בשבועיים האחרונים שאני מזכירה אפילו רק את המילה יום הולדת היא יש צועקת לא באלי לא באלי, בשבוע שעבר חגגו לבעלי יום הולדת ושרנו לו שירים והיא נכנסה להתקף בכי היסטרי עד שלא הפסקנו לשיר ממש פחד וחרדה היא היתה. בנוסף פניתי לגננת שלה בגן ושיתפתי אותה מנושא והיא אמרה שהיא שמה לב שבימי הולדת היא לא רותה להשתתף ואם נכנס אדם זר היא ישר בורחת.אבל ככה בגן היא פעילה יש לה חברות ומשתתפת בפעילויות אחרות של הגן. בטבע הרגיל שלה היא ילדה מאוד חברותית שמחה פעילה ותקופה האחרונה התחילה יותר להתבייש ולהסגר משהו שאני לא רגילה לראות אצלה.בשבוע הבא אנחנו צריכים לחגוג לה יום הולדת בגן. אשמח להכוון וכו....

שלום מיטל, פחדים הם חלק מהתפתחותם הנורמלית של הילדים, ולפעמים הם משקפים את השינויים (הטובים והחשובים) בתחום הקוגניטיבי והרגשי. בגיל הרך, עוצמת הפחדים ומופעם יכולים להיות קשורים לתגובות של המבוגרים בסביבה. לכן, ללא קשר לסיבות שבגללן הופיע הפחד, חשוב שאתם - ההורים - תישארו רגועים ככל האפשר, נוסכים שקט וביטחון, ולא נבהלים בעצמכם מעוצמת הפחדים שלה. חשוב שלא לאפשר לפחד שלה לנהל את המשפחה או להכתיב את ההתנהלות בבית. כך נבטיח שלפחד לא יתלוו רווחים ותגמולים שיחזקו אותו. אם כרגע היא חוששת מזרים, השאירו אותה בבית כדי להימנע מסצנות שישבשו את ההתנהלות בזמן קניות, למשל. אם אין ברירה, נסו להגיב מה שפחות להתקפי הבכי והפחד, מבלי לנסות הסברים, הפתעות או מתנות כפיצוי. הישארו ענייניים, ונסו לטפל במצב בשלווה ככל שתצליחו. בעניין יום ההולדת, חשוב לזכור שהיא אינה יוצאת דופן. יש הרבה מאד ילדים שנרתעים ממסיבות יום הולדת, חוששים מן ההמולה, הבלונים, המוסיקה הרועשת, וכד'. אפשר להחליט שיום ההולדת שלה יצויין בגן ללא אורחים, באירוע נחמד עם הילדים והגננת, מבלי לחרוג באופן בוטה מהשגרה הבטוחה שלה. בהנחה שיש לפניה עוד שנים רבות של ימי הולדת, לא נורא אם זה של גיל שנתיים ייחגג בצניעות, באופן שבו היא יכולה כרגע. תוכלו לציין את יום ההולדת שלה בחיק המשפחה (עם או בלי שירים, כרצונה), להזמין את הסבים ולהימנע מ"צרמוניות" שילחיצו את כולכם. אם את מרגישה שהפחדים ממשיכים לנהל אתכם, פני להדרכה הורית קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ו...מזל טוב! ליאת

קודם כל תודה על המענה המהיר... רציתי רק לחדד לעצמי במקרה של תגובת פחד אצל הילדה (כמו למשל בכי או שהיא עולה עלי או מסתתר מאחורי )אני פשוט ממשיכה רגיל באותה פעולה שעשיתי "מתעלמת מהתגובה שלה" או מחבקת אותה ואורמת לה הכל בסדר אמא איתך וכו....

הבת שלי צריכה עזרה מקצועית. אני מחפשת פסיכולוגית מעולה, נחמדה עבור נערה מתבגרת שזקוקה לעזרה. חשוב שזאת תהיה בת. עדיף מאוד דרך קופ"ח מכבי ובאזור אריאל. אפשר גם פ"ת, ראש העין וכו.

שלום נעמה, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. יועצת ביה"ס או רופא הילדים שלכם הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה, ליאת

לום ירדן, (אני שוב רושמת אותה הודעה, מאחר ואין לי מושג אם הקודמת שהוספתי לדיון הקודם , מוצגת לך כחדשה) לפי המלצתך פניתי אל מחנכת הכיתה שלטענתה הילדה לא לבד בהפסקות, היא כן משחקת עם בנות...אך לדיברי ביתי, החברים הטובים והיחידים שלה בכיתה הם שני בנים. לילדה התפרצויות זעם. התפרצויות בכי, אינה מוכנה להכין את שעורי הבית. כשאני מאיימת שהמורה תקרא לי ותכעס עליה, היא עונה לי "זה לא מעניין אותי..." היום מצאתי בתיק שלה דף נייר בכתב היד שלה ועליו כתוב בצבע שחור בחיים לא לשחק עם בנות (ובצבע כתום רשמה:) וכן עם בנים. זה נשמע לי איום, נורא, ומדאיג. אודה לך על תגובתך. תודה

שלום רב, בני בן 17, לומד בכיתה י"ב. תמיד היה תלמיד מצטיין, חברותי ומאוד מקובל. לפני כשנה וחצי, החל תהליך של התרחקות מהחברים, אי הליכה לבית הספר, הסתגרות. לא מספר ולא משתף אותנו, הוריו, בשום מידע. כבר היינו אצל פסיכולוגית, אבל לא חל שום שינוי. בני עומד בפני הרגעים הכי חשובים בתקופה זו, בגרויות וגיוס לצהל ואנחנו חסרי אונים. האם תוכלו לתת לנו כיוון ?

שלום ענת, הסתגרות ונסיגה תפקודית בגיל 17 הן תופעות מדאיגות, והן יכולות לשקף מצבים נפשיים ורגשיים מגוונים למדי. הדברים שלך מאד מאד לקוניים, ואני משוכנעת שמאחריהם מסתתרים הרבה מאד דאגה, מצוקה וכאב. את מציינת ש"כבר הייתם אצל פסיכולוגית", אך אינך כותבת מה כללה ההתערבות שלה. האם הייתם בהתייעצות חד פעמית? בהדרכת הורים? האם היה טיפול לנער? כמה זמן? שלא כמו בטיפול רפואי או משפטי, הטיפול הנפשי הוא תהליך שאורך זמן. לפעמים - כמה עצוב - כדי שיחול שינוי נדרשת כברת דרך משמעותית, והתגייסות משמעותית של המטופל ושל סביבתו. לא תיארת מה קרה אצלכם. מדוע הדברים לא הצליחו? האם נתתם לזה מספיק זמן? האם היה שיתוף פעולה מצידו? לפעמים, מכל מיני סיבות, מטפל אחד מצליח היכן שאחר נכשל. בקיצור, אני חושבת שנדרשת כאן הערכה מחודשת של המצב, בדיקה קלינית מקיפה, אולי גם של פסיכיאטר, והחלטה כיצד לפעול לאור הממצאים. עד לגיוס שלו יש עוד חודשים לא מעטים, וזו תקופה שבה ניתן לייצב אותו בעזרת טיפול נכון. עד אז, נסו לא לשדר לו חוסר אונים, אלא דווקא נחישות לפעול לעזרתו. הרגיעו את הלחץ, וזכרו שציונים ובגרויות תמיד אפשר להשלים ולתקן, בעוד נפש שבורה קשה יותר לשקם. פעלו עפ"י סדר העדיפויות הנכון ובאחריות. פנו לעזרת איש מקצוע. בהצלחה ליאת

אני פונה בנושא שמרגיש לי קצת מוזר. ביתי בת 4 הולכת לגן עיריה. אני מרגישה שבין ההורים יש סוג של תחרות על מי יפגש יותר עם הילדים לאחר הגן בסופי שבוע וכו'. אני אפילו נעלבת כאשר אני שומעת על מפגשים של אחרים שאני וביתי לא הוזמנו אליהם וחוששת שנוצרו חבורות של הורים וילדים שאנחנו לא חלק מהן ומודאגת האם זה בגלל שלא אוהבים את הבת שלי. האמת היא שאני לא יודעת מה לשאול כאן...אבל ממש זקוקה לעצה ועידוד. חשוב לי לציין שאני מפגישה את הבת שלי מדי פעם עם ילדים מהגן בשעות אחה"צ ומנגד אי אפשר לומר שרכשנו חברויות "רציניות" עם הורי ילדים אחרים בגן (נסיעות משותפות לטיולים בסופי שבוע וכו). אני מבולבלת ולא ממש יודעת עד כמה חשוב להשקיע בנושא כדי ליצור את החברויות הללו. תודה רבה !

שלום, "תחרות" נוצרת כשיש מתחרים במקצה, ואם את לא משתתפת, אז אין תחרות. ילדים צעירים, במיוחד אלה הנמצאים במסגרת יום לימודים ארוך, מקבלים במסגרת הגן מענה מלא לצרכים החברתיים שלהם. בגיל הרך, המפגשים החברתיים של אחה"צ משקפים בעיקר את הצורך של ההורים להעסיק את ילדיהם, ופחות את המשאלה של הילד. בעיני, פעילות הורה-ילד בבית (בעיקר אם מדובר בהורים עסוקים ובילד שהיה בגן עד אחה"צ) היא ערכית וחשובה בהרבה, ויכולה להיות מקור הנאה וסיפוק הן לילד והן להוריו. חיים חברתיים אינם מתרחשים מעצמם, וכדי להיות חלק מפעילות שוקקת וענפה, יש צורך להבין את הכללים ולהסכים להם. לעתים קרובות זה אומר לקיים תקשורת שוטפת עם האימהות האחרות, להזמין הרבה, להיענות להזמנות, לתרום מזמנך לטובת פרוייקטים של הגן, לקחת חלק בהסעות אל הגן וממנו, להתעניין בנעשה בחייהם של הילדים האחרים ואימהותיהם, להגיע לימי הולדת, לפטפט עם מי שצריך, וכד'. נשמע מעייף, נכון? יש אנשים שבנויים לסוג כזה של מגע חברתי, ויש מי שלא. אני מציעה לך לבחון ביושר האם ועד כמה את באמת בנויה לחיים חברתיים *כאלה*, ורק אז לחשוב על הדרך לפעול. אם בתך נפגשת עם חברים מדי פעם, מארחת ומתארחת במידה, ובאופן מאוזן גם מבלה בחיק המשפחה - ונראית מאושרת, אין סיבה לדאוג. אם חשוב לך מאד להיות חלק מהחיים החברתיים שאת מתארת, תוכלי להיעזר באחת האימהות היותר נגישות, לשתף אותה בתחושותייך, ולבקש ממנה לעזור לך להשתלב. אם תרגישי שאת נשארת בחוץ, תוכלי לנסות לייצר קבוצה אחרת, שתתאים לך יותר, מקרב האימהות האחרות שאולי חשות כמוך. חשוב שנוכל להבחין היטב בין הצרכים החברתיים שלנו לבין אלה של ילדינו, ולא לבלבל ביניהם. מוטב לא להעמיס על הילד שלנו את התסכולים החברתיים שלנו (אם קיימים), או - לחילופין - לא לצפות שיהיה חברותי ונלהב כמונו. איכשהו, לתחושתי, הדאגה שלך מיותרת :-) ליאת

רק רציתי לומר שאני נהנית ,אוהבת ולומדת כל כך המון על ההורות שהיא למידה אין סופית ולא פשוטה מהתשובות והגישה הנהדרת שלך. איזו תשובה נהדרת , לפעמיים אנחנו רוצים להיות כמו כולם ושוכחים אותנו ואת הפנימיות שלנו. נכון לא לכולם מתאים להיות חברתיים * כאלה * לפעמים מספיקים חבר אחד או שניים והילד בכלל לא מרגיש את ההבדל אלא אנחנו. אני ובני הפעוט מאוד נהנים מזמן משותף יחד אחד על אחד מהדברים הכי פשוטים זמן יחד ולראות אחד את השנייה אחרי יום ארוך בגן אם הייתי ילד זה מה שהייתי מבקש - תודה על הפורום הנפלא

שלום שוב, לפני מס' ימים כתבתי שביתי בת 7 מתנהגת בשתלטנות ורוע כלפי חברותיה. אתמול אני חושבת שגיליתי את מקור הבעיה. חברתה הטובה כנראה שולטת עליה וזה הפורקן שלה. גיליתי מכתבי סליחה ותחנונים שביתי כותבת לחברתה שהיא מבקשת ממנה סליחה על כל דבר אפשרי. בסוף כל מכתב היא שואלת "האם את סולחת לי?" ואז החברה עונה כל פעם בתנאי אחר - "בתנאי שניפגש כל הזמן", בתנאי שלא תלכי לילדה X"....בכיתי כשקראתי איך ביתי מתרפסת בפניה. שאלתי אותה מה זה המכתבים והיא החלה לבכות...ואני ובעלי אמרנו לה שהיא לא צריכה להתנצל בפניה, ואם היא לא רוצה להיות חברה שלא תהיה ושזו זכות להיות חברה שלה וכדומה.... ואני מתחילה להבין שהחברה כנראה גורמת לה להתנהג ברוע לחברות אחרות או שזה תוצאה של תסכול. מה לעשות? אני כבר לא יודעת איך להגן עליה , להפריד בניהן ? עזרתכן בבקשה, הבת שלי סובלת מהמצב.... תודה נעמי

שלום נעמי, קראתי את התכתובת שלך עם ירדן, והנה - כמו שירדן רמזה לך - מופיע הסבר אפשרי להתנהגות שפירשת כרוע ושתלטנות. לעצם העניין, חשוב לזכור שהעולם החברתי של הילדים (ובמיוחד של הילדות) רווי יצרים, קונפליקטים, אהבות, קנאות ורכושנות. לא בטוח שכל ההתנהגויות הבעייתיות של בתך מקורן באותה חברה, אך סביר שההיצמדות שלה אליה (את קראת לזה התרפסות) יכולה לשקף בעיות בתפיסה העצמית שלה. ילדים, ממש כמו המבוגרים, מתחברים לדמויות מסוימות מתוך מוטיבציות ספציפיות, שנכונות לזמן נתון. לפעמים, ההתחברות לילד "רע", "בעייתי" או "כוחני" משקפת את המשאלה להיות חזק כמוהו, ולפעמים דווקא את המשאלה לייחס את ההתנהגויות הבעייתיות למישהו אחר. אישית, אני נוטה שלא להיבהל מחברויות משונות כאלה (אלא אם מדובר ביחסי דיכוי נצלניים במיוחד), ולהאמין שהן ידעכו ממילא כשיסתיים "צורך השעה". הייתי מסתפקת בעצה של ירדן, ומשכללת את השיח ביניכן, כך שתוכלי גם לשמוע יותר על מה שקורה לה, וגם ליצור מרחב בו תוכלי לתרום לה מניסיונך ולהביע את עמדתך על מערכות היחסים שהיא יוצרת. השתדלי לעשות זאת ללא שיפוטיות ובאהדה מכבדת. בכל מקרה, נראה לי שאין סיבה לבכות, אלא לפעול לשיפור המיומנויות החברתיות של בתך, ללא קשר להשפעות החיצוניות בהן היא נתקלת ועוד תיתקל. בהצלחה ליאת

הי ליאת, בן ה - 6 שלנו גילה הבוקר מה שאנחנו ראינו מזמן - שצומח לו שפמפם קטן. הוא נחרד מול המראה, לקח את הגילוי מאד קשה, אמר בדמעות שהוא לא רוצה שפם והסתובב כשהוא מכסה את פניו עם החולצה. ניסיתי להפחית מחשיבות העניין ולומר לו "אז מה? זה חלק ממה שמיוחד בך" אבל זה לא עזר ואני חסרת אונים. אני יודעת מה עוד צפוי לנו ולו (הערות, העלבות וכו'), כי הוא אכן שעיר מעל לממוצע. איך את מציעה לעזור לו לא להתייחס לכך או לא לייחס לכך חשיבות? אם בכלל אפשרי. תודה רבה

שלום, שיעור יתר, וכמותו נמשים, עודף משקל או משקפיים, הם מאפיינים בולטים שמקשים על חייו של הילד. מבחינה זו, להגיד לילד ש"זה שטויות" או ש"זה מה שמיוחד בך" - נתפס מרוחק מהחוויה שלו, ולכן גם לא ממש עוזר לו. בהנחה שמדובר במשהו שאתם מכירים במשפחתכם (כפי שכתבת לירדן), תוכלי לבקש מאביו שישתף אותו בחוויותיו כילד, ויזכיר לו שמדובר במשהו זמני מאד, שלא בהכרח הפריע לחיי החברה שלו או לתפקודו כילד/נער. אפשר להרחיב ולספר לו שלכל אחד מאיתנו יש חלקים טובים יפים וחזקים, ולצידם חולשות שלפעמים נראות לעין ולפעמים לא. תוכלי להביע צער על כך שהוא מרגיש רע כרגע, ולהבטיח לו שבסופו של דבר הוא (כמו כל אחד אחר בסביבתו) ייאלץ לקבל את השפמפם הקטן כחלק ממה שהוא ולהשלים עם קיומו. בברכה ליאת

אני כל הזמן זזה בשיעור ומיתעסקת וזה מפריע למורים או שאני מדמיינת

שלום רבקה, אנא קראי את תשובתי לשירה, כאן מתחתייך. בברכה ליאת

שלום אני ילדה בכורה ויש לי עוד שבע אחים עד כיתה ד הייתי ילדה רגילה וחכמה מיכיתה ד בערך התחילו להיות לי טיפה ויכוחים ובעיות עם ההורים ומאז קצת התחלתי להיות בעייתית ובכית ז התחלתי םשוט להרוס ולישבור את החפצים שבכיתה ליקרוע, לשבור וזה .ההורים שלי כעסו עליי בצורה מטורפת בכיתה ח אפילו המצב היה יותר גרוע וכל פעם הושעתי מבית הספר בקיצור בעיות בכיתה ט עברתי לתיכון שבו הייתי מאד מאופקת וטובה ולא עשיתי כלום פשוט רגילה אבל תמיד אני רציתי לעשות איבחון וגם מורות המליצו על זה ואמא שלי לא רצתה כי תמיד הייתי מתעסקת בשחעורים וזזה הרבה וזה היה קשה לי בתיכון הייתי מיתנתקת בשיעורים ומדמיינת מלא.וגם תמיד היה לי כתב חורט שהיה קורע ומשליר את המחברות עכשיו אני בבצפר אחר ואני מרגישה שהכל חוזר אליי ובא לי לישבור דברים ולהרביץ ואני לא רגועה אף פעם בשיעור מיכיתה א תמיד מזיזה רגלים מיתעסקת קמה ומפרקת דברים אין לי בעיה לימודית או משהו בסגנון.אני יודעת שרשמתי הכל בבאלגן אבל אם אפשר להגיד לי ממה זה נובע כל זה ואם כדאי לעשות אבחון.נ.ב היום אני בכיתה יא כבר

שלום שירה, ברוב המקרים, תנועתיות-יתר (היפראקטיביות) כמו שאת מתארת נובעת מבעיה מולדת (אי סדירות בהולכה העצבית במוח), ואינה משהו שהילד אשם בו או יכול לשנותו. לפעמים ההיפראקטיביות מופיעה כחלק מבעייה רחבה יותר, הכוללת גם הפרעות בקשב ובריכוז. לפעמים היא מופיעה כתופעה בפני עצמה, ללא קשיים בתפקוד הלימודי. בגלל שהתנועתיות מאד בולטת, ולעתים קרובות מאד מפריעה לסביבה, ילדים כאלה עלולים להסתבך התנהגותית, ולחטוף נזיפות ותלונות מההורים ואנשי החינוך. מן הסתם, ילד כזה נמצא בסיכון לתפקוד בעייתי בביה"ס, לא בשל קשיי ריכוז או קשב, אלא בגלל שהוא מתוייג כבעייתי. במצב כזה - כמו שאת מעידה בעצמך - מצטברות עוצמות של כעס ותסכול, והסיכוי להסתבך עולה. אין ספק שאבחון טוב יכול לסייע בהבנת התמונה, בזיהוי אזורי החוזקה והקושי. להערכתי, אין די באבחון, אלא דווקא בטיפול פסיכולוגי שיכוון לכעס ולתסכולים שצברת, ולשיפור מיומנויות למידה ותקשורת שיתרמו לחיי היומיום שלך ולדימוי העצמי שנפגע. בהצלחה רבה! ליאת

בני בן 2.7, עדיין לא מדבר ברור מצרף שתי מילים , למשל : רוצה מים... רוצה מעדן ( ירוץ למקרר יקח מעדן ויפתח מגירה ניקח כפית) ... ארוחת בוקר... אשאל מה רוצה לאכול ויענה , לפעמים חביתה או קופיקו עם חלב ( קוקנפלקס שקופיפו מופיע על האריזה) רוצה מוצצי, רוצה מיקי מאוס ואז יביא לי את השלט בכדי שאעביר לערוץ הנל, הוא יודע צורות גם לצייר, חיות ,מספרים, אותיות, לפי הגננת מעל הממוצע של הגן , מאוד אוהב כל מה שקשור ליצירה, סיפורים, בבית משחקים מחבואים תופסת כשיש חילופי תפקידים, מאוד חברותי, מלפני 3 חודשים שמתי לב כי חוזר לפעמים על משפטים של בן שיחו, המרפאה בעיסוק בגן אמרה שזה אקולליה, וציינה כי בחצר משחק ליד הילדים ולא עימם, ולא יוזם משחק עם האחר, כאשר רוצה משהו לא מבקש גם לא במחוות. שוב זה מאוד שונה כשהוא מחוץ לגן בבית הוא מאוד עצמאי מבקש מה שהוא רוצה או לוקח לבד או אם מתקשה אז מצביע , או מכוון אותי למה שרוצה, מהנהן לחיוב או שלילה, עושה שלום, מבין הוראות, גם כשאני מבקשת מספר הוראות בו זמנית ( תרים את הכוס תניח על השולחן ותנקה את מה שנשפך וכו, לך לחדר תביא לי חיתול מגבונים וכו). כשאנחנו הפארק הוא מתחבר ישר לילדים ומשחקים יחד, עם בני המשפחה הקשר עם הילדים ממש חזק,וטוב יש משחק פורה, משחקים קלפים, שרים, רוקדים, כדורגל, ריצות וכו... האם יכול להיות דבר כזה שההתנהגות שונה בגן ובבית? גם עם הילדים? יכול להיות שהעובדה שהוא פחות וורבלי משאר הילדים מלחיצה אותו ולכן מכונס? למרות שבני המשפחה וורבלים ממנו הוא הכי קטן ... אציין כי נולדה לו אחות לפני חודשיים ואני מרגישה שהוא נהיה מאוד רגיש, ומאוד רוצה חיבוקים ונשיקות יותרמבעבר שזה מובן לי מאוד. שאלה נוספת האם זה יהיה נכון לאבחן אותו עכשיו כשהוא עם כול השינויים הללו... ( אחות חדשה, ותהליך גמילה - שבה הולך טוב ). זה יכול להיות אוטיזם? אני ממש ממש לחוצה, וחוששת. אשמח לתשובות תודה 

אציין כי עשינו בדיקת שמיעה והכול תקין. ומבחינת התנהגות- הוא מאוד ממושמע יחד עם זאת אם יש חוג/ שיעור שלא מעניין אותו הוא לא יהיה מעוניין לשבת שם אולי למספר דקות וזהו. לטענת הגננת- אם אומרים לו  לא או לא מאפשרים לו  לעשות מה שהוא רוצה הוא בוכה, לפעמים משתטח על הריצפה, ונותן מכה למי שאסר עליו.

שלום, אני מעריכה מאד את ההשקעה שלך, כאן למעלה, בתיאור הילד שלך, היכולות שלו והקשיים שלו. למרבה הצער, לא אוכל לנסח אבחנה על סמך הכתוב כאן, כי לצורך כך נדרש הרבה יותר מידע (ואף תצפית). כשמדובר בקשיים התפתחותיים, ההמלצה היא לאבחן ולטפל מה שיותר מוקדם, שכן כך אפשר לצמצם את הפערים במהירות, יחסית, ולהימנע מגירעונות תקשורתיים, חברתיים וקוגניטיביים. מאבחן טוב מביא בחשבון גם השפעות רגשיות זמניות כמו לידת אח או תהליכי הסתגלות או גמילה. הללו אינם אמורים למנוע מאיתנו מלאבחן ילד כשצריך. אני חושבת שבהחלט ייתכנו פערי התנהגות בין הבית לגן, אך מאחר שלאנשי חינוך יש בדר"כ פרספקטיבה רחבה, אני ממליצה להתייחס לאמירות שלהם ברצינות ולפעול בהתאם. לסיכום - אני חושבת שכדאי להגיע לאבחון מסודר, להירגע, ולהתחיל לעבוד על מה שנחוץ כדי לעזור לילד שלך למצוא את מקומו בגן ובבית. האבחנה שהזכרת כאן נמצאת באחד הקטבים של ספקטרום רחב מאד של בעיות. יש סיבה מדוע הרחקת עד לשם? בברכה ליאת

למה אין מענה?

הי ליאת, בן ה - 6 שלנו גילה הבוקר מה שאנחנו ראינו מזמן - שצומח לו שפמפם קטן. הוא נחרד מול המראה, לקח את הגילוי מאד קשה, אמר בדמעות שהוא לא רוצה שפם והסתובב כשהוא מכסה את פניו עם החולצה. ניסיתי להפחית מחשיבות העניין ולומר לו "אז מה? זה חלק ממה שמיוחד בך" אבל זה לא עזר ואני חסרת אונים. אני יודעת מה עוד צפוי לנו ולו (הערות, העלבות וכו'), כי הוא אכן שעיר מעל לממוצע. איך את מציעה לעזור לו לא להתייחס לכך או לא לייחס לכך חשיבות? אם בכלל אפשרי. תודה רבה

ירדן שלום, מיותר לציין שאין כל בעיה רפואית ושמדובר בתכונה גנטית מה את ממליצה לומר לו במקרה כזה ואיך להתייחס לבעיה שמציקה לו?

שלום.בני בן ה 3 ילד טוב וחמוד אך כאשר לא מתחשק לו לעשות משהו ( לסדר את המשחק/ להיכנס למקלחת/ לצאת מהאוטו) הוא עלול לבכות ובשבועיים האחרונים החלה תופעה שמטרידה אותי מאד והיא שהוא מתחיל להרביץ לי ולצעוק עךיי. יש לו אח קטן בן חצי שנה וחשוב לציין שבגן מתנהג יפה והגננות ממש אוהבות אותו.הוא ילד נבון, מדבר יפה ומעולם לא הרים יד..כמו כן לא מרים יד על אביו. מה עושים? איך ממגרים את התופעה הלא רצויה הזו? אני נותנת לו תשומת לב, משחקת איתו ועושים דברים ביחד וכמובן בבית אין אלימות ולכן לא ברור לי התקפי הזעם האלו שמלווים בהרבצות מצידו כלפיי. אודה להתייחסות תודה!

שלום ירדן, בתי בת 4.5, ילדה רגישה, מתוקה, דעתנית, עצמאית וחברותית. יחד עם זאת, כשמשהו לא מסתדר כפי שהיא מקווה או מתכננת היא יוצאת מאיזון, צועקת, צורחת, בוכה ונסערת מאוד. אנחנו אובדי עצות ומודאגים, כיוון שניסינו מגוון דרכי התמודדות- לא להגיב, לתקף וגם להציע התנהגויות מרגיעות אחרות (בזמן שהיא רגועה). מה הסכנה שטמונה בהתנהגויות שכאלה וממה זה יכול לנבוע ? האם יש בכך כדי להצביע על בעיה מורכבת יותר? תודה

לבני בן ה-5 התפרצויות אלימות בגן כאשר מתבקש להפסיק משהו או מקבל תשובה שלילית כלשהי. ההתפרצויות מתבטאות בהשחתת רכוש, זריקת כסאות/חפצים ואף מגיע לבעיטה בצוות הגן. בבית אינו מגיב בצורה אלימה כלל, זה קורה רק בגן. כאילו יש שני ילדים שונים.. אחד לגן ואחד לבית. הגננת המליצה לפנות לעזרה מקצועית באופן פרטי, למרות שיש לנו שיתוף פעולה עם פסיכולוג של השפ"ח. בדקתי באתר האינטרנט של קופת החולים (מכבי) וראיתי שישנם כל מיני בעלי מקצוע בתחום - יש פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים ופסיכולוגים חינוכיים.. מה ההבדל ביניהם? למי אני אמורה לפנות לעזרה בנושא הזה?

בני בן הכמעט שנתיים, החל לאחרונה למולל בשיער ראשו. ללטפו. אני מניחה שזו דרך שלו להרגעות. האם עליי לתת לכך התייחסות מיוחדת יותר?

אנחנו מתוכננים לטוס ל4 ימים בסופשבוע ואני מניקה תינוקת בת 4 חודשים האם כדאי לוותר על הנסיעה? האם נוצרת טראומה בגיל הזה? אציין שבכל מקרה בהמשך החודש אחזור לעבוד ואפסיק להניק כנראה

שלום , בני בן 9 עבר לבית ספר חדש בשכונה חדשה עקב מעבר דירה שמתוכנן בעוד כחודשיים בערך כרגע אנחנו עדיין בשכונה הישנה . עד לפני שבוע הכל היה מצויין , המעבר היה חלק והילד השתלב יפה בכיתה החדשה . לפני מספר ימים הילד התפרץ בבכי ואמר שהוא לא מסוגל ללכת יותר לבית ספר , רע לו שם , איך שהוא מגיע לכיתה הוא מרגיש לא טוב ובא לו להקיא וכו , שאלתי אם קרה משהו אם מישהו הציק לו או נגע בו בצורה לא נעימה וכו , הוא אומר שלא . כאשר אני שואלת מה קרה הוא עונה לי : אני בעצמי לא מבין מה קורה לי ורוצה שיהיה לי טוב בכיתה כמו בהתחלה . אני לא מבינה מה קורה לילד שלי, עדכנתי את היועצת אך עדיין בוכה כל בוקר ומתחנן שלא אשלח אותו ... לא יודעת מה לעשות איך להגיב לכל זה ומה עובר על הילד שלי ??? ,אשמח לקבל עזרה תודה רבה מאי

ראשית תודה רבה על התגובה המהירה . ברצוני להוסיף כי היום חזר מבית הספר שמח וילד מהכיתה הצטרף אלינו הביתה לשחק עימו. בכל מקרה האם לדעת התגובה שלו היא לגיטימית לגילו? כמה זמן אמור להימשך ? מתי צריך להדליק לי נורה אדומה שאולי צריך טיפול נוסף מטיפולה של היועצת ? מחר במקרה היועצת לא תהיה בבית הספר ואני קצת חוששת כי בבוקר הוא בוכה מבקש שאני אשאר איתו עוד קצת ואז אני נכנסת איתו אליה קצת מדברים ואז היא מעלה אותו לכיתה ...

שלום, ביתי הבכורה בת 7 , ילדה רגישה, תלמידה מצטיינת וילדה טובה בבית. בתקופה האחרונה גיליתי שהיא מתנהגת ברוע ושתלטנות כלפי ילדים\ ילדות בכיתה. "כשנפקחו עיניי" שמתי לב שהיא תמיד משחקת כשהיא המורה ושהיא מכתיבה מה לעשות. יש לה צורך לשלוט כל הזמן! בנוסף היא גם רעה. מס' דוגמאות מהימים הארונים:1. ילדה כותבת על הלוח, הכתב לא מוצא חן בעיניה היא פשוט מוחקת וכותבת בכתב שלה (כנראה שעשתה את זה מס' פעמיים) 2. ילדה ביקשה לבוא אלינו, הפנייה היא אמרה "לא רוצה" 3. חברה שלי עזרה לי ולקחה אותה לחוג כשהגיע פגשה חברה אחרת אז אמרה לבת של חברה שלי "את יכולה להמשיך" (במילים אחרות "עופי מפה")4.ילדה אחרת אמרה שביתי תמיד כועסת ומדברת לא יפה. מה לעשות? שמתי לב שלא מזמינים אותה חברות אחר הצהרים (חוץ מחברתה הטובה ביותר) לדעתי, פשוט לא נעים להיות בחברתה. שוחחתי איתה והסברתי לה שהיא לא יותר טובה מכולם ושצריך לכבד את האחר... נתתי לה דוגמאות עליי שאני תמיד עוזרת לסובבים אותי ומכבדת את כולם. לא נראה לי שמשהו נקלט. חשבתי אולי במשך שבוע לא להזמין אף חברה הביתה (ואותה גם ככה לא מזמינים) ולבודד אותה שבוע שתרגיש מהי בדידות... מה את אומרת? אני חושבת שיש לנו אשמה- היא תלמידה מעולה וקוצרת הרבה מחמאות ושבחים (היא גם יפה פיזית) ואולי יותר מידי שיבחנו אותה ועכשיו הגיע הזמן ל"הוריד לה קצת את האף" איך לעשות זאת? אנא עזרתך בבקשה. תודה וסליחה על האורך.... נעמי

תודה ירדן על תגובתך. אכן ביתי לא מתלוננת על בעיה חברתית, אך היא קיימת. אם אני לא יוזמת מפגש עם חברות הילדה הזו נשארת לבד ימים שלמים. אף פעם לא מוזמנת לחברות. היא לא מרגישה את זה , כי אני מחפשת לה חברה. אם הבנתי אותך נכון ההתנהגות שלה משקפת בעצם חוסר ביטחון וצריך לחזק אותה ? תודה שוב נעמי

שלום, אני פרוד מאשתי מזה חודשיים , וזאת לאחר 23 שנות נישואים. לאשתי אין את היכולת לתקשר איתי ולו מהטעם שלהביא את נישואינו לידי סיום באופן סביר ומכובד. אשתי היתה לעיתים מנתקת עצמה מהסביבה ולא מדברת איתי ועם הילדים לעיתים תקופות ארוכות שבועות. מה הדרך הטובה ביותר לייצר תקשורת עם אדם שהנטיה שלו היא לדבר עם עצמו ? תודה

שלום רב, כמי שהיה נשוי 23 שנה לאם ילדיך, אתה בוודאי מכיר אותה טוב ממני, ויודע מה עלול לדחוף אותה למצבי ניתוק. לתחושתי, באווירה מכבדת (לא רק ברמה ההצהרתית, אלא בנכונות ללכת לקראתה בנדיבות) יש סיכוי טוב יותר לשיתוף פעולה והידברות. , אם התקשורת ביניכם תישאר "תקועה", מן הראוי לשקול להיעזר בתיווך של צד שלישי כלשהו - בן משפחה, מטפל זוגי או מגשר - שיסייעו לכם להידבר כך שרווחת שניכם תישמר. בהצלחה. זה לא קל. ליאת

שלום, קראתי איפשהו שהורה שמרגיש מרוחק כלפי הילדים שלו - כנראה שהוא מרוחק ומנוכר כלפי הילד הפנימי שבו. עד כמה המשפט הזה נכון? יש לי 3 ילדים מקסימים, טובים ורגישים (וקטנים). ולצערי, אין לי כמעט שום אמפתיה כלפי הבכי שלהם, אין לי שום חשק לשחק איתם בפאזלים, ואין לי כוח להקריא להם סיפור. אני כמו רובוט - עושה איתם מה שצריך - אמבטיה, ארוחת ערב...ורק רוצה שילכו לישון כבר, ושישנו רצוף עד הבוקר יש לי ייסורי מצפון כלפיהם. זה לא מגיע להם יחס שכזה. אני לא אמא טובה! הייתי בטיפול מספר חודשים ועזבתי, היה לי קשה להכיל את עוצמת הרגשות שפיתחתי כלפי המטפלת . לא רציתי להיקשר ולהיפגע ... מה עליי לעשות?

שלום, להיות הורה טוב, זה לאו דווקא לשחק בפאזלים או ליהנות מהמשחקים והספרים של הילדים. להיות הורה טוב קשור, לפחות בעיני, ליכולת לזהות את הצרכים של הילד, ולהיענות להם בצורה מיטבית. לפעמים, זה אומר להסיג את עצמנו ואת הצרכים שלנו לאחור, לטובת הילד שלנו. כאשר הורה נכשל במשימה הזו, זה לא בגלל שהוא רע או חסר אמפתיה. על פי רוב מדובר בהורה מדוכא וחסר כוחות, ואז - מן הראוי שיקבל את העזרה הרלוונטית. לכן, למרות הניסיון הקודם, אני מליצה לך בכל לבי למצוא לעצמך טיפול טוב, שיאפשר לך להרגיש בעוצמה מבלי להיבהל. עוצמה רגשית יכולה באמת להבהיל, אך נדמה לי שחיים כבויים ו"שטוחים" מפחידים ומדכאים בהרבה. דרך צלחה! ליאת

בהמשך לשבוע שעבר... מה עושים עם ילדה בת חמש - סף תסכול נמוך מאוד, בוכה וצועקת מדבר פעוט, יכול להיות כמעט כל יום (מצד שני ילדה מאוד טובה, מקשיבה, עוזרת, משתפת פעולה) שנית, אני לא חושבת שהיא ילדה מרצה, היא לא עושה דברים לרצות אותנו אלא את עצמה, הייתי הולכת לכיוון פרפקציוניזם...תכונה שברור לי שקיימת בה ולמרות ניסיונותי (גם בגן) לאפשר לה מקומות של "לא בסדר", של השתובבות וכאלה, וגם שיתוף שלי לדברים שלא מצליחים לי וכדומה , נראה שהתכונה משתרשת.... עצה אחרת עבורי בעניין פרפקצציוניזם ? ובעניין סף תסכול שקורה כמעט כל יום ?

מירה, ירדן תהיה כאן שוב ביום ראשון. בינתיים המחשבות שלי. פרפקציוניזם היא נטייה אישיותית שמשקפת בין היתר את המשאלה להיות מושלמת, את הקושי לשאת תסכול מול אי הצלחה, ואולי גם (כפי שרמזה ירדן) את האמונה שרק אם אהיה מושלמת יאהבו אותי. כדי לעזור לה להיחלץ מהדפוס, נדמה לי שנדרשת עמדה דיאלקטית: מצד אחד קבלה ואמפתיה לקושי שלה, ומצד שני ציפייה שתעמוד בו מבלי שהיא או אתם תיכנעו לו. כלומר, במקום לשלוח אותה לחדר להתמודד, חשוב לעזור לה לזהות את האכזבה ולתקף אותה ("את צודקת, זה באמת מעצבן להפסיד במשחק, אני מבינה אותך"), ואז לעזור לה לחפש ולמצוא דרכים בוגרות להתמודד עם זה. מאחר שבשעת סערה הכל קשה יותר, אפשר לנסות לייצר מאגר תגובות ופיתרונות למצבי דחק, עליהם חשבתם יחד בזמן רגיעה. כך אפשר להרחיב את רפרטואר התגובות שלה, ולכוון אותה בזמן אמת להיעזר בהן. גם אני סבורה שבגיל חמש עדיין מוקדם להשאיר ילדה צורחת לבדה "כדי שתתמודד". עדיף לכוון לפעולה מרגיעה, ולשבח אותה כל אימת שהצליחה. מזכירה שוב שירדן תהיה כאן ביום ראשון, ואולי תוסיף גם את תגובתה. להתראות ליאת

ליאת וירדן שלום שאלה לפסיכולוג. האם ניתן לתת חוות דעת והמלצה לטיפול מסוים מבלי לראות את הילד כלל , מבלי לדבר אתו ואפילו מבלי לדעת איך הוא נראה. כל חוות הדעת על פי סיפורים מצד ג. לפי המאמרים באינטרנט אסור לרופא או מטפל לתת ייעוץ או הכוונה או טיפול ללא שראו את החולה ובדקו אותו. האם אמרה כזו מוחלת על פסיכולוגים? תודה מיקי

שלום מיקי, כמו בכל גוף ידע, גם בתחום הפסיכולוגיה התבססו מסורות תיאוריה וטיפול הנשענות על ידע וניסיון נצבר. כשמדובר בילדים, במיוחד ילדים צעירים, עיקר האנמנזה ניתנת ע"י ההורים, וכך גם תיאור הסימפטומים. לכן, במקרים רבים נוכחותו הפיזית של הילד אינה הכרחית לצורך גיבוש השערה אבחנתית ראשונית. אין ספק שבקליניקה עצמה התמונה מתבהרת אף יותר, ולכן ייעוץ מרחוק אינו יכול להוות תחליף לאבחנה מסודרת. כפי שיכול להעיד הפורטל הענק "דוקטורס", גם רופאים נותנים מענה מרחוק לאוכלוסייה עצומה של פונים, ויש בכך תרומה אדירה הן ברמת הפרט והן ברמת המערכת (חשוב מה היה קורה אם כל מי ששואל כאן בפורומים היה מגיע לשם כך פיזית למרפאה...) בפורום הזה, יש מאמץ גדול להקשיב בזהירות לכל פונה, להימנע מלנסח אבחנות פסיכיאטריות/פסיכולוגיות חד משמעיות, ועם זאת - לספק לכל פונה חומר למחשבה ובמידת הצורך הכוונה לגורם מקצועי מתאים. מקווה שקיבלת מענה לשאלתך. אם לא, אתה מוזמן לחדד עוד. בברכה ליאת

שלום רב, השנה, באתגר הרובוטיקה FLL 2014 נבחר הנושא למידה עתידנית ומשופרת. בחרנו לנסות ולהרכיב מערכת המבוססת על הצרכים הנוירולוגיים והפסיכולוגיים של ילד נער מתבגר (כיתות ט' עד י"ב). אנו זקוקים לעזרת בעלי מקצוע להשלמת הפרוייקט הנ"ל, ונשמח אם תוכלו לקשר אותנו לכמה. בברכה וציפייה לתשובה בקרוב, קבוצה 800, משגב.

שלום, ממליצה לכם לנסות לפרסם מודעה בלוח דרושים באתר "פסיכולוגיה עברית", ולקוות לטוב. נשמע פרוייקט מעניין! בהצלחה ליאת

תודה רבה, ליאת! אנו נשמח לקבל עוד תגובות ממי שיכול לעזור... בתודה, קבוצה 800 משגב

הבת שלי בת 10 מתקשה בקריאה וכתיבה, אנחנו בספקות אם להעביר אותה לכיתה מקדמת או להשאיר אותה בבית הספר הנוכחי, איך נדע מה לעשות? אני מפחדת שבכיתה מקדמת יהיו ילדים מבתים בעיתיים . מה דעתך?

אורה שלום, כשילד מגלה קשיים בלמידה כמו הקשיים של בתך הכי נכון הוא לערוך לה אבחון פסיכודידיקטי. אבחון כזה יבדוק את היכולות ואת מוקדי החוזק של הילדה ויאתר את תחומי הקושי. האבחון גם ימליץ על דרכי טיפול כיצד לסייע לה. באשר לשאלתך אני ממליצה לחכות להמלצות האבחון ולהתקדם לפי המלצות אלו. בהצלחה

התגעגעתי.אמרתי היום למטפלת שלי אחרי ששרדנו גל מחריד של כאב וכעס שאני מרגישה בת 5.היא הרגיע אותי שזה טוב.צחקנו והיא דיברה ודיברה ואני הקשבתי לה מוטשת עם העיניים העצומות והדמעות שזולגו חופשי.איזה פדיחה((-: היה לי טוב להרפות משליטה לתת לעצמי להרגיש את הכאב עד הסף,להשאר בחיים ולהיות בטוחה,עטופה בחום ומוכלת...היה טוב כזה כמו בחלום.כשפתחתי עיניים הייתי מסוחררת.דבר אחד אני לא מסוגלת להבין,איך בתור ילדה אני לא זוכרת שהיה לי חסר אהבה עד אולי גיל 14.אני לא יודעת מה זה חיבוק של אימא,מה זה "כל הכבוד",מה זה נשיקות בפידז'מה,מה זה להיות יפה או כשרונית מול אבא ואימא,יותר מזה אני מעולם לא התגעגעתי להורים שלי,לא פניתי אליהם כאשר היה לי קשה או היו לי סיוטים.לא ידעתי שההורים הם כתובת בכלל...לא בקשתי חיבוק ולא ידעתי שהוא חסר לי...איך ילד יכול לשרוד את זה וכלפי חוץ להתנהג טוב?כאימא לילדים אני לא מבינה.המטפלת שלי אומרת שאני רגישה וקסומה ואי אפשר לא לאהוב אותי.אני באמת זוכרת שכל כך ניסיתי להיות "ילדה טובה" וזה לא עניין את אף אחד.זה הכי טבעי שבעולם לענות באהבה על אהבה,לא?יש לי המון אהבה וחום בפנים היום וטיפול מוצלח מאוד.אז אני מסתכלת אחורה ומבינה שכל מה שאני היום למרות שאני עדיין נופלת וזקוקה לנחמה המיוחדת שיש בטיפול-זה בגדר כמעט נס... תודה שאת כאן, אני אוהבת מידי פעם להסתכל עליך. שלך,חני

שלום חני, אני רוצה להאמין - במיוחד לאור הרגישות והקסם שבך - שהייתה שם בכל זאת, פעם פעם, חוויה מיטיבה. לאהבה פנים רבות, ואולי זו שקיבלת הייתה מאופקת, שקטה, מרוסנת. כמה טוב שאת מצליחה ליהנות כיום מן החמימות וההתפעלות של המטפלת שלך, שמאפשרת לך לעצום עיניים ולנוח, מנוחמת ומוכלת כמו שכל כך מגיע לך. היי בטוב ליאת

הייתה שם אהבה אבל מסוג מסוים מאוד...אני לא אוהבת שאוהבים אותי ככה...היו הרבה דברים,ליאת,אני לא אפרט כאן יותר מידי.היו מכות שגילגלו אותי על הרצפה מעובטת ומתחננת לרחמים שלא באו,השפלות איומות,היו פגיעות,היה לחץ מטורף,הוא לא השאיר לי פיסה קטנה של מציאות כדי לחיות,הוא חדר לכל מקום עד שמים היו נתקעים לי בגרון כשהוא היה בבית ולא יכולתי לשתות...ועוד הייתי אשמה שהיה צריך לריב בגללי...אימא שלי הייתה צריכה כאילו לבחור או אותי או אותו ולרוב היא בחרה אותו,ליאת.בחירה שלה...לא הייתי מגיעה לקרסוליים של האמביציות שלה...הייתי "אישיות אפורה,חסרת בטחון עצמי,פשוט אפס מוחלט שלא מסוגל לקבל החלטות ולהגיע לשום דבר משמעותי בחיים".היה לעג.את יודעת ככה לפגוע בשקט בשפה שנונה יכול רק אדם שמכיר אותך טוב טוב מבפנים,במקומות הכי רגישים...במקומות שמוסתרים משער בני אדם...הזכרונות כבר לא פוגעים בי אבל מצמרר בהחלט.גם בגיל מסוים הלכתי לחפש את מה שחסר לי בחוץ ואז "זה" קרה ...היו אנשים אחרים שאהבו אותי.הייתי תמיד מחפשת מישהו כדי לא להיות לבד.אחרי שסבא וסבתא היקרים הלכו לעולמם לא נשאר לי אף אחד חי לאהוב אותו,לא נשארה לי פינה בעולם להניח ראש ועזבתי הכל.גם אחרי שעליתי לארץ היו אנשים שאהבו אותי ודאגו לי גם אם לא תמיד הבינו.תגידי,למה בני אדם חיים כל כך קצת?כל כך הייתי רוצה לחבק את סבא וסבתא שוב,אפילו לשניה אחת... אוהבת אותך,חני

שלום רב, הבן שלי חגג 3 לאחרונה ומזה זמן מה שהוא ממש צורח שהוא לא רוצה אמבטיה. כשהיה קטן לא אהב רק מים על הראש ועל הפנים - למרות שלא היתה לו חויה טראומטית בסקאלה שאנחנו כבוגרים מחשיבים טראומטית - כמובן שכל אחד מפרש מצבים וחווה מצבים אחרת.... ניסיתי להציע לו משחקים, בעמידה, בישיבה, איתי, עם אחיו וניסיתי גם לשאול אותו מה יעשה לו כיף אבל הוא לא עונה רק בוכה שלא רוצה מקלחת / אמבטיה. אני כמעט ולא מוותרת אולם לאחרונה עלתה בי המחשבה שאולי יש לו איזושהי בעיה עם ויסות חושי - איך יודעים? בסך הכל הוא ילד מקסים הוא מתנהג למופת בגן, לא אלים, יושב בשקט במפגשים ומשתף פעולה ואולם הוא לא כל כך אוהב מגע - הוא יבוא להתחבק מרצון רק איתנו (ההורים) ועם אמא שלי כל שאר האנשים אפילו הקרובים אליו הוא יעדיף שלא יחבקו או ינשקו אותו. אני לא אוהבת "להכריח" אותו לעשות דברים ואני לא אוהבת ב"כוח" אבל כשזה נוגע למקלחת - לרוב אין לי ברירה והוא מתקלח בבכי אשמח לכל עצה, מחשבה או רעיון. תודה תודה תודה

שלום לינור, יש ילדים שמפתחים רתיעה ואפילו חרדה מכניסה למים, כולל אמבטיה, ים ובריכה. ברוב המקרים מדובר באירוע מקדים כלשהו - אני בכוונה נמנעת מהביטוי טראומה, הגם שמדובר במנגנון דומה מבחינת החוויה - שהוביל לכך. אירוע כזה יכול להיות קשור לטמפרטורה קיצונית (חום או קור), לכניסת סבון לעיניים, החלקה, כניסת מים לאף, רעש חזק או הפתעה מסוג אחר. יש, כמובן, גם את הילדים הרגישים למגע, ואת זה ניתן וחשוב לאבחן אצל מרפאה בעיסוק. בכל מקרה, חשוב לכבד את ההתנגדות של הילד, יהיו סיבותיה אשר יהיו, ולאפשר לו חוויה נוחה יותר. אפשר, למשל, להיעזר באמבטיה קטנה מאד, אפילו גיגית, שתגביר את תחושת השליטה והביטחון. רצוי לנסות לארגן את זמן המקלחת כאשר גם אתם, ההורים, נינוחים ולא "על הקצה". הביעו אמפתיה לקושי שלו, ושאלו אותו מה יעזור לו. אם אתם חושדים שקיימת רגישות תחושתית, אפשר לנסות - בכל הרצינות - לאפשר לו להיכנס למים עם בגדים, כדי שהמים לא "יתקיפו", ולהתאזר בסבלנות. כאמור, מומלץ להתייעץ עם מרפאה בעיסוק, ועד אז, להסכים לסטנדרטים גמישים של היגיינה, לטובת ההתיידדות עם נושא הרחצה. נדרשות כאן סבלנות, חמלה ויצירתיות. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן החמש וחצי לא רוצה ללכת לאירועים של הכיתה, גם ימי הולדת שמתקיימים אחר הצהריים וגם אירועים בכיתה כגון מסיבת חנוכה או גיבוש שיש בסופשבוע ניסיתי להבין ממנו מה מלחיץ אותו בתוך האירוע אבל הוא לא יודע להגיד, עכשיו לקראת אירוע חנוכה בגן הוא אמר שהוא לא רוצה ללכת ואפילו ניסה לתאם עם אבא שלו יום חופש ביום הזה, ככול שיש יותר זמן עד האירוע הוא יותר בלחץ. מה ניתן לעשות ? תודה

שלום, יכולות להיות סיבות שונות לנטייתם של ילדים להימנע ממסיבות ואירועים רבי משתתפים. לפעמים זו החרדה מפני הרעש עצמו (ואז יהיו לזה רמזים נוספים בהווה או בעבר, למשל רתיעה מרעש מטוס/שואב אבק/ בלנדר/מיקסר/פן וכיוב'). לפעמים זה פחד מליצנים, בלונים והפתעות בלתי צפויות אחרות. לפעמים זה הפחד לתפקד/להופיע בפני אנשים אחרים (ביישנות או חרדה חברתית), לפעמים אירועי אחה"צ נתפסים כבזבוז זמן הורים יקר (זמן איכות), ולפעמים דברים אחרים. יהיו הסיבות אשר יהיו, אני בדעה שאין צורך ואין טעם להכריח או להתאמץ "לשחרר" את הילד מההימנעות שלו בכל מחיר. הרבה פעמים אירועי אחה"צ בגן מתוכננים או מכוונים דווקא לצרכים או המשאלות של המבוגרים (ההורים או הגננות), ופחות לאלה של הילדים. ההימנעות מהם אינה מהווה הפסד של ממש, ולא חייבים להתעקש. חשוב לשים לב לאפשרות שהעיסוק הרב בנושא בבית, יכול להוות סוג של תגמול או לחץ עודף - ובשני המקרים עלול להחריף את התופעה. לכן, לפחות בעיני, אפשר להניח לזה, לא לדון בזה עד ליום עצמו, וגם אז, לאפשר לילד להחליט על מידת המעורבות שלו (אם בכלל) באירוע. זה יעבור. בברכה ליאת

תודה על המענה האם גם על פעילות בשעות הגן כגון מסיבת חנוכה "לוותר לו" שילך ולא ישתתף או שלא ילך בכלל ? תודה

שאלה נוספת - מאיזה גיל או באיזה שלב כדאי לטפל בחרדה חברתית ? תודה

שלום השנה בתי בת ה3 וחצי החלה גן עירייה היא התחילה יפה. .לא בכתה. בדיוק לפני שבוע היא חלתה ובעצם לא יכלה לאכול מאוב כאב אף לא בגן. זה התחיל מבכי בארוחת 10 בגן כי היא לא רצתה לאכול..לבכי בפרידה בבוקר בגן ובכי ארוך בלילה שלפני הגן. במהלך שבוע זה היא בוכה כל בוקר עד שעה 11 בעצם מהפרידה בוקר עד תום ארוחת 10 ומשעה 11 היל טוב ויפה. אך הסיפור חוזר על עצמו. הילדה לא רוצה לגן, לא רוצה אוכל לגן ולא רוצה תיק לגן. חשוב לציין שכבר הבריאה מה עושים? איך מחזירים אותה לשגרה שבה הייתה? לשגרה של פרידה ללא בכי וליחות ללא לבכי...

שלום רב, האם יש קשר מובהק בין הפרעה זו ודכאון ומחשבות אובדניות אצל ילדים צעירים? (נכדה בת 5.5) בתודה

שלום רב, אני פונה אליכם בשאלה לגבי הבנת שפת גוף והבעות פנים מראייתו של פעוט בן שנה וחצי. נדמה לי כאילו אינו מבין את ההבעה. לדוגמה, אם הוא רואה את אח שלו הגדול בוכה הוא מתחיל לחייך. כשאני אומרת לו אסור או לא מלווה בהבעת פנים נוקשה/ חמורה אז הוא מבין שזה לא בסדר אבל הרבה פעמים מחייך או צוחק ( וממשיך בשלו). יש פעמים שהוא מתייחס ללא עם ההבעה החמורה וכועס עלי בחזרה עי צעקות מצידו או שהוא נעלב ובוכה. כשאנחנו משחקים ביחד - תופסת, מעיפה אותו באוויר וכדומה- אז הוא צוחק. אבל ברוב המקרים, אני שמה לב שהוא לא מבדיל בין שמחה לעצב או כעס . אני לא חושבת שהוא מבין מה הן סיטואציות של כעס או עצב. נשאלת השאלה, האם בגיל הזה הוא אמור להבחין? האם אמור להבין מתי פניי כעוסות? אני מניחה שאולי לא יבין עצב, אבל כעס? האם יש סיבה לדאגה?

שלום ,יש לי בת בת שנתיים וחודש התחלנו תהליך גמילה מרצון היא מאד רצתה ראתה בגן והיה סביב זה המון התלהבות של כולנו , לאחר שבועים היא התחילה לפספס בכמויות עצומות של כל 10 דקות פיפי ומלא היא לא מתנגדת לשבת באסלה שלוקחים אותה ותמיד עושה יש לה המון הצלחות איך הכמויות של הפיפי מאד גדולות והיא לא שותה הרבה כשהיו מפספסת היא הולכת להסתתר מה ךעשות להחזיר את הטיטול או להמשיך

שלום, הגננת של בני בן ה-5 טוענת כי הילד חסר שקט בגן ("משהו עובר עליו"), נוטה להתפרצויות זעם חסרות פרופורציה, צועק בפתאומיות (כאילו לשחרר קיטור) ולעיתים קרובות אף מגיב באלימות (זריקת חפצים, מרביץ). כמו כן, הגננת מציינת כי הוא מסוגל לשבת יפה ולהתרכז כאשר עושים דפי עבודה. חשוב לציין כי מזה שנה, אנחנו מלווים ע"י פסיכולוג של השפ"ח (פגישות של הגננת וההורים, ללא הילד) בערך אחת לחודשיים. חל שיפור משמעותי מבחינת ההתנהגות שלו, אך השיפור בא לידי ביטוי אצל הגננת של הצהרון/ גננת מחליפה ואילו אצל הגננת הקבועה של הגן - כמעט ולא השתנה דבר... (יש עליות ומורדות, אך בגדול היא רואה החמרה לעומת שנה שעברה). בשנה שעברה פסיכולוג השפ"ח נתן לנו למלא שאלון ולגננת שאלון על הילד - לטענתם הוא לא סובל מבעיות קשב וריכוז או היפראקטיביות. אנחנו ההורים אובדי עצות - ההתנהגות שמתארת הגננת מתרחשת אך ורק בגן (98% מהמקרים זה "במשמרת שלה" וכמעט לא קורה עם גננות אחרות). בבית הילד יכול לשחק עם עצמו זמן רב בצעצועים, הוא מסדר אחריו כשמבקשים ממנו ואנחנו לא חווים שום התפרצויות זעם. מה יכול להסביר את ההתנהגות הזו? מה ניתן לעשות? איפה מתחילים? למי פונים?

שלום רב, לביתי בת ה- 8 בעיות חברתיו כאובות !! הבעיות ידועות, פניתי ליועצת, למורה, נעשו שיחות מעטות, אך הבעיה לא פתורה. הילדה היא ילדה נקיה, אסטטית, נעימה, הלוואי והייתי יודעת מה מרחיק את הבנות מימנה (כתה ב') ואפילו מתעלמים מימנה. ואני רואה זאת גם בימי הולדת בכיתה שאני נוכחת וגם ביום גיבוש שהיה או פעילות בית סיפרית. לדה סיפרה על סיטואציה שבאמצע משחק בבית הספר אחת הבנות צרחה !! עליה ואמרה לה: "את לא משתתפת יותר לכי מכאן...." הבת שלי ללא בטחון עצמי כמובן, פשוט הלכה... וכשסיפרה לי את זה ממש דמעות היו בעיניה, וצעקה שהיא שונאת את כל הבנות, והיא לא תשחק איתן, ואפילו אמרה משהו כואב, שהלוואי ויעשו עליה חרם ולא ידברו איתה ואז היא תוכל לספר למורה, ואז המורה תגיד שאסור לעשות חרם ואז ישחקו איתה שוב . דרך המחשבה שלה עוררה אצלי המון חמלה ודאגה. הדבר היחיד שבתור אמא אמרתי לה: שאם עוד פעם מישהי תצעק עליה ותאמר לה כזה דבר, שהיא תצעק בחזרה ותגיד :"את לא מחליטה , ואני כן משחקת..." אבל אני יודעת שאם תהיה שוב כזאת סיטואציה, הסיכוי שהבת שלי תאמר את זה הוא קלוש לצערי הרב. כמובן ששוחחתי עם המורה, אך אני לא יודעת מה הדרך שהיא יכולה לעזור לביתי. דבר נוסף, יש לה תמיד הרגשה שהיא ("בשפת בגדולים") ברירת מחדל של בנות, שאם אין למישהי אם מי לשחק, אז היא באה לשחק עם ביתי. יש לה את הקע הזה של לבוא אל קבוצת בנות בכיתה ולשאול "אפשר לשחק איתכן..." היא לא כמו כל אחת פשוט מצטרפת לקבוצה. והבעיה שלרוב היא מקבלת תשובה שלילית. גם כאן עולה השאלה הכאובה, מה יש לבנות שפשוט דוחות אותה. יש לציין כי ביתי בטרפיה לאומנות, מיזה כחודשיים. מבחינתה זהו חוג אומנות. ודבר נוסף, לאחרונה היא מרטיבה בלילה !! אודה לתשובתכם לשאלה למרות שהספור דיי ארוך, שגם לי גורם כמובן לחוסר שקט ולכאב

תודה רבה על תגובתך. לגבי לימודים רציתי להעיר: שלא כל כך מעניין את הילדה אם היא מכינה שעורים או לא, אני רואה שהיא מיתקשה בלימודים, אומנם אני יושבת לידה להכין את שעורי הבית. כשאני אומרת לה שתהיה לה בעיה כשהמורה תבדוק שעורי בית והם לא יהיו מוכנים היא צועקת: "לא אכפת לי..." ייתכן שהיא כל כך עסוקה בבעיה החברתית שלה, ולא פנויה ללימודים ??!! לילדה שצעקה עליה וגרשה אותה מהמשחק חוגגים יומהולדת. ביתי הודיעה שהיא לא רוצה ללכת כי היא העליבה אותה....יש לציין שאף פעם אף פעם, ביתי לא נעדרה צימי הולדת של חברים ותמיד הולכת בשמחה. האם אני צריכה לנסות ולשכנע אותה כן ללכת? האם לתת לה להחליט? זאת יומהולדת רק של הבנות. האם עלי לומר לאמא (שאיתה אני בקשר) את סיבה האמיתית שביתי לא רוצה לבוא ?? בברכת שבת שלום

היי , אני בת 16 וכבר הרבה זמן אני מאמינה שיש לי מאניה דיפרסיה , קראתי כל מה שאפשר לקרוא על זה . בשבועיים האחרונים התחלתי טיפול פסיכולוגי עם פסיכולוגית שאני אמורה לדבר איתה , סיפרתי לה על איך אני מרגישה וכמה זה מפריע לי ברמה היומיומית והיא אמרה שאלו רק מצבי רוח של מתבגרים . וזה כל כך מתסכל שלא מבינים אותי בכלל .. מה אתם מציעים לעשות ? אומרים לי לחכות בסבלנות וזה יעזור אבל כל פעם שאני נפגשת איתה אני רוצה להרוג את עצמי אפילו יותר.

בת 4, מרטיבה יום ולילה ואינה מתייחסת לעניין רקע: ביתנו הייתה גמולת שתן קרוב לגיל שלוש אבל לא גמולת צואה. כאשר התקרב המועד להתחיל גן טרום חובה בגיל שלוש אמרו לנו שלא יקבלו אותה ללא גמולת צואה. לכן עשינו כל מאמץ למצוא דרך/שיטה לגמול אותה גם לצואה והצלחנו לעשות כך ממש בשבועת הראשונים לתחילת הגן. אבל מה שקרה ביתנו התחילה להרטיב. ולאחר זמן קצר גם למצוץ אגודל וגם חזרה להסתובב עם שמיכה. יש לציין שהיא פחות או יותר לא מצצה אגודל בגיל צעיר יותר. תאור המצב הנוכחי: הילדה מרטיבה את התחתון והחצאית כמה פעמים ביום,(אבל אין שלוליות). היא אינה מתייחסת לעניין, לא מפריע לה להיות רטובה, והיא יכולה להישאר כך שעות ארוכות ולא לבקש שיחליפו אותה. כאשר אנו מבקשים לדבר איתה על העניין היא מתחמקת מהדבר וכמעט לא משתפת פעולה. כאשר היא מתבקשת ללכת לשירותים היא משיבה שהיא אינה צריכה. ואז יכול לקרוא שדקה אחר כך היא מרטיבה. זה קורה גם בגן, בחוץ שהיה משחקת עם חברות, וגם בבית. לעומת זאת כשהיא צריכה צואה היא הולכת מיד לשרותים. בלילות היא גם מרטביה ולכן אנו אנו מלבישים לה חיתול. נעשתה בדיקת על-קולי ונמצא הכל תקין, ב"ה. כעת אנו מנסים לעודד אותה דרך שיחות ופרסים ללכת לשירותים לפני שיוצא לה והיא תמיד אומרת שתפסיק להרטיב אבל עד עתה זה לא קרה. תודה מראש

תודה ירדן. גם לי היה חשש שזו יכול להיות הסיבה. יש לביתנו כעת עוד אתגר חשוב וקשה. לפני ארבעה חודשים עברנו מקום מגורים. בבחינת חברתית ביתנו צריכה "להתחיל מחדש" בסיבה חדשה - גן חדש, חברות חדשות, שכנים חדשים וכו'. יש לך אולי עצות איך להקל עליה? תודה מראש.

היא עכשיו מצצה אגודל כמעת כל הזמן - יום ולילב - בבית, בגן ובחוץ.

שלום חברה שלי יש לה זוג תאומים בני 9 בן ובת הילד יש לו צליעה ברגל נולד פג וגם משכפיים ילדים בכיתה קוראים לו צולע וחברה שלי פונה למורה וליועצת ומבקשת את עזרתן המורה אמרה לה שגם בנה אמר לילד השני אוזני פייפר והפריע לו במבחן ולטענתה למטבע שני צדדים היועצת לאומתה אמרה שטטפל בנושא לפי דאתי חברתי מגוננת מדי על הילד ושאי אפשר לתקן את העולם שאלתי האים היא נוהגת נכון? מה ניתן לעשות שלילד יהיה יותר קל? בתודה

שלום רב, ברצוני להתייעץ לגבי בני בן ה-3 שאינו מעוניין לחגוג יום הולדת בגן. האם כדאי להתעקש איתו על העניין ולחגוג לו בכל זאת? הוא מבקש לחגוג בבית עם סבא/ סבתא ושני הדודים, אך לא רוצה את החגיגה שבגן. בעניין אחר, בתקופה האחרונה הוא זורק חפצים כשהוא אינו מרוצה, כועס או מתוסכל. ניסיתי להגיב בכעס ובנחישות, וכן באופן ענייני (אנחנו לא זורקים/ הצעתי לו לזרוק כדור כשהוא כועס), אך אף אחת מהדרכים אינה עובדת. אשמח לשמוע את דעתך בעניין. תודה רבה מראש וברוכה הבאת לפורום הנהדר. בהצלחה!

האם, (בהיבט החוקי, לא היישומי והכדאי של הנושא), פסיכולוג רשאי להמליץ על ריטלין או שרק רופא רשאי לעשות זאת?