פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, רציתי להתייעץ לגבי הבן שלי בן 3ושלושה חודשים , אח תאום זהה. נגמל באופן מוחלט לפני כ-4 חודשים ומרגע שנגמל מעולם לא ברח לו..גם בלילה. לאחרונה החל לעשות את צרכיו בתחתונים..בגן עשה מספר פעמים פיפי בתחתונים ובבית הוא עשה כבר כפעמיים שלוש קקי בתחתנים. בבית זה לא תוך כדי משחק הוא יכול אפילו להיות פיזית באמבטיה קרוב לאסלה אבל לעשות בתחתונים. לא יודעת איך להגיב ומה להגיד לו..מה עושים? תודה

הי, הבן שלי בן 3 וחצי ועד היום נמצא בגן פרטי - אותו גן מאז גיל שנה. בעוד כחודשיים אנחנו עוברים לישוב חדש והוא יצטרך להיכנס לגן החדש - גן מועצה. אני מאוד חוששת מהמעבר ומאיך שבני יקבל את כל השינויים - גם בית חדש, גם גן חדש בו הוא לא מכיר אף ילד, לא מכיר את הגננת, זהו גן מועצה כך שיש כללים שונים והכי משמעותי - הוא עובר ממסגרת מאוד חמה אוהבת ומחבקת למסגרת של גן מועצה, שם הגננת נחמדה אך הוא לא יקבל את כל החום שהוא מקבל היום. החשש הגדול שלי שהוא לא ירצה להישאר שם לבד, יבכה ולא יקבל את התמיכה שהוא צריך מהגננת (שיש לה עוד 24 ילדים לטפל בהם..). אשמח לעצות איך להתמודד, איך להכין אותו לשינוי? האם יש המלצות לאופן ההסתגלות הנכון לסיטואציה? תודה רבה!

שלום רב אני לא יודעת מאיפה להתחיל. אני אם ל3 ילדים, 2 בנים והקטנה בת. הבן האמצעי,בן 6 בכתה א, מאוד מקנה מכל דבר ובמיוחד מאחותו הקטנה. למרות שאני ואבא שלו מתיחסים לכולם אותו דבר ומנסים לשתף אותו בכל דבר ולדבר על העניין ולספר סיפורים לפצות על כל התנהגות טובה. כל הזמן הוא טוען שיש לו כאבים פעם ראש פעם בטן.... בשנה שעברה היה כל יום בבית הספר טוען שיש לו כאב בטן כדי שיחזור הבית כי אחותו בבית. לא השארנו בדיקה ולא עשינו וכולם ללא ממצא ,בסוף טענו שהילדה הולכת לגן למרות שהיא בבית , פחת העניין אבל נשאר. השנה הילדה בבית היא בת שנתיים ועכשיו לא ניתן לטעון ,כי היא החלה לדבר. הבעיה שמדאיגה אותי שהוא מאוד מפחד מכל דבר, מפחד מקול של זיקוקים , מסירנות, אם יש משהוא בחדשות או אפילו ריב ברחוב באותו לילה הוא לא ישן ואם הוא נרדם הוא קם נבהל ובוכה. ואם יש מופע לילדים בבית הספר והוא מופיע עם הכיתה, לפני יום הוא לחוץ וקם משינה בביכי. אם אני מגיעה לבית הספר ליום פתוח או מסיבה ואפילו למסיבת היומולדת שלו רק הוא רואה אותי הוא מתחיל לבכות ואם אני מתחבת והוא כבר לא רואה אותי הוא מפסיק לבכות. ובשאר הימים הוא רגיל נורמלי. יש לו חברים וללא בעיה עם התחברות, אפילו מספר למורות כל מה שקורה בבית איפה הלכנו ומה קנינו. המורות אומרות שהוא תלמיד טוב שכל הציונים שלו מעל 9 ,אבל גובר עלו הפחד. לפי דברי המורה: " מרוב פחד שיטעה הוא טועה" שהוא עושה מבחן כתיבה מביא 10 וגם שעונה עם שאר הכיתה ,אבל שקוראים לו לענות או לקרוא לבד מתחיל להתבלבל ,ולא מתוך אי ידיעה אלא מפחד ביקשתי עזרה של יועצת בית הספר שאוכל לשבת ולהתיעץ איתה. עד היום לא יצרה קשר איתי. אבל ישבה איתו פעם אחת כהכרות לא יותר אינני יודעת מה עלינו לעשות כדי לעזור לו תודה על הסבלנות והעזרה בכבוד רב ראניה

שלום ראניה, יש לכם ילד רגיש, ולפעמים, כל שנדרש זה פשוט לקבל את העובדה הזו מבלי להתרגש יותר מדי. קנאת אחים היא דבר נורמלי, וחשוב שתוכלו להתמודד אתה בלי להסתבך עם שקרים או ניסיונות פיצוי. ילדים רגישים ונבונים, עלולים להיות באמת יותר פגיעים לחרדה, ואפשר לנסות להקל עליו בדרך של סינון תכנים קשים והגבלת צפייה בתכניות טלוויזיה שאינן מותאמות. נוכחות הורית שקטה ונוסכת ביטחון יכולה להקל במידת מה, אך חשוב להיות שם בשבילו מבלי ליפול למלכודת הרחמים. לפעמים, ילדים מגלים שההורים מאד מופעלים מול גילויים של חולי, חולשה או פחד. הם מנסים לפצות, לפנק או להקל על הילד בדרכים חומריות. לכל אלה אנחנו קוראים "רווחים משניים", שהילד מקבל מההורים ולא מאנשים אחרים (ולכן כשאינו רואה אותך הוא מתמודד טוב יותר). אני חושבת שזה נכון לנסות להיעזר ביועצת ביה"ס, ואולי גם בהדרכת הורים קצרה, שתנחה אתכם כיצד אפשר לעזור לו ביעילות. איכשהו, אני אוהבת את הילדים הרגישים האלה, שבדר"כ גדלים להיות אנשים טובים ומתפקדים. אם תרגישו שהפחדים מחמירים או פוגעים באופן משמעותי בתפקוד שלו, פנו להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

אני מודה לך מאוד על העזרה

שלום בן 9 וחצי ביקש לשתף אותי בכתב בכך שהוא רואה בנים ערומים הוא מקבל זקפה.הוא ציין שזה קורה לו כבר מכתה א .ששאלתי אותו איפה הוא רואה בנים ערומים סיפר לי שחיפש באינטרנא עירום בנים ואחכ מחק היסטוריה.הגבתי בצורה נעימה שזה תהליךתטבעי והוא עדיין צעיר מידי שאלתי אם זה קורה שגם רואה תמונות ערומות של בנות והוא אמר שזה לא מעניין אותו.אמרתי לו שאני שמח שהוא שיתף אותי ואני לרשותו גם בעתיד.הוא אמר שהוא חש הקלה גדולה בכך שסיפר לי כי מבחינתו זה סוד שהוא שומר שנים..בנתיים ביקשתי מחברת האינטרנט כרגע להגביל תכנים במחשב ואני שואל איך להמשיך.להתייחס לנושא .תודה אב מודאג...

שלום, לדעתי פעלת מצויין! לגבי ההמשך, איני חושבת שיש משהו שאתה צריך לעשות, מלבד אולי לשוחח איתו על סכנות הפורנוגרפיה. חשוב להזכיר לו שאיברי המין שראה באינטרנט אינם בהכרח משקפים את המציאות, וכך גם האקט המיני (אם ראה כזה). תוכל להוסיף משהו על כך שזיקפה יכולה להתעורר בכל מיני מצבים, ואין צורך להתבייש בכך. בעיני, אתה יכול להיות גאה על האופן בו הגבת, שהיה אמיץ, קשוב וחינוכי. כל הכבוד. ליאת

שלום, ביתי בת שנה וארבעה חודשים, התחילה ללכת לפעוטון בספטמבר האחרון. עד אז הייתה איתי בבית. ההסתגלות הייתה לא קלה אבל מאז שנסתיימו החגים עושה רושם שהתאקלמה - אוכלת וישנה היטב בגן, אומרת בחיבה את שמות הגננות והילדים, לומדת יותר ויותר לשחק לבד בבית, כשבאים לקחת אותה נראית רגועה ומרוצה וכן הלאה. דבר אחד מטריד, אלא שאינני יודעת אם קשור לגן או לנטייה שלה הקשורה גם בגיל - הי פורצת מאוד בקלות בבכי בכל פעם שמשהו, ולו הפעוט ביותר, לא לרוחה - אם לא נענים לבקשתה לראות תכונית טלויזיה שאוהבת, אם לא מתירים לה לגעת במשהו, אם אני או אביה יוצאים מהחדר או עסוקים במשהו אחר. אינסוף אירועים עלולים "להצית" בכי ולעתים בוקר שלם או אחר צהרים שלם הוא בכייני. אני תוהה אם זה עלול להיות סימן שלא טוב לה בגן, שמשהו מפריע לה, או שזה אופייני לגילה?

שלום שני, תינוקות ופעוטות, מטבע הדברים, חסרים עדיין את היכולת לתמלל את רגשותיהם, במיוחד רגשות של תסכול ואכזבה. הבכי הוא הדרך העיקרית שבה תינוקות יכולים לפרוק מתח, תסכול ומצוקה, ומבחינה זו, מדובר בהתנהגות תואמת-גיל. מאחר שגם יכולות הוויסות שלה טרם הבשילו, היא מתקשה להירגע בכוחות עצמה, וחשוב לעזור לה בכך, ולא לתת לה לבכות שעות. המבוגר משמש כרגע ווסת, מרגיע ומנחם, ורצוי להיות שם בשבילה בשעה קשה. אם היא בוכה בתגובה לסירוב שלכם, תוכלו לעזור לה להתנחם בדרך של הסחת דעת, חיבוק, או מתן תחליף כלשהו שאינו כניעה לדרישה הלא-הגיונית שלה. ילד שבוכה שעות ללא נחמה, עלול להרגיש בודד ונטוש, ורצוי להימנע מכך ככל האפשר. לשאלתך לגבי הגן - לא אוכל לדעת כמובן, אך על פניו, ולאור מה שאת מתארת, לא נראה שזה קשור. בברכה ליאת

יש לי תלמידה משכבה י. מכיתה ז התלמיד מוכר בבעיות ההתנהגות שלו . הוא מתחצף לא ממושמע ולא מקבל מרות של מורים . בכיתה ח משהמשיך בהתנהגותו הועבר במחצית השנה לכיתת מופת- מצטיינים, שם לא היה לו קהל והוא קצת המאזן, עד אשר התחבר לילדים מהכיתה והמשיך להפריע. בכיתה ט היה שיפור קל בהתנהגות ועל הבסיס הזה הוא התקבל ללמוד בכיתת *** כיתה י, הנחשבת כיתת עילית- הן לימודית והן התנהגותית. בשבועיים הראשונים הוא התנהג יפה עד אשר החלו להישמע מצד המורים קולות של חוסר משמעת והתחצפויות. חשוב לומר כי לאורך השנים אפילו עוד מיסודי היו קשיים משפחתיים רבים: ********גם בבית התקשה הנער לקבל מרות. היום לאחר שהנער התקבל ללמוד בכיתה שאליה ייחל הוא מבקש לעבור ללמוד בכיתה עם רף צפיות הכי נמוך. גם שם עושים בגרויות אך יש שם קצב איתי, סטודנטים שעוזרים ויחס אישי. למעשה, כל הצוות מתנגד לכך בתוקף וטענתם העיקרית שהוא ישפיע לרעה על הכיתה הזאת ויהרוס אותה . חשוב לציין כי בשיחות שמתקיימות עם הנער ודמויות סמכות הוא מתחצף. לא ממושמע. בורח משיעורים. אפילו בשיחה עם המנהלת הוא מרים את קולו, מתחצף, ולא מכבד. הגענו למצב שהוא מושעה על כל התחצפות למנהלת. יצוין כי בשיחה עם ****** הוא גם גילה חוסר קבלת מרות ואמר כי הוא רוצה לעזוב את בית הספר. בנוסף הביע הסכמתו להגיע לשיחות עם פסיכולוגית בית הספר אלא שבעקבות ההשעיות שלו הוא לא מתחיל בפגישות עימה. הוריו מתוסכלים מאוד ואובדי עיצות . כיצד ניתן לעזור לנער לאחר שבעט בכולם ***. הצוות חש כי הנער מטיל טרור בבית הספר ולא מקבל מרות. אנא עזרתך המקצועית.

בנוסף ישנו יחס מזלזל וחוסר אמפטיה לרגשות חבריו, ***

שלום לך, נאלצתי להשמיט מפנייתך פרטים שעלולים לחשוף את זהותו של הנער. אשמח אם תהיי יותר זהירה בנושא זה. לעצם העניין - מן התיאור שלך ניתן ללמוד על נער הנתון במצוקה גדולה, אשר "מבקש" בכל דרך אפשרית לעורר את המערכת לפעולה. ב"הורדת הידיים" המקובלת, נראה שהוא ניצח את כל הדרגים במערכת, אשר מצדם הרימו ידיים, ומסלקים אותו הביתה בכל פעם שהוא בועט. לטעמי, הכיוון צריך להיות טיפולי עמוק, כולל בחינה מחדש של התאמתו למסגרת שלכם. ילד כל כך מורכב חייב לקבל התייחסות/התערבות מיוחדת, שתכלול גם את משפחתו. ניכר שביה"ס שלכם עשה מאמץ ניכר לעזור לנער, לזמן לו חוויות של הצלחה ו"התחלות חדשות", אך דווקא הטלטולים האלה, מכיתה לכיתה, עלולים להיות מייאשים, ולעורר חוויה של דחייה או וויתור. נער כזה צריך מישהו שיתעקש עליו, ויגלה סובלנות ועמידות גם מול החוצפה שלו. זה הזמן לחשיבה של כל הצוות הרב מקצועי, ובמידת הצורך גם גורמי רווחה. לא קל! ליאת

שלום! הילדה שלי בת 3.5 אחות לילד בן 5.5, מאוד מתמרדת ומכניסה אותנו ההורים למצבי התמודדות קשים. בדרך כלל היא לא מקשיבה למה שההורים מבקשים ממנה ובוכה בעצבים, ברוב הזמן היא ממורמרת ומדברת ביללה ותלונה, מתווכחת על כל שטות, מאוד מקנאה באחיה הגדול ושואפת לקבל כל מה שיש לו ובמקביל להרוס לו את הקיים. בקיצור, מכל דבר קטן ואמירה פשוטה זה הופך מבחינתה לסיפור מאוד גדול שיוצא מפרופורציה ומעכיר את האוירה הכללית. היא גם נוטה להרביץ לאחיה. מיותר לציין ששניהם לא מפסיקים לריב כל יום כל היום... אנחנו ההורים החלטנו לשנות גישה ולהחמיא לה הרבה על כל דבר קטן וטוב שהיא עושה ולשבח כל התנהגות הולמת שלה. זה לא החזיק מעמד והיא המשיכה בשלה. ניסינו את שיטת המדבקות: על כל יום של התנהגות טובה היא מקבלת מדבקה. כשמגיעה ל 10 מדבקות היא מקבלת מתנה (זה עדיין לא קרה...). לעומת זאת אחיה כבר הספיק לקבל 2 מתנות וחשבנו שזה ייתן לה מוטיבציה להשתדל יותר, אבל טעינו. גם הגננת דיברה איתי והנחתה אותנו להראות לילדה שהיא מפסידה מכל התנהגות לא הולמת. אנחנו אכן מיישמים את זה כבר שבועיים אבל ההתנהגות הלא נעימה והמעצבנת עדיין קיימת. יש לציין שמגיל מאוד קטן היה לה אופי עקשן ומתמרד, כך שזה לא משהו חדש. הבעיה שאני שמה לב שזה הולך ומתחזק עם הזמן והייתי מאוד רוצה להפסיק את ההדרדרות הזאת מיד. אשמח לדעת אם יש שיטה אחרת ואפקטיבית יותר ממה שציינתי כאן כדי לגרום לילדתי האהובה להיות ילדה מחונכת יותר. הדבר מאוד מפריע לי ולבעלי. תודה, אודליה.

שלום אודליה, אתחיל דווקא מהסוף. ילדים אינם נולדים "מחונכים" או "לא מחונכים". מה שיגרום לילדתך האהובה להיות מחונכת, זו התנהגותכם כהורים. ילדים מתנהגים "רע", בדרך כלל בגלל שזה מתאפשר להם. הילדה שלכם לא מקשיבה לכם, כי היא למדה שזה אפשר. היא מייללת ומתלוננת כי היא למדה שזה מפעיל אתכם וגורם לכם למלא את רצונה, והיא מציקה לאחיה הקטן פשוט כי אף אחד אינו עוצר אותה. ההתנהגות האנושית נלמדת בדרך של התנסות: התנהגות שגוררת תוצאה חיובית נוטה להישנות, בעוד התנהגות עם תוצאה שלילית (או כזו שאין לה כל השפעה על הסביבה) נוטה להיכחד. בתהליך החינוך, עלינו לחזק אצל הילד את הקשר בין התנהגותו לבין תוצאותיה, מתוך תקווה לעודד את הכיוון החיובי. שיטת החיזוקים עובדת אם מבצעים אותה כמו שצריך. להגיד לילדה כה קטנה שתקבל מדבקה על "התנהגות טובה", זה אינו יעיל, פשוט בגלל שמדובר בהגדרה עמומה מאד. השיטה הזו יכולה לעבוד רק אם מגדירים בצורה מאד מאד ברורה וצרה מה נדרש ממנה. למשל, לא להרביץ. בעיני, חשוב מאד שתקבלו הדרכה הורית קצרה וממוקדת, במסגרתה תוכלו לקבל כלים יעילים להתנהגות היומיומית שלכם מולה. שיטת המחמאות תעבוד, רק אם - מנגד - יהיו גם גבולות ברורים הנוגעים למה ש*אסור* לה לעשות, כולל סנקציות (לא עונשים!!!) בכל מקרה של התנהגות פוגענית. ממליצה לכם מאד להגיע להדרכה הורית, ובנוסף, להיעזר בשפע התגובות שניתנו כאן בעבר בנושא זה. בברכה ליאת

יש לי ילדה בת שנה, עד היום הייתה נרדמת רק כשאנחנו בחדר עד שנרדמה. ב3 הימים האחרונים התחלנו להשאירה לבד בחדר ולחזור כל מספר דקות כשהיא בוכה. בלילה השני והשלישי לאחר מספר דקות היא הקיאה. נשמח לעצה

שלום שחף, כאשר אנחנו מבקשים לגמול את הילדים שלנו מהרגלים שהשתרשו, עלינו לעשות זאת תוך התחשבות וכבוד. הילדה שלכם עדיין תינוקת, והיא הורגלה (על ידכם) להירדם רק בנוכחותכם. אם החלטתם - במידה רבה של צדק - לעשות שינוי, עליכם להביא בחשבון את יכולותיה הרגשיות, ולהתאים את הדרישה והדרך. אישית, איני מסכימה עם שיטות ה"זבנג וגמרנו", ומעדיפה הדרגה והסתגלות. כאשר אתם יוצאים מהחדר ונעלמים לה, רק כי פתאום זה הפך לא נוח, אין לה שום דרך להתמודד עם זה מלבד לזעוק אליכם. בעיני, עדיף להישאר איתה בחדר, ולהגדיל בהדרגה את המרחק הפיזי ביניכם. כלומר, פחות ופחות מגע, אך עדיין נוכחות בחדר, עד שהצורך יפחת ותהיה לה יכולת להרגיע את עצמה. דרך טובה לעשות זאת, זה לקחת ספר או ערימת כביסה לקיפול, כדי להישאר בסביבה תוך עיסוק במשהו אחר. בהצלחה ליאת

באחד מן השיעורים שאני נכנסת לכיתה י ספציפית, השיח הוביל לתכנים שבהם נשמע קול מירבי של תלמידי הכיתה החשים מקופחים, נעלבים ופגועים. הרוב מתאר כי הם שמים לב לחבה יתירה של המחנכת כלפי שני ילדים מהכיתה וכלפי היתר היא מזלזלת או מעליבה. הם נתנו דוגמאות קונקרטיות של אמירות שנאמרו ע"י המחנכת שהן מעליבות. אני הסברתי להם שמהכרותי עם המחנכת היא באופייה קצת צינית ויש בה הומור וכל דאגתה נתונה במלואה לתלמידיה. ביקשתי מהקול השקט בכיתה לדבר והם נמנעו. הם היו מעטים מאוד. כשביקשתי מהם שיאזרו אומץ ויפתחו זאת מולה הם היו חלוקים בדיעותיהם. הסכמנו לבסוף כי הם יעלו על הכתב את אשר על ליבם. שאלתי היא כיצד אוכל לקיים שיח עם המחנכת לאור הדברים שכתבו התלמידים באופן אנונימי? ברצוני להוביל מהלך שיגשר בין שני הצדדים ויתחשב בצרכים של שניהם.

שלום, לפעמים, נוצרת בשיחות מסוג זה דינמיקת "עדר", שלא בהכרח משקפת את המציאות (או לפחות לא במדויק). כמו שאנחנו יודעים היטב גם מהמדיה האינטרנטית, קל מאד להשתלח ולפגוע באדם שאינו ניצב מולנו. לתחושתי, במידה והמורה תעמוד מול הכיתה, הדברים יתרככו, ויקבלו ממד מציאותי יותר. לפיכך, המלצתי היא ליידע את המורה על כך שתלמידי הכיתה ישמחו לשוחח איתה ולשתפה בתחושותיהם. תוכלי לומר שאת יודעת שקיימת מידה של אי נחת אצל חלק מהתלמידים, ושאת מעדיפה שהיא עצמה תקשיב לדברים ותגיב בדרכה. כדי שלא תרגיש מותקפת או מתגוננת, תוכלי להקדים ולומר לה שמדובר בילדים שהיו *רוצים אותה יותר*, וזה כשלעצמו סוג של מחמאה. מה את אומרת? בהצלחה ליאת

שלום, הילדה שלי בת 4.5 (ילדה יחידה) ובחצי שנה האחרונה היא לא רוצה ללכת לימי הולדת של ילדים מהגן הנערכים אחהצ/סופי שבוע (היה רק ילד אחד שהיא הסכימהה בתחילת השנה, אך הוא מהגן של שנה שעברה). ניסיתי להבין למה ובכל פעם יש לה סיבה אחרת (לא מכירה את הילד, הילד לא מדבר איתי ועוד). אפילו ליומולדת של החבר הכי טוב היא לא רצתה ללכת בטענה שהוא פעם הרביץ לה (מה שלא בטוח נכון) ורק אחרי שכנועים רבים היא היתה מוכנה ללכת. בשאר המקרים היא לא השתכנעה ללכת. יהגננת אמרה שמבחינה חברתית היא בסדר גמור , וגם לפעמים היא נפגשת עם חברים בשעות אחהצ. בנוסף, כאשר יש יום הולדת משפחתית (סבא, בן דוד וכו) היא לא ממש משתפת פעולה.. מה יכולה להיות הסיבה? האם יתכן שזה נובע מקנאה ורצון להיות במרכז? תודה, אור

שלום אור, יש הרבה ילדים שנרתעים מאירועים סואנים, מהצגות ילדים רועשות, ממסיבות, ליצנים, בלונים, וכד'. עבור ילדים כאלה, מסיבות יום הולדת עלולות להיחוות כמעמסה גדולה, והם יעשו הכל כדי להימנע מהן. לבד מזאת, ילד כזה מגלה די מהר, שההורה המודאג מנסה לשדל אותו ולפתותו להשתתף בכל זאת, שהוא מבטיח כל מיני תגמולים במידה וכן יילך, מה שהופך את כל ההימנעות לעסק משתלם :-) לכן, אני ממליצה להניח לבתך הקטנה, לבחור להשתתף או לא להשתתף, מבלי להפציר בה או לגעור בה. אין טעם להכביד עליה עם תחושות אשמה ואי נעימות. תוכלי להתנצל מראש בפני אמו של ילד היומולדת, ולהסביר שקשה לה ושזה לגמרי לא אישי. אין לי ספק שכל מסיבות יום ההולדת, גם המוצלחות והנהדרות, ימתינו לזמן שהיא תוכל ותרצה, יהיו הסיבות אשר יהיו. כלום לא בוער. בשמחות ליאת

שלום, אודה על התייחסות, יש לי בן בכור בן 8 בדיוק שנמצא בכיתה ג'. ילד חכם ביותר, הרבה מעל הממוצע (גם עפ"י מבחני איתור מחוננים) הבעיה: 1. שמעתישבבית הספר כשמדובר על השתתפות בעל פה בשיעורים, הוא "הרוח החיה" ובעל ידע עצום אותו הוא מפגין בעל-פה. אך כשמתחילים במטלות בכתב (והוא אינו לקוי למידה, רק לא "מת " על כתיבה) הוא מתעסק בדברים אחרים ואינו מתחיל עם כולם, וכך קורה שבגלל שהתעכב , הוא לא מספיק להשלים את המטלה המתבקשת בכיתה. ממה עשויה לנבוע "החולמנות" והעיסוק בדברים אחרים כשמדובר בכתיבה? ואיך גורמים לו להתחיל עם כולם? 2) בשבועות האחרונים שמתי לב שכתב היד שלו השתנה לרעה. האותיות פתאום גדולות יותר, הרווחים לא תמיד תקניים והזה נראה לא מסודר ולפעמים לא קריא. מדגישה, כי את זה אני רואה במחברות. אבל כשמגיע הביתה וכותב בבית במחברת, הכתב הוא כפי שהיה קודם לכן, כלומר תקין. ההבדל בכתב היד וא רק בבית הספר!! על מה עשוי להצביע השינוי בכתב היד בביחת הספר??? מה לעשות?!

רחל שלום, מה שאת מספרת יכול להצביע שלבנך יש ליקויי למידה בתחומי הכתיבה והריכוז למרות היותו ילד חכם. קשיים אלו מפריעים לבנך לממש את יכולותיו הטובות בלמידה ועל כן חשוב לפנות לאבחון פסיכודידקטי שימקד את הקשיים ואת גורמי הקושי. בהצלחה

שלום, אודה על התייחסות, יש לי בן בכור בן 8 בדיוק שנמצא בכיתה ג'. ילד חכם ביותר, הרבה מעל הממוצע (גם עפ"י מבחני איתור מחוננים) הבעיה: 1. שמעתישבבית הספר כשמדובר על השתתפות בעל פה בשיעורים, הוא "הרוח החיה" ובעל ידע עצום אותו הוא מפגין בעל-פה. אך כשמתחילים במטלות בכתב (והוא אינו לקוי למידה, רק לא "מת " על כתיבה) הוא מתעסק בדברים אחרים ואינו מתחיל עם כולם, וכך קורה שבגלל שהתעכב , הוא לא מספיק להשלים את המטלה המתבקשת בכיתה. ממה עשויה לנבוע "החולמנות" והעיסוק בדברים אחרים כשמדובר בכתיבה? ואיך גורמים לו להתחיל עם כולם? 2) בשבועות האחרונים שמתי לב שכתב היד שלו השתנה לרעה. האותיות פתאום גדולות יותר, הרווחים לא תמיד תקניים והזה נראה לא מסודר ולפעמים לא קריא. מדגישה, כי את זה אני רואה במחברות. אבל כשמגיע הביתה וכותב בבית במחברת, הכתב הוא כפי שהיה קודם לכן, כלומר תקין. ההבדל בכתב היד וא רק בבית הספר!! על מה עשוי להצביע השינוי בכתב היד בביחת הספר??? מה לעשות?! תודה רבה ממניאמא מוטרדת. אין לו בעיות קשב וריכוז.

שלום רחל, הגם שאת מציינת שאינו סובל מלקות למידה או הפרעת קשב, לא שמעתי אותך אומרת שהאפשרות הזו נשללה באבחון. חשוב להדגיש כי לקויות למידה יכולות להופיע גם אצל ילדים מחוננים, ודווקא שם הם עלולות ליצור חוויה קשה ומכאיבה. יתכן מאד שההימנעות של הילד מכתיבה, משקפת לקות גרפית כלשהי שלא אובחנה, ואשר בולטת יותר במצבים של לחץ זמן, למשל. בנוסף (ואולי אפילו קודם לאבחון) שווה לעבור בדיקת ראייה. רק לאחר שנשללו כל הסיבות ממקור אורגני, אפשר להתחיל לחפש בכיוונים רגשיים. בהצלחה ליאת

ליאת שלום יש לי בעיה עם ביתי בת 12 . הילדה החלה לדבר עם עצמה , לצחוק עם עצמה באופן די חריג. הדיבור לעתים מלווה בתנועות ידיים כאשר הכל רצוני. במהלך שיחה מעניינת היא מרוכזת וכאשר השיחה הופכת ללא מעניינת היא חוזרת להיות עם עצמה ומדברת או חושבת לעצמה. כאשר אני מבקש ממנה להקשיב לי היא איתי במאת האחוזים וכאשר היא לבד היא חוזרת לעצמה. השאלה כיצד מטפלים בילד קטן שמדבר עם עצמו ומנהל חיים כפולים כביכול. תודה אביעד

שלום אביעד, ילדה בת 12 כבר אינה "ילד קטן", ובדר"כ אין אנו מצפים להתנהגות כזו בגילה. ממליצה להגיע להתייעצות עם גורם מקצועי (פסיכולוג ילדים קליני או פסיכיאטר ילדים), ולפעול בעצתו. אם הילדה מודעת להתנהגותה ומתייחסת אליה כאל שעשוע, ואינה נוהגת כך מחוץ לבית, זה מדאיג פחות. בכל מקרה, שווה התייעצות פנים אל פנים. בברכה ליאת

שלום למנהלי הפורום ולחבריו, שאלה - כיצד ניתן לפתור קושי משמעותי של נער בן 18 לזהות בין ימין ושמאל. כאשר מבקשים ממנו להרים את יד ימין הוא חושב ועדיים מרים את יד שמאל, ולהיפך.

שלום קרן, הכתובת להתייעצות במקרה כזה היא מרפאה בעיסוק. בהצלחה ליאת

היי ילדי בן 3 וקצת . מאוד מטריד אותי שבגן כאשר מציקים לו \ מושכים לו בשעיר הוא לא מחזיר או במילים אחרות לא מגן על עצמו . עד עכשיו חשבנו ומה שלימדנו אותו הוא לנסות להדוף ולומר שהוא לא מסכים שאף אחד יציק לו . גם בבית שהוא נושך , מושך כך אנו מגיבים על מנת לשמש דוגמה . אך אולי אנו טועים ואם מישהו מציק לו כן צריך לשמר את יצר ההישרדות וללמד אותו להחזיר ולהגן על עצמו רק כך לא יציקו לו גם בהמשך . איך עושים זאת בצורה נכונה מבלי להעביר מסר של אלימות הרי הוא לא יכול להישאר פאסיבי כשאר נוהגים בו באלימות אני מרגישה שאני חייבת ללמד אותו להגן על עמצו ולכבד את גופו תודה רבה

שלום סיוון, לעולם לא נמליץ לטפל באלימות בדרך של אלימות נגדית. בגיל שלוש ילדים יכולים להיות תוקפניים למדי, ואם את חושבת שבנך נופל קרבן להצקות חוזרות בגן, עלייך לדווח לגננות ולבקשן להדק את ההשגחה בגן. כמובן שאין לאפשר לו לנשוך, לא בגן ולא בבית, שכן מעבר לרצון לחנכו לסובלנות ואיפוק, נשיכות עלולות להוביל לאלימות נגדית כלפיו. המסר שאתם מעבירים לו הוא נכון בעיני - אין לאפשר לאף אחד לפגוע בך, ולכן, בכל מקרה של אלימות עודדו אותו להתרחק מיד מהמקום ולהזעיק את המבוגר. בגיל בוגר יותר, המסר הכללי הוא להתרחק מכל מה (ומי) שנודפת ממנו אלימות. בהצלחה ליאת

יש לי תלמיד מכיתה י שהמורים המקצועיים מתלוננים בפניי שהוא עייף בשיעורים ואינו מרוכז. בשיחה עימו סיפר הנער כי אכן הוא סובל מנדודי שינה שהוחמרו מאז סוף החופש הגדול האחרון. שאלתי אם יש משהו שמטריד את מנוחתו והוא השיב כי זה היה לפני כחודשיים כשדאג כי חברתו בהריון. ובדיקת הריון הראתה כי התשובה שלילית. מאז הוא מספר כי אינו מוטרד. הוריו התגרשו כשהיה ביסודי לאחר שאביו תפס את אימו בוגדת בו. אירוע זה לדבריו השפיע עליו מאוד וגרם לו לקשיי ריכוז. בעיקר בכיתות ז,ח. היום הוריו בקשר טוב, ואף קשריו עם הוריו התחזקו. אך עדיין הוא מספר כי הוא מתעורר מספר פעמים בשנתו ומתקשה להרדם. עוד סיפר הנער כי בעקבות שמועה שאחותו הצעירה שמעה והעבירה לאם: אח שלי משתמש בסמים. האם החליטה לערוך בדיקה לברור העניין. והתוצאות יתקבלו בהמשך. לשאלתי הישירה האם דניאל משתמש בסמים אמר-מעולם לא. סיגריות פעם יותר והיום אחת או שתיים בסוף שבוע. אלכוהול היה בעבר כיום לא נוגע. כיצד לדעתך יהיה נכול להתקדם בשיחות עימו על מנת לסייע לו. הוא מוכן להיפגש איתי אחת לשבוע.

שלום, מבקשת ממך לנסות להיות מעט יותר זהירה בתיאורי המקרים שאת מביאה לכאן, ולשמור על תלמידייך מזיהוי אפשרי. לעצם שאלתך - אם את מציעה לנער מפגשים שבועיים, והוא נענה לכך ברצון, הרי שראוי להשתמש בשעה הזו כהזדמנות ליצור עבורו מרחב בטוח לדיון בסוגיות המטרידות אותו. הקשבה רגישה ולא שיפוטית יכולה לסייע לכל נער, במיוחד לנער שאת מתארת. לא מוכרחים אג'נדה טיפולית מובנית, שכן לא מדובר בטיפול פסיכולוגי, אלא ביצירת יחסי אמון קרובים וחמים, וכאלה רצוי לבסס (ככל האפשר) עם כל תלמיד הזקוק לתשומת לב ועידוד. בהצלחה ליאת

אני מחנכת של טל מכיתתי. טל בילדותו נחשף לאלימות מילולית ופיזית של אביו כלפי אחיו הבכור. כיום שנים לאחר הארוע טל ממשיך בסרובו לדבר עם אביו. האב מצידו מכה על חטא ומביע בפניי חרטה עמוקה על מעשיו בעבר. ההורים גרושים וטל מתגורר בבית אימו עם אחיו הבכור ושתי אחיותיו הקטנות. על פי הסדרי הראייה האחיות נפגשות עם האב אחת לשבועיים. האח הבכור סלח לאביו ואף הוא נפגש עם אביו. אביו של טל נפגש עם יועצת בית הספר והפסיכולוגית שאמרו לו כי אין זה מתפקידן לעשות גישור בינו לבין בנו וכי עליו לפנות לרווחה. וכך גם היועצת שלנו פנתה לרווחה לבקש את עזרתה בגישור. אני כמחנכת שלו , שמעתי את סיפור האב ורחמיי נכמרו עליו. האב בדמעות ובכאב רוצה בכל מאודו קשר עם אביו וטוען כי גרושתו לא מסייעת לו לקדם זאת. ליבי עם האב ששנים מנסה לחזר אחרי בנו אך ללא הועיל. חשבתי לעצמי, כי יכול להיות שיש ביכולתי לסייע לאב ולרכך את הבן למען יתקרבו זה לזה. מה דעתך?

שלום, הגם שרגשות (ורחמים בכלל זה) הם מנחי התנהגות בחיי היומיום שלנו, הרי שבבואנו לפעול כאנשי מקצוע, מן הראוי לפעול מתוך שיקול דעת זהיר ואחראי. הנער שבחר להתרחק מאביו עשה זאת, ככל הנראה, כחלק מניסיון להתגבר על טראומות עבר ולהישמר מטראומות נוספות. זו בחירה קשה, שמעמיסה צער גדול על האב, ואולי גם על בני משפחה נוספים. לטעמי, נער בכיתה י' רשאי לקבל החלטות מסוג זה, והמחוקק נתן על כך את הדעת ומאפשר הימנעות כזו מתוך בחירה. כדי לאפשר לילד לסגת מהחלטתו הקשה, נדרשים עבודה טיפולית ממושכת, ליווי מקצועי, והדרכה גם לאב. לטעמי, חשוב להמשיך לשדר לבן עד כמה אביו כואב את הפרידה ממנו, ולעזור לו להבין שאבא לעולם לא יוותר עליו. אך ההחלטה נשארת שלו, ויש לכבדה כל עוד הוא מחזיק בה. במקומך, הייתי מוותרת על הניסיון לתווך, ומתמקדת במתן תמיכה והכלה לנער, מבלי להוסיף לו מטען נוסף של אשמה. בברכה ליאת

היי ליאת, פונה אלייך בסוגיית הדינמקות החברתיות בגיל הזה, הילדה שלי בגן טרום טרום חובה וד מעט בת 5 מתחילת השנה מקבלת דחיות חברתיות יש ילדה שהיתה חברה שלה שנה שעברה ומוציאה את הילדה שלי מהקבוצהץאמרתי לילדה שלי שתתחבר לאחרים היא אומרת שהיא לא מוצאת חברים אחרים האמת שהילדה שלי תמיד היתה אינדווידואליסטית , היא חזקה מאוד בהרבה תחומים אבל בצורך החברתי תמיד מקבלת דחיות השבוע ממש בכתה ואפילו הלב שלי לא עמד בזה, בדרך כלל אני לא מתרגשת מה עושים אין אם מי לדבר בגן, הגננת בחופשת מחלה ותמיד אמרה לי שהיא לא רואה בעיה, אם היא לא רואה בעיה איך הילדה שלי מרגשה בודדה מה עושים? לפעמיים נראה לי שיש לופים שלא משתחררים ונראה לי להביר גן הכי טוב במיוחד שזה שנה שניה שלה שם

שלום, אין דבר עצוב יותר מילד בודד, ללא חברים, ולכן חשוב שהמבוגרים בסביבתו יעשו הכל כדי לסייע לו להיחלץ מה"לופ" (כפי שקראת לזה). הסיבות לדחייה חברתית מגוונות למדי. לפעמים הם קשורות למאפייני הילד עצמו, לפעמים לדינמיקה הקבוצתית. אגב, לפעמים (ואיני רומזת כאן שום דבר, מלבד להאיר גם את האפשרות הזו) - לפעמים המצב אינו נורא כ"כ, ומה שנתפס בעיני ההורה כבדידות ודחייה, משקף תפיסות, חרדות ואולי גם זיכרונות או טראומות מילדותו או חייו של ההורה עצמו, המהדהדות אל תוך המציאות של הילד, ומשפיעות עליה. כדי לעזור לבתך, חשוב לנסות להבין את הסיבות למה שאת מכנה דחייה. המידע מן הגננות חשוב, וכדאי להקשיב לו. תוכלי לנסות להיעזר באימהות של ילדי הגן, ולבקש מהן עזרה באתחול ויוזמה של מפגשים אחה"צ. לסיכום, אוכל לומר עוד, כי מעבר לגן אחר לא תמיד מביא את השינוי המצופה, במיוחד אם הקשיים החברתיים מיוחסים לבעיה במיומנויות החברתיות של הילדה או בקשיי תקשורת או בקשיי תקשורת. בברכה ליאת

הי ליאת יש לי שני אחיינים בני 11+8. לאחר מספר מקרים בהם האב היכה , ובפעם האחרונה אף השאיר סימן כחול, דיווחתי ליועצת בית הספר (לאחר שהודעתי לאב מספר פעמים שמכיוון שלא ניגש לטיפול או הדרכה אאלץ לדווח). מאז ההורים כועסים, הרחיקו את הילדים, לא מאפשרים להם להתקשר או לבוא ,האב כמובן מכחיש את היותו אלים (יש לציין כי הילדים מאוד קשורים ונהנים במחיצתנו). ההורים מפחידים את הילדים , ואומרים להם כי אם יספרו ליועצת אז יכלאו אותם להמון שנים והם יגורו ברחוב ללא אוכל, אף ביקשו מהילדים לגשת ליועצת ולהגיד שכל מה שסיפרו הוא לא נכון, וכן בקשו מהילדים שבפעם הבאה שמדברים איתם יגידו שהם לא מדברים על דברים פרטים של המשפחה. לעיתים הילדים יוצרים איתנו קשר בהיחבא, כאשר הם לא ליד ההורים ומספרים . שאלתי היא, מה מומלץ להגיב לילדים כאשר מספרים כאלה דברים. מעבר להסבר שבמצב זה לא כולאים, וכן שתמיד יכולים לבוא אלינו ולא נשאיר אותם ברחוב. לדעתי הילדים במצב מבולבל, ההורים מאיימים, מצד שני אנו מנסים לסתור על ידי הסברים, נשמע לי שזה מבלבל והילדים לא יודעים למי להאמין. הילדים במצוקה, אני חוששת שבמקרה של אלימות יחששו לספר לנו או לבית הספר. הנושא בטיפול הרווחה לפי מה שאני מצליחה להבין, אך ברווחה יש עומסים רבים ואני חוששת שההורים יצליחו לחמוק ובסופו של דבר הילדים לא יהיו בטיפול (וגם ההורים). אשמח לשמוע עצותיך בנושא. תודה יעל

שלום יעל, בכל הנודע לאלימות במשפחה, הרווחה פועלת מהר מאד וביעילות, ופקידות הסעד מנוסות מספיק כדי לזהות ילדים הפועלים תחת איום או לחץ. מבחינה זו, נדמה לי שאפשר להיות רגועים. תוכלי לפנות בעצמך לגורמים המטפלים, ולמסור את המידע הרלוונטי. בשיחתך עם הילדים תוכלי להדגיש בפניהם שאת משוכנעת שאביהם אוהב אותם, אך עליו לקבל כלים כיצד נכון לחנך ילדים ללא אלימות. הסבירי שבמקרה של דיווח, ההורים לא ייכלאו, אלא יקבלו הדרכה "איך להיות הורים טובים יותר ולא אלימים". בברכה ליאת

שלום ליאת, אני בת 27 ויש לי שלושה ילדים בגילאי 4, 2 ו-8 חודשים הקשר שלי עם אימי לא היה טוב אף פעם. היא מרבה לבקר אתי, ויש לי חסך עצום ממנה. כילדה ספגתי ממנה העלבות מילוליות ואף עונשים פיזיים. מעולם לא הרמתי יד על ילדיי! וגם כשאני כועסת, אני מאוד משתדלת לדבר באסרטיביות ולא להיות תוקפנית כלפיהם.אני דואגת להם ורגישה לצרכיהם, ומאוד מקפידה על זמן איכות איתם. האווירה אצלנו בבית היא נעימה ושמחה. הבעיה שלי היא עם בתי הבכורה: מביש אותי להודות, אך אני מרגישה שאני אוהבת אותה פחות משני האחרים. הרבה פעמים אני מרגישה שהיא "מעיקה" עליי, דורשת ממני יותר מדי תשומת לב. אני מרגישה שאני חסרת סבלנות אליה וכמובן שהתנהגותי משפיעה עליה, ואני מרגישה שבו ידיי אני גורמת לבת שלי בעיות רגשיות אני בטיפול אצל פסיכותרפיסטית כבר חצי שנה (הגעתי עקב בעיה מינית. עברתי פגיעה בעברי כילדה בבית ספר) רוב הטיפול אני שותקת או שמדברת באופן שטחי ולא מסוגלת להעלות כלל נושאים כאובים מעברי לאחרונה אני שמה לב שהטיפול הפך לסוג של "טיפול נפשי" יש לי צורך מאוד גדול להעלות דווקא את נושא הקשר עם בתי בפני המטפלת אך אני חוששת מתגובתה... אני פוחדת שתישפוט אותי ושתחשוב שאני אמא גרועה ובמילא כל הטיפול הוא מאוד רגיש עבורי אני יודעת שאין לי שאלה מוגדרת, ואולי אין לך הרבה מה לומר, אך בכ"ז...מה עליי לעשות? אשמח מאוד לתשובתך..

עד שליאת תענה לך... עלייך להתגבר על החשש ולדבר על כך בטיפול עם הפסיכותרפיסטית. לא נראה לי שהיא תשפוט אותך, ההיפך הוא הנכון.

שלום ורד, אני מסכימה מאד עם שירה, ומשוכנעת שהטיפול שלך הוא ה-מקום להעלות את הנושא. את יודעת, ילד ראשון תמיד מביא איתו - לצד השמחה וההתרגשות - גם הרבה מאד "עניינים" מן העבר שלנו, חלקם לא פתורים. הדבר יכול להיות מסובך אף יותר, כשמדובר בבת ראשונה לאם צעירה, המתמודדת עם טראומות וכאב מילדותה. היחסים עם הילדה הקטנה שלנו עלולים להיות מושפעים מהיחסים שלנו עם הילדה הקטנה שהיינו. נדמה לי שזו אחת הסוגיות המרתקות בחדר הטיפול, וחבל מאד יהיה לוותר עליה. אז יאללה, לעבודה :-) בהצלחה ליאת

שלום, נכדי בן 3 מרבה לספר סיפורים מומצאים. הוא מספר על בני משפחה שמכים אותו כי"לא אכל שניצל" , על דוד עדין שהכה אותו, כשהייתי נוכחת במפגש וכו'. דברים שלא היו. נקודה. הוא נשרט בגן ע"י ילד, וסיפר לגננת שאבא שרט אותו, כשאני הבאתי אותו לגן ללא כל שריטה... גם חוויות טובות כמו הליכה לג'ימבורי, למשל, שלא היתה וכו'. יש מצב לדאוג?? כדאי לציין שרק לאחרונה הוא החל לדבר בשטף ולספר סיפורים, לפני כן הוא תקשר מילולית אבל לא יזם סיפורים. ( גם סיפורים נכונים של מה היה בגן וכו'. זה ילד יחיד, נסיך אמיתי שהוריו ודודיו מתייחסים אליו נפלא!!! מעולם לא היה משהו קרוב אפילו להרמת יד. הכול בנועם ובסבלנות.

שלום נוגה, ככל שהדברים נוגעים לתיאור שלך, אין מקום לדאגה. פעוטות בגיל זה עדיין משלבים בתיאוריהם מציאות ודמיון, כאשר לעתים הדמיון עולה על המציאות. הם ממציאים אירועים, מספרים על בני משפחה שאינם קיימים, ואפילו בודים חברים דמיוניים ומנהלים איתם אינטראקציות. מדובר, כאמור, בתופעה התפתחותית נורמטיבית שאין בה כל דבר מדאיג. סופשבוע נעים ליאת

קוראי הפורום היקרים, המחשב שלי קרס ונסע למעבדה לתיקון. מסיבה זו, קצב התשובות שלי אינו משביע רצון, כי אני נאלצת למצוא פתרונות זמניים כדי להיות כאן. אנא התאזרו בסבלנות, אשיב לכולם ככל יכולתי. עמכם הסליחה ליאת

תלמדי אותו לקחת פסק זמן לפעמים ולנוח לפני שקורסים ומתאשפזים במעבדה(((-: תשלחי לו חיבוק ענק ממני. חני,בחום

היי חני, המחשב חזר היום מתיקון, ואני מקווה שימשיך לעמוד בעומס. :-) הוא מוסר לך דש בחזרה...

יש לי ילד בן 7 עם בעיות בהתנהגות , מחפשת פסיכולוג עם המלצות, אנו גרים במערב ראשון

שלום מיכל, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית ביה"ס או רופא הילדים שלכם הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה ליאת

הי, מקווה שהגעתי למקום הנכון. בני בן 10 חודשים. הוא לא אוהב להיות ברכב קשור בעת נסיעה. דקה אחרי שיוצאים לדרך הוא מתחיל להביע חוסר שביעות רצון ובכי. האם יש דרך כלשהי להקל עליו או להרגיל אותו לכך?

שלום איזבלה, יכולות להיות סיבות שונות להתנגדות שאת מתארת. לפעמים, ילדים נמרצים ותנועתיים מתקשים לשאת נסיבות בהן הם מרוסנים למקום אחד לזמן ממושך. יש ילדים שחשים אי נוחות (בחילה בדר"כ) בשעת נסיעה, במיוחד אם הם יושבים נגד כיוון הנסיעה, אך לא רק. יש ילדים שרגישים לטמפרטורה (בעיקר חום) או למגעו ה"ניילוני" של כסא הבטיחות. יש מי שחוו אירוע לא נעים שנקשר במכונית, וחוששים מהנסיעה בגלל התניה שנוצרה. למשל, ילדים שלמדו לקשר בין נסיעה במכונית לפרידה מההורים (למשל הנסיעה בבוקר לגן). תהיה הסיבה אשר תהיה, אפשר לנסות לחבב את הנסיעות בדרך הדרגתית, בהתאם לסוג הקושי. להפוך אותה למשהו נעים יותר, להסיח את הדעת בשעשועים, מוסיקה, או הפעלה גרייתית אחרת שמתאימה לגילו של הילד. כמובן, שאין לאפשר לו לנסוע לא חגור/קשור, למרות מחאותיו. לפעמים זו גם בדיקת גבולות... אין לך מושג כמה מהר עובר הזמן בין התקופה הזו, לבין התקופה שבה הוא יבקש ממך את מפתחות המכונית לנסוע לבילוי הלילי בימי שישי בערב :-) היי חזקה! ליאת

היי, בהמשך לפנייה שלי ובמקביל לעובדה שאני בוחנת גם אפשרויות פיזיות שאינן חיצוניות וזדוניות בהכרח, אשר גרמו לאי נעימות לבתי, רציתי לשאול האם ייתכן שבגיל כל כך צעיר ילדה תפתח הגנות משוכללות יחסית? אני שואלת זאת כיוון שברור לי שהשם "שרה" אינו שייך לאדם המצוי בסביבתה, אך האם ייתכן ילדה בת שנתיים וארבעה חודשים תשייך שם שאינו מוכר כהגנה לקושי לחשוף שם של אדם אחר אותו היא מכירה? חשבתי על אפשרות שאולי היא שחקה עם בת דודתה במשחק "שכזה" ואולי היא מתקשה לחשוף את שמה...או שאולי השם "שרה" שימש לתיאור דמות מסוימת כחלק מהמשחק.... אשמח למענה בנושא.

היי אור, אני לא חושבת שמדובר בניסיון להסתיר זהות אחרת, אלא אולי בייחוס השם למישהו שנקרא בשם אחר. כמו שאמרתי, אולי, למשל, הרופאה שבדקה אותה.

בני בן 5ובתי בת 2 היחסים בינהם טובים הם דואגים אחד לשני וממש אוהבים אחד את השני לפעמים שהוא משחק והיא רוצה להצטרף היא הורסת לו )אני יודעת שככה היא מנסה לשחק איתו) אבל הוא לא רואה את זה ככה וישר מתעצבן עליה ומתחילים הריבים והבכי עד שאני מתערבת ומרימה את הקול. לאחרונה יש החמרה בהתנהגות שלו איתה הוא ממש מרים עליה את הקול ואפילו גם אליי הטון דיבור שלו השתנה בכלל על כל הבית .וגם אני הטון שלי כלפיו השתנה. אני מבינה שהוא מרים את הקול כי הוא למד ממני אני בטוחה בזאת השאלה היא איך אני מחזירה את המצב לקודמו איך אני גורמת להם לשחק ולהסתדר בינהם מבלי להתערב

שלום ליאת, ככלל, מריבות חוזרות בין אחים מתלקחות פעמים רבות דווקא כתוצאה ממעורבות יתר של ההורים, ומרצון (לא תמיד מודע) של הילדים להפעיל את המבוגר ולהביאו אל תוך הסיטואציה. כאשר את נשארת מחוץ לתמונה, הם ייאלצו להסתדר ולפתור את הקונפליקט בעצמם. מאחר שמדובר בילדים קטנים מאד (לפחות בתך), לא תמיד זה נכון להתעלם ממה שקורה. אני מציעה לא לאפשר לקטנה להפריע לאחיה, גם אם בעינייך נראה חשוב שהוא יוותר לה. אפשרי לכל אחד מהם את מרחב הפעילות המתאים לו, ואל תצפי שהוא "יעסיק אותה" או יסלח לה בגלל שהיא "עושה זאת מתוך אהבה". זה לא הוגן כלפיו, ולכן הגיוני שהוא כועס עליה ועלייך. בספר "ילדים האתגר" של דרייקורס, יש פרק נפלא הדן במריבות בין אחים. ממליצה מאד לכל הורים לקרוא ולהפנים. בהצלחה ליאת

יש לי ילדה בת 18, לצערי כבר 4 שנים שהיא מטופלת תרופתית בתרופות פסיכיאטריות עקב חוסר איזון .היא סובלת ממצבי רוח קיצוניים. מאז שהחל המשבר הרפואי היא לא יצאה לטיולים ולא ישנה מחוץ לבית. גם כשניסתה להתגבר ולצאת לטיולים מטעם בית הספר בעלי נאלץ לנסוע בלילה לקחת אותה . בעוד כחודש היא אמורה להתגייס, בשירות עצמו קרוב לוודאי שתשרת קרוב לבית עקב בעיות ת"ש ואחרי שיחה עם הקב"ן. היא אומרת שרק לטירונות היא תוכל לישון מחוץ לבית אך אני מרגישה את הלחץ שלה וחוששת שברגע שתגיע לטירונות לא תעמוד בזה וזה לא טיול ,לא נוכל לקחת אותה הביתה. אני לא רוצה לייאש אותה אך מודאגת מאוד. למי פונים? מה עושים אם בכלל?

שלום ליאת, במקרה כזה, ראוי להתייעץ עם הפסיכיאטר שמטפל בה ומכיר את מצבת הכוחות שלה. ראוי לציין כי קיימת כיום מודעות גדולה לנושא בריאות הנפש בצבא, וקיימת נכונות לעזור וללכת לקראת המתקשים. דברי עם הפסיכיאטר והתייעצי איתו. קיימת אפשרות לקבל דחיית שירות של מס' חודשים, ובזמן הזה לטפל בעיית השינה מחוץ לבית. בהצלחה ליאת

שלום, אני פונה בנושא די רגיש וטרי. לפני קצת יותר משבוע, התלוננה בתי בת השנתיים וארבעה חודשים שכואב לה ב"פיפוש". כשחזרה על אמירה זו שוב במקלחת, בעודי מסבנת את איזור איבר המין שלה, חשבתי שאולי מדובר בחבלה או בדלקת בשתן ולמחרת בבוקר התייצבתי איתה בקופת החולים. בדיקת השתן הייתה תקינה ולמחרת שלחנו גם תרבית שתן שבהמשך התבררה כתקינה. גם בדיקה חיצונית של הרופאה לא הראתה כל אדמומיות או דבר אחר. בסופ"ש האחרון, כאשר שאלתי אותה האם עדיין כואב לה הפיפוש, השיבה באמירה "שרה תיגע בפיפוש של רחל" (שם בדוי אך הכוונה לבתי). לילדה אין כל אינטראקציה עם אדם בשם זה ועד היום חזרה על משפט זה בעקביות כבר למעלה מ-4 פעמים. את שעות היום היא מבלה בגן או בנוכחותי בבית או מחוצה לו. פניתי למנהלת הגן הפרטי (שנמצא בפיקוח) ושאלתי האם ישנה סייעת חדשה או מישהי שהגיעה להחליף באופן חד פעמי או כל אישה אחרת בשם זה שיכלה להיכנס לגן. כפי שציפיתי, תשובה הייתה שלילית. שאלתי גם האם יש ילד או ילדה הקרויים בשם זה. נעניתי בשלילה. הגן מרושת במצלמות והצוות נוכח שם באופן קבוע. בכל מקרה, בהצעתה של מנהלת הגן, נכנסתי עם בתי לגן ובחיוך רחב (ככל שיכולתי) ביקשתי מבתי שתראה לי מיהי "שרה". שיערתי שייתכן והיא קוראת למי מן הצוות בשם זה, למי מן הילדים או אפילו לבובה, או כל משחק אחר. שאלה זו לא העלתה דבר. אני אובדת עצות בעניין זה. מחד, העובדה שבתי נקבה בשם של אדם שאיני מכירה וחזרה על אמירה זו , אינה נותנת לי מנוח. מאידך, איני רוצה להפוך זאת לעניין דרמטי עבור הילדה ובטוחה שעליי להיות ערה לנושא בעדינות. חשוב לי לציין, כי לא היו שינויים חריגים בהתנהגות הילדה. היא החלה ללכת לגן רק בגיל שנתיים וחודשיים (עד אז אני או הסבים שלה טיפלנו בה בבית) והיא עדיין בתהליך של הסתגלות. בבקרים היא נוהגת לומר "לא רוצה לגן" ולעיתים מסרבת לנעול נעליים, אך נכנסת ברצון ומגיבה בחיבה רבה לגננת ולסייעות. אני זקוקה לעצה כיצד להמשיך להיות ערה לעניין זה ובכלל כיצד להתייחס לאמירה זו. שאלה נוספת- אילו אפשרויות קיימות על מנת לוודא שהילדה לא עברה משהו טראומטי?

שלום אור יקרה. חשבתי על מה שכתבת והחלטתי לשתף אותך במחשבות שלי עד שליאת תענה. קודם כל אני מצטערת הדילמות הלא פשוטות האלה מונחות לפניך... וודאי לשמוע כזה משפט מהילדה מלחיץ ומפחיד מאוד.אכן האמירה של בתך חשודה מאוד מאוד גם בעיניי.האם יש דרך לוודא שהיא לא נפגעה?..אני לא בטוחה.תעטפי אותה בחום(כולל מגע) ותמשיכי לעקוב אחרי התנהגותה,תהי ערה לאמירות שלה אולי היא תגיד לך עוד משהו,אולי תוך כדי משחק או החלפת טיטול(או שירותים).אם אין שינוי בהתנהגות אני לא רואה סיבה לפנות לטיפול.רוב הסיכוים גם אם היה משהו חד פעמי מסוג הנגיעות ה"נעימות" יחסית(סליחה אם קשה לך לקרוא את זה)בגיל הזה וילדה חשה בטחון ואהבה בבית היא תשכח מזה.מה שבאמת מפחיד כאן ובצדק זה שאנחנו לא יודעים איך להבטיח שזה לא יקרה שוב גם אם היה משהו.קודם כל תדעי שבגיל הזה בתך לא כשירה לחקירה ואני לא מאמינה שאפילו אם היית רוצה ללכת לכיוון המשטרה ולדרוש לעבור על התוכן של מצלמות ההבטחה היה לך סיכוי לקבל אישור.גם אם הבת של תצביע על מישהי אין לך שום דבר להוכיח אותה וגם כדאי לך מאוד להזהר להסתמך על זיהוי של ילדה קטנטונת כל כך.מה שכאן,נדמה לי שכדאי לך לשאול אותה מי הכאיב לה ולא איפה "שרה".תגידי שאת מאוד כועסת על מי שהכאיב לה ותתני לו עונש חמור שהילדה תרגיש גב.תבדקי בכיוון של קרובי משפחה,אחים,בייביסטר וכו' לפעמים יש פגיעות בין אחים ובין ילדים בכיוון שאחד הילדים נפגע או נחשף לתוכן לא מתאים לגילו.שוב,אולי זה דימיון שלי,אבל נשמע לי שהילדה חוזרת שוב ושוב על המשפט שנאמר לה.את מבינה,לא מחייב שזו הייתה שרה היא יכלה כך לתאר את מעשיה וזה מספיק.האם המילה שבא הילדה קוראת לאבר המין שלה היא שלה(כך אתם אומרים בבית)?לבסוף,אגיד לך שאנחנו חייבים לעשות הכל כדי להגן על הילד שלנו מכאן והלאה.ואם את ממשיכה לחשוש לכיוון הצוות בגן אולי הפתרון הוא להעביר ילדה למרות שיש בזה קושי רציני. מצטערת מאוד שיתכן שבתך נפגעה. זה לא נשמע לי פגיעה קשה אבל תהי ערה ותני לה הרבה צומת לב. חני, בתקווה שאנחנו חוששות לחינם.

שכחתי "לא"-אני לא חושבת שיאשרו לך לבדוק תוכן של המצלמות

היי חני, תודה על המענה. הנושא הזה הוא תעלומה גמורה ומייסרת מבחינתי. למנהלת הגן אין שום התנגדות שאצפה במצלמות האבטחה, אך איני יודעת אפילו מהיכן להתחיל. כל הצוות בגן שלה ער לנושא הרגיש הזה והן מודעות לכך שיש לעקוב אחר התנהגותה ובפרט אחר משחקים ספונטניים בהם היא משחקת. אין לה אחים ואחיות, אין לה בייביסיטר והמקום היחידי בו היינו בחודש האחרון הוא בית הוריי, בראש השנה, שם היא משחקת נורא יפה עם בת דודתה, שגדולה ממנה בשנתיים. מעבר לכך, כולם עוטפים אותה בחום ולרוב היא נמצאת בטווח הראייה שלי. אני נורא מתוסכלת מהעניין היות והצוות בגן נראה כל כך אמין ואין לי תחושה שהיא נרתעת ממי מהן. יחד עם זאת, הפיקוח הצמוד שלי עליה, לא משאיר לי אפשרויות למקרים שאולי ארעו מחוץ לגן. אם יהיה לי רמז או חשד מבוסס יותר, אני לא אהסס להוציא אות לאלתר ואף להישאר איתה בבית במידת הצורך. גם אתמול כאשר סיבנתי אותה באמבטיה, היא ישר התיישבה במים כדי לשטוף את הסבון, שככל הנראה שורף לה. אני ממש מסכימה שהדילמה העיקרית כרגע, עוסקת באפשרות שאם ובאמת ארע מקרה שכזה, איך אני מונעת מכך להתרחש שוב. לנקוט כרגע בצעדים, כדוגמת הוצאתה מהגן, מבלי שיש לי רמזים מבוססים יותר, עשויה לפגוע בילדה יותר מלהועיל. אני ממש אובדת עצות בעניין ובעיקר מתענה לנוכח חוסר האונים. בתקווה ותפילה שכל חששותיי לשווא. שבת שלום.

הרי ברור כשמש שמישהו נוגע בילדה. גם כואב לה, וגם היא ביטאה את עצמה באופן ברור. זה לא משהו שילדה בת שנתיים תמציא סתם. היעזרי בפסיכולוג כדי לדעת איך לדלות את זהותה של "שרה" מהילדה, ועד אז - לא לעזוב אותה אפילו לשניה. במצב כזה אני הייתי חושדת בכל אחד, ממש כל אחד ולא משנה איזה רושם הוא עושה או מה עומק ההיכרות שלך איתו.

מישהו יודע להמליץ על פסיכולוגית שתוכל באמצעות משחק, לנסות ולדלות פרטים נוספים מהילדה?

התגעגעתי כל כך ((-:

שלום חני, הנה אני כאן, עדיין ללא מחשב תקין. מצטערת שלא הייתי כאן בתדירות הרגילה. מקווה לחזור לשגרה בהקדם. :-) ליאת

שמי אורית בעלת צהרונית. יש לי ילדה בת שבע עולה חדשה ארבע שנים בארץ. ימים שלמים אינה מדברת לא בבית הספר ולא בצהרון. האמא מספרת דבבית היא מדברת. אני ראיתי פעמים ספורות שדיברה. היא היתה באיבחון ואמרו שהיא סובלת מחרדה. אני נוכחתי בפעמים של קיפאון לזמן מה. מבקשת יעוץ לעזור לאמה.

שלום, מתיאורך עולה כי הילדה סובלת מאילמות סלקיטיבית שהיא למעשה הפרעת חרדה קיצונית. בהפרעת חרדה זו, קיימת יכולת לדבר אך הילד אינו מסוגל לדבר במצבים מסויימים. בדרך כלל הילד מצליח לדבר בבית אך במצבים חברתיים מסויימים מופיעה אותה "אילמות" . יחד עם זאת ישנם גם מקרים הפוכים בהם הילד ימנע מדיבור עם בני משפחה. מבחינת הטיפול, בדומה להפרעות חרדה אחרות, ההתערבות המומלצת הינה קוגניטיבית התנהגותית. התערבות זו תשלב בין החלק הקוגניטיבי - זהוי המחשבות האוטומטיות עומדות בבסיס החדדה (כגון "אם אדבר יצחקו עלי" או "יצעקו עלי") והחלק ההתנהגותיאשר יכלול חשיפה הדרגתית למצב המאיים. בד בבד תהיה גם התייחסות לפן הפיזיולוגי בו ילמד הילד טכניקות הרפייה והרגעה. התערבות מסוג זה הינה ממקודת בדרך כלל ותכלול גם הדרכת הורים והדרכת הצוות החינוכי. מומלץ מאוד לפנות לפסיכולוג/ית ילדים העוסק/ת בטיפול קוגנטיבי התנהגותי. בהצלחה, אמיר

יש לי ילד מתבגר בן 16.5 עם מוטיבציה נמוכה שרק הולכת ופוחתת. הוא ילד נגרר שמאוד מושפע מחברה לא טובה, מתקשה לקבל מרות ובפועל לצערי, אין לי שליטה עליו. אני אם חד הורית, וגם האבא שלא מאוד מעורב, לא מצליח להטיל עליו מרות. הוא מתחבר לילד שנשר ממסגרת לימודית, ולאחרונה הוא מצליח להשפיע עליו שינשור גם הוא מהמסגרת. הוא מבריז המון מבית הספר ונמצא שם על תנאי. הסברתי לבני המון פעמים לאן הוא יכול להגיע, ושהחבר הזה לא טוב עבורו וזה לא עוזר. גם מדריך מקידום נוער שמלווה אותו, הסביר לו, לשוא. לבן שלי יש פוטנציאל לסיים בגרות מלאה בהצלחה והוא לא מנצל אותו. שאלתי – האם נכון לדבר עם החבר הזה למרות התנגדות בני, ולהסתכן בתוצאות שזה עלול להביא? אני יודעת שבני מאוד יכעס. מצד אחד אני רוצה להיות תקיפה איתו בנושא זה, ולהסביר לו שאני לא מוכנה לקבל את החברות הזו ואת ההשפעה שלה עליו, מצד שני אני קצת חוששת מהתוצאות (יש לו נטיה להתפרצויות וכעסים והוא לא אוהב בלשון המעטה שמנהלים אותו). זקוקה לעצה בדחיפות.

שלום הילה, לתחושתי, ההתדרדרות של בנך אינה קשורה ישירות לחבר הבעייתי. היא כנראה תוצאה של דברים אחרים, כשההתחברות לילד ההוא משרתת אצלו משהו (למשל צורך להזדהות עם מישהו ש"שם פס" על המערכת ובכל זאת מרגיש חזק ומצליח). בעיני, לדבר עם החבר אינו הפיתרון. זו התעסקות בקצה הקרחון, וניסיון להשיג שליטה על משהו שכרגע כבר לא בשליטתכם. חשוב לגייס את כל הגורמים הטיפוליים במערכת, כולל גורמי רווחה שמתעסקים בנוער מנותק, ולנסות לבסס עם הילד שלך הסכמים של כבוד. אגב השם שלך, תוכלי לנסות לקרוא על "פרוייקט הילה", שנותן מענה לבני נוער שנשרו מהמסגרות הרגילות, ואשר רוצים ויכולים לגשת לבגרות, בדרך אחרת (כיתות קטנות, שעות לימודים נוחות, וכד'). בעיני, זה הזמן לפעול בנחישות, ולא לחפש עצות דחופות באינטרנט. חשוב לפעול מתוך מחשבה ואחריות, ולגייס את כל העזרה שאת יכולה. שולחת לך כוח ועידוד לא לוותר בהצלחה ליאת

ביתי בת 10 וחצי, ילדה מוכשרת וחברותית. כשהייתה בגן חובה, הרבתה "לבלף" וכשהחלה לקחת דברים מתאים של חברים בגן, הלכנו לטיפול (מוצלח מאוד) באומנות והדרכת הורים והמצב נרגע. היא לא לוקחת דברים מחברים והשקרים התמתנו. בבית המצב אחר, היא לעיתים קרובות לוקחת דברים של האחיות או שלנו אליה (לא מסתירה אותם - פשוט "משייכת" אליה) ולעיתים מבלפת, או ליתר דיוק משקרת. לעיתים אני מצליחה להגיב "פוליטקלי קורקט" לפי ההמלצות ולעיתים (כמו הבוקר..)מאבדת את שלוותי ואז הטונים עולים והיא יצאה לביה"ס לאחר עימות לא נעים -יש לה שיניים מאוד רגישות עם נטייה לעששת והיא שיקרה לגבי הצחצוח ("בטח שצחצחתי - והמברשת הייתה יבשה , לא לאחר שימוש). מה שהיא כנראה עושה כבר זמן מה - ורק היום "נתפסה". מה לעשות? לחזור לבדוק אותה בנושאים החשובים לי כמו אלו?(עד לפני מס חודשים הייתי עומדת לידה ומוודאת שתצחצח)להניח לזה ולתת לה לשאת בתוצאות? (במקרה הזה - טיפולי שיניים לא נעימים). תודה. סליחה על "הצפת המידע"...

שלום לימור, כמו שכתבתי כאן עשרות פעמים, כולנו מבלפים ומשקרים, כדי להתחמק מאי נוחות או אי נעימות, או כדי לא להסתבך. ילדים אינם שונים מאיתנו, מלבד העובדה שהם עושים זאת ללא תחכום רב. תוכלי לומר לבתך שחשוב לך שהיא תצחצח שיניים, ומאחר ששמת לב שהיא אינה מקפידה ונוטה להתחמק (לא מוכרחים לקרוא לה שקרנית), את תעזרי לה ותוודאי כל בוקר שהיא עושה זאת. יש הרבה ילדים שנוטים להתחמק מהמטלות ההיגייניות הבסיסיות. אני אוהבת לקרוא להם "המסבנים שהסתבנו" או "המחפפים בחפיפה" ("בטח שהסתבנתי...בטח שחפפתי.."). אין בכך כדי להעיד על כשל מוסרי או שקרנות פתולוגית, אלא על ניסיון להימנע ממאמץ. כאן נכנס תפקידנו כהורים, להכתיב את הכללים, ולעזור לילדים להכניסם לרוטינה, בין השאר בדרך של השגחה ועידוד. בקיצור, יש עבודה. בהצלחה ליאת

בני בן 10 מתאחר לישון.בשעה 9 זה שעה סבירה להיות במיטה?צריך להגביל ילד בן 10 בשעת שינה?כל לילה הוא יושן מתוך רוגז שלי ושלו כי תמיד הוא מתעכב באוכל ואז גם באמבטיה ופתאום נזכר במשהו שצריך להכניס לתיק. והזמן נמשך עד 9.30 ולפעמים קרוב ל10. ואז אני מזרזת אותו וזה כבר מתוך כעס וחבל שהוא ככה ישן כל לילה.וכמובן שבבוקר קשה לו לקום.הוא פשוט נמרח ונמרח ולא מצליח עד 9.מה את מציעה?

שלום, ילדים בגיל תשע, עשר, ואפילו 12, עדיין אינם יודעים ויכולים לנהל את עצמם, ומסיבה זו הם נתונים להשגחתם של הורים מבוגרים. סדר היום נקבע באופן כללי ע"י ההורים, והם גם מי שאמורים לאכוף אותו. כמובן שלא נוכל להכריח ילד להירדם בשעה מסוימת, אך נוכל לגרום לו לאכול ולהתקלח בזמן נתון, ולהיכנס למיטתו בשעה שנקבעה על ידנו. אם ההתנהלות בבית רוויית מתח וכעס, יש ככל הנראה בעייה בהגדרת הכללים והגדרת הסמכות. כאשר את מבקשת ממנו להיכנס למקלחת, עלייך לוודא שזה אכן קורה, גם אם תצטרכי לקחת אותו לשם פיזית. באופן דומה, כאשר ארוחת הערב מוגשת, דאגי שיגיע, ואם הוא מתעכב, תוכלי להוריד את האוכל מהשולחן או לגרום לו להבין שהעיכוב יגרום לו להפסד אחר (הגיוני וטבעי) כלשהו. לטעמי, הדרכת הורים קצרה, גם של פגישה אחת, יכולה לסייע לכם לבסס מחדש את סמכותכם כהורים, כך שלא תצטרכו לגעור ולהעניש כל הזמן. זכרי שהורים שמרבים לוותר הופכים בסופו של דבר להורים כעסנים, עייפים ומרירים, בעוד הורים סמכותיים מצליחים לבסס אווירה של שיתוף פעולה והרמוניה משפחתית. אפשר (וצריך) ללמוד לעשות זאת נכון, ואני ממליצה על כך בכל לבי. בהצלחה ליאת

יש לי ילד חמוד בן 4, הצעיר בין חמישה ילדים כשהגדולה בת 17. לאחרונה הצטרפה למשפחתנו ילדה מתוקה בת שנתיים שאנחנו משמשים לה כמשפחת אומנה והדבר קשה מאוד לילד הקטן. אני מודעת לכך שקשה לו, מנסה לתת לו זמן איכות רק איתו, משתדלת לשמח אותו ואף לקנות לו דברים שלא ירגיש שקונים רק לה, ושהזמן איתה לא יבוא על חשבונו, אך בכל זאת קשה לו. בשבועות האחרונים הוא כל יום אומר משפטים כגון:"אני שונא את המשפחה הזאת", "לא רוצה להיות פה", "כולם מעצבנים אותי וכו'". אני מגיבה בזה שאני אומרת שאני מרגישה שהוא עצוב ושאנחנו אוהבים אותו מאוד, אך הוא ממשיך להגיד זאת כמה פעמים ביום. כיצד היית מציעה להגיב?

שלום נעמי, כאם לחמישה ילדים, את בוודאי כבר יודעת כמה קשה לילד הצעיר לפנות את מקומו לבא אחריו, ולוותר על המעמד המיוחד של בן הזקונים המתוק שכולם אובים לאהוב. נדמה לי שאם היה מגיב כך לאח ביולוגי, היית מתייחסת לזה בסלחנות והבנה. ילדת אומנה מגיעה ממקום אחר (אצלך!) ולכן האמירות שלו מפעילות אצלך - מעבר לחמלה וההבנה כלפיו - אולי גם אשמה או ספק בנוגע להחלטה שלכם להוסיף למשפחה פעוטה נוספת. נסי לעבוד על עצמך, ולמצוא את המקום השקט והנינוח מול ההחלטה שקיבלת, ואני מאמינה שזה ייקל עלייך לעמוד טוב יותר מול הנרגנות הטבעית שלו. בעיני, מה שאת עושה ואומרת לו, הוא נכון ומתחשב, ולא נותר אלא לתת לכולכם זמן הסתגלות. בהצלחה ליאת

שלום , בתי בת ה 12 החלה השנה חטיבת ביניים ורצתה להתקבל לכתה מסוימת. לאחר שעברה מבחן שובצה בכתה אחרת. תחילה קיבלנו את הרושם שהיא לא התקבלה לכתה משום שלא היה מקום אח לאחר בירור התברר כי היא לא עונה על הקריטריונים לכתה הנחשקת (אך על פי שהיא מוכשרת ובעלת יכולות גבוהות) . איך אבשר לה שאין היא מתאימה מבלי לפרוע ברגשותיה ובמוטיבציה להמשך? תודה לעוזרים

שלום רב, אכזבות הן חלק בלתי נמנע מחיינו, וילדים ערים לעובדה הזו ומכירים בה. נדמה לי שהדרך הטובה ביותר להציג את הדברים, היא הדרך בה הצגת אותם לי: "את חכמה ומוכשרת, טובה ונהדרת, אך אינך עומדת בקריטריונים לכיתת המצטיינים. למרבה הצער, הגבול לפעמים הוא שרירותי, ונקבע, בין השאר, בגלל מספר מקומות מוגבל. אין לנו ספק שתעשי חייל בכל כיתה בה תהיי, ובשבילנו את תמיד הכי הכי". תוכלי להביע השתתפות באכזבה שלה, ולהכיר בצערה. זה באמת עצוב כשלא מצליח לנו. הזכירי לה שסיטואציה כזאת יכולה בהרבה מקרים להיות מקפצה או הזדמנות להרבה דברים טובים אחרים, ש*כן* פתוחים בפניה. בהצלחה רבה ליאת

שלום בני בכיתה ו' חזר הביתה ללא החומר לימוד במקצוע מסויים. שאלתי - למה לא העתקת? ענה: היא כל הזמן צורחת עליי, לא בא לי להעתיק ולא בא לי לעשות כלום אחרי שהיא מעצבנת אותי. מצד אחד אני מבינה לליבו ומצד שני מצפה לבגרות כלשהיא שיבין שגם אם כועסים עדיין צריך לבצע את משימותיו בכיתה. צריכה את הדרכתכם, מה לומר לו? תודה

שלום דנה, מאחר שאנחנו בתחילת שנה, ובנך עומד לבלות עוד חודשים רבים עם המורה הזו, חשוב לעשות כל מאמץ לשמר יחסים של כבוד הדדי ביניהם. אני מוצאת דווקא תקווה בהסבר של בנך: אם הוא נמנע משיתוף פעולה כל זמן שצורחים עליו, די ברור מה צריך לעשות כדי להשיג את המעורבות והשיתוף מצדו. חשוב לנסות ליידע את המורה על רגשותיו של בנך, ולבדוק במקביל מה בהתנהגותו מכעיס אותה כל כך, מדי יום. נדמה לי שהפיתרון טמון ביכולת לבסס יחסי אמון וכבוד ביניהם, ואפילו ביכולת לנסח הסכמים שיתחשבו ברגשות שניהם. כדי שזה יקרה, נדרש מתווך טוב, ומתווך טוב מחוייב לאינטרס הבסיסי של שני הצדדים. חושבת שתצליחי? בהצלחה ליאת

זה מורכב דיברתי איתה כבר לפני כשבועיים והיא טוענת שהיא לא צועקת, שמי שרוצה ללמוד שילמד ומיש לא לא צריך. קשה לשכנע מורה להתנהג אחרת... לצערי נראה שהיא לא רואה ילד אלא כיתה. פניתי אלייך כי אני רוצה לשוחח איתו בלבד. מצד אחד לבטא הבנה אך מצד שני לבא ציפיה לאחריות.. איך עושים את זה? תודה

היי, בת הבכורה בת 10 ו 8 חודשים, לומדת בכיתה ה. בעלת לקות למידה ובעיות קשב. הבעיה היא שהרבה פעמים התנהגותה ותגובתה לדברים מסויימים לא תואמים בכלל התנהגות של ילדה בת גילה. לדוגמא ילדה מהכיתה באה אליה ורצתה לשחק במשחק שהבת שלי לא רצתה וכתגובה לכך הבת שלי הוציאה אותה מהחדר שלה ולא נתנה לה להיכנס לחדר תוך שהחברה מנסה לדבר איתה ללא הועיל, יש לציין כימקרים אלו קורים מדי פעם בסיטואציות שונות. למי עליי לפנות?????????? אני ממש לא יודעת מה לעשות ואיך להגיב??????? מרגישה שאני צריכה עזרה דחוף!!!!!!! תודה רבה.

שלום שרה, ילדים עם לקויות למידה והפרעת קשב נמצאים בסיכון להתנהגויות אימפולסיבית, נוטים לפרש את כוונותיהם ומעשיהם של הזולת באופן מוטעה, מתקשים לקרוא נכונה סיטואציות חברתיות ולהגיב להן בצורה מותאמת - ובגלל כל אלה, לסבול מקשיים חברתיים ורגשיים. הכתובת לעזרה הוא פסיכולוג ילדים קליני, רצוי כזה המתמחה בעבודה עם ילדים ומשפחות לילדים עם ADHD. בהצלחה ליאת

שלום. יש לי ילדה בת חמש. יש לה אובססיות לסירוק שיער. רוצה להסתרק אחרי לבישת חולצה כי זה בילגן לה את השיער. יכולה לרצות להסתרק סתם ככה למרות שהסתרקה לפני רבע שעה. וממש נמצאת במצוקה אם אני אומרת לה שהיא כבר הסתרקה ואין צורך וממש מתעצבנת ונרגעת רק אחרי שמסתרקת. כנל גם עם סידור השמיכה. רוצה ששמיכה תהיה מונחת עליה ישר וקצה שלה לא יהיה מבולגן. בינתיים אין אובססיות נוספות אבל אני מפחדת שלא יחמיר ותהיה לי ילדה אובססיבית על כל מיני דברים. איך מבדילים בין צורך בשליטה לבין אובססיה רפואית שזקוקה להתערבות?

שלום ארי, ילדים קטנים זקוקים לקביעות ויציבות כדי להרגיש בטוחים. לפעמים, ילדים רגישים, נתפסים לפעילויות כפייתיות כחלק מניסיון להשיג תחושת שליטה וביטחון. הם נצמדים לסדר יום קבוע יחסית, ומבצעים דברים בטקסיות פדנטית גם אם אין בכך היגיון רב בעיני המבוגר. ברוב המקרים ההתנהגויות הללו חולפות מאליהן, ואינן מדאיגות. אצל ילדים מסוימים, הטקסים מתפשטים והופכים דרך להימנע מחרדה. להתרשמותי, הטקסים שאתה מתאר הולמים יותר את הסבר הראשון, ואינם נראים כרגע חלק מפתולוגיה. אני מציעה לא להעיר יותר מדי, ולא להיאבק בה. תנו לה להסתרק כמה שתרצה, וכסו אותה לפני השינה כפי שנוח לה. אם תראו שלאורך זמן אין שינוי, או שיש החרפה, התייעצו שוב. בברכה ליאת

שלום רב, בתי ליאל היא בת 3.9 והיא הבכורה מתוך 4 ילדים, עד לתחילת שנת הלימודים האחרונה היא הייתה ילדה מאוד חביבה ואהובה על כל הילדים סביבה, כשהייתי לוקחת אותה לגן שעשועים תמיד היא הייתה מוצאת חברים חדשים לשחק איתם וגם לא הייתה לה בעיה לפנות ולהכיר לבד חברים חדשים, היא מאוד עצמאית, היא מתלקחת לבד, מצחצחת שיניים לבד, מתלבשת ונועלת נעליים לבד, ממש מקסימה, רק ש.. מאז תחילת הלימודים היא התהפכה לגמרי, היא לא מקשיבה, היא גם לא פונה ואומרת מה היא רוצה היא פשוט משתמשת בידיים, הגננת מדווחת לי שהיא כל הזמן עם העניים לכיוון ליאל כי היא ניגשת ומרביצה ללא סיבה, והאמת שהתחלתי לראות את ההתנהגות הזאת גם בבית וגם כאשר אנחנו הולכים לביקור אצל המשפחה, ניסיתי בהתחלה לדבר איתה, ולשאול למה היא מרביצה, כשאני שואלת איך בגן היא אומרת מעולה, כשאני שואלת למה היא מרביצה היא פשוט אומרת כי אני חזקה, ניסיתי לתת לה עונשים כמו, אם היא מרביצה בגן ביום למחרת היא נשארת איתי בבית, אז היא בוכה ומבקשת לגן מבטיחה שהיא לא תרביץ ואז שוב מרביצה, בגן השעשועים כשהיא מרביצה אני מושיבה אותה לידי על הספסל, היא בועטת וצורחת אבל אני לא מוותרת לה, אחרי כמה דקות אני אומרת לה תספרי עד עשר תחשבי על מה שעשית ואז תקומי, והיא באמת עושה את זה, משחקת כמה דקות בשקט ואז שוב מרביצה, אני כבר לא יודעת מה לעשות איתה, אני צריכה לקחת אותה לפסיכולוג???

שלום מיטל, בגיל ארבע, אין טעם לשלוח ילד לספור עד עשר ולחשוב על התנהגותו. ילדים לומדים מהתנסות ומן הקשר שבין התנהגות לתוצאתה. כאשר היא פועלת באלימות, עליך להחזיר אותה הביתה, ולהפסיק את הפעילות המהנה. זה, כמובן, אינו כה פשוט, במיוחד אם את מטופלת בעוד שלושה ילדים קטנים (הנה, כבר מצאנו סיבה אפשרית לשינויים בהתהגותה). אני מבינה את חוסר האונים והעייפות שלך, אך הפיתרון אינו לקחת אותה לפסיכולוג, אלא להביא את עצמך (יחד עם בעלך) להדרכת הורים קצרה אצל אותו פסיכולוג (פסיכולוג ילדים מנוסה), שייתן לכם כלים יעילים להתמודדות עם המופע התוקפני. הילדה שלכם כנראה נמצאת בסוג של מצוקה, וחשוב לטפל בזה ברגישות ואסרטיביות. לכו להיעזר, זה שווה את המאמץ. בהצלחה ליאת

שלום. בני בן 4, ילד מאד חברותי ואוהב לארח ולהתארח אצל חברים. הבעיה שלי היא לקחת אותו מבית החבר. בכל פעם שאני מגיעה לקחת אותו מחברים אני נתקלת בסירוב לשוב הביתה. הוא רוצה להישאר אצל החבר או החברה, הוא אפילו מציע להם להישאר לישון אצלם ובסוף אני תמיד צריכה לקחת אותו בכוח על הידיים. לפני כן הוא צועק שהוא לא רוצה ללכת, בורח לחדרים אחרים בבית החבר שלא נעים לי להכנס לשם ובכלל יוצר מחזה מביך. אני חייבת לציין שאין איתו בעיות משמעת. זו כבר השנה השניה שזה חוזר על עצמו. אני מוצאת את עצמי נמנעת מלהענות להזמנות של חבריו לבקר אצלם וממש חבל לי. שוחחתי איתו לא פעם על הנושא. הוא תמיד מבטיח שזה לא יקרה שוב. לפני שהוא עולה לבית החבר הוא מבטיח שלא יעשה בעיות כשאאסוף אותו ובסופו של דבר אני מוצאת את עצמי באותה סיטואציה. אני מציינת שאני גרושה והוא ילד יחיד (אביו לא גר בארץ). אין לו סבים וסבתות. הוא מפותח מאד רגשית לגילו וילדים מאד נהנים בחברתו. והשאלה היא האם מדובר ברצון להישאר בתוך מקום בו ישנה המולת משפחה או משהו אחר? הוא גם תמיד רוצה שנישאר לישון אצל חברים או משפחה שאנחנו מבקרים. אשמח לעזרה כדי לא להימנע מלשלוח אותו לבתי חבריו. אגב זה קורה אצל כולם ולא חבר ספציפי. תודה רבה

שלום רוני, בהחלט הגיוני להניח כי בנך נהנה מהשהות בבית החבר, אולי גם בשל הסיטואציה המשפחתית הסואנת שחסרה לו. אולם המופע שאת מתארת קשור יותר לקושי להתמודד עם התסכול הכרוך בסיומה של פעילות מהנה. הגם שמדובר בילד ממושמע בדר"כ, יכול להיות שמתוך רגשות של חמלה (ואולי גם אשמה או רחמים), את עצמך מתקשה לעמת אותו עם מצבים מתסכלים, ולאמן אותו בהתמודדות עם אכזבה ודחיית סיפוק. וכך, במצבים של רצונות מנוגדים (שלך מול שלו), הוא מתקשה לקבל את החלטתך, ואת מתקשה להישאר נחרצת מול התנגדותו. לטעמי, חבל שתפסיקו לארח ולהתארח. אדרבא, המשיכי לצאת איתו, אך ברגע שהפעילות מסתיימת, פעלי בנחישות, מבלי להיכנס למבוכה או שיתוק. תוכלי להכין את המארחים לאפשרות הזו, כדי שיוכלו לעזור לך לסיים את המפגש בזמן. עם צאתכם, הימנעי מהסברים ממושכים, שיחות או יסיונות פיצוי והרגעה. פשוט חזרי לשגרה, כדי שילמד שההתפרצות אינה מזכה אותו בתגמולים כלשהם. אני מאמינה שגישה כזו תעזור לו להיאסף ולחזור לעצמו מהר יותר ובקלות רבה יותר. בהצלחה ליאת

לום רב, אני אמא ל- 3 ילדים בני 8 וחצי 6 ושנתיים. (כולם בנים).השאלה לגבי בני הבכור שבכתה ג'. הרקע: מדובר בילד מבריק, עם ראש מתמטי, דעתן. בכיתות א-ב סיים בהצטיינות ואף היה בין הילדים הבודדים שאותרו לשלב ב' במבחני מחוננות. הבעיה: אינו מעתיק מהלוח, או שמעתיק באופן חלקי. מתלונן על כאבים והתעייפות ביד. בנוסף, נמצא בצהרון ובדרך כלל כמות השיעורים לא מאפשרת לסיים שם, אם-כי לא אחת בוחר שלא לסיים ולעסוק בפעילות אחרת. טוען שטוב לו לעשות כשאני בסביבה. כל הסבריי על חשיבות ההעתקה מהלוח וכן חשיבות עשיית מירב השיעורים לפני שאני מגיעה אחה"צ - אינם עוזרים. לאחרונה מרבית הימים יוצא שבגלל שלא סיים להעתיק במקצועות רבי מלל, עלינו להשליםקודם את מה שלא כתב ורק אז להתפנות לשיעורי הבית. ברוב הימים כותב מה שהוא מספיק אך יש ימים שאינו מעתיק בכלל מהלוח. מוזר לי שדבריי על חשיבות הכנת השיעורים לפני הבית ועל מחשיבות העתקה במלואה אינם משפיעים עליו. הו8א יודע היטב כמה חשובים הלימודים ועד כה היה בעל מוטיבציה גבוהה להצליח וגם כיום, אך משום מה אינו "מרחם": עלי ועל עצמו ונוצר מצב שלפעמים יושבים עד 9 בערב על שיעורים שיכל לעשות את רובם בצהרון. אני מוטרדת ביותר כי התנהלות זו עלולה בסבירות גבוהה לפגוע בהישגיו בלימודים (בגלל שקצב כתיבתו איטי מעט ממרבית כיתתו נוצר מצב שהוא לא מספיק בכיתה את "עבודת הכיתה" ואז מבחינת המורה הוא מאלה שלא "חרוצים" (לא אמרה זאת אבל לבטח שמה לב שהוא לא מאלה שמגישים את המחברת לבדיקה לאחר שסיימו. זו מורה חדשה בכיתה). מדובר בילד מבריק, וכך סברו אך מוריו בשנים הקודמות. השנה כמות הכתיבה רבה הרבה יותר וכך גם כמות שיעורי הבית . איך אשכנע אותו להעתיק (למשל לגבי ימים שלא מעתיק כלום)הוא מבין בראש היטב את חשיבות ההעתקה מהלוח!! ובכל זאת לא תמיד מקפיד להעתיק (באופן כללי מתחבר יותר למקצועות "ריאליים") מהן המלצותיכם? האם להענישו? האם לכעוס? אני מתוסכלת מן המצב כי החינוך ראשון במעלה לגביי!@ הרי לא ניתן להמשיך עם מצב שמסכן את הערכת המורה כלפיו בגלל הככתיבה אדגיש כי הוא משתתף בשיעורים ומקבל מדבקות של מצויין, מעולה, טוב מאוד, בשל תשובותיו הנכונות והחכמות אבל בכתיבה ובהספק הכתיבה בכיתה - הסיפור אחר כמתואר..... כמו כן לעיתים לא עושה מטלות בשיעור (כנראה עסוק בדברים אחרים) מה עצתכם? תודה!!

לאמא שלום, בנך מתלונן על כאבים בכף היד, על כך שכתיבה מעייפת אותו וכמו כן שהוא לא מספיק להעתיק מהלוח. כל הדיווחים האלו עשויים להצביע על קושי אוביקטיבי שקשור לפעילות גרפו מוטורית.(פעילויות כתיבה והעתקה). אם קיים קושי כזה חשוב לאתר אותו בזמן ולטפל בו. לאור זאת, אני ממליצה לך לקחת אותו לאבחון דידקטי שיבדוק לעומק אם קיימים קשיים וימליץ על טיפול מתאים במידת הצורך. בהצלחה

שלום ליאת, אני כרגע סטודנטית לפסיכולוגיה וניהול משאבי אנוש וסיום התואר קרב ובא. מגיל קטן אני מאוד רוצה להיות פסיכולוגית אבל לצערי הציונים שלי לא מספיקים כדי להתקבל בארץ לתואר שני (בפסיכולוגיה הממוצע שלי הוא 83 והממוצע הכללי הוא 88). שמעתי אנשים מדברים על חו"ל ועל כמה שקל להתקבל שם לתואר שני בפסיכולוגיה. בעקבות זאת, נכנסתי לאתרי אוניברסיטאות שונות בכדי לאמת את מה ששמעתי אבל הלכתי לאיבוד עם מגוון החטיבות והמחלקות שהאוניברסיטאות מציעות. אשמח לשמוע את המלצותייך על דרכים עקיפות שאוכל להתקבל דרכם ולהיות פסיכולוגית התפתחותית או לעסוק אף בפסיכולוגיה חינוכית או קלינית של הילד. תודה מראש, מורן.

שלום מורן, לימודי פסיכולוגיה לתואר שני הפכו להיות עניין לא קל, ואני מבינה ללבך. איני מכיר את המסלולים של חו"ל, ויודעת שכאן בארץ באמת נדרש (בצדק או שלא בצדק) ממוצע ציונים מאד מאד גבוה. אני יודעת שיש כיום לא מעט מכללות שפתחו מסלולי תואר שני, ושווה לבדוק האם גם בהם התנאים כה נוקשים. אם יש לך המלצות מעולות מהעבודה המעשית במהלך התואר הראשון, יש לפעמים וועדות חריגים, שמאשרות כניסתם של מועמדים עם נתוני פתיחה לא מושלמים, בזכות ההתנסות המעשית. כמובן שאפשר להגיע לעבודה טיפולית דרך מסלולים אלטרנטיביים, כמו טיפולים בהבעה, חינוך מיוחד ועבודה סוציאלית, טיפול משפחתי וכד', אך לכל תחום דרישות פתיחה שונות, וצריך לבדוק. לא קל, אך אפשרי. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני אמא ל- 3 ילדים בני 8 וחצי 6 ושנתיים. (כולם בנים).השאלה לגבי בני הבכור שבכתה ג'. הרקע: מדובר בילד מבריק, עם ראש מתמטי, דעתן. בכיתות א-ב סיים בהצטיינות ואף היה בין הילדים הבודדים שאותרו לשלב ב' במבחני מחוננות. הבעיה: אינו מעתיק מהלוח, או שמעתיק באופן חלקי. מתלונן על כאבים והתעייפות ביד. בנוסף, נמצא בצהרון ובדרך כלל כמות השיעורים לא מאפשרת לסיים שם, אם-כי לא אחת בוחר שלא לסיים ולעסוק בפעילות אחרת. טוען שטוב לו לעשות כשאני בסביבה. כל הסבריי על חשיבות ההעתקה מהלוח וכן חשיבות עשיית מירב השיעורים לפני שאני מגיעה אחה"צ - אינם עוזרים. לאחרונה מרבית הימים יוצא שבגלל שלא סיים להעתיק במקצועות רבי מלל, עלינו להשליםקודם את מה שלא כתב ורק אז להתפנות לשיעורי הבית. ברוב הימים כותב מה שהוא מספיק אך יש ימים שאינו מעתיק בכלל מהלוח. מוזר לי שדבריי על חשיבות הכנת השיעורים לפני הבית ועל מחשיבות העתקה במלואה אינם משפיעים עליו. הו8א יודע היטב כמה חשובים הלימודים ועד כה היה בעל מוטיבציה גבוהה להצליח וגם כיום, אך משום מה אינו "מרחם": עלי ועל עצמו ונוצר מצב שלפעמים יושבים עד 9 בערב על שיעורים שיכל לעשות את רובם בצהרון. אני מוטרדת ביותר כי התנהלות זו עלולה בסבירות גבוהה לפגוע בהישגיו בלימודים (בגלל שקצב כתיבתו איטי מעט ממרבית כיתתו נוצר מצב שהוא לא מספיק בכיתה את "עבודת הכיתה" ואז מבחינת המורה הוא מאלה שלא "חרוצים" (לא אמרה זאת אבל לבטח שמה לב שהוא לא מאלה שמגישים את המחברת לבדיקה לאחר שסיימו. זו מורה חדשה בכיתה). מדובר בילד מבריק, וכך סברו אך מוריו בשנים הקודמות. השנה כמות הכתיבה רבה הרבה יותר וכך גם כמות שיעורי הבית . איך אשכנע אותו להעתיק (למשל לגבי ימים שלא מעתיק כלום)הוא מבין בראש היטב את חשיבות ההעתקה מהלוח!! ובכל זאת לא תמיד מקפיד להעתיק (באופן כללי מתחבר יותר למקצועות "ריאליים") מהן המלצותיכם? האם להענישו? האם לכעוס? אני מתוסכלת מן המצב כי החינוך ראשון במעלה לגביי!@ הרי לא ניתן להמשיך עם מצב שמסכן את הערכת המורה כלפיו בגלל הככתיבה אדגיש כי הוא משתתף בשיעורים ומקבל מדבקות של מצויין, מעולה, טוב מאוד, בשל תשובותיו הנכונות והחכמות אבל בכתיבה ובהספק הכתיבה בכיתה - הסיפור אחר כמתואר..... תודה

בשבועיים האחרונים כמעט שלא מקבל מדבקות....ובנוסף שמעתי מהמורה שלפעמים גם כשיש יותר משעה להעתיק ולענות במחברת הוא מעתיק חלק וכלל לא עונה. בעוד שבבית עונה יחסית מהר על מטלה. לא ברור לי מה הוא עודה במקום (מפטפט אולי מצייר ואולי חודב הל דמויות ממשחקי מחשב או סדרות טלויזיה). המצב חמור בעיני....הילד מבריק מבחינת שכלו איך אוכל לשכנעו לתפקד טוב בכיתה הרי ציונים הוא יקבל לפי תפרודו בכיתה ןאם לא יעתיק ןלא יעדה מטלות בכיתה ציוניו לחלוטין לא ישקפו את יכוצתו ואת שכלו!!! האם להענישו לא לתת לשחק במחשב טו טלייזיה?

אמא יקרה, אני חוששת שתשובתי עלולה לאכזב או להרגיז אותך, ולכן אזהיר מראש שאינך חייבת לקבל את דעתי. את חוזרת בדברייך שוב ושוב כמה את מדגישה את חשיבות (חשיבות!!!) ההעתקה מהלוח, והכנת השיעורים. ובכן, בעיני, זה ממש - אבל ממש - לא חשוב, במיוחד כשמדובר בילד מבריק. מה שחשוב הוא הסקרנות, היכולת לספקה ביעילות, והעמידה במטלות הבסיסיות של ביה"ס (במיוחד כדי לא להסתבך). ילד נבון שיודע היטב את החומר אינו רואה כל טעם בשיעורי הבית המיותרים או בתרגול חומר שהוא כבר יודע. זה נתפס כמשעמם ומטריד, ומכאן גם חסר חשיבות עבורו. אם את חוששת שקימת בעיה גרפו-מוטורית, מן הראוי לבדוק זאת אצל מרפאה בעיסוק, ולוודא שאין מגבלה במוטוריקה. אם אין בעיה כזו, סביר שההתנגדות שלו נובעת משיעמום, שהפך (או הופך) להתנגדות. הלחץ שלך והחשיבות שאת מייחסת לציונים שלו ולהערכת המורים הופכים אתכם פגיעים לקשיים בעתיד, ואני מציעה לך לסגת מהמאבק בנושא. זה מתכון בטוח להתנגדות והתנהגויות "דווקא", וחבל. דווקא בשל היותו חכם, את יכולה להרשות לעצמך לזוז הצידה, לזכר שמדובר בילד צעיר, ולהניח לו למצוא את דרכו ללמידה יעילה. טפלי בקושי המוטורי, אם קיים, והניחי לו ללמוד מתוך שמחה והנאה. כשאנחנו הופכים את הלמידה לעונש - אנו משיגים בדר"כ את ההפך מהמקווה. מאחלת לך מאד שתצליחי :-) ליאת

שלום, אני ליאת נשואה עם שלושה ילדים. הבכון בן 8 האמצעי בן 5.5 והקטנה בת 4.5. הבעיה היא אצל הילד האמצעי. הוא תמיד מרגיש מקופח ועושה השוואות לאחים שלו כל הזמן מאז שהיה תינוק בוכה ומילל. הוא גם מתנהג בצורה אלימה במחינה מילולית אבל רק בבית או בכל זמן שעם ההורים שלו ולרוב רק שיש אנשים בסביבה (כולל אחיות שלי, הורים שלי, חברים שלנו וכו). הוא מקלל אותי ואומר לי משפטים כמו הלואי ותמותי, אני שונא אותך ועוד. בסביבת המשפחה המצומצמת והרחבה הוא תמיד מוצא את עצמו בחוץ והוא זה שגורם לכך נראה שבמאמץ רב. בגן לעומת זאת הגננת טוענת שילד מדהים, חברותי ומתנהג למופת לא אלים ולא בוכה. רק שאני מגיעה לגן מתחיל לבכות. גם שהוא עם סבא וסבתא שלו הוא מתנהג לרוב יפה. ברגע שמחזירים אותו הביתה משתולל. אני מרגישה אובדת עצות אין לי ספק שההתנהגות הזאת קשורה אלינו להורים שלו אבל אנחנו לא יודעים מה אנחנו לא עושים נכון. ואנחנו מרחמים על הילד. אשמך להתיחסות ולעצה מה לעשות ולמי לפנות? תודה

שלום ליאת, ילדים מגיבים לסביבתם, והבדלי התנהגות בולטים יכולים ללמד לא מעט על מוקדי הקושי. כשיש פער גדול בין ההתנהגות בגן להתנהגות בבית, ההשער המתבקשת היא שקיימת בבית בעיית גבולות. ילדים מרגישים טוב ובטוח בסביבה עקבית, ברורה ומכילה. לפעמים, לא בזדון ובוודאי שלא במודע, הם מייצרים התנהגויות קיצוניות רק כדי לגרום ל"מבוגר האחראי" להתעשת ולהציב את הגבול. איכשהו, מהתיאור שלך, אני מתרשמת שהילד שלך כועס עלייך, על כך שאינך מצליחה לעמוד איתן מול התקפותיו, על כך שאת חלשה. הוא מותח את הגבול מתוך משאלה להיעצר, ובוחן את תגובותייך שוב ושוב. הכתובת לעזרה היא פסיכולוג ילדים טוב, המתמחה בהדרכת הורים. איש מקצוע מיומן יכול לפתור בעיה כמו שלכם גם בפגישה אחת או שתיים, ובעיני זו השקעה מצויינת. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי 2 בנות הבכורה בת 7 וקטנה ב 3.5. הבכורה ילדה טובה, ממושמעת, דעתנית, תלמידה מצטיינת ואהובה מאוד- רק מחמאות אנו מקבלים עליה. יחד עם זאת לעיתים אגואיסטית ושתלטנית (תסמונת בכורים). לעומתה הקטנה שלנו מרביצה, בוכה כל היום, מתנהגת לא יפה בגן, לא ממש חברותית...זה "ביצה ותרנגולת" כי הקטנה מתנהגת זוועה ולכן מקבלת בעיקר יחס שלילי בכל מקום! והגדולה קוצרת רק מחמאות ורמת התסכול עולה עוד יותר. מה לעשות לשנות דפוס של התנהגות שלילית? בגן היא בוכה וכל יום אני מקבלת "שטיפה" מהגננת, לקחתי אותה לחוג בכתה ונאלצתי להוציא אותה, לחברות אני לא מביאה אותה כי היא לא משחקת יפה ובדר"כ רבה או צמודה אלי...זקוקה לעזרה כי זה הולך ומחמיר. בנוסף מאחר ואנו גרים ביישוב קטן כל מי שמכיר את הגדולה אז משווה בניהן "כמה שהן שונות" . מה לעשות? תודה נעמי

שלום נעמי, אחרי אח או אחות "מושלמים", מאד קשה לאח הצעיר לבסס מעמד משלו, ויש ילדים שנכנסים לנישה של הילד הבעייתי, רק מפני שהמקום של הילד הטוב תפוס חזק חזק. בתך הקטנה עדיין פעוטה, והתנהגותה בהחלט ניתנת לריסון. אני מדברת על מה שפסיכולוגים מכנים "גבולות", ומאמינה ששינוי הדפוסים בבית, מולה, יוכל להביא לשינוי בהתנהגותה. ממליצה לך בחום להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים מנוסה, וללמוד דרכים יעילות לאיזון בין חום ואהבה לבין הצורך להציב גבול. עד אז, השתדלי לעבוד על היכולת שלך לראות את הדברים בצורה יותר מאוזנת: האם היא *תמיד* "מתנהגת זוועה"? האם היא תמיד רבה ומתנהגת רע? אם לא תמיד, נסי לתגמל את ההתנהגויות הטובות ולהימנע מההשוואות לבתך הגדולה. במקביל, נסי לשער מה נח תחת התנהגותה, ולהיענות לצורך שלה לא דרך הערוץ הבעייתי. אם היא זקוקה לך ולאהבתך, תני לה את זה בנדיבות לא דרך הקונפליקט. ילד שמרגיש מוכל ואהוב (אני יודעת שאת אוהבת אותה, אבל היא כנראה לא תמיד משוכנעת בכך) בדר"כ אינו סוער כל כך. זכרי שהתנהגות מתפרצת היא שילוב של תסכול והיעדר מיומנויות של וויסות. מאחר שבתך עדיין צעירה מאד, חלק מההתנהגויות נחשבות עדיין נורמטיביות. ההיצמדות אלייך וההעסקה שלך קשורים אולי לתחושה של תסכול וצורך מולך. בקיצור - הדרכת הורים! בהצלחה ליאת

היי. אני מטפלת בתינוקת בת שנה ( מגיל תשעה חודשים) אני איתה פעם בשבוע למשך 5 שעות. בתחילה, היא הראתה סימני קושי בפרידה בבוקר מאימה אך בחודש האחרון העניין החמיר ובבוקר כשרואה איתי היא מייד בוכה. אני מאד מנסה להתקרב אלייה ולשחק איתה ולהיות אמפטית אבל קצת מיואשת.. לוקח לה המון זמן עד שהיא מתחילה לחייך ולהתעניין ואז שבוע אחרי כשאני באה חוזר חלילה. איני יודעת גם כיצד להגיב כשהיא בוכה ליד אימה, האם להרים אותה? האם לאפשר לאימה להפרד ממנה וזהו? חשוב לציין שאני מאד מאד אוהבת תינוקות ואני מאד משתדלת, בעבודות אחרות התינוק בכה כשנפרד ממני ופתאום עכשיו המצב שונה מאד.. ניסיתי לחשוב אם יש משהו לא לרוחה שאני עושה בזמן האחרון אבל איני מצליחה להבין מה.. אשמח לעזרה, תודה!

שלום ליהי, התינוקת נמצאת בתקופה אשר בה חרדת הזרים נמצאת בעיצומה. התגובה שלה אינה קשורה בך, ספציפית, וסביר שהייתה מגיבה כך לכל אדם אחר שאינו מבני הבית הקבועים. מאחר שאינך מטפלת בה על בסיס יומיומי, המפגשים איתך נחווים מדי שבוע מחדש כפגישה עם זר (או כמעט זר). נסי להישאר שקטה ורגועה, ולא לקחת את הבכי שלה כפגיעה אישית. העובדה שאמה של התינוקת סומכת עלייך אמורה להרגיעך. הישארי לבבית ונינוחה, והתנהגי בטבעיות גם מול הבכי. אם היא נרגעת ומחייכת לאחר שהאם עוזבת, איני רואה מקום לדאגה. בברכה ליאת

ביתי האמצעית בת 10 וחצי, פעילה וחברותית מאוד. יש נושא שמעורר ביננו ויכוחים רבים ואני בתחושה שאינני מטפלת בו כראוי. היא מתעקשת ללבוש לסירוגין 2-3 חולצות ו2-3 מכנסיים (כמובן שהארון שלה מגוון ומלא). היא מורידה את החולצה/מכנס כשהם מלוכלכים ועם ריח זיעה ומחזירה לארון. אני כמובן מוציאה ולוקחת לכביסה, בד"כ מלווה לזה "נאום" קצר על ענייני הגיינה שיוצר ויכוחים ביננו. לאחרונה סיפור דומה במקלחת - היא מתקלחת מהר ונשארת עם ריח זיעה. ושוב נוצר ביננו עימות - אני מעירה לה, היא נפגעת ואני אומרת לה שעדיף שאני אעיר לה ולא מישהו מהחברים או מישהו "זר". זה תמוה בעיני, כי היא ילדה יפה שחשוב לה המראה והיא כאילו נכנסה לאיזשהו "קיבעון" בעניין. ברור לי שהתגובות שלי לא תורמות למצב ורק מחמירות את המצב וגם פוגעות בה. אשמח לעצה - מה לעשות? לתת לה להסתובב עם ריח רע ובגדים מלוכלכים עד שמישהו יעיר לה? להתעקש בדרך אחרת? תודה, קרן.

שלום קרן, אני מניחה שיהיו הורים רבים שיזדהו איתך, ויודו כי - ממש כמוך - גם הם אובדי עצות בנוגע לסוגיית ההיגיינה. נדמה לי שאחרי שיעורי הבית ושעות המסך, נושא הסדר והניקיון "מככב" במקום השני כגורם קונפליקט בבית. אין כמובן דרך אחת "נכונה" להתמודדות עם המצב, אך מה שברור שהדרך שלך כרגע לא יעילה. לכן, עדיף לנסות לחשוב על כיוון אחר. אם כרגע היא חווה אותך חודרנית וביקורתית, אולי עדיף לנקוט גישה חיובית, לקנות לה, למשל, ערכת פינוק בחנות תמרוקים ממותגת, עם קצף אמבט, דיאודורנט ובושם טוב. תוכלי להסביר לה איך משתמשים בכל דבר ("אף פעם לא על גוף שאינו נקי"), ולעודד אותה במילים טובות כשהיא נקייה וריחנית (כאן יכול להיכנס לתמונה גם אבא...). אפשר לגייס למשימה דודה קרובה או בת דודה אהובה, שיוכלו לארגן "סדנת בנות", עם טיפים לטיפוח וסודות יופי קטנים. אם כל זה אינו עוזר, כנראה שלא תהיה ברירה אלא להמתין מעט, עד שהדברים יבואו ממנה. בדרכ זה פונקציה של גיל - גם המוטיבציה להתגנדר וגם היכולת לשים לב לריחות הגוף הטובים והרעים. בברכה ליאת

שלום, מקווה שאפשר להציע עוד כיוון מחשבה. (: האם שאלת אותה מדוע דווקא החולצות האלו אהובות עליה, או מדוע השאר נפסלו? האם ייתכן והיא נעשית דווקא יותר מודעת לגוף שלה ולשינויי גיל ההתבגרות שאולי מתחילים בו ובוחרת בגדים שבהם מרגישה יותר בנוח עם השינויים הללו? ואם הקו הזה מתאים, אולי גם ההתעלמות מריח הגוף, שגם משתנה בגיל ההתבגרות, קשורה לאיזו מבוכה סביב הנושא. אולי כדאי לדבר איתה על הטבעיות (המבהילה, אין ספק) של השינויים הללו כדי שתוכל להרגיש יותר בנוח. זו לא דעה מקצועית, רק רעיונות מניסיון שאני מקווה שאולי יעזרו. בהצלחה!

תודה, אורית, על הרגישות והחידוד. מסכימה מאד עם כיוון המחשבה שלך. ליאת

היי אני אב גרוש מזה 5 שנים ואבא לשתי בנותיי בנות 8 ו 5. לאחר הגירושים וטרם הסכם הראייה כמו היום הייתי מגיע לקחת את בנותיי שלושה ימים בשבוע אוסף מהמסגרות החינוכיות מטפל, מבלה, דואג , מאכיל וכדומה. הכל היה על מי מנוחות פה ושם באופן מאוד נדיר היו התקפי בכי של געגוע במיוחד בזמן המעבר ממני לגרושתי והפוך אך לא משהו יוצא דופן שגם פסק לאחר תקופה קצרה של כחודש מאז עזבתי את הבית. לפני כשנתיים הכרתי את אשתי בהווה והמפגש שלה עם הבנות היה בהדרגה ולאט לאט למדו להכיר אותה ונוצר קליק כמעט מיידי וכך נמשך העניין במשך שנה וחצי. החלטנו להינשא אך לשמור זאת בסוד מהצד השני על מנת שלא ייגרם שום זעזוע למערכת שכבר "עובדת". איכשהוא בצורה שאינה עדיין ברורה לי דלף העניין לגרושתי והיא על דעת עצמה ולמרות הפצרותיי הנשנות לספר לבנות שאבא מתחתן. ביקשתי והתחננתי שאם היא רוצה לספר שתחכה שנהיה שנינו ביחד מול הבנות ונספר גרסא אחידה שנחליט עליה ( כמו שעשינו לפני הגירושין עם הילדה הגדולה). חרף הפצרותיי ובקשתי היא סיפרה להן לבד ועל דעת עצמה גרסא שלא תואמה איתי ואין בידיי מידע מה נאמר שם ובאיזו נימה. מאותו יום השינוי ההתנהגותי אצל ילדתי הגדולה היה גדול מאוד: היא לא רוצה לבוא אליי , נכנסת להתקפות של בכי היסטרי , נועלת את עצמה בחדר אם אני צריך לבוא לאסוף אותן מהבית , לא רוצה לדבר איתי בטלפון , מסרבת להסביר את עצמה או לשתף מה מציק לה וכן הלאה. בעקבות זאת ילדתי הקטנה מחקה אותה ומתנהגת בדיוק אותו דבר אפילו שהיא באה אליי מאז. אציין בזאת ולא בקנטרנות או התרסה כי גרושתי עומדת מנגד לא מגנה את ההתנהגות , לא מחזקת את מעמדי מול הבנות , לא מודיעה שזה לא מקובל עליה פשוט כלום. היא נותנת לזה להתרחש בלי לנקוף אצבע או לומר דבר מה. אני אובד עצות וניסיתי הכל החל ממכתבים וימי כיף ופיתויים חומריים באמת הכל. אני לבד במערכה הזאת מה עושים ?

שלום מיקי, המשאלה שלך לשמור דברים בסוד "כדי לא לזעזע את המערכת שעובדת", הגם שנטועה ברצון טוב, היא פתח לצרות - כפי שראית בעצמך. האמת, גם כשהיא לא נוחה או כואבת, היא הדרך הטובה והנכונה, במיוחד כשמדובר בילדים שלנו, שמעדיפים לראות בנו דמויות אמינות שאפשר לסמוך עליהן. בהמשך, אתה כועס על גרושתך, שסיפרה לילדות מבלי "לתאם גרסאות". ואני שואלת: כמה גרסאות יכולות להיות כאן? אתה גרוש, ומותר לך להחליט להינשא מחדש. זה אינו חטא או עוול, גם אם לזמן מה לבנות יהיה קשה לבלוע את הרעיון. אין כאן גרסאות מלבד האמת הפשוטה, שאתה ובת זוגך החלטתם להתחתן. זה אכן עלול לעורר חרדה, כאב, דאגה ובעיקר - מנפץ את פנטזיית האיחוד שקיימת אצל כל ילד להורים גרושים. כרגע, משהן יודעות, עליך להיות מסוגל להכיל את הכעס שלהן, לקבל אותו בהבנה, ולשדר גם לבנות שאתה מכיר בכעס הזה ומבין אותו. עליך לעשות הכל כדי לתת להן את ההרגשה שהן היו ונשארו החשובות לך ביותר בעולם כולו, גם אם התנהגותן, לזמן מה, נראית בלתי הגיונית או בלתי הוגנת. המשך להתעקש על הקשר, ואל תיבהל מההתנגדויות. מציעה לוותר על סיועה של גרושתך - זאת משימה שלך. כאשר היא תראה שאתה נשאר מסור ועקבי מול הבנות, ללא כיסים מיותרים של סוד או הכחשות, יש סיכוי טוב שגם היא תהיה שיתופית יותר. בעיני, שווה לנסות לשקול התייעצות קצרה עם פסיכולוג ילדים, שיעזור לך לעשות סדר בדברים, ולהיערך טוב יותר ו'נקי' יותר לקראת הבאות. זה לא בהכרח יהיה קל... בהצלחה ליאת

היי, אחותי בת 30 ויש לה אובססיה חזקה מאוד לשטיפת ידיים היא שוטפת ידיים המון זמן עם המון סבון כאיזה רבע שעה כל פעם שמונה עד 10 פעמיים ביום, שלחנו אותה לפסיכיאטר שנתן לה ציפרלקס לוקחת כבר 3 חודשים אך לא מועיל כלל, אנחנו בבית לא יודעים מה לעשות יש לציין שיש לה עוד בעיות מולדות היא לא נולדה בריאה. אך אפשר לטפל בבעיה הזאת???

שלום סמדר, הטיפול התרופתי אמור להקל משמעותית על הסימפטומים, ולכן כדאי מאד לחזור אל הפסיכיאטר המטפל, ולבקש ממנו לשקול העלאת המינון או כל שינוי אחר שימצא לנכון. הגם שמדובר במרכיב חיוני של הטיפול, התרופות אינן חזות הכל, והתוצאות הטובות ביותר מושגות בדר"כ משילוב של פסיכותרפיה קוגניטיבית-התנהגותית וטיפול תרופתי. בברכה ליאת

היי ליאת כבר התייעצתי איתך בעבד, תודה רבה על היחס. יש לי בן בן 9, בני נולד מתרומת זרע. נכנס לחיי גבר.זאת הפעם הראשונה שיש גבר שמעורב בחיי בני. זה אדם שאני מכירה מצויין מקשר ממושך בעבר. הוא מגיע אלינו הביתה, אנחנו מבלים יחד הרבה עם בני כמובן. אני כל כך לא רוצה לפגוע בילד שלי וזה יכול לקרות גם בלי שאדע ממנו. ראיתי שינוי אבל כל כך קיצוני אצלו וזה כאשר אנחנו יחד שלושתינו הוא מעט אגרסבי ותוקפני אלי. כיצד תציעי לי לנהוג. אני בקשר עם הבחור כבר 4 חודשים, רק בשבועיים האחרונים הקשר התהדק והוא גם נשאר לישון פעמיים. הילד שלי מאוד נהנה מחברתו ואף שואל אותי מתי יגיע. תודה רבה לך ליאת

התכוונתי - שינוי לא כל כך קיצוני

שלום אתי, מטבע הדברים, כאשר הדיאדה "אם-ילד" הופכת לשלישיה, הגיוני לצפות לזעזועים (קטנים או גדולים) שיגיעו בתגובה. הבשורה הטובה היא שבנך נהנה מחברתו של בן זוגך ומצפה למפגשים עמו. הבשורה הפחות טובה היא שהוא עדיין קנאי לזמן המשותף שלך ושלו, ועלול לכעוס עלייך מדי פעם בשל כך. כניסתו של בן זוג חדש אל תוך חייו של הילד חייבת להיעשות בהדרגה וברגישות, תוך מוכנות לשאת ולהכיל גם התנגדויות וכעס. לפעמים, דווקא כשבן הזוג החדש נחמד ומתחשב, המצוקה של הילד גוברת, בהיותו לכוד בתוך רגשות סותרים. חשוב להכיר בכך, ואולי אפילו לתת לזה מילים במסגרת השיח שלכם. כדאי לזכור שילד בן תשע שגדל בנסיבות כמו שלכם, מתמודד ממילא עם לא מעט פנטזיות סביב דמות האב, ויתכן שכניסתו של הגבר לביתכם מעצימה את הפנטזיות הללו, מעוררת את המשאלה לאבא, ואתה גם את הפחד לאבד אותו. לכן גם ההמלצה להכניס את הגבר החדש הביתה רק במקרה שמדובר במערכת יחסים יציבה יחסית ולא ברומן חולף. מאחלת לך זוגיות מיטיבה ומאושרת, שתוכל לתרום גם לתחושת הביטחון והרווחה של בנך. המשיכי להקשיב לו ברגישות זהירה, ולהכיל את כל הרגשות - חיוביים ושליליים - שהוא מביע סביב הקשר הזה, ובכלל. בהצלחה ליאת