פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

הבת שלי צריכה עזרה מקצועית. אני מחפשת פסיכולוגית מעולה, נחמדה עבור נערה מתבגרת שזקוקה לעזרה. חשוב שזאת תהיה בת. עדיף מאוד דרך קופ"ח מכבי ובאזור אריאל. אפשר גם פ"ת, ראש העין וכו.

שלום נעמה, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. יועצת ביה"ס או רופא הילדים שלכם הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה, ליאת

לום ירדן, (אני שוב רושמת אותה הודעה, מאחר ואין לי מושג אם הקודמת שהוספתי לדיון הקודם , מוצגת לך כחדשה) לפי המלצתך פניתי אל מחנכת הכיתה שלטענתה הילדה לא לבד בהפסקות, היא כן משחקת עם בנות...אך לדיברי ביתי, החברים הטובים והיחידים שלה בכיתה הם שני בנים. לילדה התפרצויות זעם. התפרצויות בכי, אינה מוכנה להכין את שעורי הבית. כשאני מאיימת שהמורה תקרא לי ותכעס עליה, היא עונה לי "זה לא מעניין אותי..." היום מצאתי בתיק שלה דף נייר בכתב היד שלה ועליו כתוב בצבע שחור בחיים לא לשחק עם בנות (ובצבע כתום רשמה:) וכן עם בנים. זה נשמע לי איום, נורא, ומדאיג. אודה לך על תגובתך. תודה

שלום רב, בני בן 17, לומד בכיתה י"ב. תמיד היה תלמיד מצטיין, חברותי ומאוד מקובל. לפני כשנה וחצי, החל תהליך של התרחקות מהחברים, אי הליכה לבית הספר, הסתגרות. לא מספר ולא משתף אותנו, הוריו, בשום מידע. כבר היינו אצל פסיכולוגית, אבל לא חל שום שינוי. בני עומד בפני הרגעים הכי חשובים בתקופה זו, בגרויות וגיוס לצהל ואנחנו חסרי אונים. האם תוכלו לתת לנו כיוון ?

שלום ענת, הסתגרות ונסיגה תפקודית בגיל 17 הן תופעות מדאיגות, והן יכולות לשקף מצבים נפשיים ורגשיים מגוונים למדי. הדברים שלך מאד מאד לקוניים, ואני משוכנעת שמאחריהם מסתתרים הרבה מאד דאגה, מצוקה וכאב. את מציינת ש"כבר הייתם אצל פסיכולוגית", אך אינך כותבת מה כללה ההתערבות שלה. האם הייתם בהתייעצות חד פעמית? בהדרכת הורים? האם היה טיפול לנער? כמה זמן? שלא כמו בטיפול רפואי או משפטי, הטיפול הנפשי הוא תהליך שאורך זמן. לפעמים - כמה עצוב - כדי שיחול שינוי נדרשת כברת דרך משמעותית, והתגייסות משמעותית של המטופל ושל סביבתו. לא תיארת מה קרה אצלכם. מדוע הדברים לא הצליחו? האם נתתם לזה מספיק זמן? האם היה שיתוף פעולה מצידו? לפעמים, מכל מיני סיבות, מטפל אחד מצליח היכן שאחר נכשל. בקיצור, אני חושבת שנדרשת כאן הערכה מחודשת של המצב, בדיקה קלינית מקיפה, אולי גם של פסיכיאטר, והחלטה כיצד לפעול לאור הממצאים. עד לגיוס שלו יש עוד חודשים לא מעטים, וזו תקופה שבה ניתן לייצב אותו בעזרת טיפול נכון. עד אז, נסו לא לשדר לו חוסר אונים, אלא דווקא נחישות לפעול לעזרתו. הרגיעו את הלחץ, וזכרו שציונים ובגרויות תמיד אפשר להשלים ולתקן, בעוד נפש שבורה קשה יותר לשקם. פעלו עפ"י סדר העדיפויות הנכון ובאחריות. פנו לעזרת איש מקצוע. בהצלחה ליאת

אני פונה בנושא שמרגיש לי קצת מוזר. ביתי בת 4 הולכת לגן עיריה. אני מרגישה שבין ההורים יש סוג של תחרות על מי יפגש יותר עם הילדים לאחר הגן בסופי שבוע וכו'. אני אפילו נעלבת כאשר אני שומעת על מפגשים של אחרים שאני וביתי לא הוזמנו אליהם וחוששת שנוצרו חבורות של הורים וילדים שאנחנו לא חלק מהן ומודאגת האם זה בגלל שלא אוהבים את הבת שלי. האמת היא שאני לא יודעת מה לשאול כאן...אבל ממש זקוקה לעצה ועידוד. חשוב לי לציין שאני מפגישה את הבת שלי מדי פעם עם ילדים מהגן בשעות אחה"צ ומנגד אי אפשר לומר שרכשנו חברויות "רציניות" עם הורי ילדים אחרים בגן (נסיעות משותפות לטיולים בסופי שבוע וכו). אני מבולבלת ולא ממש יודעת עד כמה חשוב להשקיע בנושא כדי ליצור את החברויות הללו. תודה רבה !

שלום, "תחרות" נוצרת כשיש מתחרים במקצה, ואם את לא משתתפת, אז אין תחרות. ילדים צעירים, במיוחד אלה הנמצאים במסגרת יום לימודים ארוך, מקבלים במסגרת הגן מענה מלא לצרכים החברתיים שלהם. בגיל הרך, המפגשים החברתיים של אחה"צ משקפים בעיקר את הצורך של ההורים להעסיק את ילדיהם, ופחות את המשאלה של הילד. בעיני, פעילות הורה-ילד בבית (בעיקר אם מדובר בהורים עסוקים ובילד שהיה בגן עד אחה"צ) היא ערכית וחשובה בהרבה, ויכולה להיות מקור הנאה וסיפוק הן לילד והן להוריו. חיים חברתיים אינם מתרחשים מעצמם, וכדי להיות חלק מפעילות שוקקת וענפה, יש צורך להבין את הכללים ולהסכים להם. לעתים קרובות זה אומר לקיים תקשורת שוטפת עם האימהות האחרות, להזמין הרבה, להיענות להזמנות, לתרום מזמנך לטובת פרוייקטים של הגן, לקחת חלק בהסעות אל הגן וממנו, להתעניין בנעשה בחייהם של הילדים האחרים ואימהותיהם, להגיע לימי הולדת, לפטפט עם מי שצריך, וכד'. נשמע מעייף, נכון? יש אנשים שבנויים לסוג כזה של מגע חברתי, ויש מי שלא. אני מציעה לך לבחון ביושר האם ועד כמה את באמת בנויה לחיים חברתיים *כאלה*, ורק אז לחשוב על הדרך לפעול. אם בתך נפגשת עם חברים מדי פעם, מארחת ומתארחת במידה, ובאופן מאוזן גם מבלה בחיק המשפחה - ונראית מאושרת, אין סיבה לדאוג. אם חשוב לך מאד להיות חלק מהחיים החברתיים שאת מתארת, תוכלי להיעזר באחת האימהות היותר נגישות, לשתף אותה בתחושותייך, ולבקש ממנה לעזור לך להשתלב. אם תרגישי שאת נשארת בחוץ, תוכלי לנסות לייצר קבוצה אחרת, שתתאים לך יותר, מקרב האימהות האחרות שאולי חשות כמוך. חשוב שנוכל להבחין היטב בין הצרכים החברתיים שלנו לבין אלה של ילדינו, ולא לבלבל ביניהם. מוטב לא להעמיס על הילד שלנו את התסכולים החברתיים שלנו (אם קיימים), או - לחילופין - לא לצפות שיהיה חברותי ונלהב כמונו. איכשהו, לתחושתי, הדאגה שלך מיותרת :-) ליאת

רק רציתי לומר שאני נהנית ,אוהבת ולומדת כל כך המון על ההורות שהיא למידה אין סופית ולא פשוטה מהתשובות והגישה הנהדרת שלך. איזו תשובה נהדרת , לפעמיים אנחנו רוצים להיות כמו כולם ושוכחים אותנו ואת הפנימיות שלנו. נכון לא לכולם מתאים להיות חברתיים * כאלה * לפעמים מספיקים חבר אחד או שניים והילד בכלל לא מרגיש את ההבדל אלא אנחנו. אני ובני הפעוט מאוד נהנים מזמן משותף יחד אחד על אחד מהדברים הכי פשוטים זמן יחד ולראות אחד את השנייה אחרי יום ארוך בגן אם הייתי ילד זה מה שהייתי מבקש - תודה על הפורום הנפלא

שלום שוב, לפני מס' ימים כתבתי שביתי בת 7 מתנהגת בשתלטנות ורוע כלפי חברותיה. אתמול אני חושבת שגיליתי את מקור הבעיה. חברתה הטובה כנראה שולטת עליה וזה הפורקן שלה. גיליתי מכתבי סליחה ותחנונים שביתי כותבת לחברתה שהיא מבקשת ממנה סליחה על כל דבר אפשרי. בסוף כל מכתב היא שואלת "האם את סולחת לי?" ואז החברה עונה כל פעם בתנאי אחר - "בתנאי שניפגש כל הזמן", בתנאי שלא תלכי לילדה X"....בכיתי כשקראתי איך ביתי מתרפסת בפניה. שאלתי אותה מה זה המכתבים והיא החלה לבכות...ואני ובעלי אמרנו לה שהיא לא צריכה להתנצל בפניה, ואם היא לא רוצה להיות חברה שלא תהיה ושזו זכות להיות חברה שלה וכדומה.... ואני מתחילה להבין שהחברה כנראה גורמת לה להתנהג ברוע לחברות אחרות או שזה תוצאה של תסכול. מה לעשות? אני כבר לא יודעת איך להגן עליה , להפריד בניהן ? עזרתכן בבקשה, הבת שלי סובלת מהמצב.... תודה נעמי

שלום נעמי, קראתי את התכתובת שלך עם ירדן, והנה - כמו שירדן רמזה לך - מופיע הסבר אפשרי להתנהגות שפירשת כרוע ושתלטנות. לעצם העניין, חשוב לזכור שהעולם החברתי של הילדים (ובמיוחד של הילדות) רווי יצרים, קונפליקטים, אהבות, קנאות ורכושנות. לא בטוח שכל ההתנהגויות הבעייתיות של בתך מקורן באותה חברה, אך סביר שההיצמדות שלה אליה (את קראת לזה התרפסות) יכולה לשקף בעיות בתפיסה העצמית שלה. ילדים, ממש כמו המבוגרים, מתחברים לדמויות מסוימות מתוך מוטיבציות ספציפיות, שנכונות לזמן נתון. לפעמים, ההתחברות לילד "רע", "בעייתי" או "כוחני" משקפת את המשאלה להיות חזק כמוהו, ולפעמים דווקא את המשאלה לייחס את ההתנהגויות הבעייתיות למישהו אחר. אישית, אני נוטה שלא להיבהל מחברויות משונות כאלה (אלא אם מדובר ביחסי דיכוי נצלניים במיוחד), ולהאמין שהן ידעכו ממילא כשיסתיים "צורך השעה". הייתי מסתפקת בעצה של ירדן, ומשכללת את השיח ביניכן, כך שתוכלי גם לשמוע יותר על מה שקורה לה, וגם ליצור מרחב בו תוכלי לתרום לה מניסיונך ולהביע את עמדתך על מערכות היחסים שהיא יוצרת. השתדלי לעשות זאת ללא שיפוטיות ובאהדה מכבדת. בכל מקרה, נראה לי שאין סיבה לבכות, אלא לפעול לשיפור המיומנויות החברתיות של בתך, ללא קשר להשפעות החיצוניות בהן היא נתקלת ועוד תיתקל. בהצלחה ליאת

הי ליאת, בן ה - 6 שלנו גילה הבוקר מה שאנחנו ראינו מזמן - שצומח לו שפמפם קטן. הוא נחרד מול המראה, לקח את הגילוי מאד קשה, אמר בדמעות שהוא לא רוצה שפם והסתובב כשהוא מכסה את פניו עם החולצה. ניסיתי להפחית מחשיבות העניין ולומר לו "אז מה? זה חלק ממה שמיוחד בך" אבל זה לא עזר ואני חסרת אונים. אני יודעת מה עוד צפוי לנו ולו (הערות, העלבות וכו'), כי הוא אכן שעיר מעל לממוצע. איך את מציעה לעזור לו לא להתייחס לכך או לא לייחס לכך חשיבות? אם בכלל אפשרי. תודה רבה

שלום, שיעור יתר, וכמותו נמשים, עודף משקל או משקפיים, הם מאפיינים בולטים שמקשים על חייו של הילד. מבחינה זו, להגיד לילד ש"זה שטויות" או ש"זה מה שמיוחד בך" - נתפס מרוחק מהחוויה שלו, ולכן גם לא ממש עוזר לו. בהנחה שמדובר במשהו שאתם מכירים במשפחתכם (כפי שכתבת לירדן), תוכלי לבקש מאביו שישתף אותו בחוויותיו כילד, ויזכיר לו שמדובר במשהו זמני מאד, שלא בהכרח הפריע לחיי החברה שלו או לתפקודו כילד/נער. אפשר להרחיב ולספר לו שלכל אחד מאיתנו יש חלקים טובים יפים וחזקים, ולצידם חולשות שלפעמים נראות לעין ולפעמים לא. תוכלי להביע צער על כך שהוא מרגיש רע כרגע, ולהבטיח לו שבסופו של דבר הוא (כמו כל אחד אחר בסביבתו) ייאלץ לקבל את השפמפם הקטן כחלק ממה שהוא ולהשלים עם קיומו. בברכה ליאת

אני כל הזמן זזה בשיעור ומיתעסקת וזה מפריע למורים או שאני מדמיינת

שלום רבקה, אנא קראי את תשובתי לשירה, כאן מתחתייך. בברכה ליאת

שלום אני ילדה בכורה ויש לי עוד שבע אחים עד כיתה ד הייתי ילדה רגילה וחכמה מיכיתה ד בערך התחילו להיות לי טיפה ויכוחים ובעיות עם ההורים ומאז קצת התחלתי להיות בעייתית ובכית ז התחלתי םשוט להרוס ולישבור את החפצים שבכיתה ליקרוע, לשבור וזה .ההורים שלי כעסו עליי בצורה מטורפת בכיתה ח אפילו המצב היה יותר גרוע וכל פעם הושעתי מבית הספר בקיצור בעיות בכיתה ט עברתי לתיכון שבו הייתי מאד מאופקת וטובה ולא עשיתי כלום פשוט רגילה אבל תמיד אני רציתי לעשות איבחון וגם מורות המליצו על זה ואמא שלי לא רצתה כי תמיד הייתי מתעסקת בשחעורים וזזה הרבה וזה היה קשה לי בתיכון הייתי מיתנתקת בשיעורים ומדמיינת מלא.וגם תמיד היה לי כתב חורט שהיה קורע ומשליר את המחברות עכשיו אני בבצפר אחר ואני מרגישה שהכל חוזר אליי ובא לי לישבור דברים ולהרביץ ואני לא רגועה אף פעם בשיעור מיכיתה א תמיד מזיזה רגלים מיתעסקת קמה ומפרקת דברים אין לי בעיה לימודית או משהו בסגנון.אני יודעת שרשמתי הכל בבאלגן אבל אם אפשר להגיד לי ממה זה נובע כל זה ואם כדאי לעשות אבחון.נ.ב היום אני בכיתה יא כבר

שלום שירה, ברוב המקרים, תנועתיות-יתר (היפראקטיביות) כמו שאת מתארת נובעת מבעיה מולדת (אי סדירות בהולכה העצבית במוח), ואינה משהו שהילד אשם בו או יכול לשנותו. לפעמים ההיפראקטיביות מופיעה כחלק מבעייה רחבה יותר, הכוללת גם הפרעות בקשב ובריכוז. לפעמים היא מופיעה כתופעה בפני עצמה, ללא קשיים בתפקוד הלימודי. בגלל שהתנועתיות מאד בולטת, ולעתים קרובות מאד מפריעה לסביבה, ילדים כאלה עלולים להסתבך התנהגותית, ולחטוף נזיפות ותלונות מההורים ואנשי החינוך. מן הסתם, ילד כזה נמצא בסיכון לתפקוד בעייתי בביה"ס, לא בשל קשיי ריכוז או קשב, אלא בגלל שהוא מתוייג כבעייתי. במצב כזה - כמו שאת מעידה בעצמך - מצטברות עוצמות של כעס ותסכול, והסיכוי להסתבך עולה. אין ספק שאבחון טוב יכול לסייע בהבנת התמונה, בזיהוי אזורי החוזקה והקושי. להערכתי, אין די באבחון, אלא דווקא בטיפול פסיכולוגי שיכוון לכעס ולתסכולים שצברת, ולשיפור מיומנויות למידה ותקשורת שיתרמו לחיי היומיום שלך ולדימוי העצמי שנפגע. בהצלחה רבה! ליאת

בני בן 2.7, עדיין לא מדבר ברור מצרף שתי מילים , למשל : רוצה מים... רוצה מעדן ( ירוץ למקרר יקח מעדן ויפתח מגירה ניקח כפית) ... ארוחת בוקר... אשאל מה רוצה לאכול ויענה , לפעמים חביתה או קופיקו עם חלב ( קוקנפלקס שקופיפו מופיע על האריזה) רוצה מוצצי, רוצה מיקי מאוס ואז יביא לי את השלט בכדי שאעביר לערוץ הנל, הוא יודע צורות גם לצייר, חיות ,מספרים, אותיות, לפי הגננת מעל הממוצע של הגן , מאוד אוהב כל מה שקשור ליצירה, סיפורים, בבית משחקים מחבואים תופסת כשיש חילופי תפקידים, מאוד חברותי, מלפני 3 חודשים שמתי לב כי חוזר לפעמים על משפטים של בן שיחו, המרפאה בעיסוק בגן אמרה שזה אקולליה, וציינה כי בחצר משחק ליד הילדים ולא עימם, ולא יוזם משחק עם האחר, כאשר רוצה משהו לא מבקש גם לא במחוות. שוב זה מאוד שונה כשהוא מחוץ לגן בבית הוא מאוד עצמאי מבקש מה שהוא רוצה או לוקח לבד או אם מתקשה אז מצביע , או מכוון אותי למה שרוצה, מהנהן לחיוב או שלילה, עושה שלום, מבין הוראות, גם כשאני מבקשת מספר הוראות בו זמנית ( תרים את הכוס תניח על השולחן ותנקה את מה שנשפך וכו, לך לחדר תביא לי חיתול מגבונים וכו). כשאנחנו הפארק הוא מתחבר ישר לילדים ומשחקים יחד, עם בני המשפחה הקשר עם הילדים ממש חזק,וטוב יש משחק פורה, משחקים קלפים, שרים, רוקדים, כדורגל, ריצות וכו... האם יכול להיות דבר כזה שההתנהגות שונה בגן ובבית? גם עם הילדים? יכול להיות שהעובדה שהוא פחות וורבלי משאר הילדים מלחיצה אותו ולכן מכונס? למרות שבני המשפחה וורבלים ממנו הוא הכי קטן ... אציין כי נולדה לו אחות לפני חודשיים ואני מרגישה שהוא נהיה מאוד רגיש, ומאוד רוצה חיבוקים ונשיקות יותרמבעבר שזה מובן לי מאוד. שאלה נוספת האם זה יהיה נכון לאבחן אותו עכשיו כשהוא עם כול השינויים הללו... ( אחות חדשה, ותהליך גמילה - שבה הולך טוב ). זה יכול להיות אוטיזם? אני ממש ממש לחוצה, וחוששת. אשמח לתשובות תודה 

אציין כי עשינו בדיקת שמיעה והכול תקין. ומבחינת התנהגות- הוא מאוד ממושמע יחד עם זאת אם יש חוג/ שיעור שלא מעניין אותו הוא לא יהיה מעוניין לשבת שם אולי למספר דקות וזהו. לטענת הגננת- אם אומרים לו  לא או לא מאפשרים לו  לעשות מה שהוא רוצה הוא בוכה, לפעמים משתטח על הריצפה, ונותן מכה למי שאסר עליו.

שלום, אני מעריכה מאד את ההשקעה שלך, כאן למעלה, בתיאור הילד שלך, היכולות שלו והקשיים שלו. למרבה הצער, לא אוכל לנסח אבחנה על סמך הכתוב כאן, כי לצורך כך נדרש הרבה יותר מידע (ואף תצפית). כשמדובר בקשיים התפתחותיים, ההמלצה היא לאבחן ולטפל מה שיותר מוקדם, שכן כך אפשר לצמצם את הפערים במהירות, יחסית, ולהימנע מגירעונות תקשורתיים, חברתיים וקוגניטיביים. מאבחן טוב מביא בחשבון גם השפעות רגשיות זמניות כמו לידת אח או תהליכי הסתגלות או גמילה. הללו אינם אמורים למנוע מאיתנו מלאבחן ילד כשצריך. אני חושבת שבהחלט ייתכנו פערי התנהגות בין הבית לגן, אך מאחר שלאנשי חינוך יש בדר"כ פרספקטיבה רחבה, אני ממליצה להתייחס לאמירות שלהם ברצינות ולפעול בהתאם. לסיכום - אני חושבת שכדאי להגיע לאבחון מסודר, להירגע, ולהתחיל לעבוד על מה שנחוץ כדי לעזור לילד שלך למצוא את מקומו בגן ובבית. האבחנה שהזכרת כאן נמצאת באחד הקטבים של ספקטרום רחב מאד של בעיות. יש סיבה מדוע הרחקת עד לשם? בברכה ליאת

למה אין מענה?

הי ליאת, בן ה - 6 שלנו גילה הבוקר מה שאנחנו ראינו מזמן - שצומח לו שפמפם קטן. הוא נחרד מול המראה, לקח את הגילוי מאד קשה, אמר בדמעות שהוא לא רוצה שפם והסתובב כשהוא מכסה את פניו עם החולצה. ניסיתי להפחית מחשיבות העניין ולומר לו "אז מה? זה חלק ממה שמיוחד בך" אבל זה לא עזר ואני חסרת אונים. אני יודעת מה עוד צפוי לנו ולו (הערות, העלבות וכו'), כי הוא אכן שעיר מעל לממוצע. איך את מציעה לעזור לו לא להתייחס לכך או לא לייחס לכך חשיבות? אם בכלל אפשרי. תודה רבה

ירדן שלום, מיותר לציין שאין כל בעיה רפואית ושמדובר בתכונה גנטית מה את ממליצה לומר לו במקרה כזה ואיך להתייחס לבעיה שמציקה לו?

שלום.בני בן ה 3 ילד טוב וחמוד אך כאשר לא מתחשק לו לעשות משהו ( לסדר את המשחק/ להיכנס למקלחת/ לצאת מהאוטו) הוא עלול לבכות ובשבועיים האחרונים החלה תופעה שמטרידה אותי מאד והיא שהוא מתחיל להרביץ לי ולצעוק עךיי. יש לו אח קטן בן חצי שנה וחשוב לציין שבגן מתנהג יפה והגננות ממש אוהבות אותו.הוא ילד נבון, מדבר יפה ומעולם לא הרים יד..כמו כן לא מרים יד על אביו. מה עושים? איך ממגרים את התופעה הלא רצויה הזו? אני נותנת לו תשומת לב, משחקת איתו ועושים דברים ביחד וכמובן בבית אין אלימות ולכן לא ברור לי התקפי הזעם האלו שמלווים בהרבצות מצידו כלפיי. אודה להתייחסות תודה!

שלום ירדן, בתי בת 4.5, ילדה רגישה, מתוקה, דעתנית, עצמאית וחברותית. יחד עם זאת, כשמשהו לא מסתדר כפי שהיא מקווה או מתכננת היא יוצאת מאיזון, צועקת, צורחת, בוכה ונסערת מאוד. אנחנו אובדי עצות ומודאגים, כיוון שניסינו מגוון דרכי התמודדות- לא להגיב, לתקף וגם להציע התנהגויות מרגיעות אחרות (בזמן שהיא רגועה). מה הסכנה שטמונה בהתנהגויות שכאלה וממה זה יכול לנבוע ? האם יש בכך כדי להצביע על בעיה מורכבת יותר? תודה

לבני בן ה-5 התפרצויות אלימות בגן כאשר מתבקש להפסיק משהו או מקבל תשובה שלילית כלשהי. ההתפרצויות מתבטאות בהשחתת רכוש, זריקת כסאות/חפצים ואף מגיע לבעיטה בצוות הגן. בבית אינו מגיב בצורה אלימה כלל, זה קורה רק בגן. כאילו יש שני ילדים שונים.. אחד לגן ואחד לבית. הגננת המליצה לפנות לעזרה מקצועית באופן פרטי, למרות שיש לנו שיתוף פעולה עם פסיכולוג של השפ"ח. בדקתי באתר האינטרנט של קופת החולים (מכבי) וראיתי שישנם כל מיני בעלי מקצוע בתחום - יש פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים ופסיכולוגים חינוכיים.. מה ההבדל ביניהם? למי אני אמורה לפנות לעזרה בנושא הזה?

בני בן הכמעט שנתיים, החל לאחרונה למולל בשיער ראשו. ללטפו. אני מניחה שזו דרך שלו להרגעות. האם עליי לתת לכך התייחסות מיוחדת יותר?

אנחנו מתוכננים לטוס ל4 ימים בסופשבוע ואני מניקה תינוקת בת 4 חודשים האם כדאי לוותר על הנסיעה? האם נוצרת טראומה בגיל הזה? אציין שבכל מקרה בהמשך החודש אחזור לעבוד ואפסיק להניק כנראה

שלום , בני בן 9 עבר לבית ספר חדש בשכונה חדשה עקב מעבר דירה שמתוכנן בעוד כחודשיים בערך כרגע אנחנו עדיין בשכונה הישנה . עד לפני שבוע הכל היה מצויין , המעבר היה חלק והילד השתלב יפה בכיתה החדשה . לפני מספר ימים הילד התפרץ בבכי ואמר שהוא לא מסוגל ללכת יותר לבית ספר , רע לו שם , איך שהוא מגיע לכיתה הוא מרגיש לא טוב ובא לו להקיא וכו , שאלתי אם קרה משהו אם מישהו הציק לו או נגע בו בצורה לא נעימה וכו , הוא אומר שלא . כאשר אני שואלת מה קרה הוא עונה לי : אני בעצמי לא מבין מה קורה לי ורוצה שיהיה לי טוב בכיתה כמו בהתחלה . אני לא מבינה מה קורה לילד שלי, עדכנתי את היועצת אך עדיין בוכה כל בוקר ומתחנן שלא אשלח אותו ... לא יודעת מה לעשות איך להגיב לכל זה ומה עובר על הילד שלי ??? ,אשמח לקבל עזרה תודה רבה מאי

ראשית תודה רבה על התגובה המהירה . ברצוני להוסיף כי היום חזר מבית הספר שמח וילד מהכיתה הצטרף אלינו הביתה לשחק עימו. בכל מקרה האם לדעת התגובה שלו היא לגיטימית לגילו? כמה זמן אמור להימשך ? מתי צריך להדליק לי נורה אדומה שאולי צריך טיפול נוסף מטיפולה של היועצת ? מחר במקרה היועצת לא תהיה בבית הספר ואני קצת חוששת כי בבוקר הוא בוכה מבקש שאני אשאר איתו עוד קצת ואז אני נכנסת איתו אליה קצת מדברים ואז היא מעלה אותו לכיתה ...

שלום, ביתי הבכורה בת 7 , ילדה רגישה, תלמידה מצטיינת וילדה טובה בבית. בתקופה האחרונה גיליתי שהיא מתנהגת ברוע ושתלטנות כלפי ילדים\ ילדות בכיתה. "כשנפקחו עיניי" שמתי לב שהיא תמיד משחקת כשהיא המורה ושהיא מכתיבה מה לעשות. יש לה צורך לשלוט כל הזמן! בנוסף היא גם רעה. מס' דוגמאות מהימים הארונים:1. ילדה כותבת על הלוח, הכתב לא מוצא חן בעיניה היא פשוט מוחקת וכותבת בכתב שלה (כנראה שעשתה את זה מס' פעמיים) 2. ילדה ביקשה לבוא אלינו, הפנייה היא אמרה "לא רוצה" 3. חברה שלי עזרה לי ולקחה אותה לחוג כשהגיע פגשה חברה אחרת אז אמרה לבת של חברה שלי "את יכולה להמשיך" (במילים אחרות "עופי מפה")4.ילדה אחרת אמרה שביתי תמיד כועסת ומדברת לא יפה. מה לעשות? שמתי לב שלא מזמינים אותה חברות אחר הצהרים (חוץ מחברתה הטובה ביותר) לדעתי, פשוט לא נעים להיות בחברתה. שוחחתי איתה והסברתי לה שהיא לא יותר טובה מכולם ושצריך לכבד את האחר... נתתי לה דוגמאות עליי שאני תמיד עוזרת לסובבים אותי ומכבדת את כולם. לא נראה לי שמשהו נקלט. חשבתי אולי במשך שבוע לא להזמין אף חברה הביתה (ואותה גם ככה לא מזמינים) ולבודד אותה שבוע שתרגיש מהי בדידות... מה את אומרת? אני חושבת שיש לנו אשמה- היא תלמידה מעולה וקוצרת הרבה מחמאות ושבחים (היא גם יפה פיזית) ואולי יותר מידי שיבחנו אותה ועכשיו הגיע הזמן ל"הוריד לה קצת את האף" איך לעשות זאת? אנא עזרתך בבקשה. תודה וסליחה על האורך.... נעמי

תודה ירדן על תגובתך. אכן ביתי לא מתלוננת על בעיה חברתית, אך היא קיימת. אם אני לא יוזמת מפגש עם חברות הילדה הזו נשארת לבד ימים שלמים. אף פעם לא מוזמנת לחברות. היא לא מרגישה את זה , כי אני מחפשת לה חברה. אם הבנתי אותך נכון ההתנהגות שלה משקפת בעצם חוסר ביטחון וצריך לחזק אותה ? תודה שוב נעמי

שלום, אני פרוד מאשתי מזה חודשיים , וזאת לאחר 23 שנות נישואים. לאשתי אין את היכולת לתקשר איתי ולו מהטעם שלהביא את נישואינו לידי סיום באופן סביר ומכובד. אשתי היתה לעיתים מנתקת עצמה מהסביבה ולא מדברת איתי ועם הילדים לעיתים תקופות ארוכות שבועות. מה הדרך הטובה ביותר לייצר תקשורת עם אדם שהנטיה שלו היא לדבר עם עצמו ? תודה

שלום רב, כמי שהיה נשוי 23 שנה לאם ילדיך, אתה בוודאי מכיר אותה טוב ממני, ויודע מה עלול לדחוף אותה למצבי ניתוק. לתחושתי, באווירה מכבדת (לא רק ברמה ההצהרתית, אלא בנכונות ללכת לקראתה בנדיבות) יש סיכוי טוב יותר לשיתוף פעולה והידברות. , אם התקשורת ביניכם תישאר "תקועה", מן הראוי לשקול להיעזר בתיווך של צד שלישי כלשהו - בן משפחה, מטפל זוגי או מגשר - שיסייעו לכם להידבר כך שרווחת שניכם תישמר. בהצלחה. זה לא קל. ליאת

שלום, קראתי איפשהו שהורה שמרגיש מרוחק כלפי הילדים שלו - כנראה שהוא מרוחק ומנוכר כלפי הילד הפנימי שבו. עד כמה המשפט הזה נכון? יש לי 3 ילדים מקסימים, טובים ורגישים (וקטנים). ולצערי, אין לי כמעט שום אמפתיה כלפי הבכי שלהם, אין לי שום חשק לשחק איתם בפאזלים, ואין לי כוח להקריא להם סיפור. אני כמו רובוט - עושה איתם מה שצריך - אמבטיה, ארוחת ערב...ורק רוצה שילכו לישון כבר, ושישנו רצוף עד הבוקר יש לי ייסורי מצפון כלפיהם. זה לא מגיע להם יחס שכזה. אני לא אמא טובה! הייתי בטיפול מספר חודשים ועזבתי, היה לי קשה להכיל את עוצמת הרגשות שפיתחתי כלפי המטפלת . לא רציתי להיקשר ולהיפגע ... מה עליי לעשות?

שלום, להיות הורה טוב, זה לאו דווקא לשחק בפאזלים או ליהנות מהמשחקים והספרים של הילדים. להיות הורה טוב קשור, לפחות בעיני, ליכולת לזהות את הצרכים של הילד, ולהיענות להם בצורה מיטבית. לפעמים, זה אומר להסיג את עצמנו ואת הצרכים שלנו לאחור, לטובת הילד שלנו. כאשר הורה נכשל במשימה הזו, זה לא בגלל שהוא רע או חסר אמפתיה. על פי רוב מדובר בהורה מדוכא וחסר כוחות, ואז - מן הראוי שיקבל את העזרה הרלוונטית. לכן, למרות הניסיון הקודם, אני מליצה לך בכל לבי למצוא לעצמך טיפול טוב, שיאפשר לך להרגיש בעוצמה מבלי להיבהל. עוצמה רגשית יכולה באמת להבהיל, אך נדמה לי שחיים כבויים ו"שטוחים" מפחידים ומדכאים בהרבה. דרך צלחה! ליאת

בהמשך לשבוע שעבר... מה עושים עם ילדה בת חמש - סף תסכול נמוך מאוד, בוכה וצועקת מדבר פעוט, יכול להיות כמעט כל יום (מצד שני ילדה מאוד טובה, מקשיבה, עוזרת, משתפת פעולה) שנית, אני לא חושבת שהיא ילדה מרצה, היא לא עושה דברים לרצות אותנו אלא את עצמה, הייתי הולכת לכיוון פרפקציוניזם...תכונה שברור לי שקיימת בה ולמרות ניסיונותי (גם בגן) לאפשר לה מקומות של "לא בסדר", של השתובבות וכאלה, וגם שיתוף שלי לדברים שלא מצליחים לי וכדומה , נראה שהתכונה משתרשת.... עצה אחרת עבורי בעניין פרפקצציוניזם ? ובעניין סף תסכול שקורה כמעט כל יום ?

מירה, ירדן תהיה כאן שוב ביום ראשון. בינתיים המחשבות שלי. פרפקציוניזם היא נטייה אישיותית שמשקפת בין היתר את המשאלה להיות מושלמת, את הקושי לשאת תסכול מול אי הצלחה, ואולי גם (כפי שרמזה ירדן) את האמונה שרק אם אהיה מושלמת יאהבו אותי. כדי לעזור לה להיחלץ מהדפוס, נדמה לי שנדרשת עמדה דיאלקטית: מצד אחד קבלה ואמפתיה לקושי שלה, ומצד שני ציפייה שתעמוד בו מבלי שהיא או אתם תיכנעו לו. כלומר, במקום לשלוח אותה לחדר להתמודד, חשוב לעזור לה לזהות את האכזבה ולתקף אותה ("את צודקת, זה באמת מעצבן להפסיד במשחק, אני מבינה אותך"), ואז לעזור לה לחפש ולמצוא דרכים בוגרות להתמודד עם זה. מאחר שבשעת סערה הכל קשה יותר, אפשר לנסות לייצר מאגר תגובות ופיתרונות למצבי דחק, עליהם חשבתם יחד בזמן רגיעה. כך אפשר להרחיב את רפרטואר התגובות שלה, ולכוון אותה בזמן אמת להיעזר בהן. גם אני סבורה שבגיל חמש עדיין מוקדם להשאיר ילדה צורחת לבדה "כדי שתתמודד". עדיף לכוון לפעולה מרגיעה, ולשבח אותה כל אימת שהצליחה. מזכירה שוב שירדן תהיה כאן ביום ראשון, ואולי תוסיף גם את תגובתה. להתראות ליאת

ליאת וירדן שלום שאלה לפסיכולוג. האם ניתן לתת חוות דעת והמלצה לטיפול מסוים מבלי לראות את הילד כלל , מבלי לדבר אתו ואפילו מבלי לדעת איך הוא נראה. כל חוות הדעת על פי סיפורים מצד ג. לפי המאמרים באינטרנט אסור לרופא או מטפל לתת ייעוץ או הכוונה או טיפול ללא שראו את החולה ובדקו אותו. האם אמרה כזו מוחלת על פסיכולוגים? תודה מיקי

שלום מיקי, כמו בכל גוף ידע, גם בתחום הפסיכולוגיה התבססו מסורות תיאוריה וטיפול הנשענות על ידע וניסיון נצבר. כשמדובר בילדים, במיוחד ילדים צעירים, עיקר האנמנזה ניתנת ע"י ההורים, וכך גם תיאור הסימפטומים. לכן, במקרים רבים נוכחותו הפיזית של הילד אינה הכרחית לצורך גיבוש השערה אבחנתית ראשונית. אין ספק שבקליניקה עצמה התמונה מתבהרת אף יותר, ולכן ייעוץ מרחוק אינו יכול להוות תחליף לאבחנה מסודרת. כפי שיכול להעיד הפורטל הענק "דוקטורס", גם רופאים נותנים מענה מרחוק לאוכלוסייה עצומה של פונים, ויש בכך תרומה אדירה הן ברמת הפרט והן ברמת המערכת (חשוב מה היה קורה אם כל מי ששואל כאן בפורומים היה מגיע לשם כך פיזית למרפאה...) בפורום הזה, יש מאמץ גדול להקשיב בזהירות לכל פונה, להימנע מלנסח אבחנות פסיכיאטריות/פסיכולוגיות חד משמעיות, ועם זאת - לספק לכל פונה חומר למחשבה ובמידת הצורך הכוונה לגורם מקצועי מתאים. מקווה שקיבלת מענה לשאלתך. אם לא, אתה מוזמן לחדד עוד. בברכה ליאת

שלום רב, השנה, באתגר הרובוטיקה FLL 2014 נבחר הנושא למידה עתידנית ומשופרת. בחרנו לנסות ולהרכיב מערכת המבוססת על הצרכים הנוירולוגיים והפסיכולוגיים של ילד נער מתבגר (כיתות ט' עד י"ב). אנו זקוקים לעזרת בעלי מקצוע להשלמת הפרוייקט הנ"ל, ונשמח אם תוכלו לקשר אותנו לכמה. בברכה וציפייה לתשובה בקרוב, קבוצה 800, משגב.

שלום, ממליצה לכם לנסות לפרסם מודעה בלוח דרושים באתר "פסיכולוגיה עברית", ולקוות לטוב. נשמע פרוייקט מעניין! בהצלחה ליאת

תודה רבה, ליאת! אנו נשמח לקבל עוד תגובות ממי שיכול לעזור... בתודה, קבוצה 800 משגב

הבת שלי בת 10 מתקשה בקריאה וכתיבה, אנחנו בספקות אם להעביר אותה לכיתה מקדמת או להשאיר אותה בבית הספר הנוכחי, איך נדע מה לעשות? אני מפחדת שבכיתה מקדמת יהיו ילדים מבתים בעיתיים . מה דעתך?

אורה שלום, כשילד מגלה קשיים בלמידה כמו הקשיים של בתך הכי נכון הוא לערוך לה אבחון פסיכודידיקטי. אבחון כזה יבדוק את היכולות ואת מוקדי החוזק של הילדה ויאתר את תחומי הקושי. האבחון גם ימליץ על דרכי טיפול כיצד לסייע לה. באשר לשאלתך אני ממליצה לחכות להמלצות האבחון ולהתקדם לפי המלצות אלו. בהצלחה

התגעגעתי.אמרתי היום למטפלת שלי אחרי ששרדנו גל מחריד של כאב וכעס שאני מרגישה בת 5.היא הרגיע אותי שזה טוב.צחקנו והיא דיברה ודיברה ואני הקשבתי לה מוטשת עם העיניים העצומות והדמעות שזולגו חופשי.איזה פדיחה((-: היה לי טוב להרפות משליטה לתת לעצמי להרגיש את הכאב עד הסף,להשאר בחיים ולהיות בטוחה,עטופה בחום ומוכלת...היה טוב כזה כמו בחלום.כשפתחתי עיניים הייתי מסוחררת.דבר אחד אני לא מסוגלת להבין,איך בתור ילדה אני לא זוכרת שהיה לי חסר אהבה עד אולי גיל 14.אני לא יודעת מה זה חיבוק של אימא,מה זה "כל הכבוד",מה זה נשיקות בפידז'מה,מה זה להיות יפה או כשרונית מול אבא ואימא,יותר מזה אני מעולם לא התגעגעתי להורים שלי,לא פניתי אליהם כאשר היה לי קשה או היו לי סיוטים.לא ידעתי שההורים הם כתובת בכלל...לא בקשתי חיבוק ולא ידעתי שהוא חסר לי...איך ילד יכול לשרוד את זה וכלפי חוץ להתנהג טוב?כאימא לילדים אני לא מבינה.המטפלת שלי אומרת שאני רגישה וקסומה ואי אפשר לא לאהוב אותי.אני באמת זוכרת שכל כך ניסיתי להיות "ילדה טובה" וזה לא עניין את אף אחד.זה הכי טבעי שבעולם לענות באהבה על אהבה,לא?יש לי המון אהבה וחום בפנים היום וטיפול מוצלח מאוד.אז אני מסתכלת אחורה ומבינה שכל מה שאני היום למרות שאני עדיין נופלת וזקוקה לנחמה המיוחדת שיש בטיפול-זה בגדר כמעט נס... תודה שאת כאן, אני אוהבת מידי פעם להסתכל עליך. שלך,חני

שלום חני, אני רוצה להאמין - במיוחד לאור הרגישות והקסם שבך - שהייתה שם בכל זאת, פעם פעם, חוויה מיטיבה. לאהבה פנים רבות, ואולי זו שקיבלת הייתה מאופקת, שקטה, מרוסנת. כמה טוב שאת מצליחה ליהנות כיום מן החמימות וההתפעלות של המטפלת שלך, שמאפשרת לך לעצום עיניים ולנוח, מנוחמת ומוכלת כמו שכל כך מגיע לך. היי בטוב ליאת

הייתה שם אהבה אבל מסוג מסוים מאוד...אני לא אוהבת שאוהבים אותי ככה...היו הרבה דברים,ליאת,אני לא אפרט כאן יותר מידי.היו מכות שגילגלו אותי על הרצפה מעובטת ומתחננת לרחמים שלא באו,השפלות איומות,היו פגיעות,היה לחץ מטורף,הוא לא השאיר לי פיסה קטנה של מציאות כדי לחיות,הוא חדר לכל מקום עד שמים היו נתקעים לי בגרון כשהוא היה בבית ולא יכולתי לשתות...ועוד הייתי אשמה שהיה צריך לריב בגללי...אימא שלי הייתה צריכה כאילו לבחור או אותי או אותו ולרוב היא בחרה אותו,ליאת.בחירה שלה...לא הייתי מגיעה לקרסוליים של האמביציות שלה...הייתי "אישיות אפורה,חסרת בטחון עצמי,פשוט אפס מוחלט שלא מסוגל לקבל החלטות ולהגיע לשום דבר משמעותי בחיים".היה לעג.את יודעת ככה לפגוע בשקט בשפה שנונה יכול רק אדם שמכיר אותך טוב טוב מבפנים,במקומות הכי רגישים...במקומות שמוסתרים משער בני אדם...הזכרונות כבר לא פוגעים בי אבל מצמרר בהחלט.גם בגיל מסוים הלכתי לחפש את מה שחסר לי בחוץ ואז "זה" קרה ...היו אנשים אחרים שאהבו אותי.הייתי תמיד מחפשת מישהו כדי לא להיות לבד.אחרי שסבא וסבתא היקרים הלכו לעולמם לא נשאר לי אף אחד חי לאהוב אותו,לא נשארה לי פינה בעולם להניח ראש ועזבתי הכל.גם אחרי שעליתי לארץ היו אנשים שאהבו אותי ודאגו לי גם אם לא תמיד הבינו.תגידי,למה בני אדם חיים כל כך קצת?כל כך הייתי רוצה לחבק את סבא וסבתא שוב,אפילו לשניה אחת... אוהבת אותך,חני

שלום רב, הבן שלי חגג 3 לאחרונה ומזה זמן מה שהוא ממש צורח שהוא לא רוצה אמבטיה. כשהיה קטן לא אהב רק מים על הראש ועל הפנים - למרות שלא היתה לו חויה טראומטית בסקאלה שאנחנו כבוגרים מחשיבים טראומטית - כמובן שכל אחד מפרש מצבים וחווה מצבים אחרת.... ניסיתי להציע לו משחקים, בעמידה, בישיבה, איתי, עם אחיו וניסיתי גם לשאול אותו מה יעשה לו כיף אבל הוא לא עונה רק בוכה שלא רוצה מקלחת / אמבטיה. אני כמעט ולא מוותרת אולם לאחרונה עלתה בי המחשבה שאולי יש לו איזושהי בעיה עם ויסות חושי - איך יודעים? בסך הכל הוא ילד מקסים הוא מתנהג למופת בגן, לא אלים, יושב בשקט במפגשים ומשתף פעולה ואולם הוא לא כל כך אוהב מגע - הוא יבוא להתחבק מרצון רק איתנו (ההורים) ועם אמא שלי כל שאר האנשים אפילו הקרובים אליו הוא יעדיף שלא יחבקו או ינשקו אותו. אני לא אוהבת "להכריח" אותו לעשות דברים ואני לא אוהבת ב"כוח" אבל כשזה נוגע למקלחת - לרוב אין לי ברירה והוא מתקלח בבכי אשמח לכל עצה, מחשבה או רעיון. תודה תודה תודה

שלום לינור, יש ילדים שמפתחים רתיעה ואפילו חרדה מכניסה למים, כולל אמבטיה, ים ובריכה. ברוב המקרים מדובר באירוע מקדים כלשהו - אני בכוונה נמנעת מהביטוי טראומה, הגם שמדובר במנגנון דומה מבחינת החוויה - שהוביל לכך. אירוע כזה יכול להיות קשור לטמפרטורה קיצונית (חום או קור), לכניסת סבון לעיניים, החלקה, כניסת מים לאף, רעש חזק או הפתעה מסוג אחר. יש, כמובן, גם את הילדים הרגישים למגע, ואת זה ניתן וחשוב לאבחן אצל מרפאה בעיסוק. בכל מקרה, חשוב לכבד את ההתנגדות של הילד, יהיו סיבותיה אשר יהיו, ולאפשר לו חוויה נוחה יותר. אפשר, למשל, להיעזר באמבטיה קטנה מאד, אפילו גיגית, שתגביר את תחושת השליטה והביטחון. רצוי לנסות לארגן את זמן המקלחת כאשר גם אתם, ההורים, נינוחים ולא "על הקצה". הביעו אמפתיה לקושי שלו, ושאלו אותו מה יעזור לו. אם אתם חושדים שקיימת רגישות תחושתית, אפשר לנסות - בכל הרצינות - לאפשר לו להיכנס למים עם בגדים, כדי שהמים לא "יתקיפו", ולהתאזר בסבלנות. כאמור, מומלץ להתייעץ עם מרפאה בעיסוק, ועד אז, להסכים לסטנדרטים גמישים של היגיינה, לטובת ההתיידדות עם נושא הרחצה. נדרשות כאן סבלנות, חמלה ויצירתיות. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן החמש וחצי לא רוצה ללכת לאירועים של הכיתה, גם ימי הולדת שמתקיימים אחר הצהריים וגם אירועים בכיתה כגון מסיבת חנוכה או גיבוש שיש בסופשבוע ניסיתי להבין ממנו מה מלחיץ אותו בתוך האירוע אבל הוא לא יודע להגיד, עכשיו לקראת אירוע חנוכה בגן הוא אמר שהוא לא רוצה ללכת ואפילו ניסה לתאם עם אבא שלו יום חופש ביום הזה, ככול שיש יותר זמן עד האירוע הוא יותר בלחץ. מה ניתן לעשות ? תודה

שלום, יכולות להיות סיבות שונות לנטייתם של ילדים להימנע ממסיבות ואירועים רבי משתתפים. לפעמים זו החרדה מפני הרעש עצמו (ואז יהיו לזה רמזים נוספים בהווה או בעבר, למשל רתיעה מרעש מטוס/שואב אבק/ בלנדר/מיקסר/פן וכיוב'). לפעמים זה פחד מליצנים, בלונים והפתעות בלתי צפויות אחרות. לפעמים זה הפחד לתפקד/להופיע בפני אנשים אחרים (ביישנות או חרדה חברתית), לפעמים אירועי אחה"צ נתפסים כבזבוז זמן הורים יקר (זמן איכות), ולפעמים דברים אחרים. יהיו הסיבות אשר יהיו, אני בדעה שאין צורך ואין טעם להכריח או להתאמץ "לשחרר" את הילד מההימנעות שלו בכל מחיר. הרבה פעמים אירועי אחה"צ בגן מתוכננים או מכוונים דווקא לצרכים או המשאלות של המבוגרים (ההורים או הגננות), ופחות לאלה של הילדים. ההימנעות מהם אינה מהווה הפסד של ממש, ולא חייבים להתעקש. חשוב לשים לב לאפשרות שהעיסוק הרב בנושא בבית, יכול להוות סוג של תגמול או לחץ עודף - ובשני המקרים עלול להחריף את התופעה. לכן, לפחות בעיני, אפשר להניח לזה, לא לדון בזה עד ליום עצמו, וגם אז, לאפשר לילד להחליט על מידת המעורבות שלו (אם בכלל) באירוע. זה יעבור. בברכה ליאת

תודה על המענה האם גם על פעילות בשעות הגן כגון מסיבת חנוכה "לוותר לו" שילך ולא ישתתף או שלא ילך בכלל ? תודה

שאלה נוספת - מאיזה גיל או באיזה שלב כדאי לטפל בחרדה חברתית ? תודה

שלום השנה בתי בת ה3 וחצי החלה גן עירייה היא התחילה יפה. .לא בכתה. בדיוק לפני שבוע היא חלתה ובעצם לא יכלה לאכול מאוב כאב אף לא בגן. זה התחיל מבכי בארוחת 10 בגן כי היא לא רצתה לאכול..לבכי בפרידה בבוקר בגן ובכי ארוך בלילה שלפני הגן. במהלך שבוע זה היא בוכה כל בוקר עד שעה 11 בעצם מהפרידה בוקר עד תום ארוחת 10 ומשעה 11 היל טוב ויפה. אך הסיפור חוזר על עצמו. הילדה לא רוצה לגן, לא רוצה אוכל לגן ולא רוצה תיק לגן. חשוב לציין שכבר הבריאה מה עושים? איך מחזירים אותה לשגרה שבה הייתה? לשגרה של פרידה ללא בכי וליחות ללא לבכי...

שלום רב, האם יש קשר מובהק בין הפרעה זו ודכאון ומחשבות אובדניות אצל ילדים צעירים? (נכדה בת 5.5) בתודה

שלום רב, אני פונה אליכם בשאלה לגבי הבנת שפת גוף והבעות פנים מראייתו של פעוט בן שנה וחצי. נדמה לי כאילו אינו מבין את ההבעה. לדוגמה, אם הוא רואה את אח שלו הגדול בוכה הוא מתחיל לחייך. כשאני אומרת לו אסור או לא מלווה בהבעת פנים נוקשה/ חמורה אז הוא מבין שזה לא בסדר אבל הרבה פעמים מחייך או צוחק ( וממשיך בשלו). יש פעמים שהוא מתייחס ללא עם ההבעה החמורה וכועס עלי בחזרה עי צעקות מצידו או שהוא נעלב ובוכה. כשאנחנו משחקים ביחד - תופסת, מעיפה אותו באוויר וכדומה- אז הוא צוחק. אבל ברוב המקרים, אני שמה לב שהוא לא מבדיל בין שמחה לעצב או כעס . אני לא חושבת שהוא מבין מה הן סיטואציות של כעס או עצב. נשאלת השאלה, האם בגיל הזה הוא אמור להבחין? האם אמור להבין מתי פניי כעוסות? אני מניחה שאולי לא יבין עצב, אבל כעס? האם יש סיבה לדאגה?

שלום ,יש לי בת בת שנתיים וחודש התחלנו תהליך גמילה מרצון היא מאד רצתה ראתה בגן והיה סביב זה המון התלהבות של כולנו , לאחר שבועים היא התחילה לפספס בכמויות עצומות של כל 10 דקות פיפי ומלא היא לא מתנגדת לשבת באסלה שלוקחים אותה ותמיד עושה יש לה המון הצלחות איך הכמויות של הפיפי מאד גדולות והיא לא שותה הרבה כשהיו מפספסת היא הולכת להסתתר מה ךעשות להחזיר את הטיטול או להמשיך

שלום, הגננת של בני בן ה-5 טוענת כי הילד חסר שקט בגן ("משהו עובר עליו"), נוטה להתפרצויות זעם חסרות פרופורציה, צועק בפתאומיות (כאילו לשחרר קיטור) ולעיתים קרובות אף מגיב באלימות (זריקת חפצים, מרביץ). כמו כן, הגננת מציינת כי הוא מסוגל לשבת יפה ולהתרכז כאשר עושים דפי עבודה. חשוב לציין כי מזה שנה, אנחנו מלווים ע"י פסיכולוג של השפ"ח (פגישות של הגננת וההורים, ללא הילד) בערך אחת לחודשיים. חל שיפור משמעותי מבחינת ההתנהגות שלו, אך השיפור בא לידי ביטוי אצל הגננת של הצהרון/ גננת מחליפה ואילו אצל הגננת הקבועה של הגן - כמעט ולא השתנה דבר... (יש עליות ומורדות, אך בגדול היא רואה החמרה לעומת שנה שעברה). בשנה שעברה פסיכולוג השפ"ח נתן לנו למלא שאלון ולגננת שאלון על הילד - לטענתם הוא לא סובל מבעיות קשב וריכוז או היפראקטיביות. אנחנו ההורים אובדי עצות - ההתנהגות שמתארת הגננת מתרחשת אך ורק בגן (98% מהמקרים זה "במשמרת שלה" וכמעט לא קורה עם גננות אחרות). בבית הילד יכול לשחק עם עצמו זמן רב בצעצועים, הוא מסדר אחריו כשמבקשים ממנו ואנחנו לא חווים שום התפרצויות זעם. מה יכול להסביר את ההתנהגות הזו? מה ניתן לעשות? איפה מתחילים? למי פונים?

שלום רב, לביתי בת ה- 8 בעיות חברתיו כאובות !! הבעיות ידועות, פניתי ליועצת, למורה, נעשו שיחות מעטות, אך הבעיה לא פתורה. הילדה היא ילדה נקיה, אסטטית, נעימה, הלוואי והייתי יודעת מה מרחיק את הבנות מימנה (כתה ב') ואפילו מתעלמים מימנה. ואני רואה זאת גם בימי הולדת בכיתה שאני נוכחת וגם ביום גיבוש שהיה או פעילות בית סיפרית. לדה סיפרה על סיטואציה שבאמצע משחק בבית הספר אחת הבנות צרחה !! עליה ואמרה לה: "את לא משתתפת יותר לכי מכאן...." הבת שלי ללא בטחון עצמי כמובן, פשוט הלכה... וכשסיפרה לי את זה ממש דמעות היו בעיניה, וצעקה שהיא שונאת את כל הבנות, והיא לא תשחק איתן, ואפילו אמרה משהו כואב, שהלוואי ויעשו עליה חרם ולא ידברו איתה ואז היא תוכל לספר למורה, ואז המורה תגיד שאסור לעשות חרם ואז ישחקו איתה שוב . דרך המחשבה שלה עוררה אצלי המון חמלה ודאגה. הדבר היחיד שבתור אמא אמרתי לה: שאם עוד פעם מישהי תצעק עליה ותאמר לה כזה דבר, שהיא תצעק בחזרה ותגיד :"את לא מחליטה , ואני כן משחקת..." אבל אני יודעת שאם תהיה שוב כזאת סיטואציה, הסיכוי שהבת שלי תאמר את זה הוא קלוש לצערי הרב. כמובן ששוחחתי עם המורה, אך אני לא יודעת מה הדרך שהיא יכולה לעזור לביתי. דבר נוסף, יש לה תמיד הרגשה שהיא ("בשפת בגדולים") ברירת מחדל של בנות, שאם אין למישהי אם מי לשחק, אז היא באה לשחק עם ביתי. יש לה את הקע הזה של לבוא אל קבוצת בנות בכיתה ולשאול "אפשר לשחק איתכן..." היא לא כמו כל אחת פשוט מצטרפת לקבוצה. והבעיה שלרוב היא מקבלת תשובה שלילית. גם כאן עולה השאלה הכאובה, מה יש לבנות שפשוט דוחות אותה. יש לציין כי ביתי בטרפיה לאומנות, מיזה כחודשיים. מבחינתה זהו חוג אומנות. ודבר נוסף, לאחרונה היא מרטיבה בלילה !! אודה לתשובתכם לשאלה למרות שהספור דיי ארוך, שגם לי גורם כמובן לחוסר שקט ולכאב

תודה רבה על תגובתך. לגבי לימודים רציתי להעיר: שלא כל כך מעניין את הילדה אם היא מכינה שעורים או לא, אני רואה שהיא מיתקשה בלימודים, אומנם אני יושבת לידה להכין את שעורי הבית. כשאני אומרת לה שתהיה לה בעיה כשהמורה תבדוק שעורי בית והם לא יהיו מוכנים היא צועקת: "לא אכפת לי..." ייתכן שהיא כל כך עסוקה בבעיה החברתית שלה, ולא פנויה ללימודים ??!! לילדה שצעקה עליה וגרשה אותה מהמשחק חוגגים יומהולדת. ביתי הודיעה שהיא לא רוצה ללכת כי היא העליבה אותה....יש לציין שאף פעם אף פעם, ביתי לא נעדרה צימי הולדת של חברים ותמיד הולכת בשמחה. האם אני צריכה לנסות ולשכנע אותה כן ללכת? האם לתת לה להחליט? זאת יומהולדת רק של הבנות. האם עלי לומר לאמא (שאיתה אני בקשר) את סיבה האמיתית שביתי לא רוצה לבוא ?? בברכת שבת שלום

היי , אני בת 16 וכבר הרבה זמן אני מאמינה שיש לי מאניה דיפרסיה , קראתי כל מה שאפשר לקרוא על זה . בשבועיים האחרונים התחלתי טיפול פסיכולוגי עם פסיכולוגית שאני אמורה לדבר איתה , סיפרתי לה על איך אני מרגישה וכמה זה מפריע לי ברמה היומיומית והיא אמרה שאלו רק מצבי רוח של מתבגרים . וזה כל כך מתסכל שלא מבינים אותי בכלל .. מה אתם מציעים לעשות ? אומרים לי לחכות בסבלנות וזה יעזור אבל כל פעם שאני נפגשת איתה אני רוצה להרוג את עצמי אפילו יותר.

בת 4, מרטיבה יום ולילה ואינה מתייחסת לעניין רקע: ביתנו הייתה גמולת שתן קרוב לגיל שלוש אבל לא גמולת צואה. כאשר התקרב המועד להתחיל גן טרום חובה בגיל שלוש אמרו לנו שלא יקבלו אותה ללא גמולת צואה. לכן עשינו כל מאמץ למצוא דרך/שיטה לגמול אותה גם לצואה והצלחנו לעשות כך ממש בשבועת הראשונים לתחילת הגן. אבל מה שקרה ביתנו התחילה להרטיב. ולאחר זמן קצר גם למצוץ אגודל וגם חזרה להסתובב עם שמיכה. יש לציין שהיא פחות או יותר לא מצצה אגודל בגיל צעיר יותר. תאור המצב הנוכחי: הילדה מרטיבה את התחתון והחצאית כמה פעמים ביום,(אבל אין שלוליות). היא אינה מתייחסת לעניין, לא מפריע לה להיות רטובה, והיא יכולה להישאר כך שעות ארוכות ולא לבקש שיחליפו אותה. כאשר אנו מבקשים לדבר איתה על העניין היא מתחמקת מהדבר וכמעט לא משתפת פעולה. כאשר היא מתבקשת ללכת לשירותים היא משיבה שהיא אינה צריכה. ואז יכול לקרוא שדקה אחר כך היא מרטיבה. זה קורה גם בגן, בחוץ שהיה משחקת עם חברות, וגם בבית. לעומת זאת כשהיא צריכה צואה היא הולכת מיד לשרותים. בלילות היא גם מרטביה ולכן אנו אנו מלבישים לה חיתול. נעשתה בדיקת על-קולי ונמצא הכל תקין, ב"ה. כעת אנו מנסים לעודד אותה דרך שיחות ופרסים ללכת לשירותים לפני שיוצא לה והיא תמיד אומרת שתפסיק להרטיב אבל עד עתה זה לא קרה. תודה מראש

תודה ירדן. גם לי היה חשש שזו יכול להיות הסיבה. יש לביתנו כעת עוד אתגר חשוב וקשה. לפני ארבעה חודשים עברנו מקום מגורים. בבחינת חברתית ביתנו צריכה "להתחיל מחדש" בסיבה חדשה - גן חדש, חברות חדשות, שכנים חדשים וכו'. יש לך אולי עצות איך להקל עליה? תודה מראש.

היא עכשיו מצצה אגודל כמעת כל הזמן - יום ולילב - בבית, בגן ובחוץ.

שלום חברה שלי יש לה זוג תאומים בני 9 בן ובת הילד יש לו צליעה ברגל נולד פג וגם משכפיים ילדים בכיתה קוראים לו צולע וחברה שלי פונה למורה וליועצת ומבקשת את עזרתן המורה אמרה לה שגם בנה אמר לילד השני אוזני פייפר והפריע לו במבחן ולטענתה למטבע שני צדדים היועצת לאומתה אמרה שטטפל בנושא לפי דאתי חברתי מגוננת מדי על הילד ושאי אפשר לתקן את העולם שאלתי האים היא נוהגת נכון? מה ניתן לעשות שלילד יהיה יותר קל? בתודה

שלום רב, ברצוני להתייעץ לגבי בני בן ה-3 שאינו מעוניין לחגוג יום הולדת בגן. האם כדאי להתעקש איתו על העניין ולחגוג לו בכל זאת? הוא מבקש לחגוג בבית עם סבא/ סבתא ושני הדודים, אך לא רוצה את החגיגה שבגן. בעניין אחר, בתקופה האחרונה הוא זורק חפצים כשהוא אינו מרוצה, כועס או מתוסכל. ניסיתי להגיב בכעס ובנחישות, וכן באופן ענייני (אנחנו לא זורקים/ הצעתי לו לזרוק כדור כשהוא כועס), אך אף אחת מהדרכים אינה עובדת. אשמח לשמוע את דעתך בעניין. תודה רבה מראש וברוכה הבאת לפורום הנהדר. בהצלחה!

האם, (בהיבט החוקי, לא היישומי והכדאי של הנושא), פסיכולוג רשאי להמליץ על ריטלין או שרק רופא רשאי לעשות זאת?

היי, הבת שלי בת שנתיים וחצי, ילדה מאוד אהובה שמקבלת המון תשומת לב. לפני 3 חודשים הצטרפה תינוקת חדשה למשפחה שלנו. היא קיבלה אתה יפה למדי ומאוד אוהבת אותה(כמובן שיש את תופעות הקנאה הרגילות אך לא מעבר) בשבוע האחרון קרה לנו פעמיים שפתאום ובלי שום סיבה מיוחדת או חוסר תשומת לב היא התלוננה על כאבים (פעם במתן שתן ופעם באוזן) אשר התבררו לאחר כמה שעות כתלונות סרק (לאחר שהתייחסנו ועשינו דברים ש"כאילו" מטפלים בבעיה- היא אמרה שכבר לא כואב לה) אשמח להתייעץ איתכם איך להתמודד עם התופעה הזאת ? תודה

הבת שלי בת חמש וקצת ילדה מקסימה לפעמים כשמשהו לא מסתדר כפי שרצתה היא מתחילה לבכות, לצעוק ולצרוח בצורה חזקה' קשה לה להתמודד עם התסכול (לא תמיד, יש לה גבולות ועומדת בכל שאומרים לה לא) אנחנו כמובן נשארים רגועים, לא מוותרים על מה שהחלטנו ואומרים לה בכל כמה דקות שאנחנו רוצים לעזור, שכשתרגע נוכל לדבר ולעזור לה הצעקות לפעמים בלתי נסבלות עד שאני מבקשת ממנה לעשות זאת בחדרה מכיוון שאי אפשר להיות לידה במצב זה 1. האם זה בסדר לשלוח לחדר או שזה מעביר מסר של כשעצוב לי מתרחקים ממני ? 2. אנחנו מתלבטים כיצד להגיב, האם לחבק אותה (מבלי לומר מילה ומבלי לוותר על החלטתינו) בידיעה שזה מרגיע ועוזר לה (במטרה שיום יבוא והיא תדע לבקש זאת לבד) או לתת לה לבכות, לצרוח ולהרגע לבד על מנת ללמד אותה להרגע בכוחות עצמה ולבוא לבקש עזרה 3. האם בגיל 5 הם מסוגלים להרגע לבד או שעדיף לעזור להם ל"רדת מהעץ"? השאלה שלי אם בתור הורים לא צריך לתת לה להרגע לבד ? לבוא לבקש בעצמה את העזרה בגיל הזה ללמד אותה להרגע ולבקש עזרה, לא בכל מקום יחבקו אותה וגם ללמד התמודדות עם תסכול... זה יכול להיות תסכול ממשהו ממש פעוט

תודה ירדן על ההתייחסות, לא שמתי לב שהצטרפת...אשמח לדעתך הכוונה שלי הייתה שהבת שלי יודעת גבולות, אנחנו לא מוותרים על מה שהחלטנו, גם למשמע בכי, היא ילדה טוב מאוד אפילו מידי... אבל מידי פעם כשדברים לא מסתדרים לה היא מתחילה בכי ואף צרחות אני מפרידה מקרים בהם אני יודעת שזה ממשהו שקרה לה או קושי רגשי (נגיד שלא ראתה אותי יום שלם) ואז אני יותר מחבקת או כשאנו בחוץ אני אומרת לה שאני מציעה לה בחירה בין חיבוק ונתחיל מחדש לבין שתרגע לבד ותבוא לבקש עזרה (ברור שרוצה חיבוק) אני שואלת כעיקרון חינוכי...האם אנחנו כהורים לא צריכים ללמד אותה להרגע לבד ולבוא לבקש עזרה, בגיל חמש היא אמורה כבר להצליח להרגע לבד ?, אני חושבת שאולי אנחנו עושים טעות שעד עכשיו מאוד הכלנו את הבכי ועזרנו לה תמיד לרדת מהעץ, לא לימדנו אותה להתמודד עם תסכול בעצמה... ושוב אני חוזרת שזה נוגע רק לבכי כי את מה שרצתה מלכתחילה היא לא מקבלת מקווה שהבהרתי ומחכה בקוצר רוח לדעתך...

שלום, ביתי בת 3, השתלבה בהצלחה בגן העירוני. רמת הסתגלנות שלה מעט איטית מילדים אחרים, לדוג' כאשר היא נחשפת לאירועים חדשים ולאנשים חדשים הקצב שלה איטי. דוג' נוספות: היינו במסיבת יומולדת של חברתה לגן והיא הייתה הילדה היחידה מבין כל ילדי הגן שביקשה שאתיישב לידה בשעת ההפעלה על הרצפה (כל יתר הילדים ישבו לבדם), כאשר היא נכנסת לגן בבוקר היא מעט מהוססת ועצורה בשעה שיתר הילדים משתלבים מהר. שאלתי היא האם לנו כהורים יש דרך לשנות במעט את המצב או שזהו טמפרמנט שלא ניתן לשינוי? האם חשיפה ליותר אירועים חברתיים ולאנשים חדשים תשפר קצת את המצב? האם למודל שאנו משמשים בעבורה יש משקל בעיצוב הטמפרמנט או שזהו משהו מולד? בקיצור, חשוב לנו לדעת האם יש דרך לסייע לה להיות פחות עצורה ויותר סתגלנית?? בנוסף, האם זהו דפוס שילווה אותה לכל אורך חייה או שיכול גם להשתנות? תודה רבה!

שלום, ביתי בת 3, השתלבה בהצלחה בגן העירוני. רמת הסתגלנות שלה מעט איטית מילדים אחרים, לדוג' כאשר היא נחשפת לאירועים חדשים ולאנשים חדשים הקצב שלה איטי. דוג' נוספות: היינו במסיבת יומולדת של חברתה לגן והיא הייתה הילדה היחידה מבין כל ילדי הגן שביקשה שאתיישב לידה בשעת ההפעלה על הרצפה (כל יתר הילדים ישבו לבדם), כאשר היא נכנסת לגן בבוקר היא מעט מהוססת ועצורה בשעה שיתר הילדים משתלבים מהר. שאלתי היא האם לנו כהורים יש דרך לשנות במעט את המצב או שזהו טמפרמנט שלא ניתן לשינוי? האם חשיפה ליותר אירועים חברתיים ולאנשים חדשים תשפר קצת את המצב? האם למודל שאנו משמשים בעבורה יש משקל בעיצוב הטמפרמנט או שזהו משהו מולד? בקיצור, חשוב לנו לדעת האם יש דרך לסייע לה להיות פחות עצורה ויותר סתגלנית?? בנוסף, האם זהו דפוס שילווה אותה לכל אורך חייה או שיכול גם להשתנות? תודה רבה!

ימית שלום, את מתארת את בתך כילדה שמסתגלת לאט, ילדה עצורה וביישנית, לא ברור מדברייך אם מדובר בילדה שלוקח לה יותר זמן להרגיש בנוח או שהיא מראה קושי מתמשך בתפקוד ובהתנהגות. חסר לי מידע רב כדי לענות על שאלתכם ולכוון אתכם. אני ממליצה לכם להתייעץ עם פסיכולוג ילדים כדי למקד אם קיים קושי ולהמליץ על הדרכת הורים או טיפול בילדה לפי הצורך. בהצלחה

שלום רב, אנחנו מתכננים מעבר לעיר חדשה ובו זמנית השנה בספטמבר הבן שלי שהוא בן 3 וקצת נכנס לגן חדש- גן עירייה לאחר שהיה שנתיים בגן פרטי.נכון לעכשיו הוא יצר מערכת חברויות חדשה. האם זה יהיה נכון להעביר אותו לגן חדש נוסף? האם ניתן לעשות את זה בצורה מסויימת ונכונה שלא תגרום לילד לחצים נפשיים מיותרים? בלי שום קשר לבן שלי הייתה הסתגלות קצת קשה לגן הנוכחי..האם ביטחון מהבית ועטיפה יכולה להתגבר על כל המכשולים? אנחנו נורא מפחדים לעשות צעד שלא יטיב עם הילד. אשמח לתשובה ועזרה.

שלום, בני בן השנתיים ו3 חודשים נכנס לגן בפעם הראשונה בתחילת החודש. בבוקר יש בכי קורע לב כבר באוטו כשהוא מזהה את הרחוב שבו הגן נמצא. נצמד אלינו וצורח. אני מעבירה אותו לסייעת אומרת לו ביי ביי ושאמא הולכת וחוזרת יוצאת מהגן ושומעת שהבכי נרגע לאחר 2-3 דקות. בהתחלה כשהייתי באה לאסוף אותו בחזרה הוא היה בוכה כשהיה רואה אותי היום זה קצת נרגע. בנוסף גם לא מסכים לאכול כלום בגן. מוכן לקבל במבה/פרי לפעמים משתתף בפעילויות ודיי מכונס בעצמו (הוא בד"כ לא כזה וילד עם תאבון מאוד גדול כשחוזר הביתה ב13 הוא טורף את הארוחת צהריים). האם התופעות האלה מוכרות? ממש כואב לי הלב כשאני משאירה אותו שם צורח. יש לציין שבבית כשאני מזכירה את הגן ילדים הוא לא מביע התנגדות וגם בנסיעה לגן לא צורח ובערב לפני השינה אני שואלת אותו "לאן הולכים מחר?" והוא עונה דיי בשמחה לגן הילדים ומציין את השם הגננת וחלק מהילדים.

שלום אשמח מאוד לעזרה ,יש לי ילד בן 13 וחצי שכל ביקורת שניתנת לו או כל דבר שהוא צריך להתמודד איתו גורם לו להתפרצות של בכי בריחה וחוסר יכולת לדבר . למשל : היום המורה התקשרה ואמרה לי שהוא איחר להיכנס לכיתה ואז היא אמרה לו שיש לו איחור והוא בכה , לטענתה זאת לא הפעם הראשונה , אני מודעת לזה כי הוא עושה את זה בבית כל הזמן והסברתי לה שאני מודעת לזה ואשמח לעזרה והיא אמרה שתשוחח איתו והוסיפה שהוא ילד מקסים חרוץ טוב לב אכפתי וכו' אבל בעל רגישות יתר . הוא מוצא בכל דבר משהו לא טוב תמיד בוכה תמיד בורח וגורם לאווירה מסביבו להתקלקל, ואז צועק בוכה טורק דלתות זורק דברים , בכל חבר יש פגם ולכן יש לו מעט מאוד חברים ( יותר חברים של שנים שהתרגלו אליו ) הוא חכם ונבון , אבל מחרפן את כל הבית . לדעתי קשה לו להתמודד עם הערות/הארות והייתי שמחה לקבל עזרה בדרך להגיע אליו . בבקשה עצה , בבקשה

ככל שאני חושבת על זה הוא תלותי מאוד , לא מסוגל להחליט מה לאכול מה ללבוש , אם ללכת למקום מסוים או לא, כל דבר הוא מתיעץ איתי , אוהב שאני מחליטה בשבילו וגם על זה יש לו כל הזמן ביקורת ועד שבסוף עושה מה שיעצתי לו בהתחלה , איך אני עוזרת לו להתבגר או איך אני נותנת לו את הכלים להתבגר , הוא מפסיד המון דברים בגלל התנהגותו הילדותית והעקשנית, אפילו אחיו בן 22 שמתגורר איתנו לא מסוגל עם ההתנהגות הזאת וטוען שהוא מפונק מאוד , אז תעזרי לי בבקשה מה לעשות כדי שהמצב ישתנה.

לכל באי הפורום, נקבל בברכה את ירדן פרידון ברשף, שהצטרפה ליהול הפורום. מאחלת לך, ירדן, הנאה וסיפוק משהותך כאן, ולנו - שנהנה ונשמח בך ובתרומתך לפורום. ברוכה הבאה ובהצלחה! ליאת

שלום, לבתי בת 5 ו-10 חודשים קשה מאד לזרוק דברים, לאחרונה היא לא מוכנה לזרוק שום חפץ אפילו חפץ שנקרע או נשבר, או כזה שאין מה לעשות איתו,לדוגמא,היא אוספת טיקטים של בגדים, כפכף שנקרע מבקשת שלא אזרוק, וכך גם לגבי חפצים שאינה שלה אלא שייכים לאחותה אני חוששת כי זו התפתחות של מחלת האגירה. האם יש משהו שאני יכולה לעשות על מנת לעצור או למזער את התופעה?

שלום רב, האם ניתן לשלב בין ריטלין לבין ריספרדל 10 מ"ג כטיפול בהפרעת קשב. מדובר בילד בן 8. בתודה

שלום, שאלות בנוגע לטיפול תרופתי יש להפנות לפורום פסיכיאטריה. בהצלחה, אמיר.

שלום ליאת! יש לי שאלה קצת מוזרה, אבל מאוד רצינית וחשובה לי: הייתי מטופלת מספר חודשים אצל פסיכולוגית שעזרה לי מאוד למרות היותה "קשוחה ומרוחקת" חיבבתי אותה מאוד וחשבתי עליה הרבה בין הפגישות הטיפוליות. הבעיה היא שהיא לא מוציאה קבלות כדין , ולי זה מפריע... לא בגלל החוק במדינה, אלא כי אני רואה בכך חוסר אמון כלפיי. כיוון שביקשתי ממנה בעבר קבלה, והיא רימתה אותי והביאה לי קבלה שהייתה קיימת ממטופל אחר. וזה מאוד פגע בי. היא שיקרה עליי! ושוב, זה לא קשור בעיניי לחוק במדינה , אבל מפריע לי שהיא משקרת עליי. איך אני יכולה כלפייה אמון? לשתף אותה בדברים אישיים? אולי מחר היא גם תפר את הסודיות כלפיי? ובגלל זה עזבתי את הטיפול שהיה חשוב בשבילי ליאת, אני רוצה לציין שיש לי רגשות כלפייה האם "הבעיה היא בי" וביכולת שלי לתת אמון, או בה? לתשובתך אודה!

שלום רב לעוזרים, אני אמא לילד בן שנה וחודשיים והוא מפחד כאשר הוא לא רואה אותי, כאשר הוא עסוק במשחקיו ורואה אותי פתאום, הוא נבהל. לפעמים מחבק אותי חזק מאוד כדי שלא אעזוב אותו. חשוב לציין כי אני בתהליכי גירושין כבר 11 חודשים, אבא של הילד לוקח אותו 3 פעמים בשבוע והילד לא חוזר כמו שהוא (שמח,שובב,רץ) הוא חוזר אחרת שונה קצת, לא עוזב אותי, שם עלי ראש ולא מרפה. (האבא לא עושה משהו רע לילד). האם מדובר בחרדת נטישה שעוברת עם הזמן? או שכדי לאבחן זאת לעומק? תודה רבה על התייחסותכם. שבת שלום.

בשיחה אישית שסיימתי עם תלמיד כיתה י עולה כי הוא סובל מכך שאביו אינו סומך עליו ואינו מעריך אותו ומערים עליו רף ציפיות גבוה. אימו לעומת האב מגלה יותר רגישות כלפי בנה, אך נראה שגם היא לא מקבלת יחס טוב מצד בעלה. מסתבר שהתלמיד שלי יש אח צעיר יותר עם צרכים מיוחדים אשר זוכה ליחס מועדף מההורים. והתלמיד ער לכך. בנוסף הוא מספר שיש לו אחות צעירה ממנו בשנה אשר אינה נוקפת אצבע בעזרה בבית ובכל זאת זוכה ליחס טוב מאביה. סומכים עליה יותר ומעריכים אותה. יצוין כי יחס זה מצד ההורים כלפיו משפיע עליו מאוד עליו בלימודים והוא נמצא מהורהר מאוד מכך בעיקר כשמבין שמצופה ממנו להשגים גבוהים. ישנו חשש גדול בזמן המבחן. כשביקשתי ליידע את ההורים חשש מתגובתם למרות שאין מדובר באלימות כלפיו. כיצד לשכנע הנער לקיים שיחה עם הוריו?