פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב ! לגבי ילדה בת 5 אשר הוריה התגרשו בהיותה בת שנה - ילדה מקסימה ביותר, מפותחת מאוד מבחינה קוגניטיבית : 1. האם העובדה כי היא נוהגת כיום לצייר בחצאים - מעבירה קו ומציירת מימינו ומשמאלו את חלקי התפוח, הלב, גוף אדם וצובעת כ"א בצבע אחר - מעידה אולי על בעיה , אם בכלל. איזו ? 2. האם יש להתייחס לפחד מפורצים. האם ניתן לספר שאין פורצים בעיר שלנו וכ' על מנת להרגיעה ? זה תקין ? האם יש "להסב" את המציאות "לעדנה" , לשקר ??? 3. האם ילדה להורים גרושים מגיל 1 זקוקה בהכרח לטיפול ולמה כדאי לשים לב ? תודה

שלום מיכל, אנסה להשיב על שאלותייך לפי הסדר: 1. ציורי ילדים יכולים לשמש כלי אבחנתי בעל תוקף מסויים, אך זאת תוך התבןננות זהירה, וכשזה לצד כלים דיאגנוסטיים נוספים. זה יהיה מאד לא מקצועי לנסח השערות על סמך תיאור קצר כמו שנתת כאן. אפשר, כמובן, להשתעשע ברעיונות של פיצול (שני בתים, שני הורים, וכד'), אך אלה יכולים להיות נכונים ולא נכונים בה במידה. 2. פחד מפורצים הוא פחד נפוץ מאד בילדות, ולכן חשוב להרגיעו. רצוי לא לומר שאין פורצים בעיר שלנו, כדי לא לערער את האמון שלה בנו במקרה שיוכח אחרת. במקום זאת, עדיף להסביר שאתם שומרים עליה ומגינים על הבית מפני כל סכנה. הזכירו לה שיש מה לעשות נגד פריצות (יש לנו דלת עם מנעול, חלונות מוגפים, ואולי גם אזעקה, כלב, גדר ושער. הזכירו את המשטרה ששומרת על העיר שלנו, וכמובן את ההורים ששומרים על ילדיהם מכל צרה ופגע). נסו להסיט את הדיון הזה לשעות היום, בהן הרגישות לנושא נמוכה יותר, ולא לעשות מזה עניין גדול מעבר לנדרש. 3. ילדים להורים גרושים מוגדרים כקבוצת סיכון לקשיים רגשיים, אך אין פירוש הדבר שאלה בהכרח יופיעו. ההחלטה על פנייה לטיפול פסיכולוגי נעשית באם קיימת מצוקה חריפה שאינה מקבלת מענה מספק בבית, או כאשר ניכרים קשיי תפקוד - פגיעה בתיאבון, בהרגלי השינה, ביכולת להיפרד בבוקר ולתפקד היטב במסגרות, באינטראקציות החברתיות, וכד'. אם מופיעות נסיגות (הרטבה, הצטאות, בכי וקשיי ויסות) או סימפטומים חריגים אחרים (חרדה אקוטית, עצב, הסתגרות, אלימות, וכד') - או אז יש טעם להיוועץ בגורם מקצועי. בברכה ליאת

שלום רציתי לדעת איך מתמודדים עם ילד עקשן.בני בן כמעט 4מתעקש על כל דבר.הוא רוצה שרק אמא תקלח אותו ורק אני ילביש אותו...והכול סביבו מאד קשה... שא

שלום אור, מה שנראה לעתים כעקשנות, אינו אלא מאבק כוחות בין הילד להוריו. ילדים צעירים בודקים וחוקרים את העולם, ולומדים את הכללים לאור ההתנסויות והחוויות שלהם בבית ומחוצה לו. לפעמים, דווקא במשפחות ששואפות להרמוניה ושלווה, הילד מגלה שהוא יכול להפעיל את הוריו בקלות, אם רק ירים קצת את הקול או יתמיד בדרישותיו. ההורים הטובים, שמבקשים בכל מאודם להימנע מקונפליקט ובכי, נעתרים לילד, ובכך למעשה מחזקים את הדפוס. הילד לומד (מהתבונות וחקירה) שבכל פעם שהוא מתעקש, ההורים נכנעים בסופו של דבר לרצונו. למרבה הצער, הדרך להילחם בכך כרוכה בנכונות של ההורים לא להיכנע לדרישות לא הגיונות, גם במחיר בכי/נדנוד, ואפילו צווחות. עליכם לזכור שהתנהגויות שאין להם כל השפעה על הסביבה נוטות להיכחד. לפיכך, בפעם הבאה שהילד שלכם דורש ש"רק אמא תקלח", תוכלו לומר בשקט שאמא תכין ארוחת ערב, ואבא יקלח. הכינו את עצמכם למחאה הקולנית שבוא תבוא, והמשיכו לפעול בשקט גם אם תידרשו להפעיל נחישות ותקיפות. הזכירו לעצמכם שגם כניעה אחת יכולה לקלקל תהליך מוצלח, ולכן חזקו זה את זה. לצד כל זה חשוב להזכיר שכדי לא להתנהל כל הזמן במה שנראה כמו מאבק כוח, בחרו את המלחמות שלכם בתבונה, ואל תתעקשו גם אתם על מה שלא מוכרחים. אם תרגישו שאתם ממשיכים להלך בשדה מוקשים, פנו להדרכת הורים קצרה, שם תוכלו לשכלל את היכולת שלכם להפעיל ביעילות את הסמכות ההורית. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן שלוש וחודשיים .לאחר שנושא הגמילה לא הגיע ממנו החלטנו להוריד חיתול , עשינו לו לפני כן שיחה קצרה והסברנו שהוא כבר ילד גדול ועכשיו הוא צריך ללמוד לעשות בשירותים קקי ופיפי. אנחנו מאוד סובלניים לפיספוסים שלו ומגיבים בכבוד ובשלווה לכל פיספוס העניין הוא שהוא לא מסכים ללכת ולשבת בשירותים חשבתי שזה יפריע לו שהוא רטוב אבל הוא רק אומר שהוא עשה פיפי או קקי אבל לא מבקש ללכת לשירותים. אנחנו מנסים לקחת אותו כל פרק זמן אבל הוא לא בעניין . מה עושים ? אנחנו לא יכולים להכריח אותו לשבת בשירותים וגם לא רוצים. האם לתזכר אותו כל זמן קצר ? התחלנו את הגמילה לפני מספר ימיים . יש לציין שהתחיל גן פרטי חדש אבל כבר די התאקלם ולא רצינו לחכות יותר. האם להחזיר חיתול אם זה ממשיך כך? המון תודה אנחנו אובדי עצות

שלום גליה, אני מנצלת את פנייתך כדי להזכיר (גם לטובת ההורים האחרים שקוראים כאן בפורום), שלפני עידן הטיטולים, ילדים היו נגמלים בערך בגיל שנה!!! אני מציינת עובדה זו כדי להדגיש שאצל רוב הילדים קיימת הבשלות להיגמל הרבה לפני שהם נדרשים לכך. ההמתנה עד שהנושא "יגיע ממנו", עלולה לסבך את הילד דווקא בתהליך גמילה מורכב ובעייתי יותר. ילד אינו נגמל מעצמו. זוהי דרישה של המבוגרים ממנו, לאחר שהתרשמו שהוא מסוגל לכך. מרגע שהוצגה בפניו הדרישה, יש לסלק את הטיטולים (לפחות למשך היום), ולא לחזור אליהם גם נוכח הפספוסים. החזרת הטיטול משדרת מסר מבלבל ("תחליטו, אני גדול או קטן?!?"). התחלתם בתהליך לפני מס' ימים, וחשוב שתמשיכו לשדר את המסר העקבי, לפיו ילדים גדולים מתבקשים לעשות את הפיפי והקקי במקום המיועד לכך (באסלה או בסיר), וכל סידור אחר אינו רצוי. הביעו ביטחון ביכולתו להצליח, למרות התאונות. אפשר להזכיר לו בעדינות מדי פעם, ואפילו לצ'פר בפרסים קטנים בכל פעם שהוא מצליח. כרגע אתם רק בתחילת התהליך, ומוקדם להרגיש ייאוש וחוסר אונים. מזמינה אתכם לדפדף בפורום שלנו, ולקרוא את שפע התגובות בנושא. היעזרו בלשונית החיפוש. יש ברשת שפע של מידע בנושא זה, כולל עצות "עשה" ו"אל תעשה", ואני ממליצה לכם בחום למצוא מאמר טוב אחד ולהצמד להמלצותיו. בהצלחה ליאת

שלום אחי הקטן קצת מדאיג אותי, הוא נראה מנסה להמנע מהבית הוא כל הזמן בחוץ אני בן 21 כשהייתי בן 15 לא הייתי יוצא כל כך הרבה הייתי יותר בן אדם של בית. אני מנסה לבין למה הוא כל כך נמנע ומה רע לו להיות קצת בבית אני יכול להבין אבא יכול להיות קצת קשוח לפעמים אולי קצת מתלות אבל לא מספיק בשביל המצב הזה הוא אומר שהוא פשוט לא אוהב להיות בבית וגם בעיר שלנו אין יותר מדי מה לעשות גם ככה אז אני לא מצליח להבין..

שלום דימה, בגיל הנעורים, מוקד ההתעניינות עובר מהבית והמשפחה אל קבוצת בני הגיל. המתבגרים מבלים יותר ויותר עם בני גילם, או מחוץ לבית, או בבית, בחדר - מאחורי דלת סגורה. ברוב המקרים, לא מדובר בסוג של בעיה, אלא בתהליך טבעי של גיבוש זהות עצמאית, הנעשה - בין השאר - בדרך של התרחקות הדרגתית מההורים, מרידה בהם ובאורח חייהם, ואימוץ גינונים אופייניים (לא תמיד חיובים) מעולם המבוגרים, כמו גינדור, בילוי במועדונים או בתי קפה, עישון, שתיית אלכוהול, וכד'. ברוב המקרים, תופעות המרד הללו מסתיימות בשלום ללא נזק, במיוחד אם קיימת נוכחות הורית משגיחה ומציבת גבול. אני מניחה שאם אתה מודאג, יש איזה ואקום של אי וודאות, של סימני שאלה אשר לעיסוקיו של אחיך בהיותו מחוץ לבית. תוכל לנסות להתקרב אליו, לעודד שיח פתוח ולא שיפוטי, ולהזמין אותו לחלוק איתך חוויות מאירועי היומיום שלו. באווירה שאינה ביקורתית או שיפוטית מדי, פוחתת הסכנה למחתרתיות והתנהגויות סיכון. אם אתה חושש שההיעלמויות שלו קשורות להתנהגות שיכולה להיות מסוכנת או לא בריאה, מוטב לערב את ההורים ולהדק את ההשגחה. קיימת, כמובן, גם האפשרות הנחמדה, שיש לו חברה חדשה שאיתה הוא מתראה, ועדיין מתבייש לשתף. זאת תמיד האפשרות הכי כייפית. בברכה ליאת

שלום רב! נשואה ואם לשני ילדים. בעלי ואני לא מסתדרים כל כך טוב ויש בינינו חילוקי דעות רבים בקשר לחינוך הילדים וכו. בני בן 11 וחצי ילד מחונן (קפץ מטרום חובה לכיתה א') כרגע לומד בכיתה ז (ביה"ס חדש). יש לו חבר אחד שהגיע איתו מביהס היסודי. כשהיה בביהס היסודי היו לו די הרבה חברים אך בשלב מסויים הכיר משחק רשת במחשב בו מס' חברים משחקים יחד ולאט לאט זה הפך להיות דבר מרכזי בחייו. מלבד זאת יש לו חוג שחמט שבו הגיע לתוצאות מרשימות ביותר בארץ). כעת בכיתה ז' מס' פעמים אמר שהוא מפחד למות לא רוצה למות וכן הביע חרדה מכך שהוריו ימותו ומי ידאג לו? יש לציין לדעתי כי יש פערים בין ההתפחות הקוגנטיבית להתפתחות הרגשית (כמו אצל רוב המחוננים אני חושבת) ולכן לעיתים בהשוואה לילדי כיתתו נראה לי שהוא רגיש יותר,גם פיסית הוא אינו נראה גדול כמוהם אך הוא אינו מתלונן על כך. כעת עדיין לא רכש חברים חדשים בכיתה החדשה ומרבה לשבת על המחשב ואם צריך לצאת מהבית צריך לשכנע אותו רק כשמגיע למקום נהנה אך עד שיסכים להגיע אליו מאוד מקשה. ממה זה נובע ומה אפשר לעשות? בעלי טוען שהוא מכור למחשב אך אני משתדלת להגביל אותו לשעתיים וחצי ביום. אני מודאגת גם בגלל הקושי להוציא אותו החוצה כל פעם מחדש לפעילויות משותפות, גם בגלל הפחד מהמוות וגם בגלל שעדיין לא רכש חברים שכן משחק שבמחשב כאשר הוא עדיין מ דבר עם ילדים אינו תחליף להיפגש עימם פיסית. סליחה על אורכה של השאלה. בברכה חני

שלום חני, ילדים מחוננים מפגינים לעיתים קרובות פערים תפקודיים, הן בתוך התחום הקוגניטיבי, והן בינו לבין תחומים אחרים (רגשי, חברתי, גופני). אינטליגנציה גבוהה אינה משמשת הגנה מפני חרדות, ובמקרים רבים יכולה אפילו להקשות על הילד החרד, בהיותו מסוגל לחשיבה מופשטת שמעבר ל"כאן ועכשיו". הפחד מהמוות תוקף מתישהו כמעט כל ילד, ולא צריך להיבהל ממנו כ"כ. תוכלי להשתמש בלשונית החיפוש בפורום, ולקרוא תשובות רבות שניתנו כאן סביב חרדת המוות. ברוב המקרים, נוכחות הורית קרובה ומנחמת, מסייעת לילד התגבר על הפחד, להשלים עם כך שאין לנו שליטה על "איך נמות", ולשמוח על כך שיש לנו שליטה על "איך נחיה". בנך התחיל רק עכשיו את לימודיו בחטיבת הביניים, וחשוב לאפשר לו (ולעצמכם) את הזמן והסבלנות להסתגל. בעיני, לא מוכרחים להגביל אותו בשעות הפעילות במחשב, בעיקר אם שם הוא מנהל גם מגעים חברתיים. המשיכו לעודד אותו לצאת, איתכם ובלעדיכם, ולוודא שהפעילות במחשב אינה נשארת מקור העניין היחיד בחייו. נסו לברר האם ההסתגרות בבית אינה משקפת חלק מבעיית החרדה שלו, ואם אתם חושדים שכן, עדיף להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

שלום ליאת אנו הורים לשלושה: ילד בן 10.5, ילדה בת 14 וילדה בת 4. התנהגותו של בני מדאיגה אותי. הוא מתנהג בצורה ילדותית, נאיבי (תמים) ו"דבוק לאמא", נוטה להתפרצויות זעם ובכי אם אינו מקבל משהו בזה הרגע, כמעט ללא יכולת לדחות סיפוקים, כל הזמן מבקש שיקנו לו צעצוע זה או אחר, נלחץ ממצבים מעט מורכבים, כמו לקבוע מפגש עם חבר ("שאת תתקשרי"). אם חבר לא יענה לו הוא לא ינסה שנית אלא יוותר. הוא לא מתמודד עם ילדים שמציקים לו ונעלב במהרה. אני מזהה קושי רגשי וגם "אוטיזם חברתי". מצד אחד הוא רוצה להיפגש עם חברים אך כשהם נפגשים הוא לא תמיד יודע איך להתנהג אליהם, הוא יכול להעליב חבר סתם כי לא חשב שהוא פוגע בו או להיעלם לחבר בגינה כי "שכח לומר שהוא הולך". לעומת ילדים בני גילו שאני מכירה הוא ילדותי ובכיין. אני גם מרגישה שבני כיתתו לא כ"כ רוצים להפגש אתו, לא ממש מעריכים אותו וזה כואב לי נורא. ברור לי שילדים בסביבתו מזהים את חולשתו ומנצלים זאת לרעה. הוא מתנהג באופן קורבני ומאד קשה לו ולנו עם זה. יש לציין כי הוא ילד מוכשר וחכם, מצייר מדהים וכותב בכישרון. ילד רגיש ואהוב על המורות. בעקבות עצתה של יועצת ביה"ס (הוא פנה אליה לאחר שהמחנכת המליצה זאת לאור התנהגותו בבי"ס) פנינו לטיפול פסיכולוגי . לאחר 6 מפגשים בני טען שהפסיכו' לא עוזרת לו. אני תוהה האם לא היה צריך קודם לשלוח אותו לאבחון רגשי ורק אחכ' להחליט מה עושים. אולי היא בכלל לא יכולה לסייע לו. לגבי מערכת היחסים בבית, המצב גם לא פשוט. אני האם "התומכת והמכילה " ובעלי "הרע והביקורתי", הוא כל הזמן מחנך אותו לא לבכות, אומר לו שהוא בכיין וזה מתסכל אותי ואת הילד. עובדה שלא מוסיפה לביטחון ולדימוי העצמי של בננו. יש לי ריבים רבים עם בעלי על היחס שלו אל הילד ואין לי ספק שיחסו של בעלי אליו תרם רבות במהלך השנים לדימוי העצמי הנמוך שלו. אודה לכך על התייחסותך לעניין ואולי תמליצי לי מה לעשות. בתודה איילה

שלום אילה, ראשית, אקדים ואומר שלדעתי לא רצוי לבחון את יעילותו של טיפול פסיכולוגי לאחר שש פגישות. המלצתי היא להישאר בטיפול, ולאפשר לפסיכולוגית לעשות את עבודתה. מעבר לגורמים הקשורים בילד עצמו, חשוב להבין שהיכולת לדחות סיפוקים ולהתמודד עם תסכולים ואכזבות קשורה קשר הדוק לעמדה הורית סמכותית ועקבית, ולאווירה משפחתית שבה הכללים ברורים מאד. ממה שאת מתארת, או לפחות כך אני מתרשמת, הילד שלכם חווה בבית דרישות סותרות ועמדה הורית מבלבלת. לפעמים, כשיש הורה אחד שמתקשה להציב גבול ונוטה לפינוק-יתר של הילד, ההורה האחר "לוקח" את העמדה הקיצונית המנוגדת, מה שיוצר אווירה של "שוטר טוב" ו"שוטר רע". כמובן ששני ההורים - במקרה כזה - רוצים בטובתו של הילד, אך במקום לפעול מתוך רציונל משותף לטובת חינוכו של הילד, הם מגיבים זה לזו, ומחריפים את הקונפליקט והבלבול בבית. לכן, אני מציעה לחפש לעצמכם הדרכה הורית טובה, או מהמטפלת של הילד או מפסיכולוג/ית ילדים אחר/ת. בעיני, זה חשוב לא פחות מהטיפול הפרטני בילד, ואולי אף יותר. בהצלחה ליאת

שלום רב, ברצוני להתייעץ בנוגע לבנה של אחותי. מדובר בילד בן 5, חמוד וחייכן, שלו אחות צעירה יותר עם צרכים מיוחדים. הילד נגמל לפני שנתיים וחצי בערך, אך עדיין מרטיב כמעט בכל לילה וכמעט ואינו ניגש מרצונו לשירותים במשך היום. הילד אימפולסיבי מאוד, מרביץ המון, גם לילדים גדולים ממנו או שפוגש בפעם ראשונה. שובב ביותר, אינו מקשיב להוריו, לא שוקל את מעשיו. כך למשל, אין לו בעיה לרוץ לכביש הלוך ושוב, להראות שהוא חזק ולא מפחד (כך גם עם המכות) או לטפס למקומות מסוכנים. הגישה של הוריו היא שהילד שובב ככל הילדים, אם כי נראה שהם אובדי עצות, נבוכים ולא יודעים כיצד להתנהל מולו. כשהוא "מגזים" הם שולחים אותו לחדרו לחשוב, או שמסתיים לו היום והוא הולך לישון. אודה לחוות דעתך. בברכה.

שלום אורן, לא פשוט להיות אח לילד עם צרכים מיוחדים. האחיין שלך, כבר בהיותו פעוט, נאלץ לוותר על נתח גדול מתשומת הלב ההורית לטובת אחותו, מה שבוודאי תסכל אותו לא מעט, ועדיין מתסכל עד היום. לא ציינת ממה סובלת הילדה הצעירה, אך בהחלט יתכן שמירב הכוחות ההוריים מושקעים בה, מה שמאלץ את הילד הבכור לעשות כל שביכולתו כדי להחזיר את תשומת הלב אליו. ילדים שעושים דברים מסוכנים עושים זאת לעיתים קרובות כדי להזעיק את המבוגר הדואג, ולהביאו אליו. ההתעלמות של ההורים במקרה כזה, מותירה את הילד כאוב, מאוכזב וכעוס, ובהמשך גם מתמרד ואלים. ממליצה בחום על הדרכה הורית אצל פסיכולוג ילדים מנוסה, שיוכל לסייע להם לחלק את התשומות ההוריות שלהם בצורה יותר מאוזנת, ולהזכיר להם את ההכרח לשמור על גבולות ברורים לצד הרבה אהבה ותשומת לב לשני ילדיהם. בהצלחה ליאת

והאמת שהיא ממש לא שמנה היא בממוצע אבל בבית ספר כל הזמן אומרים לה שמנה כדי להעליב אותה והיא כל הזמן מתעסקת במשקל שלה(אין לי משקל בבית הכוונה בבטן הקטנה והמתוקה שיש לה) מה עןשים?????

שלום, עיסוק יתר במשקל בדר"כ אינו מופיע במנותק מנסיבות סביבתיות. ילדים עם עודף משקל עלולים לסבול מהצקות, וחשוב להיות רגישים וקשובים לאפשרות הזו. אך אני מזמינה אותך לבחון ביושר, האם אין בבית עיסוק במשקל (גם אם אין בבית את המשקל עצמו), בקלוריות, או בדיאטות אצל מישהו מבני הבית האחרים. כאשר ההורים עסוקים בנושא, גם אם אינם אומרים דבר במפורש, המסרים מגיעים אל הילדים בסופו של דבר, ונוצר עיסוק מחשבתי ומעשי סביב אכילה וממדי הגוף. כרגע, אני מציעה לחזק מסרים אחרים, לפיהם היא נאהבת ומוערכת בזכות כל תכונותיה הנהדרות. אני מציעה לא להיכנס להגדרות כמו "בטן קטנה ומתוקה", שמשמעותה יכולה להיות "יש לך בטן, אבל היא לא מאד גדולה, וזה נסלח". פשוט לא להתייחס לממדי הגוף! תוכלי להדגיש בשיח מולה את יופיה, חכמתה, טוב לבה, ואת כוחותיה. אם היא מתלוננת שקראו לה שמנה, תוכלי לומר בפשטות ובקצרה "איזה שטויות!", ולעבור לעניין אחר. אם היא מעלה באופן מובהק את הנושא, תוכלי להסביר שאנשים שונים אלה מאלה בממדי גופם. יש גבוהים ונמוכים, שמנים ורזים, מתולתלים וחלקים, בהירי עור וכהי עור, וכד'. הדגישי את העובדה שאנשים נבחנים על סמך מעשיהם ותכונותיהם, ופחות על המראה שלהם. תוכלי להסכים עם הרצון שלה להיות יפה, והזכירי לה שהיא יפה כפי שהיא. אפשר להסביר גם שגופנו גדל ומתפתח, ועובר שינויים עם הגיל. נסי להישאר צמודה למה שהיא שואלת, ולהימנע מהגדרות שיפוטיות (לטוב ולרע) שלה ושל אחרים. למרבה הצער, התרבות בה אנו חיים מעודדת עיסוק רב בסוגיות של משקל ומראה חיצוני, ומוטב להשאיר את הילדות הרחק מהתכנים הללו כמה שנצליח. שולחת לך כוח :-) ליאת

שלום רב יש לי בעיה קצת סבוכה. לפני 6 וחצי שנים ילדתי ילדה שנולדה פג, בשבוע 33. היא נולדה עם חולשה בפלג צד ימין שלה. חוץ מזה, היא בסדר גמור. במהלך השנתיים הראשונות לחייה היה לי קשה קצת לקבל את העובדה הנ"ל, אבל הקושי שלי התאזן במרוצת השנים. ז"א שהיום אני מוכנה יותר לקבל את זה. אבל זה לא סוף הסיפור. לפעמים אני שמה לב שאני מרבה לבקר אותה. לפני כשנה וחצי ילדתי ילדה נוספת, בהריון שנסתיים בלידה במועד והכל היה נורמאלי. ומטבע הדברים החוויה המתקנת הזו יצרה אצלי שמחה גדולה מאוד. העניין הוא שהילדה הבוגרת שלי מרגע שהקטנה נולדה חשה קנאה גדולה ועצומה, והיא מתנהגת בצורה לא טובה, עושה הכל דווקא, נעלבת בקלות, לאן שאנחנו הולכים לא זזה מאיתנו, מראה חוסר ביטחון ירוד וגם מנסה לרצות אותנו כל הזמן. להגיד - אמא אני אוהבת אותך את חמודה, שאני יודעת שהמקום הזה הוא לא אמיתי, הוא מקום מרצה. ואני גם מודה שיש לי הרבה ביקורת כלפיה ותמיד היתה לי, ואני היום נורא משתדלת אבל זה עדיין שמה. אני פוחדת על הילדה שלי. אני רוצה אותה שמחה וטובת לב ממקום אמיתי ואני לא יודעת איך להגיע אליה. אני רוצה שתרגיש בטוח במקום שלה, שתרגיש ביטחון עצמי שתרגיש אהובה ושלא מבקרים אותה כל הזמן, שתרגיש שאני מאוד אוהבת אותה.

שלום אורית, כשנולד לנו ילד שאינו "מושלם", החורג באופן כלשהו מהסכימה והציפייה הכ"כ טבעיים של זוג הורים צעירים, זהו אתגר גדול, המעמת אותנו - לפני הכל - עם המקומות הפגיעים שלנו. ילד "פגום" (המרכאות בכוונה!) כאילו חושף אל העולם את הכישלון שלנו כהורים-מולידים, מזכיר לנו בכל יום את חוסר האונים שלנו אל מול הנסיבות. לכן, כדי שילדתך תרגיש שאת אוהבת ומקבלת אותה באופן מלא, עלייך להשקיע תחילה ביכולת שלך לקבל את עצמך כפי שאת, על חולשותייך ופגיעותך. ממליצה לך בכל לב למצוא לעצמך את המרחב הבטוח (כן, טיפול פסיכולוגי מיטיב) בו תוכלי לעבד את חווית הלידה והגידול של בתך הבכורה, ולשכלל את העמדה ההורית מולה, לאחר שתיפטרי מרגשות האשמה והעוינות כלפייך וכלפיה. אם לא טיפול פסיכולוגי, לפחות הדרכת הורים טובה, שתעזור לך לחלץ את בתך מהדפוס המרצה, ואותך מהאשמה והביקורת. בהצלחה ליאת

שלום קשה לי לשמור על קשר עם אנשים אני פשוט לא מצליח ולא יודע איך לשמור על קשר עם אנשים חח אז כיצד שומרים על קשר עם אנשים שלא מדברים איתם ביומיום!

שלום אבי, "קשר עם אנשים" יכול להיות קשר מסוגים שונים, המוגדר בדר"כ עפ"י דרגות הקרבה. קשר קרוב ואינטימי הוא משהו שצריך לתחזק ולטפח, והוא נבנה בהדרגה בהתאם לאותה השקעה. לא ציינת מהו הקושי שמפריע לך - האם אתה מתקשה בתקשורת פנים אל פנים? האם אתה מתקשה לייצר קשר כשאתה "רחוק מן העין"? נדמה לי שאם אפשר היה לייצר כלל בסיסי אחד, הוא היה איכשהו קשור ליכולת שלנו להתעניין באמת באמת באנשים האחרים, באיך הם מרגישים, מה הם חושבים, מה עובר עליהם, ועד כמה הם צריכים/רוצים/יכולים להיות איתנו בזמן נתון. בשלב הבא, אם האנשים האלה אכן מעניינים אותנו, צריך גם לתקשר זאת אליהם. יש מחוות מילוליות ולא מילוליות המאותתות לזולת שאנחנו מעוניינים בקשר - שיחות טלפון, מסרונים, לייקים, ברכות חג שמח, איחולי מזל טוב כשצריך (כן, צריך גם לזכור תאריכים חשובים), הזמנות, וכד'. מיומנות חשובה לא פחות, היא היכולת לקרוא את האיתותים החוזרים, המרמזים לנו האם הזולת מעוניין בקשר איתנו, ועד כמה הקרבה אלינו נעימה או לא נעימה לו. למרות שזה נשמע פשטני ומובן מאליו, יש אנשים המתקשים בחליפין החברתיים הללו, ולפיכך יש גם תכניות התערבות וטיפולים מסייעים, אותם אפשר למצוא אצל פסיכולוגים, מאמנים, ומטפלים המיומנים בשכלול הכישורים החברתיים. אם אתה נמנה על האנשים הללו, שווה לשקול פניה לגורם מקצועי שיוכל לקצר את התהליך עבורך. בהצלחה ליאת

שלום ליאת .תודה על הפורום עוזר מאוד.יש לי ילד מקסים בן 8 . הוא מאוד אוהב חברים שלו מהכיתה לאחרונה התחיל לצאת לבד עם חברים לפארק על יד הבית לשחק איתם כדור רגל וכייד הוא מאוד משתף אותי בהכול תודה לאל וסיפר לי שבפארק היה ילד גדול שירא לו ולחברים שלו מהכיתה סרט מגעיל וביקש מהם לא לספר לאף אחד אני נכנסתי לשוק התחלתי לדבר איתו שאלתי מה בדיוק זה היה כנירא פורנו .ילד שלי אמר שהוא בכלל לא רצה לראות את זה וכל החברים הסתקלו וצחקו שאלתי מי זה הילד מסתבר שזה ילד שכן לומד בכיתה ז מה אני עושה לדבר עם השכן הזה יו אני ממש בשוק .בן שלי ממש ילד תמים אני כל כך מפחדת לתת לו לצאת והוא אומר לי אימא אני רוצה לבד אני גדול ואני לא נותנת לו לצאת הולכת אחרו

שלום טלי, אף פעם לא מזיק לבדוק עם מי הילד שלנו מתרועע, וכל עוד מדובר בילד צעיר כמו שלך, אין לאפשר לו לשהות בחוץ ללא השגחה, במיוחד אם את כבר יודעת שהוא נחשף לתוכן בלתי הולם. לעצם העניין של התוכן הפורנוגרפי, ומאחר שלא נוכל להשאיר את הילדים שלנו לעולם בסביבה סטרילית, אני בעד הסברה וחינוך. מעתיקה למענך תשובה שנתתי כאן בעבר בנושא זה. קראי את הדברים, וחשבי איך להעבירם אל הילד ברמה שיוכל להפנים ולהבין. הנה - למרבה הצער, אין זו הפעם הראשונה שאני נחשפת לסיפור כזה. מסתבר שילדינו הצעירים והחכמים, שלמדו היטב מהי גישה יעילה למקורות מידע, עושים שימוש בטכניקות החיפוש כדי לספק את סקרנותם הטבעית. הצרה היא שהחיפוש התמים אחרי ה"אישה ערומה" חושף אותם לתכנים בוטים, אלימים ופרברטיים, המצויים בשפע וזמינים לכל דורש ברשת. כבר שמעתי על ילדה תמימה שבעקבות חיפוש דומה ברשת, הגיעה לאתרים שסיפקו סרטים ובהם סצינות אונס אלימות. לכן, כדי למנוע זאת, עליכם לפעול מיידית, בדרך של הסברה ישירה ועניינית, המדגישה כי צפייה באתרי פורנוגרפיה באינטרנט מזיקה לו ממש כמו סרטי אימה או סרטים מפחידים אחרים שאינם מתאימים לילדים. שמתי לב שילדים מבינים טוב את ההקבלה הזו. הם מכירים את הפיתוי המסקרן המושך אותם להמשיך ולצפות בסרט אימה, ולשלם על כך אח"כ בליל ביעותים ללא שינה או בסיוטים מתמשכים. אם נצליח להסביר לילדים שהחיפוש התמים אחרי עירום או סקס עלול לחשוף אותם לתכנים מזעזעים, שירדפו אותם אח"כ ויזיקו להם, נדמה לי שנשיג מידה של שיתוף פעולה בנושא. מעבר לכך, אפשר להדגיש את הסכנות האחרות, של גריית יתר, קבלת מושגים מוטעים או מעוותים על האקט המיני (היפה והנעים כשלעצמו), על איברי הגוף בכלל ואיברי המין בפרט, ועל יחסים בין גברים ונשים. מעבר להסברה כזו, אני ממליצה לעשות מאמץ לחסום את הגישה לאתרי סקס, וניתן לעשות זאת דרך ספק האינטרנט. זה מצליח לעשות את העבודה, לפחות עד שהילדים הופכים ל'חיות אינטרנט' מתוחכמות. ולסיום, אני חושבת שאת הסקרנות הטבעית של ילדים כלפי הגוף העירום אפשר לספק יופי דרך האמנות. תוכלי להציע לו הרפתקה מיוחדת, של התחקות אחר העירום באמנות הציור, הפיסול והצילום, להתבונן יחד ביצירות האמנות, להתפעל יחד, ולגלות את מסתרי הגוף הנשי והגברי שלא דרך הביבים. ועוד תגובה שכתבתי בעבר, שהתייחסה באופן יותר ספציפי לסכנות הפורנוגרפיה בהתייחס למתבגרים. אפשר להתאים את ההסבר לכל גיל, בשפה וברמה שיוכל להבין. הנה - חומרים פורנוגרפיים העסיקו ומעסיקים מתבגרים צעירים מאז ומעולם, וככל הנראה לא רק מתבגרים. כיום, אנו יודעים כי חשיפה לתכנים פורנוגרפיים בגיל צעיר נושאת עמה שתי סכנות עיקריות. האחת, קשורה לעובדה שמדובר במצג מסולף מאד, שיכול להכניס מתבגרים צעירים לחרדה ולתחושת פגימות. הגוף העירום ואיברי המין כפי שמוצגים באתרי הסקס לא תמיד קרובים בממדיהם לאלה שבמציאות, והמגע המיני אורך זמן רב מהרגיל הודות לפעלולי עריכה ובימוי. החשיפה לתוכן כה מסולף, עלול לעורר אצל מתבגרים תמימים ציפיות לא ריאליות לרמת תפקוד דומה, וכתוצאה מהן גם אכזבה קשה וחרדות ביצוע. סכנה חמורה לא פחות קשורה לעלייה מתמדת של סף הגירוי, הנובעת מחשיפה גוברת לתכנים יותר ויותר בוטים ואלימים. מסיבה זו, אני ממליצה להורים לא להסתפק במעקב ובילוש, אלא בשיחות יזומות בנושא, שיבהירו למתבגרים את הסכנות הטמונות בחומרים הללו, ינסו להרחיב את נקודת המבט, תוך הדגשת הרעיון של ניצול סכלותם של אנשים למטרות רווח, כולל יצירת מצג שקרי ומסולף של פעולה טבעית ומהנה, שרחוקה בדר"כ מאד ממה שתעשייה זו מנסה למכור לנו. הורים ומבוגרים רבים נוטים להתייחס בסלחנות לצריכת פורנוגרפיה בקרב מתבגרים, אולי כי הם זוכרים את עצמם מציצים בגניבה לחוברות "הישנות והטובות" של פעם. למרבה הצער, כיום, הודות לרשת האינטרנט, ילדים ומתבגרים נחשפים לתכנים בוטים יותר ויותר, אלימים מאד, פרברטיים ומסוכנים. אני מעדיפה להתייחס לכל נער צעיר כאל צרכן פוטנציאלי של החומרים הללו, ולהקדים תרופה למכה, לפחות כל עוד מדובר בבני נוער צעירים שעוד לא התנסו ביחסי מין בעצמם. לכן, התשובה שלי היא: כן, זה נורמלי שהילדים צופים בזה, ו...כן, מוטב לומר לו שאתם יודעים שהוא צופה בזה, ולהורות לו להימנע מזה למרות סקרנותו הטבעית, ממש כמו ההמלצה להימנע מתוכן אלים ופוגעני אחר, שיכול להזיק לו. אני ממליצה לתת הסברים אמיתיים ולא מתחמקים, וכאלה שאינם מזלזלים באינטליגנציה הגבוהה של הילדים. בהצלחה ליאת

שלום, אני נער מתבגר ואני חושב שהשאלה שלי מאוד מתאימה לפורום אז ככה בזמן האחרון אני לא מצליח להירדם כלומר סתם לדוגמא אני רואה טלויזיה עד 10 ככה כשאני שוכב על המיטה ואז לאחר מכן אני מכבה והולך לישון ואני פשוט שעתיים ואפילו לפעמים יותר רק שוכב על המיטה ולא מצליח להירדם איך אפשר להירדם יותר בקלות כשאני עולה לישון יום טוב יוני

שלום יונה, קשיי הירדמות יכולים להיות קשורים למתח או הצפה רגשית, אך יכולים להיות גם תוצאה של התעסקות-יתר בנושא. כלומר, לפעמים רק מעצם הדאגה "האם אירדם או לא", נוצרת עוררות מפריעה. אנשים רבים מגלים שדווקא כשעליהם לקום מוקדם (לפני טיול, טיסה או בחינה חשובה), הם לא מצליחים להירדם בגלל הלחץ. במצבים כאלה, מוטב להרפות מה'הכרח' להירדם, ולהסכים לאפשרות שהשינה לא תגיע מיד. עדיף לקחת ספר (ספר לימוד היסטוריה יכול להיות מצויין!), ולנסות לקרוא עד שהשינה תבוא. חשוב להימנע משתיית קפה או תה בשעות הערב, ולשים לב לאופי הפעילות שלפני השינה. פעילות קבועה ומרגיעה מעודדת הירדמות. לעומת זאת, פעילות מעוררת, כמו צפייה בטלוויזיה או משחק במחשב, פועלת בניגוד למטרתך. אני בעד קריאה או מחשבות נעימות ויצירתיות לפני השינה, שגם אם לא ממש ירדימו אותך, לפחות ישרו עליך מצברוח נינוח ורגוע. ליל מנוחה ליאת

שלום רב, בני, בן ארבע וחמישה חודשים, פיתח הרגל עוד כשהיה פעוט לדפוק את הראש כנגד המיטה/כרית/פוף כשהוא שוכב על הבטן. זה קורה לרוב לפני השינה, או כשמתעורר, יכול לקרות גם כשעייף מאוד ונשכב על הספה, או כשבוכה, ואז כחלק מההרגעה העצמית שלו עושה זאת. זה נראה כאילו זה משהו שנעים לו ומרגיע אותו. לא מדובר בדפיקת ראש חזקה, אבל עדיין זה יכול להמשך זמן מה (2-3 דקות, אולי פחות, לרוב נאמר לו להפסיק עם זה). היו תקופות שזה היה יותר תכוף,ותקופות שפחות, יכול גם מתוך שינה בלילה להתעורר, ולהרדים את עצמו בחזרה על ידי מס' חבטות של הראש בכרית. מעבר לזה הילד מפותח בהתאם לגילו ברוך השם, ורבלי, חברתי, וכו'... למי לפנות על מנת לבדוק את העניין? האם צריך לבדוק? יש רעיון מה זה בעצם ואיך זה מרגיע אותו? להניח לו או להמשיך לבקש ממנו להפסיק כשהוא מתחיל לעשות זאת? תודה רבה ושבוע טוב!

שלום יסכה, התופעה שאת מתארת מוכרת, ואינה מסוכנת (כל עוד הסביבה הרלוונטית מרופדת דיה). זו באמת פעילות שתכליתה הרגעה עצמית, והיא מאפיינת יותר תינוקות ופעוטות. תוכלי להתייעץ גם עם רופא הילדים שלכם בפעם הבאה שתראי אותו, רק כדי להירגע בעצמך. בעיני, אין צורך להעיר על כך. זה יעבור. מועדים לשמחה ליאת

שלום לכם, בתי בת 4 וכשנה וחצי היא בלילות מתוך השינה צורחת כ-3-4 פעמים בכל לילה, ואני קמה אליה כדי להרגיע אותה . בבוקר היא לא זוכרת שצרחה. הצרחות הם כגון: "אמא אמא..." או יכולות להיות "לא זה שלי, זה שלי..." וכאלה .הכל בהסטריה, עד שאני לא קמה להרגיע אותה היא לא תפסיק לצרוח. וכמובן שאין לי לילה אחד רצוף של שינה וזה משפיע אישית עליי בקושי לקום בבקרים ובחוסר שינה. מה שחשוב לי יותר זה איך להפסיק את הצרחות שלה ולגרום לה לשינה רצופה? וממה נובעות הצרחות? מתי זה יעבור? זקוקה נואשות לעזרה!!!

ר' שלום, התופעה שאת מתארת נשמעת כמו " סהרוריות " זוהי תופעה שקשורה להפרעות בשינה והיא שכיחה אצל ילדים משום ששנתם לרוב עמוקה בשונה משנתם של מבוגרים שהיא יותר קלה. כדי לקבל יעוץ על האבחנה ועל דרכי הטיפול , מומלץ לפנות לרופא הילדים. בהצלחה

שלום לכם, בתי בת 4 וכשנה וחצי היא בלילות מתוך השינה צורחת כ-3-4 פעמים בכל לילה, ואני קמה אליה כדי להרגיע אותה . בבוקר היא לא זוכרת שצרחה. הצרחות הם כגון: "אמא אמא..." או יכולות להיות "לא זה שלי, זה שלי..." וכאלה .הכל בהסטריה, עד שאני לא קמה להרגיע אותה היא לא תפסיק לצרוח. וכמובן שאין לי לילה אחד רצוף של שינה וזה משפיע אישית עליי בקושי לקום בבקרים ובחוסר שינה. מה שחשוב לי יותר זה איך להפסיק את הצרחות שלה ולגרום לה לשינה רצופה? וממה נובעות הצרחות? מתי זה יעבור? זקוקה נואשות לעזרה!!!

שלום, מה שאת מתארת יכול להתאים לתופעת ביעותי הלילה - מופע סוער, שבו הילד לא ער ולא ישן, מתעורר בבעתה, צורח או בוכה ומתקשה להירגע. בבוקר, הילד אינו זוכר את אירועי הלילה, שכן מדובר במצב הכרתי מעורפל. ככל הידוע לי (איני מומחית בתחום זה), אין בתופעה זו כל נזק (מלבד העייפות ההורית). מציעה לך להתייעץ עם רופא הילדים שלכם ולשאול בעצתו. למיטב ידיעתי, התופעה חולפת מעצמה גם ללא כל טיפול, אך כאמור איני מבינה גדולה בתחום. בברכה ליאת

אני יועצת השנה של תלמיד מכיתה ט בבית ספר רגיל שלומד בכיתת ליקויי למידה מה יסודי. לפני כן הייתה יועצת אחרת שפרשה. מדובר בנער אשר יושב בכיתה ומסרב להעתיק מן הלוח ומתעסק רק בפלאפון שלו. בבקרים מאחר כל הזמן, התנהגותו תוקפנית ולא נעימה, מתחצף ומקלל. גם מול מנהלת בית הספר. עושה מה שבא לו. יש לו כבוד מסויים למחנכת הכיתה. בשיחה עם האמא, הבחינה המחנכת כי לאורך השיחות שהיו בשנה שעברה עם האם היא נטתה להיות דעתנית ותוקפנית ומגוננת על בנה. ואילו בשיחה שהייתה איתי בנוכחותה ובנוכחות בנה היה בה משהו רך ורגיש ואולי אפילו גם מבקש עזרה. היא דיברה על בנה ודמעות זלגו מן עיניה. היא ובעלה עובדים ומביאים לו את כל מבוקשו כמעט: חוג כדורגל שנתי יקר, פלאפון, טלוויזיה בחדר. והילד מצידו מפטיר ואומר: לא יודע. לא רוצה. וכו,. ההורים יוצאי אתיופיה ואין מצב שילכו להדרכת הורים כפי שהומלץ בעבר. האם היא הדומיננטית בבית והיא לא מציבה גבולות לבנה. לא מתעמת איתו בבקרים כדי להעיר אותו והוא רוב הזמן מחוץ לבית. האב כמעט קולו אינו נשמע וחסר את המקום של הגבולות. הנער היה מגיע בשנה שעברה לשיחות עם עוסית ובהן סיפר שהוא מתרועע עם נערים משכונתו שהם מורכבים ובעייתיים. מזל החוג הכדורגל מתחזק אותו ומציב לו גבולות. בשיחה שהתקיימה עם הנער והעוסית גיליתי אצלו צד אחד שאומר ; התחלתי את השנה ברגל שמאל ויש לי כוונה להשתפר. הוא הבטיח ללכת אליה לשיחות. העוסית מבחינתה רואה כיוון של פנימייה שבה יוכל הנער להשתלב עם גבולות. גם האם זרקה משפט כמו: אשלח אותך לפנימייה בזמן כעס על בנה. בסוף שנה נוכחית תתקיים וועדת השמה לשיבוץ הנער במסגרת מקיפית או עמלנית. אני מתלבטת לגבי הפנימייה. מה דעתך?

שלום, החלטות השמה הן עניין מורכב מאד, ויש לעשותן בכובד ראש ובהתייעצות עם כל הגורמים המטפלים. באופן אישי, אני נוטה לחשוב שפנימייה היא הפיתרון האחרון, וחשוב לעשות הכל כדי לא להגיע למצב של הרחקת ילד מביתו. גם אם מסגרת פנימייתית מציעה גבולות ברורים, ובפנטזיה שלנו היא "תעשה ממנו בנאדם", הרי שבמקרים רבים, המציאות העצובה מראה אחרת, וילדים עלולים לשלם מחירים רגשיים כבדים על החלטה כזו. פנימייה היא פיתרון טוב למקרים של "אי-ספיקה" משפחתית, למקרים של התעללות, או הזנחה קיצונית. בכל מקרה אחר, יש לעשות הכל כדי לחזק את הורים, להנחות אותם, ולעזור להם להילחם על הילד. הכלל המנחה אותי אומר שציונים והישגים לימודיים תמיד אפשר לתקן. נפש כאובה ושבורה הרבה יותר קשה לתקן. זו עמדתי, ולא כולם מוכרחים להסכים. מה את אומרת? מועדים לשמחה ליאת

שלום וברכה, השאלה שלי היא על הבן שלי בן 4, הוא נראה שמח ומאושר בגן, אבל שמתי לב שהילדים האחרים התחברו עם ילדים מסויימים, והוא לא ממש מחובר לאף ילד מסוים, כשאני שואלת אותו את מי הוא הכי אוהב או מי החבר שלו, הוא אומר לי שכולם חברים שלו. כששאלתי את הגננת על זה, היא אמרה לי שזה נכון הוא באמת לא מחובר לאף אחד מסוים, אבל מבחינה חברתית הוא בסדר גמור,ושיש ילדים שהם כאלו. אני רק אציין שזה לא נראה שזה מפריע לו, והוא לא מתלונן על זה, פשוט אני שמתי לב לזה..ורציתי לדעת עם יש לו בעיה חברתית שכשכשהוא יכולה להפריע לו, ואיך אני כאמא יכולה לעזור לו עם זה..תודה מראש

שלום שירה, ילדים שונים זה מזה בצורך החברתי שלהם, ובמידת הקרבה ה'נכונה' להם. אם כרגע לא קיימת מצוקה או תחושת בדידות אצל בנך, כנראה שמוקדם לדאוג. חשוב לנסות להבין האם קיימת אצלו (או אצל הילדים האחרים) הימנעות מכוונת מקשר, ואם כן - האם יש לכך הסבר כלשהו שניתן להצביע עליו. חשוב לברר האם קיימת בעיה תקשורתית - כלומר, האם הוא יודע לתקשר את רצונותיו, רגשותיו, העדפותיו. האם הוא יודע לזהות נכון רמזים חברתיים ולהגיב להם בצורה מותאמת. אם הכישורים הללו תקינים בדר"כ, אזי יש לתת לו עוד זמן. אם, לעומת זאת, את חושדת שקיימת בעיית תקשורת, תוכלי לפנות להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי. בברכה ליאת

היי ליאת בזמן האחרון שמתי לב שאני פשוט לא בוטח באנשים סתם לדוגמא אני משתמש בתכשיר לפנים למניעת פצעונים ומידי פעם אני חושב שהוא לא עוזר או לדוגמא שאלתי איך לשים בושם ואמרו לי על הצוואר ובגלל שאני לא מריח אותו אני חושב שזה חרטה ושבכלל לא מריחים אותו או סתם לדוגמא למדתי חומר בכיתה ח והיום אני לומד אותו שוב ואנשים אומרים לי שאני חכם ולפעמים אני חושב שפשוט אני כבר לו חכם ורק חומר שלמדתי פעם אני שוב מצליח ללמוד אותו האם זה הגיוני?? בבקשה תעזרי. לי

שלום, היכולת לבטוח בעולם מתבססת בגיל צעיר, ונשענת במידה רבה על האינטראקציות הראשוניות עם הדמויות המשמעותיות בחיינו. גם לחוויות חיים יש תפקיד בעיצוב יחס של אמון או חשדנות. כרגע, המודעות לקושי שלך לבטוח באנשים ובמה שהם עושים או אומרים, יכולה לעזור לך. אחרי הכל, כולנו מבינים שלא נוכל לחיות מבלי לסמוך על אחרים: אנחנו סומכים על נהג האוטובוס, על טייס הג'מבו, על רופא השיניים או המוסכניק. אין לנו ברירה אלא לסמוך עליהם, ולקוות שלא יאכזבו. בדר"כ, ההבנה שאף אחד לא מושלם (לא אנחנו ולא האחרים) עוזרת לשחרר חלק מהדאגות שלנו, ומעניקה לנו מידה של חירות. לכן, המשימה שלך - לפחות לדעתי - זה להסכים לוותר על מידה של שליטה, ולהסכים שיהיו בחייך אזורים "לא מהודקים". יש תכשירים רפואיים שעוזרים, ויש כאלה שפחות; יש אנשים שמריחים בושם, ויש כאלה שלא; אתה כנראה חכם אך לא תמיד ההישגים שלך קשורים לזה. לפעמים זה קשור לזה שלמדת או לא למדת. ולפעמים יש גם רמאויות ו"חרטא". גם זה נכון. אישית, אני בוחרת להאמין לאנשים, למרות שאני מודעת לאפשרות שעובדים עלי. בעיני, התנהלות מתוך אמון בסיסי הופכת את החיים לפשוטים ונעימים יותר. שווה ניסיון... מועדים לשמחה ליאת

אז ככה קודם כל שלום הייתי שמח עם היית עוזרת לי להבין איך בעצם להגדיר חבר ומה זה בעצם אני יודע שזה נשמע קצת תמוה אבל המצב הוא כזה כל בן אדם שאני בקשר איתו אני מגדיר אותו עד עכשיו כחבר האם זה נכון או שמא לא נכון הייתי שמח עם היית נותנת לי מעין רמות אירגון כאלה אלה להגדיר מכרים וחברים וחברים טובים וכאלה בנוסף אני חושב שאני סובל מאיזו שהיא בעיה חברתית כל פעם שאני נמצא עם בנות (אני בן 16.5) אני כמעט ולא יוזם דברים אני פשוט נורא ביישן ולוקח לי זמן להיפתח אליהם האם אפשר להעביר את זה ואותו הדבר לגבי חברים סתם לדוגמא כשאני יוצא עם כמה חברים ובאים אנשים שאני לא מכיר אני בקושי נפתח אני משתדל להפתח כמה שיותר אבל עדיין קשה לי אני פשוט סגור כזה אפשר להעביר את זה איך שהוא אני פשוט מת להעביר את זה ולהיות בקשר אם יותר חברים ובעיקר עם יותר בנות

היי, שאלה טובה, מה זה חבר... היום, הרבה מאד אנשים - בעיקר כאלה שחצו את גיל 40 - נוטים ללעוג לתרבות הפייסבוק (ויתר הרשתות החברתיות), ולראות בקשרים הללו גירסה חיוורת, שלא לומר מזוייפת ונלעגת, של "חברויות אמת" היכולות להתקיים רק בחיים האמיתיים שמחוץ למחשב. הם, מצידם, צודקים - פשוט בגלל שהם גדלו במציאות אחרת. כיום, ההגדרות ל"מיהו חבר", גמישות יותר, ותלויות במידה רבה באדם שאותו שואלים. כמו שציינת נכון, יש מעגלים של קרבה (כמו מעגלים הנוצרים כשזורקים אבן למים). יש את האנשים הקרובים מאד, איתם אנחנו מרגישים נוח, לא צריכים להציג. האנשים שעליהם אנחנו סומכים, ולא חוששים להיחשף בחולשותינו. יש אנשים שבמעגל הקרוב שלהם יש רק חבר אחד או שניים, יש אנשים שמרגישים נוח עם חבורה יותר גדולה, ויש, לצערנו, גם אנשים שלא מצליחים לתת לאף אחד להתקרב (וזה תמיד עצוב וכואב). מכאן, המעגלים מתרחבים, ובדר"כ המיקום של מישהו נקבע עפ"י מידת הקרבה והאמון שאנחנו מאפשרים לו. לשפה יש הגדרות מסייעות, והיא מציעה לנו את החבר, ידיד, ידיד-נפש, רע, מודע, מכר, נפש תאומה, אח, וכיוב' תיאורים שתכליתם לסמן את אופי הקשר ומידת הקרבה שאנו חשים. אנשים ביישנים (כמוך) נוטים להיות מעט קפואים בחברת אנשים שאינם מהמעגל הראשון, וזה קורה בדר"כ בגלל מחשבות ואמונות "אוטומטיות" כמו למשל: הם בטח יחשבו שאני.... (כאן באות כל מיני הגדרות, לא חיוביות במיוחד). המחשבה הזו גורמת לזהירות יתר, לחשש ולצורך להמתין עד לתחושה טובה יותר, שמגיעה כעבור זמן מה. כשמדובר בבנות, זה מנגנון דומה, כאשר מידת החשש עולה ככל שאנחנו מרגישים פחות בטוחים. נער/גבר שמרגיש מושך ובטוח יהסס פחות בקרבתן של בנות. גבר פחות בטוח עלול להגיד לעצמו (שוב) אמירות שליליות, דוגמת "בטח יש לה המון מחזרים טובים ממני" וכד'. ברור שמחשבות מסוג זה מקשות עלינו להתקרב, ולכן זה קצת יותר קשה. מבחינות רבות, דווקא הפייסבוק והווטסאפ יכולים לסייע לאנשים ביישנים, ולאפשר להם לחדור, גם אם בעדינות וירטואלית, למעגלים חברתיים שבחיים עצמם קשה יותר להצטרף אליהם. יש אנשים שגם "לייק" מתקשים לעשות, בשל אותו מנגנון של הימנעות. אתה בטח מבין שאפשר לטפל בזה, בדרך של עבודה על המחשבות האוטומטיות האלה. לפעמים אפשר לבד, ולפעמים אפשר להיעזר במישהו, חבר, ידיד, או אפילו פסיכולוג. מה אתה אומר? בינתיים מאחלת חג שמח ליאת

תודה רבה :)))))

שלום רב רציתי להתייעץ בני הבכור בן שבע וחצי, בכיתה ב ,ילד טוב , מקסים ללא קשיים מיוחדים אלא שלאבחנתי הוא נאיבי מידי לגילו והוא לא מספיק מבין השלכות של מעשים , והשאלה האם זה אופייני לגילו וזה תקין לדוגמא : הוא שואל ילדים מהכיתה שלו אם הם רוצים להיות חברים שלו , ולא שאין לו חברים יש לו חברים אבל כשהוא רוצה בעצם ליצור קשר עם עוד ילד הוא מרגיש שהוא צריך לקבל אישור מהילד האם הוא רוצה להיות חבר שלו וגם אם הוא רב עם חבר טוב הוא מרגיש שהוא צריך לשאול אותו הוא הוא עדיין רוצה להיות חבר שלו , ואם החבר עונה לו שהוא יחשוב הוא מקבל את התשובה שלו. יש לו אח בן חמש והוא מאד משתלט עליו ומאד תחרותי ומאד רוצה תמיד להיות במקום הראשון ושאותו יאהבו יותר , הוא גם קצת עקשן , עצלן אבל מאד פדנט (אסור שמהו ילך לאיבוד - קצת ברמה אובססיבית) גם לגבינו ההורים הוא כל הזמן שואל אמא אני ילד טוב ???? וכל הזמן אומר לנו שהוא אוהב אותנו . קרה גם מקרה בבית ספר שהוא זרק על חבר אבן בלי כוונה כתוצאה מריב והאבן פגעה לילד ליד העין במזל לא קרה כלום , אבל יש לי תחושה שלמרות שהוא התנצל והרגיש רע , הוא לא ממש הבין את ההשלכות ואת הסכנה . הוא ילד מאד תקשורתי ופתוח ותלמיד טוב , לא חסר בטחון , לא ביישן והמורים והחברים מאד אוהבים אותו , מה שכן הוא מאד אוהב מחשב וטלבזיהה , השאלה האם ההתנהגות שלו היא נורמטיבית , אם זה כתוצאה של חוסר נסיון וזה תקין או משהו שדורש עזרה חיצונית. אשמח לקבל עצה

שלום ענת, תהליכי חשיבה של ילדים, בניגוד למתבגרים או מבוגרים, מתאפיינים בקונקרטיות, דהיינו - הם ממוקדים ב"כאן ועכשיו", מתקשים להפעיל חשיבה מופשטת וגמישה, ומתייחסים לדברים כפשוטם. היכולת להפעיל שיקול דעת בוגר עדיין אינה קיימת. לכן, התנהגותו של בנך אינה נשמעת חריגה, ככל שאפשר להתרשם מדברייך. תוכלי לנסות לגמול אותו בעדינות מהכורח להיות "ילד טוב" כל הזמן, ולהסביר לו שאת אוהבת אותו תמיד, גם כשהוא לא במקום הראשון. איכשהו, גם זה נשמע אופייני מאד לילדים בכורים ומוצלחים, שחוששים לאבד את היוקרה והמוניטין שרכשו במשפחה בזכות היותם מקסימים כל כך. אם הוא אהוב ומקובל על ילדים ומורים, נראה לי שאת יכולה להירגע :-) מועדים לשמחה! ליאת

שלום, בני חוגג בקרוב שלוש, כבר למעלה משנה הוא מאוד מתחבר לדמויות כגון ספיידרמן, צבי הנינג'ה, סמי הכבאי וכדומה. אנו מעודדים חיבור זה שכן הוא ילד מאוד בוגר ובעל דימיון מפותח. הוא נהנה מאוד ממשחקי תפקידים ובמשחק עם הבובות. מלבד משחק עם הבובות גם מאוד חשוב לו שתהיה דמות כזו על החולצה אותה הוא לובש. הבעיה מתחילה כאשר צריך להוריד את החולצה ולהיכנס להתקלח או ללבוש חולצה שלא מוצאת חן בעיניו באותו הרגע או הליכה לגן עם בובה - הוא לא משחרר אותה וכך שתי ידיו לא פנויות או שזה יוצר ריב עם ילדים אחרים. אתמול הוא ננשך בגן לאחר ריב כזה. במקרים אלו הוא מתעקש ובוכה צורח ומשתולל ושום דבר לא יכול להרגיע אותו (הבכי יכול להימשך גם עשר דקות). אנחנו מנסים להרגיעו ואם זה לא מצליח פשוט מניחים לו להירגע לבד אך הוא מותש מאוד וזה חוזר שוב במקרה אחר למחרת או בהמשך היום. אני חייבת לציין כי הוא ילד בוגר ונעים באופן כללי, עם שפה עשירה, דמיון ויצירתיות. אנו מאוד מתוסכלים מהתקפי הזעם שפוקדים אותנו בהקשר לנושאים אלו מה עצתך?

שלום ברי, ההצמדות לגיבורי-על מאד מאד נפוצה בגיל הרך, ובדר"כ היא משרתת את הילד בתקופות בהן העולם נתפס מפחיד או בלתי צפוי. זוהי תופעה לגמרי נורמטיבית, והיא חולפת כשהילד מתחזק וצובר ביטחון. אני מכירה היטב את הקושי להיפרד מהחולצה או הבובה, וכנראה שלפעמים אין ברירה אלא לגייס פתרונות יצירתיים, כמו למשל להסב כובע אמבטיה מניילון לכובע של כבאי או ספיידרמן, או להכין סל פלסטיק עם אביזרים של צבי הנינג'ה גם באמבטיה. עליכם לזכור שמשחקי בובות, משחקי כאילו ומשחקי דמיון הם הדרך הבריאה והטבעית של ילדים להתמודד עם מצוקות ומתחים, וחשוב להניח להם להשתמש בהם כרצונם. אל תיכנסו למאבקים סביב זה, ואל תתעקשו לגמול אותו מהתלות ב"תחפושת". זה יקרה לבד, כשהצורך ייעלם. מועדים לשמחה ליאת

שלום רב, בני, בן 16.5, מאובחן עם בעית קשב וריכוז. אינו נוטל ריטלין. ניסינו סוגים שונים והוא מתייאש לאחר הכדור הראשון ולא עומד בתופעות הלואי הנלוות. סובל מבעיות התנהגות חמורות: התפרצויות זעם, אלימות מילולית ופיזית. עם דימוי עצמי נמוך ומוטיבציה מאוד נמוכה. המצב בבית הספר לא פשוט, והטיפול הפסיכולוגי נדרש בדחיפות. ניסינו בעבר המון סוגי טיפולים שלא צלחו: אלבאום, מאמן אישי, עיצוב התנהגותי וכו'' המליצו לנו על פסיכולוג שעובד בשיטת CBT. אני חייבת מישהו שיש באפשרותו לרתום את הילד, כי כאמור המוטיבציה שלו לא גבוהה. חייבת המלצה על מישהו טוב מאוד שעובד באיזור המרכז. אני אשמח למישהו שמוכר ברשימות הרופאים של מכבי או של הביטוחים הפרטיים. יש לי המלצה על מישהו פרטי ויקר, שידי אינה משגת לעלות כזו(אני אם חד הורית שלא מקבלת תמיכה מאבא של הילד). [email protected] תודה.

שלום רחל, מקווה מאד שמי מקוראי הפורום יוכל להמליץ לך על פסיכולוג טוב שעובד עם קופת החולים שלך. אני חושבת שהכתובת הראוייה למצבים כאלה הוא, לפני הכל, דווקא הפסיכולוג. למרבה הצער, הרבה מאד ילדים מגיעים לקבל את הטיפול רק אחרי "שופינג" ממושך של מטפלים מסוגים שונים. כנראה שהתואר "פסיכולוג" מרתיע הורים רבים, וחבל. מאחלת לכם בכל לבי הצלחה בטיפול והקלה בסימפטומים. מועדים לשמחה! ליאת

מה זה אבחון פסיכודיאגנוסטי? מי רשאי לערוך אותו? תודה ולילה טוב

שלום, אבחון פסיכודיאגנוסטי נועד להערכת מקורות הכוח והחולשה של האדם. מדובר בתהליך האורך בדר"כ מספר מפגשים, בהם מועברת לנבדק בטריית מבחנים קבועה (פחות או יותר), הכוללת מבחן משכל ומספר מבחני אישיות מסוגים שונים. באופן מסורתי, מי שמופקד על הבטרייה הפסיכולוגית השלמה הם הפסיכולוגים הקליניים. חג שמח ליאת

שלום ליאת אני דודה לשני אחיינים בני 11 + 8 אחד מהם עם הפרעת קשב ולקות למידה. לצערי הם גדלים בבית עם אוירה קשה של אמא עצבנית, חסרת סבלנות, מתנהגת אליהם בחוסר כבוד, לא מחנכת, ולא דואגת לצרכים בסיסיים (תזונה לקויה וכו')ואב המתקשה להתמודד עם הסיטואציה ומעדיף לברוח בעבודה, ומתנהג איתם בקשיחות רבה. בעקבות מספר תגובות אלימות מצד האב כלפי הילדים, דיווחתי ליועצת בית הספר (לאחר מספר רב של פעמים בהם עדכנתי את האב כי מחובתי החוקית והמוסרית לדווח ושאני עושה זאת, "עשי מה שאת רוצה" זו היתה התשובה האחרונה). הילדים סיפרו כי היועצת שוחחה עימם, ואף קראה להם לאחר מספר שבועות לבדוק אם עדיין קיימת אלימות, ולדבריהם לא קיימת אלימות רק איומים. (מפאת פרטיות היועצת לא משתפת אותי בהמשך התהליך ואני לא יודעת אם לשכת הרווחה פנתה להורים, מציעה טיפול וכו' )ההורים ניתקו קשר עם המשפחה בעקבות הדיווח, אך הילדים יוצרים קשר ומגיעים לבקר (למרות איומים מצד האב שינתק את הילדים). אני שומעת מהילדים את הקשיים הרבים שהם חווים בקשר עם ההורים שלהם, וכן מעצם ניתוק הקשר של ההורים עם המשפחה שהם מאוד קשורים אליה. אני מתקשה לסייע לילדים במצוקותיהם. שוקלת לפנות ללשכת הרווחה ולבקש שיסייעו לילדים אך יודעת כי קיימים שם עומסים שלא יאפשרו להתפנות למקרה "קל" ואני בספק עד כמה הנושא אכן יסייע או יחריף את הכעס של ההורים על המשפחה ויגרום להתנגדות חזקה יותר ולחוסר שיתוף פעולה. אשמח לשמוע את דעתך ועצותייך בנושא, כיצד אוכל לסייע לילדים. מלבד לקחת אותם מידי פעם, להכיל אותם, לחבק וללטף, האם יש עוד משהו שניתן לעשות? כמו כן, האם ידוע לך כיצד פועלת לשכת הרווחה במקרה שכזה? האם ההורים נקראים לשיחה? מוצע טיפול? תודה רבה

שלום, איני מומחית גדולה בנהלים של גורמי הרווחה, אך למיטב ידיעתי, בכל מקרה של הזנחה והתעללות הם פועלים מהר וביעילות. אופי ההתערבות תלוי בהערכת הגורמים המקצועיים, ולעיתים ניתן לחייב את ההורים להגיע לטיפול. כמובן שצעד כזה עלול לגרור נתק משפחתי, ויש להביא זאת בחשבון. אם את חושבת שמדובר בהזנחה או התעללות, החוק מחייב אותך לדווח. אם את חושבת שהתנהגותם של ההורים אינה עד כדי כך חמורה (או שאולי אינך רואה ויודעת הכל - גם זו אפשרות), מוטב להתמקד בתמיכה הרגשית לילדים. באופן כללי, אני חושבת שהורים המרגישים מבוקרים ומותקפים, נוטים לכעוס ולהתבצר. דווקא באווירה אוהדת, המאפשרת מקום גם לקשיים ולמורכבות הרגשית שלהם, יש יותר סיכוי לשיתוף פעולה והתגייסות. אולי אם תצליחי להתקרב לאחד ההורים ולהציע עזרה ותמיכה, תוכלי להרוויח בגדול, את, המשפחה כולה, וכמובן הילדים. בהצלחה (זה בהחלט לא פשוט) ליאת

שלום, בני בן חמש, לאחרונה התחיל לאכול את בגדיו. זה קורה בעיקר כשהוא צופה בטלוויזיה, ו/או לא פעיל פיסית. חשוב לציין כי לפני חודשיים עברנו דירה, הוא נאלץ להיפרד מחבריו, גן עם גננת וסייעת מדהימות, חוג ג'ודו שהיווה מקום חשוב עבורו ומרפאה בעיסוק, ולהסתגל למקום חדש, גן, גננת, חברים, חוגים וכו'. ברור לי שזה נובע ממצוקה רגשית, השאלה מה עלינו לעשות ?

שלום איריס, ראי תשובתי לגילית (לפני כמה דקות). במקרה שלך מוקד המצוקה ברור יותר, ולכן הייתי מניחה לו כרגע ולא מעירה. תוכלי, לכל היותר, להציע סוג של פעילות מרגיעה אחרת (כמו משחק בכדור מעיכה, חיבוק בובת פרווה או אכילת קרטיב או מסטיק ללא סוכר). אני מניחה שבתום תקופת ההסתגלות התופעה תתמתן ותחלוף. אם העבודה עם המרפאה בעיסוק הייתה קשורה לקשיי וויסות, שווה להמשיך ולמצוא מענה גם באזור החדש. בהצלחה ליאת

שלום, זקוקה לעזרה כיצד ומה מספרים לילדיי בנוגע להפסקת היריון שעלי לעבור כעת, בשבוע 25 (חודש שישי). יש לציין כי ב 12/2013 עברתי הפסקת היריון נוספת בחודש חמישי - אז , סיפרנו כי חלה "תקלה" וכי היה אמור להיווצר תינוק, אבל אין תינוק, וכי בפעם הבאה שאהיה בהיריון - אז יהיה לנו תינוק (קיוויתי כי אספר רק לאחר בדיקות מקיפות וכך עשינו , אולם המציאות מכה בנו שוב ). עוד אציין כי ילדיי ראו תמונת תלת מימד של העובר, הרגישו את הבעיטות ומצפים מאוד לבואו. לביתי בת ה 5 היה מאוד קשה בפעם הקודמת (לפני 10 חודשים) והרבה אחרי המקרה עוד דיברה כאילו הייתי עדיין בהיריון . אני ממש אובדת עצות. קשה לי מאוד גם ככה לעכל שוב את מה שקורה לי. מבקשת את עזרתכם המקצועית .

שלום אורית, לבי איתך. אני בטוחה שאת עוברת שעות קשות, ומחזקת אותך בהתמודדות הלא פשוטה שלפנייך. לפני מספר ימים (2.9) השבתי ללי על שאלה דומה. אנא קראי שם. בגדול, אני תמיד בעד אמירת האמת, כואבת ככל שתהיה, על פני הסתרתה או סילופה. לילדים יש יכולת טובה להתמודד גם עם בשורות קשות, כל עוד ההסבר ניתן להם בדרך נאותה, מותאמת ליכולת ההבנה שלהם, ומבלי להעמיס פרטים מיותרים. הייתי מדגישה את העובדה שקיים אצלכם איזה קושי, ולכן גם במהלכו של ההריון יש מידה של סיכון, וייתכנו סיבוכים ואכזבות. אין לי ספק שהאירוע הזה יכול לעבור ללא נזק נפשי אצל בנותייך. נסי להתמקד בעצמך, לגייס את כל מקורות העזרה האפשריים, ולשרוד את טלטלות הגוף והנפש בתוכך. כשאת תהיי בסדר, גם הילדים יהיו בסדר. שולחת לך עידוד וכוח, ומתפללת שמשאלתך לילד נוסף תתגשם הכי מהר שאפשר. ליאת

שלום, ילדי בן שלוש התחיל גן של "גדולים" , נולדה לו אחות קטנה ועברנו דירה.. הרבה הפלנו עליו.. אבל היה מוכן, לא היו רגרסיות כלל, כעסים הוא מבטא מילולית ("אני כועס כי את כל הזמן עם התינוקת", "עכשיו בא לי לצעוק.." וכו') התאקלם נהדר בגן החדש ומושב, מקבל ודואג לאחותו, ושוב לא ראינו כל סימן לרגרסיה או מצוקה. הבעיה שלנו איתו היא סביב אוכל, הוא אוכל מעט, אין לו כוח אחה"צ לשחק אלא אם ישן שעתים צהריים. בגן אני שולחת לו ארוחת בוקר, בתיאום איתו, אך לא אוכל כמעט כלום, הוא לא נוגע בלחם, פנקייק, עוגות וכאלה, אוכל חצי בננה ולא מעבר לזה. בצהריים אוכל מה שיש כי הוא בטח גווע, בערב אוכל איתנו. אבל כל יום עד 14:00 לא אוכל כמעט כלום, הוא חוזר הבייתה מהגן מותש, דיברתי עם הצוות, הוא מסתדר נהדר, משחק ומשתתף יפה בכל הפעילויות. האם יכול להיות שזה ביטוי למצוקה שלו? הוא יורד במשקל ואני מאוד חרדה מזה. אשמח לשמוע דעתכם/ן. תודה מראש

שלום דניאלה, ממליצה לפנות, לפני הכל, לרופא הילדים שלכם, שיוכל להעריך ולבדוק האם קיים הסבר פיזיולוגי-בריאותי. במקרה של חוסר תיאבון וירידה במשקל, ההסברים הרגשיים לעולם יידחו עד לאחר שנשלל כל הסבר אחר. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן 8 ילד מאוד מפותח לגילו, חכם, אסרטיבי, דעתן, חברותי ומצליח בלימודים (אובחן כמחונן). בתקופה האחרונה שמתי לב שהוא מתעסק המון עם הפה, מכניס ידיים לפה, אוכל את החולצה לרוב בזמן צפייה בטולויזיה אך גם ברגעים אחרים דווקא ברגעים שהוא רגוע ונינוח, יושב ומתנדנד על הערסל. אינני יודעת איך להתייחס לענין, האם זה משהו נורמלי היות ושמעתי שגם חבריו לכיתה מתנהגים ככה. אודה להתייחסותך.

שלום גילית, יש ילדים שפעילות אורליות (מציצה, לעיסת דש הבגד, הכנסת ידיים לפה, וכד') מספקות להם סוג של הפגת מתח. לא ציינת האם יש גורמי מתח ידועים בחייו. אם כן, תוכלי לנסות לפעול להפחתתם. אם אינך רואה סיבה אפשרית לכך, יתכן שמדובר בסוג של גרייה טקטילית, בשל בעיה כלשהי בוויסות התחושתי. אפשר להתייעץ עם מרפאה בעיסוק. אם התופעה ממשיכה לאורך זמן, שווה להתייעץ שוב. בברכה ליאת

האם ההפניה צריכה להיעשות דרך רופא המשפחה? האם עלי להסביר לילד לשם מה אנחנו נפגשים עם מרפאה בעיסוק? אני לא רוצה לעשות מזה עניין שחלילה לא ירגיש שמשהו לא בסדר למרות שהערתי לו על העניין.

שלום רב, בתי בת 4.5, ילדה בוגרת וחכמה, בוכה כמעט מכל דבר שאינו תואם את ציפיותיה ורצונותיה, ואם היא אינה בוכה- היא מייללת ומקטרת. לאחרונה זה החל להיות מאוד מרגיז. התחושה גם בקרב הסבא סבתא, ששותפים בגידולה, היא שאנחנו קצת עובדים אצלה, כיוון שהבקשות שלה מאוד ספציפיות בניהול הזולת (תביאי לי את זה, תשבי כאן ואז תקראי לי סיפור וכו) אציין שהגבולות בבית הם מאוד ברורים, לפעמים אני מרגישה שאני אולי קשה מידי. בעלי חושב שאני לא. באותו עניין או שלא- בבקרים היא מתקשה להיפרד, נצמדת אלינו ובוכה. לדברי הגננת, הבכי נעלם מיד עם יציאתנו מהגן ומשרת את הילדה, כיוון שהיא יודעת שזה מפעיל אותנו. משיחות שלה עם הקטנה היא אומרת שהיא חוששת שמא תתגעגע אלי, או שמא לא אגיע. מה דעתכם ואיך עוזרים לה לוותר על התפקיד הזה? שבוע טוב ותודה רבה!!

שלום אריאלה, אני משוכנעת שילדתך חכמה ומתוקה, אך נראה לי שהתואר "בוגרת" לא ממש תואם לתיאור שלך. בגרות רגשית קשורה ליכולת לשאת אכזבה ותסכול, ליכולת להתחשב, לראות גם את צרכיו של האחר, ולהישמע לכללים הבסיסיים, בהתאמה לגיל. בתך תוכל לוותר על ה"תפקיד" 0כפי שקראת לזה) כאשר היא תבין (דרך חוויה והתנסות, לא דרך תוכחות או הסברים מילוליים) שהתנהגותה שוב אינה מביאה לתוצאה הרצויה מבחינתה. כל עוד תיכנעו לדרישותיה ותפעלו עפ"י הוראותיה, היא תמשיך בדרכה - דווקא בגלל שהיא חכמה. אם להודות על האמת, אני מתקשה להאמין שתצליחי לבד (פשוט בגלל שזה נמשך כבר זמן רב), ולכן מציעה לך להגיע להדרכת הורים טובה אצל פסיכולוג ילדים מנוסה, שיוכל לזהות את מוקדי הקושי (שלכם!!!) ולסייע לכם להתגבר עליהם. תוכלי לדפדף לאחור בפורום שלנו, ולקרוא הרבה מאד עצות בנושא של הצבת גבולות (לא, הגבולות אינם ברורים בבית שלכם, אם הילדה שלך פוקדת עלייך למלא אחר דרישותיה). זכרי שילד המרגיש חזק מהוריו עלול לשלם על כך בחרדות ובקשיים חברתיים. פני לקבל הדרכה! בהצלחה, ושנה טובה ליאת

שלום יש לי בן מתוק בן 3.5. הוא הבן השני אחרי בת 5. לפני שנה נולד לנו תינוק. מאז בגלים של תקופות גרועות ותקופות פחות גרועות הוא עושה קקי בתחתונים. בעיקר בבית אך גם בגם, וגם אצל חברים כשהוא מתארח. הדבר קורה תוך כדי משחק, והוא לא מדווח, אלא מחכה שישימו לב. השבוע קרה גם פעמיים במיטה- פעם אחת מתוך שינה, ולא שם לב או התעורר מזה, ופעם אחת בבוקר, לאחר שהתעורר פשוט שכב ער במיטה ועשה... ניסיתי מגוון של תגובות, החל בהתעלמות וטיפול מהיר ושקט, דרך כעס (כשנשברתי) ועכשיו התקובה היא שהוא לוקח אחריות על נקיון גופו- אני לא שואלת אלא מחכה שיבקש עזרה, ולאחר מכן עוזרת לו לשטוף את התחתונים בעצמו. יש לציין שאנחנו כבר שנה בסאגה הזאת, ואין לי מושג איך לפתור את המצב. אודה על עצה... תודה!

שלום יעל, האם התייעצת עם רופא הילדים שלכם? לפעמים בריחה עקבית של צואה יכולה להיות קשורה למגוון תופעות ממקור פיזיולוגי, ולכן - ולו ליתר ביטחון - יש לשלול כל בעיה בריאותית. לאחר שנשללו כל ההסברים האחרים, יש להתייחס אל התופעה כאל בעיה רגשית, וחשוב לטפל בה נכון ויעיל. בנך עדיין צעיר, ולכן "פספוסים" כאלה אינם חייבים להיות מדאיגים (במיוחד על רקע העובדה שנולד עוד תינוק). ניתן להתייחס להצטאות עדיין כאל גמילה שלא עלתה יפה. בכל מקרה, וכדי לא להסתכן בהחרפת התופעה והתמדתה, אני מציעה להגיע להתייעצות עם גורם מקצועי, שינחה אתכם - בעיקר לגבי אופי התקשורת ביניכם ותגובותיכם. הדרך בה את נוקטת עכשיו, כשלעצמה, נראית לי נכונה, אך אין בה די. חשוב להיענות לצורך שלו בתשומת לב ובמגע פיזי, ולספק לו את המגע דרך ערוץ אחר, ולא דרך הקקי. פני לפסיכולוג ילדים המנוסה גם בהנחיית הורים. בהצלחה ליאת

שלום, אודה לקבלת המלצה לפסיכולוג עבור נערה בת 17 באיזור הרצליה, רעננה, רמת השרון לכתובת: [email protected] שבוע טוב

שלום אסתר, מקווה שתקבלי המלצות למייל. בהצלחה ליאת

תלמידה בכיתתי שנקשרה אליי פתחה את ליבה בפניי וסיפרה כי בשנה שעברה השתמשה מספר פעמים בסמים ושתתה. כיום היא רק מעשנת סיגריות . כמו כן היא רבה הרבה עם אימה שלא מאפשרת לה לצאת ולבלות עם חברות. לפני מספר שבועות חרטה על יד ימין במספרים ובכיתה ז חרטה בזכוכית כשרבה עם חבר שלה. היא מספרת שהיא דו מינית וחברה לאחרונה שלה ממין נקבה. היא מקועקעת בגופה ויש לה פירסינג בפניה. היא עונדת שרשרת צלב למרות היותה יהודייה. בשיחה עם אימה הראתה לי האם שגם לה יש חריטות ביד שלה כשהייתה בת 15 וגם היא רבה עם אמה. האם מסרבת בתוקף לקחת את ביתה לבדיקה פסיכיאטרית, או למעורבות עובדת סוציאלית. היא מתנגדת לכל גורם חיצוני כולל פסיכולוגית בית הספר. לדבריה הטיפול של גורמי חוץ יתייג את ביתה ברשימה השחורה. והיא מוטרדת ממה שיאמרו עליה האחרים . האם טוענת שהדבר הכי טוב בשבילה הוא ללא טיפול רגשי על ידי גורמים חוץ כל עוד יש לה מחנכת טובה ויועצת קשובה. איך לעבוד עם האם? למותר לציין כי הסיכונים של הבת הם חובת דיווח והסירוב של האם לשיתוף פעולה הוא עילה לפנות לפקידת סעד. כשעידכנתי את מנהל החטיבה שלחה לי הבת הודעה: מה זה השטויות האלה להעביר את זה הלאה? הבטחת לי שזה בין אמא שלי לבינה? מה לעשות?

שלום, חיסיון הוא ערך חשוב מאד, אולי הכי חשוב במסגרת של טיפול רגשי. עם זאת, עלינו להתייחס בעבודתנו גם לערכים נוספים, כמו למשל סוגיות של חיים ומוות. עלייך להסביר גם לבת וגם לאם שבמצבים בהם קיימת סכנת חיים, את פועלת לאלתר כדי להבטיח את שלומה של הילדה. תוכלי להזכיר לאם שבשל הרצון לשמור על בתה מתיוג, היא עלולה לסכן אותה הרבה יותר, מעצם ההתעלמות מכל סימני האזהרה. אני חושבת שבגלל שמדובר במקרה כה מורכב, מן הראוי להתייעץ עם גורמים נוספים ולעבוד כצוות, למרות מחאותיה של הנערה או של אמה. הסבירי שמחנכת טובה ככל שתהיה, אינה פסיכולוגית או פסיכיאטרית, ומול התנהגויות של סיכון עצמי אינך מוכנה לקחת את האחריות על עצתך בלבד. הדגישי בפני הנערה שאת פועלת מתוך דאגה, ושאינך מוכנה לעמוד מנגד כל עוד את חוששת לשלומה. כפי שכתבתי לך בתגובתי הקודמת, ממליצה להפנותם למכון אופק, המתמחה בטיפול בסוג כזה של מקרים. בהצלחה ליאת

יש לי תלמידה הלומדת בכיתה י. אני מלווה אותה מכיתה ז ובכל שנה חתכה התלמידה את ידיה פעם עד פעמיים. הופנתה להערכה פסיכיאטרית ובאוגוסט האחרון ההערכה הייתה תקינה. לתלמידה יש מעקב פסיכיאטרי אחת לשלושה חודשים. לפני שבועיים הפניתי שוב את התלמידה לפסיכיאטרית המטפלת כי חבטה ביד ימין בקיר בחוזקה. אולם טרם פנתה לשם. נראה כי הוריה לא ששים לפנות לשם. גם לטיפול רגשי לא הגיעה זמן רב . בשיחה עם הפסיכיאטרית עולה כאמור כי באוגוסט הבדיקה תקינה. יש לי רושם כי ההורים לא ממש פנויים לביתם. האם לאחר תאונת עבודה מזה שנתיים וסובלת מדיכאון לאחר לידה שנים רבות. האב עובד משמרות ובבקרים ישן, לכן התלמידה לא מתקשרת עם הוריה וחווה אותם לא מכילים. התלמידה מאחרת בקביעות בבקרים ובשיעורים לא מתפקדת... עסוקה בפלאפון. כשחבר שלה מכעיס אותה היא חותכת עצמה. לפעמים היא מספרת שהיא מציירת כדי להרגיע עצמה. כיצד ניתן לעזור לה? היא משוועת לקשר אך מצד שני הודעת.

שלום, התנהגויות של פגיעה עצמית חייבות להיות מדווחות להורים, שכן הן מאותתות על מצוקה. פגיעה עצמית קשורה בדר"כ לקשיים בוויסות הרגשי, ולקושי להתמודד ביעילות עם מצבי מצוקה. הטיפול המומלץ במקרים אלה הוא DBT (טיפול דיאלקטי התנהגותי) בהיותו מספק, לצד הטיפול הפרטני, גם מיומנויות של וויסות ועמידות במצוקה (בדר"כ במסגרת קבוצתית). תוכלי להפנות את הורים לאתר של מכון אופק, המתמחה בסוג כזה של בעיות. בהצלחה ליאת

שלום, אני זקוקה להמלצה לפסיכולוג עבור נערה בת 17 באיזור הרצליה, רעננה, רמת השרון תודה

שלום אסתר, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. יועצת ביה"ס או רופא הילדים שלכם הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום, יש לי 3 בנות - 14 וחצי, 10 וחצי ו6וחצי. אני בהריון שבוע 19 העובר ממין זכר. היתה התרגשות גדולה, בעיקר אצל הקטנה שרצתה מאוד להיות אחות גדולה גם. בדיקת מי השפיר חזרה היום לא תקינה וביום חמישי הבא אנחנו מבצעים הפסקת הריון. יש לי שתי שאלות - 1. מתי לספר לבנות על ההפלה? לפני או אחרי הפרוצדורה? (יש לי כבר בטן די ניכרת). 2. מה מומלץ לומר - בעיקר לקטנה - התינוק הפסיק לגדול? היה לא בסדר? חולה? הן בטח ישאלו (בעיקר הגדולות) - איך מוציאים אותו מהבטן. מה מומלץ להגיד? תודה.

שלום לי, תמיד עצוב לשמוע על הצורך להפסיק הריון רצוי, גם אם קולו של ההיגיון אומר שזה הכרחי ונכון. אני שולחת לך עידוד וכוח לעמוד במה שלפנייך, ותקווה לחיים חדשים שתוכלי להצמיח בתוכך בעתיד הקרוב. אני חושבת שכל הבנות שלך גדולות מספיק כדי להיות שותפות לתהליך, כל אחת עפ"י יכולתה. תוכלי לומר את האמת הפשוטה, לפיה ניתן כיום לעקוב בבדיקות אחר התפתחותו של העובר, ובמקרה של התפתחות לא תקינה - כפי שלצערנו קרה אצלנו - מפסיקים את ההריון. מאימתי שניתן המידע (לקטנה בעיקר, אך לא רק לה), חשוב לאפשר להן לשאול, להשיב בכנות, אך מבלי להעמיס פרטים מיותרים. הייתי מנסה להימנע מתיאורים של "מה היה קורה אילו...", ולהתמקד בתרומה של התהליך לרווחתה של המשפחה, כמונע סבל וצער. עדיף להסביר שלעובר לא היה סיכוי להמשיך ולהתפתח באופן תקין. בעיני, אפשר לשתף לפני ההפלה, מוטב זמן קצר לפניה, ושוב, מבלי להיכנס לפרטים הטכניים. אם יעלו שאלות, תוכלי להיצמד לאמת באופן מרוכך - "העובר עדיין מאד מאד קטן, ולכן מוציאים אותו מהרחם דרך הפתח המיוחד המצוי בו". הדגישי שהפרוצדורה נעשית בהרדמה קצרה, אינה מסוכנת ואינה מכאיבה לך. הכיני אותן לזה שתהיי קצת עייפה אחרי כן, אולי גם עצובה קצת, אך גם לכך שהמשפחה הנחמדה שלכם תישאר שמחה ובריאה, ושאירועים כאלה קורים לפעמים. שולחת לך שוב איחולים להרבה טוב, ושיעבור בקלות ככל האפשר. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

הייי אחותי עברה הפלה גם בחודש חמישי ובדיוק אנחנו בהתלבטות מה להגיד לילדה בגיל 5 שמאוד מצפה לתינוקת..... מנשקת את התינוקת דרך הבטן. עצוב

שלום רב ביתי בת שנה וחצי .מגיל חצי שנה נמצאת במשפחתון חם ואוהב . השנה תכננתי להעביר אותה לגן אבל בסוף בגלל החגים החלטתי למשוך עד ל1.11 . כרגע במשפחתון 5 ילדים כולל אותה (שנה שעברה היום 10) והם בין 1-2 מבוגרים . היא כרגע מקבלת יחס די אישי כי השאר ממש קטנטנים . יחס וי איי פי .והיא נהנית ומאוהבת במטפלים . בגן החדש יש כרגע 11 ילדים עם 2-3 אנשי צוות אבל אמור לאכלס עד 20 ילדים בערך (אבל כרגע לא נראה שזה הולך לגדול) ובכל זאת זה יהיה מקום חדש ולא מוכר ולא חממה כמו עכשיו ומצד שני את המעבר היא תצטרך לעשות כי שנה הבאה היא בטוח תהיה שם (יש גבול לכמה להשאר במשפחתון ) . השאלה אם להעביר ב1.11 או לחכות עוד כמה חודשים .האם זה יועיל במשהו להשאר עוד קצת ? מפחדת שתהיה מפונקת ותתרגל ליחס יותר זמין ואז כשתגיע לגן שיציקו לה או יחטפו לה או לא יתייחסו אליה תמיד היא תרגיש לא טוב כי התרגלה ... מה דעתך ? לחכות עוד קצת או לזרוק למים הקרים כבר ? תודה

שלום דנה, מבחינתי, לעולם לא נזרוק ילד ל"מים קרים", בשום מקרה ובכל גיל. ככל שהדבר נתון בשליטתנו, נבחר עבורו את הטוב ביותר. עם כל הכבוד ליחס וי.איי.פי, מבוגר אחד על חמישה תינוקות (או שניים על עשרה), זה אומר שהילדה שלך מחכה בתור להאכלה, להחלפת טיטול, לרחצה והשכבה, כאשר סדר היום נקבע עפ"י צרכי המשפחתון ולא עפ"י צרכיה. לכן, אם נתעלם לרגע ממאפייני הגן האחרים, תמיד עדיף גן עם מינימום ילדים ומכסימום כוח אדם, כאשר אנחנו מדברים על תינוקות ופעוטות. אישית, אני מעדיפה גן מקצועי ומפוקח, על פני מסגרות שמוכרות "יחס וי אי פי". גן טוב הוא גן טוב, ואינו אמור להיות "מים קרים". הצקות וחטיפות הם חלק מגנים של פעוטות, והם קשורים בדר"כ לגילם של הילדים, ופחות לטיב הגן. קחי את ילדתך למסגרת שעליה את סומכת, ולכזו שמותאמת בצורה מיטבית לגילם של הילדים ולצרכיהם. בהצלחה, שנה טובה וגמר חתימה טובה! ליאת

שלום רב. לבתי בת ה 5 כמעט ישנה בעייה בהתנהלות מולי ומול גרושי, בלבול מסויים, חוסר ידיעה (ובצדק) כיצד עליה להגיב אל מול קונפליקטים שלי עימו - כמובן שאני חושפת אותה כמה שפחות - אבל עדיין גם כאשר היא עימו ללא נוכחותי אני מניחה שהיא חווה קושי ואני גם רואה זאת ע"פ תשובותיה. באיזו מסגרת ניתן לטפל בה ללא עלות בראשון לציון או בעלות מינימום על מנת שתוכל להכיל את הסיטואציות ולהתנהל בתוכן ללא פגע ? היא מאוד עדינה, בוגרת וחכמה. תודה רבה

שלום טלי, טיפול ללא עלות ניתן במרפאות משרד הבריאות ("התחנה לבריאות הנפש לילדים ונוער"), ומרפאה זו, בעירכם, נחשבת לטובה מאד. עלייך להביא בחשבון שעלולה להיות רשימת המתנה ארוכה. אפשרות נוספת, זה טיפול דרך קופת החולים שלכם, שאמנם אינו חינמי, אך מוזל בהשוואה לטיפול פרטי. אפשרות נוספת, היא פנייה להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני פרטי, שאמנם יגבה מחיר מלא, אך אמור להסתפק במספר מפגשים מועט יחסית. בהצלחה, שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

אנחנו זוג הורים שמאד זקוקים ליעוץ . יש לנו בת בת 3 שמתקופת פסח מנסים לגמול את הילדה היא אמנם בלי טיטול אבל עדיין לא מבקשת את הצרכים שלה ניסינו את כל הדרכים כולל הפתעות הכל זה לא עובד היא עושה בתחתון עכשיו ייש בעייה בגן עירייה אנחנו כל יום מקבלים טלפון מהגננת להחליף לילדה כי בגן עירייה לא מחליפים ובצדק 35 ילדים בגן עים 2 מטפלות זה בעייה השאלה מה עושים במצב כזה איך פותרים את הבעייה אנחנו הורים מאד מתוסכלים מהנושא

שלום אביבה, אני מבינה את התסכול שלכם, אך חייבת להצביע על האפשרות שהלחץ הגדול של כולכם רק מחבל בתהליך. גמילה מטיטולים היא תהליך מתמשך, שחייב להיעשות באווירה נינוחה ומכבדת, תוך אורך רוח וסלחנות גם כלפי קושי ופספוסים. לא ממש ציינת מה המקור לקושי, ולמה בעצם זה עדיין לא הולך. ברוב המקרים, חוסר ההצלחה קשור למתח שנוצר סביב התהליך, ולרמות חרדה גבוהות, הן של הילד והן של ההורה. מאחר שמדובר בתהליך שנמשך זמן רב, ללא הצלחה, ובגלל הלחץ שמופעל עליכם מהגן, אני מציעה לא להסתפק בעצה אינטרנטית, אלא לפנות להתייעצות עם גורם מקצועי, שיוכל לנתח את המצב ולהבין איך ניתן לעקוף את המכשולים. הכתובת במקרה זה יכולה להיות פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי, או יועצת גמילה מנוסה. בהצלחה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום, יש לנו ילד בן 11 שסובל מבטחון עצמי נמוך בעקבות התנכלות חברים לכיתה ועקב חוסר יכולת להגיב להם ולהשתלב במצבים חברתיים. הילד טופל לאחרונה אצל פסיכולוגית קלינית ואצל פסיכותרפיסט, אך לא חל שינוי. המליצו לנו על סדנאות קבוצתיות לחיזוק הביטחון העצמי (20 מפגשים עם בני גילו). מה דעתכם? אנחנו שוב בצומת דרכים ונשמח לעצתכם.

שלום קלמן, עקרונית, טיפול קבוצתי יכול להיות מומלץ לילדים עם קשיים חברתיים, שכן במסגרתו ניתן לעקוב מקרוב אחר טיב האינטראקציות שהם יוצרים, ולהתערב בזמן אמת. עם זאת, הטיפול בקבוצה אינו מתאים לכל אחד, ויכול להחריף את המצוקה אצל ילדים מסוימים. לכן, הכתובת להתייעצות במקרה זה, הם המטפלים שמכירים את בנך, והם שיוכלו להעריך (טוב ממני) את תרומתה הפוטנציאלית של הקבוצה עבורו. חשוב לוודא, בכל מקרה, שמנחי הסדנה הם אנשי מקצוע מיומנים, שיודעים לעבוד עם אוכלוסיות ילדים מגוונות, לזהות ולתת מענה לצרכים הספציפיים של הבן שלך. בהצלחה, שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

מחפשת פסיכולוג ,בהמלצה,לנער בן 14 לטיפול רגשי תודה

שלום סיגל, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. יועצת ביה"ס או רופא הילדים שלכם הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה, שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

התגעגעעעעעעתי אליך ולפורום הנחמד שלך. בנתיים מאחלת לך ולכולנו שנה טובה ומתוקה! גמר חתימה טובה! שיתגשמו כל משאלות לבינו לטובה! אפשר לשלוח לך חיבוק? אם כן-שולחת.((-: התגעגעתי מאוד מאוד. בשבילי זה מרגיש קצת כמו לבוא הביתה((-: חני,בחום

חני יקרה, שמחה תמיד לראותך כאן. החביבות והחמימות שלך בהחלט הופכים את הפורום למקום נעים ורך יותר, גם עבורי. שולחת ברכות לך ולכל באי הפורום, לשנה של בריאות, נחת ושלווה. גמר חתימה טובה! ליאת

שלום יש לי בן בן 7.5 לאחרונה אני שמה לב שהוא רגיש מידי הוא מספר לי שאין לו חברים, הוא בוכה על כול דבר קשה לא להכין שעורי בית חשבתי לפנות ראשית ליועצת בית ספר או לרופא ילדים?

שלום רב, התיאור שלך קצר מאד, ואני מניחה שמידע חשוב נוסף היה מאפשר לבסס השערות בנוגע למקור הקשיים. לתחושתי, יועצת ביה"ס יכולה להיות כתובת לא רעה בכלל, בשל ניסיונה ומקצועיותה. יועצת טובה תוכל להפנות אותך לגורם המקצועי הרלוונטי, במידת הצורך. אפשרות נוספת, זה לפנות לפסיכולוג ילדים ולשאול בעצתו. יתכן שיעלה צורך באבחון לאיתור המקור לקושי. בהצלחה, שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום.בני בן 10.בכיתתו רק בנים זה בי"ס דתי.בני ילד עדין,לא מאלה שמשחקים משחקי ספורט כדורגל אופניים וכו'.הוא אוהב לקרוא לצייר ומצטיין בלימודים.בעקבות זה יש לו בעייה בהפסקות כי רוב הילדים משחקים כדורגל כדורסל ומשחקי ספורט והוא לא משתלב בזה.הוא קורא בהפסקות.לפעמים מביאיח משחקי קלפים והוא משחק אבל זה לא קורה הרבה כי הילדים מעדיפים משחקנ כדור.יש לו כמה חברים שהוא מסתובב איתם בהפסקות אבל הם בד"כ מעדיפים כדורגל.מה את מציעה? לפעמים הוא אומר שאין לו חברים .אני דואגת שהוא לבד בהפסקות רבות.אודה עזרתך

שלום, ילדים שאינם ספורטיבים עלולים למצוא את עצמם קצת מחוץ לעניינים בגילאים מסויימים, אך למרבה המזל זה בהחלט לא לנצח. לאור מה שאת מתארת, בנך הוא ילד מוכשר ונבון, ולכן אפשר לנסות למצוא עבורו עיסוקים מרכזיים וחשובים במסגרת ביה"ס, בהם יוכל להביא את כישוריו לכלל מיצוי, ואף לתרום לאחרים. בעיני, שווה לדבר עם המורה או היועצת, ולמצוא תפקיד ייחודי, כמו חבר במועצת התלמידים, רכז קבוצת "משכיני שלום", פעיל חברתי או חונך לקבוצת ילדים חלשים. תפקידים כאלה יבססו את מעמדו בעיני הילדים למרות שאינו ספורטאי, ויתרמו גם לתחושת הערך והדימוי העצמי שלו. בהצלחה, שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

תודה רבה ! ושנה טובה

שלום ושנה טובה, סליחה מראש על כל המלל :( אני אם לבת 6.8, שהחלה השנה ללמוד בכיתה א'. בתי ילדה חכמה,בוגרת בנפשה, יפה, עצמאית, דעתנית, שאוהבת לעזור. מגיל קטן, אפילו 3, היה איזה שהוא קושי חברתי שלא הצלחנו ממש להבינו עד היום. (גם לא לאחר ייעוץ פסיכולוגי אבל לא אכנס לכל הסוגיה רק בקצרה לצורך רקע לסוגיה הספציפית). בתי מעולם לא היתה מסוג הילדים שרואים ילדים וזורמים בקלות, שרואים חבר ומיד מושיטים לו יד, שרואים ילדים משחקים ומצטרפים בשמחה. אצלה הדברים נוקשים יותר. היא לא מתמסרת. היא בוחנת. היא בוחרת חברות "בפינצטה" (כשהייתה בת 3 בחרה בילד אחד בלבד מכל הגן כחבר, ולא הסכימה להיענות לאף חיזור מצד אף ילדה אחרת בגן, כשהיתה בגן טרום חובה- התחברה יותר לבנים ו/או לבנות הבוגרות של הגן, גילאי חובה, ולא הסכימה לזרום עם אף ילדה בת גילה. יצוין כי בשני המקרים- ההיענות לא היתה הדדית- כלומר נענו לה אבל לא לחלוטין. החבר העדיף חברת בנים ובנות החובה היו חברות בנות גילן שחברתן היתה מועדפת עליהן מאשר חברתה של בתי שהיתה צעירה מהן). בגן חובה- הסכימה לחברות בודדות ולא התחברה לקבוצה גדולה של בנות שלמדו עמה גם בשנה קודמת. כששוחחתי על כך עם הגננת ענתה לי הנ"ל כי היא מבינה את הריחוק שלה מקבוצת הבנות הנ"ל ונימקה כי הן "חבורת מכשפות" ובתי יודעת היטב מדוע היא מתרחקת. קבוצת הבנות הנל שובצה השנה בכיתה אחרת ועושה רושם שבתי פורחת. היא התחברה עם ילדה אחת בעיקר שהיתה איתה גם בגן. הבעיה: בכיתה (ואתמול נוכחתי שאפשר לפגוש בנות כאלה בכל סיטואציה) יש שתי בנות שהן ממש מכשפות רעות. מאלו שעושות חרם, מנדות, מגלות סודות. שמן הולך לפניהן אגב בקרב האמהות. אני הזהרתי את בתי שלא להתקרב אליהן והסברתי מדוע (אמרתי שהן רעות). בתי, כמו גם בנות נוספות, סבלה מהן לא פעם (אמרו לה -לא מרשות לך לשחק איתנו ואפילו אחת מהן נתנה לה סטירה בפנים (!) ) אבל אתמול ראיתי שיש בנות כאלה בכל מקום ואני לא יודעת איך ללמד את בתי לשרוד בגונגל המכשפות. אלו כלים לתת לה. אתמול, היינו בטיול שבת ובתי הייתה עם החברה הטובה שלה (שהיא ילדה נגררת ולא עומדת לצדה בשעת הצורך) ובת של אחד החברים תפסה את החברה ואמרה לה - את איתי, תשבי לידי, תשחקי איתי- תוך שהיא ממדרת את בתי. המכשפה הזו גררה את החברה ושתיהן צחקו על הבת שלי ולא שיתפו אותה במשחק ובתי נפגעה ונעלבה. אני נותרתי חסרת אונים. לא ידעתי איך להנחות אותה- להילחם על מקומה עם החברה? לא רוצה שתתחנן בשביל אף אחת מצד שני- פגעו בה. מה עושים? אשמח לעזרה. תודה מראש!!

שלום מאיה, כמו שאת מבינה, "מכשפות" יש בכל מקום, ממש כמו אבני הנגף האחרות בחיינו. איני מצליחה להעלות בדעתי מצב בו נוכל לגדל את ילדינו בסביבה סטרילית, נטולת רוע, תככים, קונפליקטים, וכד'. מאחר שאין לנו שליטה על הסביבה, לא נותר לנו אלא להתמקד בילד הפרטי שלנו, ולהכינו לאתגרים שלפניו. בתך - אם לשפוט מן התיאור שלך - היא ילדה עצמאית ודעתנית, ושתי תכונות אלה (אולי לצד עוד דברים) יכולות להיות חרב פיפיות: גם "למשוך אש", אך גם לסייע לשרוד משברים. באופן כללי, עמדה הורית נכונה (בעיני) היא עמדה מעורבת אך לא מתערבת. אני מציעה לך להימנע מ'לסמן' ילדות כרעות או מסוכנות, ולאפשר לבתך להתנסות במגעים החברתיים שיתאימו לה. היא עדיין צעירה, ומותר לה לנוע בין קבוצות חברתיות ולבחון מה טוב/לא טוב לה. התערבות יתר שלך עלולה להחליש אותה, וליצור אצלה עמדה של חוסר אונים ושיתוק. חזקי אותה, הביעי ביטחון ביכולתה להסתדר, ועודדי אותה לראות דווקא את הטוב באנשים שסביבה. כאשר את מסמנת ילדות כ"מכשפות", את מסירה מבתך אחריות למצבה, ויש בכך החמצה של הזדמנות לפתור קונפליקטים בכוחות עצמה. אם בתך נפגעת או נעלבת כפי שקרה בטיול, הביעי השתתפות בצערה, ועודדי אותה למצוא לעצמה פעילות מפצה כלשהי. אל תשמיצי את הבנות (לכל היותר תוכלי לבקר את התנהגותן), כי אולי בעוד כמה ימים מערכת היחסים איתן תשתנה לטובה. לסיכום, אני ממליצה לך "לזוז קצת", ולאפשר לבתך הבוגרת והחכמה להסתדר בכוחות עצמה, ולמצוא לעצמה את הסביבה החברתית המיטיבה והמתאימה לה. בהצלחה ושנה טובה ליאת

התשובה שלך ממש מסייעת לי להבין איך עלי לנהוג ותודה על כך!! בסיטואציות שונות שבתי מספרת לי- שילדות ממדרות אותה, צוחקות עליה, ואפילו ילדה אחת הגדילה ונתנה לה סטירה- איך כדאי לה לנהוג? איזו עצה כדאי לי לעוץ לה בסיטואציות כאלה? אציין שהיא לא ילדה דחויה ולא מופנה אליה איזושהו חרם וכל הסיטואציות הנל מתרחשות גם כלפי ילדות אחרות ולא באופן ספיצפי רק אליה, אבל גם כלפיה לפעמים

בוקר טוב! יש לי ילד בן 13 שאת כל אחרה"צ מהרגע שנכנס הביתה מעביר מול המחשב. למעט דקות ספורות שאני מכריחה לקום להכין שעורי בית אפילו את האוכל לוקח לחדר (שזו מלחמה מתישה בפני עצמה). השנה גם הפסיק חוג שהיה בו כשנתיים ולא רוצה שום חוג אחר . אציין שפרט לשעות הלימודים לא נפגש עם חברים כלל אך כן נפגש איתם ועם ילדים אחרים דרך הסקייפ כל יום ומשחק איתם. העניין הראשון הוא שבשנתיים האחרונות הוא לא אוהב ללמוד בלשון המעטה והשנה זה החמיר מאוד , אין לו כלל מוטיבציה ללמידה , הוא די מנומנם בשיעורים עפ"י שתי מורות ששוחחתי איתן , לא ממש פותח מחברות, ולא משתתף בשיעורים . מדובר בילד עם בעיית קשב על הצד החולמני שלה ולא ההיפראקטיבי אך לא מוכן לקחת כדור בגלל תופעות הלוואי , למרות שהתחלנו להשתמש באדרל שבו מינימום תופעות לוואי ובכל זאת!! אני מניחה שחוסר המוטיבציה נובע מקושי בלימודים בעיקר ואני תומכת ע"י שיעורים פרטיים אחת לשבוע במתמטיקה שם מירב הקושי אך יש מצב שישנם קשיים במקצועות נוספים בגלל הקושי בריכוז . שתי שאלות בבקשה , הראשונה , איך מעוררים מוטיבציה ללמידה בגיל הזה? ושאלה שניה , האם המפגש הוירטואלי עם החברים מספיק ולא צריך ללחוץ עליו להיפגש פיזית ? לסיום אציין דבר חשוב נוסף , אומנם כאשר הוא משחק במחשב הוא צוחק וצועק ודי נהנה רוב הזמן גם אם מתעצבן במהלך משחק אך חוץ מעולם המחשב שבו הוא "חי" תרתי משמע הוא כועס ואי אפשר לדבר איתו יותר מדי. בשבוע שעבר היה חולה יומיים והמחנכת התקשרה לשאות מה שלומו ואם זה רק זה כי הוא נראה לה עצוב ומצוברח ועם הראש למטה רוב הזמן (עייף כזה..לדבריה) אך ציינה לשאלתי שהוא לא לבד במהלך היום אלא עם חברים. סליחה על האורך... אשמח לשמוע מה דעתכם יום נעים סיגל

שלום סיגל, מוטיבציה ללימודים אינה נוצרת בן רגע, אלא בתהליך מתמשך, המושפע מן החוויות שצבר הילד בבית הספר ובבית, ומגורמים שונים נוספים, הקשורים בו ובסביבתו. באופן כללי, לחוויות של הצלחה וכישלון יש השפעה מכרעת על עמדתו של הילד כלפי המטלות האקדמיות. כאשר המאזן בין הצלחות לכישלונות חיובי בסה"כ, הילד מרגיש כשיר, מוצלח ומתוגמל, ומאמין שיש שכר למאמציו. מנגד, חוויה מתמשכת של כישלון, עלולה ליצור אצל הילד עמדה שלילית כלפי ביה"ס והלימודים, ולעודד אוריינטציה של הימנעות מהשקעה. ברור שילדים עם הפרעת קשב הם קבוצת סיכון מבחינה זו, שכן התפקוד השוטף דורש מהם מאמץ גדול שלא תמיד נושא פירות. כמובן שגם לעמדה של ההורים יש תפקיד חשוב בעידוד או החלשת המוטיבציה של הילד. עמדה שיפוטית, נזפנית ולא מתקפת את הקשיים, עלולה להחליש את הילד ולייאש אותו, בעוד עמדה תומכת, מכבדת ומעודדת יכולה להמריץ ללמידה. בעניין החברתי, אני נוטה להאמין שאין צורך להתערב, אלא במקרים של בדידות קשה, חרדה חברתית, ביישנות קיצונית או כל סיטואציה שיוצרת מצוקה אצל הילד. איני מתרשמת שזה המצב אצלכם. לתחושתי, משחקי המחשב מחזירים לילד שלך תחושת הצלחה ויכולת, ולכן הם מהווים עבורו תגמול והנאה. עלייך לזכור שילד הסובל מהפרעת קשב צובר לאורך השנים אכזבות, ערעור בתחושת הערך ובתפיסות העצמי שלו, ופגיעות רגשית. יש ילדים שיוצאים נשכרים מטיפול פסיכולוגי תומך, במיוחד כזה המלווה גם בהדרכת הורים. אולי ההערה של המורה מאותתת על כך שראוי לבחון את האופציה הזו בימים אלה. מה את אומרת? שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

זה מדהים כמה שדייקת בקריאת הסיטואציה והקושי ובכל פעם אני נפעמת מתשובותייך !!! נפגשנו בעבר ואשמח לעשות זאת שוב , שקלתי זאת לפני הפנייה הזו אלייך בפורום ורק חיזקת שזה מה שכדאי לעשות. אצור איתך קשר בהקדם תודה וגמר חתימה טובה סיגל

שלום ושנה טובה, סליחה מראש על כל המלל :( אני אם לבת 6.8, שהחלה השנה ללמוד בכיתה א'. בתי ילדה חכמה,בוגרת בנפשה, יפה, עצמאית, דעתנית, שאוהבת לעזור. מגיל קטן, אפילו 3, היה איזה שהוא קושי חברתי שלא הצלחנו ממש להבינו עד היום. (גם לא לאחר ייעוץ פסיכולוגי אבל לא אכנס לכל הסוגיה רק בקצרה לצורך רקע לסוגיה הספציפית). בתי מעולם לא היתה מסוג הילדים שרואים ילדים וזורמים בקלות, שרואים חבר ומיד מושיטים לו יד, שרואים ילדים משחקים ומצטרפים בשמחה. אצלה הדברים נוקשים יותר. היא לא מתמסרת. היא בוחנת. היא בוחרת חברות "בפינצטה" (כשהייתה בת 3 בחרה בילד אחד בלבד מכל הגן כחבר, ולא הסכימה להיענות לאף חיזור מצד אף ילדה אחרת בגן, כשהיתה בגן טרום חובה- התחברה יותר לבנים ו/או לבנות הבוגרות של הגן, גילאי חובה, ולא הסכימה לזרום עם אף ילדה בת גילה. יצוין כי בשני המקרים- ההיענות לא היתה הדדית- כלומר נענו לה אבל לא לחלוטין. החבר העדיף חברת בנים ובנות החובה היו חברות בנות גילן שחברתן היתה מועדפת עליהן מאשר חברתה של בתי שהיתה צעירה מהן). בגן חובה- הסכימה לחברות בודדות ולא התחברה לקבוצה גדולה של בנות שלמדו עמה גם בשנה קודמת. כששוחחתי על כך עם הגננת ענתה לי הנ"ל כי היא מבינה את הריחוק שלה מקבוצת הבנות הנ"ל ונימקה כי הן "חבורת מכשפות" ובתי יודעת היטב מדוע היא מתרחקת. קבוצת הבנות הנל שובצה השנה בכיתה אחרת ועושה רושם שבתי פורחת. היא התחברה עם ילדה אחת בעיקר שהיתה איתה גם בגן. הבעיה: בכיתה (ואתמול נוכחתי שאפשר לפגוש בנות כאלה בכל סיטואציה) יש שתי בנות שהן ממש מכשפות רעות. מאלו שעושות חרם, מנדות, מגלות סודות. שמן הולך לפניהן אגב בקרב האמהות. אני הזהרתי את בתי שלא להתקרב אליהן והסברתי מדוע (אמרתי שהן רעות). בתי, כמו גם בנות נוספות, סבלה מהן לא פעם (אמרו לה -לא מרשות לך לשחק איתנו ואפילו אחת מהן נתנה לה סטירה בפנים (!) ) אבל אתמול ראיתי שיש בנות כאלה בכל מקום ואני לא יודעת איך ללמד את בתי לשרוד בגונגל המכשפות. אלו כלים לתת לה. אתמול, היינו בטיול שבת ובתי הייתה עם החברה הטובה שלה (שהיא ילדה נגררת ולא עומדת לצדה בשעת הצורך) ובת של אחד החברים תפסה את החברה ואמרה לה - את איתי, תשבי לידי, תשחקי איתי- תוך שהיא ממדרת את בתי. המכשפה הזו גררה את החברה ושתיהן צחקו על הבת שלי ולא שיתפו אותה במשחק ובתי נפגעה ונעלבה. אני נותרתי חסרת אונים. לא ידעתי איך להנחות אותה- להילחם על מקומה עם החברה? לא רוצה שתתחנן בשביל אף אחת מצד שני- פגעו בה. מה עושים? אשמח לעזרה. תודה מראש!!

מאיה שלום, קראתי את מכתבך בתשומת לב. מניסיוני, קשיים חברתיים אצל ילדים גורמים סבל וכאב לילד עצמו וגם להוריו שמרגישים נפגעים עבורו. כישורים חברתיים זה תחום מורכב שכולל הבנת קודים חברתיים, קריאת מפה חברתית וכו'. ילדים שחלשים בפיענוח של קודים אלו לא תמיד יבינו איך מקובל להתלבש, איך מקובל להתנהג ועלולים להתפס ע"י הקבוצה כ"מוזרים" ולהיות מתויגים על ידה. אני מתרשמת שלבתך מאד קשה למצוא את מקומה בחברה ולדעת ולהתנהל בה. לאור הקשיים שלה אני ממליצה לפנות לטיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוג ילדים מומחה שגם ידריך אתכם כיצד להתנהל מולה. בהצלחה

שלום יש לי ילדה בת ארבע ו9 חודשים. הולכת שנה שניה לגן עיריה ( אותו הגן ). בשנה שעברה הייתה אצלה תופעה של דיבור מאוד מאוד שקט שבקושי הייה ניתן להבין מה היא אומרת והשנה אני רואה שתופעה הזאת חוזרת. גם עם הצוות וגם עם הילדים. מצב כזה קורא כשהיא לא אחד על אחד. מחוץ לגן היא מאוד משוחררת ובעלת ביטחון עצמי לא גבוה במיוחד אבל בהחלט קיים ונוכח. וגם דברנית ומשוחחת ללא הפסקה. נורא מטריד אותי העניין הזה של דיבור חלש בגן - כמעט לחש. ואני לא יודעת מה לעשות עם זה. מהצד זה נראה כאילו היא חסרת בטחון וביישנית ואותי מטריד שלא מדובר פה באיזו דרגה קלה של אילמות סלקטיבית

שלום ארי, ראשית, אתחיל ואומר שכדי להסיר ספק, שווה להתייעץ עם גורם מקצועי שיוכל לאבחן את בתך ולהציע התערבות במידת הצורך. אפשר להתחיל מהמכון להתפתחות הילד בקופ"ח, שם יוכלו להעריך אותה גם פסיכולוג התפתחותי וגם קלינאית תקשורת. על פניו, דיבור חלש מאד הוא סוג של תפעול הסביבה - כאילו אמרה: אתם תקשיבו לי, ותתאמצו מאד מאד לשמוע את מה שאני אומרת. יש הרואים בכך סוג של תוקפנות פסיבית או ניסיון שליטה. מציעה לנסות להימנע מלהעיר לה על כך או להפציר בה לנהוג אחרת. לפעמים, ילדים מגלים ש"חולשתם" מזכה אותם בהרבה תגמולים חברתיים (חיזור, חמלה, יחס מיוחד), וחשוב להיות ערים לכך ולהישמר מהאפשרות הזו. אני מאמינה שאם היא תשלם את מחיר הדיבור הלוחש, תגבר המוטיבציה שלה לשינוי. מה את אומרת? שנה טובה ליאת

לבתי בת ה 16. אם אפשר פסיכולוגית אקטיבית אולי עם נטייה לאימון, איני בטוח אולם אני זקוק לכך בדחיפות [email protected] תודה תודה

שלום ארז, מקווה שיישלחו אליך המלצות מקוראי הפורום. אם תפרט באיזה אזור בארץ אתם גרים, אולי אשלח המלצה גם אני. בהצלחה ושנה טובה ליאת

אנחנו מתל אביב, אשמח להמלצות [email protected] שנה טובה

כבר שמעתי מספר פעמים את בני בן ה-5.5 אומר שבא לו למות , הילד הינו ילד שמח שלא חסר לו דבר ילד מאוד דומיננטי קונדסון מאוד אוהב אתגרים מטפס לגובה קופץ למים עמוקים בבריכה, ילד חכם מאוד קצת עם קושי במשמעת אוהב לשחק בעיקר עם רובים אקדחים וחרבות . פעם ראיתי שהוא הכניס אקדח צעצוע לפה וירה מאוד נלחצתי ולא ישנתי איך להגיב מה לעשות איך מגיבים האם זה נורמלי???

שלום סיוון, ילדים יכולים לומר לעיתים "בא לי למות", הן כחיקוי שלנו המבוגרים, שמשתמשים בביטוי לאו דווקא כמסמן כוונה אובדנית, והן כחלק ממשחק (במיוחד כשמדובר בבנים שרובים, אקדחים והרג הם חלק מהמשחקים שלהם). ברוב המכריע של המקרים לא מדובר במשאלת מוות או רצון לשים קץ לחיים. כאשר מדובר בילד שמח ומתפקד, ההנחה הזו מתחזקת. אם את בכל זאת באי שקט, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים שייפגש עם בנך ויוכל להעריך את מצבו. בברכת שנה טובה ליאת

שלום הבן הבכור שלנו בן עוד מעט 9, ילד מתוק אבל עם המון בעיות של אי יכולת לקבל ביקורת, מאוד מושפע חברתית ואז זה גורם לבעיות התנהגות. בבית מאוד קשה לנו איתו - מציק המון לאחותו וגם מין עושה דווקא על כל מיני דברים בבית. השאלה שלי לאיזה טיפול אני צריכה לפנות? אמרו לי שאם יקבל אבחון - ריטלין יכול לפתור בעיות לא רק של קשב וריכוז אלא גם אימפולסביות האמנם כך?

שלום מאי, ריטלין היא תרופה מצויינת, למי שצריך אותה. לא נותנים ריטלין כתרופת הרגעה או כתרופה הפותרת בעיות התנהגות. ילדים עם הפרעת קשב וריכוז סובלים גם מאימפולסיביות וקשיים נלווים, והללו יכולים להשתפר במידת מה בעקבות הטיפול התרופתי. התיאור שלך אינו מצביע בהכרח על בעיית קשב, ויכול להתאים בה במידה לבעיית גבולות ופינוק. לכן, אני ממליצה על פנייה להתייעצות והדרכת הורים. אם הפסיכולוג יחשוב שיש מקום לאבחון, יש לפעול בעצתו. לתחושתי, הכוונה טובה שלכם, יכולה להביא לשינוי התנהגותי, אך זה מותנה גם בנכונות שלכם לעבודה קשה ועקבית, על פני פתרונות קסם מהירים. בהצלחה ושנה טובה ליאת